משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: גזל סוד מסחרי

1 בספטמבר, 2014,

1 תגובות

תנאים להוכחת קיומו של סוד מסחרי

תנאים להוכחת קיומו של סוד מסחרי
תביעה שהוגשה על ידי חברת רחמני ד.א.מ עבודות עפר בע"מ וחברת פב טק (2003) בע"מ, כנגד מדינת ישראל, משרד הביטחון וצבא ההגנה לישראל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן.
 
העובדות: בשנת 2001, קבוצת אנשי עסקים ישראליים, אשר הייתה סבורה כי יש בידה פתרון לבעיית המנהרות, פנתה לבכירי מערכת הביטחון שעמם הייתה לה היכרות מוקדמת, על מנת לשכנעם לקבל את הפתרון המוצע. פתרון היזמים היה מבוסס על שיפור ושדרוג של כלי מסוים.
 
בתובענה נטען, כי אף שמרבית גורמי המקצוע בצבא סברו כי המדובר בפתרון מתאים, טולטלו יזמי הפתרון בין הגורמים השונים במערכת הביטחון במשך שלוש שנים, כאשר כל אותה עת היזמים השקיעו ממרצם ומכספם בשיפור ובשדרוג הפתרון המוצע, לפי הצרכים שהוצגו לפניהם על ידי מערכת הביטחון. על פי הטענה, בסופה של אותה תקופה התברר ליזמים, כי לא רק שמערכת הביטחון איבדה שנים יקרות שבהן הייתה יכולה לעשות שימוש בפתרון המוצע, אלא שסודות מסחריים שהפקידו היזמים בידי נציגי מערכת הביטחון הועברו לצדדים שלישיים, תוך הפרת התחייבויות מערכת הביטחון להתקשר עמם ללא מכרז, לצורך יישום הפתרון.
 
על בסיס העילות המשפטיות המפורטות לעיל טענו התובעות, כי על המדינה לשלם להן את סך של 8,500,000 ₪, המשקפים את פיצויי הציפייה בגין הרווח הצפוי מהפרויקט נשוא המכרז, ולחילופין סך של 5,500,000 ₪, המשקפים את פיצויי ההסתמכות בגין הפרת חובות חקוקות החלות על המדינה בגין חוק חובת מכרזים ובגין דיני המכרזים.  
 
תוצאות ההליך: בית המשפט דחה את טענת התובעות, לפיה מערכת הביטחון עשתה שימוש בסודות מסחריים שהיזמים הפקידו בידיה וכי הנתבעת התחייבה להתקשר עם התובעות כ"ספק יחיד", לצורך יישום הפתרון. 
יחד עם זאת, נפסק כי התובעות זכאיות לפיצויי הסתמכות מהנתבעת בשל התנהלות מערכת הביטחון שלא בדרך מקובלת ובתום לב בשלב המכרז. 
 
לאור האמור, התביעה מתקבלת בחלקה והנתבעת תפצה את התובעות בסך של 50,000$.
 
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

18 בפברואר, 2014,

0 תגובות

גזל סוד מסחרי ביחס לפרויקט נדל"ן

תביעה שהגיש ברוס מינצר כנגד האדריכלים עירית-ברכה סולסי-שלף, דרור יעקב גרשון וחברת שכון ובינוי יזמות נדל"ן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט אורי שהם. ביום 5.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע, ולתשלום פיצויים בסכום של 751,431 ₪, בעילות של גזל סוד מסחרי; תיאור כוזב; תחרות לא הוגנת; הפרת הסכם; ועשיית עושר ולא במשפט. 
 
התובע, יזם בתחום הנדל"ן פנה אל הנתבעים, אדריכלים במקצועם וביקש את עזרתם בקידום פרויקט נדל"ני, על-פי רעיון ה-TOD ("Transit Oriented Development"). הנתבעים הכינו עבור התובע תוכנית רעיונית ובגין עבודתם זו של הנתבעים שולם להם על ידי התובע ולאחר מכן ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה.
לשיטתו של התובע, מאחר שהוא לא נענה לדרישות השכר של הנתבעים, הם פעלו בחוסר תום לב כלפיו, והפרו את הסכם ההתקשרות. לטענות השתמשו הנתבעים בכל המידע היזמי אליו הם נחשפו, פנו אל הנתבעת 3, עניינו אותה באותו פרויקט, ואף העבירו אליה את כל המידע, על מנת שזו תעסיק אותם, ותוציא את הפרויקט לפועל. פנייתם של הנתבעים אל הנתבעת 3 טירפדה את המשא ומתן של התובע עם בעלי החלקות ביחס לפרוייקט, וגרמה להם לסגת מהמשא ומתן עימו. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה, בית המשפט חייב את התובע בהוצאות הנתבעים בסכום של 20,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

16 בינואר, 2014,

0 תגובות

אין סוד מסחרי ביחס לפרטי ספקים שהועברו לעמיל מכס

תביעה שהוגשה על ידי חברת ארט יודאיקה בע"מ כנגד ג. טלי עד שינוע בע"מ, אברהם דביר ורימון יודאיקה ירושלים בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט יחזקאל קינר. ביום 26.12.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעיקרה טענה לגזל סוד מסחרי, שהוא פרטיהם של ספקים מחו"ל, וטענה להפרת חובות עמיל מכס כשלוח של היבואן, הבאה לידי ביטוי בעשיית שימוש לרעה בפרטים הנ"ל. 
הנתבעים 1, 2 שימשו כעמיל מכס של ארט יודאיקה. במסגרת פעילות זו העבירה ארט יודאיקה לידי טלי עד ודביר מסמכי יבוא, רשימות ספקים ומסמכים מסחריים מסוגים שונים, הכוללים לטענת ארט יודאיקה סודות מסחריים. הנתבעת 3 היא מתחרה של ארט יודאיקה והיא עובדת עם הנתבעים 1,2 שהפסיקו לעבוד עם ארט יודאיקה.
 
ארט יודאיקה טענה בתביעתה כי הנתבעים עשו שימוש במידע שהגיע לידיהם בפעילותם כעמילי מכס על מנת להגיע לספקי ארט יודאיקה. נטען גם כי רימון יודאיקה הזמינה מספק הטקסטיל העתק של מוצרים שארט יודאיקה מייצרת אצל אותו ספק.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. מאחר ונקבע כי הנתבעים הפרו את חובת השליחות לא ניתן צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

22 ביולי, 2013,

0 תגובות

הפרת חובת אמון של עובד במצב בו אין סוד מסחרי

הפרת חובת אמון של עובד במצב בו אין סוד מסחרי
תביעה בגין הפרת סוד מסחרי שהגישה חברת דיזנהויז יוניתורס תיירות נכנסת (1998) כנגד תוחפה עלי, סנא סרוג'י וחברת איתרניתי טראבל בע"מ. התביעה הוגשה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים ונדונה בפני השופטת שרה שדיאור, נציג ציבור (עובדים) הגב' גילה פרימק, נציג ציבור (מעבידים) מר יהושע ענר. ביום 8.6.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת, סוכנות לנסיעות. הנתבעת 1, גב' תוחפה עלי, עבדה כמפעילת תיירות בתובעת, הנתבעת 2 גב' סנא סרוג'י עבדה אצל הנתבעת כמנהלת תחום תיירות נכנסת מהמזרח הרחוק, מצרים וירדן. הנתבעת 3 היא חברת תיירות בשם "איתרניתי" שהוקמה ביום 10.11.08 ובה בעלת המניות היא אחות של  הנתבעת 2 גב' ראדה זנוויל.
 
התובעת טוענת כי הנתבעות יחדיו, ולחוד נהגו באופן בלתי הגון ובפעולתן הסיטו את כל תנועת התיירות מאינדונזיה ומזרח אסיה מהתובעת לנתבעת 3 וגרמו לתובעת הפסדים בסכומים ניכרים ביותר. התביעה מתייחסת לעילות שונות ובהן פגיעה בסודות מסחריים, חבלה בעסקי התובעת לפי חוק עוולות מסחריות, תרמית, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובת האמון של עובד, גרם הפרת חוזה ועוד.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי למרות שלא הוכח סוד מסחרי, הנתבעות פעלו בחוסר תום לב תוך הפרת חובות אמון.
 
נפסק כי הנתבעות ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:
גב' תוחפה עלי תשלם לתובעת סך של 69,000 ₪. 
גב' סנא סרוג'י תשלם לתובעת סך של 137,500 ₪. 
חברת איתרניתי טרוולס בע"מ תשלם לתובעת סך של 206,500 ₪. 
 
בנוסף נפסק כי ישלמו הנתבעות שכ"ט עו"ד התובעת כלהלן: 
גב' תוחפה עלי תשלם סך של 6,000 ₪. 
גב' סנא סרוג'י תשלם סך של 12,000 ₪. 
החברה איתרניתי בע"מ תשלם סך של 20,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

28 במאי, 2013,

0 תגובות

אין הגנה על רעיון לאתר

אין הגנה על רעיון לאתר
תביעה שהגישה ד"ר דינה לובל כנגד חברת פאם קורנר בע"מ ומנהלה דרור אוברמן, התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז ונדונה בפני השופט בנימין ארנון. ביום 17.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העבדות: תביעה לקבלת פיצוי כספי בסך מיליון ₪, צו מניעה קבוע וצו למתן חשבונות. התובעת טענה כי הנתבעים, הקימו אתר אינטרנט הידוע בשם mygrandchild.com תוך עשיית שימוש שלא כדין ברעיונות ובתוכניות אותן פיתחה התובעת בקשר להקמת אתר דומה. לטענת התובעת, בכך הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים שלה, גזלו את סודותיה המסחריים ועשו עושר ולא במשפט על חשבונה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. מרבית טענותיה של התובעת בדבר העתקה של הנתבעים מתוצריה מתייחסות להעתקה של "רעיונות" מובהקים, אשר אינם מוגנים על פי דיני זכויות יוצרים.  בנוסף, נפסק כי התובעת לא הוכיחה כי לנתבעים הייתה גישה או נגישות למסמכיה, לגביהם טענה כי הועתקו, וכן לא עלה בידיה להוכיח כי קיים דמיון מהותי בין מסמכיה אלו לבין אתר הנתבעים. 
 
כמו כן, נפסק כי התובעת תשלם לנתבעים, הוצאות משפט ושכ"ט עוה"ד בסכום של 90,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

13 בדצמבר, 2012,

0 תגובות

ריגול תעשייתי בדרך של פריצה לחומר מחשב

ריגול תעשייתי בדרך של פריצה לחומר מחשב
תביעה שהוגשה בתחילה על ידי חברת גאמידה מדאקויפ בע"מ כנגד חברת גטר ביו מד בע"מ, חברת Fisher Scientific Company L.L.C ומר יעקב טוויק (בהמשך הועבר התביעה כנגד טוויק לבית הדין לעבודה והתביעה כנגד גטר הסתיימה בפשרה). התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט עמירם בנימיני. ביום 5.12.2012 ניתן פסק הדין בתביעה כנגד פישר.
 
העובדות: תביעה לתשלום פיצויים בסך 4 מיליון ₪ בגין גזל של סודות מסחריים ושימוש בהם. התובעת טוענת כי הנתבעת, חברת FISHER SCIENTIFIC העולמית, שיתפה פעולה עם עובד לשעבר של התובעת, יעקב טוויק, אשר הורשע על פי הודאתו בכך שחדר ללא רשות למחשבי התובעת ונטל משם חומרים שונים (חדירה לחומר מחשב). התובעת טוענת כי הנתבעת עודדה את טוויק לחדור למחשבי התובעת לצורך השגת מידע סודי השייך לה, ולשם שימוש במידע על מנת לפגוע בעסקיה. 
התביעה הוגשה תחילה גם נגד טוויק וחברת גטר ביו מד בע"מ (להלן: "גטר"), שהיא נציגתה של הנתבעת בישראל. טוויק עבד בגטר בעת שביצע את החדירות הבלתי מורשות למחשבי התובעת, ועשה לשם כך שימוש במחשביה. התביעה נגד טוויק הועברה לבית הדין לעבודה, בהתאם להוראת סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, ובסיומה חויב טוויק לשלם לתובעת סך של 1 מיליון ₪ (פסק הדין ניתן מכוח סעיף 79א. לחוק בתי המשפט). התביעה נגד גטר הסתיימה בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ולפיו חויבה גטר בתשלום סך של 400,000 ₪ לתובעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי כתב התביעה חושף פרשה חמורה של גזל סודות מסחריים, שבוצע בידיעתה המלאה ובעידודה של הנתבעת. הנתבעת הפעילה עובד לשעבר של התובעת (טוויק) כסוכן שפעל עבורה אצל התובעת. הלה חדר למחשבי התובעת מאות פעמים, תוך ביצוע עבירות לפי חוק המחשבים, כדי לדלות משם מידע עסקי חסוי שהנתבעת שמחה לקבל ואף השתמשה בו כדי לפגוע בתובעת. עסקינן בריגול תעשייתי שביצעה הנתבעת אצל התובעת, כדי לשאוב מידע חסוי על מתחרותיה. 
 
נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 600,000 ₪ כפיצוי סטטוטורי בגין גזל סודותיה המסחריים (1,000,000 ₪ פיצוי בתיק זה, בקיזוז הסך של 400,000 ₪ שגבתה התובעת לפי פסק הדין שניתן נגד גטר). 
 
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 60,000 ₪, ובנוסף תשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך 150,000 ₪. סכומים אלו ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

22 בנובמבר, 2011,

0 תגובות

גניבת עין במצעים והפרת חובות אמון של מתווך

גניבת עין במצעים והפרת חובות אמון של מתווך

תביעה שהגישה חברת ציפי דבש בע"מ כנגד חברת שמיכות מורן מ.ד. בע"מ ומנהלה וכן תביעה שכנגד. התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז ונדונה בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 22.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

הנתבע (דני דלל), קישר בין דבש לבין מפעל סיני. בתמורה לסיועו הובטחה לדני דלל עמלה בשיעור של 3% עד 5%. זמן לא רב לאחר מכן, החל הנתבע לייבא מצעי תינוקות דומים מהמפעל הסיני. בסמוך לאחר מכן ניתק המפעל הסיני את הקשר עם דבש.

דבש הגישה תביעה כנגד דלל בה טענה כי יבוא הסחורה המתחרה מהווה הפרה של זכויות קניין רוחני, שימוש בסוד מסחרי , גניבת עין  ועשיית עושר ולא במשפט. בנוסף לטענת דבש המפעל הסיני ניתק את היחסים בשל לחצו של דני דלל ופעולה זו מהווה התערבות לא הוגנת בקשרי המסחר עם המפעל הסיני והפרת אמונים.

דלל תבע את דבש, במסגרת התביעה שכנגד נטען כי לא שולמה העמלה המגיעה לו וכי ציפי דבש הוציאה את דיבתו של דני דלל ופגעה במוניטין שלו, בהאשמות הקשות , והמופרכות, שהטיחה נגדו, בפני בעלי חנויות ובפני המפעל הסיני.

תביעתן של התובעות (ציפי דבש) התקבלה. נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך  159,108₪. בנוסף, ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים, לייבא, לייצר לשווק ולמכור מוצרים הדומים למוצרי דבש.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים בהוצאותיה הגשת תביעתה ובשכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪.

התביעה הנגדית נדחית, למעט סכום העמלה בסך 10,510 ₪  בה הכירה ציפי דבש.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

אי רישום מדגם בסט מצעים

בית המשפט דחה את הטענה כי יש לדבש קניין רוחני בסט המצעים. נפסק כי ציפי דבש לא השכילה לפעול על פי דיני המדגמים, על מנת לזכות בהגנת הדין (רישום מדגם היה מאפשר תביעה על הפרת מדגם).  דבש הגישה בקשות לרישום מדגמים, אולם התיקים בעניין נסגרו מחוסר מעש ציפי דבש לא השיבה לדו"ח השגות שנשלח אליה ולהודעות.

רק לאחר הגשת התביעה פנתה ציפי דבש, לרשם המדגמים בבקשה לשוב ולפתוח את התיקים ואולם רשם המדגמים דחה את הבקשה.

במצב דברים זה אין התובעות יכולות לסמוך עצמן, בתביעה שלפני, על טענה לקיום זכות קניין רוחני בעיצוב סט המצעים.

דחייה מטעם זה של טענה לקיום זכות קניין רוחני בעיצוב  שוללת בנסיבות העניין גם את האפשרות לטעון לקיומה של זכות בעיצוב מכוח דיני  עשיית עושר ולא במשפט.

גזילת סוד מסחרי

סעיף 16 לחוק עוולות מסחריות מגדיר סוד מסחרי כ  "כל סוג, מידע עסקי שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני,  מתחריו ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו עיצובו ".

המוצר הנמכר לכל דורש בשווקים, כדוגמת סט המצעים בו עסקינן , אינו יכול,  מטבע בריאתו, להיכנס להגדרה זו, שכן הוא מידע שניתן לגלות בנקל.

גניבת עין

נטילת מוניטין קבועה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, המעגן כיום את העוולה של גניבת עין. וזו לשון הסעיף: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

על מנת לבוא בגדרה של העוולה נדרש, כידוע, להוכיח שני יסודות מצטברים , ראשית:  קיומו של מוניטין לתובע אצל ציבור הלקוחות הפוטנציאלי , שנית; נטילתו של המוניטין על  ידי הנתבע באמצעות הטעייה של ציבור.

על תובע המבקש להוכיח קיומה של העוולה של גניבת עין, להוכיח שני אלה: תחילה על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית של הטובין עם התובע.  בשלב שני על התובע לשכנע את בית המשפט שמעשיו של הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה לחשוב כי הטובין של הנתבע הם הטובין של התובע או שיש להם קשר לתובע.

ציפי דבש איננה עוסקת בשיווק ישיר של סחורתה לצרכנים, ולפיכך טענתה לגניבת עין יכולה להתייחס הן להטעיה של הצרכן הסופי והן להטעיה של גורם הביניים עימו היא סוחרת (בתי העסק לממכר מוצרי).

נפסק כי לציפי דבש מוניטין בתחום ייצור בגדי תינוקות וכי מוניטין זה משתרע גם על מצעי תינוקות. ראיה לכך היא העובדה כי דבש הצליחה למכור את סחורתה גם בענף זה כסחורה  ממותגת ואיכותית, שמחירה גבוה משמעותית מזה של סחורה בלתי ממותגת מאחר.

למרות שהעיצוב בין המוצרים שונה במעט ולמרות שלמוצרי הנתבע  צורפה תווית יצרן שונה ולמרות שהיא נמכרה לבתי עסק במחיר נמוך משמעותית מסחורתה של ציפי דבש, ושיווקה נעשה בידי משווק אחר.

מן הקלטות השיחות שבוצעו בין המשווק מטעם ציפי דבש לבין שתי חנויות עימן עבד ביחסי  מסחר עולה כי לפחות אחת מהן טעתה לחשוב שסחורה של דני דלל היא סחורה של ציפי דבש.

ועל כן נפסק כי הוכח שהדמיון בין הסטים עלול היה להטעות את בעלי החנויות ולמצער את הצרכניים הסופיים, להניח כי סחורתו של דני דלל נהנית מהמוניטין הטוב של מוצרי ציפי דבש.

הטעיית לקוחות

סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן קובע כי "לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל בכתב או, בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה".

הזכות לתבוע סעדים בגין עוולה של הטעיה צרכנית ניתנה על פי סעיף31 (א) לחוק  "לצרכן שנפגע מהעוולה וכן לעוסק שנפגע, במהלך עסקו".

הקביעה לפיה הוכח לעניין עוולת גניבת עין, שקיים חשש להטעיית צרכנים להניח כי סחורתו של דני דלל היא סחורה של ציפי דבש (חשש שבוודאי קיים אם בעלי החנויות עלולים לטעות, ולהציג את הסחורה ככזו) מחייבת ממילא את המסקנה כי הוכחה גם העילה של הטעיית לקוחות, עם זאת.

כאשר העוולה של הטעיית לקוחות נטענת בידי עוסק ביחס לשימוש מטעה במוניטין שלו על ידי אחר , מתקיימת מבחינת האינטרס המוגן חפיפה,  בינה לבין העוולה של גניבת עין. לפיכך הגם שבשתי עוולות שונות עסקינן, נראה שאין מקום להעניק לעוסק שנפגע פיצוי נפרד בגין כל אחת מהן.

הפרת אמון ע"י מתווך

דני דלל הוא האדם שסייע ביצירת הקשר העסקי בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני ובגין סיועו זה הוא היה זכאי לתשלום בהתאם לחוזה שבינו לבין ציפי דבש. מערכת יחסים זו הופכת את דני דלל, מבחינה משפטית למתווך.

מעמדו של דני דלל כמתווך שייצר את הקשר העסקי בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני מטיל  עליו חובות אמון מסוימות כלפי ציפי דבש.

עד להסדרת נושא התיווך בחוק, ניתן ללמוד גזירה שווה לעניין זה מהוראת סעיף 19(א) לחוק המתווכים במקרקעין, כי על מתווך לפעל בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת ולמסור ללקוחו כל מידע שיש בידו בענין מהותי הנוגע לנכס נשוא עסקת התיווך.

גם סעיף 229 להצעת חוק דיני ממונות 2011,  מטיל על מתווך חובת אמון כשהוענקה לו בלעדיות ביחס לקשירת העסקה.

היקפן של חובות האמון המוטלות על מתווך הוא תלוי נסיבות, ובאופן כללי ניתן לומר כי  הוא נמוך מזה הנדרש משליח.

אם נציין כי למתווך, כמי שאמור לפעול לטובת הלקוח בקשר לעסקה אסור להשתמש  במידע שברשותו לרעת הלקוח ראו, ובכלל זה אסור לו לנצל מידע שהגיע לרשותו בעקבות שירותי התיווך שנתן על מנת להתחרות בלקוח או להפיק רווחים שאמורים היו להגיע לידי הלקוח.

בית המשפט פסק כי יבוא הסחורה המתחרה על ידי דני דלל בנסיבות המקרה מהווה  הפרה של חובות האמון שלו כמתווך. בעקבות התפקיד שמילא בעסקה ידע דני דלל מהיכן  מייבאת ציפי דבש את סחורתה, ובזכות קשריו במפעל הצליח בנקל להשיג בעבור  עצמו סחורה הדומה בצורתה ובאיכותה לסחורה שיוצרה בעבור ציפי דבש. בכך מעל דני דלל באמון שניתן בו, ועשה שימוש במידע שברשותו לרעת הלקוחה, ולמען התעשרות על חשבונה מכאן שגם העילה של הפרת חובת אמון מצד מתווך הוכחה בענייננו.

תחרות בלתי הוגנת

הדין הישראלי איננו מכיר בעוולה נזיקית כללית של תחרות בלתי הוגנת, אולם במסגרת  דיני עשיית עושר ולא במשפט הוכרה קיומה של עילה המאפשרת לאסור על תחרות בלתי  הוגנת ולתבוע את הרווחים שהופקו במסגרתה.

דרך התחרות בה בחר דני דלל מהווה, בנסיבות שהוכחו, היא תחרות בלתי הוגנת.

דלל תיווך בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני, ולאחר שלא היה שבע רצון מהעמלה שהוצעה לו,  החליט להתחרות בה (ועל ידי כך אף לנקום בה) וזאת באמצעות יבוא סחורה דומה עד  מאד לסחורתה, ושיווקה במחיר נמוך משמעותית מהמחיר שדרשה , ודוק. לא עצם התחרות הוא הפסול במקרה זה, אלא הדרך הבלתי ראויה בה בחר דני דלל להתחרות: במקום לעצב לעצמו או לבחור מבין שפע העיצובים הבלתי מוגנים העומדים לרשות הכלל, עיצוב המבדיל  בינו לבין ציפי דבש, הוא נטל עיצוב מוצלח משלה וביצע בו שינויים קלים. בעשותו כן פעל דני דלל באופן בלתי לגיטימי תוך הפרת חובת האמון וגניבת עין ובכך נהנה הוא שלא על פי זכות שבדין ממאמצי הייצור של ציפי דבש (בשל כך שבא אל המוכן).

גם אלמלא היותו מתווך בעסקה עם המפעל הסיני ניתן היה לראות במעשיו של דני  דלל  בנסיבות המקרה, משום תחרות בלתי הוגנת לעניין דיני עשיית עושר ולא במשפט וזאת בשל יצור מוצרים הדומים עד כדי הטעיה לאלו של ציפי דבש כאשר, לא כל שכן מדובר גם בנסיבות בהן התנהגותו מהווה הפרה של חובת אמון.

התערבות בקשרי המסחר עם המפעל הסיני

נפסק כי דני דלל הוא שעומד מאחורי ניתוק הקשר בין המפעל הסיני לבין ציפי דבש. פעולתו האקטיבית של דני דלל לניתוק יחסי המסחר שבין המפעל הסיני לבין ציפי דבש  מהווה עוולה כלפיה בשני מישורים:  ראשית, המעשה מהווה הפרה נוספת של חובת האמון שחב דני דלל לציפי דבש מכוח תפקידו כמתווך.

שנית, התערבותו של דני דלל ביחסים החוזיים שבין המפעל הסיני לבין ציפי דבש מהווה  עוולה של גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין הקובע: "מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

נפסק כי לא רק שדני דלל ידע כי הוא גורם לניתוק מוקדם מאד של היחסים החוזיים שבין  המפעל הסיני לדבש, אלא שהוא גרם בכוונת מכוון לניתוק זה. לפעולתו "אין כל צידוק מספיק " וזאת בשים לב לכך שהמעשה נעשה אך ורק על מנת לפגוע בציפי דבש.

פיצוי

ציפי דבש לא הביאה ראיות לגבי היקף מכירת המצעים לאורך השנים, וממילא אין לדעת מה הפגיעה שספגה במכירותיה. דבש לא הציגה כל ניתוח של הסיבות שהביאו להפחתת מכירותיה וזאת בשעה שהנתבעים טענו, ובצדק, שיש גורמים אחרים שיכלו לפגוע במכירות (כגון תחרות מצד יבואנים אחרים).

על כן פסק בית המשפט כי אין באפשרותו לפסוק פיצוי בגין נזק שהוכח בפועל.

כל שניתן לפסוק לטובת ציפי דבש הוא את הרכיבים הבאים:

א. פיצויים בלא הוכחת נזק בגין העוולה של גניבת עין בהתאם לסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות –  הפיצוי המקסימאלי בגין רכיב זה עומד על סך של 100,000 ₪ ובשים לב לחומרת העוולות שביצעו הנתבעים, להיותם מעשים מכוונים, ולקשיי ההוכחה  שניצבו בפני התובעים, מצא בית המשפט לנכון לפסוק אותו במלואו.

ב. השבת רווח מיבוא הסחורה המתחרה  – בנסיבות המקרה, סבר בית המשפט כי ניתן לפסוק  סעד זה במצטרף לפיצוי ללא הוכחת נזק (וזאת בשונה מהמצב בו היה נפסק פיצוי  על נזק שהוכח). הנתבע הרוויח מהמכירה,  ₪29,108 - אשר אותם פסק בית המשפט לטובת התובע .

ג. הוצאות בגין הצורך לאתר מפעל חלופי בסין -   בעקבות ניתוק היחסים עם המפעל  נאלצה ציפי דבש לאתר מפעל חילופי לייצור הסחורה. לא הוצגו בפני בית המשפט נתונים  מדויקים ביחס לעלויות הכרוכות בכך, וספק אם ניתן לכמת את כל העלויות הללו , דני דלל, טען בעדותו כי הוא נשא בהוצאות של  30,000 ₪ עת נדרש לסייע לציפי דבש ליצור יחסים עם המפעל הסיני. סביר להניח כי ציפי דבש נשאה לפחות בהוצאות דומות על מנת לאתר מפעל חילופי. על כן פסק לה בית המשפט 30,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

11 באוקטובר, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים במודל פדגוגי

זכויות יוצרים במודל פדגוגי

תביעה שהוגשה על ידי הגב' אורלי טל כנגד האוניברסיטה הפתוחה, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט שאול מנהיים. ביום 11.10.2011 ניתן פסק הדין בתובענה.

התביעה היא תביעה כספית על סך 3,172,000 ₪ בה טוענת התובעת להפרת זכויותיה ושימוש שלא כדין מצד האוניברסיטה הפתוחה במודל פדגוגי שהגתה התובעת ללימודי שנת השלמה (שנה ד') בחשבונאות.

התובעת טענה כי נפגשה עם הנתבעים ופרשה לפניהם את המודל הפדגוגי שהגתה. לטענת התובעת הפגישה הסתיימה בנימה חיובית, וברושם שהאוניברסיטה תרצה לשתף עם התובעת פעולה ביישום המודל במסגרת תוכנית הלימודים, כשבתמורה תשמש התובעת מרכזת אקדמית של תוכנית שנת ההשלמה.

בסופו של דבר שיתוף הפעולה לא יצא אל הפועל, ולטענת התובעת האוניברסיטה מתכוונת לעשות שימוש במודל הפדגוגי, תוך הצגתו כשלה, דבר המהווה פגיעה בזכויותיה של התובעת כהוגת המודל הפדגוגי וכיוזמת התוכנית ליישומו בפועל.

התביעה נדחתה, נפסק כי התובעת תשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 200,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכות יוצרים בת הגנה במודל הפדגוגי

כדי לזכות בהגנה לפי דיני זכויות יוצרים, יש להוכיח לכל הפחות שלושה תנאים מצטברים: קיומה של "יצירה" במובן דיני זכויות היוצרים; קיום יצירתיות ביצירה; ועמידה במבחן ההשקעה (כאשר בין שני האחרונים, מבחן היצירתיות הוא החשוב יותר).

דרישת הקיבוע - זכות יוצרים ברעיון

סעיף 5 לחוק זכות יוצרים, תשס"ז-2007 (להלן "החוק") קובע כי רעיון אינו זוכה להגנת החוק, וכי הגנה זו ניתנת רק לביטויו בצורה כלשהי.

נפסק כי התובעת לא תיארה את סוג היצירה שהיא טוענת שיצרה. במסגרת התביעה השתמשה התובעת במונחים "מודל פדגוגי" ובמילה "רעיון".

כלל זה, לפיו הגנת דיני זכויות יוצרים אינו ניתן לרעיון לכשעצמו אלא רק לדרך ביטוי מסוימת שלו שהיא בגדר "יצירה", ובתנאי נוסף שאותה יצירה "מקובעת בצורה כלשהי".

נפסק כי בענייננו, התובעת לא טענה כי העבירה לאוניברסיטה מערכי שיעור שבנתה, הרצאות שכתבה או דברים דומים. שלא הציגה התובעת ולו בדל מסמך או צורת ביטוי אחרת, שאינה אמירה בעל פה בלבד, הכוללת את ה"מודל הפדגוגי", אין בפנינו "יצירה" כלל. להיפך: בפנינו הודאת בעל דין כי ה"מודל הפדגוגי" הוא רעיון שלא היה "מקובע בצורה כלשהי", משום ש"בעל פה" אינה צורת "קיבוע" של יצירה, ועל כן אין בפנינו "יצירה" כלל לעניין דיני זכויות היוצרים, אלא רעיון בלבד שאינו זכאי להגנה.

דרישת ה"יצירתיות"

גם לו המסקנה מהראיות היתה כי בפנינו "יצירה" לעניין דיני זכויות יוצרים, עדיין ביטויו של הרעיון כיצירה יזכה להכרה בזכות יוצרים רק אם מתקיימים בו שני מבחנים מצטברים נוספים על עצם קיומה של "יצירה": מבחן היצירתיות, ומבחן ההשקעה.

מבחן היצירתיות הוא בעל משקל רב יותר ממבחן ההשקעה (ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited  נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14/3/2010), פיסקה 34).

התובעת הציעה, לשיטתה, שילוב של שתי שיטות לימוד: לימוד מרחוק והוראה פרונטאלית. בית המשפט פסק כי לא מצא שבכך המציאה התובעת דבר שלא היה קודם לכן. שתי השיטות קיימות וידועות בכלל, כאשר שיטת הלימוד מרחוק נפוצה ומיושמת באוניברסיטה מזה שנים והיא ממאפייניה הייחודיים של אוניברסיטה זו הידועה בהפעלתה במסגרת תוכניות לימודיה השונות.

בית המשפט פסק כי לא מצא שהתובעת חידשה או הטביעה חותם אישי שעולים לכדי יצירתיות או מקוריות, וכי המציאה יצירה עצמאית.

דרישת ה "השקעה"

לעניין מבחן ההשקעה, נפסק כי לא הוכח גם שה"מודל הפדגוגי", שלגביו עותרת התובעת לקבל הגנה בדיני זכויות יוצרים וסעד בגין הפרת זכויות אלה, עומד ב"מבחן ההשקעה". גרסת התובעת לגבי היקף ותוכן ההשקעה בפיתוח ויצירת ה"מודל" התבררה כבלתי סבירה בעליל ובלתי ראויה לאמון.

שימוש שלא כדין בסוד מסחרי

סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999, מגדיר סוד מסחרי כך: "'סוד מסחרי', 'סוד' - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;"

נפסק כי התובעת לא הוכיחה מהו ה"סוד המסחרי" הנטען, כלומר מהו המידע שהיה ברשות התובעת ולא היה בידי האוניברסיטה קודם לכן והיא לא הייתה יכולה לגלותו, ובנקל, בעצמה.

היה על התובעת להוכיח כי המידע שלטענתה הוא בגדר סוד מסחרי אינו זמין לכל דורש, והיא לא עשתה כן.

 לא הוכח כלל שהמידע שהיה בידי התובעת היה בגדר "סוד מסחרי" כהגדרתו בחוק. זאת ועוד: התובעת גם לא הוכיחה כי מסרה נתונים אלה לנתבעים.

ממילא לא הוכח שהנתבעים בכלל והאוניברסיטה בפרט עושים שימוש ב"סוד מסחרי" שקיבלו מהתובעת.

חבותם האישית של הנתבעים 2-5

בתביעתה עתרה התובעת לחיוב הנתבעים 2-5 ביחד ולחוד עם האוניברסיטה שכן עוולו יחדיו כלפיה, ובסיכומיה טענה לאחריותם האישית מהיותם אורגנים של האוניברסיטה, שהיו מעורבים באופן מרכזי בפעילות האוניברסיטה ולקחו חלק אישי במו"מ.

בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים כי התובעת לא פירטה מהם מעשיו של כל אחד מהנתבעים 2-5 בעוולות להן היא טוענת, מהן החובות שכל אחד מהם הפר, ומדוע יש לחייבם באופן אישית כאשר אין חולק שפעלו כנציגיה של האוניברסיטה, ואין טענה שחרגו מהסמכות שהעניקה להם.

אומדן הנזק בקניין רוחני

אמנם הפסיקה קובעת כי בדיני הקניין הרוחני בהם קשה לעיתים לקבוע באופן מדויק את נזקי המפר ניתן לקבוע פיצוי לניזוק על פי אומדן במקום בו הוכחה גרימה של נזק, אך בענייננו נפסק לא רק שהתובעת לא הוכיחה כי נגרם נזק, אלא גם חלק מהנזקים להם היא טוענת ניתנים להוכחה והמידע עליהם, אם היה קיים, אמור היה להיות בשליטתה.

גם כאשר קובעים פיצוי בדרך של אומדן צריך בית משפט קמא לקחת בחשבון את הנתונים והעובדות שהוצגו לפניו ועל בסיסם להשלים את החסר, כלומר היה על התובעת לנמק על מה מבוסס סכום האומדן לו היא טוענת.

אם סברה התובעת כי לפניה קושי ראייתי בהוכחת נזקיה, הרי שלשם כך התווה המחוקק בדיני הקניין הרוחני סעיף של פיצוי ללא הוכחת נזק (סעיף 56 לחוק זכות יוצרים), אלא שבהעדר זכות יוצרים לא ניתן לדבר על פיצוי מסוג זה.

גם אם הייתה התובעת מוכיחה קיומה של זכות, הנזקים אותם היא תובעת אינם מוכחים לא מצד עצם קיומם ולא מצד שיעוריהם. הם מופרזים בעליל. הם אינם נתמכים בעדויות בכתב, בחישובים או בנתונים אחרים.

16 בינואר, 2011,

0 תגובות

הגנה על שיטת בניה במסגרת סעד זמני

הגנה על שיטת בניה במסגרת סעד זמני

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט חיים טובי (תא (ת"א) 16580-07-10) – 16.1.2011

תחום: הגנה על שיטת בניה במסגרת סעד זמני

נושאים: התנאים לקבלת סעד זמני, בחינת תניית אי תחרות, תקנת הציבור ואי תחרות, סוד מסחרי שאינו נחלת הרבים, הפרת פטנט הרשום בחו"ל, מאזן הנוחות, שיהוי

עובדות:

בקשה למתן סעדים זמניים שתכליתה לאסור על המשיבים לעשות שימוש בשיטת בנייה הנעשית באמצעות תבניות קל-קר חלולות, המשמשות, בו זמנית, לבידוד וליציקת בטון מזויין.

הטענה העיקרית עליה סומכת המבקשת בבקשתה הינה, כאמור, הפרתה של תניית אי התחרות להסכם הקבלנות. עוד   טוענת   המבקשת,   כי   המשיבה  הציגה   עצמה – כמפתחת, משווקת ומיישמת של שיטת הבנייה הייחודית למבקשת. ולשיטת המבקשת, בפעולות היבוא, השיווק והפירסום, המשיבה אף  מבצעת כלפיה עוולות של גזל סוד מסחרי, גניבת עין, הפרת זכויות של בעל הפטנט והפרת זכויותיה שלה, כבעלת זיכיון בלעדי לשיווק המותג בישראל.

נפסק:

בית המשפט לא שוכנע, בשלב זה של ההליך, כי המשיבה אכן הפרה או מפרה תניית אי תחרות, עת היא מבצעת פעולות בנייה בשיטת התבניות.

הבקשה לסעד זמני נדחתה. הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪ על פי תוצאות ההליך העיקרי.

נקודות מרכזיות:

התנאים לקבלת סעד זמני

נפסק כי לצורך מתן סעד זמני נשקלים שני עניינים: האחד – סיכויי התביעה העיקרית, או למצער – אם עומדת שאלה רצינית לדיון או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה; השני – מאזן הנוחות בין הצדדים.

קיומה של זכות לכאורה ומאזן הנוחות נשקלים יחדיו. ככול שסיכויי מבקש הסעד לזכות בתביעתו הראשית גבוהים, כך יקל עימו בדרישת מאזן הנוחות.

יתר על כן, בבוא בית המשפט להכריע האם יש להיעתר לבקשה למתן סעד זמני, אם לאו – עליו לשקול שיקולים שביושר ובצדק ובהם: יש ליתן משקל, למועד בו פנה המבקש לבית המשפט לקבלת הסעד.  יש ליתן משקל, לשיהוי בהגשת הבקשה החותר תחת הטענה בדבר הדחיפות הנטענת, ויש בו משום ראייה לסתור את טענות מבקש הסעד בדבר חיוניותו ונחיצותו המיידית עבורו.

בחינת תניית אי תחרות

בבחינת תניית אי תחרות יש ליתן את הדעת ללשונו של סעיף אי התחרות בחוזה וכן להיגיון הכלכלי העומד בבסיסו של החוזה.

בית המשפט פסק כי לא מצא כי קיים היגיון כלכלי המחייב פירוש מרחיב לסעיף אי התחרות, כמי שאוסר שימוש גורף בשיטת הבנייה בתבניות, הידועה בעולם כולו בשם ICF.

כן פסק בית המשפט כי מתן פירוש מרחיב לסעיף אי התחרות, מעבר לאיסור השימוש בתבניות מנסן, יחטא לאיזון המתבקש למהלך העסקי הרגיל, המעודד תחרות לרווחת הציבור בכללותו.

תקנת הציבור ואי תחרות

בית המשפט פסק כי גם אם ניתן להניח כי כוונת הצדדים בסעיף אי התחרות הייתה לאסור על המשיבה מלבצע פעולות בנייה בכל סוגי התבניות ולא רק במותג הספציפי של בעל הפטנט מר מנסן – מסופקני אם יש ליתן לתנייה גורפת מעין זו תוקף מחייב נוכח הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובעת כי "חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל".

"תקנת הציבור" לצורך בחינת תוקפה של תניית אי תחרות, מחייבת עריכת איזון בין חופש ההתקשרות של הצדדים והחובה לקיים הסכמים מחד, לבין חופש העיסוק והקניין של היחיד, מאידך.

סבירות ההגבלה, כך נפסק, תיבחן בהתחשב בהיקפה, אופייה, הקשר בין הצדדים, הזכויות עליהן היא באה להגן, תחום וזמן תחולתה, והאם אומנם מגנה היא על סודות מסחריים [ע"א 31556/98 בן ישי נ' וינגרטן, פ"ד נ"ה(1) 939 (1999); דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ, נ"ו(1) 56 (2001)].

בית המשפט פסק כי הגבלת המשיבה מלהשתמש בשיטת הבנייה בתבניות בכללותה, למשך 8 שנים שלאחר סיום פרוייקט הירקון – מהווה הפרה לכאורה של האיזון המתבקש בין חופש העיסוק של המשיבה לבין אכיפת זכות חוזית (גרידא) לאי תחרות.

סוד מסחרי שאינו נחלת הרבים

בית המשפט לא מצא בסיס של ממש לטענת המבקשת לפיה תניית אי התחרות נועדה להגן על "סוד מסחרי" של האחרונה.

סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, מגדיר את המונח "סוד מסחרי" כ"מידע עסקי מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".

מידע עסקי שהינו נחלת הכלל והניתן לגילוי כדין על ידי כולי עלמא – איננו בא בגִדרו של "סוד מסחרי".

בית המשפט פסק כי שיטת הבנייה בתבניות נוהגת זה שנים רבות בעולם, הינה נחלת הכלל ואף ניתנת לגילוי בנקל ועל כן אינה בגדר סוד מסחרי.

הפרת פטנט הרשום בחו"ל

בית המשפט הדגיש כי פטנט הינה זכות טריטוריאלית.

ועל כן פסק כי טענת המבקשת להפרת זכויותיו של בעל הפטנט מר מנסן, אינה ראוייה להתייחסות כלל שכן לדעת הכל לא נרשם מעולם פטנט בישראל על שיטת הבנייה בתבניות מנסן, כמו גם בתבניות בכלל.

מאזן הנוחות

בית המשפט פסק כי השימוש שעושה ביתרמי בשיטת הבנייה בתבניות לא יגרום לנזק ממשי למבקשת. המבקשת לא טרחה להציג נתונים כלשהם שיש בהם כדי להצביע על נזק שייגרם לה.

בית המשפט פסק כי, אם יוכח, בסופו של יום, כי אכן עסקי המבקשת נפגעו מאובדן לקוחות פוטנציאליים, כנטען, הרי שעסקינן בנזק הפיך היכול להירפא באמצעות פיצוי כספי.

בית המשפט פסק כי, לא ניתן להתעלם מהנזק הממשי והמיידי שייגרם למשיבה באם יינתן צו המניעה המבוקש, שכן מתן הצו יביא בהכרח להפסקה מיידית של הבנייה בשני האתרים בהם פועלת המשיבה.

שיהוי

בית המשפט פסק כי, חרף העובדה שהמבקשת הייתה מודעת ל"הפרת" תניית אי התחרות מצד המשיבה, כבר בחודש ינואר 2010, היא התעכבה מלהגיש הבקשה לצו מניעה משך 7 חודשים תמימים.

הימנעות המבקשת משך חודשים ארוכים מלנקוט בהליך כלשהו אשר ימנע מהמשיבה לבצע פעולות בנייה בשיטת התבניות, מלמדת על העדר דחיפות במתן הסעד הזמני המבוקש.

21 בנובמבר, 2010,

0 תגובות

גזל סודות וזכויות יוצרים ממעביד

גזל סודות וזכויות יוצרים ממעביד

תביעה שהגישה חברת שקד הנדסה איכות ובטיחות בע"מ כנגד קרויטנברג בתיה. התביעה הוגשה בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ונדונה בפני השופטת מהא סמיר-עמאר. ביום 21.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

בכתב תביעתה עתרה התובעת לאסור על הנתבעת לעשות שימוש בספר הנהלים שנטלה  עמה במועד סיום עבודתה ללא רשות התובעת, וכן לאסור עליה לפנות ללקוחות התובעת,  לחייבה בתשלום פיצויי, בגין גזל סוד מסחרי והפרת זכויות יוצרים של התובעת ביחס לספר הנהלים, שנטען שהוא יצירה ספרותית וקניין רוחני המוגן עפ"י חוק זכויות יוצרים, בסכום של 50,000 ₪.

התביעה נדחתה. נפסק כי הנתבעת לא עשתה כל שימוש בסודות מסחר של התובעת ואין לתובעת זכויות יוצרים בספר הנהלים (העדר חדשנות).

יחד עם זאת,  ונוכח התנהלות שני הצדדים, החליט בית הדין לא לעשות צו לחיוב התובעת בהוצאות הנתבעת עקב דחיית התביעה.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

גזילת סוד מסחרי

כאמור טענתה העיקרית של התובעת הינה, כי הנתבעת גזלה את סודותיה המסחריים (ספרי נוהל טפסים ורשימת לקוחות), עת נטלה מהמחשב נהלים וטפסים, רשימת הלקוחות ושיטות העבודה, שנוצרו בעמל רב ע"י מר שקד,  ועשתה בהם שימוש בעבודתה כעצמאית ללא רשות התובעת, תוך הפרת חובת האמונים שהיא חבה לתובעת.

נקודת המוצא לבחינת השאלה מהו סוד מסחרי מצויה בחוק עוולות מסחריות,  תשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), אשר סעיף  5 שלו  מגדיר כך: "סוד מסחרי", "סוד" — מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;.."

סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות,  מפרט מהו גזל סוד מסחרי וקובע לאמור:

"(ב)      גזל סוד מסחרי הוא אחד מאלה:

(1)        נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לענין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;

(2)        שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;

(3)        קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2), או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו.

 (ג)        גילוי סוד מסחרי באמצעות הנדסה חוזרת, לא ייחשב,  כשלעצמו, אמצעי פסול כאמור בסעיף קטן (ב)(1); לענין סעיף קטן זה, "הנדסה חוזרת" — פירוק         או ניתוח של מוצר או של תהליך במטרה לפענח סוד מסחרי, בהילוך חוזר."

סעיף 7 לחוק עוולות מסחריות קובע סייגים לאחריות בגין גזל מסחרי, כדלקמן:

"(א) לא יהיה אדם אחראי בשל גזל סוד מסחרי, אם התקיים אחד מאלה:

(1) הידע הגלום בסוד המסחרי הגיע אליו במהלך עבודתו אצל בעליו של הסוד המסחרי וידע זה הפך לחלק מכישוריו המקצועיים הכלליים;

(2) השימוש בסוד המסחרי מוצדק בשל תקנת הציבור".

בנוסף להגדרה המצויה בחוק, עמדו בתי הדין לעבודה בפסיקותיהם על סוגית גזל סוד מסחרי. בפסק הדין המנחה בעניין ע"ע 164/00  פרומר – רדגארד (להלן: הלכת צ'ק פויינט) קבע בית הדין הארצי לעבודה כי:

"מכאן, עסקינן ב"סוד מסחרי", כאשר מדובר במידע המצוי בידי המעסיק בלבד, אינו נחלת הכלל ואינו ניתן לגילוי בנקל. בדרך-כלל מדובר במידע המצוי בידי חלק קטן מעובדי המעסיק, כגון: בידי ההנהלה הבכירה או בידי מנהלי מחלקת השיווק.

ניתן לגלות מידע רב אודות חברה באמצעים המודרניים הקיימים כיום דוגמת האינטרנט. כמו כן, קיים מידע המופץ לכלל העובדים בחברה. כל אלה אינם בגדר "סוד מסחרי". מכאן, כי מידע הנגיש לציבור או מוצר מוגמר הנמכר לציבור הרחב, אינם נופלים בגדר "סוד מסחרי".

...דוגמאות ל"סוד מסחרי" שמצאנו במשפט האמריקני כוללות: רשימת לקוחות או ספקים שהוכנה ונשמרה על-ידי המעסיק; תכניות עסקיות, נוסחאות ושרטוטים      (Designs); תוכנות מחשב ומידע ממוחשב. מושגים כלליים, דוגמת שיטות להפעלת תוכנה, שהפכו זה מכבר נגישות לציבור הרחב, אינם נחשבים בארצות-הברית ל"סודות מסחריים". ...

"סוד מסחרי" אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של "סוד מסחרי" להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של "סוד", כפי שאירע במקרה דנן, אלא יש להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת תהליך מסויים וכו'. במסגרת הוכחת ה"סוד המסחרי" על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר "סוד". יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב"סוד" וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן".

האם נהלי וטפסי העבודה הם בגדר סוד מסחרי

התובעת צרפה לכתב תביעתה מספר טפסים שלטענתה מהווים סוד מסחרי שלה , שהועתקו ונעשה בהם שימוש ע"י הנתבעת, ללא רשות התובעת. גם בסיכומיה טענה התובעת כי הסוד המסחרי טמון בעיקר במאגר הנהלים  והטפסים השונים – המבוססים על תקן ISO  מתאימים לענפים השונים שהיא צברה במסגרת שנות עבודתה.

בית הדין פסק כי כעקרון התקן ידוע ומפורסם ברבים, וכי בכל נוהל ניתן למצוא את פרקי החובה המתבססים על דרישות התקן הידועות והתמצית שלהם, פרק המתיחס לחוקים הרלבנטיים לענף, ופרק היישום שחייב להיות מבוסס על עבודת היועץ והיכרותו את הארגון הספיציפי ואת הבעיות המיוחדות שלו, כאשר לצורך תיעוד ולימוד פעולותיו של הארגון  לצורך חיבור הנוהל בהתאם לדרישות התקן בארגון הספיציפי, נעזרים בטפסים שונים שעניינם, לגודמא,  תשלום, הזמנת חומרי גלם, מעקב אחרי ספקים וכיו"ב.

נפסק כי קובצי הנהלים והטפסים של התובעת, אינם בגדר "סוד מסחרי" כהגדרתו בחוק עוולות מסחריות, ומכאן נדחתה בקשת התובעת לפסוק לטובתה פיצויי בהתאם לסעיף 13 (א) לחוק עוולות מסחריות ,בסך של 50,000 ₪.

האם רשימת הלקוחות היא בגדר סוד מסחרי

טענה נוספת בפי התובעת הייתה כי גם רשימת הלקוחות שלה הינה בגדר סוד מסחרי שהנתבעת עשתה בה שימוש בעבודתה כעצמאית וגרמה לה נזק ממשי. למעשה ומלבד טענה כללית לא הוכיחה התובעת את רשימת הלקוחות הסודית הנטענת על ידה ולא את השימוש שכביכול עשתה בה הנתבעת.

מהעדויות הוברר כי, רשימת הלקוחות של התובעת, (אף אם החלקית) נמצאת באתר האנטרנט שלה. ואילו הנתבעת  הראתה מצדה שהיא בכל מקרה לא התקשרה עם לקוחות  התובעת, וכי מלבד לקוח אחד שטיפלה בעניינו בזמן עבודתה בתובעת, חב' מסיעי נסימי בע"מ, בו המשיכה לטפל כשיצאה לעצמאות בנסיבות שיופרטו להלן, היא לא התקשרה עם אף לקוח מלקוחות התובעת. את טענתה זו תמכה התובעת  בהציגה החשבוניות שהנפיקה בעסק שלה בשנת פעילותו הראשונה, לאחר שפוטרה ע"י מר שקד.

משכך פסק בית הדין כי לא הוכח כי רשימת הלקוחות של התובעת הינה בגדר סוד מסחרי.

הפרת זכות יוצרים באוגדן הנהלים

לטענת התובעת אוגדן הנהלים שלה, הינו יצירה ספרותית אשר הושקעו בה עמל רב, כשרון, ידע, לימוד ואיסוף נתונים, כל זאת מהווה עבודה במובן של WORK, וכזו היא מהווה קניין רוחני בר הגנה עפ"י חוק זכויות יוצרים, ומזכה את התובעת בפיצויי של 20,000 ₪ בגין כל העתקה של כל קובץ נוהל  שהעתיקה הנתבעת, ביחס ל- 8-10 ענפים שונים שהודתה כי  העתיקה לפני סיום עבודתה בתובעת.

תנאים לקיום זכות יוצרים

בעא (חי') 40319-02-10 עו"ד יוסף סגל נ' עו"ד אבי גולדהמר,  פורסם ביום 10.08.10) נקבע, כי לצורך קיומה של זכות מוגנת כזכות יוצרים צריך שיתקיימו שני תנאים הכרחיים מצטברים,  מבחן היציריתיות ומבחן ההשקעה. באשר למרכיב ההשקעה נקבע כי הוא קל יותר לזהוי וכי הדרישה היא, שתהיה השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו, הכולל: זמן עבודה, כישרון, ידע ועוד (סע' 34 לפסה"ד של השלום  המפנה גם לפס"ד אינטרלגו (ע"א 513/89 Interlego A/S  נ' Exin-Line Bros.S.A, פ"ד מח(4) 133, 173)), וכי הכוונה הברורה העומדת מאחורי דרישה זו הינה, שאדם יוכל ליהנות מפירות עמלו שלו, ולא מפירות עמלו של אחר, בלא רשות ובלא תמורה.

מבחן היצירתיות

באשר ליצירתיות נקבע כי יכול ודרך הביטוי היא שתעניק לאותו נכס שנוצר "מקוריות ייחודית", מתוך כוונה להעשיר את עולם הביטויים, בהתבסס על העובדות, הנתונים והרעיוניות הקיימים, וכי כדי לאבחן את יסוד היצירתיות, אין הכרח להתמקד בתוצר המוגמר, אלא בתהליך הכנתו, והשאלה שתקבע היא, מידת היצירתיות של מלקט החומר ביצירה שיצר, בשלבי גיבושה.

בחירת הנתונים, סידורם, עיצובם והסקת המסקנות של אלו ביישומם על העבדות הספיציפיות, אכן יכולה לחייב מסקנה לפיה התקיים מרכיב היצירתיות.

נפסק כי גם אם בהכנת הנוהלים והטפסים ע"י מר שקד אכן התקיים מרכיב ההשקעה כנטען על ידו, עדיין יש לבחון את מרכיב היצירתיות. בהקשר זה  הדעה היא  כי טופס שאין בו מקוריות בעיצוב או במתן ביטוי למידע ואשר משמש רק לרישומו של מידע לא יהיה מוגן  בהגנת זכות יוצרים.

נפסק כי יישום האמור לעיל ביחס למסמכים שלטענת התובעת הם בגדר יצירה ספרותית שלה, מוביל למסקנה שלא מתקיים בהם מרכיב היצירתיות ומקוריות. עיון במסמכים שצרפה התובעת לכתב תביעתה ושלטענתה ראויים להגנת חוק זכויות יוצרים, מלמד כי המדובר בטבלה פשוטה המפרטת "תוכן העניינים", וכפי שהתרשמנו מהראיות תוכנו ופרקיו הם נגזרת מדרישות התקן, ובנוסף תורף של טפסים, של התובעת ושל הנתבעת, שכנראה מיועדים למטרה דומה, אך רק חלק מהכותרות בהם  דומה.

בית הדין לא שוכנע כי קיימת מקוריות או יצירתיות כלשהיא במסמכים.

ובנסיבות אלו, ובהעדר מרכיב היצירתיות, ברי כי המסמכים הנטענים אינם חוסים תחת ההגנה על פי חוק זכויות יוצרים, ולכן טענת התובעת לפיצויי מכוח החוק, דינה להידחות.

5 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

גניבת עין במתקן לקיבוע מסכי מחשב

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, השופטת מ' נאור (ע"א 2154/07 וע"א 2482/07) - 5.9.2010

תחום: ערעור על פסק דין בעניין של גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט וגזל סוד מסחרי.

נושאים: עוולת גזל סוד מסחרי, גניבת עין, שאלת הפונקציונליות בגניבת עין, הקשר בין תביעה בגין גניבת עין ותביעה בגין הפרת פטנט, עשיית עושר ולא במשפט וגזל סוד מסחרי בידי עובד.

עובדות:

התובעים ייצרו ושווקו מִתקן המשמש לקיבוע מסכי מחשב לשולחנות. הנתבעים – אשר שימשו כסוכני מכירות של המוצר אותו ייצרו התובעים – התחילו לייצר בעצמם מִתקן דומה. התובעים פנו לבית המשפט על מנת למנוע את ייצור ושיווק המתקן המתחרה של הנתבעים וכן על מנת לדרוש פיצויים המגיעים להם, לטענתם. על בית המשפט קמא להורות על מניעת ייצור ושיווק המוצר המתחרה של הנתבעים וכן להעניק לתובעים פיצויים. בתגובה, הנתבעים טענו כי הם הכניסו שינויים במוצר שלהם והתחילו לייצר ולשווק מוצר חדש.

התובעים פנו שוב לבית המשפט קמא על מנת למנוע את שיווק המוצר החדש של הנתבעים.

בית המשפט קמא החליט לאפשר את ייצורו ושיווקו של המוצר החדש.

שני הצדדים מערערים על פסק דינו של בית המשפט קמא.

נפסק:

הערעור נדחה:  בית המשפט קבע כי אין מקום להתערבות בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה לתובעים לא קמה עילה מכוח עשיית עושר ולא במשפט ביחס למוצרים החדשים. שני הצדדים נדחו בלא צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

לעניין גזל סוד מסחרי בידי עובד

בית המשפט מזכיר כי בכל הנוגע לגזל סוד מסחרי בידי עובד או עובד לשעבר, הסמכות הייחודית קנויה לבית הדין לעבודה (סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות")). לעתים, במקרים בהם מדובר באדם אשר תפקד הן כעובד והן כסוכן, אין מנוס מפיצול ההתדיינות (ראו: ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 521ו ואילך (2004)).

לעניין עוולת גזל סוד מסחרי

בית המשפט קבע כי אין ראיות מספיקות לכך שזהות ספק יחידות הנעילה הייתה סוד מסחרי של התובעים. לאור העובדה שהספק מייצר מוצר מדף.  וכי התובעים  לא הוכיחו במידה מספקת גישה של הנתבע לפרטי הספק אצלה; היא לא הראתה אפילו כי דאגה, באופן סביר, לשמור על זהות הספק בסוד, כדרישת סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות.

לעניין גניבת עין

בית המשפט קבע כי לשם ביסוס עוולת גניבת עין יש צורך להוכיח שני נדבכים: ראשית, קיומו של מוניטין אצל התובע; שנית, כי מכלול התנהגותו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה שהנכס שייך או קשור לעוסק אחר.עם זאת, גם אם יש דמיון בין שני מוצרים, לא מתגבשת עוולת גניבת עין אם הדמיון הוא במאפיינים פונקציונאליים של המוצר.

בית המשפט קבע כי התובעים מכרו את המתקנים המקוריים במשך תקופה העול העל חמש שנים לפני שהנתבעים חדרו לשוק עם מוצריהם המתחרים. לפיכך קבע בית המשפט כי בשימוש ממושך וייחודי זה יש כדי להצביע על קיומו של מוניטין למתקן המקורי. בית המשפט מוסיף וקובע כי בכך שהנתבע היה ידוע כמפיץ ומשווק של מוצרי התובעים, הסיכוי שהלקוחות יחשבו כי הם רוכשים מוצרים של התובעים גדל פי כמה.

לעניין שאלת הפונקציונליות בגניבת עין

בנוגע לשאלה האם החיקוי נבע מצרכים פונקציונאליים, בית המשפט קבע שבריח מגן חיקתה את העיצוב החיצוני של המוצר של נובל, חיקוי שאינו מבוסס רק על הצרכים הפונקציונאליים. דבר זה מהווה נדבך נוסף המוביל למסקנה בעניין ההטעיה. מעבר לכך, בית המשפט קבע כי העובדה כי בדיעבד הנתבעת יצרה מנגנוני נעילה חדשים – לגביהם, כפי שקבע בצדק בית המשפט, לא הוכחו יסודות עוולת גניבת העין – מעידה על כך שלא הייתה כל הצדקה פונקציונאלית לחיקוי. החיקוי נבע רק מהרצון ליהנות מן המוניטין של נובל.

לעניין הקשר בין תביעה בגין גניבת עין ותביעה בגין הפרת פטנט

הנתבעים טוענים כי לא היה מקום כלל להיזקק לתביעה בגין גניבת עין משנדחתה התביעה להפרת פטנט.  בית המשפט קובע כי אין לקבל טענה זו. התביעות אינן מוציאות זו את זו, ואין בעניין זה כל הסדר שלילי.

לעניין עשיית עושר ולא במשפט

בית המשפט מזכיר כי המסגרת המשפטית להכרה בעילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט כאשר מתקיים חיקוי של מוצר נדונה בהרחבה בפרשת א.ש.י.ר. ובו נקבע כי חיקוי של מוצר כשלעצמו – כאשר אין מדובר במוצר המוגן על ידי דיני הקניין הרוחני, וכאשר החיקוי אינו מהווה פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי – אינו מקים זכות להשבה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט. על מנת שתקום זכות השבה נדרש כי יתווסף לחיקוי "דבר מה נוסף". הדעות בפרשת א.ש.י.ר. נחלקו בנוגע למהותו של אותו דבר מה נוסף. עם זאת, כפי שציין השופט ריבלין בפרשת הרר (ע"א 2287/00 שוהם מכונות ומבלטים בע"מ ואח' נ' שמואל הרר ואח', פסקה 12 לפסק דינו ([פורסם בנבו], 5.12.2005) (להלן: פרשת הרר)), מתוך העמדות השונות שהוצגו בפרשת א.ש.י.ר., נדמה כי שני תנאים זכו לתמיכת רוב השופטים. התנאי הראשון הינו כי הרעיון המועתק צריך להיות "מסוים, ניתן להגדרה, חדשני, ייחודי ויישומי ועליו להיות רעיון שבעליו עשו בו שימוש או שבכוונתם לעשות בו שימוש" (שם, בעמ' 431); ושנית, על המעתיק "להיות מודע לכך שהוא מעתיק מוצר פרי רעיונו של אחר" (שם, בעמ' 432).

בנוסף לקריטריונים הפרטניים אשר נדונו בפרשת א.ש.י.ר., בטרם מחליט בית המשפט להעניק סעד לפי דיני עשיית עושר בגין חיקוי של מוצר, נראה שיש מקום גם לבחינה כללית יותר של השוק בו נמכר המוצר. עמד על כך המשנה לנשיאה ריבלין בפרשת General Mills אשר הוזכרה לעיל: "השיקולים הפרטניים האמורים לא באים אלא לבחון אם מדובר בחיקוי המהווה "תחרות בלתי הוגנת", "הפרה של הלכות המסחר" או "חוסר תום-לב". בחינתם של מושגים אלה צריכה להיעשות, בין היתר, גם על רקע ההתנהגות המקובלת בתחום המסחר שבו מדובר. קשה להלום עמדה הרואה בחיקוי מסוים "הפרה של הלכות המסחר", אם חיקוי מעין זה מקובל באותו תחום והעוסקים בתחום זה אינם מלינים על כך. במסגרת הבחינה הכללית יש ליתן משקל גם למטרה שיש ליצירת החיקויים בשוק המסוים, ולהצדקה האפשרית של יצירתם לאור מטרה זו."

1 ביולי, 2010,

0 תגובות

על סודות מסחריים

בניגוד לפטנט, אשר בעליו מתחייב לגלות ולפרט לחברה את מהות הרעיון שלו בתמורה למתן זכות מונופוליסטית לניצול ההמצאה, כל מהותו של סוד מסחרי הינה כי הוא נשמר בסוד ואינו נרשם במרשם פומבי.

על מנת שסוד יזכה בהגנת סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, הדן ב"גזל סוד מסחרי", על בעליו של הסוד להראות ראשית כי הסוד מעניק לבעליו יתרון מסחרי (היינו כי מושא הסוד אינו נחלת הרבים ואינו ידוע למתחריו של בעל הסוד) ושנית כי ננקטו אמצעים סבירים לשמור על סודיותו (היינו כי נעשו מאמצים כלשהם מצד בעל הסוד לשמור על סודיותו).

החתמת עובדים ו/או משקיעים ו/או שותפים על הסכם שמירת סודיות, כמו גם הצבת שלטים באזור בו עובדים עובדים החשופים למהות הסוד המסחרי, עשויים להיחשב כאמצעים סבירים לשמירת הסודיות.

הדוגמא הטובה ביותר לסוד מסחרי, המקנה יתרון משמעותי לבעליו על פני המתחרים ואשר נשמר בקנאות (ומן הסתם אינו רשום כפטנט) הינה הנוסחה הסודית של המשקה "קוקה קולה" אשר נשמר בסוד כבר עשרות שנים.

18 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת סוד מסחרי ברשימת לקוחות

בית משפט השלום בראשון לציון , השופט שאול מנהיים (תא (ראשל"צ) 3810-07) – 18.1.10

תחום: גזל סוד מסחרי ברשימת לקוחות

נושאים: רשימת לקוחות כסוד מסחרי, הצורך בהסכם כדי ליצור חובת סודיות, אחריות הנתבעת למעשי העובד, פיצוי לפי חוק עוולות מסחריות, השבה לפי חוק עשיית עושר, פיצוי בגין גרם הפרת חוזה וגזל

עובדות

נטען כי הנתבעת, מתחרה עסקית של התובעת, גזלה את רשימת הלקוחות של התובעת, אשר הינה סוד מסחרי כהגדרתו בחוק עוולות מסחריות. הגזלה בוצעה באמצעות עובד של התובעת, שהועסק גם במקביל על ידי הנתבעת.

נפסק

התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לנתבעת פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין גזילת רשימת לקוחותיה.

בנוסף, הנתבעת תשא בהוצאות המשפט של התובעת וכן תישא בתשלום שכר טרחת עורך דין של התובעת בסך של 12,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

נקודות מרכזיות

רשימת לקוחות כסוד מסחרי

חוק עוולות מסחריות מגדיר סוד מסחרי כדלהלן: "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו". סעיף 6(א) לחוק עוולות מסחריות קובע איסור כללי על גזילת סודות מסחריים.

הפסיקה הכירה בהגנה של דיני סודות המסחר על רשימת לקוחות. כדי שרשימת לקוחות תזכה להגנת דיני סודות המסחר עליה לעמוד בדרישות שונות. כך למשל על הרשימה לכלול מידע בעל מימד סודי. רשימת הלקוחות צריכה לכלול פרטי לקוחות שקשה לאתרם בנקל באמצעים פשוטים וגלויים לעין. באופן עקרוני לא קיימת דרישה לכך כי יושקעו מאמצים ומשאבים כספיים ליצירת הסוד המסחרי כתנאי חיוני להגנתו, אולם העדר השקעה כאמור יכול להצביע על כך כי המידע נגיש ואינו סודי.

רשימת הלקוחות של התובעת כללה מידע בדבר תנאי התקשרות עם לקוחות, מחירי מוצרים ורווחים ולכן אינה רק בגדר רשימה שניתן להרכיב בקלות מתוך מאגרי מידע פומביים ונגישים לכל. התובעת שמרה בסוד על רשימת לקוחותיה ונקטה באמצעים סבירים לשמירת המידע כסוד במאגריה הממוחשבים. התובעת השקיעה מאמצים ומשאבים כספיים לשם יצירת רשימת הלקוחות. בנסיבות אלו עולה כי רשימת לקוחותיה של התובעת לא הסתכמה בשמות הלקוחות וכתובתיהם, שהינו מידע שיתכן וניתן לאיתור בנקל תוך שימוש במאגרי מידע נגישים וגלויים אלא כללה גם מידע שאינו נחלת הכלל ובעל מימד סודי מובהק כגון תנאי התקשרות, מחירים ורווחים מצביעה על כך שרשימת לקוחותיה של התובעת הינה סוד מסחרי.

בנסיבות המתוארות לעיל, הוכח כי רשימת לקוחותיה של התובעת הינה "סוד מסחרי" כהגדרתו בחוק עוולות מסחריות.

כמו כן קבע בית המשפט כי העובד גזל שלא כדין את רשימת הלקוחות של התובעת, והפר בכך את סעיף 6(א) לחוק עוולות מסחריות.

אין צורך בהסכם כדי למנוע מעובדת להפר את חובת הסודיות

הלכה היא כי הגבלת העובד הכוללת איסור שימוש במידע סודי של המעביד לשעבר לצורך תחרות עמו או העברת המידע לצדדים שלישיים, חלה ללא צורך באיסור הסכמי מפורש על תחרות או בסעיף המורה על שמירת סודיות.

הפרת סודיות מהווה הפרת חובות האמון הבסיסיות בכל יחסי עבודה, בין שנכתבו בחוזה עבודה ובין שלא.

אחריות הנתבעת למעשי העובד

סעיף 11 לחוק עוולות מסחריות קובע כי נטילת סוד מסחרי באופן פסול מהווה עוולה בנזיקין ולכן ההוראות הקבועות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] חלות בנדון. כאשר הנטילה מתבצעת על ידי שלוח או עובד יישאו באחריות גם השולח וגם המעביד לפי העניין.

סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] דן בחבותו של מעביד למעשה שעשה עובד שלו, וקובע כי למעביד חבות במידה וידע על מעשי העובד והמעשים נעשו תוך כדי עבודת העובד אצל המעביד.

התובעת הוכיחה שהנתבעת עשתה שימוש ברשימת הלקוחות שנגזלה ממנה, ופנתה ללקוחות התובעת במטרה ליזום עמם התקשרויות עסקיות חדשות ולשווק להם בין היתר מוצרים המתחרים במוצרים המשווקים על ידי התובעת. פנייתו של העובד אל לקוחותיה של התובעת נעשתה מתוקף תפקידו כסמנכ"ל סחר אצל הנתבעת ובמסגרת עבודתו אצלה. יודגש כי השימוש שעשה מר שטרן ברשימת הלקוחות שגזל מאת התובעת, נעשה שלא לטובתו האישית אלא לשם השאת רווחיה של הנתבעת - מעסיקתו החדשה.

בהיעדר הכחשה מצד הנתבעת כי העובד ביקר אצל לקוחות הנתבעת ושכנע אותם להצטרף אל לקוחותיה, הרי שהנתבעת היתה מודעת למעשיו של מר שטרן העולים כדי עוולה לפי חוק עוולות מסחריות ואף קיוותה להפיק, ובפועל גם הפיקה, תועלת ממעשים אלה ולפיכך ניתן לקבוע כי אישרה, או למצער אישררה בדיעבד, את מעשיו אלה.

בנסיבות המתוארות לעיל הנתבעת אחראית לעוולת גזילת סוד מסחרי שביצע העובד מכח סעיף 13(1) ואף מכח סעיף 13(2) לפקודת הנזיקין, המהווים חלופות אשר מכוחן ניתן להכיר בחבותו של מעביד למעשיו של עובדו. נוכח קביעתי לעיל מתייתר הצורך לדון בחבותה של הנתבעת מכח חוק עוולות מסחריות.

פיצוי לפי חוק עוולות מסחריות

סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות מקנה לבית המשפט סמכות לפסוק לתובע הנפגע מביצוע עוולה הקבועה בחוק הנ"ל, פיצוי בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

נפסק כי הנתבעת ניהלה הגנת בדים וגם לאור שיקולי מדיניות לפיהם יש לקבוע לה "מחיר" שיבהיר שכאן נחצו קוים אדומים שאין לחצותם. על כן, יש לפסוק את מלוא הפיצוי הקבוע בס' 13 לחוק עוולות מסחריות, קרי סך של 100,000 ₪.

השבה לפי חוק עשיית עושר

מאחר והתובעת אינה תובעת מאת הנתבעת השבת התעשרותה של הנתבעת שנבעה משיווק מוצריה ללקוחות שגזלה ממנה, ומאחר ושווי ההתעשרות אף לא הוכח בפני בית המשפט, בית המשפט לא נדרש לדון בטענת התובעת הנוגעת לעילת התביעה המבוססת על דיני עשיית עושר ולא במשפט.

פיצוי בגין גרם הפרת חוזה וגזל

זהו גם הדין לעניין טענותיה של התובעת בעניין גרם הפרת חוזה וגזל לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כאמור, התובעת צמצמה את הסעד המבוקש בתביעה לפיצוי הקבוע בס' 13 בחוק עוולות מסחריות בלבד (פסיקת פיצוי כספי ללא הוכחת נזק). סעיף 62 לפקודת הנזיקין שעניינו גרם הפרת חוזה קובע כי הנפגע מעוולת גרם הפרת חוזה לא יוכל להיפרע פיצויים מעוולה זו אלא אם סבל מאותה עוולה נזק ממון. סעיף 76 לפקודת הנזיקין מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויים בגין נזק שנגרם לנפגע מעוולה המנויה בפקודה ובכלל זה מעוולת הגזל, בכפוף לכך שנגרם לנפגע נזק. הואיל ואין בפני בית המשפט תביעה לפיצוי התובעת על נזקי ממון מוכחים שנגרמו לה כתוצאה מביצוע העוולות הנ"ל כלפיה, כפי הנטען, בית המשפט לא נדרש להכריע גם בטענות אלה.

23 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

גיוס עובדי מתחרה

בית המשפט השלום תל אביב, כב' השופטת חנה ינון (תא (ת"א) 21366-06) – 23.11.09

תחום: גזל סוד מסחרי בגיוס עובדי מתחרה

נושא: גזל סוד מסחרי, פרסום כוזב, התערבות בלתי הוגנת

עובדות

תובענה על הסך של 777,608 ₪ שעניינה דרישה לפיצוי בגין טענה לגזל סוד מסחרי שבוצע על ידי הנתבעת וכן לפיצוי בגין הוצאת דברי לשון הרע אותם הפיצה הנתבעת בפני לקוחות התובעת.

לטענת התובעת, פגעה הנתבעת בסודות מסחריים שלה כמובנם בחוק עוולות מסחריות בכך שגייסה לשורותיה עובדים לשעבר של התובעת וכן פנתה ללקוחותיה וניסתה לשכנעם לעבור לשורותיה.

כמו כן, טענה התובעת כי הנתבעת הפיצה אודותיה דברי לשון הרע בקרב לקוחותיה וסיפרה להם כי החברה הינה חדלת פרעון.

נפסק

התביעה מתקבלת בחלקה הזעום בלבד, הנתבעת תשלם לתובעת סך כולל של 15,000 ₪, בגין פעולותיה באשר ל"פרסום הכוזב" באתר האינטרנט "IB2B".

בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו.

נקודות מרכזיות

גזל סוד מסחרי

בית המשפט דחה את טענות התובעת בעילת גזל סוד מסחרי על פי הוראת סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999.

בית המשפט פסק כי רשימת הלקוחות של התובעת והמידע אודות כל לקוח, צרכיו ודרישותיו המיוחדים, אינם מהווים "גזל סוד מסחרי" כהגדרתו בסעיף 5 לחוק, שכן לא הוכח כי מידע זה אינו ניתן לגילוי בנקל על ידי מתחריה של התובעת, וכי מידע זה הינו בנחלת הכלל.

תיאור כוזב

בית המשפט פסק כי הנתבע פרסם בשטח הפרסום של התובעת באתר האינטרנט "IB2B", פרטים שגויים אודות התובעת. כן פירסם במקום את פרטי התובעת את מספר הטלפון הסלולארי שלו, את כתובת הנתבעת ואת כתובת הדואר האלקטרוני האישית שלו, וזאת על מנת לשוות להם מצג כי הם פרטיה של התובעת.

בית המשפט פסק כי ראיות אלו מצביעות, על "פרסום כוזב" על יסוד לשון סעיף 2 לחוק. סעיף 2(א) לחוק דורש יסוד נפשי של מודעות או של רשלנות לבצוע מעשה זה. במקרה דנן, הוכחה קיומה של מודעות אצל הנתבע כי הפרטים אותם פירסם הוא באתר התובעת היו פרטי הנתבעת ופרטיו- ולא פרטיה של התובעת.

לנפגע בשל פרסום כוזב קיימת הזכות לפי סעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות לדרוש פיצוי בלא הוכחת נזק שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים. לאור קיום הפרסום הכוזב בפרק זמן קצר, פסק בית המשפט לתובעת פיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין רכיב זה.

התערבות בלתי הוגנת

בית המשפט דחה את טענות התובעת בעילת התערבות בלתי הוגנת על פי הוראת סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999.

ופסק כי עוולה זו עניינה באיסור על מעשים המונעים או מכבידים באופן בלתי הוגן גישה לעסק או לשירות של עוסק אחר. העוולה נועדה לטפל במקרים של חסימה פיסית או טכנית ולא במקריםשבהם ההכבדה על הגישה של הלקוחות היא תולדה של צבירת יתרון תחרותי (אף אם הוא בלתי הוגן) בכוח המשיכה המסחרי מול לקוחות הגורמת לכך שנוצרת "הכבדה" על גישת הלקוחות למתחרה בהיות הלה מצוי עתה בנחיתות מבחינת כוח המשיכה.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור