משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: בית המשפט המחוזי בנצרת

28 בספטמבר, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית בצילום

תביעה שהוגשה על ידי יגאל לוי כנגד חברת ש.י. - א.ד. תקשורת בע"מ, יעקב שלזינגר ושמעון וייס. ההליך נדון בית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופט בנימין ארבל. ביום 14.6.2016 ניתן פסק הדין.
 
העובדות: צלם מקצועי הוזמן על ידי עו"ד לצלמו כשהוא ישוב במשרדו. עורך הדין שילם עבור הצילום - והפך להיות בעל הזכות הקניינית בו. לאחר מכן, העבירו לאנשי יחסי הציבור לשם הפצתו. בעל מקומון השתמש בצילום בכתבה שנערכה אודות אותו עורך דין מבלי שנתן קרדיט לצלם. האם זכאי הצלם לפיצוי בגין הפרת זכויותיו המוסריות? 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעת 1 תשלם לתובע פיצוי בסך של 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכן בצירוף הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דינו בסכום כולל של 7,000 ₪. 
בנוסף נפסק כי כל הפרסומים המפרים יוסרו מן המרשתת, תוך 7 ימים, ולחילופין כי יתווסף לצידם קרדיט מתאים לתובע, אשר יכתב בצורה מכובדת ומכבדת. כמו כן, ניתן צו מניעה של קבע, האוסר על הנתבעים לפרסם את הצילום, או כל צילום אחר שצולם על ידי התובע, מבלי שינתן בו הקרדיט ההולם לתובע כמקובל.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

זכות מוסרית בצילום: אי מתן קרדיט

סעיף 46 לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח – 2007 קובע כדלקמן:
"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר - 
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; 
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
 
סעיף 45 (ב) קובע את היקפה הרחב של הזכות כדלקמן: 
"(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר".
 
ומכאן, שאף אם העביר התובע או מכר את זכותו הקניינית בצילום לאחר, עדיין לזכויותיו המוסריות יש תוקף בלתי פגיע. הקניין המוסרי רחב כמה מונים מזכות היוצרים. בעוד שאת זכות היוצרים ניתן להעביר, הרי הזכות המוסרית הינה זכות אישית בלתי עבירה, ותישאר זכותו של היוצר גם כאשר מכר את זכות היוצרים. על כן, גם במקרה שלפנינו, גם אם העביר התובע את זכות היוצרים לעו"ד הירש, עדיין עומדת לו הזכות המוסרית ובהתאם להוראת סעיף 46 קיימת לו הזכות הבלתי מסויגת כי שמו יקרא על יצירתו. כיום אין ויכוח כי ההיקף והמידה הראויים בנסיבות העניין ידועים היטב לשני הצדדים להליך שבפנינו. כך הוצגו בפנינו צילומים שונים, חלקם צילומים שצולמו על ידי התובע ואף צילום אחד שצולם על ידי הנתבע 2 וזכה לקרדיט בעיתון מעריב. הקרדיט נרשם תמיד באותיות קטנות בשולי הצילום. כך למשל רואים אנו ידיעה שפורסמה על ידי הנתבעים בעיתון חדשות קריות ביום 4.1.15, כאשר בשוליה נרשמו המילים "עו"ד דב הירש. צילום יגאל לוי". עוד רואים אנו צילום שפורסם במקומון עובדה מיום 21.8.15 לצד הכיתוב "מי אתה דב הירש?" ולצידו הכיתוב "צילום: יגאל לוי". קרדיט כאמור מופיעה בעוד שני פרסומים שונים שנעשו במסגרת המקומון עובדה. 
לסיכום פרק זה, אין חולק על כך כי נעשו על ידי הנתבעת 1 חמישה פרסומים במקומון עובדה, בתחילת חודש אוגוסט 2015 מבלי שניתנה הקרדיט ההולמת לתובע. 
 

הזכות המוסרית: פגיעה ביצירה

התובע טוען כי נעשה פרסום אחד של אותו צילום, אשר עבר תהליך חיתוך כלשהו, ובכך נעשה בו פגם בצילום כמפורט בסעיף 46 (2) לחוק זכויות יוצרים הנ"ל הקובע כי "לא יוטל פגם ביצירתו ולא יעשה בה סילוף או שונה צורה אחר, וכי לא תעשה פעולה פוגענית..." ברם, הסעיף מוסיף וקובע: "והכל אם יש באלו מהן כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר". על כן, על מנת שיוכל התובע לזכות בתביעתו בגין סילוף הצילום על ידי פעולה פוגענית כאמור, עליו לשאת בנטל ולהוכיח כי הסילוף האמור יש בו כדי לפגוע בכבודו או בשמו. לא הועלתה כל טענה של ממש, במה התאמת הצילום לפרסום הביאה לפגיעה כלשהי בכבודו או בשמו של התובע. על כן, איני מקבל את הטענה באשר לפגיעה השישית. 
 

שיעור הפיצויים

נפסק כי אי מתן הקרדיט לתובע מהווה משום פגיעה ברת פיצוי כקבוע בסעיף 52 לחוק זכויות יוצרים. המחוקק קבע מפורשות בסעיף 56 כי הפרת זכות יוצרים או זכות מוסרית מאפשרת לבית המשפט אף לפסוק פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪. 
פרסום יצירה של צלם מקצועי שעיסוקו בצילומים הזוכים לפרסום בכלי התקשורת הכתובה והדיגיטלית, אינו יכול להיחשב כדבר של מה בכך שאינו ראוי למתן קרדיט. 
התובע הסביר בצורה ברורה את העובדה כי למעשה פרנסתו מבוססת על שמו כצלם עיתונות. עדות זו, שניכר בה כי ניתנה מדם ליבו של התובע, יש בה כדי ללמד על אופייה של הזכות המוסרית וזכותו של התובע לקבל תמורה עבורה. אין לראות בהפרתה משום דבר של מה בכך, אשר בית המשפט יקבע כי אינו בר פיצוי. 
 
העובדה כי הפרסום בא במטרה לשרת את האינטרסים של העומדים מאחורי המקומון "עובדה", במסגרת מאבק לא ברור, אשר מתנהל בינם לבין עו"ד הירש, יש בה רק כדי להוסיף נופך נוסף של חומרה לעצם הפרת זכותו של התובע ושרבובו למחלוקת לא לו. 
כיום אף אין ספק בכך כי מספר פרסומים של צילום אחד במסגרת ידיעות שונות, יש בהם מספר הפרות כמספר הצילומים שפורסמו (ראה דבריו של כבוד השופט צבי זילברטל בבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 3560/09 אבי ראובני נגד מפה – מיפוי והוצאה לאור [פורסם בנבו] [6.1.11]). 
אין במקרה שלפנינו משום הפרה אחת, המתבצעת במסכת אחת של מעשים, אלא מעשים שונים שנעשו במועדים שונים ובמסגרת פרסומים שונים, אשר כל אחד מהם נוגע בנפרד בעו"ד הירש. 
בהתבסס בית המשפט על השיקולים השונים שנקבעו בפסיקה והמפורטים בסעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים, סבר בית המשפט כי מן הראוי לזכות את התובע בפיצויים בסך של 7,000 ₪ בגין כל אחת מחמשת ההפרות שנקבעו על ידי לעיל, ובסה"כ בסכום כולל של 35,000 ₪. 
 

7 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בדיסקים מוסיקליים בערבית

הפרת זכויות יוצרים בדיסקים מוסיקליים בערבית
שלש עשרה תביעות שהוגשו על ידי  חברת אמאד - אראביה מיוזיק לניהול והפצה בע"מ כנגד 13 נתבעים ובהם: 1. אחמד (בן מוסטפא) ענבתאוי (ת"א 22698-05-11); 2. מוחמד (בן ג'אזי) אבו חג'ול (ת"א 35459-05-11) ; 3. פארס (בן אחמד) ח'טיב (ת"א 39327-05-11); 4. סעיד (בן זוהייר) כראם (ת"א 39410-05-11); 5. ראמי (בן כרים) שלח (ת"א 39410-05-11); 6. יוסף (בן אניס) עואד (ת"א 52565-05-11); 7. יוסף (בן סלים) עואד (ת"א 55254-05-11); 8. ג'יריב (בן פואז) סדראן (ת"א 57594-05-11); 9. חביב (בן עפיף) מסאד (ת"א 57609-05-11); 10. מוחמד (בן מחמוד) אבו ליל (ת"א 2310-06-11); 11. מרואן (בן ח'ליל) חסן (ת"א 2371-06-11); 12. חאתם (בן רזק) דואהרי (ת"א 11199-06-11); 13. סמיר דמאני (ת"א 33899-05-11).
הדיון בכלל התביעות אוחד והתביעות נדונו בבית המשפט המחוזי בנצרת בפני השופט שאהר אטרש. ביום 6.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצויים סטטוטוריים בגין עוולה אזרחית של הפרת זכות יוצרים בדיסקים (תקליטים) מוסיקליים. 
 
חברות מצריות אשר מפיקות תקליטים מוסיקליים העניקו לתובעת רישיון ייחודי באופן שהופך את התובעת לבעלת הזכות הבלעדית בכל הקשור לזכויות יוצרים בתקליטים מסויימים. 
 
הנתבעים הם בעלי חנויות אשר משווקים בחנויותיהם, בין היתר, העתקים בלתי מורשים של תקליטים מוגנים של החברות המצריות ללא הרשאה מטעמן או מטעם התובעת; בנוסף, באותן חנויות קיימים מלאי העתקים מפרים של התקליטים המוגנים. 
שליחים מטעם התובעת ביקרו בחנויותיהם של הנתבעים ורכשו מספר תקליטי מוסיקה (שירים בערבית) הכוללים יצירות מוגנות של החברות המצריות באופן ששיווקם טומן בחובו שיווק ומכירה של עותקים מפרים של יצירות מוגנות ללא הרשאה כדין. 
 
התובעת טוענת, כי הפרות הנתבעים כאמור מקימות לה זכות לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק וזכות לקבלת צו מניעה קבוע; משכך, התובעת עותרת למתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעים, שיאסור עליהם העתקה או החזקה למטרה עסקית או הצעה למכירה או מכירה של התקליטים המוגנים של החברות המצריות וכן לחייב כל נתבע לשלם לתובעת פיצויים סטטוטוריים בסך 60,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. הוכח כי הנתבעים הפרו את זכויות התובעת בכך שמכרו בחנויותיהם דיסקים של החברות המצריות ללא קבלת הרשאה כדין. 
 
ניתן בזה צו מניעה קבוע נגד כל אחד מהנתבעים האוסר עליהם העתקה או החזקה למטרה עסקית או הצעה למכירה או מכירה או הרשאה לאחרים לעשות כן בכל הקשור לדיסקים המוגנים של החברות המצריות. 
 
כמו כן, נפסק כי כל אחד מהנתבעים (בחיובים נפרדים) ישלם לתובעת פיצויים סטטוטוריים בסך 10,000 ₪ והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

25 בינואר, 2015,

0 תגובות

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני
תביעה שהוגשה על ידי חברת Fisher Price  וחברת Mattel  כנגד חברת דוורון - יבוא ויצוא בע"מ ומנהליה, אהרון שטיין ודוד בן שושן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופט יוסף בן-חמו. ביום 8.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לייצר, לייבא, להפיץ ולמכור כיסא נדנדה לתינוק, המהווה, על פי הנטען, העתק מדויק של כיסא נדנדה לתינוק מתוצרת התובעות, על כל מרכיביו, לרבות הריפוד המצויר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו, וכן תביעה כספית לאחר מתן חשבונות, שעילתה טענות להפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות העמידו את תביעתן הכספית על סך של 750,000 ₪, מטעמי אגרה.
 
לטענת התובעות, הנתבעים מייצרים, מייבאים ומפיצים כיסא נדנדה לתינוק שהוא העתק מדויק של כיסא הנדנדה מתוצרתן, ומשווקים אותו בישראל בכשני שליש ממחירו של כיסא הנדנדה מתוצרתן, תחת השם "Infanti", תוך הפרה בוטה וגסה של זכויות הקניין הרוחני שלהן.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. בית המשפט לא שוכנע כי הנתבעים הפרו את זכויות הקניין הרוחני של התובעות בכיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו, לרבות זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר רשום ועשיית עושר ולא במשפט. 
בנוסף, חייב בית המשפט את התובעות לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

23 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר מוכר היטב שאינו רשום - יקב בן זמרה

הפרת סימן מסחר מוכר היטב שאינו רשום - יקב בן זמרה
תביעה שהוגשה על ידי יוסי אשכנזי ויקב בן זימרה בע"מ כנגד אלברט נחמיאס ודוד נחמיאס. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופטת נחמה מוניץ. ביום 13.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: בשנת 2003 הקימו התובע 1 והנתבע 1, יקב בשם "יקב בן זמרה". לאחר מספר חודשים פורקה השותפות. התובע 1 שילם לנתבע 1 סך של 80,000 ₪ בגין חלקו ב-"יקב בן זמרה" במסגרת הסכם בין הצדדים. בשנת 2013 הקימו הנתבעים יקב הפועל מביתו של הנתבע 1, בשם "יקב כרם בן זמרה".
על כן הוגשה תביעה בגין הפרת סימן מסחר, תביעה למתן צו מניעה האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בבקבוקי יין הנושאים את השם "יקב כרם בן זמרה". כן מבוקש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪ בהתאם לחוק עוולות מסחריות.
הנתבעים טענו כי המושב "כרם בן זמרה", משובח בכרמים ויין, ולא בכדי קרוי המקום כשמו, תוך ציון המונח "כרם" המעיד על טיב המקום ועל כן לטענתם המדובר בסימן גנרי תיאורי שלא ניתן לקבל ביחס אליו הגנה.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעים מפרים את סימן המסחר המוכר היטב של התובעים, ומעשיהם עולים כדי גניבת עין. 
לפיכך, ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בשם "יקב כרם בן זמרה" בתחום הייצור והשיווק של יינות. 
 
נפסק כי הנתבעים ישאו בהוצאות משפט בסך של 20,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

4 במרץ, 2012,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בדגמי לבוש

הפרת סימן מסחר בדגמי לבוש

תביעה שהוגשה על ידי חברת האופנה TOMMY HILFIGER כנגד מר תסונה שהדי, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני  השופט יצחק כהן. ביום  5.3.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

עניינה של תביעה זו היה בטענת התובעות לביצוע פעולות המפרות את סימני המסחר TOMMY HILFIGER. נטען כי הנתבע מכר, שיווק או סיפק לחנויות של אחרים בישראל, מוצרי ביגוד הנושאים את לוגו המותג, מבלי שאותם מוצרים אכן יוצרו על-ידי אותו מותג. ביום 18.1.10 בוצעה פשיטה של משטרת ישראל על חנות בבעלות הנתבע, בשם "כוכב הצפון", המצויה בכפר דבוריה. במסגרת פשיטה זו נתפסו 73 פריטי לבוש, הנושאים את הלוגו של המותג TOMMY HILFIGER. התובעות תבעו בעילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין והעמידו את התובענה על-סך 100,000 ₪ ושמרו לעצמן את הזכות להגדיל את סכום התביעה לאור ממצאים שיתגלו.

התביעה בעילת הפרת סימן מסחר התקבלה, התביעה בעילות גניבת עין ועשיית עושר נדחתה. נפסק כי על הנתבע לפצות את התובעות כדי סך של 50,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) כדי סך 10,000 ₪. בנוסף ניתן בזאת צו מניעה המורה לנתבע לחדול ולהמנע מכל ייצור, שיווק והפצה של בגדי המותג שיש בהם כדי להפר את סימן המסחר של התובעות.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הפרת סימני מסחר:

"סימן מסחר" הינו סימן המשמש, או מיועד לשמש, לאדם לענין הטובין שהוא מייצר או סוחר בהם, כפי סעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], ה'תשל"ב-1972 (להלן: "הפקודה").

בהתאם להוראת סעיף 46(א) לפקודה: "רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס". "הפרה" מוגדרת בפקודה, בין היתר, כשימוש בידי מי שאינו זכאי לכך בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר (ראה סעיף 1(1) לפקודה).

סימן מסחר שאינו רשום לא יזכה בהגנה אלא אם יוכח כי המדובר בסימן מסחר מוכר היטב (כגון קוקה קולה, נייקי וכד'). 

"פקודת סימני המסחר מונעת שימוש מסחרי בסימן הרשום על ידי גורם בלתי מורשה. בעל הסימן הרשום איננו צריך להוכיח נזק על מנת ליהנות מהגנת פקודת סימני המסחר. בעל הסימן יכול למנוע כל פעילות מסחרית שבמסגרתה נעשה שימוש בסימן דומה או זהה לסימנו הרשום, באופן שיש בו להוביל להטעיית ציבור הצרכנים." (ראה: פרידמן, ע' 829).

על התובעות להוכיח, אם-כן, כי קיים חשש שציבור הצרכנים הפוגש בסחורה שנתפסה בידי הנתבע, יטעה לחשוב כי סחורה זו מקורה בתובעות, שהן בעלות הסימן הרשום, זאת כאשר הדמיון בין הסימן הרשום לבין הסימן המפר נבחן בהתאם למבחנים השונים שהותוו בפסיקה: מראה הסימן, צליל ההיגוי של הסימן, סוג הסחורה הנושאת את הסימן, חוג הלקוחות ושאר נסיבות העניין; כל זאת בהתחשב באופיו המבחין של הסימן שבנדון הקובע את עוצמתו ומרחב הגנתו.

"השאלה המכרעת היא תמיד אם בפועל השם מטעה או עלול להטעות את הציבור הנזקק לו, או חלק ממנו, מפאת הדמיון שבו לסימנו הרשום של התובע, ואבן הבוחן היא אם אנשים מן הציבור, בעלי תבונה רגילה הפועלים בזהירות מקובלת, עלולים לטעות ולבלבל את התוצרת של הצדדים." (ע"א 715/68 פרו-פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ ופרוביסק בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ ואח', פ"ד כג(2) 43, ע' 51 (להלן: "עניין פרומין")).

"שימוש בסימן דומה לסימן הרשום לגבי אותם טובין או טובין מאותו הגדר, הנו שימוש המפר את הסימן הרשום... די בשימוש ולו המזערי ביותר בסימן המפר, בכדי לבסס הפרה של הסימן הרשום, במידה ששימוש זה עלול ליצור סכנת הטעיה בשווקים המסחריים." (ראה: פרידמן, ע' 831)

בעת בחינת שאלת הדימיון בין סימן המסחר לבין סימן הנטען כי דומה לו, יש לבדוק קיומה של סכנת הטעיה של ציבור הצרכנים, כאשר המבחן לעניין זה הוא מבחן "הדמיון המטעה", במסגרתו שלושה מבחנים עיקריים, המהווים יחד את "המבחן המשולש": מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ראה: ע"א 261/64 פרו-פרו ביסקויט בע"מ ופרוביסק בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ, פ"ד יח(3) 275, ע' 278; וכן ת.א. (ת"א) 2593/98 Akiebolaget Volvo נ' און גל בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 7.6.06) (להלן: "עניין און גל")).

אולם, אף אם נידרש לבחינת הדימיון בין סימני המסחר הרשומים לבין אלה המצויים על הפריטים המפרים, הרי שנגיע לאותה מסקנה ממש: מבחן המראה והצליל- מלמד על דימיון רב, עד כדי זהות בין הסימנים האמורים; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות- מלמד כי מדובר בטובין מהסוג המוגן (ביגוד לסוגיו) וכי הפנייה היא לחוג הלקוחות המעוניין ברכישת בגדי המותג, כאשר הלקוחות המבקרים בחנותו של הנתבע עלולים לטעות ולחשוב כי מדובר בסחורה מקורית המיוצרת על-ידי התובעות; מבחן יתר נסיבות העניין- אין בו כדי לשנות ממסקנתנו כאן.

משכך נפסק כי, מתקיים דימיון מטעה (אם לא זהות מלאה) בין סימני המסחר הרשומים של התובעות לבין הסימנים המצויים על הבגדים שנתפסו בחנות הנתבע.

הגנת תום לב והפרת סימן מסחר

הנתבע אף אינו טוען, כי אין מדובר בפריטים המפרים את סימן המסחר, כאמור, אלא שלטענתו פעל בתום-לב, שילם מלוא התמורה, לא היה מודע לכך שהבגדים מזויפים ולא התכוון לסחור במוצרים מזויפים.

בפסק-הדין בעניין פרומין קבע ביהמ"ש העליון, אשר להלך הנפש הנדרש בעוולה מסוג זה, כי: "זכות תביעה אזרחית על הפרת סימן מסחר קיימת גם קיימת לפי הפקודה המקורית משנת 1938. כל מה שעל התובע להוכיח בה הוא כי היתה הפרה. כוונה לרמות או להטעות אינה מיסודותיה של עילה זו, כשם שאיננה מיסודותיה של עוולת גניבת-עין לפי פקודת הנזיקין. ישנה הפרה אף שהמפר אינו יודע על קיומו של הסימן של זולתו אותו או (צ.ל. הוא- י.כ.) מחקה או מפר בלא יודעין, ודי בה כדי לזכות את התובע שנפגע על-ידה לסעדים הרגילים הניתנים במקרה כזה...".  (שם, ע' 48)

אף שהלכה זו כוחה במותניה ועודנה מתיישבת היטב עם הגדרת המונח "הפרה" בסעיף 1 לפקודה, שאינו מזכיר הלך נפש מסוג כלשהו, כי אם רק יסוד עובדתי, עדיין יש הגורסים כי ראוי להטיל אחריות בגין הפרת סימן מסחר רק בהעדר תום-לב מצד המפר (ראה: ת.א. (ת"א) 2322/04 LOUIS VUITTON MALLETIER נ' אסי קרדיט ליין בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 1.4.07) (להלן: "עניין אסי קרדיט ליין")).

וכן בספרו של פרידמן, ע' 913: "התובע בתביעת ההפרה איננו צריך להוכיח יסוד נפשי כלשהו שנלווה למעשה ההפרה, אולם מנגד, הנתבע יכול לנסות להעלות טענת הגנה לפיה ההפרה בוצעה על ידו בהיותו תם לבב.".

דא עקא, גם אם נבחר לילך בדרך זו ולאמץ את הגישה התומכת בבחינת תום-לבו של הנתבע, לא יהיה בכך כדי לסייע לו בנסיבות כאן, מהן עולה כי ידע גם ידע שמדובר בפריטים מזויפים, מודעותו זו שוללת קיומו של תום-לב.

נפסק כי אין לקבל הנטען כאילו לא שם-לב למותג של הבגדים שרכש או לכך שלא ידע כי מדובר במוצרים מזויפים.

"בכל מקרה, עצם העובדה שהנתבע לא ידע ולא היה מודע לקיומו של הסימן הרשום, רחוקה מלהוביל לגיבושה של טענת ההגנה בדבר שימוש בתום לב....טענת תום הלב תתקבל רק במקרים חריגים בהם יוכיח המפר, כי מבחינה אובייקטיבית לא ניתן היה להבין את המונופולין הנובע מהסימן הרשום בשל אופיו המולד החלש. בעת בחינת תום הלב, אין להתייחס לעמדתו הסובייקטיבית של המפר המתחרט, אלא לשאלה האם מתחרה ממוצע בתחום הרלוונטי היה מבחין בקיומו של הסימן או מודע לזכויות הנובעות ממנו." (ראה: פרידמן, ע' 870-871)

כאן, בחינה אובייקטיבית של הנסיבות, וכפי העולה מעדותו של הנתבע עצמו, מלמדת, למצער, על רשלנות או "עצימת עיניים", הנתבע רכש את הפריטים בשווקים, בסך כולל של 1,400 ₪ ל- 70 או 80 פריטים, לא שאל את המוכר דבר לגבי הסחורה שנרכשה, התעניין רק במחיר, כל הסחורה שנתפסה נושאת את סימני המסחר של התובעות.

לאור המכלול וגם מתוך הקביעה החד-משמעית שהנתבע לא אמר אמת בביהמ"ש, דבריו שקר הם ואין ליתן בהם אמון, הרי שהתובעות עמדו בנטל להוכיח, כי הנתבע הפר את סימן המסחר שבבעלותן ולא קמה לו כל הגנה בנדון.

עוולת גניבת עין

עוד טוענות התובעות, מעשי הנתבע מהווים עוולה של "גניבת עין", בהתאם לחוק עוולות מסחריות, ה'תשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), כאשר לנטען מכירת פריטי אופנה עליהם מודפס בדיוק אותו הדפס כמו הלוגו של התובעות, אשר רכש מוניטין רב, מקימה סיכון ממשי להטעיית הציבור שיסבור שהטובין המפרים הם הטובין של התובעות.

כיום, עוולת "גניבת עין" מעוגנת בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, הקובע לאמור: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

על-מנת לבסס טענתן לגניבת עין, על התובעות להוכיח קיומו של מוניטין בקשר לטובין עצמם וקיומה של סכנת הטעיה בקשר למקור הטובין (ראה: המ' (נצ') 1192/98 קלת (1991) בע"מ נ' תעל- תעשיות עס לבוד (לא פורסם, [פורסם בנבו], 1.10.98) (להלן: "עניין קלת"); וכן בש"א (ת"א) 35447/99 סופר פארם נ' רשת הריבוע הכחול (לא פורסם, [פורסם בנבו], 23.5.99)).

התובעות לא עמדו בנטל המוטל עליהן ולא הניחו התשתית העובדתית הנדרשת לצורך הוכחת קיומו של המוניטין בשלב הראשון, וקיומה של סכנת הטעיה בשלב השני (ראה האמור במסגרת ת.א. (מרכז) 9143-11-08 ע. אליהו ובניו בע"מ נ' נייט סליפ סנטר (2000) פלוס בע"מ (לא פורסם, 22.6.11)).

התובעות לא צלחו את השלב הראשון ולא השכילו להוכיח קיומו של מוניטין כנדרש לצורך ביסוס עוולה זו, כך גם כך לא הובאו הראיות הנדרשות להוכחת חשש להטעיית הציבור, וכדוגמא אף לא הוגשו פריטים מקוריים המיוצרים על-ידי התובעות לצורך השוואת המראה החיצוני של המוצר כולו, לרבות עיצובו, כנדרש בעוולת גניבת עין, להבדיל מהפרת סימן מסחר.

מכאן נפסק כי, התובעות לא עמדו בנטל להוכיח את עוולת גניבת עין שנטענה על-ידן, ומשכך יש לדחות טענה זו.

פיצוי בגין הפרת סימן מסחר

"במשפטים על הפרת סימני מסחר, מקובל לפסוק לטובת בעל הסימן פיצויים על דרך האומדן ופיצויים נוספים בהתאם להיקף הנזק שנגרם לבעל הסימן הרשום. להבדיל מהזכות להיפרע על דרך האומדנא בגין מעשה ההפרה, הזכות להיפרע פיצויים נוספים תלויה בהיקף הנזקים שיצליח בעל הסימן הרשום להוכיח ולבסס בראיותיו. בעת קביעת שיעור הפיצוי, עלינו לאמוד את שיעור הפיצוי הראוי בהתבסס על עוצמת ההפרה, הנזק הכלכלי שבהפרה, התנהלות המפר ויתר נסיבות העניין, כמבחן סל נסיבתי." (ראה: פרידמן, ע' 974)

כאן, אמנם לא הוכחה עוולת גניבת עין ומשכך אין תחולה ישירה של חוק עוולות מסחריות, על סעיף 13(א) שבו, המקנה אפשרות לפיצוי ללא הוכחת נזק עד לכדי סך של 100,000 ₪, אולם מקובל להחיל סעיף זה גם על הפרת סימן מסחר רשום (ראה: פרידמן, ע' 974).

התובעות לא הוכיחו פרטנית ולא כדי כימות את היקף הנזק שנגרם להן בעקבות ההפרה, אך הפיצויים ייפסקו בשים-לב לכך שמדובר ב- 73 פריטים וכפער כעולה מהעדויות בין מחיר מותג מקורי לבין המחיר הנטען למכירה בחנות הנתבע, ולאור חוות הדעת ועדות המומחה בסן, לרבות בדבר איכות הפריט המזויף והנזק הכולל הנגרם למותג ככזה, ועל דרך האומדנא, זאת בהינתן כלל השיקולים הרלבנטיים, לרבות, כאמור, מספר הפריטים שנתפסו בידי הנתבע (73 פריטים) והמיקום בו נתפסו (חנותו של הנתבע), מכאן קבע בית המשפט כי על הנתבע לפצות את התובעות כדי סך של 50,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) כדי סך 10,000 ₪.

19 בינואר, 2010,

0 תגובות

חשיפת פרטי גולש בשל טוקבק

חשיפת פרטי גולש בשל טוקבק

בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט אברהם אברהם (ברע (נצ') 213/09) – 19.1.10

תחום: חשיפת פרטי גולש בשל טוקבק (לשון הרע בטוקבק)

נושאים: מבחנים לחשיפת פרטי גולש, לשון הרע באינטרנט, האנונימיות באינטרנט

עובדות

המבקש פנה לבית משפט השלום בבקשה כי יכפה על המשיבה ליתן בידו את כתובת ה-IP של כותבי טוקבקים, שלטענתו הוציאו את דיבתו רעה. בית משפט קמא דחה את הבקשה. מכאן בקשת הרשות לערער.

נפסק

בקשת רשות הערעור נדחית, אין לחשוף את פרטי הגולשים.

אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

מבחנים לחשיפת פרטי גולש

שאלת חשיפתו של מפרסם אנונימי טרם הוסדרה בידי המחוקק. עם זאת נתנו שופטי שלום ומחוזי את דעתם בסוגיה, והדיעות חלוקות, וניתן לאפיינן בשלוש גישות:

הגישה האחת (גישתה של כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל, ה"פ (מחוזי ת"א) 1244/07 מזמור הפקות בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (אתר האינטרנט NRG), [פורסם בנבו], 2008) גורסת, כי לעובדת היות הפרסום ברשת האינטרנט דווקא, אין כדי להשליך על ההכרעה בשאלת החשיפה, ואם אדם פרסם פרסום פוגע, עליו לשאת באחריות, ולכן יש לחשוף את זהותו, אם עולה בידי התובע לשכנע בקיומה לכאורה של עוולה נזיקית העולה מן הפרסום.

הגישה השנייה, העומדת בקוטב הנגדי (בה אוחזת כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, בש"א (שלום י-ם) 4995/05 פלונית (קטינה) נ' בזק בינלאומי בע"מ, [פורסם בנבו], 2006), לפיה משום מאפייניה הייחודיים של הרשת – רק אם מגיע הפרסום כדי מעשה פלילי – יש מקום לחשיפת זהותו של המפרסם.

הגישה השלישית, גישת הביניים (המיוצגת מפיו של כב' השופט יצחק עמית (בר"ע (מח'-חי') 840/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET – מערכת הפורומים, [פורסם בנבו], 2007) גורסת, כי בשל מאפייניה של הרשת, וחשיבותה של האנונימיות שבגלישה, יש להוסיף על המבחן עליו הצביעה כב' השופטת אגמון-גונן "דבר מה נוסף".

בית המשפט מקבל את הגישה השלישית, גישת הביניים, לבחינת יסוד "דבר מה נוסף" לפי גישה זו, יש לבחון, בין היתר, את עוצמת הביטוי הפוגע (מבחינת תוכנו), היות הפרסום חד-פעמי או שמא חוזר ושיטתי, טיבו ומידת חשיבותו של האתר המפרסם, מאפייני הביטוי (פוליטי, מסחרי, פרטי), זיהויו של נשוא הפרסום כאיש ציבור או אדם פרטי, הרצינות שגולש סביר עשוי לייחס לביטוי (בשל מאפייניו של הפרסום, סוג האתר וכד'), ועוד כיוצא באלה סימנים, מהם ניתן יהיה לקבוע את האיזון הנכון שבין ההגנה על שמו הטוב של אדם, לעומת חופש הביטוי, ובהתחשב בחשיבותה של האנונימיות שבגלישה ברשת.

בית המשפט קובע כי הפרסומים אכן מהווים לשון הרע (כנגד דעת בית המשפט השלום).

ואולם בית המשפט קובע שאין מקום לחשוף את כתובת ה-IP של המגיב, מכיוון שהטוקבקים על תוכנם ועל השפה העילגת המאפיינת אותם, מלמדים על פגיעה אפשרית פחותה מאוד במבקש, הקורא הסביר איננו עשוי לראותן ברצינות רבה. ועל רקע החשיבות של האנונימיות לגלישה ברשת, בית המשפט איננו רואה מקום לחשיפת זהותם של המגיבים.

לשון הרע באינטרנט

בהכרעה בתביעת לשון הרע מתחרים, כידוע, זה בזה אינטרסים וזכויות אחדים, ובהם חופש הביטוי, זכותו של אדם לשמו הטוב, הזכות לפרטיות ועוד. עם זאת, לפי טעמי, משוואת האיזון שבין אינטרסים/זכויות אלו יש לבחון בתוך המסגרת המיוחדת בה אנו עוסקים, משמע רשת האינטרנט, משום מאפייניה הייחודיים, בהשוואה לעולם החומר שידענו עד היום.

בבואנו לעשות שימוש בכלי המשפט להם אנו מורגלים, עלינו להיות ערים למאפיינים הייחודיים  של האינטרנט. האינטרנט הוא שיח דינמי, מקוון, מבוזר, אינטראקטיבי והיפר-טקסטואלי. תחת כנפי המרחב הממוחשב חוסים אתרי עיתונות ותוכן, אתרים אישיים ומסחריים, פורומים, יומני רשת (בלוגים) לוחות מודעות מקוונים, קבוצות דיון וחדרי צ'טים, ולצידם של אלו צומחים ומשגשגים, לעיתים עד כדי גידולי פרא, התגוביות (טוקבק).

מקורות המידע, התכנים המגוונים של רשת האינטרנט והזמינות שלה לכל גולש, בבחינת  "הייד פארק" וירטואלי, הפכו את הרשת לגורם מכונן במדינות דמוקרטיות. הרשת היא "אוטסטרדת מידע" חובקת עולם שמקדמת את חזון "הכפר הגלובלי" והיא נחשבת למודל משודרג של "ככר העיר". האינטרנט הוא ספריית ענק שניתן למצוא בה הכל. ההנחה היא, שמדובר בתופעה חיובית, שיש לחברה אינטרס לקדמה ולהגן עליה.

האנונימיות באינטרנט

האנונימיות מקדמת את הדמוקרטיה אך גם את האנרכיה ברשת האינטרנט, יש לה יתרונות לצד חסרונות. נימוקי המצדדים ונימוקי המתנגדים לאנונימיות, אלו ואלו דברי אלוקים חיים. בית המשפט סבור כי, יתרונותיה של האנונימיות ברשת עולים על חסרונותיה ויש לראותה כנגזרת של חופש הביטוי ושל הזכות לפרטיות.

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור