משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: בית משפט השלום בחיפה

15 במרץ, 2016,

1 תגובות

אחריות להסרת פרסומים פוגעניים ברשת

אחריות להסרת פרסומים פוגעניים ברשת
תביעה שהוגשה על ידי חברת ב.ה. עוגן ניהול פרויקטים בע"מ ודורי גילפז כנגד גד צוקר. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת כאמלה ג'דעון. ביום 14.2.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות:  התובעת 1, הינה חברה המפעילה מותג בשם "טיולי דורון" והתובע 2 הינו הבעלים ומנהלה של החברה. הנתבע מר גד צוקר, הינו הבעלים והמנהל של אתר אינטרנט בשם "ג'יפ טריפ-אתר השטח המוביל בישראל". 
 
בשנת 2012 במסגרת אתר הנתבע פורסמו פרסומים פוגעניים אודות התובעים. בעקבות כך,  מיהר התובע והגיע עם מפרסם הפרסומים (אדם בשם אופיר) להסדר שכלל, בין היתר, הסרת הפרסומים הפוגעניים מהאתר. 
 
התובע פנה אל הנתבע בדרישה שיסיר את הפרסומים מהאתר, אולם האחרון סירב. בהמשך פנה באמצעות בא כוחו בדרישה דומה תוך מתן הסבר שאין אמת בדברים שפורסמו, וכי המדובר בהשמצות חסרות כל בסיס, אך גם דרישה זו סורבה ללא מתן נימוקים. 
 
בעקבות כך, הגישו התובעים בקשה למתן צו עשה זמני להסרת הפרסומים הפוגעניים, וביום 25.3.13 ניתן צו כמבוקש בהעדר התייצבות מטעם הנתבע. בקשה לביטול הצו נדחתה ביום 9.4.13. הנתבע לא הסיר את כל הפרסומים על פי הצו, דבר שאילץ את התובעים, ביום 2.7.13, להגיש  בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט. בעקבות הגשת הבקשה, הוסרו כל הפרסומים הפוגעניים על ידי הנתבע. 
 
על רקע ההשתלשלות הנ"ל, הגישו התובעים את תביעתם הנ"ל שבה טענו כי הנתבע נתן במה פומבית לפרסומים פוגעניים וחסרי בסיס באתר שלו, ולא שעה לדרישתם להסרת הפרסומים הנ"ל, דבר שפגע בשמם הטוב ובפרנסתם. אי לכך הם עתרו לחייבו בתשלום פיצוי בסך של 100,000 ₪ מכח אחריותו השילוחית לפגיעה בשמם הטוב לטענתם. 
 
התביעה נוהלה בשני שלבים, שלב חבות ושלב נזק. פסק דין זה נוגע לשלב החבות.
 
תוצאות: התביעה התקבלה. נפסק כי הנתבע עוול כלפי התובעים בעוולת הרשלנות עת נמנע מהסרת הפרסומים הפוגעניים מהאתר שלו, ומשכך חב הוא בנזק שנגרם להם עקב כך.  
 
בשלב הזה, בית המשפט התיר לנתבע להביא ראיות מצדו בעניין הנזק שנגרם מלשון הרע נשוא התביעה. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

לשון הרע או לא?

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, קובע כדלקמן: 
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; ..."
 
כבר נפסק כי:
"בבואו לבחון אם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע יתחשב בית המשפט באופן שבו נתפס הביטוי בעיני אדם סביר. מבחן זה הוא מבחן אובייקטיבי שמתמקד בשאלה כיצד אדם רגיל היה מבין את הפרסום.... השאלה איננה אפוא מה הכוונה שמאחורי הפרסום, אלא מהו "המסר עימו היא מותירה את הצופה"" (ראה ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp  נ' אלי עזור (פורסם בנבו, 22.07.2015). 
 
בענייננו נפסק כי לא יכולה להיות מחלוקת, בעיני האדם הסביר, כי בפרסומים אשר פורסמו על ידי אופיר בהם כינה את התובע כאדם שלוקח כספים במרמה, יש כדי להשפיל את התובעים בעיני הבריות, ולבזותם בשל מעשיהם ולפגוע בפרנסתם, ומשכך מהווים הם לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק. 
 

הגנת "אמת דיברתי" 

האם הפרסומים הפוגעניים חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק, כטענת הנתבע? 
 
בכדי לצאת ידי חובת הוכחת טענת "אמת דיברתי", היה על הנתבע להוכיח כי הכספים שנגבו על ידי התובעים מאופיר דרך כרטיס האשראי שלו, הוצאו ממנו במרמה ושלא כדין.
 
התובעים טענו כי חיובו של אופיר בתשלום הסך של 350 דולר דרך כרטיס האשראי שלו בעבור דמי השתתפות עצמית, נבע מנזק שגרם לג'יפ שעליו נהג במהלך הטיול, ונעשה בהתאם לתנאי ההסכם שעליו חתם אופיר טרם היציאה לטיול. 
הנתבע אשר טען כאמור כי הפרסומים בדבר הוצאת הכספים הנ"ל במרמה הינו אמת, לא הביא ולוּ בדל ראיה להוכחת טענה זו. הוא לא זימן את אופיר אשר פרטיו היו ידועים לו, למתן עדות, לא הציג כל ראיה והראיות שהוצגו אין בהם כדי להוכיח את אמיתות הפרסום בעניינו של אופיר כאמור. 
 
גם טענתו שלפיה ההסכמה שהושגה בין התובעים לאופיר להסרת הפרסומים, ואשר במסגרתה הושבו לאופיר הכספים שנגבו ממנו, מהווה הודאת בעל דין באמיתות הפרסום, אין בה ממש ודינה להידחות.
 

הגנת "הבעת דעה"

הנתבע טען כי הפרסומים הפוגעניים הינם בגדר הבעת דעה, ומשכך חוסים הם תחת ההגנה המנויה בסעיף 15(4) לחוק, הקובע כדלקמן: 
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: 
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות"
 
נפסק כי גם טענה זו דינה להידחות. 
בת.א (י-ם) 7642/03 יוסף נבות נ' שי גוטסמן (פורסם בנבו, 19.06.2006), נאמרו הדברים הבאים: 
"השאלה אם פרסומים שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעה גרידא של הכותב, איננה פשוטה. האבחנה נעשית עפ"י השכל הישר וכללי ההיגיון, ותוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע, כפי שאלה פותחו בפסיקה ... פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו, כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו. האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי 'הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר'. אותו הרושם יווצר עקב ניסוחה של האמרה, מקומה בפרסום ומבנה הפרסום בכללותו " א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, בעמוד 310; ראו גם ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55; ראו עוד ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857; ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן נו(3) 245, בפיסקה 16 לפסק הדין). 
 
ובהמשך נאמר:
"... בהקשר זה מיוחסת חשיבות לשאלה, האם הטענה שבמחלוקת ניתנת לבדיקה ובירור אובייקטיביים, שאז הנטייה היא לראות בה משום טענה שבעובדה, או שמא מדובר, על פי מבחן האדם הסביר, בטענה סובייקטיווית של המפרסם, אשר אינה נתונה לבדיקה ובירור כאמור (ראו לעניין זה Potomac Valve and Fitting v. Crawford Fitting 829 F. 2d 1280, 1285 – 1287 (1987)). טענה כזו תיחשב, בדרך כלל, להבעת דעה"
 
בענייננו, להבדיל מהאמירות שהתובע הינו אדם שקרן ולא אמין, אשר נתפסים בעיני הקורא הסביר כהבעת דעה, לא כך המצב לגבי האמירה שלפיה התובע לוקח כספים במרמה. אמירה כזו טומנת בחובה סממנים של תיאור עובדתי, והיא נתפסת בעיני הקורא הסביר כטענה שבעובדה.
 

חופש הביטוי למול שמירה על השם הטוב

בסיכומיו, טען הנתבע כי ככל שעסקינן בפרסום באמצעות "פורום" אינטרנטי, אשר תכליתו היא השמעת ביקורת – חיובית או שלילית- על  ידי המשתתפים, ראוי לייחס משקל רב יותר לחופש הדיבור. 
 
נפסק כי אין לקבל עמדה זו. חופש הביטוי ושמירה על השם הטוב, הינם שני ערכים מוגנים, אשר נקודת האיזון ביניהם נקבעת על פי שיקולים ערכיים ולא שיקולים טכנולוגיים. המחוקק נתן ביטוי לשיקולים ערכיים אלה בחוק איסור לשון הרע, וקבע את האיזונים הנדרשים לצורך הגנה עליהם, והפסיקה הענפה של בתי המשפט השונים, ובמיוחד של בית המשפט העליון, נתנה גושפנקא לאיזון הנ"ל על מרבית היבטיו. 
 
על כן, בהינתן העובדה שנקודת האיזון נשענת על שיקולים ערכיים כאמור, אין הצדקה עניינית ו/או חברתית ו/או תרבותית להפר נקודה זו כשעסקינן בפרסום בפורום אינטרנטי המדומה ל"כיכר העיר", ומה שמהווה בהגדרה, לשון הרע "בפרסום" רגיל, יהווה לשון הרע גם בפרסום אינטרנטי, שאם לא כן, נמצא עצמנו מתמודדים עם שני מרחבים תרבותיים שונים על כל ההשלכות השליליות הנובעות מכך. גם שיקולים של מדיניות שיפוטית אינם יכולים לצדד באבחנה זו. 
 

אחריות אתר לפרסומי צד שלישי

תחת ההנחה שבפנינו פרסום המהווה לשון הרע על פי החוק, נשאלת השאלה, האם מוטלת על הנתבע, כמנהל האתר, בנסיבות המקרה שבפנינו, אחריות נזיקית בגין הפרסומים הנ"ל?
 
שאלת הטלת אחריות נזיקית על מפעילי אתר אינטרנט, לפרסומים מפירי חוק אשר הועלו על ידי צדדים שלישיים באתר, הינה שאלה מורכבת הכורכת בחובה היבטים משפטיים והיבטים טכנולוגיים. 
 
ככלל, בתי המשפט לרבות בית המשפט העליון לא שללו, במקרים המתאימים, את האפשרות להטיל על מפעילי אתר באינטרנט, אחריות נזיקית לפרסומים מפירי חוק שהועלו על ידי צדדים שלישיים באתר, אם כי טרם יצאה הלכה פסוקה מתחת ידו של בית המשפט העליון בעניין (ראה דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי. טי. סי (1995) החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ (סעיפים ל"ד ו-ל"ה) (פורסם בנבו, 25.03.2010), וברע"א 1700/10 אבי רועי דוביצקי נ' ליאב שפירא, (פורסם בנבו, 20.05.2010). 
 
הערכאות הדיוניות נדרשו לסוגיה זו בהקשר של חוק איסור לשון הרע, ודעותיהן נחלקו בעניין. חלקן גרס כי בהעדר חקיקה מפורשת, אין לראות באתר אינטרנט "אמצעי תקשורת" כמשמעותו בסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, ומשכך, לא ניתן להטיל על מפעיל האתר אחריות מכח החוק, וחלקן התייחס לפרסום באינטרנט כאל פרסום ב"אמצעי תקשורת" כמשמעותו בחוק, תוך אימוץ פרשנות תכליתית של החוק (לעניין הגישות השונות ראה ת.א 24514-10-09 אסתר דור ואח' נ' יעקב בן יששכר ואח' והפסיקה המצוטטת בו (פורסם בנבו, 15.03.2015), וכן ראה ת.א (ת"א) 51859/06 עו"ד שמעון דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (פורסם בנבו, 28.10.2008), ת.א (ת"א) 14303/08 רבקה פלח – "חנות בייבי פלוס" נ' פלונית ואח' (פורסם בנבו, 25.11.2010).  
 
ברם נפסק כי: מחלוקת זו אינה רלוונטית לענייננו, שכן אחריותו של הנתבע במקרה שבפנינו, קמה מכח עוולת הרשלנות, אשר באה לידי ביטוי בהימנעותו מהסרת הפרסומים הפוגעניים מהאתר חרף דרישתם של התובעים לעשות כן, וכבר נפסק כי העדרה של עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע כנגד מנהל אתר, לפרסומים מפירים אשר הועלו באתרו, אינה שוללת הטלת אחריות עליו, בגין אותן עובדות, על פי דיני הרשלנות הכלליים (בעניין זה ראה ת.א (כ"ס) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי (פורסם בנבו, 14.07.2002), ת.א 32986/03 בושמיץ משה נ' אהרונוביץ' ענת (פורסם בנבו, 06.05.2007). 
 
מחומר הראיות הוכח כי התובעים פנו אל הנתבע בדרישה להסרת הפרסומים, אולם האחרון סירב לענות לדרישתם, וכשנשאל על הסיבה לכך בחקירתו הנגדית, ניתנו על ידו תשובות סותרות. 
 
מהאמור לעיל עולה, כי להבדיל ממעורבות פסיבית בהעלאת הפרסומים לראשונה באתר על ידי אופיר, בפנינו מעורבות אקטיבית מצד הנתבע להמשך העוולה של פגיעה בשמם הטוב של התובעים, והימנעות מלנקוט באמצעים יעילים ו"זולים" למניעת המשך הפגיעה הנ"ל. 
 
הטלת אחריות נזיקית על מפעיל אתר אינטרנט לפרסום מפר במקרה והוא סירב להסרת הפרסום, נדונה במספר בתי משפט. 
 
בפרשת בורוכוב המוזכרת לעיל קבע בית המשפט (כב' השופט ר. אמיר) כי:
"ראוי לחייב את ספק שירותי האינטרנט בגין פרסום פוגע שנעשה ע"י צד ג' במסגרת אותם שירותים שנותן הספק – רק אם וכאשר הצד הנפגע מתלונן על כך בפני הספק ודורש במפורש את הסרת הפרסום הפוגע ; ורק אם הפרסום אכן פוגע ואסור על-פניו ; ורק כאשר יש לספק יכולת למנוע זאת באופן סביר"
 
בפרשת בושמיץ המוזכרת אף היא לעיל, נקבע על ידי סגנית הנשיא כב' השופטת ש. אלמגור כדלקמן:
"האיזון הראוי בין חופש הביטוי ומתן במה חופשית לגולשים בפורום, מחד, אל מול זכותו של אדם לשם טוב, יהא הפרסום בכל מדיום שיהא, מביא למסקנה שיש להטיל על הנתבעת אחריות מקום בו ידעה והייתה ערה לדברי הנאצה המופנים כלפי התובע בפורום שבניהולה. הנתבעת הייתה ערה לאפשרות הטכנית – ואף עשתה בה שימוש לעתים – להסיר פרסומים שמצאה כי אינם ראויים להיות מובעים בפורום, ודרך מניעת הפרסומים הייתה קלה ואפשרית, ולא הצריכה השקעת משאבים כספיים או אחרים בלתי־סבירים ביחס לנזק שנועדה המניעה להשיג"
 
בת.א 12281/07 נתן הופמן נ' תפוז אנשים בע"מ (פורסם בנבו, 24.07.2011), נאמר על ידי כב' השופט ח. ברנר כי:
".... בהחלט ניתן לשקול גם על פי הדין הקיים, הטלת אחריות נזיקית על מפעילי אתר אינטרנט, בין מכח עילה של פרסום לשון הרע ובין מכח עילה של רשלנות בנזיקין, אם הם נמנעו, ללא כל הצדקה, מלמחוק תוך פרק זמן סביר פרסום פוגע, לאחר שתשומת ליבם הופנתה לקיומו של פרסום כאמור באופן שיש בו די כדי לאתר את הפרסום המסויים מתוך שלל הפרסומים האחרים, והם נדרשו למחוק את אותו פרסום"
 
במסגרת תביעה שבה נידונה השאלה האם מוטלת חובה על בעל האתר, במסגרתו מתנהל פורום, לדאוג מיוזמתו להסרת קישורים המפנים לכתובות בהן ניתן להוריד עותקים מופרים של יצירות המוגנות בדיני זכויות יוצרים, נפסק על ידי כב' השופט עופר גרוסקופף, כי ככלל, ניתן להטיל אחריות כאמור בגין הפרה תורמת עת נמסרה לבעל האתר התראה על הימצאות הפרסום המפר והוא נמנע מלהסירו בהתאם לנוהל "הודעה והסרה" (ראה ת.א (מרכז) 567-08-09 א.ל.י.ס אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"נ נ' רוטר. נט בע"מ (פורסם בנבו, 08.08.2011). 
 
בענייננו, נפסק כי התקיימו שלושת המבחנים להטלת אחריות נזיקית על הנתבע, אשר הותוו בפרשת בורוכוב הנ"ל כדלקמן: 
 
א. מבחן הידיעה בפועל - הוכח כי הנתבע היה מודע לקיום הפרסומים הפוגעניים באתר. 
 
ב. מבחן ודאות הפגיעה – הנתבע היה יודע ו/או היה אמור לדעת, כמו כל אדם סביר, כי הפרסומים נשוא התביעה הינם פרסומים העלולים לפגוע בשמם הטוב ובפרנסתם של התובעים.
 
ג. מבחן יכולת המניעה – הוכח כי לנתבע היתה היכולת והשליטה להסיר את הפרסומים הפוגעניים, וכי במאמץ סביר יכול היה למנוע את המשך הפגיעה בתובעים, אך הוא בחר לא לעשות כן. 
 
על כן נפסק כי הנתבע עוול במחדלו כלפי התובעים בעוולת הרשלנות, עת סירב להסיר את הפרסומים הפוגעניים לאחר קבלת דרישה לכך מאת התובעים, ומשכך, הוא חב לפצותם בגין הנזק שנגרם להם עקב מחדל זה. 
 

תקנון אתר אינטרנט

הנתבע צירף כנספח א' לכתב הגנתו העתק של מסמך הנושא כותרת "כללי האתר" (ראה ת/2), ובו צוין בין היתר כדלקמן:
"אנו דוגלים בחופש הביטוי אך גם על רמת ביטוי נאותה וחוקית. לפיכך, אין לפרסם תכנים בעלי אופי מיני בוטה, מאיימים, גזעניים, מוציאי לשון הרע .... ותכנים אשר מהוים הפרה כלשהיא של החוק...... הודעות ותגובות החורגות מכללים אלו יימחקו מהאתר".
 
האמור במסמך זה אף הוא מטיל חובה על הנתבע להסיר פרסומים מפירי חוק מהאתר, והימנעותו מלהסיר את הפרסומים הפוגעניים במקרה שבפנינו, מחזקת את המסקנה בדבר התרשלותו במילוי תפקידו כמנהל האתר. 
 

11 בינואר, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילום

הפרת זכות יוצרים בצילום
תביעה שהוגשה על ידי הצלם חיים שוורצנברג כנגד עמותת חננו. התיק נדון בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת איילת הוך-טל. ביום 22.10.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לפיצוי כספי בסך 50,000 ₪ בגין הפרת זכות יוצרים של התובע בצילום שביצע.
 
התובע צלם במקצועו צילם חייל צה"ל פורס ידיו לצדדים אל מול צלם פלסטיני הניצב מולו ואוחז במצלמה. התובע העלה את הצילום לדף הפייסבוק שלו עם כיתוב המסביר כי החייל המופיע בצילום מנסה להראות כי אינו נוקט אלימות כלפי הצלם שלידו. הצילום הועלה כשעליו מוטבע סימן מים עם שם התובע וכן נרשם מתחת לצילום כי כל הזכויות בו שמורות לתובע.
 
לאחר הפרסום של התובע העלתה הנתבעת את הצילום בדף הפייסבוק שלה וגם העלתה את הצילום באתר האינטרנט שלה. הצילום הועלה כאשר עליו מוטבע סימן המים עם שמו של התובע וכן צויינו מעליו פרטי התובע כצלם.
התובע פנה התובע לנתבעת, באמצעות בא כוח, בדרישה להפסיק את השימוש בצילום, להסדיר את הנושא מול התובע, ולפצות את התובע בסך של 30,000 ₪ בגין ההפרה. הנתבעת סרבה לפצותו ובתחילת חודש ספטמבר 2014 עדיין קיים תעוד לקיומו של הצילום באתר האינטרנט של הנתבעת ובחודש פברואר 2015 עדיין נצפה הצילום בדף הפייסבוק של הנתבעת. לא ברור מתי הוסר הצילום מאתרים אלו.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעת הפרה את זכותו המוסרית של התובע בצילום, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי כספי בגין שתי ההפרות דלעיל בסך 10,000 ₪. 
בנוסף, נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאותיו המשפטיות של התובע ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

הפרת זכות יוצרים בצילום 

נפסק כי פעולות הנתבעת נמצאות בגדר רשימת הפעולות האסורות בסעיפים 11-12 לחוק ובהתנהלות זו עברה הנתבעת על הוראות סעיף 47 לחוק והפרה את זכויות היוצרים של התובע.
 
אין חולק כי הנתבעת העתיקה את הצילום ופרסמה אותו באתריה, הגם שאגב פעולות אלה שמרה על כיתוב שמו של התובע כצלם.
 
נפסק כי במסגרת הראיות הוכח כי מר כהן מטעם הנתבעת שוטט ברשת האינטרנט במגמה לאתר תמונה המתאימה לדיווח שביקשה הנתבעת לפרסם באתרה. מר כהן מצא את הצילום של התובע,  שמר את הצילום למחשב האישי שלו ולאחר מכן העתיק את הצילום לאתר הנתבעת.
מר כהן הבהיר כי לא פנה לקבל אישורו של התובע עובר לביצוע הפרסום שכן סבר כי די בציון שמו כדי לענות על דרישת החוק.
 

הפרת הזכות המוסרית 

נפסק כי אמנם, התובעת לא ביצעה כל שינוי בצילום המקורי והעתיקה אותו as is  לאתריה, תוך ציון שמו של התובע כצלם. 
עם זאת, אין חולק כי ההקשר של הצילום בפרסום המקורי שונה בתכלית מההקשר בפרסום אצל הנתבעת.
הצילום הוצג במקור כשהתובע מצרף אליו כיתוב מסביר ולפיו מדובר בצילום שבוצע אגב הפגנה בנבי סאלח כאשר החייל בתמונה מנסה ליצור מצג לפיו אינו מפעיל אלימות כנגד הצלם הפלסטיני, בילאל תמימי, אשר מצלם אותו. זאת למרות שכוחות צה"ל לעיתים קרובות מאיימים ומשתמשים באלימות כנגד עיתונאים המתעדים את אלימות הכוחות. 
באתריה של הנתבעת צורף הצילום לכתבה הנושאת את הכותרת "כבר 12 ימים ארבעה חיילים ותיקים מגדוד לביא של חטיבת כפיר יושבים במעצר". מדובר למעשה בדיווח של הנתבעת, העוסק, בתמצית, בכך שחיילי צה"ל נמצאים במעצר בגין תלונה של אדם ערבי ממזרח ירושלים הטוען כי הותקף והוכה על ידי החיילים בצומת חלחול, זאת על אף שלא היו עדים למקרה והחיילים נעצרו אך ורק על בסיס התלונה הבודדה.
התובע טוען בסעיף 15 לתצהירו כי "בשימוש המפר יש כדי לפגוע בכבודי, בשמי ובמעמדי. לו רק היתה הנתבעת פונה אלי לפני השימוש המפר היה מתברר לה כי לא הייתי מוכן לאפשר לה זאת. בנוסף, באתר הנתבעת ובחשבון הפייסבוק שלה עלול ליצור רושם מוטעה, בין השאר בעיני המפגינים הפלסטינים, כי אני משתף עימה פעולה, והדבר עלול לסכן אותי במידת מה ואף לפגוע באפשרותי לצלם באזורי העימות בשטחים".  במסגרת עדותו הוסיף והדגיש כי אף אילו פנתה הנתבעת אליו בבקשה לרכוש את הצילום או לקבל את אישורו, לא היה מסכים למכור אותו לה. גם בעדותו הבהיר התובע כי ציון שמו כצלם אינו הדבר הכי חשוב ו"הרלוונטיות של התמונה לא פחות חשובה".
 
לתובע עומדת הזכות המוסרית כי יצירתו תופיע במלואה, היינו עם הטקסט שצורף אליה במקור המהווה הסבר לצילום המוצג, מנקודת ראותו של היוצר. הוצאת הצילום מהקונטקסט המקורי והצמדתו לטקסט בעל משמעות רעיונית שונה, שאינה נוגעת לצילום המקורי,  מהווה משום פגיעה בזכות המוסרית של התובע ועשויה ליצור מסר לפיו התובע משתייך לצד מסוים של המפה הפוליטית. 
 
התובע זכאי לכך שיצירתו תוצג אגב ההקשר המקורי בו ערך אותה ופרסם אותה. האופן בו פרסמה הנתבעת את הצילום מהווה סילוף של היצירה כמובנה בסעיף 46 לחוק ואף פגיעה בכבודו ובשמו של התובע כיוצר שכן קיימת פגיעה אפשרית של פרסום מעין זה בעיסוקו של התובע כצלם עצמאי המתעד ארועים בגדה אגב סיכון חיים, טענה שלא נסתרה. 
 

הגנת שימוש הוגן 

על פי לשון סעיף 19 לחוק זכות יוצרים "שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך".
הנתבעת מבקשת לראות בדיווח שפורסם על ידה משום "בקורת, סקירה ודיווח עיתונאי".
 
נפסק כי בנסיבות שהתבררו לא נכנס הדיווח בגדר המובן הנקוב בחוק.
מדובר בעמותה פרטית המגדירה עצמה "ארגון להגנה משפטית לאומית". על פי הנטען בתצהיר, לעמותה זו יש תשתית פוליטית ורעיונית מוצקה.
מהראיות התברר כי הדיווח אליו הוצמד הצילום נוסח על ידי הדוברות של העמותה. לא הוכח כי נערך על ידי עיתונאי. יש לציין כי בדיווח עצמו אין זכר לפרטי הכתב או העורך.
הדיווח מופיע תחת הכותר "חדשות" באתר האינטרנט של העמותה, מדובר בדיווח המביא לידי ביטוי את המצע הרעיוני של העמותה ולכן לא ניתן להתייחס אליו כאל דיווח עיתונאי, שהרי מקור ואופי הפרסום נועד "לשווק" את עמדות העמותה ופעילותה.
יצוין כי הן בס' 24 לע"א (חי') 55947-09-14 הנ"ל והן בת"א (של'-חי') 9916-10-10 זיו נ' בניון (פורסם בנבו, 7.2.12) מכירים באפשרות של שימוש ביצירה למטרות ביקורת על עמדה פוליטית של יוצרה או של הפרסום המקורי. אולם זה לא המקרה שבפנינו. הנתבעת לא ציינה את ההקשר המקורי לצילום ופרסומו ולכן לא תוכל לטעון כי פרסמה את הצילום במטרה לבקר את העמדה המוצגת בהקשר המקורי. 
 
כך, לבעל הזכויות ביצירה קיימת זכות שיצירתו תוצג בהקשרה המקורי. גם גורם אשר רוצה להתעמת עם המשמעויות העולות מאותו הקשר מקורי או לבקר אותן, חייב לדאוג כי היצירה תופיע באופן שאינו מסלף הקשר זה על מנת שדבר הביקורת יהווה שימוש מוגן.
ענייננו אינו מבטא שימוש כזה. מעבר למטרות השימוש אשר צוינו לעיל, הרי שהמבחן העיקרי לבחינת הגינות השימוש מבוסס על התנהגות הנתבעת (ראו ס' 18 לע"א (חי') 55947-09-14 הנ"ל).
 
בענייננו, הנתבעת פרסמה את התמונה לאחר שאיתרה אותה במאגרים אלקטרוניים והוסיפה לצידה מלל מטעם הדוברות שלה, קרי מלל שנועד לקדם את פעילות העמותה. כל זאת נעשה מבלי לבדוק מה המשמעות שהצמיד התובע לצילום ומבלי לקבל את רשותו לאופן הצגה זה.
 
גם לאחר שפנה התובע לנתבעת, לא דאגה האחרונה לבצע פעולות אקטיביות להפסקת השימוש בצילום באתר האינטרנט ובדף הפייסבוק שלה עד לחודש פברואר, קרי כ-6 חודשים לאחר הפניה הראשונה. 
 
לאור האמור, התנהלות הנתבעת אינה עומדת בסטנדרט של הגינות, לא ניתן להתייחס לעמותה זו כאל מפר תמים וזאת לא בעצם השימוש בצילום ולא בהתנהלותה לאחר שקיבלה את דרישת התובע להסירה.
 

פיצוי בגין הפרת זכות מוסרית

נפסק כי לאור המסקנה כי הוכחה הפרת זכותו המוסרית של התובע בצילום, הנתבעת תשלם לתובע פיצוי כספי בגין שתי ההפרות דלעיל בסך 10,000 ₪. 
בפסיקת הפיצוי נתן בית המשפט לאופן השימוש בצילום, להתנהלות הנתבעת, הן בפרסום הצילום והן לאחר קבלת דרישת התובע להסירו, וכן לעובדה שהנתבעת דאגה לציין את זכות התובע בצילום.

1 בפברואר, 2015,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בסרטון

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בסרטון
תביעה שהוגשה על ידי ישראל פוטרמן כנגד העמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת  מירב קלמפנר נבון. ביום 26.6.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית בסך 70,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים. התובע הוא צלם טלוויזיה, העלה צילום שצילם אל אתר יוטיוב. לטענת התובע, פורסם בידי הנתבעת, באתר של הנתבעת באינטרנט ובחשבונה באתר היוטיוב סרטון באורך של כ 2.5 דקות. הסרטון מורכב מחמישה קטעים, מהם ארבעה לקוחים מארבעה סרטונים אשר צולמו בידי התובע, כל זאת ללא פניה אל התובע וללא קבלת הרשאה ממנו. 
 
תוצאות ההליך: נפסק כי התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת תשלם לתובע בגין הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירותיו סך של 16,000 ₪. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 2000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 3500 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

17 ביולי, 2014,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בסרטונים

הפרת זכויות יוצרים בסרטונים
תביעה שהוגשה על ידי ישראל פוטרמן כנגד העמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת מירב קלמפנר נבון. ביום 26.6.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית בגין הפרת זכויות יוצרים. התובע, צלם טלוויזיה, מתעד בקביעות בוידאו נושאים שונים בתחום החדשות. התובע טוען כי הוא נוהג דרך קבע להעלות סרטונים שהוא מצלם לחשבונו באתר היוטיוב ומאפשר לציבור כולו לצפות בהם באופן חופשי. לטענת התובע, פורסם בידי הנתבעת, באתר של הנתבעת באינטרנט ובחשבונה באתר היוטיוב סרטון באורך של כ 2.5 דקות שצולם על ידו ללא כל הרשאה. התובע טוען כי מדובר בשימוש המפר את זכויות היוצרים שלו ואת הזכות המוסרית שלו. משכך, עתר התובע לפיצוי בלא הוכחת נזק על סך של 70,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה חלקית, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע בגין הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירותיו סך של 16,000 ₪.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 2000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 3500 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

14 במאי, 2014,

0 תגובות

הוכחת בעלות בתמונות

תביעה בגין הפרת זכות יוצרים שהוגשה על ידי תמר שאנן-טבת כנגד אירנה שוחט. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת כאמלה ג'דעון. ביום 3.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת גילתה כי הנתבעת עושה שימוש באתר האינטרנט, בתמונות התובעות, לצרכי פרסום מסיבה ושיעורים לריקודי בטן, מבלי שרכשה זכויות ו/או קיבלה הסכמתה לכך.  לטענת התובעת, במעשים אלו עוולה הנתבעת כלפיה בעוולה של הפרת זכות יוצרים וגניבת עין, והתעשרה על חשבונה שלא כדין.  
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. התובעת לא הוכיחה כי יש לה זכויות בתמונות.
בנוסף נפסק כי התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

12 בדצמבר, 2013,

0 תגובות

למי הבעלות בתמונה? (ערעור)

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מעין צור), בתיק א' 11 - 05 - 45422, מתאריך 24.5.13. הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופט יצחק כהן. ביום 20.11.2013 ניתן פסק הדין.
 
העובדות: תביעה לפיצויים בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בתמונה, אשר צולמה על ידי אביו המנוח (הצלם אוסקר טאובר ז"ל) של המערער ופורסמה בשתי תוכניות ששידרה המשיבה.
 
במהלך מלחמת ההתשה, צילם המנוח תמונות סטילס של הזמרת יפה ירקוני ז"ל עם חיילי צה"ל בעת סיור שערכה במשלטים בתעלת סואץ ובאיסמעיליה. אחת מתמונות אלה היא התמונה נשוא ערעור זה. 
 
במסגרת תוכנית הבוקר "על הבוקר" ותוכנית "5 עם רפי רשף" ששודרה על ידי המשיבה, שודרה ידיעה אודות יום הולדתה של הזמרת ירקוני. במהלך התוכנית הוצגו מספר תמונות סטילס ברצף, ובהן גם התמונה. כל תמונה הוצגה למשך שניות בודדות. התמונה הוצגה במהלך הראיונות פעמיים: בפעם הראשונה הופיע כיתוב בצידה הימני התחתון של התמונה, שבו נכתב ככל הנראה: "צילום אוסקר טאובר", אשר כוסה ברובו על ידי כתובית מזג האוויר. בפעם השניה הופיע בצידה הימני העליון הכיתוב "צילום אוסקר טאובר".
הכתבות ששודרו בתוכנית הבוקר ובתוכנית הערב פורסמו גם באינטרנט.
 
המערער טוען כי הוא הבעלים של זכות היוצרים בתמונה וכי פרסומה ללא קבלת הסכמתו מהווה הפרת זכות יוצרים והפרת זכותו המוסרית של אביו בתמונה. 
 
פסק הדין של בית המשפט השלום: התביעה נדחתה, משום שבית משפט קמא הגיע למסקנה, שזכות היוצרים בתמונה הועברה על ידי מר טאובר לגב' ירקוני עוד בחייו של מר טאובר. נוכח מסקנה זאת, מצא בית משפט קמא שאין עוד צורך לדון בטענות המשיבה, בנוגע להגנות מפני הפרת זכות היוצרים, הקבועות בחוק זכות יוצרים, תשס"ח - 2007.
 
 
תוצאות ההליך: הערעור נדחה. המערער חוייב לשלם למשיבה הוצאות משפט בערעור בסך 8,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדוו בערעור:

17 ביוני, 2013,

0 תגובות

למי הבעלות בתמונה?

למי הבעלות בתמונה?
תביעה שהוגשה על ידי יוסף תבור כנגד ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט השלום בחיפה, בפני השופטת מעין צור. ביום 24.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לפיצויים בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בתמונה, אשר צולמה על ידי אביו המנוח (הצלם אוסקר טאובר ז"ל) של התובע ופורסמה בשתי תוכניות ששידרה הנתבעת.
 
במהלך מלחמת ההתשה, צילם המנוח תמונות סטילס של הזמרת יפה ירקוני ז"ל עם חיילי צה"ל בעת סיור שערכה במשלטים בתעלת סואץ ובאיסמעיליה. אחת מתמונות אלה היא התמונה נשוא תביעה זו. 
 
במסגרת תוכנית הבוקר "על הבוקר" ותוכנית "5 עם רפי רשף" ששודרה על ידי הנתבעת, שודרה ידיעה אודות יום הולדתה של הזמרת ירקוני. במהלך התוכנית הוצגו מספר תמונות סטילס ברצף, ובהן גם התמונה. כל תמונה הוצגה למשך שניות בודדות. התמונה הוצגה במהלך הראיונות פעמיים: בפעם הראשונה הופיע כיתוב בצידה הימני התחתון של התמונה, שבו נכתב ככל הנראה: "צילום אוסקר טאובר", אשר כוסה ברובו על ידי כתובית מזג האוויר. בפעם השניה הופיע בצידה הימני העליון הכיתוב "צילום אוסקר טאובר".
הכתבות ששודרו בתוכנית הבוקר ובתוכנית הערב פורסמו גם באינטרנט.
 
התובע טוען כי הוא הבעלים של זכות היוצרים בתמונה וכי פרסומה ללא קבלת הסכמתו מהווה הפרת זכות יוצרים והפרת זכותו המוסרית של אביו בתמונה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי התובע אינו בעל זכות היוצרים בתמונה.
 
בנוסף נפסק כי התובע ישלם לנתבעת הוצאותיה בתביעה זו בסך 20,000 ₪.
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

20 בפברואר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתמונות שפורסמו בעיתון

הפרת זכויות יוצרים בתמונות שפורסמו בעיתון

תביעה שהוגשה על ידי מגזין זכרון יעקב עיתונות ותקשורת בע"מ ומר יואב איתיאל כנגד כל אלערב בע"מ, התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה בפני השופטת רויטל באום, ביום 8.2.2013 ניתן פסק הדין בתובענה.

עובדות: התובעת 1 הינה בעלת מקומון, התובע 2 הינו מבעליה של התובעת 1, מו"ל, כתב וצלם במקצועו. הנתבעת הינה בעלת מגזין ארצי, המופץ בשפה הערבית, הן באינטרנט והן בגיליון מודפס.

התובע צילם שתי תמונות של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, אותן העלה לעמוד הפייסבוק שלו באינטרנט. הנתבעת ביקשה לתובע וביקשה ממנו רשות להשתמש באחת התמונות שצילם, התובע אישר השימוש בתמונה, בחפץ לב וללא תמורה.

התובע גילה כי הנתבעת עשתה שימוש בתמונה נוספת שצילם, לגביה לא התבקש לטענתו, אף לא ניתן לטענתו, כל אישור. השימוש בתמונה המפרה נעשה הן באתר האינטרנט של הנתבעת והן בעיתון המודפס שלה.

הנתבעת הסירה את התמונה המפרה מאתר האינטרנט שלה מיידית לאחר שהתובע פנה אליה. התובעים פנו בדרישה כספית לנתבעת, אשר דחתה הדרישה, ועל כן הוגשה התביעה דנן.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובע בתמונה אחת וגם לא נתנה כל קרדיט לתובע.
נפסק פיצוי לתובעים בסך של 25,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 2,500 ש"ח ובשכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ש"ח.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בתמונה בעיתון

סע' 56(ב) לחוק זכות יוצרים קובע, כי בקביעת פיצוי לפי הוראות ס"ק א' –
"רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1)  היקף ההפרה;
(2)  משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3)  חומרת ההפרה;
(4)  הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5)  הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6)  מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7)  טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8)  תום לבו של הנתבע"

 

נפסק כי מבין שמונת השיקולים שמונה סע' 56(ב) לעיל, השיקול של תום הלב, ובמקרה דנן: חוסר תום הלב של הנתבעת, הוא החמור ביותר, בנסיבותיו של מקרה זה, ואליו מצטרף אף השיקול של מאפייני פעילות הנתבעת.

מבחינת היקף ההפרה (סעיף משנה 1) המדובר כאמור בתמונה אחת בלבד;

זמן ההפרה (סעיף משנה 2) ארך יממה אחת בלבד לתמונה באינטרנט, ולכאורה ללא הגבלת זמן בעיתון המודפס. אך בשים לב לכך שעיתון מודפס נקרא, עפ"י רוב, בעיקר באותו יום בו הוא מופץ, ובהיותו עיתון של סוף שבוע - גם ביום שלמחרת, ולא מעבר לכך, המדובר לכן, לכל היותר, בתקופת הפרה של יומיים או שלושה ימים בלבד;

חומרת ההפרה (סעיף משנה 3) הינה במידה נמוכה לגבי הפרסום באינטרנט, שבו זכו התובעים לקרדיט מלא, ובמידה בינונית לגבי הפרסום בעיתון המודפס, שבו לא זכו התובעים לכל קרדיט בדף הראשי, אך פרטי הצלם צוינו בדף הפנימי, הגם שבאופן שגוי.

הנזק הממשי שנגרם לתובעים (סעיף משנה 4) לטעמי נמוך, וזאת נוכח העובדה שהתובע אישר לנתבעת להשתמש בתמונה אחרת ללא כל תמורה.

על הרווח שצמח לנתבעת מהפרסום (סעיף משנה 5) לא הובאה כל ראיה מטעם מי מהצדדים; הנטל בעניין זה, למצער לבקש מהנתבעת למסור דין וחשבון בהתאם להוראות סע' 57 לחוק זכות יוצרים, מוטל על התובעים, והם לא הרימו אותו.

מאפייני פעילותה של הנתבעת (סעיף משנה 6) מלמדים על דרגת פגיעה גבוה בזכות היוצרים, באשר הנתבעת היא עיתון המופץ בשפה הערבית, ופונה לציבור דובר ערבית.

אשר טיב היחסים בין התובעים לנתבע (סעיף משנה 7) להבנתי, כל אחד מהם (התובעת 1 והנתבעת) פונה לציבור מסוים, ואין ממש תחרות בין השניים; הציבור היהודי, עפ"י רוב, אינו מתעניין בנכתב בעיתונות הערבית, אף הציבור הערבי אינו מתעניין בנכתב בעיתונות המקומית היהודית.

אשר לתום הלב (סעיף משנה 8): בנסיבות הכוללות של המקרה דנן, חוסר תום לבה של הנתבעת לא בא לידי ביטוי רק בעצם הפרסום, אלא גם בחוסר לקיחת אחריות על הדברים לאחר מעשה, לרבות במסגרתו של הליך זה.

הנתבעת הסירה את התמונה באינטרנט. נפסק הסרת התמונה מהאינטרנט בהחלט לא הייתה לפנים משורת הדין (כטענת הנתבעת), אלא נעשתה כצעד מחושב, שקול והגיוני בנסיבות, משהובהר שלא ניתן אישור לפרסומה, וטוב עשתה הנתבעת כשפעלה כפי שפעלה.

במכלול השיקולים והנסיבות, נפסק כי בית המשפט היה יכול לקבל את טענתה של הנתבעת כי הפרסום של התמונה המפרה נעשה בתום לב, לו הייתה הנתבעת ממשיכה לפעול באותו תום לב נטען על ידה, ולמצער – מתנצלת על ההפרה.

נפסק כי לקיחת אחריות מלאה, התנצלות כנה ואמיתית (לרבות על גבי דפי העיתון המודפס) הייתה פועלת לטובתה של הנתבעת ואולם לא כך היה בענייננו.

לאור השיקולים הקבועים בסע' 56 לחוק זכות יוצרים כמפורט לעיל, ובשים לב לנסיבות המקרה, בפרט ההתנהלות הנורמטיבית המצופה ממפר זכויות יוצרים, יש לפסוק לתובעים פיצוי בסך של 25,000 ש"ח.
וכן הוצאות משפט בסך של 2,500 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ש"ח.

30 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתמונה – צילום חדש המעתיק תמונה קיימת

בית משפט השלום בחיפה, השופט דניאל פיש (ת"א 6077/08) - 30.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים בתמונה על ידי העתקה.

נושאים: אופי זכות היוצרים, זכויות יוצרים ביצירה, מקוריות היצירה, העתקה והגנת המפר התמים.

עובדות:

התובע צילם תמונה אשר הופיעה בעיתון מעריב ובאתר NRG, הנתבע ביקש לקנות את התמונה אך הדבר לא יצא לפועל, לאחר זמן מה הופיעה תמונה דומה בבטאון הטכניון, מכאן התביעה.

נפסק:

התביעה הקבלה, בית המשפט קבע כי באשר לפיצוי יש לפעול בהתאם לשיקולים המפורטים בסעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007 על אף שההפרה הראשונה חלה בתקופה הקודמת. אשר על כן, פסק כי על הנתבע לשלם לתובע את הסך של 18,000 ₪. לסכום זה יתווסף 3,000 ₪ שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין והוצאות בסכום האגרה ששולמה.

נקודות מרכזיות

לעניין אופי זכות היוצרים

בית המשפט קבע כי הצילום נשא אופי יותר מבויים-אומנותי מאשר אופי חדשותי והעובדה שהופיע בעיתון אינה מעלה את מורידה לעניין זה. בית המשפט קבע כי התובע השקיע מאמץ, זמן ומומחיות בצירוף מרכיבי התמונה על מנת להרכיב את הצילום.

על כן, זכויות היוצרים הפוטנציאליות הן בעלות אופי חזק יותר מאשר צילום חדשותי.

לעניין זכויות יוצרים ביצירה

בית המשפט מזכיר כי אין חוק זכויות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן:"החוק") אינו מקנה הגנה על רעיון גרידא – אפילו הוא חדשני ויוצא דופן, אלא ליצירה שבגדרה מובא הוא לידי ביטוי.

מקוריות היצירה

בית המשפט מזכיר כי נדרשת רמה נמוכה בלבד של יצירתיות ונדרש כי לא תהא העתקה.

לעניין העתקה

בית המשפט קובע כי למרות שהיו הבדלים בין התמונות הייתה כוונה מצד הנתבע לבצע צילום הדומה ככל שניתן לצילומו של התובע.

הגנת המפר התמים

בית המשפט קבע כי הגנה זו לא עומדת לנתבע כיוון שבוצעה העתקה.

31 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בכתבי טענות

בית משפט השלום בחיפה, השופטת חנה לפין הראל (תא (חי') 8034-06) – 31.12.09

תחום: זכויות יוצרים בכתבי טענות

נושאים: זכויות יוצרים בכתבי טענות, פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים החומרית, פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים המוסרית' פגיעה במוניטין ועוגמת נפש, עשיית עושר שלא במשפט, הפרת חובה חקוקה

עובדות

תביעת זכויות יוצרים, בגין העתקה של עתירה אשר הוגשה לבג"צ. נטען כי העתקה זו מהווה הפרה של זכויות היוצרים, והפרה של חוק עשיית עושר שלא במשפט, חוק עוולות מסחריות, והפרת חובה חקוקה.

סכום התביעה הועמד על סך 180,000 ₪.

נפסק

התביעה מתקבלת, מעשה הנתבע הוא מעשה לא הגון שלא ייעשה. העתקה שלא כדין של העתירת, מהווה הפרת זכויות יוצרים ופגיעה בו, עשיית עושר שלא במשפט והפרת חובה חקוקה.

הנתבע ישלם לתובע בגין כך סך  50,000 ₪. בנוסף ישא הנתבע בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד באופן כולל בסך 25,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

נפסק כי עיון השוואתי של מילה במילה, בין שתי העתירות, מלמד כי אכן היתה העתקה כמעט מושלמת של עתירת התובע לעתירת הנתבע. ההעתקה נעשתה במתכוון ובמודע תוך כדי  שינויים המחוייבים בלבד וללא קבלת כל רשות.

זכויות יוצרים בכתבי טענות

כתב תביעה, כתב הגנה, בקשה או עתירה לבג"צ מהווים יצירה ספרותית כהגדרתה בחוק זכות יוצרים 1911 (החוק הישן).

הדרישה למאמץ כשרון והשקעה הם במידה צנועה. הדרישה היא במובן של עבודה (work). נפסק כי אין ספק שבכתיבת ויצירת עתירת התובע הושקעו לימוד, ישום הידע המשפטי, מאמץ באיסוף הנתונים הדרושים, עצם כתיבת הטיעונים, התיאור העובדתי, ההשלכות הצפויות כתוצאה וכו'.

היה ויוכח כי את הסעיפים המועתקים לא ניתן היה לכתוב אחרת, כך למשל מצב בו הסעיפים המועתקים מתארים סעיפי חוק ונכתבים בלשון משפטית יבשה – במצב זה לא תינתן הגנה בזכויות יוצרים.

ואולם כאשר מועתק תוכן ענייני ללא קשר להוראות חוק, מועתק כל מבנה העתירה ובכלל זה החלוקה לפרקים, לסעיפים, הדגשים והצורה, הלשון, השפה, הסגנון. כאשר מועתקת כך כל העתירה, אין מדובר ב"עובדות יבשות" וניסוחים משפטיים מקובלים - כפי שהיה בענייננו.

פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים החומרית

בתוך הגבולות הצרים למדי שקבע לו המחוקק, נקבע כי יש להחמיר עם המפרים וכי ראוי לפסוק את הסכום המירבי, או סכום קרוב לזה. זאת, בעיקר, משיקולים של התרעה, שמשקלם גדל והולך ככל שהאפשרויות לפגוע בקניינו הרוחנית של הזולת גדלות והולכות עם השתכללותם של אמצעי ההעתקה והשכפול.

יש להתייחס במקשה אחת לכל העתירה שהועתקה.

לאור עמדתו הנחרצת של הנתבע לפיה אינו מבין כלל "מה רוצים ממנו", בית המשפט פסק את הפיצוי המקסימאלי בגין הפרת הזכות החומרית, דהיינו 20,000 ₪.

פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים המוסרית פגיעה במוניטין ועוגמת נפש

בית המשפט פסק כי לתובע נגרם עוגמת הנפש בשל מעשי הנתבע. וכי הציבור הרחב עלול חלילה לחשוב כי התובע העתיק מהנתבע.

לעניין הפיצוי בעניין עוגמת הנפש, בית המשפט פסק כי יש להתחשב בהתנהגות הנתבע, אשר לא התנצל  לא התחרט, וסבור עדיין כי פעל כשורה.

הפיצוי המגיע בגין כך הוא 15,000 ₪.

עשיית עושר שלא במשפט

בית המשפט פסק כי עוולת עשיית עושר ולא במשפט מתקיימת. בית המשפט דחה את הטענה כי גם אם היה הנתבע כותב עתירה אחרת, היה מקבל שכ"ט. שכן הוא קיבל שכ"ט עבור הכנת והגשת העתירה אותה העתיק מהתובע ובכך הוא השתכר בגין מעשה שעשה שלא כדין.

הפרת חובה חקוקה

בית המשפט קיבל את הטענה כי התקיימה עוולה בהפרת חובה חקוקה בגין הפרת החובות החקוקות, על פי סעיפים 53, 61 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961, סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986 (שמירה על הגינות וכבוד המקצוע).

הפיצוי המגיע בגין ראש נזק זה הוא 15,000 ₪.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור