משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: בית משפט המחוזי מרכז

7 בדצמבר, 2015,

0 תגובות

שיווק פצירה דומה לא מהווה עילה למתן צו מניעה זמני

שיווק פצירה דומה לא מהווה עילה למתן צו מניעה זמני
ביום 7.8.2015 דחה בית המשפט המחוזי-מרכז את בקשתן של חברות רקיט בנקיזר (ניר איסט) בע"מ ו- LRC Products Limited ("המבקשות") למתן צו מניעה זמני כנגד חברות ניאופרם (ישראל) 1996, בע"מ וד"ר עור בע"מ ("המשיבות") אשר יאסור על המשיבות למכור פצירה חשמלית להסרת עור מכף הרגל - "DOCTOR OR Silk Touch Pedicure Express" ("המוצר") - אשר מהווה, לכאורה, חיקוי מוחלט של המוצר של המבקשות. 
 
טענות המבקשות: המבקשות טענו כי בהפצת המוצר, המשיבות "רכבו" באופן פסול על המוניטין של המבקשות, וזאת על ידי הפצה, מכירה ושיווק של המוצר, כך שהמוצר ואריזתו מהווים חיקוי מוחלט ומושלם של מוצר המבקשות ואריזתו, תוך פגיעה חמורה במוניטין של המבקשות במותג SCHOLL  ודילולו, לאור האיכות הנחותה וביצועיו הנחותים של המוצר ביחס למוצר המבקשות. עוד טענו המבקשות כי מדובר בתחרות בלתי הוגנת היוצרת אצל הצרכן קישור בין המוצר ואריזתו למוצר המבקשות, באופן המקים חשש כבד להטעיית הצרכן.
 
המבקשות אף טענו כי השוואת הביצועים בין המוצר שלהן ובין מוצר החיקוי של המשיבות העלתה כי המוצר של המשיבות נחות באיכותו ובביצועיו, היוצר נזק כפול: הצרכן רוכש את מוצר המשיבות כיוון שהוא טועה לחשוב שמדובר במוצר המבקשות והשימוש במוצר המשיבות עלול לאכזב אותו ולגרום לאסוציאציה כלפי המותג SCHOLL להפוך שלילית ולפגוע קשות במוניטין שבמוצר המבקשות ובמותג.
 
לדידן, התנהגותן של המשיבות היתה חסרת תם לב מבחינה מסחרית ועלתה לכדי עשיית עושר ולא במשפט, תחרות בלתי הוגנת על חשבון המבקשות, התערבות בלתי הוגנת, פגיעה בקניין המבקשות וגזל מוניטין, הטעייה אסורה של קהל הצרכנים, הפרת חובה לנהוג בתום לב, גניבת סוד מסחרי וגניבת עין.
 
טענות המשיבות: המשיבות מצידן טענו כי המוצר - פצירה חשמלית תחת המותג "ד"ר עור" - הושק מספר חודשים בטרם ניתן פסק הדין תחת המותג "ד"ר עור", אשר נחשב אחד המותגים המפורסמים, הוותיקים והמוכרים בישראל בתחום טיפוח העור וככזה, אף רשום כסימן מסחר. הפצירה החשמלית של המשיבות היא מוצר מדף שנמכר בחו"ל כמוצר OEM באופן המאפשר למשווקים ומפיצים ברחבי העולם למתג אותו תחת סימן הבית שלהם וכך הן נהגו. המשיבות טענו כי אין בהפצת המוצר כל סכנת הטעייה ואין בשווק המוצר החדש שלהן גניבת עין או כל עוולה אחרת, לאור קביעת בתי המשפט כי לא תיתכן סכנת הטעייה כשמוצרים, לרבות אם הם דומים או זהים, נושאים שמות שונים. אין ולא יכולה להיות גניבת עין בחיקוי של מוצר פונקציונלי, ואין סכנת הטעייה כאשר המוצר נושא שם שונה ובפרט שבענייננו, מדובר במוצר המשיבות, אשר נושא את אחד מסימני המסחר המוכרים ביותר בתחום הטיפוח -  "ד"ר עור" - המכסה כמעט את כל אריזת מוצר המשיבות החדש.
 
טענה נוספת אשר הועלתה היתה כי בתי המשפט כבר הדגישו בשורה ארוכה של מקרים, כי כאשר ניתן היה לרשום מדגם, אך התובע לא עשה כן ולא נתן הצדק סביר לכך, לא ניתן לזכות בהגנה מכוח דיני עשיית עושר. במקרה ז, המבקשות לא סיפרו לבית המשפט שבארצות הברית ובאירופה רשמו מדגמים בקשר לפצירה החשמלית אך הן לא עשו כן בישראל ודי בכך כדי לסלק את הבקשה על הסף. מנסחי המדגמים המתייחסים לפצירה החשמלית מושא ההליך, ניתן לראות כי הבעלים הרשומים שלהם היא חברה שכלל אינה צד להליך -Reckitt Benckiser (Brands) Limited, ועל כן המבקשות כלל אינן הבעלים של הזכויות בעיצוב המוצר שלהן ודי בכך כדי לסלק את הבקשה העוסקת בזכויות שאינן נתונות להן כלל. 
 
בין טענות המשיבות, עלתה גם הטענה כי המבקשות מלכתחילה לא עמדו בתנאי הסף הדרושים לבקשת סעד זמני שכן לא חשפו בפני בית המשפט את כל העובדות העשויות להיות רלוונטיות לבקשה, כגון העובדה שהמשיבות שינו את אריזת מוצרן לאחר שהמבקשות פנו אליהן, כמו גם את העובדה שהמשיבות חדלו משיווק המוצר המקורי שלהן והחלו בשיווק מוצר חדש. המבקשות אף הסתירו את דרישתן מהמשיבות להימנע מתחרות וכן את העובדה כי רשמו מדגמים בחו"ל, מצב השומט את הקרקע מתחת לתביעה.
 
לבסוף, מזל כ-70 שנה שניאופרם היא אחת מקבוצות החברות הגדולות בישראל בתחום הפארמה, הקוסמטיקה והטיפוח. ככל שיינתנו הסעדים הזמניים ייגרם נזק תדמיתי חמור ופגיעה קשה במוניטין שלה אשר נרכש בעמל רב במשך שנים. אין הצדקה לגרום למשיבות נזק כה חמור רק מאחר שהמבקשות מבקשות למנוע תחרות לגיטימית.
 
דיון והכרעה: נפסק כי בכדי לקבל סעד זמני, על המבקש לעמוד בשני תנאים מצטברים: א. קיומה של זכות לכאורה לקבלת הסעד; ב.הוכחה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו.
 
בית המשפט בדק והתרשם מהמוצרים של הצדדים, אשר הוגשו במהלך הדיון, כמו גם מחוות דעת מומחה אשר הוגשה בדיון, וקבע כי הסיכוי לבלבול בין המוצרים נמוך ביותר -  הלוגו בין האריזות שונה ובמיוחד גודל הלוגו של המשיבות, מיקומו והבלטתו על מוצר המשיבות החדש מבחינים היטב בים המוצרים.
 
עם זאת, בית המשפט קבע כי עדיין קיימות ראיות לכאורה לעניין החיקוי וההעתקה, וכי במובן זה הליך התביעה אינו טורדני וקיימת שאלה רצינית לדון בה.
 
לעניין חוסר הגילוי – בית המשפט סבר כי היה על המבקשות לגלות במסגרת בקשתן הן את העובדה שלא נרשם מדגם בישראל והן את הודעת המשיבות כי יחלו לשווק את מוצר המשיבות החדש ויחדלו משיווק מוצר המשיבות המקורי, ומשלא עשו כן, הרי שנהגו בחוסר ניקיון כפיים.
 
לאור כלל הראיות אשר הובאו לפתחו, בית המשפט סבר כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבות וכי הנזקים שייגרמו למבקשות, ככל שייגרמו, ניתנים לבדיקה והערכה במסגרת ההליך העיקרי (הליך התביעה) וכי הינם ברי פיצוי. היעתרות לבקשה לצו מניעה זמני עלולה לגרום לפגיעה חמורה בהשקת מוצר המשיבות, כמו גם בהתחייבויותיהן כלפי צדדים שלישיים, באופן חדירת המותג "ד"ר עור" לשוק, וכן, קיים חשש לנזקים כספיים של המשיבות כתוצאה מאי השימוש במוצר בתקופת הצו. בנוסף, מתן צו מניעה זמני עלול לגרום אף לפגיעה במוניטין של המשיבות בכלל.
 
לסיכומו של דבר, בקשת המבקשות למתן צו מניעה זמני למכירה והפצת מוצר המשיבות – נדחתה.

26 באוקטובר, 2015,

0 תגובות

מתן חשבונות בשל הטעייה רשם הפטנט להארכת תוקף תרופה

מתן חשבונות בשל הטעייה רשם הפטנט להארכת תוקף תרופה
תביעה שהוגשה על ידי חברת אוניפארם כנגד 1. Sanofi; 2. סאנופי - אוונטיס ישראל בע"מ; 3. כ.צ.ט. בע"מ. התביעה נדונה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, לפני השופט, פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 8.10.2015 ניתנה החלטה בבקשה למתן חשבונות.
 
העובדות: תביעה העוסקת בהסדרת כניסתה של תחרות גנרית בתחום התרופות. מה הן המגבלות המוטלות על חברת תרופות אתית במאבקה למנוע, ולמצער לעכב, את כניסת המתחרים הגנריים לשוק. 
הנתבעת 1, היא אחת מחברות התרופות האתיות הגדולות בעולם (להלן: "סאנופי"). הנתבעת 2 היא חברת בת של הנתבעת 1 ונציגתה בישראל (להלן: "סאנופי ישראל"). הנתבעת 3 היא חברה ישראלית העוסקת בין היתר בייצור ובשיווק תרופות (להלן: "כצט"). 
התובעת, אוניפארם בע"מ, היא חברה ישראלית המייצרת ומשווקת מגוון תרופות גנריות בישראל.
 
כחברת תרופות אתית מחזיקה סאנופי, בין במישרין ובין באמצעות חברות בת, במגוון רחב של תרופות המוגנות בפטנט (תרופות אתיות). בין התרופות הללו נמנה, עד לפקיעת ההגנה הפטנטית, גם תכשיר בשם פלוויקס (Plavix) (להלן: "התרופה פלוויקס" או "התרופה") – המהווה את אחת התרופות המרכזיות ביותר של חברת סאנופי. 
 
התמונה השלמה במישור הפטנטים היא כדלהלן: 
א. עד ליום 3.2.2008 היה לסאנופי  פטנט שפקע בתוקף, ומנע את אפשרות ההשקה של תרופה גנרית המתחרה בתרופה פלוויקס. בתקופה זו נהנתה על כן סאנופי ממונופול מכוח דיני הפטנטים בשוק התרופה. להלן תכונה תקופה זו "תקופת המונופול הפטנטי" והיא יוצרה בשיטה שתכונה בהליך זה Form 1. 
ב. בין ה- 3.2.2008 ל- 6.6.2010 הייתה לפני רשם הפטנטים בקשה של סאנופי  לפטנט נוסף בשיטה שתכונה בהליך זה ל- Form 2 (כנגד בקשה זו הגישה התובעת הליך של התנגדות). בקשה זו יצרה "להט חרב מתהפכת" כלפי מתחרותיה הגנריות של סאנופי, ככל שאלה היו משווקות תחליף המבוסס על Form 2 (או תחליף העלול להתברר ככזה העושה שימוש ב- Form 2), היה חשש להפרת הפטנט הנוסף של סאנופי (לכשיתקבל הפטנט). להלן תכונה תקופה זו "תקופת ההשקה בסיכון".
ג. החל מיום 6.6.2010, מאחר וסאנופי מחקה את הבקשה השניה לפטנט (במהלך הליך ההתנגדות), הוסרה ה"חרב המתהפכת" מעל ראשן של מתחרותיה הגנריות של סאנופי, והן יכלו לשווק תחליף גנרי לתרופה פלוויקס ללא חשש שיתבעו בישראל לפי דיני הפטנטים. להלן תכונה תקופה זו "תקופת התחרות ללא סיכון".
 
טיעוני התובעת:
לשיטת אוניפארם בקשת הפטנט השניה שהגישה סאנופי ביחס ל- Form 2 הייתה בקשה חסרת בסיס משפטי, אשר הוגשה תוך העלמת עובדות מרשם הפטנטים, ואשר לו היו ממוצים הליכי ההתנגדות לגביה, הייתה נדחית בוודאות על ידי רשם הפטנטים. לדידה, כל תכליתה של בקשה זו הייתה לעכב את כניסתם של המתחרים הגנריים לשוק באמצעות סיכון מלאכותי. תכלית זו הושגה הלכה למעשה, למרות זניחת בקשת הפטנט, מאחר שדי היה בהגשת בקשת הפטנט ביחס ל- Form 2, בכדי להביא את מתחריה להעדיף פיתוח על בסיסForm 1 , עניין שעיכב את כניסת החברות הגנריות לשוק, והעניק לסאנופי הארכה בפועל של ההגנה למשך 15 חודשים, ואף מעבר לכך. לפיכך, סבורה אוניפארם כי יש לראות בהגשת בקשת הפטנט משום התעשרות בלתי מוצדקת, ניצול לרעה של מעמד מונופוליסטי והתנהגות בחוסר תום לב. הסעד לו עותרת אוניפארם בגין כל אלה הוא מתן חשבונות, שכן לשיטתה עומדת לה זכות לתבוע את הרווחים שהפיקה סאנופי מהתנהלותה הפסולה.
 
טיעוני הנתבעות
הנתבעות טוענות כי בקשת הפטנט ביחס ל- Form 2 הייתה לא רק בקשה לגיטימית, כי אם בקשה מוצדקת, שבירורה עד תום בהליכי ההתנגדות היה מזכה את סאנופי בפטנט תקף. הטעם לזניחת בקשת הפטנט מצידה היה חוסר כדאיות כלכלית להגן עליו, ולא אובדן האמונה באפשרות להגן עליו מבחינה משפטית, ולראיה במרבית המדינות בהן הוגשה בקשה דומה לפטנט ביחס ל- Form 2 היא הוענקה, ועומדת בעינה עד עצם היום הזה. 
 
תוצאות ההליך: דין הבקשה למתן חשבונות להתקבל. נפסק כי סאנופי תעביר עד ליום 1.12.2015 דיווח על מלוא הכנסותיה ורווחיה משיווק התרופה פלוויקס בישראל, ובכלל זה הכנסות ורווחים של חברות קשורות, בתקופה שבין מועד פקיעת הפטנט (3.2.2008) לבין מועד אישור זניחת הפטנט (20.6.2010). 
 
סאנופי תהיה פטורה מהעברת הדיווח האמור אם תודיע עד ליום 1.12.2015 כי היא מסכימה לקבלת התביעה במלואה (בכפוף לשמירת זכותה לערער על האמור בהחלטה זו).
 
פסיקת הוצאות התובעת ושכר טרחת באי כוחה תעשה במסגרת פסק הדין שיינתן בתיק. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

30 ביוני, 2013,

0 תגובות

הפרת פטנט בקבוק שתייה לתינוקות

הפרת פטנט בקבוק שתייה לתינוקות
תביעת הפרת פטנט שהוגשה על ידי  חנוך משה אריה כנגד ס.מ.ל. הצלחה בע"מ, טמיר ברקוביץ, מדיצ'י מדיקל בע"מ, שרגא מרדכי ברורמן, יהודית לייבל, שילב שיווק ישיר לבית היולדת בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט אברהם יעקב. ביום 19.6.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובע הוא בעליו של פטנט רשום מס' 115247 (תמונה משמאל לעיל), המעניק מונופול על ההמצאה שכותרתה "בקר זרימה לבקבוקים". לטענת התובע בכתב התביעה, פעולות הנתבעים בייצור, שיווק, ומכירת בקבוקי ס.מ.ל ("Bfree Plus") (תמונה מימין לעיל) מהוות הפרה של הפטנט שבבעלותו שכן רכיבי הבקבוק תואמים את רכיבי הפטנט. לחילופין נטען, כי פעולות הנתבעים בכל הקשור לבקבוק ס.מ.ל מהווים הפרה של עיקר ההמצאה.  
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית, נפסק כי קיימים ההבדלים מהותיים בין הפטנט למוצר הנטען כמפר שיש בהם לשנות את מהות ומטרת ההמצאה המוגנת כמפורט בתביעה מס' 1 ובמסמכי הפטנט, ועל כן אין מנוס מלהסיק כי בקבוק ס.מ.ל איננו מפר את עיקר ההמצאה. משכך, בייצורו, ובשיווקו על ידי הנתבעים אין משום הפרה של הפטנט.
 
בנוסף נפסק כי התובע ישלם לנתבעים עבור הוצאותיהם ושכ"ט עורך-דינם, סכום כולל של 75,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

27 ביוני, 2013,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים באינטרנט ונוהל הודעה והסרה

הפרת זכויות יוצרים באינטרנט ונוהל הודעה והסרה
תביעת הפרת זכות יוצרים שהוגשה על ידי חברת בי.אין און ליין כנגד שי לב ארי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופטת אסתר שטמר. ביום 18.6.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעניינה הפרת זכויות יוצרים באינטרנט בצילומים, התובעת טענה כי תצלומיה הועלו לאתר היכרויות באינטרנט בשם Myclick, שהנתבע הוא בעליו. התובעת טוענת כי הנתבע העלה או איפשר לאחרים להעלות לאתר שלו תמונות ששייכות לה, ללא הרשאתה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי התובעת התירה למשתמשים לעשות שימוש בתמונות ובנוסף נפסק כי הנתבעת פעלה לפי נוהל "הודעה והסרה" ועל כן אין לה חבות בנסיבות העניין.
נפסק כי התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת בא כוחו בסכום של 15,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתובענה:

28 במאי, 2013,

0 תגובות

אין הגנה על רעיון לאתר

אין הגנה על רעיון לאתר
תביעה שהגישה ד"ר דינה לובל כנגד חברת פאם קורנר בע"מ ומנהלה דרור אוברמן, התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז ונדונה בפני השופט בנימין ארנון. ביום 17.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העבדות: תביעה לקבלת פיצוי כספי בסך מיליון ₪, צו מניעה קבוע וצו למתן חשבונות. התובעת טענה כי הנתבעים, הקימו אתר אינטרנט הידוע בשם mygrandchild.com תוך עשיית שימוש שלא כדין ברעיונות ובתוכניות אותן פיתחה התובעת בקשר להקמת אתר דומה. לטענת התובעת, בכך הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים שלה, גזלו את סודותיה המסחריים ועשו עושר ולא במשפט על חשבונה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. מרבית טענותיה של התובעת בדבר העתקה של הנתבעים מתוצריה מתייחסות להעתקה של "רעיונות" מובהקים, אשר אינם מוגנים על פי דיני זכויות יוצרים.  בנוסף, נפסק כי התובעת לא הוכיחה כי לנתבעים הייתה גישה או נגישות למסמכיה, לגביהם טענה כי הועתקו, וכן לא עלה בידיה להוכיח כי קיים דמיון מהותי בין מסמכיה אלו לבין אתר הנתבעים. 
 
כמו כן, נפסק כי התובעת תשלם לנתבעים, הוצאות משפט ושכ"ט עוה"ד בסכום של 90,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

31 באוקטובר, 2012,

0 תגובות

העתקה של מוצרי אופנה חסרי מוניטין מותרת

העתקה של מוצרי אופנה חסרי מוניטין מותרת

תביעה שהוגשה על ידי פייר גליו בע"מ ויוסף וולברומסקי כנגד אמנון ביבי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט אילן שילה. ביום 11.10.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

הנתבעים יוצגו על ידי עו"ד אבי מונטקיו.
 
עובדות: נטען כי הנתבע העתיק שני דגמים של שמלות לילדות, אשר לטענת התובעים עוצבו על ידם. בגין העתקה הנטענת נתבע פיצוי בסך 510,410 ש"ח ובנוסף התבקש צו מניעה להפסקת מכירת הדגמים שנטענו כמפרים.

נפסק: התביעה נדחית. למרות שהתובעים הוכיחו העתקה של המוצר, לא הוכח מוניטין ועל כן התביעה נדחתה.

נפסק כי התובעים ישאו בשכ"ט עו"ד והוצאות בסך של 20,000 ש"ח.

הערת DWO: המדובר בפסק דין הממשיך את המגמה בפסיקה לפיה מותר להעתיק מוצר שאינו רשום כפטנט או כמדגם ואין לו מוניטין (ראה למשל פסק דין דומה בעניין טלי דדון). החלטה הפוכה ניתן למצוא בעניין ת.א. (מחוזי ת"א) 2318/03 אהרון קצב נגד פסגות עד, שם נפסק פיצוי בעילה של עשיית עושר למרות שלא הוכח מוניטין. 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

24 באוקטובר, 2012,

0 תגובות

סיקור עיתונאי והפרת זכויות יוצרים

סיקור עיתונאי והפרת זכויות יוצרים

רקע: הליך שאיחד 7 תביעות נפרדות שהוגשו לבית משפט השלום בתל אביב. כל אחת מהתביעות הוגשה על ידי עיתון מעריב בצוותא עם כתב העיתון שיצר את הכתבות נושא התביעה. בהמשך אוחדו כל התביעות והועברו לבית המשפט המחוזי בתל אביב. עם הקמתו של בית המשפט המחוזי מרכז הועברה התובענה המאוחדת לבית משפט זה ונדונה בפני השופט בנימין ארנון, ביום 17.10.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

התובעת 1, מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, יתר התובעים הם הכתבים ובהם: ליאור ברון, דרור גלוברמן, רונית מורגנשטרן, יעל גרוס, יהודה שרוניוגד וגד פרץ. כתב נוסף, מר שי אליאש, מחק את תביעתו.

הנתבעת 1, ביזנסנט מידע מכוון בע"מ, אשר הפעילה את אתר האינטרנט הכלכלי "דה-מרקר", הנמנה על קבוצת "הארץ". יתר הנתבעים שימשו בתפקידים שונים בדה-מרקר ו/או בקבוצת "הארץ" בתקופה הרלבנטית לתביעה: עמוס שוקן (דירקטור), גיא רולניק (מייסד ועורך ראשי), חיים אינזלברג (דירקטור),  איתן אבריאל (מייסד ועורך), נתן ליפסון (עורך החדשות),  יוני ספיר (מנכ"ל).

 

עובדות: אתר האינטרנט דה-מרקר ביצע לאורך שנים סקירות עיתונים יומיות, ובהן סקר, בין היתר, כתבות שהתפרסמו בעיתון מעריב. במסגרת סקירות אלו, הועתק חלק ניכר מהמלל המקורי של הכתבות ומבלי שניתן קרדיט אישי לכתבים, להבדיל מהקרדיט שאכן ניתן לעיתון עצמו.

מעריב טענה כי המדובר בשימוש המהווה הפרה של זכויות היוצרים החומרית והמוסרית ב 453 כתבות אלה המזכה אותה ואת הכתבים בפיצוי בסך 15,736,666 ₪ (לפי החוק הישן).

 

תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבעים 1, 3 ו- 6 התקבלה. התובענה כנגד הנתבעים 2, 4, 7 ו- 9 – נדחה. נפסק כי הנתבעים 1, 3 ו- 6 ישלמו, ביחד ולחוד פיצויים סטטוטוריים כמפורט להלן:

לשלם לעיתון מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, פיצויים בסך של 2,121,666.5 ₪;

לשלם לכתב ליאור ברון, פיצויים בסך של60,000 ₪;

לשלם לכתב דרור גלוברמן, פיצויים בסך של50,000 ₪;

לשלם לכתבת רונית מורגנשטרן, פיצויים בסך של 101,666.6 ₪;

לשלם לכתבת יעל גרוס, פיצויים בסך של 93,333.3 ₪;

לשלם לכתבת יהודה שרוני, פיצויים בסך של 585,000 ₪;

לשלם לכתב גד פרץ, פיצויים בסך של 318,333.3 ₪.

בנוסף נפסק כי התובעים (מעריב והכתבים) ישלמו לכל אחד מהנתבעים 2, 4, 7 ו- 9 סך של 30,000 ₪ - בגין הוצאות משפטיות.

ובנוסף, נפסק כי הנתבעים 1, 3 ו- 6, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעורים הבאים: סך כולל של 180,000 ₪ישולם ע"י הנתבעים 1, 3 ו- 6 למעריב הוצאת מודיעין בע"מ. בנוסף לכך, ישלמו הנתבעים 1, 3 ו- 6 לכל אחד ואחד מבין ששת הכתבים-התובעים, סך של 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

9 באוגוסט, 2012,

0 תגובות

זכות עובד לתמלוגים מפטנט מעביד גם כאשר חוזה העבודה מורה אחרת

זכות עובד לתמלוגים מפטנט מעביד גם כאשר חוזה העבודה מורה אחרת

בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי ד"ר נמרוד בייר (המערער או המבקש) כנגד חברת פלוראליטי בע"מ (חברה בפירוק) וכנגד מפרק החברה (רוני רביע רו"ח ועו"ד). הבקשה נדונה כערעור בבית המשפט העליון בפני השופטת א' חיות, השופט י' עמית, השופט צ' זילברטל. ביום 1.8.2012 ניתן פסק הדין בערעור. המערער הגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט א' יעקב) במסגרת תיק פר"ק 16050-09-11, [פורסם בנבו] בגדרן נדחו שתי בקשות שונות שהגיש המבקש.

העובדות: המערער המציג עצמו כמי שהגה את הטכנולוגיה שעמדה בבסיס קיומה של החברה שבפירוק (שבגינה הוגשה בקשת פטנט), פנה לבית המשפט המחוזי, במסגרת הליכי הפירוק, וביקש כי תינתן לו רשות לפתוח בהליך נגד החברה. הבקשה נובעת מטענה שיש למבקש כלפי החברה בדבר זכותו לקבל תמלוגים בגין "אמצאת שירות". לשיטת המבקש, בירור המחלוקת בינו לבין החברה בענין זה אמור להיעשות בפני "הוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים" (להלן: הוועדה), שהוקמה בגדר הוראות חוק הפטנטים, תשכ"ז- 1967 (להלן: חוק הפטנטים) ועל-פי הוראת סעיף 134 לחוק הנ"ל.

החלטת בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו של המבקש בהחלטה קצרה לפיה: "לאור העובדה שההסכם שולל במפורש מן המבקש את התרופה לה הוא טוען ולאור [ה]אמור בתגובת הכנ"ר - הבקשה נדחית".

ההסכם העבודה שנזכר בהחלטת בית המשפט עוסק בסוגית "אמצאות וזכויות יוצרים", ולפיו, כל אמצאה של המבקש, לרבות "אמצאת שירות" כהגדרתה בחוק הפטנטים, יהיו קניינה של החברה והמבקש לא יהיה זכאי לכל תשלום או תמורה או תמלוגים בעד האמצאה, מעבר לסכומים שהוא זכאי להם על-פי אותו הסכם.

בהחלטתו הכריע בית המשפט, למעשה ללא מתן הנמקה, בשני עניינים הנתונים במחלוקת בין הצדדים: משמעות ההסכם, לרבות פירושו הנכון ותוקפו, והמסלול לבירור המחלוקת בעניין הזכות לתמלוגים, לרבות הגורם המוסמך להכריע בה.

לגישת בית המשפט המחוזי נוכח הוראת ההסכם, ולפי הוראת סעיף 134 לחוק הפטנטים, אין לוועדה סמכות לדון בטענות המבקש נגד החברה.

תוצאות ההליך: דין הערעור להתקבל, החלטת בית משפט המחוזי תבוטל. אין בהוראות ההסכם שבין הצדדים כדי לשלול על הסף את האפשרות שיש למבקש טענה לכאורית בעניין זכותו לתגמולים ואת האפשרות שמחלוקת זו אמורה להתברר בפני הוועדה. בית המשפט הורה כי הדיון יוחזר לבית משפט המחוזי על מנת שידון בכל יתר טענותיהם של בעלי הדין ויחליט, בהחלטה מנומקת, האם לקבל את בקשת המבקש.

בנוסף, נפסק כי המשיב יישא בשכר טרחת המערער בסך 20,000 ש"ח.

הערת DWO: המדובר בפסק דין תקדימי אשר קובע כי לוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים סמכות לבטל תנאי בהסכם עבודה אשר שולל מעובד זכות לקבלת פיצויים ותמלוגים בגין עבודתו.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

25 ביולי, 2012,

0 תגובות

עשיית עושר בהעתקה של נר נשמה סולארי שאינו רשום כמדגם או כפטנט

עשיית עושר בהעתקה של נר נשמה סולארי שאינו רשום כמדגם או כפטנט

תביעה שהוגשה על ידי אילן חנינה כנגד י.ל. יבוא ויצוא רחובות (2002) בע"מ, יהודה לוי ויאיר נומברג. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז בפני השופט אברהם יעקב. ביום 9.7.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

עובדות: תביעה למתן צו קבוע המורה לנתבעים להפסיק ליבא נר נשמה סולארי העונה לשם "נר התמיד", ולמתן צו עשה להשמדת הנרות הקיימים והתבניות ששימשו לייצורם. כמו כן מבקש התובע, כי ייפסקו לו פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח, כקבוע בסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999. לחלופין, התבקשה השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, כאשר התובע העמיד בסיכומיו את הסכום הנתבע על סך של 64,329 ש"ח. 

בשנת 2009 החל בשיווק הנר ובשנת 2010, נודע לתובע על קיומו של נר סולארי נוסף בשוק. לטענת התובע לאחר שבחן את נר התמיד הסתבר לו, כי מדובר בהעתק - הן חיצוני והן פנימי - של הנר שפותח על ידו, ולפיכך הוגשה התביעה דנא.

תוצאות ההליך: התביעה נתקבלה בחלקה, נפסק כי הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבון התובע ואולם העילה בגניבת עין נדחתה בשל היעדר מוניטין.

לא ניתן צו מניעה מכוח עילת עשיית עושר. ונפסק כי על הנתבעים לפצות את התובע בסכום של 10,260 ש"ח בגין הרווח שהפיקו מהסחורה המתחרה. בנוסף נפסק כי הנתבעים ישלמו את הוצאות הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

הערת DWO: המדובר בפסק דין החורג מהמגמה הכללית של בתי המשפט - והיא להצר את האפשרות לקבל סעד בעילה של עשיית עושר בקניין רוחני. הגישה הרווחת היא כי אדם אשר טרח לרשום פטנט או מדגם (רישום מדגם) בגין מוצר שהמציא לא יקבל הגנה בדרך עוקפת (כך למשל נקבע לאחרונה בעניין: שבא נ' שפרן).

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

19 ביולי, 2012,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר ממוריט

ערעור שהוגש על ידי אנדרסון מדיקל בע''מ ומר יונתן שרייבר כנגד חברת אוניפארם בע''מ. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב השופטים השופטת א' חיות, השופט ח' מלצר, השופט נ' סולברג. ביום 15.7.2012 ניתן פסק הדין.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ו' מרוז) בו נקבע כי המערערים הפרו סימן מסחר של המשיבה ועוולו כלפיה בגניבת עין ובגזל מוניטין.

עובדות: המשיבה עוסקת בשיווק ובהפצת תרופות גנריות ובבעלותה סימן מסחר רשום - "ממוריט-MEMORIT" - שהינו שמה של תרופה לטיפול במחלת האלצהיימר. המשיבה שווקה תוסף מזון לטיפול בבעיות זיכרון בשם "ממוריקס-MEMORIX". המערער נהג לפרסם את תוסף המזון המתחרה תחת השם ממוריקס באתר האינטרנט ולאחר קבלת מכתב התראה מהמשיבה, הסיר את התרופה מהאתר ואולם המשיך לשווק את התרופה ועל כן הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי בגין הפרת סימן המסחר ובגין ביצוע עוולות מסחריות שונות.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי: בפסק הדין מיום 1.6.2011 קיבל בית משפט קמא את התביעה בקובעו כי סימן המסחר הופר וכי שיווק תוסף המזון תחת השם ממוריקס עולה כדי גניבת עין וגזל מוניטין.

נקבע כי על פי מבחן המראה והצליל קיים דמיון רב בין שמה של התרופה ממוריט-MEMORIT - לבין השם ממוריקס-MEMORIX שניתן על-ידי המערערים לתוסף המזון וכי אין בסיומת השונה כדי ליצור הבחנה של ממש ביניהם.

בית המשפט הוסיף וציין כי בחירת שמו של תוסף המזון לא בוצעה בתום לב שכן המערער, שעבד בעבר אצל המשיבה, היה מודע לאיכות התרופה ולהצלחתה.

אשר למבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, נקבע כי חרף ההבדלים בין המוצרים - שני המוצרים נמכרים בבתי מרקחת ופונים לקהל יעד של חולי אלצהיימר, ומכאן שיש חשש ממשי להטעיית הצרכנים.

לגבי מבחן שאר נסיבות העניין קבע בית המשפט כי סימן המסחר עבר את מבחני האיכות השונים והוא נכלל בסל התרופות וזכה להכרה ולפרסום, וכי מפירות אלו ביקש המערער ליהנות.

משנתקבלה התביעה, הוציא בית המשפט המחוזי צו מניעה קבוע האוסר על המערערים או מי מטעמם לעשות שימוש בסימן המתחרה. עוד קבע בית המשפט כי המערערים ישלמו למשיבה פיצוי ללא הוכחת נזק בגין העוולות שביצעו בסך של 150,000 ש"ח וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ש"ח.

תוצאות ההליך בבית המשפט העליון: הערעור נדחה, למעט בכל הנוגע לחיוב הכספי הכלול בו כפיצוי סטאטוטורי. על כן, יעמוד בעינו חיוב המערערים בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסך של 50,000 ש"ח, אך חיובם של המערערים בפיצוי הסטאטוטורי בסך 150,000 ש"ח - יבוטל. בנוסף המערערים יחויבו לשלם למשיבה שכר-טרחת עורך-דין בערעור בסך 25,000 ש"ח.

הערת DWO: מקריאת הערעור עולה כי מבחינת התוצאה בפועל - הערעור התקבל, כל סכום הפיצוי שנפסק בגובה 150,000 ש"ח בוטל ואולם למרות תוצאה זו בית המשפט העליון, ללא כל הנמקה, פוסק הוצאות כנגד המערער!

 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

פיצוי ללא הוכחת נזק בגניבת עין

סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לתובע, לכל עוולה, פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ש"ח. בהמשך הסעיף נקבע כי יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת.

בענייננו, בית המשפט העמיד את סכום הפיצוי על סך של 150,000 ש"ח, אך בעשותו כן נמנע מלציין מהו הטעם העומד ביסוד עצם החיוב או ביסוד הסכום שנפסק.

הדבר מעורר קושי בייחוד נוכח העובדה שפסק הדין קבע בית המשפט בהסתמך על דברי מנהל המשיבה, ד"ר רון תומר, כי היקף המכירות של מוצרי המערערים אינו מהווה איום של ממש על המשיבה וכי המשיבה נמנעה מלהצביע על קיומו של נזק ממשי כלשהו שנגרם בעקבות התנהגות המערערים.

ואולם, בקובעו את סכום הפיצוי הוא העמידו בפיסקה המסיימת את פסק הדין על סך של 150,000 ש"ח בגין "מעשי העוולה" שביצעו המערערים, בלא הנמקה כלשהי.

נפסק כי, בקביעת סכום הפיצוי יתחשב בית המשפט, בין היתר, בעוצמת ההפרות או העוולות שבוצעו, במספרן ובמשכן, במידת האשמה הרובצת על הצד המפר וכן באופיו ובגודלו של העסק המפר.

בנסיבות המקרה דנן, נוכח קביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה לא הוכחה כל פגיעה ממשית בקניינה של המשיבה ונוכח העדר נימוק אחר המצדיק את הפיצוי הסטאטוטורי שנקבע, דין חיוב זה להתבטל.

1 ביולי, 2012,

0 תגובות

הגנה על סימן מוכר היטב בעל משמעות תיאורית

הגנה על סימן מוכר היטב בעל משמעות תיאורית

תביעה ובקשה לצו מניעה זמני שהוגשו על ידי חברת דן דיזיין סנטר בע"מ וחברת יצחקי מחסנים בע"מ כנגד חברת ב.ר.א.פ. ייזום פרויקטים בע"מ וחברת דרבן השקעות בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט אילן ש' שילה. ביום 19.6.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: התובעות "דיזיין סנטר", עותרות להצהרה כי צירוף המילים "Design Center" הוא סימן מסחר מוכר היטב. עוד התובעות עותרות לצו מניעה האוסר על הנתבעות לעשות כל שימוש בצירוף מילים זה. לטענת התובעות, השימוש שעושות הנתבעות, בצירוף המילים, לפרסום, שיווק ומיתוג של מרכז הקניות שלהן בראשון לציון, "מטעה את ציבור הלקוחות" לחשוב שיש קשר בין הצדדים, נטען כי הנתבעות עושות שימוש במוניטין ובסימן מסחר מוכר היטב של התובעות, ובכך מעוולות גם בעוולה של גניבת עין.

תוצאות ההליך: בית המשפט דחה את התובענה, נפסק כי צירוף המילים " "Design Center הוא בעל משמעות תיאורית; הוא שגור ומוכר כמתאר מרכז עיצוב. לא הוכח כי צירוף המילים "Design Center" רכש אופי מבחין, ומכל מקום מדובר בצירוף מילים שאין להפקיעו מרשות הציבור.

בנוסף נפסק כי התובעות ישלמו לנתבעות שכר טרחת עו"ד  בסך 50,000 ש"ח.

הערת DWO: אילו היו פונות התובעות לרשם סימני המסחר בטרם הגשת התובענה ורושמות את סימן המסחר ורק לאחר, מנהלות הליך בגין הפרת סימן מסחר רשום, סביר ותוצאות ההליך דכאן היו שונות. הגשת תובענה בדרך של הוכחת סימן מסחר מוכר היטב (להבדיל מתביעת הפרה של סימן מסחר רשום) מעלות באופן ניכר את רף ההוכחה הנדרש.

12 במרץ, 2012,

0 תגובות

העתקה של פרטי לבוש שאינם רשומים כמדגם

העתקה של פרטי לבוש שאינם רשומים כמדגם

ערעור שהגישה המעצבת טלי דדון כנגד חברת א.ת סנאפ בע"מ, בעלי המניות שלה והחנויות שמכרו את מוצריה, על פסק הדין של כב' השופטת אסתר שטמר (מחוזי מרכז). הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני ההרכב המשנה לנשיא  א' ריבלין, השופט ס' ג'ובראן, השופט ע' פוגלמן. ביום 12.3.2012 ניתן פסק הדין בערעור.

המשיבים יוצגו על ידי עו"ד אבי מונטקיו.

הערעור עסק בתביעת המעצבת לפיה דגמי אופנה שעיצבה (שאינם בגדר מדגם רשום), הועתקו ושוקו על ידי הנתבעים לצד דגמיה שלה כמוצרי חיקוי זול.

בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי המערערת לא הוכיחה מוניטין בדגמים או הטעייה.

בנוסף נפסק כי המערערת תשא בהוצאות ובשכר טרחת המשיבים בסך 15,000 ש"ח.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי מצא כי הבגדים שנמכרו דומים דמיון רב לדגמים שעיצבה המערערת, בהבדל אחד – דגמי המשיבים נמכרו במחירים זולים יותר.

בית המשפט העיר כי מכירת החיקויים באותה חנות במחיר זול יותר מהווה תחרות בלתי הוגנת. התנהלות המשיבים הייתה חסרת תום לב, ומנוגדת לכללי המסחר ההוגן ולכללי האתיקה, כך נפסק.

עם זאת, בית המשפט קמא מצא כי יסודות העוולה של גניבת עין לא התקיימו בענייננו. נפסק כי המערערת לא הוכיחה שקנתה לעצמה מוניטין, באופן שקהל הלקוחות מכיר ומוקיר את הדגמים, או כי הציבור מזהה את המוצר על פי חזותו ומקשר אותו עם מוצרים של המערערת. בנוסף על כך מצא בית המשפט כי המשיבים לא ניסו להשתמש בשמה של המערערת למכירת הדגמים, וכי הם אף דאגו להדגיש כי מדובר בחיקוי.

בנסיבות אלה, כך נפסק, אין חשש להטעיה. על כן פסק בית המשפט קמא כי אין החיקוי מקים עילה בגין גניבת עין.

באשר לעילת עשיית עושר ולא במשפט פסק בית המשפט קמא כי המערערת לא הוכיחה את שווי גובה חסרון הכיס שנגרם לה או את ההתעשרות שעשו המשיבים על חשבונה. המערערת אף ויתרה על בקשתה לצו למתן חשבונות, אשר היה יכול להוביל להוכחת הסעד המבוקש. בית המשפט קבע כי לא ניתן לפסוק סעד בגין עשיית עושר על דרך האומדנה, בלא שהובא בסיס עובדתי כלשהו לכך. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה.

עוולת גניבת עין ביחס להעתקה של מוצרי אופנה

העוולה של גניבת עין מופיעה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

עוולה זו דורשת את הוכחתם של שניים: מוניטין שרכש התובע בנכס או בשירות שהוא מציע וחשש מפני הטעיה של הציבור העלול לחשוב כי הנכס או השירות שמציע הנתבע – למעשה שייך לתובע.

מטרת עוולת גניבת עין: העוולה נועדה להגן על היצרן ולא נועדה להגן על הצרכן

בבסיס עוולת גניבת העין עומד הערך של הגנה על האינטרס הקנייני של העוסק, ולא של ההגנה על אינטרס ציבור הצרכנים. העוולה נועדה לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים. מצד אחד, עומד הצורך להגן על האינטרס הקנייני של בעל מוניטין מפני מי שמבקש "להתעטף" במוניטין זה על חשבונו. מנגד, אל מול הרצון להגן על המוניטין עומדים חופש העיסוק של היצרנים המתחרים והרצון לעודד תחרות חופשית שתשרת במידה הרבה ביותר את קהל הצרכנים.

זאת משום שההגנה הניתנת בגניבת עין מקנה למעשה מונופול ליצרן הראשון.

עוולת גניבת העין לא נועדה למנוע תחרות (אפילו הייתה זו תחרות בלתי-הוגנת), ולא להגן על הצרכן. העוולה נועדה להגן על היצרן מפני גזילת המוניטין שלו בדרכים של הטעיה.

אין בדגמים שהועתקו מוניטין

באשר ליסוד המוניטין, תנאי להוכחתו הוא כי הציבור מזהה את הנכס או את השירותים שמציע התובע עם עסקו של התובע. המוניטין מתייחס לקיומה של תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר מאפשרת שוק של לקוחות פוטנציאליים המעוניינים ברכישתו. על התובע להראות כי המוצר או השירות אותו הוא מציע רכשו הכרה והוקרה בקרב הציבור, וכי ציבור הלקוחות מסוגל להבחין בין תוצרתו של התובע לבין מוצרים אחרים בשוק.

בנסיבות מסוימות ניתן לראות בחיקוי אינדיקציה לרצון "להתעטף" במוניטין של אחר. אולם יהיו מקרים בהם נועד החיקוי לשרת מטרות אחרות, שאינן קשורות דווקא במוניטין אלא בתכונות אחרות של המוצר. לפיכך, אין החיקוי מכריע בשאלת קיומו של מוניטין, אלא הוא מהווה רק אחת האינדיקציות לכך.

נפסק כי, לא הוכח כי הדגמים היו בעלי ייחוד כזה או כי הציבור מסוגל להבחין ביניהם לבין דגמים של מעצבים אחרים. לא הוכח גם כי קיים למערערת מוניטין בדגמים אלה, במובן של תדמית חיובית המושכת אחריה לקוחות.

הדגמים אשר יצרה המערערת היו מבוססים על רעיונות אשר היו קיימים בשוק האפנה באותן שנים, ואין בהם די ייחוד כדי שיקבע כי המערערת קנתה לעצמה מוניטין בהם. יתרה מכך, המערערת גם לא הציגה די נתונים בנוגע לפרסום ושיווק הדגמים, להיקף המכירות וכיוצא באלה – נתונים אשר היו יכולים להעיד גם הם על קיומו של מוניטין. על כן, המערערת לא רכשה מוניטין בדגמי השמלה והמכנסיים שהועתקו.

אין בדגמים שהועתקו כדי להטעות

באשר ליסוד ההטעיה – באופן כללי נבחנת ההטעיה על-פי כמה רכיבים: מבחן המראה והצליל, סוג הסחורה הנמכרת וחוג הלקוחות שלה; מבחן יתר נסיבות העניין ומבחן השכל הישר.

גם לעניין ההטעיה, כמו לעניין המוניטין – עצם החיקוי אינו מעיד בהכרח על כוונה להטעות את הלקוחות. יתכן, למשל, כי המחקה התכוון למשוך לקוחות למוצר בשל תכונותיו – ולאו דווקא בשל שיוכו לתוצרתו של המותג המתחרה.

כאשר נשאלו בעלי החנויות לפשר ההפרש בין המחירים (בין המקור לחיקוי) – דאגו המשיבים ליידע את הלקוחות בדבר היות הבגד חיקוי.

על כן במקרה כזה נפסק כי לא מתקיים חשש סביר להטעיית הלקוחות.

לא ניתן לקבל פיצוי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט על דרך אומדנה

המערערת לא הביאה כל נתונים שעל בסיסם ניתן להעריך מה גובה ההתעשרות שעשו המשיבים על חשבונה, ואם אכן הייתה כזאת. על כן, אפילו התקיימו כל יתר יסודות העילה בעשיית עושר – אין לפני בית המשפט כל הוכחה באשר לגובה ההשבה המתבקשת. אמנם, חוק העוולות המסחריות כולל בחובו אפשרות של פיצוי סטטוטורי, אשר אינו דורש כי התובע יוכיח את נזקיו (סעיף 13 לחוק). אולם סעיף זה מיועד למקרה של פיצוי בגין העוולות הקבועות בחוק עוולות מסחריות. אין כל בסיס לקביעה כי רף זה משקף בהכרח את גובה ההתעשרות שנעשתה על חשבונה של המערערת. בוודאי שאין בסיס לייבא את סעד הפיצוי המוסכם מכוח חוק עוולות מסחריות אל סעד ההשבה מכוח דיני עשיית עושר. כלל הוא כי "בתביעות לתשלום סכום כסף הכלל הוא שעל התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובה הנזק" – או, כבמקרה שלנו, את גובה ההשבה (ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397 (2001)).

המערערת אף פגעה בסיכויי תביעתה שלה כאשר ויתרה על קבלת צו למתן חשבונות – דבר שפגם בסיכוי להוכיח את גובה הסעד המבוקש. 

22 בפברואר, 2012,

0 תגובות

סעד זמני בגין הפרת פטנט בתחום הביוטק

סעד זמני בגין הפרת פטנט בתחום הביוטק

בקשה לסעד זמני עד לבירור התובענה שהוגשה על ידי חברת KWALATA TRADING LIMITED כנגד רג'נוסל מעבדות בע"מ, טרה - ויטה בע"מ ומנהליהם.

הבקשה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז בפני כב' השופט אחיקם סטולר, ביום 22.2.2012 ניתנה ההחלטה בסעד הזמני.

העובדות: בקשה זו עניינה, מתן סעדים זמניים בגין הפרה של פטנט רשום של המבקשת בישראל. בנוסף לכך עותרת המבקשת לסעדים נוספים בגין הפרה של סודות מסחריים וסימני מסחר רשומים.

תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל באופן חלקי את הבקשה לסעד זמני וקבע כי יש ליתן צו מצומצם מהצו שהתבקש באופן שהמשיבים או מי מהם יהיו מנועים מלעשות כל שימוש בתאי גזע של המטופלים באופן החורג מהסכם הפשרה שביניהם. באשר לשאר הסעדים המבוקשים כגון שימוש במותגים וצו המונע שימוש בקניין הרוחני, נפסק כי עניינים אלה יוכרעו במסגרת הדיונים שמתנהלים בקנדה בין הצדדים.

הנקודות המרכזיות שנפסקו במסגרת פסק הדין:

8 בפברואר, 2012,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בספרים - שיחון "עברי – ערבי"

הפרת זכויות יוצרים בספרים - שיחון

תובענה שהוגשה על ידי אסף יצחק גולני (מו"ל) ויוחנן אליחי (הסופר) כנגד ד"ר משה כהן (הסופר) ומר מיכאל זק (מו"ל). התובענה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז וביום 8.2.2012 ניתן פסק הדין מפי כב' השופט בנימין ארנון.

בתובענה נטען כי השיחון שהוציאו הנתבעים כלל מספר קטעים זהים או דומים מאוד לאלה המצויים בספרים שכתב התובע 2. התובעים לא טרחו לפנות אל הנתבע 1 בכתב התראה בטרם הגישו את התביעה.

התובעים עותרו לקבלת פיצוי כספי בסך של 2,260,000 ₪. בנוסף עותרים התובעים לקבלת הצווים הבאים: צו מניעה קבוע – האוסר על הנתבעים לעשות שימוש כלשהו בשיחון. צו עשה – המורה לנתבעים להעביר לבעלות התובעים את כל ההעתקים של השיחונים. צו למתן חשבונות – לצורך כימות כספי של ההכנסות שקיבלו הנתבעים כתוצאה ממכירת השיחון.

התובעים תבעו בגין רשימה ארוכה של עילות לפיצוי ובהן: הפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, תיאור כוזב, התערבות בלתי הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, גזל, רשלנות, תרמית, הטעייה לפי חוק הגנת הצרכן, הפרת חובה חקוקה ובנוסף עתרו לפיצויים בגין עוגמת נפש.

סיכום פסיקתו של בית המשפט היא כי:

התובענה אשר הוגשה על ידי התובעים – אסף יצחק גולני ויוחנן אליחי, כנגד הנתבעים – ד"ר משה כהן ומיכאל זק, מתקבלת באופן חלקי.

על הנתבעים, לפצות את התובעים בסך של 40,000 ₪, בהתאם לחלוקה הבאה: 20,000 ₪ – פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, בגין הפרת הזכות החומרית; 20,000 ₪ – פיצוי ללא הוכחת נזק ממון, בגין הפרת הזכות המוסרית ובגין עוגמת נפש.

נפסק כי יתר עילות התביעה כנגד הנתבעים נדחות.

ניתן בזאת צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לעשות שימוש כלשהו בשיחון.

ניתן בזאת צו עשה, המורה לנתבעים להשמיד את כל ההעתקים המפרים.

באשר לנושא פסיקת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד: בשל התנהלות התובעים נפסקו הוצאות בסך של 12,000 ₪.

שיהוי בהגשת תובענה

הלכה היא כי נתבע "הטוען שיהוי המצדיק דחיית התובענה, עליו הנטל להראות קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הטענה", וכי "לא עצם חלוף הזמן כשלעצמו הוא המצדיק דחיית התביעה, אלא דבר-מה נוסף שמיתוסף לחלוף הזמן או שנובע ממנו באופן ברור" [ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל על ידי יורשיה נ' יונגר, פ"ד מה (3) 749, 756 (1991). אותו "דבר מה נוסף" פורט בפסיקה כשיהוי ממנו ניתן ללמוד על ויתור או ייאוש של התובע אשר גרם לשינוי לרעה במצבו של הנתבע, או כשיהוי הנובע מחוסר תום ליבו של התובע [ראו: ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן פ"ד נז (5) 49, 69-70 (2003)].

נפסק כי אין הצדקה לקבלת טענת השיהוי של הנתבעים, נוכח אי עמדתם של הנתבעים בנטל ההוכחה הנדרש לשם הוכחתה.

למי הזכות ביצירה

הנתבעים טענו כי הקטעים המפרים כשלעצמם, אינם בגדר "יצירה מקורית". לגרסתם, הקטעים המפרים אינם מהווים יצירה מקורית הן בשל העובדה שהתובע 2 אינו היוצר המקורי של הקטעים המפרים, אשר מהווים תמלול של הקלטות לשיחות שניהלו אחרים, והן בשל העובדה שהקטעים המפרים הינם חסרי כל יצירתיות מקורית, ולפיכך אינם עומדים בדרישת ה"יצירתיות" הנדרשת.

בחינת מקוריותם של הקטעים המפרים

בע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A., פ"ד מח (4) 133, 172-173 (1994) קבע כב' נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) השופט מ. שמגר את המבחנים העיקריים שקיומם נדרש לצורך קבלת הגנת הדין הניתנת לבעלי זכות יוצרים. מבחנים אלה כוללים גם את דרישת המקוריות, ואלו הם:

 "(1) ביטוי לגביו מתבקשת הגנת זכות יוצרים צריך לעמוד בתנאים הבאים:

 (א) צריך שיהיה, לפחות בחלקו, מעשה ידי אדם.

 (ב) הוא צריך ללבוש חזות ממשית.

(ג) הוא צריך להיות תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.

(ד) יצירתו צריך שתיעשה תוך שימוש מינימאלי של יצירתיות מקורית, כאשר "מקורית" פירושה שהיצירתיות היא פרי עמלו הרוחני של היוצר, אך לאו דווקא שהיא מהווה חידוש על פני יצירות קיימות.

(ה) על היצירתיות המחשבתית ללבוש צורת ביטוי ולא רק רעיון העומד מאחוריו.

(2) בחינת מקוריות היצירה צריכה להתמקד בשלב גיבוש הביטוי ולא בשלב המוצר המוגמר.

(3) יש להבחין בין בדיקת מקוריותה של יצירה המתבססת על יצירה קודמת ספציפית לבין בדיקת מקוריותה של יצירה העושה שימוש רק באלמנטים כלליים. יצירה מהסוג השני תעבור את מחסום המקוריות בקלות יחסית".

בית המשפט דחה את טענתם של הנתבעים לפיה כל עבודתו של התובע 2 בכתיבת הקטעים המפרים הסתכמה בהקלטה ובתמלול גרידא. מהראיות שהובאו בפני, ובמיוחד – מעדותו של התובע 2 עצמו אשר נמצאה על ידי מהימנה וראויה לאמון בית המשפט, עולה כי קטעי השיחה הנכללים בספרים, ובכללם גם הקטעים המפרים, הינם תוצר של חומרי גלם רבים, שונים ומגוונים שליקט, הכין, עיבד וערך התובע 2.

בית המשפט פסק כי התקיימו כל מבחני המקוריות והיצירתיות הנדרשים לשם הכרה ביצירתו של התובע 2 כיצירה מקורית המצדיקה מתן הגנה במקרה של הוכחת הפרה של זכות היוצרים בה.

איזה שימוש ביצירה יחשב כשימוש המפר זכות יוצרים?

סעיף 11 בחוק החדש קובע כדלקמן:

"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה".

עיקרון זה היה קבוע גם בסעיף 1(2) בחוק הישן, בו נקבע, באופן דומה, כי על המעשה המפר להיעשות ביצירה או ב"חלק ניכר הימנה".

למקרא סעיפי חוק אלה מתעוררת השאלה כיצד ניתן להגדיר את אותו חלק מהותי, או חלק ניכר ביצירה, אשר עשיית שימוש בלתי מורשה בו מהווה הפרה של זכות היוצרים? בעניין זה קבע כב' השופט י. טירקל  בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד (1) 577, 591 (2000), כדלקמן:

"ההכרעה בשאלה אם הועתק "חלק ניכר" מן היצירה המוגנת – כמשמעותו של מושג זה בסעיף 1(2) בחוק – אינה צריכה להיות רק, או בעיקר, על-פי בחינה כמותית של הקטעים העומדים להשוואה, אלא יש לבדוק אותם גם – ואולי, בעיקר – מבחינה איכותית. גם כאן אין להסתפק בבדיקה מדוקדקת של כל פרט בקטעים המושווים ושל השימוש שנעשה בו, אלא יש לבחון את הקטעים מתוך ראייה כוללת. זאת ועוד: הואיל וההגנה על היצירה המוגנת בכללותה מושתתת על יסודות מקוריים המרכיבים אותה, יש לבחון אם ההעתקה גזלה דבר מיסודות אלה. לפיכך, תיבחן הפגיעה בזכות היוצרים לאור השאלה אם המוטיבים שהועתקו מן היצירה המוגנת – בין בצורה ישירה ובין במרומז – כוללים יסודות, אשר יש בהם כשלעצמם מידה של מקוריות (השווH. Laddie The Modern Law of Copyright, at p. 53)" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

נפסק כי מתקיימת העתקה מלאה של לפחות עשרה קטעים מתוך הספרים הכוללים עמודים שלמים שהועתקו מהם אל השיחון, מהווה הפרה מהותית של זכויות היוצרים של התובעים בספרים.

האם התובעים הוכיחו את בעלותם בזכויות היוצרים בספרים – שרשת הזכויות?

לשם הוכחת זכויות היוצרים שלהם בספרים פרטו התובעים את החוליות "בשרשרת הבעלות" המקשרות אותם אל בעלי זכויות היוצרים בספרים ממועד כתיבתם ועד למועד הגשת התביעה.

לטענת הנתבע 2, התובע 1 לא הוכיח את בעלותו בזכויות היוצרים בספרים מאחר שהעברת בעלות בזכויות יוצרים צריכה להיעשות בכתב, ואילו במקרה דנן לא הוצג הסכם בכתב בין הבעלים הראשון של הספרים (התובע 2) לבין הבעלים השני שלהם (הוצאת "קסת").

על פי הוראות סעיף 5(2) בחוק הישן החל על העברות זכויות יוצרים שנעשו עד ליום 25.5.2008, כדוגמת העברת הזכויות במקרה הנוכחי (נוכח הוראת המעבר הקבועה בסעיף 78(ו) בחוק החדש) – בעל זכות יוצרים "...יכול הוא ליתן כל טובת-הנאה בזכות על-פי רשיון; ואולם כל העברה או נתינה כאלה לא יהיה כוחן יפה אלא אם נעשו בכתב...".

נפסק כי עיקר עבודתו של התובע 2 בחיבור הספרים נעשתה בעת שעבד כשכיר בהוצאת "קסת" – כך שממילא, הוצאת "קסת" (המעביד) היתה הבעלים הראשון של זכויות היוצרים בספרים בהתאם לסיכום קודם שנעשה בינה לבין התובע 2 טרם כתיבת עיקר הספרים. בהתאם להסכם זה זכויות היוצרים בספרים היו שייכות להוצאת "קסת" בכפוף לזכות לקבלת תמלוגים ממכירת הספרים שניתנה לתובע 2. בנוסף, וזה עיקר, סבור בית המשפט כי בנסיבות המקרה הנוכחי חלה ההוראה הקבועה בסעיף 5(1)(ב) בחוק הישן, הקובעת כדלקמן:

"אם היה המחבר עובד אצל אדם אחר על פי חוזה שירות או שוליות, והיצירה נעשתה תוך כדי עבודתו אצל אותו אדם,  הרי, באין הסכם הקובע את ההפך, יהא האדם שהעביד את המחבר הבעל הראשון של זכות היוצרים".

נפסק כי הוכח שהתובע 2 היה ונותר בעל זכות היוצרים המוסרית בספרים. קביעה זו מבוססת גם על הוראת סעיף 45(ב) בחוק החדש, הקובעת כי:

"הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר".

לסכיום נפסק כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה הנדרש מהם לשם הוכחת היותם הבעלים של זכויות היוצרים בספרים, לרבות בקטעים המפרים, באופן שהתובע 1 הינו הבעלים בזכות היוצרים החומרית, ואילו התובע 2 הינו הבעלים בזכות היוצרים המוסרית.

הפרת הזכות החומרית

נפסק כי הנתבעים הפרו את הזכות החומרית של התובע 1 בספרים, בכך שהעתיקו את הקטעים המפרים מהספרים אל השיחון, בניגוד להוראות המפורטות בסעיפים 2(1) ו- 1(2) בחוק זכויות היוצרים הישן.

הפרת הזכות המוסרית

הזכות המוסרית מוגדרת בסעיף 46 בחוק החדש באופן הבא:

"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –

(1)        כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;

(2)        כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".(ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

בסעיף 4א בחוק הישן הוגדרה הזכות המוסרית באופן הבא:

" (1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים.

(2) מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה". (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

זכות ההורות - הזכות לייחוס

הזכות לייחוס הינה, אם כן, זכותו המוסרית של היוצר לכך ששמו יקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים (על פי סעיף 46(1) בחוק החדש) או המקובלים (על פי סעיף 4א(1) בחוק הישן) בנסיבות העניין.

נפסק כי, הנתבעים הפרו באופן גורף את זכותו של התובע 2 לייחוס הקטעים המפרים כיצירתו.

האם הנתבעים הפרו את זכותו של התובע 2 לשלמות היצירה? הנתבעים פרסמו את השיחון המכיל את הקטעים המפרים שהועתקו מתוך הספרים, כשהוא כולל שגיאות רבות.

הזכות לשלמות היצירה

הפרת הזכות לשלמות היצירה מותנית בקיומם של שני התנאים המצטברים הבאים:

התנאי הראשון – כי היצירה נפגעה על ידי אחת או יותר מבין הפעולות הפוגעניות המפורטות בסעיף 46(2) בחוק החדש ובסעיף 4א(2) בחוק הישן. ראוי לציין כי על פי החוק החדש מדובר על פגם, סילוף, שינוי צורה או פעולה פוגענית שפגעו ביצירה, ואילו על פי החוק הישן מדובר על סילוף, פגימה, שינוי, או פעולה שיש בה הפחתת ערך של היצירה.

נפסק כי, אין מחלוקת שבקטעים המפרים שהועתקו אל השיחון, נכללו "טעויות גסות מאוד"– כך שניתן לקבוע כי התנאי הראשון הנדרש לשם הוכחת הפרתה של הזכות לשלמות היצירה התקיים.

התנאי השני – כי יש באותה פעולה פוגענית כדי לפגוע בשמו או בכבודו של היוצר.

נפסק כי, במקרה דנן אין בפרסום הקטעים המפרים במסגרת השיחון כדי לפגוע בשמו או בכבודו של התובע 2, ומשכך – נפסק כי לא הופרה זכותו של התובע 2 לשלמות היצירה.

פיצוי ללא הוכת נזק בגין הפרת זכות יוצרים

בעניין שיעור הפיצוי הסטטוטורי בגין הפרת זכויות יוצרים קיים הבדל מהותי בין ההסדר המצוי בחוק החדש לבין הדין שקדם לו. על פי סעיף 3א בפקודת זכות יוצרים, הוגבלה סמכותו של בית המשפט לפסוק לתובע, לגבי כל הפרה, פיצוי ללא הוכחת נזק "בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים". מאידך, על פי 56(א) בחוק החדש, לבית המשפט מוקנית הסמכות לפסוק לתובע, בגין כל הפרה, פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק "בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".

מנוסח הסעיף ותכליתו החקיקתית עולה כי ההכרעה בנוגע למנגנון הפיצוי הסטטוטורי אותו יש ליישם תעשה בהתאם למועד ביצוע ההפרה. אם ההפרה בוצעה לפני יום התחילה (25.5.2008) – יחול מנגנון הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בפקודת זכות יוצרים. מאידך, אם ההפרה בוצעה לאחר יום התחילה דהיינו – לאחר יום 25.5.2008, יחול מנגנון הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק החדש.

במקרה דנן בוצעו הן הפרה של הזכות החומרית בדרך של העתקה, והן הפרה של הזכות המוסרית בדרך של פגיעה בזכותו לייחוס של הנתבע 2. שתי העוולות האמורות בוצעו בעת הוצאתו לאור של השיחון, לראשונה, בשנת 1996, ובעת הוצאתו לאור במהדורה נוספת בשנת 2004. לנוכח ממצאים עובדתיים אלה ניתן לקבוע כי משהפרו הנתבעים את זכויות היוצרים של התובעים בספרים במועדים הקודמים ליום 25.5.2008 (דהיינו – לפני מועד כניסתו של החוק החדש לתוקפו), הרי שמנגנון הפיצוי הסטטוטורי החל בנסיבות העניין הינו זה הקבוע בסעיף 3א בפקודת זכות יוצרים.

מספר הקטעים המפרים

נפסק כי אין הצדקה בנסיבות העניין, לפסיקת פיצויים סטטוטוריים עצמאיים ונפרדים בגין כל אחד מהקטעים המפרים שפורסמו בשיחון.

מספר הזכויות המופרות

בע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו (2) 254 (1992) נקבע כי "המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העסקה" (שם, עמוד 269), כך שלא רק מספר האקטים המפרים הוא החשוב, אלא יש להתמקד במספר הזכויות שנפגעו. בפרשת שגיא נקבע אומנם חריג לכלל זה, ולפיו "יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות", אך הובהר כי "יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות ­ובענייננו זכות יוצרים - כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה".

בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין קיבוצית לשירותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא (5) 337 (להלן: "פרשת דקל"), דן בית המשפט העליון בהלכת שגיא וקבע כי בנסיבות בהן הנתבע מפר זכויות יוצרים המתייחסות לשתי יצירות שונות או יותר – מספר ההפרות יקבע בהתאם למספר היצירות שזכויות היוצרים בהן הופרו. בית המשפט אף הדגיש כי "השאלה הרלוונטית היא דווקא מהו מספר הזכויות שהופרו, ולא מהו מספרן של היצירות המפרות". יצוין כי בפרשת דקל נידון מקרה של העתקות שבוצעו לאורך שנים ממחירון מקצועי מתעדכן שיצא לאור מדי חודש. בית המשפט העליון פסק כי כל חוברת חודשית מסוג זה היא יצירה בפני עצמה, וזאת – בין היתר, בהתבסס על "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", נוכח העובדה שבנסיבות שתוארו שם לכל אחת מהחוברות שהועתקה היה ערך כלכלי עצמאי משל עצמה (פסקה 15 לפסק הדין).

בענייננו, עסקינן ביצירה מפרה אחת (שיחון), שבמסגרתו הועתקו 10 קטעים מפרים מתוך סדרת הספרים. בנסיבות אלה נדרש לקבוע מהו מספר היצירות שהופרו במקרה זה, וכנגזרת לכך – מהו מספר הזכויות שהופרו?

נפסק כי סדרת הספרים שמהם הועתקו אל השיחון 10 הקטעים המפרים, הינם יצירה אחת, וכי הפרתם מהווה הפרה של זכות אחת.

גובה הפיצויים הסטטוטוריים בגין הפרת הזכות החומרית

מנגנון הפיצוי הסטטוטורי החל בנסיבות העניין הינו זה הקבוע בסעיף 3א בפקודת זכות יוצרים ולפיו הפיצוי הסטטוטורי חייב להסתכם בסכום שבין סך של 10,000 ₪ לסך של 20,000 ₪.

באשר לגובהו של הפיצוי הסטטוטורי, נפסק בפרשת דקל (בעמודים 350-351) כי:

"שיקול-דעתו של בית-המשפט בקביעת פיצויים סטטוטוריים אינו מוגבל בשיעור הנזק הממשי שהוכח לו. בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי רשאי בית-המשפט להתחשב בראיות שהובאו לפניו להוכחת הנזקים הממשיים שנגרמו לתובע עקב ההפרה, ורשאי הוא, בהתחשב במכלול השיקולים, להעמיד את גובה הפיצוי על הסכום המינימלי הקבוע בחוק, גם אם הוא סבור כי הנזקים הממשיים שנגרמו לתובע בעקבות ההפרה או כי הרווחים הממשיים של הנתבע כתוצאה מן ההפרה פחותים מן הסכום המינימלי.

לא זו בלבד שרשאי בית-המשפט להתחשב בראיות שהביא התובע לעניין הנזק הממשי שנגרם לו עקב ההפרה, אלא שראוי כי יביא התובע מקצת ראיות לצורך הדרכת שיקול-דעתו של בית-המשפט, אם כי ראיות אלה אינן צריכות לעמוד בקנה-המידה הדרוש להוכחת נזק על-פי המשפט האזרחי. אומר על כך בית-המשפט בעניין שגיא [1]:

"...יש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי, ולו מיזערי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול-דעתו ולבחור בפיצוי המתאים מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומי הסכומים שבסעיף. אין צורך לקבוע עתה מהו מינימום זה, כיוון שהדרישה עשויה להשתנות ממקרה למקרה, ודי לומר, כי יש לפרוס לפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא לפניו, נקודות ייחוס כלשהן, אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי..." (בעמ' 265)".

בנסיבות העניין, על אף היעדר ראיות להוכחת הנזקים הממשיים שנגרמו לתובעים, לטענתם, נוכח חומרתה הרבה של ההעתקה שבוצעה והיקפם הרב של הקטעים שהועתקו, (על אף שמדובר בהפרה אחת) – נפסק כי התובע 1 זכאי לפיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכויות היוצרים החומריות שלו בספרים, בשיעור המירבי הקבוע בפקודת זכות היוצרים, דהיינו בסך של 20,000 ₪.

גובה הפיצויים בגין הפרת הזכות המוסרית

בשאלת גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית, קובע סעיף 4א(5) כי:

"(5) בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון; הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ".

למקרא ההוראה הקבועה בסעיף זה, עולה לכאורה כי בעל זכות מוסרית ביצירה אשר זכותו זו הופרה – זכאי לקבל פיצויים בסכום שיקבע בית המשפט אף אם לא הוכח על ידו כי סבל נזק ממון.

נפסק כי בנסיבות העניין הוכיח התובע כי נגרם לו נזק לא ממוני בגין הפגיעה בזכותו המוסרית (בזכות לייחוס), וכן נזק לא ממוני בגין עוגמת נפש, ומשכך – נפסק לזכותו פיצוי סטטוטורי המסתכם בסך כולל של 20,000 ₪.

אין כפל פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית לזכות החומרים בזכויות יוצרים

במקרה הנוכחי, קביעת פיצויים סטטוטוריים הן עבור הפרת הזכות החומרית והן עבור הפרת הזכות המוסרית, אין בה כדי ליצור מצב פסול של "כפל פיצוי בגין נזק זהה". המדובר בפיצויים נפרדים, הניתנים עבור נזקים שונים: האחד הינו פיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת נזק (מכוח סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים) בגין הנזקים שנגרמו לתובע 1 עקב הפרת זכותו החומרית בספרים; והאחר הינו פיצוי ללא הוכחת נזק ממון (מכוח סעיף 4א(5) בפקודת זכות יוצרים) בגין הנזקים שנגרמו לתובע 2 עקב הפרת זכותו המוסרית בספרים.

גניבת עין

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולה של גניבת עין, כמשמעותה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, מאחר שבפרסום הקטעים המפרים בשיחון יש כדי להטעות את הצרכנים ולגרום להם לחשוב כי הם נכתבו על ידי התובעים.

סעיף 1(א) בחוק עוולות מסחריות קובע כדלקמן:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

התנאים המצטברים להיווצרותה של עוולת גניבת עין הם : אחד, מוניטין שיש לטובין או לשירותים של התובע, ושניים, חשש סביר להטעיית הציבור כי טובין או שירותים שמציע הנתבע לציבור – טובין או שירותים של התובע הם או שקשורים הם אליו".

נפסק כי בקטעים המפרים אין מאפיינים מיוחדים המזהים אותם כמחברם. משכך, נקבע כי לא רק שהתובעים לא טענו ולא הוכיחו את קיומם של שני התנאים המצטברים שהוכחתם נדרשת לשם ביסוס קיומה של עוולת גניבת עין, אלא שמעדותו של התובע 2 עולה כי גם הוא עצמו מודה בכך שתנאים אלו אינם מתקיימים בנסיבות העניין. לפיכך נפסק כי תביעתם של התובעים בעילה זו דינה  להידחות.

תיאור כוזב

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולה של תיאור כוזב, כמשמעותה בסעיף 2 בחוק עוולות מסחריות, מאחר שבפרסום הקטעים המפרים בשיחון יש כדי להטעות את הצרכנים ולגרום להם לחשוב כי נכתבו על ידי התובעים.

סעיף 2(א) בחוק עוולות מסחריות קובע כדלקמן:

"לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן - תיאור כוזב)". (ההדגשה איננה במקור – ב.א.)

התנאי הבסיסי לביסוסה של עוולה זו הינו פרסום מידע שאינו נכון לגבי נכסם של התובעים או לגבי נכסם של הנתבעים.

תנאי זה אינו מתקיים במקרה דנן. לא הוכח כי יש בקטעים המועתקים, המהווים אחוז קטן כאמור מהספרים, ואשר הועתקו ושולבו ביצירה המפרה באופן לא רציף כדי ליצור חשש שהציבור יראה את השיחון כאילו נכתב (כולו או חלקו) על ידי התובע 2, או כי הציבור יראה את הספרים, כאילו נכתבו (כולם או חלקם) על ידי הנתבע 1.

התערבות בלתי הוגנת

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולה של התערבות בלתי הוגנת, כמשמעותה בסעיף 3 בחוק עוולות מסחריות, מאחר שפרסום הקטעים המפרים בשיחון, ללא ציון שמו של התובע 2 – מכביד את הגישה אל עסקיהם של התובעים.

סעיף 3 בחוק עוולות מסחריות קובע כדלקמן:

"לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".

במקרה דנן, התובעים לא טענו, ולא הוכיחו, כי הנתבעים יצרו חסימה ממשית, פיסית או טכנית, המונעת או המכבידה את הגישה של הלקוחות אל הספרים. לפיכך, גם התביעה בגין עילה זו – דינה להידחות.

עשיית עושר ולא במשפט

לטענת התובעים, הנתבעים עשו עושר ולא במשפט על חשבונם ולפיכך הם נדרשים להשיבו לתובעים, על פי סעיף 1 בחוק עשיית עושר ולא במשפט.

סעיף 1 בחוק עשית עושר קובע כי:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

נפסק כי בנסיבות התביעה דנן מתקיימים לכאורה התנאים להיווצרותה של חובת השבה בנוגע לרווחי מכירתו של השיחון:

קבלה "שלא על פי זכות שבדין" – הוצאתו לאור, שיווקו ומכירתו של השיחון נעשו שלא על פי זכות שבדין, תוך הפרת זכויות היוצרים של התובעים בספרים – הפרה שנעשתה על ידי שני הנתבעים.

של "טובת הנאה" – הנתבע 1 קבל מהנתבע 2 שכר עבור חבור השיחון על אף שכלל בו את הקטעים המפרים אשר זכויות היוצרים בהן שמורות לתובעים, ואילו הנתבע 2 זכה לאורך השנים בטובת הנאה מהשיחון במסגרת הרווחים שהפיק כתוצאה ממכירתו ושיווקו;

שבאה לו מאדם אחר – טובת ההנאה הגיעה לנתבע 1 מהתובעים ועל חשבונם, בשל העובדה שהתובעים הינם בעלי זכויות היוצרים באותם עמודי השיחון שהועתקו ללא הרשאתם מהספרים, אך התובעים לא תוגמלו בגין כך.

ואולם הלכה מושרשת היא כי " תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו" [פרשת דפוס ניאוגרפיקה, ראו סעיף 72 לעיל, בעמוד 893].

בנסיבות אלה משבחרו התובעים במסלול של סעד של פיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכויות היוצרים שלהם בספרים, אין הם יכולים לקבל סעד של השבה בגין עילת עשיית עושר ולא במשפט.

על כן נפסק כי דינה של עילת התביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט להידחות.

גזל

לטענת התובעים, הנתבעים ביצע כלפיהם עוולה של גזל, כמשמעותה של עוולה זו בסעיף 52 בפקודת הנזיקין, בכך שגזלו את המוניטין שלהם בספרים.

סעיף 52 בפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

"גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת".

נפסק כי ראשית, לא עלה בידי התובעים להוכיח קיומו של מוניטין בספרים בכללותם, ובקטעים המפרים בפרט. התובעים לא הצליחו להוכיח כי הספרים נושאים אופי ייחודי המבחין אותם מיתר הספרים בתחום הוראת השפה הערבית, וכי הציבור מזהה אותם דווקא עם התובע 2. ברי כי אין מקום לטעון לגזל מוניטין כאשר עצם קיומו של המוניטין כלל לא הוכח.  שנית, התובעים לא הוכיחו קיומו של נזק שנגרם להם בגין עילה זו. לא זו אף זו: אפילו היו התובעים מוכיחים קיומו של נזק כאמור, פסיקת פיצויים בגין עילה זו, תהווה כפל פיצוי, נוכח הפיצוי הסטטוטורי שפסקתי לתובעים בגין הפרת זכויות היוצרים בספרים.

נוכח הנימוקים שפורטו לעיל, נפסק כי דין עילת התביעה בגין גזל מוניטין להידחות.

רשלנות

לטענת התובעים, הנתבעים התרשלו בכך שידעו, או צריכים היו לדעת, שכתוצאה משילובם של הקטעים המפרים בשיחון ייגרמו לתובעים נזקים רבים, וכי בנסיבות דנן חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" המטיל על הנתבעים את החובה להוכיח שלא התרשלו.

יסודותיה של עוולת הרשלנות הינם שלושה – חובת זהירות, התרשלות ונזק. בהקשר זה, נקבע בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, 128, כי:

"המבקש לבסס זכותו על אחריות המזיק בגין רשלנות, חייב להראות, כי נתקיימו במזיק יסודותיה של עוולת הרשלנות. יסודות אלה הם שלושה: חובת זהירות, התרשלות ונזק. כן יש להצביע על קשר סיבתי "עובדתי" ו"משפטי" בין ההתרשלות לבין הנזק. נבחן קיומם של יסודות אלה בסוגיה שלפנינו".

בכל הנוגע ליסוד הנזק, נדרשו התובעים להוכיח את רכיב הנזק הממשי אשר נגרם להם כתוצאה ממעשי הרשלנות המיוחסים על ידם לנתבעים. דא עקא, התובעים כשלו מלהוכיח שנגרם להם נזק כלשהו, וכן הם כשלו מלהוכיח בהוכחת קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות והנזק הנטענים על ידם. לפיכך, נפסק כי גם תביעתם לקבלת פיצוי מהנתבעים עקב ביצוע עוולת רשלנות כנגדם – דינה להדחות.

תרמית

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולת תרמית, כמשמעותה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, בכך שהציגו מצג כוזב כי הקטעים המפרים מהספרים שפורסמו בשיחון נכתבו על ידם – בזמן שאין הדבר כך.

סעיף 56 בפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

"תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".

בע"א 614/84 ספיר נ' אשד, פ"ד מא (2) 225, 239 (1987), סיכם הנשיא שמגר את 5 היסודות של עוולת התרמית – כדלקמן:

"חמישה יסודות נדרשים, על-מנת שעוולת התרמית תתקיים: (א) היצג כוזב של עובדה; (ב) העדר אמונה באמיתות ההיצג; (ג) כוונה שהתובע יוטעה על-ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; (ד) התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו;  (ה) התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג".

במקרה דנן, לא טענו התובעים, וודאי שלא הוכיחו, כי התקיימו חמשת היסודות הנדרשים לשם ביסוסה של עוולת התרמית. התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים התכוונו להטעותם על ידי ההיצג הכוזב באופן שיגרום להם לפעול בהסתמך עליו; התובעים לא הוכיחו כי טעו בפועל עקב ההיצג הכוזב ופעלו בהסתמך עליו; ובנוסף לכך –  התובעים אף לא הוכיחו כי סבלו נזק ממון כתוצאה מהפעולה בה נקטו על סמך ההיצג הכוזב. בנוסף לא הוכח על ידי התובעים כי יסודות אלה של עילת התרמית התקיימו כלפי צדדים שלישיים.

נוכח כישלונם של התובעים בהוכחת קיומם של כל יסודות עוולת התרמית אף דינה של עילת תביעה זו להידחות.

הטעייה לפי חוק הגנת הצרכן

לטענת התובעים, העתקת הקטעים המפרים מהספרים אל השיחון ללא רשות התובעים, תוך סילופם ואי ציון שמו של התובע 2 כמחברם, עולה כדי עילת הטעיה, כמשמעותה בסעיף 2 בחוק הגנת הצרכן.

סעיף 2 בחוק הגנת הצרכן קובע כדלקמן:

"(א) לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה). בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה:

(ב) לא ימכור עוסק, לא ייבא ולא יחזיק לצרכי מסחר נכס שיש בו הטעיה ולא ישתמש בנכס כאמור למתן שירות".

אחד היסודות ההכרחיים לשם ביסוסה של עילה זו הינו הוכחת קיומה של הטעיה בעניין מהותי. דא עקא, מאחר שתוכנם של הקטעים המפרים מהווה פחות מ- 3% מתוכן הספרים וכ- 15% מתוכן השיחון – נפסק כי אין באי מתן קרדיט בשיחון לתובע 2 כמחברם של הקטעים המפרים משום הטעיה בעניין מהותי בעסקת רכישת השיחון. מסקנה זו נתמכת בכך שהנתבע 1 הינו יוצרו העיקרי של השיחון. לא למותר לציין כי לא הוכח שההטעיה הנטענת גרמה לנזקים כלשהם לתובעים.

הפרת חובה חקוקה

לטענת התובעים, הנתבעים הפרו את החובה החקוקה המפורטת בסעיף 1 בחוק עשית עושר ולא במשפט, וכן את החובה החקוקה בדבר אי הטעיית צרכן, הקבועה בסעיף 2(א) בחוק הגנת הצרכן. לטענתם, בנסיבות אלה יש לחייב את הנתבעים בגין ביצוע עוולה בדבר הפרת חובה חקוקה כמפורט בסעיף 63 בפקודת הנזיקין (נוסח חדש). 

נפסק כי בנסיבות תביעה זו, לא מתקיימים יסודותיה של עוולת הפרה חובה חקוקה.

פיצויים בגין עוגמת נפש

התובעים טוענים כי הם זכאים לקבל פיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם על ידי הנתבע כתוצאה מהפרת זכות היוצרים שלהם בספרים. נפסק כי סכום הפיצוי הנתבע על ידם מסתכם בסכום מופלג ומוגזם של 330,000 ₪. לטענתם, פיצוי בגין עוגמת נפש עשוי להיפסק במובחן מהפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית – כפי שנקבע בפסקי הדין של כב' השופטת פלפל [ת.א. (ת"א) 2048/03 קבלי נ' מוצפי (נבו; 28.10.08); ת.א. (ת"א) 2671/04 אלון נ' פיק (נבו; 19.4.2009)].

נפסק כי עוגמת נפש כשלעצמה אינה מהווה עילת תביעה – אלא מדובר ברכיב של נזק. לפיכך, פיצויים בגין עוגמת נפש ייפסקו רק במקרה בו יוכיח התובע כי הנתבע ביצע כלפיו עוולה אשר כתוצאה מביצועה נגרם לו נזק המוגדר בדין כעוגמת נפש.

באשר לתובע 1 – לא הוכח בפני כי לתובע 1, כמו"ל של הספרים, נגרמה עוגמת נפש כלשהי. לפיכך, לא נפסק לו פיצויים בגין עוגמת נפש;

באשר לתובע 2 – בית המשפט סבר כי אף אם הוא יקבל את הטענה כי נגרמה לתובע 2 עוגמת נפש מסוימת כאשר הובאה לידיעתו ההעתקה המפרה מספריו – נפסק כי המדובר בעוגמת נפש קטנה יחסית, בהתחשב בכך שהקטעים המפרים מהווים חלק מזערי בלבד (פחות מ- 3%) מהספרים. עוגמת נפש זו נלקחה על ידי בחשבון עת נפסק לתובע 2 פיצוי סטטוטורי בסך של 20,000 ₪ – סכום הכולל הן פיצוי בגין הנזק שנגרם לתובע 2 עקב הפגיעה ב"זכות לייחוס" שלו ביצירה,  והן בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל פגיעה זו. 

20 בנובמבר, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים ברעיון לבנק די אן אי לכלבים

זכויות יוצרים ברעיון לבנק די אן אי לכלבים

בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת אסתר שטמר (הפ (מרכז) 1052-10-08) - 20.11.2011

תחום: זכויות יוצרים ברעיון נושאים: הגנת זכות יוצרים, דרישת המקוריות, דרישת הקיבוע, אין הגנה על רעיון, הפרת זכות היוצרים, דוקטרינת האיחוד

 

ההחלטה דנן התהפכה בערעור וראו פסק הדין בערעור.

 

עובדות: המבקש עותר לסעד הצהרתי לפיו הוא בעל זכות היוצרים ברעיון לאיתור כלבים שבעליהם השאירו את גלליהם ברשות הרבים, באמצעות בדיקת DNA  (להלן "הרעיון"), וכן כי הוא בעל הזכות בתכנית נסיונית ליישום הרעיון.
 
למרות שהמבקש לא ביקש כל סעד בנושא זה, טען המבקש כי העירייה הפרה את זכות היוצרים שלו. אין המדובר ברעיון גולמי או מופשט שכן המבקש הציג את הרעיון למשיבה ברמת פירוט גבוהה; ודרך הצגת הרעיון על ידי המשיבה (בכנס התושבים, בפרסומי המשיבה, במודעות לתושבים וכיוצ"ב) זהה לאופן הצגת הרעיון על ידי המבקש.
 
נפסק: ניתן סעד הצהרתי לפיו הרעיון הוא של המבקש וכי המבקש הוא בעל זכות היוצרים בביטויו של הרעיון. בית המשפט חייב את העירייה בתשלום הוצאותיו של המבקש וכן שכר טרחה בסכום של 10,000 ₪.
 

נקודות מרכזיות:

הגנת זכות יוצרים

סעיף 4 לחוק זכות יוצרים קובע: "4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: 1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי..".

מוסד "היצירה" המוגן בזכות יוצרים זכה לפרשנות מרחיבה בפסיקה, והוא כולל בין היתר שלטי פרסומת, לוח ניכויי מס הכנסה, דמויות מצוירות ואמצעי המחשה להוראת חשבון (ע"א 3422/93 Krone נ' ענבר, פ"ד נט(4) 365, 377 (2005)).

דרישת המקוריות

דרישת המקוריות היא תנאי מרכזי להכרה בזכות יוצרים, והיא נבחנת באמצעות שני מבחנים מצטברים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה (ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited   נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.3.2010)). שני המבחנים אינם מציבים רף גבוה. נקבע כי תנאי היצירתיות אינו כולל דרישה לחדשנות (אולם היצירה חייבת לשאת חותם כלשהו של המחבר), ודרישת "המקוריות" על פי תנאי זה היא דרישה ליצירה עצמאית (המועצה להסדר ההימורים בספורט, בפסקאות 30,31).

באשר למבחן ההשקעה נקבע כי הביטוי "צריך להיות תוצר של השקעה מינימאלית  של משאב אנושי כלשהו" (זמן, ידע, כישרון וכיוצ"ב) (interlego נ' Lines bros, פ"ד מח(4) 133, 173 (1986); המועצה להסדר ההימורים בספורט, בפסקה 34) . מאחר שמבחן זה איננו מעורר לרוב  קשיים רבים, מבחן היצירתיות הוא שיכריע בסופו של דבר את הכף (המועצה להסדר ההימורים בספורט, בפסקה 38).

בענייננו נפסק כי, מבחן ההשקעה איננו מעורר קשיים מיוחדים: נפסק כי המבקש הוכיח בין היתר, כי עמד בקשר עם חברת  ZOOGEN בעניין הניסוי ליישום הרעיון; ערך מצגות בפני עיריית ראשון לציון; והגיש הצעת מחקר למדען הראשי. אין ספק שביישום הרעיון הושקעו זמן, ידע, לימוד ומאמץ.

אשר ליצירתיות, לא הובאו ראיות לקיומו של הרעיון קודם לכך שהמבקש הגה אותו, ולכן לפנינו יצירה  עצמאית  ומקורית.

דרישת הקיבוע

דרישה נוספת להכרה בזכות יוצרים היא כאמור בסעיף  4 לחוק זכות יוצרים, כי היצירה תהיה מקובעת "בצורה כלשהי".

שאלה שטרם הוכרעה בפסיקה היא, אם היצירה צריכה להיות מקובעת  בכתב דווקא על מנת להקנות ליוצרה זכות יוצרים  (ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב (לא פורסם, [פורסם בנבו], 16.1.2006); ת"א (מחוזי י-ם) 8303/06 מחולה המרכז למחול בע"מ נ' חנן כהן פסקאות 17-16 (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.8.2008); ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3)340, 349 (1985)) שם מציין בית המשפט כי "כדי שהיצירה תהייה ראויה להגנה כ"יצירה ספרותית", צריכה היא לתת ביטוי בכתב לרעיון כלשהו, דל ככל שיהיה..").

נפסק כי דרישת הקיבוע נתמלאה וניתן ביטוי מוחשי לרעיון לאו דוקא במצגת שאותה מצאו לנכון הצדדים להדגיש, אלא בהצעת המחקר ובהסבר שניתן על ידי המבקש לאנשי העירייה במסגרת פגישה שנתקיימה ביום 29.7.2003.

אין הגנה על רעיון

סעיף 5 לחוק מוסיף על כך תנאים: "זכות יוצרים ביצירה כאמור בסעיף 4 לא תחול על כל אחד מאלה, ואולם על דרך   ביטוים תחול זכות היוצרים: (1) רעיון; (2) תהליך ושיטת ביצוע; (3) מושג מתמטי; (4) עובדה או נתון; (5) חדשות היום".

במילים אחרות: אין הגנה על רעיון, כי אם לדרך הביטוי שלו על ידי היוצר (ע"א 559/69 אלמגור נ'  גיורא, פ"ד כד(1) 825, 829 (1970)). הסיבה לכך נעוצה במתח בין זכויות היוצר לבין שמירה על זכויות הצבור בדיני יוצרים, במתן האפשרות לצבור כולו לעשות שמוש ברעיון, אך לא באופן מימושו על ידי אחר. "מהרעיון עצמו, זכאית כל החברה ליהנות, שכן פוטנציאל הגלום בו יכול לשמש ולקדם את החברה כולה..." (ת"א (מחוזי ת"א) 1457/89 בוקשפן נ' נוב פ"מ תשנג (2) 353, 359 (1993).

בע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 759 (1988) מציין בית המשפט העליון את הקושי הקיים לעתים להבחין בין הרעיון לבין יישומו, ואכן אינו קובע מסמרות.

סעיף 5(2) לחוק מוציא מכלל המוגנים ע"י החוק גם את התהליך ושיטת הביצוע. כאמור לעיל לגבי עצם הרעיון, כך גם עצם התהליך או שיטת הבצוע אינם מוגנים, אלא כשקבלו ביטוי ע"י קיבוע בצורה כלשהיא.

הפרת זכות היוצרים

המבחן להפרה אינו בבחינה מדוקדקת של כל רכיבי היצירה המוגנת, אלא בראיה כללית (ע"א 3422/03 Krone Ag נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, 381 (2005); ע"א 15/81 מיכאל גולדנברג נ' מיכאל בנט, פ"ד לו(2)813, 823 (1982)).

נפסק כי במקרה שלפנינו הוכחת העתקת היצירה איננה מעוררת קושי שכן המשיבה מודה כי החליטה לבצע את הפרויקט נשוא הרעיון בעצמה. טענת המשיבה כי במצגת שהעבירה ד"ר בר-און ביום 11.9.2008 הוצגו יישומים נוספים לטכנולוגיה, אין בה כדי להועיל שכן בבחינת הפרת זכות יוצרים יש לשאול כאמור, האם הועתק חלק מהותי מן היצירה, והשאלה האם היצירה המפרה כוללת חלקים מקוריים אינה רלוונטית (ענבר, בפסקה 22). עיון במצגת הסברה של ד"ר בראון מלמד את שלא הסתירה: שמוש בליבה של יצירת המבקש: הקמת מאגר DNA באמצעות דגימות רוק שתלקחנה בהסכמת בעלי הכלבים.

דוקטרינת האיחוד

המשיבה טוענת כי כיוון שקיימת דרך אחת בלבד לביטוי הרעיון חלה "דוקטרינת האיחוד", שאינה מאפשרת מתן הגנה לביטוי כזה. דין הטענה להידחות.  אכן "... כאשר היצירה, מעצם אופיה, ניתנת לביטוי במספר מצומצם של אפשרויות הבעה, אין צידוק להעניק זכויות יוצרים" (ת"פ (מחוזי י-ם) 1396/97 ירון מאיר נ' אשר קנר (לא פורסם, [פורסם בנבו], 27.5.1999)) (להלן "עניין קנר") וכן עניין ענבר, בפסקאות 20-21). ואולם במקרה זה עניין לנו בתחום שבו אפשרויות הביטוי  רבות. כך למשל, המבקש הציע כי המאגר יוקם באמצעות תאים שיילקחו מחלל הפה של הכלבים המגיעים לחיסון כלבת, תוך השוואת נתונים אלו עם DNA שיופק מתאי רירית המעי הגס הנמצאים בצואה. פתרון אפשרי אחר יהיה נטילת דגימות שיער והשוואתן לצואה שנבדקה.

האמור נכון מקל וחומר באשר לפיילוט שהוצע על ידי המבקש. המבקש הציע לתמרץ את בעלי הכלבים לתת דגימות DNA של כלביהם מרצון, אולם ברי כי ניתן לחשוב על דרכים נוספות לקבל את הדגימות.

11 באוקטובר, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים במודל פדגוגי

זכויות יוצרים במודל פדגוגי

תביעה שהוגשה על ידי הגב' אורלי טל כנגד האוניברסיטה הפתוחה, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט שאול מנהיים. ביום 11.10.2011 ניתן פסק הדין בתובענה.

התביעה היא תביעה כספית על סך 3,172,000 ₪ בה טוענת התובעת להפרת זכויותיה ושימוש שלא כדין מצד האוניברסיטה הפתוחה במודל פדגוגי שהגתה התובעת ללימודי שנת השלמה (שנה ד') בחשבונאות.

התובעת טענה כי נפגשה עם הנתבעים ופרשה לפניהם את המודל הפדגוגי שהגתה. לטענת התובעת הפגישה הסתיימה בנימה חיובית, וברושם שהאוניברסיטה תרצה לשתף עם התובעת פעולה ביישום המודל במסגרת תוכנית הלימודים, כשבתמורה תשמש התובעת מרכזת אקדמית של תוכנית שנת ההשלמה.

בסופו של דבר שיתוף הפעולה לא יצא אל הפועל, ולטענת התובעת האוניברסיטה מתכוונת לעשות שימוש במודל הפדגוגי, תוך הצגתו כשלה, דבר המהווה פגיעה בזכויותיה של התובעת כהוגת המודל הפדגוגי וכיוזמת התוכנית ליישומו בפועל.

התביעה נדחתה, נפסק כי התובעת תשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 200,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכות יוצרים בת הגנה במודל הפדגוגי

כדי לזכות בהגנה לפי דיני זכויות יוצרים, יש להוכיח לכל הפחות שלושה תנאים מצטברים: קיומה של "יצירה" במובן דיני זכויות היוצרים; קיום יצירתיות ביצירה; ועמידה במבחן ההשקעה (כאשר בין שני האחרונים, מבחן היצירתיות הוא החשוב יותר).

דרישת הקיבוע - זכות יוצרים ברעיון

סעיף 5 לחוק זכות יוצרים, תשס"ז-2007 (להלן "החוק") קובע כי רעיון אינו זוכה להגנת החוק, וכי הגנה זו ניתנת רק לביטויו בצורה כלשהי.

נפסק כי התובעת לא תיארה את סוג היצירה שהיא טוענת שיצרה. במסגרת התביעה השתמשה התובעת במונחים "מודל פדגוגי" ובמילה "רעיון".

כלל זה, לפיו הגנת דיני זכויות יוצרים אינו ניתן לרעיון לכשעצמו אלא רק לדרך ביטוי מסוימת שלו שהיא בגדר "יצירה", ובתנאי נוסף שאותה יצירה "מקובעת בצורה כלשהי".

נפסק כי בענייננו, התובעת לא טענה כי העבירה לאוניברסיטה מערכי שיעור שבנתה, הרצאות שכתבה או דברים דומים. שלא הציגה התובעת ולו בדל מסמך או צורת ביטוי אחרת, שאינה אמירה בעל פה בלבד, הכוללת את ה"מודל הפדגוגי", אין בפנינו "יצירה" כלל. להיפך: בפנינו הודאת בעל דין כי ה"מודל הפדגוגי" הוא רעיון שלא היה "מקובע בצורה כלשהי", משום ש"בעל פה" אינה צורת "קיבוע" של יצירה, ועל כן אין בפנינו "יצירה" כלל לעניין דיני זכויות היוצרים, אלא רעיון בלבד שאינו זכאי להגנה.

דרישת ה"יצירתיות"

גם לו המסקנה מהראיות היתה כי בפנינו "יצירה" לעניין דיני זכויות יוצרים, עדיין ביטויו של הרעיון כיצירה יזכה להכרה בזכות יוצרים רק אם מתקיימים בו שני מבחנים מצטברים נוספים על עצם קיומה של "יצירה": מבחן היצירתיות, ומבחן ההשקעה.

מבחן היצירתיות הוא בעל משקל רב יותר ממבחן ההשקעה (ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited  נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14/3/2010), פיסקה 34).

התובעת הציעה, לשיטתה, שילוב של שתי שיטות לימוד: לימוד מרחוק והוראה פרונטאלית. בית המשפט פסק כי לא מצא שבכך המציאה התובעת דבר שלא היה קודם לכן. שתי השיטות קיימות וידועות בכלל, כאשר שיטת הלימוד מרחוק נפוצה ומיושמת באוניברסיטה מזה שנים והיא ממאפייניה הייחודיים של אוניברסיטה זו הידועה בהפעלתה במסגרת תוכניות לימודיה השונות.

בית המשפט פסק כי לא מצא שהתובעת חידשה או הטביעה חותם אישי שעולים לכדי יצירתיות או מקוריות, וכי המציאה יצירה עצמאית.

דרישת ה "השקעה"

לעניין מבחן ההשקעה, נפסק כי לא הוכח גם שה"מודל הפדגוגי", שלגביו עותרת התובעת לקבל הגנה בדיני זכויות יוצרים וסעד בגין הפרת זכויות אלה, עומד ב"מבחן ההשקעה". גרסת התובעת לגבי היקף ותוכן ההשקעה בפיתוח ויצירת ה"מודל" התבררה כבלתי סבירה בעליל ובלתי ראויה לאמון.

שימוש שלא כדין בסוד מסחרי

סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999, מגדיר סוד מסחרי כך: "'סוד מסחרי', 'סוד' - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;"

נפסק כי התובעת לא הוכיחה מהו ה"סוד המסחרי" הנטען, כלומר מהו המידע שהיה ברשות התובעת ולא היה בידי האוניברסיטה קודם לכן והיא לא הייתה יכולה לגלותו, ובנקל, בעצמה.

היה על התובעת להוכיח כי המידע שלטענתה הוא בגדר סוד מסחרי אינו זמין לכל דורש, והיא לא עשתה כן.

 לא הוכח כלל שהמידע שהיה בידי התובעת היה בגדר "סוד מסחרי" כהגדרתו בחוק. זאת ועוד: התובעת גם לא הוכיחה כי מסרה נתונים אלה לנתבעים.

ממילא לא הוכח שהנתבעים בכלל והאוניברסיטה בפרט עושים שימוש ב"סוד מסחרי" שקיבלו מהתובעת.

חבותם האישית של הנתבעים 2-5

בתביעתה עתרה התובעת לחיוב הנתבעים 2-5 ביחד ולחוד עם האוניברסיטה שכן עוולו יחדיו כלפיה, ובסיכומיה טענה לאחריותם האישית מהיותם אורגנים של האוניברסיטה, שהיו מעורבים באופן מרכזי בפעילות האוניברסיטה ולקחו חלק אישי במו"מ.

בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים כי התובעת לא פירטה מהם מעשיו של כל אחד מהנתבעים 2-5 בעוולות להן היא טוענת, מהן החובות שכל אחד מהם הפר, ומדוע יש לחייבם באופן אישית כאשר אין חולק שפעלו כנציגיה של האוניברסיטה, ואין טענה שחרגו מהסמכות שהעניקה להם.

אומדן הנזק בקניין רוחני

אמנם הפסיקה קובעת כי בדיני הקניין הרוחני בהם קשה לעיתים לקבוע באופן מדויק את נזקי המפר ניתן לקבוע פיצוי לניזוק על פי אומדן במקום בו הוכחה גרימה של נזק, אך בענייננו נפסק לא רק שהתובעת לא הוכיחה כי נגרם נזק, אלא גם חלק מהנזקים להם היא טוענת ניתנים להוכחה והמידע עליהם, אם היה קיים, אמור היה להיות בשליטתה.

גם כאשר קובעים פיצוי בדרך של אומדן צריך בית משפט קמא לקחת בחשבון את הנתונים והעובדות שהוצגו לפניו ועל בסיסם להשלים את החסר, כלומר היה על התובעת לנמק על מה מבוסס סכום האומדן לו היא טוענת.

אם סברה התובעת כי לפניה קושי ראייתי בהוכחת נזקיה, הרי שלשם כך התווה המחוקק בדיני הקניין הרוחני סעיף של פיצוי ללא הוכחת נזק (סעיף 56 לחוק זכות יוצרים), אלא שבהעדר זכות יוצרים לא ניתן לדבר על פיצוי מסוג זה.

גם אם הייתה התובעת מוכיחה קיומה של זכות, הנזקים אותם היא תובעת אינם מוכחים לא מצד עצם קיומם ולא מצד שיעוריהם. הם מופרזים בעליל. הם אינם נתמכים בעדויות בכתב, בחישובים או בנתונים אחרים.

4 בספטמבר, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בשידורי כבלים

הפרת זכויות יוצרים בשידורי כבלים

תביעה שהוגשה על יד AGICOA - Association for the International Collective Management of Audiovisual Works כנגד חברת הכבלים הוט - מערכות תקשורת בע"מ. התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז ונדונה בפני השופטת אסתר שטמר. ביום 4.9.2011 ניתן פסק הדין בתובענה.

התובעת היא עמותה לניהול משותף של זכויות יוצרים ביצירות אודיו-ויזואליות ומאגדת מפיקים וארגונים מרחבי העולם לגביית תמלוגים עבור שידורי משנה של ערוצים שבהם משודרים תכנים של היוצרים המאוגדים.

במרכז התביעה דרישת AGICOA כי הוט והחברות שקדמו לה ומוזגו לתוכה ישלמו פיצויים עבור שדורי משנה שהעבירו בשנים 1993-2000, מבלי ששלמו עבורם תמלוגים ל AGICOA.

התובעת טענה כי העברת שדורי משנה תוך סירוב לשלם תמלוגים עבורם עולה כדי הפרת זכות יוצרים ומזכה אותה בפיצויים.

הסעד שבוקש בתובענה התבסס על הפיצוי הסטטוטורי לפי חוק זכויות יוצרים 1911 (בין 10,000 ₪ לבין 20,000 ₪ לכל סוג של הפרה) וחישובו לפי מספר ההפרות שלו טוענת התובעת גבוה בהרבה, אולם התביעה הועמדה על 20,000,000 ₪.

התביעה התקבלה, הוט חויבה לשלם לשלם ל AGICOA סכום של 10,000,000 ₪. בנוסף נפסק כי הוט תוסיף ותשלם ל AGICOA את הוצאות התביעה, וכן שכר טרחת עורכי הדין שלה בסכום של 500,000 ₪.

הנקודות המרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

זכות היוצרים בשידור משנה

החוק החל בעניננו הוא חוק זכות יוצרים 1911, שעל פי סעיף 1(2) בו זכותו של בעל זכות יוצרים להעלות יצירה ולהעתיקה בכל דרך, ולהרשות זאת לאחרים. הפרת זכות יוצרים, על פי החוק, היא עשיית מעשה הנתון לבעל הזכות, לרבות הפצה לצרכי מסחר.

העברת שדורי משנה ללא הרשאת בעל זכות היוצרים היא בגדר הפרת זכות יוצרים. כך נקבע בד"נ 6407/01 ערוצי זהב ושות' ואח' נ' Tele Event Ltd. פ"ד נח(6)6 (2004), ובע"א 2173/94 Tele Event Ltd. נ' ערוצי זהב ושות' פ"ד נה(5) 529, 549-552 (2001).

כאמור בענין Tele Event , זכות היוצרים הנפרדת לצורך שידורי משנה נלמדת מהוראות סעיף 6 בחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 וכללים 2 ו-6 בכללי התקשורת (בזק ושידורים) (בעל רשיון לשידורים), התשמ"ח-1987.

זכויות היוצרים של המייג'ורס - המפיקים

למרות הנטען בתביעה ובתצהיר, AGICOA לא הראתה שזכויות כל אלפי המפיקים הועברו אליה. מסיבות שבחסכון ויעילות, לטענתה, החליטה התובעת להציג זכויות של 7 מפיקים בלבד, שבעת המייג'ורס (MGM, FOX, UNIVERSAL, SONY, PARAMOUNT, WARNER Bros., BUENA VISTA).

טענת הוט כי המפיקים אינם בעלי זכות יוצרים ביצירה, וכל יוצר אוחז בזכויות לגבי התחום שיצר: מוסיקה, תסריט, בימוי, וכן הלאה, מנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment פ"ד נד(1) 577, 589 (2000), שלפיה: "המסקנה היא שיש לראות ביצירה הקולנועית יחידה שלמה אחת, שהיא יצירה דרמטית העומדת בפני עצמה וראויה להגנה בתור שכזאת, בלי לגרוע מן ההגנה על יצירות המשנה המרכיבות אותה".

הוכחת הבעלות בזכות היוצרים - הוכחה שרשרת הזכויות

מקום שהמצהיר מטעם התובעת הצהיר כי הזכויות רשומות אצל התובעת, ולהצהרות המייג'ורס שצורפו לתצהירו צורפו רשימות פרטניות משלהן, והנתבעת אף הבהירה כי בדקה את הרשימות ומצאה בהן תקלות אחדות – לא ברור מדוע סבורה הוט שאין בידי AGICOA ראיה לזכויות של המייג'ורס ביצירות. מדובר ברשומה של החברה שהעיד בעל תפקיד מטעמה, שנבחנה גם על ידי הנתבעת ונמצאה נכונה ברובה המכריע. יתרה מזו, מעדות נציגת הוט עולה, שכאשר הוט רוכשת זכות שדור ממפיק זר, הצהרתו בדבר הזכויות שהוא אוחז בהן מספקת אותה. אותו דין צריך לחול גם בקשר לבדיקת הזכויות אצל AGICOA.

מכל מקום, משהעידו המייג'ורס על עצמן לצרכי התביעה כי חברות הפקה הן, ומשהעבירו את זכויותיהן כמפיקות – נדרשת התמודדות ישירה עם העובדות כדי לקבוע אחרת, ועל כן הוכחה שרשרת הזכויות במלואה.

אי צרוף המפיקים בעלי הזכות כתובעים

הוט טענה כי הדין הישן (להבדיל מהחדש) מחייב את צרוף בעל הזכות המקורית, למרות שהעביר את זכות התביעה לתאגיד זכויות, ולא היא: סעיף 6(1) בחוק זכות יוצרים 1911 מאפשר לבעל זכות היוצרים לתבוע את כל התרופות המוקנות לו כתוצאה מהפרת זכות יוצרים. על כן טוענת הוט כי מי שאינו הבעלים של הזכות, והוא בעל רשיון בלבד, אינו רשאי לתבוע בשמו את המפר (ס' 147 בסיכומיה).

בית המשפט פסק כי מטרת הצרוף היא להבטיח כי בעל הזכויות המקורי לא יגיש תביעה נוספת נגד הנתבע, דבר שמושג בעניננו בכתבי ההעברה עצמם, על פי לשונם הברורה. אומנם בתביעת חוב שהגישה AGICOA נגד תבל וגוונים (פש"ר (ת"א) 136102, בשא 5150/05 AGICOA נ' תבל תשדורת בינלאומית לישראל בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.10.2005) נדחתה ע"י כב' השופטת ו' אלשיך בעיקר מפני שבעלי זכות היוצרים לא צורפו לתביעה.

ואולם דעת בית המשפט שונה.

בית המשפט סבר כי לפי מילות כתבי ההעברה העבירו המייג'ורס ל AGICOA זכות בלעדית לטפל בזכויות היוצרים בהעברת משנה בישראל, והיות שהדין הישן המתיחס לתביעה שלפני מאפשר זכות תביעה עצמאית כזו, כאמור לעיל – לא ראה בית המשפט מקום להכנס לאבחנה שבין הזכות הקניינית עצמה לבין הזכות החוזית שמועברת ע"י בעל זכות הקנין לאחר.

ועל כן, למרות טענות הוט, הראיות שלפני בית המשפט אינן נותנות סיבה לפקפק בכך שלמייג'ורס המפיקים זכות יוצרים ביצירותיהם; ושהעניקו את כל ומלוא הזכות לתבוע תמלוגים או הפרה ופיצויים בגין העברת משנה בישראל ל-AGICOA, בין באמצעות העברת זכות הקנין עצמה לצורך שדורי המשנה בישראל, בין באמצעות רשיון ייחודי שניתן לה, ללא שיור.

ההפרה של זכויות יוצרים בשידורי כבלים

נפסק כי AGICOA הוכיחה כי הוט הפרה את זכויות היוצרים של המפיקים בערוצים הנזכרים.

פיצויים בגין הפרת זכות יוצרים

הוט סבורה שאין הצדקה לסכום הנתבע, ומשווה אותו לסכום ששולם על ידה לכל ארגוני גביית תמלוגים עבור זכויות קנין רוחני בשנת 2000, שעמד על 8 מליון ₪. השוואה זו אינה יכולה לעמוד: לא הרי תשלום תמלוגים לפי הסכם כהרי תשלום פיצוי בגין הפרה, בודאי כאשר מדובר בפיצוי סטטוטורי.

משהוחלט כי בהפרת זכויות יוצרים המדובר, המזכה את AGICOA בפיצוי ללא הוכחת נזק, השאלה שיש לבחון היא אם יש לראות כל אחד מן השדורים של יצירות המייג'ורס כהפרה נפרדת, אם לאו.

סעיף 3א בפקודת זכות יוצרים מאפשר לפסוק "...לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים;...". פסק הדין המנחה לעניין פרשנות סעיף 3א לפקודה הוא ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992). באותו מקרה נדונה הצגה שהועלתה 74 פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה, ועלתה השאלה האם יש לראות בכך 74 הצגות או שמא הצגה אחת. וכך נקבע על ידי כב' הנשיא שמגר : "ה"הפרה", אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על-ידי הנתבע, ואין זה משנה, מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (שם, בפסקה 10). המבחן שנקבע הוא "מבחן הזכות שנפגעה", אולם הנשיא שמגר מסייג קביעה זו בציינו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום "הפרה" עצמאית לעניין סעיף 3א" (שם, בפסקה 13).

בע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5) 337 (1997) נקבע כי העתקת חלקים מתוך מחירוני תשומות בניה אשר פורסמו במועדים שונים מהווה 11 הפרות שונות, שכן מידת ההשקעה הכרוכה בהשגת המידע העדכני ובפרסומו, ומשקלו הסגולי של המידע, מלמדים כי כל חוברת מהווה עבודה נפרדת. כן נפסק כי כך הדבר גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", המשמש בדין האמריקני, ולפיו יצירות נפרדות הן יצירות שלכל אחת מהן ערך כלכלי עצמאי והן עומדות בפני עצמן.

מאידך, בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נז(5) 255, 278 (2003), שעניינו במודולים שהרכיבו מערכת תוכנה פיננסית להנהלת חשבונות, נקבע כי יש לראות במודולים חלק אינטגרלי של התוכנה, שהעתקתם מהווה הפרת זכות יוצרים אחת בלבד.

בפסיקה מאוחרת יותר (רע"א 4148/09 אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים בע"מ נ' יום טוב (טוביה) חדד (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.7.2009)), נדונה השמעה פומבית של 13 יצירות מוגנות במהלך אירוע משפחתי ,על ידי תקליטן מקצועי, באמצעות מכשיר הגברה ורמקולים. בית המשפט המחוזי קבע כי עסקינן ב-13 יצירות שהושמעו ברצף באירוע אחד ולכן מדובר במסכת אחת. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין בציינו כי "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה" (שם, בפסקה 9).

בעניננו מדובר בהפרות נפרדות, ולו משום שמדובר ביצירות שונות ונפרדות, ששודרו במועדים שונים. איגודן לאגודה אחת אינו אפשרי אף לפי הפסיקה המחמירה ביותר. בפס"ד שגיא נקבע כי יש לתת פרשנות מורחבת לפיצוי ללא הוכחת נזק, כך שהתובע שהוכיח כי זכותה הופרה יוכל לבחור תמיד בפיצוי הסטטוטורי "ללא קשר לאפשרויות, האובייקטיביות או הסובייקטיביות, להוכיח את הנזק הממשי" (בסעיף 8 בפסק הדין).

אכן, שורת הדין הרגילה דורשת כי תובע יוכיח את נזקו. רק כיוצא מן הכלל מתאפשרת פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, כפי שנקבע בחוק. קביעה כזו מבקשת להשיג יעדים חברתיים חשובים, ובהם בעיקר הרתעה מפני הפרת זכות יוצרים. מניעת השמוש בכלי חשוב זה במקום שהנזק הנטען או הפיצוי הנתבע גבוהים עלולה להשיג את הנושא כולו לאחור, לרבות פגיעה חמורה במרכיב ההרתעה. בענייננו, הסכום הגבוה אינו נובע מקביעת המחוקק אלא משורת ההפרות הגדולה והארוכה, שהנתבעת לא שמה לה סוף. חוק זכות יוצרים הישן אמנם אינו קובע את הקריטריונים לקביעת סכום הפיצויים, אולם ניתן ללמוד אותם מסעיף 56(ב) בחוק החדש. בענייננו, גם אם נחיל את הסכום הנמוך האפשרי לפי החוק לכל אחת מן ההפרות, יהיה סכום הפיצויים מעבר לסכום שהתובעת תבעה.

תוצאת האמור היא, שיש לכפול את הרף התחתון שבפצויים הסטטוטוריים, 10,000 ₪ בכל ומלא היצירות שהמייג'ורס הציגו כיצירות שלהם ששודרו בישראל בשדורי משנה באמצעות הוט (34,000 לפחות), והתוצאה היא 340,000,000 ₪. יש להפחית מאלו אותן 14 יצירות שאינן משל המייג'ורס. יש להפחית מאלו את שדורי ערוץ Starworld בשנים 1999-2000 (כאמור בסעיף 58 לעיל) ויש להפחית מספר לא מבוטל של הפרות בגין הטענה שהעברת WarnerBros ושל MGM אינה נקיה מספקות. עדיין גבוה הסכום בהרבה מזה שנתבע על ידי הוט, ולכן יש להעמיד את הפיצוי על דרישת הוט, 20,000,000 ₪. מסכום התביעה יש להפחית את החיובים שאמורים היו לחול על תבל וגוונים ולא על החברות שמוזגו להוט. בהתחשב באמור ועל דרך האומדנא, מצא בית המשפט לנכון לנכות מחצית מן הסכום הנתבע, 10 מליון ₪ ע"ח הפרות של החברות שפורקו.

על כן חייב בית המשפט את הוט לשלם ל AGICOA סכום של 10,000,000 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה, 28.3.00. ובנוסף נפסק כי הוט תוסיף ותשלם ל AGICOA את הוצאות התביעה, וכן שכר טרחת עורכי הדין שלה בסכום של 500,000 ₪.

8 באוגוסט, 2011,

1 תגובות

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

תביעה שהוגשה על יד א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ כנגד חברת רוטר .נט בע"מ, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 8.8.2011 ניתן פסק הדין בתביעה. 

במסגרת הפורומים בתשלום שמקיימת רוטר.נט מוצבים באופן תדיר קישורים (Links) לאתרים בהם מצויים עותקים מפרים של יצירות שבבעלות התובעות. קצפן של התובעות יוצא במיוחד נגד שניים מהפורומים בתשלום, בהם מתרכזים לטענתן הקישורים לאתרים מפרים בתחום הסרטים: פורומים המכונים "Downloads" (להלן: "הורדות") ו- "סרטים וטלוויזיה" (להלן: "סרטים").

התביעה נדחתה, נפסק כי התובעים לא הוכיחו כי החריגים (חריג העידוד או חריג ה"פורום הפסול") מתקיימים בנתבעים או באיזה מהפורומים שבאתר רוטר.נט. לפיכך, ובכפוף לכך שהנתבעים יוסיפו לפעול על פי נוהל "הודעה והסרה", כפי שהצהירו שבכוונתם לעשות, יש מקום לדחות את התביעה. בנוסף נפסקו הוצאות משפט לטובת הנתבעים בסך של 50,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הדין: היקף אחריות של בעל אתר לתוכן מפר המועלה על ידי צד שלישי

להבדיל מישראל במדינות רבות הנושא מוסדר באמצעות חקיקה. בארצות הברית נעשה הדבר באמצעות ה- Online Copyright Infringement Liability Limitation Act שחוקק כסעיף 512 ב- Digital Millennium Copyright Act of 1998 (להלן: "DMCA"). באיחוד האירופי ניתנה התייחסות לסוגיה של אחריות גורמי ביניים באינטרנט במסגרת Directive 2000/31/EC of The European Parliament and The Council of 8 June, 2000 (להלן: "הדירקטיבה האירופית").

הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח – 2008, אשר הוגשה מטעם הממשלה, אשר ניסתה להסדיר את נוהל "הודעה והסרה", אושרה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, אולם דין הרציפות לא הוחל עליה, והיא ירדה מהפרק. ועל כן היא אינה יכולה לשמש בסיס להכרעה משפטית בסוגיה.

 "בהיעדר נורמות משפטיות ייחודיות להסדרת האחריות המשפטית לתוכן המופץ  באינטרנט, יחולו כללי המשפט הפרטי" (אלקין-קורן, בע' 402).

אחריות להפרה ישירה על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

הטלת אחריות ישירה להפרת זכות יוצרים על בעל אתר מחייבת קביעה כי באתר בוצעה פעולה המהווה הפרה של זכות יוצרים לפי סעיף 47 לחוק זכות יוצרים. סעיף זה קובע כדלהלן: "העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'".

סעיף 11 לחוק זכות יוצרים מונה שבע פעולות המגדירות מהו "אגד הזכויות" הכלול בזכות היוצרים: העתקה, פרסום, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור, עשיית יצירה נגזרת והשכרה. מבין הפעולות הללו, היחידה שניתן לטעון לגביה שהיא מבוצעת בעצם יצירת קישור לאתר מפר, בדרך שהדבר נעשה בענייננו, היא "העמדה לרשות הציבור". חלופה זו מוגדרת בסעיף 15 לחוק זכות יוצרים, באופן הבא: "העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם".

עיון בהגדרה שמספק המחוקק הישראלי בסעיף 15 לחוק מוביל למסקנה כי עצם יצירת קישור המעביר את הגולש ישירות לאתר המפר אינו מהווה "העמדה לרשות הציבור" וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, עצם יצירת הקישור לאתר המפר, אינו בגדר "עשיית פעולה ביצירה"; שנית, הקישור כשלעצמו אומנם מקל על אנשים מקרב הציבור לאתר את היצירה המפרה, אך אין הוא זה שיוצר את אפשרות הגישה. במילים אחרות, היצירה כבר הועמדה לרשות הציבור בידי האתר המפר, ועל כן הקישור לאותו אתר לבדו אינו יכול להוות "העמדה לרשות הציבור".

 נפסק כי לא ניתן ליחס לנתבעות אחריות ישירה בגין קיומו של קישור לאתר מפר בפורום זה או אחר המתנהל באתר שבבעלותן.

הטלת אחריות בגין הפרה תורמת על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

בפסק דינו החשוב והתקדימי בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן קבע בית המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, הן את תחולתה של דוקטרינת ההפרה התורמת בתחום דיני זכויות היוצרים, והן את התנאים להחלתה.

בהתאם לפסק הדין הפרה תורמת תוכר רק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:

א. קיומה בפועל של הפרה ישירה.

ב. מודעותו של גורם הביניים לביצועה של ההפרה הישירה.

ג. קיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה.

 יישום שלושת התנאים שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן ביחס לאחריותם של בעלי אתרים לקישורים לאתרים מופרים המוצבים על ידי הגולשים באחד הפורומים שמתנהלים באתר מוביל למסקנה הבאה: אחריות בעל אתר להימצאות קישור לאתר מפר יכולה להתקיים בנסיבות מתאימות, אולם, למעט מצבים קיצוניים, היא מותנית בכך שנמסרה לבעל האתר התראה על הימצאות הקישור באתר שבבעלותו, והוא נמנע מלפעול לגביה בהתאם לנוהל של "הודעה והסרה".

 סיכומו של דבר, הכלל הוא שבעל אתר אינו נושא באחריות להפרה תורמת בגין הימצאות קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור, והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו.

 החריגים – מצבים קיצוניים בהם תוטל חבות על בעל אתר

 ואולם יתכנו גם מקרים חריגים, בהם יתקיימו בבעל האתר התנאים שנקבע בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן להטלת אחריות בגין הפרה תורמת. קיימים שני מצבים מרכזיים בהם יתקיים החריג: בעל אתר המעודד הצבת קישורים מפרים (להלן: "חריג העידוד"), ובעל אתר שפורום בו משמש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים (להלן: "חריג הפורום הפסול").

חריג העידוד

בעל אתר המעודד באופן אקטיבי הצבת קישורים לאתרים מפרים באחד או יותר מהפורומים של האתר עלול למצוא עצמו אחראי להפרה תורמת, וזאת מאחר שפעילותו מביאה להתקיימות תנאי המודעות והתרומה המשמעותית שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן. לעניין זה יש לתת את הדעת למכלול הנסיבות, ובכלל זה שם הפורום, דרך שיווקו לציבור, ההנחיות שניתנו לגולשים בתקנון האתר ובמסגרת הפורום, ההודעות שפורסמו מטעם בעל האתר ומפעיל הפורום, הצהרותיו הפומביות של בעל האתר וכיו"ב. אם התמונה המצטיירת ממכלול הנסיבות הללו היא שבעל האתר (או מנהל הפורום מטעמו) משווק את האתר כלוח המשמש להצבת קישורים לאתרים מפרים, כי אז לא יחול לגביו הכלל, והוא עלול להימצא אחראי להפרה תורמת בגין הימצאות קישורים לאתרים מפרים באתר.

בענייננו, ביחס לחריג העידוד, הרי שהתובעות לא הביאו כל ראיות לכך שהנתבעים, או מי מטעמם, מעודד הצבת קישורים לאתרים מפרים באתר בכללותו, או במי מהפורומים שבו.

כל שנטען על ידי התובעות בהקשר זה הוא ששמות הפורומים מדברים בעד עצמם, ומהווים הזמנה להשתמש בו לצורך הצבת קישורים מפרים. קשה לקבל טענה זו. אכן, השמות מצביעים על כך שהפעילות במסגרתם היא בקשר לסרטים או יצירות אחרות המוגנות בדיני זכויות יוצרים, אולם השמות הם כלליים, ויכולים לשמש גם ככותרת למסגרת פעילות חוקית ולגיטימית.

חריג ה"פורום הפסול"

אף בהעדר עידוד אקטיבי של בעל אתר או מנהל פורום, עלול להיווצר מצב בו פורום מסוים הופך להיות מוקדש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים. במצב דברים זה הפורום משמש מעין "מדריך להפרת זכויות יוצרים", וככזה הוא עלול לאבד את זכות הקיום הלגיטימית שלו. כאשר נוצר מצב דברים מסוג זה, ובעל האתר מודע לכך, הרי מחובתו של בעל האתר לסגור את הפורום האמור.

על מנת לקבוע האם פורום מסוים נכנס להגדרת "פורום פסול" יש לבחון בעיקר את היקף הקישורים לאתרים מפרים שנמצאם בפורום, וזאת הן כעניין יחסי לפעילות בפורום (קרי, אחוז הקישורים לאתרים מפרים מכלל ההודעות בפורום), והן כעניין אבסולוטי (קרי, מספר הקישורים לאתרים מפרים הקיימות בפורום).

כן יש מקום לתת את הדעת לשאלה אם מדובר בפורום פתוח או סגור (קרי, פורום שהכניסה אליו מוגבלת, בין אם בתשלום ובין אם בדרך אחרת), וזאת מהטעם שביחס לפורום סגור קשה יותר לבעלי זכויות היוצרים לבצע את משימת הפיקוח.

חריג ה"פורום הפסול": פורום סגור

ככללי אצבע ניתן לקבוע כי פורום סגור, שבו קיימות במועד נתון למעלה מ- 10 קישורים לאתרים מפרים, ואשר הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים מהוות יותר מרבע מהתוכן המהותי של הפורום (קרי, מההודעות שאינן בגדר בקשה לקבלת מידע או תגובה להודעות אחרות), צריך להיחשד כ"פורום פסול".

חריג ה"פורום הפסול": פורום פתוח

לעומת זאת, ביחס לפורום פתוח נראה שראוי לקבוע מבחן מחמיר יותר, עד כדי דרישה שמחצית מהתוכן המהותי של הפורום יהיו הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים.

בענייננו, ביחס לחריג ה"פורום הפסול" הרי שמספר הקישורים לאתרים מפרים עליהם הצביעו התובעות איננו מצדיק את המסקנה כי הוכח שמדובר בפורומים החשודים כפורומים פסולים. ודוק, התובעות הצביעו על כך שבפורומים הללו הוצבו קישורים לאתרים מפרים, אולם הן לא הביאו ראיות לא למספרם האבסולוטי.

22 ביוני, 2011,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בסימן כלאים וגניבת עין במהלך שיווק

הפרת סימן מסחר בסימן כלאים וגניבת עין במהלך שיווק

תביעת הפרת סימן מסחר שהגישה ד"ר גב כנגד חברת נייט סליפ סנטר, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 22.6.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

נטען כי הנתבעים עשו הכלאה של חלק מסימן המסחר של התובעת 2 ("ד"ר גב") וחלק משם המותג הבינלאומי אותו מייבאת התובעת 1, והרשום כסימן מסחר לטובתה בישראל ("RELAXON") ויצרו לשימושם סימן מסחר שהוא בגדר "סימן כִּלְאַיִם" – המותג "ד"ר רילקס". בעשותם כן, לטענת התובעות, הם פוגעים בסימן המסחר הרשום (ולטענתם גם והמוכר היטב) של התובעות, מבצעות עוולות של גניבת עין והפרת חובה חקוקה, נוהגות בחוסר תום לב ומתעשרות שלא על פי זכות שכדין על חשבון התובעות.

בנוסף נטען כי במהלך שנת 2006 עובד הנתבעים הציג מצג כאילו כורסאות הנמכרות על ידם תחת המותג "ד"ר רילקס" הן כורסאות של "ד"ר גב" ובמקרה שני העתיקה הנתבעת 1 את העיצוב של חלקים מהקטלוג "ד"ר גב".

בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, נפסק כי לא הוצגה תשתית ראייתית המצדיקה הוצאת צו מניעה כנגד השימוש בסימן המסחר "ד"ר רילקס", שכן אין להטעיה בשל השימוש בסימן.

ואולם נפסק כי הוכח לפני כי לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 בשנת 2006, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין. מהטעמים אלו חייב בית המשפט את הנתבעת 1 בתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק לטובת התובעת 2, בסכום כולל של 200 אלף ₪.

בית המשפט לא מצא לנכון לעשות צו להוצאות. לעניין זה הביא בית המשפט בחשבון את מכלול השיקולים, לרבות השיקולים הבאים: התביעה התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה; התובעת 1, גם אם לא זכתה בסעד, הגישה תביעה שראוי היה כי תתברר; התנהגות הנתבעת 1 בעבר (קרי, בעת החדרת המותג לשוק) הייתה פגומה; הגשת התביעה על ידי התובעים נעשתה בשיהוי לא מבוטל; כל הנתבעים יוצגו על ידי בא כוח אחד.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

ההבדל בין גניבת עין להפר סימן מסחר

הטענות כנגד שימוש הנתבעים בסימן המסחר "ד"ר רילקס" הועלו בעיקר במסגרת העילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין (סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999). השוני בין העילות הללו הוא "במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם" (דברי השופט אשר גרוניס ברע"א 5454/02 טעם טבע (1998) טיבולי נ' אמבורזיה סופרהרב, פ"ד נז(2) 438, 450 (2003) (להלן: "עניין טעם טבע")).

האם יש בשימוש בסימן "ד"ר רילקס" משום הפרה של סימני המסחר "ד"ר גב" או "רילקסון"?

המבחן לקיומו של דמיון מטעה בדיני סימני המסחר הוא "המבחן המשולש", לאמור עלינו לבחון את המראה והצליל, סוג הסחורות וחוג הלקוחות ויתר נסיבות העניין.

בית המשפט פסק כי, הפעלת מבחן זה בנפרד ביחס לכל אחד מסימני המסחר הרשומים של התובעות מחייבת להגיע למסקנה כי לא הוכחה בענייננו הפרה לא של סימן המסחר "ד"ר גב" ולא של סימן המסחר "רילקסון". וזאת מהטעמים הבאים:

א. בית המשפט פסק כי לאחר המונח החוזר ("ד"ר"), קיים מונח שונה ("גב" לעומת "רילקס") הן מבחינת הכתיב, הן מבחינת הצליל והן מבחינת המשמעות. מונח זה יוצר אבחנה, הן מבחינת המראה והן מבחינת הצליל, בין סימני המסחר.

ב. נפסק כי המונח החוזר, "ד"ר", הוא תואר אשר, נעשה בו שימוש תדיר בתחומי המסחר לצורך תיאור עוסקים רבים (לדוגמא "ד"ר לק", "ד"ר שקשוקה", "ד"ר סובארו", "ד"ר פישר" ועוד). במצב דברים זה, לא ניתן לטעון כי יש ליחס משמעות של ממש לקיומו של מונח חוזר זה, וזאת גם כששני הסימנים משמשים באותו תחום פעילות, ומצויים בשימוש של מתחרים ישירים.

נפסק כי ככל שהדברים נוגעים לסימן המסחר "רילקסון", הרי שאכן קיים דמיון לכאורי הוא גדול יותר. למרות זאת, סבר בית המשפט כי התובעת 1 לא עמדה בנטל להוכיח קיומו של דמיון מטעה, וזאת מהטעמים הבאים:

א. מבחינת המראה, קיים הבדל ניכר בין דרך רישום סימן המסחר "רילקסון" לדרך רישום הסימן "ד"ר רילקס".

ב. ה"מוטיב החוזר" בשני הסימנים הוא אומנם דומיננטי מבחינת הצליל, אולם המדובר בסימנים המשמשים בעיקר לפרסומים בדפוס. מכאן שאת עיקר המשקל יש לתת, בנסיבות המקרה, לשוני בצורה, ולא לדמיון בצליל.

המרכיב החוזר בשני הסימנים , "relax", שבו מתמצה הדמיון, הוא מילה לועזית שמקובל להשתמש בה הן בחיי היום יומיום והן בעולם המסחר. היא קשורה למגוון דימויים רחב, ובהקשר בו עסקינן מתקשרת ל"נוחות" ול"רגיעה", שכורסאות ומערכות ישיבה אמורות לספק. במצב דברים זה, הקביעה כי רק לעוסק אחד, התובעת 1, תינתן הזכות להשתמש במונח זה לתיאור מוצריה היא מרחיקת לכך, ואינה רצויה.

מטרת סימני המסחר: סימן שהוא שעטנז של שני סימני קיימים ורשומים

הסימן מהווה הכלאה של שני סימני המסחר  ואולם, כפי שהפסיקה חזרה והדגישה, המבחן לעניין סימני מסחר, כמו גם המבחן לעניין גניבת עין, הוא, במקרה הרגיל, מבחן החשש להטעיית הציבור (ראו עניין טעם טבע, בע' 450). וזאת יש לזכור, הגם שסימן המסחר הוא זכות קניינית, הרי שבשונה מזכות היוצרים, תכליתו אינה להעניק בלעדיות בשימוש בסימנים ובצלילים המהווים את סימן המסחר, אלא להקנות לבעל סימן המסחר שליטה על השימוש במוניטין שסימן המסחר משקף.

מכאן, שבכפוף למקרים חריגים, אין לראות בעצם שימוש בסימן המסחר, ללא סכנה להטעיית הציבור, משום הפרה של זכויות בעל סימן המסחר (למקרה חריג, לגישת שופטי הרוב ראו ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314 (2004).

נפסק כי זה אין זה עניינם של דיני סימני המסחר למנוע מעשה ממין זה, כל עוד אין חשש להטעיית הציבור ליחס את המוניטין של אחד או שני בעלי הסימנים לבעל סימן הכלאים.

האם יש בשימוש בסימן "ד"ר רילקס" משום גניבת עין?

הטענה לביצוע עוולה של גניבת עין מחייבת הנחת תשתית עובדתית מתאימה. במקרה הרגיל, יש צורך להוכיח את דבר קיומו של מוניטין התובעת בשלב הראשון, ואת הסכנה להטעיית הציבור לייחס את המוניטין של התובעת לנתבע בשלב השני.

התנאים להוכחת מוניטין בסימן

התובעת 1 לא טרחה להביא ראיות של ממש להוכחת המוניטין שצברה, והסתפקה בהצהרת מנהלה, מר אליהו יגאל, כי המותג "רילקסון" מוכר בארץ עוד משנת 1993. ספק בעיני אם די בכך לשם הוכחת מוניטין, אולם נוכל להניח עניין זה בצריך עיון.

התובעת 2 הוכיחה קיומו של מוניטין. מוניטין זה הוכח הן מרמת ההיכרות הגבוהה של הציבור עם סימן המסחר של התובעת 2 לפי הסקר שערכה והן מההיקף העצום של השקעתה בפרסום סימן המסחר (כ- 14 מליון ₪ בין השנים 1999 – 2007).

התנאים להוכחת חשש להטעיה

נפסק כי התובעת 1 כלל לא ניסתה להניח בסיס ראייתי שיש בו כדי להתמודד עם השלב השני של הוכחת קיום העוולה: הצגת מצע ראייתי היכול לבסס מסקנה שפעולות הנתבעים, ובכלל זה השימוש במונח "ד"ר רילקס", יוצרים חשש להטעיית הציבור להאמין כי מוצרי הנתבעת 1 הם מוצרים של התובעת (קרי, שציבור הלקוחות מעניק בטעות למותג "ד"ר רילקס" את המוניטין שהוא מייחס למוצרי "רילקסון"). מכאן שטענת הנתבעת 1 כי בוצע כלפיה עוולה של גניבת עין, או כי יש חשש שהמשך השימוש בסימן "ד"ר רילקס" יהווה גניבת עין כלפיה,  לא הוכחה.

גם התובעת 2 לא הוכיחה כי יש חשש של ממש להטעיה של הציבור מעצם השימוש בסימן "ד"ר רילקס" על ידי הנתבעת 1. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, משך הזמן המשמעותי שחלף מאז החלה הנתבעת 1 להשתמש בסימן "ד"ר רילקס" ועד להגשת התביעה; שנית, הראיות שהובאו על ידי התובעת 2 להוכחת הסכנה להטעיית הציבור היו קלושות, ולא מספקות. אבהיר בקצרה כל אחד מטעמים מצטברים אלו.

גניבת עין וסימן שהוא שעטנז של שני סימני קיימים ורשומים

יתכן ששימוש בסימן כלאים, המשלב בין שמותיהם של שני עוסקים בעלי מוניטין בשוק, יהווה עוולה של גניבת עין, מאחר שיוכח כי הדבר מביא את הציבור להניח קיומו של שיתוף פעולה בין העוסקים הוותיקים, ובעקבות זאת לייחס למוצר או לשירות המסומן באמצעות מותג הכלאים את המוניטין של שניהם. לפיכך, אם היה מוכח כי השימוש בשם "ד"ר רילקס" מוביל את הציבור לסבור בטעות שהמדובר בשיתוף פעולה עסקי בין "ד"ר גב" ל"רילקסון", הרי שהיה מקום לשקול מתן צו מניעה על מנת למנוע הטעיה שכזו. אפס, לא רק שטענה כזו לא הוכחה באמצעות ראיות מתאימות, אלא שהיא אף לא נטענה על ידי באי כוח התובעים.

על כן נפסק כי לא הוכח שעצם השימוש בסימן "ד"ר רילקס" (לרבות הלוגואים שלו) מהווה הפרה של סימן המסחר "ד"ר גב" ו/או של סימן המסחר "רילקסון", ואף לא הוכח כי המשך השימוש בסימן "ד"ר רילקס" צפוי להביא להטעיית לקוחות, באופן שיכול להצדיק מניעתו מכוח העוולה של גניבת עין.

עשיית עושר ודיני הקניין הרוחני

בית המשפט פסק כי בשים לב לכך שמדובר באינטרס המוסדר בדיני הקניין הרוחני באופן מספק, לא ניתן לטעון שיש מקום להרחבת היקף ההגנה המשפטית באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט (עופר גרוסקופף, "הנשר והנסיכות – על היחס שבין דיני עשיית עושר ולא במשפט לבין דיני זכויות יוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס"ט) 201, וראו במיוחד עמודים 222 – 225).

גניבת עין באופן השיווק

בית המשפט פסק כי הוכח לפני לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 באותה תקופה, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין.

במקרה האחד, הציג עובד של הנתבעת 1 ביום 18.9.2006 מצג בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת 1, כאילו כורסאות הנמכרות על ידה תחת המותג "ד"ר רילקס" הן כורסאות של "ד"ר גב".

במקרה השני העתיקה הנתבעת 1 לערך בחודש ספטמבר 2006 את העיצוב של חלקים מהקטלוג של התובעת 2, ועשתה בהם שימוש בקטלוג שיצרה לקו המוצרים "ד"ר רילקס". נפסק כי הדמיון בין שני הקטלוגים איננו יכול להיות מקרי, וכי המדובר במעשה מכוון, שנועד, ועלול היה לגרום, להטעיה של ציבור הלקוחות.

הפיצוי בגניבת עין

בהעדר הוכחה בדבר גובה הנזק הממשי שנגרם לתובעת 2, או ההתעשרות שהפיקה הנתבעת 1, בית המשפט פסק, בעיקר משיקולי הרתעה, לחייב את הנתבעת 1 בפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, דהיינו 100,000 ₪, בגין כל אחת מההפרות הללו.

לעניין זה ראוי להדגיש כי המדובר בשני מעשים שונים, אשר התרחשו בסמיכות זמנים, בעת החדרת המותג לשוק, והיכולים ללמד על מדיניות מכוונת מצד הנתבעת 1.

נפסק כי הקושי הרב באיתור מעשים זדוניים כגון אלו, מחייב כי כאשר נתפס עוסק בקלקלתו, יוטלו עליו פיצויים בשיעור ממשי, שיש בהם כדי להוות משקל נגד לסיכויי התפיסה הנמוכים (לשיקולים לעניין קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק ראו עמית אשכנזי, "פיצויים ללא הוכחת נזק", יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס"ט) 573).

12 ביוני, 2011,

0 תגובות

תוקף החלטת IL-DRP והקפאתו באמצעות פנייה לבית משפט

תוקף החלטת IL-DRP והקפאתו באמצעות פנייה לבית משפט

בקשה שהגישה טלזר 019 שירותי תקשורת בינלאומיים כנגד מארס 019 טלקום, הבקשה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז,  בפני הנשיאה השופטת הילה גרסטל. ביום 12.6.2011 ניתנה החלטה בבקשה.

מארס 019 רשמה את הדומיין http://019.net.il, בעקבות כך פנתה טלזר 019 למנגנון יישוב סכסוכים של איגוד האינטרנט IL-DRP, אשר מינה את ד"ר קרניאל כפוסק שפסק ביום 22.12.10 שיש להעביר את שם המתחם לידי המבקשת.

בעקבות החלטה זו פנתה מארס 019 לבית המשפט בבקשה לסעד זמני שיורה על השהיית הליך העברת שם המתחם עד לבירור התובענה.

במהלך ההליך ובמעמד צד אחד נתן בית המשפט תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין איגוד האינטרנט למארס 019, אשר לפיו התחייב האיגוד לא להעביר את שם המתחם עד למתן פסק דין בתובענה שבין מארס 019 לטלזר 019.

זוהי בקשה לביטול פסק דין בו אושר הסכם פשרה. טלזר 019 טענה כי מתן פסק דין זה מייתר את ההליך לסעד זמני שכן בהתאם לפסק הדין וללא קשר להחלטת בית המשפט בסעד הזמני, שם המתחם לא יעבור לרשותה אלא רק לאחר מתן פסק דין בתובענה כולה.

טלזר 019, טענה כי היה ולא תתקבל הבקשה לסעד זמני יש להעביר את שם המתחם על שמה ואין להמתין עד להכרעה בהליך כולו.

נפסק:

בית המשפט דחה את הבקשה ופסק כי בעצם הגשת תובענה על איגוד האינטרנט לחדול מהעברה של שם המתחם עד למתן פסק דין סופי בתובענה.

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההחלטה:

מנגנון חלופי להכרעה בסכסוכי שמות מתחם

האיגוד יצר מנגנון חלופי להכרעה מהירה בסכסוכי שמות מתחם. הכרעת הפאנל שהוקם מכוח אותו מנגנון תקפה כל עוד לא נקבע אחרת בבית המשפט על פי בקשה מטעם המחזיק הנוכחי בשם המתחם. לפאנל כללים ונהלים הנוגעים להכרעת סכסוכים, ואלו מהווים חלק בלתי נפרד מכללי הרישום. כל המעוניין להירשם מקבל על עצמו כללים אלה. כללי הפאנל אינם גורעים מזכותו של כל צד מעוניין לפנות לערכאה שיפוטית לפתרון המחלוקות לעניין שם המתחם, והסכמה לשימוש בשירותי הפאנל אינה מהווה חתימה על הסכם בוררות.

כללי יישוב מחלוקות של איגוד האינטרנט

המבוא לכללי יישוב מחלוקות מדגיש ש"ה- IL-DRP אינו מיועד להחליף את מערכת המשפט. ההסכמה להשתמש בשירותי ה- IL-DRPאינו מהווה חתימה על הסכם בוררות כמשמעותו בחוק הבוררות הישראלי".

סעיף 18 לכללי יישוב מחלוקות קובע: "18. איגוד האינטרנט הישראלי מחויב לקיים כל החלטה של דיין או הרכב להקצות, למחוק או להעביר זכויות אחזקה בשם מתחם שבמחלוקת, בכפוף לשינוי ההחלטה ע"י בית משפט ישראלי".

סעיף 21 קובע כי: "21. למרות האמור לעיל, פניה לבית משפט ישראלי במקביל לקיום הליך IL-DRP, לא תשפיע ולא תשהה את קיום הליך ה-IL-DRP, זולת אם התקבלה הוראה מפורשת על כך מבית המשפט".

סעיף 22 קובע כי: "22. כאשר ההחלטה שהתקבלה היא מחיקת שם מתחם שבמחלוקת, או העברת זכויות האחזקה מהמחזיק לעותר, האיגוד יודיע למחזיק על המחיקה או ההעברה הצפויות לפחות 30 יום טרם ביצוען בפועל, וזאת על מנת לאפשר למחזיק לפנות לבית המשפט לשם בחינה של ההחלטה".

סעיף 22 לכללים אינו קובע מפורשות שהחלטת הפאנל בדבר העברת שם המתחם מבעליו הנוכחיים (במקרה דנן מארס 019) תחול משך כל זמן ניהולו של ההליך המשפטי, אולם אין לקרוא לתוכו את שמבקשת המבקשת לקרוא, דהיינו, ביצוע מיידי וללא כל שיקול דעת של החלטת הפאנל.

הכלל מנוסח באופן כזה שאין די בהחלטת הפאנל, שכן האיגוד חייב, בנוסף לכך, ליתן התראה 30 יום מראש על כוונתו לבצע בפועל את ההחלטה. מתוך רצון לאפשר לצד המעוניין להשיג על כך – לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה.

נפסק כי אם יועבר עתה שם המתחם לבעלותה של המבקשת תימנע דה פקטו זכותה של המשיבה לבחון בערכאה המשפטית את החלטת הפאנל.

אמנם, בסעיף 21 נכתב שפנייה לבית המשפט לא תשהה את קיומו של הליך ה-IL-DRP, אך הסעיף מתייחס לעצם ניהולו של הליך ה-IL-DRP ואינו רלוונטי לענייננו, שכן ההליך דנן הסתיים זה מכבר.

באשר לסעיף 18, אכן נדרשת החלטה של בית המשפט כדי למנוע קיום החלטת הפאנל, אך סעיף זה הוא סעיף גורף ואילו סעיף 22, דן במקרה פרטני בו ההחלטה שהתקבלה היא העברת זכויות במתחם, כבענייננו.

משכך, האיגוד היה חייב לפעול, כפי שאכן עשה, כמצוות סעיף 22, ולאפשר למשיבה לפנות לבית המשפט לבחינת ההחלטה וכדי שלא לרוקן מתוכן זכות זו עליו להקפיא את החלטת ד"ר קרניאל עד להכרעה סופית בתובענה.

28 בדצמבר, 2010,

0 תגובות

שאיבת נתונים מאתר בניגוד לתקנון האתר – הטעיית הצרכן בפרסום

בית המשפט המחוזי מרכז, השופט אברהם יעקב  (הפ (מרכז) 11359-03-09) – 28.12.2010

תחום: שאיבת נתונים מאתר בניגוד לתקנון האתר – הטעיית הצרכן בפרסום באינטרנט

נושאים: הטעיית הצרכן והוכחת נזק, האם השימוש במונח "כל" מהווה מצג כוזב?, תקנון האתר והאיסור לשאוב נתונים, זכויות יוצרים במאגר נתונים, האם ניתן להגביל בתקנון מה שלא מוגן בחוק זכות יוצרים

עובדות:

התובעת (ג'וב מאסטר) מבקשת מבית המשפט ליתן צו מניעה קבוע שיאסור על המשיבה (אול יו ניד) להציג או לפרסם את השירותים המסופקים על ידה ככאלו המתיימרים לכלול את "כל" הצעות העבודה, המהווים לטענתה הטעייה לפי חוק הגנת הצרכן ותיאור כוזב לפי חוק עוולות מסחריות.

וכן מבקשת התובעת מבית המשפט ליתן צו נוסף שעניינו לאסור על המשיבה להעתיק מידע מכל סוג שהוא מאתר המבקשת וליתן צו הצהרתי לפיו המשיבה הפרה את הסכם תנאי השימוש באתר.

נפסק:

התביעה נדחית. בית המשפט דחה את טענות המבקשות הן לעניין סכנת ההטעיה והן לעניין הפרת ההסכם.

המבקשות תשאנה בהוצאות המבקשת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 100,000 ₪ כל אחת, ובסה"כ – 200,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

הטעיה הצרכן והוכחת נזק

לכאורה, מנוסחו של סעיף 2(א) בחוק הגנת הצרכן, די בכך שפרסום "עלול להטעות צרכן" על מנת להקים עילת תביעה כנגד העוסק המטעה ואין הכרח בקיומה של הטעיה בפועל.

ואולם שילובם של סעיף 2 וסעיף 31(א) בחוק הגנת הצרכן מעורר שאלה בדבר הסתפקות בהטעיה פוטנציאלית בלבד לצורך הענקת סעד של פיצוי.

סעיף 31(א) בחוק הגנת הצרכן קובע כי הטעיית הצרכן היא עוולה נזיקית ומכוחו, לכאורה, מוחלים על הוראת סעיף 2(א) עיקרי היסוד והדוקטרינות שבפקודת הנזיקין, לרבות קיומו של נזק והוכחת קשר סיבתי בין מעשה העוולה לבין אותו נזק. כך שעל מנת לזכות בסעד בשל עוולת ההטעיה על התובע להראות קיומו של נזק.

כך שלפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן האוסר לעשות דבר העלול להטעות את הצרכן, ולכאורה אין דרישה להטעיה בפועל, אולם הסנקציה בגין פעולה כזו יכולה להיות רק במישור המנהלי והעונשי. אם בפועל לא היתה הטעיה ולא נגרם נזק, לא ניתן לקבל פיצויים.

ככל שמבוקש מבית המשפט סעד של ציווי (ולא פיצוי), שעניינו הפסקת הפעילות העלולה להטעות צרכן, כבענייננו, ניתן להסתפק בקיומה של הטעיה פוטנציאלית בלבד ואין צורך בהוכחת הטעיה בפועל.

האם השימוש במונח "כל" מהווה מצג כוזב?

המשיבה מפרסמת עם הסלוגן "כל המשרות בישראל – רק למנויי ALL JOBS!".

בית המשפט פסק כי אתר המשיבה אינו מכיל את כל מודעות הדרושים המפורסמות בישראל. ואולם בית המשפט קבע שהשימוש שעושה המשיבה במונח "כל" בפרסומיה אינו שימוש המהווה מצג כוזב או כזה העלול להטעות צרכן.

במבחני "הצרכן הסביר", ברור כי בשימוש במונח "כל" בהקשרים הללו אין הכוונה למונח כפשוטו, אלא להיותו של אותו מאגר מידע מלא ומקיף, וכך גם בעניינה של המשיבה.

מעצם טיבה, פרסומת אינה מכילה, ואף אינה יכולה להכיל, את מלוא המידע הרלבנטי למוצר. מטרתה של פרסומת, ככלל, הינה לגרום לצרכן הפוטנציאלי להתעניין במוצר המפורסם. כתוצאה מהתעניינות זו יכול הצרכן לאסוף מידע נוסף אודות המוצר, לערוך ברורים לגביו ולגבי תכונותיו. בסיומו של התהליך יחליט האם לרכוש את המוצר אם לאו.

תקנון האתר והאיסור לשאוב נתונים

אין מחלוקת על כך שבכניסה לאתר המבקשת מתבקש הגולש לאשר כי קרא והינו מסכים לתנאי השימוש באתר ופשיטא שגם המשיבה התבקשה לעשות כן.

כותבת המבקשת בתקנון כי המידע המפורסם באתר הינו רכושה הבלעדי והיא בעלת מלוא זכויות הקניין בו. בהמשך, בין יתר התנאים, אוסרת המבקשת לעשות שימוש במידע אותו היא מפרסמת, שאינו שימוש לצרכים אישיים של חיפוש עבודה.

המבקשת טוענת כי בהעתקת מודעות הדרושים מאתר המבקשת לאתר המשיבה, המשיבה מפרה את תנאי השימוש באתר והיא אף מתעשרת שלא כדין על חשבונה.

זכויות יוצרים במאגר נתונים

נפסק כי, גם כאשר עומד מאגר הנתונים במבחן היצירתיות לפי חוק זכות יוצרים, תחול ההגנה על הסיווג, הארגון ואופן ההצגה של המידע, אך לא על המידע עצמו. מחבר של מאגר אחר רשאי להשתמש במידע זה בעצמו.

המסקנה כי המידע הגולמי הכלול במודעות פרסום אינו מוגן מכוח דיני זכויות יוצרים, מתחייבת מהרציונל של דיני הקניין הרוחני בכלל  ודיני זכויות יוצרים בפרט. מודעות הדרושים כוללות פרטים טכניים, ללא מידה כלשהי של יצירתיות. פרטים אלו אינם מצויים כלל תחת הגנת דיני זכויות היוצרים.

בענייננו, נפסק כי המודעות אותן מפרסמת המבקשת כוללות נתונים ועובדות הנמסרים לה מידי המעסיקים לצורך פרסום, פרסום שתמורתו היא מקבלת תשלום. במודעות הללו אין כל מידה של יצירתיות, למצער, לא יצירתיות מצד המבקשת. לאור הוראות חוק זכות יוצרים והפסיקה שלעיל ברור אם כן, כי המידע הכלול במודעות הללו אינו מוגן מכוח דיני זכויות יוצרים, הוא אף מוחרג מהם באופן מפורש.

האם ניתן להגביל בתקנון מה שלא מוגן בחוק זכות יוצרים

קביעה מפורשת כי מידע מסוג מסוים מוחרג מתחולתו של חוק זכות יוצרים, משמעה כי יש להעדיף את אינטרס הציבור לעשות שימוש באותו מידע ללא מגבלה על פני אינטרסים אחרים. הטלת מגבלה על השימוש הלגיטימי במידע השייך לכלל, באמצעות הסכם שהינו למעשה חוזה אחיד, אינה יכולה לעמוד.

10 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר במוצר הצללה

בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת ורדה פלאוט (ת"א 10193-07-09) –  10.8.2010

תחום: הפרת סימן מסחר

נושאים: הפרת סימן מסחר, טענת שיהוי, פיצוי בדרך של אמדן, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט, סעדים בגין הפרת בסימן מסחר, סעד ופיצוי בגין שני הסדרים חקיקתיים שונים וצו למתן חשבונות.

עובדות:

התובעת הינה חברה העוסקת בשיווק וילונות, תריסים ומוצרי הצללה. הנתבעות הן מפיצות, משווקות ומוכרות של מוצרים אלו. עיקר התביעה היא על הפרת סימן המסחר המשמש את התובעת.

נפסק:

התביעה התקבלה:  ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות ו\או מי מטעמן לשווק את המוצרים שבנדון, ניתן צו למתן חשבונות המורה לנתבעת לגלות את הרווחים שהפיקו כתוצאה מהשימוש המפר. עוד נפסק כי הנתבעות 1-3 והנתבעת 4, ישלמו לתובעת הוצאות פסק הדין החלקי ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הפרת סימן מסחר

על פי סעיף 57 לפקודת סימני המסחר "בעל סימן מסחר רשום... רשאי להגיש תובענה על הפרה..."

"סימן מסחר רשום" מוגדר בסעיף 1 לפקודת סימני המסחר כ"סימן מסחר הרשום בפנקס סימני המסחר לפי הוראות פקדה זו".

"הפרה" מוגדרת בסעיף 1 לפקודה כ –

"שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –

(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובים שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;

(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;"

בית המשפט מזכיר כי הוכחת נזק אינה מיסודות עילת התביעה בגין הפרת סימני מסחר (ע. פרידמן סימני מסחר – דין, פסיקה ומשפט משווה, 1998, 374)

עוד מזכיר בית המשפט כי על פי סעיף 27 לפקודת סימני המסחר: "התאריך שבו הוגשה הבקשה לרישום סימן מסחר יירשם כתאריך רישומו".

על פי הפסיקה, הקביעה האם סימן מפר סימן מסחר רשום תיעשה על פי "המבחן המשולש", המורכב משלושה מבחני עזר - מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות ויתר נסיבות הענין (ר' רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438).

ההשוואה תיעשה בין שני הסימנים בשלמותם (ע"א 1123/04 Canali S.P.A נ' Canal Jean Co (פורסם ב"נבו").

בית המשפט מזכיר כי שמות תיאוריים אינם כשרים לרישום (סעיף 11(10) לפקודה) וההגנה עליהם מצומצמת ביותר ובמקרים נדירים (ע"א 5792/99 עיתון "משפחה" נ' עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933).

לעניין טענת שיהוי

הנתבעות טוענות כי התובעת פנתה אליהן כ-9 חודשים לאחר שגילתה על ההפרה ובכך נתנה להן התובעת לעשות שימוש בסימן באין מפריע, בית המשפט מאזכר את פס"ד ורסצ'ה: "ויתור ושיהוי היוצרים מניעות והשתק הם הגנה טובה לגבי מעשי הפרה שנעשו בהסתמך עליהם. אין בהם, בהכרח, כדי לאפשר לנתבע להמשיך ולהפר את הזכות ללא הגבלת זמן, גם לאחר שבעליה הבהיר כי הוא עומד על קיומה. כך הדגיש כב' השופט מ' בן-יאיר בת.א. 3825/85 הנ"ל בעניין בלאס, בעמ' 215, כי יש להוכיח מצג של בעל הזכות (פטנט באותו מקרה) "ממנו נובע שלא תהיה כל התנגדות בעתיד, מצדו, כלפי ההפרה" (הדגשות במקור, פסקה 46 לפסק הדין).

בית המשפט מזכיר כי מעבר לכך, כפי שאף נקבע בפס"ד ורסצ'ה, אין תוקף לטענות הנתבעים בדבר השתק מניעות ושיהוי בכל הנוגע למתן צו מניעה קבוע מכאן ואילך כפי שעותרת התובעת (שם, פסקה 26).

פסיקת פיצוי בדרך של אמדן

התובעת לא הוכיחה את היקף הנזק שנגרם לה. בית המשפט מזכיר כי על פי הפסיקה, במקרים כאלו רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי על פי שיקול דעתו, בדרך של אמדן. כפי שנקבע בע"א 3400/03 רוחמה רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 470:

"לגבי עילות שבתחום דיני הקניין הרוחני נטל ההוכחה הוא קל בהשוואה לתחום דיני הנזיקין, משום שההנחה היא כי מעשי ההפרה גרמו נזקים לבעלי הזכויות" (ראו קלדרון [21], בעמ' 461). מקדמת דנא נפסק בעניין הפיצוי על הפרת סימן מסחר רשום: "... במשפטים מסוג זה, אף לגבי נזק ממשי, שלרוב לא ניתן למדוד אותו במדוייק, ניתנת יד חופשית למדי לבית המשפט להעריכו או לקבעו על דרך האמדן, בהתחשב עם כל נסיבות המקרה כפי שהוכחו בבית המשפט" (דברי השופט ברנזון בע"א 715/68 פרו-פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ נ' פרומין ובניו בע"מ [4], בעמ' 50)

בית המשפט קבע כי לאחר שהתובעת תקבל את פירוט הרווחים אותם הפיקו הנתבעות כתוצאה מהשימוש המפר בסימן המסחר הרשום, תודיע התובעת האם ברצונה לקבל את אותם רווחים (בקיזוז הוצאות הנתבעות), או שהיא מבקשת מבית המשפט לפסוק פיצוי על פי אומדן כאמור לאור נסיבות הענין.

לעניין עוולת גניבת העין

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות קובע:

"(א).לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

(ב).שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין."

בית המשפט מזכיר כי בעוד שעילת תביעה על פי פקודת סימני המסחר, בגין הפרת סימן מסחר רשום, נועדה להגן מפני הטעיית הציבור ביחס למקור המוצר נשוא סימן המסחר, הרי שעילת תביעה בגין גניבת עין נועדה להגן על המוניטין של בעל סימן המסחר.

בית המשפט קובע כי על מנת לבסס עילת תביעה על פי עוולת גניבת עין, על התובעת להוכיח כי קיים לסימן המסחר הרשום מוניטין, כי הזכות במוניטין שייכת לה וכי שימוש הנתבעות בסימן המסחר יצר סיכון ממש שהציבור יוטעה לחשוב שהמוצרים תחת סימן המסחר הם של התובעת.

עשיית עושר ולא במשפט

על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה"

בית המשפט קובע כי על התובע מכח חוק זה להוכיח קיומם של שלושה יסודות: א. קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (התעשרות); ב. קבלה מהמזכה; ג. קבלה שלא על פי זכות שבדין.

בית המשפט מזכיר שבפסיקה נקבע, כי לשם ביסוס היסוד השלישי (קבלה שלא על פי זכות שבדין) נדרש "ייסוד נוסף" והוא התנהגות מצד הזוכה אשר אינה עולה בקנה אחד עם דרישות המסחר ההוגן, התנהגות אשר נגועה בחוסר תום לב. כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא ייצוא והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, רע"א 502/04 buffalo Boots GMGH ואח' נ' גלי ואח', פ"ד נח (5) 487).

לעניין סעדים בגין הפרת בסימן מסחר

על פי סעיף 59(א) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972:

"במשפט על הפרה יהיה התובע זכאי לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית המשפט הדן בדבר מוסמך לתיתו, וכן יהא זכאי לסעדים המנויים בסעיף 59א"

על יסוד האמור לעיל, קבע בית המשפט כי זכאית התובעת כי יינתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות ו/ואו מי מטעמן לשווק מוצרי וילונות ותריסי הצללה תחת סימן המסחר הרשום או "פיין סטריפ".

סעד ופיצוי בגין שני הסדרים חקיקתיים שונים

בית  המשפט מזכיר כי על פי הפסיקה, כאשר זכאי תובע לסעד ופיצוי בגין שני הסדרים חקיקתיים שונים, יקנה התובע את שתי הזכויות גם יחד אך יזכה בפיצוי פעם אחת בלבד, בגין אחת מהזכויות (פרשת א.ש.י.ר).

דהיינו, הפיצוי מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט יהא חופף לפיצוי בגין פקודת סימני המסחר, ואין לחייב את הנתבעות בתשלומם במצטבר.

צו למתן חשבונות

בית המשפט קובע כי כאשר מוגשת תביעה למתן חשבונות, יש לברר תחילה האם זכאית התובעת למתן חשבונות. בשלב השני לאחר שניתן צו למתן חשבונות ואלו הוגשו, יתברר הסעד הכספי המבוקש. התובעת זכאית לבחור האם לקבל פיצוי כספי על הנזק שנגרם לה כתוצאה מההפרה, או האם לקבל את הרווחים שהפיקו הנתבעות ממעשה ההפרה. היא אינה זכאית לקבל את השניים במצטבר (ר' פרשת ורסצ'ה לעיל, פסקה 27).

29 ביולי, 2010,

0 תגובות

עשיית עושר בגין העתקת מהדק בטון המוגן במדגם

עשיית עושר בגין העתקת מהדק בטון המוגן במדגם

בית המשפט המחוזי מרכז, השופט ד"ר שאול מנהיים (ת"א 10648-09-09) –  29.7.2010

תחום: עשיית עושר בגין העתקת מהדק בטון המוגן במדגם

נושאים: עשיית עושר ולא במשפט, הגנה מכח דיני עשיית עושר על מוצר המוגן במדגם, היקף ההגנה על קניין רוחני מכוח דיני עשיית עושר

עובדות:

נטען כי התובעת מייצרת מייבאת ושווקת שני סוגים של מהדקים לחיבור יציקות בטון, הנתבעים משווקים מוצר הדומה דמיון רב למוצר התובעת.

נפסק:

התביעה נדחתה:  נפסק כי התובעת לא הוכיחה את היסודות הדרושים להקמת עוולת עשיית עושר ולא במשפט. התובעת חויבה בשכר טירחה של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ.

נקודות מרכזיות

תנאי בסיס להוכחת עילת עשיית עושר ולא במשפט

בית המשפט קבע כי על מנת להקים יסודות ראשוניים של עילה זו, ראשית יש לבחון שני תנאים מצטברים:

1. האם התובעת פיתחה בעצמה את המוצר והשקיעה משאבים בפיתוחו.

2. האם המוצר המשווק על ידי הנתבעים הוא בגדר חיקוי של מוצר התובעת.

נפסק כי במידה ותנאי אחד לא מתקיים, עילת עשיית עושר זו לא מתקיימת.

 

הגנה מכח דיני עשיית עושר על מוצר המוגן במדגם

בית המשפט פסק שלא ראוי להחיל הגנה המבוססת על דיני עשיית עושר על מוצר שנרשם כמדגם. בית המשפט מאזכר את הלכת א.ש.י.ר בנושא דיני עשיית עושר אשר מנחה כי יש להגן באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט על רעיונות שלא זכו להגנת קניין רוחני משום שאינם יכולם לקבל הגנה זו או משום שמי שהיה זכאי להגנה זו לא פעל באופן הנדרש כדי לקבלה.

בית המשפט מוסיף וקובע כי החלת הגנה המבוססת על דיני עשיית עושר על מוצר המוגן בקניין רוחני, "יש בה משום הכנסת יסודות ניכרים של אי ודאות שאינה רצויה, ככלל, בחיי המסחר. היא גם עלולה לפגוע בתחרות (על כל הנזקים של פגיעה כזו). יש בה גם משום פגיעה בחופש העיסוק. יש הרואים בה אף משום הסגת גבולו של המחוקק".

10 באפריל, 2010,

0 תגובות

זכות יוצרים בקונספט לפרסומת

בית משפט המחוזי, השופטת אסתר שטמר (ת"א 385-12-0710) –  10.4.2010

תחום: זכות יוצרים בקונספט לפרסומת

נושאים: הגנה על פרסומת, הגנה על טקסט פרסומי קצר, הגנה ליצירה ולא לרעיון, ההוכחה בדבר העתקת יצירה

עובדות:

תביעה לצו מניעה ולפיצויים בשל הפרת זכות יוצרים בפרסומת שהגה התובע. התובע טוען כי הפרסום שהגה הינו יצירה מקורית, הראוי להגנה, וכי המשיבות עשו שמוש ביצירתו ובצמד המלים שהגה, ושילבו אותן בפרסומת שלהן, ללא הסכמתו. לפיכך טוען התובע לפיצוי לפי חוק זכות יוצרים, ולפי פקודת זכות יוצרים, מכח הפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין, ומכוח חוק עשיית עשר ולא במשפט. התובע עתר לפיצוי מכח החוק וכן עתר לחייב את הנתבעות ליתן חשבונות באשר לסכומים ששולמו בגין פרסום המכונית 6 MAZDA . שווי התביעה הועמד על 4,000,000 ₪.

נפסק:

התביעה נדחית, נפסק כי בהעדר העתקה יש לדחות את התביעה בכל העילות.

נפסק כי ההגנה ניתנת ליצירה, לא לרעיון. על כן, רעיונותיו של התובע בדבר אופן הפרסום, הצבת נייד מול נייח, שתוף הקהל וכו' – כל אלו אין ענינם לכאן. אם בכלל אין הם מלמדים אלא על הכלל המשפטי החשוב, שאין להגן על הרעיון, שאם לא כן תצונן רוח היצירה החבויה ביוצרים אחרים, ותמצא החברה כולה ניזוקה.

הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הגנה על פרסומת

טקסט שבפרסומת יכול להיחשב כיצירה ספרותית, אם הוא יצירה הראויה להגנה, בעוד שהחלק הציורי או הגראפי של אותה פרסומת יכול להיחשב כיצירה אמנותית.

כדי שהיצירה תהיה ראויה להגנה כ"יצירה ספרותית", צריכה היא לתת ביטוי בכתב לרעיון כלשהו, דל ככל שיהיה, וצריכה היא למקוריות ולמידת מה של מאמץ וכישרון.

הגנה על טקסט פרסומי קצר

דברי פרסומת ותעמולה יכולים להוות יצירות ספרותיות ובלבד שלא יהיו בבחינת סיסמאות.

על הביטוי הקצר לשאת עמו מידה מספקת של יצירתיות ומטען, מעבר למידה המינימלית הנדרשת של מקוריות ביצירה.

הגנה ליצירה ולא לרעיון

אין הגנה לרעיון, כי אם לדרך הביטוי שלו על ידי היוצר.

נפסק כי אין הגנת יצירה לפילוסופיית הפרסום והשווק של התובע, אלא אם קבלה ביטוי מוחשי קונקרטי ביצירה מסויימת.

ההוכחה בדבר העתקת יצירה

ההוכחה בדבר העתקת יצירה יכול שתעלה מתוך ראיות נסיבתיות, מבלי שתהיה הוכחה ישירה לכך שפלוני נטל יצירתו של פלמוני והפכה לשלו. ניתן להסיק, שבוצעה העתקה של היצירה המקורית, כאשר לנתבע הייתה גישה ליצירה המקורית, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח, שהוא פרי המקריות או של סיבה דומה, להוציא ההעתקה.

השאלה, אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מן היצירה המוגנת, היא שאלה שבעובדה ושל דרגה, והתשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מיכאנית של מספר מלים או שורות, הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מן היצירות בכללותן.

בית המשפט פסק כי הוא לא מצא במעשי הנתבעים העתקה של היצירה הנטענת.

7 בפברואר, 2010,

0 תגובות

ייבוא מקביל של משחקי מחשב

בית משפט העליון, השופט א' גרוניס (רע"א  10119/09) – 7.2.2010

תחום: זכויות יוצרים במשחקי מחשב

נושאים: הפרה של זכות היוצרים או ייבוא מקביל

עובדות:

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט י' זפט), בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לסעד זמני בו התבקש בית המשפט להצהיר, כי המשחקים אותם רכשה המבקשת בדרום קוריאה מותרים בייבוא לישראל מבלי שהדבר ייחשב להפרה של זכויות הקניין הרוחני.

נפסק :

בקשת רשות ערעור נדחית, אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

הפרה של זכות היוצרים או ייבוא מקביל

סעיף 1 לחוק זכות יוצרים התשס"ח-2007 מגדיר "עותק מפר", לגבי עותקים שנוצרו מחוץ לישראל, כך: "עותק שיובא לישראל אשר אילו היה נעשה בישראל, היתה עשייתו מהווה הפרה של זכות היוצרים להעתקה כאמור בסעיף 11(1); ואולם עותק שנעשה מחוץ לישראל ברשותו של בעל זכות היוצרים במדינה שבה נעשה, לא ייחשב לעותק מפר".

הסיפא של הקטע המצוטט עוסקת במצב הידוע כ"ייבוא מקביל". השקפתו היסודית של החוק היא כי ייבוא מקביל לגיטימי הוא.

באשר לפרשנות סעיף זה ביחס לייבוא מקביל פסק בית המשפט כי אין להכריע בשאלות אלו בגדר ההליך הנוכחי. מן הראוי שהמחלוקת תתברר בגדר התביעה שהגישה Spin Master נגד המבקשת בבית המשפט המחוזי מרכז.

30 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימני מסחר Safety-Kleen

בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן (תא (ת"א) 2580-06) – 30.11.09

תחום: הפרת סימני מסחר

נושא:  מטרת פקודת סימן מסחר, הפרת סימן מסחר, מבחן הדמיון המטעה בסימני מסחר – המבחן המשולש, שימוש אמת בסימן מסחר, הודעת הסתלקות בסימן מסחר, גניבת עין, מבחן הדמיון המטעה בגניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט – צמצום תכולה על קניין רוחני

עובדות

תביעה שעילתה הפרת סימן מסחר וגניבת עין בגין שימוש בשם "סייקלין" אשר לטענת התובעת דומה עד כדי להטעות לסימן המסחר "Safety-Kleen".

נפסק

התביעה נדחית. אין דמיון בחזות בין הסימנים, בוודאי שלא דמיון העלול להטעות.

התובעת תשלם לנתבעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

מטרת פקודת סימן מסחר

המטרה המרכזית שביסוד פקודת סימני המסחר הינה הגנה על הציבור הרחב. אמנם לפקודה גם מטרות מסחריות של מניעת תחרות בלתי הוגנת המוגשמות על ידי הגנה על בעל הזכות לשימוש בלעדי בשם, אך בבסיס הפקודה הינה חוק צרכני.

הפרת סימן מסחר

סעיף 1 לפקודת סימני מסחר מגדיר הפרה של סימן מסחר רשום כך:

"הפרה" - שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך -

(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;

(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;".

מבחן הדמיון המטעה בסימני מסחר – המבחן המשולש

הפסיקה אימצה את מבחן "הדימיון המטעה", לפיו לא כל דימיון יספיק כדי לפסול סימן מסחר, אלא רק דמיון שיש בו כדי להטעות.

"הדמיון המטעה" יכול להתקיים בשני מישורים:

א.    במישור של המוצר – הלקוח עשוי לטעות ולחשוב שהמוצר שהוא רוכש הינו למעשה מוצר אחר או מוצר ממקור אחר;

ב.    במישור של החברה ממנה הוא רוכש את המוצר – הלקוח עלול לטעות ולהאמין שהוא רוכש את המוצר מחברה פלונית בעוד שבפועל הוא רוכש את המוצר מחברה אלמונית.

"המבחן המשולש", שנקבע בפסיקה, קובע שלושה פרמטרים לבחינת התקיימותו של "דמיון מטעה": מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

המבחנים המתאימים יותר לבדיקת קיומו של חשש להטעיה במישור המוצר עצמו הינם מבחן סוג הסחורה ומבחן יתר הנסיבות ו'השכל הישר'. שאלת המפתח שיש לברר במסגרת בחינת יתר הנסיבות.

המבחנים הרלוונטיים לבחינת קיומו של דמיון מטעה במישור החברה המוכרת, הינם מבחן המראה והצליל ומבחן חוג הלקוחות.

שימוש אמת בסימן מסחר

כאשר השימוש בסימן המסחר נעשה כלפי סחורה "אמיתית" של התובעת, לא ניתן לטעון כי מדובר בשימוש מפר.

הדין הוא שאין אדם מפר את זכותו של בעל סימן מסחר לשימוש בלעדי בסימנו כשהוא משתמש בו בקשר ל"סחורה האמיתית", דהיינו, לסחורתו של בעל הסימן, שנפלה לידיים בלתי-מוסמכות או בלתי-נאמנות, אין הסימן מגן בפני השימוש בסימן לגבי סחורה כזאת. בשימוש כזה אין הטעיה. נכון אמנם שאף באין הטעיה יכול שיופר הסימן.

אם היה בעל הסימן יצרן, ופלוני מייבא ומשווק את סחורתו תוך שימוש בסימנו של היצרן, אין הסימן מעיד אלא על העובדה שהסחורה היא מוצרו של בעל הסימן. אין לומר כי אין זאת האמת כולה ושבעת ובעונה אחת הסימן גם מטעה את הציבור לגבי אופן היבוא והשיווק של הסחורה בארץ. די בכך שהסחורה היא "אמיתית" מבחינת המקור שלה, כדי לשלול מן השימוש את יסוד ההפרה.

מה משמעות של הודעת הסתלקות בסימן מסחר?

ככלל, את ההשוואה לצורך בחינת הדמיון המטעה יש לעשות בין שני הסימנים בשלמותם.

הנתבעות הפנו להערה ברישומי סימן המסחר של התובעת, לפיה: "רישום סימן זה לא יתן זכות לשימוש ייחודי במילה Kleen אלא בהרכב הסימן” – להלן: הודעת הסתלקות.

הערה זו אינה גורעת מזכותה של התובעת לשימוש בלעדי בצירוף המילים, ולא נכון להסיק מקיום ההערה כי יש להתעלם מהמילה 'Kleen' בהשוואה בין הסימנים.

הויתור על השימוש הייחודי במילה Kleen, אין משמעו כי זכותה של המבקשת מצטמצמת למונופולין ביחס למילה " Safety-". תוצאת הסייג היא שניתנת למבקשת זכות לשימוש ייחודי בסימן בשלמותו, תוך שנלקחת ממנה זכות זו ביחס לאחד ממרכיבי הסימן.

גניבת עין

סעיף 1(א) לחוק העוולות המסחריות, התשנ"ט-1999, קובע:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

לעוולת גניבת העין שני יסודות: מוניטין, וחשש סביר להטעיה.

המוקד של עוולת גניבת העין, על-פי לשונה, הוא בחשש מפני הטעייה. העוולה קמה, מקום בו אדם גורם לכך שנכס או שירות מבית מדרשו, ייחשבו בטעות כנכס או שירות של אחר. ואולם, לא תוטל אחריות מכוח עוולה זו, אלא מקום בו רכש האחר מוניטין בנכס או בשירות, לאמור 'כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-נפגע.

מבחן הדמיון המטעה בגניבת עין

המבחנים המשמשים לבחינת 'דמיון מטעה' במקרים של הפרת סימן מסחר זהים למבחנים בעוולת גניבת עין. ואולם, בעוד שבהקשר של הפרת סימן מסחר בוחנים את קיום הדמיון המטעה בין הסימנים עצמם, כאשר מדובר בעוולת גניבת עין יש לבדוק אם מכלול מעשיו של הנתבע גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר.

עשיית עושר ולא במשפט – צמצום תכולה על קניין רוחני

ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 389, 462 עסק בית המשפט העליון בהרכב מורחב בשאלת היחס בין דיני עשיית עושר לדיני הקנין הרוחני, ונקבע  שככלל, תפקידם של דיני הקניין הרוחני הוא להסדיר תחום זה של זכויות. עם זאת, נפתח פתח מסוים לבסס עילה שבעשיית עושר, גם כאשר מדובר בתחום הקנין הרוחני. הפתח שנפתח הוא פתח צר מאד, ולפיו במקרים חריגים וקיצוניים בהם מעשיו של הנתבע מקוממים במיוחד, יאפשרו לתובע לתבוע בעילה של עשיית עושר, גם אם לא הופרו דיני הקנין הרוחני. פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון לאחר רע"א 5768/94 לעיל מצביעים על מגמה מצמצמת לפתח שנפתח שם.

30 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימני מסחר באריזה לשוקולד

בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופט אחיקם סטולר (תא (מרכז) 1976-08-07) – 30.11.09

תחום: הפרת סימני מסחר באריזה לשוקולד

נושא:  מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן השכל, סימן מסחר מוכר היטב , סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב, יסודות עוולת גניבת עין , מבחני הוכחת מוניטין, שיקולים לפיצוי מכח חוק עוולות מסחריות

עובדות

תביעה שעילתה הפרת סימן מסחר הרשום על שם התובעת חברת Ferrero S.p.A מאיטליה. בגין הפצה ומכירה של  חיקויים של מוצר פררו-רושה. התביעה הוגשה כנגד חברת נ.א. קסטרו יבוא ויצוא בע"מ וכנגד המכס אשר עיכב את הטובין שיובאו על ידי הנתבעת מסין. התביעה כנגד חברת קסטרו עניינה הפרת סימני מסחר, גניבת עין וכן הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן. לפיצויים בסך של 100,000 ₪.

קסטרו הגישה תביעה שכנגד, נגד חברת פררו והמכס, בגין נזקים שנגרמו לחברת קסטרו בשל העיכוב בשחרורו של המטען. לפיצויים בסך של 273,000 ₪.

נפסק

התביעה של התובעת כנגד הנתבעת 1 מתקבלת. הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 60,000 ₪. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. תביעה התובעת (פררו) כנגד הנתבעת 2 היא המכס –  נדחית. התביעה שכנגד שהגישה קסטרו כנגד פררו והמכס נדחית.

לטובת פררו נפסקו הוצאות ושכ"ט בשיעור של 30,000 ₪ + מע"מ. לטובת המכס נפסקו הוצאות ושכ"ט בשיעור של 15,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

מבחני הפרה של סימני המסחר

על מנת לקבוע האם מתקיימת הפרה של סימן מסחר רשום יש לבחון האם ישנו דמיון מטעה בין סימן המסחר הרשום לבין הסימן שנטען כי הוא מפר. שאלת קיומו של דמיון מטעה מוכרעת על פי מבחן משולש: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

יודגש כי בעת בחינת קיומו של דמיון מטעה אין לפרק את הסימן לגורמיו. יש להשוות את הסימן האחד בשלמותו לסימן האחר בשלמותו, ולבחון האם הדמיון בין שני המכלולים עולה כדי דמיון מטעה.

מבחן המראה והצליל

מבחן המראה והצליל, הוא המבחן המרכזי מבין השלושה. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם, אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו. אין מדובר בהשוואה מדוקדקת של כל הברה בנפרד, שהרי אדם המכיר היטב את שני הסימנים ממילא איננו צפוי להתבלבל ביניהם. תחת זאת יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם. המשקל היחסי אשר יש ליתן להיבט החזותי לעומת סוגיית צלילם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות. מבחן סוג הסחורות איננו מתמצה אך בשאלת הדמיון בין המוצרים, אלא הוא עוסק אף בהשפעת סוג המוצרים הנדונים על מידת הסכנה להטעיה. אף מבחן חוג הלקוחות מורכב משני עניינים משלימים – האחד, אם המוצרים פונים לאותו חוג לקוחות; השני, כיצד משפיעה זהותם של הלקוחות הנוהגים לרכוש את הסחורה על הסיכוי להטעיה. ככל שמדובר בחוג לקוחות מצומצם ומובחן, בעל כושר הבחנה מפותח יותר, כך פוחתת סכנת ההטעיה.

מבחן יתר נסיבות העניין

מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן לוואי המאגד בתוכו את שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא הובאו בחשבון במסגרת המבחנים האחרים.

מבחן השכל

כלי נוסף העשוי לשמש להכרעה בשאלת הדמיון הוא "מבחן השכל", שבבסיסו עומדת העובדה כי לעתים מגלם סימן המסחר מסר רעיוני כלשהו, מעין אומנות קונספטואלית. במצבים כאלה יש להשוות את מידת הדמיון בין הרעיונות המועברים על-ידי שני הסימנים. במקרים שבהם המסר הרעיוני העומד בבסיס סימנו של הנתבע זהה, או דומה מהותית, לזה העולה מסימנו של התובע, עשוי בית-המשפט לראות בכך הפרה אף אם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל.

סימן מסחר מוכר היטב

סעיף 1 לפקודת סימני המסחר מגדיר סימן מסחר מוכר היטב:  כ"סימן המוכר היטב בישראל כסימן שבבעלות אדם שהוא אזרח מדינה חברה, תושב קבוע בה או שיש לו בה מפעל עסקי תעשייתי פעיל, ואפילו הסימן אינו סימן מסחר רשום בישראל או אין משתמשים בו בישראל; לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק";

לאור הצטרפות להסכם TRIPS הפקודה מגינה לא רק על סימן מסחר הרשום על פי הפקודה, אלא גם על "סימן מסחר מוכר היטב" אף אם אינו רשום לפי הפקודה, ומרחיבה את ההגנה על "סימן מסחר מוכר היטב" שנרשם על פי הפקודה אף כלפי טובין שאינם מאותו הגדר.

נפסק כי לתובעת ולמוצריה מוניטין רב לרבות מוצר ROCHER מתוצרתה בישראל. סימני המסחר שנרשמו על ידי התובעת לגבי מוצר זה הינם סימני מסחר רשומים מוכרים היטב, ויש לתת להם הגנה רחבה ביותר בהתאם להוראות פקודת סימני המסחר.

סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב

בית המשפט פסק גם כי החוזי הכללי של כדור ROCHER מתוצרתה הינו סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב של התובעת. כדור השוקולד, בתצורה שהוא עטוף לרבות צבעה, אופי האריזה, המדבקה וצורתה נותנים שיש להכיר בו כסימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב כמשמעות היגד זה בפקודת סימני המסחר.

יסודות עוולת גניבת עין

עוולת גניבת עין, בהתאם לסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט- 1999מכילה שני יסודות: האחד, שלתובע יש מוניטין במוצר או בשירות המדובר; השני, שקיים חשש סביר להטעיה העלולה להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

יסודה של עוולת "גניבת עין" בשמירה על זכותו הקניינית של בעל מוניטין בעסק העלול להיפגע ממצג שווא של הנתבע, להבדיל מתכלית שעניינה בהגנה על הציבור ככזה.

הערך המוגן העומד ביסוד העוולה הוא הגנה על האינטרס הקנייני של העוסק להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים. העוולה של גניבת עין באה אפוא להגן על יצרן, שהמעשים המבוצעים על ידי המעוול עלולים להביא קונה רגיל לטעות ולהניח שהוא קונה טובין של היצרן, שעה שלמעשה הוא קונה טובין של המעוול הנהנה מן ההטעיה. המדובר בראיות אובייקטיביות המעידות על קיום סכנה של הטעיית הציבור. אין חובה להוכיח הטעיה בפועל, ודי בהוכחת סכנה בלבד של הטעיה כזאת.

לצורך עמידה בדרישות ההוכחה כי נתקיימה עוולה יש להראות קיומו של חשש סביר שמעשי הנתבע יגרמו לקונה הרגיל לחשוב בטעות, כי מדובר בטובין או בשירות שמספק התובע בעוד, שלאמיתו של דבר, מדובר באלה של הנתבע.

למושג "חשש סביר" יוחס ממד אובייקטיבי, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעיה, אם כי הוכחת כוונה כזו עשויה להקל את נטל ההוכחה בדבר קיום חשש סביר להטעיה. אין צורך בהוכחת הטעיה בפועל אלא די בהוכחת קיום סכנת הטעיה בלבד.

ההבדלים בישום המבחנים לבחינת הטעיה בין סימן מסחר לגניבת עין

המבחן לבדיקת חשש סביר להטעיה הוא המבחן המשולש, המשמש גם לעניין בדיקת "דמיון מטעה" בסימני מסחר ולעניינים נוספים. עם זאת, קיים הבדל רב חשיבות באופן יישומו של המבחן בשני המקרים. כאשר נבדקת שאלת הפרתו של סימן מסחר, מתמקדת הבחינה בהשוואה בין סימני המסחר לבדם. בעוולה של גניבת עין, לעומת זאת, הבדיקה היא האם מכלול התנהלותו ופועלו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה? בדרך כלל יש בעובדה זו כדי לצמצם את היקף ההגנה הניתנת בגדר עוולת גניבת העין ביחס להגנה הניתנת בגדרם של דיני סימני המסחר או דינים דומים. עם זאת, הקביעה שמושא הבחינה הוא מכלול מצגי הנתבע עשויה במקרים מסוימים להביא להרחבת ההגנה. כך יהיה במקרה בו השוואה בין רכיבי המוצרים או השירותים תלמד על דמיון מסוים בין כל רכיב ורכיב אשר בעומדו בפני עצמו אינו מעורר חשש להטעיה, אולם צירופם של כל הרכיבים יחדיו מצטבר לכדי "מסה קריטית" היוצרת חשש סביר להטעיה.

מבחני הוכחת מוניטין

המושג מוניטין קשה להגדרה מדויקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר.

בפסיקה נמנו מבחני עזר שונים שניתן להסתייע בהם על מנת להוכיח מוניטין, כגון: (א) משך תקופת השימוש בסימן או בשם; (ב) האופי וההיקף של פרסום הסימן או השם והבאתם לידיעת הציבור; (ג) האמצעים שהושקעו ביצירת קשר מודע, אצל קהל הצרכנים, בין שם או סימן זה לבין מוצר מסוים; (ד) האם הציבור ייחס חשיבות לזהות היצרן ולא רק לתכונות ולצורה או למבנה של המוצר; (ה) האם הביקוש למוצר מושפע מהמיומנות ומההגינות של היצרן;

ויודגש, אין להיצמד לנוסחת בירור קשיחה והמבחן צריך להיגזר מנסיבות העניין.

שיקולים לפיצוי מכח חוק עוולות מסחריות

סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות קבע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת באותו חוק בסך של עד 100,000 ₪. כאשר עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים יראו כעוולה אחת.

שני עיקרים עומדים בבסיס הסעיף המאפשר פיצויים ללא הוכחת נזק:

האחד - העדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין, השני – הרצון להרתיע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים אותם צריך לשקול בית המשפט בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים בהתחשב ברציונאליים אלה, איננה סגורה: בין היתר, יתחשב בית המשפט בעוצמת ההפרות, מספרן ומשכן, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר וכדומה

המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה ולכן יש לראות עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים כעוולה אחת.

קביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין גניבת עין, בחוק עוולות מסחריות, יוצרת הינע מסוים גם לבעל סימן רשום, להשתית תביעתו דווקא על העוולה של גניבת עין, במקום על פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], שאינה מקנה פיצוי ללא הוכחת נזק. אין מניעה לתביעה בעוולה של גניבת עין גם כאשר מדובר בסימן רשום. מובן, כי הכדאיות לכך תלויה בנסיבות העניין. התביעה לפי דיני הסימן הרשום היא עוצמתית יותר, שכן זו תביעה בעלת אופי מונופוליסטי, בעוד שהתביעה לפי דיני גניבת עין דורשת הוכחת יסוד של הטעיה אצל לקוחות לגבי מקור הטובין או השירות.

בנסיבות העניין נפסק כי יש לראות במעשה גניבת העין מסכת אחת המקימה עילת תביעה אחת בלבד בקשר לאותה עוולה. המדובר במעשה חד פעמי של ניסיון לייבא מסין מוצרים מפרים. העובדה שלא כל המוצרים נמצאו מפרים היא הנותנת שלא מדובר בהפרה בעוצמה רבה. אין מדובר במעשה שנמשך לאורך זמן ואין המדובר בהיקף משמעותי שכן מדובר בחלק ממשלוח. במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בגדרי סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות, יש בהחלט לשקול את היקף ההפרה.

חוק זכות יוצרים כמקור להיקש לגניבת עין

מקור חקיקתי-נורמטיבי נוסף, שראוי להזקק לו הינו חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים עוסק בקביעת פיצויים בהפרת זכות יוצרים, וממנו ניתן להקיש את הדין בהפרת סימן מסחר, לרבות את השיקולים שרשאי בית המשפט לשקול בבואו לקבוע פיצויים. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע: בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה: (1) היקף ההפרה; (2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; (3) חומרת ההפרה; (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (6) מאפייני פעילותו של הנתבע; (7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; (8) תום לבו של הנתבע.

19 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

גניבת עין באריזה לתה

בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופט אברהם יעקב (תא (מרכז) 10373-11-09) – 19.11.09

תחום: גניבת עין באריזה

נושא: גניבת עין בצו מניעה זמני, מוניטין, הטעייה

עובדות

בקשה למתן צו מניעה זמני שיורה למשיבות להימנע מלעשות שימוש באריזות המוצרים מסדרת Gold Leaf  ו- The Leaves Collection מתוצרת ויסוצקי, בטענה שאריזות מוצרים אלה מפרים את זכויותיה של המבקשת באריזות מוצריה.

נטען כי מעשי ויסוצקי  מבססים, עילת תביעה בעוולה של גניבת עין, גזל מוניטין, תחרות בלתי הוגנת, הטעיית הציבור בניגוד לחוק הגנת הצרכן, עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות והפרת חובה חקוקה.

נפסק

בית המשפט דחה את הבקשה לצו מניעה זמני בשל שלא שוכנע בסיכויי התובענה להתקבל.

הוצאות המשיבה ושכר טרחת עו"ד בבקשה זו בסך של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות

גניבת העין

על מנת לבסס תביעה בעילה של גניבת עין על התובע להוכיח קיומם של שני יסודות:

א.    מוניטין במוצר שהוא מוכר או בשירות הניתן מטעמו.

ב.    חשש סביר להטעיה, כך שלקוח הרוכש מוצר או שירות מידי הנתבע יסבור בטעות כי מדובר במוצר או שירות שמקורם בתובע.

מוניטין

להגדרת המונח מוניטין, נקבע בפסיקה כי מדובר בתדמית חיובית שיש למוצר בעיני הציבור, שהודות לה קיים למוצר שוק לקוחות פוטנציאלים המעוניינים ברכישתו. על התובע להראות כי "השם, הסימן או התיאור רכשו להם הוקרה והערכה (reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן ובתיאור או השם את ציון עסקו או סחורותיו של התובע".

ככל שהייחודיות העובדתית של המוצר קטנה יותר, כך דרוש שימוש ממושך נרחב יותר, ויש מוצרים בעלי ייחודיות עובדתית קטנה ששום שימוש, יהיה ארוך כשיהיה, לא יספיק להם לרכישת מוניטין.

בית המשפט פסק כי ניתן להסיק קיומו של מוניטין למוצרי המבקשת לאור אופן השיווק המיוחד שבו נקטה המבקשת: שיווק מוצרי המבקשת לא התבסס על מסעות פרסום גדולים באמצעי התקשורת, אלא על החדרת המוצר לשוק באמצעות חשיפת הלקוח למוצר במסעדות ובתי קפה, תוך הקפדה על אופן הגשת המוצר ללקוח.

חשש סביר להטעיה

בית המשפט פסק כי לא שוכנע בקיומו של חשש סביר להטעיה, כאשר משווים את אריזות מוצרי המבקשת לאריזות מוצרי המשיבה, נראה כי רב השונה על הדומה.

המשיבה בענייננו היא בעלת מותג חזק יותר ממותג המבקשת, לכל הדעות. מדובר בחברה ותיקה מאוד בישראל ובעלת מוניטין גבוה. סימן ההיכר הבולט

של המשיבה – האות W - מופיע על מכסה האריזה בחזיתו של המוצר שהיא משווקת. דומה כי כל צרכן בישראל שיראה סימן זה על מוצר תה יקשר אותו באופן מיידי עם המשיבה, חברת ויסוצקי, ולא יטעה לחשוב שמדובר במוצר מתוצרתו של אחר או הקשור ליצרן אחר.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור