משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: בית משפט המחוזי תל אביב

17 ביוני, 2014,

0 תגובות

המוצרים המזויפים נשלחו בטעות, האומנם?!

המוצרים המזויפים נשלחו בטעות, האומנם?!
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 6.2.2012 בת.א. 2571/04 שניתן על ידי כבוד השופט י' פרגו. הערעור הוגש על ידי  חברת Louis Vuitton Malletier כנגד חברת בלונים ושעשועים בע"מ ואפרת כהן. הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני השופט א' גרוניס, השופט י' דנציגר, השופט א' שהם. ביום 9.12.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט הבכיר י' פרגו) דחה תובענה בעילה של הפרת סימן מסחר, שהוגשה על ידי המערערת נגד המשיבות. בתובענה נטען, בין היתר, כי המשיבות ייבאו ארצה מוצרים מזויפים, שנשאו שלא כדין סימני מסחר רשומים של המערערת. התובענה נדחתה לאחר שבית המשפט קבע כי הוכח שהיצרן בסין, ששלח את המוצרים למשיבה 1, טעה כאשר כלל במשלוח מוצרים שכלל לא הוזמנו על ידי המשיבה 1. 
 
 
תוצאות ההליך: הערעור מתקבל, הן בנוגע לעילה והן בנוגע להשתת חיוב כספי על המשיבה 1. נפסק כי המשיבה 1 תשלם למערערת סכום של 100,000 ש"ח. כמו כן ניתן בזה צו מניעה האוסר על המשיבה 1 לייבא, לשווק או לייצר מוצרים המפרים את סימני המסחר של המערערת. 
בנוסף, נפסק כי המשיבה 1 תישא בשכר טרחה בשתי הערכאות בסכום של 30,000 ש"ח.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

4 במרץ, 2014,

0 תגובות

זכות יוצרים בתמונות של בלונים

זכות יוצרים בתמונות של בלונים
תביעה שהוגשה על ידי חברת א-קו מיתוג ויזמות בע"מ כנגד יורם מור. התביעה נדונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בפני השופט גדעון גינת. ביום 13.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לפיצוי בגין הפרת זכויות הקניין הרוחני של התובעת על ידי הנתבע בגין צילומים של בלונים שהופיעו באתר האינטרנט שלה.
 
התובעת טוענת כי הנתבע עושה שימוש ללא רשותה ב 6 צילומים של עיצוב בלונים, אותם העתיק מאתר האינטרנט של ענק הבלונים ופרסם בעמוד הפייסבוק העסקי של מור בלונים, באופן שלטענתן מפר את זכויותיהם.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. נפסק כי התובעת לא הוכיח כי יש לה זכויות בצילומים. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

13 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

שימוש בתום לב בסימן מסחר

שימוש בתום לב בסימן מסחר
תביעה ותביעה נגדית שהוגשה על ידי אפנת רן - לי סחר (2003) בע"מ ומנהלה חגי אהרמי כנגד נתן  נוסבוים והניה גולדה נוסבוים. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 27.10.2013 ניתן לפסק הדין בתיק.
 
העובדות: שתי תובענות שעניינן אחד, ואשר הדיון בהן אוחד. האחת, תביעה שהוגשה על ידי רן לי וחגי בגין הפרת סימן מסחר רשום "MIKADO". התובענה השניה הינה המרצת פתיחה שהגישו נוסבוים לבית משפט השלום בהרצליה, במסגרתה ביקשו כי ייקבע שהם היו רשאים לעשות שימוש בשם MIKADO, וכי הם רשאים להוסיף ולעשות בו שימוש גם בעתיד. 
 
תוצאות ההליך: תביעת רן לי התקבלה וניתן צו מניעה קבוע האוסר על נוסבוים לעשות כל שימוש בשם MIKADO.
בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 44,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

12 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית במאמר באינטרנט

הפרת זכות מוסרית במאמר באינטרנט
תביעה שהוגשה על ידי יעל אשד כנגד יותר מחברים בע"מ ובעליה: עדי גילמן ונעם שניר. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב , בפני השופט גדעון גינת. ביום 3.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: עיקרה של התובענה טענה להפרת זכות יוצרים חומרית ומוסרית בגין נטילת מאמר שכתבה התובעת, פרסומו באתר האינטרנט של הנתבעת 1 והפצתו בדואר אלקטרוני ללקוחות המנויים לאתר.
התובעת דרשה פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים והזכות המוסרית וכן, בגין עילות נזיקיות ועשיית עושר ולא במשפט.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק פיצוי בגין הפרת זכויות התובעת מכוח חוק זכות יוצרים בסך של 20,000 (עשרים אלף)₪. 
בנוסף,  הנתבעים חויבו לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

17 באוקטובר, 2013,

0 תגובות

זכות היוצרים בגין עבודת הבימוי

זכות היוצרים בגין עבודת הבימוי
תביעת הפרת זכות יוצרים  שהוגשה על ידי פרופ' יוסף יזרעאלי כנגד התיאטרון הקאמרי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ענת ברון. ביום 9.10.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: בשנת 2002 הועלתה בתיאטרון "הקאמרי" הפקה חדשה להצגה "עוץ לי גוץ לי". בתובענה טוען פרופ' יוסי יזרעאלי, מי ששימש כבמאי ההצגה המקורית, כי הוא בעל זכות בימוי גם בהפקה החדשה; וכי מכוח זכויות אלה הוא זכאי לתשלום תמלוגים מאת תיאטרון הקאמרי מתוך הכנסות ההפקה החדשה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. לא ניתן צו להוצאות מאחר ומדובר בסוגיה עקרונית.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

13 באוקטובר, 2013,

0 תגובות

רשימת לקוחות כסוד מסחרי במסגרת סעד זמני

רשימת לקוחות כסוד מסחרי במסגרת סעד זמני
הליך לסעד זמני בעילת הפרת סוד מסחרי שהוגש על ידי חברת אוריה חברה למסחר במזון כנגד מתן מזרחי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט חגי ברנר. ביום 1.10.2013 ניתנה ההחלטה בבקשה.
 
העובדות: בקשה לצו מניעה זמני, שעיקרו איסור על המשיב להתחרות בעסקיה של המבקשת וכן להשתמש ברשימת הלקוחות שלה. 
 
על פי הנטען בבקשה, המבקשת היתה בשליטתו של המשיב עד לשנת 2011. לאחר הצטרף נדב אוחיון, בעליה הנוכחי של המבקשת, כשותף באחזקות במבקשת. בהתאם להסכם שבין נדב למשיב התחייבו הצדדים "שלא להתחרות בעסקיה של החברה... משך כל זמן היותם ... בעלי מניות בחברה ובמשך 10 שנים לאחר מכן."  בנוסף הוסכם בהסכם כי "כל מידע הקשור לחברה... ללקוחותיה... אשר הגיע... לידיעת ... בעל המניות ... הינו מידע חסוי, ובלבד שמידע זה אינו נחלת הכלל ... ".  בהתאם להסכם הוסכם כי "רשימת לקוחות ... בגדר סוד מסחרי של החברה".
 
בשנת 2013 העביר המשיב לנדב את מניותיו במבקשת. לטענת המבקשת המשיב החל ליצור קשר עם לקוחותיה והתקשר עימם בהסכמי אספקה חדשים. 
 
תוצאות ההליך: דין הבקשה להתקבל, ניתן צו מניעה זמני. נפסק כי המשיב הפר הסכם לפיו רשימת הלקוחות הינה בגדר סוד מסחרי.
 
בנוסף נפסק כי המשיב ישלם למבקשת הוצאות הבקשה בסך 25,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

15 בספטמבר, 2013,

0 תגובות

עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגי אינו מהווה הפרת זכות יוצרים

עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגי אינו מהווה הפרת זכות יוצרים
ערעור (וערעור שכנגד) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1094/07 [פורסם בנבו] שניתן ביום 19.05.2011 על-ידי כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל, סגנית נשיאה
 
הערעור הוגש על ידי חברת טלראן תקשורת כנגד חברת צ'רלטון. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופט א' רובינשטיין, השופט י' עמית והשופט צ' זילברטל. ביום 2.9.2013 ניתן פסק הדין בערעור (פסק דין שנומק על ידי השופט זילברטל).
 
העובדות: טלראן מכרה ללקוחותיה כרטיס המאפשר פענוח שידורי לווין מקודדים המשודרים על-ידי רשתות זרות. הרשתות הזרות שידרו שידורי טלוויזיה מקודדים שבהם יש לחברה אחרת זכויות יוצרים בלעדיות בישראל. 
צ'רלטון טענה כי מכירת כרטיסי הפיצוח הפרה את זכויות היוצרים שלה. 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי:  נפסק כי טלראן הפרה את זכויות היוצרים של המשיבה והמערערת שכנגד. נפסק, כי שידורי משחקי המונדיאל הם אכן יצירה המוגנת בזכויות יוצרים. נקבע, כי לצ'רלטון זכויות יוצרים בשידורם בישראל של משחקי המונדיאל. 
 
נקבע כי ההפרה מתבטאת גם בהפצת שידורים לצרכי מסחר, טלראן מכרה, למטרה עסקית, כרטיסים שאפשרו את פענוח שידוריהן המקודדים של הרשתות הזרות, וכי רק בדרך זו היה ניתן לקלוט את אותות השידור של אותן רשתות. טלראן, נפסק, ידעה שמשחקי המונדיאל משודרים ברשתות הזרות; ידעה שהכרטיסים שהיא מוכרת מאפשרים צפייה במשחקים אלה ואף ביצעה "קידום מכירות" כשיצאה במבצע מיוחד לתקופת המונדיאל; היא אף ידעה שהזכויות לשידור משחקי המונדיאל מוחזקות בידי צ'רלטון. מן האמור הסיק בית משפט קמא שטלראן הפרה באופן אקטיבי את זכויותיה של צ'רלטון.
לעניין הנזק – פסק בית המשפט המחוזי על דרך האומדנא חייב את טלראן בתשלום 1,250,000 ש"ח לצ'רלטון. כן נפסקו 70,000 ש"ח כשכר טרחת עורך דין.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, נפסק כי טלראן מכרה והפיצה כרטיסים המאפשרים לקלוט את שידורי הרשתות הזרות בישראל. כרטיסים אלה הם אמצעי "עקיפה" טכנולוגי. על פי חוק זכות יוצרים מכירת הכרטיס והפצתו אינם "הפרה" של זכות היוצרים של צ'רלטון. טלראן לא ביצעה אחת מן הפעולות שנתייחדו לצ'רלטון בחוק. טלראן לא תרמה להפרה ולא הפרה באופן עקיף את זכות היוצרים של צ'רלטון. עם זאת, יתכן שבמעשיה אלו עשתה טלראן עושר על חשבונה של צ'רלטון. עניין זה לא נדון בבית המשפט המחוזי ולא בהליך זה. 
 
על כן הורה בית המשפט על ביטול פסק הדין, והחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בעילת עשיית עושר ולא במשפט, לרבות בסוגיית הפיצויים שבגדר עילה זו, ככל שטלראן תימצא על-ידו חייבת בתשלום פיצוי. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

7 באוגוסט, 2013,

0 תגובות

הפרת פטנט בתחום המיזוג

הפרת פטנט בתחום המיזוג
שתי תביעות בעילת הפרת פטנט שהוגשו על ידי חברת טויטופלסט בע"מ כנגד חברת תביג-ישראל גרובר בע"מ מנהלה מר ישראל גרובר ובעלת המניות הגב' חיה גרובר וחברת בידוד פלוס בע"מ. הדיון בתביעות אוחד והם נדונו בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט יהודה פרגו. ביום 22.7.2013 ניתן פסק הדין בשני בתיקים.
 
על פסק דין זה הוגש ערעור שהתקבל בחלקו ביחס לשאלת הנזק, לערעור ראו מאמר זה.
 
העובדות: התובעת הגישה שתי תביעות שעניינן הפרה נטענת של פטנטים. ת.א 2260/08 – עוסק בהפרה נטענת של פטנט מס' 131198 שתפקידו חלוקה והזרמת אוויר ממוזג לאתרים שונים על פי הצורך, המכונה "מרכזייה". ת.א 1133-09-10 עוסק בהפרה נטענת של פטנט מספר 137728 שתפקידו לפצל זרם אוויר, המכונה "מפצל".
מנהל התובעת רכש מהנתבעת 4 "מרכזיה" ו"מפצל" שיוצרו ע"י הנתבעת 1. לטענת התובעת, מדובר במוצרים מועתקים המפרים את פטנט התובעת ויש בהתנהלות הנתבעים כדי גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט.
 
תוצאות ההליך לסעד זמני: הסעד הזמני בתיק התקבל בשנת 2009 והשופט יהודה זפט קבע כי עד לבירור התובענה ניתן סעד זמני המורה לנתבעים לחדול ולהימנע מלבצע מלעשות שימוש במוצרים המפרים לכאורה את פטנט התובעת.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי הנתבעים הפרו את פטנט התובעת.
 
ניתן צו קבוע המורה לנתבעים 1 ו-2 (היצרנים), לחדול ולהימנע מלעשות שימוש במוצרים אשר מפרים את פטנט התובעת. 
 
בנוסף בית המשפט חייב את הנתבעים 1 ו-2 – לשלם לתובעת סך של 200,000 ש"ח.
 
ניתן צו המורה לנתבעת 4 (החנות) להימנע מלשווק את מוצרי הנתבעת 1, 2  המפרים את פטנט התובעת.
 
בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים 1, 2 ו-4, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאותיה, לרבות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 60,000 ש"ח.
 
בית המשפט נמנע מלהטיל צווים כלשהם על הגב' חיה גרובר (הנתבעת 3), מבלי לגרוע מחובתה - כבעלת מניות בתביג – למנוע את הפרת הפטנטים על ידי תביג. 
 
 
הערת DWO: המדובר בפסק דין תקדימי בו לראשונה נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת פטנט וזאת בהתבסס על הוראות חוק עוולות מסחריות וחוק זכות יוצרים המאפשרות פיצוי ללא הוכחת נזק. בית המשפט סבר כי לאור הקושי הרב בחישוב הנזק בגין הפרת פטנט ניתן לעשות שימוש מושאל במנגנונים סטטוטוריים מחוקים אחרים קרובים.
 
יוער כי במסגרת הערעור על פסק דין זה, בית המשפט העליון ביטל את קביעת בית המשפט המחוזי ביחס לאפשרות של השימוש בכלי של פיצוי ללא הוכחת נזק לצורך קבית פיצוי בגין הפרת פטנט. לערעור ראו מאמר זה.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

26 ביוני, 2013,

0 תגובות

סימן מסחר מאשר

סימן מסחר מאשר
תביעה בגין הפרת סימן מסחר  שהוגשה על ידי העמותה למען חיות משק (חי משק) כנגד חברת מן הטבע בארותיים בע"מ ומנהלה אוסיף דוידוביץ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט עמירם בנימיני. ביום 6.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת הגישה נגד הנתבעים תביעה למתן צו מניעה, צו מתן חשבונות ולפיצוי כספי, בגין הפרה נטענת של זכויותיה בסימן המאשר הרשום "ביצי חופש". סימן מאשר נרשם לפי סעיף 14 לפקודה, לאישור טיבו, סוגו, איכותו או תכונותיו של מוצר פלוני. לטענת התובעת, הנתבעים עשו שימוש בסימן זה ללא רשותה ושלא כדין, תוך הטעיית ציבור הצרכנים ותוך התעשרות שלא כדין על חשבון התובעת.
 
לטענת הנתבעים הסימן לא היה כשיר לרישום מלכתחילה, בהיותו סימן תיאורי הנוהג במסחר לתיאור הטובין. למצער, הסימן הפך לגנרי לאחר רישומו, ועל כן איבד את תוקפו. לחלופין, עומדת לנתבעים הגנה של "שימוש אמת" בסימן לפי סעיף 47 לפקודת סימני מסחר, הואיל והם משווקים "ביצי חופש", קרי: ביצים המוטלות על ידי תרנגולות במתחם פתוח ולא בכלובים.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. נפסק כי הסימן המאשר "ביצי חופש" הינו חסר תוקף בעיק והמדובר בסימן תיאורי שלא רכש אופי מבחין.
 
נפסק כי התובעת נטלה על עצמה משימה ראויה להערכה, להקל על סבלן של חיות המשק, ובהן תרנגולות מטילות. אך בהעדר הסמכה חוקית ממקור כלשהו, הדרך בה נקטה התובעת, קרי: רישום הסימן המאשר "ביצי חופש", איננה מאפשרת לה להטיל מרות ופיקוח על מגדלי ביצים ומשווקים המעוניינים לעשות שימוש במונח "ביצי חופש". על העמותה לבחור שם אחר שיוכל להירשם כסימן מאשר, ושיהיה בו כדי להבחין בין "ביצי החופש" המאושרות על ידה לבין "ביצי חופש" אחרות. המונח "ביצי חופש", כשלעצמו,  פתוח לשימוש כל מגדלי הביצים והמשווקים.   
 
בנוסף, נפסק כי התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח.
 
נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

24 ביוני, 2013,

0 תגובות

הפרת זכויות בקונספט ובשימוש מטעה בצבע

הפרת זכויות בקונספט ובשימוש מטעה בצבע
תביעה שהוגשה על ידי חברת התרופות דקסון כנגד חברת אגיס סוכנויות מסחריות (1989) בע"מ וחברת Bayer Schering Pharma AG. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט עמירם בנימיני. ביום 3.6.2013 ניתן פסק הדין בתובענה.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה וצו עשה בגין הפרה נטענת של זכויות התובעת ב"קונספט" של "גלולה הסגולה", שהינה גלולה למניעת הריון ששמה המסחרי הוא "פמינט" (Feminet), ואשר משווקת באריזה סגולה. התובעת עותרת לאסור על הנתבעות לייצר ולשווק גלולה למניעת הריון מתוצרת הנתבעת 2 בשם "לודן" ((Lodene באריזה בה היא נמכרת כיום, שצבעה סגול, ולהורות לנתבעות לשנות את צבע האריזה וצבע החפיסות הפנימיות של הגלולות (שאף הן בצבע סגול). כמו כן עותרת התובעת להורות לנתבעות לשנות את האלמנט העיצובי בצורת ספירלה המופיעה על גבי אריזת גלולת ה"לודן", משום שהוא מחקה אלמנט עיצובי דומה של התובעת המופיע באריזת "פמינט". 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה, נפסק כי התובעת לא הוכיחה את יסודות העוולה של גניבת עין או העילה של עשיית עושר. מבוקשה של התובעת הוא לקבל מונופולין על הצבע הסגול לכל גווניו, בכל הנוגע לגלולות למניעת הריון. נפסק כי לדרישה שכזו אין כל בסיס משפטי. 
בנוסף נפסק כי התובעת תשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 50,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 150,000 ש"ח.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

24 ביוני, 2013,

0 תגובות

הטעיה וגניבת עין בשם חברה ובשם אתר

הטעיה וגניבת עין בשם חברה ובשם אתר
תביעה שהוגשה על ידי חברת ג'נסיס פרטנרס 4 מנג'מנט בע"מ וחברת ג'נסיס פרטנרס 3 מנג'מנט בע"מ כנגד ג'נסיס אנג'לס בע"מ, דוד חוגג, משה חוגג ואהוד אולמרט. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט גדעון גינת. ביום 18.6.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות מפעילות קרן הון סיכון בשם Genesis Partners  למן שנת 1997 (ראה לעיל – הסימן העליון). הנתבעים הקימו קרן הון סיכון תחת השם Genesis Angels למן שנת 2013 (ראה לעיל – הסימן התחתון).
 
התובעות הגישו בקשות לרישום סימני מסחר לא מעוצבים בשם Genesis Partners והסימנים קובלו ופורסמו להתנגדויות.
 
התובעות טוענות כי הן זכאיות למנוע מהנתבעים שימוש בסימן הכולל את המילהGenesis וכן לפיצוי ללא הוכחת נזק וזאת מכוח העוולה של "גניבת עין".
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי התובעים הוכיחו את יסודות עוולת גניבת עין.
 
ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בסימן Genesis  (בעברית או באנגלית).
בנוסף, בית המשפט חייב את הנתבעים 1-2-3 ביחד ולחוד לשלם לתובעות את סך 70,000 ₪.
בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבעים 1-2-3, לשלם לתובעות את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 33,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

17 ביוני, 2013,

0 תגובות

גניבת עין והטעייה ביחס לסימן לחם עינן

גניבת עין והטעייה ביחס לסימן לחם עינן
ערעור שהגישה חברת שלמה א. אנג'ל בע"מ כנגד חברת י. את א. ברמן בע"מ והבעלים שלה יצחק ברמן. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב השופטים השופט א' רובינשטיין, השופט י' דנציגר, השופט י' עמית. ביום 30.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בת"א 1663/06 [פורסם בנבו] שניתן ביום 25.04.2010 על ידי כבוד סגנית הנשיא, השופטת ד' פלפל.
 
העובדות: ערעור זה עניינו במוצר של המערערת המכונה "לחם עינן", המיוצר מקמח מגרעיני חיטה טרום נבוטה, והוא נסב על דחיית תביעתה של המערערת בעילות של הפרת סימן מסחר, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט וגזל.
המערערת מייצרת ומשווקת "לחם עינן" המיוצר מקמח שמופק מגרעיני חיטה טרום נבוטה. הלחם משווק באופן הבא: לחם חום המגיע פרוס וארוז באריזת ניילון שקופה למחצה המעוטרת בצבעים חום, צהוב, שחור ולבן ועליו הכיתוב "לחם עינן". המערערת מחזיקה בסימן מסחר עבור השם "עינן" בסיווג לחם. המשיבה מתחרה מרכזית של אנג'ל החלה לייצר מוצר דומה ל"לחם עינן" בשם "ברמן לענין". 
 
אנג'ל הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה בעילות הפרת סימן מסחר, הפרת סימן מסחר מוכר היטב, גניבת עין, תיאור כוזב, התערבות לא הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, גזל, הפרת זכויות יוצרים, דילול סימנה המסחרי הרשום של המערערת, הטעייה והפרת חובה חקוקה; וכן בקשה למתן סעדים זמניים.
 
פסק דינו של בית משפט קמא: בפסק הדין במחוזי נדחתה התביעה על כל עילותיה והמערערת חויבה בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסך 50,000 ₪ ובהוצאות משפט. 
בפסק הדין נפסק:
 
לעניין, הפרת סימן מסחר – המילה "לענין" שונה באופן מהותי מהמילה "עינן", ולמצער אינה דומה באופן המבסס הפרת סימן מסחר; ולא נפל פסול בהחלטת רשם סימני המסחר לרשום את סימניה של ברמן. 
 
לעניין,הפרת סימן מוכר היטב – בעל סימן מסחר מוכר היטב זכאי לשימוש בלעדי רק בסימן עצמו, ולא ב"סימן הדומה לו", ולפיכך מאחר שהמשיבה לא עשתה שימוש בסימן "עינן" (אלא "לענין"), אזי אף אם מדובר בסימן מסחר מוכר היטב, אין מדובר בשימוש מפר. עוד נקבע כי סימנה של המערערת אינו מהווה שם דבר בינלאומי, ועל כן אינו מהווה סימן מסחר מוכר היטב. 
 
לעניין, גניבת עין – בית המשפט נכון היה להניח כי מתקיימים מרבית יסודות עוולת גניבת עין, אך נקבע כי לא מתקיים דמיון מטעה בין המוצרים. זאת,  בשל הדגשת שמה של מאפיית ברמן במספר מקומות על האריזה, וכלשונו של בית משפט קמא.
תביעתה של אנג'ל בעילות של עשיית עושר ולא במשפט וגזל נדחו אף הן, ומכאן הערעור שלפנינו.
 
תוצאות הערעור: דין הערעור להידחות על כל ראשיו וחלקיו וזאת בעיקר מאחר ולא התקיים היסוד - חשש להטעיה. 
 
בנסיבות העניין, ומאחר שאין דעת בית המשפט נוחה מהשימוש במילה "לענין" על ידי המשיבה, אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

17 ביוני, 2013,

0 תגובות

הגנת ייבוא מקביל בסימני מסחר

הגנת ייבוא מקביל בסימני מסחר
תביעה שהוגשה על ידי TOMMY HILFIGER LICENSING, LLC, TOMMY HILFIGER U.S.A INC, TOMMY HILFIGER EUROPE B.V והיבואן הבלעדי של טומי בישראל סי אנד שלס שיווק בע"מ כנגד חיון יעקב. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 30.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: מפשיטה משטרתית במחסן שהפעיל הנתבע נתפסו כ-1559 פריטים החשודים כמפרי סימני המסחר "TOMMY HILFIGER". בהמשך בוצעה פשיטה נוספת בחנות בשם "B-Wear" בהרצליה, לה מכר הנתבע 205 פריטים החשודים אף הם כמפרים, מתוכם הספיקה אותה חנות למכור כ-9 חולצות. 
 
עם תפיסת המוצרים הנ"ל, הגישו התובעות תביעה שעיקרה טענות להפרת של הנתבע את סימני המסחר שבבעלותן, פגיעה בקניינן הרוחני ובמוניטין שצברו, וכן עשיית עושר ולא במשפט.  התובעות ביקשו פיצוי בסך 3,000,000 ש"ח, וכן צו מניעה האוסר על הנתבע שימוש כאמור בסימני התובעות בעתיד, וכן צווי עשה, לרבות צו המורה על השמדת המוצרים שנתפסו, וכן צו המורה על העברת חשבונות  לתובעות, על מנת שיוכלו להעריך את היקף רווחיו של הנ' על חשבונן באופן מהימן. 
 
הנתבע הגיש כתב הגנה וכן כתב תביעה שכנגד. עיקר הגנתו היתה כי הבגדים שנתפסו הינם מקוריים וכי המדובר ייבוא מקביל מותר. 
 
בתביעה שכנגד טען הנתבע כי המצג הכוזב אותו טענו התובעות לפני משטרת ישראל וכן לפני בית המשפט, כאילו הוא מחזיק במוצרים מזויפים של  המותג גרם לו להוצאות ולנזקים משמעותיים, ולפיכך הוא תובע מהן  פיצוי כספי בסך 1,000,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה המדובר ביבוא מקביל.
 
נפסק כי הנתבע ישלם לתובעות פיצוי בסך כולל של 40,000 ₪ (בעבור 4 דגמים מפרים). 
בנוסף נפסק כי הנתבע ישלם לתובעות את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.  
בנוסף הורה בית המשפט על השמדת הסחורה המפירה שנתפסה 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

22 באפריל, 2013,

0 תגובות

הגנה על סימן מסחר הנגזר משם פרטי

הגנה על סימן מסחר הנגזר משם פרטי
חברת סופר אבי בע"מ הגישה תביעה כנגד חברת יצחק פרידברג מרכז המקררים בע"מ. התיק נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 9.4.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת והנתבעת עושות שימוש בשם "סופר" בחנויותיהם לממכר מוצרי חשמל: התובעת שבעליה הוא אבי סופר, והנתבעת המנהלת חנות יחד עם יורשי שאול סופר ז"ל (אחיו של אבי סופר). התביעה היא למתן צו מניעה וצו עשה נגד הנתבעת, להפסקת השימוש המטעה בשם "סופר", ולפיצוי בסך 200,000 ₪ בגין שימוש זה. לטענת התובעת, הנתבעת עושה שימוש בשם  "סופר" ובסממנים המאפיינים את שלטי התובעת וסימן המסחר שלה, באופן המטעה את הלקוחות לסבור כי חנות הנתבעת, הנמצאת ממש בסמוך לחנות התובעת, שייכת לרשת חנויות התובעת והכל תוך הפרת סימן מסחר
נטען כי הנתבעת עשתה שימוש בשלטים דומים הדומים לשלטי התובעת, כך למשל הנתבעת עשתה שימוש בשלט א. סופר ואולם, לאחר הגשת התביעה, בשלט החדש שהציבה הנתבעת בחנותה: השלט אינו נושא את השם "א. סופר" (אלא "סופר" בלבד", וגם איננו מעוצב באותיות צהובות על רקע אדום).  
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי שני הצדדים גם יחד תורמים לבלבול אצל הלקוחות, ולא השכילו למצוא פיתרון של בידול, אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

23 בדצמבר, 2012,

0 תגובות

האם מותר להסיר ברקוד ממוצר בטרם שיווקו?

האם מותר להסיר ברקוד ממוצר בטרם שיווקו?

תביעה שהוגשה על ידי קבוצת לנקסטר  1.    JOOP! GmbH, 2.    ZINO DAVIDOFF, 3.    NIKOS GmbH, 4. CHOPARD HOLDING S.A, 5.    JIL SANDER AG, 6.    LANCASTER GROUP GmbH כנגד  כל פרפיום בע"מ ומולטי סחר שיווק משקאות ובשמים בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופטת ד. קרת-מאיר. ביום 18.6.2006 ניתן פסק הדין בתיק.

עובדות: התובעות קבוצה לנקסטר, משווקות בישראל את מוצריה (בשמים) באמצעות מפיץ בלעדי, חברת נובל קוסמטיקס. הנתבעות הינן חברות העוסקות ביבוא ובמכירה של בשמים, ובכלל זה בשמים של התובעות.

לטענת התובעות, הנתבעות מוכרות בשמים של התובעות שלא כדין, בין היתר בכך שהן פוגמות באריזות על ידי הסרת הקידוד המציין את מקור הסחורה. לטענת התובעות, במכירת בקבוקים אשר הוסר מהם הקוד – מתעשרות הנתבעות שלא כדין ומבצעות עוולה של גרם הפרת חוזה.

עוד טענו התובעות כי הנתבעת 1 הפרת את זכויות קנין הרוחני בכך שהיא עושה שימוש בסימני המסחר של התובעות - על ידי הטבעתם בקטלוג אשר במסגרתו מוצגים מוצרים מקוריים של התובעות.  

תוצאות ההליך: התביעה מתקבלת בחלקה, נפסק כי יבוא, שווק ומכירה של מוצרי התובעות מהם הוסר הקוד – מהווה עוולה של גרם הפרת חוזה ועשיית עושר שלא במשפט.

ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות לשווק או למכור במישרין או בעקיפין מוצרים בצורה זו. כמו כן, ניתן צו למתן חשבונות, כדי שניתן יהיה לפצות את התובעות בגין רווחים שנעשו שלא כדין.

בנוסף נפסק כי הנתבעות ישאו בהוצאות התובעות בסך 75,000 ₪ + מע"מ.

הערת DWO: בפקודת סימני מסחר יש את סעיף 47 המסדיר את סוגיית שימוש אמת בסימן מסחר. לא ברור מדוע אין התייחסות לסעיף זה בפסק הדין.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

13 בדצמבר, 2012,

0 תגובות

ריגול תעשייתי בדרך של פריצה לחומר מחשב

ריגול תעשייתי בדרך של פריצה לחומר מחשב
תביעה שהוגשה בתחילה על ידי חברת גאמידה מדאקויפ בע"מ כנגד חברת גטר ביו מד בע"מ, חברת Fisher Scientific Company L.L.C ומר יעקב טוויק (בהמשך הועבר התביעה כנגד טוויק לבית הדין לעבודה והתביעה כנגד גטר הסתיימה בפשרה). התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט עמירם בנימיני. ביום 5.12.2012 ניתן פסק הדין בתביעה כנגד פישר.
 
העובדות: תביעה לתשלום פיצויים בסך 4 מיליון ₪ בגין גזל של סודות מסחריים ושימוש בהם. התובעת טוענת כי הנתבעת, חברת FISHER SCIENTIFIC העולמית, שיתפה פעולה עם עובד לשעבר של התובעת, יעקב טוויק, אשר הורשע על פי הודאתו בכך שחדר ללא רשות למחשבי התובעת ונטל משם חומרים שונים (חדירה לחומר מחשב). התובעת טוענת כי הנתבעת עודדה את טוויק לחדור למחשבי התובעת לצורך השגת מידע סודי השייך לה, ולשם שימוש במידע על מנת לפגוע בעסקיה. 
התביעה הוגשה תחילה גם נגד טוויק וחברת גטר ביו מד בע"מ (להלן: "גטר"), שהיא נציגתה של הנתבעת בישראל. טוויק עבד בגטר בעת שביצע את החדירות הבלתי מורשות למחשבי התובעת, ועשה לשם כך שימוש במחשביה. התביעה נגד טוויק הועברה לבית הדין לעבודה, בהתאם להוראת סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, ובסיומה חויב טוויק לשלם לתובעת סך של 1 מיליון ₪ (פסק הדין ניתן מכוח סעיף 79א. לחוק בתי המשפט). התביעה נגד גטר הסתיימה בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ולפיו חויבה גטר בתשלום סך של 400,000 ₪ לתובעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי כתב התביעה חושף פרשה חמורה של גזל סודות מסחריים, שבוצע בידיעתה המלאה ובעידודה של הנתבעת. הנתבעת הפעילה עובד לשעבר של התובעת (טוויק) כסוכן שפעל עבורה אצל התובעת. הלה חדר למחשבי התובעת מאות פעמים, תוך ביצוע עבירות לפי חוק המחשבים, כדי לדלות משם מידע עסקי חסוי שהנתבעת שמחה לקבל ואף השתמשה בו כדי לפגוע בתובעת. עסקינן בריגול תעשייתי שביצעה הנתבעת אצל התובעת, כדי לשאוב מידע חסוי על מתחרותיה. 
 
נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 600,000 ₪ כפיצוי סטטוטורי בגין גזל סודותיה המסחריים (1,000,000 ₪ פיצוי בתיק זה, בקיזוז הסך של 400,000 ₪ שגבתה התובעת לפי פסק הדין שניתן נגד גטר). 
 
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 60,000 ₪, ובנוסף תשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך 150,000 ₪. סכומים אלו ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

28 בנובמבר, 2012,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתסריט

הפרת זכויות יוצרים בתסריט

 

תביעה שהוגשה על ידי התסריטאי גרי ברינט כנגד ערן ריקליס הפקות בע"מ, ערן ריקליס, סוהא עראף, גלובוס גרופ בע"מ, יורם גלובוס, אלן גרינבלט, Neue Impuls Film, Mact Productions Antoine de Clermont-Tonnere.
התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ונדונה בפני השופט אבי זמיר. ביום 19.11.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: התובע טוען כי חלקים מהסרט הידוע "הכלה הסורית" הועתקו מתסריטים קודמים, שנכתבו על ידו.
התובע טוען, כי הוא פגש את הנתבע 6, מר אלן גרינבלט ומסר לו תסריט שכתב ששמו “The Pioneers”. בנוסף טוען התובע כי מסר לנתבעת 4, גלובוס גרופ בע"מ,  את התסריט “Leaving Omar”.
לטענת התובע, הנתבעים 4 - 6 לא הפיקו כל סרט או סדרה על פי התסריטים שכתב אלא השתמשו בהם לצרכיהם והעתיקו מהם, לצורך כתיבת ופיתוח התסריט ששימש בסיס לסרט "הכלה הסורית" (שאר הנתבעים קשורים בצורה זו או אחרת להפקת הסרט).
 
תוצאות ההליךהתביעה נדחתה, נפסק כי לא הוכח שתסריט “The Pioneers” נמסר למר ריקליס; כרונולוגיית האירועים אינה מאפשרת את היתכנות העתקת התסריט “Leaving Omar” ; מאפייני הסרט "הכלה הסורית" ודמויותיו נלקחו ישירות מהסרט “Borders” שהופק על ידי מר ריקליס בשנת 1998, בטרם כתיבת תסריטיו של התובע; כך או כך, קווי דמיון מסוימים, ככל שניתן למצוא כאלה, אינם מעידים על העתקה.
בנוסף נפסק כי התובע ישלם לנתבעים 1, 2, 3, 7, 8 (ביחד) הוצאות משפט בסך של 200,000 ₪, וסכום נוסף של 200,000 ש"ח לנתבעים 4, 5, 6.
 
הערת DWO: המדובר בפסיקת הוצאות חריגה ביותר להליכים בתחום זכויות היוצרים ובפסק הדין אין הנמקה ביחס לסיבותיה.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

5 בנובמבר, 2012,

0 תגובות

פיצוי בגין יבוא של שעונים המפרים סימן מסחר ROLEX

פיצוי בגין יבוא של שעונים המפרים סימן מסחר ROLEX

תביעה שהגישה רולקס כנגד רביב כהן, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 5.9.2012 ניתן פסק דין בתיק (הפרת סימן מסחר).

עובדות: המכס עיכב בהתאם לסמכותו לפי סעיף 200א לפקודת המכס שעונים המסומנים בסימן ROLEX  אשר נטען כי הם מפרים את סימן מסחר. השעונים לא שווקו. נטען כי המדובר ב 3600 שעונים מדגמים שונים. הנתבע טען כי לא הזמין את שעונים הנושאים את הסימן וכי המשלוח נשלח אליו בשגגה.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט דחה את הטענה כי מדובר בטעות, ניתן צו מניעה וצו להשמדת השעונים וכן נפסק פיצוי בדרך של פשרה בסך של 50,000 ₪ ובנוסף נפסקו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ ובנוסף על הנתבע שלאת בהוצאות השמדת ואחסנת השעונים.

הערות: במסגרת קדם המשפט הראשון הצדדים ביקשו כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 79א ויפסוק בתיק על דרך הפשרה.

5 בנובמבר, 2012,

0 תגובות

פיצוי בגין מכירה ואחזקה של שעונים המפרים את סימן המסחר ROLEX

פיצוי בגין מכירה ואחזקה של שעונים המפרים את סימן המסחר ROLEX

תביעה שהגישה רולקס כנגד רפאלי איזבו, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 5.11.2012 ניתן פסק דין בתיק (הפרת סימן מסחר).

עובדות: התובעת טענה כי בחנות שבבעלות הנתבע נתפסו על ידי משטרת ישראל בשתי הזדמנויות שונות שעונים מזויפים עליהם מופיע סימנה המסחרי ROLEX. לטענת התובעת המדובר ב 54 שעונים שנתפסו בסך הכל בחנות ובשעון אחד שנרכש על ידה בסך של 450 ₪.

בכתב התביעה התובעת ביקשה צווי מניעה וצווי השמדה לטובין שנתפסו וכן פיצוי בסך של 250,000 ₪.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק פיצוי בדרך של פשרה בסך של 30,000 ₪ ובנוסף נפסקו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪.

הערות: במסגרת קדם המשפט הראשון הצדדים ביקשו כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 79א ויפסוק בתיק על דרך הפשרה.

14 באוקטובר, 2012,

0 תגובות

הגנה על שם פרטי כמילת חיפוש

הגנה על שם פרטי כמילת חיפוש

תביעה שהוגשה על ידי ד"ר רוני מוסקונה כנגד פרופורציה פי. אם. סי. בע"מ וקופת חולים כללית. התובענה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, בפני השופט יהודה פרגו. ביום 11.9.2012 ניתן פסק הדין בתובענה.

עובדות: נטען כי הנתבעות רכשו את שם התובע כמילת מפתח במערכת המודעות המכוונות (Google AddWords) של מנוע החיפוש גוגל (סימני מסחר באינטרנט). וכל פעם שמשתמש בגוגל הקיש את שמו של התובע, מודעותיהן של הנתבעות הופיעו בדף התוצאות החיפוש.

התובע טען כי בכך יש כדי פגיעה בפרטיותו בשל שימוש מסחרי שעושות לטענתו הנתבעות בשמו,  ללא הסכמתו. 

תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. לא נמצא כל פסול בשימוש בשם התובע כמילת חיפוש המפנה אל קישור ממון. לא ניתן צו להוצאות.

הערת DWO: המדובר בפסק דין חשוב (מחוזי) אשר הופך קביעת פסק הדין בעניין ד"ר דב קליין נ' פרופורציה (שלום) לפיו שימוש בשם כמילת חיפוש מהווה הפרה של פרטיות. יובהר כי פסיקה זו מחזקת את הקביעה בעניין מתאים לי ולמטייל, לפיה רק שימוש מטעה במילת חיפוש הינו שימוש אסור.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

 

הפרת פרטיות במילת חיפוש

חוק הגנת הפרטיות התשמ׳׳א-1981 קובע:

 ״1, איסור הפגיעה בפרטיות

 לא יפגע אדם בפרטיות זולתו ללא הסכמתו.

 2, פגיעה בפרטיות מהי

 פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:

 (6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו לשם רווח״.

 

נפסק כי בהקלדת מילות החיפוש/המפתח ״רוני מוסקונה״, תוצאת החיפוש העלתה  את האתר האישי הפרטי של התובע - ד״ר רוני מוסקונה״ - לצד אתרים אחרים, אתרים שלתובע אין בעלות עליהם והוא אינו אחראי לתוכנם; לרבות אתרים/ ״קישורים ממומנים״ שנותנים שירותים דומים לאלו הניתנים ע״י התובע.

 אתרים/״קישורים ממומנים״ אלו, מופיעים בצד שמאל של דף לוח המודעות כשקו רציף  מפריד ביניהם ובין שאר האתרים, לרבות האתר האישי הפרטי של ד״ר רתי מוסקונה.

בית המשפט סבר כי דין של האתרים או "הקישורים המומנים או "המודעות הממומנות" כדין כל האתרים האחרים. אין התובע יכול למנוע את הופעתם בתוצאות החיפוש גם אם המדובר באתרים המתחרים עימו.

מחפש המידע אינו מוטעה והוא יודע לבור היטב מתוך המידע המוצג בתוצאות החיפוש את המידע הרלוונטי לו והוא יודע להבחין בין סוגי המידע. התובע לא רכש את מילות החיפוש / המפתח "רוני מוסקונה". מילים אלו הן נחלת הכלל גם אם אלו מילים המרכיבות את שמו.

ניתן לעשות שימוש בשם זה אף ביחס לאתרים אשר השם "רוני מוסקונה" אינו מופיע בהם, אך קשורים בדרך כלשהי לנושא הפרסום.

בית המשפט דוחה את הגישה של השופטת חנה ינון בעניין ת.א. 48511/07 ד"ר דב קליין נ' פרופורציה לפיהם "שמו של אדם אינו מילה או מושג גנרי ואף אינו סימן מסחר ועל כן אין להשתמש בו כמושא לקישורי פרסום ממומנים".

בנוסף, גם הפרסום האתר האישי הפרטי של ״ ד״ר רוני מוסקונה״  (לבקשתו) באתרי החיפוש,

 הפך את המילים ״רוני מוסקונה״  למילות חיפוש/מפתח ולנחלת הכלל.

לסיכום נקבע כי הופעתם  של  ״קישורים ממומנים״ על לוח המודעות בו מופיע גם אתר הפרסום של התובע אינה פוגעת בפרטיותו של התובע.

 

כמאמר כב׳ השופט ריבלין בע״א 8483/02 אליני אל בע״מ נ׳ אריאל מקדונלד:

 ׳׳אין זו הפגיעה ברגשותיו אותה הוא מבקש לרפא, כי אם את הפגיעה האסורה, אולי, בקניינו. לא לכן נועדה ההגגה על הפרטיות. היא נועדה ליתן פיצוי בגין עוגמת נפש - קרי בגין נזק נפשי, להבדיל נזק כלכלי, שהוסב לאדם. זוהי הגנה אשר עניינה בצנעת חייו של הפרט ובפגיעה ברגשותיו אותה הוא חווה עת מופרת האינטימיות של חייו. כך הוסבר הצורך בחקיקת חוק אשר יגן על הזכות לפרטיות במדינת ישראל."

 

27 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

הגנה על סימן מסחר מתאר כמילת חיפוש

הגנה על סימן מסחר מתאר כמילת חיפוש

תביעה שהוגשה על ידי חברת למטייל המרכז לטיולים בע"מ וחברת למטייל ברשת.קום (2000) בע"מ כנגד כ.כ.א.ש. בע"מ והבעלים שלה אליהו ברנס. התובענה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 2.9.2012 ניתן פסק הדין בתובענה.

 

עובדות: התובעות, רשת למטייל, הן בעלות שני סימני מסחר: האחד, ביחס למילה "למטייל" בעברית ו -  lametayel באנגלית והשני, ביחס לסמל (לוגו) של קבוצת "למטייל", הכולל גם את המילה "למטייל".

הנתבעת מפעילה חנות תחת השם "כ.כ.א.ש – המרכז למטייל ולחייל" החלה להפעיל אתר אינטרנט, שכתובתו www.odafim- lamtayel.co.il. הנתבעים פרסמו את האתר במנוע החיפוש "גוגל", תחת השמות "למטייל" ו"עודפים למטייל". כמו כן, רכשו הנתבעים מ"גוגל" קישורים ממומנים, כך שהקשת מילים מסוימות שנבחרו על ידם, מביאה ל"קפיצת" מודעה פרסומית מטעמם בצד הדף, הכוללת קישור לאתר. בנוסף הנתבעים כתבו בדף הראשי של האתר, כי "כל הזכויות שמורות לעודפים למטייל".

בפעילותם זו, נטען כי הנתבעים ביצעו עוולות של גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, תיאור כוזב והפרת סימני מסחר.

התובעות עותרות להורות לנתבעים לחדול ולהימנע מכל שימוש עתידי בשמות "למטייל" ו- "lametayel" ולחדול משימוש בשם הדומיין  http://www.odafim-lametayel.co.il; לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות פיצויים בסך של  200,000 ₪.

 

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי השימוש שעשו הנתבעים בסימן "למטייל" הינו שימוש המטעה צרכנים לחשוב כי הם קשורים לרשת למטייל.

על כן, ניתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בשמות "למטייל" ו- "lametayel", בין באתר המפר ובין בדרך אחרת, לרבות שימוש בשם המתחם .www.odafim - lametayel.co.il.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים  לשלם לתובעות פיצוי בסך  100,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

 

הערת DWO: פסק דין זה מנוגד לפסיקה העקבית שניתנה בשנים האחרונות ביחס לפרשנות עוולת התערבות בלתי הוגנת לפיה עוולת זו תתקיים רק במצב של חסימה פיזית המונעת או המכבידה את הגישה של הלקוחות (ראו למשל פסקי דין בעניין אסף יצחק גולני ובעניין אופנת תוכנה).

בנוסף, המדובר בפסק דין המחדד את הפסיקה (בעניין מתאים לי) לפיה שימוש מטעה במילת חיפוש בגוגל (לרבות קישור ממומן בגוגל) הינו שימוש אסור אשר מנוגד לדיני סימני מסחר וגניבת עין.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

29 באוגוסט, 2012,

0 תגובות

שיווק מוצרים מקוריים ביבוא מקביל תוך הפרת סימן מסחר

שיווק מוצרים מקוריים ביבוא מקביל תוך הפרת סימן מסחר

תביעה שהוגשה על ידי חברת האופנה TOMMY HILEFIGER והיבואן הבלעדי שלה בישראל, חברת סי אנד שלס שיווק בע"מ (סקאל) כנגד אלעד מנחם סויסה וחברת מחסן היבואן 24 בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט יצחק ענבר. ביום 31.7.2012 ניתן פסק הדין בתובענה.

העובדות: הנתבעים עוסקים ביבוא מקביל לישראל של מוצרי TOMMY HILFIGER באמצעות בית עסק ששמו "מחסן היבואן" (בבני ברק). בשנותיו הראשונות של העסק שמו היה: "מחסן היבואן -טומי הילפיגר".

התובעות טוענות, כי הנתבעים מנהלים את בית העסק תוך הפרתם של סימני המסחר והטעיית הציבור. לטענתם, הנתבעים מציגים עצמם כעסק שקשור לתובעות 1-3 ופועל תחת חסותן, כאילו הוא היבואן הבלעדי, וכאילו הסחורה הנמכרת בו זהה לזו הנמכרת בסניפיה של התובעת.

תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי הנתבעים ישיבו לחברת TOMMY HILEFIGER (ולא ליבואן הבלעדי) את התעשרותם בסך 457,500 ₪.

בית המשפט סבר כי השימוש של היבואן המקביל חרג מהמסגרת המקובלת בשימוש בסימן המסחר על ידי יבואן מקביל.

נפסק כי אין מקום להטיל על הנתבעים איסור גורף להשתמש בסימני המסחר מאחר והם יבואנים מקבילים ואולם ניתנים בזה צו מניעה האוסר:

א. להשתמש בשם "מחסן היבואן -טומי הילפיגר".

ב. להשתמש בסימן המסחר TOMMY במסגרת שם הדומיין באתר האינטרנט.

ג. להשתמש בסימני המסחר בשילוט ובפרסומות, אלא אם יצוין בפרסום "יבוא מקביל".

ד. להשתמש בצבעי סימני המסחר לשם צביעת קירות העסק ואתר האינטרנט.

בנוסף נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעות את הוצאות המשפט בסך של 80,000 ₪.

 

הערת DWO: המדובר בפסק דין תקדימי במהותו הנוגד את מגמת הפסיקה ונותן פירוש חדשני (המטיב עם היבואן הבלעדי) להוראות סעיף 47 לפקודת סימני מסחר הקובע כי "רישום לפי פקודה זו לא ימנע אדם מהשתמש שימוש אמת בשמו או בשם עסקו, או בשמו הגאוגרפי של מקום עסקו, שלו או של קודמיו בעסק, או מהשתמש בהגדר אמיתי של מהותם או איכותם של טובין שלו".

החלטה מרחיבה את המונופול של יבואן מקביל ביחס לסימן מסחר וזאת אף במצב בו אין כל חשש להטעיית הציבור.

בשורה התחתונה, בית המשפט פסק פיצוי אך ורק לחברת TOMMY HILEFIGER ולא ליבואן הבלעדי וזאת בגין שיווקם של מוצרים מקוריים של חברת TOMMY HILEFIGER!!!

 

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

12 באוגוסט, 2012,

4 תגובות

זכויות יוצרים בדמויות חזותיות מצוירות למול דמויות ספרותיות

זכויות יוצרים בדמויות חזותיות מצוירות למול דמויות ספרותיות

תובענה שהוגשה על ידי הציירת והמאיירת מרים בילו כנגד מוזיאון הילדים בחולון. התובענה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 2.8.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

התובענה הוגשה בתחילה במסגרת המרצת פתיחה לקבלת סעד הצהרתי. בהמשך, בית המשפט הורה על העברתה לתביעה במסגרת פסים רגילים ואולם למרות החלטה זו התובעת לא תיקנה את התביעה והוסיפה סעד לפיצוי כספי.

העובדות: לטענת התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בדמויות ובציורים המוצגים במוזיאון הילדים בחולון. כל המעורבים בפרויקט, לרבות הנתבעות, ידעו היטב כי היא הציירת ומעצבת הדמויות בהן נעשה שימוש במוזיאון. אף על פי כן, הנתבעות עשו שימוש בדמויות שעיצבה מבלי לקבל את רשותה ומבלי להסדיר את זכויות השימוש בהן. הנתבעות אף הכניסו שינויים בחלק מן הדמויות, ללא רשותה, והן גם מוכרות ללא רשות מוצרים המעוצבים על פי הדמויות. התובעת טענה כי מעשי הנתבעות מהווים הפרה של זכויות היוצרים של התובעת בדמויות, והיא זכאית לצו האוסר עליהם להשתמש בהם.

לטענת הנתבעות, לצורך הקמת מוזיאון הילדים הן חתמו על מספר הסכמים עם אברמסון וחברות שבשליטתו, אשר נטלו על עצמם את האחריות המלאה לתכנון וביצוע המוזיאון ותצוגותיו. בהסכמים אלו הובהר כי כל העבודות הקשורות למוזיאון, וכל הזכויות בהן, יהיו בבעלות הנתבעות. הזכויות הנתבעות על ידי התובעת נרכשו אף הן מאברמסון על ידי הנתבעות. לחלופין, טענו הנתבעות כי התובעת מנועה מלטעון כיום לזכויות בדמויות נוכח שתיקתה במשך שנים רבות בהן לא עמדה על זכויותיה. בהתנהלותה, מנעה התובעת מהנתבעות את האפשרות להסדיר את הנושא מבעוד מועד.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בעיקרה. נפסק כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בציורים ובשרטוטים נשוא התובענה.

ניתן צו מניעה קבוע, שייכנס לתוקף בתום שנה מיום מתן פסק הדין, האוסר על הנתבעות, בעצמן או באמצעות אחרים, לעשות שימוש כלשהו, בדו-מימד או בתלת-מימד, באיזה מן הציורים או השרטוטים של התובעת.

בנוסף נפסק כי הנתבעות תשלמנה לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

הערת DWO: המדובר בתביעה בהיקף הפרה גדול בו, באופן לא ברור, התובעת לא עתרה לקבלת פיצוי בגין ההפרה ולא עתרה לפיצול סעדים, כך שתוכל לתבוע בשלב מאוחר יותר את נזקה בגין ההפרה. ניתן להעריך כי בהיקף ההפרה המדובר ניתן היה לתבוע פיצויים בהיקף של (לפחות) מאות אלפי שקלים ויותר ואולם משלא הוגשה תובענה כספית בזמן ובמועד ובהתאם לעיקרון מיצוי העילה, ספק אם התובעת תוכל לעתור לפיצויים בשלב זה.

אומנם, בתביעה לסעד הצהרתי, מי שזכה בסעד הצהרתי, רשאי לתבוע סעד אופרטיבי, ותביעתו הנוספת אינה טעונה היתר לפיצול סעדים ואולם, במקרה הנדון אין המדובר בתביעה שהסעד היחידי בה הוא סעד הצהרתי, המדובר בתביעה שהסעד העיקרי בה הוא צו מניעה ועל כן יש ספק ביחס לתוקפו של החריג המדובר במקרה הנדון. 

נקודות מרכזיות שנדנו בפסק הדין:

24 ביוני, 2012,

0 תגובות

תובענה ייצוגית בגין משלוח דואר זבל

תובענה ייצוגית בגין משלוח דואר זבל

בקשה לאישור תובענה ייצוגית בסך 70 מליון ₪ שהגיש עורך דין סהר פלד כנגד חברת אול יו ניד בע"מ (אתר Alljobs) והמנכ"לית של החברה הגב' רויטל הנדלר. הבקשה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 11.6.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: עניינה של הבקשה הפרת חוק הספאם לפי סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת וזאת בשל משלוח מייל פרסומי בודד ללא הסכמה מפורשת, מראש ובכתב, של הנמען (עורך דין ודואר זבל).

המבקש נרשם לשירות חיפוש משרות המוצע על ידי אתר Alljobs בתשלום. לאחר מכן ביטל את המנוי. בינואר 2009 שב גלוש באתר, אך לא חידש את המנוי בתשלום.

ביום 5.4.09, התקבלה בתיבת הדואר האלקטרוני של המבקש דבר פרסומת מאתר Alljobs.

שעות ספורות לאחר קבלת ההודעה שלח המבקש מכתב למשיבה, בו ציין כי במשלוח ההודעה היא הפרה את הוראות חוק התקשורת. לאחר תכתובת קצרה בין הצדדים ביום 22.4.09, כשבועיים לאחר קבלת המייל הוגשה הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

תוצאות ההליך: בית המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. ופסק כי המבקש ישלם למשיבות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 25,000  ₪.

להלן הנקודות המרכזיות שנדונו בפסק הדין:

17 ביוני, 2012,

0 תגובות

גזלת פעילות, גזלת שם מתחם והקמת חברה מתחרה על ידי שותף

תביעה שהוגשה על ידי ביגון יואב וחברת בלי דירה בע"מ כנגד שגיא הירש וחברת מקורות תוכנה בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 6.6.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: המדובר בתביעה למתן צו מניעה קבוע ופיצוי כספי שעילותיה הפרת זכויות קניין רוחני ועשיית עושר ולא במשפט הנובעות מהעברת רישום הבעלות בשם המתחם "Blidira.co.il" על שם חברת מקורות תוכנה בע"מ (גזלת שם מתחם). כמו כן, מעשיית שימוש שלא כדין בדומיין ובתוכנה שפותחה במסגרת המיזם מחוץ לפעילותה העסקית של חברת "בלי דירה בע"מ".

הצדדים הקימו יחדיו "מיזם בלי דירה" והיו שותפים שווים במיזם במסגרת חברת בלי דירה בע"מ, במהלך חודש פברואר 2006 הציב הנתבע אולטימטום, בה קבע כי במידה והתובע לא יתקבלו דרישותיו בנוגע להתנהלות העסקית המשותפת בין השניים, הנתבע יפעל במסגרת עסקית אחרת ויחד עימו תועבר גם פעילות מערכת "בלי דירה", וכתוצאה מכך תתרוקן פעילותה העסקית של התובעת – אמר וכך עשה ומכאן התובענה.

תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי הדומיין יועבר על שם התובעת, ע"י הנתבעים. התוכנה הפועלת באתר הדומיין תימסר לתובעים. ניתן צו מניעה קבוע לפיו הנתבעים לא יעשו כל שימוש בדומיין ובתוכנה שפותחה במסגרת המיזם של "בלי דירה" מחוץ לפעילות העסקית של התובעת.

בנוסף, נפסק פיצוי בסך של 10,000 ₪, בגין פעולות הגזל.

הנקודות המרכזיות שנדונו בפסק הדין:

15 במאי, 2012,

0 תגובות

שידורי ספורט ברשת: שימוש הוגן וחשיפת פרטי גולש

שידורי ספורט ברשת: שימוש הוגן וחשיפת פרטי גולש

ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 2.9.09 בבש"א 11646/08 שניתן על-ידי כבוד השופטת מ' אגמון גונן.

פסק הדין בערעור ניתן ביום 13.5.2012 בבית המשפט העליון, מפי ההרכב המשנה-לנשיא א' ריבלין, השופט ח' מלצר, השופט נ' הנדל.

העובדות נשוא הערעור: פלוני הוא בעל אתר אינטרנט בשם Livefooty, אשר מציע לציבור הגולשים אפשרות לצפות במשחקי כדורגל בשידור חי, בלא תשלום, בטכנולוגיית "Streaming", וזאת בלא שקיים בידו היתר או רישיון להעברת שידורי המשחקים. זהותו של פלוני אינה ידועה לבעלת זכויות היוצרים (זכויות יוצרים באינטרנט).

המערערת היא ליגת הכדורגל האנגלית The Football Association Premier League Ltd. (להלן: הליגה, או המערערת), המארגנת ומקיימת משחקי כדורגל באנגליה. בכל משחק המתנהל בליגה מתקיים תהליך של צילום, עריכה ושידור.

לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בשאלות הנוגעות לענייננו ראה פסק דינה של כבוד השופטת מ' אגמון-גונן.

תוצאות ההליך: בית המשפט העליון קיבל את הערעור בחלקו. נמצא כי  נתקיימה הפרה של זכות היוצרים וכי לא מתקיימת הגנת השימוש ההוגן. הערעור נדחה בכל הנוגע לבקשה לחשיפת פרטיו של פלוני. נקבע כי על המחוקק לדאוג לחקיקה מתאימה בנושא.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

4 באפריל, 2012,

0 תגובות

העברת בעלות בזכויות יוצרים ביומני גבע ושלילת זכאות לפיצוי סטטוטורי

העברת בעלות בזכויות יוצרים ביומני גבע ושלילת זכאות לפיצוי סטטוטורי

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו מיום 25.3.2008 בת"א 2062/02 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ע' בנימיני.

העובדות: הערעור הוגש על ידי אולפני הרצליה כנגד ברקי פטה המפריס ישראל ונדון בבית המשפט העליון בפני השופטים: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין, כבוד השופט ס' ג'ובראן, כבוד השופט נ' הנדל. ביום 4.4.2012 ניתן פסק הדין בערעור.

תוצאות ההליך: הערעור התקבל באופן חלקי, במובן זה שהסעד בדבר הזכאות לפיצוי סטטוטורי, מבוטל. יתר הסעדים נותרים בעינם.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

31 במרץ, 2012,

0 תגובות

זכויות יוצרים בסרט פורנוגרפי "מרותקות לבסיס" וזכאות למתן חשבונות

זכויות יוצרים בסרט פורנוגרפי
* התמונה להמחשה בלבד

תביעה שהוגשה על ידי תומר הרפז וניר שחר כנגד אלון שעשוע, אסף שעשוע וחברת ארו סנטר בע"מ. התביעה נדונה בבית המפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 29.3.2012 ניתן פסק דין חלקי בשאלת החבות.

המדובר בתביעה למתן צו מניעה קבוע, צו עשה, צו למתן חשבונות ותשלום פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים בסרט פורנוגרפי בשם "מרותקות לבסיס" אותו כתבו, הפיקו, ביימו וערכו התובעים. לטענת התובעים, הנתבעים העלו לאתרי אינטרנט שבבעלותם העתק מלא של הסרט, ללא הסכמתם, ואף מבלי לציין את שם התובעים כמפיקי הסרט (זכויות יוצרים באינטרנט). בכך הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים של התובעים בסרט וכן את "זכותם המוסרית". בנוסף, במעשי הנתבעים יש משום עשיית עושר ולא במשפט.

בנוסף, לטענת התובעים, ארו סנטר הינה גם הבעלים של שני אתרי אינטרנט נוספים, בשם sex5g.com ו- arab-sex.tk, בהם גם הופיע עותק לא מורשה של הסרט, לאחר שזה הוסר מאתר ero.co.il, לפי דרישת התובעים.

בקדם המשפט נקבע כי הדיון בתביעה יפוצל לשני שלבים, כאשר בשלב הראשון תידון אך ורק שאלת החבות והזכאות לצו מניעה קבוע ולצו מתן חשבונות. בשלב השני, אם תקבע אחריות, יידונו הסעדים הכספיים.

התביעה  בשאלת החבות התקבלה, הוכח שהנתבעים אחראים להפרת זכויות היוצרים. ניתן צו מניעה קבוע האוסר להפר את זכויות היוצרים של התובעים. ניתן בזה צו המורה לנתבעים כולם להגיש לתובעים ולבית המשפט בתוך 45 יום דו"ח מאומת בתצהיר שלהם ובתצהיר של רואה חשבון, בו מפורטים כל הרווחים שהנתבעים, או מי מהם, הפיקו מן הסרט הנ"ל, והכוונה לכל רווח שהופק מהפצת הסרט "מרותקות לבסיס" באתרים המפרים.

נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בגין שלב זה בסך 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכויות יוצרים בסרט

סרט הוא יצירה קולנועית המהווה אגד של "יצירות", שכל אחת מהן עשויה להיות מוגנת בפני עצמה (כגון, התסריט, המוסיקה, הצילום וכו'); אך החוק מגן בנפרד גם על היצירה הקולנועית השלמה כ"יצירה דרמטית", כאמור בסעיף 35(1) לחוק משנת 1911. כך גם חל הדין הישן בנוגע לשאלת הבעלות ביצירה מוגנת (סעיף 78(ה) לחוק החדש).

הסרט כיצירה מקורית

אין מחלוקת כי הסרט הינו יצירה "מקורית", כהגדרתה בסעיף 1(1) לחוק: כל שנדרש הוא שהיצירה אינה מועתקת מיצירה אחרת, ושהיא באה לעולם כתוצאה ממאמץ, כישרון והשקעה במידה צנועה ביותר (ע"א 360/83 סטרוסקי נ' גלידת ויטמן, פ"ד מ(3) 340, 348).

הבעלות בסרט

בהתאם לסעיף 5(1) לחוק זכות יוצרים, 1911 הבעלות בזכות היוצרים ביצירה נתונה ל"מחברה". התובעים, כמי שכתבו את התסריט, ביימו והפיקו את הסרט, ערכו אותו, רכשו את כל זכויות הצילום בסרט - הינם "המחבר" של הסרט, ועל כן הם בעלי הזכויות ביצירה.

אחריות אישית להפרה

היותו של אדם אורגן בחברה איננו מקנה לו חסינות מפני אחריות לביצוע עוולה, ומאידך, אין בהיותו אורגן כדי להרחיב את גבולות האחריות שלו, ולקבוע כי הוא אחראי לכל מעשה עוולה שביצעה החברה. ההלכה היא כי: "המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסודות האחריות". דברים אלו נכונים גם לעובד של החברה, שאיננו אורגן שלה.

נתבעים 1-2 התבקשו על ידי התובעים להפסיק להפר את זכויותיהם בשנת 2005, ולכן היו מודעים היטב לכך שכאשר הם מעלים את הסרט לאתרים המפרים, הם מפרים את זכויות התובעים. התובעים גילו אורך רוח כלפי הנתבעים, ולפנים משורת הדין הסתפקו באותה עת בהסרת הסרט מאתר ero.co.il, מבלי לדרוש פיצוי על הפרת זכויותיהם.

הנתבעים היו מעורבים באופן אישי בהפרת זכויות התובעים, ואף בניסיון להסוות את העובדה שהם ממשיכים להפר את זכויות התובעים על ידי הקמת האתרים המפרים, הרי שמתקיימים בהם, באופן אישי, יסודותיה של עוולת הפרת זכויות היוצרים, באופן המצדיק הטלת אחריות אישית עליהם.

אחריותו של אלון אינה נובעת מהיותו המנהל ובעל השליטה בארו סנטר, אלא מן העובדה שהוא בעצמו הפר את זכויות היוצרים של התובעים כאשר איפשר את העלאת הסרט לאתרים המפרים של הנתבעת 3. כך גם עולה מתצהירו מעורבותו האישית האינטנסיבית במעשה ההפרה הנטען.

לכן יש לקבוע כי הפרת זכות היוצרים בוצעה, מטעמה של ארו סנטר (נתבעת 3) ועבורה, על ידי הנתבעים 1 ו- 2, ושלושת הנתבעים אחראים כולם להפרה.

צו למתן חשבונות

ניתן בזה צו המורה לנתבעים כולם להגיש לתובעים ולבית המשפט בתוך 45 יום דו"ח מאומת בתצהיר שלהם ובתצהיר של רואה חשבון, בו מפורטים כל הרווחים שהנתבעים, או מי מהם, הפיקו מן הסרט הנ"ל, והכוונה לכל רווח שהופק מהפצת הסרט "מרותקות לבסיס" באתרים המפרים (sex5g.com ו- arab-sex.tk).

נפסק כי התובעים יודיעו בדיון זה האם יש בדעתם לדרוש פיצויים בגין הפרה, או שמא עתירתם היא לדרוש השבת רווחיהם של הנתבעים על בסיס דו"ח הרווחים שיגישו (לא ניתן לתבוע את שני הסעדים גם יחד). אם התובעים עומדים על השבת רווחים, הם יודיעו האם הם מבקשים לסתור את דו"ח הרווחים שיגישו הנתבעים באמצעות ראיות, או לחקור את הנתבעים ורואה החשבון שיאשר את הדו"ח.

4 במרץ, 2012,

0 תגובות

ביטול פטנט בשל פרסום קודם והיעדר התקדמות המצאתית

תביעה שהגישה חברת קליימן מטאור כנגד פולישק תעשיות פלסטיקה - ניר יצחק סופה וכנגד הדר דרור וחברת ביטקנט בע"מ (תביעה בעילת הפרת פטנט).

התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט חאלד כבוב וביום 4.3.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: התובעת, קליימן מטאור בע"מ (להלן: "מטאור") יצרנית רשת "ביונט" להגנה מפני חרקים, רשמה פטנט ישראלי מספר 119919- (להלן: "פטנט מטאור") וכן רשמה את סימן המסחר "ביונט" כסימן רשום.

לטענת התובעים הנתבעים מפרים את הפטנט בארבע התביעות המנוסחות בפטנט (מילולית ומהותית) באמצעות מוצריהם רשת ה"אופטינט" וה"ביוטקנט", וכן מטעים את הציבור תוך הפצת פרסומים כוזבים והצגת תוצאות של מחקרים לא מוכרים, ותוך פרסום נתונים מטעים של הרשתות שלהם אל מול רשת ביונט. כן טוענים התובעים כי הנתבעים מפרים את סימנה המסחרי של מטאור. לטענת התובעים התנהלות הנתבעים גורמת לתובעים נזקים הנאמדים ב- 8,424,000 ₪.

תוצאות ההליך: בית המשפט דחה את התביעה בעילה של הפרת פטנט וביטל את תוקף הפטנט בשל טענות היעד חידוש והתקדמות המצאתית.

בית המשפט קיבל את התביעה בעילה של הפרת סימן המחסר ביונט – ונתן צו מניעה קבוע כנגד שימוש בשם הרשת "ביוטקנט" כנגד הנתבעים 1 ו-2.

בנוסף נפסק כי התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ בסך כולל של 75,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת התיק:

21 בפברואר, 2012,

0 תגובות

ערעור על החלטת רשם סימני המסחר בעניין הסימן KILLAH

ערעור על החלטת רשם סימני המסחר בעניין הסימן KILLAH

ערעור מיום 26.1.2011 על החלטה מיום 27.12.2010 של רשם סימני המסחר (כבוד הרשם ד"ר מאיר נועם) בעניין התנגדות המשיבה לבקשת סימן מסחר מס' 189564 "KILLAH" בסוג 25.

הערעור הוגש על ידי Upcoming TM S A כנגד European Sports Merchandising B V ונדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני כב' השופט גדעון גינת, ביום 21.2.2012 ניתן פסק הדין.

לטענת המערערת שגה הרשם בקביעתו כי סימן המסחר המבוקש "KILLAH" דומה עד כדי להטעות לסימן המשיבה הרשום "KILLY".

נפסק:

הערעור התקבל, החלטת הרשם מבוטלת.  בית המשפט הורה על רישום סימן המסחר מס' 189564 "KILLAH" בסוג 25. 

 

בית המשפט קיבל את טענת המערערת, כי ישנם הבדלים מהותיים בין הסימנים, השוללים אפשרות של בלבול הצרכן ביניהם.

בנוסף פסק בית המשפט כי המשיבה תשלם למערערת את הוצאות המשפט בשתי הדרגות וכן שכ"ט עו"ד בסך 42,000 ₪. 

 

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

 

דמיון מטעה בסימני מסחר

סעיף 10 (9) לפקודת סימני המסחר קובע כדלקמן: "11. סימנים אלה אינם כשרים לרישום:... (9) סימן הזהה עם סימן שהוא שייך לבעל אחר וכבר הוא רשום בפנקס לגבי אותם טובין או טובין מאותו הגדר, והוא הדין בסימן הדומה לסימן כאמור עד כדי שיש בו להטעות"

בפסיקה נקבעו מספר מבחני עזר לבחינת  היות הסימן דומה לסימן אחר  "עד כדי שיש בו להטעות", ובכלל זה "המבחן המשולש", לפיו ייבחן הדמיון בין הסימנים בשלושה מובנים, העשויים ליצור הטעייה אצל הצרכן: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הטובין ומבחן סוג הלקוחות. כלי עזר נוספים העשויים לסייע בהכרעה בשאלת הדמיון בין סימני המסחר, הוא "מבחן השכל הישר" ומבחן יתר נסיבות העניין.

מבחן המראה והצליל

הלכה היא כי מבחן זה מהווה מדד מרכזי ומובהק לדמיון העולה כדי הטעייה בין סימנים. בענייננו נפסק כי, ישנה אבחנה חזותית ופונטית ברורה בין הסימנים.

בנוסף נפסק כי השוני בצליל הסימנים יוצר הבדל של ממש ביניהם.

בית המשפט דחה את הטענה כי מפאת פערי השפה ישנו סיכוי גבוה יותר לבלבול מחמת הגייה שגויה.

נפסק כי שגה הרשם המלומד בקביעתו בהחלטתו כי התחילית "KILL" מהווה "מרכיב דומיננטי" בשני הסימנים המשליך אף הוא על הדמיון ביניהם, באופן המצדיק מניעת רישומו של הסימן המאוחר יותר, לשיטתו, "KILLAH". בנוסף נפסק כי מראה הסימנים שונה מהותית אף הוא.

בחינת הדמיון והשוני בין המוצרים אינה "כמותית" אלא היא "איכותית", ובאופן המתבונן על הרושם הראשוני של הצרכן מן המכלול העומד בפניו, והסיכוי שיתבלבל.  

בענייננו סבר בית המשפט כי , אין בין הסימנים דנן דמיון העלול להטעות. 

מבחן סוג הטובין

כלי עזר זה נועד לבחון את מידת הדמיון בין סימנים מן הפן של השתלבותם המסחרית, ותוך השמתם בהקשר הצרכני הרלוונטי, על רקע הדרישה להיות הסימנים הנבחנים בני  "אותו הגדר", כלשון הפקודה.

בפסיקה נקבע בהקשר זה, כי בבחינת "הגדר" תהיה פרטת הטובין המפורטת בסוג הסימנים המבוקש, נקודת המוצא, אולם ישנם מדדים נוספים המשפיעים על הבדיקה, כגון: אפשרויות התרחבות של בעל הסימן הרשום, טיב השימוש במוצרים, האפשרות שהצרכן ייחשף למוצרים במקביל במדפי הצריכה ובצינורות השיווק, וככלל "המבחן צריך להתבצע באופן הגיוני ומאוזן, בהתחשב בשווקי היעד ובאופי הטובין" [פרידמן, בעמ' 403 ; ר' גם עניין Gateway, בפסקה 20].

נפסק כי בבחינת מכלול הנסיבות והמאפיינים השיווקיים של מוצרי הסימנים דנן, עולה כי מוצרי הסימנים שונים בסוגם מהותית. בעוד מוצרי הסקי ואביזריו נמכרים על פי טיבם ומהותם בחנויות ספורט ובחנויות ייעודיות למוצרים אלה בלבד, הרי מוצרי האופנה לנשים צעירות נמכרים בחנויות אופנה בקניונים (בדרך כלל). על פי הגיונם של דברים המוצרים נמכרים בערוצים נפרדים ושונים במהותם.

מבחן סוג הלקוחות

ככל שסוג הלקוחות הינו מצומצם ומובחן כך פוחת הסיכון להטעיית הצרכן, המכיר טוב יותר את מאפייני מוצרי הסימן הייחודיים.

המוצרים אותם משווקת המשיבה באמצעות הסימן KILLY פונים לחתך צר ומובחן של צרכנים, אפילו "מתוחכם ויודע דבר", המכיר את המותגים המשווקים בתחום זה, ואת מאפייניהם, בפרט כאשר ישראל כידוע אינה "מעצמת סקי" וענף הסקי פונה לחתך צר יחסית של לקוחות. אפשר שמאפייניו של קהל מקצועי זה מהווים צינור שיווקי מבחין בינו לבין מוצרי הסימן האחר.

נפסק כי חתך זה של אוהבי הסקי מכיר היטב את הספורטאי על שמו קרוי המותג, והסיכוי כי יבלבל את שמו עם הסימן KILLAH, הנראה אחרת, נשמע ונהגה באופן שונה, ואשר משווק מוצרי אופנה לנשים צעירות, הינו קלוש. לא סביר כי החתך אליו פונה המותג שבבעלות המערערת יתבלבל לחפשו בחנות לאביזרי סקי, וככל שתהא חפיפה בדמות אותה אישה צעירה הרוכשת את שני סוגי הטובין, יש להניח כי מכלול ההבדלים ביניהם ימנעו כל סיכוי של הטעייתה.

משמעות רישום הסימנים בעולם כטענת הגנה להתנגדות

העובדה שסימנים אלו רשומים זה בצד זה ברחבי העולם, לרבות בין היתר במדינות: ארה"ב, איטליה, מונקו, הונג קונג, נורבגיה, הונגריה, איסלנד, ניו זילנד, אוסטרליה, שווייץ, סין ועוד, ומבלי שהובאה בפניי בית המשפט כל ראיה לקונפליקט כלשהו ביניהם, או להליך משפטי שננקט על-ידי המשיבה כנגד המערערת, תומכת במסקנת בית המשפט. 

16 בפברואר, 2012,

1 תגובות

הפרת מדגם בשעוני צלילה

הפרת מדגם בשעוני צלילה

הצדדים לכלל התביעות הם חברת סובקורונו המשווקת ומייצרת שעוני סאב, האחים בר נוי המשווקים ומייצרים שעוני אמבוס, וחנויות שונות ששיוקו את שעוני אמבוס.

המדובר ב 4 תביעות שהוגשו במועדים שונים ואוחדו לדיון אחד:

  1. תביעת "סאב" נגד בר נוי (ת.א. 1673/05) – בגין העתקה של דגם שעוני הבסיס (שלא נרשם כמדגם) והעתקה של רצועת השעון (רשומה כמדגם).
  2. תביעת "סאב" נגד בר נוי והחנויות ששיווקו (ת"א 1954/06) - בגין העתקה של דגם שעון sub diving watch (הרשום כמדגם) והעתקה של רצועת השעון (רשומה כמדגם).
  3. תביעת בר נוי כנגד "סאב" (ת.א. 2605/06) – תביעה לביטול מדגם שעון sub diving watch.
  4. תביעת בר נוי כנגד "סאב" (ה.פ. 317/07) – תביעה לסעד הצהרתי כי שעוני הצלילה החדשים של אמבוס אינם מפרים את זכויות "סאב".

התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 16.2.2012 ניתן פסק הדין מפי כב' השופט יהושע גייפמן. 

סיכום פסק הדין

בית המשפט דחה את תביעת סאב בגין דגם שעוני הבסיס וקיבל את תביעת סאב בגין דגם שעון sub diving watch. בית המשפט דחה את תביעות ברנוי.

ניתן צו מניעה קבוע האוסר על כלל הנתבעים לשווק את השעונים המפרים את זכויות סאב במדגם 38665 על שעון מדגם sub diving watch.

נקבע כי בר נוי ישלמו לסאב פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בסך 70,000₪.

נפסק כי החנות, תכשיטי אלן אור, תשלם לתובעים פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בסך 30,000 ₪ ואילו בר נוי יחוייבו להחזיר סכום זה לחנות.

בנוסף נפסק כי בר נוי ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 60,000 ₪.

 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

העדר העתקה של דגם הבסיס (שלא נרשם כמדגם)

נפסק כי שעוני אמבוס אינם מהווים חיקוי של שעוני דגם הבסיס של סאב ואין חשש שהצרכן הממוצע יטעה לחשוב ששעוני אמבוס הם של סאב. קביעה זו התבססה על ההנמקות הבאות:

  1. לא נרשם מדגם.
  2. המדובר בשוק צפוף.
  3. יש הבדלים עיצוביים רבים.
  4. אין דמיון בחוזי בין הסימן אמבוס לבין הסימן סאב שעל השעונים.
  5. שם המותג אמבוס מצוין בצורה בולטת השולל את החשש להטעייה.

העדר העתקה של הרצועה (שנרשמה כמדגם)

נפסק כי רצועת אמבוס אינה מהווה חיקוי של רצועת סאב. קביעה זו התבססה על ההנמקות הבאות:

  1. יש הבדלים עיצוביים רבים.
  2. שם המותג אמבוס מצוין בצורה בולטת השולל את החשש להטעייה.

פרסום קודם השולל מדגם

התנאים לכשירות רישום מדגם מפורטים בסעיף 30 לפקודת הפטנטים והמדגמים. על מנת שניתן יהיה לרשום מדגם- על המוצר נשוא המדגם להיות חדש או מקורי וכן לעמוד בתנאי של העדר פרסום קודם בישראל. פרסום קודם יכול להוות מדגם קודם או מוצר שפורסם בישראל ע"י שיווק או פרסום בפומבי בדרך אחרת.

ריצ'רד, הבעלים של סאב, הודה בחקירתו הנגדית, שהחל למכור את רצועת השעון בישראל בשנת 2000 – כ- 3 שנים לפני הגשת הבקשה לרישום המדגם על רצועת השעון.

על כן, לאור הוראת סעיף 30 לפקודת הפטנטים המדגמים, ולאחר שהוכח שרצועת השעון שווקה ופורסמה בישראל קודם להגשת הבקשה למדגם – יש להורות על ביטול מדגם 38807.

ביטול מדגם מחמת חוסר חידוש והיעדר מקוריות

בעתירה לביטול מדגם יש להשוות בין שעון המדגם כפי שמופיע בתעודת רישום המדגם לבין חומר שפורסם בפומבי בישראל לפני תאריך הגשת המדגם.

נפסק כי השוואת שעון המדגם לפרסומים שצורפו לכתב התביעה מלמדנו שאין דמיון בין השעונים המבססים עילה לביטול.

בע"א 3406/96 סלע נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ תקדין-עליון 99(1), 590 פסק כב' השופט אילן: "החידוש מציג דרישה לפיה המדגם צריך להראות צורה, דוגמה או קישוט בלתי מוכרים בכלל, ואילו המקוריות מדברת על דרך יישומם של אלמנטים ידועים באופן שונה מן הידוע קודם לכן באותו תחום... בתחומים מסוימים תבוא דרישת החידוש או המקוריות על סיפוקה גם על יסוד שינויים ותוספות קטנים למדי... בתחומים בהם מתרבה מספר המדגמים במהירות – בכל אלו יכולים שינויים מועטים לעלות כדי חידוש".

לעניין המקוריות – נפסק כי דרישת המקוריות התקיימה באופן המצטבר של שילוב הקישוטים המייחדים את סאב.

העתקת מדגם שעון sub diving watch

נפסק כי אמבוס העתיקה את דגם שעון הצלילה [שעון המדגם] של סאב.  התדמית הכוללת וקווי המתאר הצדים את העין מחייבים קביעה שמדובר בחיקוי בולט של המדגם. קביעה זו התבססה על ההנמקות כדלקמן:

  1. ישנם אפשרויות רבות לעיצוב.
  2. שעוני אמבוס עשו שימוש בחוזי הכללי של שעוני סאב.
  3. יש דמיון בולט בין שעוני אמבוס למדגם.
  4. יש העתקה של מאפיינים קישוטיים מצטברים. ולא הובאה ראיה כי מאפיינים אלו קיימים במצטבר בשעון של חברה אחרת.
  5. מנהל המכירות של אמבוס בשיחה מוקלטת הודה כי "כן זה אותו מוצר... זה אותו קונספט פחות או יותר".
  6. הצרכן הסביר עלול לטעות ולחשוב ששעון הצלילה של אמבוס הוא שעון המדגם של סאב.

גניבת עין בשעון

נפסק כי לסאב קמה עילה בעניין שעון המדגם גם בעילה של גניבת עין.

עוולת גניבת עין קבועה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות. לצורך הוכחת העוולה יש להוכיח: קיומו של מוניטין אצל התובע, ושמכלול התנהגותו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה בעוד שהנכס שייך או קשור לעוסק האחר.

חשש להטעיה

בית המשפט קבע כי הוכח שקיים חשש סביר כי מעשה אמבוס יגרום לקונה רגיל לחשוב בטעות כי מדובר בטובין המסופקים ע"י סאב, בעוד למעשה מדובר באלה של אמבוס.

המדובר באותו סוג סחורה ושני המוצרים עונים לאותו חתך לקוחות ובנוסף, יש להתחשב גם בזכרונו הבלתי מושלם של הצרכן ובאפשרות כי הוא ייחשף לשני המוצרים כשהם לא מונחים אחד ליד השני.

מוניטין

נפסק כי לסאב קיים מוניטין בשעון. ההוכחה על קיומו של מוניטין נסמכת על ההנמקות כדלקמן:

  1. סאב עשתה שימוש ייחודי וממושך בקו שעוני הצלילה.
  2. הקולקציה של סאב מבוססת על אותם אלמנטים קישוטיים.
  3. סאב מוכרת את שעון המדגם אך ורק ב 13 חנויות הרשת.
  4. יוצרו ושווקו למעלה מ- 21 אלף שעונים.
  5. הוצאות הפרסום של סאב היו מאות אלפי שקלים.
  6. העתקה כאשר אין סיבה פונקציונלית לחיקוי, מלמדת על המוניטין.

פסיקת פיצוי בגין הפרת מדגם וגניבת עין

הפיצוי בחוק עוולות מסחריות הינו פיצוי עונשי – הרתעתי. בגובה הפיצוי יתחשב בית המשפט בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר [ראו ע"א 45/08 מיגדור בע"מ נ' גייל תקדין עליון 2010(4) 3646].

נפסק כי המדובר בהפרות מתמשכות. נפסק כי בר נוי היו מודעים לשעון המדגם ולקו העיצוב המאפיין את שעוני סאב, לפיכך יש חומרה יתרה בחיקוי הבולט של שעון המדגם שנעשה לאחר פרישתם של בר נוי מחברת סאבכרונו.

נפסק כי יש לחייב את בר נוי לשלם לסאב פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בסך 70,000 ₪.

פסיקת פיצוי כנגד החנויות שמכרו את השעונים: העדר ידיעה

סעיף 37(1)(ב) לפקודת הפטנטים והמדגמים מורה: "כל עוד קיימת זכות מדגם... אסור לשום אדם לפרסם סחורה או להציעה למכירה, אם ידע כי ייחדו לאותה סחורה מדגם או כל חיקוי הימנו...".

סעיף 8 לחוק זכויות יוצרים 1911 מורה: "אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות יוצרים ביצירה והנתבע טוען שלא ידע בדבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו מניעה או צו איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה".

נפסק כי משלא הוכח היסוד הנפשי של מודעות הנדרש בסעיף 37(1)(ב) לפקודת הפטנטים והמדגמים בעניין בעלי החנויות – אין להטיל פיצויים סטטוטוריים על בעלי החנויות, ויש להסתפק בהשארת צו המניעה הזמני, החל גם לגביהם - על כנו.

דין שונה חל על התביעה לחייב בפיצויים סטטוטוריים את חב' תכשיטי אלן. בית המשפט שוכנע שהייתה מודעות של מנהל השיווק של חב' תכשיטי אלן לכך שהם משווקים שעון בעל דמיון בולט לשעון המדגם ובעניין זה הייתה "עצימת עיניים" מצד החברה. על כן נפסק כי חב' תכשיטי אלן תחוייב בגין הפרת המדגם ועוולת גניבת עין,  מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין [מודעות לדמיון הבולט ועצימת עיניים], בתשלום פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק לתובעת בסך 30,000 ₪.

14 בפברואר, 2012,

2 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בגין השמעת קריוקי באולם אירועים

הפרת זכויות יוצרים בגין השמעת קריוקי באולם אירועים

התובעת, שרים קריוקי – חברה לתכני קריוקי, הגישה תביעה כנגד אולם אירועים שהיה בבעלות  חברת דיוה גרופ בע"מ וחברת דראג שואו בע"מ וגם כנגד מנהליה ובעלי המניות שלה, מר יצחק כהן והגב' אניה גיל פוקס.

התיק נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני כב' השופט אבי זמיר. ביום 6.2.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

בכתב התביעה נטען כי במהלך שנת 2006 הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים והמבצעים בכך שהם השמיעו או התירו להשמעה פומבית של יצירותיה במועדון האמור, וזאת ללא כל הרשאה כדין מהתובעת.

הנתבעים טענו כי הם סברו שניתן להסתפק ברישיון מאת התקליטן, ומאחר והם שילמו לתקליטן, שהציג עצמו כבעל רישיון, סברו כי אין צורך ברישיון נוסף.

התובעת ביקשה בתביעתה צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים השמעה פומבית של שירי קריוקי ללא הרשאה וכן דרשה לחייב את הנתבעים פיצוי בסך של 20,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בגין תשע הפרות לטענתה, המסתכמים ב- 180,000 ₪ ובנוסף ביקשה פיצוי בסך כ- 50,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין ובסך כ- 360,000 ₪ בגין אובדן הכנסה או עשיית עושר ולא במשפט.

נפסק

נפסק כי התביעה כנגד הנתבעת 4 נדחית (בנסיבות העניין, ללא צו להוצאות).

בנוסף נפסק כי התביעה כנגד הנתבעת 1, הנתבעת 2 והנתבע 3 מתקבלת (לגבי 2 הפרות).

נפסק כי הנתבעות  ישלמו כל אחת לתובעת:

א. סך של 10,000 ₪.

ב. שכר טרחת עו"ד של 1,800 ₪.

בנוסף נפסק כי הנתבע 3 ישלם לתובעת:

א. סך של 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה;

ב. שכר טרחת עו"ד של 3,600 ₪.

בנוסף הורה בית המשפט על מתן צו מניעה קבוע.

הפרה של זכות יוצרים ביצירה מוסיקלית

ההגדרה הרלוונטית להפרת זכות יוצרים מוסיקלית מעוגנת בסעיף 2(1) לחוק זכות יוצרים הקודם.

מסקנה בדבר הפרת זכויות היוצרים של התובעת, תתקבל, במידה שיוכח כי הנתבעים שידרו את שירי הקריוקי במועדון, באופן מסחרי, ושלא בהסכמתה.

אחריות אולם אירועים להפרה 

נפסק כי מתן רשות להשמעת מוזיקה במקומות בידור - כדוגמת אולמות אירועים, בתי מלון, מסעדות ואירועים ציבוריים - גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו - כמוה כמתן הרשאה הניתנת לתועלתו הפרטית של העסק.

בנוסף נפסק כי הנתעים אינם יכולים לצאת לידי חובתם בכך שהחתימו את התקליטן על גבי כתב התחייבות, במסגרתו התחייב, לכאורה, להשמיע מוסיקה מוגנת ולהסדיר את עניין התמלוגים עבור זכויות היוצרים,  שכן במצב זה הם "עצמו את עיניהם" ונהגו בחוסר תום לב.

ועל כן, כמפעילות המועדון, חבות בגין הפרה הנטענת של זכויות יוצרים, ללא קשר להתחייבות כזו או אחרת של תקליטן.

קיומן של זכויות היוצרים בשירי הקריוקי

העובדה, שלפיה התובעת נהגה להחתים תקליטנים על גבי כתבי התחייבות מטעמה, מעידה על מודעותם הכללית של הגורמים הרלוונטיים בתחום השמעת שירי הקריוקי, לבעלותה של התובעת בזכויות היוצרים המוסיקליות האמורות.

בנוסף, בפתח כל שיר שהוקרן על גבי המסך במועדון, מופיעה הערה המבהירה את מצב הדברים לגבי זכויות היוצרים של התובעת. עובדה זו, היא אינדיקציה נוספת לעצם קיומן של זכויות היוצרים המוסיקליות של התובעת, וכן היא אינדיקציה לכך שהתובעת עשתה כל שביכולתה בכדי להבהיר את פני הדברים למשתמשים פוטנציאליים בתקליטורים.

על פסק בית המשפט כי, ניתן לצאת מנקודת הנחה, שלפיה זכויות היוצרים המוסיקליות מצויות בבעלות התובעת, והיא בלבד זכאית להחליט לגבי אופן שידור השירים ולגבי מתן הרשאה מתאימה לשידורם לגורמים אחרים.

אופן מתן ההרשאה לשימוש בזכויות התובעת

רישיון התובעת - רישיון קריוקי, הוא רישיון אישי שאינו ניתן להעברה ומוגבל למסגרת אירועי קריוקי, שהם אירועים פרטיים שאינם פתוחים לקהל הרחב.

על פי כתב ההתחייבות, הצדדים להתקשרויות אלה, כלומר התקליטנים ובעלי החצרים, אחראים, כל אחד בנפרד, לקבלת רישיון ייחודי להשמעה פומבית של השירים.

על כן נפסק כי הנתבעים או מי מהם, כמפעילי המועדון, אינם רשאים להסתמך על רישיון שניתן לתקליטן, ככל שניתן, להשמעה פומבית של השירים, אלא הם נדרשים לפעול, באופן עצמאי, לקבלת רישיון להשמעה פומבית מאת התובעת. ללא רישיון השמעה כאמור, אין לבעלי המועדון הרשאה להשמיע, באופן פומבי, את שירי הקריוקי.

אי ידיעה ביחס להפרה

למפר זכות היוצרים עשויה לעמוד הגנה, בנסיבות שבהן הוא לא היה מודע לעצם ההפרה, ואף לא היה לו יסוד סביר לחשוד, שמדובר בהפרה.

הצדדים הציגו שתי גירסאות מנוגדות - גירסתם של הנתבעים, שלפיה הם באמת ובתמים סברו שהרישיון שניתן לתקליטן עונה על הנדרש גם מבחינת ההרשאה האמורה להיות מוקנית להם ומנגד, גירסתו של מר תומר קרימאייר, שהפעיל, כתקליטן, את ערבי הקריוקי מעת לעת, ולפיה הוא הבהיר לנתבעים את חובת הסדרת הרישיון, וקיבל את הרושם שסוגיית הסדרת הרישיון מצויה בטיפול, אם כי הוא לא המשיך לחקור מעבר לכך.

בנוסף, יש ליתן את הדעת לשני נתונים ראייתיים נוספים שהוצגו על ידי התובעת - כתב התחייבות חתום על ידי הנתבעים וכן מכתב התראה מיום 5/2/07 שהופנה אל מועדון הנתבעים מאת התובעת, ובו דרשה התובעת מהנתבעים להפסיק באופן מיידי כל שימוש בחומרים המוגנים השייכים לה, עד להסדרת תשלום הרישיון, וכן הבהירה כי הפעלת הקריוקי ללא הרשאה מתאימה מהווה הפרת זכות יוצרים וקניין רוחני.

שני מסמכים אלה תומכים בגירסתה של התובעת, ומעידים על כך שהיא אכן הבהירה את מצב הזכויות הקיים ואת ההתנהלות הנדרשת מצד הנתבעים, ואף התריעה על כך שהרישיון אינו מוסדר.

כמו כן, יש להתחשב בכך שנטל השכנוע, להראות כי מוקנית להם הגנת אי הידיעה המעוגנת בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים הקודם, מוטל על הנתבעים.

בנסיבות אלה התקבלה גרסת התובעת לפיה הנתבעים היו מודעים למעשי ההפרה.

מספר ההפרות

בכתב התביעה נטען, כי הנתבעים חבים בפיצוי הנתבע בגין תשע הפרות מתועדות שונות. בפועל, קיים תיעוד לגבי שתי הפרות בלבד, על גבי שני תקליטורים.

על כן פסק בית המשפט כי המדובר בשני מקרים שבהם הופרו זכויותיה של התובעת בשירי הקריוקי, על דרך השמעת שירים במועדון האמור.

אחריות מנהלים ובעלי מניות להפרה

לצורך בחינת חבותם האישית של הנתבעים 3 ו- 4 יש לבחון תחילה מהי מידת אחריותו העקרונית של נושא משרה, המפעיל מקום ציבורי, במסגרת חברה-נתבעת, אשר לגביה נטען כי היא מפרה זכויות יוצרים, וזאת בהתחשב בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

על פי הפסיקה, המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסודות האחריות, ואין בכך משום סתירה לעקרון היסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

בפסק הדין בת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2378-07 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' החלל המופלא עד הלום בע"מ [פורסם בנבו] (24/11/11), קבע כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני: "אשר לשאלת אחריותם של מנהלים ובעלי מניות להפרת זכות יוצרים שביצעה החברה שבשליטתם או בניהולם, נקבע כי היותו של אדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה- אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה: יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל.  עם זאת, מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה או ההפרה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (עניין קפוצ'ין בפסקה י"ז לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, פסקאות 17-23 לפסק דינו של כב' הנשיא מ.שמגר; ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769; רע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ' Lloyds & Co, פ"ד נא(5) 855; ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693)".

בהקשר הדברים הרלוונטי לענייננו, נקבע, כי השמעת מוסיקה במקומות פומביים היא חלק אינטגרלי מהשכרת האולם, ומדובר ברשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מהאירוע המתקיים במקום. 

הפרה תורמת המטילה אחריות על בעל מועדון

בפסק הדין בע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ [פורסם בנבו] (20/6/11), הוסברה דוקטרינת ההפרה התורמת, אשר טרם הוכרה במלואה במשפט הישראלי (סעיפים 11 ו- 12 לפסק הדין): 

"הפרה תורמת (Contributory Infringement) בזכות יוצרים, מתייחסת- ככלל- למצב בו גם מי שאינו מפר באופן ישיר זכות יוצרים נמצא אחראי לה, וזאת על רקע התנהגותו ומעורבותו בנסיבות המקרה.  מדובר לרוב בנסיבות בהן גורם אחד אינו מבצע את ההפרה בעצמו, אך הוא מאפשר ומתיר את פעילותו המפרה של גורם אחר, או אף מסייע ומעודד את אותה הפעילות.  הוא משמש מעין "גורם ביניים", בשרשרת ההפרה- בטווח שבין המפר הישיר (מפר "הקצה"), לבין בעל הזכות.  דוקטרינת ההפרה התורמת, טרם הוכרה במלואה במשפט הישראלי, בין בהוראות חוק זכות היוצרים, בין בפסיקה, כך שבמצב הנוכחי-  יצא המפר-התורם (Contributory Infringer) בלא אחריות, על אף תרומתו המשמעותית לביצוע ההפרה, בעוד שהמפר-הישיר יישא לבדו באחריות לביצועה.

אמנם, החוק הקודם הכיר בהפרה תורמת באופן מוגבל, בגדר סעיף 2(3), שעניינו איסור על השמעה פומבית של יצירה מוגנת בלא אישורו של בעל זכות היוצרים.  סעיף זה מורה, כי "כל אדם שהרשה, לתועלתו הפרטית, לתיאטרון או למקום שעשוע אחר, להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים"- ייחשב מפר.  הוראה זו מתייחסת בעיקר למצב בו בעל מקום בידור- כגון תיאטרון או אולם שמחות- מאפשר את ביצוען בפומבי של יצירות מוגנות.  הכוונה היא, למשל, לסיטואציה בה בעל אולם שמחות מתיר לתקליטן להשמיע לאורחים מוסיקה, בלא הסכמתם של בעלי הזכויות ביצירות המושמעות (בירנהק, "לידתה של עוולה: הפרה תורמת בדיני פטנטים, טכנולוגיות של צדק" 188 משפט מדע וחברה (2003) (להלן: בירנהק, לידתה של עוולה); טוני גרינמן זכויות יוצרים כרך ב 677-687 (מהדורה שנייה, 2008) (להלן: גרינמן); טוני גרינמן זכויות יוצרים, אמנים ומפיקים 147-148 (1998)).   סעיף 2(3) לחוק הקודם מוסיף ומורה, כי אחריות להפרה עקיפה זו לא תתקיים מקום בו "לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד סביר לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות יוצרים".  קרי, אחריותו של בעל התיאטרון או בעל האולם, כפופה לידיעתו על ההפרה (בירנהק, לידתה של עוולה, בעמ' 188; גרינמן, בעמ' 677-687).  הוראה דומה קיימת אף בסעיף 49 לחוק החדש".

בענייננו נפסק כי למעשה, בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים הקודם,  מעוגנת דוקטרינת ה"הפרה התורמת", באופן שלמעשה, מטיל אחריות על בעל אולם או בעל מועדון, רק בגין השמעת יצירות מוסיקליות מסויימות המוגנות בזכויות יוצרים, ללא הסכמתו של בעל זכות היוצרים, ותוך מודעות לעצם ההפרה.

אחריות הנתבע 3 - יצחק כהן

נפסק כי הנתבע 3 ניהל את המקום כשכיר של החברות. נפסק כי הנתבע 3 הוא שניהל את ההידברות אל מול התקליטן.  נפסק כי חתימתו של הנתבע 3 מופיעה על גבי כתב ההתחייבות. 

לאור זאת, ובהתחשב בעובדה, שהנתבע 3 לא הגיש תצהיר מטעמו,  סבר בית המשפט, כי הוכחה מעורבותו של הנתבע 3 בניהול פעיל של המועדון, ובכלל זאת, גם ארגון של שני ערבי הקריוקי בהם בוצעו ההפרות האמורות, או לכל הפחות, מתן אישור להוצאתם של ערבי קריוקי אלה אל הפועל.

לפיכך, נפסק כי ניתן לייחס לנתבע 3 אחריות אישית בגין שתי ההפרות האמורות.

אחריות הנתבעת 4 - אניה גיל פוקס

נפסק כי מצב הדברים ברור פחות לגבי מידת מעורבותה של הנתבעת 4 בהפרות השונות ובאחריותה להן.

הנתבעת 4, למעשה, ניהלה את שתי החברות. ואולם ההידברות בעניין כתב ההתחייבות ורישיון השימוש התנהלה בין התובעת לבין הנתבע 3 ומר יוסי כהן, ואין אינדיקציה לכך שהנתבעת 4 היתה מעורבת בפרטי הדברים.

לפיכך, ומאחר שבניגוד לנתבע 3, הגישה הנתבעת 4 תצהיר מטעמה ובו התכחשה לקיומה של אחריות אישית, סבר בית המשפט כי הוכחה מעורבותה באופן המצדיק להטיל עליה אחריות כזו.

הפיצוי בגין ההפרה

סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים 1924, קובע:

"לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים; שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בצו לשנות את השיעורים האמורים".

על פי הפסיקה, הקריטריונים לקביעת גובה הפיצוי הם עוצמת ההפרות, מספרן, משכן, סוג היצירות, אשמת המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר.

בענייננו נפסק כי יש להתחשב בכך, שכאמור, הוכח קיומן של שתי הפרות בלבד, על אף שבסעיף הסעדים בכתב התביעה נטען לקיומן של תשע הפרות, וכפי הנראה, הנתבעים הפעילו את ערבי הקריוקי באופן ניסיוני, ופעילותם בתחום זה הופסקה לאור קיומם של הפסדים כספיים.

נפסק כי יש להתחשב גם בעובדה שההפרות בוצעו במסגרת שתי מסיבות שנערכו במועדון, וכפי הנראה, לא היתה להפרות אלה תפוצה רחבה.

בנוסף נפסק כי, אמנם, הנתבעים התחייבו להסדיר את רישיון ההשמעה ולא עשו כן, אך מנגד ההפרות מצומצמות למדי בהיקפן, וכך גם היקף האחריות המוטלת על הנתבעים 1 - 3.

על רקע שיקולים אלה, קבע בית המשפט כי הנתבעת 1 תחוייב בסכום של 10,000 ₪; הנתבעת 2 תחוייב בסכום של 10,000 ₪ והנתבע 3 יחוייב בסכום של 20,000 ₪.

בנוסף נפסק כי יתר רכיבי הפיצויים שנתבעו, בגין פגיעה במוניטין ואובדן הכנסה או עשיית עושר, לא הוכחו, ומכל מקום, אין הצדקה לפסיקתם בהעדר הוכחת נזק ממשי ועל רקע העובדה שההפרות המעטות שבוצעו הופסקו זה מכבר. 

6 בפברואר, 2012,

0 תגובות

הגנת אי הידיעה בתביעה בגין הפרת סימן המסחר לואי ויטון

הגנת אי הידיעה בתביעה בגין הפרת סימן המסחר לואי ויטון

תובענה שהגישה חברת Lois Vuitton Malletier כנגד חברת בלונים ושעשועים בע"מ והבעלים שלה הגב' אפרת כהן. התובענה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב וביום 6.2.2012 ניתן פסק הדין בתיק מפי כב' השופו יהודה פרגו.

העובדות: התובענה היא תביעה לצו מניעה קבוע וקבלת חשבונות בטענה כי הנתבעות הפרו את סימני המסחר של התובעת. הנתבעות יבאו מכולה בסין אשר הכילה מוצרים אותם הזמינו בנוסף למוצרים המפרים את  סימני המסחר של שאנל, רולקס, קרטייה, ראדו ו -לואי ויטון – היא התובעת בתיק זה.

תוצאות ההליך: בית המשפט דחה את התביעה וקיבל את טענות הנתבעים כי לא הזמינו את המוצרים המפרים וכי מדובר בטעות של הספק הסיני.

תוצאות ההליך בערעור: בית המשפט העליון קיבל את הערעור על פסק דין זה והפך את קביעת בית משפט זה, ראה לעניין זה: עא 2403/12 Louis Vuitton Malletier נ' בלונים ושעשועים בע"מ (פורסם בנבו)

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

אי ידיעה כהגנה מפני טענת הפרת סימן מסחר

נפסק כי אין מחלוקת, שחלק מהמוצרים שנתפסו על ידי המכס במכולה שמוענה לנתבעת 1 מהספק הסיני, נחזו להיות מוצרי מותג, ביניהם, לואי ויטון, הגם שאינם כאלה. מדובר במוצרים המפרים את סימן המסחר של לואי ויטון.

בית המשפט קיבל את עמדת הנתבעים לפיה הנתבעת 1 הופתעה לקבל הודעה כי במכולה מסין נמצאו מוצרים מפרים ובנוסף לגלות שהסחורה שהגיעה איננה הסחורה שהזמינה.

הנתבעת 1 פנתה בדחיפות לספק הסיני לבירור הטעות החמורה במשלוח מוצרים שלא הוזמנו ואכן בעקבות בדיקתו אישר הספק הסיני, בעל-פה ואחרי-כן בכתב, כי אכן, עקב טעות שלו כתוצאה מבלבול במספרי הפריט, שלח חלק מהסחורה כסחורה ממותגת למרות שלא הוזמנה אצלו סחורה ממותגת.

אי הבאת תצהיר הספק הסיני    

בית המשפט דחה את טענת התובעת כי הנתבעת לא הביאה תצהיר של הספק הסיני ואף לא ציינה מדוע נמנעה מהבאת עדות מכרעת זו.

נפסק כי טיעון זה לא התקבל על-ידי בית המשפט קודמת באותו עניין (תביעת רולקס); ואינו מקובל גם בתביעה דנן.

בית המשפט פסק כי התובעת לא עשתה דבר כדי לבדוק את אמינות אישור הספק הסיני ותוכנו, הגם שיש לה סניפים בכל העולם.

התובעת לא בדקה את אמינותו של אישור הספק הסיני, גם לאחר שהייתה מודעת לפסק הדין בתביעת רולקס, אשר אימץ את האמור באישור של הספק הסיני, וקיבל את טענת הנתבעת בנדון.

ועל כן נתקבל אישור הספק הסיני כראיה בתביעה דנן.

29 בינואר, 2012,

0 תגובות

על לשון הרע באינטרנט

החוק הישראלי המסדיר את מערכת האיסורים לגבי לשון הרע באינטרנט הוא חוק איסור לשון הרע [1].

חוק איסור לשון הרע מעורר בראש ובראשונה את שאלת האיזון וההתנגשות בין הזכות לחופש ביטוי, לבין זכותו של הפרט לשמו הטוב [2]. הסברה המרכזית כיום היא כי תוכן שיש בו משום לשון הרע המועבר ברשת האינטרנט, כפוף לכללים של הוצאת דיבה כתובה [3].

לשון הרע מהו?

חוק איסור לשון הרע מגדיר את עוולת לשון הרע במישור האזרחי ואת עבירת לשון הרע במישור הפלילי. סעיף ההגדרות של החוק מפרט לשון הרע באופן הבא:

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד".

ס' 2(א) לחוק קובע כי פעולת פרסום לשון הרע ניתן שתיעשה בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. המונח "כל אמצעי אחר" כלשון החוק, כולל בתוכו גם את רשת האינטרנט.

היקף האחריות

האחריות האזרחית והפלילית של בעל אתר אינטרנט בגין פרסום דברי לשון הרע במסגרת האתר על ידי צדדים שלישיים, מוסדרת במסגרת ס' 11 לחוק, באלו הדברים:

"11(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.

(ב) באישום פלילי לפי סעיף זה תהא זו הגנה טובה לעורך אמצעי התקשורת שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע פרסום אותה לשון הרע ושלא ידע על פרסומה".

כלומר ניתן לראות כי החוק רואה למעשה שלושה גורמים העשויים להיות אחראיים לפרסום לשון הרע והם:

א. "המפרסם" - בקטגוריה זו כלולים גם אלו שאחריותם נגזרת (השולח והמעביד) או נלווית (המשדל, המסייע, ובאמצעי תקשורת - גם מי שהביא את הידיעה, ומי שהחליט בפועל לפרסמה), ובלבד שלכולם יש זיקה לפרסום או למפרסם. אחריותם של גורמים אלו לפרסום הינה ישירה.

ב. "העורך" – זוהי קטגוריה המיוחדת לפרסום באמצעי התקשורת והיא מבוססת על מעמד ותפקיד אמצעי התקשורת, ולא על זיקה ישירה לפרסום. בכלל אלו באים גם העורך האחראי, העורך בפועל, והמוציא לאור ו"האחראי" על אמצעי התקשורת.

ג. "המפיץ" – זוהי קטגוריה המיוחדת לפרסום בדפוס (שאיננו עיתון שתדירותו גבוהה), וגם היא מבוססת על מעמד ותפקיד במערך התפעול והשיווק של אותה מדיה, ולא על זיקה ישירה לפרסום. כאן יש לכלול גם את המפיץ, המוכר, והמדפיס.

ידיעה

יסוד מרכזי המשותף לכל הנושאים באחריות בגין דברי לשון הרע הוא כי "אין פרסום בלי ידיעה" [4]. עיקרון זה משותף כמעט לכל חוקי איסורי לשון הרע ומורכב משלושה יסודות:

א. אדם כפוף לאחריות כ"מפרסם" רק אם העביר למישהו אחר ידיעה שיש בה משום לשון הרע;

ב. אדם המעביר הצהרה לאחר, נחשב כמפרסם אם ורק אם, הוא מודע לתוכן ההצהרה בעת שהפיץ אותה;

ג. באשר לגורם הידיעה והפרסום, חשוב שאותו אדם מילא תפקיד פעיל, או יכול היה להפעיל שליטה חלקית בהעברת התקשורת [5].

אתר אינטרנט כאמצעי תקשורת

לעניין הגדרת אמצעי תקשורת מגדיר המחוקק:

"אמצעי תקשורת - עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות (להלן - עיתון) וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור;

עורך אמצעי תקשורת, בעיתון - לרבות עורך בפועל, ובשידור - לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום;

אחראי לאמצעי התקשורת, בעיתון - המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלוויזיה - מי שאחראי לקיומם".

כאמור לעיל, החקיקה בתחום לשון הרע אינה מתייחסת כלל לרשת האינטרנט כגורם ו/או ככלי לפרסום. פרשנות מצמצמת תגרוס כי מקום בו המחוקק רצה להביע את דעתו לעניין האינטרנט במסגרת חקיקה, עשה כן מפורשות וראה לעניין זה התייחסות המפורשת של המחוקק בחוק הבחירות [6] ובתקנות חובת המכרזים [7]. הוראות חוק אלו מראות כי המחוקק מכיר באינטרנט כאמצעי תקשורת ואף מגדיר במספר חוקים ותקנות דרכי פרסום באינטרנט, ועל כן אין חוק איסור לשון הרע חל בגדרו של רשת האינטרנט.

גישה דומה אנו מוצאים בדבריו של כב' השופט חשין בפסק הדין בעניין סיעת ש"ס נ' אופיר פינס [8] שם נקבע כי:

"יכול היה המחוקק, לו אך רצה, להוסיף לחוק התעמולה הוראות בנושא האינטרנט - כשם שהוסיף לחוק התעמולה, משסבר כי ראוי לעשות כן, הוראות בנושא הרדיו, בנושא הטלוויזיה ובנושאים אחרים רבים ומגוונים. המחוקק נמנע מגעת באינטרנט, ואת שנמנע המחוקק מעשות - בין במתכוון בין שלא במתכוון – לא נשלים אנו".

ואולם יש לסייג דברים אלו שכן באותה החלטה הכיר השופט חשין בכך, כי במקרים מסוימים יתכן ויהיה צדק להחיל את הכללים החלים על הרדיו והטלויזיה גם על האינטרנט:

"לא נכחד שמצאנו טעם בטענת העותרת כי משנולדו וצמחו ערוצי-תקשורת חדשים שלא היו בזמנים קודמים – ערוצים המאפשרים העברתה של תעמולת בחירות אף שלא בדרכים שאליהן כיוון המחוקק ואשר עוגנו באורח נוקשה בחוק – שומה עלינו לבחון בקפדנות את שאלת החלתו של החוק על האינטרנט".

וראה לעניין זה בעניין פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ [9] שם קבעה השופטת אגמון כי:

"בדין הישראלי לא קיימות הוראות הנוגעות ישירות לסוגיית השימוש והפרסום באינטרנט, לרבות איסור קונקרטי על לשון הרע באינטרנט, ... אף קיימות הוראות הנוגעות לאמצעי התקשורת האחרים".

בפסיקה הישראלית של בית המשפט העליון אין התייחסות מפורשת לתחולת חוק איסור לשון הרע בתחומי רשת האינטרנט, אך אנו מוצאים מספר התייחסויות לסוגיה זו במסגרת פסיקה של ערכאות נמוכות.

בפסק הדין הראשון שעסק בסוגיה זו הוא בעניין ויסמן נ' גולן [10] שם נקבע על ידי השופטת רייך-שפירא כי אתר אינטרנט נכנס להגדרה של "עיתון" כאמור בחוק איסור לשון הרע, כאשר האתר למעשה משמש כעיתון מקוון (הנגזר מהמהדורה המודפסת) לכל דבר ועניין אשר מפקח ומאשר את כל הפרסומים שפורסמו בו.

אחריות אתר לתוכן המועלה על ידי צדדים שלישיים

בפסק דין מאוחר יותר בעניין בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי [11] קבע כב' השופט רמי אמיר כי אתר אינטרנט אינו נחשב כעיתון באופן הגדרתו בחוק איסור פרסום לשון הרע. בפסק דין זה התווה בית המשפט מודל המאזן בין חופש הביטוי לבין השם הטוב וכבוד האדם שמביא בחשבון את המאפיינים המיוחדים של האינטרנט ואת תפקיד הספק במערכת הזו. לפי מודל זה, יש לחייב בעל אתר אינטרנט בגין פרסום פוגע שנעשה ע"י צד ג' במסגרת אותם שירותים שנותן האתר לפי מבחן משולש ומצטבר לפיו:

א. רק אם וכאשר הצד הנפגע מתלונן על כך בפני הספק ודורש במפורש את הסרת הפרסום הפוגע;

ב. ורק אם הפרסום אכן פוגע ואסור באופן חד-משמעי וניכר על-פניו;

ג. ורק כאשר יש לספק יכולת למנוע זאת באופן סביר.

בפסק דין בורוכוב הודגש כי רק אם הנפגע פונה, מתריע ודורש – קמה החובה למחוק. ואם הנפגע אינו פונה ודורש, בעל האתר פטור מאחריות. משמע, היוזמה צריכה להיות של הנפגע ובעל האתר אינו צריך לחשוש, שמא הפיקוח שהוא עושה מיוזמתו אינו מספיק טוב ואינו מגלה פרסומים פוגעים. יצוין כי גם בעניין גלבוע רון נ' בנאטב עופר [12], קיבל השופט אחיקם סטולר את המבחנים שהותוו על ידי השופט אמיר בפרשת בורוכוב.

כמו כן נקבע, כי אין זה ראוי להטיל על בעל האתר תפקיד של צנזור או שופט, אלא במקרים קיצוניים של פגיעה משמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת על פני הדברים.

בפסק דין בעניין יצחק סודרי נ' ארנון שטלריד [13] קבעה השופטת רות רונן כי אתר אינטרנט אינו "אמצעי תקשורת" ואין הוא נחשב כ"עיתון", זאת בייחוד לאור העובדה שהאתר אשר נידון בפסק דין זה לא תיפקד כ"עיתון אינטרנט" ואין לו מאפיינים של עיתון. בפסק דין זה אומצה הגישה שנקבעה בפסק דין בורוכוב, אשר מצמצמת את האחריות של אתר אינטרנט בגין פרסומים שיש בהם לשון הרע ואשר פורסמו על ידי צדדים שלישיים.

רמי מור נ' YNET (מחוזי)

בשנת 2009 יצא מלפני בית המשפט המחוזי פסק דין מנחה בשאלת חשיפה פרטי טוקבקיסטים באתרי אינטרנט והוא:

ברע (חי') 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET -מערכת הפורומים (פורסם בנבו)- החלטה מיום 22.4.07

פסק דין זה הופך את הלכת פלונית אשר היתה נהוגה עד היום, לפיה רק באירוע פלילי של לשון הרע ניתן יהא לחשוף את זהות הגולש.

בהתאם לפסק דין זה של בית המשפט המחוזי בחיפה :

בבואו של בית המשפט לדון בבקשה לחשיפת זהות גולשים באינטרנט, נדרש "דבר מה נוסף", בית המשפט אינו קובע מסמרות לגבי טיבו של אותו 'דבר מה נוסף' אך מציע מספר מבחנים גמישים, שאינם ממצים, ואינם מתיימרים להיות רשימה סגורה ובהם:

1. על התובע להראות שהתביעה מוגשת בתום לב.

2. על התובע להראות שסיכוייו לזכות בתביעה טובים.

3. יש להתחשב בחופש הביטוי אינו זוכה להגנה אחידה. ותינתן הגנה רחבה יותר לביטוי הפוליטי.

4. יש להתחשב בשאלה האם התובע הוא אישיות ציבורית והאם יש בפרסום עניין לציבור.

5. יש להתחשב ב עוצמתו של הביטוי הפוגע, המטען הערכי השלילי שבו, ופוטנציאל הפגיעה בתובע.

6. יש להתחשב בשאלה האם מדובר בפרסום חד-פעמי או בפרסום חוזר ושיטתי;

7. יש להתחשב בטיבו של האתר או הפורום או הבלוג בו פורסם הביטוי הפוגע והקשר הדברים והדבקם.

8. יש להתחשב בשאלה האם יש להניח שהקורא הסביר נתן משקל של ממש לביטוי הפוגע.

9. ולאחר כל הדברים האלה, ובהתחשב כי בזכויות חוקתיות עסקינן, יש לבחון את הסוגיה באספקלריה של רכיב המידתיות שבפסקת ההגבלה, על פי מבחן המשנה השלישי של מושג המידתיות, המבחן של תועלת מול נזק. על בית המשפט לבחון אם שכרו של הגילוי אינו יוצא בהפסדו, קרי, התועלת שתצמח מחשיפתו של הגולש לעומת הנזק שעלול להיגרם עקב החשיפה.

רמי מור נ' YNET (עליון)

בשנת 2010 ניתן פסק-דינו של בית המשפט העליון, בעניין רמי מור, שקבע כי לא קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי, ואין להמציא מסגרת כזו בחקיקה שיפוטית.

חשיפה וסיכון

חוק איסור לשון הרע מתווה שתי מסגרות של סעדים: האחת אחריות פלילית והשנייה אחריות אזרחית.

היקף האחריות הפלילית בחוק איסור לשון הרע נקבע בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע כדלקמן:

"המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו - מאסר שנה אחת".

לצורך קיום אחריות פלילית לפי סעיף 6 לחוק, נדרש שהפרסום יפגע בשני בני אדם או יותר. בנוסף, נדרש יסוד נפשי של "כוונה לפגוע", כלומר ישנה דרישה לכוונת זדון בפרסום לשון הרע על מנת להטיל אחריות פלילית על מפרסם. והעונש המקסימאלי הצפוי הוא עד שנת מאסר אחת.

בתיק בורוכוב נ' יפת [14], התווה הנשיא ברק את התנאים בהם יש להטיל על מפרסם לשון הרע אחריות פלילית:

"נמצא, כי המטרה החקיקתית, העומדת ביסוד האחריות הפלילית, חייבת להיות קשורה, מטבע הדברים, באינטרס ציבורי, אשר הפגיעה בו יש בה כדי להצדיק, בנוסף לאחריות האזרחית, גם סנקציות פליליות. אינטרס ציבורי זה הוא המשתקף אפוא בביטוי "בכוונה לפגוע" אשר בסעיף 6 לחוק. אינטרס ציבורי זה חייב לקחת בחשבון לא רק את האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם הטוב, אלא חייב הוא להתחשב גם בחופש האישי מסנקציה פלילית מזה ובשלום הציבור מזה. כיצד ניתן אפוא לגבש אמת מידה ראויה לאינטרס ציבורי, אשר, מחד גיסא, תיתן הגנה מספקת לחופש הביטוי ולחופש האישי, ומאידך גיסא, תיתן הכרה ראויה לשמו הטוב של אדם ולשלום הציבור? נראה לי, כי אמת מידה זו היא, אם הפרסום נועד לפגוע בשמו הטוב של אדם אם לאו. כך, למשל, כאשר המפרסם פועל מתוך "כוונות רעות ומזימות ארסיות" - כלשונו של השופט אגרנט... - או כאשר מהפרסום עולים "הזדון והרשעות" - כלשונו של השופט עציוני... - מתגבש אותו אינטרס ציבורי, המצדיק לא רק אחריות אזרחית אלא גם אחריות פלילית.... החופש האישי וחופש הביטוי נסוגים, כאשר קיים רצון לפגוע באחר. אותו רצון לפגוע מצדיק התערבות ציבורית בהגנה על היחיד, שכן שלום הציבור נפגע, מקום שאדם מפרסם לשון הרע מתוך רצון או מתוך מטרה או מניע לפגוע" .

היקף האחריות האזרחית בחוק איסור לשון הרע נקבע בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע כדלקמן:

"7. פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית...

פיצוי ללא הוכחת נזק

7א. (א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה הוא כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".

לצורך קיום חבות אזרחית לפי סעיף 7 לחוק, נדרש שהפרסום הפוגעני יפגע באדם אחד או יותר. הפיצוי ללא הוכחת נזק המקסימאלי הצפוי הוא כ – 140,000 ₪ (במידה ודברי לשון הרע פורסמו בכוונה לפגוע ובהתאם לשיעור עליית המדד). גובה הפיצוי יקבע על ידי בית המשפט בהתאם להתנהגות הצדדים לפני הפרסום ואחריו, ביסוד הנפשי של הנתבע ובנזק שנגרם לתובע [15].

המסלול להגשת כתב אישום בגין עבירת לשון הרע אפשרי גם בהגשת קובלנה פלילית פרטית.

______________________________________

[1] חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965

[2] ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2)281; ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337

[3] David J. Loundy, "E-Law: Legal Issues Affecting Computer Information Systems and System Operator Liability", Vol 3, Albany Law Journal of Science and Technology (1993)

[4] Loftus E. Becker, Jr., "The Liability of Computer Bulletin Boards for Defamation Posted by Others", 22 Conn. L. Rev. 203 (1989)

[5] Tacket v. General Motors Corp., 836 F.2d 1042, 1047 (7th Cir. 1987); Anderson v. New York Telephone Co., 320 N.E.2d 647 (N.Y. Ct. App. 1974)

[6] חוק הבחירות (דרכי-תעמולה), התשי"ט-1959

[7] בתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993

[8] תב"מ 16/01 סיעת ש"ס נ' אופיר פינס, פ"ד נה(3), 159, 167

[9] בש"א (י-ם) 4995/05 פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ (פורסם בנבו)

[10] ק.פ (ת"א) 145/00 ויסמן נ' גולן (פורסם בנבו)

[11] ת.א (כ"ס) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי (פורסם בנבו)

[12] בש"א (ת"א) 174875/06 גלבוע רון נ' בנאטב עופר (פורסם בנבו)

[13] ת.א. (ת"א) 37692/03 יצחק סודרי נ' ארנון שטלריד (פורסם בנבו)

[14] ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת פ"ד לט(3)

[15] ת.א 1392/03 (שלום נצרת) גורדון ניב נ' פלאוט סטיבן (פורסם בנבו); ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1), 113

24 בנובמבר, 2011,

3 תגובות

הפרת זכות יוצרים באמצעות השמעת מוזיקה בבית עסק

הפרת זכות יוצרים באמצעות השמעת מוזיקה בבית עסק

תביעה שהוגשה על ידי הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ כנגד חברת החלל המופלא עד הלום בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט עמירם בנימיני.  ביום 24.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצויים בגין הפרת זכות יוצרים, וזאת בשל השמעת יצירות מוקלטות במשחקייה לילדים שבשליטת ובניהול הנתבעים, ללא קבלת הרשאה כדין מהתובעת, שהיא בעלת זכויות היוצרים ביצירות אלו.

בכתב התביעה נטען כי התובעת פנתה אל הנתבעים פעמים רבות כדי להסדיר את השמעת היצירות המוגנות בתמורה לתשלום תמלוגים, אך לא נענתה. לפיכך, זכאית התובעת לצו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעים השמעת יצירות מוגנות וכן לפיצוי סטטוטורי בסך של 20,000 ₪ בגין כל הפרה, ובסה"כ 100,000 ₪ בגין 5 הפרות (קרי: 5 יצירות מוגנות שהושמעו). מטעמי אגרה העמידה התובעת את הפיצוי הכספי על סך של 50,000 ₪.

התביעה התקבלה. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע, בעצמו או באמצעות אחרים, להשמיע בפומבי או לשדר יצירות מוקלטות שזכויות היוצרים שלהן בבעלות התובעת, כל עוד לא הסדיר את נושא הרישיון עם התובעת.

נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין הפרת זכויותיה בהפרה בודדת.

בנוסף, נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכות יוצרים ביצירות מוקלטות

סעיף 19(1) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק הישן"), החל על מעשי ההפרה נשוא התביעה שבוצעו לפני כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, מעניק זכות יוצרים ביצירות מוקלטות. אלו נחשבות כ"יצירות מוסיקליות", המוגנות לפי סעיף 1(1) לחוק, אשר נבדלות מזכויות היוצרים של יוצרי היצירה המוסיקלית, קרי: המלחין או מחבר השירים הכלולים בהקלטה.

זכות היוצרים ביצירות המוקלטות מוענקת לבעלים של הקלישאה המקורית ("המאסטר"), ממנו שוכפלו התקליטים. בעל הקלישאה, שהוא היצרן או המפיק של היצירה המוקלטת, נחשב כ"מחבר היצירה", כאמור בסעיף 19(1) לחוק.

המסגרת הנורמטיבית המפורטת לעיל לא השתנתה בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 בהתאם לסעיף 4(א)(2) לחוק החדש מעניק הגנת זכות יוצרים ב"תקליט", שהיא נפרדת מן ההגנה הניתנת ל"יצירה המוסיקלית" לפי סעיף 4(א)(1) לחוק (ראה הגדרה של "תקליט" בסעיף 1 לחוק).

חזקה לבעלות ביצירה

סעיף 9 לפקודת זכות יוצרים, 1924 (להלן: "הפקודה"), שאף הוא חל על מעשי ההפרה נשוא התביעה, קובע כי: "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה". נפסק כי חזקה זו לא נסתרה בענייננו.

זכות השידור וההשמעה בפומבי של יצירות

זכויות היוצרים ביצירות מוקלטות כוללות את זכות ההשמעה בפומבי והשידור של היצירות, ללא הסכמת בעל הזכויות.

סעיף 1(2) לחוק זכות יוצרים, 1911, החל על מעשי ההפרה נשוא התביעה שבוצעו לפני כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, מגדיר "זכות יוצרים", בין היתר:  "זכות יוצרים פירושה הזכות הבלעדית ליצור או ליצור שנית את היצירה... או להציג... את היצירה או כל חלק עיקרי הימנה... ולהרשות את עשייתם של המעשים דלעיל".

סעיף 35(1) לחוק מגדיר את המונח "הצגה" ככולל "כל הצגה של יצירה על דרך השמעה... לרבות הצגה כזאת באמצעות מכשיר מיכאני".

מכאן שהשמעה של יצירות מוקלטות במקום פומבי, בין בביצוע חי ובין באמצעות השמעת הקלטה – מהווה הפרה של זכות יוצרים, שכן זכות הביצוע הפומבי (Public Performance) שמורה בלעדית לבעלים של הזכות.

המסגרת הנורמטיבית המפורטת לעיל לא השתנתה בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 בהתאם לסעיף 11(3) לחוק החדש מעניק לבעל זכות היוצרים בתקליט את הזכות הבלעדית לבצעה בפומבי.

סעיף 13 לחוק קובע: "ביצוע פומבי של יצירה הוא השמעתה או הצגתה בציבור, במישרין או באמצעות מכשיר".

השמעת מוסיקה במקום פומבי

בתי המשפט בארץ פסקו לא אחת כי השמעת מוסיקה באולמות אירועים נחשבת כהשמעה פומבית.

הלכות אלו חלות במידה שווה על השמעת מוסיקה בכל מקום פומבי אחר, כמו למשל בית קפה, מלון, חנות, מרכז מסחרי וכד'.

סעיף 2(1) לחוק הישן החל בעניינו, שכותרתו "הפרת זכות יוצרים", קובע כי: "זכות יוצרים ביצירה תיחשב כאילו הופרה על ידי כל אדם אשר שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים עושה מעשה שהזכות הבלעדית לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים".

הוראה נוספת הרלוונטית לענייננו הינה הוראת סעיף 2(3) לחוק הקובע כדלקמן: "כמו כן תיחשב זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה על ידי כל אדם שהרשה, לתועלתו הפרטית, לתיאטרון או למקום שעשוע אחר, להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים פרט אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד סביר לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות יוצרים".

לאור הוראות אלו הוטלה אחריות על בתי עסק מסוגים שונים בגין השמעת מוזיקה מוקלטת.

בעניננו נפסק כי די בראיות שהובאו כדי להגיע למסקנה כי במשחקייה הושמעו יצירות מוגנות. העד מטעם התובעת העיד כי ביקר במשחקייה, וכי שמע במקום מוזיקה מוקלטת שהושמעה באמצעות מערכת השמעה שחוברה למספר רמקולים גדולים. עדותו לא נסתרה והותירה רושם כן ומהימן. לפיכך, יש לקבוע כי במשחקייה הושמעה מוזיקה ממערכת הגברה, שכללה את היצירות המוגנות נשוא תביעה זו. זאת ועוד, עדותו נתמכת בהקלטה שביצע במשחקייה, ואשר פוענחה על ידי מומחה.

אחריות עקיפה של בית עסק להשמעת מוזיקה מפרה

ברע"א 2991/07 אקו"ם נ' קפוצ'ין עסקי מזון בע"מ, (פורסם בנבו), הבהיר כב' השופט א' רובינשטיין את האבחנה שבין הפרה ישירה לפי סעיף 2(1) לבין הפרה עקיפה לפי סעיף 2(3). אדם המרשה לאחר להופיע בחצריו ולבצע בפומבי יצירות מוגנות, מפר אף הוא, בעצם ההרשאה, זכות יוצרים. מתן הרשאה מפורשת לאחר לעשות פעולה שיש בה משום הפרת זכות יוצרים - מהווה הפרה ישירה לפי סעיף 2(1) לחוק,  כיוון שהזכות להרשות לאחר לבצע "מעשה שהזכות היחידה לעשותו נתונה" לבעל זכות יוצרים, אף היא עצמה "מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות יוצרים".

לעומת זאת, סעיף 2(3) לחוק מתייחס למקרה שבו אדם נותן רשות לאחר לעשות שימוש בחצריו, לצורך ביצוע פומבי של יצירות מוגנות בזכות יוצרים, לשם עשיית רווחים, ובידיעה שהביצוע יפר את זכות היוצרים, אף שהוא איננו מתיר במפורש לבצע את הפעולה שיש בה הפרה של זכות יוצרים.

בעניין סעיף 2(3) לחוק, נפסק לא פעם כי מתן רשות להשמעת מוסיקה במקומות בידור, דוגמת אולמות אירועים, בתי מלון, מסעדות – גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו - נחשבת כהרשאה הניתנת "לתועלתו הפרטית" של בעל העסק, ועל כן מהווה הפרה לפי סעיף זה.

בפסקי דין רבים נקבע כי השמעת מוסיקה באולם אירועים היא חלק אינטגראלי מהשכרת האולם וכי מדובר ברשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מן האירוע המתקיים במקום. זאת ועוד, בתי המשפט שבו ודחו את טענות בעלי האולם ומנהליו כי אין להם שליטה על היצירות המושמעות באולם, שכן אלו נבחרות ומושמעות על ידי בעלי השמחה או התקליטנים שהם מביאים (ת.א. (ב"ש) 4008/05 הפדרציה נ' גן הפקאן, [פורסם בנבו] תק-מח 2007(1) 12058).

המסגרת הנורמטיבית המפורטת לעיל לא השתנתה בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 בהתאם לסעיף 47 לחוק החדש קובע כי: "העושה ביצירה פעולה מן הפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכויות היוצרים, מפר את זכות היוצרים...".

סעיף 49 לחוק החדש קובע הוראה הדומה לסעיף 2(3) לחוק הקודם, וזו מתייחסת לביצוע פומבי במקום בידור ציבורי, לאמור: "ביצוע פומבי במקום בידור ציבורי - המרשה לאחר, למטרת רווח, שימוש במקום בידור ציבורי לשם ביצוע פומבי של יצירה, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן לא ידע ולא היה עליו לדעת שהביצוע מהווה הפרה כאמור; לענין זה, "מקום בידור ציבורי" - מקום המשמש למופעי בידור ותרבות, לרבות אולם שמחות, גן אירועים, מסעדה, בית קפה או מועדון".

אחריות מנהל או בעל מניות להפרת זכות יוצרים שביצעה החברה

נפסק כי אשר לשאלת אחריותם של מנהלים ובעלי מניות להפרת זכות יוצרים שביצעה החברה שבשליטתם או בניהולם, נקבע כי היותו של אדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה - אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה: יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל.

עם זאת, מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה או ההפרה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח(5) 661, פסקאות 17-23 לפסק דינו של כב' הנשיא מ. שמגר).

הקושי העיקרי בהטלת אחריות אישית על מנהל החברה, כאשר עסקינן בהפרה לפי סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים הישן, הינה הדרישה כי ההרשאה להפר שימשה "לתועלתו הפרטית" של המרשה. בעניין קפוצ'ין נדרש בית המשפט לשאלה זו וקבע כי:

"יש לפרשה באופן שאינו דורש הכנסה כספית ישירה לכיסו של האורגן. לדידי – וכפי שנראה לקמן כך נקטו במקרים רבים ערכאות דיוניות בישראל – כאשר חברה מרשה שימוש למטרות רווח ניתן לומר, ככלל, 'שהתועלת העסקית... הינה גם התועלת הפרטית של אחד מהמנהלים'... גישה זו מסתברת. אין מי שיחלוק כי למנהל בתאגיד אינטרס בהצלחת התאגיד בכלל, ואינטרס אישי ברור להצליח בתפקידו בפרט. בסופו של דבר, אף אם הכנסות תאגיד אינן הכנסות מנהליו – ככלל ניתן להתייחס לתועלת (ואין המושג זהה למושג רווח כספי) הצומחת למנהל מהצלחתו בתפקידו ומהצלחת החברה" (פסקה י"ט לפסק הדין).

יוער כי הדברים אמורים, כמובן, ביתר שאת, כאשר מדובר במנהל שהינו גם בעל מניות בחברה, ועל אחת כמה וכמה מנהל שהוא בעל השליטה בה.

בעינייננו, מנהל הנתבעת טען כי לא היה מנהל בפועל של המשחקייה, אלא מנהל של החברה שהפעילה אותה, וכי ביקר במקום רק אחת לחודש לערך. נפסק כי טענות אלו אינן יכולות להועיל לו. המנהל לא חלק על היותו בעל מניות ומנהל של מפעילת המשחקייה. המנהל גם הודה במפורש כי נתן הנחיות בנוגע לאופן הפעילות במשחקייה. די בדברים דלעיל שאמר המנהל כדי להטיל עליו אחריות לנעשה במשחקייה, גם אם לא ביקר בה מדי יום.

נפסק כי גם לו היה בית המשפט מאמין לטענתו של המנהל כי הורה לעובדיו שלא להשמיע מוזיקה במשחקייה – גם אז סבר בית המשפט כי הוא אחראי, כמנהל החברה, להפרה שבוצעה, מכוח סעיף 2(1) לחוק (הפרה ישירה). שכן, היה עליו לדאוג לכך שהוראותיו יאכפו. כפי שנפסק על ידי כב' השופטת ה' בן עתו בע"א (ת"א) 779/77 אקו"ם נ' חב' אהרון ברמן בע"מ, פס"מ תש"ם א' עמ' 441, ישיבה בחיבוק ידיים, אי-עשיית דבר ואדישות הם בבחינת הרשאה להשתמש ביצירה ולהשמיעה. המנהל אמנם טען כי הנחה את העובדים שלא להשמיע מוזיקה במשחקייה, אולם לא הצביע על צעדים כלשהם בהם נקט לאכיפת הוראותיו.

השמעת יצירות מהרדיו

נפסק כי גם השמעת יצירות מוקלטות מוגנות מהרדיו במקום ציבורי באמצעות רמקולים, מהווה השמעה פומבית אסורה המפרה את הזכויות של בעלי זכויות היוצרים ביצירות המוקלטות, אם נעשתה ללא רשותם (ראה: עניין פ.מ.ג.א. מזון בע"מ; ע"א (ת"א) 1000/80 בלומרס נ' הסניף הישראלי של הפדרציה הבינלאומית של תעשיית התקליטים, פ"מ תשמ"ב ב' 156).

מספר ההפרות

נפסק כי יש לראות בהשמעה של חמשת השירים הפרה אחת בלבד.

בית המשפט העליון פסק לא אחת כי המבחן הקובע לעניין סעיף 3א. לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה, ולכן אין לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד (ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2) 254, 270-271; ע"א 3616/92 דקל נ' חשב, פ"ד נא(5) 337, 352-353; רע"א 4148/09 אקו"ם נ' יום טוב חדד (לא פורסם [פורסם בנבו] - 30.7.09) פסקאות 3 ו-9 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר).

פיצוי ללא הוכחת נזק: החוק הישן

סעיף 3א. לפקודת זכות יוצרים, 1924 (החלה על ההפרה במקרה דנא) מזכה את הנפגע בפיצוי סטטוטורי מירבי בסך  20,000 ₪ בגין "כל הפרה" (מינימום 10,000 ₪).

נדחתה טענת הנתבעים ביחס להעדר יחס סביר בין הפיצוי הנדרש על ידי התובעת לבין סכומי התמלוגים שהיא גובה תמורת מתן רישיון (4,354 ₪ לשנה – נספח 8 לתצהיר התובעת).

גובה הפיצוי הסטטוטורי נקבע על ידי המחוקק, ומי שזכויותיו הופרו זכאי לפיצוי בסכומים אלו. אדם שהפר זכות יוצרים, איננו זכאי לצפות לשלם פיצוי לפי דמי התמלוגים שהיה משלם אלמלא הפר את הזכות. לא למותר לציין כי הסכומים הנקובים בחוק זכות יוצרים, 1911 לא עודכנו במשך שנים רבות, והם נמוכים בצורה ניכרת מסכום  הפיצוי המרבי הקבוע בסעיף 56 חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (100,000 ₪).

לאור האמור לעיל, פסק בית המשפט לתובעת פיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכות יוצרים בסך כולל של 20,000 ₪. וזאת נוכח נסיבות המקרה, ובמיוחד העובדה שהנתבע הוזהר פעמים רבות להסדיר את נושא הרישיון להשמעת מוזיקה מוקלטת במשחקייה והתעלם.

7 בנובמבר, 2011,

0 תגובות

מי רשאי להירשם כממציא בפטנט קומבינציה לדגימת דם

מי רשאי להירשם כממציא בפטנט קומבינציה לדגימת דם

ערעור שהוגש על ידי חברת שחל טלרפואה בע"מ כנגד אלי אורן. הערעור נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט יצחק ענבר.  ביום 7.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

ערעור על החלטת סגן רשם הפטנטים נח שלו שלומוביץ מיום 25.8.10, לפיה דחה את התנגדות המערערת לציון שם המשיב כממציא משותף של האמצאה הנתבעת בבקשת פטנט ישראלי מס' 146776, שעניינה "מכשיר לדגימת דם בתנאי ואקום" לצד מר אלראי שנרשם כממציא.

ביום 27.11.2001 הגישה המערערת  בקשת פטנט על אמצאה שעניינה "מכשיר לדגימת דם בתנאי ואקום" (להלן - האמצאה). אלראי נרשם בבקשה כממציא. מדובר במכשיר שמטרתו לאפשר לחולה לבצע בכוחות עצמו בדיקת דם, אנליזה של  הבדיקה ושידורה למוקד רפואי לשם דיאגנוזה ומתן הנחיות ראשוניות לטיפול.

המשיב, אלי אורן (להלן - המשיב), מהנדס במקצועו, עבד אצל המערערת בתפקיד מנהל פיתוח מוצרים. כחודש ימים לאחר הפסקת עבודתו הגיש המשיב לרשם הפטנטים "דרישה לציון שם הממציא", שבה עתר לרשמו כממציא יחיד בבקשת הפטנט, תחת שמו של אלראי.

בקשתו נתקבלה ומכאן הערעור.

ההליכים לפני סגן הרשם

בפני סגן הרשם, המשיב טען כי תרומתו לאמצאה התבטאה במספר רכיבים וכי הוא זכאי להירשם כממציא יחידי. המערערת טענה, מנגד, כי האמצאה כולה היא פרי מחשבתו ויצירתו של אלראי, וגובשה במלואה עוד קודם לתחילת עבודתו של המשיב.

סגן הרשם קבי כי עיקרה של האמצאה הוא פתרון הבעיה של הקזת כמות דם מצומצמת והפסקת זרימת הדם באופן אוטומטי לאחר מספר טיפות שהוגדר מראש וכי לתרומתו של המשיב נודעת חשיבות רבה משום שהיא הפכה את המתקן מרעיון טוב למכשיר פועל.

על רקע ממצאים אלו הורה סגן הרשם על ציון שמו של המשיב כממציא נוסף לצד שמו של אלראי.

הערעור התקבל, נפסק כי שמו של המשיב לא יצויין כממציא.

המשיב ישלם למערערת בגין ההתדיינות בשתי הדרגות הוצאות משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בערעור:

ציון שם הממציא בפטנט – הזכות המוסרית בדיני פטנטים

סוגית ציונו של שם הממציא במסמכי הפטנט מוסדרת בסעיפים 39–43 לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967, שזו לשונם:

"39. ממציא שעל אמצאתו נתבקש פטנט, או שאיריו, רשאים לדרוש כי יצויין שמו של הממציא בפירוט, בפנקס ובתעודת הפטנט, והרשם ייעתר לדרישה בכפוף לאמור בסעיפים 40-41, ובלבד שהדרישה הוגשה בזמן ובדרך שנקבעו.

40. דרשו ממציא או שאיריו את ציון שם הממציא – שעה שאין הבעלות באמצאה או בפטנט בידם – יתן הרשם הודעה על כך לבעל האמצאה או לבעל הפטנט, ואם היו אותה שעה תלויים ועומדים הליכי התנגדות לפי סעיף 30 – לכל אדם אחר שהוא צד לאותם ההליכים; הרשם יחליט לאחר ששמע את טענותיהם של הנוגעים בדבר, אם ביקשו זאת תוך המועד שנקבע.

41. הרשם לא יזדקק לדרישת ציון שם הממציא, אם הוא סבור שמן הדין לדון בה כבבקשה שעילתה כאמור בסעיף 31(3) או בסעיף 73.

42. התנאה שלפיה מוותר הממציא על הזכות לדרוש ציון שמו אין לה תוקף.

43. מי ששמו צוין כממציא, לא יהא זכאי בשל כך בלבד לזכות כל שהיא באמצאה ובפטנט."

הוראות אלו מסדירות את "הזכות המוסרית" של הממציא. נוכח מהותה של הזכות והאינטרס כי תשקף את המציאות כפי שהייתה בפועל, המדובר בזכות שאינה ניתנת להתנאה או לויתור (סעיף 42 הנ"ל).

הגדרת האמצאה

על מנת לבחון את מידת תרומתו של המשיב לאמצאה יש להגדיר תחילה את מהותה של האמצאה.

על פי ההלכה שנפסקה בע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, [פורסם בנבו], בכל הנוגע להגדרת האמצאה יש לקרוא את מסמכי הפטנט כמכלול מבלי שלתביעות נודעת עדיפות על פני הפירוט. כדברי הנשיא שמגר (שם, בפסקה 10): "כאשר המחלוקת המשפטית נוגעת למונופול או להיקפו – נקודת המוצא היא כתב התביעות, וכתב הפירוט יכול לשמש ככלי פרשני, ככלי להסרת אי-בהירויות, או ככלי להבהרת מונחים ומשמעויות בלתי מובנות. אין הפירוט יכול לשמש כדי להרחיב את המונופול...לעומת זאת, כאשר הסוגיה שבמחלוקת היא משמעותה של האמצאה או היקפה, אזי יש לקרוא את מסמכי הפטנט כמכלול, ואין לכתב התביעות עדיפות על פני כתב הפירוט, אם כי כתב התביעות חייב לנבוע מתוך כתב הפירוט ולהתבסס עליו...".

תרומתו של המשיב לפטנט נבחנת על פי הגדרת מהותה של האמצאה והחידוש האמצאתי הטמון בה, ולא על פי היקף המונופולין שמעניק הפטנט.

לאחר ניתוח הפטנט הגיע סגן הרשם למסקנה, כי "לב ליבה של האמצאה" הינו מנגנון המאפשר "הקזת כמות דם מצומצמת והפסקת זרימת הדם אוטומטית לאחר מספר טיפות שהוגדר מראש".

ואולם בית המשפט פסק כי קביעה זו אינה משקפת את האמור במסמכי הפטנט.

עיקרה של האמצאה אינו מנגנון הקזת כמות דם מבוקרת העומד בפני עצמו, כפי שמשתמע מדברי סגן הרשם, כי אם מכשיר המאפשר לחולה לבצע בכוחות עצמו בדיקת דם ואנליזה, אשר הקזת כמות דם מבוקרת אינה אלא אחד ממאפייניו.

אמצאת קומבינציה

האמצאה נושא בקשת הפטנט היא "אמצאת קומבינציה", המשלבת בין אלמנטים שכולם היו ידועים, אשר רק השילוב ביניהם מביא לכדי יצירת אמצאה כשירת פטנט.

ייחודה של אמצאת קומבינציה הוא: "כי ההגנה מוענקת עבור שילובם של שני רכיבים או יותר, כאשר בעצם השילוב מתקבלת אמצאה כשירת פטנט. מאחר שההמצאה נבחנת כשילוב, אין מניעה כי רכיביה השונים יהיו ידועים כשלעצמם או נעדרי צעד אמצאתי בעמדם לבדם" (ע"א 2972/95 יוסף וולף בע"מ נ' דפוס בארי) [פורסם בנבו].

אולם, על מנת שאמצאת קומבינציה תהיה כשירת פטנט עליה למלא פונקציה חדשה אשר לא הייתה קיימת קודם לכן. פונקציה חדשה זו – אשר מהווה את הסיבה למתן הפטנט – היא עיקר האמצאה ומהותה.

האם המשיב ממציא משותף של האמצאה

חוק הפטנטים קובע בסעיף 3 כי "אמצאה כשירת פטנט" היא "אמצאה, בין שהיא מוצר ובין שהיא תהליך בכל תחום טכנולוגי, שהיא חדשה, מועילה, ניתנת לשימוש תעשייתי ויש בה התקדמות המצאתית". בגדר דרישות אלה, על הממציא להציג דרך מעשית ליישומו של הרעיון העומד ביסוד האמצאה (ע"א  296/82 ד"ר ישעיה נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו איזוטופוס אינק, [פורסם בנבו] בפסקה 13).

אולם החוק אינו מגדיר מהי "אמצאה" ומהו מועד התגבשותה ומיהו "ממציא".

שאלת מיהות ה"ממציא" טרם נבחנה בפסיקת בית המשפט העליון. פסיקתם של בתי המשפט המחוזיים דלה וב"כ המערערת לא הפנו אלא למקרה אחד שנדון לפני כ-16 שנים - ה"פ 994/83 רוזנצוויג נ' התעשיה האוירית לישראל [פורסם בנבו] (להלן: עניין רוזנצוויג).

בית המשפט המחוזי בעניין רוזנצוויג פסק (בפסקה 5): "אין די בכך, מצד אחד כדי שהדבר ייחשב לאמצאה, שרעיון נולד במוחו של הממציא, אך מצד שני, די בכך שהוא נותן ביטוי לרעיונו בע"פ או בכתב ומתאר בכך כיצד ייושם רעיונו הלכה למעשה".

על כן, על מנת שהאמצאה תתגבש חייב הממציא להיות מסוגל לתאר אותה ברמת מסוימות ("particularity") המאפשרת לבעל מקצוע להבינה. עמדה זו אומצה בעניין רוזנצוויג תוך שצוין, כי  גם חוק הפטנטים הישראלי אינו דורש שיוכח בנסיונות מעשיים שאכן האמצאה היא אפקטיבית או יעילה (שם, בפסקה 5).

צ’יזם, בספרו: Chisum On Patents, A Treatise On The Law Of Patentability, Validity, And Infringement, LexisNexis Publications (September 2005), p.10-71-10-81), טוען כי:

מועד התגבשותה של האמצאה אינו בעת הגייתו של הרעיון הראשוני, אך גם לא בעת השקתו של המכשיר נשוא האמצאה. מועד ההתגבשות הנו הרגע שבו יכול היה הממציא לתאר את הרעיון במילים או בשרטוט  ולהורות למכונאי ליישמו. יישומו של הרעיון לכלל מכשיר שימושי ויעיל  עדיין יכול לדרוש סבלנות רבה ומיומנויות מכניות ואולי אף סדרה ארוכה של ניסויים, אך בכל אלו אין כדי לגרוע מהעובדה שגיבושה של האמצאה כבר הושלם. אכן, המועד שבו מתגבשת אמצאה הנו באותה נקודת זמן שבה הסתיימה עבודתו של הממציא והחלה עבודתו של המכונאי.

ודוק: תרומתו של של "המכונאי" ליישומה של האמצאה אחרי שזו כבר גובשה יכולה להיות רבת חשיבות, אך אם המכונאי לא תרם לגיבושו של הרעיון האמצאתי (Conception) הוא לא יראה כ"ממציא".

ממציא האמצאה יכול להיעזר בצדדים שלישיים בליטוש והשלמת האמצאה שפיתח, וזאת מבלי שהדבר יקנה להם זכויות של ממציא.

עזרתו של צד שלישי תקנה לו אפוא מעמד של ממציא משותף רק אם סייעה בגיבוש הרעיון האמצאתי.

ומן הכלל אל הפרט

יישומן של אמות המידה בשאלת מיהות ה"ממציא"  על עובדות המקרה שלפנינו מוביל למסקנה, כי המשיב אינו יכול להיחשב כ"ממציא" משותף של האמצאה, שכן הוא לא תרם לגיבוש הרעיון האמצאתי ביסודה.

כפי שכבר הודגש, האמצאה נשוא בקשת הפטנט דנן היא "אמצאת קומבינציה", המשלבת רכיבים שכולם היו ידועים. משעה שאלראי הגה את הרעיון לשלב לכדי מכשיר אחד רכיבים ידועים של דקירה, שאיבה, נטרול שאיבה, אנליזה ושידור התוצאה - והרעיון הועלה על הכתב, בטרם החל המישב את עבודתו במערערת- לא נדרשה פעילות אמצאתית נוספת לשם יישומו, להבדיל מפעילות טכנית - מכנית.

אין כלל ספק, כי פעולותיו דלעיל של המשיב תרמו באופן משמעותי לפיתוחו של המוצר הסופי, אולם לא הובאה ראיה של ממש כי נודע להם ערך המצאתי. אדרבא, בהינתן שמדובר ב"אמצאת קומבינציה" המהווה שילוב של רכיבים שכולם היו ידועים, נראה, כי מדובר בפעולות של "מכונאי". שילובם הפיזי של הרכיבים הידועים לכלל מכשיר אחד אכן דרש סבלנות, מיומנות הנדסית וטכנית וסדרת ניסויים, אך הוא לא הווה חלק מגיבושו של הרעיון האמצאתי.

4 ביולי, 2011,

1 תגובות

הפרת סימן מסחר SAMCO בשטחי הרשות הפלסטינית

הפרת סימן מסחר SAMCO בשטחי הרשות הפלסטינית

תביעה שהוגשה על ידי אליהו צבאן בע"מ כנגד שאריכת אל אסלי אלתיג'רייה, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט יצחק ענבר. ביום 4.7.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

התובעים הם הבעלים של סימני מסחר רשומים SAMCO לסוללות. בין התובעים והנתבעת התנהלו בעבר הליכים משפטיים. הליכים אלו הסתיימו בהסכם פשרה, שבו התחייבה הנתבעת לא לעשות שימוש בסימן SAMCO ולוותר על בקשה לסימן המסחר SAMCO ולסימן המסחר SAMCO SUPER  אשר הוגשו על ידן לרשם סימני המסחר ברמאללה ולרשם סימני המסחר בעזה.

על פי הנטען בכתב התביעה , בשלהי חודש אוגוסט 2010 עוכב על ידי המכס משלוח נוסף, עצום מימדים, של סוללות מפרות שיובא על ידי הנתבעת. התובעים טוענים, כי הסוללות שבמשלוח מפרות את סימני המסחר SAMCO ואת זכויות התובעים בהם.

הנתבעים טענו כי מדובר בסימן רשום שלהם ברשות הפלסטינית ובסחורה אשר מיובאת על ידי הנתבעת לשטחים ואינה משווקת בישראל.

התביעה התקבלה. נפסק כי יבוא סחורות לישראל לצורך שווק ברש"פ דינו כדין יבוא לישראל.

ניתן צו מניעה קבוע. וכן נפסק כי התובעים יהיו זכאים לקבל את הבעלות על הסוללות המפרות לידיהם או לידי מי מהם, בתמורה לתשלום שווים על פי מסמכי היבוא.

כמו כן נפסק כי הנתבעת ישאו בדמי האחסנה ובדמי ההשמדה ככל שאלו יידרשו על ידי המכס, ואולם אין באמור לעיל כדי לגרוע מזכותו של המכס להשתמש בערבות הבנקאית שהפקידו התובעים לצורך כיסוי אותן הוצאות. התובעים יהיו זכאים לשיפוי מהנתבעת בגין כל סכום שימומש כאמור מהערבות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום המימוש ועד ההחזר בפועל.

בנוסף נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאות המשפט, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הפרת סימן מסחר

נפסק כי סימני המסחר שעל גבי הסוללות המפרות דומים עד כדי זהות לסימני המסחר SAMCO של התובעים.

על פי הסכם הפשרה התחייבה הנתבעת להמנע מלייבא לישראל סוללות הנחזות להיות סוללות מקוריות של התובעים. עצם יבואן של הסוללות המפרות לישראל מפר התחייבות זו.

הפרת סימן מסחר בשטחי הרש"פ

הנתבעת התחייבה בהסכם הפשרה לוותר על בקשות לסימני מסחר שהוגשו על ידה ברמאללה ובעזה, ולוותר על התנגדויות לרישומם בערים אלו של סימני מסחר על שם התובעים.

התחייבות זו מלמדת, כי תחולתו של צו המניעה נשוא ההליכים הקודמים חורגת מתחומי מדינת ישראל וחלה גם באיזור הרשות הפלסטינאית.

שווקן של הסוללות המפרות באיזור הרש"פ יפר, אפוא, אף הוא את הסכם הפשרה.

זאת ועוד: הסימנים והכיתוב SAMCO על גבי הסוללות המפרות דומים עד כדי זהות לסימניהם של התובעים במראם ובהיגויים; המדובר באותו סוג של סחורה; עדותו של התובע 2, כי התובעת משווקת סוללות גם באזור הרש"פ, וכי סוללות המובאות לרש"פ כגון: הסוללות המפרות, מוצאות את דרכן לישראל, לא נסתרה.

על פי ההלכה שנפסקה ברע"א 2736/98 Habboub Bros. Co. נ' Nike International Ltd., [פורסם בנבו] בהינתן שישראל והרש"פ  כלולות במעטפת מכס אחת, יבוא סחורות לישראל לצורך שווק ברש"פ דינו כדין יבוא לישראל לצורך זה. והנה אין כלל ספק, כי מחמת הדמיון עלול הציבור לערבב את סחורות הצדדים ולחשוב שסחורתה של הנתבעת היא סחורתם של התובעים.

21 במרץ, 2011,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר וגניבת עין בבקבוק יין

הפרת סימן מסחר וגניבת עין בבקבוק יין

תביעת הפרת סימן מסחר שהגישה חברת יקב רימון בע"מ כנגד חברת טעמי הגליל בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט יהודה זפט. ביום 21.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

הנתבעים משווקים יינות מפרי הרימון שלטענת התובעת מהווים חיקוי מטעה של יינות רימון שהיא משווקת. על כן הגישה התובעת תביעה לצו מניעה האוסר על הנתבעים לייבא ו/או לייצר ו/או לשווק את המוצרים המפרים ולהורות על השמדת המוצרים המפרים, להורות לנתבעים למסור דין וחשבון על היקפי הייצור והשיווק של המוצרים המפרים ולחייב את הנתבעים לשלם לתובעת פיצויים בגין נזקים שגרמו לה בצירוף פיצוי בסך 100,000 ₪ מכוח הוראות סעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999 ופיצוי בסך 100,000 ₪ מכוח הוראות סעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007.

התביעה נדחתה. נפסק כי אין חשש שציבור הלקוחות הרלבנטי יטעה לחשוב שהיינות המשווקים על ידי הנתבעת הם של התובעת או קשורים אליה. בנוסף נפסק כי התובעת תשלם לנתבעים את הוצאות המשפט, ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הפרת סימן המסחר

בית המשפט פסק כי ההשוואה בין התווית הנטענת להיות מפירה לבין סימן המסחר נעשית בהתחשב במכלול הרכיבים שעל התווית, ואפילו קיים דמיון מה בין האיור שעל תווית הבקבוק המשווק על ידי הנתבעת לבין האיור הכלול בסימן המסחר, אין בו כדי להוות דמיון מטעה בין התווית של הנתבעת לבין סימן המסחר.

על כן, דחה בית המשפט את טענות התובעת לעניין הפרת סימן המסחר הרשום.

גניבת עין

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, קובע: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

כדי לזכות בתביעתה בעילה של גניבת עין על התובעת להוכיח שיינות הרימונים שהיא משווקת רכשו מוניטין וקיים חשש שציבור הלקוחות יטעה לחשוב שיינות הרימונים המשווקים על ידי הנתבעת הם מתוצרת התובעת או קשורים אליה.

אופן ההשוואה בין המוצרים

בית המשפט פסק כי צורת בקבוק התובעת אינה ייחודית ומקובלת בשוק היינות ועל כן לא תינתן הגנה לצורה זו. יתר על כן, התובעת לא רשמה מדגם על צורת בקבוקי היין שהיא משווקת.

השוואה בין הבקבוקי התובעת מעלה כי הם שונים באופן מהותי מהרכיבים המופעים על תווית בקבוק היין המשווק על ידי הנתבעת. נוכח כל אלה, נראה כי אין דמיון מטעה בין התוויות של הנתבעת לבין התווית של התובעת.

בשל מחירו הגבוה של יין הרימונים (100 ₪), לקוח המעוניין לרכוש יין רימונים בודק את תוית המוצר בטרם רכישתו ואינו בוחר את המוצר על פי צורת תחתית הבקבוק.

על כן נפסק כי, הדמיון בין האיורים על שרוול הבקבוקים אינו מבסס חשש שצרכנים יחשבו בטעות שבקבוקי היין של הנתבעת הינם של התובעת.

המוניטין במוצר

נפסק כי יין הרימונים של התובעת רכש מוניטין. עם זאת, נוכח מסקנת בית המשפט לפיה אין חשש שציבור הלקוחות הרלבנטי יטעה לחשוב שהיינות המשווקים על ידי הנתבעת הם של התובעת או קשורים אליה, דין התביעה להידחות  גם בעילות של גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט והטעיית הצרכנים.

13 במרץ, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

תביעה שהגישה חברת H.Stern כנגד חברת א.נ.ארניל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 13.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

אחד התכשיטים המצליחים והיותר מוכרים של התובעות הינה טבעת בשם "ג'וליאנה", בה משולבים שלשה אלמנטים. הנתבעים משווקים טבעת שאף היא משלבת את שלושת האלמנטים האמורים, בהבדל קטן.

התובעות טוענות, כי יש בטבעת זו משום העתקה של העיצוב הייחודי של טבעת ג'וליאנה, למעט הבדל זניח – לשיטתן, ועל-כן יש בייצורה ובשיווקה משום הפרה של סימן מסחר רשום, שאף מוכר היטב בישראל; עוולה של גניבת עין; הפרה של זכויות יוצרים; עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעות; דילול וגזל המוניטין של התובעות; והטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

נפסק:

התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס לעילה של הפרת זכות יוצרים.

ניתן צו לפיו על הנתבעים לחדול ולהימנע, בעצמם או באמצעות אחרים, במישרין או בעקיפין, מכל עיסוק מסחרי בטבעת המפרה.

ניתן צו לאיסוף והתכת הטבעות המפרות, וכן השמדת תבניות היציקה והגלופות, וזאת בנוכחות נציגי התובעות, תוך 45 יום ממועד מתן פסק-דין זה.

הנתבעים ישלמו לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪, וכן את הוצאותיהן, אותן יישום הרשם.

בנוסף, כאמור, על התובעות לבחור בין שני סעדים חלופיים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

נקודות מרכזיות:

האם הפרו הנתבעים את סימן או סימני המסחר הרשומים של התובעות?

התובעות טוענות כי הנתבעים מפרים את סימני המסחר שלהן בדמות הכוכב, על-פי הגדרת ההפרה שבסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972: "'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר"

הנתבעים אמנם אינם משתמשים ב"סימן מסחר רשום" של התובעות והשאלה היא האם שימוש במגן דוד הינו, לעניינו, שימוש "בסימן הדומה לו" בידי מי שאינו זכאי לכך. בית המשפט פסק כי התשובה לכך, הינה בשלילה.

המבחנים שהציבה הפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימנים מכונים "המבחן המשולש" – מבחן מצטבר המורכב משלושה מבחנים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין ה"מבחן המשולש" הוצג לראשונה בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק אגודת ישראל בע"מ, פ"ד יט(2) 673, 675 (1966). כן ראו, למשל, רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 453-451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע).

מבחן המראה והצליל

בעניין טעם טבע, בעמ' 451, נקבע כי זהו המבחן המרכזי מבין השלושה, וכי: "אין מדובר בהשוואה מדוקדקת... יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם."

בין הכוכב בעל חמשת הקודקודים לבין הכוכב בעל ששת הקודקודים קיים דמיון מסוים. בעיקר נכונים הדברים כאשר מדובר בהטבעות – קטנטנות – של היטלי הכוכבים.

עם זאת, כאשר מדובר בתכשיטים כגון טבעות, אשר מטבעם הינם קטנים, והפרטים המבחינים בהם הינם זעירים, ואשר בשל מחירם הגבוה ביחס לגודלם הם נבחנים בקפדנות ובדקדקנות על-ידי רוכשיהם הפוטנציאליים – יש לייחס חשיבות רבה גם להבדלים מזעריים בין תכשיט אחד למשנהו, וכך גם להבדל – כבענייננו – במספר הצלעות.

בנוסף, בעניין טעם טבע ציין השופט גרוניס כי המשקל היחסי שיינתן להיבט החזותי לעומת סוגיית הצליל או שמם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, והבחין בין שני סוגי מוצרים: "הסוג האחד הינו מוצרים המונחים דרך כלל על המדף שצרכנים יכולים ליטול אותם באופן חופשי, ואילו הסוג השני הוא מוצרים המצויים מעבר לדלפק אשר על-מנת לקבלם יש צורך להיעזר במוכר. במהלך דו-השיח עם המוכר נדרש הצרכן להגות את סימן המסחר המתייחס למוצר שהוא חפץ בו. הצורך לבטא את סימן המסחר על-פה והסכנה לטעות או לבלבול מגבירים את המשקל שיש ליתן לדמיון בצליל ביחס לסימנים של מוצרים מן הסוג השני. לעומת זאת ביחס לסימנים המתייחסים למוצרים מן הסוג הראשון יש לשים דגש דווקא על הדמיון החזותי, שהרי הצרכן נוטל את המוצרים לאחר שהוא מתבונן בסימנים המופיעים על גבי אריזתם." (ר' שם, בעמ' 452).

בית המשפט פסק כי בענייננו, לאור זאת, יש לשים דגש מיוחד להבדלים בין שמות הסמלים.

מבחן סוג הסחורות

בית המשפט פסק כי אין מחלוקת שסוג הסחורות – תכשיטים – משותף וזהה לשני הצדדים, התובעות והנתבעים. עם זאת, ביחס למבחן סוג הסחורות נקבע כי כאשר מדובר במוצרים אשר עלותם גבוהה, יטו הצרכנים לבצע בדיקה מעמיקה יותר ולהשוות בין המוצרים השונים בשוק בטרם ביצוע העסקה (ר' בעניין טעם טבע, בעמ' 453, מול האות ג', והאזכורים שם).

נפסק כי דברים אלה נכונים לענייננו. צרכנים המתעניינים ברכישת טבעת משובצת יהלומים, בודאי כאלה המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות – המתומחרים כיקרים מאד ביחס לשוק – אינם עושים זאת בחטף.

מבחן חוג הלקוחות

התובעות מיתגו את עצמן במשך שנים ארוכות כפונות לחוג לקוחות מסוים, ובמקומות מסוימים בלבד – בשדה התעופה הלאומי ובמלונות יוקרה; זאת, בשונה מהנתבעים, שפנו תמיד ללקוחות באופן בלתי אמצעי ונגיש, ותימחרו את מוצריהן בהתאם – ברמת מחירים נמוכה משמעותית מתימחור תכשיטי התובעות.

לקוחות המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות יודעים בוודאי כי את תכשיטיהן של התובעות ניתן לרכוש רק בחנויות שבבעלותן, ולכן אין חשש כי לקוח של התובעות הנכנס לחנויות הנתבעים ייטעה לחשוב כי אלה החלו לשווק את תכשיטי התובעות, ובכללן ג'וליאנה.

מבחן יתר נסיבות העניין

נוסף על שני המבחנים הנזכרים לעיל, מבחן זה מאגד את הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא נדונו במבחנים הקודמים. נפסק כי בעניין זה ניתן לציין כי הנתבעים אינם נוקטים בדרכי פירסום ושיווק כגון אלה בהם עושות התובעות שימוש, ולמעט תמונות באתר האינטרנט שלהם, לא הוצגו בפני בית-המשפט צילומים של תכשיטי הנתבעים אשר בגינן עלול לטעות צרכן פוטנציאלי ולהתבלבל בין מוצרי הצדדים.

מבחן "השכל הישר"

הפסיקה הכירה במקרים מסוימים במבחן רביעי – הוא מבחן "השכל הישר" – במסגרתו עשוי בית-המשפט להכיר בהפרה אף במקרים בהם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל, וזאת כאשר המסר הרעיוני העומד בבסיס הסימן המפר דומה מהותית למסר העולה מהסימן של התובע (ראו בעניין טעם טבע, בעמ' 453). ומההן ניתן להכיר בלאו בענייננו: אם ניתן לייחס תכונות קונספטואליות לעבודות האומנות התכשיטנית, הרי שהמסר הרעיוני הנובע משימוש בכוכב, שמן של התובעות, שונה לחלוטין מהמסר הרעיוני הנובע מהשימוש במגן-דוד כסמל לתכשיטים שיוצרו בישראל.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הפרו את סימני המסחר הרשומים של התובעות.

האם הפרו הנתבעים סימן מסחר מוכר היטב של התובעות?

לטענת התובעות, סימן הכוכב (או הכוכבים) זכאי להגנה כסימן מסחר מוכר היטב, בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר: "סימן המוכר היטב בישראל... לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק."

מעבר לקביעה הכוללנית כי "בין השאר" יילקחו בחשבון שני השיקולים המנויים לעיל, החוק הישראלי, כמו גם אמנת פריס והסכם הטריפס – הם מקורות ההגנה על סימן מסחר מוכר היטב – אינם מספקים מענה מדויק לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב ומהם התנאים המגדירים סימן מסחר כמוכר היטב - ת"א (ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פסקה ה' (פורסם בנבו, 25.4.2010) (להלן: "אנג'ל נ' ברמן ".

התובעות הציגו שימוש רב וארוך בסימן הכוכב בתכשיטיהן, כמו גם שימוש בסימן בפירסום ובשיווק של התכשיטים.

עם זאת, במהלך הדיון הציג בא-כוח הנתבעים ראיות לא מעטות לשימוש בסימן הכוכב על-ידי אחרים, הן בעבר – אפילו הרחוק, והן בהווה – בשווקים רבים ושונים בעולם, בעיקר במזרח אירופה, ובפרט בארצות ברית-המועצות לשעבר (ביניהם מפורסמים מאד כגון CHANEL).

בנוסף, טענו הנתבעים, כי השימוש בסימן הכוכב הינו בסיסי מאד בתכשיטנות, והטבעתו הינה אחת מפעולות הצורפות הראשונות שנלמדות בבתי-ספר לצורפות.

על כן נפסק כי התובעות לא הוכיחו ברמה המחויבת בדיני הראיות האזרחיים (51%) כי סימן הכוכב הינו סימן מסחר מוכר היטב שלהן, דווקא.

האם ביצעו הנתבעים עוולה של גניבת עין?

שניים הם היסודות אותם נדרשות התובעות להוכיח בעוולת גניבת העין: המוניטין של התובעות בטבעת ג'וליאנה; והחשש הסביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטבעות של התובעות והנתבעים (ר' ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 942 (2001) (להלן: עניין עיתון משפחה).

מוניטין

באשר ליסוד הראשון – הוכחת המוניטין – נקבע כי על התובעות להראות, בראש ובראשונה, כי הטבעת שלהן הינה בעלת אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף, ושהציבור מקשר אותה עם מקור מסוים – שהינו הן – אפילו אינו מזהה את המקור בשמן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232 (1991) (להלן: עניין פניציה); וכן בעניין עיתון משפחה, בעמ' 942).

התובעים הציגו עדויות במצביעות על הקישור – הנדרש לשם הוכחת מוניטין – בין תיאור הטבעת בעל-פה לבין הטבעת עצמה ואף למקור הטבעת – הוא התובעות.

ואולם, לשם הוכחת המוניטין נידרש להראות כי הציבור הוא שמקשר בין התיאור והמוצר לבין המקור, ועדויות שהציגו התובעים מתארות את הקישור האמור בקרב זבני החנויות שמשווקות חיקויים של אותו המקור – שלהם עניין ואינטרס מיוחד ועודף בהכרת המוצר, כמו גם מקורו, ביחס לכלל הציבור.

החיקויים עצמם – אין בהם משום עוולה של גניבת עין (ר' עניין פניציה, בעמ' 232), אלא יש בהם, בקישור בין תיאור הטבעת לבין התובעות ובכינוי הטבעת בשם התובעות אף בפי החקיינים, משום ראייה לקיומו של מוניטין, שפגיעה בו – בדרך של הטעיית הציבור – היא שמקימה את העוולה.

חשש להטעיה

המבחן הנוהג לבחינת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור במסגרת עוולת גניבת העין זהה למבחן הנוהג בבחינת הדמיון בין סימני מסחר, קרי – "המבחן המשולש", המורכב, כזכור, ממבחני המראה והצליל, מבחני סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ר' עניין עיתון משפחה, בעמ' 949).

למרות הזהות בין המבחנים, עמד בית-המשפט העליון בעבר על ההבדל, לעניין יסוד ההטעיה, בין עוולת גניבת העין לבין הפרת סימן מסחר, ככל שהדבר נוגע לשוני חזותי במכלול מרכיביו של המוצר. השופט א' גרוניס, בעניין טעם טבע, בעמ' 451-450, אף התייחס מפורשות למשמעות אריזת המוצר: "על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם. כלומר, בתביעת הפרה יש ליתן משקל נמוך יותר, או במקרים מסוימים לא ליתן משקל כלל, למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם...".

בית המשפט פסק כי אין במכלול מעשיהם של הנתבעים כדי להביא לחשש סביר שהציבור יטעה לחשוב שטבעת הנתבעים היא מתוצרת התובעות.

התובעים לא הציגו ראיות לכך: - שהנתבעים משתמשים בשם הטבעת או בשמן של התובעות; - שהם משווקים את הטבעת שלהם בקשר כלשהו לטבעת התובעות או לתובעות עצמן; - או שלקוח כלשהו טעה והתבלבל בין התובעות לנתבעים ובין טבעותיהם.

נוסף על כך, התובעות משווקות את תכשיטיהן בחנויות שבבעלותן בלבד. לקוחותיהם, הקיימים והפוטנציאליים, בודאי יודעים זאת, שכן התובעות מיתגו עצמן כיצרני תכשיטי יוקרה מובילים. לפיכך, החשש כי לקוח פוטנציאלי ייכנס לחנות של הנתבעים וייטעה לחשוב שראה שם תכשיט של התובעות – הינו בלתי סביר.

אשר-על-כן, דחה בית המשפט את טענות התובעות אף בדבר גניבת-עין.

חוק זכויות יוצרים ביחס למוצרים שכשירים להירשם כמדגם

טענה מקדמית שהעלו הנתבעים בסיכומיהם (טענה שהינה משפטית גרידא, ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית): לשיטת הנתבעים, בענייננו חל סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, לפיו חוק זה אינו חל לגבי מדגמים הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים והמדגמים, שכן הטבעת הינה פריט אופנתי הראוי להירשם כמדגם – ורישום שכזה לא נעשה על-ידי התובעות.

לתמיכה בטענתם זו, הפנו הנתבעים לפסיקה קודמת [למשל, ת"א (ת"א) 1311/04 אלקריף נ' יומטוביאן יעקב – אופנת טריפ (פורסם בנבו, 19.4.2010); וכן פסיקתי בעניין ת"א (ת"א) גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 16.4.2009)].

סעיף 22(1) קובע בזו הלשון: "חוק זה לא יחול על סימני-אמצאה הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים וסימני-האמצאה, 1907, פרט לסימני-אמצאה שאם, אמנם, ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כמודלים או כדוגמאות המוכפלות על-ידי פרוצס תעשייתי"

על-פי תצהיר עדת התביעה, לפיו ייצור תכשיטי התובעות הינו "ידני ופרטני", הרי שטבעת ג'וליאנה אינה עונה על הסיפא של ההגדרה המחייבת רישום, באשר אינה מהווה דוגמא המוכפלת על-ידי פרוצס תעשייתי.

ודוק: על-פי הגדרת "מדגם" בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (שהחליפה את חוק הפטנטים וסימני האמצאה, 1907) – מדגם, כעקרון, כולל גם עבודת יד: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

נמצא שהמחוקק הישראלי עמד על כך שרק לגבי מדגמים שנוצרו בתהליך תעשייתי, ולא בעבודת-יד, לא יחול חוק זכות יוצרים. בנוסף, עיון בפסיקה, [ר' גם, למשל, ת"א (נצ') 552/90 שדה-שוורץ נ' מאוזנר, פ"מ תשנ"ד(3) 147, 159-154 (1992)[, מלמד כי הקביעות לגבי הצורך ברישום פריטים אופנתיים כמדגמים התייחסו – כולן – לפריטי לבוש בלבד, ר' גם בעמ' 94-92 לספרו של טוני גרינמן זכויות יוצרים (2003)].

הפסיקה נוהגת להחיל את הוראת סעיף 22 לגבי בגדים, וזאת בשל כך שבגד הוא מוצר שימושי, שצורתו מוכתבת בעיקר על-ידי שיקולים פונקציונלים וצורת הגוף.

לא כך הדבר בעניין תכשיטים, ואין דין תכשיטים כדין אופנת לבוש.

למסקנה דומה הגיעה גם השופטת ארבל בהמ' (ת"א) 11001/95 מיכל נגרין עיצובים בע"מ נ' שארם – תכשיטים ישראליים מקוריים בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.1995) (להלן: עניין מיכל נגרין).

זכויות יוצרים בטבעת ג'וליאנה

לשם הגנה על טבעת ג'וליאנה בזכויות יוצרים נדרש ראשית להכיר בה כיצירה מוגנת.

בית-משפט זה הכיר בעבר בתכשיטים כיצירה אומנותית הראויה להגנה, כל עוד מדובר ביצירה מקורית וייחודית (ר' עניין מיכל נגרין, בפסקה 3 להחלטה).

על-פי הפסיקה, מקוריות מורכבת משניים: 1. יצירה עצמית (להבדיל מהעתקה); 2. יצירתיות, או משאב רוחני השקול ליצירתיות. באשר ליצירה העצמית – התובעות הציגו בפני בית-המשפט ראיות, שלא הופרכו, לכך שמדובר בתכשיט פרי עיצובן. באשר לדרישת היצירתיות – כאמור לעיל, בפרק העובדות, טבעת ג'וליאנה מתאפיינת בשלושה אלמנטים, אשר נטען כי שילובם הינו מקורי וייחודי, ולפיכך זכאי להגנה.

לפיכך קבע בית המשפט כי טבעת ג'וליאנה הינה יצירה מקורית הראויה להגנה על זכויות יוצריה, וזאת בשל השילוב הייחודי והמקורי של שלושת האלמנטים.

ודוק: אין בקביעה זו כדי להקנות זכויות יוצרים באלמנט מסוים מבין שלושת האלמנטים, אלא על שילובם של השלושה בטבעת.

הפרת זכויות היוצרים – העתקה

העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני אלה: 1. "גישה" או נגישות של הנתבע ליצירת התובע; 2. דמיון מהותי בין יצירת הנתבע ליצירתו הקודמת של התובע.

כאמור, התובעות הציגו בפני בית-המשפט פרסומים רבים ונפוצים של טבעת ג'וליאנה, בארץ ובעולם, ומשכך אין ספק שלנתבעים הייתה גישה ליצירת התובעות.

שאלה מורכבת יותר היא האם קיים בין טבעות הצדדים דמיון מהותי. דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים כאשר: הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970) (להלן: עניין אלמגור))

בהמשך הדברים בעניין אלמגור קבע השופט י' כהן כי: "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

גישה זו, של בחינת הדמיון המהותי בין היצירות כמכלול – בשונה מהשוואת רכיביהן – היא הגישה שאימץ בית-המשפט העליון כדרך המלך, בעיקר ביצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיביהן עדיפה על-פני פירוקן לרכיבים והשוואתם בנפרד ]ר' ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 590 (2000)[.

בודאי נכונים הדברים כאשר מדובר ביצירה שההגנה על זכויות יוצריה הוקנתה בשל שילוב ייחודי ומקורי של אלמנטים, ולא לאלמנטים עצמם.

כך גם בענייננו – יש לבחון ולהשוות את טבעות הצדדים כמכלול, המאופיין והמיוחד בשילוב שלושת האלמנטים. בית המשפט פסק כי בין הטבעות קיים דמיון מהותי, שכן הנתבעים לא הצליחו להצביע ולו על תכשיט אחד נוסף, שלהם או אחרים, בו משולבים שלושת האלמנטים. אין זה סביר ששילוב האלמנטים רק בטבעת זו הינו פרי של סיבה אחרת חוץ מהעתקת השילוב מטבעת התובעות.

במובן זה, השוני בפרטי רכיב הכוכב, אין בו כדי לערער ולהפחית מהדמיון המהותי בין טבעות הצדדים, ומהמסקנה כי הנתבעים העתיקו את טבעת התובעות.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעות בטבעת ג'וליאנה.

סעד כספי - פיצוי

התובעות ביקשו פיצוי בלא הוכחת נזק בגובה 20,000 ₪, מכוח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים; וכן הוצאת צו למתן חשבונות, המורה לנתבעים להגיש דו"ח מפורט, בתצהיר, שתוכנו מאומת על-ידי רואה-חשבון, ביחס לכמות הטבעות המפרות שנמכרו על-ידי הנתבעים ולכלל התמורה בגין מכירות אלה.

סעדים אלה הינם סעדים חלופיים, ואין האחד יכול לבוא ביחד עם השני, שכן אז יהא זה משום כפל פיצוי לתובעות בגין הפרת זכויות היוצרים שלהן. יפים לכך דברי השופט לנדוי, בפרשת דפוס ניאוגרפיקה [ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 893-892 (1957)]: "שלוש הן התרופות הכספיות אותן יכול בעל זכות-יוצרים לתבוע עקב הפרת זכותו: (א) פיצויים על הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, בהתאם לסעיף 6 של חוק זכות יוצרים, 1911... (ב) מתן חשבונות על-ידי הנתבע, על הריווח שזה הפיק מן ההפרה... (ג) ... ... תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו, ועל-כן אי-אפשר לתבוע יחד את התרופות (א) ו-(ב)... הטעם לדבר הוא, שבתביעה למתן חשבונות יש משום מחילת ההפרה, בעוד שתביעת פיצויים מבוססת על עובדת ההפרה. לשון אחרת, תביעה לתשלום המגיע בהתאם לחשבון אינה תביעת נזיקים, אלא תביעה מעין-חוזית, בה תובע בעל-הזכות מאת המפר מה שהלה גבה עבורו, על יסוד 'עשיית עושר ולא במשפט'."

משלא פירטו התובעות את נזקן בגין ההפרה, נותרו בפניהן שני הסעדים החלופיים האמורים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

משציינו התובעות בסיכומיהן שהן חוזרות על כל הסעדים המבוקשים בפרשת התביעה, נראה שכדי לסיים תובענה ישנה זו, עדיף כיום לבחור בתשלום הפיצוי הסטטוטורי.

בית המשפט פסק כי אם תודענה התובעות כי ברצונן לבחון את סעד השבת הרווחים, יוצא צו למתן חשבונות, תוך 30 יום מיום מתן הודעת התובעות.

6 בפברואר, 2011,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים לפי מתן חשבונות ועוגמת נפש

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט איתן אורנשטיין (תא (ת"א) 1884-06) - 6.2.2011

תחום: פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים לפי מתן חשבונות ועוגמת נפש נושאים: פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים בדרך של אומדנה, פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים לפי מתן חשבונות, פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים בגין עוגמת נפש

עובדות:

פסק דין משלים בשאלת הנזק, בפסק הדין של בית המשפט מיום 31.1.10 נתקבלה התביעה בחלקה ונקבע כי התובעת היא בעלת זכויות בשווה עם הנתבעת בספר "חכמים בדרך". נפסק כי הנתבעת הפרה את זכויות היוצרים של התובעת לרבות הזכויות המוסריות של התובעת. באותו פסק דין נקבע כי התובעת זכאית למחצית מכל הרווחים שהפיקה ו/או תפיק הנתבעת מהספר, לרבות תגמולים מכל גורם שהוא.

פסק הדין זה, עוסק בפיצוי המגיע לתובעת ובהתאם לעקרונות שנקבעו בהחלטה מיום 31.1.10.

נפסק:

התובעת זכאית למחצית מכל תקבול שקיבלה הנתבעת מהפצת הספר המפר.

בנוסף, פסק בית המשפט לתובעת פיצוי בסך של 100,000 ₪ וזאת בגין עוגמת נפש.

בנוסף, נפסק כי הנתבעת תשא בשכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ ובכל הוצאות ההליך, קרי אגרת בית המשפט, שכר המומחית דר' נשר מטעם התובעת, בהוצאת הקלטות ותמלול הפרוטוקול.

נקודות מרכזיות:

פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים בדרך של אומדנה

פסיקת פיצויים נעשית על פי אמות המידה שקבועות בחקיקה הרלוונטית לסוגיה ויישום וההלכות הפסוקות, ובשים לב לראיות שהובאו לפני בית המשפט. רק במקרים חריגים, בהעדר ראיות מספקות, או שהראיות אינן מהימנות, תבחן אפשרות לפסוק פיצויים בדרך האומדנא, AT LARGE . ההלכה האמורה נוהגת גם במקרה של הפרת זכויות יוצרים וכמות שהדבר נקבע בע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבך, [1995] [פורסם בנבו]  : "ואף מקובל עלי שאם אפשר לחשב את הנזק לפי קני מידה ברורים, אין ללכת בדרך האמדן הגלובלי; אך יצויין שלמערערים חלק נכבד בערפול הנתונים שהיו עשויים לסייע לנו לחשב את נזקי המשיב בדרך חשבונית כלשהי, ולו גם בקירוב".

הכלל הוא שיש לחשב את הפיצויים לפי ההפרש שבין ערכה של זכות-היוצרים לפני ההפרה לבין ערכה לאחריה. אבל אין בכלל זה כדי לספק קנה-מידה בכל אותם המקרים הרבים אשר בהם ערכה של זכות-היוצרים אינה ניתנת להערכה, לא לפני ההפרה ולא לאחריה (ע"א 528/73 אטינגר נ' אלמגור, [1975] [פורסם בנבו]).

בענייננו נקבע כי המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים בהם אין לפני בית המשפט כלים מספקים לקבוע את הפיצוי המגיע לתובעת, לפי אמות מידה מקובלות, ואיני נדרש אפוא להעריך את הפיצוי על דרך של אומדנה.

פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים לפי מתן חשבונות

בית המשפט אימץ את הנתונים שהוגשו על ידי חשב מודן באשר לתמלוגים ששולמו לנתבעת, בתיקון אחד ולפיו סכום התגמול מעבר למכירת 5,000 ספרים, מזכה את הנתבעת בתגמול בשיעור המוסכם המוסכם בינה לבין מודן של 24%.

בית המשפט קבע כי התובעת זכאית למחצית מכל תקבול ממועד תשלומו לנתבעת, או מהמועד בו היתה זכאית לקבלו, אם לא שולם, לפי האמור באישור מודן, ובצירוף הפרשי הצמדה מאותו מועד ועד ליום מתן פסק הדין.

לא נפסקו לתובעת נזקים בגין אפשרות של השאת תמלוגים מאפיקים נטענים אחרים, כגון עדכונים בעתיד של המהדורה, שווק בשפות נוספות, שכן לא הובאה כל ראיה לעניין.

פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים בגין עוגמת נפש

התובעת טענה כי מעשי הנתבעת גרמו לתובעת לעוגמת נפש רבה, ולפיכך עתרה לחייב את הנתבעת בפיצויים בגין נזק לא ממוני ובהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.

בע"א 4500/90 מאיר הרשקו נ' חיים אורבך, קבע בית המשפט כי אין מניעה לחייב את המפר לשלם לנפגע פיצויים בגין עוגמת נפש, עקב הפרת זכויות היוצרים: "... כפי שכבר הוזכר לעיל, קיימת בארץ בהוראות הדין הרלבנטיות תשתית משפטית לדיני זכות יוצרים לפסיקת נזקים בלתי ממוניים גם בסוגיה שלפנינו, ואיני רואה כל מניעה להשוות גם בענין זה את דיני הנזיקין לדיני החוזים, כפי שהדבר נעשה בסוגיות אחרות".

בית המשפט פסק כי אכן התובעת נפגעה, מעבר לנזקים ממשים, גם מעוצמת ההפרות, ובכלל זה מההכחשה החד משמעית של הנתבעת בדבר ההסכמה שבין השתיים להפיק במשותף את הספר, ההכחשה כי התובעת תרמה לספר, תחושת העלבון שבאה לידי ביטוי, כחוט השני לאורך עדותה הממושכת של התובעת. בית המשפט פסק כי אין לי כל צל של ספק, שההפרות הסבו לתובעת סבל נפשי.

לאחר שמיעת העדויות, בחינת המסמכים השונים, שימת לב להפרה, עוצמתה, הפגיעה בתובעת, למקובל בהלכה בכגון דא, פסק בית המשפט פיצוי לתובעת בגין ראשי הנזק האחרים, בסך של 100,000 ₪, כערכו ליום מתן פסק הדין.

16 בינואר, 2011,

0 תגובות

הגנה על שיטת בניה במסגרת סעד זמני

הגנה על שיטת בניה במסגרת סעד זמני

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט חיים טובי (תא (ת"א) 16580-07-10) – 16.1.2011

תחום: הגנה על שיטת בניה במסגרת סעד זמני

נושאים: התנאים לקבלת סעד זמני, בחינת תניית אי תחרות, תקנת הציבור ואי תחרות, סוד מסחרי שאינו נחלת הרבים, הפרת פטנט הרשום בחו"ל, מאזן הנוחות, שיהוי

עובדות:

בקשה למתן סעדים זמניים שתכליתה לאסור על המשיבים לעשות שימוש בשיטת בנייה הנעשית באמצעות תבניות קל-קר חלולות, המשמשות, בו זמנית, לבידוד וליציקת בטון מזויין.

הטענה העיקרית עליה סומכת המבקשת בבקשתה הינה, כאמור, הפרתה של תניית אי התחרות להסכם הקבלנות. עוד   טוענת   המבקשת,   כי   המשיבה  הציגה   עצמה – כמפתחת, משווקת ומיישמת של שיטת הבנייה הייחודית למבקשת. ולשיטת המבקשת, בפעולות היבוא, השיווק והפירסום, המשיבה אף  מבצעת כלפיה עוולות של גזל סוד מסחרי, גניבת עין, הפרת זכויות של בעל הפטנט והפרת זכויותיה שלה, כבעלת זיכיון בלעדי לשיווק המותג בישראל.

נפסק:

בית המשפט לא שוכנע, בשלב זה של ההליך, כי המשיבה אכן הפרה או מפרה תניית אי תחרות, עת היא מבצעת פעולות בנייה בשיטת התבניות.

הבקשה לסעד זמני נדחתה. הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪ על פי תוצאות ההליך העיקרי.

נקודות מרכזיות:

התנאים לקבלת סעד זמני

נפסק כי לצורך מתן סעד זמני נשקלים שני עניינים: האחד – סיכויי התביעה העיקרית, או למצער – אם עומדת שאלה רצינית לדיון או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה; השני – מאזן הנוחות בין הצדדים.

קיומה של זכות לכאורה ומאזן הנוחות נשקלים יחדיו. ככול שסיכויי מבקש הסעד לזכות בתביעתו הראשית גבוהים, כך יקל עימו בדרישת מאזן הנוחות.

יתר על כן, בבוא בית המשפט להכריע האם יש להיעתר לבקשה למתן סעד זמני, אם לאו – עליו לשקול שיקולים שביושר ובצדק ובהם: יש ליתן משקל, למועד בו פנה המבקש לבית המשפט לקבלת הסעד.  יש ליתן משקל, לשיהוי בהגשת הבקשה החותר תחת הטענה בדבר הדחיפות הנטענת, ויש בו משום ראייה לסתור את טענות מבקש הסעד בדבר חיוניותו ונחיצותו המיידית עבורו.

בחינת תניית אי תחרות

בבחינת תניית אי תחרות יש ליתן את הדעת ללשונו של סעיף אי התחרות בחוזה וכן להיגיון הכלכלי העומד בבסיסו של החוזה.

בית המשפט פסק כי לא מצא כי קיים היגיון כלכלי המחייב פירוש מרחיב לסעיף אי התחרות, כמי שאוסר שימוש גורף בשיטת הבנייה בתבניות, הידועה בעולם כולו בשם ICF.

כן פסק בית המשפט כי מתן פירוש מרחיב לסעיף אי התחרות, מעבר לאיסור השימוש בתבניות מנסן, יחטא לאיזון המתבקש למהלך העסקי הרגיל, המעודד תחרות לרווחת הציבור בכללותו.

תקנת הציבור ואי תחרות

בית המשפט פסק כי גם אם ניתן להניח כי כוונת הצדדים בסעיף אי התחרות הייתה לאסור על המשיבה מלבצע פעולות בנייה בכל סוגי התבניות ולא רק במותג הספציפי של בעל הפטנט מר מנסן – מסופקני אם יש ליתן לתנייה גורפת מעין זו תוקף מחייב נוכח הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובעת כי "חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל".

"תקנת הציבור" לצורך בחינת תוקפה של תניית אי תחרות, מחייבת עריכת איזון בין חופש ההתקשרות של הצדדים והחובה לקיים הסכמים מחד, לבין חופש העיסוק והקניין של היחיד, מאידך.

סבירות ההגבלה, כך נפסק, תיבחן בהתחשב בהיקפה, אופייה, הקשר בין הצדדים, הזכויות עליהן היא באה להגן, תחום וזמן תחולתה, והאם אומנם מגנה היא על סודות מסחריים [ע"א 31556/98 בן ישי נ' וינגרטן, פ"ד נ"ה(1) 939 (1999); דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ, נ"ו(1) 56 (2001)].

בית המשפט פסק כי הגבלת המשיבה מלהשתמש בשיטת הבנייה בתבניות בכללותה, למשך 8 שנים שלאחר סיום פרוייקט הירקון – מהווה הפרה לכאורה של האיזון המתבקש בין חופש העיסוק של המשיבה לבין אכיפת זכות חוזית (גרידא) לאי תחרות.

סוד מסחרי שאינו נחלת הרבים

בית המשפט לא מצא בסיס של ממש לטענת המבקשת לפיה תניית אי התחרות נועדה להגן על "סוד מסחרי" של האחרונה.

סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, מגדיר את המונח "סוד מסחרי" כ"מידע עסקי מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".

מידע עסקי שהינו נחלת הכלל והניתן לגילוי כדין על ידי כולי עלמא – איננו בא בגִדרו של "סוד מסחרי".

בית המשפט פסק כי שיטת הבנייה בתבניות נוהגת זה שנים רבות בעולם, הינה נחלת הכלל ואף ניתנת לגילוי בנקל ועל כן אינה בגדר סוד מסחרי.

הפרת פטנט הרשום בחו"ל

בית המשפט הדגיש כי פטנט הינה זכות טריטוריאלית.

ועל כן פסק כי טענת המבקשת להפרת זכויותיו של בעל הפטנט מר מנסן, אינה ראוייה להתייחסות כלל שכן לדעת הכל לא נרשם מעולם פטנט בישראל על שיטת הבנייה בתבניות מנסן, כמו גם בתבניות בכלל.

מאזן הנוחות

בית המשפט פסק כי השימוש שעושה ביתרמי בשיטת הבנייה בתבניות לא יגרום לנזק ממשי למבקשת. המבקשת לא טרחה להציג נתונים כלשהם שיש בהם כדי להצביע על נזק שייגרם לה.

בית המשפט פסק כי, אם יוכח, בסופו של יום, כי אכן עסקי המבקשת נפגעו מאובדן לקוחות פוטנציאליים, כנטען, הרי שעסקינן בנזק הפיך היכול להירפא באמצעות פיצוי כספי.

בית המשפט פסק כי, לא ניתן להתעלם מהנזק הממשי והמיידי שייגרם למשיבה באם יינתן צו המניעה המבוקש, שכן מתן הצו יביא בהכרח להפסקה מיידית של הבנייה בשני האתרים בהם פועלת המשיבה.

שיהוי

בית המשפט פסק כי, חרף העובדה שהמבקשת הייתה מודעת ל"הפרת" תניית אי התחרות מצד המשיבה, כבר בחודש ינואר 2010, היא התעכבה מלהגיש הבקשה לצו מניעה משך 7 חודשים תמימים.

הימנעות המבקשת משך חודשים ארוכים מלנקוט בהליך כלשהו אשר ימנע מהמשיבה לבצע פעולות בנייה בשיטת התבניות, מלמדת על העדר דחיפות במתן הסעד הזמני המבוקש.

5 בינואר, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בצילומי בניינים

בית המשפט המחוזי תל אביב, השופט אבי זמיר (תא (ת"א) 2432/07) - 5.1.11

תחום: הפרת זכויות יוצרים בצילומי בניינים

נושאים: זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות ושרטוטים, דרישת ה"מקוריות" בזכויות יוצרים, תמונות סטילס וסרטוני וידאו המתעתדים פרוייקטים נדל"ניים, מספר הפרות,  זכויות המזמין ביצירה מוזמנת, התחייבות לשמירה על סודיות, פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

עובדות:

תביעה שעניינה הפרת זכויות יוצרים בצילומים המתעדים פרוייקטים בתחום הנדל"ן, על דרך העברתם לצדדים שלישיים, שלא כדין ובניגוד למוסכם.

במסגרת התביעה המקורית עתרה התובעת למתן צו מניעה וצו עשה, וכן לפיצוי כספי בסך 324,435 ₪, המורכב מארבעה רכיבים - פיצוי סטטוטורי, פיצוי מוסכם, השבת רווחים והשבת סכום, שעל פי הנטען שולם לנתבעת מראש על חשבון עבודה שטרם בוצעה.

נפסק:

התביעה מתקבלת חלקית, בית המשפט חייב את הנתבעת בתשלום הפיצוי המוסכם, בסך 40,000 ₪ , המעוגן בנספח ההתחייבות לשמירה על סודיות.

בנוסף, בגין הפרת זכות התובעת בתצלומים בארבע הפרות, חיויבה הנתבעת בתשלום סכום כולל של 60,000.

בנוסף, חויבה הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות ושרטוטים

נפסק כי תוכניות הנדסיות למבנה ושרטוטי ייצור מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אמנותית", בכפוף להוכחת דרישת המקוריות וכך גם תוכניות הנדסיות להקמת בנין או לשיפוצו מוגנות בזכות יוצרים (כ"יצירה ספרותית" או כ"יצירה אמנותית"), הן לפי הדין הקודם והן לפי הדין החדש.

דרישת ה"מקוריות" בזכויות יוצרים

דרישת ה"מקוריות" היא תנאי מרכזי להכרה בזכות יוצרים, והיא נבחנת באמצעות שני מבחנים מצטברים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה (ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט [פורסם בנבו] (25.1.2010).

כדי שהיצירה תהיה ראויה להגנה כ"יצירה ספרותית", צריכה היא לתת ביטוי בכתב לרעיון כלשהו, דל ככל שיהיה, וצריכה היא למקוריות ולמידת מה של מאמץ וכישרון.

תמונות סטילס וסרטוני וידאו המתעתדים פרוייקטים נדל"ניים

היצירות המדוברות הם תמונות סטילס וסרטוני וידאו עבור לקוחות התובעת, המתעתדים פרוייקטים נדל"ניים.

נפסק כי תמונות וסרטוני וידאו אלה הם בגדר "יצירה אמנותית", המוגנת בזכות יוצרים, על פי החוק הישן והחדש גם יחד, והמתבטאת, בעיקר, באופן הצגתם של הפרוייקטים המצולמים.

כלומר, צילום הבניינים (שהם בפני עצמם, יצירה אדריכלית), מציג את הבניינים בפרוייקט באופן מסויים, הדורש יצירתיות והשקעה, ולכן הוא בגדר יצירה מוגנת (וזאת להבדיל מבניינים הממוקמים במקום ציבורי, שצילומם הראשוני אינו מהווה הפרת זכויות יוצרים).

מספר הפרות

המדובר בארבע הפרות, בהתאם למספר הסרטונים המפר.

זכויות המזמין ביצירה מוזמנת

סעיף 33 לחוק החדש קובע:

"בכפוף להוראות פרק זה-

(1) היוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה;

(2) המפיק של תקליט הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בתקליט".

ובסעיף 35(א) לחוק החדש נקבע:

"ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".

סעיף זה מציב לבית-המשפט אתגר לא-פשוט לקבוע כלים ומבחנים מתי תישמר הבעלות בידי היוצר ומתי היא תעבור לידי המזמין.  בהעדר מבחנים ברורים, נראה שטוב יעשו בתי-המשפט אם יקדמו באמצעות פרשנות הסעיף את המטרות העומדות בבסיסן של זכויות היוצרים.  במילים אחרות, בקביעת המבחנים ניתן לשלב, נוסף על רצון הצדדים, גם שיקולים הקשורים לתעשייה שבה נעשה ההסכם, לקידום היצירות בחברה מבחינה יומית, למתן גישה ליצירות לאחר שנוצרו וכן הלאה.  כמו-כן יהיה נכון מצד בתי-המשפט לספק כלים מנחים לבדיקת מהותו של ההסכם.

על פי נוסח סעיף 5(1) לחוק הקודם, מוקנות זכויות היוצרים לתובעת, בהיותה מזמינת הצילומים והסרטונים, אלא אם כן יתברר, כי כוונת הצדדים במועד עריכת ההסכם היתה אחרת.

אציין, כי בניגוד לטענת הנתבעת, המחיר הנמוך (לטענתה) ששולם לה כתמורה עבור עבודתה, אינו מעיד גם הוא על אומד דעת הצדדים לגבי מצב הזכויות בתצלומים, ומנגד אינו שולל את התחייבויותיה החוזיות של הנתבעת או את מהות ההסכמות בין הצדדים, וזאת בהתחשב בכך שבפתח חוזה ההתקשרות הוצהר כי הנתבעת הסכימה לקבוע מחירים מיוחדים ונמוכים משאר הלוחות המתחרים, על מנת להקנות יתרון לשיתוף הפעולה בין הצדדים.

לפיכך, פסק בית המשפט כי לא התקיים החריג המעוגן בסעיף 5(1)(א) בדבר קיומה של הסכמה בין הצדדים, המעידה על כך שהנתבעת היא בעלת זכויות היוצרים בתצלומים, למרות שאינה מזמינת הצילום.

אם כן, מתקיים בענייננו הכלל האמור, שלפיו מאחר שמדובר בתצלומים מוזמנים, הרי שהתובעת-המזמינה היא בעלת זכויות היוצרים בהם.

מעבר לכך, ניתן להתרשם, שהוראות ההתחייבות, כמו גם הוראות חוזה ההתקשרות, מטילות על הנתבעת חובות חוזיות מסויימות, אשר משמעותן היא צמצום טווח השימושים המותרים של הנתבעת בתצלומים ובסרטונים (וכן בחומרי הגלם).

כבר נפסק, כי תכליתו של חוזה מגלמת את המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית שהצדדים ביקשו להגשים ביחד, ובהעדר נתונים מספיקים על אומד דעתם הסובייקטיבי, או בהתקיימותו של קושי ממשי לחלצו, ניתן לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה, ולנסות לאתר את המטרות והאינטרסים שחוזה מאותו סוג או מאותו טיפוס נועד להגשים.

התחייבות לשמירה על סודיות

במסגרת חוזה ההתקשרות וההתחייבות לשמירה על סודיות, הודגשו, בפועל, הנפקויות המעשיות הנובעות מכח זכויות היוצרים של התובעת בתצלומים. לפיכך, בעלותה של התובעת על זכויות היוצרים בתצלומים וכן ההסכמות השונות, מקנות בלעדיות עסקית לתובעת כמפרסמת התצלומים, ומונעת את העברת התצלומים לאתרי אינטרנט שהם מתחרים פוטנציאליים שלה.

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

נפסק כי לאור הפרת זכות התובעת בתצלומים, ולאור העדר הוכחת נזק, חייב בית המשפט את הנתבעת בתשלום פיצוי סטטוטורי מכח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים, שלפיו:

"לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים".

בהתאם לכך, ומאחר שהוכחו ארבע הפרות, ראה בית המשפט לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום סכום כולל של 60,000 ₪, מכח סעיף 3א האמור.

29 בדצמבר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר מיג

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן, נ' הנדל (עא 45/08) – 29.12.2010

תחום: הפרת סימן מסחר וגניבת עין

נושאים: מטרת דיני סימני המסחר, הפרת סימן מסחר רשום, סימן דומה או זהה - מבחן הצליל ומבחן המראה, טובין מאותו הגדר – משפחה מסחרית, מבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק, מבחן יתר הנסיבות, פסיקת פיצויים בגין הפרת סימן המסחר הרשום, גניבת עין, מטרת עוולת גניבת עין, פסיקת פיצויים בגין גניבת עין, מספר הפרות בעוולת גניבת עין

עובדות:

המשיבה (מיג) עוסקת בפרסום והוצאה לאור של עיתונים בשפה הרוסית ועושה שימוש בסימן הכולל: שעון עם מחוגים וספרות שמוסתר קלות מאחורי המילה "מיג".

המערערת (מיגדור) נוסדה כ- 4 שנים לאחר שהמשיבים החלו לעשות שימוש בסימן והיא החלה בהוצאה לאור של עיתונים הנושאים אף הם את השם המסחרי "מיג".

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

בית-המשפט המחוזי (כב' סגנית-הנשיא ד"ר ד' פלפל) קיבל, את התביעה של מיג בקובעו, כי המערערים הפרו סימן מסחר רשום של המשיבים ועוולו בגניבת עין.

בית המשפט המחוזי פסק לזכות מיג פיצוי סטטוטורי (ללא הוכחת נזק) בגין גניבת עין בגובה של 50,000 ש"ח לכל עוולה, ובסך-הכל 300,000 ש"ח.

אשר לפיצויים בגין הפרת סימן מסחר רשום קבע בית-המשפט, כי המשיבים לא הצליחו להוכיח נזק ומשכך נדחתה תביעת הפיצויים מכוח פקודת סימני מסחר.

על כן בחרה המערערת להגיש ערעור והמשיבה בחרה להגיש ערעור שכנגד.

נפסק:

בית המשפט דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד.

ולא נתן צו להוצאות.

נקודות מרכזיות:

מטרת דיני סימני המסחר

מטרתם של דיני רישום סימני המסחר, השימוש בהם והפרתם, הינה להגן על שם מסחרי שהוא קניינו של אדם ועל המוניטין שרכש לו בעשותו שימוש בשמו, כמו גם להגן על אינטרס הציבור במניעת הטעיה עקב שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר.

הפרת סימן מסחר רשום

המבחן שנועד להכריע האם קיים דמיון מטעה בין הסימנים הוא מבחן משולב ומטרתו לבחון האם הצרכן הסביר יוטעה לחשוב כי מקור שני סימני המסחר הינו זהה, לאור הדמיון בין השניים. המבחן המשולש, כולל שלושה רכיבים העומדים זה לצד זה ומשתקללים לבסוף לכלל הכרעה. המבחן נפתח בבחינה ממוקדת של הסימן דהיינו מבחן העין, החזות והפרטים המבחינים ומבחן הצליל; הוא נמשך בבחינת הקונטקסט של הסימן דהיינו מבחן חוג הלקוחות, מבחן סוג הטובין ומבחן צינורות השיווק; ולבסוף מבחן כולל הבוחן את יתר הנסיבות העשויות להשפיע על שאלת ההטעיה (ע"א 411/06 Gateway נ' פסקול טכנולוגיות מתקדמות בע"מ ([פורסם בנבו], 20.6.2007).

סימן דומה או זהה - מבחן הצליל ומבחן המראה

המבחן העיקרי מבין השלושה הוא מבחן המראה והצליל.

ככל שמדובר בסימן הזהה לסימן המסחר הרשום, אין הטוען להפרה נדרש להוכיח כי הסימן המפר גורם להטעיית הציבור באשר למקור הטובין או השירות. כמו-כן, ככל שהייחודיות העובדתית של שם המסחר קטנה יותר, כלומר ככל ששם המסחר דומה לשם השגור בתחום, כך גדל משקל הראיות הנדרשות לשם ביסוס המובחנות לצורך רישומו כסימן מסחר.

אשר למבחן הצליל - במקרה דנן, נפסק כי המערערת עושה שימוש בשם "מיג", הזהה לחלוטין לשם "מיג" בו עושים שימוש המשיבים.

אשר למבחן המראה – נפסק כי ישנו דמיון רב בין שני הסימנים, המתקרב לכדי זהות ומבחינה ויזואלית ישנו דמיון המקשר בין הסימנים על-ידי שימוש בסימן "מיג" על-ידי המערערת בשפה הרוסית בלוגו באותו גודל של אותיות, ובאותה צורה, גוון ופונט הדומים לסימן הרשום של המשיבים והן באלמנט הגרפי המקורי קרי: שעון שמעוצב בצורה דומה מאוד לשעון המופיע לצד הסימן הרשום. דמיון רב זה עלול בהחלט להטעות את הצרכן הסביר, שעלול להתבלבל ולקנות את המוצרים המפרים בסוברו בטעות, כי הוא מקבל מוצרים מקוריים או מוצרים הקשורים למוצרים המקוריים.

טובין מאותו הגדר – משפחה מסחרית

מבחן סוג הטובין: טובין הינם מאותו הגדר כאשר קיים חשש שקונה אשר רואה את סימן המסחר על סחורה של גורם אחר, יטעה לערבב בין הסחורות ולחשוב ששתי הסחורות נובעות מאותו מקור.

בשנים האחרונות, בהתחשב בהתפתחויות שחלו בסחר הבין-לאומי ובפריצתן של חברות מסחריות מתחום מסחרי אחד לאחר, תוקנה הפקודה באופן שבו הורחבה ההגנה לסימני מסחר "מוכרים היטב" גם כאשר הטובין אינם מאותו הגדר. בנסיבות מסוימות אין נפקא מינה אם בעל סימן המסחר מספק טובין, ואילו הגורם האחר, העושה שימוש בסימן המסחר, הינו נותן שירות בקשר לטובין מאותו סוג. השאלה שצריכה להישאל היא אם מצויים אנו באותה 'משפחה מסחרית' שבמסגרתה מתקיים החשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין בעל הסימן הרשום לעושים בו שימוש או על חסות מטעמו של בעל הסימן הרשום. המשפחה המסחרית צריכה להיות מוגדרת ממקרה למקרה, בהתאם למבנה השוק והשחקנים הפועלים בו.  כך למשל, בע"א 9191/03 V & S Vin Spirt Aktiebolag   נ' אבסולוט שוז בע"מ, פ"ד נח(6) 869 (2004) נקבע, כי ייצור וודקה ומכירת נעליים אינם תחומים משיקים או קרובים.

נפסק כי במקרה דנן נופלות פעולות שני הצדדים במסגרת אותו הגדר.

מבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק

הן הלקוחות של המערערים והן הלקוחות של המשיבים כוללים את המגזר הרוסי ומופנים לקהל הרוסי, שכן כאמור העיתון הינו בשפה הרוסית. על כן, הלקוחות הפוטנציאליים של השתיים קשורות לאותו חתך אוכלוסייה ולפיכך גם צינורות השיווק בין המוצרים דומים עד מאוד.

מבחן יתר הנסיבות

נפסק כי במקרה דנן, מבחן יתר הנסיבות כולל בחובו את קודמיו ואף הוא מתקיים בענייננו. מצויים אנו בתחום העלונים והעיתונים המשווקים בשפה הרוסית בלבד. אין כל ספק, כי המספקים טובין אלה פועלים במסגרת אותו הגדר ובאותה "משפחה מסחרית", שבמסגרתה מתקיים החשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין בעל הסימן הרשום לעושים בו שימוש או על חסות מטעמו של בעל הסימן הרשום, כל זאת במיוחד כאשר הן הלקוחות של המערערים והן הלקוחות של המשיבים כוללים את המגזר הרוסי ומופנים לקהל הרוסי.

פסיקת פיצויים בגין הפרת סימן המסחר הרשום

סעיף 59 לפקודת סימני המסחר מאפשר להעניק לנפגע פיצויים, באם יוכיח נזק בעקבות הפרת סימן המסחר.

נפסק כי למרות ההפסדים שהוכחו לעיתון המשיבים ומאחר ולא הוכח קשר סיבתי בין הפסדים אלה לבין הוצאת העיתון על-ידי המערערים, לא הוכיחו המשיבים הוכיחו נזק אמיתי בגין הפרת סימן המסחר. כן הוכח, כי עיתונם של המשיבים ספג הפסדים בשנים בהם כלל לא היה קיים עיתונם של המערערים. יתרה מכך. המשיבים לא הביאו הוכחה לנזק כלשהו שאירע להם כתוצאה מהוצאת העיתון של המערערים. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין ההפסדים של המשיבים לבין הוצאת העיתון של המערערים. משלא הוכיחו המשיבים קיומו של נזק, אין מקום לעשות שימוש בשיטת האומדנא לקביעת נזקים ולפיכך אין מנוס מדחיית טענתם לקבלת פיצויים מכוח הפרת סימן המסחר.

יסודות עוולת גניבת עין

שני יסודות עיקריים לעוולת גניבת עין. ואלו הם:

א. הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו (של התובע). כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.

ב. הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע. המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, זוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין. על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר". (ראו: ע"א 8981/04 אבי מלכה "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ ([פורסם בנבו], 27.9.2006).

מטרת עוולת גניבת עין

עוולת גניבת עין נועדה להגן על המוניטין של מוכר טובין או נותן שירות מפני מצג מטעה כאילו המוצר או השירות של אחר קשורים לבעל המוניטין. ההגנה בעוולה הינה רחבה וחלה לא רק על נסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר. במסגרת עוולת גניבת עין נבחן החשש להטעיה באשר למקור המוצר ואין ההשוואה נעשית בין הסימנים בלבד.

בית המשפט פסק כי קיים ביסוס לטענות המשיבים כלפי המערערים וכי הוכחו יסודות העוולה של גניבת עין.

פסיקת פיצויים בגין גניבת עין

בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת בחוק ובכללן עוולת גניבת עין: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".

העיקרון של פיצוי ללא הוכחת נזק בחוק עוולות מסחריות הינו עונשי-הרתעתי של הפגיעה במוניטין.

שני שיקולים עיקריים עומדים באפשרות קבלת פיצויים ללא הוכחת נזק. ואלו הם: היעדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין והרצון להתריע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים שבית-המשפט ישקול בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים, איננה סגורה. כך למשל נקבע, כי בית-המשפט יתחשב בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר וכדומה (ראו: ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992)).

מספר הפרות בעוולת גניבת עין

המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה. עם זאת, יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות. יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות. כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה.

נפסק כי במקרה שלפנינו, המערערים עשו שימוש בשם "מיג" לעיתונם במשך תקופה קצרה מאוד. עם זאת הוכח, כי הם עשו רבות על-מנת לפרסם את עיתונם על-מנת להחדיר את דבר קיומו לתודעת הציבור ובכך לרכוש מוניטין. נראה, כי תקופה קצרה זו מצדיקה את סכום הפיצויים בסך בגובה של 50,000 ש"ח לכל עוולה ובסך-הכל 300,000 ש"ח כפי שפסק בית-המשפט המחוזי. לפיכך, לא מצא בית המשפט מקום להתערב בגובה הפיצויים שפסק בית-המשפט המחוזי במסגרת סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

13 בדצמבר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בארבעה פסים

הפרת סימן מסחר בארבעה פסים

תביעה שהוגשה על ידי חברת אדידס כנגד יבואן נעליים בשם ג'אלאל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת  דר' מיכל אגמון-גונן (ת"א 2177/05). ביום 13.12.2010 ניתן פסק הדין בתיק.

תחום: הפרת סימן מסחר נושאים: מטרת סימני המסחר: מניעת תחרות בלתי הוגנת, מניעת הגנה על הצרכן, מניעת דילול סימן מסחר, תדמית ואפיק שיווק, סימני מסחר ונחלת הכלל: אין להגן על סימן בהיעדר הטעייה, פגיעה בתחרות, עלויות שיפגעו בצרכן, אפקט מצנן, הזכות לביטוי עצמי, שימוש הוגן בסימני מסחר, צמצום ההגנה לסימני מסחר, מבחן ההטעיה: סימן מסחר דומה, מראה וצליל, סוג הלקוחות מבחן השכל הישר ויתר הנסיבות, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט , גזל מוניטין, דילול מוניטין.

 

עובדות: הנתבע ייבא ממפעל בסין נעלי ספורט שיוצרו לפי הזמנתו, שעליהן ארבעה פסים אלכסוניים בצידי הנעל, שהשם SYDNEY מוטבע עליהם בצורה ברורה. חברת אדידס טוענת כי השימוש בארבעה פסים אלכסוניים, ללא קשר לשאר מרכיבי הנעל, מפר את סימן המסחר הרשום והמוכר היטב של חברת אדידס העולמית הכולל שלושה פסים מקבילים על צידי הנעל. סכנת טעות באשר למקור הנעל אינה קיימת. השאלה, אם יש ליתן הגנה לסימן המסחר בהעדר חשש תחרות בלתי הוגנת מצד הנתבע, או ניסיון של הנתבע להיבנות מהמוניטין של חברת אדידס, או שמא יש להשאיר בנחלת הכלל, כל מה שלא כלול בסימן המסחר, כגון ארבעה פסים, במקרה שלפניי.

 

תוצאות ההליך: התביעה נדחית. מדינת ישראל תשחרר את הנעליים שנתפסו במכס. אדידס תישא בכל העלויות הנובעות מעיכוב ואחסנת הנעליים במחסני המכס. בנוסף לעלויות אלו, תשלם אדידס לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 85,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

 

ערעור: להחלטה בערעור על פסק דין זה ראו ע"א 563/11.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

 

13 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בסרטי אנימציה – הגנת תום הלב

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט ד"ר עמירם בנימיני (ת"א 2556/04) - 13.9.2010

תחום: תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים (הפצה) ותביעה שכנגד (לשון הרע).

נושאים: עילות התביעה, זכותה של התובעת בסרטים, אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות, חזקה שהתובעת הינה בעלת זכויות היוצרים, זכות השעתוק, לעניין זכויות ההפצה, הגנת תום הלב, לעניין מבחני תום הלב לצורך הפרת זכויות יוצרים ועוולות נוספות, מתן חשבונות.

עובדות:

התובעת טוענת להפרת זכויות ההפצה של סרטי אנימציה על ידי הנתבעת ומבקשת צו מניעה קבוע ופיצויים.

 

עילות התביעה הנזכרות בכתב התביעה הן: הפרת זכות יוצרים, גזל מוניטין על פי סעיף 52 לפקודת הנזיקין, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, תיאור כוזב שהוא עוולה לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, הפרת חובת זהירות נזיקית ועשיית עושר ולא במשפט. הסעדים המתבקשים הם צו מניעה קבוע נגד הנתבעות, האוסר עליהן לייצר ולהפיץ את הסרטים, הכרזה כי העותקים המפרים של הסרטים שייכים לתובעות, צו למתן חשבונות בדבר הרווחים שהופקו מייצור הסרטים ושיווקם ופיצוי כספי, עם או ללא הוכחת נזק, בסך 300,000 ₪.

נפסק:

התביעה התקבלה: לאור התשתית העובדתית ואי הרמת הנטל לעניין תום הלב על ידי הנתבעות, בית המשפט קבע כי הייתה הפרה וכי התביעה-שכנגד מתקבלת באופן חלקי, מן הטעמים המפורטים לעיל, וסכום הפיצוי המגיע לתובעת-שכנגד הוא 20,000 ₪.  הנתבעות בתביעה העיקרית, שתיהן יחד וכל אחת לחוד, תשלמנה לתובעות הוצאות משפט בגין שלב זה של המשפט בסך כולל של 40,000 ₪, וכן סך של 120,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין שכ"ט עו"ד. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעת-שכנגד תשלם לתובעת-שכנגד הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪,  וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

נקודות מרכזיות

זכותה של התובעת בסרטים

בית המשפט קבע כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בסרטים, כמי שהפיקה אותם. היא רשומה כבעלת זכויות היוצרים בסרטים בספריית הקונגרס בארה"ב, והרישום נעשה על ידי רשם זכויות היוצרים בארה"ב, שם נהוג לרשום את זכויות היוצרים (בניגוד לשאר ארצות העולם שאינן דורשות רישום של זכויות יוצרים).

זכות הבעלות של ברבנק בסרטים זכתה גם להכרה שיפוטית בפסק דין של בית המשפט המחוזי הפדרלי בלוס אנג'לס, בו נקבע כי הזכויות הבלעדיות והמלאות בשלושה עשר סרטים, הכוללים את הסרטים נשוא התביעה, יהיו של ברבנק, ולא של INI.

אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות

בית המשפט מזכיר כי מרגע שזכויות היוצרים של ברבנק הוכרו בארה"ב, שמאז 1989 היא אחת המדינות החברות באמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות - זכויות אלו מוכרות בכל אחת ממדינות האמנה, שגם ישראל חברה בה. בית המשפט גם מזכיר כי סעיף 6 לפקודת זכות יוצרים קובע כי ישראל תעניק הגנה ליצירות המוגנות במדינות החברות באמנה שישראל הצטרפה אליהן, על פי צו שיפורסם ברשומות. צו זכות יוצרים (אמנת ברן), התשי"ג-1953, מעניק הגנה בישראל ליצירות שפורסמו במדינות החברות באמנת ברן וליוצרים שהם אזרחי אותן מדינות.

חזקה שהתובעת הינה בעלת זכויות היוצרים

סעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, 1924 קובע חזקה לפיה אם "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה", בית המשפט קבע כי שמה של התובעת מופיע בסרטים עצמם כבעלת זכות היוצרים בהם וגם על גבי עטיפות התקליטורים, על כן חזקה כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בסרטים.

זכות השעתוק

לבעל זכות היוצרים בסרט זכות בלעדית לשעתק את היצירה באמצעי דיגיטלי (כמו DVD), גם כאשר היצירה הייתה מקובעת מלכתחילה באמצעי מסורתי (למשל קלטת וידיאו); העתקת יצירה יכולה להתבצע גם בשינוי מדיה. מכאן שהפצת קלטות הוידיאו ותקליטורי ה-DVD בידי קלסיקלטת, וייצורם של התקליטורים על ידי סי.די.אי, מהווים הפרה של זכות יוצרים, שכן פעולות אלו נעשו ללא הסכמת בעל הזכויות (התובעת), ותוך פגיעה בזכות ההפצה הבלעדית של בעלת זכויות ההפצה (התובעת 2) בישראל.

לעניין זכויות ההפצה

בית המשפט קבע כי יש לדחות את טענת הנתבעות כי לאסנת יש רק זכות חוזית, ולא קניינית, ולכן היא איננה יכולה להגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים. ההלכה היא שבעל רישיון בלעדי זכאי להגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים, אם בעליה החוקי של זכות היוצרים צורף כצד לתביעתו (ע"א 2173/94 Tele Event Ltd נ' ערוצי זהב ושות', פ"ד נה(5) 529, 558). כך קובע כיום במפורש סעיף 54(א) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.

הגנת תום הלב

סעיף 8 לחוק זכות יוצרים קובע:

"אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות-יוצרים ביצירה, והנתבע טוען שלא ידע מדבר קיומה של זכות-יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו-מניעה או צו-איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות-יוצרים ביצירה".

בית המשפט קבע כי המקרה היחיד בו ניתן פטור מתשלום פיצויים - לא מפני הפרה ומתן צו מניעה - בשל הפרת זכות יוצרים, הוא כאשר הנתבע לא ידע כלל שקיימת זכות יוצרים ביצירה (דבר שהוא בלתי אפשרי כשמדובר בסרט קולנוע או אנימציה). בכל מקרה אחר, אין כל רלבנטיות לתום-לבו של המפר (ראה: א. בלום, זכויות יוצרים (תשט"ז), בעמ' 189). כך נפסק בע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה ואח' נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא' 890, בעמ' 892.

בית המשפט מוסיף ומדגיש כי סעיף 8 חל רק על מי שלא ידע כלל כי קיימת זכות יוצרים ביצירה הנדונה, להבדיל מאדם שלא ידע כי התובע הוא בעל זכות היוצרים. בית המשפט קבע כי הנתבעות ידעו שקיימת זכות יוצרים בסרטים: הם רק לא טרחו לברר מיהו בעל הזכות (במקרה הטוב). על פי הדין (והדבר נכון גם לגבי זכויות קניין רוחני אחרות), אין קיימת הגנה של תום לב כנגד הפרה ישירה של זכות יוצרים, להבדיל מהפרה עקיפה (בת.א. (ת"א) 1476/96 Microsoft Corp. נ' אפלקר, לא פורסם, [פורסם בנבו] פסקאות 43-44 (11.9.05).

לעניין מבחני תום הלב לצורך הפרת זכויות יוצרים

בית המשפט קובע כי באותם מקרים נדירים בהם תתקבל טענת תום הלב בעניין הפרת זכות יוצרים, הרי שהנתבע חייב להוכיח את תום ליבו הן על פי מבחן סובייקטיבי, והן על פי מבחן אובייקטיבי. אמונתו כי הוא איננו מפר זכות יוצרים צריכה להיות מבוססת על עובדות אובייקטיביות (ראה: ש. פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, כרך ג' תש"ס-2000, בעמ' 222). כפי שנאמר בספרו של ט. גרינמן הנ"ל, בעמ' 502:

"החוק עצמו איננו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'. נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה... אף לגבי יצירה שאין עליה שם כלשהו, יש להניח שמישהו חיבר אותה ולאותו מחבר זכות יוצרים בה. על כן נראה, שטענה כזו עשויה להתקבל רק בנסיבות שבהן סביר להניח כי היצירה היא נחלת הכלל".

כך גם פסקה כב' השופטת ד. דורנר, לעניין סעיף 8 לחוק זכויות יוצרים, בת.א. (י-ם) קימרון נ' שנקס ואח', פ"מ תשנ"ג(3) 10, בעמ' 27-28:

"מכאן מתבקש: (1)  הוכחת טענת תום הלב, שהיא טענת הגנה, מוטלת על המפרסם; (2) מצב נפשי סובייקטיבי של תום-לב אינו מספק, אלא על המפרסם להוכיח גם על-פי מבחן אובייקטיבי כי לא ניתן היה 'לחשוד'  בקיומה של זכות יוצרים".

ובעמ' 28 נאמר: "אין צריך לומר, כי אי-מתן דעת אינו מתיישב עם הגנת תום הלב האובייקטיבי...". כך גם נפסק בת.א. (ת"א) 1479/94 פוליגרם ואח' נ' דרורי ואח' (לא פורסם), [פורסם בנבו] לעניין טענת תום הלב כהגנה מפני הפרת זכות יוצרים, כי:

"עצימת עיניים מראיית המציאות הגלויה והעובדות הבולטות על פני השטח – דינה כידיעה והתבוננות במעשה בעיניים פקוחות. המשיב, שעיסוקו בתקליטים ובקלטות, אינו יכול להישמע בטענה שלא נתן דעתו על חזות התקליטורים והסתפק במהימנות שייחס לחברת ubp ולהסכם עם mosicautor, שהיא הציגה בפניו".

באופן דומה נפסק בת.א (נצ') 622/97 EMI RECORD UK נ' סי.די.אי (קומקפט דיסק אינטרנשיונל) בע"מ, לא פורסם, [פורסם בנבו] כב' השופטת ד"ר נ' דנון (21.07.97), בעניינה של הנתבעת 2 (פסקה 14), כי יש לדחות את טענתה כי היא פועלת כבית דפוס, ואין לה כל אחריות להפרת זכות יוצרים. בית המשפט הפנה בהקשר זה להלכה לפיה "די בעצימת עיניים כדי שלא לדעת על ההפרה כדי לקיים את האחריות הנ"ל".

לאור העובדה כי הנתבעות עסקו בתחום בהיקף גדול קבע בית המשפט  כי הנתבעות "עצמו את עיניהן" בכל שלא ביקשו לראות את רשיון השימוש ולכן לא יזכו להגנת תום הלב.

הזכות המוסרית

בית המשפט קבע כי היעדר רישום שמה של התובעת כבעלת זכות היוצרים ביצירה מהווה גם הפרה של זכותה "המוסרית", (סעיף 4א לפקודת זכות יוצרים) גם אם הנתבעות עצמן לא היו אלו שהסירו את שמה של התובעת מהסרטים. פגיעה בזכות זו היא עוולה אזרחית, שהוראות פעולת הנזיקין חלות עליה. זכות זו נתונה ל"מחבר" היצירה, ובמקרה דנא הכוונה לתובעת כמפיקת הסרטים המקוריים. זכות זו עומדת למחבר גם אם העביר את זכות היוצרים לאדם אחר (סעיף 4א.(4) לפקודה). לכן, הנתבעות אינן יכולות לטעון כי לא ידעו מיהו הבעלים של זכות היוצרים בסרטים.

עוולות נוספות

בית המשפט קבע כי רישום שמה של קלסיקלטת כבעלת זכות היוצרים בסרטים ועל גבי עטיפותיהם מהווה עוולה של פרסום "תיאור כוזב" בניגוד לסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (אף שעוולה זו איננה מזכה את התובעות בסעדים של פיצויים בלא הוכחת נזק ומתן חשבונות: סעיף 12 לחוק). מעשה זה אף מהווה הטעיה של הצרכן  לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, העולה כדי עוולה נזיקית שגם העוסק שנפגע ממנה, במהלך עסקו, זכאי לתבוע על פיה (סעיף 31(א1) לחוק). עוד קבע בית המשפט כי לנוכח עילות תביעה אלו שהוכחו, אין צורך לפנות לעילות כלליות כמו עוולת הרשלנות או עשיית עושר ולא במשפט.

 

מתו חשבונות

"לאחר שהתובעות תקבלנה את דו"ח החשבונות של הנתבעות, הן תודענה אם ברצונן לתבוע פיצוי בגין נזקיהן ולהוכיח נזקים אלו, או לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום הקבוע בחוק, או שהן מעונינות לילך בדרך המורכבת יותר ולחייב את הנתבעות לשלם את הרווחים שהפיקו מהפרת הזכויות, בניכוי ההוצאות (התובעות אינן זכאיות לשני הסעדים גם יחד)."

 

 

25 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת מדגם וזכות יוצרים באריזה

הפרת מדגם וזכות יוצרים באריזה

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט יהודה זפט – סגן הנשיא (ת"א 20300-03-10) - 25.8.2010

תחום: תביעה על הפרת זכויות יוצרים ומדגם.

נושאים: זכות היוצרים באריזה קצפת, מדגם רשום ומוניטין למשווק.

עובדות:

לטענת התובעת, הנתבעת משווקת מוצרים תוך שימוש בשם דומה ואריזה זהה (להלן:"אריזת הקצפת") שזכויות היוצרים בה הם של התובעת. כמו כן טוענת התובעת כי הנתבעת משווקת מוצר נוסף באריזה המפרה מדגם הרשום בבעלות התובעת (להלן:"המדגם"), בכך, לטענת התובעת מעוולות הנתבעות בהפרת זכות יוצרים, הפרת מדגם, גניבת עין וגזל ומתעשרות כלא כדין על חשבונם.

נפסק:

התביעה נדחית: בית המשפט פסק כי התובעות ביחד ולחוד תשלמנה לנתבעת 1 את הוצאות המשפט, ושכר טרחת עו"ד בסך חמשים אלף בצירוף מע"מ כדין, וכסכום הזה לנתבעת 2.

נקודות מרכזיות

לעניין זכות היוצרים באריזה קצפת

לכתב התביעה צירפה התובעת הסכם שנכרת לכאורה בין התובעת ובין צד ב' לפיו עיצב צד ב' את אריזת הקצפת ותמורת תשלום העביר את זכות היוצרים באריזת הקצפת לתובעת. בית המשפט קבע כי סביר להניח שהסכם זה נכרת לצורך ההליך הנ"ל, לאחר שהתובעת כבר עשתה שימוש באריזת הקצפת, בשל שלא נשא תאריך.

עוד מוסיף בית המשפט כי כדי לזכות בהגנת זכות יוצרים דרושה מידה מינימלית של יצירתיות או מקוריות, בית המשפט מפנה לשם כך לע"א 8485/08 The FA Premier League Limited ואח' נ' המועצה להסדר הימורים בספורט (פורסם בנבו).

בית המשפט מדגיש וקובע כי זכות יוצרים מוקנית על פי הוראות סעיפים 33 – 37 (פרק ה) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח , ואין במגעים שהתנהלו בין התובעת לבין נציגי RICH בקשר לשימוש בגרפיקה של אריזת הקצפת ולמשמעות שמייחסת התובעת למגעים אלה, כדי לסייע לבסס זכות יוצרים מקום  שלא התקיימו היסודות הצריכים על פי דין לביסוס הזכות.

לעניין מדגם רשום

בית המשפט מאזכר את ע"א 7125/98 מיפרומאל תעשיות ירושלים נ' קליל תעשיות (פורסם באתר בית המשפט העליון) [פורסם בנבו]: " המדגם נועד להעניק הגנה ליוצר הצורה החדשנית של המוצר. ההגנה נועדה לקדם את אינטרס הפרט, יוצר הצורה, כמו גם את אינטרס הכלל בפיתוח וביצירה של עיצובים אסתטיים חדשים או מקוריים."

בית המשפט קובע כי ברישום מדגם גלומה פגיעה בזכות לחופש העיסוק והקניית מונופול ביחס לצורת המדגם. על כן ובהתחשב באינטרס הציבורי בפיתוח ויצירה של עיצובים אסתטיים חדשים או מקוריים, יש ליתן לאמור בהצהרת החידוש שבתעודת רישום המדגם משקל מכריע בשאלת היקף הגנת המדגם, ובהתאם יש להגביל את ההגנה  לחלק בו מצוי  החידוש, בענייננו "החלק התחתון של הקופסא". בנסיבות אלה, משמעות הצהרת החידוש ברורה והיא  מוגבלת לחלק התחתון בלבד. בית המשפט קובע כי נוכח האמור עד כאן ומשהתובעת עצמה מסכימה שהתחתית הינה רכיב פונקציונאלי, דינו של המדגם להתבטל.

לעניין מוניטין

בית המשפט רואה לנכון להוסיף כי התובעת שיווקה את מוצרי הקצפת כמפיצה של חברה אחרת ועל כן יש לייחס את המוניטין במוצרים האלה לחברה הנ"ל ולא לתובעת.

22 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרה של הסכם פשרה ביחס להטעיה באריזות - בזיון בית משפט

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת סגנית הנשיאה ד"ר דרורה פלפל (ת"א 1846/08) - 22.8.2010

תחום: הפרת קניין רוחני, הפרת מדגם, אכיפת הסכם פשרה ובזיון בית משפט.

נושאים: לעניין בזיון בית משפט, אכיפת הסכם פשרה בהליכי בזיון, בחינת ההפרה לאור הסכם הפשרה, היסוד הנפשי הנדרש לצורך ביסוס טענת בזיון ושיקול דעת בית המשפט בהטלת הסנקציה מכוח ביזיון.

עובדות:

הוגשה תביעה לבית משפט זה בטענה כי המשיבים מפרים זכויות קניין רוחני במיכלי אריזה חד פעמיים למוצרי מזון. במהלך המשפט, הגיעו הצדדים להסכם פשרה. המשיבים, לאחר חתימה על הסכם הפשרה החלו לשווק ולמכור מיכלים חדשים, הדומים, במשמעות הסכם הפשרה, למוצרי המבקשים ומכאן הבקשה לאכיפת הסכם הפשרה.

נפסק:

הבקשה התקבלה: בית המשפט קבע כי בוצעה הפרה של הסכם הפשרה וכי על מנת להרתיע את המשיבים מהפרה נוספת בעתיד של צו המניעה המשיבים יחויבו, ביחד ולחוד, בקנס של 10,000 ₪ לכל יום נוסף של הפרה, קרי ייצור ו/או שיווק של מיכל מדגם "רוקו" החל מ -10 ימים  ממועד החלטה זו. כמו כן נפסקו לטובת המשיבים הוצאות הבקשה ושכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 בתוספת מע"מ.

נקודות מרכזיות

לעניין בזיון בית משפט

בית המשפט מזכיר כי סעיף 6 (1) לפקודת בזיון בית המשפט (להלן: "פקודת הבזיון") קובע בזו הלשון:

"(1) בית המשפט העליון, בית המשפט לפשעים חמורים, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י), 1922, בית המשפט המחוזי, בית המשפט לקרקעות ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".

בית המשפט מצטט את שקבע בית המשפט העליון ברע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, (פ"ד נט (4) 49):

"הליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש הינו הליך בעל אופי מיוחד המצוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי "רגיל" להליך פלילי. אין הוא עונשי במהותו ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד. עניינו של ההליך הוא במישור היחסים שבין הצדדים המתדיינים ואין הוא מיועד להטיל דופי או לפגוע במפר הצו. זהו הליך אכיפה קיצוני שמקובל לראות בו הליך שיורי, ואין להיזקק לו כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית. עם זאת, למרות הזהירות והאיפוק בהפעלת מנגנון הבזיון, מיהותו של ההליך השיפוטי, חשיבותו וכבודו מחייבים קיום החלטות וצווים שיפוטיים".

בית המשפט קבע כי לאור דברים אלה מטרתה של הוראת סעיף 6 לפקודת הבזיון אינה עונשית, אלא אכיפתית. תכליתה היא להביא לידי כך שצווי בית המשפט יבוצעו ויוצאו מהכוח אל הפועל כאשר הסנקציה המוטלת בצידה נועדה לסייע לנפגע לאכוף ביצוע החלטה שיפוטית, בה זכה כדין. בית המשפט מדגיש, חרף דברים אלה, כי לא בכל מקרה הליך הבזיון הוא ההליך האפשרי, וגם במקרים בהם הוא אפשרי, לא תמיד הוא ההליך ההולם את נסיבות המקרה.

אכיפת הסכם פשרה בהליכי בזיון

בית המשפט מזכיר כי ברע"א 9182/08 פאנדנגו איסוף ומיחזור בע"מ נ' דהן, [(פורסם בנבו) (12.4.09)], התייחס בית המשפט העליון לשימוש בהליך לפי פקודת הבזיון, לאכיפת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בקובעו:

"כידוע, פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים כולל בתוכו הן מרכיבים של הסכם והן מרכיבים של פסק דין (ראו: רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלניאק, פ"ד נג (3) 337, 344 (1999) (להלן – עניין עזרא)). פסק דין שכזה, לעניין סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, ניתן - כעיקרון - לאכיפה בהליכי ביזיון (ראו: ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ נ' בן צבי, פ"ד לח (1) 136 (1984)). לא בכל מצב יהיה הליך הביזיון ההליך הראוי".

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי למשל נקבע בפסיקה, שכאשר הצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו של הסכם פשרה שאומץ בפסק דין, אין מקום בדרך כלל לנקוט הליכים לפי פקודת הבזיון [רע"א 5112/07 סיבוני נ' יזרעאלי, (פורסם בנבו) (28.1.08)].

בחינת ההפרה לאור הסכם הפשרה

בית המשפט קבע כי בהשוואת מכלול חזות המיכלים מדגם "רוקו" ומדגם "בר" שהוגשו לבית המשפט, ניכר כי קיים דמיון משמעותי רב בין שני המוצרים, בהיבט העיצובי, כאשר חלק מהשינויים אותם מנה מומחה המשיבים, מתייחסים לאותם מאפיינים אשר גם שוני בהם ייחשב כמוצר דומה על-פי הוראת סעיף 1.5 להסכם. מכאן, לאור נוסח ההתחייבות המפורשת שנטלה על עצמה ואקוטק בסעיף 1.5 להסכם הפשרה, בית המשפט קבע, שקיים דמיון משמעותי בין מיכל "רוקו" למיכל "בר", עד כדי הטעיה. ומזכיר כי אף מומחה המשיבים, התקשה בעדותו לקבוע איזה מיכל הוצג בפניו.

היסוד הנפשי הנדרש לצורך ביסוס טענת בזיון

בית המשפט מזכיר כי אשר ליסוד הנפשי הנדרש לצורך ביסוס טענת הביזיון, קבע בית המשפט העליון שאין צורך בהוכחת כוונה להפרת הצו, וכדברי השופט מ' חשין בע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ נ' שמעוני, (פ"ד נא (1) 661): "דעתנו נוטה אפוא למסקנה זו, שלעניין חיובו של נתבע בהליכי ביזיון בית-משפט שנועדו לאכיפת צווי בית-משפט, אין הכרח כי בלב הנתבע תשכון "מחשבה פלילית" ספציפית של "כוונת הפרה" או של מצב נפשי בדומה לה. די בכך שהנתבע מודע למעשיו או למחדליו ו"בזיון בית המשפט" קם ונהיה".

שיקול דעת בית המשפט בהטלת הסנקציה מכוח ביזיון

בית המשפט מזכיר כי בפסק הדין שניתן ב-ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר-משק פרחים "דן", [(פורסם בנבו) (4.4.04)], נקבע ברוב דעות של כב' הנשיא א' ברק והשופטת א' חיות, כי הקנס אותו ניתן להטיל מכוח סעיף 6 (1) לפקודת הבזיון, אינו מוגבל לקנס מותנה בלבד ובמקרים מתאימים ניתן להטיל במסגרת הליכי בזיון, גם קנס בפועל לתשלום מיידי, על מי שנמצא כי הפר צו של בית משפט.

ובמילותיו של בית המשפט, מפי כב' הנשיא א ברק: "תכליתה של הוראה זו (סע' 6 לפקודת הבזיון – ד.פ.) היא לכפות ציות בעתיד להוראות בית-המשפט המופרות, ולא לענוש על מה שאירע בעבר. ההוראה צופה פני עתיד ולא פני עבר. היא נועדה לכוון התנהגות בעתיד ולא לענוש על התנהגות בעבר. [...] לדעתי, האפשרות להטיל סנקציה של קנס שתוקפו מיידי עולה בקנה אחד עם תכליתו (האזרחית) של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, הנוגעת לאכיפה יעילה של צווי בית-המשפט. יש לשמור על פקודת בזיון בית המשפט כמכשיר משפטי יעיל ומרתיע [...]. אין בעובדה כי קיים בקנס המוטל על אתר אלמנט עונשי מסוים כדי לשלול ממנו את תכליתו האכיפתית – לגרום לצד המפר את הוראות בית-המשפט לחזור ולמלא אחריהן".

עם זאת, נקבע גם כי:

"סמכות לחוד ושיקול-דעת לחוד. גם אם רשאי בית-המשפט להטיל סנקציה מיידית, אין זאת אומרת שתמיד ראוי להטיל אותה. הסנקציה המוטלת מכוחה של פקודת בזיון בית המשפט הינה סנקציה שתכליתה לכפות ציות להוראות בית-המשפט. סנקציה חריפה מדי עלולה להפוך לסנקציה עונשית במהותה, ועל-כן היא עלולה להחטיא את תכליתו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (פרשת ויטקו [5], בעמ' 107). יש "לתפור" את הסנקציה בזהירות הראויה בהתחשב בנסיבות שעל הפרק. כמו כל החלטה שיפוטית אחרת, גם בעניין התגובה השיפוטית במסגרת הליכי ביזיון הסנקציה צריכה להיות סבירה ומידתית (ראו גולדשטיין, במאמרו הנ"ל [13], בעמ' 183). על בית-המשפט לבחון אם הטלת סנקציה "על-תנאי" די יהיה בה, בנסיבות העניין, להשיג את מטרות האכיפה. עליו לציית להוראותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולעמוד על המשמר מפני פגיעה לא נאותה בקניינו של מפר פסק-הדין לצד שמירה נאותה על זכויותיו של הנהנה ממנו (השוו ד' שורץ "מגמות התפתחות בסדר-הדין האזרחי" [14])".

16 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת מדגם ריפוד למושב רכב

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת ענת ברון (תא (ת"א) 2531/05) – 16.8.2010

תחום: תביעת הפרת מדגם

נושאים: מטרת המדגם, רישום מדגם, המונופול שמעניק המדגם, האם מוצר מפר מדגם?

עובדות:

עניינה של התובענה הוא במדגם רשום של התובעת בגין כיסויים למושב ולגב הספסל האחורי של מכונית, ובעתירה למתן צו מניעה שיאסור על הנתבעת להפר את המדגם על ידי מכירה של מוצר דומה או זהה; וכן לחייב את הנתבעת לפצות את התובעת בגין הנזקים הכספיים שנגרמו לתובעת עקב הפרה נטענת של המדגם, ולצורך זה להקדים ולצוות על הנתבעת ליתן חשבונות.

נפסק:

ניתן צו מניעה המורה לנתבעת לחדול ולהימנע מכל שימוש במוצר המהווה הפרה של המדגם.

עוד ניתן צו למתן חשבונות שלפיו על הנתבעת להמציא את פירוט כמות הסטים של המוצרים המפרים שיובאו על ידי הנתבעת, המחיר ששולם עבורם, מחיר המכירה, הרווח מהמכירה.

שאלת הסעדים הכספיים בגין ההפרה תידון לאחר שהתובעת תקבל את החשבונות.

נפסק כי הנתבעת תישא בשכר טרחת עורך דין בגין שלב זה של הדיון בסך 25,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

מטרת המדגם

המדגם נועד להעניק הגנה ליוצר הצורה של המוצר. ההגנה נועדה לקדם את אינטרס הפרט, יוצר הצורה, כמו גם את אינטרס הכלל בפיתוח וביצירה של עיצובים אסתטיים חדשים או מקוריים. ההגנה ניתנת לצורה המיוחדת של המוצר, כפי שהעין מסוגלת לקולטה. הצורה צריכה למשוך את עינו של הצרכן הרלבנטי, באופן שישפיע על בחירתו במוצר הספציפי. יחד עם זאת, לצד הדרישה הפוזיטיבית למשיכת עין, נשללה ההגנה – כך על פי הסיפא להגדרת המדגם – מחפץ שצורתו מוכתבת כל כולה על פי תפקידו לאמור שצורתו פונקציונלית גרידא.

פקודת הפטנטים והמדגמים מעניקה הגנה למדגם שנרשם על פיה. הגדרת "מדגם" נמצא בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה דוגמא או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין הרואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של ענין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכנית".

רישום מדגם

על  מנת שמדגם יירשם על ידי רשם המדגמים, צריך שהוא יענה על התנאים הקבועים בפקודה, קרי עליו להיות "חדש או מקורי שלא נתפרסם קודם לכן בישראל" (סעיף 30(1) לפקודת הפטנטים והמדגמים).

המונופול שמעניק המדגם

הבעלים הרשום של המדגם הוא בעל זכות יוצרים במדגם למשך חמש שנים מעת רישומו, ויכול רשם המדגמים להאריך את תקופת ההגנה פעמיים, למשך חמש שנים כל פעם, ובסך הכל חמש עשרה שנים (סעיף 33 לפקודת הפטנטים והמדגמים).

זכות היוצרים המוענקת לבעלים הרשום במדגם, מעניקה לו מונופול מסחרי בצורה המוגנת לתקופה הקבועה בפקודה. כל עוד קיימת לבעל המדגם זכות זו, אסור לשום אדם להפר אותה (סעיף 37(1) לפקודת הפטנטים והמדגמים).

האם מוצר מפר מדגם?

המבחן הקובע לצורך הכרעה אם מוצר מסוים נמצא מפר זכות מדגם רשומה הוא "מבחן העין"; קרי: מבחן ההתרשמות מן הצורה של המוצר כפי שהעין מסוגלת לקלוט אותה.

בית המשפט נדרש, בראש ובראשונה, לקבוע מיהו הצרכן הרלבנטי להליך הנדון בפניו, אשר בעיניו תבחן שאלת ההפרה. ככלל, הצרכן הפוטנציאלי, אשר בעיניו נבחן המוצר, הוא 'הצרכן הממוצע' או 'הצרכן הסביר', הרוכש את המוצר מבלי שהוא מקדיש לעניין זמן רב לצורך בחינה מדוקדקת ומבלי שהוא עורך השוואה בין המוצרים בשוק (ת"א (חיפה) 10340/97 אירועית שיווק יבוא נ' יאיר, [פורסם בנבו] תקדין-מחוזי 99(1) 62). עם זאת, יתכנו מקרים בהם יחייב אופיו של המוצר, כי ההשוואה תיערך בעיניו של מומחה לדבר (כ"בעל המקצוע הממוצע" שבסעיף 5 לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967) בהיותו הצרכן הנכון.

בשלב השני, צריך בית המשפט לקבוע את מהות המוצר (ה'חפץ', כלשון הפקודה), העומד להשוואה. בית המשפט יברר, לצורך כך, כיצד נמכר המוצר או כיצד נעשה בו שימוש בפועל.

לבסוף, מששם בית המשפט לנגד עיניו את הקונה הרלבנטי של המוצר, המבקש לרכוש את המוצר בתנאים הרגילים בהם עומד הוא למכירה או לשימוש, שומה עליו להשוות בין המוצרים ולקבוע אם המוצר האחר מהווה 'חיקוי בולט' של המוצר המוגן במדגם (ע"א 7125/98 מיפרומאל נ' קליל, פ"ד נז(3) 702 (2003), 712).

ההשוואה המתבצעת במסגרת השלב האחרון של "מבחן העין", מעוררת את עיקר הקושי.

המבחן לביצוע ההשוואה, והוא "מבחן החשש להטעייה", קרי: אם יסבור בית המשפט כי הצרכן עלול לטעות בין שני המוצרים, יהווה הדבר אינדיקציה לכך שמדובר בהפרה, ולהיפך. עם זאת הדגיש בית המשפט כי מדובר במבחן עזר בלבד, שכן האיסור להפר זכות מדגם רשומה של מוצר הוא מוחלט ואינו מותנה בקיומה של הטעייה.

פרמטר רלבנטי נוסף, שיש להביאו בחשבון בהערכת השינויים שנתגלו בהשוואה בין המוצרים, הוא היקף ההגנה הניתן למדגם הרשום, הנגזר ממידת החידוש או המקוריות שבו, בתחומים כאמור, בהם יש מרווח תמרון קטן יחסית בעיצוב הדגמים השונים, אין לפרוש את הגנת המדגם בצורה רחבה מדי ולפיכך תינתן למדגם הרשום הגנה בהיקף צר ומוגבל יותר.

בית המשפט נדרש, אפוא, לבחון את מידת החידוש והמקוריות במדגם הרשום ולהשוותו למוצרים קודמים הקיימים בתחום הרלוונטי. אם יימצא כי החידוש או המקוריות שבמדגם אינם משמעותיים, עשוי בית המשפט, באופן דומה, לשלול טענת הפרה, על יסוד שינויים קלים בלבד, שהוכנסו במוצר החדש.

בית המשפט פסק כי השוואה בין הכיסויים מגלה כי "הגופיות האחוריות" הנמכרות על ידי הנתבעת זהות לאלה הנמכרות על ידי התובעת מבחינת הגזרה והצורה, ושונות רק בצבען ויתכן שגם  בסוג הבד. ודוק: המדגם הרשום הוא בגין הגזרה (הצורה) של הכיסויים לספסל האחורי של הרכב – מושב וגב, לפי העניין; שכן הדגש "במדגם" על פי הגדרתו בפקודה וההלכה הפסוקה הוא על הצורה. המדגם שנרשם על המוצר אינו כולל את צבע המוצר, את סוג הבד, או אם נתפר בשילוב צבעים.

על כן נמצא אפוא כי מוצר הנתבעת זהה למוצר נושא המדגם. מדובר איפוא "בחיקוי תרמית" וממילא ב"חיקוי בולט" של המוצר כלשון סעיף 37(1) לפקודת הפטנטים והמדגמים. משכך אין צורך להוסיף ולהידרש "למבחן החשש להטעיה" שהוא מבחן עזר.

15 באוגוסט, 2010,

1 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט ד"ר עמירם בנימיני (ת"א 2051-04) - 15.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט.

נושאים: תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים, דרישת המקוריות, הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות, הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע, קביעת מספר ההפרות, לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, פגיעה בזכות המוסרית ופיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין.

עובדות:

התובעת הינה חברה שעיסוקה במתן ייעוץ ותכנון בתחום הנדסת קונסטרוקציות בנין. היא הגישה תביעה נגד הנתבע, שהוא מהנדס בנין, על מנת למנוע ממנו להפר את  זכויותיה בתוכניות הקונסטרוקציה שהכינה עבור חברת אפייאה חב' לבנין והשקעות בע"מ. התובעת טוענת כי הנתבע העתיק את התוכניות שהכינה עבור המזמין והציגן כתוכניות שהוכנו על ידו, לאחר שהתובעת הפסיקה את העבודה בשל סכסוך עם המזמין והנתבע מונה להיות המהנדס שיחליף אותה.

נפסק:

הערעור נדחה:  בית המשפט קבע כי הנתבע העתיק את התוכניות ההנדסיות של התובעת והציגן כשלו. עוד קבע בית המשפט כי הנתבע הפר בצורה בוטה את זכויות היוצרים של התובעת בתוכניות, ופגע ב"זכותה המוסרית" של התובעת לגביהן. בית המשפט קבע כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי כולל בסך 70,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום, הוצאות משפט בסך כולל של 7,000 ₪, וכן את הסכומים ששולמו למומחים מטעם בית המשפט. כמו כן נקבע שישלם הנתבע לתובעת שכר טרחת עורך דין סבך של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות

תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים

בית המשפט מזכיר כי בדין הישן נפסק כי תכניות אדריכליות למבנה יכולות להיות מוגנות או בתור "מעשה אמן אדריכלי" או בתור "יצירה ספרותית".

בענייננו מדובר בתוכניות הנדסיות למבנה, ולא בתוכנית אדריכלית. אך בית המשפט קובע כי גם תוכניות שכאלו, ואפילו תוכניות ייצור, מוגנות בזכות יוצרים. בע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, פסקה 5 (להלן: "עניין Krone"), פסק כב' השופט א' רובינשטיין לפי הדין הקודם (תוך התייחסות גם להצעת החוק החדש), כי שרטוטי ייצור מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אומנותית", בכפוף להוכחת דרישת המקוריות (ראה גם ש. פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני (הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שלישית, 2008, 728, 758-759). מכאן שגם תוכניות הנדסיות להקמת בנין או לשיפוצו מוגנות בזכות יוצרים (כ"יצירה ספרותית" או כ"יצירה אומנותית"), הן לפי הדין הקודם והן לפי הדין החדש.

בית המשפט קובע גם כי נוכח הדרישות המקלות שנקבעו בפסיקה באשר להיותה של יצירה "מקורית", לא יכול להיות ספק בכך שהתכניות נשוא הליך זה מהוות יצירה ראויה להגנה.

דרישת המקוריות

בית המשפט מצטט את השופטת ש' נתניהו בע"א 360/83 סטרוסקי נ' גלידת ויטמן, פ"ד מ(3) 340, פסקה 6 (להלן: "עניין סטרוסקי"): ; "הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת עבור רעיון מופשט אלא עבור ביטויו המוחשי של רעיון. ביטוי זה צריך שיהיה מקורי. אך הפירוש שניתן למושג 'מקורי' הן בפסיקה האנגלית והן בפסיקה האמריקנית איננו המושג המקובל של חדשני, בר-חידוש כלשהו. אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה... המבחן הוא – עצמאות היצירה ולא החידוש שבה, והמקוריות הנדרשת באה על סיפוקה גם בנסיבות בהן מידת המאמץ, הכישרון וההשקעה היצירתית של המחבר מועטה, ובלבד שיש ליצירה אופי שונה מזה של החומרים מהם עוצבה".

עוד מוסיף בית המשפט ומצטט את השופט א' רובינשטיין בעניין Krone: "...רעיון מקורי בעל ביטוי מוחשי, אפילו לא תהא בו התקדמות המצאתית או חדשנות, יהא בחינת יצירה שמוגנת על [ידי] דיני זכויות יוצרים. 'המקוריות היא העיקר, ולא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כשרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים' (ע"א 2790/93 איזנמן נ' קמרון, פ"ד נד (3) 817,829, מפי השופט טירקל). בפסיקה ניכרת התלבטות באשר לאופי המקוריות הנדרש; יש שיסתפקו בהיות היצירה יצירה עצמאית של המחבר ולא דוקא ביטוי של מחשבה מקורית... 'עיקר הכוונה ליצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה; אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי".

בית המשפט מדגיש כי יש שיסתפקו בפחות: "השאלה היא אך זאת האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן מידת המקוריות הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים משתנה אף היא ממקרה למקרה, ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך (ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 759-760)"

לסיכום קובע בית המשפט שעל מנת ליהנות מהגנת זכות יוצרים די בכך שהתובעת תראה כי לא העתיקה את התכניות ממקור כלשהו, וכי יש בהן השקעה מינימלית של זמן ומחשבה.

הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות

בית המשפט קבע כי ככל שהדבר נוגע להעברת זכות היוצרים, לאחר שכבר התגבשה בידי היוצר, אין מחלוקת כי זו דורשת מסמך בכתב, כפי שמורה סעיף 5(2) לחוק זכויות יוצרים הישן. הבחנה זו נשמרה גם בסעיף 37(ג) לחוק החדש (חוק זכות יוצרים, התשס"ח–2007 (להלן:"החוק החדש")), המבחין בין התניה על זכות הבעלות הראשונית ביצירה מוזמנת, שיכולה להיות מפורשת או משתמעת כאמור בסעיף 35(א), לבין "חוזה להעברת זכות יוצרים או להענקת רישיון ייחודי", הטעונים מסמך בכתב (על הבחנה זו בדין הקודם ראה:  ט' גרינמן זכויות יוצרים 256 (2003); ואילו על ההבחנה לפי החוק החדש ראה א' יעקב "בעלות בזכות היוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (בעריכת מ' בירנהק וג' פסח) 304-305 (2009)).

סעיף 5(1) לחוק הישן קובע כי "בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה...". הוראה דומה מופיעה גם בחוק החדש, בסעיף 35(א), המתייחס ל"יצירה מוזמנת". להוראה שבסעיף 5 לחוק הקודם שני חריגים. האחד מתייחס לזכות יוצרים בפיתוח, צילום או תמונה וקובע כי אם הקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו על ידי אדם אחר תמורת דבר ערך – יהא האיש שהזמין את הקלישאה או ההעתקה בעל זכות היוצרים. השני מתייחס למצב בו מחבר היצירה הינו עובד, שאז זכויות היוצרים ביצירה שנעשתה תוך כדי עבודתו שייכות למעביד. בכל יתר המקרים, גם כאשר מדובר ביצירה מוזמנת שניתנה עבורה תמורה, הכלל הינו שבהעדר הסכם הקובע אחרת, זכויות היוצרים הן של המחבר (ראה ט' גרינמן זכויות יוצרים  256 (2003); ש' פרזנטי דיני זכויות יוצרים 907 (2008)).

אמנם, ייתכנו מצבים בהם ניתן יהיה ללמוד מן הנסיבות על הסכם משתמע לפיו הזכויות תהיינה של המזמין, כמו למשל המקרה בו העבודה המוזמנת נעשית עבור עסקו של המזמין ועל חשבונו, וברור כי אין ליוצר שימוש כלשהו ביצירה, זולת השימוש שייעשה בה על ידי המזמין. על בית המשפט להביא בחשבון את המחיר ששולם עבור היצירה, את ההשפעה של העברת הזכות על היוצר, ואת השאלה אם מבחינת היגיון העסקה ייתכן שהיוצר ירצה לשמור בידיו את הבעלות בזכויות (א' יעקב, שם, בעמ' 307-308). עם זאת, הנטל להוכיח נסיבות אלו הוא לעולם על מי שמבקש לסתור את החזקה הקבועה בחוק.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי הוראה נוספת אשר יש בה כדי לחזק גרסת התובעת, הינה זו הקבועה בסעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, המורה כי:

"מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה;".

הואיל ושמה של התובעת מופיע על התכניות שהכינה, קמה החזקה האמורה, וכאמור, הנתבע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לסתור את החזקה הנ"ל

הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע

בית המשפט קובע כי על מנת לבסס טענה בדבר הפרת זכות יוצרים על התובעת להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו. דימיון מסויים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה מכיוון שאין לפנינו "יצירה ספרותית" או "אומנותית" קלאסית, שמידת היצירתיות והמקוריות בה רבה, היה על התובעת להוכיח העתקה נרחבת של התכניות על ידי הנתבע.

קביעת מספר ההפרות

בית המשפט מזכיר כי שאלת משמעותו של הביטוי "כל הפרה" המופיע בסעיף 3א. לפקודה נדונה בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (להלן: "עניין שגיא"), במקרה בו הועלתה הצגה עשרות פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה. כב' הנשיא מ' שמגר קבע כי את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה. דהיינו, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע הפר מספר זכויות יוצרים. עוד נקבע כי המבחן הרלבנטי להפרה הוא מבחן הזכות המופרת, ולא מספרם של האקטים המפרים (שם, בעמ' 267). לפיכך, העלאתה של הצגה מספר רב של פעמים מהווה הפרה אחת בלבד לצורך הסעיף. עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270). הלכה זו אושרה לאחרונה מפי כב' השופט י' דנציגר ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' חדד, [פורסם בנבו] תק-על 2009(3) 1498, פסקאות 3 ו- 9. נפסק כי אין לראות בהשמעת כל יצירה מוסיקלית במהלך אירוע כהפרה נפרדת; "הפרה" לענין זה היא מסכת אירועים שמפרה סוג זכויות אחד, שכן המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול, פ"ד נא(5) 337, (להלן: "עניין דקל")  נדונה שאלת העתקתם של חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה שפורסמו במהלך 4 שנים. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי בשונה מעניין שגיא, שם דובר בהצגה אחת שהועלתה מספר פעמים, בעניין שלפניה מדובר בהעתקה של 11 חוברות שונות, שכל אחת מהן הופצה במספר רב של עותקים. לדבריה, ובהתבסס על ההלכה שנקבעה בעניין שגיא, השאלה הינה:

"האם החוברות של דקל, מהן הועתקו חוברות חשב, שונות זו מזו עד כדי שכל אחת מהן מהווה יצירה המקנה לדקל זכות יוצרים עצמאית והעתקת כל אחת מהן... מהווה הפרה של זכות יוצרים נפרדת..." (שם, בפסקה 11).

נמצא כי כל אחת מן החוברות הצריכה עבודת ליקוט, ניתוח ועיבוד נתונים נפרדת, ולכן יש לראות בכל חוברת יצירה עצמאית (פסקה 14). למסקנה זו הגיעה בית המשפט גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" שכן מצאה כי בכל חוברת יש מידע משמעותי חדש ההופך אותה לבעלת ערך כלכלי נפרד (פסקה 15).

בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 2003(2) 3908, שבה כב' השופטת שטרסברג-כהן ונדרשה לשאלה האם מודולים המרכיבים תוכנה פיננסית מהווים כל אחד יצירה עצמאית, אשר העתקתה מהווה הפרה נפרדת של זכות יוצרים. היא  הבהירה כי השאלה מהי זכות מופרת ומהו אקט מפר הינה בראש ובראשונה קביעה עובדתית שעל הערכאה הדיונית לדון בה. לפיכך, אימצה השופטת את קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה: "מחומר הראיות עולה בבירור כי תת המערכות של התוכנה הפיננסית (המודולים), אין להם קיום עצמאי ולא ניתן לתפעל אותן או להשתמש באיזה מהן ללא תת המערכת של הנהלת החשבונות הבסיסית...". יש לציין כי למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי על אף שלעיתים נמכר רישיון שימוש נפרד לכל אחת מתת המערכות הנ"ל, והן תומחרו כל אחת בנפרד (ראה עניין אשרז, בפסקאות 19-20).

בענייננו, מדובר בתכניות קונסטרוקציה לחיזוק חמש תקרות במבנה קיים אחד. התכניות הוכנו כמקשה אחת, בהתאם להסכם אחד, ולא תומחרו כל אחת בנפרד. העובדה שהמהנדס משרטט כל קומה על גבי דף נפרד, ומגדיר כל דף כזה כ"תכנית", איננה הופכת את חלקי התכנית השונים ליצירות נפרדות ועצמאיות, הזכאיות כל אחת להגנת זכות יוצרים עצמאית. גם אם ניתן היה, מבחינה טכנית, לבצע חיזוק של אחת התקרות בלבד, ברור כי בפועל הדבר איננו מעשי וכי נדרש חיזוקן של כל חמש התקרות במבנה. גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", בית המשפט אינו רואה איזה ערך עצמאי יכול להיות לתוכנית של כל אחת מן הקומות בנפרד. לפיכך, בית המשפט קבע כי התובעת זכאית לפיצוי סטטוטורי בגין הפרה אחת של זכויות היוצרים שלה בתכניות.

לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק

בעניין שגיא התייחס בית המשפט לשאלה האם לצורך קבלת פיצוי סטטוטורי  על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק, ופסק:

"לשם קביעת אותו פיצוי יש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי, ולו מזערי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול דעתו ולבחור בפיצוי המתאים, מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומי הסכומים שבסעיף...יש לפרוס בפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא בפניו, נקודות ייחוס כלשהן אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי" (פסקה 8).

בדומה, קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן בעניין דקל, כי גם כאשר ברור שהתובע לא סבל כלל נזק ממשי והנתבע הרוויח מעט מאד מן ההפרה - יש לפסוק פיצוי סטטוטורי, אם כי, במקרה זה, יטו בתי המשפט לפסוק פיצוי בשיעור המינימלי הקבוע בחוק (פסקה 18).

בהתייחס לשיקולים שינחו את בית המשפט בבואו לפסוק לתובע פיצוי סטטוטורי, נקבע בעניין שגיא כי:

"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השניה – הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים..." (עמ' 271).

עוד נקבע כי בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי ישקול בית המשפט, בין היתר, את עוצמת ההפרה, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר. כאשר ההפרה היתה ממושכת והניבה למפר רווחים למכביר, או כאשר המפר פועל בחוסר תום לב, יטו בתי המשפט לפסוק פיצויים בסכום המירבי (עניין שגיא בעמ' 272; ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים נ' טרנסבטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 03(2) 3908, בפסקה 30; ט' גרינמן זכויות יוצרים 486 (2003)).

פגיעה בזכות המוסרית

הנתבע העתיק את התוכניות של התובעת, תוך שהוא מציב את שמו כמתכנן על גבי תוכניות אלו ומעלים את שמה של התובעת כמתכננת (ראה העמוד הראשון לנספח ד2' לתצהיר אנגל). סעיף 4א.(1) לפקודה קובע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". הפרת זכות זו מהווה פגיעה ב"זכות המוסרית" של המחבר, ועולה כדי עוולה נזיקית המזכה את המחבר בפיצויים "בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון" (ס"ק (3) ו- (5) לסעיף 4א. לפקודה). זכות זו איננה תלויה בהיותו של המחבר הבעלים של זכות יוצרים, וחלה גם לאחר העברת זכות היוצרים לאחר (ס"ק (4)).

פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין

בית המשפט קבע כי משהוכח כי הנתבע עשה שימוש בתכניות התובעת, תוך הפרת זכות היוצרים שלה, ובזכות הפרה זו קיבל את העבודה מן המזמין - התובעת הוכיחה כי הנתבע הוא בגדר "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה", כאמור בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.

בית המשפט מסתייג בקובעו שההלכה היא שהתובע בקניין רוחני צריך לבחור בין סעד ההשבה (המבוסס בדרך כלל על צו למתן חשבונות) לבין פיצוי בגין הנזק שנגרם לו עובר למתן פסק הדין; הוא איננו זכאי לסכום העולה על הגבוה מבין השניים, שכן אחרת יקבל כפל-סעד בגין אותו אינטרס (ראה בת.א. (ת"א) 2960/00 Gianni Versace S.p.a נ' וורסאצ'ה 83 בע"מ, לא פורסם, [פורסם בנבו], 9.8.09, פסקה 27, והאסמכתאות שצוטטו שם). משעתרה התובעת לפיצוי בגין נזקיה, ואף נפסק לה פיצוי בשיעור המירבי האפשרי ללא הוכחת נזק, לצד פיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית - אין היא זכאית לעתור גם להשבת רווחי הנתבע.

25 ביולי, 2010,

0 תגובות

גניבת עין בעיצוב מגזין אופנה

בית המשפט העליון, השופט א' גרוניס (רעא 4158/10) –  25.7.2010

תחום: גניבת עין

נושאים: צו מניעה זמני, סמכויות בית המשפט, דמיון בין סימני מסחר.

עובדות:

מדובר בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ליתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשים להוציא לאור מגזין אופנה בשם Belle. עקב דמיון לשם המגזין הקיים Elle, כמו כן הוגשה בקשה להוציא לאור את המגזין בשם אחר - BelleMode.

נפסק:

הערעור נדחה:  השופט לא קיבל את הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי.

הבקשה התקבלה: ביהמ"ש קיבל את בקשתם להוציא את המגזין בשם BelleMode.

נקודות מרכזיות

לעניין סמכות ביהמ"ש

בית המשפט קבע כי ב"נסיבות אלה, כאשר נדרשת בחינה של דמיון חזותי בין סימני מסחר, הרי שלערכאה הדיונית אין יתרון מובנה בשאלה זו ואין מניעה כי אכריע בה", בית המשפט סייג את החלטה זו בכך שכתב שאין להסיק מדרך זו כי כך יש לפעול בכל סיטואציה מעיין זו.

לעניין מבחן המראה והצליל

הוא המבחן המרכזי לבחינת קיומו של דמיון מטעה בין סימנה מסחר, משווה בין הסימנים על שלל מרכיביהם. נקבע כי הוספת המילה Mode מבטלת את הדמיון מבחינת הצליל וגם מבחינת המראה. כמו כן המבקשים שינו את עיצוב הגופן, גודלו ומיקומו של הסימן על שער המגזין.

נקבע כי עד להכרעה בהליך העיקרי ניתנת אפשרות למבקשים להוציא לאור את המגזין תחת השם BelleMode.

21 ביולי, 2010,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת סימן מסחר Versace

ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, השופט ד"ר עמירם בנימיני (ת"א 2960/00) –  21.7.2010

תחום: פיצויים בגין גניבת עין והטעיה, עשיית עושר ולא במשפט והפרת סימן מסחר

נושאים: השבת רווחים וחישובם

עובדות:

התובעת הינו חברת ורסצ'ה העולמית, הנתבעת עשתה שימוש בשם בלוגו ובסממני המסחר של ורסצ'ה העולמית. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לעשות שימוש בסימני המסחר של התובעת, סממני המסחר של התובעת ובביטויים מטעים. כמו ניתן צו למתן חשבונות. פסק דין זה נוגע לעניין הסעדים הכספיים להם זכאית התובעת.

נפסק:

התביעה התקבלה:  נפסק כי הנתבעת לא הוכיחה כי החשבונות שהציגה נאותים ומשקפים את המציאות, במקרה זה יש לבסס את סכום ההשבה על בסיס כלל מכירותיה של הנתבעת בתקופה הרלוונטית. בית המשפט פסק לתובעת פיצויים בגובה של 400,000 ₪.

נקודות מרכזיות

לא ניתן לפסוק פיצוי והשבה יחדיו

התובעת ביקשה מבית המשפט כי יורה על השבת רווחי הנתבעת ובו בזמן יפסוק לטובתה פיצוי ללא הוכחת נזק. בית המשפט קבע כי "גישה זו יש לשלול. משבחרה התובעת לילך בדרך של השבת רווחים, ההנחה היא כי היא ממצה בתרופה זו את הסכום המגיע לי בגין הפגיעה באינטרס המוגן. פסיקת פיצוי מעבר לכך תביא לכפל פיצוי, מה גם שהתובעת הודיעה שהיא בוחרת בהשבת רווחים ולא תתבע פיצוי בגין נזק" - יש לבחור אחת משתי דרכים אלו.

הנטל להוכיח את הנזק לצורך הפיצוי הכספי

בית המשפט מחדד שתביעה לפיצוי כספי צריכה להיות מבוססת על הנזק שנגרם לתובעת, על כן נטל ההוכחה במקרה זה הוא על התובעת. לא כל שכן, מוסיף בית המשפט ומזכיר כי "הפיצוי או ההשבה אינם נקבעים על פי אומדנא דדיינא, אלא שעל התובע להניח תשתית עובדתית לצורך הוכחתם" (הלכת נתן אסימוב).

הצגת חשבונות מהימנים ואופן חישוב הפיצויים

בית המשפט מזכיר כי הנטל להציג חשבונות מהימנים מוטל על הנתבע, אם הדבר לא כך, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע להגיש את חשבונותיו בצורה טובה יותר, או למנות חוקר מטעם בית המשפט לעריכת החשבונות, מכח תקנה 123 לתקנות סדר הדין האזרחי. נקעה כי אם בסופו של דבר המצב הוא שאין בידי בית המשפט חשבונות מהימנים שהגיש הנתבע ובהעדר ראיות ישירות בסיגיה זו, זכאי התובע להוכיח את הסכומים המגיעים לו באמצעות הבאת ראיות נסיבתיות או הערכות מומחים, במקרה זה נטל ההוכחה על התובע מופחת שכן מדובר בעובדות ונתונים המצויים בגדר ידיעתו המיוחדת של הנתבע (פס"ד ברלב).

זאת ועוד: כאשר הנתבע נמנע מלהציג חשבונות ומסמכים שאמורים להימצא בידו, בלא שהוא נותן לכך הסבר סביר, תחול ההלכה לפיה מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה הפועלת לטובתו; אם נמנע מלהביא ראיה שכזו – ניתן להסיק מכך כי אילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו.

חישוב משך ההפרה

נקבע כי לאור העובדה שההפרה התגלתה לתובעת בסוף שנת 1999 ונפסקה בסוף שנת 2000, עם מתן צו המניעה הזמני, זו תחושב כתקופת ההפרה.

חישוב השבת רווחים

נקבע כי אין התובעת זכאית להשבת כל רווחי הנתבעת משיווק מוצריה, אלא אך ורק ל"אותם רווחים הנובעים מן ההתעשרות שלא כדין, ואשר באו לנתבעת מן התובעת, קרי: כתוצאה מניצול המוניטין של התובעת. ההנחה היא כי הנתבעת הייתה מוכרת בכל מקרה את מוצריה, וההשבה צריכה להתייחס רק לערך המוסף שהפיקה מניצול המוניטין של התובעת..."  נקבע כי בנסיבות המקרה, אין דרך לדעת בצורה מדוייקת מה הערך המוסף של השימוש המפר שעשתה הנתבעת במוניטין של התובעת. עוד מוסיף בית המשפט, כי לאור ההחלטה כי ההפרה תרמה באופן משמעותי לרווחי הנתבעת, קיים קושי אובייקטיבי להוכיח את מידת הנזק או הרווח והנתבעת עצמה גרמה לנזק הראייתי, אין להכשיל את תביעת הנפגע ודי לו שיביא נתונים שבאופן סביר ניתן להביאם תוך מתן שיקול דעת לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר.

דוקטורינת הנזק הראייתי

כאשר נגרם לתובע נזק ראייתי באשמת הנתבע, יש להפוך את נטל הראיה ולהטילו על הנתבע. בעניינינו נקבע כי אין צורך לעשות שימוש בדוקטורינה זו שכן נטל הראיה ממילא על הנתבע, הרי ניתן צו למתן חשבונות.

גובה הפיצוי

בית המשפט קבע כי למרות שהיקף המכירות של הנתבעת עמד על כ-13 מיליון ₪, פיצוי של 400,000 ₪ הינו ראוי שכן הסעד העיקרי הינו צו המניעה הקבוע. בית המשפט מבהיר כי ההפרה לה זכאית התובעת לסעדים היא רק זו שבוצעה בין גילוי ההפרה למתן צו המניעה ולא מן ההפרות הקודמות שעימה השלימה התובעת במשך שנים.

8 במאי, 2010,

0 תגובות

יצירה המעשירה את הציבור? צמצום מוסווה של זכויות היוצרים בישראל

בית המשפט המחוזי בתל אביב התייחס ויישם לראשונה את חוק זכות יוצרים החדש מאז נכנס לתוקף.

בפסק דין ראשון מאז נכנס חוק זכות יוצרים החדש לתוקף (ת.א. 1022/04 The FA Premier Leaguw ltd נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט) חוזר בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ציפורה ברון) ומחזק את התפיסה לפיה על מנת לחסות תחת הגנת מטריית חוק זכות יוצרים אין די בהשקעת מאמץ, זמן או כישרון ביצירת יצירה אלא יש להראות כי ביצירה קיימות מידות של מקוריות ויצירתיות המעשירות את הציבור.

בבסיס המחלוקת עמדו התובעות, בעלות הזכויות בלוחות וטבלאות המשחקים של ליגות הכדורגל בבריטניה שטענו כי הנתבעת, המועצה להסדר ההימורים בספורט, העתיקה את התכנים המופיעים בלוחות אלה תוך הפרת זכויותיהן של התובעות.

בבואו לנתח את המקרה קבע בית המשפט כי למרות שהתובענה הוגשה טרם כניסתו לתוקף של החוק החדש, החוק החדש מדגיש ומבהיר את החוק והתקנות הישנים ולכן ניתח את המקרה גם לאורו של החוק החדש. לדעתנו, ליישום זה של החוק החדש יחדיו עם החוק הישן חשיבות גדולה שכן הוא מהווה מעין "מזיגה" טבעית בין שני עידנים: מן התפיסה הוותיקה והארכאית של החוק הישן אל התפיסה המודרנית של החוק החדש המביאה בחשבון את תהליכי הגלובליזציה והפיכת מידע לזמין בכל מקום ושעה.

בית המשפט ניתח את המקרה לגופו, דחה את התביעה וקבע כי לוחות המשחקים מהווים "לקט" כהגדרת החוק החדש אשר אין ספק כי הושקע זמן ומאמץ בהכנתו. עם זאת הדגיש בית המשפט כי "המקוריות היא העיקר. לא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כישרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים". בית המשפט קבע כי לוחות המשחקים של התובעת חסרים את מידות המקוריות והיצירתיות הנדרשות גם בתהליך יצירת היצירה, מאחר והם סודרו באופן בסיסי, טבעי ולא מקורי כאשר מופיע בו שם קבוצת הבית ושם הקבוצה המתארחת וביניהם מפרידה המילה "נגד". במידע זה, כך נקבע בפסק הדין, אין מקוריות ויצירתיות המעשירות את הציבור ועל כן אין כל אינטרס ציבורי בהגנה עליו.

בית המשפט הוסיף וקבע כי מאחר ומדובר ב"לקט", הגנת זכות יוצרים חלה על הסיווג, הסידור וההצגה של החומר המופיע בלקט, אך לא על החומר עצמו. העובדה כי קבוצה מסוימת תשחק נגד קבוצה אחרת בתאריך ובשעה מסוימים אינה עולה כדי הגדרת "יצירה" בחוק ומשכך אינה ראויה להגנתו.

לדעתנו קיים קושי ביישום פסק הדין שכן דרישת קיום מידות של מקוריות ויצירתיות "המעשירות את הציבור" הינה "דרישת סל" הניתנת לפרשנות רחבה מדי ולמעשה מותירה מספר שאלות פתוחות: מתי יצירה גורמת ל"העשרה" של הציבור ומהם הפרמטרים לבירור עצם קיומה? מיהו אותו הציבור הראוי להעשרה?! שהרי יכול שציבור מסוים יראה ביצירה כמקורית וחדשנית לעומת ציבור אחר שיראה אותה כחסרת כל ערך. לדידנו, ראוי היה כי בית המשפט אשר נקט במינוח זה יגדיר מהם התנאים שבהתקיימותם ניתן להניח קיומו של יסוד "ההעשרה" שביצירה. זאת, על מנת שלא יקרו מצבים בהם יוצרים יפיקו יצירות תוך השקעת מקוריות, יצירתיות ומאמץ, ורק בשל דעתו של ציבור מסוים אשר אינו רואה עצמו כ"מועשר" ממנה, יישללו מהיצירות ההגנות אשר בחוק החדש.

1 במאי, 2010,

0 תגובות

הפרה או השראה? זו השאלה! יישום הלכת מוסינזון על חוק זכות יוצרים החדש

קבלת השראה מיצירה קודמת בזמן אינה בהכרח העתקה. הגבלת יצירת יצירות השואבות את מקור חיותן מיצירות קודמות, תביא לקיפאון יצירתי ותרבותי (זאת בתנאי שאין מדובר בהעתקה אסורה של היצירה - שאז קיים איסור מוחלט).

בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד סגן הנשיא י' זפט) קבע בת.א. 1437/02 מוסינזון נ' האפרתי (להלן: "פרשת מוסינזון") כי על מנת שדמות ביצירה העוסקת בדמויות המבוססות על אותן הדמויות ביצירה קודמת תעלה כדי הפרת זכויות היוצרים ביצירה הקודמת, "עליה (על הדמות ביצירה הראשונה, י.ו.א.) להיות דמות מקורית ומפותחת במידה המאפשרת זיהויה, שאם לא כן הדמות לא יצאה מכלל רעיון, בעוד ההגנה ניתנת אך לביטויו של רעיון, ולא לרעיון גרידא".

כלומר, אם דרך הביטוי לרעיון הבא לידי ביטוי ביצירה הראשונה זהה או מועתקת לדרך הביטוי ביצירה השנייה - כי אז מדובר בהעתקה אסורה שעלולה לעלות כדי הפרת זכיות יוצרים. אך אם דרך הביטוי אינה זהה ומראה צדדים אחרים של הדמויות ושל קווי המתאר העלילתיים, ייתכן שמדובר בשימוש הוגן ומותר ברעיונות.

סימן ההיכר לדמות הראויה להגנת זכויות יוצרים שהוצע בפרשת מוסינזון, היא "האפשרות לצפות את מעשיה ותגובותיה בתחום הרלבנטי ליצירה ולייחס אותה לדמות". כך, אם מאפייני הדמויות ביצירה השניה הנושאות את שמות הדמויות ביצירה הראשונה שונים מהותית מאלה של הדמויות ביצירה הראשונה באופן שאם היו מקבלים שמות אחרים ביצירה השניה אף אדם לא היה יכול לחשוד כי מדובר באותן דמויות, כי אז מדובר בשימוש מותר ולא בהפרה.

באותו אופן גם שימוש במאפיינים של יצירה קודמת שאינה טקסטואלית (כגון ציור, תצלום או פסל), אך נותן אופי חדש לחלוטין ליצירה החדשה, יכול לעלות בקנה אחד עם פסיקה זו ולמעשה להכשיר את היצירה החדשה כיצירה עצמאית אשר אינה מפרה את זכויות יוצר היצירה הקודמת.

סעיף 19 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (החוק החדש) קובע כי למרות שישנם איסורים לשימוש ביצירות מוגנות, בתנאים מסוימים וכאשר מדובר ב"שימוש הוגן" ניתן יהיה לעשות את השימוש. בין השאר החוק קובע כי "לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך" עולים כדי שימוש הוגן. כך, נקבע בפסק הדין בפרשת מוסינזון (שניתן עוד בתקופת תחולתו של חוק זכות יוצרים הישן) כי "התרת העתקת יצירה מוגנת לצורך ביקורת היצירה נועדה לצמצם את פגיעת זכות היוצרים בחופש הביטוי. עניין לנו בערכים ובאינטרסים מתחרים:  מחד עידוד היצירה ופרסומה לתועלת הרבים, ובצידה הכרה מוסרית בזכות היוצר להנות מיצירתו ולהגן עליה מפני פולשים חמדנים, ומנגד הגנה על החופש לבקר את היצירה המוגנת".

אם כן, גם שימוש העושה שימוש בקווי האופי הכלליים של הדמויות ביצירה הראשונה יכול לעלות כדי שימוש מותר ביצירה ולמעשה להכשיר את הדמויות ואת העלילה ביצירה השנייה, זאת אם אותו שימוש עולה כדי הגדרת "שימוש הוגן" או שימוש מותר בחוק.

6 באפריל, 2010,

0 תגובות

העתקת אביזרי אינסטלציה

בית משפט המחוזי תל אביב, השופט איתן אורנשטיין (ת"א 1159/06) – 6.04.2010

תחום: העתקת אביזרי אינסטלציה נושאים: הטעיה בסימון תו תקן, ידיעת הנתבעת בזכויות התובעת, היעדר הוכחה לנזק

עובדות:

תביעה לחיוב הנתבעים לשלם לתובעת סך של 16,000,000 ₪ בגין הפרת זכויות התובעת בשמונה דגמים של אביזרי אינסטלציה שונים, מחמת העתקם, זיופם ושיווקם של האביזרים שלא כדין. התובעת טענה כי הנתבעת רכשה מוצרים המפרים את זכויותיה, במחיר מופחת, ושווקה אותם בידיעה שהיא מפרה את זכויות התובעת במוצריה. כמו כן נטען כי המוצרים המפרים הם מאיכות ירודה, דבר שהעצים את הפגיעה בתובעת.

נפסק:

דין התביעה להידחות. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך 50,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הטעיה בסימון תו תקן

התובעת טענה כי היא בעלת הזכות לסימון התקן על המוצרים ולצורך קבלת התקן ושימורו, השקיעה התובעת ממון רב. וכי הנתבעת עשתה שימוש לסימון המוצרים המפרים בתו התקן שלה. טענות אלו של התובעת נדחו. נפסק כי התובעת לא הוכיחה כי היא הייתה זכאית לשאת את תו התקינה למוצרים. לאור המסקנה האמורה, נשמטה הקרקע תחת עילת התביעה שהתבססה על הוראות חוק התקנים תשי"ג-1953 וחוק הגנת הצרכן תשמ"א-1981.

ידיעת הנתבעת על זכויות התובעת

התובעת טוענת כי הנתבעת רכשה מוצרים מפרים מאלחמדיה, במחיר מופחת, ולאחר מכן שווקה אותם לסיטונאים השונים, בידיעה שיש בכך משום הפרת זכויות התובעת במוצרים. טענות אלו של התובעת נדחו. נפסק כי התובעת לא הוכיחה את טענתה לפיה הנתבעת ידעה שאלחמדיה אינו מורשה לשווק את המוצרים. נפסק כי הנתבעת לא היססה למכור לתובעת את המוצרים שרכשה מאלחמדיה. אילו הייתה הנתבעת סבורה שיש ברכישת המוצרים מאלחמדיה שלא באמצעות התובעת משום פגיעה שלא כדין בתובעת, יש להניח שהייתה נמנעת מלספק לתובעת מוצרים שהוזמנו על ידי האחרונה, ובכך לחשוף את ההתנהגות הפסולה.

1 באפריל, 2010,

0 תגובות

גניבת סודות מסחריים והסכם אי תחרות

גניבת סודות מסחריים והסכם אי תחרות

בית המשפט העליון, השופט א' גרוניס (רעא 6724/09) – 4.1.10

תחום: גניבת סודות מסחריים

נושאים: חזקה לשימוש בסוד מסחרי, תניית אי תחרות – כהסדר כובל

העובדות

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי למתן צו מניעה זמני, אשר אוסר על המבקשת לפעול בתחום של פוליסות ביטוח מסוג Relocation.

הבקשה לצו מניעה זמני התבססה על שני טעמים עיקריים: האחד, תניית אי התחרות עליה חתמה המבקשת; השני, טענה לפיה פעילותה של המבקשת כרוכה בשימוש בסודות מסחריים של המשיבה.

נפסק

בקשה רשות הערעור נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

חזקה לשימוש בסוד מסחרי

סעיף 10 לחוק עוולות מסחריות קובע כך:

"חזקה על הנתבע כי השתמש בסוד המסחרי שבבעלות התובע, אם התקיימו שניים אלה:

(1) הסוד המסחרי הגיע לידיעתו של הנתבע או שהיתה לו גישה אליו;

(2) המידע שבו משתמש הנתבע דומה דמיון מהותי למידע נושא הסוד המסחרי".

על מנת שתקום חזקת שימוש לפי סעיף 10 לחוק עוולות מסחריות, נדרש כי יתקיימו שני תנאים מצטברים: האחד, כי הסוד המסחרי נמצא בידיעת הנתבע או שיש לו גישה אליו, והשני, כי הנתבע משתמש במידע הדומה דמיון מהותי לסוד המסחרי.

אין די בכך שלנתבע יש נגישות לסוד מסחרי על מנת לבסס חזקה כי הוא השתמש בו או עתיד להשתמש בו. קיים קושי לבסס הטלת איסור גורף על נתבע לעסוק בתחום עיסוק מסוים, אך בשל כך שיש לו גישה לסודות מסחריים העשויים להיות רלוונטיים לאותו תחום עיסוק.

ייתכן שיש לכך מקום כאשר מדובר בעיסוק שאין כל דרך לבצעו ללא היזקקות לסודות המסחריים. אין מקום להטלת איסור עיסוק גורף, על בסיס הנחת מוצא לפיה ככל הנראה תשתמש המבקשת בסודות מסחריים המצויים ברשותה.

תניית אי תחרות – כהסדר כובל

בחוזה שבין הצדדים נקבע איסור על המבקשת להתחרות בכלל בתחום הביטוח מסוג Relocation - תניית אי התחרות.

המבקשת טענה כי תניה זו בטלה, וזאת בשל כך שהיא מהווה הסדר כובל לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק ההגבלים העסקיים - סעיף זה עוסק ב"חלוקת השוק, כולו או חלקו, לפי מקום העיסוק או לפי האנשים או סוג האנשים שעמם יעסקו".

ככלל, הגישה בפסיקה היא כי טענה לקיומו של הגבל עסקי יש לברר בגדר ההליך העיקרי, ולא בשלב הבקשה לסעדים זמניים. הטעם לכך הוא, כי הכרעה בשאלה האם הסדר מסוים הינו בבחינת הסדר כובל מצריכה, פעמים רבות, בירור מעמיק שאינו יכול להתקיים בגדר בקשה לסעד זמני. עם זאת, הכלל האמור אינו מוחלט. חריג אחד הינו כאשר קיימת קביעה של הממונה על ההגבלים העסקיים לפי סעיף 43(א) לחוק ההגבלים העסקיים, כי הסדר מסוים הוא בבחינת הסדר כובל. קביעה של הממונה לפי סעיף 43(א) לחוק ההגבלים העסקיים הינה ראיה לכאורה לנקבע בה בכל הליך משפטי (סעיף 43(ה) לחוק). לפיכך, כאשר קיימת קביעה של הממונה, ניתן להסתמך עליה גם בשלב הבקשה לסעד זמני.

בנוסף, מן הפסיקה שהובאה לעיל נראה, כי כאשר אי החוקיות הנובעת מהיותו של הסדר מסוים הסדר כובל הינה ברורה ומזדקרת לעין, ניתן להביא זאת בחשבון עוד בשלב הדיון בבקשה לסעד זמני.

נפסק כי במקרה דנא, לא ניתן לקבוע בשלב זה, בלא בדיקה מעמיקה ויסודית אשר אינה מתאימה להליך ביניים, כי תניית אי התחרות הינה הסדר כובל וכי לא חל עליה פטור.

2 במרץ, 2010,

0 תגובות

הפרת פטנט ילקוט

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת דרורה פלפל (תא (ת"א) 1346-07) – 2.3.2010

תחום: הפרת פטנט לתיק

נושאים: הפרה בתקופה שהפטנט מבוטל בגין אי תשלום אגרה, הפיצוי בגין ההפרה, אומדן, רישיון שימוש רעיוני

עובדות

תובענה לפיצוי בסך של 500,000 ש"ח בגין הפרת הפטנט של התובע בתיק (ילקוטים המאפשרים גם נשיאה על הגב וגם גרירה באמצעות גלגלי עזר וידית נשיאה). בנוסף מתבקש פיצוי בגין הפרת זכויות היוצרים הגלומות בשרטוטים הנלווים לפטנט.

כמו כן ביהמ"ש מתבקש להוציא צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעות להמשיך בכל פעולה שיש בה להפר את הפטנט של התובע.

נפסק

התובענה מתקבלת, סכום הפיצוי בו יחויבו הנתבעות יעמוד על 157,500 ₪, בנוסף הנתבעות ישלמו  לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪ + מע"מ וכן את הוצאות המשפט, אותן יקבע הרשם.

בית המשפט הוציא צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעות להמשיך ולהפר את הפטנט של התובע.

נקודות מרכזיות

הפרה בתקופה שהפטנט מבוטל בגין אי תשלום אגרה

כאמור בסעיף 63 לחוק הפטנטים: אם הפטנט פקע, ובדרך כלל קורה דבר זה בגלל הזנחתו של בעל הפטנט, ובתקופת הביניים עד שהוחזר תקפו של הפטנט החל אדם לנצל את ההמצאה או עשה הכנות ממשיות לניצולה, פעולות אשר יכולות להיות קשורות בהשקעות כספיות ניכרות, הרי אותו אדם יהיה זכאי להוסיף ולנצל את האמצאה לצרכי עסקו.

כוונת המחוקק בסעיף 63, לא באה לתת זכויות יש מאין למי שהשתמש בפטנט בתקופה שבה תוקפו פג, אלא שהכוונה היא להגן על מי שבתום לב השתמש בפטנט לאחר שתוקפו פג, ולצורך שימוש זה השקיע מזמנו ומכספו, השקעה אשר עלולה לרדת לטמיון במידה ולא יקבל את ההגנה הניתנת לו בסעיף 63.

ואולם במקרה דנן, הנתבעות החלו להפר את הפטנט של התובע לפי שפג תוקפו של הפטנט. דבר זה מלמד על חוסר תום ליבן שהחל לפני שפג תוקפו של הפטנט ולכן בית המשפט אינו מקבל את טענותיהן של הנתבעות לעניין זה, וקובעת כי הפטנט הופר בכל התקופה הרלבנטית, לרבות בהפסקות הביניים.

הפיצוי בגין ההפרה

הבסיס לסעד בעבור הפרת פטנט מצוי בסעיף 183(א) לחוק הפטנטים הקובע: "בתביעה על הפרה זכאי התובע לסעד בדרך צו מניעה ולפיצויים".

דיני הפטנטים, כמו דיני זכויות יוצרים, סימני מסחר ומדגמים, הם חלק מדיני הקניין הרוחני. ההגנה על הפטנט היא בעלת אופי קנייני ובתור שכזאת, חוסה תחת כנפיו של סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, הפרה של פטנט דומה לעוולה נזיקית, שתכלית הפיצוי עבורה, כמו תכלית הפיצויים לפי דיני הנזיקין, היא השבת המצב לקדמותו; קרי, העמדת הניזוק במצב בו היה אלמלא ההפרה. לפיכך, בעל הזכויות בפטנט זכאי להיפרע פיצויים עבור הפסדים ממשיים שנגרמו לו ולא עבור הפסדים פוטנציאליים שעלולים היו להיגרם לו; והם מושתתים על הנזקים שנגרמו לו בפועל כתוצאה מהפרת זכויותיו הקנייניות ועל הרווחים הריאלים שהפיק המפר כתוצאה מהפרת זכותו של בעל הפטנט לנצל באופן בלעדי את האמצאה המוגנת.

בכדי לזכות בפיצויים בגין נזקיו הכספיים, על בעל הפטנט להניח בפני ביהמ"ש ראיות שיבססו את הנזקים שנגרמו כתוצאה מההפרה. מאחר ולפעמים קיים קושי ראייתי להוכיח נזקים ממוניים בגין הפרת פטנט, מקובל להעניק פיצוי ללא הוכחת נזק בדומה לזכות הסטטוטורית שבדיני זכויות היוצרים.

הוראת סעיף 183(ב) לחוק הפטנטים מונה שיקולים שעל ביהמ"ש להתחשב בהם בבואו לפסוק את שיעור הפיצוי המגיע לבעל הפטנט:

"(ב) בית המשפט, בבואו לפסוק פיצויים, יתחשב במעשה ההפרה של הנתבע ובמצבו של התובע עקב מעשה זה, והוא רשאי להביא בחשבון, בין היתר –

(1) הנזק הישיר שנגרם לתובע;

(2) היקף ההפרה;

(3) הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה;

(4) דמי תמלוגים סבירים שהמפר היה חייב בתשלומם אילו ניתן לו רשיון לנצל את הפטנט בהיקף שבו נעשתה ההפרה".

עם זאת, רשימת השיקולים שמנה המחוקק בסעיף 183(ב) לחוק הפטנטים, אינה בגדר רשימה סגורה, ובית המשפט רשאי להביא בחשבון שיקוליו נתונים נוספים, שאינם באים בגדר החלופות שפורטו בפירוש בסעיף.

אומדנה על דרך רישיון שימוש רעיוני

ערכאת השיפוט איננה חייבת להגיע לאומדן מדויק, ותחושת הצדק הבסיסית לא תקופח אם התמלוגים שיקבעו יסטו במידה מסוימת לכאן או לכאן.

בית המשפט פסק כי במקרה דנן, ישנה דרך אומדנא פשוטה והיא על פי סעיף 183(ד)(4) לחוק הפטנטים – דמי תמלוגים סבירים שהמפר היה חייב בתשלומם אילו ניתן לו רישיון.

בית המשפט פסק כי על הנתבעות לשלם את הסכום שהיו משלמות לתובע אילו היו מקבלות ממנו רישיון לשיווק ומכירה של 3500 תיקים בשנה – קרי 17,500 ₪. סכום זה יש להכפיל  ב- 9 שנות הפרה ולכן סכום הפיצוי יעמוד על 157,500 ₪.

8 בפברואר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר של תנובה - מעודנת

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט יהודה זפט (תא (ת"א) 34857-11-09) – 8.2.2010

תחום: הפרת סימן מסחר

נושאים: דמיון מטעה בין הסימנים, גניבת עין: הטעייה, סימן תיאורי

העובדות:

בבעלות תנובה סימן מסחר מספר 190551 - איור של בית עם גג אדום ועץ (להלן: "סימן הבית"). לטענת תנובה, ערבה משווקת את מוצריה תוך שימוש באריזה הכוללת איור של בית ומשתמשת במילה "מעודנת" מתוך כוונה להיבנות מהמוניטין של הגבינות מסדרת "הגבינות עם הבית" של תנובה ובכך היא פוגעת  בזכויות קנייניות של תנובה.

בתביעה תובעת תנובה לאסור על ערבה לשווק את מוצרי ערבה ו/או דומים להם, לאסוף את מוצרי ערבה ו/או אריזותיהם ו/או שלטים ופרסום של המוצרים האמורים, להסיר מהאינטרנט כל צילום או פרסום של מוצרי ערבה, למנות כונס נכסים להשמדת המוצרים שיאספו, להשיב לתנובה את מלוא טובת ההנאה שהפיקה ערבה ממוצרי ערבה, להורות לערבה למסור דין וחשבון אודות שיווק מוצרי ערבה ולחייב את ערבה לשלם לתנובה פיצוי כספי בסך 1,000,000 ₪.

נפסק:

התביעה נדחית. אין דמיון מטעה בין הסימנים.

התובעת תשלם לנתבעת את הוצאות המשפט, ושכ"ט עו"ד בסך  שלושים אלף ₪ בצירוף מע"מ כדין.

נקודות מרכזיות:

דמיון מטעה בין הסימנים

מבחן הדמיון המטעה נעשה על פי מבחן המראה, הצליל, נסיבות העניין והשכל הישר. לנוכח ההשוואה בין המוצרים, נפסק כי בראיות כדי לבסס את טענתה לקיומו של דמיון מטעה.

נפסק כי תנובה מתחה את גבולות "הדמיון" לא כל שכן ה"דמיון המטעה" מעבר למידה הראויה.

המבנה המופיע על אריזת מוצרי ערבה אינו דומה כלל לסימן הבית המופיע על אריזות מוצרי תנובה.

גניבת עין: הטעייה

כדי לזכות בתביעתה בעילה של גניבת עין על תנובה להוכיח שמוצריה רכשו מוניטין וקיים חשש שציבור הלקוחות יטעה לחשוב שמוצרי ערבה הם מוצריה או קשורים אליה.

נפסק כי בית המשפט לא שוכנע בקיומו של דמיון מטעה בין אריזות מוצרי ערבה לבין אריזות מוצרי תנובה, ואין חשש שציבור הלקוחות יטעה לחשוב שמוצרי ערבה הם של תנובה או קשורים אליה. לכך יש להוסיף, שהשם "ערבה" מופיע באופן בולט על אריזות מוצרי ערבה עליהן אף מצוין שהמוצר מיוצר על ידי מחלבת ערבה מזון בע"מ.

לפיכך, נפסק כי יש לדחות את תביעת תנובה הנסמכת על עילה של גניבת עין, אף שאין מחלוקת אודות המוניטין של מוצרי תנובה.

סימן תיאורי

בבעלות תנובה סימן מסחר מס' 122035 "מעודנת". נפסק כי המדובר בסימן תיאורי.

בע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" ואח' נ' אס.בי.סי, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה" ואח', פ"ד נה (3) 933, בעמ' 944 (להלן: "ע"א 5792/99") נקבע (כבוד השופט מ' חשין): "קטגוריה שנייה כוללת שמות תיאוריים, דהיינו, שם המתאר תכונות או רכיבים של נכסים או של שירותים. ראו, למשל: Stix Products, Inc. v. United Merchants & Manufacturers Inc.,295 F. Supp. 479, 488 (S.D.N.Y. 1968). בדין סימני המסחר, כך אף בדין גניבת עין, לא יזכה שם מתאר לרישום ואף לא יזכה להגנה, שהרי אין זה ראוי כי יינתן לבעל עסק להשתלט על מלה השגורה בשפה. חריג לכלל יהיה במקום שבעל העסק רכש במהלך עסקו אופי מבחין לשם הטובין, אופי המייחד אותו שם מיתר הטובין בני-מינו. במקרה זה יכול בעל השם שיזכה בהגנה, ושימוש באותו שם בידי מתחרה יהא בבחינת הטעיה."

עוד נקבע (שם בעמ' 946): "חשוב להעיר בהקשר זה, כי גם במקרה בו מוכח לבית-משפט כי מלה שכיחה זכתה למשמעות משנית המקנה זכות לעוסק פלוני, גם-אז תוגבל ההגנה לשימוש באותה מלה בלבד אך לא לצירופים שונים הכוללים אותה או להטיותיה."

 ערבה מציינת על חלק מאריזות המוצרים שלה את המילים "מעודנת עיזים". בכך עושה ערבה שימוש בסימן מעודנת שבבעלות תנובה. ברם, על פי ההלכה שנקבעה בע"א 5792/99 היפה גם ביחס לסימני מסחר, אין ההגנה מכוח סימן המסחר" מעודנת" חלה על הסימן "מעודנת עיזים".

המילה "מעודנת" מתארת תכונה של גבינה. לפיכך, במקרים בהם משווקת גבינה מעודנת המילה "מעודנת" מהווה הגדר אמיתי של מהות הגבינה המשווקת ובהתאם להוראות סעיף 47 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש] תשל"ב – 1972, ניתן להשתמש במילה "מעודנת" מבלי  שיהיה ברישום הסימן "מעודנת" כדי למנוע שימוש כאמור.

 לפיכך, נפסק כי בשימוש שעושה ערבה בסימן "מעודנת עיזים", אין משום הפרת הסימן מעודנת שבבעלות תנובה.

7 בפברואר, 2010,

0 תגובות

ייבוא מקביל של משחקי מחשב

בית משפט העליון, השופט א' גרוניס (רע"א  10119/09) – 7.2.2010

תחום: זכויות יוצרים במשחקי מחשב

נושאים: הפרה של זכות היוצרים או ייבוא מקביל

עובדות:

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט י' זפט), בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לסעד זמני בו התבקש בית המשפט להצהיר, כי המשחקים אותם רכשה המבקשת בדרום קוריאה מותרים בייבוא לישראל מבלי שהדבר ייחשב להפרה של זכויות הקניין הרוחני.

נפסק :

בקשת רשות ערעור נדחית, אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

הפרה של זכות היוצרים או ייבוא מקביל

סעיף 1 לחוק זכות יוצרים התשס"ח-2007 מגדיר "עותק מפר", לגבי עותקים שנוצרו מחוץ לישראל, כך: "עותק שיובא לישראל אשר אילו היה נעשה בישראל, היתה עשייתו מהווה הפרה של זכות היוצרים להעתקה כאמור בסעיף 11(1); ואולם עותק שנעשה מחוץ לישראל ברשותו של בעל זכות היוצרים במדינה שבה נעשה, לא ייחשב לעותק מפר".

הסיפא של הקטע המצוטט עוסקת במצב הידוע כ"ייבוא מקביל". השקפתו היסודית של החוק היא כי ייבוא מקביל לגיטימי הוא.

באשר לפרשנות סעיף זה ביחס לייבוא מקביל פסק בית המשפט כי אין להכריע בשאלות אלו בגדר ההליך הנוכחי. מן הראוי שהמחלוקת תתברר בגדר התביעה שהגישה Spin Master נגד המבקשת בבית המשפט המחוזי מרכז.

31 בינואר, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים ביצירה משותפת

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט איתן אורנשטיין (תא (ת"א) 1884/06) – 31.1.2010

תחום: זכויות יוצרים בספר לימוד

נושאים: יצירה משותפת - ההסכמה בין הצדדים, גמירות דעת, הסכם בכתב על מפית בית קפה, העדר מחאה, אין הגנה על רעיון, מתי המדובר בהשראה ומתי המדובר בהעתקה?, ויתור משתמע על הזכות המוסרית- אכיפת חוזה בלתי צודקת

עובדות

תובענה למתן סעדים הצהרתיים וכספיים שעיקרם הוא שהתובעת היא בעלת זכות השווה לנתבעת בכל הנוגע לספר לימוד זהירות בדרכים. בתובענה נטען כי התובעת והנתבעת עבדו במשותף להכנת ספר לימוד ולאחר גמר הטיוטה הראשונה, הנתבעת הפרה את ההסכם בין הצדדים והפיצה את הספר המשותף כשלה בלבד.

התביעה מתקבלת, ניתן פסק דין המצהיר כי התובעת היא בעלת זכויות בשווה עם הנתבעת, בספר "חכמים בדרך". עוד נקבע בזאת כי הנתבעת הפרה את ההסכם בינה לבין התובעת לפיו השתיים יפיקו במשותף את הספר.

נקבע בזאת כי התובעת זכאית למחצית מכל הרווחים שקיבלה ו/או תקבל הנתבעת מהספר, לרבות תגמולים מכל גורם שהוא.

ניתן בזאת צו למתן חשבונות המחייב את הנתבעת למסור לתובעת פירוט של כל ומלוא ההכנסות מכל מין וסוג שהוא ששולמו לה.

סכומי הפיצויים בגין ההפרה, יידונו במסגרת פסק הדין שיינתן לאחר גילוי החשבונות ובמסגרתו ייפסקו ההוצאות ושכר הטרחה.

נפסק

יתר עתירות התובעת לרבות הצהרה כי היא מחברת משותפת של הספר וחיוב הנתבעת להוסיף את שמה של התובעת לספר, כמו גם משלוח הודעה בעניין היות התובעת בעלת זכויות בספר, נדחות.

נקודות מרכזיות

יצירה משותפת - ההסכמה בין הצדדים

נפסק כי הצדדים הגיעו להסכמה לפיה ייכתב ויופץ על ידן במשותף ספר הלימוד. הדבר ייעשה בשיתוף פעולה של השתיים, כאשר כל אחת מהן תורמת את הידע, הניסיון והכישורים והיכולת שלה לצורך כך, הקרדיט ביצירה יהיה שייך לשתיהן, וכל אחת מהן תהיה זכאית למחצית ההכנסות והתמלוגים שיתקבלו.

בהפקת יצירה ספרותית על ידי שני יוצרים, מטבע הדברים, לא תמיד ניתן להבחין בתרומה הייחודית של מי מהשתיים בהבניית היצירה, שכן מדובר ב"תרכובת" שבחלקה היא תוצאה של ערבוב בין התחומים השונים.

כך שגם אם כל צד מופקד כעקרון על תחומים נפרדים ממשנהו, אזי מטבע הדברים יש חצייה של האחד לתחום שבאחריות משנהו, והכל בהסכמה וידיעה של הצד השני ויתכן אף כתוצאה מפנייה של הצד השני אל הצד הראשון. לכן, למרות שהייתה חלוקה בין התובעת לבין הנתבעת בתחומים שונים בנוגע ליצירה, אזי ניתן להבחין כי היתה זליגה בין אלה, כאשר התובעת הייתה מעורבת ותרמה גם בתחומים שבאחריות הנתבעת, דבר המתיישב עם האופן בו מעבדים יצירה ספרותית של שני יוצרים.

גמירות דעת

תנאי יסודי ליצירת החוזה הוא גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה המסוים. בתנאי גמירות הדעת באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשר בחוזה.

מבחן גמירות הדעת הוא אפוא מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על-פי אמות מידה חיצוניות. נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע בית-המשפט קיומה או העדרה של גמירת דעת.

הסכם בכתב על מפית בית קפה

הסכם על גבי מפית בית קפה שנערך על ידי הדיוטות, קרי הצדדים עצמם, ואינו מנוסח כ"חוזה" מקובל הערוך על ידי פרקליטים יודעי דין, הוא בעל נפקות יתר, שכן הוא מבטא נכונה את מה שהצדדים התכוונו.

בענייננו נפסק כי "הסכם המפית" מלמד על גמירות הדעת שהיתה לצדדים להתקשר בהסכם מחייב ומה היו ההסכמות. "הסכם המפית", כולל את ליבת התנאים הדרושים להתקשרות שבין הצדדים, ואף תוך ירידה לפרטים כגון מיהות היועץ הלשוני ונושא ההפצה.

נפסק כי עיון ברכיבי "הסכם המפית" מלמד כאמור כי למעשה כל היסודות הדרושים על מנת לראות בו כ"הסכם" שלם, כלולים בו ולמעשה לא קיים חסר, ומכל מקום, חסר אשר נטען על ידי הנתבעת, כדי לאיין את ההכרה בו כחוזה מושלם; לעניין זה כולל "הסכם המפית" הוראות חשובות המהוות את אבני היסוד לצורך עיגון ההסכמה שבין הצדדים למיזם המשותף ובכללן חלוקת התמלוגים אשר תעשה באופן שווה בין הצדדים.

טעם נוסף למשקל הרב שיש ליתן ל"הסכם המפית" הוא כי אין חולק שכריתתו הייתה בשלב מאוחר של ביצוע המיזם.

העדר מחאה

התנהגות הנתבעת אשר נמנעה בכל אופן שהוא, בין במישרין ובין במרומז להביע את הסתייגותה מאי שיתוף הפעולה של התובעת במיזם, עומד בעוכריה.

שעה שהנתבעת טענה כי התובעת לא תרמה דבר ליצירה, מצופה היה שלא תעביר לה באופן עקבי את הפרקים שכתבה בספר, כי לא תשתף אותה ברעיונות, לא תבקש ממנה הערות ורעיונות וכדומה.

לאור טענת הנתבעת כי התובעת לא המציאה את שהתחייבה כלפיה, מצופה היה כי הנתבעת תימחה לפני התובעת על כך. חרף האמור, הנתבעת לא הביעה מחאה על חוסר שיתוף הפעולה של התובעת, על טיב עבודתה של התובעת, העדר תרומה וכדומה. התנהגותה של הנתבעת עומדת כנגדה.

אין הגנה על רעיון

"רעיון" אינו מוגן בזכויות יוצרים להבדיל מיישומו.

אין לקבוע מראש מסמרות, מתי מדובר ברעיון ומתי מדובר ביישומו, אלא הכול תלוי בנסיבות: אותה מערכת עובדות יכולה להיחשב לעניין אחד רעיון ולעניין אחר יישום של רעיון.

מתי המדובר בהשראה ומתי המדובר בהעתקה?

בהיבט רחב אין קיים שום דבר מקורי, אלא כל המצאה או "רעיון" הם פיתוח של המצאה או "רעיון" קודמים; השאלה בכל מקרה היא, אם בפועל הוסיף פלוני משהו מקורי משלו ל"רעיון" או ל"יישום" קודם (ואז עבודתו תהיה מוגנת, אף¬על-פי שאת היסודות לעבודתו המקורית הוא שאב ממקור אחר), או שהוא העתיק בדרך מוסווית מה שעשה אחר, בלי שבפועל הוא יצר משהו מקורי משלו; כשאנו בוחנים יצירה, שלגביה טוענים הפרה של זכות יוצרים, השאלה היא אך זאת, האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן, מידת המקוריות, הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים, משתנה אף היא ממקרה למקרה ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך.

ויתור משתמע על הזכות המוסרית- אכיפת חוזה בלתי צודקת

נפסק כי אין מקום לכוף על הנתבעת את הוספת שמה של התובעת כצד נוסף למחברת הספר - למרות שנפסק כי התובעת היא בעלת זכויות שווה בספר.

אחד הסייגים בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א–1970 הוא "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין" (סעיף 3(4) לחוק).

הכיצד מחד גיסא טוענת התובעת באופן חד משמעי, כי הספר אינו ראוי לשימוש, ומאידך גיסא היא רוצה ששמה יתנוסס כמחברת הספר במשותף עם הנתבעת? בשל כך שהתובעת טענה כי אינה שלמה עם התוצר המוגמר כפי שיצא לאור, וכי היא רואה בו רק "שלד", אשר לדבריה יש להשקיע בו עוד עבודה רבה. היא אינה יכולה לתבוע קרדיט בספר שכן היא מסתייגת ממנו.

טעם נוסף למסקנה זו היא כי האכיפה הינה בלתי צודקת, הוא חלוף הזמן מאז יצא הספר לאור והופץ. הימנעותה של התובעת לבקש צו מניעה זמני עת נודע לה על ההפרה המהווה טעם עצמאי שלא להוסיף את התובעת כמחברת נוספת של הספר כמו גם להודיע על כך לאחרים.

בית המשפט סבר כי מסקנה זו אף תואמת את ההלכה הפסוקה לפיה על בית המשפט לבחון האם האכיפה בלתי צודקת גם בעת ההכרעה ולא רק בעת הכריתה.

31 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר "נערת אודם"

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת דניה קרת מאיר (תא (ת"א) 1595-04) – 31.1.2010

תחום: הפרת סימן מסחר

נושאים: הגנה על סימן שבמועד ההפרה טרם נרשם אך הוגש לרישום, גניבת עין, מוניטין, חשש סביר להטעיה, עשיית עושר, פיצוי בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין

עובדות

תובענה לפיצוי של 100,000 ₪, מתן חשבונות וצו מניעה, בעילת הפרת סימן מסחר המבוסס על דמות מאוירת של נערה המכונה "נערת אודם". נטען כי הנתבעים עושים שימוש בלתי מורשה בסימן המסחרי של נערת אודם במוצרי הלבשה ואופנה. זאת כדי ליצור רושם מטעה כי הם קשורים לתובעת או לחנויותיה, תוך פגיעה בזכויותיה הקנייניות של התובעת.

עילות התביעה הנטענות הן גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימן מסחר, גזל ועשיית עושר ולא במשפט.

נפסק

התביעה מתקבלת בעילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין, העילה בעשיית עושר נדחית. ניתן צו מניעה להפסקת השימוש במוצר המפר. הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך 60,000 ₪.  כמו כן ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

הגנה על סימן שבמועד ההפרה טרם נרשם אך הוגש לרישום

במועד הרלבנטי להפרה טרם נרשם סימן רשום – אך הוגשו בקשות לרישומו. הסימנים קובלו כסימן מסחר רשום במהלך ניהול התובענה.

על כן, על פי סעיף 27 לפקודת סימני המסחר "התאריך שבו הוגשה הבקשה לרישום סימן מסחר יירשם כתאריך רישומו".

לפיכך נפסק, כי ביום הגשת התביעה, יש לראות את הסימן המסחרי גם בהגדרים אלה כסימן שנרשם.

הפרה של סימן המסחר

אין די בכך שקיימים הבדלים  מסוימים בין שני הסימנים כדי להביא למסקנה כי לא קיים דמיון מטעה.

בהקשר זה חשוב להדגיש שתי נקודות:

א. האחת, הבחינה האם קיים דמיון מטעה בין שני סימני המסחר אינה נעשית בהכרח כאשר שני הסימנים מוצבים זה לצד זה. החשש להטעיה, שמפניו מגנים דיני סימני המסחר, כולל גם מצב בו נחשף הצרכן לשני הסימנים בנפרד ובמועדים שונים. על כן, גם אם כאשר מוצבים שני הסימנים זה לצד זה קיימים ביניהם הבדלים לא קטנים, אין בכך כדי לשלול את המסקנה כי קיים דמיון מטעה. זאת, כאשר קיים חשש סביר להטעיה אם ייחשף הצרכן לסימנים בהזדמנויות שונות.

ב. השנייה, עשויים להיות מקרים בהם לא קיים חשש כי הציבור יטעה בין שני סימני המסחר במובן זה שהוא יחשוב כי מדובר באותו סימן מסחר, ועדיין יש לומר כי קיים דמיון מטעה. מצב כזה יתקיים כאשר ביסוד שני הסימנים ניצב "רעיון" זהה, אף אם ייצוגו הגרפי שונה, כך שקיים חשש סביר כי הצרכן יטעה לחשוב שהסימן המפר הוא וריאציה או חידוש של הסימן המוגן.

השאלה מתי קיים דמיון מטעה בשל זהות רעיונית אינה תמיד פשוטה. יש להיזהר שלא להרחיב יתר על המידה את ההגנה הניתנת לסימני מסחר, כך שהיא תתפשט על כל מוטיב או מצג רעיוני בהם נעשה שימוש בגדר סימן המסחר. המבחן הוא האם הדמיון הרעיוני או הקשר האסוציאטיבי מקימים חשש כי הצרכן יסבור שמקורם של שני הסימנים אחד הוא. ההכרעה בשאלה זו צריכה להיעשות תוך הסתייעות, בין היתר, במבחנים המוכרים לנו מן המבחן המשולש, כגון חוג הלקוחות בו מדובר ויתר נסיבות העניין.

בית המשפט פסק כי בנסיבות העניין ההבדלים בין הסימנים הינם פעוטים והם עשויים רק לעורר בקרב הצרכן את הרושם כי מדובר בואריאציה על סימן המסחר הרשום, להבדיל מעיצובו של מוצר שונה לחלוטין.

נפסק כי לאור כל האמור יש לקבוע כי השימוש בדמות על גבי המוצרים המפרים מהווה הפרה של סימן מסחר רשום של התובעת.

גניבת עין

ההלכה הפסוקה קובעת, כי עוולת גניבת עין  מכילה שני יסודות:

א. האחד, כי לתובע יש מוניטין במוצר או בשירות המדובר;

ב. השני, כי קיים חשש סביר להטעיה העלולה להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

בית המשפט פסק כי העוולה של גניבת עין מתקיימת בענייננו.

מוניטין

באשר לאופן הוכחתו של מוניטין נקבע כי אין להגביל מראש את התובע המבקש להוכיח קיומו של מוניטין לסוגים מסויימים של דרכי הוכחה. מרכז הכובד הוא במשקל הראיה ולא בסיווגה. כך לא מן הנמנע, כי סוגם ואופיים של הטובין בהם מדובר יתוו את דרכי ההוכחה של המוניטין לפני בית המשפט, וככל שדרך הוכחה מסוימת תשקף את עמדת ציבור הלקוחות בצורה מהימנה, כך יגדל המשקל שיינתן לאותה דרך הוכחה בנסיבות קונקרטיות מסוימות. יש למשל, מקרים, בהם עשוי להינתן משקל רב לתוצאותיו של סקר שוק או לעדותו של עד בעל היכרות אישית ממושכת עם קהל לקוחות גדול ומגוון של הטובין המסוימים, אשר ביחס אליהם מבקש התובע להוכיח את קיום  המוניטין. במקרים אחרים יכול שיינתן משקל יחסי גבוה לראיות מסוג שונה.

בעניננו נפסק כי לתובעת יש מוניטין וזאת, בין היתר, לנוכח עדותו של מנכ"ל התובעת ממנה עלה כי עצם הגילוי בדבר מכירתם של מוצרים מפרים מקורו בפניות של לקוחות.

חשש סביר להטעיה

לעניין זה יש לבחון האם קיים חשש סביר להטעיה העלול להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

בית המשפט פסק כי בנסיבות שבפניו, בהם הטובין המפרים הם טובין מסוג הטובין אשר נמכרים על ידי התובעת בחנויותיה. יש זהות בין הסימנים. כאשר ערוץ השיווק של טובין התובעת הוא בחנויות וכך גם של המוצרים המפרים. כאשר הנתבעים אינם פועלים לבדל את המוצרים המפרים כך שיהיה ברור כי מדובר במוצרים שאינם מוצרי התובעת. ולאור עדות המנכ"ל כי הגיעו לחנות התובעת לקוחות אשר טענו כי ראו את מוצרי התובעת נמכרים בשווקים ובחנויות בדרום העיר – כל אלוף מלמדים על קיומה של הטעייה באשר למקור המוצר.

עשיית עושר

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 מציב שלושה יסודות להתגבשות עילה על פיו:

א. היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות. במסגרתו נבחנת השאלה, אם הזוכה "קיבל.....נכס, שירות או טובת הנאה אחרת...".

ב. היסוד השני עניינו בשאלה, אם ההתעשרות האמורה "באה" לזוכה מן המזכה. כאן הדרישה היא, כי ההתעשרות של הזוכה תהא "על חשבון" המזכה.

ג. היסוד השלישי מציב את הדרישה כי התעשרות הזוכה על חשבון המזכה תהא "שלא על-פי זכות שבדין".

היסוד הנוסף בעילת עשיית עושר

לניתוח זה מתווספת בחינה של יסוד נוסף ההופך את ההתעשרות להתעשרות שלא כדין. היסוד הנוסף, הופך את התעשרותו של המתחרה לבלתי צודקת, עשוי להיות משני סוגים עיקריים:

א. התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של מתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב,

ב. נסיבות אחרות ההופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.

באשר למהותו של היסוד הנוסף יש דעות שונות (שנקבעו בפסק דין א.ש.י.ר) ובהן:

א. השופט אנגלרד סבר כי היסוד הנוסף הוא זכות סטטוטורית או הלכתית מוכרת ומיוסדת של בעל המוצר שהועתק, ההופכת את מעשה ההעתקה לפעולה אסורה על פי דין מחוץ לדיני עשיית עושר.

ב. השופט חשין הדגיש כי רק יסוד נוסף בעל עצמה רבה, יש בכוחו להוציא את המקרה מההסדר השלילי ולהכניסו לגדר התנהגות שלא על פי זכות שבדין לאור הוראות חוק עשיית עושר.

ג. השופטת שטרסברג-כהן סברה כי היסוד הנוסף מאופיין "בחוסר תום לב, בהתנהגות פסולה הפוגעת בחוש ההגינות והצדק".

ד. הנשיא ברק הגדיר את היסוד הנוסף כ"הפרה של כללי התחרות החלים בין הפועלים בשוק".

ה. השופט אור הצטרף לגישת ברק, אך ציין כי יש לתת משקל לעובדה "אם יכול היה התובע על פי דיני הקניין הרוחני לרשום את זכותו ועל אף זאת לא עשה כן".

ו. השופט זמיר הצטרף לגישת ברק ושטרסברג, אולם הדגיש כי אין הכרח בקיומו של יסוד נוסף וכי במקרים של חומרה מיוחדת, העתקה יכולה להגיע לכדי עשיית עושר ולא במשפט אף לא ביסוד נוסף.

ז. השופט ש.לוין הצטרף לגישת ברק ושטרסברג, אולם ביקש להוסיף סייג על פיו כאשר הסיבה לאי רישום הזכות תלויה בתובע, עליו להבהיר מדוע לא עמד בתנאי החוק.

סיכום: שני תנאים זכו לתמיכת רוב השופטים לבחינת היסוד הנוסף:

א. האחד, לפיו על הרעיון להיות מסויים, ניתן להגדרה, חדשני ויישומי ועליו להיות רעיון שבעליו עשו בו שימוש או שבכוונתם לעשות בו שימוש.

ב. השני, על הזוכה להיות מודע לכך שהוא מעתיק מוצר פרי רעיונו של אחר.

אמות המידה למתן סעד בדיני עשיית עושר

בפס"ד שוהם מנה בית המשפט את אמות המידה למתן סעד בדיני עשיית עושר: בין היתר, נבדק טיבו של המשאב. הם יש בו ערך המצאתי מיוחד. יש לבדוק האם מדובר במשאב בעל קניין רוחני, מוצר מורכב פרי פיתוח של שנים רבות אשר מה שמאפיין אותו הוא חדשנותו, משך ההשקעה הפיתוח והזהות שבהעתקה.

כמו כן, נבדקה פסלות הנטילה: יש לבחון האם המוצר המפר הועתק מהמוצר המקורי, העתקה אשר כונתה "הנדסה חוזרת". עצם תהליך ההנדסה החוזרת איננו מצמיח פסול. אולם, נסיבות מסויימות אשר מצטרפות אליו, כגון רמת השקעות גבוהה בפיתוח התוצר וחומרה רבה בחיקוי, עשויות להשפיע על טיבו של הסעד אשר ניתן מכוח דיני עשיית עושר.

כך, נטילה שיטתית של פרי עמלו של אחר יכולה להוות התנהגות בלתי הגונה המקימה סעד בעשיית עושר.

נקבע כי יש להגן על ממציאים וחוקרים המפתחים מוצרים, גם אם אלה נושאים מאפיינים תעשייתיים ופונקציונליים.

כמו כן, נקבע יש לקחת בחשבון את תום הלב המאפיינת את התנהגות המשיב.

באותו מקרה, נבחנו הסממנים המיוחדים אשר אפיינו את התנהלות המשיבה בהליך ההעתקה - העתקה מדוייקת אינטנסיבית תוך השקעת מאמץ מקצועי על ידי מהנדסים, ולהעתקת הסטנדים של מבלטי המערערת.

נפסק כי יש לבחון את ההשקעה ביחס לעלותו הסופית של המוצר, שאם לא כן תחסם יכולתו של היוצר הקטן לשמור על זכויותיו הקנייניות בהמצאות שהן פרי פיתוחו.

בענייננו נפסק כי לא ניתן במקרה הנוכחי לקבוע כי הוכחו בפניי חד משמעית נסיבות המעידות על התנהגות בלתי הגונה. וגם לא הובאה כל ראייה ממנה עולה כי יש בנערת האודם פיתוח חדשני כלשהו. גם רמת ההשקעה של התובעת בפיתוח המוצר נותרה בלתי ידועה.  על כן לא מתקיים בענייננו היסוד הנוסף, ככל שהוא מתייחס למידת הקושי וההשקעה אשר נדרשו לעניין ההעתקה והחיקוי.

בנסיבות אלה נקבע כי אין לקבל את התביעה בעילה זו של עשיית עושר.

פיצוי בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין

סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות קובע כי בית משפט רשאי לפסוק בגין כל עוולה על פי אותו חוק פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

פקודת סימני מסחר קובעת כי בגין הפרת סימן מסחר יהיה התובע זכאי בין היתר, לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית משפט הדן בדבר מוסמך לתיתו.

הנזקים בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין קשים לכימות. קשה לדעת בוודאות כמה מוצרים מפרים נמכרו ובאיזו תקופה, גם אם יימסר דו"ח על ידי הנתבעת כפי שהיא היתה מוכנה לעשות. קושי זה עולה במקרה הנוכחי גם מהעובדה כי הנתבעת ציינה שייתכן ותתקשה במסירת הדו"ח לאור הזמן שחלף מאז מכירת המוצרים.

נפסק כי יש לפסוק במקרה הנוכחי פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, כפי שביקשה התובעת עוד בכתב התביעה ולא להורות על המשך ניהול ההליכים לשם מתן חשבונות.

אופן קביעת הפיצוי

אין מקום להתחשב בעלות הרכישה, בסך המכירות וברווח שנצבר לעניין קביעת הפיצוי, שכן המדד לקביעת הפיצוי על פי הוראות פקודת סימני מסחר, במקרה הנוכחי בגין גניבת עין, אינו אמור להיות הרווח אשר הפיקו המפרים ממכירת המוצרים המפרים.

הפיצוי אמור להיקבע תוך התחשבות באלמנט ההרתעה אשר יימנע את הפרת הזכויות בעתיד.

הקביעה תעשה תוך כדי הערכה או אומדן של הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לבעלי הזכות שהופרה.

בנסיבות העניין נפסק פיצוי בגובה של 60,000 ₪.

12 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן המסחר רב בריח

בית המשפט העליון, השופט א' גרוניס (רע"א  6658/09) – 12.1.10

תחום: הפרת סימן מסחר

נושאים: מבחני הפרה של סימן מסחר, ההבדל בין מבחני גניבת עין למבחני הפרת סימן מסחר, בחינת הפרת סימן מסחר ביחס לסימן מסחר מוכר היטב, בקשה להבאת ראיה נוספת, שיקולים שביושר במסגרת הסעד הזמני

עובדות

בקשת רשות ערעור על החלטתו של השופט זפט (מחוזי ת"א), אשר דחה את בקשת המבקשות למתן סעד זמני בשל טענת דמיון מטעה בין הסימנים. תוך שחייב את מולטילוק לשאת בשכר טרחה בסכום של 25,000 ש"ח.

לטענת מולטילוק, טעה בית המשפט קמא, שכן הסימן החדש של רב בריח אינו אלא וריאציה של סימנה וכי לקוחות שייחשפו לסימן החדש עלולים לטעות ולסבור כי מדובר בגרסה חדשה של סימנה המוכר היטב.

נפסק

הערעור מתקבל והחלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת.

ניתן בזאת צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לעשות שימוש בסימן המפר בתחומים הרלוונטיים.

הסעדים הזמניים ייכנסו לתוקף בתום שישה חודשים מיום מתן פסק דין זה, ויעמדו בעינם עד להכרעה בתובענה.

להבטחת נזקיה של המשיבה, יפקידו המבקשות ערבון בסך 50,000 ש"ח וכן ערבות בסך 2,000,000 ש"ח.

אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

מבחני הפרה של סימן מסחר

הפרה של סימן מסחר היא שימוש בו על ידי מי שאינו זכאי לכך (סעיף 1 לפקודת סימני מסחר). המבחן לקיומה של הפרה, כאשר אין מדובר בסימן זהה, הוא מבחן הדמיון המטעה. היינו, יש לבחון האם הסימן המפר דומה לסימן הזכאי להגנה, עד כדי קיומו של חשש סביר להטעיה של הציבור.

לצורך בחינת הדמיון המטעה פיתחה הפסיקה שלושה מבחנים עיקריים, שזכו לכינוי "המבחן המשולש": מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

בחינת השאלה האם קיים דמיון מטעה בין סימני התובעת לסימני הנתבעת צריכה להיעשות על דרך השוואה בין שני הסימנים בכללותם. עם זאת, אין די בכך שקיימים הבדלים מסוימים בין שני הסימנים כדי להביא למסקנה כי לא קיים דמיון מטעה. בהקשר זה חשוב להדגיש שתי נקודות:

האחת, הבחינה האם קיים דמיון מטעה בין שני סימני מסחר אינה נעשית בהכרח כאשר שני הסימנים מוצבים זה לצד זה. החשש להטעיה, שמפניו מגנים דיני סימני המסחר, כולל גם מצב בו נחשף הצרכן לשני הסימנים בנפרד ובמועדים שונים. על כן, גם אם כאשר מוצבים שני הסימנים זה לצד זה קיימים ביניהם הבדלים לא קטנים, אין בכך כדי לשלול את המסקנה כי קיים דמיון מטעה. זאת, כאשר קיים חשש סביר להטעיה אם ייחשף הצרכן לסימנים בהזדמנויות שונות.

השנייה, עשויים להיות מקרים בהם לא קיים חשש כי הציבור יטעה בין שני סימני המסחר במובן זה שהוא יחשוב כי מדובר באותו סימן מסחר, ועדיין יש לומר כי קיים דמיון מטעה. מצב כזה יתקיים כאשר ביסוד שני הסימנים ניצב "רעיון" זהה, אף אם ייצוגו הגרפי שונה, כך שקיים חשש סביר כי הצרכן יטעה לחשוב שהסימן המפר הוא וריאציה או חידוש של הסימן המוגן. השאלה מתי קיים דמיון מטעה בשל זהות רעיונית אינה תמיד פשוטה. יש להיזהר שלא להרחיב יתר על המידה את ההגנה הניתנת לסימני מסחר, כך שהיא תתפשט על כל מוטיב או מצג רעיוני בהם נעשה שימוש בגדר סימן המסחר. המבחן הוא האם הדמיון הרעיוני או הקשר האסוציאטיבי מקימים חשש כי הצרכן יסבור שמקורם של שני הסימנים אחד הוא. ההכרעה בשאלה זו צריכה להיעשות תוך הסתייעות, בין היתר, במבחנים המוכרים לנו מן המבחן המשולש, כגון חוג הלקוחות בו מדובר ויתר נסיבות העניין.

בית המשפט הפך את החלטת השופט זפט וקבע כי למרות שהסימנים אינם זהים, קיים לכאורה חשש כי הצרכן יקשר את הסימן החדש לדמות איש השרירים, במובן זה שייווצר אצלו הרושם כי שני הסימנים מגיעים מאותו מקור.

בנסיבות העניין, מעורר הדמיון הרעיוני חשש להטעיית הציבור, אשר עלול לסבור כי הסימן החדש הינו וריאציה מעודכנת של איש השרירים, על אף ההבדלים מבחינה גרפית בין שני הסימנים.

למסקנה זו בית המשפט הגיע בהתחשב, בין היתר, בשני נתונים שיש לייחס להם משקל לא מבוטל:

האחד, סימן המסחר החדש מיועד להיות בשימוש באותם שווקים בדיוק בהם נעשה שימוש בדמות איש השרירים. היינו, מדובר בפנייה לאותה קבוצה של לקוחות. עובדה זו רלוונטית לעניין מבחן חוג הלקוחות, שהינו המבחן השני בגדר המבחן המשולש, ויש בה כדי להעצים את החשש להטעיה.

השני, רב בריח עצמה עושה שימוש, כדין, בדמות איש השרירים בתחומים משיקים לתחום בו מבקשת היא לעשות שימוש בסימן החדש. בכך יש כדי להגביר את החשש כי יינטע בציבור הרושם שסימן המסחר החדש קשור לדמות איש השרירים ומהווה פיתוח והתאמה שלה לשוק דומה. בנסיבות העניין, אין די בתוספת הרקע בצורת מגן כדי להסיר את החשש להטעיה.

ההבדל בין מבחני גניבת עין למבחני הפרת סימן מסחר

המבחן לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר זהה בעיקרו לזה הנוהג לגבי יסוד ההטעיה בעוולת גניבת העין. עם זאת, קיים הבדל חשוב בין שתי העילות. בעילה של הפרת סימן מסחר נעשית השוואה בין הסימנים בכללותם, אולם במנותק ממכלול הפעילות של הנתבע. הווה אומר, ייתכן מצב בו ייקבע שקיים דמיון מטעה, על אף שפעולות מסוימות שנקט הנתבע, שהן חיצוניות לסימנים, מפיגות בפועל את החשש להטעיה. בעוולת גניבת העין, לעומת זאת, מושא הבחינה הוא התנהלותו הכוללת של הנתבע. השאלה הנבחנת היא האם יש בהתנהלות זו, בהתחשב בכל רכיביה, כדי להקים חשש סביר להטעיית הציבור.

הבחנה זו פועלת על פי רוב לצמצומה של עוולת גניבת העין ביחס לעילה של הפרת סימן מסחר, אולם היא עשויה לפעול גם באופן הפוך. היינו, הקביעה שבגדר עוולת גניבת העין יש לבחון את מכלול מעשי הנתבע עשויה לעתים להביא להרחבת ההגנה המוענקת בגדר עילה זו על פני ההגנה הניתנת בגדר דיני סימני המסחר.

בחינת הפרת סימן מסחר ביחס לסימן מסחר מוכר היטב

סימן מולטלוק הינו סימן מוכר, כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר. הפקודה מעניקה הגנה עודפת לסימן מסחר מוכר היטב, הן כאשר מדובר בסימן רשום והן כאשר מדובר בסימן שאינו רשום.

יתכן כי כאשר מדובר בסימן מסחר מוכר היטב נכון יהיה להרחיב את ההגנה עליו גם במובן נוסף. כוונתי למידת הדמיון בין הסימן האחר לבין הסימן המוגן שיש בה כדי להביא למסקנה כי קיים דמיון מטעה העולה כדי הפרה. כאשר הסימן המוגן מוכר היטב, ניתן לטעון כי החשש שהציבור יטעה מתעצם ועל כן גם דמיון חלש יותר בינו לבין הסימן המפר נחשב לדמיון מטעה.

ואולם הכרעה בשאלה זו אינה נדרשת לענייננו ועל כן אותיר אותה בצריך עיון.

בקשה להבאת ראיה נוספת

המבקש להסתמך בטענותיו בפני ערכאת הערעור על ראיה שלא הייתה בפני הערכאה הדיונית נדרש להגיש בקשה להבאת ראיות נוספות באופן הקבוע לשם כך בתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובהנחיית נשיא בית המשפט העליון 1/92.

כל עוד אין החלטה שיפוטית המתירה את הגשת הראיות הנוספות, אין בעל הדין רשאי להסתמך עליהן בטיעוניו.

על פי הנחיית נשיא בית המשפט העליון 1/92 הנזכרת, בקשה להבאת ראיה  נוספת "תציין עיקר מהותה של הראיה בלי לצרפה..." (סעיף 1 להנחיה).

נפסק כי מולטילוק לא פעלה כנדרש ממנה. בגוף הבקשה להבאת ראיה צירפה מולטילוק את הראיה הנוספת לבקשה, בניגוד לנוהל הנדרש לפי הנחיית הנשיא.

התנהלות זו הינה בבחינת התחכמות ועולה כדי חוסר תום לב.

מולטילוק אף הגדילה לעשות והתייחסה בטענותיה בגדר בקשת רשות הערעור לראיה שצירופה התבקש.

התנהלות דיונית זו הינה חמורה ומחייבת תגובה שיפוטית ראויה.

מן הראוי שלא להיענות לבקשה להבאת ראיה נוספת ולא להתייחס לחלקים בבקשה לרשות ערעור הנסמכים על הראיה הנוספת.

ואולם בנסיבות העניין, אין להסתפק בדחיית הבקשה להבאת ראיה נוספת כתגובה על הליקויים שנפלו באופן הגשת הבקשה.

להתנהלותה הדיונית של מולטילוק תהיינה השלכות נוספות לעניין שיקולי היושר שבוכן בית המשפט במסגרת סעד זמני.

שיקולים שביושר במסגרת הסעד הזמני

בגדר השיקולים הנשקלים על ידי בית המשפט לעניין מתן סעד זמני, יש לשקול גם שיקולים שביושר, ביניהם תום ליבו של מבקש הסעד (תקנה 362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי), מצא בית המשפט כי מבקש הסעד הזמני התנהג בצורה חסרת תום לב, רשאי הוא כאמור לדחות בשל כך את הבקשה לסעד זמני, אף אם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד. יחד עם זאת, אין בית המשפט מוגבל לבחירה בין שתי ברירות קצה ונתונה לו האפשרות לבור דרך ביניים, שבגדרה יינתן סעד זמני אם כי מוגבל. המגבלה יכולה לבוא על דרך צמצום היקף הסעד הזמני או על דרך תחימה של התקופה בה יהיה הוא בתוקף. בחירת האמצעי אותו ינקוט בית המשפט כלפי בעל דין שבאופן התנהלותו נפל פגם צריכה להיגזר מחומרת הפגם ומכלל נסיבות העניין.

במקרה דנא, על אף חומרת הפגם שבהתנהלותה הדיונית (במסגרת הבקשה לצירוף ראיות) של מולטילוק יש ליתן את הסעד הזמני שנתבקש בבית המשפט המחוזי, אולם לדחות את כניסתו לתוקף. זאת, בנוסף לשלילת זכותה של מולטילוק להוצאות בשתי הערכאות.

בנסיבות העניין, קבע בית המשפט כי הצו הזמני ייכנס לתוקף בתום שישה חודשים מיום מתן פסק דין זה. בית המשפט ציין כי לולא הבעייתיות בהתנהלותה הדיונית של המשיבה, הייתה תקופה זו ארוכה יותר באופן משמעותי.

12 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת מדגם למחסום דוקרנים

בית משפט מחוזי תל אביב, השופטת רות רונן (תא (ת"א) 1085-05) –  12.1.10

תחום: הפרת מדגם למחסום דוקרנים

נושאים: הפרת מדגם, טענת התיישנות, מעשה בית דין

עובדות

תביעה בגין הפרת מדגם למחסומי דרך ("מחסום דוקרנים"). לטענתו של התובע, הנתבעים הפרו את המידגם, כאשר הם ייצרו ושיווקו מחסומי דרך דומים לשלו. מחסומי הנתבעים מיוצרים – כך טען התובע – באותה דרך ייצור  של המחסומים נושא המידגם של התובע, יש להם אותם ממדים ואותה צורה, והם עשויים מאותם חומרים, באופן שעלול להטעות את קהל הצרכנים.

נפסק

דין התביעה להידחות, התובע לא הוכיח את עילת התביעה שלו; הוא לא צירף ראיות להוכחת ההפרה; בפסק הדין הקודם אין מעשה בית דין שיש בו כדי לסייע לתובע בתביעה דנן; התובע לא הוכיח אילו מחסומים מייצרים הנתבעים, ומתי ואיפה יוצרו ושווקו מחסומים אלה. התובע לא התגבר על טענת ההתיישנות, הוא העלה טענות עובדתיות חלופיות בהליכים שונים, ובנוסף - ניתן להסתמך על החלטת רשם הפטנטים והמידגמים, ממנה עולה כי המחסומים שאליהם הפנה התובע בכתב התביעה, אינם מידגמים המפרים את המידגם של התובע.

התובע חוייב לשאת בהוצאות הנתבעים בסך 30,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

הפרת מדגם

כדי לקבוע האם הופר מידגם, על בית המשפט לבחון האם המוצר המפר הוא "חיקוי העלול להטעות", כאשר המבחן הקובע לענין זה הוא "מבחן העין של הצרכן".

במסגרת העדויות לא הוכיח התובע בכול ראיה שהיא מהם המחסומים אותם מייצרים הנתבעים, מתי מחסומים כאלה יוצרו על ידי הנתבעים, והאם ומתי הם שווקו.

בלא הוכחה כי הנתבעים או מי מהם ייצרו את אחד המחסומים שהם מפרים לטענת התובע, התובע אינו יכול להרים את הנטל המוטל עליו, ולהוכיח כי הנתבעים הפרו את המידגם שלו.

טענת ההתיישנות

התובע אף לא טען ולא הוכיח מתי צולמו המחסומים שצילומיהם צורפו לכתב התביעה. הנתבעים טענו כי התביעה התיישנה. בסיכומיו הזכיר התובע את ס' 7 ו-8 לחוק ההתיישנות. אולם התובע לא טען בשלבים קודמים ולא הוכיח, כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות מכוח סעיפים אלה. מאחר שהנתבעים טענו להתיישנות – היה על התובע לתת גירסה ברורה ביחס למועד בו בוצעה ההפרה, על פי טענתו. באין כל גירסה כזו, לא ניתן לשלול את טענת התיישנות שהועלתה על ידי הנתבעים.

מעשה בית דין בין הצדדים

להחלטות ביניים אין ערך כמעשה בית דין, מעשה בית דין יכול להיות קיים רק כאשר מדובר בפסק דין סופי, ולא בהחלטת ביניים.

לכלל "מעשה בית דין" – יש שתי צורות: השתק עילה והשתק פלוגתא. בענייננו המדובר במעשה בית דין מסוג של "השתק פלוגתא", שעשוי לחול בין מר אשל לבין התובע, שהיו צדדים להליך הקודם. כדי לבחון אם מימצא מסוים מהווה השתק פלוגתא – יש לבחון: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות.

לכן, כדי לבחון האם חל השתק פלוגתא, יש לבחון בין היתר ביחס לשאלות שנבחנות בתביעה דנן, האם אותה שאלה הועמדה למחלוקת בתביעה קודמת, האם היא היתה חיונית לתוצאה הסופית באותו ענין, והאם היא הוכרעה שם – במפורש או מכללא.

בפסק דין קודם באותו עניין התייחס בית המשפט לשאלה האם הוכיח התובע כי היה הראשון שייצר את המחסומים. בית המשפט קבע באותו פסק דין כי: התובע לא הוכיח כי המחסום שייצר קדם למחסום הנתבעים. כמו כן נקבע כי קהל הלקוחות מורכב הן מלקוחות מקצועיים והן מבלתי מקצועיים, וכי לא הוכח שהלקוחות הבלתי מקצועיים עלולים לטעות ולרכוש מחסומים אחרים תחת מחסומי התובעים.

בית המשפט פסק כי הפסיקה הקודמת מהווה מעשה בית דין בין הצדדים, והיא מונעת קביעה אחרת, לפיה קיים חשש להטעיה בין המחסומים שיוצרו על ידי התובע לבין אלה המיוצרים על ידי הנתבעים, ככול שמדובר במחסומים נושא פסק הדין הקודם.

החלטה רלוונטית נוספת לדיון היא החלטתו של רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, שקבע ביום 10.3.04 כי המחסומים בעלי מדרך אחד אינם דומים ואינם מפרים את המידגם של התובע.

החלטת הרשם מהווה מעשה בית דין, המחייב את הצדדים בכל הנוגע לסוגיות שהוכרעו באותה החלטה.

טענות הפוכות בהליך קודם

נפסק כי במסגרת ההליך נושא פסק הדין הקודם – טענו שני הצדדים טענות הפוכות לאלה שאותן הם טוענים בהליך דנן. בית המשפט פסק כי מאחר שהתובע הוא שיזם את ההליך הנוכחי, יש לקבוע כי הוא מושתק מלהעלות טענות העומדות בסתירה לגרסתו העובדתית בפסק הדין הקודם.

התובע טען בהליך הקודם כי לא יתכן כל בלבול בין המחסומים אותם הוא מייצר, לבין אלה שיוצרו באותה עת על ידי הנתבעים. לכן, התובע מושתק מלטעון היום טענה אחרת, לפיה קיים חשש לבלבול כזה.

13 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בשם עסק

בית המשפט העליון, השופט א' גרוניס (רע"א  7836/09) – 13.12.2009

תחום: הפרת סימן מסחר בשם עסק

נושאים: היקף ההגנה לשם עסק, היקף הגנה לשמות גנריים, היקף הגנה לשמות תיאוריים, שמות אוניברסליים, היקף הגנה לשמות אוניברסליים

עובדות

המשיב הינו הבעלים של מסעדת "שמש". בבעלותו של המשיב שלושה סימני מסחר המכילים את השם "שמש". נטען כי המערערים עשו שימוש מפר בסימן המסחר של המשיב, בין היתר גם בשימוש במילים "מסעדת שמש טעים אש".

הוגשה תביעה ולצידה בקשה למתן צו מניעה זמני, אשר יאסור על המבקשים לעשות שימוש כלשהו במילה "שמש", בעילות של הפרת סימן מסחר רשום וגניבת עין.

בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל בקשה לצו מניעה זמני שהגיש המשיב נגד המבקשים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור.

נפסק

הערעור מתקבל בחלקו. לא היה מקום למתן צו גורף, אשר יאסור כל שימוש במילה "שמש". המערערים יהיו רשאים להשתמש במילה שמש תחת מגבלות שקבע בית המשפט.

אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

היקף ההגנה לשם עסק

מקובל להבחין, הן לעניין גניבת עין והן לעניין סימני מסחר, בין ארבעה סוגי שמות: שמות גנרים; שמות תיאוריים; שמות מרמזים; ושמות שרירותיים או דמיוניים.

עוצמת ההגנה המוענקת לשמות נגזרת מסיווגם לאחת מן הקטגוריות הנזכרות. יודגש, ההבחנה בין הקטגוריות השונות אינה משליכה רק על השאלה האם זכאי השם להגנה כלשהי, אלא גם על היקף ההגנה לה הוא יזכה.

היקף הגנה לשמות גנריים

ככלל, שמות גנריים אינם בני הגנה.

היקף הגנה לשמות תיאוריים

שמות תיאוריים אינם זוכים להגנה, אלא אם הוכח כי הם רכשו "משמעות שנייה" או "אופי מבחין".

המבחנים לגבי רכישת אופי מבחין דומים לאלו הנוהגים להוכחת מוניטין.

גם במקרים בהם זוכה שם תיאורי להגנה מכיוון שהוכח שהוא רכש משמעות נוספת, היקף ההגנה יהיה מצומצם יותר מזה העשוי להינתן לשמות מרמזים או שרירותיים.

אחת המגבלות המשמעותיות היא שההגנה על שם תיאורי ניתנת ביחס למילה המדויקת המכילה את השם בלבד. אין ההגנה משתרעת על הטיות של המילה או על צירופים המכילים אותה.

שמות אוניברסליים

ישנם שמות אשר על אף שאין הם מתקשרים באופן ספציפי עם תחום מסוים, הרי מעצם טבעם אין לשייך אותם לקטגוריה של שמות שרירותיים. אלו מילים בעלות "ניחוח אוניברסלי", אשר נתקשה מאוד לקבוע כי יכול אדם ¬לנַכס אותן לעצמו ולשלול אותן מן הציבור.

דוגמה למילה המשתייכת לקטגוריה זו היא המילה "זהב" - היא נחשבת לשם תיאורי, אף כאשר אין מדובר במוצרים העשויים מן המתכת היקרה. זאת, שכן נהוג להשתמש בה לשם ציון איכות מעולה.

באשר למילה "שמש", הרי זו אינה משמשת רק לצורך זיהויו של גרם השמים סביבו אנו חגים. מדובר במילה אשר מקושרות לה גם משמעויות שונות, כגון שמחה, מרכזיות, בהירות וכדומה. אמת, בשונה מהמילה "זהב", אין זה נהוג לעשות שימוש שגרתי במילה "שמש" לתיאור איכות או טיב. על כן, קשה יותר לקבוע כי מילה זו נחשבת תמיד לשם תיאורי. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שמדובר במילה שיש לה משמעות אוניברסלית.

היקף הגנה לשמות אוניברסליים

לגבי טיב ההגנה שניתן לזכות לה עבור שם מסוג זה, פסק בית המשפט כי אין מקום להכריע בשאלה זו בשלב הנוכחי, בו עוסקים אנו בסוגיית הסעד הזמני, ובה בלבד. עם זאת, לקשיים הכרוכים במתן הגנה על המילה "שֶמֶש" יש ליתן משקל כאשר עוסקים אנו בשאלת היקפו של הצו הזמני.

בית המשפט פסק כי למרות שהמשיב רכש לכאורה מוניטין לגבי השם "שמש", נראה כי היקף ההגנה שהעניק בית משפט קמא לשם "שמש" הינו רחב מן הראוי. לא היה מקום למתן צו גורף, אשר יאסור כל שימוש במילה "שמש".

1 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים במאגר נתונים

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו, כבוד השופט אבי זמיר (בשא (ת"א) 11667/09) - 13.9.09

בית המשפט העליון, כבוד השופט א' גרוניס (רעא 8304/09) - 1.12.09

תחום: זכויות יוצרים במאגר נתונים בסעד זמני

נושאים: שיקולים להענקת סעד זמני, זכויות יוצרים במאגר נתונים, העתקת נתונים מאתר באמצעות רובוט, מאזן הנוחות, שוק חופשי ותחרות

עובדות

דפי זהב "שאבה" נתוני 144 מן אתר בזק והיא עושה בהם שימוש באתר מתחרה, המופעל על ידה. בזק טוענת כי מדובר בהתנהלות אשר מהווה עבירה לפי חוק המחשבים, תשנ"ה – 1995, הפרה של חוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007, הפרת התחייבות חוזית ועשיית עושר ולא במשפט, כמו גם פגיעה בפרטיותם של המנויים.

לטענתה, המידע "נשאב" בדרך טכנולוגית, באמצעות שליחת מספר עצום של שאילתות סדרתיות ורצופות לאתר של בזק, תוך פריצה של מנגנון הגנה אשר נועד להגביל את מספר השאילתות.

דפי זהב כופרת בטענות אלה. לשיטתה, אין לבזק זכות יוצרים או כל זכות אחרת במידע הגולמי של פרטי המנויים, ופרסומו על ידה אינו מהווה הפרה של הסכם או דין כלשהם ואינו פוגע בפרטיות המנויים.

נפסק

לא הוכחה זכות לכאורה לקבלת הסעד ומאזן הנוחות נוטה לטובת דפי זהב.

הוצאות הבקשה, ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

הבקשה נדחית

בקשת רשות ערעור

גם בקשת רשות הערעור עך החלטה זו נדחתה,  תוך פסיקת הוצאות בסך של 30,000 ש"ח.

נפסק כי אף אם יש הבדלים מסוימים בין המקרה שנדון בעניין רע"א 2516/05 מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ נ' חברת אול יו ניד בע"מ  לבין המקרה דנא, אין בכוחם של הבדלים אלו כדי לשנות מן המסקנה לפיה אין להכריע בשאלות המשפטיות הלא פשוטות המתעוררות בענייננו בגדר בקשה לסעד זמני. באשר לטענות בעניין זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט, הרי קיים דמיון גדול ביניהן לבין אלו שנבחנו בעניין מעריב. ההבדלים עליהם הצביעה המבקשת אינם משמעותיים דיים כדי להצדיק הכרעה בשאלות אלו בשלב הנוכחי. גם באשר ליתר העילות עליהן מסתמכת המבקשת, תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי אין להכריע בהן בגדר בקשה לסעד זמני. מדובר בשאלות מורכבות וקשה להעריך בשלב זה לאן תיטה הכף. במצב דברים זה, על ההכרעה בבקשה לסעד זמני ליפול לפי מאזן הנוחות. מסכים אני עם בית משפט קמא, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה וכי נזקיה של המבקשת יוכלו למצוא מענה הולם בפיצוי כספי.

נקודות מרכזיות

תנאים לקבלת סעד זמני

על בעל דין המבקש לקבל סעד זמני בהליך אזרחי לעמוד בשני תנאים מצטברים:

א. התנאי הראשון הוא קיומה של זכות לכאורה לקבלת הסעד. במילים אחרות, על המבקש להוכיח כי סיכוייו לזכות בהליך העיקרי טובים. הערכת סיכוייה של התביעה במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני היא לכאורית בלבד ותלויה בחומר העומד בפני בית המשפט במועד הדיון. הערכה זו אפשר ותשתנה לאחר שיוצג בפני בית המשפט מלוא חומר הראיות במסגרת ההליך העיקרי.

ב. התנאי השני הוא הוכחה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. במסגרת עריכת מאזן הנוחות, על בית המשפט לבחון את הנזקים שייגרמו לכל אחד מהצדדים כתוצאה מהענקתו או אי-הענקתו של הסעד המבוקש.

בין התנאים מתקיים יחס המוכר כ"מקבילית כוחות" - ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכוייו של מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, יקל עמו בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך. עם זאת, על המבקש לעמוד ברף מינימאלי, בנוגע לכל אחד מן התנאים בנפרד, שאם לא כן, לא יהיה מקום למתן סעד זמני.

שיקול מרכזי נוסף הוא השאלה האם קיימת זהות בין הסעד הזמני המבוקש לבין הסעד הקבוע המבוקש בהליך העיקרי, כך שמתן הסעד הזמני עלול, במידה רבה, לייתר את המשך הדיון בהליך העיקרי. אמנם, בעובדה זו אין כשלעצמה כדי לשלול מתן סעד זמני כשזה נדרש, אך שיקול זה מצטרף לשיקולים נוספים שיילקחו בחשבון במסגרת ההחלטה בבקשה.

תחרות חופשית

בעריכת "מאזן נוחות" יש לקחת בחשבון גם אינטרסים ציבוריים של שוק חופשי ותחרות (הוגנת). בדרך כלל, יטו עקרונות של פלורליזם ושוק חופשי את הכף כנגד הגבלת עיסוקו של "שחקן חדש", אשר מבקש להצטרף למערכה של אספקת שירות מסוים, תוך שמירה כמובן על כללים של תחרות הוגנת.

ראוי לציין כי תחרות חופשית – הנגזרת, בין השאר, מעקרון חופש העיסוק – היא מדיניות ראויה ורצויה, כל עוד אינה פוגעת שלא כדין בערכים מוגנים אחרים: 'קיומה של תחרות חופשית הוא אינטרס ציבורי. שיטתנו החברתית והכלכלית מכירה בערכה של תחרות חופשית... תחרות חופשית עשויה להביא להורדת מחירים, לשיפור איכותו של המוצר ולשיפור השירות אשר ניתן אגב מכירתו. תחרות חופשית עשויה אף לעודד פיתוחו של המשק בדרך של יוזמות לגיטימיות לסוגיהן. הישגים אלו, אשר התחרות החופשית עשויה להשיג, אנו מבקשים לעודד'.

זכויות יוצרים במאגר 144

ספק רב אם לבזק זכות יוצרים במאגר המידע של 144. לפי הוראת סעיף 5 לחוק זכות יוצרים, לא משתרעת הזכות על "עובדה או נתון". דפי זהב עושה שימוש, כך נראה, רק בנתונים הגולמיים, לא ב"פלטפורמה". יתרה מכך, בזק לא הראתה כי במאגר מושקעת יצירתיות; במאמץ אין די, וספק בעיניי אפילו אם ניתן לראות באותן שאלות בודדות המופנות ללקוח בזק שיוצר קשר עם השירות באופן אקראי וקבלת פרטיו העדכניים, משום "מאמץ" כלשהו.

פגיעה בפרטיות

ספק רב גם אם ישנה פגיעה של ממש בפרטיותם של מנויי בזק. כל מנוי, אשר לא מבקש לחסות את פרטיו, לוקח בחשבון כי אלו נגישים לכלל הציבור.

כב' השופט גבריאל בך: "כתובת ומספר הטלפון של אדם נכללים, לשיטתי, בין ענייניו הפרטיים. אך אם הוא מוסר פרטים אלה לחברת הטלפונים לצורכי פירסום, או מסכים הוא בשתיקה לפירסומם בספר הטלפונים, הרי הוא ללא ספק נותן את הסכמתו, לפחות מכללא, לשימוש החופשי בפרטים אלה על-ידי כולי עלמא, ועל-כן אין בשימוש בפרטים אלה ובהפצתם משום פגיעה אסורה בפרטיות. לעומת זאת, אם עומד אדם על החזקת טלפון "במספר חסוי", אזי נשללת הסכמתו להפצת המספר ברבים, ובמקרה כזה פירסום המספר לגורם בלתי מוסמך עלול להוות פגיעה בפרטיות, אם הוא תואם את אחת הקטיגוריות המנויות בסעיף 2 לחוק".

חוק המחשבים ושאיבת נתונים באמצעות רובוט

אכן, הדעת אינה נוחה מהדרך שבה "נשאבו" הנתונים מאתר בזק. השאלה, אם הדבר מהווה הפרה של חוק המחשבים תבחן בתיק העיקרי. על פני הדברים אין לפסול על הסף את טענת ההגנה, שלפיה אם אכן לא מדובר בקניין של בזק, אלא מידע שנגיש לכל הציבור, אזי אין כל פסול בכלי טכני, שנועד אך לחסוך זמן בהעתקת הנתונים.

מאזן הנוחות

בכל הנוגע למאזן הנוחות. האינטרס הציבורי, כאמור לעיל, הוא של פתיחת שוק ועידוד תחרות, בדרך של אי-פגיעה יתר על המידה בחופש עיסוקה של המשיבה. אם יינתן הצו הזמני, לא יתאפשר למשיבה להפעיל על-אתר את האתר ולתת את השירות שאותו היא מבקשת לתת לציבור.

אם לא יינתן הצו הזמני והמבקשת תזכה בתביעה העיקרית, תוכל להיפרע כספית מהמשיבה, ככל שתוכיח נזקים באותה תקופה ביניים של פעילות האתר. אעיר, בהקשר זה, שלא הוצגה בפניי תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענת בזק, כאילו מצויה דפי זהב בקשיים כלכליים כאלה, שימנעו את האפשרות להיפרע ממנה בעתיד.

27 באוקטובר, 2009,

0 תגובות

אישום פלילי בגין הפרת זכויות יוצרים בהעתקת ספרים

בית המשפט המחוזי בתל-אביב, כב' השופטים המר, פוגלמן, שפירא (עפ (ת"א) 70281/06) - 27.10.09

תחום: זכויות יוצרים - פלילי - העתקת ספרים

נושא: זכויות יוצרים - פלילי, החמרה בחוק החדש, עבירת ההתקנה, עבירת המכירה, זוטי-דברים, הגנה מן הצדק, הקלה בעונש, האינטרס הציבורי

עובדות

ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ח' אפרתי)  בת"פ 8239/01, אשר הרשיע את המערער בעבירה של התקנה לצרכי-מכירה של העתקה מפרה של יצירה הנתונה לזכויות יוצרים, לפי סעיף 3(1)(א) לפקודת זכות יוצרים ובעבירה של מכירת העתקות מפרות של יצירה הנתונה לזכות יוצרים, לפי סעיף 3(1)(ב) לפקודה.

על המערער נגזרו 6 חודשי-מאסר בעבודות שירות; 9 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, וקנס בסך 30,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו.

נפסק

הוחלט לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ולקבל את הערעור על העונש בחלקו כך שעונש המאסר יועמד על 4 חודשים (במקום 6 חודשים), אותם יישא המערער בעבודות שירות בכפוף לחוות דעת הממונה.

יתר רכיבי גזר הדין - יעמדו בעינם.

נקודות מרכזיות

תיקון חוק זכות יוצרים - המסגרת הנורמטיבית

הענישה המתייחסת לעבירות של עשיית עותקים מפרים של יצירה לשם מסחר בהם, הוחמרה, והעונש המירבי הקבוע הועמד על חמש שנות מאסר.

בית המשפט דחה את טענת בא-כוח המערער, כי לאחר התיקון קיימים הבדלים משמעותיים בין העבירות. האיסור שהיה קיים בסעיף 3(1)(א) לפקודה, על יצירת העתקה מפרה של יצירה הנתונה לזכות יוצרים, ממשיך לחול גם לאחר התיקון, לפי סעיף 10(א) לפקודה. גם האיסור שבסעיף 3(1)(ב) לפקודה, על ביצוע מכירה בהעתקים המפרים של היצירה, ממשיך לחול לאחר התיקון, בגדרו של סעיף 10(ג) לפקודה. במקרה שלפנינו, לא חל שינוי משמעותי ביסודות העבירות, במידה שניתן לומר כי התיקון הביא לביטול האיסור, כמשמעות הדברים בסעיף 4 לחוק העונשין. ההיפך הוא הנכון. התיקון החקיקתי נועד, כאמור, להחמיר בעונשים הקבועים בצדן של העבירות.

העבירות שיוחסו למערער לפי סעיף 3 לפקודה

סעיפים 3(1)(א) - (ב) לפקודה, קובעים בזו הלשון:

"כל העושה ביודעין אחד המעשים דלקמן, דינו – מאסר שלוש שנים וקנס פי שבעה מהקנס שנקבע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין ...

(א)    מתקין לצרכי-מכירה או שכירות העתקה מפרה של יצירה הנתונה לזכות יוצרים;

(ב) מוכר או משכיר או מציג או מציע למכירה או לשכירות בדרך מסחרית כל העתקה מפרה של יצירה כזאת".

עבירת ההתקנה

המערער טען כי הוא עצמו לא היה מעורב בפעולת ההעתקה של הספרים. ואולם טענתו נדחתה, ונקבע כי לא ניתן לקבל את טענתו, כי מעורבותו בפרשה הסתכמה בכך שנשלח על-ידי דוד לאסוף את הספרים מבית הדפוס. וכי המערער הוא – למצער – מבצע בצוותא, שנטל חלק מהותי בביצוע המעשים המיוחסים בכתב האישום.

המערער היה מודע לכך כי מדובר בהעתקות מפרות ובכך נתקיים היסוד הנפשי הנדרש בעבירה. המודעות נבחנת על בסיס כלל הנסיבות לפני הערכאה הדיונית – "שהרי דבר הנתון ללבו של אדם פנימה, אין להוכיחו אלא על דרך התחקות אחר ראיות נסיבתיות, התנהגות ונתונים חיצוניים".

נדחתה גם טענת המערער לפיה לא הוכח כי יש זכות יוצרים ביצירה.

עבירת המכירה

בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה לא הוכחה עיסקת המכירה של קבוצת הספרים המזוייפים. שכן העסקה בוטלה; וקבע כי ביטולה של העיסקה, לאחר השלמת המכירה, לא מאיינת את העבירה שבוצעה עוד קודם לכן. בעבירה זו, די היה בכך שהמערער "... מציע למכירה ..." את הספרים המזוייפים לחנות "מסחר הספר" בחיפה – גם בלא השלמת הליך המכירה.

בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה, לא הוכח כי הספרים אותם מכר אכן היו הספרים המזוייפים.

וקבע כי הוא מקבל את מסקנות חוות-דעת מז"פ ועדות מיכאל רייזמן לפיהם כריכת הספר נמצאה מזוייפת, הגם שההדפסה עצמה נמצאה מקורית.

על-יסוד כל אלה, לא מצא בית המשפט כי יש מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית-משפט קמא, לפיה הוכח שהספרים שנמצאו בידי המערער אינם עותקים מקוריים, כי אם עותקים מפרים.

"זוטי-דברים"

בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה אין מקום לקבל את טענת המערער כי עומדת לו  ההגנה של "זוטי-דברים". הגנת זוטי-דברים שבסעיף 34יז לחוק העונשין, "... באה להעניק לבית-המשפט סמכות - שלא היתה לו עד כה - ליטול ממעשה את פליליותו, בשל היותו "חסר-משמעות" מן ההיבט של "האינטרס הציבורי" ...". מדובר במקרים בהם המעשה בו הואשם פלוני הינו קל ערך. במקרה דנן, הוכחה הפרת זכויות יוצרים בהיקף רחב לצרכים מסחריים. האינטרס הציבורי חייב נקיטה בהליכי-אכיפה, ובדין נדחתה טענתו זו של המערער.

הגנה מן הצדק

בית המשפט דחה את טענת המערער להגנה מן הצדק, בין מן הטעם של אכיפה  בררנית, בשל כך שנגד מעורבים אחרים בפרשה לא הוגש כתב אישום ובין בשל התנהלות המעורבים וגורמי החקירה בפרשה דנן, אשר הביאו לפגיעה בהגנתו.

דוקטרינת ההגנה מן הצדק נקלטה לראשונה בפסיקת בית המשפט בישראל, בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996). במקרה זה נקבע, כי בית המשפט יכיר בדוקטרינה זו, במקרים נדירים, בהם התנהגותה של הרשות הינה כה בלתי-נסבלת ו"שערורייתית", עד ש"... המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת ..." (בעמ' 370). בעניין בורוביץ (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005) (להלן: "פרשת בורוביץ")) ובפסיקת בית המשפט העליון שבאה בעקבותיו, הורחב תחום התפרשותה של הדוקטרינה (בפסק-דינו של מותב זה, שניתן לאחרונה, עמדנו על הדברים בפירוט ולא נרחיב כאן: ע"פ 70095/08 מדינת ישראל נ' אור (לא פורסם, 7.9.09)).

אכיפה בררנית אכן יכולה לשמש בסיס לקיומה של הגנה מן הצדק. ואולם בית המשפט לא מצא כי יש שוויון מהותי בין המערער לבין אחרים אליהם היפנה בטיעוניו, הן מבחינת התשתית הראייתית הקיימת בעניינם והן נוכח חלקם במסכת העבריינית, להבדיל מן המערער שהיה הגורם המרכזי שהיה מעורב בעבירות ההתקנה והמכירה.

הערעור על גזר הדין

בית המשפט קיבל באופן חלקי את טענת המערער באשר לחומרת גזר הדין, בית המשפט קבע כי:

מחד - האינטרס הציבורי, המחייב הגנה על זכויות היוצרים, ובלשונו של בית המשפט העליון: "תופעת העבירות כנגד הקניין הרוחני הגיעו למימדים רחבי-היקף, המביאים לפגיעה חמורה בסחר המקומי, כמו גם בסחר הבינלאומי, והמחייבים את רשויות אכיפת החוק, כמו-גם את מערכת בתי-המשפט, להקפיד כי תהיה הרתעה יעילה כנגד עבירות אלה" (רע"פ 1519/03 סויסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.4.03)).

מאידך - ניתן משקל לנסיבותיו האישיות של המערער ולזמן הרב שחלף מאז בוצעו העבירות.

נוכח היקף ההפרה מצא בית המשפט, כי העונש שהושת על המערער אינו חורג לחומרה ממדיניות הענישה הראוייה. ואולם ראה בית המשפט להקל במידת-מה עם המערער, בשל הזמן הרב שחלף מאז בוצעו העבירות בשנת 2000.

21 בספטמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בהשמעת מוזיקה באולם

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כב' השופט דר עמירם בנימיני (תא (תא) 255504) - 21.9.09

תחום: הפרת זכויות יוצרים בהשמעת מוזיקה באולם

נושא: אחריות אולם אירועים להפרת זכויות יוצרים ביצירות מוקלטות; אחריות אורגנים בחברה להפרת זכויות יוצרים; פסיקת פיצויים; פסיקת הוצאות.

עובדות

הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בעמ (להלן התובעת) הגישה תביעה בתיק זה נגד אולם אירועים בשם ברקת התלתן בעמ ומנהליו (להלן הנתבעים). בכתב התביעה נטען, כי הנתבעים מתירים השמעה פומבית של מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, ללא קבלת הרשאה מהתובעת, באולם שבשליטתם או בניהולם, באופן המהווה הפרה של זכות היוצרים בהקלטות על פי חוק זכות יוצרים, 1911.

כך גם נטען כי השמעת המוסיקה המוקלטת מסייעת לנתבעים להפיק רווחים, ולכן הם מתעשרים שלא כדין על חשבון התובעת. הסעדים הנתבעים בתביעה הם צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים להשמיע בפומבי מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, וכן תשלום פיצוי סטטוטורי בסך הקבוע בסעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים, 1924, קרי 20,000 ₪ בגין כל הפרה שביצעו הנתבעים.

נפסק

התביעה נגד החברה ומנהלה (הנתבעים 1-2) מתקבלת, והתביעה נגד בעל המניות והעובד (הנתבעים 3-4) נדחית.

ניתן צו מניעה קבוע ונקבע פיצוי בגין ההפרה בסך 40,000 ₪.

הוצאות משפט בסך כולל של 15,000 ₪, ובנוסף שכט עוד בסך 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הפרה בהשמעה פומבית

השמעת מוסיקה בפומבי באולם אירועים נחשבת כהשמעה פומבית, המהווה הפרת זכות יוצרים לפי חוק זכות יוצרים 1911 החל בענייננו.

נפסק כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובעת ביצירות המוקלטות שהושמעו באולם האירועים שבשליטתה בימים נשוא התביעה. מעשיה נחשבים כהפרה הן לפי החוק הקודם והן לפי החוק החדש.

אחריות בעל האולם להפרה

סעיפים 1(2), 2(3) לחוק זכות יוצרים 1911 קובעים כי יחשב גם כהפרה מי שהרשה את מעשה ההפרה והוא חל גם על מי שבבעלותו, בשליטתו או בניהולו אולם ארועים או בית קפה.

ההבחנה בין הסעיפים (1(2) למול 2(3)) מתן הרשאה מפורשת לאחר לעשות פעולה שיש בה משום הפרת זכות יוצרים מהווה הפרה ברורה וישירה לפי סעיף 2(1) לחוק, אשר איננה כפופה לתנאים הקבועים בסעיף 2(3) לחוק (כמו למשל דרישת הידיעה). לעומת זאת, סעיף 2(3) לחוק מתייחס למקרה שבו אדם נותן רשות לאחר לעשות שימוש בחצריו, לצורך ביצוע פומבי של יצירות מוגנות בזכות יוצרים, לשם עשיית רווחים, ובידיעה שהביצוע יפר את זכות היוצרים, אף שהוא איננו מתיר לו במפורש לבצע הפרה של זכות יוצרים.

יסוד התועלת הפרטית שבסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים 1911

מתן רשות להשמעת מוזיקה במקומות בידור - גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו - נחשבת כהרשאה הניתנת לתועלתו הפרטית של בעל העסק. שכן השמעת מוסיקה באולם ארועים היא חלק אינטגראלי מהשכרת האולם; מדובר במתן רשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מן הארוע המתקיים במקום.

טענת העדר ידיעה של בעל האולם באשר להפרה

נפסק כי בעלי אולם ארועים אינם יכולים לנקוט מדיניות של עצימת עיניים והיתממות, ולטעון כי הם אינם יודעים איזה מוסיקה מושמעת באולם על ידי התקליטן או המבצע המובא על ידי בעלי השמחה.

מוטלת על בעלי האולם החובה לוודא שאלו מצויידים ברשיון מטעם התובעת, או גופים כדוגמתה, להשמעת היצירות המוקלטות ולביצוען, ולקבל מהם התחייבות שלא להשמיע יצירות מוקלטות בלא הרשאה. בעלים של אולם אירועים שאיננו נוהג כך, לא יצא ידי חובתו על פי סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, והוא לא ישמע בטענה כי לא ידע, ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד, שמתבצעת באולמו הפרת זכות יוצרים.

אחריותם של הנתבעים 2-4 (בעלי המניות והאורגנים)

ההלכה היא כי היותו של האדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה – אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל.

מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה או ההפרה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (עא 40789 צוק אור בעמ נ' קאר סקיוריטי בעמ, פד מח(5) 661).

אחריות אישית מכוח חוק זכויות יוצרים - דרישת התועלת האישית בבחינת אחריות האורגן

יכולה לקום אחריות אישית גם מכוח חוק זכויות יוצרים אך באשר לדרישת התועלת האישית, נפסק כי דרישת התועלת האישית הקבועה בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים צריכה להתקיים הן באורגן (המנהל) והן בחברה. ונפסק כי בנסיבות בהן בזכויות היוצרים נעשה שימוש בעל אופי מסחרי יש לפרש דרישה זו באופן המרחיב את אחריות השותפים העקיפים להפרה. תועלת איננה רק רווח כספי אלא גם טובת הנאה, ויש לומר כי כאשר חברה מרשה שימוש למטרות רווח ניתן לומר, ככלל, שהתועלת העיסקית... הינה גם התועלת הפרטית של כל אחד מהמנהלים... אין מי שיחלוק כי למנהל בתאגיד אינטרס בהצלחת התאגיד בכלל, ואינטרס אישי ברור להצליח בתפקידו בפרט.

מסקנה זו נכונה שבעתיים לגבי מנהל שהוא גם בעל השליטה בחברה, כדוגמת הנתבע 2, שכן רווחי החברה הולכים לכיסו.

פסיקת פיצוי

התובעת הוכיחה הפרה של זכויות היוצרים שלה ביצירות המוקלטות בשני מועדים שונים. יש לראות באלו שתי הפרות נבדלות של זכות יוצרים.

ההלכה היא כי המילים כל הפרה בסעיף 3א. לפקודה אינן מאפשרות לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד. המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. כאשר מדובר במסכת מעשים שמפרה סוג זכויות אחד, הרי שאין לראות בכל מעשה כהפרה נפרדת העומדת בפני עצמה.

סכום הפיצוי המירבי (לפי החוק הישן) שניתן לפסוק בלא הוכחת נזק בגין כל הפרה הינו בסך 20,000 ₪ (הסכום המינימלי הוא 10,000 ₪).

ועל כן יש לפסוק לתובעת פיצוי כספי מירבי בסך 40,000 ₪ (בגין 2 הפרות).

הוצאות המשפט

כאשר מוכח כי נתבע הפר בצורה בוטה זכות יוצרים של התובע, ובחר לנהל תיק הוכחות בלא שעומדת לזכותו טענת הגנה ממשית כלשהי - יש לפסוק הוצאות משפט בשיעור ההולם את מחירה הריאלי של ההתדיינות, ואולי אף מעבר לכך, בלא כל קשר לסכום הפיצויים שנפסק.

מדיניות זו תשמש כהרתעה מפני הפרת זכות יוצרים מן הסוג שהוכח במקרה זה, שהיא כל כך נפוצה חרף היותה גם עבירה פלילית.

2 בספטמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים באינטרנט - העברת שידור ספורט בטכנולוגיית streaming

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו, כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן (בשא (ת"א) 11646/08) - 2.9.09

תחום: זכויות יוצרים באינטרנט

נושאים: סמכות בינלאומית באינטרנט, זכויות ביצירה שטרם נוצרה, הפרה באמצעות streaming, היקף הגנת שימוש הוגן באינטרנט

העובדות

אתר livefooty, אותו מנהל פלוני (להלן: "המשיב"), מעביר ברשת האינטרנט, באמצעות תוכנה לשיתוף קבצים (בטכנולוגיה הנקראת streaming), אירועי ספורט בשידור חי. המבקשת - הפרמייר ליג פנתה לבית המשפט בבקשה לגלות את זהותו של בעל האתר או מפעיל האתר כדי שתוכל לתבוע ממנו הפסקת העברת המשחקים.

נפסק

הפרמייר ליג, לא הרימה את הנטל הנדרש לחשיפת זהותו של המשיב.

ראשית, ספק אם לבית המשפט סמכות בינלאומית והאם מהווה בית משפט בישראל פורום נאות לעניין זה.

שנית, ספק אם ניתן לבקש צו מניעה להפרת יצירה שטרם נוצרה.

שלישית, המבקשת לא הראתה כי מעשיו של המשיב מהווים הפרה של זכות מזכויותיה ואין המדובר בהעתקה ו/או בהעמדה לרשות הציבור ו/או בשידור – כהגדרתם בחוק זכויות יוצרים.

גם אם נניח כי בכל אלו יהיה מי שיחשוב אחרת, למשיב עומדת זכותו להמשיך ולהעביר את המשחקים באתר כמימוש זכותו לשימוש הוגן.

המדובר בשימוש עם מטרות חברתיות חשובות, הנוגע ליצירה שאינה מצויה בליבת דיני זכויות היוצרים. באיזון בין זכויות המבקשת, שספק אם הופרו, לבין זכויות המשיב הכף נוטה לטובת המשיב כחלק מציבור המשמשים בעידן הדיגיטלי אינטרנטי.

המשיב יישאר באלמוניותו ואם ירצה בכך, ימשיך להגשים את משאלתו להעביר, באותה מתכונת, משחקי ספורט לאוהדים ברחבי העולם חינם.

המבקשת תישא בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

הנקודות המרכזיות

הסמכות ליתן צו לגילוי פרטיו של מפעיל אתר

בקשה לגילוי פרטיו של מפעיל אתר, אינה מוסדרת בחקיקה. על כן הדיון בבקשה יערך ככל בקשה למתן צו הנתון לשיקול דעת בית המשפט, מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט.

זכויות יוצרים ביצירה שטרם נוצרה

הפרה צפויה של יצירה שטרם באה לעולם כמוה כמעט כסתירה פנימית, כיצד יתכנו זכויות יוצרים ביצירה שטרם באה לעולם? עם זאת, כיון שהמשיב הודיע כי בכוונתו להמשיך לשדר, וברור כי בכוונת המבקשת להמשיך ולפעול כליגה לכדורגל, ועל כן ניתן לקבוע כי מדובר ביצירה צפויה ובהפרתה הצפויה של אותה יצירה.

שאלת ההתייצבות האנונימית באמצעות בא כוח

סוגיה זאת אינה מוסדרת בחקיקה, בית המשפט סבור כי יש לאפשר התייצבות כזו, שאחרת, לא ניתן יהיה לבחון את האיזון והשיקולים למתן צו שיחשוף את שמו של מפעיל האתר.

סמכות שיפוט בינלאומית

הרשת נעדרת גבולות. לאור זאת מתעוררות שאלות מורכבות של סמכות בינלאומית, כאשר פעמים רבות כל אחד מהשחקנים ברשת נמצא במקום פיסי אחר, שלעיתים נבחר במטרה שלא להיחשף.

נראה כי על פי המבחנים המקובלים לבית משפט בישראל תהיה סמכות לדון בהפרת זכויות יוצרים ברשת כאשר הפעילות או התכנים מכוונים ומיועדים לישראל (מעבר לאפשרות הצפייה של גולשים מישראל, כמו כל גולש אחר בעולם). בנוסף, יש לשקול אם ישראל הינה הפורום הנאות בהתחשב במקום מושבם של הצדדים והעדים.

במקרה זה מדובר באתר הכתוב באנגלית, ואין בו כל סממן ממנו ניתן ללמוד כי הוא מיועד במיוחד לגולשים מישראל. לא ברור גם היכן מצויים הצדדים, והעדים שיצטרכו להופיע, ועל כן לא ברור אם בית משפט בישראל הוא הפורום הנאות וקיימת גם בעיה הנוגעת לאפשרויות האכיפה. ספק אם יש מקום לקנות סמכות, שבשלב מאוחר יותר לא ניתן יהיה לאוכפה.

בנסיבות אלה קיים ספק באשר לסמכות הבינלאומית ונאותות הפורום.

השיקולים במתן צו לחשיפת בעל האתר או מפעיל האתר

יש לקבוע נטל גבוה על המבקש חשיפת זהות. על מי שטוען להפרת זכות יוצרים לעמוד בשני תנאים:

הראשון, להציג ראיות לכאורה להפרה שיביאו, ברמת הסתברות גבוהה להוכחת ההפרה.

שנית, כי ההפרות הנטענות יהיו הפרות חמורות במיוחד. עוולות המתבצעות בנסיבות חמורות.

ככלל, ניתן יהיה לחשוף רק כשמדובר בעוולות בנסיבות חמורות. בדרך כלל יהיה מדובר בשימוש מסחרי.

אם מי שמבקשים חשיפת זהותו אינו מתייצב (ולו באמצעות בא כוח), והמבקש יעמוד בשני התנאים האמורים, יורה בית המשפט על חשיפת זהות המשיב.

אם, לעומת זאת, המשיב מתייצב, וטוען לזכותו להמשיך להציג באינטרנט את האתר או התוכן שנטען שמהווה עוולה, אז יבחן בית המשפט את הראיות והטענות של המשיב. אם המשיב הציג ראיות וטענות ממשיות, הסותרות את טענות המבקש, או מבססות את זכותו להשאיר את האתר או התוכן ברשת, אז לא יורה בית המשפט על חשיפת זהותו.

האם הופרו: הזכות לשידור ו/או הזכות להעמדה לרשות הציבור

העמדה לרשות הציבור באינטרנט מחייבת כי מי שרוצה לצפות ביצירה יוכל לעשות כן במקום ובזמן שיבחר. בענייננו ניתן לצפות במשחקים רק כאשר הם מועברים בשידור חי, כך, שמימד הזמן אינו מתקיים. על-כן, הזכות להעמדה לרשות הציבור אינה מופרת.

העברת נתונים בטכניקת streaming באמצעות תוכנות לשיתוף קבצים אינו מהווה שידור, ועל כן האתר אינו מפר את זכויות היוצרים של המבקשת.

שימוש הוגן - כללי

זכויות היוצרים נועדו כדי לעודד יצירה לתועלת הציבור. לצורך עידוד היצירה, מאפשרים ליוצר ליהנות, הנאה בלעדית, לתקופה מסוימת מפירות יצירתו. לכאורה, הנאה בלעדית כזו מחייבת איסור על כל שימוש אחר ביצירה. אולם, יד ביד עם דיני זכויות יוצרים, נקבעו זכויות מסוימות למשתמשים, המאפשרות שימוש מסוים ביצירות, גם ללא נטילת רשות מבעלי הזכויות. הצורך באיזון נובע מכך שמתן זכות יוצרים ביצירה, מטיל מגבלות על חופש הביטוי, הזכויות התרבותיות, חופש היצירה וחופש המידע. השימושים המותרים, ובראשם השימוש ההוגן מדגישים את האינטרס הציבורי בשימוש חופשי ביצירות התרבות ובהנגשתם לציבור רחב ככל האפשר.

שימוש ההוגן כזכות

השימוש ההוגן הינו זכות. השימושים המותרים מהווים חלק מזכויות המשתמשים או זכויות הציבור. למרות שחוק זכויות יוצרים, מצמיד את התיבה "זכות" רק לזכויות היוצרים. החוק אינו כולל פרק של זכויות משתמשים, אלא פרק על שימושים מותרים. גם השימוש ההוגן אינו מוגדר כזכות. אף על פי כן, בית המשפט סבור כי מדובר בזכות בעלת חשיבות מכרעת למשטר דמוקרטי. זכות שיש למשתמשים לעשות שימוש ביצירה ללא נטילת רשות.

שימוש הוגן – המחוקק, בתי המשפט והשחקנים ברשת

החוק החדש הרחיב את השימוש ההוגן והשאיר שיקול דעת לבית המשפט לבחון במקרים שיבואו לפניו, האם מדובר בשימוש הוגן. כאשר מפרשים את הסעיף ועורכים את האיזון בין זכויות יוצרים לזכויות משתמשים, יש לקחת בחשבון את העובדה שכמעט כל אחד בחיי היום יום יושפע מאיזון זה, ולדאוג שכל אותם אנשים לא יפגעו מפרשנות צרה מידי של זכויות המשתמשים, ובמרכזן הזכות לשימוש הוגן. יש להזהר לא להפוך אומה שלמה למפרה.

מהו שימוש הוגן

חוק זכות יוצרים החדש חולל שינוי מהותי בסוגית השימושים המותרים. סעיף 19 לחוק שינה את הגדרת השימוש ההוגן מיסודה, ובכך שינה את האיזון, בין הזכויות המוגנות לזכויות הציבור ונחלת הכלל.

שימוש הוגן יש לבחון לאור 4 יסודות:

(1) מטרת השימוש ואופיו

(2) אופי היצירה הנדונה

(3) היקף השימוש מבחינת האיכות והכמות

(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

(1) מטרת השימוש ואופיו

סעיף 19 (ב) (1) קובע את מבחן מטרת השימוש ואופיו כמבחן הראשון לבחינת הוגנות השימוש ביצירה. מטרת השימוש ואופיו כוללים שני גורמים עיקריים. הראשון, אופיו של השימוש מבחינה מסחרית, האם הוא שימוש למטרת רווח או שלא למטרת רווח. והשני, תרומתו של השימוש לקידום ערכים אחרים החשובים לחברה.

אופי השימוש (מסחריות השימוש) - אם השימוש אינו בעל אופי מסחרי ניתן יהיה לטעון ביתר קלות כי מדובר בשימוש הוגן. אולם, גם אם מדובר בשימוש מסחרי, עדיין יכול שימוש להוות שימוש הוגן אם יש לו תועלת חברתית ממשית. המחוקק נמנע במכוון מקביעת המבחן הכלכלי-מסחרי כמבחן העומד בפני עצמו. עם זאת, מקובל לחשוב כי במסגרת מטרת השימוש ואופיו יש לבחון האם השימוש ביצירה מביא לניצולה לתועלתו הכלכלית של המשתמש.

במקרה שלנו האתר אינו מאפשר צפייה בפרסומות ואינו גובה כל תשלום בעבור הכניסה לאתר או הצפייה במשחקי הספורט השונים. כך, שעל פני הדברים אין למפעיל האתר יתרון כלכלי.

מטרת השימוש - המבחן השני לעניין זה הוא מטרת השימוש, האם יש חשיבות חברתית בשימוש שאת התרתו מבקשים.

חשיבות הצפייה באירועי הספורט - לתרבות הספורט תרומה חברתית חשובה, ויש לאפשר לרבים לצפות במשחקי ספורט לאומיים וגלובליים.

הוזלת הצפייה – מטרתו של בעל האתר לאפשר צפייה במשחקי ספורט ללא עלות. השאלה אם שימוש כזה עונה על התנאים של שימוש הוגן. קיים חשש, שהועלה לגבי משחקי המונדיאל, כי החיוב בתשלום בגין צפייה במשדרי הספורט תהפוך את הצפייה במשחקי ספורט, ובעיקר החשובים שבהם, לצפייה לבעלי אמצעים בלבד.

בית המשפט פסק כי המשיב עמד במבחן הראשון לשימוש הוגן – אופי ומטרת השימוש תומכים בכך שמדובר בשימוש הוגן.

(2) אופי היצירה הנדונה

שיקול זה לבחינת הוגנות היצירה נוגע באופייה של היצירה המקורית, עד כמה מדובר ביצירה שהיא בלב ליבם של דיני זכויות יוצרים. במסגרת שיקול זה על בית המשפט להתרשם מאופיה של היצירה. נראה כי ברור כי שיר, ספר, מחזה, סימפוניה, סרט או צילום אמנותי הם בלב דיני זכויות היוצרים, בעוד שצילום אירועי חדשות וספורט, המצויים בשוליים, שכן עיקר העניין של הציבור הוא במידע ולא בזויות הצילום.

בית המשפט פסק כי המשיב השכיל להראות כי גם במבחן אופי היצירה צילום משחק ספורט נמצא בהיקפו של מעגל דיני זכויות יוצרים ולא במרכזו. ביחס ליצירות מסוג זה יש להעניק ביתר קלות את הזכות לשימוש הוגן.

(3) היקף השימוש מבחינת האיכות והכמות

באתר המשיב הועברו משחקי הכדורגל של הפרמייר ליג במלואם. המשיב טען כי המדובר בשידורים המועברים באמצעות תוכנות שיתוף קבצים, אשר איכותן נמוכה בצורה משמעותית מאיכותן של שידורי הטלוויזיה; הצפיה אפשרית מול מסך המחשב ולא מול מסך הטלוויזיה; ניתוקים ובעיות העברה הינן דבר שבשגרה. לאור זאת טוען המשיב כי אין מדובר באותו קהל פוטנציאלי, וכי מרבית הצופים שידם משגת יעדיפו לצפות בנוחות בטלוויזיה. לטענתו, ע"י הגדלת כמות הצופים, תביא לכך שניתן יהיה לגבות יותר עבור פרסומות המשודרות או מוצבות במגרש.

בית המשפט פסק כי כיוון שלא הובאו ראיות אין מקום לקבוע ממצאים לעניין האיכות. עם זאת, בהחלט ניתן לומר כי מי שאין ידו משגת, או אינו מעונין בספורט מספיק בכדי לשלם, ויצפה במשחקים באינטרנט, הוא אינו צופה פוטנציאלי שהיה משלם עבור צפייה בטלוויזיה. ומכל מקום הערך החברתי של הנגשת משחקי הספורט לציבור גובר, מבלי שהוכחה פגיעה משמעותית במבקשת.

על-כן גם מבחן זה מטה את הכף לכיוון השימוש ההוגן.

(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

ככלל ניתן לומר כי השימוש משפיע על ערך היצירה והשוק הפוטנציאלי שלה כאשר השימוש שנעשה ביצירה פונה לאותו שוק אליו פונה היצירה המקורית. עם זאת, שיקול זה יש לפרש בזהירות הראויה. בעל זכות היוצרים לכאורה, זכאי לתת רישיון לכל שימוש שייעשה ביצירתו. על כן פרשנות הקובעת כי כל שימוש מפחית, מבחינה זו, את ערכה של היצירה והשימוש הפוטנציאלי בה, ימנע כליל שימושים הוגנים. על כן יש לפרש מבחן זה בצמצום, ולא להחילו מקום שמתקיימים המבחנים האחרים לשימוש הוגן, אלא אם אותו שימוש פוגע באופן ישיר, מרכזי ומהותי בערך השוק של היצירה.

בחינה של האפקט המצטבר של השימושים ההוגנים פוגעת בזכות המשתמשים לעשות שימוש הוגן ביצירה. אם השימוש הוא שימוש הוגן, אין להטיל סייג נוסף, של השפעה מצטברת.

בית המשפט פסק כי פגיעה כזו לא הוכיחה המבקשת ולו בראשית ראיה וכי המשיב עמד גם במבחן הרביעי של שימוש הוגן.

11 במאי, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת רות רונן (תא (ת"א) 1188/08) – 05.11.2009

תחום: הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

נושא: הפרת זכויות יוצרים בתוכנה, פיצוי סטטוטורי, זכויות יוצרים בתוכנת דמו, מספר הפרות

עובדות

התובעת טענה כי על המחשב של הנתבע הותקנו תוכנות שלה. עוד טוענת התובעת כי הנתבע העתיק ומכר תוכנות פרוצות שלה. בעשותו כן ללא רישיון של התובעת, הפר הנתבע את זכויות היוצרים של התובעת. התובעת תבעה פיצוי בסך של 255,000 ₪ וכן צו מניעה קבוע להפסקת ההפרות.

נפסק

התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 150,000 ש"ח.

ניתן צו מניעה כמבוקש בתביעה.

בנוסף יישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עורכי דינה בסכום כולל של 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

בית המשפט קבע כי התובעת הוכיחה כי הנתבע העתיק את התוכנות שלה ללא שניתן לו רישיון לכך ממנה, ולכן הוא הפר את זכויות היוצרים שלה, הן לפי הדין הישן והן לפי החוק החדש. בנוסף, הנתבע הפר את זכויות התובעת גם בכך שמכר את התקליטור עליו היו צרובות תוכנות שלתובעת יש בהן זכות יוצרים.

העתקה של תוכנה היא הפרה של זכות היוצרים לפי הדין הישן, והיא מהווה הפרה גם לפי החוק החדש. לכן, ניתן לקבוע כי הנתבע שהעתיק את התוכנות של התובעת לתקליטור הפר את זכויות היוצרים של התובעת.

עותק התקליטור שהיה בידי הנתבע היה "עותק מפר" – שכן לתובעת היו זכויות יוצרים בתוכנות שהיו צרובות עליו, והעותק לא נעשה ברשותה של התובעת. הנתבע מסר את העותק המפר לחוקרים לצורכי מסחר ומכר להם אותו תמורת תשלום. לכן, יש לקבוע כי פעולתו של הנתבע מהווה הפרה של זכות יוצרים הן לפי הדין הישן והן לפי הוראות החוק החדש.

הטענה באשר להיות התוכנה תוכנת דמו

בית המשפט פסק כי אף לו היה הנתבע מוכיח כי הוא העתיק תוכנות דמו בלבד, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. גם תוכנות דמו הן תוכנות שלתובעת יש זכויות יוצרים בהן. לכן, בלא רישיון מתאים אסור היה לנתבע להעתיק את התוכנה, ואסור היה לו גם להשכיר או למכור אותה. תוכנת הדמו היא תוכנה שנועדה לצרכי שיווק של התובעת, ולא נועדה לכך שמי שאינו בעל רישיון מהתובעת יעשה בה שימוש מסחרי על ידי העתקתה.

הטענה באשר לכך שהתקליטור שנמכר פגום

בית המשפט פסק כי גם אם הנתבע העתיק את תוכנות התובעת על גבי תקליטור פגום, מדובר עדיין בהעתקה המהווה הפרה של זכות היוצרים של התובעת. אם הנתבע מכר לחוקרים דיסק פגום, מדובר עדיין בעסקה של מכירה אסורה של תוכנה שזכות היוצרים בה שייכת לתובעת.

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים

בית המשפט פסק כי התובעת הוכיחה כי נגרם לה נזק בסך 55,752 ₪. והוא שוויין של התוכנות אותן הנתבע העתיק.

ואולם מאחר והתובעת תבעה כתביעה חלופית כאמור פיצוי ללא הוכחת נזק, יכול התובע, אשר הוכיח הפרת זכותו, לבחור תמיד, במקום פיצוי על סמך הראיות שבפני בית המשפט, בפיצוי הסטטוטורי, וזאת ללא קשר לאפשרויות, האובייקטיביות או הסובייקטיביות, להוכיח את הנזק הממשי.

ולכן, סבר בית המשפט כי התובעת זכאית לפיצוי הסטטוטורי, וכי שיעורו ייבחן ללא קשר לנזקים הממשיים שהוכחו על ידיה.

מספר ההפרות

לטענת התובעת, לתקליטור הצרוב הועתקו 15 תוכנות שלה, ולכן יש לפסוק לזכותה פיצוי סטטוטורי נפרד עבור כל תוכנה ותוכנה, שיש לראות בכול אחת מהן יצירה עצמאית בפני עצמה.

בית המשפט פסק כי כל תוכנה מהווה יצירה בפני עצמה. יצירה נפרדת הראויה להגנה היא יצירה שיש לה ערך כלכלי עצמאי, והיא חיה מכוח עצמה. לכן, במקרה של מספר תקליטורים המהווים תוכנה אחת, אין חשיבות למספר התקליטורים.גם במקרה של מודולים המהווים מרכיבים של התוכנה, אין חשיבות למספר המודולים שהועתקו כאשר מדובר בתוכנה אחת. בענייננו, מאחר שהוכח כי התוכנות הן נפרדות, הן מבחינת מספרן הסידורי והם מבחינת תוכנן והפונקציות שלהן, סבר בית המשפט כי יש מקום לקבוע כי העתקה של כל תוכנה מהווה הפרה.

23 בפברואר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

בית המשפט המחוזי בתל אביב, כב' השופטת דרורה פלפל (תא (ת"א) 2469/02) – 8.4.08 (פסק דין בעניין החבות), 23.2.09 (פסק דין בעניין הנזק)

תחום: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

נושא: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח, פיצוי סטטוטורי מכוח מספר דינים, תקנת השוק, גניבת עין

עובדות

תביעה למתן צווי-מניעה, צווי-עשה, מתן חשבונות ופיצויים בסך 100,000 ₪, בגין העתקת משחק לוח בשם "נחש מי".

בין הצדדים התנהל תיק קודם בשל הפרת זכות יוצרים הידוע כת"א  (ת"א) 1384/95, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה, במסגרתו התחייבו הנתבעים להימנע מלייבא ו/או לשווק את המשחקים נשוא התובענה דכאן.

נפסק

התביעה מתקבלת, נפסק כי הנתבעים העתיקו את מוצר התובעים והפרו את הסכם הפשרה. הוצאות ושכ"ט עו"ד 50,000 ₪

לעניין שלב הנזק ומתן חשבונות, בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

נקודות מרכזיות

הפרה של זכות יוצרים

נפסק כי כדי להוכיח שהופרה זכות יוצרים, על-פי חוק זכויות יוצרים - 1911, על התובעים לשכנע את בית המשפט:

(1)    שהמשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים;

(2)    שהתובעים הם בעלי זכויות היוצרים;

(3)    שזכות היוצרים הופרה על-ידי הנתבעים.

האם המשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים? והאם קיימת הפרה של זכויות אלה?

לוח המשחק, הכרטיסים ומסגרות המשחק הינם יצירה אומנותית.

אין הגנה על הרעיון ועל המקוריות של היצירה. ההגנה ניתנת לדרכי הביטוי של היצירה.

משחקי-לוח עשויים אף הם לזכות בהגנת זכות יוצרים, אך היקף ההגנה אינו ברור די צרכו. אין ספק שמרכיביהם השונים של המשחקים עשויים להיות מוגנים בזכויות יוצרים, עד כמה שהם מהווים יצירות מקוריות. הלוח עשוי להיות מוגן, אם כיצירה אומנותית, אם כיצירה ספרותית ואם בשילוב של שתיהן; כלי המשחק עשויים להיות יצירה אומנותית.

אין לשלול שימוש ברעיון תוך יישומו ביצירות עצמאיות גם אם התוצאה הכללית שמתקבלת היא דמיון מהותי, שנובע ממימוש אותו הרעיון לעומת זהות שנובעת מהעתקה בוטה.

בית המשפט פסק כי דרך הבעת הרעיון הועתקה על-ידי הנתבעים בשני המקרים.

הפרה בתרגום של הוראות המשחק

תרגום הוראות משחק מסינית לעברית, הינה פעולה שבניגוד לסעיף 1(2)(א) לחוק זכויות יוצרים, באשר זכות זו מוקנית לבעל זכות היוצרים. תרגום מושווה להעתקה של היצירה המקורית, כך שאפילו נרכשה הזכות "בתום-לב" על רכיביה הסיניים, אזי התרגום לעברית מהווה הפרת זכות היוצרים.

משמעות מדגם שנרשם בחו"ל

חלקי הפלסטיק לא נרשמו כמדגמים בארץ (הגם שנרשמו באנגליה), ומכאן שהגנת מדגם אינה חלה עליהם.

הגנה של תקנת השוק

המטרה הבסיסית של תקנת השוק, היא יצירת ודאות בחיי המסחר. המטרה של חוק זכויות יוצרים היא הגנה על הקנין הרוחני.

כדי ליישם את חוק המכר, יש צורך שיימכר נכס נד. כלומר, על המימכר להיות סוג של נכס ריאלי, חפץ.

במקרה לעיל, לא ניתן לומר שנמכר נכס ריאלי או חפץ מכאן, שלא התמלא התנאי הראשון של סעיף 34 לחוק המכר, המאפשר את החלתו.

עמדתי היא, שתקנת השוק, לפי סעיף 34 לחוק המכר, לא תחול על נכס שמפר זכות יוצרים. בהתנגשות שבין שני חוקים אלה - חוק המכר וחוק זכויות יוצרים - התכלית המועדפת והבלעדית היא לבעל זכות הקנין, למנוע את השימוש או השיווק של המוצר שלו, מכח זכות הבלעדיות המונופוליסטית שמוענקת לו בחוק.

יישום הוראות חוק המכר על-גבי יצירות ומוצרים מוגנים, תאיין את חוק זכויות היוצרים כליל מתוכן ותאפשר מכירה פיראטית מתוחכמת של חומרים מוגנים מכח דין אחר. אשר-על-כן, בית המשפט קבע כי לנתבעים לא קמה כל הגנה לפי חוק המכר.

גניבת עין

לצורך הוכחת גניבת-עין נדרשים שני תנאים מצטברים:

א.    חשש להטעיית הציבור לחשוב, כי הטובין שמציע הנתבע הם הטובין של התובע.

ב.    שיש לטובין של התובע מוניטין.

ג.    לענין הטעיית הציבור –

הטעיית הציבור

התובעים הוכיחו כי עיתון שמפרסם כתבות צרכנות באופן קבוע, טעה לחשוב שהמשחק המפר הראשון הוא גירסה ישראלית של "נחש מי".

בנושא של גניבת-עין, האריזה היא הדבר הראשון שבו נתקלת עינו של הצרכן.

בנוסף, מתקיימים גם כל מרכיבי המבחן המשולש לצורך ההטעיה.

מבחינת המראה והצליל -  כדי להוכיח דמיון אין צורך בזהות מוחלטת. הדמיון נבחן לאור השאלה האם החיקוי עלול להטעות את הצרכן הסביר. אם הרושם הראשון שמתקבל מראיית שני הצרכים יכול להוביל לתוצאה כזו, יש בכך כדי לענות על מבחן זה. השלב הראשון בו נתקל הצרכן במשחק הוא "שלב האריזה".

המשחק "נחש מי" הוא המשחק הוותיק ביותר שנמכר מזה שנים. אדם יכול לזכור את הרעיון המובע מאחוריו, אבל לא את שמו המדויק. יש לציין, שהרוכשים הפוטנציאליים עשויים להיות הורים צעירים או סבים וסבתות, שיסתפקו בכך שקיימים אותם אלמנטים, ולכן עשויים לטעות בזיהוי ובאבחנה, ובכלל במידע שקיימים עוד מוצרים נוספים על המוצר המקורי.

המוניטין

העובדה שבמשך שנים רבות המוצר נמכר בעולם, תפוצתו מורחבת, ובארץ הוא כבר קיים בנוסחו המשוכלל כ- 13 שנה, מעידה על מוניטין. סביר להניח שמוצר שאין לו "שוק" שיווקו יצטמצם וייפסק, ולא יימשך ויתרחב.

נפסק כי קיימת גניבת-עין מצידם של הנתבעים.

האם ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי

בית המשפט פסק כי פיצויים לא משתלמים פעמיים בגין אותו נזק; הקביעה של פיצוי קבוע ומוערך מראש בחוזה או פיצוי הקבוע בדין, נועדה לחסוך התדיינות משפטית לעניין קביעת גובה הנזק, אך לא להעניק שני סעדים מצטברים.

ועל כן לא ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי.

סכום הפיצוי הסטטוטורי

אין מחלוקת כי גישת הפסיקה היא, שכאשר הנתבע מפר זכות יוצרים ביצירה אחת יותר מפעם אחת, הוא יכול לזכות בפיצוי סטטוטורי מוכפל בגין הפרת זכות יוצרים. במקרה הנוכחי, מדובר בשני משחקים, כל אחד משנה אחרת, שכל אחד מהם הופר בתקופה שונה.

מכיוון שעסקינן בשתי הפרות נוספות, נראה לי כי יש מקום להעניק לתובעים את מקסימום הפיצוי הקבוע בחוק, בגין כל אחת ואחת מהפרות אלה.

בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

קביעה זו חוסמת, עפ"י גישת בית המשפט, את הדרך לפיצוי נוסף מכח דין נוסף בגין הפרות אלה.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור