משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

אחריות מעסיק להפרת זכות יוצרים ושימוש הוגן בספרי לימוד

תא (י-ם) 28148-02-12 נוהא חמאד נ' מדינת ישראל - משרד החינוך (פורסם בנבו)

1 בספטמבר, 2014,

יונתן דרורי

אחריות מעסיק להפרת זכות יוצרים ושימוש הוגן בספרי לימוד
תביעה שהוגשה על ידי נוהא חמאד כנגד מדינת ישראל - משרד החינוך, עירית ירושלים, הישאם עקרמאוי ובסאם אבו ערפה. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט ארנון דראל. ביום 7.8.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת, מחברת ספרי לימוד ומוציאה לאור, כתבה והפיצה ספרים ללימוד השפה העברית המותאמים לילדים אשר שפת אמם ערבית. לפי הנטען בכתב התביעה המתוקן מספר רב של בתי ספר הפועלים במזרח ירושלים עשו שימוש שלא כדין בעותקים מצולמים מספריה של התובעת, שידלו לעשיית שימוש כזה או שלא מנעו שימוש ביצירות מזויפות. 
 
התובעת מבקשת מתן חשבונות ופיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה בשל אותה "תעשיית זיופים" שהתובעת טוענת לה והיא הוגשה כנגד משרד החינוך, שהיא מי שאמונה לפקח על ספרי הלימוד אשר בהם נעשה שימוש בבתי הספר בארץ; כנגד העירייה, שהיא אחראית על בתי הספר שנמצאים בשטח שיפוטה ובבעלותה ואשר נושאת, לפי הנטען, ב"אחריות מיניסטריאלית" על בתי ספר אלו; מר עקרמאווי, שהוא בעליה של חנות אשר הדפיס ומכר יצירות מזויפות של ספרי התובעת ומר אבו ערפה, אשר גם הוא מכר לפי הנטען עותקים לא חוקיים של היצירות.
 
התובעת עותרת למתן צו מניעה קבוע, מתן צו למתן חשבונות, צו המורה על השמדה וכן תשלום פיצוי בגין כל הפרה והפרה על בהתאם לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק זכות יוצרים, ולשם כך היא מבקשת לקבל דו"חות על היקף הספרים שנמכרו וזאת במסגרת תביעתה למתן חשבונות. היא מעריכה את נזקיה לצרכי  אגרה בסכום של 1,000,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2, משרד החינוך ועיריית ירושלים נדחית.
 
התביעה כנגד הנתבע מס' 4 מתקבלת בחלקה ואולם בית המשפט לא חייב את נתבע זה לשאת בכל תשלום נוסף מעבר לסכום ששילם לתובעת בגין ההליך הפלילי. אבו ערפה מאשר כי הורשע בהליך פלילי בגין הפרת זכויות היוצרים של התובעת וכי שילם לתובעת פיצוי כספי בסך 2500 ₪ מכוחו של פסק הדין. 
 
אשר לתביעה כנגד נתבע מס' 3 - מאחר והנתבע מס' 3 לא התגונן, נפסק כי זכאית התובעת, בכפוף לכך שברשותה אישור מסירה כדין, לקבל פסק דין כנגד נתבע זה, בכל הנוגע לתביעתה למתן חשבונות, והיא תגיש פסיקתא מתאימה לחתימה על יסוד העתירה שבכתב התביעה. 
 
בית המשפט חייב את התובעת בתשלום שכר טרחת עורך דין בסכום מתון של 30,000 ₪ (15,000 ₪ לכל אחת מהנתבעות 1 ו- 2).
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

הפרה עקיפה של זכויות יוצרים

בכל הנוגע למשרד החינוך ולעירייה אין התובעת מייחסת להם פעולה אקטיבית בהפרת זכות היוצרים שלה אלא טוענת לשותפות פאסיבית מצדם ולאחריותם כמי שהעסיקו את המנהלים והמורים שעסקו בהפרת זכות היוצרים. 
 
נפסק כי יש ליצור הבחנה בין שתי סוגי הפרות נטענות – זו הקשורה לשימוש התלמידים בספרים מזויפים וזו שעניינה השימוש שנעשה בצילום עמודים מתוך הספרים לצורך הכנת חוברות ודפי עבודה. 
 
בית המשפט התייחס תחילה לטענות כלפי השימוש בספרים מזויפים על ידי התלמידים.
 
חוק זכות יוצרים מגדיר בסעיף 47 מהי הפרה:
"העושה ביצירה פעולה מהפעולות המנויות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'."
 
סעיף 11 לחוק זכות יוצרים מונה את הפעולות שיש בעשייתן כדי להוות הפרה:
"זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן בהתאם לסוג היצירה:
(1) העתקה כאמור בסעיף 12 – לגבי כל סוגי היצירות;
(2) פרסום – לגבי יצירה שלא פורסמה;
..."
 
התובעת איננה טוענת, ובצדק, לקיומה של הפרה ישירה מצד משרד החינוך או העירייה ואף לא מצדם של המנהלים או המורים שכן אין טענה לכך השכפול או הזיוף נעשו בבית הספר אלא רק לכל היותר כי היצירות נמכרו בבית הספר.
 
לעניין זה יש לפנות להגדרת "הפרה עקיפה" בסעיף 48 לחוק זכות יוצרים:
"העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר:
(1) מכירה או השכרה, לרבות הצעה או העמדה למכירה או להשכרה;
(2) החזקה למטרה עסקית;
(3) הפצה בהיקף מסחרי;
(4) הצגה לציבור בדרך מסחרית;
(5) ייבוא לישראל שלא לשימוש עצמי כהגדרתו בסעיף 129 לפקודת המכס."
 
מכאן, שכפי שטענו משרד החינוך והעירייה – לא קיימת הפרה ולא קיימת הפרה עקיפה – ככל שהדבר מתייחס לספרים המזויפים. משרד החינוך והעירייה, ואף המנהלים או המורים, לא מכרו, לא השכירו, לא העמידו למכירה ולא החזיקו או הפיצו ספרים באופן מסחרי. לפיכך, אין גם מקום לפנות לחוק הקודם נוכח הוראת סעיף 78 (ג) לחוק זכות יוצרים.
 

שימוש הוגן בספרי לימוד

אשר לשימוש שעשו המורות, כפי שהעידו, בעמודים שונים מספרה של התובעת לצורך הכנת דפי עבודה או חוברות עבודה, הרי ששימוש כזה יכול להוות העתקה שהיא בגדר הפרה מצד אותן מורים או מורות, אלא שעל הפרה זו חלה הגנת השימוש ההוגן. הגנה זו קבועה בסעיף 19 לחוק זכות יוצרים:
 
"(א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.
(ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:
(1) מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.
(ג) השר רשאי לקבוע תנאים שבהתקיימם ייחשב שימוש לשימוש הוגן."
 
העתקת החלקים מתוך הספר נעשתה לצרכי הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך. שימושה היה פנימי לתלמידי המוסד, היקף השימוש מבחינה איכותית וכמותית לא פגע בשלמות היצירה ולא השפיע על ערכה ועל השוק הפוטנציאלי שלה. 

אחריות מעסיק להפרת זכות יוצרים של עובד

שאלה אחרת שעולה היא הטלת אחריות בגין הפרת זכות יוצרים על מעסיק בגין הפרה שביצע עובד. 
 
בית המשפט מצא כי לא בוצעה כלל הפרה וככל שבוצעה, באשר לצילום הדפים, חלה עליה הגנת השימוש ההוגן. 
 
יש הסוברים כי יש מקום לגישה מרחיבה בהטלת אחריות שילוחית, כמקובל בדיני הנזיקין הכלליים, שתעלה בקנה אחד עם הגישה המרחיבה לעניין בעלות המעביד על יצירות של עובד בתקופת עבודתו (ר' עמדתו של ת' אפורי, חוק זכות יוצרים, 411 (2012) והנימוקים שם). כן, כך נקבע בעניין אבקסיס, שאליו הפנתה התובעת. עם זאת עיון בפסק הדין אבקסיס מלמד כי הטלת האחריות נעשתה בין היתר בשל כך שהמעביד עצמו עשה שימוש בעותקים המפרים של היצירה ולא רק בשל מעמדו כמעביד (פרק 4, פסקה 2 לפסק הדין). 
 
לגישת בית המשפט, אף אם ניתן להטיל על המעסיק אחריות בגין מעמדו כמעסיק יש לעשות כן כאשר מדובר בהפרה משמעותית והמעסיק מעורב בהפרה או למצער מודע לקיומה. לא כך בענייננו כאשר מדובר ביוזמה מקומית של מורה להכנת חוברת עבודה או אף בתסריט החמור יותר כאשר מנהל בית ספר או מורה מעלים עין משימוש כזה או אחר בעותקים משוכפלים מספר. כמובן שככל שהייתה מוכחת טענת ה"תעשייה", והייתה מוכחת מעורבות פעילה של מנהלי בתי הספר או של המורים בהעתקת הספרים ובמכירתם המאורגנת לתלמידים במסגרת בית הספר ומטעמו -  יתכן והמסקנה הייתה אחרת.
 

הפרה תורמת

בית המשפט קובע כי ניתן להגיע למסקנה זו גם מעיון בפסק הדין בעניין בית שוקן. אכן, כפי שטענה התובעת, פסק הדין אינו עוסק באופן מובהק במערכת יחסים של עובד – מעביד אך הוא מתייחס ל"נסיבות בהן גורם אחד אינו מבצע את ההפרה בעצמו, אך הוא מאפשר ומתיר את פעילותו המפרה של גורם אחר, או אף מסייע ומעודד את אותה הפעילות." (פסקה 11). בית המשפט העליון מתייחס בפסק הדין לזיקה שיש בין החבות על פי חוק זכות יוצרים להוראות סעיף 12 לפקודת הנזיקין המאפשרות הטלת אחריות על גורם נוסף (השווה סעיף 13 לפקודת הנזיקין). 
 
התנאים שנקבעו לקיומה של הפרה תורמת הם: קיומה בפועל של הפרה ישירה, מודעותו של גורם הביניים לביצועה של ההפרה ולא ידיעה קונסטרוקטיבית, וקיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה (פסקאות 24-26). כפי שטענו משרד החינוך והעירייה קשה לראות כיצד במקרה זה מתקיימים שני התנאים: מודעות ותרומה ממשית ומשמעותית. המעט שניתן לומר הוא כי מדובר מבחינת משרד החינוך והעירייה לכל היותר במחדל אך לא ניתן לראות "תרומה ממשית ומשמעותית" מצדם לשכפול ספרי התובעת או למכירתם בבתי הספר – גם אם אלה היו מוכחים. כך גם לא ניתנה כל אינדיקציה לכך שאכן משרד החינוך היה מודע לקיומם של אלה. אמנם התובעת פנתה למשרד החינוך (ורק אליו) בשלב מסוים ואולם הבדיקה שנערכה מצאה כי אין יסוד לטענות ומכאן ועד לקיומה של מודעות לתעשיית זיופים, כפי שנטענה, המרחק רב. 
 
 

אחריות משרד החינוך והעירייה מכוח פקודת הנזיקין

מקור אחר להחלת אחריות בטיעוני התובעת עניינו אחריות אפשרית מכוח פקודת הנזיקין – בשל התרשלות מי מהנתבעים ביישום חובת הפיקוח המוטלת עליו בכלל ועל פי חוק הפיקוח בפרט, בחוסר הטיפול בתלונת התובעת ובהיעדר נקיטה באמצעים נאותים למניעת הפרה של זכות יוצרים.
 
בית המשפט לא מצא להרחיב בעניין זה, והוא קיבל את טענות משרד החינוך והעירייה. בית המשפט קבע כי גם אם הוא יוצא מנקודת הנחה שהייתה התרשלות, ובית המשפט לא סבר כך, הרי שלא מתקיימים הרכיבים האחרים להטלת אחריות בנזיקין. התובעת כשלה בהבאת ראיות להוכחת הנזק שנגרם לה ולמעשה לא הביאה כל ראיה לקיומו של נזק כזה. כך אין כל דרך לקבוע כמה ספרים מכרה התובעת לפני הפרת זכויותיה, כמה מכרה לאחר מכן, מה הייתה עלות ההפקה וההדפסה של הספרים ומה מחיר המכירה הצפוי. לא ניתן אפוא לקבוע דבר לגבי היקף הפסדיה של התובעת ואבדן רווחיה בשל אותה התרשלות. 
 
בעוד שעל פי דיני זכויות יוצרים ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, דין הנזיקין הכללי אינו מאפשר זאת ובית המשפט לא סבר כי את הכשלון בהוכחת הנזק ניתן לרפא בדרך של אומדנא. מכאן שבהיעדר ראיה מספקת לקיומו של נזק ממילא אין צורך בדיון בשאלת האחריות לפי דין הנזיקין הכללי. 
 
לא זו אף זו, הכשל בהוכחת הנזק חל גם על הוכחת הקשר הסיבתי. גם בעניין זה אין כל בסיס לקבוע אלו מהנזקים, שלא הוכח, קשור לאיזו הפרה והיכן, אין דרך למקם את ההפרות בציר הזמן ואין דרך לדעת מה מבין הנזקים נקשר לתקופה שלאחר הפנייה למשרד החינוך ביום 15.2.08. משכך גם מטעם זה – לא הוכחו יסודות נדרשים לעילת התביעה על פי פקודת הנזיקין ועל כן דין התביעה ככל שהיא נשענת על עילה זו להידחות.
 

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

תגובות

השאירו תגובה

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור