משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: אי רישום מדגם

7 בדצמבר, 2015,

0 תגובות

שיווק פצירה דומה לא מהווה עילה למתן צו מניעה זמני

שיווק פצירה דומה לא מהווה עילה למתן צו מניעה זמני
ביום 7.8.2015 דחה בית המשפט המחוזי-מרכז את בקשתן של חברות רקיט בנקיזר (ניר איסט) בע"מ ו- LRC Products Limited ("המבקשות") למתן צו מניעה זמני כנגד חברות ניאופרם (ישראל) 1996, בע"מ וד"ר עור בע"מ ("המשיבות") אשר יאסור על המשיבות למכור פצירה חשמלית להסרת עור מכף הרגל - "DOCTOR OR Silk Touch Pedicure Express" ("המוצר") - אשר מהווה, לכאורה, חיקוי מוחלט של המוצר של המבקשות. 
 
טענות המבקשות: המבקשות טענו כי בהפצת המוצר, המשיבות "רכבו" באופן פסול על המוניטין של המבקשות, וזאת על ידי הפצה, מכירה ושיווק של המוצר, כך שהמוצר ואריזתו מהווים חיקוי מוחלט ומושלם של מוצר המבקשות ואריזתו, תוך פגיעה חמורה במוניטין של המבקשות במותג SCHOLL  ודילולו, לאור האיכות הנחותה וביצועיו הנחותים של המוצר ביחס למוצר המבקשות. עוד טענו המבקשות כי מדובר בתחרות בלתי הוגנת היוצרת אצל הצרכן קישור בין המוצר ואריזתו למוצר המבקשות, באופן המקים חשש כבד להטעיית הצרכן.
 
המבקשות אף טענו כי השוואת הביצועים בין המוצר שלהן ובין מוצר החיקוי של המשיבות העלתה כי המוצר של המשיבות נחות באיכותו ובביצועיו, היוצר נזק כפול: הצרכן רוכש את מוצר המשיבות כיוון שהוא טועה לחשוב שמדובר במוצר המבקשות והשימוש במוצר המשיבות עלול לאכזב אותו ולגרום לאסוציאציה כלפי המותג SCHOLL להפוך שלילית ולפגוע קשות במוניטין שבמוצר המבקשות ובמותג.
 
לדידן, התנהגותן של המשיבות היתה חסרת תם לב מבחינה מסחרית ועלתה לכדי עשיית עושר ולא במשפט, תחרות בלתי הוגנת על חשבון המבקשות, התערבות בלתי הוגנת, פגיעה בקניין המבקשות וגזל מוניטין, הטעייה אסורה של קהל הצרכנים, הפרת חובה לנהוג בתום לב, גניבת סוד מסחרי וגניבת עין.
 
טענות המשיבות: המשיבות מצידן טענו כי המוצר - פצירה חשמלית תחת המותג "ד"ר עור" - הושק מספר חודשים בטרם ניתן פסק הדין תחת המותג "ד"ר עור", אשר נחשב אחד המותגים המפורסמים, הוותיקים והמוכרים בישראל בתחום טיפוח העור וככזה, אף רשום כסימן מסחר. הפצירה החשמלית של המשיבות היא מוצר מדף שנמכר בחו"ל כמוצר OEM באופן המאפשר למשווקים ומפיצים ברחבי העולם למתג אותו תחת סימן הבית שלהם וכך הן נהגו. המשיבות טענו כי אין בהפצת המוצר כל סכנת הטעייה ואין בשווק המוצר החדש שלהן גניבת עין או כל עוולה אחרת, לאור קביעת בתי המשפט כי לא תיתכן סכנת הטעייה כשמוצרים, לרבות אם הם דומים או זהים, נושאים שמות שונים. אין ולא יכולה להיות גניבת עין בחיקוי של מוצר פונקציונלי, ואין סכנת הטעייה כאשר המוצר נושא שם שונה ובפרט שבענייננו, מדובר במוצר המשיבות, אשר נושא את אחד מסימני המסחר המוכרים ביותר בתחום הטיפוח -  "ד"ר עור" - המכסה כמעט את כל אריזת מוצר המשיבות החדש.
 
טענה נוספת אשר הועלתה היתה כי בתי המשפט כבר הדגישו בשורה ארוכה של מקרים, כי כאשר ניתן היה לרשום מדגם, אך התובע לא עשה כן ולא נתן הצדק סביר לכך, לא ניתן לזכות בהגנה מכוח דיני עשיית עושר. במקרה ז, המבקשות לא סיפרו לבית המשפט שבארצות הברית ובאירופה רשמו מדגמים בקשר לפצירה החשמלית אך הן לא עשו כן בישראל ודי בכך כדי לסלק את הבקשה על הסף. מנסחי המדגמים המתייחסים לפצירה החשמלית מושא ההליך, ניתן לראות כי הבעלים הרשומים שלהם היא חברה שכלל אינה צד להליך -Reckitt Benckiser (Brands) Limited, ועל כן המבקשות כלל אינן הבעלים של הזכויות בעיצוב המוצר שלהן ודי בכך כדי לסלק את הבקשה העוסקת בזכויות שאינן נתונות להן כלל. 
 
בין טענות המשיבות, עלתה גם הטענה כי המבקשות מלכתחילה לא עמדו בתנאי הסף הדרושים לבקשת סעד זמני שכן לא חשפו בפני בית המשפט את כל העובדות העשויות להיות רלוונטיות לבקשה, כגון העובדה שהמשיבות שינו את אריזת מוצרן לאחר שהמבקשות פנו אליהן, כמו גם את העובדה שהמשיבות חדלו משיווק המוצר המקורי שלהן והחלו בשיווק מוצר חדש. המבקשות אף הסתירו את דרישתן מהמשיבות להימנע מתחרות וכן את העובדה כי רשמו מדגמים בחו"ל, מצב השומט את הקרקע מתחת לתביעה.
 
לבסוף, מזל כ-70 שנה שניאופרם היא אחת מקבוצות החברות הגדולות בישראל בתחום הפארמה, הקוסמטיקה והטיפוח. ככל שיינתנו הסעדים הזמניים ייגרם נזק תדמיתי חמור ופגיעה קשה במוניטין שלה אשר נרכש בעמל רב במשך שנים. אין הצדקה לגרום למשיבות נזק כה חמור רק מאחר שהמבקשות מבקשות למנוע תחרות לגיטימית.
 
דיון והכרעה: נפסק כי בכדי לקבל סעד זמני, על המבקש לעמוד בשני תנאים מצטברים: א. קיומה של זכות לכאורה לקבלת הסעד; ב.הוכחה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו.
 
בית המשפט בדק והתרשם מהמוצרים של הצדדים, אשר הוגשו במהלך הדיון, כמו גם מחוות דעת מומחה אשר הוגשה בדיון, וקבע כי הסיכוי לבלבול בין המוצרים נמוך ביותר -  הלוגו בין האריזות שונה ובמיוחד גודל הלוגו של המשיבות, מיקומו והבלטתו על מוצר המשיבות החדש מבחינים היטב בים המוצרים.
 
עם זאת, בית המשפט קבע כי עדיין קיימות ראיות לכאורה לעניין החיקוי וההעתקה, וכי במובן זה הליך התביעה אינו טורדני וקיימת שאלה רצינית לדון בה.
 
לעניין חוסר הגילוי – בית המשפט סבר כי היה על המבקשות לגלות במסגרת בקשתן הן את העובדה שלא נרשם מדגם בישראל והן את הודעת המשיבות כי יחלו לשווק את מוצר המשיבות החדש ויחדלו משיווק מוצר המשיבות המקורי, ומשלא עשו כן, הרי שנהגו בחוסר ניקיון כפיים.
 
לאור כלל הראיות אשר הובאו לפתחו, בית המשפט סבר כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבות וכי הנזקים שייגרמו למבקשות, ככל שייגרמו, ניתנים לבדיקה והערכה במסגרת ההליך העיקרי (הליך התביעה) וכי הינם ברי פיצוי. היעתרות לבקשה לצו מניעה זמני עלולה לגרום לפגיעה חמורה בהשקת מוצר המשיבות, כמו גם בהתחייבויותיהן כלפי צדדים שלישיים, באופן חדירת המותג "ד"ר עור" לשוק, וכן, קיים חשש לנזקים כספיים של המשיבות כתוצאה מאי השימוש במוצר בתקופת הצו. בנוסף, מתן צו מניעה זמני עלול לגרום אף לפגיעה במוניטין של המשיבות בכלל.
 
לסיכומו של דבר, בקשת המבקשות למתן צו מניעה זמני למכירה והפצת מוצר המשיבות – נדחתה.

26 בנובמבר, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות היוצרים בתליון של "האח הגדול"

הפרת זכות היוצרים בתליון של

ביום 20.9.2015 נתן בית המשפט השלום בתל אביב החלטה בה הורה לנתבע, עמוס דבש, לשלם לתובע, עצמון מימון, פיצויים בגין הפרת הזכות המוסרית של מימון בתליונים אשר עיצב. 

התובע והנתבע, שניהם מעצבי תכשיטים. צד ג' הינה מזמינת העיצוב נשוא התובענה, אשר הפיקה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה את תכנית הריאליטי "האח הגדול" ופנתה אל התובע על מנת שיעצב וייצר עבורה תליונים למתמודדי העונה הראשונה של התכנית מתוך כוונה ליצור פתרון אסטטי עבור המיקרופונים הקטנים שהיה על מתמודדי התכנית לשאת על גופם. העיצוב הנבחר היה תליון בצורת מפתח, שבתוכו הוטמנו המיקרופונים. התובע ייצר עבור המזמינה את תליוני המפתחות בעבודת ידו בעונה הראשונה והשנייה של התכנית וכן בעונת ה-VIP.

לקראת תחילת העונה השלישית של התכנית, החליטה המזמינה לפנות לנתבע, בכדי שיתקן את התליונים שניזוקו תוך כדי שימוש. בהמשך, אף ייצר עבורה הנתבע תליונים חדשים למתמודדי העונות השלישית, הרביעית והחמישית. הנתבע דאג לפרסם את היצירה בעמוד הפייסבוק שלו ביחד עם פרסומת לסטודיו אשר בבעלותו.

לאור השתלשלות אירועים זו, הגיש התובע תביעתה כנגד הנתבע בסך של 120,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכויות היוצרים בתליונים: הזכות הכלכלית - העתקת התליונים, והזכות המוסרית – על הפרסום. בנוסף, התובע תבע בעילת עשיית עושר ולא במשפט בגין השכר שקיבל הנתבע בעבור ייצור התליונים.

הנתבע, מצידו, הגיש הודעת צד ג' כנגד המזמינה וטען כי חברת אנדמול הטעתה אותו לחשוב שזכויות היוצרים בתליונים - בידיה. עוד טען הנתבע כי העיצוב הפונקציונאלי של התליון, היינו מיקום אחיזת המיקרופון, שונה בהתאם לדרישות ההפקה.

בדיונו, בית המשפט דן בשלוש הפרות שונות של הנתבע בזכות היוצרים של התובע:

א. יצירת 19 התליונים בעונות השונות; ב. ייצורו של תליון זהב, המהווה יצירה נגזרת בתליונים ולחילופין, העתקה של חלק מהותי מהם;  ו-ג. הפרסום שביצע הנתבע, בו נטל קרדיט על התליונים תוך הפרת זכותו המוסרית של התובע.

חרף נסיונות הנתבע לטעון כי התליון אינו תכשיט שכן מהותו היא פונקציונאלית בעיקרה ועל כן אינו זכאי להגנה על פי זכויות יוצרים, בית המשפט קבע כי הזמנת העבודה של חברת אנדמול התייחסה לתליון כ"תכשיט" פונקציונאלי אשר עיצובו שילב בין שני האלמנטים. גם העובדה שהמזמינה שימרה את צורת התליונים שהתבלו במהלך עונות התכנית ואף הזמינה תליונים דומים למסיבת סיום של אחת העונות, מעידה כי ייחסה לצורת התליון ולעיצובו משמעות החורגת מתפקיד פונקציונאלי.

בית המשפט הוסיף וסתר את טענת הנתבע כי המדובר בייצור תעשייתי ובמוצר אשר יוצר בכמות העולה על 50 יחידות (ועל כן מדובר ב"מדגם" ולא ביצירה), בקובעו כי גם אם  עיצובו הכולל של התליון עולה כהגדרת "מדגם", אין מדובר בכזה המיועד לייצור תעשייתי וכי הראיות הוכיחו כי התליון המקורי לא יוצר בכמות העולה על 45 יחידות זהות.

לאור הדמיון הרב בין היצירות, נתקבלה טענת התובע כי מדובר ביצירה נגזרת ולחילופין, כי נעשה שימוש בחלק מהותי מיצירתו, חרף העובדה כי הפיתוחים והעיטורים על גבי התליונים המושווים אינם זהים אחד לאחד.

עם זאת, כיוון שהנתבע ייצר את התליונים נשוא ההפרה בהתאם להזמנת העבודה, וכיוון שבמועד בו ייצר את התליונים נשוא ההפרות כלל לא ידע כי הזכות הכלכלית שייכת לתובע וסבר, לתומו, כי זו שייכת למזמינה – יש בכך כדי להקנות לנתבע הגנה על פי סעיף 58 לחוק זכויות יוצרים: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".

כב' השופטת הוסיפה כי ייתכן ולו הייתה מוגשת התביעה ישירות כנגד המזמינה, הייתה מקובלת טענת התובע כי ההסכם, אשר נוסח בידי המזמינה, אינו כולל במפורש קביעה לעניין זכויות היוצרים, ועל כן, התובע הינו בעל הזכות הכלכלית ביצירה, בהתאם להוראות סעיף 35(א) לחוק זכויות יוצרים: "ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".

בהמשך הדיון, בית המשפט דן בזכות המוסרית של התובע ביצירתו, ע"פ סעיף 45(א) לחוק זכויות יוצרים: "ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה."

בהכרעתה קבעה השופטת כי ראיות התיק העידו כי הנתבע ידע שאין מדובר בעיצוב מקורי, פרי ידיו, ולמרות זאת העלה תמונות של התליונים אשר מעליהם הופיעה פרסומת לסטודיו שבבעלותו. לא רק זאת, אלא שבעת שפנתה אליו אחת הגולשות וציינה כי התליונים הינם פרי עיצובו של ידידה, התובע, השיב לה הנתבע: "עם כל הכבוד לעצמון ויש כבוד אני ייצרתי את המפתחות של האח הגדול בשלושת העונות האחרונות".

בית המשפט קבע כי הקורא הסביר, המתרשם מן התמונה שהעלה הנתבע ולאחר מכן מהתכתבותו מול הגולשת, מתרשם כי העיצוב והייצור כאחד נעשו על ידו, ואת התרשמות זו מחזקות גם התגובות המפרגנות להן זכה ה"פוסט". לסיכומה של נקודה זו, בית המשפט קבע כי כי יש בפרסום הנ"ל בכדי להפר את זכותו המוסרית של התובע.

עם זאת, בשים לב להיקף ההפרה ולכך שהפוסט פורסם לחבריו של הנתבע בלבד, בית המשפט קבע כי על הנתבע לפצות את התובע ב- 13,000 ₪ בלבד.

בית המשפט דחה את הודעת צד ג' כיוון שהפרסום נעשה על דעתו של הנתבע בלבד, וכן דחה בית המשפט את התביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט שכן לא הייתה התייחסות מפורשת לעילה זו בכתב התביעה. 

25 בינואר, 2015,

0 תגובות

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני
תביעה שהוגשה על ידי חברת Fisher Price  וחברת Mattel  כנגד חברת דוורון - יבוא ויצוא בע"מ ומנהליה, אהרון שטיין ודוד בן שושן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופט יוסף בן-חמו. ביום 8.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לייצר, לייבא, להפיץ ולמכור כיסא נדנדה לתינוק, המהווה, על פי הנטען, העתק מדויק של כיסא נדנדה לתינוק מתוצרת התובעות, על כל מרכיביו, לרבות הריפוד המצויר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו, וכן תביעה כספית לאחר מתן חשבונות, שעילתה טענות להפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות העמידו את תביעתן הכספית על סך של 750,000 ₪, מטעמי אגרה.
 
לטענת התובעות, הנתבעים מייצרים, מייבאים ומפיצים כיסא נדנדה לתינוק שהוא העתק מדויק של כיסא הנדנדה מתוצרתן, ומשווקים אותו בישראל בכשני שליש ממחירו של כיסא הנדנדה מתוצרתן, תחת השם "Infanti", תוך הפרה בוטה וגסה של זכויות הקניין הרוחני שלהן.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. בית המשפט לא שוכנע כי הנתבעים הפרו את זכויות הקניין הרוחני של התובעות בכיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו, לרבות זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר רשום ועשיית עושר ולא במשפט. 
בנוסף, חייב בית המשפט את התובעות לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

15 בספטמבר, 2014,

0 תגובות

גניבת עין בכיסויים לחלות (ערעור)

ערעור בתחום גניבת עין שהוגש על ידי חברת מרכז המתנות 2006 בע"מ ומנהלה דקר עזר כנגד קארשי אינטרנשיונל בע"מ, עמי מוצרי נוי בע"מ ושלומי נחיאסי וזאת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.1.2012 בת.א 3402/09 שניתן על ידי כב' השופט י' שפירא.
 
 הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני המשנה לנשיא מרים נאור, השופטת אסתר חיות והשופט נ' סולברג. ביום 9.9.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המערערים והמשיבים עוסקים בשיווק מזכרות ומוצרי יודאיקה. קארשי עיצבה ושווקה  סידרה של כיסויי חלה לשבת. במשך תקופה של כשנתיים, רכשה מרכז המתנות את כיסויי קארשי ושיווקה אותם ללקוחותיה. בחודש ינואר 2009 החלה מרכז המתנות לייבא כיסויי חלה באופן עצמאי מספק בסין ובמסגרת זו רכשה כ- 3,000 יחידות והחלה למכור אותן בארץ.
 
קארשי אשר סברה כי מרכז המתנות העתיקה את סדרת הכיסויים בעיצובה שיגרה ביום מכתב התראה למרכז המתנות. מרכז המתנות מצידה דחתה את טענות קארשי וכארבעה חודשים לאחר מכן מכרה 1,420 יחידות מהכיסויים החדשים למשיבה 2, חברת עמי מוצרי נוי בע"מ. בנוסף, במהלך שנת 2009 החלה גם עמי בייבוא של כיסויי חלה מסין וגם לגביהם טענה קארשי כי הם מפרים את זכויותיה.
 
נוכח האמור לעיל, הגישה קארשי תביעה, בעילות של גניבת עין על פי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות; התערבות בלתי הוגנת על פי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות; עשיית עושר ולא במשפט על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט; קיום הסכם שלא בתום לב וכן בשורה של עילות נוספות. במסגרת התביעה ביקשה קארשי כי יינתן כנגד מרכז המתנות ומנהלה ונגד עמי ומנהלה צו מניעה קבוע האוסר עליהם לעשות כל שימוש בכיסויי החלה המפרים וכי הם יחוייבו לשלם לה פיצוי בסך 200,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. כמו כן, עתרה קארשי למתן חשבונות.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל בחלקה את תביעת המשיבה 1 נגד המערערים וכן נגד המשיבים 3-2 בעילות של גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט וקיום חוזה שלא בתום לב והורה על הוצאת צו מניעה קבוע האוסר עליהם לבצע פעולות שונות בקשר לסדרת כיסויי חלה שייבאו וכמו כן נתן צו למתן חשבונות ואישור לפיצול סעדים.
 
לפסק הדין של בית המשפט המחוזי ראו מאמר שלהלן.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל ונקבע כי: א. כי לא התקיימו במקרה דנן יסודותיה על עוולת גניבת העין; ב. כי נסיבות העניין אינן מקימות עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט; ג. כי לא הונח הבסיס הראייתי להענקת סעד בשל ביצוע חוזה בחוסר תום לב; ד. כי נוכח המסקנות הללו אין מתקיימת גם עילה אישית נגד דקר.
 
בנוסף נפסק כי בשל האופן שבו התנהלה מרכז המתנות לא נפסקו הוצאות לזכותה, למרות קבלת הערעור.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

26 בפברואר, 2014,

0 תגובות

אין הגנה על דגמי שעונים שלא נרשמו כמדגם

אין הגנה על דגמי שעונים שלא נרשמו כמדגם
תביעה שהוגשה על ידי חברת Ice s.a. וחברת Ice IP s.a. כנגד טיים קונספט 1999 בע"מ ורענן  כץ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 10.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: הנתבעים שיווקו שעונים בעלי דמיון חזותי של שעונים אופנתיים הדומים לשעוני התובעות, הנושאים שמות שונים ואריזות חיצוניות שונות.
 
התובעת הגישה תביעה ובקשה לסעדים זמניים שעיקרן בטענות לגניבת עין, הפרת זכות יוצרים ועשיית עושר שלא במשפט.
 
התובעות עתרו למתן פסק-דין שיורה לנתבעים לחדול ולהימנע מכל שימוש בשעונים מושא התובענה, וכן לפיצוי בסך של 500,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נוכח הנסיבות, נפסק כי כל צד יישא בהוצאותיו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

29 בינואר, 2014,

0 תגובות

ספר חדש: דיני מדגמים ועיצוב תעשייתי

ספר חדש: דיני מדגמים ועיצוב תעשייתי

יותר מ- 90 שנים עברו מאז שפקודת המדגמים והפטנטים, 1924 נכנסה לתוקף ועד שתזכיר חוק המדגמים, התשע"ג-2013 הונח על שולחן הכנסת. 90 שנים שבהן לא נכתב ולו ספר מקיף אחד אודות דיני המדגמים והעיצוב התעשייתי בישראל. במהלך עשרות שנים חלו תמורות רבות בדיני המדגמים והעיצוב התעשייתי, הנוגעים כמעט בכל היבט של חיינו: החל בעריסות ועגלות ילדים, דרך אריזות חטיפים, בקבוקי משקה וילקוטים, מצעים ופריטי לבוש ואופנה, טלפונים חכמים ומכוניות ועד לארונות קבורה. אלא ששינויים ותמורות אלו ובמיוחד אלו הנובעים מהשימוש הנרחב ברשת האינטרנט והגישה המהירה של כל אדם לכל מקום בכל זמן, לא קיבלו כל מענה בחוק ואף הפסיקה המועטה שניתנה בישראל בדיני המדגמים לא נתנה מזור לכל תחלואי הדין.

זו בדיוק הסיבה שהספר פורס בפני הקורא, יהא שופט היושב בדין, עורך דין המייצג את לקוחותיו בסכסוך הנוגע לעיצוב תעשייתי או המעצב בעצמו המבקש להגן על קניינו הרוחני, את דברי החקיקה והפסיקה של בתי המשפט בישראל ובעולם ומנתח אותם, תוך פירוט האמנות הבינלאומיות העוסקות בדיני הקניין הרוחני בכלל ובדיני המדגמים בפרט ונותן להם הסברים ונימוקים ברורים.

נעם סולברג, שופט בית המשפט העליון, בהקדמה לספר:

"היטיבו כאשר דיבֵּרוּ, המחברים המלומדים, עורכי הדין יותם וירז'נסקי-אורלנד ויונתן דרורי בחיבורם זה, ספר מקיף על רזי דיני המדגמים. מורה-דרך ראשוני וחדשני, סקירה מפורטת של החקיקה, ההלכה הפסוקה, משפט השוואתי, התייחסות להוראות תזכיר חוק המדגמים, התשע"ג-2013 ועוד. תועלת רבה תימצא בספר לפרקליט ולשופט, למרצה ולסטודנט, ליוצר, למוצר ולנוצר. ראויים דיני המדגמים לעיון ולליבון, להלכה ולמעשה, וראויים מחברי הספר להכרת הטוב על עשותם כן."

ד"ר מאיר נועם, רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר (בדימוס), בהקדמה לספר:

"ברבות שנותיה של מדינת ישראל, תוקנו וחוקקו כל דיני הקניין הרוחני, החל בדיני זכויות היוצרים, דרך דיני סימני המסחר וכלה בדיני הפטנטים. כולם, למעט דיני המדגמים.

דרך המלך בהגנה על עיצוב תעשייתי, בארץ ובעולם, נעשית באמצעות רישום מדגם לגבי העיצוב הרלוונטי. אלא שאותה ההגנה אינה הגנה הרמטית ומוחלטת תמיד ובכל מצב. לרישום המדגם ישנם סייגים והגבלות בחוק, שבאים לאזן בין אינטרס המעצב לקבל הגנה על פרי רוחו ועיצובו לבין אינטרס הציבור לקבל לידיו את הזכות לעשות שימוש בעיצובים ובהשראתם, ללא הדרישה (המעיקה לעתים) של מתן תמורה.

אני מאמין שספר זה יקל על קוראיו בהבנת דיני המדגמים בכלל ובישראל בפרט, ויסייע בידם מצד אחד לפסוק ולייעץ בתחום, ומצד שני להבין את מהותם ואת משמעותם של דיני העיצוב התעשייתי, ואת הדרכים השונות להגן עליו."

לרכישת הספר:
פרלשטיין-גינוסר בע"מ
הוצאה לאור והפצת ספרי משפט                             
                   
טל': 03-5247359 
דוא"ל:  pglawb_k@017.net.il
שעות פתיחה: ימים א' עד ה', 18:00-10:00
רח' אבן גבירול 89 תל-אביב
http://lawbooks.shopy.co.il
 

31 באוקטובר, 2012,

0 תגובות

העתקה של מוצרי אופנה חסרי מוניטין מותרת

העתקה של מוצרי אופנה חסרי מוניטין מותרת

תביעה שהוגשה על ידי פייר גליו בע"מ ויוסף וולברומסקי כנגד אמנון ביבי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט אילן שילה. ביום 11.10.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

הנתבעים יוצגו על ידי עו"ד אבי מונטקיו.
 
עובדות: נטען כי הנתבע העתיק שני דגמים של שמלות לילדות, אשר לטענת התובעים עוצבו על ידם. בגין העתקה הנטענת נתבע פיצוי בסך 510,410 ש"ח ובנוסף התבקש צו מניעה להפסקת מכירת הדגמים שנטענו כמפרים.

נפסק: התביעה נדחית. למרות שהתובעים הוכיחו העתקה של המוצר, לא הוכח מוניטין ועל כן התביעה נדחתה.

נפסק כי התובעים ישאו בשכ"ט עו"ד והוצאות בסך של 20,000 ש"ח.

הערת DWO: המדובר בפסק דין הממשיך את המגמה בפסיקה לפיה מותר להעתיק מוצר שאינו רשום כפטנט או כמדגם ואין לו מוניטין (ראה למשל פסק דין דומה בעניין טלי דדון). החלטה הפוכה ניתן למצוא בעניין ת.א. (מחוזי ת"א) 2318/03 אהרון קצב נגד פסגות עד, שם נפסק פיצוי בעילה של עשיית עושר למרות שלא הוכח מוניטין. 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

28 באוגוסט, 2012,

0 תגובות

מדגם ישן של מבקשת כפרסום קודם למדגם חדש המוגש על ידה

מדגם ישן של מבקשת כפרסום קודם למדגם חדש המוגש על ידה

החלטת סגנית רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, ז'קלין ברכה בעניין השגה על דו"חות הבוחנת בבקשות לרישום מדגמים שהוגשו כולן על ידי חברת Victualic Company. החלטה מיום 12.7.2012.

העובדות: בקשות למדגמים הוגשו עבור "מחבר לצינור". הבקשות תובעות דין קדימה מבקשות אמריקאיות. בסיום בחינת כשירות הבקשות לרישום, סירבה הבוחנת לרשום את המדגמים בשל העדר חידוש או מקוריות לאור מדגם רשום קודם על שם אותה מבקשת.

תוצאות הההליך: נפסק כי בקשות לרישום מדגם 49080, 49082, 49289 ו-49310 תירשמנה כוריאנטים של מדגם רשום 47812. בקשה לרישום מדגם 49287 תירשם כמדגם עצמאי.

נקודות מרכזיות שנדונו בהחלטה:

26 במרץ, 2012,

0 תגובות

גניבת עין בכיסויים לחלות

תביעה שהגישה חברת קארשי אינטרנשיונל בע"מ כנגד מרכז המתנות 2006 בע"מ, עזר דקר, עמי- מוצרי נוי בע"מ, שלומי נחאיסי. תביעה זו עניינה בהפרת זכויותיה הקנייניות של התובעת על ידי הנתבעים, בקשר עם סדרת כיסויי חלה  לשבת שעוצבו על ידי מנהל התובעת בתחילת שנת 2006.

התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני כב' השופט יוסף שפירא. ביום  15.1.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי הנתבעים הפרו את זכויות התובעת במוצריה. נפסק סעד של מתן חשבונות ופיצול סעדים. נקבע כי צו המניעה הזמני שניתן בתיק יהפוך לקבוע.

אשר להוצאות, נפסק כי בשלב זה יישאו הנתבעים 1,2 במחצית אגרת המשפט, וכך אף נתבעים 3,4.  כן  יישאו הנתבעים 1,2 בשכ"ט עו"ד התובעת בסך 20,000 ₪, ואילו נתבעים 3,4, בסכום של 10,000 ₪.

הערעור: על הליך זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר ביטל את פסק דין זה, ראה לעניין זה מאמר שלהלן.

 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

גניבת עין בכיסוי לחלות

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ "ט– 1999 (להלן: "החוק"), קובע: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר. "

בית המשפט פסק כי יש זהות ממשית בין המוצרים המקוריים לבין המוצרים המפרים, וכי הקטלוגים הרבים שהפיצה התובעת יש בהם להוות מוניטין ולאור עדות מר קארשי, כמפורט בתצהירו והוא שלא נחקר בנושא זה בחקירתו הנגדית בבקשה לסעדים זמניים, ניתן ללמוד אף עתה על מוניטין של התובעת. כך גם מתשובותיהם של הנתבעים בחקירותיהם הנגדיות שהבהירו כי הם עצמם מכירים את התובעת ופעילותה במשך עשרות שנים.

נראה בעיני כי לגבי המוצרים נשוא התובענה המראה הינו דומה עד כדי להטעות, סוג הטובין זהה, חוג הלקוחות זהה, אפיקי השיווק זהים, והתחרות בין מוצרי התובעת לנתבעים התבצעה יום יום, שעה שעה, באותן חנויות עצמן. יש להשוות את שני המוצרים בשלמותם, ולתת משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו (ראו והשוו: ע "א 1123/04 Canali S.P.A  נ ' Canal Jean CO . (אתר נבו , 13.1.2005)).

מוניטין במוצר חדש

הנתבעים נתלו בדרישה להוכחת מוניטין במוצר המסוים הזה, ובטענה כי מוניטין למוצר יכול להתקיים רק לאחר שנים רבות של ייצור ושיווק. טענה זו לא נתקבלה שכן משמעותה שאין הגנה על מוצרים "חדשים". כך גם, אין "תקופת דגירה" למוצר, שניתן לקצוב אותה בזמן, ויש לבדוק נסיבות כל מקרה ומקרה.

מוניטין של יצרן המשפיע על מוניטין של מוצר

נפסק כי יש לדחות טענת הנתבעים כי מוניטין של יצרן אינו רלבנטי כלל אלא רק מוניטין במוצר, וכי מוניטין אצל לקוח משנה, לאו מוניטין הוא. בתוך כך יש לציין כי קארשי הוכיחה גם גידול מרשים ועקבי משנת 2006 ועד לשנת 2008 במכירות הסדרה, דבר המעיד על הביקוש למוצריה ובתוך כך אף על המוניטין של הסדרה עצמה.

מרכז המתנות טענו כי הנחת היסוד במוצרים חסרי ייחוד הינה כי מוצרים אלו נעדרי מוניטין, וכי הצרכן אינו מזהה אותם עם יצרן זה או אחר ומפנים לע"א 3471/98, סאלים סאלם נ' חלבי ענתר, נד(2) 681 (להלן: "פרשת ענתר").

"והנה, מקום שהמדובר אינו אלא במוצרים יומיומיים ונעדרי ייחוד, אך פשוט הוא שהתובע יישא בנטל כבד להוכיח כי רכש באותם מוצרים מוניטין כדי חיובו של הזולת בגניבת עין. אכן הנחת היסוד היא כי במוצרים נעדרי – ייחוד אין הקונה הרגיל מזהה את המוצרים בהם מדובר עם יצרן ספציפי דווקא. יתר על כן להוכחת המוניטין במוצרים נעדרי ייחוד, מטבע הדברים אין די לו לתובע כי יוכיח שימוש ממושך ונרחב בהם; שכן, "השימוש הממושך והנרחב לא הוא החשוב, החשוב הוא אופי השימוש – האם היה זה שימוש כזה שבעקבותיו מזהה הציבור את המוצר עם התובע" (שם, 701).

אלא שהתובעת הוכיחה כי היה לה שימוש נרחב במוצרים הנדונים, שהוא, כאמור הדבר החשוב, כדברי כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין בפרשת ענתר הנ"ל.

התייחס לסוגיה זו כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין בע"א 945/06Genreral Mills Inc ‏ נ' משובח תעשיות מזון בע"מ (אתר נבו) (1.10.09), וציין כי הגדרתו המדויקת של המושג מוניטין אינה פשוטה ונדונה באריכות בספרות ובפסיקה , וכך קבע:

"תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו".

  ובהמשך:  

"מכל מקום בענייננו מדובר, ככל הנראה, במוניטין מהסוג השני, הקשור למוצר עצמו . לא עלתה על ידי מי מהצדדים הטענה כי המוניטין במוצר נובע מן השם הטוב של המערערת או של "אסם" וכי המוניטין קושר על ידם למוצר עצמו. בנסיבות אלה, אין חשיבות לזיהויו של המוצר עם יצרן ספציפי או עם קבוצת מוצרים ספציפית".

נפסק כי התובעת עונה על המבחנים שנקבעו בפסיקה בסוגיה זו.

דמיון, זהות והטעייה

בת.א. 639/93 המר' 8460/93 עדין קואופרטיב ליצור שוקולד בע"מ נ' שפיר תעשיות מזון (1989) בע"מ , נאמר: "אין הכרח בהיכרות של הצרכן עם שם היצרן או שם המותג של הוופל האהוב עליו, אלא בידיעת הלקוח שבתוך האריזה המסוימת נמצא מוצר ממקור מסוים ואין להטעות לקוח זה ע"י אריזה דומה לרכוש וופל שאיננו מאותו מקור". (שם, 241).

אשר לדמיון של המוצרים נשוא התביעה, כבר נקבע בזמנו שיש להחיל את "המבחן המשולש", שהובע בפסיקה (ראו: ע "א 261/64 פרו-פרו ביסקויט נ' חברת פרומין, פ"ד יח (3) 275), הקובע שלושה פרמטרים לבחינת התקיימותו של "דמיון מטעה": מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

עוד נפנה לאמור בת.א. 2580/06 SAFETY-KLEEN SYSTEMS, INC נ' סייקלין בע"מ , (אתר נבו) (30/11/09 ), שם מציינת כב' השופטת מ' אגמון- גונן, כדלקמן: "המבחנים המתאימים יותר לבדיקת קיומו של חשש להטעיה לגבי המוצר עצמו הינם מבחן סוג הסחורה ומבחן יתר הנסיבות ו'השכל הישר'. שאלת המפתח שיש לברר במסגרת בחינת יתר הנסיבות".

נפסק כי מוצרי הנתבעים והתובעות אינם שונים מבחינת עיצובם, כך שאדם מן הישוב שאינו מומחה, יכול לזהות את ההבדלים ביניהם בנקל. המוצרים הם בעלי קונספט דומה מאוד של בד שקוף בעל מסגרת אטומה ועליו קומפוזיציות פייטים וחרוזים, כפי שקבעתי לעיל.

נפסק כי לאור הזהות בין המוצרים המקוריים לבין המוצרים המפרים, הוכיחה התובעת כי מוצר הנתבעים עשוי להטעות.

התערבות בלתי הוגנת

סעיף 3 לחוק קובע: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן , על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר."

לאורו של סעיף זה, טענה התובעת כי הכנסתם לשוק של מוצרים מועתקים המפרים את זכויותיה, במחירים נמוכים הנסמכים על כך כי לא הושקע ביצירתם ובשיווקם דבר, תוך שימוש לא הוגן בזכויותיה, מכבידה ומונעת לקוחות מלהגיע למוצר המקורי המוצע לציבור על ידי התובעת.

נפסר כי הוראת חוק זו אינה רלוונטית למעשים המתוארים בתובענה, כטענת הנתבעים, כך אף התייחס לכך המחבר מיגל דויטש בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר (הוצאת נבו, 2002), כדלקמן:

"מעשים המונעים או המכבידים באופן בלתי הוגן על הגישה לעסקו, לנכסיו, או לשירות, של עסק אחר... יש להתחרות על לבם של הלקוחות, אך לא על דרכי הגישה שלהם לעסק. על אלו להיוותר חופשיות. העוולה נועדה לטפל במקרים של חסימה פיסית או טכנית, ולא במקרים בהם ההכבדה על הגישה של הלקוחות היא תולדה של צבירת יתרון תחרותי (אף אם הוא בלתי-הוגן)... עוולה זו מטפלת אם-כן ב"תעלות" הקשר עם הלקוח, ולא בתכנים האינפורמטיביים המוזרמים בתעלות אלו. דוגמא לתחולת העוולה יכולה להיות מקרה של "הצפה" של דרכי תקשורת אלקטרוניות של עוסק אחר במסרים סתמיים, על-מנת להכיד על פניות של לקוחות אל אותו עוסק". (שם, 64).

"כאמור לעיל, סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות לא נועד לקבוע איסור כללי מפני תחרות בלתי-הוגנת. שידול לקוחות, אף אם הוא "רוכב" על גבי המוניטין של התובע, עדיין אינו בגדר "חסימה" של הגישה לתובע". (שם, 66).

כן ראו: ת.א. 1948/04 אלה גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (נבו, 16.4.09), אליו מפנים עמי בסיכומיהם. לפיכך, טענה זו נדחית כאמור.

תקנת השוק

עמי נוי טוענת, כי הם רכשו את הדגם שהפרתו מיוחסת להם ממרכז המתנות בתנאי תקנת השוק -  דהיינו בתום לב ובתמורה ממי שעיסוקו במכירת מוצרי יודאיקה. לטענתם, הם רכשו דגם זה לאחר שמרכז המתנות הבהירו להם כי הדגם נקי מזכויות צדדים שלישיים וכי שיווקו מותר. היקף הרכישות של כיסוי החלה אצלם הינו זעום, ומגיע לכדי 1,400 יחידות לערך.

עמי מפנים להוראת החוק בעניין תקנת השוק, דהיינו לסעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, הקובע: "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה הייתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקייה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב".

לפיכך, משאין מחלוקת לגבי רכישת המוצרים וקבלת התמורה, הרי שמתקיים יסוד התמורה. כמו כן המוצרים הינם בגדר "נכס נד" כאמור בסעיף 34 לחוק המכר.

אשר לאלמנט תום הלב טוענים עמי כי לא היה להם יסוד להניח כי ישנה טענה כלשהי לגבי הדגם שרכשו וכי סוג הנכס בו הם עוסקים ומהלך העסקים הרגיל בו נרכש הדגם, בעסקה שגרתית, כאשר הנתבעים 1-2 הציגו את הדגם כדגם שלהם.

מכאן מסקנת עמי כי הם עמדו בכל היסודות הנדרשים בסעיף 34 לחוק המכר על מנת להחיל את תקנת השוק.

בהקשר זה נפסק כי יש סתירה מובהקת בין טיעוני מרכז המתנות לבין עמי לעניין ידיעת עמי על מכתב ההתראה ששלחה התובעת למרכז המתנות, ידיעה אשר שוללת את תנאי תקנת השוק.

אי  רישום מדגם

בית המשפט קבע כי אינו מקבל את טענת הנתבעים כי העובדה שהתובעת לא רשמה מדגם, שומטת את הקרקע מתחת לתביעה (לא תביעת הפרת מדגם). אמנם מוצר לא יקבל הגנה כפולה הן מכוח דיני זכות יוצרים והן מכוח דיני המדגמים, כאשר בהקשר זה קובע סעיף 7 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 כי יצירה הכשרה להגנת מדגם, המיועדת לשכפול תעשייתי, לא תזכה להגנה אשר חוק זכות יוצרים מקנה, אולם תביעתה בגין הפרת זכות יוצרים לא נסמכת על מונופול על-פי דין אלא על הפגיעה בזכותה הקניינית.

אף אם הכיסויים המשווקים על-ידי קארשי משוכפלים באופן תעשייתי, אין בכך כדי לשלול ממנה את זכותה הנ"ל.

יפים לעניין דברי המחבר מיגל דויטש בספרו הנ"ל – עוולות מסחריות, שער שני: האיסור הכללי על תחרות בלתי הוגנת, בציינו:

"קרובים לאמור לעיל הם פני הדברים בכל הנוגע ליחס שבין הזכות למוניטין לבין סימן המסחר הרשום, או המדגם הרשום. הזכויות הרשומות מקנות מונופול. הזכות למוניטין, אף אם היא תיתפס כזכות in rem ממש, אינה מקנה לבעל המוניטין אלא את הזכות לכך שלא יינטל ממנו אותו מוניטין על-ידי עשיית ששימוש בלתי מורשה בו על-ידי אדם אחר. יש צורך להצביע על כך שהתוצר הרוחני של התובע עמד מול עיני הנתבע, כאשר הוא הפיק את הסימן או המדגם שבו מדובר.

הגם שבעל מוניטין שלא דאג לרישום זכותו בנוגע לאותו מוניטין "משלם" אם כן מחיר מסוים בגין הימנעות זו מרישום, בכך שאין הוא נהנה ממונופול, אף אם יראו אותו כבעל זכות in rem, אין לכחד כי מחיר זה אינו כבד והוא נופל באורח מהותי מן המחיר שאותו משלם בעל המוניטין להצביע על כך כי ארע אקט של נטילה. אולם בשונה מן המקרה של הזכות לסודיות מסחרית, אשר לגביה האפשרות לביצוע הנדסה חוזרת היא אפשרות רלוונטית היוצרת הבדל חריף בין ההגנה על הזכות לסודיות מסחרית לבין ההגנה על פטנט, הפער הנותר בין הגנה קניינית על מוניטין, אם יוחלט להקנות הגנה כזו, לבין המונופול המוקנה לבעל סימן או מדגם רשום, יצטמצם רק למומנט המנטאלי, כך שבמקרה הראשון תידרש ידיעה בדבר המוניטין של התובע ובמקרה השני – לא תידרש. אף שלהלכה הבדל זה הוא הבדל מהותי, העשוי לשמור עדיין על פער חשוב בין רמת הגנה קניינית של מוניטין (אם יוחלט להקנותה) לבין רמת ההגנה המונופוליסטית על סימן או מדגם רשום, בפועל אין בנדון פער מהותי דיו, שכן מוניטין הוא מטבעו מפורסם וידוע היטב לכל העוסקים בתחום, אחרת הוא לא היה צומח לכדי מוניטין".            

16 בפברואר, 2012,

1 תגובות

הפרת מדגם בשעוני צלילה

הפרת מדגם בשעוני צלילה

הצדדים לכלל התביעות הם חברת סובקורונו המשווקת ומייצרת שעוני סאב, האחים בר נוי המשווקים ומייצרים שעוני אמבוס, וחנויות שונות ששיוקו את שעוני אמבוס.

המדובר ב 4 תביעות שהוגשו במועדים שונים ואוחדו לדיון אחד:

  1. תביעת "סאב" נגד בר נוי (ת.א. 1673/05) – בגין העתקה של דגם שעוני הבסיס (שלא נרשם כמדגם) והעתקה של רצועת השעון (רשומה כמדגם).
  2. תביעת "סאב" נגד בר נוי והחנויות ששיווקו (ת"א 1954/06) - בגין העתקה של דגם שעון sub diving watch (הרשום כמדגם) והעתקה של רצועת השעון (רשומה כמדגם).
  3. תביעת בר נוי כנגד "סאב" (ת.א. 2605/06) – תביעה לביטול מדגם שעון sub diving watch.
  4. תביעת בר נוי כנגד "סאב" (ה.פ. 317/07) – תביעה לסעד הצהרתי כי שעוני הצלילה החדשים של אמבוס אינם מפרים את זכויות "סאב".

התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 16.2.2012 ניתן פסק הדין מפי כב' השופט יהושע גייפמן. 

סיכום פסק הדין

בית המשפט דחה את תביעת סאב בגין דגם שעוני הבסיס וקיבל את תביעת סאב בגין דגם שעון sub diving watch. בית המשפט דחה את תביעות ברנוי.

ניתן צו מניעה קבוע האוסר על כלל הנתבעים לשווק את השעונים המפרים את זכויות סאב במדגם 38665 על שעון מדגם sub diving watch.

נקבע כי בר נוי ישלמו לסאב פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בסך 70,000₪.

נפסק כי החנות, תכשיטי אלן אור, תשלם לתובעים פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בסך 30,000 ₪ ואילו בר נוי יחוייבו להחזיר סכום זה לחנות.

בנוסף נפסק כי בר נוי ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 60,000 ₪.

 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

העדר העתקה של דגם הבסיס (שלא נרשם כמדגם)

נפסק כי שעוני אמבוס אינם מהווים חיקוי של שעוני דגם הבסיס של סאב ואין חשש שהצרכן הממוצע יטעה לחשוב ששעוני אמבוס הם של סאב. קביעה זו התבססה על ההנמקות הבאות:

  1. לא נרשם מדגם.
  2. המדובר בשוק צפוף.
  3. יש הבדלים עיצוביים רבים.
  4. אין דמיון בחוזי בין הסימן אמבוס לבין הסימן סאב שעל השעונים.
  5. שם המותג אמבוס מצוין בצורה בולטת השולל את החשש להטעייה.

העדר העתקה של הרצועה (שנרשמה כמדגם)

נפסק כי רצועת אמבוס אינה מהווה חיקוי של רצועת סאב. קביעה זו התבססה על ההנמקות הבאות:

  1. יש הבדלים עיצוביים רבים.
  2. שם המותג אמבוס מצוין בצורה בולטת השולל את החשש להטעייה.

פרסום קודם השולל מדגם

התנאים לכשירות רישום מדגם מפורטים בסעיף 30 לפקודת הפטנטים והמדגמים. על מנת שניתן יהיה לרשום מדגם- על המוצר נשוא המדגם להיות חדש או מקורי וכן לעמוד בתנאי של העדר פרסום קודם בישראל. פרסום קודם יכול להוות מדגם קודם או מוצר שפורסם בישראל ע"י שיווק או פרסום בפומבי בדרך אחרת.

ריצ'רד, הבעלים של סאב, הודה בחקירתו הנגדית, שהחל למכור את רצועת השעון בישראל בשנת 2000 – כ- 3 שנים לפני הגשת הבקשה לרישום המדגם על רצועת השעון.

על כן, לאור הוראת סעיף 30 לפקודת הפטנטים המדגמים, ולאחר שהוכח שרצועת השעון שווקה ופורסמה בישראל קודם להגשת הבקשה למדגם – יש להורות על ביטול מדגם 38807.

ביטול מדגם מחמת חוסר חידוש והיעדר מקוריות

בעתירה לביטול מדגם יש להשוות בין שעון המדגם כפי שמופיע בתעודת רישום המדגם לבין חומר שפורסם בפומבי בישראל לפני תאריך הגשת המדגם.

נפסק כי השוואת שעון המדגם לפרסומים שצורפו לכתב התביעה מלמדנו שאין דמיון בין השעונים המבססים עילה לביטול.

בע"א 3406/96 סלע נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ תקדין-עליון 99(1), 590 פסק כב' השופט אילן: "החידוש מציג דרישה לפיה המדגם צריך להראות צורה, דוגמה או קישוט בלתי מוכרים בכלל, ואילו המקוריות מדברת על דרך יישומם של אלמנטים ידועים באופן שונה מן הידוע קודם לכן באותו תחום... בתחומים מסוימים תבוא דרישת החידוש או המקוריות על סיפוקה גם על יסוד שינויים ותוספות קטנים למדי... בתחומים בהם מתרבה מספר המדגמים במהירות – בכל אלו יכולים שינויים מועטים לעלות כדי חידוש".

לעניין המקוריות – נפסק כי דרישת המקוריות התקיימה באופן המצטבר של שילוב הקישוטים המייחדים את סאב.

העתקת מדגם שעון sub diving watch

נפסק כי אמבוס העתיקה את דגם שעון הצלילה [שעון המדגם] של סאב.  התדמית הכוללת וקווי המתאר הצדים את העין מחייבים קביעה שמדובר בחיקוי בולט של המדגם. קביעה זו התבססה על ההנמקות כדלקמן:

  1. ישנם אפשרויות רבות לעיצוב.
  2. שעוני אמבוס עשו שימוש בחוזי הכללי של שעוני סאב.
  3. יש דמיון בולט בין שעוני אמבוס למדגם.
  4. יש העתקה של מאפיינים קישוטיים מצטברים. ולא הובאה ראיה כי מאפיינים אלו קיימים במצטבר בשעון של חברה אחרת.
  5. מנהל המכירות של אמבוס בשיחה מוקלטת הודה כי "כן זה אותו מוצר... זה אותו קונספט פחות או יותר".
  6. הצרכן הסביר עלול לטעות ולחשוב ששעון הצלילה של אמבוס הוא שעון המדגם של סאב.

גניבת עין בשעון

נפסק כי לסאב קמה עילה בעניין שעון המדגם גם בעילה של גניבת עין.

עוולת גניבת עין קבועה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות. לצורך הוכחת העוולה יש להוכיח: קיומו של מוניטין אצל התובע, ושמכלול התנהגותו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה בעוד שהנכס שייך או קשור לעוסק האחר.

חשש להטעיה

בית המשפט קבע כי הוכח שקיים חשש סביר כי מעשה אמבוס יגרום לקונה רגיל לחשוב בטעות כי מדובר בטובין המסופקים ע"י סאב, בעוד למעשה מדובר באלה של אמבוס.

המדובר באותו סוג סחורה ושני המוצרים עונים לאותו חתך לקוחות ובנוסף, יש להתחשב גם בזכרונו הבלתי מושלם של הצרכן ובאפשרות כי הוא ייחשף לשני המוצרים כשהם לא מונחים אחד ליד השני.

מוניטין

נפסק כי לסאב קיים מוניטין בשעון. ההוכחה על קיומו של מוניטין נסמכת על ההנמקות כדלקמן:

  1. סאב עשתה שימוש ייחודי וממושך בקו שעוני הצלילה.
  2. הקולקציה של סאב מבוססת על אותם אלמנטים קישוטיים.
  3. סאב מוכרת את שעון המדגם אך ורק ב 13 חנויות הרשת.
  4. יוצרו ושווקו למעלה מ- 21 אלף שעונים.
  5. הוצאות הפרסום של סאב היו מאות אלפי שקלים.
  6. העתקה כאשר אין סיבה פונקציונלית לחיקוי, מלמדת על המוניטין.

פסיקת פיצוי בגין הפרת מדגם וגניבת עין

הפיצוי בחוק עוולות מסחריות הינו פיצוי עונשי – הרתעתי. בגובה הפיצוי יתחשב בית המשפט בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר [ראו ע"א 45/08 מיגדור בע"מ נ' גייל תקדין עליון 2010(4) 3646].

נפסק כי המדובר בהפרות מתמשכות. נפסק כי בר נוי היו מודעים לשעון המדגם ולקו העיצוב המאפיין את שעוני סאב, לפיכך יש חומרה יתרה בחיקוי הבולט של שעון המדגם שנעשה לאחר פרישתם של בר נוי מחברת סאבכרונו.

נפסק כי יש לחייב את בר נוי לשלם לסאב פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בסך 70,000 ₪.

פסיקת פיצוי כנגד החנויות שמכרו את השעונים: העדר ידיעה

סעיף 37(1)(ב) לפקודת הפטנטים והמדגמים מורה: "כל עוד קיימת זכות מדגם... אסור לשום אדם לפרסם סחורה או להציעה למכירה, אם ידע כי ייחדו לאותה סחורה מדגם או כל חיקוי הימנו...".

סעיף 8 לחוק זכויות יוצרים 1911 מורה: "אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות יוצרים ביצירה והנתבע טוען שלא ידע בדבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו מניעה או צו איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה".

נפסק כי משלא הוכח היסוד הנפשי של מודעות הנדרש בסעיף 37(1)(ב) לפקודת הפטנטים והמדגמים בעניין בעלי החנויות – אין להטיל פיצויים סטטוטוריים על בעלי החנויות, ויש להסתפק בהשארת צו המניעה הזמני, החל גם לגביהם - על כנו.

דין שונה חל על התביעה לחייב בפיצויים סטטוטוריים את חב' תכשיטי אלן. בית המשפט שוכנע שהייתה מודעות של מנהל השיווק של חב' תכשיטי אלן לכך שהם משווקים שעון בעל דמיון בולט לשעון המדגם ובעניין זה הייתה "עצימת עיניים" מצד החברה. על כן נפסק כי חב' תכשיטי אלן תחוייב בגין הפרת המדגם ועוולת גניבת עין,  מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין [מודעות לדמיון הבולט ועצימת עיניים], בתשלום פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק לתובעת בסך 30,000 ₪.

22 בנובמבר, 2011,

0 תגובות

גניבת עין במצעים והפרת חובות אמון של מתווך

גניבת עין במצעים והפרת חובות אמון של מתווך

תביעה שהגישה חברת ציפי דבש בע"מ כנגד חברת שמיכות מורן מ.ד. בע"מ ומנהלה וכן תביעה שכנגד. התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז ונדונה בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 22.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

הנתבע (דני דלל), קישר בין דבש לבין מפעל סיני. בתמורה לסיועו הובטחה לדני דלל עמלה בשיעור של 3% עד 5%. זמן לא רב לאחר מכן, החל הנתבע לייבא מצעי תינוקות דומים מהמפעל הסיני. בסמוך לאחר מכן ניתק המפעל הסיני את הקשר עם דבש.

דבש הגישה תביעה כנגד דלל בה טענה כי יבוא הסחורה המתחרה מהווה הפרה של זכויות קניין רוחני, שימוש בסוד מסחרי , גניבת עין  ועשיית עושר ולא במשפט. בנוסף לטענת דבש המפעל הסיני ניתק את היחסים בשל לחצו של דני דלל ופעולה זו מהווה התערבות לא הוגנת בקשרי המסחר עם המפעל הסיני והפרת אמונים.

דלל תבע את דבש, במסגרת התביעה שכנגד נטען כי לא שולמה העמלה המגיעה לו וכי ציפי דבש הוציאה את דיבתו של דני דלל ופגעה במוניטין שלו, בהאשמות הקשות , והמופרכות, שהטיחה נגדו, בפני בעלי חנויות ובפני המפעל הסיני.

תביעתן של התובעות (ציפי דבש) התקבלה. נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך  159,108₪. בנוסף, ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים, לייבא, לייצר לשווק ולמכור מוצרים הדומים למוצרי דבש.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים בהוצאותיה הגשת תביעתה ובשכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪.

התביעה הנגדית נדחית, למעט סכום העמלה בסך 10,510 ₪  בה הכירה ציפי דבש.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

אי רישום מדגם בסט מצעים

בית המשפט דחה את הטענה כי יש לדבש קניין רוחני בסט המצעים. נפסק כי ציפי דבש לא השכילה לפעול על פי דיני המדגמים, על מנת לזכות בהגנת הדין (רישום מדגם היה מאפשר תביעה על הפרת מדגם).  דבש הגישה בקשות לרישום מדגמים, אולם התיקים בעניין נסגרו מחוסר מעש ציפי דבש לא השיבה לדו"ח השגות שנשלח אליה ולהודעות.

רק לאחר הגשת התביעה פנתה ציפי דבש, לרשם המדגמים בבקשה לשוב ולפתוח את התיקים ואולם רשם המדגמים דחה את הבקשה.

במצב דברים זה אין התובעות יכולות לסמוך עצמן, בתביעה שלפני, על טענה לקיום זכות קניין רוחני בעיצוב סט המצעים.

דחייה מטעם זה של טענה לקיום זכות קניין רוחני בעיצוב  שוללת בנסיבות העניין גם את האפשרות לטעון לקיומה של זכות בעיצוב מכוח דיני  עשיית עושר ולא במשפט.

גזילת סוד מסחרי

סעיף 16 לחוק עוולות מסחריות מגדיר סוד מסחרי כ  "כל סוג, מידע עסקי שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני,  מתחריו ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו עיצובו ".

המוצר הנמכר לכל דורש בשווקים, כדוגמת סט המצעים בו עסקינן , אינו יכול,  מטבע בריאתו, להיכנס להגדרה זו, שכן הוא מידע שניתן לגלות בנקל.

גניבת עין

נטילת מוניטין קבועה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, המעגן כיום את העוולה של גניבת עין. וזו לשון הסעיף: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

על מנת לבוא בגדרה של העוולה נדרש, כידוע, להוכיח שני יסודות מצטברים , ראשית:  קיומו של מוניטין לתובע אצל ציבור הלקוחות הפוטנציאלי , שנית; נטילתו של המוניטין על  ידי הנתבע באמצעות הטעייה של ציבור.

על תובע המבקש להוכיח קיומה של העוולה של גניבת עין, להוכיח שני אלה: תחילה על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית של הטובין עם התובע.  בשלב שני על התובע לשכנע את בית המשפט שמעשיו של הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה לחשוב כי הטובין של הנתבע הם הטובין של התובע או שיש להם קשר לתובע.

ציפי דבש איננה עוסקת בשיווק ישיר של סחורתה לצרכנים, ולפיכך טענתה לגניבת עין יכולה להתייחס הן להטעיה של הצרכן הסופי והן להטעיה של גורם הביניים עימו היא סוחרת (בתי העסק לממכר מוצרי).

נפסק כי לציפי דבש מוניטין בתחום ייצור בגדי תינוקות וכי מוניטין זה משתרע גם על מצעי תינוקות. ראיה לכך היא העובדה כי דבש הצליחה למכור את סחורתה גם בענף זה כסחורה  ממותגת ואיכותית, שמחירה גבוה משמעותית מזה של סחורה בלתי ממותגת מאחר.

למרות שהעיצוב בין המוצרים שונה במעט ולמרות שלמוצרי הנתבע  צורפה תווית יצרן שונה ולמרות שהיא נמכרה לבתי עסק במחיר נמוך משמעותית מסחורתה של ציפי דבש, ושיווקה נעשה בידי משווק אחר.

מן הקלטות השיחות שבוצעו בין המשווק מטעם ציפי דבש לבין שתי חנויות עימן עבד ביחסי  מסחר עולה כי לפחות אחת מהן טעתה לחשוב שסחורה של דני דלל היא סחורה של ציפי דבש.

ועל כן נפסק כי הוכח שהדמיון בין הסטים עלול היה להטעות את בעלי החנויות ולמצער את הצרכניים הסופיים, להניח כי סחורתו של דני דלל נהנית מהמוניטין הטוב של מוצרי ציפי דבש.

הטעיית לקוחות

סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן קובע כי "לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל בכתב או, בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה".

הזכות לתבוע סעדים בגין עוולה של הטעיה צרכנית ניתנה על פי סעיף31 (א) לחוק  "לצרכן שנפגע מהעוולה וכן לעוסק שנפגע, במהלך עסקו".

הקביעה לפיה הוכח לעניין עוולת גניבת עין, שקיים חשש להטעיית צרכנים להניח כי סחורתו של דני דלל היא סחורה של ציפי דבש (חשש שבוודאי קיים אם בעלי החנויות עלולים לטעות, ולהציג את הסחורה ככזו) מחייבת ממילא את המסקנה כי הוכחה גם העילה של הטעיית לקוחות, עם זאת.

כאשר העוולה של הטעיית לקוחות נטענת בידי עוסק ביחס לשימוש מטעה במוניטין שלו על ידי אחר , מתקיימת מבחינת האינטרס המוגן חפיפה,  בינה לבין העוולה של גניבת עין. לפיכך הגם שבשתי עוולות שונות עסקינן, נראה שאין מקום להעניק לעוסק שנפגע פיצוי נפרד בגין כל אחת מהן.

הפרת אמון ע"י מתווך

דני דלל הוא האדם שסייע ביצירת הקשר העסקי בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני ובגין סיועו זה הוא היה זכאי לתשלום בהתאם לחוזה שבינו לבין ציפי דבש. מערכת יחסים זו הופכת את דני דלל, מבחינה משפטית למתווך.

מעמדו של דני דלל כמתווך שייצר את הקשר העסקי בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני מטיל  עליו חובות אמון מסוימות כלפי ציפי דבש.

עד להסדרת נושא התיווך בחוק, ניתן ללמוד גזירה שווה לעניין זה מהוראת סעיף 19(א) לחוק המתווכים במקרקעין, כי על מתווך לפעל בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת ולמסור ללקוחו כל מידע שיש בידו בענין מהותי הנוגע לנכס נשוא עסקת התיווך.

גם סעיף 229 להצעת חוק דיני ממונות 2011,  מטיל על מתווך חובת אמון כשהוענקה לו בלעדיות ביחס לקשירת העסקה.

היקפן של חובות האמון המוטלות על מתווך הוא תלוי נסיבות, ובאופן כללי ניתן לומר כי  הוא נמוך מזה הנדרש משליח.

אם נציין כי למתווך, כמי שאמור לפעול לטובת הלקוח בקשר לעסקה אסור להשתמש  במידע שברשותו לרעת הלקוח ראו, ובכלל זה אסור לו לנצל מידע שהגיע לרשותו בעקבות שירותי התיווך שנתן על מנת להתחרות בלקוח או להפיק רווחים שאמורים היו להגיע לידי הלקוח.

בית המשפט פסק כי יבוא הסחורה המתחרה על ידי דני דלל בנסיבות המקרה מהווה  הפרה של חובות האמון שלו כמתווך. בעקבות התפקיד שמילא בעסקה ידע דני דלל מהיכן  מייבאת ציפי דבש את סחורתה, ובזכות קשריו במפעל הצליח בנקל להשיג בעבור  עצמו סחורה הדומה בצורתה ובאיכותה לסחורה שיוצרה בעבור ציפי דבש. בכך מעל דני דלל באמון שניתן בו, ועשה שימוש במידע שברשותו לרעת הלקוחה, ולמען התעשרות על חשבונה מכאן שגם העילה של הפרת חובת אמון מצד מתווך הוכחה בענייננו.

תחרות בלתי הוגנת

הדין הישראלי איננו מכיר בעוולה נזיקית כללית של תחרות בלתי הוגנת, אולם במסגרת  דיני עשיית עושר ולא במשפט הוכרה קיומה של עילה המאפשרת לאסור על תחרות בלתי  הוגנת ולתבוע את הרווחים שהופקו במסגרתה.

דרך התחרות בה בחר דני דלל מהווה, בנסיבות שהוכחו, היא תחרות בלתי הוגנת.

דלל תיווך בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני, ולאחר שלא היה שבע רצון מהעמלה שהוצעה לו,  החליט להתחרות בה (ועל ידי כך אף לנקום בה) וזאת באמצעות יבוא סחורה דומה עד  מאד לסחורתה, ושיווקה במחיר נמוך משמעותית מהמחיר שדרשה , ודוק. לא עצם התחרות הוא הפסול במקרה זה, אלא הדרך הבלתי ראויה בה בחר דני דלל להתחרות: במקום לעצב לעצמו או לבחור מבין שפע העיצובים הבלתי מוגנים העומדים לרשות הכלל, עיצוב המבדיל  בינו לבין ציפי דבש, הוא נטל עיצוב מוצלח משלה וביצע בו שינויים קלים. בעשותו כן פעל דני דלל באופן בלתי לגיטימי תוך הפרת חובת האמון וגניבת עין ובכך נהנה הוא שלא על פי זכות שבדין ממאמצי הייצור של ציפי דבש (בשל כך שבא אל המוכן).

גם אלמלא היותו מתווך בעסקה עם המפעל הסיני ניתן היה לראות במעשיו של דני  דלל  בנסיבות המקרה, משום תחרות בלתי הוגנת לעניין דיני עשיית עושר ולא במשפט וזאת בשל יצור מוצרים הדומים עד כדי הטעיה לאלו של ציפי דבש כאשר, לא כל שכן מדובר גם בנסיבות בהן התנהגותו מהווה הפרה של חובת אמון.

התערבות בקשרי המסחר עם המפעל הסיני

נפסק כי דני דלל הוא שעומד מאחורי ניתוק הקשר בין המפעל הסיני לבין ציפי דבש. פעולתו האקטיבית של דני דלל לניתוק יחסי המסחר שבין המפעל הסיני לבין ציפי דבש  מהווה עוולה כלפיה בשני מישורים:  ראשית, המעשה מהווה הפרה נוספת של חובת האמון שחב דני דלל לציפי דבש מכוח תפקידו כמתווך.

שנית, התערבותו של דני דלל ביחסים החוזיים שבין המפעל הסיני לבין ציפי דבש מהווה  עוולה של גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין הקובע: "מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

נפסק כי לא רק שדני דלל ידע כי הוא גורם לניתוק מוקדם מאד של היחסים החוזיים שבין  המפעל הסיני לדבש, אלא שהוא גרם בכוונת מכוון לניתוק זה. לפעולתו "אין כל צידוק מספיק " וזאת בשים לב לכך שהמעשה נעשה אך ורק על מנת לפגוע בציפי דבש.

פיצוי

ציפי דבש לא הביאה ראיות לגבי היקף מכירת המצעים לאורך השנים, וממילא אין לדעת מה הפגיעה שספגה במכירותיה. דבש לא הציגה כל ניתוח של הסיבות שהביאו להפחתת מכירותיה וזאת בשעה שהנתבעים טענו, ובצדק, שיש גורמים אחרים שיכלו לפגוע במכירות (כגון תחרות מצד יבואנים אחרים).

על כן פסק בית המשפט כי אין באפשרותו לפסוק פיצוי בגין נזק שהוכח בפועל.

כל שניתן לפסוק לטובת ציפי דבש הוא את הרכיבים הבאים:

א. פיצויים בלא הוכחת נזק בגין העוולה של גניבת עין בהתאם לסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות –  הפיצוי המקסימאלי בגין רכיב זה עומד על סך של 100,000 ₪ ובשים לב לחומרת העוולות שביצעו הנתבעים, להיותם מעשים מכוונים, ולקשיי ההוכחה  שניצבו בפני התובעים, מצא בית המשפט לנכון לפסוק אותו במלואו.

ב. השבת רווח מיבוא הסחורה המתחרה  – בנסיבות המקרה, סבר בית המשפט כי ניתן לפסוק  סעד זה במצטרף לפיצוי ללא הוכחת נזק (וזאת בשונה מהמצב בו היה נפסק פיצוי  על נזק שהוכח). הנתבע הרוויח מהמכירה,  ₪29,108 - אשר אותם פסק בית המשפט לטובת התובע .

ג. הוצאות בגין הצורך לאתר מפעל חלופי בסין -   בעקבות ניתוק היחסים עם המפעל  נאלצה ציפי דבש לאתר מפעל חילופי לייצור הסחורה. לא הוצגו בפני בית המשפט נתונים  מדויקים ביחס לעלויות הכרוכות בכך, וספק אם ניתן לכמת את כל העלויות הללו , דני דלל, טען בעדותו כי הוא נשא בהוצאות של  30,000 ₪ עת נדרש לסייע לציפי דבש ליצור יחסים עם המפעל הסיני. סביר להניח כי ציפי דבש נשאה לפחות בהוצאות דומות על מנת לאתר מפעל חילופי. על כן פסק לה בית המשפט 30,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

23 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

גניבת עין בהעתקת כיסויים לחלה

בית המשפט המחוזי ירושלים, השופט יוסף שפירא (ת"א 3402/09, בש"א 8858/09) - 23.12.2009

תחום: העתקת כיסויים לחלה (גניבת עין)

נושאים: סעד זמני, גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, אי רישום מדגם, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, מאזן הנוחות

עובדות

בקשה למתן צו לסעד זמני שיורה למשיבים להימנע מלמכור סדרה של כיסויים לחלה או מצה. אשר נטען כי הם מפירים את זכויות המבקשת במוצרים המקוריים אותם היא מייצרת ומשווקת.

נפסק

הבקשה מתקבלת בחלקה. ניתן צו מניעה זמני עד למתן פסק דין המורה למשיבים להימנע מלעשות שימוש בסדרה של כיסויים לחלה של המבקשים.

לא ניתן צו לאיסוף המוצרים המפרים שווקו קודם למתן הצו. לא ניתן צו למתן חשבונות וגילוי מסמכים, אשר יכול ויעשה במסגרת ההליך העיקרי.

שכ"ט עו"ד בבקשה זו בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ ישולם על פי תוצאות ההליך העיקרי.

נקודות מרכזיות

סעד זמני

השיקולים למתן סעד זמני, שהיו בעבר יציר הפסיקה, מעוגנים כיום בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, והם כדלקמן:

א.    חיוניות הסעד - השאלה היא האם מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי באופן שיש בו כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה.

ב.    הוכחת קיום הזכות - התובע צריך להוכיח סיכוי של הצלחה בתביעה, ברמה של קיום זכות לכאורה (תקנה 362(א)).

ג.    מאזן הנוחות - על בית המשפט לבחון למי מן הצדדים תיגרם אי נוחות רבה יותר ממתן או מאי מתן הצו (תקנה 362(ב)(1)). אי נוחות זו נבחנת על-ידי השוואת נזקי הצדדים, לרבות צדדים שלישיים. מנושא זה נגזרת גם שאלה נוספת: האם נזקו של התובע הוא בלתי הפיך ולא יהא ניתן לפיצוי בכסף. בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני, נדרשים שיקולים מיוחדים של מאזן הנוחות, הנוגעים בעיקרם לנסיבות הכלכליות והמסחריות של המקרה.

גניבת עין

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט– 1999, קובע: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

לעוולת גניבת עין יש שני יסודות: מוניטין והטעיה.

מוניטין

מוניטין הוא תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו. אין צורך שקהל הלקוחות ידע את זהותו של התובע. כל שעל התובע להראות הוא שבבוא הצרכן לקנות את המוצר נשוא המחלוקת, הוא מתכוון לרכוש את המוצר של התובע אשר מאופין בתיאור נשוא החיקוי.

בית המשפט פסק כי לאור: הקטלוגים הרבים שהפיצה המבקשת, עדות מנהל המבקשת בדבר המוניטין שלא נחקר בנושא זה בחקירתו הנגדית, עדות המשיבים כי הם מכירים את המבקשת במשך עשרות שנים, גידול מרשים ועקבי במכירות הסדרה, יש בכל אלה כדי לקבוע כי למבקשת יש מוניטין לעניין בקשה לסעד זמני.

בית המשפט פסק כי המבקשת אף הוכיחה כי המוצר רכש לעצמו "משמעות שנייה" המקשרת אותו עם המבקשת, עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על-פי חזותו עם תוצרתה של המבקשת.

בית המשפט דחה את הטענה כי מוניטין למוצר יכול להתקיים רק לאחר שנים רבות של ייצור ושיווק. שכן משמעותה של טענה זו היא כי אין הגנה על מוצרים "חדשים". יש לבדוק לפיכך נסיבות כל מקרה ומקרה.

בית המשפט דחה את הטענה כי מוניטין של יצרן אינו רלבנטי כלל אלא רק מוניטין במוצר, וכי מוניטין אצל לקוח משנה, לאו מוניטין הוא.

הטעיה

שאלת ההטעיה על ידי חיקוי נבדקת על פי "המבחן המשולש" - הקובע שלושה פרמטרים לבחינת התקיימותו של "דמיון מטעה":

א. מבחן המראה והצליל;

ב. מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות;

ג. מבחן יתר נסיבות העניין.

המבחנים המתאימים יותר לבדיקת קיומו של חשש להטעיה לגבי המוצר עצמו הינם מבחן סוג הסחורה ומבחן יתר הנסיבות ו'השכל הישר'.

בבחינת ההטעיה, יש להשוות את שני המוצרים בשלמותם, ולתת משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו.

שאלת המפתח שיש לברר במסגרת בחינת יתר הנסיבות, היא: מה יקרה אם כל אחד משני היריבים, המתחרים זה בזה, יורשה להשתמש בסימן שלו? העלול הציבור, מחמת דמיון המילים, לערבב סחורתם, ולחשוב שסחורתו של פלוני היא סחורתו של אלמוני?

בית המשפט קבע כי המראה בין הדגמים הינו דומה עד כדי להטעות, סוג הטובין זהה, חוג הלקוחות זהה, אפיקי השיווק זהים, והתחרות בין מוצרי המבקשת למשיבים מתבצעת יום יום, שעה שעה, באותן חנויות עצמן.

התערבות בלתי הוגנת

סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות קובע: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".

בית המשפט דחה את העילה לפי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות (התערבות בלתי הוגנת) וקבע כי סעיף 3 אינו חל במקרה דנא, שכן הסעיף עוסק במקרה בו העוסק חוסם או מונע בצורה כלשהיגישה פיסית ללקוחות של העסק.

סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות לא נועד לקבוע איסור כללי מפני תחרות בלתי-הוגנת. שידול לקוחות, אף אם הוא 'רוכב' על גבי המוניטין של התובע, עדיין אינו בגדר 'חסימה' של הגישה לתובע.

עילת עשיית עושר ולא במשפט

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, קובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

יסודות העילה הם: זכייה בטובת הנאה ללא כל זכות שבדין, התעשרות אשר באה מהמזכה והיסוד הנוסף.

רק במקרים חריגים דיני עשיית עושר יגנו על ההשקעה של פלוני בפיתוח, וזאת רק מקום בו המדובר במוצר חדשני, ייחודי, אשר ההשקעה של פלוני בפיתוח ושיווק המוצר הינה בשיעור גבוה המצדיק את מתן ההגנה.

ואולם מקום בו קיימת השקעה משמעותית בפיתוח המוצר, יש לבחון זאת על פי היחס בין ההשקעה לבין מחיר המוצר, שאם לא כן תחסם הדלת להוכחת הפרת זכויות קניין רוחני בפני היוצר הקטן.

זכייה בטובת הנאה ללא כל זכות שבדין

המשיבים קיבלו טובת הנאה מן המבקשת המתבטאת בשימוש שהם עושים ברעיון העיצובי אותו מימשה המבקשת במוצרים המקוריים - מוצר שכבר הוכיח הצלחה - אשר בפיתוחו השקיעה מקורית, חדשנות, יצירתיות, זמן וכסף, ללא כל השקעה מצדם.

ההתעשרות אשר באה מהמזכה

ההתעשרות, פנים רבות לה: התעשרות נובעת מרווחים אותם המפר מפיק ממכירות המוצרים המפרים. מחיסכון בהוצאות פיתוחו של המוצר שעל ידי העתקתו נחסכת מן המעתיקים השקעה של מאמץ, מחשבה, טרחה זמן וממון.

היסוד הנוסף

בהלכת א.ש.י.ר נקבע, בדעת הרוב, כי ניתן להגן על תוצר רוחני, שאינו מוגן במסגרת דיני הקניין הרוחני, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. וזאת כאשר מוכח יסוד נוסף.

היסוד הנוסף עשוי להיות משני סוגים עיקריים:

א.    התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב.

ב.    נסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.

העתקת של מוטיבים שאינם פונקציונאלים העתקתם אשר נעשתה מטעמים עסקיים ותחרותיים. אשר נעשתה כדי לקטוף את פרי עמלו של הממציא אשר הצריך יצירתיות, מיומנות, השקעה כספית והשקעת זמן. העתקה כזו מאפשרת ליצרן המעתיק לייצר מוצרים בעלות נמוכה, וכך להתחרות באופן בלתי הוגן ביצרן אשר עמד בכל ההוצאות הכרוכות בפיתוח ועיצוב המוצר. בנסיבות אלו מתקיים היסוד הנוסף העושה את ההתעשרות בלתי צודקת.

קריטריונים נוספים לבחינת התקיימותו של "היסוד הנוסף": היקף ההשקעה בפיתוח המוצר; היותה של ההעתקה שיטתית או חד פעמית; הקושי שבחיקוי; השאלה אם מדובר בהעתקה מלאה או חלקית של המוצר; משך הזמן שבו המוצר המועתק נמצא בשוק; קיומן של חלופות להשגת התכלית המבוקשת על ידי המעתיק; האפשרות לקיומו של כשל שוק אם יותר החיקוי; והשאלה אם ניתן היה להשיג הגנה על הקניין הרוחני על ידי רישומו.

בית המשפט פסק כי קמה למבקשת עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר.

אי רישום מדגם

כאמור בסעיף 7 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח- 2007: מוצר לא יקבל הגנה כפולה הן מכוח דיני זכות יוצרים והן מכוח דיני המדגמים.

אולם כאשר תובענה בגין הפרת זכות יוצרים לא נסמכת על מונופול על פי דין אלא על הפגיעה בזכותה הקניינית, אין לשלול את זכותה של המבקשת לפי לתבוע לפי חוק זכויות יוצרים (אף אם הכיסויים המשווקים על ידי המבקשת משוכפלים באופן תעשייתי וראויים להירשם כמדגם).

הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן

כאמור בסעיפים 2(א), 2(ב) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981, נטילת חלק ביצירת החיקוי והפצתו בציבור, מהווה הטעייה של ציבור הצרכנים.

הוכחת הטעייה בפועל, אינה מחויבת אלא ניתן להסתפק בהוכחת סכנה בלבד של הטעייה.

חיקוי מכוון של מוצר של מתחרה מעידה, לכאורה, על חשש להטעיה של ציבור הלקוחות מן ההיבט האובייקטיבי.

מאזן הנוחות

בבחינת מאזן הנוחות - על בית המשפט לבחון למי מן הצדדים תיגרם אי נוחות רבה יותר ממתן או מאי מתן הצו. אי נוחות זו נבחנת על-ידי השוואת נזקי הצדדים, לרבות צדדים שלישיים. מנושא זה נגזרת גם שאלה נוספת: האם נזקו של התובע הוא בלתי הפיך ולא יהא ניתן לפיצוי בכסף. בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני, נדרשים שיקולים מיוחדים של מאזן הנוחות, הנוגעים בעיקרם לנסיבות הכלכליות והמסחריות של המקרה

שאלת מאזן הנוחות מושפעת משאלת חוזק עילת התביעה.

לאור העובדה שהמשיבים מוכרים דגמים רבים של כיסויים, ולא מדובר במוצר עונתי אלא המתאים לכל עונות השנה, הרי שאם תדחה תביעת המבקשת, יוכלו להיפרע ממנה את נזקיהם. כך גם לעניין טענתם כי נזקי המבקשת הינם כספיים בלבד, הרי שעיון בבקשתה ובכתב תביעתה מלמד כי לא בנזק כספי בלבד עסקינן.

בית המשפט פסק כי דווקא נזקי התובעת הם בלתי הפיכים, בניגוד לטענת כל המשיבים.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור