משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: בקשת רשות ערעור

20 באפריל, 2016,

0 תגובות

הפרת סימן המסחר BIG בהליך לסעד זמני

בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי בריל אאוטלט אילת בע"מ ורוני זנגי כנגד ביג מרכזים מסחריים שותפות מוגבלת וביג מרכזי קניות בע"מ. ההליך נדון בבית המשפט העליון, בפני השופט נעם סולברג. ביום 11.4.2016 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' פ' אקסלרד) מיום 18.2.2016 בת"א 46409-01-16, [פורסם בנבו] בגדרה התקבלה בקשת המשיבים 1-2 למתן צו מניעה זמני נגד המבקשים, להימנע מלעשות שימוש בסימן המסחרBIG , ובמילה זו בעברית ובאנגלית לבד או בצירוף מילים נוספות, ביחס לחנות או מרכז קניות.
 
המשיבות מפעילה מרכזים מסחריים. מרכזים אלו מזוהים עם המילה BIG. הסימן "BIG" נרשם כסימן מסחרי בבעלות המשיבה 2, תחת סיווג מרכזים מסחריים. 
 
המבקשת 1 מפעילה חנות גדולה באילת בשם "BIG OUTLET". עד ליום 1.8.2015 הופעלה החנות תחת השם "Super Brands", ובאותו מועד החלה המבקשת להפעילה בשמה הנוכחי. על-פי הנטען בבקשה, השקיעה המבקשת סך של כ-1,200,000 ₪ בפעילויות פרסום ושיווק של המותג החדש, ובכלל זה פרסום בשלטי חוצות, על גבי אוטובוסים, אביזרים רבים ומתן חסות לקבוצת הכדורסל העירונית. לטענת המבקשת, השם החדש שנבחר בא לתאר את הרעיון העסקי של חנות אאוטלט גדולה, המשווקת מותגים יוקרתיים במחיר זול. 
 
ביום 24.1.2016 הגישו המשיבות תביעה נגד המבקשים בטענה לגניבת עין והפרת סימני מסחר, וכן בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יורה למבקשים להימנע מלעשות שימוש בסימן המסחר ובמילה "BIG" לגבי חנות, מרכזי קניות או מתחם קניות. 
מנגד טענו המבקשים, כי המילים "BIG" ו-"OUTLET" הם שמות גנריים, אשר זוכים להגנה קניינית חלשה ביותר, וכי אין להסכים לניסיון המשיבות לנכסם לעצמן לצורך פעילות מסחרית וקמעונאית. 
 
ההליכים בבית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה לסעד זמני. אשר לקיומה של עילת תביעה, קבע בית המשפט כי לדידו קיים חשש סביר כי ציבור הלקוחות יוטעה לחשוב שעסקם של המבקשים קשור באופן כלשהו לזה של המשיבות. 
 
עוד מצא בית המשפט המחוזי, כי לאור הדמיון המשמעותי בין השמות של עסקי הצדדים, יש בשימוש שעושים המבקשים בפרסומיהם משום הפרה של סימני המסחר הרשומים של המשיבות, בהתאם להוראות פקודת סימני המסחר. 
 
גם באשר למאזן הנוחות קבע בית המשפט המחוזי כי הוא נוטה לזכות המשיבות. 
 
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, והוציא את הצו המבוקש, וזאת בכפוף לחתימת המשיבות על התחייבות עצמית וכן הפקדת סך של 100,000 ₪ בקופת בית המשפט להבטחת נזקי המבקשים. 
 
תוצאות ההליך: הבקשה נדחתה. נפסק כי המשיבות יפקידו סכום נוסף של 150,000 ₪ בתוך 14 יום, שאם לא כן יבוטל הצו. בנוסף נפסק כי המבקשים ישלמו את הוצאות המשיבות בבקשה זו, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי, בסך של 10,000 ₪. 
נפסק כי לא נפל פגם בהחלטתו המנומקת של בית המשפט המחוזי, הן לעניין סיכויי התביעה, הן לעניין מאזן הנוחות. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

תנאים להתערבות ערכאת הערעור בהחלטה ביחס למתן סעד זמני

נפסק כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במצבים חריגים. הלכה זו שרירה וקיימת גם מקום שבו מדובר בסעדים זמניים שעניינם בהגנה על קניין רוחני. נפסק כי מקרה זה אינו בא בגדר אותם מצבים חריגים המצדיקים התערבות. 
 

מטרת  עילות גניבת עין והפרת סימן מסחר

תכליתן של עילות אלה היא כפולה: הגנה על הציבור מפני הטעיה, מחד גיסא, והגנה על היחיד מפני פגיעה בקניינו ובמוניטין שרכש, מאידך גיסא. 
 

מבחן ההטעיה  - המבחן המשולש

על מנת לבחון את השאלה שלפנינו נזקק בית המשפט המחוזי למבחן המכונה בפסיקה כ"מבחן המשולש", אשר נועד לבחון את קיומו של דמיון מטעה. מבחן זה כולל את מבחן המראה והצליל, כפי שאלו נקבעים בזכרונו של הצרכן הממוצע (עניין טעם טבע, 450-451); מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, ומבחן יתר נסיבות העניין. עוד מקובל גם להעזר, במקרים המתאימים, ב"מבחן השכל" המתייחס למסר הקונספטואלי שבבסיס שני הסימנים (שם, 453). בענייננו בחן בית המשפט המחוזי את הראיות שהוצגו לפניו באופן מדוקדק, ובמסגרת זו אף שמע והתרשם מהמצהירים מטעם הצדדים. על בסיס הבירור העובדתי האמור, הגיע למסקנה כי בשלב ראשוני זה הוכח ברמה מספקת חשש ממשי להטעיית ציבור הצרכנים ולביצוע עוולת גניבת עין. 
בית המשפט העליון לעניין זה פסק כי מבלי להיכנס בעובי הקורה ולכל טענה וטענה שהועלתה, הרי שקביעות עובדתיות לכאוריות אלה בוססו כדין, לא נמצא עילה להתערב בהן.
 

משמעות הטענה כי גורמים אחרים עושים שימוש במותג

בהקשר זה ציין בית המשפט כי לא ראה לקבל את טענות המבקשים לפיה עובדת קיומם של בעלי עסקים נוספים הכוללים בשמם את המילה BIG, מונעת מהמשיבות לפעול נגד המבקשים. מעבר לכך שהמשיבות רשאיות להחליט מול איזה איום הן פועלות, הרי שמקומה של טענה זו, אם בכלל, בדיון העיקרי. לענייננו ולצורך ההחלטה על מתן סעד זמני, די בכך שבוסס החשש לפגיעה בעסקן של המשיבות. 
 

שיקול מאזן הנוחות

נפסק כי עוצמתו של החשש האמור וסיכויי התביעה הלכאוריים משפיעים גם על בחינת השיקול המרכזי השני בענייננו, הוא שיקול מאזן הנוחות, וזאת נוכח העיקרון המקובל של "מקבילית הכוחות" בין השניים. ביחס לשיקול זה טענו שני הצדדים לפגיעה קשה שתיגרם להם כתוצאה ממתן הצו או מאי-מתן הצו, בכל הנוגע להשפעות השליליות על המוניטין העסקי שבנו בהשקעה כספית רבה. 
מכל מקום, נפסק כי כאשר בעל דין מעוניין לבסס טענה בדבר "פגיעה במוניטין", עליו לעשות כן באמצעות הבאת תשתית עובדתית הולמת. 
כאשר מדובר בבקשה לסעד זמני, לעיתים ניתן להסתפק גם בהוכחת פוטנציאל פגיעה ולא בפגיעה בפועל, ואולם גם מסקנה עובדתית זו יש לעגן בראיות מתאימות. 
גם כאן סבר בית המשפט כי הכף נוטה לטובתן של המשיבות. 
 
מן הראיות שהובאו בשלב זה, ובהתחשב בהכרעה הלכאורית בדבר סיכויי התביעה, הרי שמבלי לקבוע מסמרות, ענייננו במשיבות אשר בבעלותן מותג שהשקיעו בבנייתו, בשיווקו ובפרסומו, במשך שנים רבות. על פני הדברים, השקעה זו נשאה פרי, עד שעלה בידי המשיבות לרשום את המותג כסימן מסחר, וזאת לאחר שהוכיחו להנחת דעתו של רשם סימני המסחר כי הלה רכש אופי מבחין. 
 
כמו כן, מן הראיות נלמד כי ההשקעה של המשיבות בפרסום מרכז הקניות באילת בשנה אחת בלבד, עולה על זו שהשקיעו המבקשים אף לשיטתם. לכאורה, עומד מוניטין זה בסכנה ממשית לפגיעה כתוצאה מפרסומי המבקשים – פגיעה אשר קשה יהיה לכמתה. מנגד, המבקשים לא הראו ראיות ממשיות בנוגע למוניטין שאותו הצליחו לבנות במשך החודשים המועטים מאז שהשיקו את המותג החדש, או בקשר לפגיעה שתיגרם להם ככל שיצטרכו להחליף את המילה BIG בשם העסק למילה אחרת. גם אם אכן תהיינה לצו המניעה השפעות מרחיקות לכת מבחינת מיתוג עסקם של המבקשים, על כן נפסק כי צדק בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות העניין קשה לבסס את המסקנה כי כתוצאה ממתן הצו תרד השקעתם של המבקשים כולה לטמיון, בחינת "וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה" (בראשית מא, כא). את הפגיעה הנטענת במבקשים ניתן יהיה לפצות יחסית על נקלה בדרך של פיצוי כספי, ככל שתידחה התובענה.
 

סעד זמני החופף במידת מה לסעד הסופי הנדרש

בית המשפט היה ער לקושי הקיים במתן סעד זמני החופף במידת מה לסעד הסופי הנדרש בתובענה. סעד כזה איננו ניתן כדבר שבשגרה, מאחר שבדרך כלל מגמתו של צו מניעה זמני היא לשמר את מצב הדברים הקיים ולמנוע את המשך הפגיעה במבקש, עד לקביעת זכויות הצדדים בתובענה העיקרית. אף על-פי כן, במצב הדברים שבו אנו מצויים, בהתחשב בסיכויי התביעה ובמאזן הנוחות, נפסק כי אין מנוס ממתן הצו המבוקש, באופן שיאפשר לבעל הזכות הקניינית להגן על קניינו. 
 

גובה הערובה בהליך לסעד זמני

נפסק כי התנאי שהציב בית המשפט המחוזי לקיומו של הצו הקל יתר על המידה עם המשיבות. שעה ששני הצדדים הביאו ראיות להשקעות בסכומי כסף נטענים של מעל מיליון ₪, ובהתחשב בהשלכותיו של הצו על עסקי המבקשים, דומה שהפקדת סכום של 100,000 ₪ איננה מספקת בנסיבות העניין. לאור האמור, נפסק כי יש מקום להורות על הפקדה נוספת בסך 150,000 ₪, באופן שסך העירבון הכספי המופקד יעמוד על 250,000 ₪ להבטחת נזקי המבקשים, ככל שתידחה התביעה. 
 
 

29 בדצמבר, 2015,

0 תגובות

דמיון מטעה בין סימני מסחר

דמיון מטעה בין סימני מסחר
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שיצר) מיום 2.11.15 בבעש"א 24869-09-14 [פורסם בנבו] בו התקבל ערעור המשיבה על החלטת רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר (סגנית הרשם ז' ברכה) מיום 10.8.14. הפרשה עניינה רישום סימן מסחר וטענת חשש להטעיה.  
 
בקשת רשות ערעור הוגשה על ידי LEAPFROG DISTRIBUTION PTE LTD כנגד SONY CORPORATION. ההליך נדון בבית המשפט העליון, בפני כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין. ביום 23.12.2015 ניתנה ההחלטה בתיק. 
 

ההליכים בפני רשם סימני המסחר:

המבקשת הגישה בקשה לרישום סימן המסחר המעוצב ('SONICGEAR'). המשיבה הגישה התנגדות לרישום הסימן, בטענה כי קיים דמיון פונטי וויזואלי בין הסימן האמור לסימן הבית'SONY'  שבבעלותה. המשיבה טענה כי קישור בין מוצרי המבקשת ובין מוצריה שלה יפגע במוניטין שרכשה לאורך השנים, בפרט נוכח העובדה שקיימת חפיפה בסחורות ובקהל היעד של המוצרים; כי המבקשת מנסה להיבנות ממוניטין זה בחוסר תום לב; וכי רישום הסימן נוגד את תקנת הציבור.
 
ביום 10.8.15 לאחר שנבחנו טענות הצדדים בנושא, נדחתה התנגדות המשיבה לרישום סימן המסחר. סגנית רשם הפטנטים בחנה את עילות ההתנגדות שהעלתה המשיבה בהתאם לסעיפים 11(9); 11(13) לפקודת סימני המסחר  על מנת להכריע האם רישום הסימן החדש מעורר חשש להטעיה. שאלה זו נבחנה בהתאם למבחנים המוגדרים בפסיקה ובראשם "המבחן המשולש", הבודק את מראה הסימנים וצלילם; קהל הלקוחות וסוג הסחורות; ויתר נסיבות העניין והשכל הישר.
 
המשיבה ערערה על החלטת רשם הפטנטים לבית המשפט המחוזי.
 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ביום 2.11.15 קבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה על החלטת רשם הפטנטים. בית המשפט יישם גם הוא את המבחן המשולש כדי לקבוע היש ממש בטענת המשיבה להטעיה, ולאחר בחינת טענות הצדדים והשוואת הסימנים, מצא כי התמקדות במבחן המראה והצליל בשילוב עם מבחן השכל הישר ויתר נסיבות העניין, מובילה למסקנה כי אכן קיים דמיון מטעה בין הסימנים, ועל כן אין לאשר את הרישום. 
 
על פסק דין זה הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
 
תוצאות ההליך: בקשת רשות הערעור נדחית.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

רשות ערעור בגלגול שלישי

הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. נפסק כי אין זה המקרה שלפנינו,  וקשה להלום את טענת המבקשת כי בחינת הסימן למרכיביו מצדיקה גלגול שלישי. עסקינן ביישומה של הלכה – המבחן המשולש אליו נידרש.
 

מטרת סימן המסחר

סימני מסחר הם הדרך להבטיח זיהוים וייחודם של מוצריהם של אדם או חברה פלונית, לעומת מוצריהם של אדם או חברה אלמונית, והמטרה הבסיסית ברישומם, היא מניעת הטעייה. פקודת סימני המסחר, מאזנת בין היתר, בין אינטרס ציבורי זה, ובין עקרונות השוק החופשי כמו גם הזכות לחופש העיסוק (וראו עניין דנציגר בפסקה 15). 
 

סימן מסחר מטעה לא כשיר לרישום

סעיף 11 לפקודה, קובע מקרים בהם לא יהא סימן כשר לרישום, ביניהם:
 
"11 (9) סימן הזהה עם סימן שהוא שייך לבעל אחר וכבר הוא רשום בפנקס לגבי אותם טובין או טובין מאותו הגדר, והוא הדין בסימן הדומה לסימן כאמור עד כדי שיש בו להטעות;
(13) סימן שהוא זהה או דומה עד כדי להטעות לסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, לענין טובין שלגביהם מוכר הסימן היטב או לגבי טובין מאותו הגדר;
(14) סימן שהוא זהה או דומה לסימן מסחר מוכר היטב שהוא סימן מסחר רשום, וזאת אף לגבי טובין שאינם מאותו הגדר, אם יש בסימן המבוקש לרישום כדי להצביע על קשר בין הטובין שלגביהם מבוקש הסימן לבין בעל הסימן הרשום, ובעל הסימן הרשום עלול להיפגע כתוצאה משימוש בסימן המבוקש."
 
כך, סימן לא יהא כשר לרישום אם דומה הוא לסימן רשום באופן שיש בו כדי להטעות. 
 

המבחן המשולש

כדי להכריע האם מקרה פלוני נכנס בגדר העילות הללו, קבעה הפסיקה משכבר הימים בעניין פרו-פרו הנזכר את המבחן שנהוג לכנותו "המבחן המשולש", בגדרו נבחנת מידת הדמיון של הסימנים במראה ובצליל; מידת החפיפה בקהל הלקוחות ובסוג הסחורות; וכן מובאות בחשבון יתר נסיבות העניין, ועמן גם השכל הישר שאין להדירו מכל הכרעה. מבחנים אלה אינם בהכרח מצטברים, וכדי לקבוע האם סימן כשר לרישום יש לשקללם תוך בחינת כל מקרה לגופו. הבכורה ניתנת, על פי הפסיקה, למבחן הראשון של המראה והצליל שהוא המבחן המרכזי.
 

הקשר הנדרש בין הסחורות

בענייננו, בחנו סגנית רשם הפטנטים ובית המשפט המחוזי את סימני המסחר ומידת הדמיון ביניהם, כדי להגיע להכרעה האם הסימן המבוקש לרישום עלול להוביל להטעיית ציבור הצרכנים. הם הגיעו אמנם לתוצאות סותרות, אולם כבר נפסק בעבר כי "די במצב זה של 'תהיה' שמא יש איזה קשר בין הסחורות המסומנות בשני הסימונים כדי לפסול את הסימן השני". 
 

אופן ההשוואה בהתאם למבחן המשולש

כאמור, טענת המבקשת היא כי השאלה העקרונית המתעוררת בענייננו היא האם השוואה בין סימני מסחר צריכה להיעשות בשלמותם או בחלוקה למרכיביהם. סוגיה זו נדונה זה מכבר, ומכל מקום פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מתעלם מן הצורך לבחון את הסימן בכללותו. כך, דווקא נוכח בחינת הסימן בכללותו קבע בית המשפט בפסקה 6 לפסק הדין כי: "המשיבה לא הוכיחה את טענתה כי צרכן סביר יקרא את סימנה המעוצב כפי שהוא קורא את סימנה הלא מעוצב-SONICGEAR. אפשר לקרוא את הסימן המבוקש גם כ-SONI EAR  או כ-SONI CEAR או SONIR". 
 
בית המשפט העליון אוסיף כי מי שבקיאותו בלע"ז אינה גדולה ויתקשה להבחין בין SONI ל-SONY; ועסקינן בהבחנה זו, ולא בתחילית SON בלבד. בנסיבות דנן, הן בהפרדה מן החלק ה"קריא בקושי" שלאחר תחילית הסימן המעוצב, והן בהבלטה (לעומת הסימן הלא מעוצב) נוצר החשש להטעיה.
ועוד, נפסק כי אין בקביעתו של בית המשפט המחוזי כדי להעניק מונופול גורף על המילה SONI למשיבה. בית המשפט היה ער לחשש מיצירת מונופול שכזה ונתן דעתו לנושא בקבעו: 
"המשיבה הביאה בטיעוניה פסיקה האומרת כי יש להיזהר מלהעניק מונופול גורף מדי לבעל הסימן המסחרי. אולם דווקא העובדה שאישרו למשיבה לרשום את סימנה הלא מעוצב (SONICGEAR), מוכיח כי לא נתנו למערערת מונופול גורף מדי על סימנה, ואילו בחרה בסימן מעוצב שניתן לקרוא בו בבירור את שמה הנכון, לא היה נוצר חשש להטעיה." (פסקה 6).
 
בית המשפט העליון קיבל דברים אלו כנתינתם, וקבע כי בכך צימצם בית המשפט קמא את חשש המונופול. 
 

3 בפברואר, 2015,

5 תגובות

תפיסת נכסים ומינוי כונס נכסים לחומרי מחשב - צו אנטון פילר

תפיסת נכסים ומינוי כונס נכסים לחומרי מחשב - צו אנטון פילר
בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי חברת לייבדיאנאס בע"מ ויגאל רוזנקרנץ כנגד קובי (סבח) שחר, גורני אינטראקטיב בע"מ, ג'יסייטס בע"מ, וירטואלבוקס בע"מ, מסך – פרסום אלקטרוני בע"מ, רותם אופיר ובזק בינלאומי בע"מ. הבקשה נדונה בבית המשפט העליון, בפני השופטת אסתר חיות. ביום 29.5.2014 ניתנה ההחלטה בבקשה.
 
העובדות: בקשה למתן רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ג' גינת) מיום 4.5.2014 ומיום 8.5.2014, בהן נדחו בקשות המבקשים למתן צווים לתפיסת נכסים ולמינוי כונס נכסים לחומרי מחשב.
 
המבקשת 1, חברת לייבדיאנאס בע"מ, פועלת כרשם מוסמך של שמות מתחם מטעם איגוד האינטרנט הישראלי. לייבדיאנאס טוענת כי הקימה מערכת טכנולוגית מקורית לרישום שמות המתחם המבוססת על קוד תוכנה המוגן בזכויות יוצרים ומהווה סוד מסחרי שלה. המבקש 2, מר יגאל רוזנקרנץ, והמשיב 1, מר קובי (סבח) שחר, היו בעלי מניות ודירקטורים בחברה. לטענת החברה שחר היה מעורב בפיתוח ובכתיבה של חלק ניכר מקוד התוכנה שלה ובעקבות סכסוך שפרץ בין רוזנקרנץ ושחר, רכש רוזנקרנץ את מלוא אחזקותיו וזכויותיו של שחר בחברה. המשיבה 2, חברת גורני אינטראקטיב בע"מ, מפעילת אתר אינטרנט המשמש לרישום שמות מתחם בשם BOX (להלן: אתר בוקס). 
 
לטענת המבקשים, מבדיקה שערכו, הנתמכת בחוות דעת מומחה מטעמם, עלו אינדיקציות רבות לכך שרכיבים מהמערכת המופעלת באתר בוקס מבוססים על המערכת של החברה ומועתקים ממנה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי שחר אחראי לפעילות אתר בוקס, למעשי הפרת זכויות המבקשת ול"דליפת" סודותיה המסחריים, וכי נעשו מאמצים רבים להסתיר את מעורבותו בפעילות חברת גורני. המבקשים מוסיפים וטוענים כי זכויות היוצרים שלהם בקוד התכנה המשמשת את המערכת לרישום שמות המתחם וביצירות אחרות המוטמעות בו הופרו; סודותיה המסחריים של החברה נגזלו; וכי שחר הפר הן את ההסכם שכרת עם רוזנקרנץ והן את חובת האמון שלו.
 
המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לסעדים זמניים במעמד צד אחד וטרם פתיחה בהליך העיקרי, וביקשו את מינויו של עו"ד ירקוני כתופס נכסים לפי תקנה 387א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולחלופין כי ימונה ככונס נכסים לפי סעיף 16(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 וזאת לצורך איתור והעתקת ראיות או מידע, לרבות חיפוש והעתקת חומר מחשב, הדרושים לבירור המחלוקת בין הצדדים. 
 
החלטת בית המשפט המחוזי: בהחלטתו מיום 4.5.2014 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' גינת) את הבקשה וציין כי עיין בבקשה והוא סבור כי אין מקום להעניק את הסעד במעמד צד אחד וטרם שהוגש הליך עיקרי. בהחלטתו מיום 8.5.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיון מחדש. בית המשפט ציין כי הסעדים הינם מרחיקי לכת, ובשים לב לתשתית העובדתית שהובאה לפניו בשלב הנוכחי, אין זה מן הראוי ליתן סעדים אלה על פי צד אחד בלבד במקרה הנוכחי.
 
בית המשפט הוסיף כי במצב הדברים הנוכחי, היקפם של סודות המסחר, התוכנות המוגנות בזכויות יוצרים, והיוצר של תוכנות אלה אינו ברור ולפי סעיף 31 לכתב התביעה המבקשים נמנעים לפרט את הסודות המסחריים שנגזלו מהם ובהם קוד המקור של המערכת השייכת לחברה. 
 
עוד נקבע כי אם המבקשים סבורים שניתן להסיק מסקנות מפעילותם הגלויה של המשיבים, אין צורך בסעדים הללו ובהנחה שיש בסיס לטענות המבקשים, יעבור נטל ההוכחה אל המשיבים להוכיח כי העובדות הנוגעות לפעילותם שמורות בידיעתם המיוחדת. בית המשפט ציין כי העובדה שמרבית פעילות המשיבים מתבצעת באמצעות תוכנות מחשב, כמקובל במשק, אינה מצדיקה ליתן את הסעדים במעמד צד אחד וכי אמנם אין ספק שתפיסת החומרים תקל על המבקשים לנהל את המשפט אולם השאלה הנבחנת בשלב זה הינה האם להתיר את התפיסה טרם שנשמעה עמדת הצד שעלול להיפגע, ועל שאלה זו, כך נקבע, יש להשיב בשלילה. 
 
טענות בערעור: לטענת המבקשים החלטותיו של בית המשפט המחוזי יאפשרו למשיבים להעלים ראיות באמצעות שינוי קוד התכנה באופן בלתי הפיך. לטענת המבקשים, ברירת המחדל היא לדון בבקשה במעמד צד אחד אלא אם נקבע שקיום הדיון במעמד הצדדים לא יסכל את מתן הצו, ובית המשפט לא קבע כן. 
 
תוצאות ההליך:  נפסק כי דין הבקשה להידחות. התשתית העובדתית שהניחו המבקשים אינה מצדיקה את מתן הצו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

14 במאי, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית בתמונה ששודרה בתוכנית טלוויזיה

הפרת זכות מוסרית בתמונה ששודרה בתוכנית טלוויזיה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי  חיפה מיום 20.11.2013 בתיק ע"א  018924-07-13. הבקשה הוגשה על ידי יוסף טאובר (תבור) כנגד ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ. הבקשה נדונה בבית המשפט העליון, בפני השופט ניל הנדל. ביום 5.5.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, וקבע כי המשיבה לא הפרה זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונה שצילם אביו של המבקש. 
 
אביו של המבקש, אוסקר טאובר, צילם תמונה של הזמרת יפה ירקוני. התמונה המקורית נמסרה לירקוני, בעוד שהתשליל נשמר ברשות האב. מספר שנים לאחר שירקוני והאב הלכו לבית עולמם, שידרה המשיבה ראיונות עם בני משפחתה של ירקוני. במהלך הראיונות הוקרנה התמונה על המסך שלוש פעמים: פעמיים הופיע לצד התמונה הכיתוב "צילום אוסקר טאובר". כיתוב דומה הופיע, ככל הנראה, גם בפעם השלישית, אלא שבפועל רובו ככולו הוסתר על ידי כתובית אחרת. 
המבקש טען בתביעתו כי המשיבה הפרה את זכות היוצרים של המבקש ואת הזכות המוסרית של האב בתמונה. 
 
ההליך בבית המשפט השלום: התביעה בבית משפט השלום נדחתה (ת"א 45422-05-11, כב' השופטת מ' צור). נקבע כי האב העביר לירקוני את זכות היוצרים בתמונה בעוד שהשניים היו בחיים. מאחר והזכות הועברה לירקוני – אין למבקש עילה לתבוע את המשיבה בגין הפרת הזכות. עוד נקבע כי בנסיבות העניין לא הופרה זכותו המוסרית של האב, ואף אם הופרה – אין מקום לפסוק למבקש פיצוי. 
 
ההליך בבית המשפט המחוזי: ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי – נדחה על כל חלקיו (ע"א 18924-07-13, כב' השופט י' כהן). 
 
תוצאות ההליך: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובה - לא ניתן צו להוצאות בהליך זה בפני בית המשפט העליון (להבדיל מההליכים הקודמים).
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך
 
 

29 באפריל, 2014,

0 תגובות

תוקף סימן מסחר במסגרת הליך לסעד זמני

תוקף סימן מסחר במסגרת הליך לסעד זמני
בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי ROSHEN Confectionery Corporation, דילר בי.אמ.די. אינטרנשיונל בע"מ, Kharkov Biscuit Factory, דולינה גרופ בע"מ ולטפוד בע"מ כנגד Joint Stock Company Krasnyi Octybar, Open-Type Joint Stock Company Rot Frony, בטר צ'ויס בע"מ. התיק נדון בבית המשפט העליון בפני השופט יצחק עמית. ביום 22.4.2014 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 20.2.2014 (כב' השופט ג' גינת), בגדרה נדחתה בקשתן של המבקשות לסעדים זמניים האוסרים על המשיבות לאכוף את זכויותיהן מכוח סימני המסחר הרשומים על שמן.
המבקשות הינן תאגידים אוקראיניים ונציגיהם בארץ העוסקים בייצור ממתקים. בלב הסכסוך מצויים ארבעה סוגי ממתקים ושאלת תוקף סימני המסחר שהמשיבות רשמו עליהם.
בשנת 2005 המשיבות רשמו סימני מסחר על הממתקים מושא התביעה (סימני מסחר מס' 184179, 182759, 182758 ו-182763). אולם, רק בשנת 2013, כשמונה שנים לאחר רישום סימני המסחר, המשיבות החלו להשתמש בסימני מסחר אלו ופנו ללקוחות המבקשות בטענה כי המבקשות מפרות את סימני המסחר שלהן.
 
המבקשות הגישו לבית משפט קמא שתי תובענות בגדרן עתרו למתן סעד הצהרתי לפיו הן אינן מפרות את סימני המסחר של המשיבות, ואינן מעוולות כלפי המשיבות על פי כל דין אחר וכן בקשות לסעדים זמנים שיורו למשיבות שלא לפנות אל לקוחות המבקשות.
בנוסף המבקשות הגישו בקשה לרשם סימני המסחר למחיקת סימני המסחר.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: לאחר דיון במעמד הצדדים, דחה בית משפט קמא בהחלטתה את כל הבקשות לסעדים זמניים. נקבע כי המחלוקת דורשת בירור עובדתי ומשפטי מקיף ואין זה ראוי שבית המשפט יתערב בשלב המקדמי. כמו כן, קבע בית משפט קמא שאין מקום להתערבות בנוסח הפניות של המשיבות ללקוחות המבקשות, ככל שמדובר ב"דיווח אמת" על הליכים משפטיים תלויים ועומדים. 
 
עוד נקבע בהחלטה, כי יש "להקפיא" את הדיון בתובענות העיקריות עד להכרעת רשם סימני המסחר בשאלת תוקף סימני המסחר מושא הדיון.
 
תוצאות ההליך: הבקשה נדחית, ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

16 בינואר, 2014,

0 תגובות

האם זכות שימוש בלעדית בסימני מסחר היא עבירה?

האם זכות שימוש בלעדית בסימני מסחר היא עבירה?
בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 51339-07-13 [פורסם בנבו] מיום 27.10.2013 שניתנה על-ידי השופט נ' זלוצ'ובר.
בקשת רשות ערעור הוגשה על ידי יענקלה  נ. סחר בע''מ ואלעזר פרברי כנגד יואב אסולין ואבנר אסולין. הבקשה נדונה בבית המשפט העליון בפני השופט נעם סולברג. ביום 8.1.2014 ניתנה ההחלטה בבקשה.
 
העובדות: בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל בקשה למתן צו מניעה זמני שהוגשה על-ידי יואב ואבנר אסולין בקשר לשימוש בסימני המסחר שבבעלותם. 
 
החל משנת 1958 פעל עסק לממכר פלאפל אשר הוקם והופעל על ידי מר דוד אסולין. החל משנת 2001 לערך ובשל קשיים כספיים וניהוליים, נטלו חברת רשת והאחים אסולין הלוואות שונות ממר פרברי. בשל קשיים בהחזרת חובות אלו, חתמו הצדדים על הסכם בכתב היוצר מנגנון להשבת החוב הנ"ל למר פרברי. בהתאם להוראות הסכם זה, עברה כלל פעילותה העסקית של חברת רשת לחברה להקמת סניפים בע"מ וסוכם כי תשנה את שמה ותקרא חברת פלאפל אסולין בע"מ. מר פרברי קיבל לידיו 90% ממניות פלאפל אסולין 2003 וכך הפך למעשה לבעל שליטה בה. עוד נקבע מפורשות בהסכם כי עם גמר פירעון החוב, ישיב מר פרברי לאחים אסולין את מניות החברה בהם החזיק.
 
ביום 7.6.2005 נרשמו שני סימני המסחר מושא הבקשה על שמו של פרברי. ביום 8.11.2012, במסגרת "בקשה למחיקה ולביטול סימני מסחר רשומים" שהתנהלה לפני רשם סימני המסחר, מכוח סעיפים 38 ו-39 לפקודת סימני המסחר, נקבע כי לא היה מקום לרישום סימני המסחר על שם מר פרברי שכן אין הוא בעליהם החוקי של הסימנים. הרשם הורה על מחיקת סימני המסחר ממרשם סימני המסחר.
 
ביום 25.7.2013, הגישו האחים אסולין בקשה למתן צו מניעה זמני שנועדה למנוע מאת המבקשים לעשות כל שימוש חורג בסימני המסחר. כמו כן התבקש בית המשפט ליתן צו מניעה כלפי חברת יענקלה נ. סחר האוסר עליה לכנס את האסיפה הכללית של פלאפל אסולין בע"מ אשר נועדה ליום 31.7.2013. 
 
החלטת בית המשפט המחוזי: "האם זכות השימוש הבלעדית בסימני המסחר שניתנה בשעתו לחברת פלאפל אסולין 2003 בע"מ, היא זכות עבירה?... העברת זכות השימוש למשיבים 1 ו-2 [פרברי וחברת יענקלה – נ' ס'] ואשרור הסכם זה באסיפה הכללית עומד[ת] בניגוד מוחלט להחלטה החלוטה של הפוסקת... והיא עומדת גם בניגוד להוראת סעיף 50 לפקודה. לאחר שבוטל על ידי הפוסקת הרישום של סימן המסחר על שמו של המשיב 1 [פרברי – נ' ס'] ולאחר שהפוסקת קבעה מה שקבעה והחלטתה חלוטה, נראה לכאורה, שאין לאפשר גם את ניסיונו החדש של המשיב 1 [פרברי – נ' ס'] להעביר את זכות השימוש מחברת אסולין 2003 בע"מ למשיבים 1 ו-2 (פסקה 4 בעמוד 3). לנוכח האמור, נקבע כי "קמה עילת תביעה לכאורה. טענת המשיבים... דינה להידחות, שכן... זכות השימוש בסימני המסחר של חברת פלאפל אסולין 2003 בע"מ, לא ניתנת להעברה (פסקה 5 בעמוד 4). באשר ל'מאזן הנוחות' נקבע כך: "אין ממש... בטענת המשיבים שהנזק שיגרם למבקשים אם לא יינתן הצו הוא כספי בלבד, שכן גם בעניין זה כבר הביעה הפוסקת את דעתה... סיכון להטעיית הציבור באי מתן הצו ושמירת המצב החוקי הקיים וכן... נזק למוניטין של חברת פלאפל אסולין" (פסקה 5 בעמוד 5). לפיכך, נקבע כי ב"כפוף לחתימה על התחייבות עצמית על [סך של] 200,000 ₪ והפקדה במזומן או בערבות בנקאית צמודה בסך של 20,000 ₪, ניתן בזאת צו מניעה זמני האוסר על המשיבים 1 ו-2 לעשות שימוש בסימני המסחר... וכן ניתן בזאת סעד הצהרתי זמני, לפיו להחלטות האסיפה הכללית מיום 31/7/13 של חברת פלאפל אסולין 2003 בע"מ – אין תוקף" (פסקה 6 בעמוד 6). 
 
תוצאות ההליך: בקשת הרשות לערער נדחית. משנדחתה הבקשה, מתייתר הצורך להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע, והיא נמחקת בזאת. המבקשים ישלמו למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

9 באוגוסט, 2012,

0 תגובות

זכות עובד לתמלוגים מפטנט מעביד גם כאשר חוזה העבודה מורה אחרת

זכות עובד לתמלוגים מפטנט מעביד גם כאשר חוזה העבודה מורה אחרת

בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי ד"ר נמרוד בייר (המערער או המבקש) כנגד חברת פלוראליטי בע"מ (חברה בפירוק) וכנגד מפרק החברה (רוני רביע רו"ח ועו"ד). הבקשה נדונה כערעור בבית המשפט העליון בפני השופטת א' חיות, השופט י' עמית, השופט צ' זילברטל. ביום 1.8.2012 ניתן פסק הדין בערעור. המערער הגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט א' יעקב) במסגרת תיק פר"ק 16050-09-11, [פורסם בנבו] בגדרן נדחו שתי בקשות שונות שהגיש המבקש.

העובדות: המערער המציג עצמו כמי שהגה את הטכנולוגיה שעמדה בבסיס קיומה של החברה שבפירוק (שבגינה הוגשה בקשת פטנט), פנה לבית המשפט המחוזי, במסגרת הליכי הפירוק, וביקש כי תינתן לו רשות לפתוח בהליך נגד החברה. הבקשה נובעת מטענה שיש למבקש כלפי החברה בדבר זכותו לקבל תמלוגים בגין "אמצאת שירות". לשיטת המבקש, בירור המחלוקת בינו לבין החברה בענין זה אמור להיעשות בפני "הוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים" (להלן: הוועדה), שהוקמה בגדר הוראות חוק הפטנטים, תשכ"ז- 1967 (להלן: חוק הפטנטים) ועל-פי הוראת סעיף 134 לחוק הנ"ל.

החלטת בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו של המבקש בהחלטה קצרה לפיה: "לאור העובדה שההסכם שולל במפורש מן המבקש את התרופה לה הוא טוען ולאור [ה]אמור בתגובת הכנ"ר - הבקשה נדחית".

ההסכם העבודה שנזכר בהחלטת בית המשפט עוסק בסוגית "אמצאות וזכויות יוצרים", ולפיו, כל אמצאה של המבקש, לרבות "אמצאת שירות" כהגדרתה בחוק הפטנטים, יהיו קניינה של החברה והמבקש לא יהיה זכאי לכל תשלום או תמורה או תמלוגים בעד האמצאה, מעבר לסכומים שהוא זכאי להם על-פי אותו הסכם.

בהחלטתו הכריע בית המשפט, למעשה ללא מתן הנמקה, בשני עניינים הנתונים במחלוקת בין הצדדים: משמעות ההסכם, לרבות פירושו הנכון ותוקפו, והמסלול לבירור המחלוקת בעניין הזכות לתמלוגים, לרבות הגורם המוסמך להכריע בה.

לגישת בית המשפט המחוזי נוכח הוראת ההסכם, ולפי הוראת סעיף 134 לחוק הפטנטים, אין לוועדה סמכות לדון בטענות המבקש נגד החברה.

תוצאות ההליך: דין הערעור להתקבל, החלטת בית משפט המחוזי תבוטל. אין בהוראות ההסכם שבין הצדדים כדי לשלול על הסף את האפשרות שיש למבקש טענה לכאורית בעניין זכותו לתגמולים ואת האפשרות שמחלוקת זו אמורה להתברר בפני הוועדה. בית המשפט הורה כי הדיון יוחזר לבית משפט המחוזי על מנת שידון בכל יתר טענותיהם של בעלי הדין ויחליט, בהחלטה מנומקת, האם לקבל את בקשת המבקש.

בנוסף, נפסק כי המשיב יישא בשכר טרחת המערער בסך 20,000 ש"ח.

הערת DWO: המדובר בפסק דין תקדימי אשר קובע כי לוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים סמכות לבטל תנאי בהסכם עבודה אשר שולל מעובד זכות לקבלת פיצויים ותמלוגים בגין עבודתו.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

25 ביולי, 2010,

0 תגובות

גניבת עין בעיצוב מגזין אופנה

בית המשפט העליון, השופט א' גרוניס (רעא 4158/10) –  25.7.2010

תחום: גניבת עין

נושאים: צו מניעה זמני, סמכויות בית המשפט, דמיון בין סימני מסחר.

עובדות:

מדובר בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ליתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשים להוציא לאור מגזין אופנה בשם Belle. עקב דמיון לשם המגזין הקיים Elle, כמו כן הוגשה בקשה להוציא לאור את המגזין בשם אחר - BelleMode.

נפסק:

הערעור נדחה:  השופט לא קיבל את הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי.

הבקשה התקבלה: ביהמ"ש קיבל את בקשתם להוציא את המגזין בשם BelleMode.

נקודות מרכזיות

לעניין סמכות ביהמ"ש

בית המשפט קבע כי ב"נסיבות אלה, כאשר נדרשת בחינה של דמיון חזותי בין סימני מסחר, הרי שלערכאה הדיונית אין יתרון מובנה בשאלה זו ואין מניעה כי אכריע בה", בית המשפט סייג את החלטה זו בכך שכתב שאין להסיק מדרך זו כי כך יש לפעול בכל סיטואציה מעיין זו.

לעניין מבחן המראה והצליל

הוא המבחן המרכזי לבחינת קיומו של דמיון מטעה בין סימנה מסחר, משווה בין הסימנים על שלל מרכיביהם. נקבע כי הוספת המילה Mode מבטלת את הדמיון מבחינת הצליל וגם מבחינת המראה. כמו כן המבקשים שינו את עיצוב הגופן, גודלו ומיקומו של הסימן על שער המגזין.

נקבע כי עד להכרעה בהליך העיקרי ניתנת אפשרות למבקשים להוציא לאור את המגזין תחת השם BelleMode.

1 באפריל, 2010,

0 תגובות

גניבת סודות מסחריים והסכם אי תחרות

גניבת סודות מסחריים והסכם אי תחרות

בית המשפט העליון, השופט א' גרוניס (רעא 6724/09) – 4.1.10

תחום: גניבת סודות מסחריים

נושאים: חזקה לשימוש בסוד מסחרי, תניית אי תחרות – כהסדר כובל

העובדות

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי למתן צו מניעה זמני, אשר אוסר על המבקשת לפעול בתחום של פוליסות ביטוח מסוג Relocation.

הבקשה לצו מניעה זמני התבססה על שני טעמים עיקריים: האחד, תניית אי התחרות עליה חתמה המבקשת; השני, טענה לפיה פעילותה של המבקשת כרוכה בשימוש בסודות מסחריים של המשיבה.

נפסק

בקשה רשות הערעור נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

חזקה לשימוש בסוד מסחרי

סעיף 10 לחוק עוולות מסחריות קובע כך:

"חזקה על הנתבע כי השתמש בסוד המסחרי שבבעלות התובע, אם התקיימו שניים אלה:

(1) הסוד המסחרי הגיע לידיעתו של הנתבע או שהיתה לו גישה אליו;

(2) המידע שבו משתמש הנתבע דומה דמיון מהותי למידע נושא הסוד המסחרי".

על מנת שתקום חזקת שימוש לפי סעיף 10 לחוק עוולות מסחריות, נדרש כי יתקיימו שני תנאים מצטברים: האחד, כי הסוד המסחרי נמצא בידיעת הנתבע או שיש לו גישה אליו, והשני, כי הנתבע משתמש במידע הדומה דמיון מהותי לסוד המסחרי.

אין די בכך שלנתבע יש נגישות לסוד מסחרי על מנת לבסס חזקה כי הוא השתמש בו או עתיד להשתמש בו. קיים קושי לבסס הטלת איסור גורף על נתבע לעסוק בתחום עיסוק מסוים, אך בשל כך שיש לו גישה לסודות מסחריים העשויים להיות רלוונטיים לאותו תחום עיסוק.

ייתכן שיש לכך מקום כאשר מדובר בעיסוק שאין כל דרך לבצעו ללא היזקקות לסודות המסחריים. אין מקום להטלת איסור עיסוק גורף, על בסיס הנחת מוצא לפיה ככל הנראה תשתמש המבקשת בסודות מסחריים המצויים ברשותה.

תניית אי תחרות – כהסדר כובל

בחוזה שבין הצדדים נקבע איסור על המבקשת להתחרות בכלל בתחום הביטוח מסוג Relocation - תניית אי התחרות.

המבקשת טענה כי תניה זו בטלה, וזאת בשל כך שהיא מהווה הסדר כובל לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק ההגבלים העסקיים - סעיף זה עוסק ב"חלוקת השוק, כולו או חלקו, לפי מקום העיסוק או לפי האנשים או סוג האנשים שעמם יעסקו".

ככלל, הגישה בפסיקה היא כי טענה לקיומו של הגבל עסקי יש לברר בגדר ההליך העיקרי, ולא בשלב הבקשה לסעדים זמניים. הטעם לכך הוא, כי הכרעה בשאלה האם הסדר מסוים הינו בבחינת הסדר כובל מצריכה, פעמים רבות, בירור מעמיק שאינו יכול להתקיים בגדר בקשה לסעד זמני. עם זאת, הכלל האמור אינו מוחלט. חריג אחד הינו כאשר קיימת קביעה של הממונה על ההגבלים העסקיים לפי סעיף 43(א) לחוק ההגבלים העסקיים, כי הסדר מסוים הוא בבחינת הסדר כובל. קביעה של הממונה לפי סעיף 43(א) לחוק ההגבלים העסקיים הינה ראיה לכאורה לנקבע בה בכל הליך משפטי (סעיף 43(ה) לחוק). לפיכך, כאשר קיימת קביעה של הממונה, ניתן להסתמך עליה גם בשלב הבקשה לסעד זמני.

בנוסף, מן הפסיקה שהובאה לעיל נראה, כי כאשר אי החוקיות הנובעת מהיותו של הסדר מסוים הסדר כובל הינה ברורה ומזדקרת לעין, ניתן להביא זאת בחשבון עוד בשלב הדיון בבקשה לסעד זמני.

נפסק כי במקרה דנא, לא ניתן לקבוע בשלב זה, בלא בדיקה מעמיקה ויסודית אשר אינה מתאימה להליך ביניים, כי תניית אי התחרות הינה הסדר כובל וכי לא חל עליה פטור.

8 בפברואר, 2010,

0 תגובות

הטעייה ביחס לבקבוק משקה

בית משפט העליון, השופטת נחמה נאור (רע"א 10540/09) - 8.2.2010

תחום: בקשה לסעד זמני בטענת הטעייה ביחס לבקבוק משקה נושאים: ויתור משתמע על סעד זמני, דמיון מטעה

עובדות

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (השופט יהודה זפט) למתן צו מניעה זמני, אשר יאסור על המשיבים שימוש במשקה החדש ו/או בתוויות המופיעות עליו. בית המשפט קמא פסק כי משויתרו המבקשים על זכויותיהם בעיצוב הבקבוק בשלב הסעד הזמני, במסגרת ההסכם, אין מקום ליתן סעד זמני בנוגע לעיצוב הבקבוק.

נפסק

בקשת רשות ערעור נדחית, אין צו להוצאות. נפסק כי אין דמיון מטעה בין בקבוק המשקה החדש לבין הבקבוקים ששווקו על ידי המבקשות.

נקודות מרכזיות

ויתור משתמע על סעד זמני בעיצוב הבקבוק

נפסק כי המבקשות ויתרו על טענותיהן בעניין עיצוב הבקבוק בשלב הסעד הזמני. במסגרת הסעד הזמני טרוניית המבקשות הופנתה כלפי התווית, בעוד שעיצוב הבקבוק לא נזכר כלל ומשויתרו המבקשים על זכויותיהם בעיצוב הבקבוק בשלב הסעד הזמני - אין מקום ליתן סעד זמני בנוגע לעיצוב הבקבוק.

דמיון מטעה

נפסק כי אין דמיון מטעה בין בקבוק המשקה החדש לבין הבקבוקים ששווקו על ידי המבקשות עד להגשת הבקשה, ונראה כי סיכויי המבקשות לזכות בתביעתן בעילות המבוססות על טענתן בדבר דמיון מטעה בין הבקבוקים האמורים, אינם טובים.

7 בפברואר, 2010,

0 תגובות

ייבוא מקביל של משחקי מחשב

בית משפט העליון, השופט א' גרוניס (רע"א  10119/09) – 7.2.2010

תחום: זכויות יוצרים במשחקי מחשב

נושאים: הפרה של זכות היוצרים או ייבוא מקביל

עובדות:

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט י' זפט), בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לסעד זמני בו התבקש בית המשפט להצהיר, כי המשחקים אותם רכשה המבקשת בדרום קוריאה מותרים בייבוא לישראל מבלי שהדבר ייחשב להפרה של זכויות הקניין הרוחני.

נפסק :

בקשת רשות ערעור נדחית, אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

הפרה של זכות היוצרים או ייבוא מקביל

סעיף 1 לחוק זכות יוצרים התשס"ח-2007 מגדיר "עותק מפר", לגבי עותקים שנוצרו מחוץ לישראל, כך: "עותק שיובא לישראל אשר אילו היה נעשה בישראל, היתה עשייתו מהווה הפרה של זכות היוצרים להעתקה כאמור בסעיף 11(1); ואולם עותק שנעשה מחוץ לישראל ברשותו של בעל זכות היוצרים במדינה שבה נעשה, לא ייחשב לעותק מפר".

הסיפא של הקטע המצוטט עוסקת במצב הידוע כ"ייבוא מקביל". השקפתו היסודית של החוק היא כי ייבוא מקביל לגיטימי הוא.

באשר לפרשנות סעיף זה ביחס לייבוא מקביל פסק בית המשפט כי אין להכריע בשאלות אלו בגדר ההליך הנוכחי. מן הראוי שהמחלוקת תתברר בגדר התביעה שהגישה Spin Master נגד המבקשת בבית המשפט המחוזי מרכז.

19 בינואר, 2010,

0 תגובות

חשיפת פרטי גולש בשל טוקבק

חשיפת פרטי גולש בשל טוקבק

בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט אברהם אברהם (ברע (נצ') 213/09) – 19.1.10

תחום: חשיפת פרטי גולש בשל טוקבק (לשון הרע בטוקבק)

נושאים: מבחנים לחשיפת פרטי גולש, לשון הרע באינטרנט, האנונימיות באינטרנט

עובדות

המבקש פנה לבית משפט השלום בבקשה כי יכפה על המשיבה ליתן בידו את כתובת ה-IP של כותבי טוקבקים, שלטענתו הוציאו את דיבתו רעה. בית משפט קמא דחה את הבקשה. מכאן בקשת הרשות לערער.

נפסק

בקשת רשות הערעור נדחית, אין לחשוף את פרטי הגולשים.

אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

מבחנים לחשיפת פרטי גולש

שאלת חשיפתו של מפרסם אנונימי טרם הוסדרה בידי המחוקק. עם זאת נתנו שופטי שלום ומחוזי את דעתם בסוגיה, והדיעות חלוקות, וניתן לאפיינן בשלוש גישות:

הגישה האחת (גישתה של כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל, ה"פ (מחוזי ת"א) 1244/07 מזמור הפקות בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (אתר האינטרנט NRG), [פורסם בנבו], 2008) גורסת, כי לעובדת היות הפרסום ברשת האינטרנט דווקא, אין כדי להשליך על ההכרעה בשאלת החשיפה, ואם אדם פרסם פרסום פוגע, עליו לשאת באחריות, ולכן יש לחשוף את זהותו, אם עולה בידי התובע לשכנע בקיומה לכאורה של עוולה נזיקית העולה מן הפרסום.

הגישה השנייה, העומדת בקוטב הנגדי (בה אוחזת כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, בש"א (שלום י-ם) 4995/05 פלונית (קטינה) נ' בזק בינלאומי בע"מ, [פורסם בנבו], 2006), לפיה משום מאפייניה הייחודיים של הרשת – רק אם מגיע הפרסום כדי מעשה פלילי – יש מקום לחשיפת זהותו של המפרסם.

הגישה השלישית, גישת הביניים (המיוצגת מפיו של כב' השופט יצחק עמית (בר"ע (מח'-חי') 840/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET – מערכת הפורומים, [פורסם בנבו], 2007) גורסת, כי בשל מאפייניה של הרשת, וחשיבותה של האנונימיות שבגלישה, יש להוסיף על המבחן עליו הצביעה כב' השופטת אגמון-גונן "דבר מה נוסף".

בית המשפט מקבל את הגישה השלישית, גישת הביניים, לבחינת יסוד "דבר מה נוסף" לפי גישה זו, יש לבחון, בין היתר, את עוצמת הביטוי הפוגע (מבחינת תוכנו), היות הפרסום חד-פעמי או שמא חוזר ושיטתי, טיבו ומידת חשיבותו של האתר המפרסם, מאפייני הביטוי (פוליטי, מסחרי, פרטי), זיהויו של נשוא הפרסום כאיש ציבור או אדם פרטי, הרצינות שגולש סביר עשוי לייחס לביטוי (בשל מאפייניו של הפרסום, סוג האתר וכד'), ועוד כיוצא באלה סימנים, מהם ניתן יהיה לקבוע את האיזון הנכון שבין ההגנה על שמו הטוב של אדם, לעומת חופש הביטוי, ובהתחשב בחשיבותה של האנונימיות שבגלישה ברשת.

בית המשפט קובע כי הפרסומים אכן מהווים לשון הרע (כנגד דעת בית המשפט השלום).

ואולם בית המשפט קובע שאין מקום לחשוף את כתובת ה-IP של המגיב, מכיוון שהטוקבקים על תוכנם ועל השפה העילגת המאפיינת אותם, מלמדים על פגיעה אפשרית פחותה מאוד במבקש, הקורא הסביר איננו עשוי לראותן ברצינות רבה. ועל רקע החשיבות של האנונימיות לגלישה ברשת, בית המשפט איננו רואה מקום לחשיפת זהותם של המגיבים.

לשון הרע באינטרנט

בהכרעה בתביעת לשון הרע מתחרים, כידוע, זה בזה אינטרסים וזכויות אחדים, ובהם חופש הביטוי, זכותו של אדם לשמו הטוב, הזכות לפרטיות ועוד. עם זאת, לפי טעמי, משוואת האיזון שבין אינטרסים/זכויות אלו יש לבחון בתוך המסגרת המיוחדת בה אנו עוסקים, משמע רשת האינטרנט, משום מאפייניה הייחודיים, בהשוואה לעולם החומר שידענו עד היום.

בבואנו לעשות שימוש בכלי המשפט להם אנו מורגלים, עלינו להיות ערים למאפיינים הייחודיים  של האינטרנט. האינטרנט הוא שיח דינמי, מקוון, מבוזר, אינטראקטיבי והיפר-טקסטואלי. תחת כנפי המרחב הממוחשב חוסים אתרי עיתונות ותוכן, אתרים אישיים ומסחריים, פורומים, יומני רשת (בלוגים) לוחות מודעות מקוונים, קבוצות דיון וחדרי צ'טים, ולצידם של אלו צומחים ומשגשגים, לעיתים עד כדי גידולי פרא, התגוביות (טוקבק).

מקורות המידע, התכנים המגוונים של רשת האינטרנט והזמינות שלה לכל גולש, בבחינת  "הייד פארק" וירטואלי, הפכו את הרשת לגורם מכונן במדינות דמוקרטיות. הרשת היא "אוטסטרדת מידע" חובקת עולם שמקדמת את חזון "הכפר הגלובלי" והיא נחשבת למודל משודרג של "ככר העיר". האינטרנט הוא ספריית ענק שניתן למצוא בה הכל. ההנחה היא, שמדובר בתופעה חיובית, שיש לחברה אינטרס לקדמה ולהגן עליה.

האנונימיות באינטרנט

האנונימיות מקדמת את הדמוקרטיה אך גם את האנרכיה ברשת האינטרנט, יש לה יתרונות לצד חסרונות. נימוקי המצדדים ונימוקי המתנגדים לאנונימיות, אלו ואלו דברי אלוקים חיים. בית המשפט סבור כי, יתרונותיה של האנונימיות ברשת עולים על חסרונותיה ויש לראותה כנגזרת של חופש הביטוי ושל הזכות לפרטיות.

12 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן המסחר רב בריח

בית המשפט העליון, השופט א' גרוניס (רע"א  6658/09) – 12.1.10

תחום: הפרת סימן מסחר

נושאים: מבחני הפרה של סימן מסחר, ההבדל בין מבחני גניבת עין למבחני הפרת סימן מסחר, בחינת הפרת סימן מסחר ביחס לסימן מסחר מוכר היטב, בקשה להבאת ראיה נוספת, שיקולים שביושר במסגרת הסעד הזמני

עובדות

בקשת רשות ערעור על החלטתו של השופט זפט (מחוזי ת"א), אשר דחה את בקשת המבקשות למתן סעד זמני בשל טענת דמיון מטעה בין הסימנים. תוך שחייב את מולטילוק לשאת בשכר טרחה בסכום של 25,000 ש"ח.

לטענת מולטילוק, טעה בית המשפט קמא, שכן הסימן החדש של רב בריח אינו אלא וריאציה של סימנה וכי לקוחות שייחשפו לסימן החדש עלולים לטעות ולסבור כי מדובר בגרסה חדשה של סימנה המוכר היטב.

נפסק

הערעור מתקבל והחלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת.

ניתן בזאת צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לעשות שימוש בסימן המפר בתחומים הרלוונטיים.

הסעדים הזמניים ייכנסו לתוקף בתום שישה חודשים מיום מתן פסק דין זה, ויעמדו בעינם עד להכרעה בתובענה.

להבטחת נזקיה של המשיבה, יפקידו המבקשות ערבון בסך 50,000 ש"ח וכן ערבות בסך 2,000,000 ש"ח.

אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

מבחני הפרה של סימן מסחר

הפרה של סימן מסחר היא שימוש בו על ידי מי שאינו זכאי לכך (סעיף 1 לפקודת סימני מסחר). המבחן לקיומה של הפרה, כאשר אין מדובר בסימן זהה, הוא מבחן הדמיון המטעה. היינו, יש לבחון האם הסימן המפר דומה לסימן הזכאי להגנה, עד כדי קיומו של חשש סביר להטעיה של הציבור.

לצורך בחינת הדמיון המטעה פיתחה הפסיקה שלושה מבחנים עיקריים, שזכו לכינוי "המבחן המשולש": מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

בחינת השאלה האם קיים דמיון מטעה בין סימני התובעת לסימני הנתבעת צריכה להיעשות על דרך השוואה בין שני הסימנים בכללותם. עם זאת, אין די בכך שקיימים הבדלים מסוימים בין שני הסימנים כדי להביא למסקנה כי לא קיים דמיון מטעה. בהקשר זה חשוב להדגיש שתי נקודות:

האחת, הבחינה האם קיים דמיון מטעה בין שני סימני מסחר אינה נעשית בהכרח כאשר שני הסימנים מוצבים זה לצד זה. החשש להטעיה, שמפניו מגנים דיני סימני המסחר, כולל גם מצב בו נחשף הצרכן לשני הסימנים בנפרד ובמועדים שונים. על כן, גם אם כאשר מוצבים שני הסימנים זה לצד זה קיימים ביניהם הבדלים לא קטנים, אין בכך כדי לשלול את המסקנה כי קיים דמיון מטעה. זאת, כאשר קיים חשש סביר להטעיה אם ייחשף הצרכן לסימנים בהזדמנויות שונות.

השנייה, עשויים להיות מקרים בהם לא קיים חשש כי הציבור יטעה בין שני סימני המסחר במובן זה שהוא יחשוב כי מדובר באותו סימן מסחר, ועדיין יש לומר כי קיים דמיון מטעה. מצב כזה יתקיים כאשר ביסוד שני הסימנים ניצב "רעיון" זהה, אף אם ייצוגו הגרפי שונה, כך שקיים חשש סביר כי הצרכן יטעה לחשוב שהסימן המפר הוא וריאציה או חידוש של הסימן המוגן. השאלה מתי קיים דמיון מטעה בשל זהות רעיונית אינה תמיד פשוטה. יש להיזהר שלא להרחיב יתר על המידה את ההגנה הניתנת לסימני מסחר, כך שהיא תתפשט על כל מוטיב או מצג רעיוני בהם נעשה שימוש בגדר סימן המסחר. המבחן הוא האם הדמיון הרעיוני או הקשר האסוציאטיבי מקימים חשש כי הצרכן יסבור שמקורם של שני הסימנים אחד הוא. ההכרעה בשאלה זו צריכה להיעשות תוך הסתייעות, בין היתר, במבחנים המוכרים לנו מן המבחן המשולש, כגון חוג הלקוחות בו מדובר ויתר נסיבות העניין.

בית המשפט הפך את החלטת השופט זפט וקבע כי למרות שהסימנים אינם זהים, קיים לכאורה חשש כי הצרכן יקשר את הסימן החדש לדמות איש השרירים, במובן זה שייווצר אצלו הרושם כי שני הסימנים מגיעים מאותו מקור.

בנסיבות העניין, מעורר הדמיון הרעיוני חשש להטעיית הציבור, אשר עלול לסבור כי הסימן החדש הינו וריאציה מעודכנת של איש השרירים, על אף ההבדלים מבחינה גרפית בין שני הסימנים.

למסקנה זו בית המשפט הגיע בהתחשב, בין היתר, בשני נתונים שיש לייחס להם משקל לא מבוטל:

האחד, סימן המסחר החדש מיועד להיות בשימוש באותם שווקים בדיוק בהם נעשה שימוש בדמות איש השרירים. היינו, מדובר בפנייה לאותה קבוצה של לקוחות. עובדה זו רלוונטית לעניין מבחן חוג הלקוחות, שהינו המבחן השני בגדר המבחן המשולש, ויש בה כדי להעצים את החשש להטעיה.

השני, רב בריח עצמה עושה שימוש, כדין, בדמות איש השרירים בתחומים משיקים לתחום בו מבקשת היא לעשות שימוש בסימן החדש. בכך יש כדי להגביר את החשש כי יינטע בציבור הרושם שסימן המסחר החדש קשור לדמות איש השרירים ומהווה פיתוח והתאמה שלה לשוק דומה. בנסיבות העניין, אין די בתוספת הרקע בצורת מגן כדי להסיר את החשש להטעיה.

ההבדל בין מבחני גניבת עין למבחני הפרת סימן מסחר

המבחן לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר זהה בעיקרו לזה הנוהג לגבי יסוד ההטעיה בעוולת גניבת העין. עם זאת, קיים הבדל חשוב בין שתי העילות. בעילה של הפרת סימן מסחר נעשית השוואה בין הסימנים בכללותם, אולם במנותק ממכלול הפעילות של הנתבע. הווה אומר, ייתכן מצב בו ייקבע שקיים דמיון מטעה, על אף שפעולות מסוימות שנקט הנתבע, שהן חיצוניות לסימנים, מפיגות בפועל את החשש להטעיה. בעוולת גניבת העין, לעומת זאת, מושא הבחינה הוא התנהלותו הכוללת של הנתבע. השאלה הנבחנת היא האם יש בהתנהלות זו, בהתחשב בכל רכיביה, כדי להקים חשש סביר להטעיית הציבור.

הבחנה זו פועלת על פי רוב לצמצומה של עוולת גניבת העין ביחס לעילה של הפרת סימן מסחר, אולם היא עשויה לפעול גם באופן הפוך. היינו, הקביעה שבגדר עוולת גניבת העין יש לבחון את מכלול מעשי הנתבע עשויה לעתים להביא להרחבת ההגנה המוענקת בגדר עילה זו על פני ההגנה הניתנת בגדר דיני סימני המסחר.

בחינת הפרת סימן מסחר ביחס לסימן מסחר מוכר היטב

סימן מולטלוק הינו סימן מוכר, כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר. הפקודה מעניקה הגנה עודפת לסימן מסחר מוכר היטב, הן כאשר מדובר בסימן רשום והן כאשר מדובר בסימן שאינו רשום.

יתכן כי כאשר מדובר בסימן מסחר מוכר היטב נכון יהיה להרחיב את ההגנה עליו גם במובן נוסף. כוונתי למידת הדמיון בין הסימן האחר לבין הסימן המוגן שיש בה כדי להביא למסקנה כי קיים דמיון מטעה העולה כדי הפרה. כאשר הסימן המוגן מוכר היטב, ניתן לטעון כי החשש שהציבור יטעה מתעצם ועל כן גם דמיון חלש יותר בינו לבין הסימן המפר נחשב לדמיון מטעה.

ואולם הכרעה בשאלה זו אינה נדרשת לענייננו ועל כן אותיר אותה בצריך עיון.

בקשה להבאת ראיה נוספת

המבקש להסתמך בטענותיו בפני ערכאת הערעור על ראיה שלא הייתה בפני הערכאה הדיונית נדרש להגיש בקשה להבאת ראיות נוספות באופן הקבוע לשם כך בתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובהנחיית נשיא בית המשפט העליון 1/92.

כל עוד אין החלטה שיפוטית המתירה את הגשת הראיות הנוספות, אין בעל הדין רשאי להסתמך עליהן בטיעוניו.

על פי הנחיית נשיא בית המשפט העליון 1/92 הנזכרת, בקשה להבאת ראיה  נוספת "תציין עיקר מהותה של הראיה בלי לצרפה..." (סעיף 1 להנחיה).

נפסק כי מולטילוק לא פעלה כנדרש ממנה. בגוף הבקשה להבאת ראיה צירפה מולטילוק את הראיה הנוספת לבקשה, בניגוד לנוהל הנדרש לפי הנחיית הנשיא.

התנהלות זו הינה בבחינת התחכמות ועולה כדי חוסר תום לב.

מולטילוק אף הגדילה לעשות והתייחסה בטענותיה בגדר בקשת רשות הערעור לראיה שצירופה התבקש.

התנהלות דיונית זו הינה חמורה ומחייבת תגובה שיפוטית ראויה.

מן הראוי שלא להיענות לבקשה להבאת ראיה נוספת ולא להתייחס לחלקים בבקשה לרשות ערעור הנסמכים על הראיה הנוספת.

ואולם בנסיבות העניין, אין להסתפק בדחיית הבקשה להבאת ראיה נוספת כתגובה על הליקויים שנפלו באופן הגשת הבקשה.

להתנהלותה הדיונית של מולטילוק תהיינה השלכות נוספות לעניין שיקולי היושר שבוכן בית המשפט במסגרת סעד זמני.

שיקולים שביושר במסגרת הסעד הזמני

בגדר השיקולים הנשקלים על ידי בית המשפט לעניין מתן סעד זמני, יש לשקול גם שיקולים שביושר, ביניהם תום ליבו של מבקש הסעד (תקנה 362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי), מצא בית המשפט כי מבקש הסעד הזמני התנהג בצורה חסרת תום לב, רשאי הוא כאמור לדחות בשל כך את הבקשה לסעד זמני, אף אם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד. יחד עם זאת, אין בית המשפט מוגבל לבחירה בין שתי ברירות קצה ונתונה לו האפשרות לבור דרך ביניים, שבגדרה יינתן סעד זמני אם כי מוגבל. המגבלה יכולה לבוא על דרך צמצום היקף הסעד הזמני או על דרך תחימה של התקופה בה יהיה הוא בתוקף. בחירת האמצעי אותו ינקוט בית המשפט כלפי בעל דין שבאופן התנהלותו נפל פגם צריכה להיגזר מחומרת הפגם ומכלל נסיבות העניין.

במקרה דנא, על אף חומרת הפגם שבהתנהלותה הדיונית (במסגרת הבקשה לצירוף ראיות) של מולטילוק יש ליתן את הסעד הזמני שנתבקש בבית המשפט המחוזי, אולם לדחות את כניסתו לתוקף. זאת, בנוסף לשלילת זכותה של מולטילוק להוצאות בשתי הערכאות.

בנסיבות העניין, קבע בית המשפט כי הצו הזמני ייכנס לתוקף בתום שישה חודשים מיום מתן פסק דין זה. בית המשפט ציין כי לולא הבעייתיות בהתנהלותה הדיונית של המשיבה, הייתה תקופה זו ארוכה יותר באופן משמעותי.

1 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים במאגר נתונים

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו, כבוד השופט אבי זמיר (בשא (ת"א) 11667/09) - 13.9.09

בית המשפט העליון, כבוד השופט א' גרוניס (רעא 8304/09) - 1.12.09

תחום: זכויות יוצרים במאגר נתונים בסעד זמני

נושאים: שיקולים להענקת סעד זמני, זכויות יוצרים במאגר נתונים, העתקת נתונים מאתר באמצעות רובוט, מאזן הנוחות, שוק חופשי ותחרות

עובדות

דפי זהב "שאבה" נתוני 144 מן אתר בזק והיא עושה בהם שימוש באתר מתחרה, המופעל על ידה. בזק טוענת כי מדובר בהתנהלות אשר מהווה עבירה לפי חוק המחשבים, תשנ"ה – 1995, הפרה של חוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007, הפרת התחייבות חוזית ועשיית עושר ולא במשפט, כמו גם פגיעה בפרטיותם של המנויים.

לטענתה, המידע "נשאב" בדרך טכנולוגית, באמצעות שליחת מספר עצום של שאילתות סדרתיות ורצופות לאתר של בזק, תוך פריצה של מנגנון הגנה אשר נועד להגביל את מספר השאילתות.

דפי זהב כופרת בטענות אלה. לשיטתה, אין לבזק זכות יוצרים או כל זכות אחרת במידע הגולמי של פרטי המנויים, ופרסומו על ידה אינו מהווה הפרה של הסכם או דין כלשהם ואינו פוגע בפרטיות המנויים.

נפסק

לא הוכחה זכות לכאורה לקבלת הסעד ומאזן הנוחות נוטה לטובת דפי זהב.

הוצאות הבקשה, ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

הבקשה נדחית

בקשת רשות ערעור

גם בקשת רשות הערעור עך החלטה זו נדחתה,  תוך פסיקת הוצאות בסך של 30,000 ש"ח.

נפסק כי אף אם יש הבדלים מסוימים בין המקרה שנדון בעניין רע"א 2516/05 מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ נ' חברת אול יו ניד בע"מ  לבין המקרה דנא, אין בכוחם של הבדלים אלו כדי לשנות מן המסקנה לפיה אין להכריע בשאלות המשפטיות הלא פשוטות המתעוררות בענייננו בגדר בקשה לסעד זמני. באשר לטענות בעניין זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט, הרי קיים דמיון גדול ביניהן לבין אלו שנבחנו בעניין מעריב. ההבדלים עליהם הצביעה המבקשת אינם משמעותיים דיים כדי להצדיק הכרעה בשאלות אלו בשלב הנוכחי. גם באשר ליתר העילות עליהן מסתמכת המבקשת, תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי אין להכריע בהן בגדר בקשה לסעד זמני. מדובר בשאלות מורכבות וקשה להעריך בשלב זה לאן תיטה הכף. במצב דברים זה, על ההכרעה בבקשה לסעד זמני ליפול לפי מאזן הנוחות. מסכים אני עם בית משפט קמא, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה וכי נזקיה של המבקשת יוכלו למצוא מענה הולם בפיצוי כספי.

נקודות מרכזיות

תנאים לקבלת סעד זמני

על בעל דין המבקש לקבל סעד זמני בהליך אזרחי לעמוד בשני תנאים מצטברים:

א. התנאי הראשון הוא קיומה של זכות לכאורה לקבלת הסעד. במילים אחרות, על המבקש להוכיח כי סיכוייו לזכות בהליך העיקרי טובים. הערכת סיכוייה של התביעה במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני היא לכאורית בלבד ותלויה בחומר העומד בפני בית המשפט במועד הדיון. הערכה זו אפשר ותשתנה לאחר שיוצג בפני בית המשפט מלוא חומר הראיות במסגרת ההליך העיקרי.

ב. התנאי השני הוא הוכחה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. במסגרת עריכת מאזן הנוחות, על בית המשפט לבחון את הנזקים שייגרמו לכל אחד מהצדדים כתוצאה מהענקתו או אי-הענקתו של הסעד המבוקש.

בין התנאים מתקיים יחס המוכר כ"מקבילית כוחות" - ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכוייו של מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, יקל עמו בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך. עם זאת, על המבקש לעמוד ברף מינימאלי, בנוגע לכל אחד מן התנאים בנפרד, שאם לא כן, לא יהיה מקום למתן סעד זמני.

שיקול מרכזי נוסף הוא השאלה האם קיימת זהות בין הסעד הזמני המבוקש לבין הסעד הקבוע המבוקש בהליך העיקרי, כך שמתן הסעד הזמני עלול, במידה רבה, לייתר את המשך הדיון בהליך העיקרי. אמנם, בעובדה זו אין כשלעצמה כדי לשלול מתן סעד זמני כשזה נדרש, אך שיקול זה מצטרף לשיקולים נוספים שיילקחו בחשבון במסגרת ההחלטה בבקשה.

תחרות חופשית

בעריכת "מאזן נוחות" יש לקחת בחשבון גם אינטרסים ציבוריים של שוק חופשי ותחרות (הוגנת). בדרך כלל, יטו עקרונות של פלורליזם ושוק חופשי את הכף כנגד הגבלת עיסוקו של "שחקן חדש", אשר מבקש להצטרף למערכה של אספקת שירות מסוים, תוך שמירה כמובן על כללים של תחרות הוגנת.

ראוי לציין כי תחרות חופשית – הנגזרת, בין השאר, מעקרון חופש העיסוק – היא מדיניות ראויה ורצויה, כל עוד אינה פוגעת שלא כדין בערכים מוגנים אחרים: 'קיומה של תחרות חופשית הוא אינטרס ציבורי. שיטתנו החברתית והכלכלית מכירה בערכה של תחרות חופשית... תחרות חופשית עשויה להביא להורדת מחירים, לשיפור איכותו של המוצר ולשיפור השירות אשר ניתן אגב מכירתו. תחרות חופשית עשויה אף לעודד פיתוחו של המשק בדרך של יוזמות לגיטימיות לסוגיהן. הישגים אלו, אשר התחרות החופשית עשויה להשיג, אנו מבקשים לעודד'.

זכויות יוצרים במאגר 144

ספק רב אם לבזק זכות יוצרים במאגר המידע של 144. לפי הוראת סעיף 5 לחוק זכות יוצרים, לא משתרעת הזכות על "עובדה או נתון". דפי זהב עושה שימוש, כך נראה, רק בנתונים הגולמיים, לא ב"פלטפורמה". יתרה מכך, בזק לא הראתה כי במאגר מושקעת יצירתיות; במאמץ אין די, וספק בעיניי אפילו אם ניתן לראות באותן שאלות בודדות המופנות ללקוח בזק שיוצר קשר עם השירות באופן אקראי וקבלת פרטיו העדכניים, משום "מאמץ" כלשהו.

פגיעה בפרטיות

ספק רב גם אם ישנה פגיעה של ממש בפרטיותם של מנויי בזק. כל מנוי, אשר לא מבקש לחסות את פרטיו, לוקח בחשבון כי אלו נגישים לכלל הציבור.

כב' השופט גבריאל בך: "כתובת ומספר הטלפון של אדם נכללים, לשיטתי, בין ענייניו הפרטיים. אך אם הוא מוסר פרטים אלה לחברת הטלפונים לצורכי פירסום, או מסכים הוא בשתיקה לפירסומם בספר הטלפונים, הרי הוא ללא ספק נותן את הסכמתו, לפחות מכללא, לשימוש החופשי בפרטים אלה על-ידי כולי עלמא, ועל-כן אין בשימוש בפרטים אלה ובהפצתם משום פגיעה אסורה בפרטיות. לעומת זאת, אם עומד אדם על החזקת טלפון "במספר חסוי", אזי נשללת הסכמתו להפצת המספר ברבים, ובמקרה כזה פירסום המספר לגורם בלתי מוסמך עלול להוות פגיעה בפרטיות, אם הוא תואם את אחת הקטיגוריות המנויות בסעיף 2 לחוק".

חוק המחשבים ושאיבת נתונים באמצעות רובוט

אכן, הדעת אינה נוחה מהדרך שבה "נשאבו" הנתונים מאתר בזק. השאלה, אם הדבר מהווה הפרה של חוק המחשבים תבחן בתיק העיקרי. על פני הדברים אין לפסול על הסף את טענת ההגנה, שלפיה אם אכן לא מדובר בקניין של בזק, אלא מידע שנגיש לכל הציבור, אזי אין כל פסול בכלי טכני, שנועד אך לחסוך זמן בהעתקת הנתונים.

מאזן הנוחות

בכל הנוגע למאזן הנוחות. האינטרס הציבורי, כאמור לעיל, הוא של פתיחת שוק ועידוד תחרות, בדרך של אי-פגיעה יתר על המידה בחופש עיסוקה של המשיבה. אם יינתן הצו הזמני, לא יתאפשר למשיבה להפעיל על-אתר את האתר ולתת את השירות שאותו היא מבקשת לתת לציבור.

אם לא יינתן הצו הזמני והמבקשת תזכה בתביעה העיקרית, תוכל להיפרע כספית מהמשיבה, ככל שתוכיח נזקים באותה תקופה ביניים של פעילות האתר. אעיר, בהקשר זה, שלא הוצגה בפניי תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענת בזק, כאילו מצויה דפי זהב בקשיים כלכליים כאלה, שימנעו את האפשרות להיפרע ממנה בעתיד.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור