משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: גניבת עין

26 במאי, 2016,

0 תגובות

גניבת עין בשל שימוש בקול ידוען בפרסומת

גניבת עין בשל שימוש בקול ידוען בפרסומת
העובדות: הצדדים מתחרים בתחום בתי דיור לקשישים. לטעת התובעת, ניהלה הנתבעת מסע פרסום תוך שימוש בקולו ודמותו של הידוען אלכס אנסקי, אשר קודם לכן שימש כקריין לפרסום עסקיה של התובעת. על כן טוענת התובעת כי הנתבעת עוולה כלפיה בעוולות מסחריות, ותביעתה היא תביעה כספית על סך 1,000,000 ש"ח, שהם שווי  עלותו של מסע הפרסום בקריינותו של אנסקי אשר שיווק את עסקי התובעת.
 
התובעת טענה כי הנתבעת התקשרה במכוון ובחוסר תום לב עם אנסקי, בכדי להשתמש במוניטין שלה וליהנות מיתרון בלתי הוגן. יתרון זה הוא זיהויו של אנסקי עם דיור מוגן, שהוא פרי השקעת התובעת בפרסום.
 
התובעת עתרה לחייב את הנתבעת בפיצויים בגין גניבת עין, התערבות לא הוגנת,  גזילת קניינה של התובעת  ועשיית עושר שלא במשפט וכן עתרה להפסקת כל פרסום באמצעות אנסקי בכל מדיה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. נפסק כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה, באשר לא הוכיחה טענותיה העובדתיות והמשפטיות, ואף לא הוכיחה את הנזק הנטען בה. 
 
בנוסף נפסק כי התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 100,000 ש"ח. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

עוולת גניבת העין

עוולת גניבת העין מעוגנת בסעיף 1 (א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), אשר קובע כך:  "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות  כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
 
להוכחת עוולה זו על התובע להוכיח שני יסודות.  האחד, כי רכש  מוניטין בטובין או בשירות והשניה כי מעשי הנתבע מובילים לכך שהציבור מוטעה או עלול להיות מוטעה  לחשוב כי הטובין או השירות  אשר סופקו על ידו, סופקו למעשה על ידי התובע , או כאשר הם נחשבים  בטעות לקשורים אליו. 
 
נפסק כי טענת התובעת כי הנתבעת באמצעות הפרסום נכסה לעצמה מוניטין שאינו שלה, לא הוכחה.
המוניטין אשר אליו התייחסו ראיות התביעה בחוות הדעת, הוא המוניטין של אנסקי, ואולם מוניטין זה אינו שייך לתובעת, ואינו רלבנטי לעילה.
הן התובעת והן הנתבעת רצו להיתרם מדימויו החיובי של אנסקי, כמי המייצג ערכים לגיל השלישי. דימוי זה שייך לאנסקי ואף אחד מהצדדים אינו רשאי לנכסו לעצמו.
על כן  נפסק כי לא מתקיים התנאי הראשון בסעיף, לפיו  התובעת רכשה  מוניטין בקולו של אנסקי.  ממילא אף לא מתקיים  התנאי השני שהינו חשש סביר להטעיה. טענת התובעת כי  לקוחותיה הוטעו לסבור כי אנסקי משווק את דיור התובעת, היא טענה מופרכת על פניה – הפרסום מאוד ברור ומכוון לקוחות דווקא ובמיוחד אל הנתבעת.
 

התערבות לא הוגנת

עילת ההתערבות הבלתי הוגנת קבועה בסעיף 3 לחוק עוולות  מסחריות לפיו: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל  העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר". 
 
נפסק כי התובעת לא הוכיחה יסודות עילה זו. על פי הפסיקה עוולה זו מתקיימת כאשר המעוול מונע גישה פיסית אל עסקי התובע.  לא כך היה בענייננו. התובעת לא הוכיחה כל הכבדה או מניעה שגרמה לה הנתבעת.
 

גזילת קניינה של התובעת  

עוולת הגזל עוגנה בסעיף52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וזו לשונה: "גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא-כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת".
 
נפסק כי קולו של אנסקי אינו מטלטלין או זכות שזכותה של התובעת להחזיק בהם. אין הוא קניינה של התובעת. אף המוניטין של אנסקי כקריין, ואפילו כקריין של בתי עסק לדיור מוגן, אינו של התובעת.  אף אם ההתקשרות בין התובעת לאנסקי העשירה את אנסקי במוניטין הקשור להיותו מפרסם של דיור מוגן, התעשרות זו שייכת לאנסקי ולתובעת אין חלק בה. על כן, לא הוכח כי נגזל  מוניטין של התובעת או כי הנתבעת ניצלה את המוניטין של התובעת  לצורך גיוס לקוחות. אין צריך לומר כי אף הטענה בסיכומי התובעת, לפיה הנתבעת פגעה בזכות לפי חוק יסוד בקניינה, לא הוכחה. מובן שאף לא הוכחה "שלילת הקניין"  מהתובעת, כנדרש בעוולת הגזל. על כן יש לדחות את התביעה מכח עילה זו.
 

עשיית עושר ולא במשפט 

טענת התובעת לעניין זה נסמכת על חובת ההשבה הקבועה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") לפיה: "מי שקיבל שלא על פי  זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן- הזוכה)  שבאו לו מאדם אחר (להלן- המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה". 
 
נפסק כי אף יסודות עילה זו לא הוכחו. התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת קיבלה נכס או שירות או טובת הנאה שבאו לה מהתובעת. 
 
לא הוכחה זכות שבאה מהתובעת: הנתבעת עשתה שימוש בשירותיו של אנסקי. אנסקי לא שייך לתובעת. לתובעת אין זכויות בכל יתרון של אנסקי, אף אם התפתח שעה שהועסק לטובתה. 
נפסק כי אפשר והתובעת נקלעה לידי טעות, שעה שייחסה לעצמה את "זכות הפרסום", שהוכרה בפסיקה בע"א 8483/0אלוניאל בע"מ נ. אריאל מקדונלד, פ"ד נ"ח (4) 314, שהיא זכותו של ידוען להינות משמו והמוניטין הקשור אליו לצרכי פרסום, ואשר פגיעה בה עשויה להצמיח תביעה מכח חוק עשיית עושר. זכות הפרסום היא זכות של הידוען, והוא זה הזכאי להגיש תביעה מכוחה. זכות זו אינה עומדת לתובעת.
 
לא הוכחה התעשרות: את התעשרות הנתבעת, שהיא הזכיה כמשמעותה בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר, יש להוכיח מהרווח או היתרון שצמחו לנתבעת מעוולותיה. ניתן היה לצפות כי טענת ההתעשרות תתייחס לגידול במספר לקוחות הנתבעת, גניבת לקוחות וכיוב'. לא זו טענתה של התובעת, אשר תביעת ההשבה שלה היא להחזר הוצאות הפרסום בהם נשאה, שאין בינן ובין רווחי הנתבעת מלקוחותיה דבר.  טענת אפשרית לגבי גניבת לקוחות לא הוכחה ואף לא נטענה ממילא ספק אם עומדת היתה כאן, כאשר אין ענייננו בשוק ממוקד שבו רק שני מתחרים (וראה, להבדיל ע"א 6126/92 אטלנטיק, חברה לדייג ולספנות בע"מ נ. דג פרוסט תעשיות דייג בע"מ, פד"י נ (4) 471).
התובעת טענה בהקשר להתעשרות הקשורה להוצאות הפרסום של התובעת, כי נגרם לנתבעת חסכון בהוצאותיה, אולם גם  טענה זו לא הוכחה. 
 
לא הוכח שלא על פי זכות שבדין: נפסק כי לא הוכח שהנתבעת פעלה שלא כדין. אין דין המונע העסקתו של אדם על ידי יריב מסחרי למעסיקו הקודם. הדרך היחידה להטיל מגבלות על קשר כזה היא במערך חוזי שבין המועסק לצד המתקשר עמו בהסכם, וגם מגבלות המוטלות אגב כך חייבות לעמוד במגבלות של הזכות לחופש העיסוק. לא הוכחו מגבלות שהוטלו על אנסקי או על הנתבעת בקשר להתקשרות בין אנסקי לנתבעת.
 
עילת עשיית העושר נמצאה מתאימה במקרים חריגים להטלת חיובים בגין תחרות בלתי הוגנת, זאת משעה שאיסור כאמור לא נכלל בחוק, באשר הצעת החוק אשר הוכנה לטובת קידום חקיקה כאמור לא נתקבלה. אולם, הוכחת תביעה למניעת תחרות בלתי הוגנת כרוכה בהוכחת יסודות עשיית העושר, ובתנאים מיוחדים שפותחו בפסיקה, בעיקר בהלכת א.ש.י.ר (ע"א 5768/94, 5614/95, 993/96 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ. פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נ"ב  (4) 289). תנאים אלה כוללים הוכחת יסוד נוסף להפרה הנטענת – כגון תרמית או הטעיה, חוסר תום לב בוטה או מעשה "כמעט עוולתי" (ראה גם ת.א. 7262/05 (בש"א 2263/05 (מח' – י-ם) רבוע כחול – ישראל בע"מ נ. רמי לוי שיווק השקמה בע"מ ואח' (החלטה מיום 6.7.05- פורסם בנבו, אליה הפנה ב"כ התובעת בסיכומיו).
 
 משמע, גם דיני עשיית העושר אינם מונעים התנהלות תחרותית תוך צבירת יתרונות מסחריים, אלא אם הינה כוללת פעילות אסורה על פי חוק ופוגענית במיוחד.
 
בענייננו, כאמור, נפסק כי לא הוכחה התעשרות שלא כדין, בין היתר מתוך כל שלא הוכחה הפרת הוראה חוקית או התחייבות, ואף לא הוכח מעשה מעין עוולתי. בנסיבות אלה לא הוכחה עילה מכח חוק עשיית עושר.
 
משכך, נפסק כי לא הוכחה עילת התביעה ודי בכך בכדי להביא לדחייתה.
 

הנזק

נזקיה הנטענים של התובעת הם עלות השקעתה - הוצאותיה בפרסום. 
נפסק כי על כן היה על הנתבעת להוכיח הן את גובה ההוצאות והן את הקשר הסיבתי בינן לבין העוולות וההפרות הנטענות - היותן בגדר נזק הנובע מההתנהלות העוולתית המיוחסת לנתבעת. 
נפסק כי התובעת לא הוכיחה דבר מכל אלה.
בנוסף נפסק כי אף אם יונח גי כל ההוצאות הנטענות הוצאו בזיקה לתשדירים נשוא התביעה, אזי עדיין לא הוכח כי הן בגדר נזק אשר לפצות בגינו את התובעת. 
אין מחלוקת כי התובעת ניהלה מסע פרסום וכי נשאה בהוצאותיו. ההוצאה היא נזק רק ככל שמוכח כי מסע הפרסום כשלעצמו הוא נזק, או שהוא או השפעותיו ירדו לטמיון כתוצאה מהתנהגות הנתבעת, באופן שההוצאה בגינו הפכה להפסד. התובעת לא הוכיחה כי כך היה, ומהראיות אף עלה היפוכו של דבר. 
בנוסף נפסק כי הוצאות אלה, אשר הוצאו עוד קודם למסע הפרסום של הנתבעת לא הושפעו מהתנהלות הנתבעת, לא מראש ולא בדיעבד. בנסיבות אלה הוצאות הפרסום של התובעת אינן נזק שיש לפצות את התובעת בגינו.
 
לפיכך נפסק כי התובעת לא הוכיחה כל נזק ועל כן, גם מטעם זה, יש לדחות את תביעתה.

12 בינואר, 2016,

0 תגובות

אין הגנה לביטוי גנרי במסגרת פרסומות בגוגל

אין הגנה לביטוי גנרי במסגרת פרסומות בגוגל
תביעה שהוגשה על ידי חברת REJWAN TRAVEL SERVICE כנגד חברת M.J.A HOLIDAY RENTALS. ההליך נדון בבית משפט השלום בירושלים, בפני השופטת אנה שניידר. ביום 19.10.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת מפעילה אתר באינטרנט בשם MY JERUSALEM APARTMENTS להספקת דירות מגורים יוקרתיות בישראל לתיירים, לשם שכירות  קצרת טווח. 
לטענת התובעת, העסק צבר מוניטין רב והפך להיות הגורם הראשון אליו פונים תיירים, במיוחד מארצות הברית, החפצים לשכור דירת אירוח בעת טיולם בישראל. 
 
התובעת טוענת כי הנתבעת הינה חברת תיירות המפעילה אתר באינטרנט בשם GOOD MORNING JERUSALEM, ובמהלך חודש נובמבר 2012, פנתה לחברת גוגל בבקשה להציג פרסומת בדמות קישור ממומן לאתר שלה, באופן שיציג את אתר הנתבעת בראש רשימת תוצאות החיפוש כל אימת שמשתמש מקליד מילות חיפוש בנוגע לשכירת דירות בירושלים לטווח קצר. 
לטענת התובעת, במסגרת מלות החיפוש נכללו המילים MY JERUSALEM APARTMENTS, דהיינו שמו של אתר התובעת.
נטען כי עקב ההצגה האמורה נפגעו עסקיה של התובעת, הואיל והמשתמש היה מגיע תחילה לאתר הנתבעת ולא לאתר התובעת. 
התובעת תובעת סכום של 100,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. בנוסף חויבה התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של  20,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

גניבת עין

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, שעניינו גניבת עין , קובע:
"(א)לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.
(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין".
 
על מנת לבסס עוולה של גניבת עין, אשר ייעודה הוא להגן על מוניטין שרכש אדם בעסק,  על התובע להוכיח שני תנאים מצטברים:
א. מוניטין שיש לטובין או לשם העסק;
ב. חשש סביר להטעיית הציבור לחשוב כי הטובין שמציע הנתבע הם טובין של התובע,  או כי הם קשורים אליו.
 
בהעדר אחד משני היסודות האמורים – לא תקום עוולה של גניבת עין. 
 
בפרשת "משפחה" נקבע , כי בראש ובראשונה על התובע להוכיח כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. 
באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו -  לא ניתן לומר  כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש.
 

הטעייה

בהקשר ליסוד ההטעיה נפסק כי יש לקבל את עמדת הנתבעת לפיה  גם לו היה הגולש מקליק על מודעת הפרסומת  - היה מגיע לאתר הנתבעת , שאינו דומה לאתר התובעת , וצירוף המילים אינו מופיע בו כלל.
 
הואיל ומדובר  בדירות להשכרה לטווח קצר,  הרי שעל הלקוח הפוטנציאלי הגולש באתר לבדוק פרטים רבים בטרם יקשור עסקה, ובדיקה זו של הגולש, בשים לב למכלול מצגי הנתבעת,  לא יכולה להביא למצב שבו ירכוש אותו לקוח סחורה מן הנתבעת בסוברו כי מדובר בסחורה של התובעת דווקא.
 
 

אין הגנה לשם גנרי

בפרשת "משפחה" נקבע, כי כשמדובר בשם של עסק על התובע להוכיח כי בתודעתו משייך הציבור שם זה לעסקו שלו, וכמסקנה נדרשת מכך  - ששימוש באותו שם עשוי להביא להטעיה, וגם כאן יהיה על התובע להוכיח ייחודיות שיש בו בשם, ייחודיות המשייכת עצמה לו ורק לו.
 
כך למשל,  אם השם שבו מדובר הוא שם שגרתי בשפה  לתיאור הטובין, להבדיל  למשל, משם דמיוני – לא תהיה הגנה של עוולת גניבת עין.
 
בפרשת "משפחה" נקבע גם כי לא כל שם או סימן זכאי להגנת גניבת עין.
שם גנרי, דהיינו הסוג או הזן שאליו משתייך הנכס או השירות, אינו זוכה להגנה כלל , משום שאין אדם זכאי להשתלט על שם גנרי. 
שם תיאורי, דהיינו המתאר תכונות או רכיבים של נכס או שירות , יוכל לזכות בהגנה מועטה ביותר,  ורק במקרים נדירים כאשר הוכח כי אותו שם תיאורי רכש לעצמו אופי מבחין, משמעות משנית, המייחדת אותו ומקשרת אותו עם הטובין של אותו עסק.
 
שם מרמז (Suggestive), המרמז על הטובין בלי שמתאר אותם מפורשות,  זוכה להגנה מוגברת, ואילו שם "שרירותי" או דמיוני, שהומצא בעיקר כסימן בעל אופי מבחין לטובין מסוימים , זוכה להגנה הרחבה ביותר.
 
מתחרה כי ישתמש בשם "שרירותי" או דמיוני שבו משתמש הזולת באותו תחום עיסוק – לא יתקשה בית המשפט להסיק הטעייה וכוונה להטעות.
 
במצבי ביניים, כאשר קיים ספק אם סימנים, מלים , או צירופם מצויים בקטגוריה זו או אחרת – יש לראותם ככלולים בקטגוריה המקנה להם הגנה פחותה ביותר, כמו משפחת השמות הגנריים.
 
במקרה שלפנינו,  נפסק כי צירוף המלים MY JERUSALEM  APARTMENTS"" מהווה צירוף גנרי ביחס להשכרת דירות בירושלים , הואיל וכל משכיר מתייחס לדירות שלו , הנמצאות בירושלים,  כסוג של דירות העומדות להשכרה.
 
כשם שעורך דין לא יוכל להשתלט על המונח "עריכת דין" , ומוכר מנועים לא יקנה מונופולין ב"מנועי דיזל" -  כך גם לא ניתן להשתלט על המילה "דירות", ובוודאי שכך המצב לגבי המילה "ירושלים".
 
למצער, גם אם תתקבל הטענה כי מדובר בסימן תיאורי,  המתאר את התכונות של המשכיר, דהיינו דירות בירושלים – גם  כך אין מקום להגנה, כאמור בפרשת "משפחה".
 
לחלופין גם אם מדובר במקרה זה בהגנה – הרי שזו משתרעת לאותה מילה בלבד,  אך לא לצרופים שונים או להטיות, דהיינו לאותו צירוף מילים בלבד, ולא לצירוף המילים בתוספת מילים נוספות, כפי שעשתה הנתבעת.
 
במילים אחרות, די בכך שבאותה כותרת נשוא התביעה עם צירוף המילים בצמוד הוספה על ידי הנתבעת כתובת ACCOMODATION.CO.IL , כדי להגיע למסקנה כי אין המדובר בעוולת גניבת עין.
 
על כן נפסק כי דין התביעה להידחות,  ומתייתר הצורך לדון בכל יתר השאלות שהועלו לגבי יסודות העוולה, דהיינו -  האם הוכח יסוד המוניטין, הכרה,  והוקרה של קהל  הלקוחות את צירוף המלים עם שירותי התובעת דווקא, וכן  האם הוכח יסוד ההטעיה.
 

פיצוי ללא הוכחת נזק בעילת גניבת עין

סעיף 13(א) לחוק קובע , כי בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל עוולה פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪ .
לפי סעיף קטן (ב) לסעיף 13 האמור, יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים כעוולה אחת.
 
יצוין, כי על פי סעיף 12 לחוק, הסעד לפי סעיף 13 לא חל על עוולת תיאור כוזב והתערבות לא הוגנת, שלגביהן יש להוכיח נזק.

7 בינואר, 2016,

0 תגובות

אין חשש להטעייה בין אריזת סנו לאריזת לוריאל

אין חשש להטעייה בין אריזת סנו לאריזת לוריאל
בקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי חברת L'Oreal כנגד חברת קוסמופארם (חברה מקבוצת סנו הישראלית). הבקשה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט  הרי קירש. ביום 3.11.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: לוריאל משווקת, בין השאר, סדרת תכשירים לטיפוח השיער בשם Elvive-Arginine Resist. הסדרה האמורה מורכבת משמפו, מרכך שיער, ומסיכה ("סדרת ארג'נין") והיא נמכרת בישראל מתחילת שנת 2012. 
 
סנו משווקת, בין השאר, סדרת תכשירים לטיפוח השיער בשם Natural Formula – Ampoule Intense.  סדרת מוצרים זו מורכבת משמפו, מרכך, מסיכה וסרום ("סדרת אמפולה") והיא הושקה בישראל בחודש יוני 2015. 
 
לטענת לוריאל, סדרת האמפולה של סנו היא חיקוי של סדרת הארג'נין של לוריאל ויש במראה של מוצרי סדרת האמפולה כדי להטעות את הציבור, שעלול להתבלבל בין שתי הסדרות. 
 
לוריאל עתרה לקבלת סעד זמני לפיו על סנו ייאסר לאלתר לייצר ולשווק את מוצרי האמפולה (לפחות באריזותיהם הקיימות) וייאספו כל מוצרי האמפולה, לרבות אלה הנמצאים על מדפי החנויות, ומכירתם תופסק מיד. עיקרה של הבקשה לסעד זמני הוא טענה לקיום עוולה מסחרית של גניבת עין כמשמעותה בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.
 
תוצאות ההליך: הבקשה לסעד זמני נדחתה. נפסק כי אין חשש להטעייה בין המוצרים.
 
יחד עם זאת, ועל מנת לאפשר מתן חשבונות מלאים אם וכאשר הדבר יידרש בעתיד, בית המשפט הורה למשיבה להקפיד ולנהל רישומים חשבונאיים ועסקיים מלאים אשר יאפשרו מדידה מדוייקת של מכירות מוצרי האמפולה השונים – הן במונחים כמותיים והן במונחים כספיים – ושל הרווחים שהופקו ויופקו ממכירות אלו. 
 
בנוסף נפסק כי המבקשת תשלם למשיבה הוצאות בסך של 36,000 ש"ח. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

מסגרת הדיון בסעד זמני

תקנה 22 לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999 קובעת כי "על הליכים על פי החוק [חוק עוולות מסחריות] בכל עניין שאינו מוסדר בתקנות אלה, יחולו, בשינויים המחוייבים, תקנות סדר הדין האזרחי...".  
 
כידוע, תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורה כי רשאי בית המשפט לתת סעד זמני "...אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה..." 
 
על פי תקנה 362(ב), בהחלטתו בדבר מתן סעד זמני יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר,
 "(1)  הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם
          למשיב אם יינתן הסעד הזמני...
(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע 
      במידה העולה על הנדרש."
 
על כן נפסק כי יש לבחון את סיכויי התביעה של לוריאל – המבוססת כאמור על עוולת גניבת העין - ולשקול את הנזקים העלולים להגרם אם מוצרי האמפולה של סנו יפסיקו להמכר לאלתר, דהיינו אם בקשתה של לוריאל לסעד זמני תתקבל, לעומת הנזקים העלולים להגרם אם מוצרי האמפולה ימשיכו להמכר עד להכרעה בתביעתה העיקרית של לוריאל, אם הבקשה לסעד זמני תידחה. כידוע, קיים קשר גומלין בין מבחן סיכויי התביעה לבין מבחן מאזן הנזקים ("מקבילית הכוחות"), וככל שסיכויי התביעה קטנים יותר, נדרש חשש גדול יותר לנזק בלתי הפיך העלול להגרם לתובע על מנת להצדיק מתן סעד זמני (ראו רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אמר [פורסם בנבו] (30.4.2001)).  
 

מאזן הנוחות

במקרה דנן, דומה כי מתן סעד זמני האוסר על סנו למכור את מוצרי האמפולה עד אשר תתברר התביעה העיקרית עלול לגרום לה נזק בלתי הפיך הכולל אובדן מיידי  של נתח השוק שהספיקה סדרת האמפולה לרכוש מאז השקתה. יש לשער כי גם אם בסופו של דבר תביעתה של לוריאל תידחה, מתן הסעד הזמני המבוקש יחייב את סנו להחדיר מחדש את מוצרי האמפולה לשוק וזאת לאחר חלוף זמן רב, על כל הקושי והעלויות הכרוכים בכך. 
 
מנגד, אם הסעד הזמני לא יינתן כמבוקש אך לוריאל תזכה בתביעתה ותוכיח כי נעשתה עוולה מסחרית, ניתן יהיה לפצותה בפיצוי כספי בהתאם לפגיעה המשוערת שנגרמה לה כתוצאה ממכירת מוצרי האמפולה של סנו לצדם של מוצרי הארג'נין עד למועד מתן פסק הדין. (כאן יוער כי במסגרת הדיון בבקשה לוריאל לא הביאה ראיות או נתונים כדי להוכיח כי חלה ירידה במכירות מוצרי ארג'נין כתוצאה מכניסתם של מוצרי האמפולה לשוק. יחד עם זאת הוכחת נזק כאמור איננה נדרשת כחלק מיסודות קיום עוולת גניבת העין והשקת מוצרי האמפולה אירעה אך זמן קצר לפני הגשת הבקשה הנדונה). 
 
נפסק כי הנזק הצפוי לסנו מהורדה מיידית של מוצריה מן המדפים הינו חמור יותר באופיו ובהשלכותיו מאשר הנזק שעלול להגרם ללוריאל מהמשך מכירת מוצרי האמפולה עד להכרעה בתביעה העיקרית. טענתה של לוריאל כי נגרם וייגרם נזק למוניטין שלה שכלל איננו ניתן לפיצוי כספי נותרה בגדר אמירה כללית  ובלתי מוכחת לכאורה. 
 
לעניין מאזן הנזקים העלולים להגרם ממתן או אי מתן סעד זמני  (שמשמעותו הפסקה מיידית של מכירת מוצרי האמפולה של סנו), הנזק העלול להגרם לסנו ממתן הסעד הזמני כבד יותר מהנזק העלול להגרם ללוריאל מאי מתן הסעד הזמני (נזק שממילא ניתן לרפא בפיצוי כספי).
 

גניבת עין

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות (המצוי בפרק א לחוק – "הלכות מסחר לא הוגנות") אוסר על עוסק לגרום לכך "שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר." 
 
תכליתו של איסור גניבת עין היא להגן על האינטרס הכלכלי של עוסק, אשר השקיע משאבים בבניית מעמד בשוק למוצרו (או לשירותו), בפני גזלת פירות השקעותיו כתוצאה משיווק מוצר אחר המחקה את מוצרו. ברי כי אדם העמל להכניס בהצלחה את מרכולתו לשוק זכאי לצפות כי לא יבוא אדם אחר וייהנה מעמלו על ידי הצעה למכירה של סחורה מתחרה תוך הטעיית הציבור בשל הדמיון בין המוצרים. ולמותר לציין כי ככל שגבולות העוולה הנדונה יפורשו בהרחבה, כך גם יצומצם חופש העיסוק והתחרות של משתתפי השוק. 
 
על פי פסיקת בתי המשפט שניים הם יסודות עוולת גניבת העין: (א) הוכחת צבירת מוניטין למוצר המקורי כך שמתקיים אינטרס כלכלי ממשי אשר עליו יש להגן, ו-(ב) הוכחת חשש של ממש שרוכשים פוטנציאלים עלולים להתבלבל ולטעות בזיהוי המוצר כך שירכשו את המוצר המחקה למרות שהתכוונו לרכוש את המוצר המקורי, דהיינו חשש להטעיה. 
 
לעניין סיכויי התביעה בעוולת גניבת עין, נפסק כי יש לשער כי לוריאל תשכיל להוכיח כי למוצרי Elvive ככלל, ובתוכם מוצרי הארג'נין, קיים מוניטין. אולם, באשר לחשש להטעיית הציבור כתוצאה מדמיון חזותי בין המוצרים הנדונים, אינני סבור כי סיכויי התביעה גבוהים, וזאת מכל הנימוקים אשר פורטו לעיל.
אף אם קיים סיכוי מסויים לתביעה העיקרית המבוססת על דמיון חזותי ועל חשש להטעייה, שקילת נזקיה של סנו אל מול סיכוייה של לוריאל ("מקבילית הכוחות") במסגרת יישום תקנה 362 הנ"ל מביאה אותי לדחיית הבקשה למתן סעד זמני. 
 
בנסיבות העניין, הסעד הזמני המבוקש לא יהיה מידתי ויפגע במשיבה באופן העולה על הנדרש.
 

ראיות לכאורה לקיום מוניטין

משמעות המונח "מוניטין" בהקשר הנוכחי היא התדמית החיובית או כוח המשיכה של מוצר (או שירות) הגורם ללקוחות לשוב ולרכוש את המוצר ולהעדיפו על פני מתחריו: "במשפט בגין גניבת עין צריך התובע להוכיח כי השם, הסימן או התיאור רכשו להם הוקרה והערכה (reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן ובתאור או השם ציון עסקו או סחורותיו של התובע" (ע"א 307/87 מ. וויסברוד ובניו ואח' נ' ד.י.ג. ביח"ר למצרכי חשמל בע"מ [פורסם בנבו] (21.1.1990)).  
 
כאמור, לוריאל גורסת כי לסדרת הארג'נין קיים מוניטין ואף משתמע מהטיעון כי מוניטין זה מתקיים מעל ומעבר לכל מוניטין כללי יותר שקיים לקבוצת לוריאל עצמה או למותג Elvive המאגד  את סדרות מוצרי טיפוח השיער השונות כמוסבר.  
 
נפסק כי לעניין הדיון בבקשה לסעד זמני, כאשר עסקינן ב"בסיס ראיות מהימנות לכאורה", אכן יצאה לוריאל ידי חובה בעניין הוכחת המוניטין. אמנם סנו מתייחסת בביטול מסויים לנתח השוק השייך למוצרי ארג'נין ובפרט בהשוואה לנתח השוק של מוצרי סנו (ולכך נשוב בהמשך), אך נראה כי הוכחת מוניטין כיסוד נדרש לקיום עילת גניבת עין איננה עניין השוואתי וגם מוצר בעל נתח שוק קטן יחסית עשוי לזכות לנאמנות בקרב חוג לקוחותיו. העוסק המשווק את המוצר האמור זכאי להגנה בפני חיקויים העלולים "לרכוב על המוניטין" של מוצרו אף אם היקף מכירותיו מסתכם באחוזים בודדים בלבד מהשוק כולו.
 
בית המשפט פסק כי לכאורה תקופה של שלוש שנים וחצי עשוייה להספיק לצורך צבירת מוניטין למוצר צריכה פשוט (כמו שמפו) בהתחשב בחשיפה המהירה שניתן ליצור למוצר חדש בזכות  אפיקי הפרסום המודרניים (השוו עניין וויסברוד הנ"ל, שם נפסק כי שימוש בעיצוב מוצר לתקופה של כחמש שנים הוא "ממושך" דיו ליצירת מוניטין).
 

חשש להטעיה

כאמור, היסוד השני בעוולת גניבת העין הוא החשש להטעיית הציבור, דהיינו קיומו של סיכון שהמוצר הנמכר על ידי המתחרה הנתבע "ייחשב כנכס של העוסק [התובע]". 
 
מובהר כי לא נדרשת הוכחה של התרחשות הטעייה בפועל ואף לא נדרשת הוכחה לקיום כוונה להטעות מצדו של הנתבע. די בחשש אובייקטיבי (ממשי ולא רחוק או קלוש) בפני גרימת בלבול אצל הצרכנים כדי שדרישת ההטעיה תתקיים. 
 
דומה כי השאלה שצריכה להשאל היא האם קיים דמיון כה גדול בין המוצרים שקונה מצוי עלול לרכוש אחד מהם בעודו סבור שהוא רוכש את השני? 
 
בית המשפט פסק כי לאחר התבוננות במוצרים המסקנה היא כי אין מקום לחשש ממשי כי מראהו של שמפו האמפולה של סנו יטעה את צרכנים ויובילם לחשוב כי מדובר בשמפו הארג'נין של לוריאל. 

הטעייה: המבחן המשולש

בפסיקה התגבשה רשימת מבחנים המשמשת לבדיקת החשש להטעיה: 
(א) בחינת מראהו של המוצר וצליל שמו. 
(ב) בחינת סוג המוצר, מאפייני השוק בו הוא נמכר, וסוג הלקוחות שנוהגים לרכוש אותו. 
(ג) בחינת כלל הנסיבות העשויות להשפיע על מידת סיכון ההטעיה. 
 

מבחן השכל הישר: קווים מנחים נוספים לבדיקת הדמיון בין מוצרים

בנוסף לכך, על פי השכל הישר ועל סמך נסיון החיים, הותוו קווים מנחים נוספים לבדיקת הדמיון בין מוצרים. ניתן לסכמם כך:
 

מבחן השכל הישר: נקודת מבטו של צרכן מן היישוב

(א) יש לבחון את הדברים, ככל שניתן, מנקודת מבטו של צרכן מן היישוב שאיננו מסוגל לזכור באופן מושלם את כל פרטי המוצר שהוא מתכוון לקנות ושעורך את קניותיו בתנאים הרגילים השוררים בחנויות ולא "בתנאי מעבדה".
 

מבחן השכל הישיר: אופן הצגת המוצרים בפועל בנקודות המכירה

 (ב) כתוצאה מכך, יש לבחון את שאלת הדמיון בין המוצרים על רקע אופן הצגתם בפועל בנקודות המכירה ולא רק על ידי השוואה מבודדת של מוצר זה לצד מוצר זה במנותק מהקשר המכירה האמיתי. 
 

מבחן השכל הישר: לא לבצע עיון מדוקדק

 (ג) כמו כן, וכפועל יוצא מן האמור, אין לבחון את דמיון המוצרים באמצעות עיון מדוקדק ב"אותיות הקטנות" או בפרטים הקטנים המרכיבים אותם אלא על פי החוזי הכללי יותר של המוצר כפי שהוא עשוי להתפס על ידי הצרכן הרגיל בנקודת המכירה. 
 
לכלל אחרון זה שתי הצדקות: (1) יש לשער כי בתנאים רגילים הצרכן המצוי איננו בודק את המוצרים המוצגים בפניו ברזולוציה גבוהה, ו-(2) השוואת המוצרים על ידי פירוקם לגורמים קטנים מדי עלולה לעודד חקיין לבדל את מוצרו דווקא בפרטים הקטנים כאשר המראה הכללי של מוצר החיקוי נותר דומה מאד לזה של המוצר המקורי  (כפי שמאשימה לוריאל את סנו במקרה הנוכחי). 
 
ומן הכלל אל הפרט:
 

הטעייה: בחינת החוזי בין המוצרים

ללא ספק קיים דמיון חזותי כללי מסויים בין שני המוצרים, ובפרט בשל השילוב בין שחור וורוד. 
 
אולם, צרכן ממוצע וסביר, המתנהג בנקודת המכירה באורח רגיל, איננו עלול להתבלבל בין המוצרים. אולי במבט חטוף וממרחק גדול קיים דמיון בין הבקבוקים. אולם אין לבחון את המקרה על פי אמת מידה של צרכן נמהר המוכן לקנות כל "שמפו בבקבוק שחור וורוד" (העלול, כפי שנראה בהמשך, לשים את ידו על מוצרים אחרים לגמרי, של יצרנים שלישיים). 
 
המבחן הנכון במקרה זה הוא: האם צרכן הנמצא בחנות והמעוניין לרכוש שמפו ארג'נין דווקא (למשל בשל חשיפה לפרסומת משודרת או מודפסת, בשל המלצה כתובה או בעל פה או בשל שימוש אישי קודם במוצר האמור) עלול, בהסתברות בלתי מבוטלת, לרכוש מתוך טעות ובלבול את שמפו האמפולה? תשובתה לשאלה זו היא שלילית, וזאת אף אם נביא בחשבון שזכרונו של הצרכן איננו מושלם והוא עשוי להיות מוטרד בדברים אחרים בזמן רכישת המוצר. 
 

הטעייה: חוג הלקוחות ואופי השוק

נפסק כי לא ניתן לומר שמוצרי ה-Natural Formula של סנו נבדלים באופן ממשי (אם בכלל) משאר מוצרי טיפוח השיער הנמצאים על מדפי החנויות, לפחות מבחינת דרך הצגתם למכירה. כפי שיפורט בהמשך, כל המוצרים הנדונים כאן נמכרים יחד עם שלל מוצרים דומים של יצרנים אחרים על אותם מדפים בחנויות, ומוצריה "המקצועיים" של סנו אינם מועמדים למכירה באזור נפרד ואינם מסומנים כשייכים לקטגוריה אחרת (פרט למלל המודפס על הבקבוקים עצמם). הדבר נלמד אף מהתמונות שהוגשו על ידי סנו עצמה. 
 
ייתכן מאד שלקוחות המעוניינים לרכוש את שמפו האמפולה של סנו בשל אופיו "המקצועי" לא יטעו ולא ירכשו שמפו הארג'נין של לוריאל, אך הדבר איננו מעלה או מוריד לעניינינו. החשש הנדון כאן הוא הפוך, והיות וכל המוצרים עומדים למכירה בצוותא באותו אזור מסויים בחנות, גם אם נייחס למוצרי Natural Formula סגולה מקצועית, תכונה זו כשלעצמה לא תמנע בלבול הלקוחות. 
 

הטעייה: הבדלים במחיר

סנו טוענת כי שמפו האמפולה יקר משמפו הארג'נין באופן ניכר ועד פי ארבעה לפי כמות נתונה. אמנם טענה זו לא נסתרה בראיות (אף לא אחד מן הצדדים הגיש מחירון מוצרים או נתונים באשר למחירים הנגבים בפועל בחנויות), אולם נראה כי יש בה גוזמה מסויימת ודומה כי פער המחירים איננו כה גדול. 
 
לפער המחירים האמור (יהיה היקפו המדוייק אשר יהיה) יש השלכה לעניינינו: הוא מראה כי אין בפנינו "מקרה קלסי" של חקיין או זייפן המנסה לנצל דמיון חזותי בין מוצרים על מנת לגרום לציבור הצרכנים לקנות את מוצריו הזולים יותר מתוך טעות באשר למקורם. לעניין כוונותיה של סנו נשוב בהמשך אך נציין בהקשר של מחירי המוצרים כי אם סנו קיוותה כי הצרכנים יתבלבלו בין שמפו האמפולה לבין שמפו הארג'נין, אזי היא לא עשתה את הצעד הנוסף של קביעת מחיר האמפולה ברמה נמוכה ממחיר הארג'נין, אלא להיפך (ולא מן הנמנע כי צרכן שהתכוון מלכתחילה לקנות את שמפו האמפולה יראה את שמפו הארג'נין – הארוז באופן דומה כטענת המבקשת – ויעדיף אותו, לא מתוך טעות או בלבול אלא בשל מחירו הנמוך יותר). 
 
 

הטעייה: אופן ההצגה למכירה של מוצרי השיער

נפסק כי ניתן להבחין בקלות בתמונות שהוגשו, כי בדרך כלל כל מוצרי השיער של לוריאל (הנושאים כאמור את המותג הכללי Elvive)  יועמדו בסמיכות אחד לשני ויסודרו בהתאם לסדרות השונות. 
אלא מאי? יוצא כי לעתים סדרות ה-Elvive של לוריאל מוצבות על המדפים ליד סדרות ה- Natural Formula של סנו, ובתוך כך אף קורה שמוצרי האמפולה מוצבים דווקא בצמידות למוצרי הארג'נין. לא נטען כי הצבת המוצרים כאמור נעשית בכוונה להטעות או לבלבל והדבר כלל איננו בשליטת הצדדים. 
נפסק כי לאחר התבוננות בתמונות שצולמו בחנויות, אין באופן העמדת המוצרים בחנויות כדי להגדיל את החשש בפני הטעייה ואולי יש בו אף כדי להפחית אותו.
הטעם לכך הוא שאופן ההצבה על פי "משפחות מוצרים" המסודרות לפי יצרן מבליט את השתייכות המוצר הבודד למשפחת המוצרים של אותו בית יוצר. 
 

הטעייה: השילוב שחור/ורוד אינו ייחודי למוצרי השיער של המבקשת ושל המשיבה 

עוד מתברר כי על מדפי מוצרי השיער בישראל קיימים מוצרים נוספים הארוזים בבקבוקים שחורים/ורודים. הנה למותג "הוואי" סוג שמפו כאמור וכך גם למותג Syoss. אמת שהדמיון החזותי בין שני המוצרים הנ"ל ובין מוצרי הארג'נין של לוריאל הוא פחות מהדמיון בין מוצרי האמפולה למוצרי הארג'נין. ובכל זאת ניתן למצוא על מדפי החנויות לא פחות מארבעה מותגי שמפו שונים בעלי שילוב שחור וורוד. 
יוזכר כי שמפו הארג'נין של לוריאל הושק בישראל בתחילת 2012, ואילו השמפו השחור ורוד של Syoss הושק בחודש אוגוסט 2011 ושל הוואי בחודש מרץ 2013. 
 
בהקשר זה נפסק כי דמיון חזותי בין מוצרי טיפוח שיער שונים איננו דבר יוצא דופן. מרבית הבקבוקים דומים בצורתם הכללית ואף בגודלם. ייתכן כי לצורה הרווחת של בקבוקי השמפו יש גם הצדקה פונקציונלית. מעבר לכך, שימוש חוזר בשילוב צבעים מסויים על ידי יצרנים שונים הוא גם חזון נפרץ. 
 

הטעייה: מסעות הפרסום 

כפי שצויין, מוצרי הארג'נין הושקו בישראל אגב מסע פרסום רב היקף והמוצרים ממשיכים להיות משווקים באפיקי פרסומת שונים. וכאמור, גם השקת מוצרי האמפולה של סנו לוותה במסע פרסום נרחב. מטבע הדברים חומר הפרסום עוצב ואוייר באופן המזכיר את המוצרים עצמם לרבות צבעיהם. כתוצאה מכך החומר הפרסומי של שני המוצרים המתחרים מתאפיין בהדגשת הצבע ורוד על גבי רקע שחור. כאן הדמיון בין החומר הפרסומי של הצדדים מסתיים. 
לפיכך אין במסע הפרסום של סנו (אמפולה) כדי להחריף את החשש להטעיה (ככל שהוא קיים) וזאת מפני שהדמיון הכללי בין הפרסומים נובע מאותו גורם אשר בעטיו יש דמיון כללי בין המוצרים הפיזיים עצמם – דהיינו הצבעים. 
 

ייסוד נפשי וכוונה לצורך עוולת גניבת עין

במישור הכללי הוכחת כוונה זדונית להטעות את הציבור איננה יסוד הכרחי בעוולת גניבת העין ודי בקיום חשש להטעייה בשל מראה המוצר המתחרה (יחד עם הוכחת מוניטין המוצר המקורי) כדי להקים חבות.
 
"אך אף אם נצא מנקודת הנחה כי המשיבה התכוונה להטעות, לא סגי בכך. אכן, כבר מראשית דרכה אימצה הפסיקה את הגישה האנגלית ולפיה 'הוכחת כוונה להטעות עשויה להקל על התובע הוכחת סכנה של הטעיה גם מבחינה אובייקטיבית'... אלא שהוכחת כוונה – אף אם מקלה את הנטל הרובץ על התובע – אינה פוטרת אותו מלהוכיח את יסודות העוולה. אי לכך, מקום בו מצא בית המשפט כי אין הטעיה של הציבור, לא תתגבש עוולה של גניבת עין..."
(עניין אנג'ל, בסעיף 30 לפסק הדין.)
 
בנוסף נפסק, כי במקרה דנן לא הוכח לכאורה כי סנו עיצבה את בקבוקי האמפולה מתוך כוונה להטעות או לבלבל את הציבור. 
 

סקר צרכנים

אחד הנדבכים העיקריים בטיעוניה של לוריאל הוא סקר צרכנים שנערך לבקשתה. 
הסקר נערך באמצעות האינטרנט בהשתתפות כ-500 נשים בגילאים 15 עד 60 שנים. למשתתפות בסקר הוצגה תמונה צבעונית של בקבוק שמפו ארג'נין של לוריאל המונח על משטח מצד שמאל ולידו, במרחק של מספר סנטימטרים, בקבוק מרכך מסדרת האמפולה של סנו, מצד ימין.
המשתתפות נשאלו כדלקמן: "האם לדעתך המוצרים שבתמונה קשורים לאותה חברה או לא קשורים?" 
על פי האמור בחוות הדעת של גב' גולדברג-ענבי, 52% מהמשתתפות השיבו בחיוב לשאלה הנ"ל. 
אותן 260 משתתפות אשר השיבו בחיוב לשאלה הראשונה, נשאלו שאלה נוספת: "לאיזו חברה לדעתך הם קשורים?". 
46.9% מהמשתתפות בקבוצה זו ענו "לוריאל" ועוד 18.8% ענו "אלביב" (Elvive). דהיינו כ-66% מהנשים בקבוצה זו שייכו את שני המוצרים שבתמונה לקבוצת לוריאל. מכאן התקבלה התוצאה המשוקללת כי מתוך כלל המשתתפות (500), למעלה מ-34% (66%X52%) "סברו שהמוצר של הנתבעת קשור ללוריאל/אלביב". 
הוסבר כי סקר נוסף נערך כביקורת והפעם ליד בקבוק השמפו של לוריאל הוצב בקבוק שמפו של הוואי, שגם צבעיו שחור וורוד.
הפעם פחות מ-5% מכלל המשתתפות סברו כי המוצר של הוואי קשור ללוריאל/אלביב. 
 
לטענת המבקשת, תוצאות הסקר הראשון מוכיחות כי קיים חשש ממשי להתבלבלות בקרב הצרכנים (בהיקף משוער של כ-34%). 
 
המשיבה מתחה ביקורת על אופן עריכת הסקר וטענה כי ממצאיו אינם אמינים וכי אין בהם הוכחה לחשש להטעיה. 
 
בית המשפט גרס כי קיים ספק באשר ל"מובהקות" או ל"חוזק" הממצאים המוצגים בסקר וזאת בשל הנימוקים הבאים: 
בהקשר של דיבור יום יומי, כוונת השאלה הראשונה,  ובפרט המילים "קשורים לאותה חברה" איננה חד משמעית. לא מן הנמנע כי השאלה הובנה בדרכים שונות על ידי משתתפות שונות בשל השימו במושג רב משמעי כגון "קשר". 
העמדת בקבוק מרכך (של סנו) לצד בקבוק שמפו (של לוריאל) עלולה לגרום לעמעום נוסף בתוצאות כי הרי שמפו ומרכך הם מוצרי שיער משלימים או שלובים מבחינת ייעודם ושימושם ולא מן הנמנע כי המילה "קשורים" הובנה באופן זה. 
אילו היו מוצגים בתמונה שני בקבוקי שמפו ההבדל ביניהם היה ניכר יותר. החלטת עורכי הסקר להציג בקבוק שמפו מול בקבוק מרכך הינה תמוהה, ולא ניתן לכך הסבר המניח את הדעת.
גם איכות התמונה איננה טובה ועל פני בקבוק המרכך של סנו נראית השתקפות אור המקשה על קריאת שם המותג "Natural Formula". 
מעל לכל בית המשפט חשש כי כל סקר, המבוסס על הצגת תמונה של מוצרים על רקע חלק והצגת שאלה באשר ל"קשר" ביניהם, עלול להחטיא את העניין. 
הסוגייה שמעסיקה אותנו היא האם צרכן  שנחשף למוצר הארג'נין של לוריאל והמעוניין לרכוש אותו, עלול, בהסתברות של ממש, לטעות בזמן הקנייה ולקנות מתוך בלבול את מוצר האמפולה של סנו. נראה כי הדרך המיטבית לבחון את העניין היא עריכת "ניסוי" בתנאים אמיתיים, דהיינו בתוך חנות. כחלופה לכך ניתן להעלות על הדעת סקר (לא באמצעות האינטרנט) לפיו מראים למשתתף תמונה של מוצר הארג'נין של לוריאל ולאחר פרק זמן מסויים מבקשים ממנו להצביע על אותו מוצר בתמונה גדולה יותר בה רואים כל מדפי מוצרי השיער בחנות.
לסיום נושא זה: בית המשפט לא שלל את ממצאי הסקר מכל וכל אולם במסגרת בקשה לסעד זמני לא סבר כי יש בממצאים אלה כדי להוסיף משקל רב לסיכויי ההצלחה (לכאורה) של התביעה העיקרית. 
 
בית המשפט הזכיר את עניין גלידות שטראוס בו כבוד השופט בנימיני ציין כי "אינני יודע עד כמה מובהקות יש בתוצאה זו, המעידה על כך שרוב מכריע של הצרכנים איננו מוטעה" (סעיף 7 להחלטה). כאמור גם לפי הסקר שנערך במקרה הנוכחי, ואף אם מקבלים את ממצאים ללא עוררין, הרוב המכריע של כלל המשתתפות לא סברו כי המוצר של סנו קשור ליצרן לוריאל. 

17 בדצמבר, 2015,

0 תגובות

הפרת סימני מסחר וגניבת עין במוצרי DIESEL

הפרת סימני מסחר וגניבת עין במוצרי DIESEL
ביום 9.8.2015 בית המשפט השלום בתל אביב פסק כי על הנתבע לשלם פיצויים בסך 25,000 ₪ לחברת DIESEL הבינלאומית ("דיזל"), על גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט ועשיית שימוש מפר, ככל הנראה מתוך כוונה לסחור, ב-20 זוגות ג'ינסים מזויפים, הנושאים את סימניה המסחריים של התובעת. 
 
התובעות הינן יצרנית אופנה מוכרת שמוצריה נושאים את סימניה המסחריים, דיזל, ונציגתה הבלעדית בארץ, חברת פולימוד (1994) בע"מ. חברת פולימוד הינה החברה הבלעדית הרשאית לעשות שימוש בסימני המסחר של דיזל בארץ. 
 
בפשיטה שעשתה המשטרה על רכבו של הנתבע, אשר הינו בעל שלושה דוכנים לממכר פירות וירקות, נמצאו, בין השאר, 20 זוגות מכנסי ג'ינס, הנושאים סימן מסחר מזויף של דיזל.
 
לטענת התובעות, הנתבע מוכר את הג'ינסים בסכומים המגיעים לעיתים ל- 10% ממחירם המקורי, ביודעו כי המוצרים הנמכרים על ידו אינם מקוריים וזאת מתוך כוונה לעשות שימוש בסימני המסחר של דיזל ובדגמי מוצריה על מנת לשווק את מוצריו המזויפים. עשיית שימוש לא מורשה בסימניה המסחריים של דיזל עולה גם לכדי הטעיית הצרכנים. 
 
התובעות ייחסו לנתבע הפרות שונות מכוח סעיף 1 לפקודת סימני המסחר (נוסח חדש) תשל"ב- 1972, גניבת עין מכוח סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות 1999 ועשיית עושר ולא במשפט- השבת הזכייה בה זכה הנתבע, לתובעות. כמו כן, העמידו את סך תביעתן על 80,000 ₪ מכוח הפיצוי הסטטוטורי הניתן על פי חוק עוולות מסחריות, לאור הסכומים הגדולים אשר השקיעו על מנת לזכות למוניטין שזכו בו, ולאור העובדה שהפצת המוצרים המזויפים ע"י הנתבע גורמת להן ולתדמיתן נזק.
 
על בסיס תצהירו של הנתבע, כמו גם חקירתו בבית המשפט, בית המשפט קבע כי העד ועדותו אינם מהימנים וכי גרסתו "נועדה על מנת לנסות ו"להצילו" מאימת התביעה. הימצאותם של 20 זוגות מכנסיים מזויפים, אשר אף הנתבע אינו טוען כי יועדו לשימושו האישי, ברכבו של הנתבע, מביאה למסקנה כי הנתבע עשה שימוש במוצרים באופן העולה כדי הפרה כמשמעה בפקודת סימני המסחר."
 
בגרסותיו השונות הנתבע ניסה לטעון כי השימוש אשר עשה בג'ינסים היה למטרות תרומה, אולם בית המשפט קבע כי אף לו עלה בידי הנתבע להוכיח כי היה בכוונתו למסור את המכנסיים לתרומה, היה מקום לקבוע הפרה לפי פקודת סימני המסחר. 
 
סעיף 1 לפקודת סימני המסחר נוקט במילה "שימוש". בפרק י' לפקודת סימני המסחר, פרק ה'עונשין' העוסק בעונשים שניתן להטיל על המפר, בחר המחוקק לציין בפירוש את דרישת "המסחר" כתנאי להרשעה על פי חוק זה. מכלל הן נלמד לאו- "השימוש" הינו החזקה, גם אם אינה למסחר.
בנוסף, בית המשפט דן בעוולת גניבת עין על שני יסודותיה ומצא כי שני היסודות מתקיימים:
 
א. מוניטין - חברת דיזל צברה מוניטין נרחב בקרב הציבור - דבר אשר מביא למחירים הגבוהים שהציבור מוכן לשלם תמורת מוצריה;
 
ב. חשש להטעיית הציבור - לנוכח היות המכנסיים שנתפסו זיוף מדויק של מוצרי התובעות, לרבות סימני המסחר שלה ותגית עם מחיר, החשש מתקיים. 
 
לאור הוכחתם של שתי עילות התביעה המרכזיות – הפרת סימני מסחר וגניבת עין – בית המשפט לא נדרש לבחון את קיומה של עילת עשיית עושר ולא במשפט. 
 
בית המשפט הורה על הנתבע לשלם לתובעות פיצוי בסך של 25,000 ₪ וכן, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.
 

23 בנובמבר, 2015,

0 תגובות

הפרת סימני מסחר וגניבת עין במכנסי DIESEL

הפרת סימני מסחר וגניבת עין במכנסי DIESEL
תביעה שהוגשה ע"י חברת DIESEL S.P.A וחברת פולימוד (1994) בע"מ כנגד הנתבע מר יוסף אלימלך. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 09.08.2015 ניתן פסק דין בתיק.
 
העובדות: תובענה שעיקרה תביעה לקבלת פיצויים ללא הוכחת נזק בגין טענה להפרת סימן מסחר וגניבת עין. במסגרת התובענה התבקש בית המשפט, להכריע האם 20 מכנסי ג'ינס שנתפסו ברכבו של הנתבע, מהווים הפרה של סימן מסחר (סעיף 1 לפקודות סימני המסחר) והאם ההפרה עולה לכדי גניבת עין (סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות).
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי על הנתבע לפצות את התובעות בסכום של 25,000 ₪ ובנוסף נפסק כי הנתבע יישא בהוצאות התובעות ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

האם התנהלות שאינה מסחרית מהווה הפרת סימן מסחר

הנתבע טען שלא עשה שימוש בג'ינסים המזויפים, כי לא התכוון לסחור בהם וכי היה בכוונתו להעבירם לתרומה. בנוסף, נטען כי הנתבע ככלל לא עסק במכירת מוצרים כגון אלהובפרט לא מכר את המוצרים נשוא התובענה.
סעיף 1 לפקודת סימני מסחר קובע כי "הפרה"- הינה שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך .. לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר".
 
נפסק כי הימצאותם של 20 זוגות מכנסיי ג'ינס מזויפים ברכבו של הנתבע, אשר אף הנתבע אינו טוען כי יועדו לשימושו האישי, מביאה למסקנה כי הנתבע עשה שימוש במוצרים באופן העולה כדי הפרה כמשמעה בפקודת סימני המסחר. 
 
השופטת פסקה כי אף אם יעלה בידי הנתבע להוכיח כי היה בכוונתו למסור את המכנסיים לתרומה ולא התכוון למכור אותם, היה מקום לקבוע הפרה לפי פקודת סימני המסחר.
 
סעיף 1 לפקודת סימני המסחר נוקט במילה "שימוש". בפרק י' לפקודת סימני המסחר, פרק ה'עונשין' העוסק בעונשים שניתן להטיל על המפר, בחר המחוקק לציין בפירוש את דרישת "המסחר" כתנאי להרשעה על פי חוק זה. מכלל הן נלמד לאו- "השימוש" הינו החזקה, גם אם אינה למסחר. 
 

גניבת עין

לעוולת גניבת העין שני יסודות, שהוכחתם מוטלת על הטוען לביצוע העוולה כלפיו: מוניטין שרכש בנכס או בשירות שהוא מציע;  ו- חשש מפני הטעיה של הציבור לחשוב כי הנכס שמציע הנתבע שייך לתובע. נפסק כי בענייננו שני היסודות להוכחתה של גניבת עין מתקיימים וזאת מן הטעמים הבאים:
 
1. אין חולק בדבר המוניטין אשר יצא לחברת דיזל בקרב הציבור. הדבר מביא למחירים הגבוהים שהציבור מוכן לשלם תמורת מוצריה ומתמונה שצורפה לתצהירי התובעות עולה כי לאחד מזוגות המכנסיים שנתפסו אצל הנתבע הוצמדה תווית ולפיה "מחיר לצרכן: 1,100 ₪". 
 
2. מתקיים חשש להטעיית הציבור - לנוכח היות המכנסיים שנתפסו, זיוף מדויק של מוצרי התובעות, הכולל את סימני המסחר שלהם ונושאים תגית עם המחיר. 
 

פיצוי בגין הפרת סימן מסחר שעולה לכדי גניבת עין

התובעות עתרו לסעד של פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח הפיצוי הסטטוטורי הניתן על פי חוק עוולות מסחריות. סעיף 59 לפקודת סימני המסחר מאפשר להעניק לנפגע פיצויים, אם יוכח נזק בעקבות הפרת סימן המסחר. אך בעניינינו לא נגרם נזק לתובעות (מכיוון שלא הוכח שהנתבע מכר את מכנסי הג'ינס, אלא רק החזיק בהם ברכבו)  ומנגנון פיצוי ללא הוכחת נזק אינו קיים בפקודת סימני מסחר. 
 
המנגנון קיים בחוק עוולות מסחריות בגין עוולת גניבת עין ומאחר ונקבע בפסק הדין כי בענייננו מעשיו של הנתבע עולים אף כדי גניבת עין, לא נדרשת השאלה האם ניתן לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח פקודת סימני המסחר, שכן סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות קובע כי - 
"13. (א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) לעניין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת".
 
בענייננו, נפסק כי קיימת מסכת אחת של הפרות וזאת ביחס ל 20 מכנסי ג'ינס שנתפסו.
 
נפסק כי על הנתבע לפצות את התובעות בסכום של 25,000 ₪.

27 באוקטובר, 2015,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר ומדגם במוצרי חשמל Gewiss

הפרת סימן מסחר ומדגם במוצרי חשמל Gewiss
תביעה שהוגשה על ידי חברת Gewiss כנגד חברת חשמל תמנע בע"מ ומוחמד שואהנה. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת אורית וינשטיין. ביום 6.9.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת הגישה תובענה לתשלום פיצויים בסך 300,000 ₪ ולסעד מניעתי בטענה להפרת זכויות הקניין הרוחני שלה באביזרי חשמל מסוג שקעים, מתגים, מפסקים, מסגרות לבתי שקעים ומתגים, נתיכים, בתים ותעלות לחוטי חשמל ומוצרים הנלווים להם. 
 
לטענת התובעת הפרו הנתבעים את סימני המסחר הרשומים של התובעת ואת המדגם הרשום בישראל של התובעת, על ידי מכירה לחוקר פרטי מטעמה של אביזרי חשמל מפרים, המעוצבים באופן זהה לעיצוב אביזרי החשמל המוגנים במדגם הרשום, ארוזים באריזה הנחזית להיות אריזת התובעת והנושאים על גביהם את סימן המסחר Gewss, הדומה עד כדי הטעייה לסימן המסחר הרשום של התובעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. ניתן בזאת צו הצהרתי לפיו כל זכויות הקניין הרוחני באביזרי החשמל המקוריים נשוא התובענה דנן הינם בבעלותה הבלעדית של התובעת וחל על איסור על כל צד שלישי לעשות בהם שימוש ללא רשותה המפורשת של התובעת. ניתן בזאת צו מניעה נגד הנתבעים, המורה להם להימנע מכל שימוש ביחס לאביזרי חשמל או אריזותיהם המפרים את זכויות התובעת בסימני המסחר ו/או במדגם הרשום. ניתן בזאת צו המורה לנתבעים להוריד לאלתר מן המדפים את כל אביזרי החשמל המפרים. 
 
נפסק כי הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, פיצוי בסך 80,000 ₪ בגין הפרת זכויות התובעת בסימני המסחר שבבעלותה. 
 
נפסק כי הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין הפרת זכויות התובעת במדגם הרשום. 
 
בנוסף נפסק כי הנתבעים ישאו בהוצאות התובעת בסך 5,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

1 באוקטובר, 2015,

0 תגובות

גניבת עין במשחק מחשב ביחס למשחק קופסא רמיקוב

בקשת רשות ערעור הוגשה על ידי: 1. מיכה הרצנו, 2. מריאנה הרצנו, 3. אורלי פידלמן, 4. למדע תעשיות קלות בע"מ, 5. M&M Ventres Limited, 6. M&M Ventures (2014) Limited.
כנגד: 1. P-Kama International, 2. נועם אופיר, 3. דן גלאי. 
הבקשה נדונה בבית המשפט העליון, בפני השופט יצחק עמית. ביום 3.9.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' אלטוביה) מיום 25.3.2015, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים למתן סעדים זמניים.
 
המבקשים הינם בעלי זכויות במשחק Rummikub לרבות סימני מסחר הקשורים אליו. המשיבה 1 (פי-כמה) היא חברת סטרט-אפ העוסקת בתכנון ופיתוח משחקי מחשב. 
 
ביום 21.6.2007 נכרת הסכם רישיון בין הצדדים לפיו הוענקה לפי-כמה הזכות לפתח ולהפעיל את משחק הרמיקוב המקוון כנגד תשלום תמלוגים למבקשים. ביום 5.11.2014 הסתיים ההסכם לאחר ביטולו על ידי המבקשים, מאחר שהמשיבים לא שילמו את התמלוגים המגיעים להם על פי ההסכם. 
לטענת המבקשים, עם סיום ההסכם בין הצדדים חדלה פי-כמה להפעיל את משחק הרמיקוב המקוון והחלה להפעיל משחק בשם "רמי וורלד", הזהה לחלוטין למשחק הרמיקוב המקוון. לאחר שפניית המבקשים למשיבים לחדול מהפעלת המשחק החדש נדחתה, הגישו המבקשים תביעה נגד המשיבים, בין היתר, בעילות של הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימני מסחר, גניבת עין, תחרות לא הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת סעיפים בהסכם הרישיון, הפרת חובות אמון של המשיבים כבעלי רישיון ועוד. בד בבד עם הגשת התביעה הגישו המבקשים "בקשה למתן צווי מניעה זמניים וקיום דיון דחוף".  
 
החלטת בית המשפט קמא: בהחלטתו דחה בית משפט קמא את הבקשה. בית המשפט השווה בין סימני המסחר הרשומים על שם המבקשים, כגון סימן המסחר Rummikub, סימן המסחר "R" והסימן הרשום של הג'וקר, לבין הסימנים בהם עושים המשיבים שימוש במשחק החדש, וקבע כי הסימנים במשחק החדש מעוצבים באופן שונה ואינם מפרים לכאורה את סימני המסחר של המבקשים. אשר לשימוש בשם "רמי וורלד" שנתנו המשיבים למשחק החדש, בית המשפט קבע כי "בהתחשב בקיומו של משחק קלפים בשם "רמי" ובכך שברשת האינטרנט נמצאו משחקים נוספים ששמם מבוסס על המילה Rummy [...]", נראה לכאורה שאין דמיון מטעה בין השם רמי וורלד בו עושים המשיבים שימוש לבין הסימן Rummikub.
 
בית משפט קמא קיבל את טענת המבקשים כי המשיבים הפרו את סעיף 2.4.2.1 להסכם האוסר עליהם לפתח משחק מקוון המדמה את משחק הרמיקוב במהלך תקופת הרישיון. אלא שאין בהפרה זו כדי להביא למסקנה שהפרת הסעיף שוללת את זכויות המשיבים במשחק החדש שפיתחו.
לבסוף קבע בית המשפט כי מאחר שגם המבקשים מסכימים שהמשיבים זכאים להמשיך ולהפעיל משחק רמי מקוון כל עוד הוא שונה ממשחק הרמיקוב המקוון, ניתן להסתפק בפרסום הודעה בולטת מטעם המשיבים, בכל האתרים והאפליקציות הרלוונטיות, לפיה חדלו להפעיל את משחק הרמיקוב המקוון ואין להם קשר ליוצרי הרמיקוב.      
 
תוצאות ההליך: הבקשה נדחתה, אין צו להוצאות.
 
נפסק כי הגם שביחס לרכיב הנוגע לקיומה של עילת תביעה, לכאורה  ידם של המבקשים על העליונה. זאת, באשר יש בהפעלת משחק הרמי וורלד המקוון חשש סביר להטעיית המנויים והמשתמשים במשחק, בהתחשב, בין היתר, בהעלאת המשחק החדש בסמוך להורדת משחק הרמיקוב המקוון תוך הפרה של סעיף 2.4.2.1 להסכם הרישיון; הדמיון החזותי שבין המשחקים; העובדה שהמשתמשים הקיימים המשיכו במשחק הרמי וורלד המקוון מאותו שלב אליו הגיעו במשחק הרמיקוב המקוון, ובהתחשב בהודעה ששלחו המשיבים למנויים ולשחקנים, לפיה מדובר בגרסה משודרגת של משחק הרמיקוב המקוון. 
 
עם זאת, נוכח אי הבהירות לגבי חלוקת הזכויות בקניין הרוחני ובטכנולוגיה, ובעיקר מאחר שבמקבילית הכוחות גובר משקלו של מאזן הנוחות נוכח הפגיעה הבלתי הפיכה שתיגרם למשיבים אם יינתן צו המניעה המבוקש, בית המשפט מצא שלא להתערב בתוצאה הסופית אליה הגיע בית משפט קמא. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
  

גניבת עין

אחת הטענות המרכזיות של המבקשים היא כי בית משפט קמא שגה משלא בחן את טענתם לעוולת גניבת עין, באשר הדמיון בין משחק הרמי וורלד המקוון למשחק הרמיקוב (הן משחק הקופסא והן המקוון) עולה כדי דמיון מטעה המצדיק את מתן הצו. 
 
העוולה של גניבת עין בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובעת כלהלן: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר". 
 
הפסיקה עמדה זה מכבר על הדמיון והשוני באשר לאופן שבו נבחנת טענה להפרת סימן מסחר לעומת האופן שבו נבחנת טענה לעוולת גניבת עין. וכך נאמר על ידי הנשיא גרוניס (כתוארו אז) ברע"א 4322/09 ש.א פורמט סחר ושירותים (1994) בע"מ נ' א.ש. שניר בע"מ [פורסם בנבו] בפסקה 4 (3.8.2009): 
"...המבחן לבדיקת חשש סביר להטעיה הוא המבחן המשולש, המשמש גם לעניין בדיקת "דמיון מטעה" בסימני מסחר ולעניינים נוספים (עניין משפחה, עמ' 943; עניין טעם טבע, עמ' 450). עם זאת, קיים הבדל רב חשיבות באופן יישומו של המבחן בשני המקרים. כאשר נבדקת שאלת הפרתו של סימן מסחר, מתמקדת הבחינה בהשוואה בין סימני המסחר לבדם. בעוולה של גניבת עין, לעומת זאת, הבדיקה היא האם מכלול התנהלותו ופועלו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה (עניין טעם טבע, עמ' 451-450; ע"א 11487/03 August Storck KG נ' אלפא אינטואיט מוצרי מזון בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה 16 (23.3.08)). בדרך כלל יש בעובדה זו כדי לצמצם את היקף ההגנה הניתנת בגדר עוולת גניבת העין ביחס להגנה הניתנת בגדרם של דיני סימני המסחר או דינים דומים. עם זאת, הקביעה שמושא הבחינה הוא מכלול מצגי הנתבע עשויה במקרים מסוימים להביא להרחבת ההגנה. כך יהיה במקרה בו השוואה בין רכיבי המוצרים או השירותים תלמד על דמיון מסוים בין כל רכיב ורכיב אשר בעומדו בפני עצמו אינו מעורר חשש להטעיה, אולם צירופם של כל הרכיבים יחדיו מצטבר לכדי 'מסה קריטית' היוצרת חשש סביר להטעיה". 
 
על רקע דברים אלה, נפסק כי בית משפט קמא אכן בחן את סוגית ההטעיה באופן צר. בית משפט קמא העמיד את סימני המסחר להם טענו המבקשים לצד הסימנים בהם עשו המשיבים שימוש במשחק הרמי וורלד המקוון והגיע למסקנה שלא קיים דמיון מטעה בין הסימנים. ברם, בהתחשב במכלול הנסיבות עליהן הצביעו המבקשים, נפסק כי מתקיימים לכאורה יסודות העוולה של גניבת עין.
 
נפסק כי קשה להתעלם מהדמיון החזותי שבין משחק הרמיקוב המקוון למשחק הרמי וורלד המקוון. אמנם קיימים הבדלים עיצוביים בין הסימנים. אולם כאשר משווים בין המשחקים בכללותם, ניתן להתרשם כי הדמיון הכללי בין המשחקים הוא רב. 
לא רק שההבדלים בין שני המשחקים הם מזעריים, אלא שנבצר מהשחקנים להשוות בין שני האתרים, מאחר שהאתר המקוון של רמיקוב שהפעילו המשיבים בשעתו כבר אינו קיים, כך שאין באפשרות שחקן להציב את שני המשחקים זה לצד זה על מנת להשוותם. 
 
נראה כי למשתמשים במשחק הרמיקוב המקוון קל מאד להשתלב במשחק הרמי וורלד החדש, ואף דומה כי אלמלא היו מפנים את תשומת ליבם לכך שמדובר בשדרוג של המשחק הקודם, ייתכן שהשוני החזותי בין המשחקים לא היה מורגש כלל. 
על פניו מתקיים בענייננו המבחן המשולש של מראה וצליל, סוג הסחורה/השירות וחוג הלקוחות. 
 
למעשה, אף מדובר באותם לקוחות שהועברו בין לילה מרמיקוב המקוון לרמי וורלד המקוון.  המשיבים לא הכחישו שהמשתמשים הקיימים המשיכו במשחק הרמי וורלד המקוון מאותו מקום שבו הפסיקו את המשחק הקודם; כי הקרדיטים והבונוסים נשמרו למשתמשים הקיימים והועתקו אל משחק הרמי וורלד המקוון מבלי שהמשתמשים הקיימים אף נדרשו לשנות את שם המשתמש או הסיסמא. בנוסף, הצביעו המבקשים על הודעה ששלחו המשיבים למשתמשים הקיימים עם סיום ההסכם בין הצדדים ממנה עולה כי המשיבים הציגו למשתמשים את משחק הרמי וורלד המקוון כגרסה עדכנית ומשופרת של משחק הרמיקוב המקוון.
 
בית משפט קמא סבר שהעיצוב השונה של הסימנים בהם עושים המשיבים שימוש במשחק הרמי וורלד המקוון מוביל למסקנה לכאורית כי הדמיון בין המשחקים אינו עולה לכדי דמיון מטעה. קביעה זו, ועל כך עמדתי לעיל, נבחנה באספקלריה צרה, תחת בחינה של הפרת סימני מסחר, והיה מקום לבחון אותה באופן רחב יותר במסגרת העוולה של גניבת עין ולהתחשב במכלול הנסיבות. 
 

מאזן הנוחות - אי בהירות בהסכם בין הצדדים

ואולם על אף שעלה בידי המבקשים להוכיח זכות לכאורית, מצא בית המשפט כי בשורה התחתונה אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא. 
נפסק כי קיימת אי בהירות כפולה הנוגעת להסכם שבין הצדדים. האחת נוגעת לטיב זכויות הקניין הרוחני של המבקשים והיקפן, בגינן הוענק מלכתחילה הרישיון למשיבים. השנייה נוגעת להוראת סעיף 4.1 להסכם, הקובעת כי נשמרות למשיבים הזכויות הקנייניות בטכנולוגיה המקוונת. דומה כי גם המבקשים אינם חולקים על כך שהיו אלה המשיבים שהחדירו בהצלחה יתרה את משחק הרמיקוב לזירה של המשחקים המקוונים, בעוד שקודם לכן עיקר פעילותם של המבקשים היה בתחום משחקי הקופסא. כפי שציין בית משפט קמא, קיים בשלב זה ערפל לגבי חלוקת הזכויות הקנייניות במשחק המקוון, מה שמקשה על מתן צו מניעה אפקטיבי, שהרי לכאורה המשיבים זכאים לפתח משחק רמיקוב חדש, עם גרפיקה שונה, אריחי משחק שונים, תושבות שונות וכיו"ב. לכך יש להוסיף את אי הבהירות לגבי מאות אלפי המנויים והמשתמשים במשחק, שלטענת המשיבים נרכשו על ידם בכסף מלא, ואשר לשיטת המבקשים אמורים "להיפלט" אל השוק החופשי, כשהאתרים השונים, כולל האתר החדש של המבקשים, מתחרים על ליבם.  
 
ועיקרו של דבר. על רקע אי הבהירות ב"חלוקת הזכויות" בין הטכנולוגיה המקוונת לבין זכויות הקניין הרוחני, כאלה ואחרות, שיש למבקשים במשחק הרמיקוב, ועל רקע אי הבהירות לגבי הזכויות הנוגעות למאות אלפי המנויים, מתחדדת שאלת מאזן הנוחות. 
 
מתן צו מניעה כפי שנדרש על ידי המבקשים, משמעו הלכה למעשה, סגירה וחיסול של אתר הרמי וורלד המקוון, על ההשקעה של מליוני שקלים באתר ובמנויים, נפסק כי יש ממש בטענת המשיבים כי "פעילות הרמי המקוון היא עיקר פעילותה של פי-כמה. אם לא תוכל פי-כמה להמשיך ולפעול בתחום, יש חשש ממשי, כי החברה לא תשרוד, עובדיה יפוטרו והשקעתה של מיליוני דולרים רבים תרד לטמיון". מנגד, בבסיס הסכם הרישיון שנחתם בין הצדדים, עומד אינטרס כספי שבא לידי ביטוי בתשלום תמלוגים. מול הנזק הבלתי הפיך שייגרם למשיבים אם יינתן צו המניעה, ניתן יהיה לפצות את המבקשים על נזקיהם, אם וככל שיזכו בתביעה העיקרית. 
 
 
עם זאת, ובהתחשב בכך שפי-כמה כבר חייבת כספים למבקשים, ושמא קיים חשש ליכולת הפרעון שלה, כפי שנטען על ידי המבקשים, סבר בית המשפט כי ראוי להבטיח את האינטרס הכספי של המבקשים לתקופה עד למתן פסק דין. 
אשר על כן, ועל דרך האומדנה, ניתן בזה צו המורה למשיבים להפקיד מדי חודשיים בחשבון נאמנות סכום המשקף 15% מהכנסות פי-כמה ממשחק הרמי וורלד באתר החדש. באי כוח המשיבים יהיו הנאמנים בחשבון, והמשיבים יגישו מדי חודשיים דו"ח לגבי ההכנסות בחודשיים שחלפו. 
 
 
 

2 בספטמבר, 2015,

0 תגובות

הכרה במוניטין של היצרן כמוניטין של המשווק

תביעה שהוגשה על ידי חברת קיי 1914 (1997) בע"מ כנגד אולגה אוסטרובסקי ודניאל ישראל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת ביום 18.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעניינה התנהלות חסרת תום לב וגרימת עוולות מסחריות שהביאו לפגיעה בזכויות יוצרים, במוניטין, בעסקיה ורווחיה של התובעת.
 
התובעת, קיי 1914 (1997) בע"מ, מפיצה, ברישיון מטעם היצרן, של שואבי אבק מתוצרת קירבי, בישראל החל משנת 1997.
 
הנתבעת 1, אולגה אוסטרובסקי, והנתבע 2, דניאל ישראל, עוסקים בשיווק, הפצה ומכירה של שואבי האבק הנ"ל, לרבות מוצרים נלווים, במסגרת יבוא מקביל, ללא רישיון או הסמכה מטעם היצרן. 
במסגרת פעילותה העסקית ולשם קידום עסקיה, הקימה התובעת, בשנת 2006, אתר אינטרנט שכתובתו WWW.K1914.CO.IL. 
הנתבעים, מתוך מטרה לקדם את עסקם, הקימו אף הם אתרי אינטרנט שכתובותיהם:  WWW.K-VAC.CO.IL, ; WWW.KIRBY1914.COM ובפייסבוק: WWW.FACEBOOK.COM/KIRBY.QYRBY , WWW.FACEBOOK.COM/KKIRBY.1914
התובעת מזוהה עם הסלוגן "בלי קירבי אין ניקיון" ואילו הנתבעים בחרו להשתמש במשפט: "אין קירבי אין ניקיון".
 
התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים שלה ועוולו בגניבת עין, בכך שחיקו את הסלוגן שלה ואת כתובת האתר שלה ואם לא די בכך, ציטטו באופן בוטה קטעים נבחרים מתוך האינפורמציה המופיעה באתר שלה.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה.
(א) ניתן לגבי כל אחד מהנתבעים צו מניעה קבוע לפיו נאסר עליהם להשתמש בכל מדיה שהיא לרבות אתרי אינטרנט בטקסט זהה לזה שבאתר האינטרנט של התובעת.  כן ימנעו הנתבעים באתר האינטרנט, שבניהולם בפועל מעיצוב זהה לזה של אתר התובעת.  בית המשפט הורה לנתבעים לשנות לאלתר את שמות הדומיין של האתרים המפירים (כהגדרתם בכתב התביעה) לשמות השונים מהותית משמה של התובעת;
 
(ב) בית המשפט חייב את הנתבעים , לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 50,000  ₪ וכן חייב את הנתבעים, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן, בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך 20,000  ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

12 ביולי, 2015,

0 תגובות

היקף ההגנה על מותג ומתן חשבונות

היקף ההגנה על מותג ומתן חשבונות
תביעה שהוגשה על ידי חברת סחוט טרי (2007) בע"מ כנגד 1. אקו אלפא בע"מ; 2. אביבה חרסונסקי; 3. אהוד חרסונסקי; 4.  תפוז טרי בע"מ; 5. ערן חרסונסקי; 6. יחיא גבריאל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 15.6.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: עניינה של התובענה בטענתה של התובעת, חברת סחוט טרי, כי הנתבעים עשו שימוש בקניינה הרוחני והפרו את זכויותיה בשם המסחרי "סחוט טרי", כאשר ייצורו, שיווקו, הפיצו ומכרו מיץ טבעי תחת מותג זה גם לאחר שמכרו את זכויותיהם בו לחברת פריפר, אשר נרכשה במסגרת הליכי פירוק על ידי התובעת. בשלב הראשון התבקש בית המשפט לתת צו למתן חשבונות אשר יחייב את הנתבעים למסור לתובעת את כל המידע הרלוונטי באשר למכירת ושיווק המיצים תחת המותג "סחוט טרי".
 
תוצאות ההליך: דין התביעה נגד הנתבעת 1 והנתבע 3 להתקבל. לעומת זאת יש לדחות את התביעה נגד הנתבעים 2, 4 – 6.
 
ניתן בזאת צו למתן חשבונות המורה לנתבעת 1 ולנתבע 3 לגלות בתצהיר ערוך על ידי רואה חשבון את הפרטים הבאים:
א. היקפי המכירות של מיצי פירות שבוצעו על ידם בתקופה שבין ה- 1.7.2007 לבין ה- 31.12.2009. ככל הניתן תבוצע הפרדה בין מכירות של בקבוקי משקה (1/2 ליטר) למכירה של גלונים (5 ליטר). 
ב. ההכנסות שהתקבלו מהמכירות המפורטות בסעיף (א) לעיל, וההוצאות שהוצאו לצורך ייצור מיצי הפירות ומכירתם.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

9 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת כינוי מקור בשימוש בסימן "שמפניה" ודילול מוניטין

הפרת כינוי מקור בשימוש בסימן
תביעה שהוגשה על ידי Comite Interprofessionnel du Vin de Champagne כנגד מעיינות עדן בע"מ, רענן זילברמן, מי עדן ייצור (2007) בע"מ, מי עדן בע"מ, מי עדן שיווק (2000) בע"מ, מי עדן בר - שירות מחלקה ראשונה בע"מ ואיל כרמי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 19.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעת תאגיד של גורמים בענף היין מחבל CHAMPAGNE (שמפיין) שבצרפת בגין שימוש מסחרי בכינוי "שמפניה" ללא הרשאה. 
 
התובעת היא תאגיד סטטוטורי צרפתי מחבל  CHAMPAGNE (שמפיין) שבצרפת. אשר הוסמכה על פי החוק הצרפתי להגן על זכויות ואינטרסים של חבריה, ובכלל זאת זכויות בקניין רוחני. השם   "CHAMPAGNE" הוא כינוי מקור רשום (מס' 231 בישראל).
 
הנתבעים הם חברות מסחריות ונושאי משרה בהן מקבוצת "מי עדן". אשר רשומים לזכותם סימני מסחר הכוללים מילה זו. 
 
התביעה נסבה על השימוש במילה "שמפניה" לצורך שיווק ופרסום מוצרי הנתבעים. המים המינרליים של קבוצת מי עדן שווקו במשך שנים ארוכות (החל משנת 1984) תחת הסיסמא "מי עדן - השמפניה של הטבע". 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים, ביחד ולחוד, לחדול ולהימנע מכל שימוש בכינוי המקור Champagne.
 
בנוסף נפסק לתובעת פיצוי, על בסיס אמדן (ללא כל הנמקה), בסכום של 400,000  ₪.
 
בנוסף חויבו הנתבעים, בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך 200,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

5 באפריל, 2015,

0 תגובות

גניבת עין בסימנים "בית בכפר" למול "הבית בכפר סבא"

תביעה שהוגשה על ידי חברת בית בכפר שירותי ניהול (לבתי אבות וחברות בניה) בע"מ וחברת בית בכפר כפר סבא בע"מ כנגד חברת משכנות כלל - מגדלי הים התיכון בע"מ, חברת חצרות הדר בע"מ וחברת מג'יקפיוצ'ר בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט יחזקאל קינר. ביום 26.2.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות מפעילות חמישה בתי דיור מוגן הפועלים כולם תחת המותג "בית בכפר" והן בעלות של סימן מסחר "בית בכפר" בסוג 43 עבור ניהול והפעלה של בתי אבות, ודיור מוגן לאוכלוסיה מבוגרת. סימן מסחר זה נרשם ועימו תנאי כי רישום הסימן לא יתן זכות לשימוש ייחודי במילה בית בנפרד, אלא בהרכב הסימן.
 
הנתבעות הן הבעלים והמפעילות של רשת בתי הדיור המוגן "מגדלי הים התיכון" והן החליטו לעשות שימוש במילה "הבית" בצירוף מיקומו הגיאוגרפי של כל בית דיור מוגן. כך יצא כי שמו של בית הדיור המוגן בכפר סבא הוא "הבית בכפר סבא", ומכאן עיקר התביעה. 
 
התובעות טוענת כי בהתנהלות זו יש הפרה של סימנה המסחרי. לטענת הנתבעות אין המדובר בהטעיה או בהפרת סימניה המסחריים של התובעות אלא בשימוש לגיטימי במונח "בית" שהוא מונח גנרי.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבל באופן חלקי. התביעה בעילה של גניבת עין התקבלה ויתר העילות נדחו.
 
ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעות לעשות שימוש בצירוף "הבית בכפר סבא", אלא אם התקיים אחד מהתנאים החלופיים הבאים:
1. הפרסום אינו ייחודי ובלעדי לבית בכפר סבא של רשת מגדלי הים התיכון.
2. לגבי פרסומים ייחודיים ובלעדיים לבית בכפר סבא של רשת מגדלי הים התיכון: א. בפרסום יופיע שם רשת "מגדלי הים התיכון". ב. בכל מקום בו יופיע בפרסום הצירוף "הבית בכפר סבא", תופיע בצמוד אליו התוספת "מגדלי הים התיכון". 
3. בכל מקום בו ייאמר בפרסום "הבית בכפר סבא", תתווסף בצמוד אליו (לפני או אחרי, אך ללא מלים מפרידות) התוספת "מגדלי הים התיכון" או "(מ)רשת מגדלי הים התיכון".
 
בהתחשב בדחיית מרבית טענות התובעות מחד, ובקבלת טענה אחת שלהן מאידך, וכן בהתחשב בסעדים המוגבלים שניתנו, לא מצא בית המשפט מקום לעשות צו להוצאות לטובת מי מהצדדים.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

11 במרץ, 2015,

0 תגובות

מוניטין במוצר שלא שווק המהווה המשך לקו מוצרים קיים

מוניטין במוצר שלא שווק המהווה המשך לקו מוצרים קיים
תביעה שהוגשה על ידי חברת ציפי דבש בע"מ כנגד חברת שמיכות מורן מ.ד. בע"מ, דני דלל, מזל דלל, איי בייבי (יבוא ושיווק מוצרי תינוקות) בע"מ ויצחק סופר. התביעה התנהלה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 29.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: ב- 9.6.2009, דינה דבש העבירה למפעל בסין עיצוב של דגם חדש למצעים המכונה "דובוני היער". אולם בעקבות הנתק שנוצר בסוף שנת 2009 בין המפעל הסיני לבין דבש, לא יוצר דגם זה על ידי המפעל הסיני בעבור דבש.
 
ב- 17.11.2009 הגישה דבש בקשה לרישום מדגם על מצעים ביחס לדגם המכונה "דובוני היער". יצוין כי בקשת המדגם התייחסה לדגם שונה במקצת מזה שצורף למייל מה- 9.6.2009 (כך, למשל, בדגם זה שלושה פרפרים, ולא שניים). הבקשה לרישום מדגם התקבלה ביום 11.8.2011, כשלמדגם ניתן תוקף מיום הבקשה. 
 
אין חולק כי דבש מעולם לא ייבאו ושיווקו בארץ את הדגם "דובוני היער". 
 
הנתבעים הזמינו משלוח מהמפעל הסיני שהגיע בסוף אפריל 2012, ונמכר בתוך חודש – חודשיים. בין הסטים של מצעי התינוקות שהגיעו במשלוח זה היו גם מצעים מדגם "דובני היער", שיוצרו על ידי המפעל הסיני, לפי הזמנתו של מר יצחק סופר. 
נטען על ידי הנתבעים כי דגם "דובני היער" נבחר על ידי מר סופר מבלי שידע שהוא דגם השייך לדבש.
 
מכאן התביעה שבמסגרתה התבקש סעד כספי של 1,992,338 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו לדבש והפגיעה במוניטין שלה. כן התבקש צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים לייצר, לשווק ולמכור את דגם "דובוני היער". 
 
להלן תמונת המדגם לצד תמנת המוצר המפר:
תמונות השוואה
 
תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבעים 4, 5 התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבעים 4 ו-5 בפיצוי התובעת בסכום של 50,000 ש"ח כפיצויים ללא הוכחת נזק בגין הפרת מדגם וגניבת עין.
התביעה כנגד הנתבעים 1 – 3 נדחית.
 
בנסיבות העניין, ובשים לב לכך שכל הנתבעים יוצגו יחדיו, שדחיית התביעה נגד דלל היא משיקולים ראייתיים, ושדומה כי התביעה לא הייתה מוגשת אלמלא הסכסוך בין דבש לבין דלל, לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות לטובת מי מהצדדים. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

9 במרץ, 2015,

0 תגובות

גניבת עין והפרת סימן מסחר בסימן "דלק"

גניבת עין והפרת סימן מסחר בסימן
תביעה שהוגשה על ידי חברת "דלק" - חברת הדלק הישראלית בע"מ כנגד חברת חאלד שדאפנה בע"מ וחברת נצרת ווילז בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחדרה, בפני השופטת  קרן אניספלד. ביום 11.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע ופסיקת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בגין שימוש של הנתבעות בסמליה המסחריים של התובעת ובשל הפרת סימן המסחר הרשום שמתייחס לשמה המסחרי של התובעת בתחנות תדלוק המופעלות על-ידי הנתבעות ביישובים כפר יאסיף ואכסאל.
 
לטענת התובעת הנתבעים מפעילם תחנות תדלוק, בהם נעשה שימוש בשם המסחרי ובסמליה המסחריים של התובעת, באופן שפגע בזכויות התובעת, עשה שימוש במוניטין שלה, הפר את סימן המסחר שלה, הטעה את ציבור הצרכנים והיה כרוך בהתעשרות שלא כדין על חשבונה ובביצוע עוולות מסחריות. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, ניתן צו מניעה קבוע שמורה לכל אחת מן הנתבעות להימנע, בעצמה או על-ידי מי מטעמה, מכל שימוש בסמלים מסחריים של התובעת לרבות סימן המסחר הרשום שלה, או בכל סמל וסימן אחרים שיש בהם כדי להטעות וליצור זיקה בין תחנות יאסיף ואכסאל לבין התובעת. 
 
בנוסף נפסק כי כל אחת מהנתבעות תשלם לתובעת את הסכומים שלהלן: פיצוי בסך של 100,000 ₪; סך של 3,500 ₪ בגין הוצאות ההליך ליום פסק-הדין; שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 23,600 ₪ ליום פסק-הדין. 
 
הערת DWO: לבית המשפט השלום אין סמכות לתת סעד של צו מניעה אשר לא ניתן לשומה כספית (כפי שניתן בפסק הדין). 
 
על-פי פסק דינו המנחה של בית המשפט העליון ברע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים נ' רחל שורץ, פ"ד נג(1), 670, הסמכות לדון בצו מניעה קבוע כזמני נתונה לבית המשפט המחוזי (ור' גם ד"ר א' וינוגרד, צווי מניעה, חלק כללי, הוצאת הלכות, עמוד 28; ד"ר י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמוד 63). מכאן שבית משפט נכבד זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה דנן, ככל שהיא נוגעת לעניין הסעד של צו מניעה קבוע.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

5 במרץ, 2015,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר NANOKERATIN

תביעה שהוגשה על ידי חברת הייר אקספרס בע"מ כנגד נוֹבוֹקרֶטין בע"מ, אופיר ארץ קדושה, גבי ויינשטיין ונחם מאזוּגִי. התביעה נדונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 21.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעניינה פגיעה בזכויות קניין רוחני וּבמוניטין של התובעת, שימוש בסימני מסחר הרשומים שבבעלותה, וּבגין גניבת עין ועשׂיית עושר ולא במשפט.
התובעת, יצרנית וּמשׁווקת של מוצרים לטיפול בשיער, רשמה בישראל את סימני המסחר: "NANOKERATIN SYSTEM" (סימן מס' 206699); NK PRO"" (סימן מס'  222043); וּמותג מִשׁנה נוסף (סימן מס' 214529) [להלן יחד: "סימני המסחר".
 
הנתבעת 1, נובוקרטין בע"מ, מגדירה עצמה כעוסקת ב"תחום מוצרי יופי וטיפוח לשיער". הנתבע 2, אופיר ארץ קדושה, הינו מנהלהּ של הנתבעת 1. הנתבע 3, גבי וינשטיין, עובד אצל הנתבעת 1 (הגירסאות חלוקות באשר לתפקידו). הנתבע 4, מנחם מאזוגי, הינו בעל המפעל המייצר את מוצרי הנתבעת 1.
 
במהלך חודש מרץ 2013 נתברר לתובעת, כי הנתבעת 1 (חברה חדשה, שהוקמה ב 10.10.2012 וּפועלת בתחום עיסוק זהה), מֵפֵרה (לשיטתה), סימני מסחר הנמצאים בבעלותה מזה שנים, כאשר היא מטביעה את האותיות "NK" על-גבי מוּצריהּ, וּמשתמשת בשם "NOVOKERATIN", הדומה דמיון רב לשֵׁם "NANOKERATIN", שמה של התובעת המופיע על כל מוּצריהּ. בהתנהלות זו יש, כך הטענה, גם כדי לבלבל וּלהטעות את לקוחות התובעת באופן הממלא אחר יסודות העוולה של גניבת עין.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, ניתן צו מניעה קבוע. בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של  60,000 ₪ וכן הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך 18,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

8 בפברואר, 2015,

0 תגובות

ראלף לורן ישמידו נעליים הדומות לנעלי קונברס

ראלף לורן ישמידו נעליים הדומות לנעלי קונברס
בחודש אוקטובר 2014, הגישה חברת הנעליים קונברס (Converse) תביעה כנגד חברת האופנה ראלף לורן (Ralph Lauren) בגין העתקת עיצוב הנעליים המפורסם של קונברס עוד משנת 1917.
 
כעת, מספר חודשים בודד לאחר הגשת התביעה ולאחר שהצדדים ניהלו הליך גישור בפני ועדת הסחר הבינלאומי של ארצות הברית דומה, כי תמה הפרשה.
 
על פי דיווח במגזין Women's Wear Daily, ראלף לורן הסכימה להשמיד בתוך 30 יום ממועד ההסכמה את כל מלאי הנעליים הדומות להפליא לעיצוב הנעליים המוכר של קונברס. יודגש, כי אין מדובר במטרה קלה: מדובר בלא פחות מ- 36 סגנונות שונים של נעליים המופיעים בתביעה ואלה נזכיר, מפוזרות ככל הנראה ברחבי העולם.
 
מקור ראו: dailymail.co.uk
 

29 בינואר, 2015,

0 תגובות

דמות ידוען כחלק מסימן מסחר

דמות ידוען כחלק מסימן מסחר
תביעה ובקשה למתן סעדים זמניים שהוגשה על ידי חברת S.A.Societe  Des Produits  Nestle, חברת S.A. Nespresso Nestle וחברת  נספרסו ישראל בע"מ כנגד אספרסו קלאב בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט מגן אלטוביה. ביום 14.1.2015 ניתנה ההחלטה בבקשה למתן סעדים זמניים.
 
העובדות: בקשה למתן סעדים זמניים בה עותרות המבקשות להורות למשיבה: לחדול מלעשות שימוש כלשהו בתשדיר פרסומת מסחרית בו נעשה שימוש בכפיל של השחקן George Clooney (קלוני) וכן לחדול מלעשות שימוש בפרסומת הכוללת תסריט הדומה לפרסומות של המבקשות.
 
הצדדים עוסקים בשיווק קפסולות ומכונות קפה.  המשיבה פרסמה תשדיר פרסומת לאספרסו. לטענת המבקשות, תשדיר אספרסו כולל הופעה של שחקן שהינו "כפיל" של קלוני ובפרסום תשדיר אספרסו על ידי המשיבה יש משום פגיעה בזכויותיהן. 
 
פרסומת אספרסו קלאב:
 
פרסומת נספרסו:
 
תוצאות ההליך: הבקשה נדחית. נפסק כי המבקשות ישלמו למשיבה את הוצאות המשפט, ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 58,500 ₪. 
 
בנוסף הוצע למבקשות להסכים, כי תדחה תביעתן ללא חיוב נוסף בהוצאות.
 
בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה למאמר בנושא ראו לינק זה.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

25 בינואר, 2015,

0 תגובות

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני
תביעה שהוגשה על ידי חברת Fisher Price  וחברת Mattel  כנגד חברת דוורון - יבוא ויצוא בע"מ ומנהליה, אהרון שטיין ודוד בן שושן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופט יוסף בן-חמו. ביום 8.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לייצר, לייבא, להפיץ ולמכור כיסא נדנדה לתינוק, המהווה, על פי הנטען, העתק מדויק של כיסא נדנדה לתינוק מתוצרת התובעות, על כל מרכיביו, לרבות הריפוד המצויר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו, וכן תביעה כספית לאחר מתן חשבונות, שעילתה טענות להפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות העמידו את תביעתן הכספית על סך של 750,000 ₪, מטעמי אגרה.
 
לטענת התובעות, הנתבעים מייצרים, מייבאים ומפיצים כיסא נדנדה לתינוק שהוא העתק מדויק של כיסא הנדנדה מתוצרתן, ומשווקים אותו בישראל בכשני שליש ממחירו של כיסא הנדנדה מתוצרתן, תחת השם "Infanti", תוך הפרה בוטה וגסה של זכויות הקניין הרוחני שלהן.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. בית המשפט לא שוכנע כי הנתבעים הפרו את זכויות הקניין הרוחני של התובעות בכיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו, לרבות זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר רשום ועשיית עושר ולא במשפט. 
בנוסף, חייב בית המשפט את התובעות לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

22 בינואר, 2015,

0 תגובות

המונופול המוענק על ידי סימן מסחר

תביעה שהוגשה על ידי חברת הבית הפיננסי י.כ. בע"מ כנגד יצחק יעקב. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ענת ברון. ביום 7.10.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת היא הבעלים של סימן מסחר מספר 207226  "הבית הפיננסי" והיא תובעת את הנתבע בטענה כי הוא עושה שימוש מפר בסימנה הרשום. הנתבע עשה שימוש בסימן כבר שנים קודם לכן במסגרת אתר אינטרנט שהקים לעסקו.
 
הנתבעת תובעת סעדים לצו מניעה ולפיצוי בסך 150,000 ש"ח בגין הפרת סימן המסחר.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. ניתן בזה צו מניעה המורה לנתבע להימנע מעשיית שימוש כלשהו בסימן המסחר של התובעת, "הבית הפיננסי", ובכלל זה באמצעות האתר. יתר העילות והסעדים שנתבעו, נדחים. לנוכח כלל הנסיבות כפי שנתבררו בתיק זה, אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתיק:

9 בינואר, 2015,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר וגניבת עין בפחיות משקה XL

הפרת סימן מסחר וגניבת עין בפחיות משקה XL
תביעה שהוגשה על ידי XL Energy International Corp. כנגד Cool Trade & Industry Co. וכנגד מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 17.11.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת,XL Energy  עוסקת בייצור של משקה תחת השם: "XL", מדובר ב"משקה אנרגיה מוגז בתוספת קפאין וטאורין". 
 
התביעות הוגשו בעקבות יבוא על ידי הנתבעת של שני משלוחים של כ-600,000 אלף פּחיוֹת ריקות של "משקה אנרגיה", בכל משלוח, שעוכבו על-ידי מְנהל המכס, מכוח סמכותו לפי סעיף 200א. לפקודת המכס [נוסח חדש]. התביעה הראשונה הוגשה לאחר שמשלוח של פּחיוֹת "HIPHOP" עוכב כאמור על-ידי מְנהל המכס. התובעת טוענת כי מדובר בפּחיוֹת הנושאות גוון כחול עם בּועות כחולות כהות, והסימן "X2" בצבע אדום. התביעה השנייה הוגשה בעקבות משלוח של פּחיוֹת שעוכב. תיאור הפּחיוֹת של המשלוח השני שונה מזה שבמשלוח הראשון: הורדו הבּועות הכחולות הכהות, "X2" הוא בצבע שחור/כּסוּף ולא בצבע אדום.
 
התובעת טוענת להפרה של סימן מסחר  בשני סימני מסחר רשומים: סימן מס' 216718  ו-סימן מס'217476   וכן לגניבת. 
 
להלן סימני המסחר של התובעת:
 
סימני המסחר של XL
 
 
להלן מוצר התובעת לצד מוצרי הנתבעת:
 
מוצרי התובעת לצד מוצרי הנתבעת
 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי הפחיות שיובאו במשלוח הראשון מפרות את סימני המסחר של התובעת ועולות כדי עוולת גניבת עין ואילו הפחיות שיובאו במשלוח השני אינן מפרות את סימני המסחר של התובעת ואינן עולות כדי גניבת עין. 
 
בית המשפט הורה כדלקמן:
 
א. מנהל המכס ידאג להשׁמדה של הפּחיוֹת מוּשׂא התביעה הראשונה. הוצאות האחסנה וההשׁמדה של פּחיוֹת אלה - על הנתבעת 1;
 
ב. ניתן בזאת צו מניעה האוסר על הנתבעת 1 לייבא ו/או לשווק, במישרין או בעקיפין, פּחיוֹת דוּגמת אלה מוּשׂא התביעה הראשונה;
 
ג. יבוטל עיכוב הפּחיוֹת מוּשׂא התביעה השנייה. הוצאות האחסנה של הפחיות, שעוכבו במסגרת התביעה השנייה, יחולו על התובעת; 
 
ד. בשׂים לב לתוצאה, לא עשה בית המשפט צו בדבר הוצאות והוא נמנע מסעדים כספּיים נוספים.
 
להלן נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:
 

 

20 בנובמבר, 2014,

0 תגובות

ייבוא מקביל לא מפר סימן מסחר

ייבוא מקביל לא מפר סימן מסחר
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 31.07.2012 בת"א 11296-09-10 שניתן על ידי כבוד השופט י' ענבר. הערעור הוגש על ידי אלעד מנחם סוויסה ומחסן היבואן 42 בע"מ כנגד TOMMY HILFIGER LICENSING LLC,  TOMMY HILFIGER U.S.A INC,  TOMMY HILFIGER EUROPE B.V,  סי אנד שלס שיווק. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני כבוד המשנה לנשיא מ' נאור, כבוד השופט י' דנציגר וכבוד השופטת ד' ברק-ארז. ביום 16.11.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המערערים (מחסן היבואן), פועלים בישראל בתחום השיווק של מוצרי לבוש הנושאים מותגים יוקרתיים, במתכונת המכונה "יבוא מקביל" והפעילו עסק ששמו היה "מחסן היבואן טומי הילפיגר". לאחר פניית המשיבות השמיטו המערערים משם העסק את התיבה "טומי הילפיגר". מאותו שלב ואילך כונה העסק בשם "מחסן היבואן". 
 
המערערים פרסמו את פעילותו של "מחסן היבואן" באופן בולט תוך הדגשה שנמכרים בו מוצרים של מותגים יוקרתיים "בזול". בפרסומים צוינו שמותיהם של המותגים שנמכרו ב"מחסן היבואן". כמו בעסק עצמו, גם בפרסומים הודגש השם "טומי הילפיגר". בשלב מסוים, העסק אף נצבע בצבעים שמופיעים בסימן המסחר של טומי הילפיגר (אדום, כחול ולבן). כמו כן, המערערים הפעילו אתר מכירות באינטרנט של מוצרי טומי הילפיגר תוך שימוש בשם: www.tommy4less.co.il. 
 
המשיבות הגישו תביעה נגד המערערים, לטענתן הפעילות השיווקית שנעשתה בקשר למוצרי טומי היפליגר שיובאו בצורה זו פגעה בזכויותיהן בכמה אופנים. לטענתן, אופן השיווק עלה כדי פגיעה בסימן המסחר הרשום של טומי הילפיגר בישראל, וכן היווה גניבת עין והטעית לקוחות. המשיבות טענו עוד כי פעילותם של המערערים עולה כדי עשיית עושר ולא במשפט. בנוסף לכך, נטען כי פעילות זו פגעה ברווחיהן בשל "דילול" סימן המסחר. 
 
המשיבות ביקשו מספר סעדים כדלקמן: צו מניעה קבוע שיאסור על המערערים לעשות שימוש בשם "מחסן היבואן - טומי הילפיגר" בכל דרך שהיא וכן יאסור עליהם לעשות שימוש כלשהו בסימני המסחר של טומי הילפיגר, כולל בשילוט פנימי וחיצוני בעסק; פיצוי סטטוטורי בסך של 100,000 שקל בגין כל מקרה של גניבת עין מצד המערערים והשבת כל הרווחים שצמחו למערערים כתוצאה מההפרות הנטענות. המשיבות העמידו את תביעתן על סך של 5,000,000 שקל. 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיבות בחלקה, וקבע כי אופן השיווק והפרסום של המערערים עלה כדי פגיעה בסימן המסחר הרשום "טומי הילפיגר" וכן עלה כדי ביצוע העוולה של תיאור כוזב. 
 
בית המשפט המחוזי קבע כי השימוש שעשו המערערים בסימן המסחר של טומי הילפיגר עלה במידה ניכרת על הנדרש באופן סביר והגון. במסגרת כך, קבע בית המשפט המחוזי כי הבחירה לקרוא לעסק בשם "מחסן היבואן – טומי הילפיגר", השימוש ה"מאסיבי" שעשו המערערים בסימן המסחר ושילובו של סימן המסחר בשם המתחם של העסק (www.tommy4less.co.il) היוו כולם ניסיון ל"רכב" על המוניטין שממנו נהנה סימן המסחר. 
 
בית המשפט המחוזי ערך אומדן גלובלי של הנזק ועל בסיסו העמיד את שיעור הפיצוי שאותו חויבו המערערים לשלם לטומי הילפיגר (הבעלים של סימן המסחר) על סך של 457,000 שקל. כמו כן, ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המערערים להשתמש בשם "מחסן היבואן – טומי הילפיגר"; להשתמש בסימן המסחר הרשום של טומי הילפיגר, לרבות בשם "TOMMY" בשם המתחם של אתר האינטרנט של העסק; וכן להשתמש בצבעים של סמל הלוגו של טומי הילפיגר בקירות העסק, בגג העסק ובדפי אתר האינטרנט של העסק. 
 
כן נקבע במסגרת צו המניעה הקבוע כי על המערערים ייאסר להשתמש בסימן המסחר בשילוט הפנימי והחיצוני של העסק, למעט בשלט אחד מחוץ לבית העסק, תוך ציון שמדובר ביבוא מקביל; כי ייאסר עליהם להשתמש בסימן המסחר בעלוני פרסום או בפרסומת מכל סוג, למעט סימן אחד בכל פרסום תוך ציון מפורש כי מדובר ביבוא מקביל; וכי ייאסר עליהם לגם השתמש בסימני המסחר באתר האינטרנט, זולת סימון אחד בדף הבית ולצורך זיהוי המוצרים ב"קטלוג המוצרים", שוב תוך ציון כי מדובר ביבוא מקביל בכל אחד מן הדפים הנפתחים מתוך דף הבית. 
 
לפסק הדין המלא ראו מאמר זה.
 
תוצאות הערעור: נפסק כי דין הערעור של המערערים להתקבל באופן חלקי, ואילו דין ערעורן של המשיבות להידחות. נפסק כי בנסיבות אלה, יועמד הפיצוי שאותו נדרשים המערערים לשלם למשיבות על סך של 100,000 שקל וכן ישונה צו המניעה הקבוע שניתן בבית המשפט קמא. 
בנוסף נפסק כי המשיבות יישאו בהוצאות המערערים בבית המשפט העליון בסך של 25,000 שקל, וכן יבוטל חיובם של המערערים בהוצאות המשיבות בבית המשפט המחוזי. 
 
עתירה לדיון נוסף על פסק דין זה נדחתה, להחלטה ראו
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

23 בספטמבר, 2014,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר רונית רפאל

תביעה שהוגשה על ידי רונית רפאל לייטרסדורף וחברת רונית רפאל מדע היופי בע"מ כנגד רונית אלטמן רפאל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 15.9.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: שתי נשים מכוּנות באותו שם פרטי ושם משפחה, ועוסקות באותו תחום עיסוק. האחת בונה מוניטין נרחב לשׁמה, המבוסס על עסקיה המצליחים, ואף משתמשת בו כמוּתג מסחרי מוּכּר, האחרת מבקשת אף היא לעשות שימוש בשם זה כמייצג את עסקיה, באופן, שלטענת הראשונה נהנה משימוש שלא כדין במוּתג אותו בנתה. 
 
במסגרת דיון בבקשת התובעת לסעד זמני הוסכם בין הצדדים כי: הנתבעת לא תעשה שימוש במישרין או בעקיפין מותג "רונית רפאל". 
 
וכן הוסכם כי בית-המשפט יפסוק, לפי שיקול-דעתו, בנושא סעדים כספיים, וזאת לאחר שיקבל טענות קצרות בכתב מאת עורכי-הדין (אין מדובר בהסכמה למתן פסק דין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט).
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעות (ביחד) פיצוי בסך כולל של 40,000 ₪. בנוסף נפסק כי הנתבעת , תשלם לתובעות את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 11,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

15 בספטמבר, 2014,

0 תגובות

גניבת עין בכיסויים לחלות (ערעור)

ערעור בתחום גניבת עין שהוגש על ידי חברת מרכז המתנות 2006 בע"מ ומנהלה דקר עזר כנגד קארשי אינטרנשיונל בע"מ, עמי מוצרי נוי בע"מ ושלומי נחיאסי וזאת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.1.2012 בת.א 3402/09 שניתן על ידי כב' השופט י' שפירא.
 
 הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני המשנה לנשיא מרים נאור, השופטת אסתר חיות והשופט נ' סולברג. ביום 9.9.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המערערים והמשיבים עוסקים בשיווק מזכרות ומוצרי יודאיקה. קארשי עיצבה ושווקה  סידרה של כיסויי חלה לשבת. במשך תקופה של כשנתיים, רכשה מרכז המתנות את כיסויי קארשי ושיווקה אותם ללקוחותיה. בחודש ינואר 2009 החלה מרכז המתנות לייבא כיסויי חלה באופן עצמאי מספק בסין ובמסגרת זו רכשה כ- 3,000 יחידות והחלה למכור אותן בארץ.
 
קארשי אשר סברה כי מרכז המתנות העתיקה את סדרת הכיסויים בעיצובה שיגרה ביום מכתב התראה למרכז המתנות. מרכז המתנות מצידה דחתה את טענות קארשי וכארבעה חודשים לאחר מכן מכרה 1,420 יחידות מהכיסויים החדשים למשיבה 2, חברת עמי מוצרי נוי בע"מ. בנוסף, במהלך שנת 2009 החלה גם עמי בייבוא של כיסויי חלה מסין וגם לגביהם טענה קארשי כי הם מפרים את זכויותיה.
 
נוכח האמור לעיל, הגישה קארשי תביעה, בעילות של גניבת עין על פי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות; התערבות בלתי הוגנת על פי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות; עשיית עושר ולא במשפט על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט; קיום הסכם שלא בתום לב וכן בשורה של עילות נוספות. במסגרת התביעה ביקשה קארשי כי יינתן כנגד מרכז המתנות ומנהלה ונגד עמי ומנהלה צו מניעה קבוע האוסר עליהם לעשות כל שימוש בכיסויי החלה המפרים וכי הם יחוייבו לשלם לה פיצוי בסך 200,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. כמו כן, עתרה קארשי למתן חשבונות.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל בחלקה את תביעת המשיבה 1 נגד המערערים וכן נגד המשיבים 3-2 בעילות של גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט וקיום חוזה שלא בתום לב והורה על הוצאת צו מניעה קבוע האוסר עליהם לבצע פעולות שונות בקשר לסדרת כיסויי חלה שייבאו וכמו כן נתן צו למתן חשבונות ואישור לפיצול סעדים.
 
לפסק הדין של בית המשפט המחוזי ראו מאמר שלהלן.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל ונקבע כי: א. כי לא התקיימו במקרה דנן יסודותיה על עוולת גניבת העין; ב. כי נסיבות העניין אינן מקימות עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט; ג. כי לא הונח הבסיס הראייתי להענקת סעד בשל ביצוע חוזה בחוסר תום לב; ד. כי נוכח המסקנות הללו אין מתקיימת גם עילה אישית נגד דקר.
 
בנוסף נפסק כי בשל האופן שבו התנהלה מרכז המתנות לא נפסקו הוצאות לזכותה, למרות קבלת הערעור.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

1 בספטמבר, 2014,

0 תגובות

אין גניבת עין במספר קטלוגי שלא רכש מוניטין

אין גניבת עין במספר קטלוגי שלא רכש מוניטין
תביעה שהוגשה על ידי חברת אמסטק בע"מ כנגד חברת אקסטרה תקשורת בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן. ביום 18.8.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת הגישה תובענה זו בטענה כי הנתבעת, שבדומה לתובעת עוסקת בייבוא מוצרי תשתית לשוק התקשורת והסלולר, ביצעה כלפי התובעת שורה של עוולות בקשר עם ייבוא אנטנות סלולריות מסין, אשר גרמו נזקים כספיים כבדים לתובעת. בכתב התביעה מפורטות שתי פרשות; הפרשה הראשונה מייחסת לנתבעת עוולה של גרם הפרת חוזה בלעדיות בין התובעת לבין ספק סיני ועשיית עושר שלא כדין, עת התקשרה עם הספק הסיני לשם אספקת מוצר אנטנה סלולרית שלגביו נטען כי יש לתובעת חוזה יבוא בלעדי עם הספק הסיני. הפרשה השנייה מייחסת לנתבעת עוולה של הטעייה, גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת וזיוף, עת ייבאה מסין אנטנות סלולריות ובהגיען ארצה הסירה מהן את המדבקות הנושאות את מספרן הקטלוגי האמיתי והדביקה עליהן מדבקות שעליהן מספר קטלוגי אחר, של אנטנות שאותן מייבאת התובעת. לאחר שהתובעת ויתרה על עילות התביעה הרלבנטיות לפרשה הראשונה, כהגדרתה לעיל, עניינו של פסק הדין הוא אך בפרשה השנייה. 
 
האנטנה של הנתבעת הנושאת מק"ט CE-03-08/2.5V-E הינה אנטנה בעלת מפרט זהה למפרט האנטנה של התובעת הנושאת מק"ט QX-800-2500-3A, כאשר האנטנה של הנתבעת נבדקה על ידי סלקום, נמצאה מתאימה ואושרה לשימוש במתקניה. עוד עולה כי סלקום היא אשר הנחתה את הנתבעת להדביק על האנטנה של הנתבעת הנושאת מק"ט CE-03-08/2.5V-E, מדבקה עם מק"ט שאותו מסרה לנתבעת, הוא מק"ט QX-800-2500-3A, המשמש את אנטנות התובעת.    
 
הסעדים שהתבקשו במסגרת התובענה הם פיצוי בסך 200,000 ₪ בגין אובדן הזמנות שנגרמו לתובעת במסגרת הפרשה הראשונה; פיצוי סטטוטורי בסך 100,000 ₪ בגין גניבת עין והטעייה שנגרמו לתובעת במסגרת הפרשה השנייה; וכן פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין ובגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת, ובסה"כ פיצוי בסך 350,000 ₪. בנוסף, התבקש צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעת להתקשר עם הספק הסיני וכן צו עשה שיורה לנתבעת להסיר את כל המדבקות המזויפות אשר התקינה על האנטנות ובהן מספרים קטלוגים השייכים לתובעת. עוד התבקש צו שיורה לנתבעת למסור פירוט של כל התקבולים אשר התקבלו כתוצאה ממכירה של מוצרים שיובאו מהספק הסיני בתקופת הבלעדיות.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסכום של 10,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

5 באוגוסט, 2014,

0 תגובות

אין פיצוי בגין הפרת סימן מסחר במידה ולא הוכח נזק

אין פיצוי בגין הפרת סימן מסחר במידה ולא הוכח נזק
תביעה שהוגשה על ידי חברת ADIDAS AG וחברת ADIDAS INTERNATIONAL MARKETING B.V.  כנגד יעקב בטש. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ענת ברון. ביום 30.7.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המשטרה ביצעה חיפוש בחנות בשם "B גוד", זאת בעקבות תלונה שהגישה אדידס. בחיפוש נתפסו מוצרי הלבשה הנושאים ללא הרשאה את סימן שלושת הפסים. בטש מכר לעסק "B גוד" כ-870 מוצרי הלבשה הנושאים כנטען ללא הרשאה את סימן שלושת הפסים. המשטרה ביצעה גם חיפוש בחנות ובמחסן השייכים לבטש. בחיפוש נתפסו מאות פריטי לבוש המפרים כנטען את זכויות אדידס. 
 
לטענת אדידס, מוצרי בטש נושאים ללא הרשאה את סימני המסחר או סימנים הדומים לסימני המסחר הרשומים של אדידס, והלבוש המסחרי של מוצרים אלה אף הועתק מהלבוש המסחרי של מוצרי אדידס מקוריים. נטען כי במעשיו בטש מפר את זכויותיה של אדידס בסימני מסחר רשומים ומוכרים היטב, מעוול בגניבת עין וגזילת המוניטין שלה, ומתעשר ולא במשפט על חשבונה; והכל תוך שבטש גורם או עלול לגרום לפגיעה הן באדידס והן בציבור הצרכנים.
 
להשלמת התמונה יצויין כי התביעה נוהלה בתחילה גם נגד נתבע נוסף - מאיר משה-שוילי וביום 1.10.09 ניתן כנגד אותו נתבע פסק דין חלקי בהסכמה לפיו: ניתנו צווי מניעה והשמדת המוצרים וכן חויב מאיר משה-שוילי בהוצאות הכרוכות בכך ובתשלום פיצויים לתובעות בסך 100,000 ש"ח. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. ניתן בזה צו מניעה המורה להימנע מכל שימוש במוצרים הנושאים ללא הרשאה את סימני המסחר של אדידס או כל סימן הדומה לסימני מסחר אלה.
בית המשפט הורה על השמדת המוצרים שנתפסו.
לא נפסק כל פיצוי מאחר והתובעות לא הוכיחו נזק.
לא ניתן צו להוצאות.
 
הנתבע יוצג על ידי עו"ד אבי מונטקיו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

3 באוגוסט, 2014,

0 תגובות

נדחתה תביעה להפרת סימן מסחר "צ'ופצ'יק"

תביעה שהוגשה על ידי הילה קטש כנגד חברים הפקות בע"מ, עמית שקד ודרור טייכנר. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט שאול שוחט. ביום 29.7.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת הינה אמנית הופעות ילדים המופיעה תחת שם הבמה "צ'ופצ'יק" רכשה שם מתחם  בשם chupchic.co.il"" ורשמה את השם "צ'ופצ'יק" כסימן מסחרי בסוג 41, המתייחס ל"הופעות לילדים המוקלטות על גבי דיסקים, הופעות לילדים". הנתבעים הפיקו מופע לילדים הנושא את השם "הדוד חיים". במופע זה משתתפים, כדמויות משניות, צמד בשם "פנצ'ר וצ'ופצ'יק". את הדמות העונה לשם "צופצ'יק" בצמד מגלם מר דרור טייכנר.
 
התובעת פנתה במכתב התראה להפסקת השימוש בשם "צ'ופצ'יק" ודרישה כספית לפיצוי על הפרת סימנה המסחרי. בעקבות מכתב זה הסכימו הנתבעים להפסיק את השימוש בשם "צ'ופצ'יק".
 
התובעת הגישה תביעה בה טענה כי יש לחייב את המשיבים בפיצוי סטטוטורי על סך 200,000 ₪ (במקום 100,000 ₪ בכתב התביעה המקורי) בגין הפרת סימן מסחר רשום לפי פקודת סימני מסחר " או עוולת גניבת עין לפי חוק עוולות מסחריות ופגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות.
.
תוצאות ההליך: נפסק כי התביעה נדחית על כל חלקיה - התובעת לא הוכיחה חשש להטעייה. בנוסף נפסק כי התובעת תישא בהוצאות ובשכ"ט הנתבעת 1 בסך של 20,000 ש"ח.
 
הנתבעים יוצגו על ידי עו"ד אבי מונטקיו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

10 באפריל, 2014,

0 תגובות

גניבת עין ביחס לשימוש בשם דומה

גניבת עין ביחס לשימוש בשם דומה
חברת מצברי לירז שיווק (1988) בע"מ הגישה תביעה כנגד חברת א.ר.י.א. רזאל - השקעות וניהול בע"מ, אברהם רדז'נסקי, אליחי רדז'נסקי ומצברי לירז שיווק (2003) בע"מ.
חברת א.ר.י.א. רזאל - השקעות וניהול בע"מ וחברת מצברי לירז שיווק (2003) בע"מ הגישו תביעה שכנגד כנגד חברת מצברי לירז שיווק (1988) בע"מ, עלי בייגל, אילן בר בייגל וחברת  לירז מינה בייגל דגוגה.
התביעה נדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה, בפני השופטת שלהבת קמיר-וייס. ביום 13.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה ותביעה שכנגד העוסקות ביחסים העסקיים שניהלו הנתבעים והנתבעים שכנגד, וסיומם של יחסים אלו, כאשר תביעתה העיקרית של התובעת היא לאכיפת אופציה שהקנה הסכם ההתקשרות שנחתם בין הצדדים. התובעות שכנגד עותרות בעיקר לפיצוי בגין הפרות שונות של הסכם ההתקשרות והסכם ניהול שנחתם מול הנתבעים שכנגד 3-1. התביעה שכנגד מתמקדת בעילות גניבת עין והפרת סימן מסחר.
 
להליך זה קדם הליך בפני רשם סימני המסחר בעניין התנגדות לרישום סימן מסחר 236314 "לירז" (מעוצב).
 
תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי ודחה את התביעה הנגדית. נפסק כי הנתבעים והתובעות שכנגד, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות התובעת והנתבעים שכנגד ביחד בסך כולל של 50,000 ₪.
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

30 במרץ, 2014,

0 תגובות

הגנה על טקסט פרסומי

תביעה שהוגשה על ידי סיגלית עמרם כנגד ריקונספט - צימר באהבה בע"מ, גיל טבקוב וליאת עמיאל. התביעה נדונה בבית משפט השלום בקריות, בפני השופטת עידית וינברגר. ביום 17.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת התקשרה עם הנתבעת 1, בהסכם לקבלת שירותי פרסום באינטרנט. בהמשך הנתבעת 1 (בהמלצת התובעת) התקשרה עם הנתבעים 2, 3, בהסכם דומה. 
 
לטענת התובעת, הנתבעת פרסמה את עסקם המתחרה של הנתבעים 2-3, תוך שימוש בטקסט שהיא עצמה כתבה, תוך ציון שמות הטיפולים ותיאורם, שהם פרי יצירתה. כמו כן, עשו הנתבעים שימוש בשמות הצימרים שעימם עבדה, שהם לקוחותיה, כל זאת ללא ידיעתה. בנוסף, עשו הנתבעים שימוש ב"ספר האורחים" של התובעת, שהינו למעשה חוות דעת של לקוחותיה, אשר כתבו את התרשמותם מהטיפולים שהעניקה להם.
 
לטענת התובעת, נעשה הפרסום בניגוד לחוק עוולות מסחריות ותוך פגיעה בפרטיותה. לטענתה, גרם לה הפרסום המטעה לאובדן לקוחות ורווחים.  
 
בנוסף, טוענת התובעת כי שמות הטיפולים ותיאוריהם הינם פרי יצירתה הייחודית, וכי התוכן שהעבירה לנתבעת לשם פרסום באתר, מוגן על פי חוק זכויות יוצרים. עוד טוענת התובעת כי קמה לה עילת תביעה נגד הנתבעים אף מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בעילה של תיאור כוזב.
נפסק כי הנתבעת מספר 1 תשלם לתובעת סך של 5,000 ₪ בצירוף הוצאות בסך 750 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 1,500 ₪. 
נפסק כי, הנתבעים 2 ו- 3, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך של 5,000 ₪ בצירוף הוצאות בסך 750 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 1,500 ₪. 
 
בנוסף, ניתן בזה צו המורה לנתבעת 1 להסיר לאלתר מדף הפרסום נשוא התביעה כל פרט המזוהה עם התובעת. 
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

26 בפברואר, 2014,

0 תגובות

אין הגנה על דגמי שעונים שלא נרשמו כמדגם

אין הגנה על דגמי שעונים שלא נרשמו כמדגם
תביעה שהוגשה על ידי חברת Ice s.a. וחברת Ice IP s.a. כנגד טיים קונספט 1999 בע"מ ורענן  כץ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 10.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: הנתבעים שיווקו שעונים בעלי דמיון חזותי של שעונים אופנתיים הדומים לשעוני התובעות, הנושאים שמות שונים ואריזות חיצוניות שונות.
 
התובעת הגישה תביעה ובקשה לסעדים זמניים שעיקרן בטענות לגניבת עין, הפרת זכות יוצרים ועשיית עושר שלא במשפט.
 
התובעות עתרו למתן פסק-דין שיורה לנתבעים לחדול ולהימנע מכל שימוש בשעונים מושא התובענה, וכן לפיצוי בסך של 500,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נוכח הנסיבות, נפסק כי כל צד יישא בהוצאותיו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

23 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר מוכר היטב שאינו רשום - יקב בן זמרה

הפרת סימן מסחר מוכר היטב שאינו רשום - יקב בן זמרה
תביעה שהוגשה על ידי יוסי אשכנזי ויקב בן זימרה בע"מ כנגד אלברט נחמיאס ודוד נחמיאס. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופטת נחמה מוניץ. ביום 13.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: בשנת 2003 הקימו התובע 1 והנתבע 1, יקב בשם "יקב בן זמרה". לאחר מספר חודשים פורקה השותפות. התובע 1 שילם לנתבע 1 סך של 80,000 ₪ בגין חלקו ב-"יקב בן זמרה" במסגרת הסכם בין הצדדים. בשנת 2013 הקימו הנתבעים יקב הפועל מביתו של הנתבע 1, בשם "יקב כרם בן זמרה".
על כן הוגשה תביעה בגין הפרת סימן מסחר, תביעה למתן צו מניעה האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בבקבוקי יין הנושאים את השם "יקב כרם בן זמרה". כן מבוקש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪ בהתאם לחוק עוולות מסחריות.
הנתבעים טענו כי המושב "כרם בן זמרה", משובח בכרמים ויין, ולא בכדי קרוי המקום כשמו, תוך ציון המונח "כרם" המעיד על טיב המקום ועל כן לטענתם המדובר בסימן גנרי תיאורי שלא ניתן לקבל ביחס אליו הגנה.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעים מפרים את סימן המסחר המוכר היטב של התובעים, ומעשיהם עולים כדי גניבת עין. 
לפיכך, ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בשם "יקב כרם בן זמרה" בתחום הייצור והשיווק של יינות. 
 
נפסק כי הנתבעים ישאו בהוצאות משפט בסך של 20,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

21 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר ומתן חשבונות

הפרת סימן מסחר ומתן חשבונות
תביעה שהוגשה על ידי חברת מזרח ומערב יבוא ושיווק בע"מ כנגד מזרח ומערב מזון בע"מ, מזרח ומערב חנויות בע"מ, ליאור מטלון וגיל גבע. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 7.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע, שיאסור על הנתבעים לעשות שימוש במותג "מזרח ומערב" בתחום סיטונאות המזון ממזרח אסיה, וצו למתן חשבונות בנוגע לרווחים שהפיקו הנתבעים מן השימוש במותג הנ"ל בתחום זה. לטענת התובעת, הנתבעים עושים שימוש מפר ומטעה במוניטין שצברה התובעת במותג "מזרח ומערב" בתחום הסיטונאי, בניגוד להסכם שנכרת בין הצדדים, אשר במסגרתו נמכר לנתבעים המוניטין בשם "מזרח ומערב" בתחום הקמעונאי בלבד. יתר על כן, נטען כי הנתבעים הפרו, ועל אף הכחשות נמרצות מצידם הם עודם מפרים, את סימנה המסחרי הרשום של התובעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה כנגד הנתבעת 1 ונדחתה כנגד הנתבעים 2-4. 
 
בנוסף, ניתן בזה צו מניעה האוסר על נתבעת 1 להוסיף לעשות שימוש בשם המסחרי "מזרח ומערב" בתחום היבוא והשיווק הסיטונאי של מוצרי מזון מן המזרח הרחוק.
 
בנוסף נפסק כי הנתבעת 1 תגיש לתובעת בתוך 30 ימים דין וחשבון ערוך כדין ומאומת בתצהיר, ובו פירוט העסקאות וההתקשרויות שביצעה בתחום הסיטונאי, והרווח הנקי שהפיקה ממכירת המוצרים תוך שימוש בשם "מזרח ומערב".
 
בנוסף נפסק כי הנתבעת 1 תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשלב זה של ההליך בסך 80,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

20 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בשגגה והפרת זכויות יוצרים בתמונות

שתי תובענות אשר נדונו במאוחד: התביעה הראשונה הוגשה על ידי אפולו אדקס בע"מ, פרומו פולו בע"מ ופולו אוניברסל בע"מ כנגד שווק ישיר – קראוס בע"מ. התביעה השנייה הוגשה על ידי שיווק ישיר - קראוס בע"מ נגד אפולו אדקס בע"מ, פרומו פולו בע"מ ופולו אוניברסל בע"מ. התביעות נדונו בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופטת עירית וינברג-נוטוביץ. ביום 30.12.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: במסגרת התביעה הראשונה הוגשה על ידי אפולו נגד שיווק ישיר, נטען לזכויות קניין רוחני בתיק גב שיוצר עבור אגד. לטענת אפולו, שיווק ישיר הפרה סימן מסחר עת ייצרה ושיווקה תיק גב דומה עבור אגד תוך שימוש בסימן המסחר הרשום של אפולו - POLO STAR.
 
במסגרת התביעה השנייה שהוגשה על ידי שיווק ישיר נגד אפולו נטען כי אפולו הפרה זכויות יוצרים בכך שהעתיקה ללא רשות תמונות וקטעים עיצוביים מקטלוג של שיווק ישיר לקטלוג שהוציאה, ובכך שעשתה שימוש בתמונות בקטלוג ובאתר האינטרנט שלה.
 
תוצאות ההליך: תביעת אפולו בגין הפרת סימן מסחר ועילות נוספות נדחתה. נפסק כי אפולו תישא בהוצאות שיווק ישיר, לרבות שכר-טרחת עורך-דין, בסך 25,000 ₪.
 
תביעת שיווק ישיר בגין הפרת זכות יוצרים התקבלה, בית המשפט הורה לאפולו לשלם לשיווק ישיר פיצוי בסך של 24,000 ₪. 
בנוסף, ניתן בזאת צו מניעה קבוע, האוסר על אפולו לעשות שימוש בתמונות ובלקטים המופיעים בקטלוג 2009 של שיווק ישיר.
ובנוסף חייב בית המשפט את אפולו בהוצאות שיווק ישיר (כולל שכר-טרחת עורך-דין) בסכום כולל של 10,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

12 בדצמבר, 2013,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר מעוצב PUMA

הפרת סימן מסחר מעוצב PUMA
תביעה בעילת הפרת סימן מסחר שהוגשה על ידי חברת PUMA  כנגד חברת סיטי ווש בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת דרורה פלפל. ביום 2-12-2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: Puma בעלת סימן מסחר רשום (דמות חתול מקפץ) בסוג 25 הכולל בגדי ספורט והנעלה. חברת סיטי ווש בע"מ, מייבאת פריטי לבוש בהם מוטבע חתול מקפץ בשם TIGRIS. סיטי ווש הגישה בקשה לרישום הסימן המעוצב ואולם הסימן בסופו לא נרשם (לאור התנגדות PUMA).
Puma טוענת כי יש בסימן (הלא רשום) סיטי ווש כדי להפר את סימן המסחר הסחר שלה תוך גניבת עין ביחס לסימנה ועל כן היא הגישה תביעה לקבלת צו מניעה ולפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪ או לפי צו למתן חשבונות.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לעשות שימוש בסימן. ניתן צו להשמדת המוצרים המפרים.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצויים בגין גניבת עין כאמור בסעיף 13 לחוק עוולות מיסחריות בגובה 100,000 ₪. 
בנוסף ניתן צו למתן חשבונות לפיו הנתבעת תמסור לתובעת, דו"ח מנומק על-ידי רו"ח ביחס להיקף המכירות של המוצרים המפרים. והתיק נקבע לשלב ביניים, כולל התייצבות באי-כח הצדדים, על-מנת לבדוק ענין דו"ח רוה"ח.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪ פלוס מע"מ.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

13 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

שימוש בתום לב בסימן מסחר

שימוש בתום לב בסימן מסחר
תביעה ותביעה נגדית שהוגשה על ידי אפנת רן - לי סחר (2003) בע"מ ומנהלה חגי אהרמי כנגד נתן  נוסבוים והניה גולדה נוסבוים. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 27.10.2013 ניתן לפסק הדין בתיק.
 
העובדות: שתי תובענות שעניינן אחד, ואשר הדיון בהן אוחד. האחת, תביעה שהוגשה על ידי רן לי וחגי בגין הפרת סימן מסחר רשום "MIKADO". התובענה השניה הינה המרצת פתיחה שהגישו נוסבוים לבית משפט השלום בהרצליה, במסגרתה ביקשו כי ייקבע שהם היו רשאים לעשות שימוש בשם MIKADO, וכי הם רשאים להוסיף ולעשות בו שימוש גם בעתיד. 
 
תוצאות ההליך: תביעת רן לי התקבלה וניתן צו מניעה קבוע האוסר על נוסבוים לעשות כל שימוש בשם MIKADO.
בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 44,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

8 באוקטובר, 2013,

0 תגובות

גניבת עין ביחס לשם מתחם

גניבת עין ביחס לשם מתחם
תביעה שהוגשה על ידי חברת שרות פלוס למוצרי צריכה ביתיים בע"מ, חברת שרות מזור א' לתקון ושפוץ מוצרי חשמל ביתיים בע"מ, חברת רון טכניקה בע"מ וחברת ג'נרל בר טכנולוגיות בע"מ כנגד אלון כץ וחברת גל-און מוצרים לאיכות חיים בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט השלום בירושלים, בפני השופטת  מרים ליפשיץ-פריבס. ביום 23.9.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית בעילה של גניבת עין בשם מתחם, הפרת סימן מסחר ועשיית עושר ולא במשפט וזאת בגין שימוש של הנתבעים בשם המתחם של התובעת 4 באתר האינטרנט, בטענה כי המדובר במותג מסחרי אשר באמצעותו היא משווקת את מוצריה. 
לזכות התובעים נרשם במהלך ההליך סימן מסחר GENERALBAR. נטען כי הנתבעים עשו שימוש בשם המתחם www.generalbar.co.il לאחר הגשת הבקשה לרישום סימן מסחר.
 
ביום 8.1.2011 פנו התובעות למנגנון לפתרון מחלוקות של איגוד האינטרנט הישראלי וביום 15.2.2011 הורתה עו"ד אלן שנקמן על העברת שם המתחם לתובעות. ואולם רק לאחר הגשת תובענה זו עבר שם המתחם בפועל לתובעת 4.
 
תוצאות ההליך: דין התביעה להידחות. נפסק כי התובעים לא הוכיחו את יסודות עוולת גניבת עין וכי בשל מבחן השכל הישר אין הפרה של סימן מסחר.
 
בנוסף משהנתבעים לא הסירו את שם המתחם לפרק זמן ארוך ממועד הפסק של איגוד האינטרנט, לא ניתן צו להוצאות למרות דחיית התביעה.    
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

24 ביוני, 2013,

0 תגובות

הפרת זכויות בקונספט ובשימוש מטעה בצבע

הפרת זכויות בקונספט ובשימוש מטעה בצבע
תביעה שהוגשה על ידי חברת התרופות דקסון כנגד חברת אגיס סוכנויות מסחריות (1989) בע"מ וחברת Bayer Schering Pharma AG. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט עמירם בנימיני. ביום 3.6.2013 ניתן פסק הדין בתובענה.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה וצו עשה בגין הפרה נטענת של זכויות התובעת ב"קונספט" של "גלולה הסגולה", שהינה גלולה למניעת הריון ששמה המסחרי הוא "פמינט" (Feminet), ואשר משווקת באריזה סגולה. התובעת עותרת לאסור על הנתבעות לייצר ולשווק גלולה למניעת הריון מתוצרת הנתבעת 2 בשם "לודן" ((Lodene באריזה בה היא נמכרת כיום, שצבעה סגול, ולהורות לנתבעות לשנות את צבע האריזה וצבע החפיסות הפנימיות של הגלולות (שאף הן בצבע סגול). כמו כן עותרת התובעת להורות לנתבעות לשנות את האלמנט העיצובי בצורת ספירלה המופיעה על גבי אריזת גלולת ה"לודן", משום שהוא מחקה אלמנט עיצובי דומה של התובעת המופיע באריזת "פמינט". 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה, נפסק כי התובעת לא הוכיחה את יסודות העוולה של גניבת עין או העילה של עשיית עושר. מבוקשה של התובעת הוא לקבל מונופולין על הצבע הסגול לכל גווניו, בכל הנוגע לגלולות למניעת הריון. נפסק כי לדרישה שכזו אין כל בסיס משפטי. 
בנוסף נפסק כי התובעת תשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 50,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 150,000 ש"ח.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

24 ביוני, 2013,

0 תגובות

הטעיה וגניבת עין בשם חברה ובשם אתר

הטעיה וגניבת עין בשם חברה ובשם אתר
תביעה שהוגשה על ידי חברת ג'נסיס פרטנרס 4 מנג'מנט בע"מ וחברת ג'נסיס פרטנרס 3 מנג'מנט בע"מ כנגד ג'נסיס אנג'לס בע"מ, דוד חוגג, משה חוגג ואהוד אולמרט. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט גדעון גינת. ביום 18.6.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות מפעילות קרן הון סיכון בשם Genesis Partners  למן שנת 1997 (ראה לעיל – הסימן העליון). הנתבעים הקימו קרן הון סיכון תחת השם Genesis Angels למן שנת 2013 (ראה לעיל – הסימן התחתון).
 
התובעות הגישו בקשות לרישום סימני מסחר לא מעוצבים בשם Genesis Partners והסימנים קובלו ופורסמו להתנגדויות.
 
התובעות טוענות כי הן זכאיות למנוע מהנתבעים שימוש בסימן הכולל את המילהGenesis וכן לפיצוי ללא הוכחת נזק וזאת מכוח העוולה של "גניבת עין".
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי התובעים הוכיחו את יסודות עוולת גניבת עין.
 
ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בסימן Genesis  (בעברית או באנגלית).
בנוסף, בית המשפט חייב את הנתבעים 1-2-3 ביחד ולחוד לשלם לתובעות את סך 70,000 ₪.
בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבעים 1-2-3, לשלם לתובעות את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 33,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

17 ביוני, 2013,

0 תגובות

גניבת עין והטעייה ביחס לסימן לחם עינן

גניבת עין והטעייה ביחס לסימן לחם עינן
ערעור שהגישה חברת שלמה א. אנג'ל בע"מ כנגד חברת י. את א. ברמן בע"מ והבעלים שלה יצחק ברמן. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב השופטים השופט א' רובינשטיין, השופט י' דנציגר, השופט י' עמית. ביום 30.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בת"א 1663/06 [פורסם בנבו] שניתן ביום 25.04.2010 על ידי כבוד סגנית הנשיא, השופטת ד' פלפל.
 
העובדות: ערעור זה עניינו במוצר של המערערת המכונה "לחם עינן", המיוצר מקמח מגרעיני חיטה טרום נבוטה, והוא נסב על דחיית תביעתה של המערערת בעילות של הפרת סימן מסחר, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט וגזל.
המערערת מייצרת ומשווקת "לחם עינן" המיוצר מקמח שמופק מגרעיני חיטה טרום נבוטה. הלחם משווק באופן הבא: לחם חום המגיע פרוס וארוז באריזת ניילון שקופה למחצה המעוטרת בצבעים חום, צהוב, שחור ולבן ועליו הכיתוב "לחם עינן". המערערת מחזיקה בסימן מסחר עבור השם "עינן" בסיווג לחם. המשיבה מתחרה מרכזית של אנג'ל החלה לייצר מוצר דומה ל"לחם עינן" בשם "ברמן לענין". 
 
אנג'ל הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה בעילות הפרת סימן מסחר, הפרת סימן מסחר מוכר היטב, גניבת עין, תיאור כוזב, התערבות לא הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, גזל, הפרת זכויות יוצרים, דילול סימנה המסחרי הרשום של המערערת, הטעייה והפרת חובה חקוקה; וכן בקשה למתן סעדים זמניים.
 
פסק דינו של בית משפט קמא: בפסק הדין במחוזי נדחתה התביעה על כל עילותיה והמערערת חויבה בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסך 50,000 ₪ ובהוצאות משפט. 
בפסק הדין נפסק:
 
לעניין, הפרת סימן מסחר – המילה "לענין" שונה באופן מהותי מהמילה "עינן", ולמצער אינה דומה באופן המבסס הפרת סימן מסחר; ולא נפל פסול בהחלטת רשם סימני המסחר לרשום את סימניה של ברמן. 
 
לעניין,הפרת סימן מוכר היטב – בעל סימן מסחר מוכר היטב זכאי לשימוש בלעדי רק בסימן עצמו, ולא ב"סימן הדומה לו", ולפיכך מאחר שהמשיבה לא עשתה שימוש בסימן "עינן" (אלא "לענין"), אזי אף אם מדובר בסימן מסחר מוכר היטב, אין מדובר בשימוש מפר. עוד נקבע כי סימנה של המערערת אינו מהווה שם דבר בינלאומי, ועל כן אינו מהווה סימן מסחר מוכר היטב. 
 
לעניין, גניבת עין – בית המשפט נכון היה להניח כי מתקיימים מרבית יסודות עוולת גניבת עין, אך נקבע כי לא מתקיים דמיון מטעה בין המוצרים. זאת,  בשל הדגשת שמה של מאפיית ברמן במספר מקומות על האריזה, וכלשונו של בית משפט קמא.
תביעתה של אנג'ל בעילות של עשיית עושר ולא במשפט וגזל נדחו אף הן, ומכאן הערעור שלפנינו.
 
תוצאות הערעור: דין הערעור להידחות על כל ראשיו וחלקיו וזאת בעיקר מאחר ולא התקיים היסוד - חשש להטעיה. 
 
בנסיבות העניין, ומאחר שאין דעת בית המשפט נוחה מהשימוש במילה "לענין" על ידי המשיבה, אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

17 ביוני, 2013,

0 תגובות

הגנת ייבוא מקביל בסימני מסחר

הגנת ייבוא מקביל בסימני מסחר
תביעה שהוגשה על ידי TOMMY HILFIGER LICENSING, LLC, TOMMY HILFIGER U.S.A INC, TOMMY HILFIGER EUROPE B.V והיבואן הבלעדי של טומי בישראל סי אנד שלס שיווק בע"מ כנגד חיון יעקב. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 30.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: מפשיטה משטרתית במחסן שהפעיל הנתבע נתפסו כ-1559 פריטים החשודים כמפרי סימני המסחר "TOMMY HILFIGER". בהמשך בוצעה פשיטה נוספת בחנות בשם "B-Wear" בהרצליה, לה מכר הנתבע 205 פריטים החשודים אף הם כמפרים, מתוכם הספיקה אותה חנות למכור כ-9 חולצות. 
 
עם תפיסת המוצרים הנ"ל, הגישו התובעות תביעה שעיקרה טענות להפרת של הנתבע את סימני המסחר שבבעלותן, פגיעה בקניינן הרוחני ובמוניטין שצברו, וכן עשיית עושר ולא במשפט.  התובעות ביקשו פיצוי בסך 3,000,000 ש"ח, וכן צו מניעה האוסר על הנתבע שימוש כאמור בסימני התובעות בעתיד, וכן צווי עשה, לרבות צו המורה על השמדת המוצרים שנתפסו, וכן צו המורה על העברת חשבונות  לתובעות, על מנת שיוכלו להעריך את היקף רווחיו של הנ' על חשבונן באופן מהימן. 
 
הנתבע הגיש כתב הגנה וכן כתב תביעה שכנגד. עיקר הגנתו היתה כי הבגדים שנתפסו הינם מקוריים וכי המדובר ייבוא מקביל מותר. 
 
בתביעה שכנגד טען הנתבע כי המצג הכוזב אותו טענו התובעות לפני משטרת ישראל וכן לפני בית המשפט, כאילו הוא מחזיק במוצרים מזויפים של  המותג גרם לו להוצאות ולנזקים משמעותיים, ולפיכך הוא תובע מהן  פיצוי כספי בסך 1,000,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה המדובר ביבוא מקביל.
 
נפסק כי הנתבע ישלם לתובעות פיצוי בסך כולל של 40,000 ₪ (בעבור 4 דגמים מפרים). 
בנוסף נפסק כי הנתבע ישלם לתובעות את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.  
בנוסף הורה בית המשפט על השמדת הסחורה המפירה שנתפסה 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

9 בינואר, 2013,

0 תגובות

זכויות מפיץ וזכויות יוצרים במסגרות למשקפיים

זכויות מפיץ וזכויות יוצרים במסגרות למשקפיים
תביעה ותביעה נגדית שהתנהלה בין חברת ארט אופטיק בע"מ כנגד סמואל טומשובר ומריל טומשובר. התביעות הוגשו בבית המשפט המחוזי בתל אביב ונדונו יחדיו בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. פסק הדין ניתן ביום 30.12.2012.
התובעת הגישה שתי תביעות שהדיון בהן אוחד: האחת למתן צו מניעה קבוע וסעד הצהרתי (ת.א. 1661/07); השניה לפיצויים, צווי מניעה וצווי חיפוש כנגד הנתבעים (ת.א. 2101/08).
 
העובדות: התובעים מיצרים ומשווקים מסגרות משקפיים מצוירות בעבודת יד, הנושאות את שם המותג “Ronit Furst” (אשר היא בעלת זכויות היוצרים והיא אינה תובעת). הנתבעים שימשו כסוכני מכירות ומשווקים בלעדיים של התובעת בארה"ב, בשנים 2005 ו-2006. בסוף שנת 2006 מסרה התובעת את זכויות ההפצה והשיווק בארה"ב לידי מפיץ אחר.
על פי הנטען, זייפו הנתבעים את המסגרות ומכרו אותן לחנויות בארצות הברית וזאת לאחר שהסכם ההפצה עימם הסתיים.  התובעים מבקשים פיצוי בסך 2,500,000 ₪. 
הנתבעים מצידם מעלים, כי התביעה נועדה לכסות על התנהגותה הדורסנית של התובעת, שהפרה את הסכם להפצת המסגרות שכרתה עמם וגרמה להם נזקים כספיים כבדים, תוך פגיעה בשמם הטוב. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי הנתבעים אכן הפיצו מסגרות מזוייפות בארצות הברית ולא חדלו ממעשיהם, אלא לאחר שננקטו נגדם הליכי ביזיון בית המשפט, תוך שהם מסתירים מהתובעת את היקף המכירות והרווחים שהפיקו מכך.
נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בגין מכירת המסגרות המזוייפות בסך של 418,332 $. 
בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 60,000 ₪. 
 
הערת DWO: בפסק דין בעניין שאלת הפיצוי יש חוסר בהירות, לא ברור האם הפיצוי ניתן בעילה של עשיית עושר או ניתן בעילה של גניבת עין. חשוב להדגיש כי רק בעילה של גניבת עין ניתן לקבל פיצוי ואילו עילה של עשיית עושר מאפשרת סעד חלופי והוא השבה (לא ניתן לקבל גם פיצוי וגם השבה – לעניין זה ראו למשל פסק הדין בעניין Versace  נ' ורסצ'ה 83).
 
המדובר בפסק דין ייחודי בנוף הפסיקה האחרונה, פסק דין שקובע פיצוי בדרך של אומדנה לפי הנזק הממשי ולא בוחר בדרך של פיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות (המוגבל לסך של 100,000 ₪ בגין הפרה יחידה).
 
דבר נוסף ייחודי בפסק הדין הוא הקביעה כי למשווק יש מוניטין (למרות שהוא אינו הבעלים בזכויות היוצרים) והוא יכול לתבוע פיצוי בעילה של גניבת עין. עד היום לא ניתן פסק דין שקבע באופן פוזטיבי כי למשווק יש את המוניטין וניתנו אך ורק פסקי דין שקבעו כי באופן תיאורטי הדבר אפשרי. בנוסף אף ניתנו פסקי דין שקבעו שלמשווק אין מוניטין וכי המוניטין הוא אך ורק לבעל זכות הקניין (ראו למשל: בירמן עצים ופירזול בע"מ נ' נסים פרג'ון מסחר (2000) בע"מ).
 
 
התביעה שכנגד נדחתה. 
 
פסק הדין בערעור: על פסק דין זה הוגש ערעור שהתקבל בחלקו לעניין גובה הפיצוי - ראו מאמר.
 
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:

28 בנובמבר, 2012,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר נייקי בצמידי יד שיובאו ולא שווקו

הפרת סימן מסחר נייקי בצמידי יד שיובאו ולא שווקו
תביעה שהגישה NIKE International Ltd ונייקי ישראל בע"מ כנגד אלי אביטל. התיבעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת ר. למלשטריך- לטר. ביום 11.11.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: התובעות הגישו תביעתן לפיצוי בסך 75,000 ₪ בגין יבוא 300 צמידי יד ע"י הנתבע, אשר נשאו את סימן המסחר של נייק, ונמצאו מזויפים (תביעת סימני מסחר).
 
ביום 19.10.10 תפסו נציגי המכס בנתב"ג משלוח של 300 יחידות צמידי יד הנושאים את סימן המסחר של נייק וחשודים כמפרים את זכויות נייק. הטובין עוכבו.
 
בהתאם לפקודת המכס [נוסח חדש] ולפי דרישת רשויות המכס הפקידו התובעות ערבות וקיבלו את הטובין. בבדיקה שנערכה ע"י התובעות נמצאו הטובין כמפרים את סימן המסחר של נייק. התובעות ניסו לסיים תביעה זו מחוץ לכותלי בית המשפט בהצעה שהציעו לנתבע שעמדה על סכום של 5,000₪, אלא שהנתבע סרב לכך.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק פיצוי בסך של 10,000₪ וכן הוצאות משפט בסך 15,000 ₪.
 
ובנוסף ניתן צו קבוע המורה לנתבע להמנע ממכירה מוצרים הנושאים ללא הרשאה את סימני המסחר של NIKE.
 
 
הערת DWOכלל לא ברור מדוע נפסק פיצוי כאשר על פניו לא נגרם כל נזק שכן המוצרים המזוייפים מעולם לא שווקו! מתיאור פסק הדין עולה כי ההתנהלות הדיונית של הנתבע לקוייה וגרמה טרחה והוצאות לתובעת ועל כן יתכן והיה מקום לחייב את הנתבע בהוצאות וזאת להבדיל מפיצוי בגין נזק שלא נגרם. המודבר גישה דומה ננקטה לאחרונה בעניין ROLEX בהליך שנדון בבית המשפט המחוזי בפני השופט גדעון גינת.
בנוסף לא ברור מדוע אין כל התייחסות בפסק הדין לכך שהתובעת גילתה פרטי מו"מ שנכשל כאשר על פניו שהדבר אסור על פי הדין (יתכן כמובן שהנתבע הסכים לכך ואולם הדבר אינו מפורט בפסק הדין).
 
נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:

31 באוקטובר, 2012,

0 תגובות

העתקה של מוצרי אופנה חסרי מוניטין מותרת

העתקה של מוצרי אופנה חסרי מוניטין מותרת

תביעה שהוגשה על ידי פייר גליו בע"מ ויוסף וולברומסקי כנגד אמנון ביבי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט אילן שילה. ביום 11.10.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

הנתבעים יוצגו על ידי עו"ד אבי מונטקיו.
 
עובדות: נטען כי הנתבע העתיק שני דגמים של שמלות לילדות, אשר לטענת התובעים עוצבו על ידם. בגין העתקה הנטענת נתבע פיצוי בסך 510,410 ש"ח ובנוסף התבקש צו מניעה להפסקת מכירת הדגמים שנטענו כמפרים.

נפסק: התביעה נדחית. למרות שהתובעים הוכיחו העתקה של המוצר, לא הוכח מוניטין ועל כן התביעה נדחתה.

נפסק כי התובעים ישאו בשכ"ט עו"ד והוצאות בסך של 20,000 ש"ח.

הערת DWO: המדובר בפסק דין הממשיך את המגמה בפסיקה לפיה מותר להעתיק מוצר שאינו רשום כפטנט או כמדגם ואין לו מוניטין (ראה למשל פסק דין דומה בעניין טלי דדון). החלטה הפוכה ניתן למצוא בעניין ת.א. (מחוזי ת"א) 2318/03 אהרון קצב נגד פסגות עד, שם נפסק פיצוי בעילה של עשיית עושר למרות שלא הוכח מוניטין. 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

27 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

הגנה על סימן מסחר מתאר כמילת חיפוש

הגנה על סימן מסחר מתאר כמילת חיפוש

תביעה שהוגשה על ידי חברת למטייל המרכז לטיולים בע"מ וחברת למטייל ברשת.קום (2000) בע"מ כנגד כ.כ.א.ש. בע"מ והבעלים שלה אליהו ברנס. התובענה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 2.9.2012 ניתן פסק הדין בתובענה.

 

עובדות: התובעות, רשת למטייל, הן בעלות שני סימני מסחר: האחד, ביחס למילה "למטייל" בעברית ו -  lametayel באנגלית והשני, ביחס לסמל (לוגו) של קבוצת "למטייל", הכולל גם את המילה "למטייל".

הנתבעת מפעילה חנות תחת השם "כ.כ.א.ש – המרכז למטייל ולחייל" החלה להפעיל אתר אינטרנט, שכתובתו www.odafim- lamtayel.co.il. הנתבעים פרסמו את האתר במנוע החיפוש "גוגל", תחת השמות "למטייל" ו"עודפים למטייל". כמו כן, רכשו הנתבעים מ"גוגל" קישורים ממומנים, כך שהקשת מילים מסוימות שנבחרו על ידם, מביאה ל"קפיצת" מודעה פרסומית מטעמם בצד הדף, הכוללת קישור לאתר. בנוסף הנתבעים כתבו בדף הראשי של האתר, כי "כל הזכויות שמורות לעודפים למטייל".

בפעילותם זו, נטען כי הנתבעים ביצעו עוולות של גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, תיאור כוזב והפרת סימני מסחר.

התובעות עותרות להורות לנתבעים לחדול ולהימנע מכל שימוש עתידי בשמות "למטייל" ו- "lametayel" ולחדול משימוש בשם הדומיין  http://www.odafim-lametayel.co.il; לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות פיצויים בסך של  200,000 ₪.

 

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי השימוש שעשו הנתבעים בסימן "למטייל" הינו שימוש המטעה צרכנים לחשוב כי הם קשורים לרשת למטייל.

על כן, ניתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בשמות "למטייל" ו- "lametayel", בין באתר המפר ובין בדרך אחרת, לרבות שימוש בשם המתחם .www.odafim - lametayel.co.il.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים  לשלם לתובעות פיצוי בסך  100,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

 

הערת DWO: פסק דין זה מנוגד לפסיקה העקבית שניתנה בשנים האחרונות ביחס לפרשנות עוולת התערבות בלתי הוגנת לפיה עוולת זו תתקיים רק במצב של חסימה פיזית המונעת או המכבידה את הגישה של הלקוחות (ראו למשל פסקי דין בעניין אסף יצחק גולני ובעניין אופנת תוכנה).

בנוסף, המדובר בפסק דין המחדד את הפסיקה (בעניין מתאים לי) לפיה שימוש מטעה במילת חיפוש בגוגל (לרבות קישור ממומן בגוגל) הינו שימוש אסור אשר מנוגד לדיני סימני מסחר וגניבת עין.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

3 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

אין הפרת סימן מסחר של אדידס בארבעה פסים

אין הפרת סימן מסחר של אדידס בארבעה פסים

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו שניתן על ידי כב' השופטת מ' אגמון-גונן. הערעור הוגש על ידי ADIDAS SALOMON A.G כנגד ג'לאל יאסין ומדינת ישראל אגף המכס והמע"מ (משיב פורמלי). הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני הרכב המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין, השופט א' רובינשטיין והשופטת א' חיות. ביום 27.8.2012.

 

עובדות: המערערת, חברת אדידס היא הבעלים של סימני מסחר הכוללים לוגו של שלושה פסים מקבילים ואלכסוניים על צידן של נעלי ספורט. המשיב בשנת 2005 ייבא נעליים עם ארבעה פסים אלכסוניים והשם "SYDNEY" הוטבע עליהן בשלושה מקומות שונים.

אדידס סברה כי חזות הנעליים אכן דומה עד כדי הטעיה לנעליים המיוצרות על ידה וכי יש בה משום הפרת סימן המסחר שלה.

 

פסק הדין במחוזי: בית המשפט המחוזי דחה את התביעה.  וקבע כי השימוש בארבעה פסים כאשר הנעליים אינן כוללות כל סימן או סממן אחר הדומים לאלו של אדידס אין בו משום הפרת סימן המסחר של שלושת הפסים.

בנוסף נקבע כי עוולת גניבת עין אינה מתקיימת מאחר ואין חשש סביר להטעיית הצרכנים. בית המשפט הוסיף ודחה את טענתה החלופית של אדידס כי המשיב, כמי שמנסה להיבנות מהמוניטין שלה, התעשר שלא כדין על חשבונה גם אם יימצא כי לא הפר את סימן המסחר הרשום שבבעלותה. מאחר והשימוש בסימן של ארבעה פסים אינו פוגע באדידס ומעשי המשיב אינם חריגים, מקוממים או יש בהם משום תחרות בלתי הוגנת.

לבסוף, דחה בית משפט קמא את טענות אדידס לגזל ולדילול מוניטין. בעניין זה קבע בית המשפט כי המשיב לא עשה כל שימוש בלתי הוגן במוניטין של אדידס כאמור, וכי נימוק מרכזי לשימוש בארבעה פסים יכול להיות "יצירת שוק נעלי ספורט מעוצבות, לאוכלוסיה שאין בידה לקנות נעלי ספורט ממותגות".

מטעמים אלו כולם קבע בית המשפט המחוזי לסיכום כי לא הוכח חשש להטעיה ולתחרות בלתי הוגנת מצד המשיב או נסיון מצידו להבנות מהמוניטין של אדידס. בית המשפט הוסיף וקבע כי בהינתן האמור יש להשאיר בנחלת הכלל כל מה שאינו כלול בסימן המסחר.

 

תוצאות הערעור: הערעור נדחה ברוב דעות (2 מתוך 3). השופטת חיות והשופט רובינשטיין, פסקו כי אין הפרה של סימן מסחר, אין גניבת עין ולא מתקיימת עילה בעשיית עושר.

בנוסף נפסק כי אדידס תשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בערעור בסך של 25,000 ₪.

השופט ריבלין, בדעת מיעוט, הציע לקבל את הערעור בחלקו בעילה של עשיית עושר והציע סעד לפיו המשיב יוסיף לנעל פס חמישי לצורך הקטנת החשש להטעייה.

 

דיון נוסף: ביום 27.8.204 במסגרת דנא 6658/12 נדחתה בקשה לדיון נוסף על פסק דין זה. נפסק כי לא נקבעה הלכה חדשה בפסק דין זה אלא מדובר בפיתוח ההלכה, ולא כל פיתוח הלכה מצדיק דיון נוסף. נפסק כי הקביעה כי ראוי לבחון במקרה הנדון את שאלת הדמיון של סימן חזותי תוך בחינת המוצר כמכלול, היא אכן חידוש במשפט הישראלי אך אינה עומדת בסתירה להלכה הקודמת אלא מהווה פיתוח שלה. גם הקביעה כי רק במקרים חריגים יהיה ראוי להכיר בעילה של דילול מוניטין כאשר לא הייתה הטעיה, היא פיתוח הלכתי. 

 

הערת DWO: המדובר בפסק דין מרתק ומקיף אשר חידד ופיתח מספר הלכות בתחום סימני המסחר, גניבת עין ועשיית עושר ובהם:

א. חידוד הלכה: דיני עשיית עושר אינם חלים במצב של הפרת סימן מסחר דומה להבדיל מזהה. כך למשל, ארבע פסים לא יחשבו לעשיית עושר כאשר אין הטעיה ואילו השימוש בסימן אדידס (הכתוב) כאשר אין הטעיה (למשל כאשר ברור שהמוצר חיקוי) כן יחשב לעשיית עושר. [השופט ריבלין, בגישת מיעוט, חשב כי שני המצבים אמורים לקיים עילה בעשיית עושר].

ב. לצורך הוכחת הפרת סימן מסחר יש צורך בהוכחת הטעייה רק במצב בו הסימנים דומים. אין צורך בהוכחת הטעייה במצב של סימנים זהים.

ג. פיתוח הלכה: בבחינה של סימן מסחר חזותי (להבדיל ממילולי) ניתן משקל גם למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם וזאת בניגוד להלכה שקבעה שמשקל זה יש לתת רק בעילה של גניבת עין. על כן אין להשוות רק בין הסימנים עצמם, יש לבחון את הנעל בכללותה. ואולם, אין לבחון את "מכלול מעשיו של הנתבע" כפי שנעשה במסגרת עוולת גניבת העין.

ד. פיתוח הלכה: לעניין דילול מוניטין – מוניטין יכול להיות מדולל גם כאשר אין הטעייה ואולם כאשר יש שימוש בסימן על מוצרים מאותו ההגדר וככל שנמצא כי אין דמיון מטעה בין המוצרים או הסימנים וקיים בידול ביניהם, נראה כי אין מקום לטענה שהמוניטין של בעל הסימן ידולל.

 

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

25 ביולי, 2012,

0 תגובות

עשיית עושר בהעתקה של נר נשמה סולארי שאינו רשום כמדגם או כפטנט

עשיית עושר בהעתקה של נר נשמה סולארי שאינו רשום כמדגם או כפטנט

תביעה שהוגשה על ידי אילן חנינה כנגד י.ל. יבוא ויצוא רחובות (2002) בע"מ, יהודה לוי ויאיר נומברג. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז בפני השופט אברהם יעקב. ביום 9.7.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

עובדות: תביעה למתן צו קבוע המורה לנתבעים להפסיק ליבא נר נשמה סולארי העונה לשם "נר התמיד", ולמתן צו עשה להשמדת הנרות הקיימים והתבניות ששימשו לייצורם. כמו כן מבקש התובע, כי ייפסקו לו פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח, כקבוע בסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999. לחלופין, התבקשה השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, כאשר התובע העמיד בסיכומיו את הסכום הנתבע על סך של 64,329 ש"ח. 

בשנת 2009 החל בשיווק הנר ובשנת 2010, נודע לתובע על קיומו של נר סולארי נוסף בשוק. לטענת התובע לאחר שבחן את נר התמיד הסתבר לו, כי מדובר בהעתק - הן חיצוני והן פנימי - של הנר שפותח על ידו, ולפיכך הוגשה התביעה דנא.

תוצאות ההליך: התביעה נתקבלה בחלקה, נפסק כי הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבון התובע ואולם העילה בגניבת עין נדחתה בשל היעדר מוניטין.

לא ניתן צו מניעה מכוח עילת עשיית עושר. ונפסק כי על הנתבעים לפצות את התובע בסכום של 10,260 ש"ח בגין הרווח שהפיקו מהסחורה המתחרה. בנוסף נפסק כי הנתבעים ישלמו את הוצאות הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

הערת DWO: המדובר בפסק דין החורג מהמגמה הכללית של בתי המשפט - והיא להצר את האפשרות לקבל סעד בעילה של עשיית עושר בקניין רוחני. הגישה הרווחת היא כי אדם אשר טרח לרשום פטנט או מדגם (רישום מדגם) בגין מוצר שהמציא לא יקבל הגנה בדרך עוקפת (כך למשל נקבע לאחרונה בעניין: שבא נ' שפרן).

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

19 ביולי, 2012,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר ממוריט

ערעור שהוגש על ידי אנדרסון מדיקל בע''מ ומר יונתן שרייבר כנגד חברת אוניפארם בע''מ. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב השופטים השופטת א' חיות, השופט ח' מלצר, השופט נ' סולברג. ביום 15.7.2012 ניתן פסק הדין.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ו' מרוז) בו נקבע כי המערערים הפרו סימן מסחר של המשיבה ועוולו כלפיה בגניבת עין ובגזל מוניטין.

עובדות: המשיבה עוסקת בשיווק ובהפצת תרופות גנריות ובבעלותה סימן מסחר רשום - "ממוריט-MEMORIT" - שהינו שמה של תרופה לטיפול במחלת האלצהיימר. המשיבה שווקה תוסף מזון לטיפול בבעיות זיכרון בשם "ממוריקס-MEMORIX". המערער נהג לפרסם את תוסף המזון המתחרה תחת השם ממוריקס באתר האינטרנט ולאחר קבלת מכתב התראה מהמשיבה, הסיר את התרופה מהאתר ואולם המשיך לשווק את התרופה ועל כן הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי בגין הפרת סימן המסחר ובגין ביצוע עוולות מסחריות שונות.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי: בפסק הדין מיום 1.6.2011 קיבל בית משפט קמא את התביעה בקובעו כי סימן המסחר הופר וכי שיווק תוסף המזון תחת השם ממוריקס עולה כדי גניבת עין וגזל מוניטין.

נקבע כי על פי מבחן המראה והצליל קיים דמיון רב בין שמה של התרופה ממוריט-MEMORIT - לבין השם ממוריקס-MEMORIX שניתן על-ידי המערערים לתוסף המזון וכי אין בסיומת השונה כדי ליצור הבחנה של ממש ביניהם.

בית המשפט הוסיף וציין כי בחירת שמו של תוסף המזון לא בוצעה בתום לב שכן המערער, שעבד בעבר אצל המשיבה, היה מודע לאיכות התרופה ולהצלחתה.

אשר למבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, נקבע כי חרף ההבדלים בין המוצרים - שני המוצרים נמכרים בבתי מרקחת ופונים לקהל יעד של חולי אלצהיימר, ומכאן שיש חשש ממשי להטעיית הצרכנים.

לגבי מבחן שאר נסיבות העניין קבע בית המשפט כי סימן המסחר עבר את מבחני האיכות השונים והוא נכלל בסל התרופות וזכה להכרה ולפרסום, וכי מפירות אלו ביקש המערער ליהנות.

משנתקבלה התביעה, הוציא בית המשפט המחוזי צו מניעה קבוע האוסר על המערערים או מי מטעמם לעשות שימוש בסימן המתחרה. עוד קבע בית המשפט כי המערערים ישלמו למשיבה פיצוי ללא הוכחת נזק בגין העוולות שביצעו בסך של 150,000 ש"ח וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ש"ח.

תוצאות ההליך בבית המשפט העליון: הערעור נדחה, למעט בכל הנוגע לחיוב הכספי הכלול בו כפיצוי סטאטוטורי. על כן, יעמוד בעינו חיוב המערערים בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסך של 50,000 ש"ח, אך חיובם של המערערים בפיצוי הסטאטוטורי בסך 150,000 ש"ח - יבוטל. בנוסף המערערים יחויבו לשלם למשיבה שכר-טרחת עורך-דין בערעור בסך 25,000 ש"ח.

הערת DWO: מקריאת הערעור עולה כי מבחינת התוצאה בפועל - הערעור התקבל, כל סכום הפיצוי שנפסק בגובה 150,000 ש"ח בוטל ואולם למרות תוצאה זו בית המשפט העליון, ללא כל הנמקה, פוסק הוצאות כנגד המערער!

 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

פיצוי ללא הוכחת נזק בגניבת עין

סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לתובע, לכל עוולה, פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ש"ח. בהמשך הסעיף נקבע כי יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת.

בענייננו, בית המשפט העמיד את סכום הפיצוי על סך של 150,000 ש"ח, אך בעשותו כן נמנע מלציין מהו הטעם העומד ביסוד עצם החיוב או ביסוד הסכום שנפסק.

הדבר מעורר קושי בייחוד נוכח העובדה שפסק הדין קבע בית המשפט בהסתמך על דברי מנהל המשיבה, ד"ר רון תומר, כי היקף המכירות של מוצרי המערערים אינו מהווה איום של ממש על המשיבה וכי המשיבה נמנעה מלהצביע על קיומו של נזק ממשי כלשהו שנגרם בעקבות התנהגות המערערים.

ואולם, בקובעו את סכום הפיצוי הוא העמידו בפיסקה המסיימת את פסק הדין על סך של 150,000 ש"ח בגין "מעשי העוולה" שביצעו המערערים, בלא הנמקה כלשהי.

נפסק כי, בקביעת סכום הפיצוי יתחשב בית המשפט, בין היתר, בעוצמת ההפרות או העוולות שבוצעו, במספרן ובמשכן, במידת האשמה הרובצת על הצד המפר וכן באופיו ובגודלו של העסק המפר.

בנסיבות המקרה דנן, נוכח קביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה לא הוכחה כל פגיעה ממשית בקניינה של המשיבה ונוכח העדר נימוק אחר המצדיק את הפיצוי הסטאטוטורי שנקבע, דין חיוב זה להתבטל.

26 במרץ, 2012,

0 תגובות

גניבת עין בכיסויים לחלות

תביעה שהגישה חברת קארשי אינטרנשיונל בע"מ כנגד מרכז המתנות 2006 בע"מ, עזר דקר, עמי- מוצרי נוי בע"מ, שלומי נחאיסי. תביעה זו עניינה בהפרת זכויותיה הקנייניות של התובעת על ידי הנתבעים, בקשר עם סדרת כיסויי חלה  לשבת שעוצבו על ידי מנהל התובעת בתחילת שנת 2006.

התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני כב' השופט יוסף שפירא. ביום  15.1.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי הנתבעים הפרו את זכויות התובעת במוצריה. נפסק סעד של מתן חשבונות ופיצול סעדים. נקבע כי צו המניעה הזמני שניתן בתיק יהפוך לקבוע.

אשר להוצאות, נפסק כי בשלב זה יישאו הנתבעים 1,2 במחצית אגרת המשפט, וכך אף נתבעים 3,4.  כן  יישאו הנתבעים 1,2 בשכ"ט עו"ד התובעת בסך 20,000 ₪, ואילו נתבעים 3,4, בסכום של 10,000 ₪.

הערעור: על הליך זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר ביטל את פסק דין זה, ראה לעניין זה מאמר שלהלן.

 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

גניבת עין בכיסוי לחלות

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ "ט– 1999 (להלן: "החוק"), קובע: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר. "

בית המשפט פסק כי יש זהות ממשית בין המוצרים המקוריים לבין המוצרים המפרים, וכי הקטלוגים הרבים שהפיצה התובעת יש בהם להוות מוניטין ולאור עדות מר קארשי, כמפורט בתצהירו והוא שלא נחקר בנושא זה בחקירתו הנגדית בבקשה לסעדים זמניים, ניתן ללמוד אף עתה על מוניטין של התובעת. כך גם מתשובותיהם של הנתבעים בחקירותיהם הנגדיות שהבהירו כי הם עצמם מכירים את התובעת ופעילותה במשך עשרות שנים.

נראה בעיני כי לגבי המוצרים נשוא התובענה המראה הינו דומה עד כדי להטעות, סוג הטובין זהה, חוג הלקוחות זהה, אפיקי השיווק זהים, והתחרות בין מוצרי התובעת לנתבעים התבצעה יום יום, שעה שעה, באותן חנויות עצמן. יש להשוות את שני המוצרים בשלמותם, ולתת משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו (ראו והשוו: ע "א 1123/04 Canali S.P.A  נ ' Canal Jean CO . (אתר נבו , 13.1.2005)).

מוניטין במוצר חדש

הנתבעים נתלו בדרישה להוכחת מוניטין במוצר המסוים הזה, ובטענה כי מוניטין למוצר יכול להתקיים רק לאחר שנים רבות של ייצור ושיווק. טענה זו לא נתקבלה שכן משמעותה שאין הגנה על מוצרים "חדשים". כך גם, אין "תקופת דגירה" למוצר, שניתן לקצוב אותה בזמן, ויש לבדוק נסיבות כל מקרה ומקרה.

מוניטין של יצרן המשפיע על מוניטין של מוצר

נפסק כי יש לדחות טענת הנתבעים כי מוניטין של יצרן אינו רלבנטי כלל אלא רק מוניטין במוצר, וכי מוניטין אצל לקוח משנה, לאו מוניטין הוא. בתוך כך יש לציין כי קארשי הוכיחה גם גידול מרשים ועקבי משנת 2006 ועד לשנת 2008 במכירות הסדרה, דבר המעיד על הביקוש למוצריה ובתוך כך אף על המוניטין של הסדרה עצמה.

מרכז המתנות טענו כי הנחת היסוד במוצרים חסרי ייחוד הינה כי מוצרים אלו נעדרי מוניטין, וכי הצרכן אינו מזהה אותם עם יצרן זה או אחר ומפנים לע"א 3471/98, סאלים סאלם נ' חלבי ענתר, נד(2) 681 (להלן: "פרשת ענתר").

"והנה, מקום שהמדובר אינו אלא במוצרים יומיומיים ונעדרי ייחוד, אך פשוט הוא שהתובע יישא בנטל כבד להוכיח כי רכש באותם מוצרים מוניטין כדי חיובו של הזולת בגניבת עין. אכן הנחת היסוד היא כי במוצרים נעדרי – ייחוד אין הקונה הרגיל מזהה את המוצרים בהם מדובר עם יצרן ספציפי דווקא. יתר על כן להוכחת המוניטין במוצרים נעדרי ייחוד, מטבע הדברים אין די לו לתובע כי יוכיח שימוש ממושך ונרחב בהם; שכן, "השימוש הממושך והנרחב לא הוא החשוב, החשוב הוא אופי השימוש – האם היה זה שימוש כזה שבעקבותיו מזהה הציבור את המוצר עם התובע" (שם, 701).

אלא שהתובעת הוכיחה כי היה לה שימוש נרחב במוצרים הנדונים, שהוא, כאמור הדבר החשוב, כדברי כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין בפרשת ענתר הנ"ל.

התייחס לסוגיה זו כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין בע"א 945/06Genreral Mills Inc ‏ נ' משובח תעשיות מזון בע"מ (אתר נבו) (1.10.09), וציין כי הגדרתו המדויקת של המושג מוניטין אינה פשוטה ונדונה באריכות בספרות ובפסיקה , וכך קבע:

"תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו".

  ובהמשך:  

"מכל מקום בענייננו מדובר, ככל הנראה, במוניטין מהסוג השני, הקשור למוצר עצמו . לא עלתה על ידי מי מהצדדים הטענה כי המוניטין במוצר נובע מן השם הטוב של המערערת או של "אסם" וכי המוניטין קושר על ידם למוצר עצמו. בנסיבות אלה, אין חשיבות לזיהויו של המוצר עם יצרן ספציפי או עם קבוצת מוצרים ספציפית".

נפסק כי התובעת עונה על המבחנים שנקבעו בפסיקה בסוגיה זו.

דמיון, זהות והטעייה

בת.א. 639/93 המר' 8460/93 עדין קואופרטיב ליצור שוקולד בע"מ נ' שפיר תעשיות מזון (1989) בע"מ , נאמר: "אין הכרח בהיכרות של הצרכן עם שם היצרן או שם המותג של הוופל האהוב עליו, אלא בידיעת הלקוח שבתוך האריזה המסוימת נמצא מוצר ממקור מסוים ואין להטעות לקוח זה ע"י אריזה דומה לרכוש וופל שאיננו מאותו מקור". (שם, 241).

אשר לדמיון של המוצרים נשוא התביעה, כבר נקבע בזמנו שיש להחיל את "המבחן המשולש", שהובע בפסיקה (ראו: ע "א 261/64 פרו-פרו ביסקויט נ' חברת פרומין, פ"ד יח (3) 275), הקובע שלושה פרמטרים לבחינת התקיימותו של "דמיון מטעה": מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

עוד נפנה לאמור בת.א. 2580/06 SAFETY-KLEEN SYSTEMS, INC נ' סייקלין בע"מ , (אתר נבו) (30/11/09 ), שם מציינת כב' השופטת מ' אגמון- גונן, כדלקמן: "המבחנים המתאימים יותר לבדיקת קיומו של חשש להטעיה לגבי המוצר עצמו הינם מבחן סוג הסחורה ומבחן יתר הנסיבות ו'השכל הישר'. שאלת המפתח שיש לברר במסגרת בחינת יתר הנסיבות".

נפסק כי מוצרי הנתבעים והתובעות אינם שונים מבחינת עיצובם, כך שאדם מן הישוב שאינו מומחה, יכול לזהות את ההבדלים ביניהם בנקל. המוצרים הם בעלי קונספט דומה מאוד של בד שקוף בעל מסגרת אטומה ועליו קומפוזיציות פייטים וחרוזים, כפי שקבעתי לעיל.

נפסק כי לאור הזהות בין המוצרים המקוריים לבין המוצרים המפרים, הוכיחה התובעת כי מוצר הנתבעים עשוי להטעות.

התערבות בלתי הוגנת

סעיף 3 לחוק קובע: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן , על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר."

לאורו של סעיף זה, טענה התובעת כי הכנסתם לשוק של מוצרים מועתקים המפרים את זכויותיה, במחירים נמוכים הנסמכים על כך כי לא הושקע ביצירתם ובשיווקם דבר, תוך שימוש לא הוגן בזכויותיה, מכבידה ומונעת לקוחות מלהגיע למוצר המקורי המוצע לציבור על ידי התובעת.

נפסר כי הוראת חוק זו אינה רלוונטית למעשים המתוארים בתובענה, כטענת הנתבעים, כך אף התייחס לכך המחבר מיגל דויטש בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר (הוצאת נבו, 2002), כדלקמן:

"מעשים המונעים או המכבידים באופן בלתי הוגן על הגישה לעסקו, לנכסיו, או לשירות, של עסק אחר... יש להתחרות על לבם של הלקוחות, אך לא על דרכי הגישה שלהם לעסק. על אלו להיוותר חופשיות. העוולה נועדה לטפל במקרים של חסימה פיסית או טכנית, ולא במקרים בהם ההכבדה על הגישה של הלקוחות היא תולדה של צבירת יתרון תחרותי (אף אם הוא בלתי-הוגן)... עוולה זו מטפלת אם-כן ב"תעלות" הקשר עם הלקוח, ולא בתכנים האינפורמטיביים המוזרמים בתעלות אלו. דוגמא לתחולת העוולה יכולה להיות מקרה של "הצפה" של דרכי תקשורת אלקטרוניות של עוסק אחר במסרים סתמיים, על-מנת להכיד על פניות של לקוחות אל אותו עוסק". (שם, 64).

"כאמור לעיל, סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות לא נועד לקבוע איסור כללי מפני תחרות בלתי-הוגנת. שידול לקוחות, אף אם הוא "רוכב" על גבי המוניטין של התובע, עדיין אינו בגדר "חסימה" של הגישה לתובע". (שם, 66).

כן ראו: ת.א. 1948/04 אלה גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (נבו, 16.4.09), אליו מפנים עמי בסיכומיהם. לפיכך, טענה זו נדחית כאמור.

תקנת השוק

עמי נוי טוענת, כי הם רכשו את הדגם שהפרתו מיוחסת להם ממרכז המתנות בתנאי תקנת השוק -  דהיינו בתום לב ובתמורה ממי שעיסוקו במכירת מוצרי יודאיקה. לטענתם, הם רכשו דגם זה לאחר שמרכז המתנות הבהירו להם כי הדגם נקי מזכויות צדדים שלישיים וכי שיווקו מותר. היקף הרכישות של כיסוי החלה אצלם הינו זעום, ומגיע לכדי 1,400 יחידות לערך.

עמי מפנים להוראת החוק בעניין תקנת השוק, דהיינו לסעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, הקובע: "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה הייתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקייה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב".

לפיכך, משאין מחלוקת לגבי רכישת המוצרים וקבלת התמורה, הרי שמתקיים יסוד התמורה. כמו כן המוצרים הינם בגדר "נכס נד" כאמור בסעיף 34 לחוק המכר.

אשר לאלמנט תום הלב טוענים עמי כי לא היה להם יסוד להניח כי ישנה טענה כלשהי לגבי הדגם שרכשו וכי סוג הנכס בו הם עוסקים ומהלך העסקים הרגיל בו נרכש הדגם, בעסקה שגרתית, כאשר הנתבעים 1-2 הציגו את הדגם כדגם שלהם.

מכאן מסקנת עמי כי הם עמדו בכל היסודות הנדרשים בסעיף 34 לחוק המכר על מנת להחיל את תקנת השוק.

בהקשר זה נפסק כי יש סתירה מובהקת בין טיעוני מרכז המתנות לבין עמי לעניין ידיעת עמי על מכתב ההתראה ששלחה התובעת למרכז המתנות, ידיעה אשר שוללת את תנאי תקנת השוק.

אי  רישום מדגם

בית המשפט קבע כי אינו מקבל את טענת הנתבעים כי העובדה שהתובעת לא רשמה מדגם, שומטת את הקרקע מתחת לתביעה (לא תביעת הפרת מדגם). אמנם מוצר לא יקבל הגנה כפולה הן מכוח דיני זכות יוצרים והן מכוח דיני המדגמים, כאשר בהקשר זה קובע סעיף 7 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 כי יצירה הכשרה להגנת מדגם, המיועדת לשכפול תעשייתי, לא תזכה להגנה אשר חוק זכות יוצרים מקנה, אולם תביעתה בגין הפרת זכות יוצרים לא נסמכת על מונופול על-פי דין אלא על הפגיעה בזכותה הקניינית.

אף אם הכיסויים המשווקים על-ידי קארשי משוכפלים באופן תעשייתי, אין בכך כדי לשלול ממנה את זכותה הנ"ל.

יפים לעניין דברי המחבר מיגל דויטש בספרו הנ"ל – עוולות מסחריות, שער שני: האיסור הכללי על תחרות בלתי הוגנת, בציינו:

"קרובים לאמור לעיל הם פני הדברים בכל הנוגע ליחס שבין הזכות למוניטין לבין סימן המסחר הרשום, או המדגם הרשום. הזכויות הרשומות מקנות מונופול. הזכות למוניטין, אף אם היא תיתפס כזכות in rem ממש, אינה מקנה לבעל המוניטין אלא את הזכות לכך שלא יינטל ממנו אותו מוניטין על-ידי עשיית ששימוש בלתי מורשה בו על-ידי אדם אחר. יש צורך להצביע על כך שהתוצר הרוחני של התובע עמד מול עיני הנתבע, כאשר הוא הפיק את הסימן או המדגם שבו מדובר.

הגם שבעל מוניטין שלא דאג לרישום זכותו בנוגע לאותו מוניטין "משלם" אם כן מחיר מסוים בגין הימנעות זו מרישום, בכך שאין הוא נהנה ממונופול, אף אם יראו אותו כבעל זכות in rem, אין לכחד כי מחיר זה אינו כבד והוא נופל באורח מהותי מן המחיר שאותו משלם בעל המוניטין להצביע על כך כי ארע אקט של נטילה. אולם בשונה מן המקרה של הזכות לסודיות מסחרית, אשר לגביה האפשרות לביצוע הנדסה חוזרת היא אפשרות רלוונטית היוצרת הבדל חריף בין ההגנה על הזכות לסודיות מסחרית לבין ההגנה על פטנט, הפער הנותר בין הגנה קניינית על מוניטין, אם יוחלט להקנות הגנה כזו, לבין המונופול המוקנה לבעל סימן או מדגם רשום, יצטמצם רק למומנט המנטאלי, כך שבמקרה הראשון תידרש ידיעה בדבר המוניטין של התובע ובמקרה השני – לא תידרש. אף שלהלכה הבדל זה הוא הבדל מהותי, העשוי לשמור עדיין על פער חשוב בין רמת הגנה קניינית של מוניטין (אם יוחלט להקנותה) לבין רמת ההגנה המונופוליסטית על סימן או מדגם רשום, בפועל אין בנדון פער מהותי דיו, שכן מוניטין הוא מטבעו מפורסם וידוע היטב לכל העוסקים בתחום, אחרת הוא לא היה צומח לכדי מוניטין".            

12 במרץ, 2012,

0 תגובות

העתקה של פרטי לבוש שאינם רשומים כמדגם

העתקה של פרטי לבוש שאינם רשומים כמדגם

ערעור שהגישה המעצבת טלי דדון כנגד חברת א.ת סנאפ בע"מ, בעלי המניות שלה והחנויות שמכרו את מוצריה, על פסק הדין של כב' השופטת אסתר שטמר (מחוזי מרכז). הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני ההרכב המשנה לנשיא  א' ריבלין, השופט ס' ג'ובראן, השופט ע' פוגלמן. ביום 12.3.2012 ניתן פסק הדין בערעור.

המשיבים יוצגו על ידי עו"ד אבי מונטקיו.

הערעור עסק בתביעת המעצבת לפיה דגמי אופנה שעיצבה (שאינם בגדר מדגם רשום), הועתקו ושוקו על ידי הנתבעים לצד דגמיה שלה כמוצרי חיקוי זול.

בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי המערערת לא הוכיחה מוניטין בדגמים או הטעייה.

בנוסף נפסק כי המערערת תשא בהוצאות ובשכר טרחת המשיבים בסך 15,000 ש"ח.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי מצא כי הבגדים שנמכרו דומים דמיון רב לדגמים שעיצבה המערערת, בהבדל אחד – דגמי המשיבים נמכרו במחירים זולים יותר.

בית המשפט העיר כי מכירת החיקויים באותה חנות במחיר זול יותר מהווה תחרות בלתי הוגנת. התנהלות המשיבים הייתה חסרת תום לב, ומנוגדת לכללי המסחר ההוגן ולכללי האתיקה, כך נפסק.

עם זאת, בית המשפט קמא מצא כי יסודות העוולה של גניבת עין לא התקיימו בענייננו. נפסק כי המערערת לא הוכיחה שקנתה לעצמה מוניטין, באופן שקהל הלקוחות מכיר ומוקיר את הדגמים, או כי הציבור מזהה את המוצר על פי חזותו ומקשר אותו עם מוצרים של המערערת. בנוסף על כך מצא בית המשפט כי המשיבים לא ניסו להשתמש בשמה של המערערת למכירת הדגמים, וכי הם אף דאגו להדגיש כי מדובר בחיקוי.

בנסיבות אלה, כך נפסק, אין חשש להטעיה. על כן פסק בית המשפט קמא כי אין החיקוי מקים עילה בגין גניבת עין.

באשר לעילת עשיית עושר ולא במשפט פסק בית המשפט קמא כי המערערת לא הוכיחה את שווי גובה חסרון הכיס שנגרם לה או את ההתעשרות שעשו המשיבים על חשבונה. המערערת אף ויתרה על בקשתה לצו למתן חשבונות, אשר היה יכול להוביל להוכחת הסעד המבוקש. בית המשפט קבע כי לא ניתן לפסוק סעד בגין עשיית עושר על דרך האומדנה, בלא שהובא בסיס עובדתי כלשהו לכך. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה.

עוולת גניבת עין ביחס להעתקה של מוצרי אופנה

העוולה של גניבת עין מופיעה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

עוולה זו דורשת את הוכחתם של שניים: מוניטין שרכש התובע בנכס או בשירות שהוא מציע וחשש מפני הטעיה של הציבור העלול לחשוב כי הנכס או השירות שמציע הנתבע – למעשה שייך לתובע.

מטרת עוולת גניבת עין: העוולה נועדה להגן על היצרן ולא נועדה להגן על הצרכן

בבסיס עוולת גניבת העין עומד הערך של הגנה על האינטרס הקנייני של העוסק, ולא של ההגנה על אינטרס ציבור הצרכנים. העוולה נועדה לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים. מצד אחד, עומד הצורך להגן על האינטרס הקנייני של בעל מוניטין מפני מי שמבקש "להתעטף" במוניטין זה על חשבונו. מנגד, אל מול הרצון להגן על המוניטין עומדים חופש העיסוק של היצרנים המתחרים והרצון לעודד תחרות חופשית שתשרת במידה הרבה ביותר את קהל הצרכנים.

זאת משום שההגנה הניתנת בגניבת עין מקנה למעשה מונופול ליצרן הראשון.

עוולת גניבת העין לא נועדה למנוע תחרות (אפילו הייתה זו תחרות בלתי-הוגנת), ולא להגן על הצרכן. העוולה נועדה להגן על היצרן מפני גזילת המוניטין שלו בדרכים של הטעיה.

אין בדגמים שהועתקו מוניטין

באשר ליסוד המוניטין, תנאי להוכחתו הוא כי הציבור מזהה את הנכס או את השירותים שמציע התובע עם עסקו של התובע. המוניטין מתייחס לקיומה של תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר מאפשרת שוק של לקוחות פוטנציאליים המעוניינים ברכישתו. על התובע להראות כי המוצר או השירות אותו הוא מציע רכשו הכרה והוקרה בקרב הציבור, וכי ציבור הלקוחות מסוגל להבחין בין תוצרתו של התובע לבין מוצרים אחרים בשוק.

בנסיבות מסוימות ניתן לראות בחיקוי אינדיקציה לרצון "להתעטף" במוניטין של אחר. אולם יהיו מקרים בהם נועד החיקוי לשרת מטרות אחרות, שאינן קשורות דווקא במוניטין אלא בתכונות אחרות של המוצר. לפיכך, אין החיקוי מכריע בשאלת קיומו של מוניטין, אלא הוא מהווה רק אחת האינדיקציות לכך.

נפסק כי, לא הוכח כי הדגמים היו בעלי ייחוד כזה או כי הציבור מסוגל להבחין ביניהם לבין דגמים של מעצבים אחרים. לא הוכח גם כי קיים למערערת מוניטין בדגמים אלה, במובן של תדמית חיובית המושכת אחריה לקוחות.

הדגמים אשר יצרה המערערת היו מבוססים על רעיונות אשר היו קיימים בשוק האפנה באותן שנים, ואין בהם די ייחוד כדי שיקבע כי המערערת קנתה לעצמה מוניטין בהם. יתרה מכך, המערערת גם לא הציגה די נתונים בנוגע לפרסום ושיווק הדגמים, להיקף המכירות וכיוצא באלה – נתונים אשר היו יכולים להעיד גם הם על קיומו של מוניטין. על כן, המערערת לא רכשה מוניטין בדגמי השמלה והמכנסיים שהועתקו.

אין בדגמים שהועתקו כדי להטעות

באשר ליסוד ההטעיה – באופן כללי נבחנת ההטעיה על-פי כמה רכיבים: מבחן המראה והצליל, סוג הסחורה הנמכרת וחוג הלקוחות שלה; מבחן יתר נסיבות העניין ומבחן השכל הישר.

גם לעניין ההטעיה, כמו לעניין המוניטין – עצם החיקוי אינו מעיד בהכרח על כוונה להטעות את הלקוחות. יתכן, למשל, כי המחקה התכוון למשוך לקוחות למוצר בשל תכונותיו – ולאו דווקא בשל שיוכו לתוצרתו של המותג המתחרה.

כאשר נשאלו בעלי החנויות לפשר ההפרש בין המחירים (בין המקור לחיקוי) – דאגו המשיבים ליידע את הלקוחות בדבר היות הבגד חיקוי.

על כן במקרה כזה נפסק כי לא מתקיים חשש סביר להטעיית הלקוחות.

לא ניתן לקבל פיצוי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט על דרך אומדנה

המערערת לא הביאה כל נתונים שעל בסיסם ניתן להעריך מה גובה ההתעשרות שעשו המשיבים על חשבונה, ואם אכן הייתה כזאת. על כן, אפילו התקיימו כל יתר יסודות העילה בעשיית עושר – אין לפני בית המשפט כל הוכחה באשר לגובה ההשבה המתבקשת. אמנם, חוק העוולות המסחריות כולל בחובו אפשרות של פיצוי סטטוטורי, אשר אינו דורש כי התובע יוכיח את נזקיו (סעיף 13 לחוק). אולם סעיף זה מיועד למקרה של פיצוי בגין העוולות הקבועות בחוק עוולות מסחריות. אין כל בסיס לקביעה כי רף זה משקף בהכרח את גובה ההתעשרות שנעשתה על חשבונה של המערערת. בוודאי שאין בסיס לייבא את סעד הפיצוי המוסכם מכוח חוק עוולות מסחריות אל סעד ההשבה מכוח דיני עשיית עושר. כלל הוא כי "בתביעות לתשלום סכום כסף הכלל הוא שעל התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובה הנזק" – או, כבמקרה שלנו, את גובה ההשבה (ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397 (2001)).

המערערת אף פגעה בסיכויי תביעתה שלה כאשר ויתרה על קבלת צו למתן חשבונות – דבר שפגם בסיכוי להוכיח את גובה הסעד המבוקש. 

4 במרץ, 2012,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בדגמי לבוש

הפרת סימן מסחר בדגמי לבוש

תביעה שהוגשה על ידי חברת האופנה TOMMY HILFIGER כנגד מר תסונה שהדי, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני  השופט יצחק כהן. ביום  5.3.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

עניינה של תביעה זו היה בטענת התובעות לביצוע פעולות המפרות את סימני המסחר TOMMY HILFIGER. נטען כי הנתבע מכר, שיווק או סיפק לחנויות של אחרים בישראל, מוצרי ביגוד הנושאים את לוגו המותג, מבלי שאותם מוצרים אכן יוצרו על-ידי אותו מותג. ביום 18.1.10 בוצעה פשיטה של משטרת ישראל על חנות בבעלות הנתבע, בשם "כוכב הצפון", המצויה בכפר דבוריה. במסגרת פשיטה זו נתפסו 73 פריטי לבוש, הנושאים את הלוגו של המותג TOMMY HILFIGER. התובעות תבעו בעילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין והעמידו את התובענה על-סך 100,000 ₪ ושמרו לעצמן את הזכות להגדיל את סכום התביעה לאור ממצאים שיתגלו.

התביעה בעילת הפרת סימן מסחר התקבלה, התביעה בעילות גניבת עין ועשיית עושר נדחתה. נפסק כי על הנתבע לפצות את התובעות כדי סך של 50,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) כדי סך 10,000 ₪. בנוסף ניתן בזאת צו מניעה המורה לנתבע לחדול ולהמנע מכל ייצור, שיווק והפצה של בגדי המותג שיש בהם כדי להפר את סימן המסחר של התובעות.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הפרת סימני מסחר:

"סימן מסחר" הינו סימן המשמש, או מיועד לשמש, לאדם לענין הטובין שהוא מייצר או סוחר בהם, כפי סעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], ה'תשל"ב-1972 (להלן: "הפקודה").

בהתאם להוראת סעיף 46(א) לפקודה: "רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס". "הפרה" מוגדרת בפקודה, בין היתר, כשימוש בידי מי שאינו זכאי לכך בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר (ראה סעיף 1(1) לפקודה).

סימן מסחר שאינו רשום לא יזכה בהגנה אלא אם יוכח כי המדובר בסימן מסחר מוכר היטב (כגון קוקה קולה, נייקי וכד'). 

"פקודת סימני המסחר מונעת שימוש מסחרי בסימן הרשום על ידי גורם בלתי מורשה. בעל הסימן הרשום איננו צריך להוכיח נזק על מנת ליהנות מהגנת פקודת סימני המסחר. בעל הסימן יכול למנוע כל פעילות מסחרית שבמסגרתה נעשה שימוש בסימן דומה או זהה לסימנו הרשום, באופן שיש בו להוביל להטעיית ציבור הצרכנים." (ראה: פרידמן, ע' 829).

על התובעות להוכיח, אם-כן, כי קיים חשש שציבור הצרכנים הפוגש בסחורה שנתפסה בידי הנתבע, יטעה לחשוב כי סחורה זו מקורה בתובעות, שהן בעלות הסימן הרשום, זאת כאשר הדמיון בין הסימן הרשום לבין הסימן המפר נבחן בהתאם למבחנים השונים שהותוו בפסיקה: מראה הסימן, צליל ההיגוי של הסימן, סוג הסחורה הנושאת את הסימן, חוג הלקוחות ושאר נסיבות העניין; כל זאת בהתחשב באופיו המבחין של הסימן שבנדון הקובע את עוצמתו ומרחב הגנתו.

"השאלה המכרעת היא תמיד אם בפועל השם מטעה או עלול להטעות את הציבור הנזקק לו, או חלק ממנו, מפאת הדמיון שבו לסימנו הרשום של התובע, ואבן הבוחן היא אם אנשים מן הציבור, בעלי תבונה רגילה הפועלים בזהירות מקובלת, עלולים לטעות ולבלבל את התוצרת של הצדדים." (ע"א 715/68 פרו-פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ ופרוביסק בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ ואח', פ"ד כג(2) 43, ע' 51 (להלן: "עניין פרומין")).

"שימוש בסימן דומה לסימן הרשום לגבי אותם טובין או טובין מאותו הגדר, הנו שימוש המפר את הסימן הרשום... די בשימוש ולו המזערי ביותר בסימן המפר, בכדי לבסס הפרה של הסימן הרשום, במידה ששימוש זה עלול ליצור סכנת הטעיה בשווקים המסחריים." (ראה: פרידמן, ע' 831)

בעת בחינת שאלת הדימיון בין סימן המסחר לבין סימן הנטען כי דומה לו, יש לבדוק קיומה של סכנת הטעיה של ציבור הצרכנים, כאשר המבחן לעניין זה הוא מבחן "הדמיון המטעה", במסגרתו שלושה מבחנים עיקריים, המהווים יחד את "המבחן המשולש": מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ראה: ע"א 261/64 פרו-פרו ביסקויט בע"מ ופרוביסק בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ, פ"ד יח(3) 275, ע' 278; וכן ת.א. (ת"א) 2593/98 Akiebolaget Volvo נ' און גל בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 7.6.06) (להלן: "עניין און גל")).

אולם, אף אם נידרש לבחינת הדימיון בין סימני המסחר הרשומים לבין אלה המצויים על הפריטים המפרים, הרי שנגיע לאותה מסקנה ממש: מבחן המראה והצליל- מלמד על דימיון רב, עד כדי זהות בין הסימנים האמורים; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות- מלמד כי מדובר בטובין מהסוג המוגן (ביגוד לסוגיו) וכי הפנייה היא לחוג הלקוחות המעוניין ברכישת בגדי המותג, כאשר הלקוחות המבקרים בחנותו של הנתבע עלולים לטעות ולחשוב כי מדובר בסחורה מקורית המיוצרת על-ידי התובעות; מבחן יתר נסיבות העניין- אין בו כדי לשנות ממסקנתנו כאן.

משכך נפסק כי, מתקיים דימיון מטעה (אם לא זהות מלאה) בין סימני המסחר הרשומים של התובעות לבין הסימנים המצויים על הבגדים שנתפסו בחנות הנתבע.

הגנת תום לב והפרת סימן מסחר

הנתבע אף אינו טוען, כי אין מדובר בפריטים המפרים את סימן המסחר, כאמור, אלא שלטענתו פעל בתום-לב, שילם מלוא התמורה, לא היה מודע לכך שהבגדים מזויפים ולא התכוון לסחור במוצרים מזויפים.

בפסק-הדין בעניין פרומין קבע ביהמ"ש העליון, אשר להלך הנפש הנדרש בעוולה מסוג זה, כי: "זכות תביעה אזרחית על הפרת סימן מסחר קיימת גם קיימת לפי הפקודה המקורית משנת 1938. כל מה שעל התובע להוכיח בה הוא כי היתה הפרה. כוונה לרמות או להטעות אינה מיסודותיה של עילה זו, כשם שאיננה מיסודותיה של עוולת גניבת-עין לפי פקודת הנזיקין. ישנה הפרה אף שהמפר אינו יודע על קיומו של הסימן של זולתו אותו או (צ.ל. הוא- י.כ.) מחקה או מפר בלא יודעין, ודי בה כדי לזכות את התובע שנפגע על-ידה לסעדים הרגילים הניתנים במקרה כזה...".  (שם, ע' 48)

אף שהלכה זו כוחה במותניה ועודנה מתיישבת היטב עם הגדרת המונח "הפרה" בסעיף 1 לפקודה, שאינו מזכיר הלך נפש מסוג כלשהו, כי אם רק יסוד עובדתי, עדיין יש הגורסים כי ראוי להטיל אחריות בגין הפרת סימן מסחר רק בהעדר תום-לב מצד המפר (ראה: ת.א. (ת"א) 2322/04 LOUIS VUITTON MALLETIER נ' אסי קרדיט ליין בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 1.4.07) (להלן: "עניין אסי קרדיט ליין")).

וכן בספרו של פרידמן, ע' 913: "התובע בתביעת ההפרה איננו צריך להוכיח יסוד נפשי כלשהו שנלווה למעשה ההפרה, אולם מנגד, הנתבע יכול לנסות להעלות טענת הגנה לפיה ההפרה בוצעה על ידו בהיותו תם לבב.".

דא עקא, גם אם נבחר לילך בדרך זו ולאמץ את הגישה התומכת בבחינת תום-לבו של הנתבע, לא יהיה בכך כדי לסייע לו בנסיבות כאן, מהן עולה כי ידע גם ידע שמדובר בפריטים מזויפים, מודעותו זו שוללת קיומו של תום-לב.

נפסק כי אין לקבל הנטען כאילו לא שם-לב למותג של הבגדים שרכש או לכך שלא ידע כי מדובר במוצרים מזויפים.

"בכל מקרה, עצם העובדה שהנתבע לא ידע ולא היה מודע לקיומו של הסימן הרשום, רחוקה מלהוביל לגיבושה של טענת ההגנה בדבר שימוש בתום לב....טענת תום הלב תתקבל רק במקרים חריגים בהם יוכיח המפר, כי מבחינה אובייקטיבית לא ניתן היה להבין את המונופולין הנובע מהסימן הרשום בשל אופיו המולד החלש. בעת בחינת תום הלב, אין להתייחס לעמדתו הסובייקטיבית של המפר המתחרט, אלא לשאלה האם מתחרה ממוצע בתחום הרלוונטי היה מבחין בקיומו של הסימן או מודע לזכויות הנובעות ממנו." (ראה: פרידמן, ע' 870-871)

כאן, בחינה אובייקטיבית של הנסיבות, וכפי העולה מעדותו של הנתבע עצמו, מלמדת, למצער, על רשלנות או "עצימת עיניים", הנתבע רכש את הפריטים בשווקים, בסך כולל של 1,400 ₪ ל- 70 או 80 פריטים, לא שאל את המוכר דבר לגבי הסחורה שנרכשה, התעניין רק במחיר, כל הסחורה שנתפסה נושאת את סימני המסחר של התובעות.

לאור המכלול וגם מתוך הקביעה החד-משמעית שהנתבע לא אמר אמת בביהמ"ש, דבריו שקר הם ואין ליתן בהם אמון, הרי שהתובעות עמדו בנטל להוכיח, כי הנתבע הפר את סימן המסחר שבבעלותן ולא קמה לו כל הגנה בנדון.

עוולת גניבת עין

עוד טוענות התובעות, מעשי הנתבע מהווים עוולה של "גניבת עין", בהתאם לחוק עוולות מסחריות, ה'תשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), כאשר לנטען מכירת פריטי אופנה עליהם מודפס בדיוק אותו הדפס כמו הלוגו של התובעות, אשר רכש מוניטין רב, מקימה סיכון ממשי להטעיית הציבור שיסבור שהטובין המפרים הם הטובין של התובעות.

כיום, עוולת "גניבת עין" מעוגנת בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, הקובע לאמור: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

על-מנת לבסס טענתן לגניבת עין, על התובעות להוכיח קיומו של מוניטין בקשר לטובין עצמם וקיומה של סכנת הטעיה בקשר למקור הטובין (ראה: המ' (נצ') 1192/98 קלת (1991) בע"מ נ' תעל- תעשיות עס לבוד (לא פורסם, [פורסם בנבו], 1.10.98) (להלן: "עניין קלת"); וכן בש"א (ת"א) 35447/99 סופר פארם נ' רשת הריבוע הכחול (לא פורסם, [פורסם בנבו], 23.5.99)).

התובעות לא עמדו בנטל המוטל עליהן ולא הניחו התשתית העובדתית הנדרשת לצורך הוכחת קיומו של המוניטין בשלב הראשון, וקיומה של סכנת הטעיה בשלב השני (ראה האמור במסגרת ת.א. (מרכז) 9143-11-08 ע. אליהו ובניו בע"מ נ' נייט סליפ סנטר (2000) פלוס בע"מ (לא פורסם, 22.6.11)).

התובעות לא צלחו את השלב הראשון ולא השכילו להוכיח קיומו של מוניטין כנדרש לצורך ביסוס עוולה זו, כך גם כך לא הובאו הראיות הנדרשות להוכחת חשש להטעיית הציבור, וכדוגמא אף לא הוגשו פריטים מקוריים המיוצרים על-ידי התובעות לצורך השוואת המראה החיצוני של המוצר כולו, לרבות עיצובו, כנדרש בעוולת גניבת עין, להבדיל מהפרת סימן מסחר.

מכאן נפסק כי, התובעות לא עמדו בנטל להוכיח את עוולת גניבת עין שנטענה על-ידן, ומשכך יש לדחות טענה זו.

פיצוי בגין הפרת סימן מסחר

"במשפטים על הפרת סימני מסחר, מקובל לפסוק לטובת בעל הסימן פיצויים על דרך האומדן ופיצויים נוספים בהתאם להיקף הנזק שנגרם לבעל הסימן הרשום. להבדיל מהזכות להיפרע על דרך האומדנא בגין מעשה ההפרה, הזכות להיפרע פיצויים נוספים תלויה בהיקף הנזקים שיצליח בעל הסימן הרשום להוכיח ולבסס בראיותיו. בעת קביעת שיעור הפיצוי, עלינו לאמוד את שיעור הפיצוי הראוי בהתבסס על עוצמת ההפרה, הנזק הכלכלי שבהפרה, התנהלות המפר ויתר נסיבות העניין, כמבחן סל נסיבתי." (ראה: פרידמן, ע' 974)

כאן, אמנם לא הוכחה עוולת גניבת עין ומשכך אין תחולה ישירה של חוק עוולות מסחריות, על סעיף 13(א) שבו, המקנה אפשרות לפיצוי ללא הוכחת נזק עד לכדי סך של 100,000 ₪, אולם מקובל להחיל סעיף זה גם על הפרת סימן מסחר רשום (ראה: פרידמן, ע' 974).

התובעות לא הוכיחו פרטנית ולא כדי כימות את היקף הנזק שנגרם להן בעקבות ההפרה, אך הפיצויים ייפסקו בשים-לב לכך שמדובר ב- 73 פריטים וכפער כעולה מהעדויות בין מחיר מותג מקורי לבין המחיר הנטען למכירה בחנות הנתבע, ולאור חוות הדעת ועדות המומחה בסן, לרבות בדבר איכות הפריט המזויף והנזק הכולל הנגרם למותג ככזה, ועל דרך האומדנא, זאת בהינתן כלל השיקולים הרלבנטיים, לרבות, כאמור, מספר הפריטים שנתפסו בידי הנתבע (73 פריטים) והמיקום בו נתפסו (חנותו של הנתבע), מכאן קבע בית המשפט כי על הנתבע לפצות את התובעות כדי סך של 50,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) כדי סך 10,000 ₪.

16 בפברואר, 2012,

1 תגובות

הפרת מדגם בשעוני צלילה

הפרת מדגם בשעוני צלילה

הצדדים לכלל התביעות הם חברת סובקורונו המשווקת ומייצרת שעוני סאב, האחים בר נוי המשווקים ומייצרים שעוני אמבוס, וחנויות שונות ששיוקו את שעוני אמבוס.

המדובר ב 4 תביעות שהוגשו במועדים שונים ואוחדו לדיון אחד:

  1. תביעת "סאב" נגד בר נוי (ת.א. 1673/05) – בגין העתקה של דגם שעוני הבסיס (שלא נרשם כמדגם) והעתקה של רצועת השעון (רשומה כמדגם).
  2. תביעת "סאב" נגד בר נוי והחנויות ששיווקו (ת"א 1954/06) - בגין העתקה של דגם שעון sub diving watch (הרשום כמדגם) והעתקה של רצועת השעון (רשומה כמדגם).
  3. תביעת בר נוי כנגד "סאב" (ת.א. 2605/06) – תביעה לביטול מדגם שעון sub diving watch.
  4. תביעת בר נוי כנגד "סאב" (ה.פ. 317/07) – תביעה לסעד הצהרתי כי שעוני הצלילה החדשים של אמבוס אינם מפרים את זכויות "סאב".

התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 16.2.2012 ניתן פסק הדין מפי כב' השופט יהושע גייפמן. 

סיכום פסק הדין

בית המשפט דחה את תביעת סאב בגין דגם שעוני הבסיס וקיבל את תביעת סאב בגין דגם שעון sub diving watch. בית המשפט דחה את תביעות ברנוי.

ניתן צו מניעה קבוע האוסר על כלל הנתבעים לשווק את השעונים המפרים את זכויות סאב במדגם 38665 על שעון מדגם sub diving watch.

נקבע כי בר נוי ישלמו לסאב פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בסך 70,000₪.

נפסק כי החנות, תכשיטי אלן אור, תשלם לתובעים פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בסך 30,000 ₪ ואילו בר נוי יחוייבו להחזיר סכום זה לחנות.

בנוסף נפסק כי בר נוי ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 60,000 ₪.

 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

העדר העתקה של דגם הבסיס (שלא נרשם כמדגם)

נפסק כי שעוני אמבוס אינם מהווים חיקוי של שעוני דגם הבסיס של סאב ואין חשש שהצרכן הממוצע יטעה לחשוב ששעוני אמבוס הם של סאב. קביעה זו התבססה על ההנמקות הבאות:

  1. לא נרשם מדגם.
  2. המדובר בשוק צפוף.
  3. יש הבדלים עיצוביים רבים.
  4. אין דמיון בחוזי בין הסימן אמבוס לבין הסימן סאב שעל השעונים.
  5. שם המותג אמבוס מצוין בצורה בולטת השולל את החשש להטעייה.

העדר העתקה של הרצועה (שנרשמה כמדגם)

נפסק כי רצועת אמבוס אינה מהווה חיקוי של רצועת סאב. קביעה זו התבססה על ההנמקות הבאות:

  1. יש הבדלים עיצוביים רבים.
  2. שם המותג אמבוס מצוין בצורה בולטת השולל את החשש להטעייה.

פרסום קודם השולל מדגם

התנאים לכשירות רישום מדגם מפורטים בסעיף 30 לפקודת הפטנטים והמדגמים. על מנת שניתן יהיה לרשום מדגם- על המוצר נשוא המדגם להיות חדש או מקורי וכן לעמוד בתנאי של העדר פרסום קודם בישראל. פרסום קודם יכול להוות מדגם קודם או מוצר שפורסם בישראל ע"י שיווק או פרסום בפומבי בדרך אחרת.

ריצ'רד, הבעלים של סאב, הודה בחקירתו הנגדית, שהחל למכור את רצועת השעון בישראל בשנת 2000 – כ- 3 שנים לפני הגשת הבקשה לרישום המדגם על רצועת השעון.

על כן, לאור הוראת סעיף 30 לפקודת הפטנטים המדגמים, ולאחר שהוכח שרצועת השעון שווקה ופורסמה בישראל קודם להגשת הבקשה למדגם – יש להורות על ביטול מדגם 38807.

ביטול מדגם מחמת חוסר חידוש והיעדר מקוריות

בעתירה לביטול מדגם יש להשוות בין שעון המדגם כפי שמופיע בתעודת רישום המדגם לבין חומר שפורסם בפומבי בישראל לפני תאריך הגשת המדגם.

נפסק כי השוואת שעון המדגם לפרסומים שצורפו לכתב התביעה מלמדנו שאין דמיון בין השעונים המבססים עילה לביטול.

בע"א 3406/96 סלע נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ תקדין-עליון 99(1), 590 פסק כב' השופט אילן: "החידוש מציג דרישה לפיה המדגם צריך להראות צורה, דוגמה או קישוט בלתי מוכרים בכלל, ואילו המקוריות מדברת על דרך יישומם של אלמנטים ידועים באופן שונה מן הידוע קודם לכן באותו תחום... בתחומים מסוימים תבוא דרישת החידוש או המקוריות על סיפוקה גם על יסוד שינויים ותוספות קטנים למדי... בתחומים בהם מתרבה מספר המדגמים במהירות – בכל אלו יכולים שינויים מועטים לעלות כדי חידוש".

לעניין המקוריות – נפסק כי דרישת המקוריות התקיימה באופן המצטבר של שילוב הקישוטים המייחדים את סאב.

העתקת מדגם שעון sub diving watch

נפסק כי אמבוס העתיקה את דגם שעון הצלילה [שעון המדגם] של סאב.  התדמית הכוללת וקווי המתאר הצדים את העין מחייבים קביעה שמדובר בחיקוי בולט של המדגם. קביעה זו התבססה על ההנמקות כדלקמן:

  1. ישנם אפשרויות רבות לעיצוב.
  2. שעוני אמבוס עשו שימוש בחוזי הכללי של שעוני סאב.
  3. יש דמיון בולט בין שעוני אמבוס למדגם.
  4. יש העתקה של מאפיינים קישוטיים מצטברים. ולא הובאה ראיה כי מאפיינים אלו קיימים במצטבר בשעון של חברה אחרת.
  5. מנהל המכירות של אמבוס בשיחה מוקלטת הודה כי "כן זה אותו מוצר... זה אותו קונספט פחות או יותר".
  6. הצרכן הסביר עלול לטעות ולחשוב ששעון הצלילה של אמבוס הוא שעון המדגם של סאב.

גניבת עין בשעון

נפסק כי לסאב קמה עילה בעניין שעון המדגם גם בעילה של גניבת עין.

עוולת גניבת עין קבועה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות. לצורך הוכחת העוולה יש להוכיח: קיומו של מוניטין אצל התובע, ושמכלול התנהגותו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה בעוד שהנכס שייך או קשור לעוסק האחר.

חשש להטעיה

בית המשפט קבע כי הוכח שקיים חשש סביר כי מעשה אמבוס יגרום לקונה רגיל לחשוב בטעות כי מדובר בטובין המסופקים ע"י סאב, בעוד למעשה מדובר באלה של אמבוס.

המדובר באותו סוג סחורה ושני המוצרים עונים לאותו חתך לקוחות ובנוסף, יש להתחשב גם בזכרונו הבלתי מושלם של הצרכן ובאפשרות כי הוא ייחשף לשני המוצרים כשהם לא מונחים אחד ליד השני.

מוניטין

נפסק כי לסאב קיים מוניטין בשעון. ההוכחה על קיומו של מוניטין נסמכת על ההנמקות כדלקמן:

  1. סאב עשתה שימוש ייחודי וממושך בקו שעוני הצלילה.
  2. הקולקציה של סאב מבוססת על אותם אלמנטים קישוטיים.
  3. סאב מוכרת את שעון המדגם אך ורק ב 13 חנויות הרשת.
  4. יוצרו ושווקו למעלה מ- 21 אלף שעונים.
  5. הוצאות הפרסום של סאב היו מאות אלפי שקלים.
  6. העתקה כאשר אין סיבה פונקציונלית לחיקוי, מלמדת על המוניטין.

פסיקת פיצוי בגין הפרת מדגם וגניבת עין

הפיצוי בחוק עוולות מסחריות הינו פיצוי עונשי – הרתעתי. בגובה הפיצוי יתחשב בית המשפט בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר [ראו ע"א 45/08 מיגדור בע"מ נ' גייל תקדין עליון 2010(4) 3646].

נפסק כי המדובר בהפרות מתמשכות. נפסק כי בר נוי היו מודעים לשעון המדגם ולקו העיצוב המאפיין את שעוני סאב, לפיכך יש חומרה יתרה בחיקוי הבולט של שעון המדגם שנעשה לאחר פרישתם של בר נוי מחברת סאבכרונו.

נפסק כי יש לחייב את בר נוי לשלם לסאב פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בסך 70,000 ₪.

פסיקת פיצוי כנגד החנויות שמכרו את השעונים: העדר ידיעה

סעיף 37(1)(ב) לפקודת הפטנטים והמדגמים מורה: "כל עוד קיימת זכות מדגם... אסור לשום אדם לפרסם סחורה או להציעה למכירה, אם ידע כי ייחדו לאותה סחורה מדגם או כל חיקוי הימנו...".

סעיף 8 לחוק זכויות יוצרים 1911 מורה: "אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות יוצרים ביצירה והנתבע טוען שלא ידע בדבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו מניעה או צו איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה".

נפסק כי משלא הוכח היסוד הנפשי של מודעות הנדרש בסעיף 37(1)(ב) לפקודת הפטנטים והמדגמים בעניין בעלי החנויות – אין להטיל פיצויים סטטוטוריים על בעלי החנויות, ויש להסתפק בהשארת צו המניעה הזמני, החל גם לגביהם - על כנו.

דין שונה חל על התביעה לחייב בפיצויים סטטוטוריים את חב' תכשיטי אלן. בית המשפט שוכנע שהייתה מודעות של מנהל השיווק של חב' תכשיטי אלן לכך שהם משווקים שעון בעל דמיון בולט לשעון המדגם ובעניין זה הייתה "עצימת עיניים" מצד החברה. על כן נפסק כי חב' תכשיטי אלן תחוייב בגין הפרת המדגם ועוולת גניבת עין,  מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין [מודעות לדמיון הבולט ועצימת עיניים], בתשלום פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק לתובעת בסך 30,000 ₪.

8 בפברואר, 2012,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בספרים - שיחון "עברי – ערבי"

הפרת זכויות יוצרים בספרים - שיחון

תובענה שהוגשה על ידי אסף יצחק גולני (מו"ל) ויוחנן אליחי (הסופר) כנגד ד"ר משה כהן (הסופר) ומר מיכאל זק (מו"ל). התובענה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז וביום 8.2.2012 ניתן פסק הדין מפי כב' השופט בנימין ארנון.

בתובענה נטען כי השיחון שהוציאו הנתבעים כלל מספר קטעים זהים או דומים מאוד לאלה המצויים בספרים שכתב התובע 2. התובעים לא טרחו לפנות אל הנתבע 1 בכתב התראה בטרם הגישו את התביעה.

התובעים עותרו לקבלת פיצוי כספי בסך של 2,260,000 ₪. בנוסף עותרים התובעים לקבלת הצווים הבאים: צו מניעה קבוע – האוסר על הנתבעים לעשות שימוש כלשהו בשיחון. צו עשה – המורה לנתבעים להעביר לבעלות התובעים את כל ההעתקים של השיחונים. צו למתן חשבונות – לצורך כימות כספי של ההכנסות שקיבלו הנתבעים כתוצאה ממכירת השיחון.

התובעים תבעו בגין רשימה ארוכה של עילות לפיצוי ובהן: הפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, תיאור כוזב, התערבות בלתי הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, גזל, רשלנות, תרמית, הטעייה לפי חוק הגנת הצרכן, הפרת חובה חקוקה ובנוסף עתרו לפיצויים בגין עוגמת נפש.

סיכום פסיקתו של בית המשפט היא כי:

התובענה אשר הוגשה על ידי התובעים – אסף יצחק גולני ויוחנן אליחי, כנגד הנתבעים – ד"ר משה כהן ומיכאל זק, מתקבלת באופן חלקי.

על הנתבעים, לפצות את התובעים בסך של 40,000 ₪, בהתאם לחלוקה הבאה: 20,000 ₪ – פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, בגין הפרת הזכות החומרית; 20,000 ₪ – פיצוי ללא הוכחת נזק ממון, בגין הפרת הזכות המוסרית ובגין עוגמת נפש.

נפסק כי יתר עילות התביעה כנגד הנתבעים נדחות.

ניתן בזאת צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לעשות שימוש כלשהו בשיחון.

ניתן בזאת צו עשה, המורה לנתבעים להשמיד את כל ההעתקים המפרים.

באשר לנושא פסיקת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד: בשל התנהלות התובעים נפסקו הוצאות בסך של 12,000 ₪.

שיהוי בהגשת תובענה

הלכה היא כי נתבע "הטוען שיהוי המצדיק דחיית התובענה, עליו הנטל להראות קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הטענה", וכי "לא עצם חלוף הזמן כשלעצמו הוא המצדיק דחיית התביעה, אלא דבר-מה נוסף שמיתוסף לחלוף הזמן או שנובע ממנו באופן ברור" [ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל על ידי יורשיה נ' יונגר, פ"ד מה (3) 749, 756 (1991). אותו "דבר מה נוסף" פורט בפסיקה כשיהוי ממנו ניתן ללמוד על ויתור או ייאוש של התובע אשר גרם לשינוי לרעה במצבו של הנתבע, או כשיהוי הנובע מחוסר תום ליבו של התובע [ראו: ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן פ"ד נז (5) 49, 69-70 (2003)].

נפסק כי אין הצדקה לקבלת טענת השיהוי של הנתבעים, נוכח אי עמדתם של הנתבעים בנטל ההוכחה הנדרש לשם הוכחתה.

למי הזכות ביצירה

הנתבעים טענו כי הקטעים המפרים כשלעצמם, אינם בגדר "יצירה מקורית". לגרסתם, הקטעים המפרים אינם מהווים יצירה מקורית הן בשל העובדה שהתובע 2 אינו היוצר המקורי של הקטעים המפרים, אשר מהווים תמלול של הקלטות לשיחות שניהלו אחרים, והן בשל העובדה שהקטעים המפרים הינם חסרי כל יצירתיות מקורית, ולפיכך אינם עומדים בדרישת ה"יצירתיות" הנדרשת.

בחינת מקוריותם של הקטעים המפרים

בע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A., פ"ד מח (4) 133, 172-173 (1994) קבע כב' נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) השופט מ. שמגר את המבחנים העיקריים שקיומם נדרש לצורך קבלת הגנת הדין הניתנת לבעלי זכות יוצרים. מבחנים אלה כוללים גם את דרישת המקוריות, ואלו הם:

 "(1) ביטוי לגביו מתבקשת הגנת זכות יוצרים צריך לעמוד בתנאים הבאים:

 (א) צריך שיהיה, לפחות בחלקו, מעשה ידי אדם.

 (ב) הוא צריך ללבוש חזות ממשית.

(ג) הוא צריך להיות תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.

(ד) יצירתו צריך שתיעשה תוך שימוש מינימאלי של יצירתיות מקורית, כאשר "מקורית" פירושה שהיצירתיות היא פרי עמלו הרוחני של היוצר, אך לאו דווקא שהיא מהווה חידוש על פני יצירות קיימות.

(ה) על היצירתיות המחשבתית ללבוש צורת ביטוי ולא רק רעיון העומד מאחוריו.

(2) בחינת מקוריות היצירה צריכה להתמקד בשלב גיבוש הביטוי ולא בשלב המוצר המוגמר.

(3) יש להבחין בין בדיקת מקוריותה של יצירה המתבססת על יצירה קודמת ספציפית לבין בדיקת מקוריותה של יצירה העושה שימוש רק באלמנטים כלליים. יצירה מהסוג השני תעבור את מחסום המקוריות בקלות יחסית".

בית המשפט דחה את טענתם של הנתבעים לפיה כל עבודתו של התובע 2 בכתיבת הקטעים המפרים הסתכמה בהקלטה ובתמלול גרידא. מהראיות שהובאו בפני, ובמיוחד – מעדותו של התובע 2 עצמו אשר נמצאה על ידי מהימנה וראויה לאמון בית המשפט, עולה כי קטעי השיחה הנכללים בספרים, ובכללם גם הקטעים המפרים, הינם תוצר של חומרי גלם רבים, שונים ומגוונים שליקט, הכין, עיבד וערך התובע 2.

בית המשפט פסק כי התקיימו כל מבחני המקוריות והיצירתיות הנדרשים לשם הכרה ביצירתו של התובע 2 כיצירה מקורית המצדיקה מתן הגנה במקרה של הוכחת הפרה של זכות היוצרים בה.

איזה שימוש ביצירה יחשב כשימוש המפר זכות יוצרים?

סעיף 11 בחוק החדש קובע כדלקמן:

"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה".

עיקרון זה היה קבוע גם בסעיף 1(2) בחוק הישן, בו נקבע, באופן דומה, כי על המעשה המפר להיעשות ביצירה או ב"חלק ניכר הימנה".

למקרא סעיפי חוק אלה מתעוררת השאלה כיצד ניתן להגדיר את אותו חלק מהותי, או חלק ניכר ביצירה, אשר עשיית שימוש בלתי מורשה בו מהווה הפרה של זכות היוצרים? בעניין זה קבע כב' השופט י. טירקל  בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד (1) 577, 591 (2000), כדלקמן:

"ההכרעה בשאלה אם הועתק "חלק ניכר" מן היצירה המוגנת – כמשמעותו של מושג זה בסעיף 1(2) בחוק – אינה צריכה להיות רק, או בעיקר, על-פי בחינה כמותית של הקטעים העומדים להשוואה, אלא יש לבדוק אותם גם – ואולי, בעיקר – מבחינה איכותית. גם כאן אין להסתפק בבדיקה מדוקדקת של כל פרט בקטעים המושווים ושל השימוש שנעשה בו, אלא יש לבחון את הקטעים מתוך ראייה כוללת. זאת ועוד: הואיל וההגנה על היצירה המוגנת בכללותה מושתתת על יסודות מקוריים המרכיבים אותה, יש לבחון אם ההעתקה גזלה דבר מיסודות אלה. לפיכך, תיבחן הפגיעה בזכות היוצרים לאור השאלה אם המוטיבים שהועתקו מן היצירה המוגנת – בין בצורה ישירה ובין במרומז – כוללים יסודות, אשר יש בהם כשלעצמם מידה של מקוריות (השווH. Laddie The Modern Law of Copyright, at p. 53)" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

נפסק כי מתקיימת העתקה מלאה של לפחות עשרה קטעים מתוך הספרים הכוללים עמודים שלמים שהועתקו מהם אל השיחון, מהווה הפרה מהותית של זכויות היוצרים של התובעים בספרים.

האם התובעים הוכיחו את בעלותם בזכויות היוצרים בספרים – שרשת הזכויות?

לשם הוכחת זכויות היוצרים שלהם בספרים פרטו התובעים את החוליות "בשרשרת הבעלות" המקשרות אותם אל בעלי זכויות היוצרים בספרים ממועד כתיבתם ועד למועד הגשת התביעה.

לטענת הנתבע 2, התובע 1 לא הוכיח את בעלותו בזכויות היוצרים בספרים מאחר שהעברת בעלות בזכויות יוצרים צריכה להיעשות בכתב, ואילו במקרה דנן לא הוצג הסכם בכתב בין הבעלים הראשון של הספרים (התובע 2) לבין הבעלים השני שלהם (הוצאת "קסת").

על פי הוראות סעיף 5(2) בחוק הישן החל על העברות זכויות יוצרים שנעשו עד ליום 25.5.2008, כדוגמת העברת הזכויות במקרה הנוכחי (נוכח הוראת המעבר הקבועה בסעיף 78(ו) בחוק החדש) – בעל זכות יוצרים "...יכול הוא ליתן כל טובת-הנאה בזכות על-פי רשיון; ואולם כל העברה או נתינה כאלה לא יהיה כוחן יפה אלא אם נעשו בכתב...".

נפסק כי עיקר עבודתו של התובע 2 בחיבור הספרים נעשתה בעת שעבד כשכיר בהוצאת "קסת" – כך שממילא, הוצאת "קסת" (המעביד) היתה הבעלים הראשון של זכויות היוצרים בספרים בהתאם לסיכום קודם שנעשה בינה לבין התובע 2 טרם כתיבת עיקר הספרים. בהתאם להסכם זה זכויות היוצרים בספרים היו שייכות להוצאת "קסת" בכפוף לזכות לקבלת תמלוגים ממכירת הספרים שניתנה לתובע 2. בנוסף, וזה עיקר, סבור בית המשפט כי בנסיבות המקרה הנוכחי חלה ההוראה הקבועה בסעיף 5(1)(ב) בחוק הישן, הקובעת כדלקמן:

"אם היה המחבר עובד אצל אדם אחר על פי חוזה שירות או שוליות, והיצירה נעשתה תוך כדי עבודתו אצל אותו אדם,  הרי, באין הסכם הקובע את ההפך, יהא האדם שהעביד את המחבר הבעל הראשון של זכות היוצרים".

נפסק כי הוכח שהתובע 2 היה ונותר בעל זכות היוצרים המוסרית בספרים. קביעה זו מבוססת גם על הוראת סעיף 45(ב) בחוק החדש, הקובעת כי:

"הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר".

לסכיום נפסק כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה הנדרש מהם לשם הוכחת היותם הבעלים של זכויות היוצרים בספרים, לרבות בקטעים המפרים, באופן שהתובע 1 הינו הבעלים בזכות היוצרים החומרית, ואילו התובע 2 הינו הבעלים בזכות היוצרים המוסרית.

הפרת הזכות החומרית

נפסק כי הנתבעים הפרו את הזכות החומרית של התובע 1 בספרים, בכך שהעתיקו את הקטעים המפרים מהספרים אל השיחון, בניגוד להוראות המפורטות בסעיפים 2(1) ו- 1(2) בחוק זכויות היוצרים הישן.

הפרת הזכות המוסרית

הזכות המוסרית מוגדרת בסעיף 46 בחוק החדש באופן הבא:

"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –

(1)        כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;

(2)        כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".(ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

בסעיף 4א בחוק הישן הוגדרה הזכות המוסרית באופן הבא:

" (1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים.

(2) מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה". (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

זכות ההורות - הזכות לייחוס

הזכות לייחוס הינה, אם כן, זכותו המוסרית של היוצר לכך ששמו יקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים (על פי סעיף 46(1) בחוק החדש) או המקובלים (על פי סעיף 4א(1) בחוק הישן) בנסיבות העניין.

נפסק כי, הנתבעים הפרו באופן גורף את זכותו של התובע 2 לייחוס הקטעים המפרים כיצירתו.

האם הנתבעים הפרו את זכותו של התובע 2 לשלמות היצירה? הנתבעים פרסמו את השיחון המכיל את הקטעים המפרים שהועתקו מתוך הספרים, כשהוא כולל שגיאות רבות.

הזכות לשלמות היצירה

הפרת הזכות לשלמות היצירה מותנית בקיומם של שני התנאים המצטברים הבאים:

התנאי הראשון – כי היצירה נפגעה על ידי אחת או יותר מבין הפעולות הפוגעניות המפורטות בסעיף 46(2) בחוק החדש ובסעיף 4א(2) בחוק הישן. ראוי לציין כי על פי החוק החדש מדובר על פגם, סילוף, שינוי צורה או פעולה פוגענית שפגעו ביצירה, ואילו על פי החוק הישן מדובר על סילוף, פגימה, שינוי, או פעולה שיש בה הפחתת ערך של היצירה.

נפסק כי, אין מחלוקת שבקטעים המפרים שהועתקו אל השיחון, נכללו "טעויות גסות מאוד"– כך שניתן לקבוע כי התנאי הראשון הנדרש לשם הוכחת הפרתה של הזכות לשלמות היצירה התקיים.

התנאי השני – כי יש באותה פעולה פוגענית כדי לפגוע בשמו או בכבודו של היוצר.

נפסק כי, במקרה דנן אין בפרסום הקטעים המפרים במסגרת השיחון כדי לפגוע בשמו או בכבודו של התובע 2, ומשכך – נפסק כי לא הופרה זכותו של התובע 2 לשלמות היצירה.

פיצוי ללא הוכת נזק בגין הפרת זכות יוצרים

בעניין שיעור הפיצוי הסטטוטורי בגין הפרת זכויות יוצרים קיים הבדל מהותי בין ההסדר המצוי בחוק החדש לבין הדין שקדם לו. על פי סעיף 3א בפקודת זכות יוצרים, הוגבלה סמכותו של בית המשפט לפסוק לתובע, לגבי כל הפרה, פיצוי ללא הוכחת נזק "בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים". מאידך, על פי 56(א) בחוק החדש, לבית המשפט מוקנית הסמכות לפסוק לתובע, בגין כל הפרה, פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק "בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".

מנוסח הסעיף ותכליתו החקיקתית עולה כי ההכרעה בנוגע למנגנון הפיצוי הסטטוטורי אותו יש ליישם תעשה בהתאם למועד ביצוע ההפרה. אם ההפרה בוצעה לפני יום התחילה (25.5.2008) – יחול מנגנון הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בפקודת זכות יוצרים. מאידך, אם ההפרה בוצעה לאחר יום התחילה דהיינו – לאחר יום 25.5.2008, יחול מנגנון הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק החדש.

במקרה דנן בוצעו הן הפרה של הזכות החומרית בדרך של העתקה, והן הפרה של הזכות המוסרית בדרך של פגיעה בזכותו לייחוס של הנתבע 2. שתי העוולות האמורות בוצעו בעת הוצאתו לאור של השיחון, לראשונה, בשנת 1996, ובעת הוצאתו לאור במהדורה נוספת בשנת 2004. לנוכח ממצאים עובדתיים אלה ניתן לקבוע כי משהפרו הנתבעים את זכויות היוצרים של התובעים בספרים במועדים הקודמים ליום 25.5.2008 (דהיינו – לפני מועד כניסתו של החוק החדש לתוקפו), הרי שמנגנון הפיצוי הסטטוטורי החל בנסיבות העניין הינו זה הקבוע בסעיף 3א בפקודת זכות יוצרים.

מספר הקטעים המפרים

נפסק כי אין הצדקה בנסיבות העניין, לפסיקת פיצויים סטטוטוריים עצמאיים ונפרדים בגין כל אחד מהקטעים המפרים שפורסמו בשיחון.

מספר הזכויות המופרות

בע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו (2) 254 (1992) נקבע כי "המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העסקה" (שם, עמוד 269), כך שלא רק מספר האקטים המפרים הוא החשוב, אלא יש להתמקד במספר הזכויות שנפגעו. בפרשת שגיא נקבע אומנם חריג לכלל זה, ולפיו "יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות", אך הובהר כי "יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות ­ובענייננו זכות יוצרים - כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה".

בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין קיבוצית לשירותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא (5) 337 (להלן: "פרשת דקל"), דן בית המשפט העליון בהלכת שגיא וקבע כי בנסיבות בהן הנתבע מפר זכויות יוצרים המתייחסות לשתי יצירות שונות או יותר – מספר ההפרות יקבע בהתאם למספר היצירות שזכויות היוצרים בהן הופרו. בית המשפט אף הדגיש כי "השאלה הרלוונטית היא דווקא מהו מספר הזכויות שהופרו, ולא מהו מספרן של היצירות המפרות". יצוין כי בפרשת דקל נידון מקרה של העתקות שבוצעו לאורך שנים ממחירון מקצועי מתעדכן שיצא לאור מדי חודש. בית המשפט העליון פסק כי כל חוברת חודשית מסוג זה היא יצירה בפני עצמה, וזאת – בין היתר, בהתבסס על "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", נוכח העובדה שבנסיבות שתוארו שם לכל אחת מהחוברות שהועתקה היה ערך כלכלי עצמאי משל עצמה (פסקה 15 לפסק הדין).

בענייננו, עסקינן ביצירה מפרה אחת (שיחון), שבמסגרתו הועתקו 10 קטעים מפרים מתוך סדרת הספרים. בנסיבות אלה נדרש לקבוע מהו מספר היצירות שהופרו במקרה זה, וכנגזרת לכך – מהו מספר הזכויות שהופרו?

נפסק כי סדרת הספרים שמהם הועתקו אל השיחון 10 הקטעים המפרים, הינם יצירה אחת, וכי הפרתם מהווה הפרה של זכות אחת.

גובה הפיצויים הסטטוטוריים בגין הפרת הזכות החומרית

מנגנון הפיצוי הסטטוטורי החל בנסיבות העניין הינו זה הקבוע בסעיף 3א בפקודת זכות יוצרים ולפיו הפיצוי הסטטוטורי חייב להסתכם בסכום שבין סך של 10,000 ₪ לסך של 20,000 ₪.

באשר לגובהו של הפיצוי הסטטוטורי, נפסק בפרשת דקל (בעמודים 350-351) כי:

"שיקול-דעתו של בית-המשפט בקביעת פיצויים סטטוטוריים אינו מוגבל בשיעור הנזק הממשי שהוכח לו. בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי רשאי בית-המשפט להתחשב בראיות שהובאו לפניו להוכחת הנזקים הממשיים שנגרמו לתובע עקב ההפרה, ורשאי הוא, בהתחשב במכלול השיקולים, להעמיד את גובה הפיצוי על הסכום המינימלי הקבוע בחוק, גם אם הוא סבור כי הנזקים הממשיים שנגרמו לתובע בעקבות ההפרה או כי הרווחים הממשיים של הנתבע כתוצאה מן ההפרה פחותים מן הסכום המינימלי.

לא זו בלבד שרשאי בית-המשפט להתחשב בראיות שהביא התובע לעניין הנזק הממשי שנגרם לו עקב ההפרה, אלא שראוי כי יביא התובע מקצת ראיות לצורך הדרכת שיקול-דעתו של בית-המשפט, אם כי ראיות אלה אינן צריכות לעמוד בקנה-המידה הדרוש להוכחת נזק על-פי המשפט האזרחי. אומר על כך בית-המשפט בעניין שגיא [1]:

"...יש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי, ולו מיזערי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול-דעתו ולבחור בפיצוי המתאים מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומי הסכומים שבסעיף. אין צורך לקבוע עתה מהו מינימום זה, כיוון שהדרישה עשויה להשתנות ממקרה למקרה, ודי לומר, כי יש לפרוס לפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא לפניו, נקודות ייחוס כלשהן, אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי..." (בעמ' 265)".

בנסיבות העניין, על אף היעדר ראיות להוכחת הנזקים הממשיים שנגרמו לתובעים, לטענתם, נוכח חומרתה הרבה של ההעתקה שבוצעה והיקפם הרב של הקטעים שהועתקו, (על אף שמדובר בהפרה אחת) – נפסק כי התובע 1 זכאי לפיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכויות היוצרים החומריות שלו בספרים, בשיעור המירבי הקבוע בפקודת זכות היוצרים, דהיינו בסך של 20,000 ₪.

גובה הפיצויים בגין הפרת הזכות המוסרית

בשאלת גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית, קובע סעיף 4א(5) כי:

"(5) בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון; הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ".

למקרא ההוראה הקבועה בסעיף זה, עולה לכאורה כי בעל זכות מוסרית ביצירה אשר זכותו זו הופרה – זכאי לקבל פיצויים בסכום שיקבע בית המשפט אף אם לא הוכח על ידו כי סבל נזק ממון.

נפסק כי בנסיבות העניין הוכיח התובע כי נגרם לו נזק לא ממוני בגין הפגיעה בזכותו המוסרית (בזכות לייחוס), וכן נזק לא ממוני בגין עוגמת נפש, ומשכך – נפסק לזכותו פיצוי סטטוטורי המסתכם בסך כולל של 20,000 ₪.

אין כפל פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית לזכות החומרים בזכויות יוצרים

במקרה הנוכחי, קביעת פיצויים סטטוטוריים הן עבור הפרת הזכות החומרית והן עבור הפרת הזכות המוסרית, אין בה כדי ליצור מצב פסול של "כפל פיצוי בגין נזק זהה". המדובר בפיצויים נפרדים, הניתנים עבור נזקים שונים: האחד הינו פיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת נזק (מכוח סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים) בגין הנזקים שנגרמו לתובע 1 עקב הפרת זכותו החומרית בספרים; והאחר הינו פיצוי ללא הוכחת נזק ממון (מכוח סעיף 4א(5) בפקודת זכות יוצרים) בגין הנזקים שנגרמו לתובע 2 עקב הפרת זכותו המוסרית בספרים.

גניבת עין

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולה של גניבת עין, כמשמעותה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, מאחר שבפרסום הקטעים המפרים בשיחון יש כדי להטעות את הצרכנים ולגרום להם לחשוב כי הם נכתבו על ידי התובעים.

סעיף 1(א) בחוק עוולות מסחריות קובע כדלקמן:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

התנאים המצטברים להיווצרותה של עוולת גניבת עין הם : אחד, מוניטין שיש לטובין או לשירותים של התובע, ושניים, חשש סביר להטעיית הציבור כי טובין או שירותים שמציע הנתבע לציבור – טובין או שירותים של התובע הם או שקשורים הם אליו".

נפסק כי בקטעים המפרים אין מאפיינים מיוחדים המזהים אותם כמחברם. משכך, נקבע כי לא רק שהתובעים לא טענו ולא הוכיחו את קיומם של שני התנאים המצטברים שהוכחתם נדרשת לשם ביסוס קיומה של עוולת גניבת עין, אלא שמעדותו של התובע 2 עולה כי גם הוא עצמו מודה בכך שתנאים אלו אינם מתקיימים בנסיבות העניין. לפיכך נפסק כי תביעתם של התובעים בעילה זו דינה  להידחות.

תיאור כוזב

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולה של תיאור כוזב, כמשמעותה בסעיף 2 בחוק עוולות מסחריות, מאחר שבפרסום הקטעים המפרים בשיחון יש כדי להטעות את הצרכנים ולגרום להם לחשוב כי נכתבו על ידי התובעים.

סעיף 2(א) בחוק עוולות מסחריות קובע כדלקמן:

"לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן - תיאור כוזב)". (ההדגשה איננה במקור – ב.א.)

התנאי הבסיסי לביסוסה של עוולה זו הינו פרסום מידע שאינו נכון לגבי נכסם של התובעים או לגבי נכסם של הנתבעים.

תנאי זה אינו מתקיים במקרה דנן. לא הוכח כי יש בקטעים המועתקים, המהווים אחוז קטן כאמור מהספרים, ואשר הועתקו ושולבו ביצירה המפרה באופן לא רציף כדי ליצור חשש שהציבור יראה את השיחון כאילו נכתב (כולו או חלקו) על ידי התובע 2, או כי הציבור יראה את הספרים, כאילו נכתבו (כולם או חלקם) על ידי הנתבע 1.

התערבות בלתי הוגנת

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולה של התערבות בלתי הוגנת, כמשמעותה בסעיף 3 בחוק עוולות מסחריות, מאחר שפרסום הקטעים המפרים בשיחון, ללא ציון שמו של התובע 2 – מכביד את הגישה אל עסקיהם של התובעים.

סעיף 3 בחוק עוולות מסחריות קובע כדלקמן:

"לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".

במקרה דנן, התובעים לא טענו, ולא הוכיחו, כי הנתבעים יצרו חסימה ממשית, פיסית או טכנית, המונעת או המכבידה את הגישה של הלקוחות אל הספרים. לפיכך, גם התביעה בגין עילה זו – דינה להידחות.

עשיית עושר ולא במשפט

לטענת התובעים, הנתבעים עשו עושר ולא במשפט על חשבונם ולפיכך הם נדרשים להשיבו לתובעים, על פי סעיף 1 בחוק עשיית עושר ולא במשפט.

סעיף 1 בחוק עשית עושר קובע כי:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

נפסק כי בנסיבות התביעה דנן מתקיימים לכאורה התנאים להיווצרותה של חובת השבה בנוגע לרווחי מכירתו של השיחון:

קבלה "שלא על פי זכות שבדין" – הוצאתו לאור, שיווקו ומכירתו של השיחון נעשו שלא על פי זכות שבדין, תוך הפרת זכויות היוצרים של התובעים בספרים – הפרה שנעשתה על ידי שני הנתבעים.

של "טובת הנאה" – הנתבע 1 קבל מהנתבע 2 שכר עבור חבור השיחון על אף שכלל בו את הקטעים המפרים אשר זכויות היוצרים בהן שמורות לתובעים, ואילו הנתבע 2 זכה לאורך השנים בטובת הנאה מהשיחון במסגרת הרווחים שהפיק כתוצאה ממכירתו ושיווקו;

שבאה לו מאדם אחר – טובת ההנאה הגיעה לנתבע 1 מהתובעים ועל חשבונם, בשל העובדה שהתובעים הינם בעלי זכויות היוצרים באותם עמודי השיחון שהועתקו ללא הרשאתם מהספרים, אך התובעים לא תוגמלו בגין כך.

ואולם הלכה מושרשת היא כי " תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו" [פרשת דפוס ניאוגרפיקה, ראו סעיף 72 לעיל, בעמוד 893].

בנסיבות אלה משבחרו התובעים במסלול של סעד של פיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכויות היוצרים שלהם בספרים, אין הם יכולים לקבל סעד של השבה בגין עילת עשיית עושר ולא במשפט.

על כן נפסק כי דינה של עילת התביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט להידחות.

גזל

לטענת התובעים, הנתבעים ביצע כלפיהם עוולה של גזל, כמשמעותה של עוולה זו בסעיף 52 בפקודת הנזיקין, בכך שגזלו את המוניטין שלהם בספרים.

סעיף 52 בפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

"גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת".

נפסק כי ראשית, לא עלה בידי התובעים להוכיח קיומו של מוניטין בספרים בכללותם, ובקטעים המפרים בפרט. התובעים לא הצליחו להוכיח כי הספרים נושאים אופי ייחודי המבחין אותם מיתר הספרים בתחום הוראת השפה הערבית, וכי הציבור מזהה אותם דווקא עם התובע 2. ברי כי אין מקום לטעון לגזל מוניטין כאשר עצם קיומו של המוניטין כלל לא הוכח.  שנית, התובעים לא הוכיחו קיומו של נזק שנגרם להם בגין עילה זו. לא זו אף זו: אפילו היו התובעים מוכיחים קיומו של נזק כאמור, פסיקת פיצויים בגין עילה זו, תהווה כפל פיצוי, נוכח הפיצוי הסטטוטורי שפסקתי לתובעים בגין הפרת זכויות היוצרים בספרים.

נוכח הנימוקים שפורטו לעיל, נפסק כי דין עילת התביעה בגין גזל מוניטין להידחות.

רשלנות

לטענת התובעים, הנתבעים התרשלו בכך שידעו, או צריכים היו לדעת, שכתוצאה משילובם של הקטעים המפרים בשיחון ייגרמו לתובעים נזקים רבים, וכי בנסיבות דנן חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" המטיל על הנתבעים את החובה להוכיח שלא התרשלו.

יסודותיה של עוולת הרשלנות הינם שלושה – חובת זהירות, התרשלות ונזק. בהקשר זה, נקבע בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, 128, כי:

"המבקש לבסס זכותו על אחריות המזיק בגין רשלנות, חייב להראות, כי נתקיימו במזיק יסודותיה של עוולת הרשלנות. יסודות אלה הם שלושה: חובת זהירות, התרשלות ונזק. כן יש להצביע על קשר סיבתי "עובדתי" ו"משפטי" בין ההתרשלות לבין הנזק. נבחן קיומם של יסודות אלה בסוגיה שלפנינו".

בכל הנוגע ליסוד הנזק, נדרשו התובעים להוכיח את רכיב הנזק הממשי אשר נגרם להם כתוצאה ממעשי הרשלנות המיוחסים על ידם לנתבעים. דא עקא, התובעים כשלו מלהוכיח שנגרם להם נזק כלשהו, וכן הם כשלו מלהוכיח בהוכחת קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות והנזק הנטענים על ידם. לפיכך, נפסק כי גם תביעתם לקבלת פיצוי מהנתבעים עקב ביצוע עוולת רשלנות כנגדם – דינה להדחות.

תרמית

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולת תרמית, כמשמעותה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, בכך שהציגו מצג כוזב כי הקטעים המפרים מהספרים שפורסמו בשיחון נכתבו על ידם – בזמן שאין הדבר כך.

סעיף 56 בפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

"תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".

בע"א 614/84 ספיר נ' אשד, פ"ד מא (2) 225, 239 (1987), סיכם הנשיא שמגר את 5 היסודות של עוולת התרמית – כדלקמן:

"חמישה יסודות נדרשים, על-מנת שעוולת התרמית תתקיים: (א) היצג כוזב של עובדה; (ב) העדר אמונה באמיתות ההיצג; (ג) כוונה שהתובע יוטעה על-ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; (ד) התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו;  (ה) התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג".

במקרה דנן, לא טענו התובעים, וודאי שלא הוכיחו, כי התקיימו חמשת היסודות הנדרשים לשם ביסוסה של עוולת התרמית. התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים התכוונו להטעותם על ידי ההיצג הכוזב באופן שיגרום להם לפעול בהסתמך עליו; התובעים לא הוכיחו כי טעו בפועל עקב ההיצג הכוזב ופעלו בהסתמך עליו; ובנוסף לכך –  התובעים אף לא הוכיחו כי סבלו נזק ממון כתוצאה מהפעולה בה נקטו על סמך ההיצג הכוזב. בנוסף לא הוכח על ידי התובעים כי יסודות אלה של עילת התרמית התקיימו כלפי צדדים שלישיים.

נוכח כישלונם של התובעים בהוכחת קיומם של כל יסודות עוולת התרמית אף דינה של עילת תביעה זו להידחות.

הטעייה לפי חוק הגנת הצרכן

לטענת התובעים, העתקת הקטעים המפרים מהספרים אל השיחון ללא רשות התובעים, תוך סילופם ואי ציון שמו של התובע 2 כמחברם, עולה כדי עילת הטעיה, כמשמעותה בסעיף 2 בחוק הגנת הצרכן.

סעיף 2 בחוק הגנת הצרכן קובע כדלקמן:

"(א) לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה). בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה:

(ב) לא ימכור עוסק, לא ייבא ולא יחזיק לצרכי מסחר נכס שיש בו הטעיה ולא ישתמש בנכס כאמור למתן שירות".

אחד היסודות ההכרחיים לשם ביסוסה של עילה זו הינו הוכחת קיומה של הטעיה בעניין מהותי. דא עקא, מאחר שתוכנם של הקטעים המפרים מהווה פחות מ- 3% מתוכן הספרים וכ- 15% מתוכן השיחון – נפסק כי אין באי מתן קרדיט בשיחון לתובע 2 כמחברם של הקטעים המפרים משום הטעיה בעניין מהותי בעסקת רכישת השיחון. מסקנה זו נתמכת בכך שהנתבע 1 הינו יוצרו העיקרי של השיחון. לא למותר לציין כי לא הוכח שההטעיה הנטענת גרמה לנזקים כלשהם לתובעים.

הפרת חובה חקוקה

לטענת התובעים, הנתבעים הפרו את החובה החקוקה המפורטת בסעיף 1 בחוק עשית עושר ולא במשפט, וכן את החובה החקוקה בדבר אי הטעיית צרכן, הקבועה בסעיף 2(א) בחוק הגנת הצרכן. לטענתם, בנסיבות אלה יש לחייב את הנתבעים בגין ביצוע עוולה בדבר הפרת חובה חקוקה כמפורט בסעיף 63 בפקודת הנזיקין (נוסח חדש). 

נפסק כי בנסיבות תביעה זו, לא מתקיימים יסודותיה של עוולת הפרה חובה חקוקה.

פיצויים בגין עוגמת נפש

התובעים טוענים כי הם זכאים לקבל פיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם על ידי הנתבע כתוצאה מהפרת זכות היוצרים שלהם בספרים. נפסק כי סכום הפיצוי הנתבע על ידם מסתכם בסכום מופלג ומוגזם של 330,000 ₪. לטענתם, פיצוי בגין עוגמת נפש עשוי להיפסק במובחן מהפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית – כפי שנקבע בפסקי הדין של כב' השופטת פלפל [ת.א. (ת"א) 2048/03 קבלי נ' מוצפי (נבו; 28.10.08); ת.א. (ת"א) 2671/04 אלון נ' פיק (נבו; 19.4.2009)].

נפסק כי עוגמת נפש כשלעצמה אינה מהווה עילת תביעה – אלא מדובר ברכיב של נזק. לפיכך, פיצויים בגין עוגמת נפש ייפסקו רק במקרה בו יוכיח התובע כי הנתבע ביצע כלפיו עוולה אשר כתוצאה מביצועה נגרם לו נזק המוגדר בדין כעוגמת נפש.

באשר לתובע 1 – לא הוכח בפני כי לתובע 1, כמו"ל של הספרים, נגרמה עוגמת נפש כלשהי. לפיכך, לא נפסק לו פיצויים בגין עוגמת נפש;

באשר לתובע 2 – בית המשפט סבר כי אף אם הוא יקבל את הטענה כי נגרמה לתובע 2 עוגמת נפש מסוימת כאשר הובאה לידיעתו ההעתקה המפרה מספריו – נפסק כי המדובר בעוגמת נפש קטנה יחסית, בהתחשב בכך שהקטעים המפרים מהווים חלק מזערי בלבד (פחות מ- 3%) מהספרים. עוגמת נפש זו נלקחה על ידי בחשבון עת נפסק לתובע 2 פיצוי סטטוטורי בסך של 20,000 ₪ – סכום הכולל הן פיצוי בגין הנזק שנגרם לתובע 2 עקב הפגיעה ב"זכות לייחוס" שלו ביצירה,  והן בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל פגיעה זו. 

22 בנובמבר, 2011,

0 תגובות

גניבת עין במצעים והפרת חובות אמון של מתווך

גניבת עין במצעים והפרת חובות אמון של מתווך

תביעה שהגישה חברת ציפי דבש בע"מ כנגד חברת שמיכות מורן מ.ד. בע"מ ומנהלה וכן תביעה שכנגד. התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז ונדונה בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 22.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

הנתבע (דני דלל), קישר בין דבש לבין מפעל סיני. בתמורה לסיועו הובטחה לדני דלל עמלה בשיעור של 3% עד 5%. זמן לא רב לאחר מכן, החל הנתבע לייבא מצעי תינוקות דומים מהמפעל הסיני. בסמוך לאחר מכן ניתק המפעל הסיני את הקשר עם דבש.

דבש הגישה תביעה כנגד דלל בה טענה כי יבוא הסחורה המתחרה מהווה הפרה של זכויות קניין רוחני, שימוש בסוד מסחרי , גניבת עין  ועשיית עושר ולא במשפט. בנוסף לטענת דבש המפעל הסיני ניתק את היחסים בשל לחצו של דני דלל ופעולה זו מהווה התערבות לא הוגנת בקשרי המסחר עם המפעל הסיני והפרת אמונים.

דלל תבע את דבש, במסגרת התביעה שכנגד נטען כי לא שולמה העמלה המגיעה לו וכי ציפי דבש הוציאה את דיבתו של דני דלל ופגעה במוניטין שלו, בהאשמות הקשות , והמופרכות, שהטיחה נגדו, בפני בעלי חנויות ובפני המפעל הסיני.

תביעתן של התובעות (ציפי דבש) התקבלה. נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך  159,108₪. בנוסף, ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים, לייבא, לייצר לשווק ולמכור מוצרים הדומים למוצרי דבש.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים בהוצאותיה הגשת תביעתה ובשכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪.

התביעה הנגדית נדחית, למעט סכום העמלה בסך 10,510 ₪  בה הכירה ציפי דבש.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

אי רישום מדגם בסט מצעים

בית המשפט דחה את הטענה כי יש לדבש קניין רוחני בסט המצעים. נפסק כי ציפי דבש לא השכילה לפעול על פי דיני המדגמים, על מנת לזכות בהגנת הדין (רישום מדגם היה מאפשר תביעה על הפרת מדגם).  דבש הגישה בקשות לרישום מדגמים, אולם התיקים בעניין נסגרו מחוסר מעש ציפי דבש לא השיבה לדו"ח השגות שנשלח אליה ולהודעות.

רק לאחר הגשת התביעה פנתה ציפי דבש, לרשם המדגמים בבקשה לשוב ולפתוח את התיקים ואולם רשם המדגמים דחה את הבקשה.

במצב דברים זה אין התובעות יכולות לסמוך עצמן, בתביעה שלפני, על טענה לקיום זכות קניין רוחני בעיצוב סט המצעים.

דחייה מטעם זה של טענה לקיום זכות קניין רוחני בעיצוב  שוללת בנסיבות העניין גם את האפשרות לטעון לקיומה של זכות בעיצוב מכוח דיני  עשיית עושר ולא במשפט.

גזילת סוד מסחרי

סעיף 16 לחוק עוולות מסחריות מגדיר סוד מסחרי כ  "כל סוג, מידע עסקי שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני,  מתחריו ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו עיצובו ".

המוצר הנמכר לכל דורש בשווקים, כדוגמת סט המצעים בו עסקינן , אינו יכול,  מטבע בריאתו, להיכנס להגדרה זו, שכן הוא מידע שניתן לגלות בנקל.

גניבת עין

נטילת מוניטין קבועה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, המעגן כיום את העוולה של גניבת עין. וזו לשון הסעיף: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

על מנת לבוא בגדרה של העוולה נדרש, כידוע, להוכיח שני יסודות מצטברים , ראשית:  קיומו של מוניטין לתובע אצל ציבור הלקוחות הפוטנציאלי , שנית; נטילתו של המוניטין על  ידי הנתבע באמצעות הטעייה של ציבור.

על תובע המבקש להוכיח קיומה של העוולה של גניבת עין, להוכיח שני אלה: תחילה על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית של הטובין עם התובע.  בשלב שני על התובע לשכנע את בית המשפט שמעשיו של הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה לחשוב כי הטובין של הנתבע הם הטובין של התובע או שיש להם קשר לתובע.

ציפי דבש איננה עוסקת בשיווק ישיר של סחורתה לצרכנים, ולפיכך טענתה לגניבת עין יכולה להתייחס הן להטעיה של הצרכן הסופי והן להטעיה של גורם הביניים עימו היא סוחרת (בתי העסק לממכר מוצרי).

נפסק כי לציפי דבש מוניטין בתחום ייצור בגדי תינוקות וכי מוניטין זה משתרע גם על מצעי תינוקות. ראיה לכך היא העובדה כי דבש הצליחה למכור את סחורתה גם בענף זה כסחורה  ממותגת ואיכותית, שמחירה גבוה משמעותית מזה של סחורה בלתי ממותגת מאחר.

למרות שהעיצוב בין המוצרים שונה במעט ולמרות שלמוצרי הנתבע  צורפה תווית יצרן שונה ולמרות שהיא נמכרה לבתי עסק במחיר נמוך משמעותית מסחורתה של ציפי דבש, ושיווקה נעשה בידי משווק אחר.

מן הקלטות השיחות שבוצעו בין המשווק מטעם ציפי דבש לבין שתי חנויות עימן עבד ביחסי  מסחר עולה כי לפחות אחת מהן טעתה לחשוב שסחורה של דני דלל היא סחורה של ציפי דבש.

ועל כן נפסק כי הוכח שהדמיון בין הסטים עלול היה להטעות את בעלי החנויות ולמצער את הצרכניים הסופיים, להניח כי סחורתו של דני דלל נהנית מהמוניטין הטוב של מוצרי ציפי דבש.

הטעיית לקוחות

סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן קובע כי "לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל בכתב או, בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה".

הזכות לתבוע סעדים בגין עוולה של הטעיה צרכנית ניתנה על פי סעיף31 (א) לחוק  "לצרכן שנפגע מהעוולה וכן לעוסק שנפגע, במהלך עסקו".

הקביעה לפיה הוכח לעניין עוולת גניבת עין, שקיים חשש להטעיית צרכנים להניח כי סחורתו של דני דלל היא סחורה של ציפי דבש (חשש שבוודאי קיים אם בעלי החנויות עלולים לטעות, ולהציג את הסחורה ככזו) מחייבת ממילא את המסקנה כי הוכחה גם העילה של הטעיית לקוחות, עם זאת.

כאשר העוולה של הטעיית לקוחות נטענת בידי עוסק ביחס לשימוש מטעה במוניטין שלו על ידי אחר , מתקיימת מבחינת האינטרס המוגן חפיפה,  בינה לבין העוולה של גניבת עין. לפיכך הגם שבשתי עוולות שונות עסקינן, נראה שאין מקום להעניק לעוסק שנפגע פיצוי נפרד בגין כל אחת מהן.

הפרת אמון ע"י מתווך

דני דלל הוא האדם שסייע ביצירת הקשר העסקי בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני ובגין סיועו זה הוא היה זכאי לתשלום בהתאם לחוזה שבינו לבין ציפי דבש. מערכת יחסים זו הופכת את דני דלל, מבחינה משפטית למתווך.

מעמדו של דני דלל כמתווך שייצר את הקשר העסקי בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני מטיל  עליו חובות אמון מסוימות כלפי ציפי דבש.

עד להסדרת נושא התיווך בחוק, ניתן ללמוד גזירה שווה לעניין זה מהוראת סעיף 19(א) לחוק המתווכים במקרקעין, כי על מתווך לפעל בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת ולמסור ללקוחו כל מידע שיש בידו בענין מהותי הנוגע לנכס נשוא עסקת התיווך.

גם סעיף 229 להצעת חוק דיני ממונות 2011,  מטיל על מתווך חובת אמון כשהוענקה לו בלעדיות ביחס לקשירת העסקה.

היקפן של חובות האמון המוטלות על מתווך הוא תלוי נסיבות, ובאופן כללי ניתן לומר כי  הוא נמוך מזה הנדרש משליח.

אם נציין כי למתווך, כמי שאמור לפעול לטובת הלקוח בקשר לעסקה אסור להשתמש  במידע שברשותו לרעת הלקוח ראו, ובכלל זה אסור לו לנצל מידע שהגיע לרשותו בעקבות שירותי התיווך שנתן על מנת להתחרות בלקוח או להפיק רווחים שאמורים היו להגיע לידי הלקוח.

בית המשפט פסק כי יבוא הסחורה המתחרה על ידי דני דלל בנסיבות המקרה מהווה  הפרה של חובות האמון שלו כמתווך. בעקבות התפקיד שמילא בעסקה ידע דני דלל מהיכן  מייבאת ציפי דבש את סחורתה, ובזכות קשריו במפעל הצליח בנקל להשיג בעבור  עצמו סחורה הדומה בצורתה ובאיכותה לסחורה שיוצרה בעבור ציפי דבש. בכך מעל דני דלל באמון שניתן בו, ועשה שימוש במידע שברשותו לרעת הלקוחה, ולמען התעשרות על חשבונה מכאן שגם העילה של הפרת חובת אמון מצד מתווך הוכחה בענייננו.

תחרות בלתי הוגנת

הדין הישראלי איננו מכיר בעוולה נזיקית כללית של תחרות בלתי הוגנת, אולם במסגרת  דיני עשיית עושר ולא במשפט הוכרה קיומה של עילה המאפשרת לאסור על תחרות בלתי  הוגנת ולתבוע את הרווחים שהופקו במסגרתה.

דרך התחרות בה בחר דני דלל מהווה, בנסיבות שהוכחו, היא תחרות בלתי הוגנת.

דלל תיווך בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני, ולאחר שלא היה שבע רצון מהעמלה שהוצעה לו,  החליט להתחרות בה (ועל ידי כך אף לנקום בה) וזאת באמצעות יבוא סחורה דומה עד  מאד לסחורתה, ושיווקה במחיר נמוך משמעותית מהמחיר שדרשה , ודוק. לא עצם התחרות הוא הפסול במקרה זה, אלא הדרך הבלתי ראויה בה בחר דני דלל להתחרות: במקום לעצב לעצמו או לבחור מבין שפע העיצובים הבלתי מוגנים העומדים לרשות הכלל, עיצוב המבדיל  בינו לבין ציפי דבש, הוא נטל עיצוב מוצלח משלה וביצע בו שינויים קלים. בעשותו כן פעל דני דלל באופן בלתי לגיטימי תוך הפרת חובת האמון וגניבת עין ובכך נהנה הוא שלא על פי זכות שבדין ממאמצי הייצור של ציפי דבש (בשל כך שבא אל המוכן).

גם אלמלא היותו מתווך בעסקה עם המפעל הסיני ניתן היה לראות במעשיו של דני  דלל  בנסיבות המקרה, משום תחרות בלתי הוגנת לעניין דיני עשיית עושר ולא במשפט וזאת בשל יצור מוצרים הדומים עד כדי הטעיה לאלו של ציפי דבש כאשר, לא כל שכן מדובר גם בנסיבות בהן התנהגותו מהווה הפרה של חובת אמון.

התערבות בקשרי המסחר עם המפעל הסיני

נפסק כי דני דלל הוא שעומד מאחורי ניתוק הקשר בין המפעל הסיני לבין ציפי דבש. פעולתו האקטיבית של דני דלל לניתוק יחסי המסחר שבין המפעל הסיני לבין ציפי דבש  מהווה עוולה כלפיה בשני מישורים:  ראשית, המעשה מהווה הפרה נוספת של חובת האמון שחב דני דלל לציפי דבש מכוח תפקידו כמתווך.

שנית, התערבותו של דני דלל ביחסים החוזיים שבין המפעל הסיני לבין ציפי דבש מהווה  עוולה של גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין הקובע: "מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

נפסק כי לא רק שדני דלל ידע כי הוא גורם לניתוק מוקדם מאד של היחסים החוזיים שבין  המפעל הסיני לדבש, אלא שהוא גרם בכוונת מכוון לניתוק זה. לפעולתו "אין כל צידוק מספיק " וזאת בשים לב לכך שהמעשה נעשה אך ורק על מנת לפגוע בציפי דבש.

פיצוי

ציפי דבש לא הביאה ראיות לגבי היקף מכירת המצעים לאורך השנים, וממילא אין לדעת מה הפגיעה שספגה במכירותיה. דבש לא הציגה כל ניתוח של הסיבות שהביאו להפחתת מכירותיה וזאת בשעה שהנתבעים טענו, ובצדק, שיש גורמים אחרים שיכלו לפגוע במכירות (כגון תחרות מצד יבואנים אחרים).

על כן פסק בית המשפט כי אין באפשרותו לפסוק פיצוי בגין נזק שהוכח בפועל.

כל שניתן לפסוק לטובת ציפי דבש הוא את הרכיבים הבאים:

א. פיצויים בלא הוכחת נזק בגין העוולה של גניבת עין בהתאם לסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות –  הפיצוי המקסימאלי בגין רכיב זה עומד על סך של 100,000 ₪ ובשים לב לחומרת העוולות שביצעו הנתבעים, להיותם מעשים מכוונים, ולקשיי ההוכחה  שניצבו בפני התובעים, מצא בית המשפט לנכון לפסוק אותו במלואו.

ב. השבת רווח מיבוא הסחורה המתחרה  – בנסיבות המקרה, סבר בית המשפט כי ניתן לפסוק  סעד זה במצטרף לפיצוי ללא הוכחת נזק (וזאת בשונה מהמצב בו היה נפסק פיצוי  על נזק שהוכח). הנתבע הרוויח מהמכירה,  ₪29,108 - אשר אותם פסק בית המשפט לטובת התובע .

ג. הוצאות בגין הצורך לאתר מפעל חלופי בסין -   בעקבות ניתוק היחסים עם המפעל  נאלצה ציפי דבש לאתר מפעל חילופי לייצור הסחורה. לא הוצגו בפני בית המשפט נתונים  מדויקים ביחס לעלויות הכרוכות בכך, וספק אם ניתן לכמת את כל העלויות הללו , דני דלל, טען בעדותו כי הוא נשא בהוצאות של  30,000 ₪ עת נדרש לסייע לציפי דבש ליצור יחסים עם המפעל הסיני. סביר להניח כי ציפי דבש נשאה לפחות בהוצאות דומות על מנת לאתר מפעל חילופי. על כן פסק לה בית המשפט 30,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

22 ביוני, 2011,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בסימן כלאים וגניבת עין במהלך שיווק

הפרת סימן מסחר בסימן כלאים וגניבת עין במהלך שיווק

תביעת הפרת סימן מסחר שהגישה ד"ר גב כנגד חברת נייט סליפ סנטר, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 22.6.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

נטען כי הנתבעים עשו הכלאה של חלק מסימן המסחר של התובעת 2 ("ד"ר גב") וחלק משם המותג הבינלאומי אותו מייבאת התובעת 1, והרשום כסימן מסחר לטובתה בישראל ("RELAXON") ויצרו לשימושם סימן מסחר שהוא בגדר "סימן כִּלְאַיִם" – המותג "ד"ר רילקס". בעשותם כן, לטענת התובעות, הם פוגעים בסימן המסחר הרשום (ולטענתם גם והמוכר היטב) של התובעות, מבצעות עוולות של גניבת עין והפרת חובה חקוקה, נוהגות בחוסר תום לב ומתעשרות שלא על פי זכות שכדין על חשבון התובעות.

בנוסף נטען כי במהלך שנת 2006 עובד הנתבעים הציג מצג כאילו כורסאות הנמכרות על ידם תחת המותג "ד"ר רילקס" הן כורסאות של "ד"ר גב" ובמקרה שני העתיקה הנתבעת 1 את העיצוב של חלקים מהקטלוג "ד"ר גב".

בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, נפסק כי לא הוצגה תשתית ראייתית המצדיקה הוצאת צו מניעה כנגד השימוש בסימן המסחר "ד"ר רילקס", שכן אין להטעיה בשל השימוש בסימן.

ואולם נפסק כי הוכח לפני כי לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 בשנת 2006, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין. מהטעמים אלו חייב בית המשפט את הנתבעת 1 בתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק לטובת התובעת 2, בסכום כולל של 200 אלף ₪.

בית המשפט לא מצא לנכון לעשות צו להוצאות. לעניין זה הביא בית המשפט בחשבון את מכלול השיקולים, לרבות השיקולים הבאים: התביעה התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה; התובעת 1, גם אם לא זכתה בסעד, הגישה תביעה שראוי היה כי תתברר; התנהגות הנתבעת 1 בעבר (קרי, בעת החדרת המותג לשוק) הייתה פגומה; הגשת התביעה על ידי התובעים נעשתה בשיהוי לא מבוטל; כל הנתבעים יוצגו על ידי בא כוח אחד.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

ההבדל בין גניבת עין להפר סימן מסחר

הטענות כנגד שימוש הנתבעים בסימן המסחר "ד"ר רילקס" הועלו בעיקר במסגרת העילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין (סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999). השוני בין העילות הללו הוא "במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם" (דברי השופט אשר גרוניס ברע"א 5454/02 טעם טבע (1998) טיבולי נ' אמבורזיה סופרהרב, פ"ד נז(2) 438, 450 (2003) (להלן: "עניין טעם טבע")).

האם יש בשימוש בסימן "ד"ר רילקס" משום הפרה של סימני המסחר "ד"ר גב" או "רילקסון"?

המבחן לקיומו של דמיון מטעה בדיני סימני המסחר הוא "המבחן המשולש", לאמור עלינו לבחון את המראה והצליל, סוג הסחורות וחוג הלקוחות ויתר נסיבות העניין.

בית המשפט פסק כי, הפעלת מבחן זה בנפרד ביחס לכל אחד מסימני המסחר הרשומים של התובעות מחייבת להגיע למסקנה כי לא הוכחה בענייננו הפרה לא של סימן המסחר "ד"ר גב" ולא של סימן המסחר "רילקסון". וזאת מהטעמים הבאים:

א. בית המשפט פסק כי לאחר המונח החוזר ("ד"ר"), קיים מונח שונה ("גב" לעומת "רילקס") הן מבחינת הכתיב, הן מבחינת הצליל והן מבחינת המשמעות. מונח זה יוצר אבחנה, הן מבחינת המראה והן מבחינת הצליל, בין סימני המסחר.

ב. נפסק כי המונח החוזר, "ד"ר", הוא תואר אשר, נעשה בו שימוש תדיר בתחומי המסחר לצורך תיאור עוסקים רבים (לדוגמא "ד"ר לק", "ד"ר שקשוקה", "ד"ר סובארו", "ד"ר פישר" ועוד). במצב דברים זה, לא ניתן לטעון כי יש ליחס משמעות של ממש לקיומו של מונח חוזר זה, וזאת גם כששני הסימנים משמשים באותו תחום פעילות, ומצויים בשימוש של מתחרים ישירים.

נפסק כי ככל שהדברים נוגעים לסימן המסחר "רילקסון", הרי שאכן קיים דמיון לכאורי הוא גדול יותר. למרות זאת, סבר בית המשפט כי התובעת 1 לא עמדה בנטל להוכיח קיומו של דמיון מטעה, וזאת מהטעמים הבאים:

א. מבחינת המראה, קיים הבדל ניכר בין דרך רישום סימן המסחר "רילקסון" לדרך רישום הסימן "ד"ר רילקס".

ב. ה"מוטיב החוזר" בשני הסימנים הוא אומנם דומיננטי מבחינת הצליל, אולם המדובר בסימנים המשמשים בעיקר לפרסומים בדפוס. מכאן שאת עיקר המשקל יש לתת, בנסיבות המקרה, לשוני בצורה, ולא לדמיון בצליל.

המרכיב החוזר בשני הסימנים , "relax", שבו מתמצה הדמיון, הוא מילה לועזית שמקובל להשתמש בה הן בחיי היום יומיום והן בעולם המסחר. היא קשורה למגוון דימויים רחב, ובהקשר בו עסקינן מתקשרת ל"נוחות" ול"רגיעה", שכורסאות ומערכות ישיבה אמורות לספק. במצב דברים זה, הקביעה כי רק לעוסק אחד, התובעת 1, תינתן הזכות להשתמש במונח זה לתיאור מוצריה היא מרחיקת לכך, ואינה רצויה.

מטרת סימני המסחר: סימן שהוא שעטנז של שני סימני קיימים ורשומים

הסימן מהווה הכלאה של שני סימני המסחר  ואולם, כפי שהפסיקה חזרה והדגישה, המבחן לעניין סימני מסחר, כמו גם המבחן לעניין גניבת עין, הוא, במקרה הרגיל, מבחן החשש להטעיית הציבור (ראו עניין טעם טבע, בע' 450). וזאת יש לזכור, הגם שסימן המסחר הוא זכות קניינית, הרי שבשונה מזכות היוצרים, תכליתו אינה להעניק בלעדיות בשימוש בסימנים ובצלילים המהווים את סימן המסחר, אלא להקנות לבעל סימן המסחר שליטה על השימוש במוניטין שסימן המסחר משקף.

מכאן, שבכפוף למקרים חריגים, אין לראות בעצם שימוש בסימן המסחר, ללא סכנה להטעיית הציבור, משום הפרה של זכויות בעל סימן המסחר (למקרה חריג, לגישת שופטי הרוב ראו ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314 (2004).

נפסק כי זה אין זה עניינם של דיני סימני המסחר למנוע מעשה ממין זה, כל עוד אין חשש להטעיית הציבור ליחס את המוניטין של אחד או שני בעלי הסימנים לבעל סימן הכלאים.

האם יש בשימוש בסימן "ד"ר רילקס" משום גניבת עין?

הטענה לביצוע עוולה של גניבת עין מחייבת הנחת תשתית עובדתית מתאימה. במקרה הרגיל, יש צורך להוכיח את דבר קיומו של מוניטין התובעת בשלב הראשון, ואת הסכנה להטעיית הציבור לייחס את המוניטין של התובעת לנתבע בשלב השני.

התנאים להוכחת מוניטין בסימן

התובעת 1 לא טרחה להביא ראיות של ממש להוכחת המוניטין שצברה, והסתפקה בהצהרת מנהלה, מר אליהו יגאל, כי המותג "רילקסון" מוכר בארץ עוד משנת 1993. ספק בעיני אם די בכך לשם הוכחת מוניטין, אולם נוכל להניח עניין זה בצריך עיון.

התובעת 2 הוכיחה קיומו של מוניטין. מוניטין זה הוכח הן מרמת ההיכרות הגבוהה של הציבור עם סימן המסחר של התובעת 2 לפי הסקר שערכה והן מההיקף העצום של השקעתה בפרסום סימן המסחר (כ- 14 מליון ₪ בין השנים 1999 – 2007).

התנאים להוכחת חשש להטעיה

נפסק כי התובעת 1 כלל לא ניסתה להניח בסיס ראייתי שיש בו כדי להתמודד עם השלב השני של הוכחת קיום העוולה: הצגת מצע ראייתי היכול לבסס מסקנה שפעולות הנתבעים, ובכלל זה השימוש במונח "ד"ר רילקס", יוצרים חשש להטעיית הציבור להאמין כי מוצרי הנתבעת 1 הם מוצרים של התובעת (קרי, שציבור הלקוחות מעניק בטעות למותג "ד"ר רילקס" את המוניטין שהוא מייחס למוצרי "רילקסון"). מכאן שטענת הנתבעת 1 כי בוצע כלפיה עוולה של גניבת עין, או כי יש חשש שהמשך השימוש בסימן "ד"ר רילקס" יהווה גניבת עין כלפיה,  לא הוכחה.

גם התובעת 2 לא הוכיחה כי יש חשש של ממש להטעיה של הציבור מעצם השימוש בסימן "ד"ר רילקס" על ידי הנתבעת 1. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, משך הזמן המשמעותי שחלף מאז החלה הנתבעת 1 להשתמש בסימן "ד"ר רילקס" ועד להגשת התביעה; שנית, הראיות שהובאו על ידי התובעת 2 להוכחת הסכנה להטעיית הציבור היו קלושות, ולא מספקות. אבהיר בקצרה כל אחד מטעמים מצטברים אלו.

גניבת עין וסימן שהוא שעטנז של שני סימני קיימים ורשומים

יתכן ששימוש בסימן כלאים, המשלב בין שמותיהם של שני עוסקים בעלי מוניטין בשוק, יהווה עוולה של גניבת עין, מאחר שיוכח כי הדבר מביא את הציבור להניח קיומו של שיתוף פעולה בין העוסקים הוותיקים, ובעקבות זאת לייחס למוצר או לשירות המסומן באמצעות מותג הכלאים את המוניטין של שניהם. לפיכך, אם היה מוכח כי השימוש בשם "ד"ר רילקס" מוביל את הציבור לסבור בטעות שהמדובר בשיתוף פעולה עסקי בין "ד"ר גב" ל"רילקסון", הרי שהיה מקום לשקול מתן צו מניעה על מנת למנוע הטעיה שכזו. אפס, לא רק שטענה כזו לא הוכחה באמצעות ראיות מתאימות, אלא שהיא אף לא נטענה על ידי באי כוח התובעים.

על כן נפסק כי לא הוכח שעצם השימוש בסימן "ד"ר רילקס" (לרבות הלוגואים שלו) מהווה הפרה של סימן המסחר "ד"ר גב" ו/או של סימן המסחר "רילקסון", ואף לא הוכח כי המשך השימוש בסימן "ד"ר רילקס" צפוי להביא להטעיית לקוחות, באופן שיכול להצדיק מניעתו מכוח העוולה של גניבת עין.

עשיית עושר ודיני הקניין הרוחני

בית המשפט פסק כי בשים לב לכך שמדובר באינטרס המוסדר בדיני הקניין הרוחני באופן מספק, לא ניתן לטעון שיש מקום להרחבת היקף ההגנה המשפטית באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט (עופר גרוסקופף, "הנשר והנסיכות – על היחס שבין דיני עשיית עושר ולא במשפט לבין דיני זכויות יוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס"ט) 201, וראו במיוחד עמודים 222 – 225).

גניבת עין באופן השיווק

בית המשפט פסק כי הוכח לפני לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 באותה תקופה, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין.

במקרה האחד, הציג עובד של הנתבעת 1 ביום 18.9.2006 מצג בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת 1, כאילו כורסאות הנמכרות על ידה תחת המותג "ד"ר רילקס" הן כורסאות של "ד"ר גב".

במקרה השני העתיקה הנתבעת 1 לערך בחודש ספטמבר 2006 את העיצוב של חלקים מהקטלוג של התובעת 2, ועשתה בהם שימוש בקטלוג שיצרה לקו המוצרים "ד"ר רילקס". נפסק כי הדמיון בין שני הקטלוגים איננו יכול להיות מקרי, וכי המדובר במעשה מכוון, שנועד, ועלול היה לגרום, להטעיה של ציבור הלקוחות.

הפיצוי בגניבת עין

בהעדר הוכחה בדבר גובה הנזק הממשי שנגרם לתובעת 2, או ההתעשרות שהפיקה הנתבעת 1, בית המשפט פסק, בעיקר משיקולי הרתעה, לחייב את הנתבעת 1 בפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, דהיינו 100,000 ₪, בגין כל אחת מההפרות הללו.

לעניין זה ראוי להדגיש כי המדובר בשני מעשים שונים, אשר התרחשו בסמיכות זמנים, בעת החדרת המותג לשוק, והיכולים ללמד על מדיניות מכוונת מצד הנתבעת 1.

נפסק כי הקושי הרב באיתור מעשים זדוניים כגון אלו, מחייב כי כאשר נתפס עוסק בקלקלתו, יוטלו עליו פיצויים בשיעור ממשי, שיש בהם כדי להוות משקל נגד לסיכויי התפיסה הנמוכים (לשיקולים לעניין קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק ראו עמית אשכנזי, "פיצויים ללא הוכחת נזק", יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס"ט) 573).

21 באפריל, 2011,

0 תגובות

הגנה זכות יוצרים על ביטוי קצר

הגנה זכות יוצרים על ביטוי קצר

תביעה שהוגשה על ידי חברת אירופלקס מערכות שינה מתקדמות בע"מ כנגד חברת האחים מנדלבוים. התיבעה נדונה בבית-המשפט המחוזי בחיפה, בפני סגן הנשיא גדעון גינת. ביום 21.4.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעת חברות העוסקות בייצור ובשיווק של מיטות ומזרנים בגין הפרת זכות יוצרים, "גניבת עין" ופגיעה במוניטין.

לטענת התובעת הביטוי "מערכות שינה מתקדמות", שהינו חלק משמה,  הומצא על ידה והוא מזוהה עם מוצריה. לפיכך, טוענת היא, כי השימוש בביטוי במסגרת הלוגו של הנתבעת 1 מהווה הפרה של זכות היוצרים של התובעת 1 ומטעה את הציבור.

הסעדים שהתבקשו הם צווי מניעה לגבי השימוש בביטוי "מערכות שינה מתקדמות" ובקטלוגים של התובעות ובכל חומר פרסומי אחר שלהן, וכן פיצויים בסך 500,000 ₪.

בנוסף טענו התובעות כי מזרני הנתבעת 1 הוצגו בחנותו של הנתבע 3 כמזרנים של התובעות ו/או תוך קישור מטעה למזרני התובעת 2 על ידי שימוש בשם "טמפור".

וכי שיווק מזרניה של התובעת 1 בחנותו של הנתבע 3 נעשה תוך מצג לפיו מזרניה של התובעת 2 מיוצרים מספוג זול ובכך יש משום לשון הרע.

נפסק:

התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2 נדחית, נפסק כי אין זכות יוצרים בביטוי "מערכות שינה מתקדמות".

התביעה כנגד הנתבע 3 מתקבלת בחלקה, נפסק כי התובעת 2 קיים חשש להטעיה בשימוש שעושה הנתבע 3 בשם טמפור.

ניתן צו מניעה כנגד הנתבע 3, לרבות איסור להציג את מזרני הנתבעת 1 בחנותו של הנתבע 3 כמזרנים של התובעות ו/או תוך קישור מטעה למזרני התובעת 2 על ידי שימוש בשם "טמפור".

בית המשפט חייב את הנתבע 3 לשלם לתובעות את הוצאות המשפט המתייחסות להליך נגדו וכן שכ"ט עו"ד בסך 26,000 ₪.  אין צו בדבר הוצאות בין יתר בעלי-הדין.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

סוגי היצירות להן מוענקת הגנת זכות יוצרים

הן על פי הדין הקודם והן על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007 מוענקת הגנה לחמישה סוגים של יצירות: יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט (סעיפים 1 ו-19 לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיפים 4(א)(1) ו-4(א)(2) לחוק החדש). 

דרישת המקוריות

ההגנה מוענקת ליצירה מקורית בלבד. "מקוריות" התפרשה בפסיקה כיצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה. "אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי" (רע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251 , 258 (1993)).

הגנה על ביטוי קצר

דיני זכות יוצרים מגינים על ביטוי מקורי ויצירתי.  ההגנה אינה קיימת לגבי עובדות, רעיונות והמאמץ הכרוך באיסופם של אלה ובהצגתם. בהתאם לכך ביטוי עובדתי מקובל לא יזכה להגנה. ההשקפה, שאומצה בפסיקה, היא שביטוי רגיל או משפט מקובל חסרים מידת המקוריות המינימאלית הדרושה לצורך קיומה של זכות יוצרים.

בהמשך לקו מחשבה זה נשללה ההגנה מכוח דיני זכות יוצרים ממשפטים או ביטויים קצרים, כאשר הגדרת המונח קצר תלויה בנסיבות המקרה.

על אף שמידת היצירתיות הנדרשת היא מזערית, רצף של מילים בודדות לא יהיה, בדרך כלל מוגן בזכות יוצרים. הטעם לכך הינו, שרעיון, בניגוד לדרך ביטויו, אינו מוגן בזכות יוצרים (סעיף 5 לחוק), ובמילים ספורות יימצא לרוב איחוד בין הרעיון לביטוי שבו.

הפסיקה הכירה בקיומה של הגנה לרצף קצר של מילים, במקרים חריגים בהם הן מהוות חלק מיצירה, ובשל מידת הייחודיות והמקוריות שיש בהן הן הופכות לחלק המהותי והעיקרי של אותה יצירה.

כך למשל בת"א (מחוזי ת"א יפו) 2378/98 אקו"ם נגד ראובני פרידן הוכרה הגנה בצירוף המילים "הופה הולה הולה הופה". כך למשל בת"א (שלום ת"א יפו) 59229/96 אקו"ם נגד פלד תקשורת הוכרה הגנה במשפט "אין סוסים שמדברים עברית".

נפסק כי הביטוי "מערכות שינה מתקדמות" נופל בגדר הכלל. הוא מגדיר מוצר. הביטוי נועד להעיד על כך, שהתובעת 1 אינה מוכרת רק מזרנים אלא מערכות שינה בשלמותן, כולל מיטות עם מנגנונים מתכווננים, מערכות מסאז' ושכלולים נוספים ועל כן מידת המקוריות בביטוי אינה מספיקה כדי לתת לו משמעות מעבר להגדרה של מוצר, שכולל מספר רכיבים.

על כן, נפסק כי הביטוי "מערכות שינה מתקדמות" אינו מוגן בהגנת זכות יוצרים.

מטרת עוולת גניבת עין

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות קובע, כי: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

המוקד של עוולת גניבת העין, על-פי לשונה, הוא בחשש מפני הטעייה. העוולה קמה, מקום בו אדם גורם לכך שנכס או שירות מבית מדרשו, ייחשבו בטעות כנכס או שירות של אחר. ואולם, לא תוטל אחריות מכוח עוולה זו, אלא מקום בו רכש האחר מוניטין בנכס או בשירות, לאמור – "כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-הנפגע" (ע"א 5792/99 עיתון "משפחה" נ' עיתון "משפחה טובה").

יסודות עוולת גניבת עין

שניים הם, איפוא, יסודות עוולת גניבת העין: מוניטין וחשש סביר להטעיה.

נפסק לגבי דרישת המוניטין, כי התובעות לא הביאו כל ראיה, למעט עדותו של מנכ"ל התובעת 1, לכך שהתובעת 1 רכשה מוניטין בשוק מוצרי השינה, וכי מוצריה (בלבד) מזוהים עם הביטוי "מערכות שינה מתקדמות".

ונפסק כי גם היסוד של חשש סביר להטעיה אינו מתקיים, שכן החזות של הלוגו של הנתבעים בכללותו שונה באופן מובהק מחזות סימן המסחר של אירופלקס כשמתחתיו הביטוי. על כן דחה בית המשפט את הטענה כי יש בהכללת הביטוי בלוגו של הנתבעת 1 כדי לגרום לכך, שמוצריה ייחשבו בטעות כמוצריה של התובעת 1.

אופן שיווק מוצריה של התובעת 1 בחנות של הנתבע 3

בית המשפט קיבל את טענות התובעות בדבר שיווק מוצרי הנתבעת 1 באופן מטעה.  וקיבל את טענות התובעת כי הנתבע 3 הציג בחנותו את מזרני הנתבעת 1 כמזרנים של התובעות ו/או תוך קישור מטעה למזרני התובעת 2 על ידי שימוש בשם "טמפור". אולם בית המשפט פסק כי אין מקום לסעד של פיצויים בגין גניבת עין, אלא לסעד של צו מניעה בלבד.

21 במרץ, 2011,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר וגניבת עין בבקבוק יין

הפרת סימן מסחר וגניבת עין בבקבוק יין

תביעת הפרת סימן מסחר שהגישה חברת יקב רימון בע"מ כנגד חברת טעמי הגליל בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט יהודה זפט. ביום 21.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

הנתבעים משווקים יינות מפרי הרימון שלטענת התובעת מהווים חיקוי מטעה של יינות רימון שהיא משווקת. על כן הגישה התובעת תביעה לצו מניעה האוסר על הנתבעים לייבא ו/או לייצר ו/או לשווק את המוצרים המפרים ולהורות על השמדת המוצרים המפרים, להורות לנתבעים למסור דין וחשבון על היקפי הייצור והשיווק של המוצרים המפרים ולחייב את הנתבעים לשלם לתובעת פיצויים בגין נזקים שגרמו לה בצירוף פיצוי בסך 100,000 ₪ מכוח הוראות סעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999 ופיצוי בסך 100,000 ₪ מכוח הוראות סעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007.

התביעה נדחתה. נפסק כי אין חשש שציבור הלקוחות הרלבנטי יטעה לחשוב שהיינות המשווקים על ידי הנתבעת הם של התובעת או קשורים אליה. בנוסף נפסק כי התובעת תשלם לנתבעים את הוצאות המשפט, ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הפרת סימן המסחר

בית המשפט פסק כי ההשוואה בין התווית הנטענת להיות מפירה לבין סימן המסחר נעשית בהתחשב במכלול הרכיבים שעל התווית, ואפילו קיים דמיון מה בין האיור שעל תווית הבקבוק המשווק על ידי הנתבעת לבין האיור הכלול בסימן המסחר, אין בו כדי להוות דמיון מטעה בין התווית של הנתבעת לבין סימן המסחר.

על כן, דחה בית המשפט את טענות התובעת לעניין הפרת סימן המסחר הרשום.

גניבת עין

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, קובע: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

כדי לזכות בתביעתה בעילה של גניבת עין על התובעת להוכיח שיינות הרימונים שהיא משווקת רכשו מוניטין וקיים חשש שציבור הלקוחות יטעה לחשוב שיינות הרימונים המשווקים על ידי הנתבעת הם מתוצרת התובעת או קשורים אליה.

אופן ההשוואה בין המוצרים

בית המשפט פסק כי צורת בקבוק התובעת אינה ייחודית ומקובלת בשוק היינות ועל כן לא תינתן הגנה לצורה זו. יתר על כן, התובעת לא רשמה מדגם על צורת בקבוקי היין שהיא משווקת.

השוואה בין הבקבוקי התובעת מעלה כי הם שונים באופן מהותי מהרכיבים המופעים על תווית בקבוק היין המשווק על ידי הנתבעת. נוכח כל אלה, נראה כי אין דמיון מטעה בין התוויות של הנתבעת לבין התווית של התובעת.

בשל מחירו הגבוה של יין הרימונים (100 ₪), לקוח המעוניין לרכוש יין רימונים בודק את תוית המוצר בטרם רכישתו ואינו בוחר את המוצר על פי צורת תחתית הבקבוק.

על כן נפסק כי, הדמיון בין האיורים על שרוול הבקבוקים אינו מבסס חשש שצרכנים יחשבו בטעות שבקבוקי היין של הנתבעת הינם של התובעת.

המוניטין במוצר

נפסק כי יין הרימונים של התובעת רכש מוניטין. עם זאת, נוכח מסקנת בית המשפט לפיה אין חשש שציבור הלקוחות הרלבנטי יטעה לחשוב שהיינות המשווקים על ידי הנתבעת הם של התובעת או קשורים אליה, דין התביעה להידחות  גם בעילות של גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט והטעיית הצרכנים.

13 במרץ, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

תביעה שהגישה חברת H.Stern כנגד חברת א.נ.ארניל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 13.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

אחד התכשיטים המצליחים והיותר מוכרים של התובעות הינה טבעת בשם "ג'וליאנה", בה משולבים שלשה אלמנטים. הנתבעים משווקים טבעת שאף היא משלבת את שלושת האלמנטים האמורים, בהבדל קטן.

התובעות טוענות, כי יש בטבעת זו משום העתקה של העיצוב הייחודי של טבעת ג'וליאנה, למעט הבדל זניח – לשיטתן, ועל-כן יש בייצורה ובשיווקה משום הפרה של סימן מסחר רשום, שאף מוכר היטב בישראל; עוולה של גניבת עין; הפרה של זכויות יוצרים; עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעות; דילול וגזל המוניטין של התובעות; והטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

נפסק:

התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס לעילה של הפרת זכות יוצרים.

ניתן צו לפיו על הנתבעים לחדול ולהימנע, בעצמם או באמצעות אחרים, במישרין או בעקיפין, מכל עיסוק מסחרי בטבעת המפרה.

ניתן צו לאיסוף והתכת הטבעות המפרות, וכן השמדת תבניות היציקה והגלופות, וזאת בנוכחות נציגי התובעות, תוך 45 יום ממועד מתן פסק-דין זה.

הנתבעים ישלמו לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪, וכן את הוצאותיהן, אותן יישום הרשם.

בנוסף, כאמור, על התובעות לבחור בין שני סעדים חלופיים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

נקודות מרכזיות:

האם הפרו הנתבעים את סימן או סימני המסחר הרשומים של התובעות?

התובעות טוענות כי הנתבעים מפרים את סימני המסחר שלהן בדמות הכוכב, על-פי הגדרת ההפרה שבסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972: "'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר"

הנתבעים אמנם אינם משתמשים ב"סימן מסחר רשום" של התובעות והשאלה היא האם שימוש במגן דוד הינו, לעניינו, שימוש "בסימן הדומה לו" בידי מי שאינו זכאי לכך. בית המשפט פסק כי התשובה לכך, הינה בשלילה.

המבחנים שהציבה הפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימנים מכונים "המבחן המשולש" – מבחן מצטבר המורכב משלושה מבחנים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין ה"מבחן המשולש" הוצג לראשונה בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק אגודת ישראל בע"מ, פ"ד יט(2) 673, 675 (1966). כן ראו, למשל, רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 453-451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע).

מבחן המראה והצליל

בעניין טעם טבע, בעמ' 451, נקבע כי זהו המבחן המרכזי מבין השלושה, וכי: "אין מדובר בהשוואה מדוקדקת... יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם."

בין הכוכב בעל חמשת הקודקודים לבין הכוכב בעל ששת הקודקודים קיים דמיון מסוים. בעיקר נכונים הדברים כאשר מדובר בהטבעות – קטנטנות – של היטלי הכוכבים.

עם זאת, כאשר מדובר בתכשיטים כגון טבעות, אשר מטבעם הינם קטנים, והפרטים המבחינים בהם הינם זעירים, ואשר בשל מחירם הגבוה ביחס לגודלם הם נבחנים בקפדנות ובדקדקנות על-ידי רוכשיהם הפוטנציאליים – יש לייחס חשיבות רבה גם להבדלים מזעריים בין תכשיט אחד למשנהו, וכך גם להבדל – כבענייננו – במספר הצלעות.

בנוסף, בעניין טעם טבע ציין השופט גרוניס כי המשקל היחסי שיינתן להיבט החזותי לעומת סוגיית הצליל או שמם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, והבחין בין שני סוגי מוצרים: "הסוג האחד הינו מוצרים המונחים דרך כלל על המדף שצרכנים יכולים ליטול אותם באופן חופשי, ואילו הסוג השני הוא מוצרים המצויים מעבר לדלפק אשר על-מנת לקבלם יש צורך להיעזר במוכר. במהלך דו-השיח עם המוכר נדרש הצרכן להגות את סימן המסחר המתייחס למוצר שהוא חפץ בו. הצורך לבטא את סימן המסחר על-פה והסכנה לטעות או לבלבול מגבירים את המשקל שיש ליתן לדמיון בצליל ביחס לסימנים של מוצרים מן הסוג השני. לעומת זאת ביחס לסימנים המתייחסים למוצרים מן הסוג הראשון יש לשים דגש דווקא על הדמיון החזותי, שהרי הצרכן נוטל את המוצרים לאחר שהוא מתבונן בסימנים המופיעים על גבי אריזתם." (ר' שם, בעמ' 452).

בית המשפט פסק כי בענייננו, לאור זאת, יש לשים דגש מיוחד להבדלים בין שמות הסמלים.

מבחן סוג הסחורות

בית המשפט פסק כי אין מחלוקת שסוג הסחורות – תכשיטים – משותף וזהה לשני הצדדים, התובעות והנתבעים. עם זאת, ביחס למבחן סוג הסחורות נקבע כי כאשר מדובר במוצרים אשר עלותם גבוהה, יטו הצרכנים לבצע בדיקה מעמיקה יותר ולהשוות בין המוצרים השונים בשוק בטרם ביצוע העסקה (ר' בעניין טעם טבע, בעמ' 453, מול האות ג', והאזכורים שם).

נפסק כי דברים אלה נכונים לענייננו. צרכנים המתעניינים ברכישת טבעת משובצת יהלומים, בודאי כאלה המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות – המתומחרים כיקרים מאד ביחס לשוק – אינם עושים זאת בחטף.

מבחן חוג הלקוחות

התובעות מיתגו את עצמן במשך שנים ארוכות כפונות לחוג לקוחות מסוים, ובמקומות מסוימים בלבד – בשדה התעופה הלאומי ובמלונות יוקרה; זאת, בשונה מהנתבעים, שפנו תמיד ללקוחות באופן בלתי אמצעי ונגיש, ותימחרו את מוצריהן בהתאם – ברמת מחירים נמוכה משמעותית מתימחור תכשיטי התובעות.

לקוחות המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות יודעים בוודאי כי את תכשיטיהן של התובעות ניתן לרכוש רק בחנויות שבבעלותן, ולכן אין חשש כי לקוח של התובעות הנכנס לחנויות הנתבעים ייטעה לחשוב כי אלה החלו לשווק את תכשיטי התובעות, ובכללן ג'וליאנה.

מבחן יתר נסיבות העניין

נוסף על שני המבחנים הנזכרים לעיל, מבחן זה מאגד את הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא נדונו במבחנים הקודמים. נפסק כי בעניין זה ניתן לציין כי הנתבעים אינם נוקטים בדרכי פירסום ושיווק כגון אלה בהם עושות התובעות שימוש, ולמעט תמונות באתר האינטרנט שלהם, לא הוצגו בפני בית-המשפט צילומים של תכשיטי הנתבעים אשר בגינן עלול לטעות צרכן פוטנציאלי ולהתבלבל בין מוצרי הצדדים.

מבחן "השכל הישר"

הפסיקה הכירה במקרים מסוימים במבחן רביעי – הוא מבחן "השכל הישר" – במסגרתו עשוי בית-המשפט להכיר בהפרה אף במקרים בהם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל, וזאת כאשר המסר הרעיוני העומד בבסיס הסימן המפר דומה מהותית למסר העולה מהסימן של התובע (ראו בעניין טעם טבע, בעמ' 453). ומההן ניתן להכיר בלאו בענייננו: אם ניתן לייחס תכונות קונספטואליות לעבודות האומנות התכשיטנית, הרי שהמסר הרעיוני הנובע משימוש בכוכב, שמן של התובעות, שונה לחלוטין מהמסר הרעיוני הנובע מהשימוש במגן-דוד כסמל לתכשיטים שיוצרו בישראל.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הפרו את סימני המסחר הרשומים של התובעות.

האם הפרו הנתבעים סימן מסחר מוכר היטב של התובעות?

לטענת התובעות, סימן הכוכב (או הכוכבים) זכאי להגנה כסימן מסחר מוכר היטב, בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר: "סימן המוכר היטב בישראל... לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק."

מעבר לקביעה הכוללנית כי "בין השאר" יילקחו בחשבון שני השיקולים המנויים לעיל, החוק הישראלי, כמו גם אמנת פריס והסכם הטריפס – הם מקורות ההגנה על סימן מסחר מוכר היטב – אינם מספקים מענה מדויק לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב ומהם התנאים המגדירים סימן מסחר כמוכר היטב - ת"א (ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פסקה ה' (פורסם בנבו, 25.4.2010) (להלן: "אנג'ל נ' ברמן ".

התובעות הציגו שימוש רב וארוך בסימן הכוכב בתכשיטיהן, כמו גם שימוש בסימן בפירסום ובשיווק של התכשיטים.

עם זאת, במהלך הדיון הציג בא-כוח הנתבעים ראיות לא מעטות לשימוש בסימן הכוכב על-ידי אחרים, הן בעבר – אפילו הרחוק, והן בהווה – בשווקים רבים ושונים בעולם, בעיקר במזרח אירופה, ובפרט בארצות ברית-המועצות לשעבר (ביניהם מפורסמים מאד כגון CHANEL).

בנוסף, טענו הנתבעים, כי השימוש בסימן הכוכב הינו בסיסי מאד בתכשיטנות, והטבעתו הינה אחת מפעולות הצורפות הראשונות שנלמדות בבתי-ספר לצורפות.

על כן נפסק כי התובעות לא הוכיחו ברמה המחויבת בדיני הראיות האזרחיים (51%) כי סימן הכוכב הינו סימן מסחר מוכר היטב שלהן, דווקא.

האם ביצעו הנתבעים עוולה של גניבת עין?

שניים הם היסודות אותם נדרשות התובעות להוכיח בעוולת גניבת העין: המוניטין של התובעות בטבעת ג'וליאנה; והחשש הסביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטבעות של התובעות והנתבעים (ר' ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 942 (2001) (להלן: עניין עיתון משפחה).

מוניטין

באשר ליסוד הראשון – הוכחת המוניטין – נקבע כי על התובעות להראות, בראש ובראשונה, כי הטבעת שלהן הינה בעלת אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף, ושהציבור מקשר אותה עם מקור מסוים – שהינו הן – אפילו אינו מזהה את המקור בשמן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232 (1991) (להלן: עניין פניציה); וכן בעניין עיתון משפחה, בעמ' 942).

התובעים הציגו עדויות במצביעות על הקישור – הנדרש לשם הוכחת מוניטין – בין תיאור הטבעת בעל-פה לבין הטבעת עצמה ואף למקור הטבעת – הוא התובעות.

ואולם, לשם הוכחת המוניטין נידרש להראות כי הציבור הוא שמקשר בין התיאור והמוצר לבין המקור, ועדויות שהציגו התובעים מתארות את הקישור האמור בקרב זבני החנויות שמשווקות חיקויים של אותו המקור – שלהם עניין ואינטרס מיוחד ועודף בהכרת המוצר, כמו גם מקורו, ביחס לכלל הציבור.

החיקויים עצמם – אין בהם משום עוולה של גניבת עין (ר' עניין פניציה, בעמ' 232), אלא יש בהם, בקישור בין תיאור הטבעת לבין התובעות ובכינוי הטבעת בשם התובעות אף בפי החקיינים, משום ראייה לקיומו של מוניטין, שפגיעה בו – בדרך של הטעיית הציבור – היא שמקימה את העוולה.

חשש להטעיה

המבחן הנוהג לבחינת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור במסגרת עוולת גניבת העין זהה למבחן הנוהג בבחינת הדמיון בין סימני מסחר, קרי – "המבחן המשולש", המורכב, כזכור, ממבחני המראה והצליל, מבחני סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ר' עניין עיתון משפחה, בעמ' 949).

למרות הזהות בין המבחנים, עמד בית-המשפט העליון בעבר על ההבדל, לעניין יסוד ההטעיה, בין עוולת גניבת העין לבין הפרת סימן מסחר, ככל שהדבר נוגע לשוני חזותי במכלול מרכיביו של המוצר. השופט א' גרוניס, בעניין טעם טבע, בעמ' 451-450, אף התייחס מפורשות למשמעות אריזת המוצר: "על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם. כלומר, בתביעת הפרה יש ליתן משקל נמוך יותר, או במקרים מסוימים לא ליתן משקל כלל, למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם...".

בית המשפט פסק כי אין במכלול מעשיהם של הנתבעים כדי להביא לחשש סביר שהציבור יטעה לחשוב שטבעת הנתבעים היא מתוצרת התובעות.

התובעים לא הציגו ראיות לכך: - שהנתבעים משתמשים בשם הטבעת או בשמן של התובעות; - שהם משווקים את הטבעת שלהם בקשר כלשהו לטבעת התובעות או לתובעות עצמן; - או שלקוח כלשהו טעה והתבלבל בין התובעות לנתבעים ובין טבעותיהם.

נוסף על כך, התובעות משווקות את תכשיטיהן בחנויות שבבעלותן בלבד. לקוחותיהם, הקיימים והפוטנציאליים, בודאי יודעים זאת, שכן התובעות מיתגו עצמן כיצרני תכשיטי יוקרה מובילים. לפיכך, החשש כי לקוח פוטנציאלי ייכנס לחנות של הנתבעים וייטעה לחשוב שראה שם תכשיט של התובעות – הינו בלתי סביר.

אשר-על-כן, דחה בית המשפט את טענות התובעות אף בדבר גניבת-עין.

חוק זכויות יוצרים ביחס למוצרים שכשירים להירשם כמדגם

טענה מקדמית שהעלו הנתבעים בסיכומיהם (טענה שהינה משפטית גרידא, ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית): לשיטת הנתבעים, בענייננו חל סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, לפיו חוק זה אינו חל לגבי מדגמים הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים והמדגמים, שכן הטבעת הינה פריט אופנתי הראוי להירשם כמדגם – ורישום שכזה לא נעשה על-ידי התובעות.

לתמיכה בטענתם זו, הפנו הנתבעים לפסיקה קודמת [למשל, ת"א (ת"א) 1311/04 אלקריף נ' יומטוביאן יעקב – אופנת טריפ (פורסם בנבו, 19.4.2010); וכן פסיקתי בעניין ת"א (ת"א) גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 16.4.2009)].

סעיף 22(1) קובע בזו הלשון: "חוק זה לא יחול על סימני-אמצאה הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים וסימני-האמצאה, 1907, פרט לסימני-אמצאה שאם, אמנם, ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כמודלים או כדוגמאות המוכפלות על-ידי פרוצס תעשייתי"

על-פי תצהיר עדת התביעה, לפיו ייצור תכשיטי התובעות הינו "ידני ופרטני", הרי שטבעת ג'וליאנה אינה עונה על הסיפא של ההגדרה המחייבת רישום, באשר אינה מהווה דוגמא המוכפלת על-ידי פרוצס תעשייתי.

ודוק: על-פי הגדרת "מדגם" בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (שהחליפה את חוק הפטנטים וסימני האמצאה, 1907) – מדגם, כעקרון, כולל גם עבודת יד: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

נמצא שהמחוקק הישראלי עמד על כך שרק לגבי מדגמים שנוצרו בתהליך תעשייתי, ולא בעבודת-יד, לא יחול חוק זכות יוצרים. בנוסף, עיון בפסיקה, [ר' גם, למשל, ת"א (נצ') 552/90 שדה-שוורץ נ' מאוזנר, פ"מ תשנ"ד(3) 147, 159-154 (1992)[, מלמד כי הקביעות לגבי הצורך ברישום פריטים אופנתיים כמדגמים התייחסו – כולן – לפריטי לבוש בלבד, ר' גם בעמ' 94-92 לספרו של טוני גרינמן זכויות יוצרים (2003)].

הפסיקה נוהגת להחיל את הוראת סעיף 22 לגבי בגדים, וזאת בשל כך שבגד הוא מוצר שימושי, שצורתו מוכתבת בעיקר על-ידי שיקולים פונקציונלים וצורת הגוף.

לא כך הדבר בעניין תכשיטים, ואין דין תכשיטים כדין אופנת לבוש.

למסקנה דומה הגיעה גם השופטת ארבל בהמ' (ת"א) 11001/95 מיכל נגרין עיצובים בע"מ נ' שארם – תכשיטים ישראליים מקוריים בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.1995) (להלן: עניין מיכל נגרין).

זכויות יוצרים בטבעת ג'וליאנה

לשם הגנה על טבעת ג'וליאנה בזכויות יוצרים נדרש ראשית להכיר בה כיצירה מוגנת.

בית-משפט זה הכיר בעבר בתכשיטים כיצירה אומנותית הראויה להגנה, כל עוד מדובר ביצירה מקורית וייחודית (ר' עניין מיכל נגרין, בפסקה 3 להחלטה).

על-פי הפסיקה, מקוריות מורכבת משניים: 1. יצירה עצמית (להבדיל מהעתקה); 2. יצירתיות, או משאב רוחני השקול ליצירתיות. באשר ליצירה העצמית – התובעות הציגו בפני בית-המשפט ראיות, שלא הופרכו, לכך שמדובר בתכשיט פרי עיצובן. באשר לדרישת היצירתיות – כאמור לעיל, בפרק העובדות, טבעת ג'וליאנה מתאפיינת בשלושה אלמנטים, אשר נטען כי שילובם הינו מקורי וייחודי, ולפיכך זכאי להגנה.

לפיכך קבע בית המשפט כי טבעת ג'וליאנה הינה יצירה מקורית הראויה להגנה על זכויות יוצריה, וזאת בשל השילוב הייחודי והמקורי של שלושת האלמנטים.

ודוק: אין בקביעה זו כדי להקנות זכויות יוצרים באלמנט מסוים מבין שלושת האלמנטים, אלא על שילובם של השלושה בטבעת.

הפרת זכויות היוצרים – העתקה

העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני אלה: 1. "גישה" או נגישות של הנתבע ליצירת התובע; 2. דמיון מהותי בין יצירת הנתבע ליצירתו הקודמת של התובע.

כאמור, התובעות הציגו בפני בית-המשפט פרסומים רבים ונפוצים של טבעת ג'וליאנה, בארץ ובעולם, ומשכך אין ספק שלנתבעים הייתה גישה ליצירת התובעות.

שאלה מורכבת יותר היא האם קיים בין טבעות הצדדים דמיון מהותי. דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים כאשר: הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970) (להלן: עניין אלמגור))

בהמשך הדברים בעניין אלמגור קבע השופט י' כהן כי: "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

גישה זו, של בחינת הדמיון המהותי בין היצירות כמכלול – בשונה מהשוואת רכיביהן – היא הגישה שאימץ בית-המשפט העליון כדרך המלך, בעיקר ביצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיביהן עדיפה על-פני פירוקן לרכיבים והשוואתם בנפרד ]ר' ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 590 (2000)[.

בודאי נכונים הדברים כאשר מדובר ביצירה שההגנה על זכויות יוצריה הוקנתה בשל שילוב ייחודי ומקורי של אלמנטים, ולא לאלמנטים עצמם.

כך גם בענייננו – יש לבחון ולהשוות את טבעות הצדדים כמכלול, המאופיין והמיוחד בשילוב שלושת האלמנטים. בית המשפט פסק כי בין הטבעות קיים דמיון מהותי, שכן הנתבעים לא הצליחו להצביע ולו על תכשיט אחד נוסף, שלהם או אחרים, בו משולבים שלושת האלמנטים. אין זה סביר ששילוב האלמנטים רק בטבעת זו הינו פרי של סיבה אחרת חוץ מהעתקת השילוב מטבעת התובעות.

במובן זה, השוני בפרטי רכיב הכוכב, אין בו כדי לערער ולהפחית מהדמיון המהותי בין טבעות הצדדים, ומהמסקנה כי הנתבעים העתיקו את טבעת התובעות.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעות בטבעת ג'וליאנה.

סעד כספי - פיצוי

התובעות ביקשו פיצוי בלא הוכחת נזק בגובה 20,000 ₪, מכוח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים; וכן הוצאת צו למתן חשבונות, המורה לנתבעים להגיש דו"ח מפורט, בתצהיר, שתוכנו מאומת על-ידי רואה-חשבון, ביחס לכמות הטבעות המפרות שנמכרו על-ידי הנתבעים ולכלל התמורה בגין מכירות אלה.

סעדים אלה הינם סעדים חלופיים, ואין האחד יכול לבוא ביחד עם השני, שכן אז יהא זה משום כפל פיצוי לתובעות בגין הפרת זכויות היוצרים שלהן. יפים לכך דברי השופט לנדוי, בפרשת דפוס ניאוגרפיקה [ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 893-892 (1957)]: "שלוש הן התרופות הכספיות אותן יכול בעל זכות-יוצרים לתבוע עקב הפרת זכותו: (א) פיצויים על הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, בהתאם לסעיף 6 של חוק זכות יוצרים, 1911... (ב) מתן חשבונות על-ידי הנתבע, על הריווח שזה הפיק מן ההפרה... (ג) ... ... תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו, ועל-כן אי-אפשר לתבוע יחד את התרופות (א) ו-(ב)... הטעם לדבר הוא, שבתביעה למתן חשבונות יש משום מחילת ההפרה, בעוד שתביעת פיצויים מבוססת על עובדת ההפרה. לשון אחרת, תביעה לתשלום המגיע בהתאם לחשבון אינה תביעת נזיקים, אלא תביעה מעין-חוזית, בה תובע בעל-הזכות מאת המפר מה שהלה גבה עבורו, על יסוד 'עשיית עושר ולא במשפט'."

משלא פירטו התובעות את נזקן בגין ההפרה, נותרו בפניהן שני הסעדים החלופיים האמורים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

משציינו התובעות בסיכומיהן שהן חוזרות על כל הסעדים המבוקשים בפרשת התביעה, נראה שכדי לסיים תובענה ישנה זו, עדיף כיום לבחור בתשלום הפיצוי הסטטוטורי.

בית המשפט פסק כי אם תודענה התובעות כי ברצונן לבחון את סעד השבת הרווחים, יוצא צו למתן חשבונות, תוך 30 יום מיום מתן הודעת התובעות.

1 בפברואר, 2011,

0 תגובות

גניבת עין בשם המסחרי אורט

גניבת עין בשם המסחרי אורט

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, א' פרוקצ'יה, נ' הנדל (עא 5207/08) – 1.2.2011

תחום: גניבת עין בשם המסחרי אורט

נושאים: מטרת עוולת גניבת העין, יסודות עוולת גניבת העין, יסוד ה"מוניטין", זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין, הבעלות במוניטין, יסוד ה"הטעייה", מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, מבחן יתר נסיבות הענין, הגנת שימוש בתום לב בשם לתיאור העסק

עובדות:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא ג' גינת). שעניינו מחלוקת בזכות לשימוש בסימן "אורט", המשמש בשמותיהם של שני הגופים אורט ישראל ו World ORT.

ההליך בבית המשפט המחוזי:

בבית המשפט המחוזי ביקשה אורט-ישראל, בתמצית, למנוע מארגון אורט-עולמי להציג את עצמו בישראל או לפעול בישראל תוך שימוש בשמות "אורט", "ORT" ונגזרותיהם. התביעה התבססה בעיקר על עוולת גניבת העין.

המחלוקת נוגעת לזכות השימוש בישראל של אורט-עולמי בסימן "אורט", הכתוב באותיות עבריות או אנגליות (ORT), במסגרת פעילותה לגיוס תרומות ועשיית שימוש בכספי תרומות.

בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי אורט-ישראל היא גוף נפרד ועצמאי, שאינו נתון לשליטת אורט-עולמי. מכך הוא הסיק, כי פעילותה הענפה של אורט-ישראל, תוך שימוש בסימן "אורט", הקנתה לארגון הפנים-מדינתי מוניטין בסימן זה, ולו בלבד.

וכך נקבע, כי אורט-ישראל היא בעלת זכויות מוניטין בלעדיות בסימן "אורט" בישראל, ואילו אורט-עולמי לא הוכיחה כי יש לה חלק במוניטין זה.

ועל כן אסר בית המשפט על ארגון אורט-עולמי לעשות שימוש בסימן "אורט" או "ORT".

בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת כי השימוש בשם "אורט העולמי", או "World ORT", מהווה שימוש מותר בשמה הנכון.

ארגון אורט-עולמי חוייב בהוצאות ההליך ושכר טרחה בסך 146,000 ₪ בתוספת מע"מ.

נפסק:

הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בטל.

פועל יוצא מכך הוא, כי בפעילותה בישראל, רשאית World ORT להשתמש בשמה המלא, באנגלית בלבד, הכולל את המילים "World ORT", ובלא כל תוספת בעברית, באופן המבטא את היותה ארגון אורט עולמי, להבדיל מארגון פנים-מדינתי בישראל. הסמל בו משתמשת אורט-עולמי נכון לעת זו עונה על התנאים האמורים.

אורט ישראל תשא בשכ"ט עו"ד המערערת בשתי הערכאות בסך 40,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות:

מטרת עוולת גניבת העין

הערך המוגן בעוולת גניבת העין נועד לפרוש על אדם את הגנת החוק מפני פגיעה בזכות שרכש במוניטין של עיסקו. הגנה זו עיקרה בהכרה בזכותו של בעל עסק לשמור על תדמיתם החיובית של המוצר או השירות שהוא מספק, הן בעיני הציבור, ככלל, והן בעיני ציבור הלקוחות המבקש לרכוש את המוצר או השירות, בפרט. הגנת החוק מותנית בהוכחת שני יסודות: ראשית, כי העוסק רכש מוניטין בטובין או בשירות, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית עמו; שנית, כי מעשי הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה, או עלול להיות מוטעה, לחשוב כי הטובין או השירות המסופקים על ידי הנתבע הם, למעשה, אלה של התובע. עיקרה של עוולת גניבת העין הוא, אפוא, בהגנה על זכותו הקניינית של בעל המוניטין בעסק, העלולה להיפגע ממצג שווא של הנתבע. הערך המוגן ביסוד העוולה נועד להגן על האינטרס הקנייני של העוסק, להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים (ע"א 7980/98 פרוינדליך נ' חליבה, פ"ד נד(2) 856, 865 866 (2000)).

יסודות עוולת גניבת העין

עוולת גניבת העין מוגדרת בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות:

"גניבת עין

1. (א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר, או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב, כשלעצמו, גניבת עין."

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות קובע את יסודות עוולת גניבת העין, שעיקרם בשני אלה: קיום "מוניטין" בידי התובע, ו"הטעייה".

לצורך קיום יסודות העוולה די בקיום חשש סביר כי מעשי הנתבע יגרמו לקונה רגיל לחשוב בטעות כי מדובר בטובין או בשירות המסופק על ידי התובע, בעוד שלמעשה מדובר באלה של הנתבע. לענין זה, יסוד החשש הסביר נמדד בהקשר האובייקטיבי, ובקיום סכנה להטעייה, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעייה, ובהוכחת הטעייה בפועל (ענין פרוינדליך, בעמ' 866).

היקף הגנת המוניטין של העוסק מפני חשש הטעייה נקבע על רקע המתח הקיים בין אינטרס ההגנה על המוניטין של הפרט לבין האינטרסים הנוגדים של חופש התחרות של עוסקים אחרים, וחופש העיסוק הנתון לכל אדם. חופש התחרות הוא אינטרס ציבורי מובהק, שנועד לעודד ולפתח את המשק, ולהשביח את המוצר ואת השירות המסופקים לציבור; חופש העיסוק הנתון בידי הפרט נימנה עם חירויות היסוד של האדם, ולכן הגבלות על חופש זה מתפרשות בדרך כלל בצמצום. עוולת גניבת העין מעודדת בלעדיות בשימוש בשם עסק, וההגבלות המוטלות על הזולת מכח בלעדיות זו מצדיקות הגדרה קפדנית של תחומי ההגנה, שיש בה מימד של הצרת התחרות החופשית, בין היתר, בהקשר לשימוש בשם עסק (ע"א 5792/99 עיתון משפחה נ' עיתון משפחה טובה, פ"ד נה(3) 933, 942 (2001)).

הצורך באיזון בין הזכות למוניטין עיסקי, שיש בה ממימד הבלעדיות, לבין חופש התחרות וחופש העיסוק, מוביל לפרישת הגנה יחסית בלבד על המוניטין במסגרת עוולת גניבת העין, שגבולותיה מתעצבים בנקודת שיווי המשקל שבה נמנעת פגיעה בלתי מידתית בערכים מוגנים אחרים (ע"א 8981/04 מלכה נ' אווזי, פסקה 17 ([פורסם בנבו], 27.9.2006)).

יסוד ה"מוניטין"

יסוד ה"מוניטין" מורכב משני היבטים: האחד – עצם קיום ה"מוניטין", והשני – זכויות הקנין של התובע בו (ע"א 945/06 General Mills. נ' משובח, פסקה 7 ([פורסם בנבו], 1.10.2009)).

המושג "מוניטין" הוא מורכב, והגדרתו אינה פשוטה. בנסיון להגדיר מושג זה לצורך עוולת גניבת העין, נעשתה אבחנה בין שני סוגים של מוניטין: מוניטין הקשור בתדמיתו החיובית של היצרן, המקרינה על תדמיתם של מוצריו, ומוניטין הקשור בתדמיתו של המוצר עצמו, גם אם היצרן עצמו אינו מוכר בציבור. התייחס לכך בית המשפט בענין אפרופו (המשנה לנשיאה ריבלין):

"המוניטין מן הסוג הראשון קשור למוניטין של היצרן... בסוג זה של מוניטין, תדמיתו החיובית של היצרן בעיני הציבור מקרינה על מכלול המוצרים המיוצרים על ידו, ויוצרת את המוניטין שלהם. המוניטין מן הסוג השני קשור למוצר עצמו, גם אם היצרן אינו מוכר לציבור, או אינו זוכה לתדמית חיובית בעיני הציבור. מוניטין זה נוצר בעקבות השם הטוב שהמוצר קונה לעצמו בקרב הצרכנים" (שם, פסקה 8; כן ראו דנ"א 8910/09 General Mills Inc. נ' משובח תעשיות מזון בע"מ ([פורסם בנבו], 4.7.2010)).

האבחנה בין מוניטין עיסקי, המוגן על ידי עוולת גניבת העין, לבין "שם טוב" שאינו זוכה להגנה זו, אינה קלה ליישום: גרעין האבחנה טמון בשאלה האם מדובר במוניטין בעל משמעות עיסקית, המבטא אינטרס קנייני מובהק, הזכאי להגנה מפני פגיעה, או שמא מדובר בשם טוב שאין לו משמעות קניינית בתחום העיסקי. על אופיו של המוניטין המוגן מכח העוולה נאמר:

"המושג מוניטין קשה להגדרה מדוייקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר" (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' אליהו, פ"ד מד(2) 309, 315 (1990) (להלן: ענין ליבוביץ)).

ואכן, המוניטין המוגן על ידי עוולת גניבת העין אינו אינטרס מופשט של התובע בשמו הטוב, אלא אינטרס כלכלי מובהק ב"כוח השוק" של עסקו. זהו "כח משיכת הלקוחות" של העוסק (ענין קארגלס, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת נאור). עוולת גניבת העין עוסקת במאטריה מסחרית, ב"נכס ש[המעוול] מוכר, או שירות שהוא נותן"; העוולה "נועדה להגן מפני הפקת רווח מהמוניטין של המוצר בדרך של הצעתו למכירה, ולא מפני פגיעה אפשרית עקיפה, שאינה קשורה לרווח שנוצר ממכירת המוצר המחקה" (ענין אפרופו, פסקה 15 (ההדגשה אינה במקור); והשוו ע"א 523/91 כהן נ' נדיר, פ"ד מט(2) 353, 362 (1995) (להלן: ענין נדיר)).

נפסק כי הטעם האמיתי להתנגדותה לשימוש בסימן על ידי אורט-עולמי נובע, כך נראה, מרצונה להבטיח לעצמה את המונופולין על הפעילות הפילנתרופית בתחום החינוך המקצועי בישראל, ומחשש לקיום תחרות עם אורט-עולמי בהזרמת תרומות לפעילויות השונות. גם אם ניתן להבין את הצורך בתיאום והסדרה של פעילותם המקבילה של ארגוני אורט השונים בישראל – העולמי והמדינתי – קשה לומר כי האינטרס המדריך את אורט-ישראל מצוי "בגרעין הקשה" של מושג ה"מוניטין", במשמעות לה ניתנה ההגנה בעוולת גניבת העין.

זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין

במדינות שונות הוכרה זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין, אך לעתים היא צומצמה לשימוש במוניטין לצורך גיוס תרומות ותמיכה כספית, ולא להיבטים רחבים יותר של השימוש בשם.

עמדת אורט-ישראל, הטוענת לבלעדיות בזכות השימוש בסימן "אורט", מעוררת מידה לא מעטה של אי-נחת, משיש בה פגיעה בפעילות רצויה וחשובה מנקודת מבט חברתית. שהרי, ככל שירבו ארגוני צדקה שיקדמו מטרות חברתיות חשובות כן ייטב, וכך יצא הציבור נשכר, אפילו מדובר בתחומי פעילות דומים, או אף זהים.

עולים, אפוא, סימני שאלה באשר להיקף ההגנה שעוולת גניבת העין מעניקה לשימוש בשם לצורך זיהויו של ארגון פילנתרופי. אין הכרח להכריע בהם, ונוכל להותיר לעת מצוא את ההכרעה בשאלת היקף ההגנה על מוניטין של ארגון צדקה לצורך עוולת גניבת העין. זאת, מאחר שניתן להכריע בהליך זה גם בלא קביעה נחרצת בענין זה.

הבעלות במוניטין

בעית הבעלות במוניטין נחלקת לשתי בעיות-משנה: ראשית, יש לברר את זהות הבעלים ה"מקורי" במוניטין, עם היווצרו; שנית, יש לבדוק האם המוניטין נותר בידי הבעלים, או הועבר לידיים אחרות.

בסוגיית זהותו של הבעלים ה"מקורי" במוניטין, נוטה הפסיקה להתייחס לשני מבחנים נפרדים, שאינם עולים, בהכרח, בקנה אחד: מבחן אחד הוא, מי יצר את המוניטין: "הבעלות במוניטין שייכת למי שיוצר את המוניטין, לגורם שאפשר לראות בו את המקור למוניטין שיש למוצר..." (ענין אפרופו). מבחן אחר הוא, מיהו הגורם שהציבור קושר את המוניטין אליו: "על התובע להוכיח, כי רכש מוניטין בטובין, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית של הטובין עם התובע" (ענין ריין, בעמ' 845; ענין עיתון משפחה, בעמ' 942; ענין פרוינדליך, בעמ' 866).

אשר למבחן הגורם האחראי ליצירת המוניטין: בית משפט קמא ציין את פעילותה הענפה והעצמאית של המשיבה בישראל. עם זאת, לא ניתן להתעלם מאחריותה של המערערת לבניית המוניטין של "אורט" בישראל, וזאת נוכח פעילותה הענפה במשך שנים רבות הקשורה בישראל, בעצם הקמתו של ארגון אורט-ישראל, בהעברת כספי תרומות לארגון בישראל, בשותפות ארגונית עם המשיבה, ובשל התרומה שפעילותה הבינלאומית של המערערת תרמה לשמו הטוב של "אורט" בישראל; ואכן, לא אחת, פעילות הנעשית מחוץ לישראל עשויה ליצור מוניטין בישראל.

נפסק כי לא ניתן, אפוא, לראות באחד מן הארגונים שלפנינו כזכאי יחיד ובלעדי למוניטין בסימן "אורט" בישראל, עם היווצרו. יתר על כן, מערכת היחסים בין שני הארגונים לאורך השנים, עד לפרוץ המחלוקת, מתאפיינת בשיתוף ביניהם בזכויות בנכסי המוניטין שלהם, עד כדי יצירת בעלות משותפת בהם. מסקנה זו עולה מן הנסיבות שכבר הוזכרו: פעילותם של שני הארגונים לאורך שנים תוך שיתוף פעולה הדוק, והשימוש המשותף לשניהם בסימן "אורט" בישראל לאורך שנים רבות.

על רקע זה, מתבקשת, לכאורה, המסקנה, כי קמה למערערת, ביחד עם המשיבה, זכות משותפת בישראל במוניטין לסימן "אורט", ולכן אין לאסור על אורט-עולמי לעשות שימוש בסימן זה בישראל.

יסוד ה"הטעייה"

יסוד ה"הטעייה" משמעו קיומו של חשש סביר כי הציבור יוטעה בקשר למוניטין של המוצר או השירות, כך שיעלה בידי הנתבע ליטול ולנצל מוניטין השייך לתובע. העוולה בניסוחה המחודש בחוק עוולות מסחריות פורשת את הגנת המוניטין הן על טובין והן על שירותים.

היסוד השני בעוולת גניבת העין הוא יסוד ה"הטעייה". "בבוחנו תנאי זה של הטעייה שומה עליו, על בית-המשפט, לבחון אם קיים חשש סביר להטעיית הציבור" (ענין עיתון משפחה, בעמ' 949; ענין פרוינדליך, בעמ' 866; ענין אווזי, פסקה 12). בהלכה הפסוקה הוגדרו שלושה מבחנים מרכזיים, שבאמצעותם נבחן החשש הסביר להטעייה: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות הענין.

הגנת העוולה ניתנת לא רק בנסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר.

מבחן המראה והצליל

מבחן המראה והצליל: "זהו המבחן המרכזי מבין השלושה. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם. קביעת קיומו, או היעדרו, של דמיון תיעשה תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו" (רע"א 5454/02 טעם טבע נ' אמברוזיה, פ"ד נז(2) 438, 451 (2003)).

בחינת סמלי הצדדים בשלמותם מראה בבירור כי לא עולה חשש של ממש להטעייה. המכנה המשותף לשני הסמלים הוא השימוש בשם "ORT" באנגלית, אך רב מאד המבדיל והמפריד ביניהם על המשותף להם.

ההנחה ביסוד הדברים האמורים היא, כי לצורך שמירת האבחנה הראויה בין הארגון העולמי לבין הארגון הפנים-מדינתי, על אורט-עולמי להשתמש בשמה המלא באנגלית בכל מצג שהוא – בין בכתב ובין בעל פה – שבו היא מציגה את ארגונה בישראל, גם אם הסמל הגרפי אינו מופיע בו.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות: מבחן זה בוחן "האם בעלות-הדין מספקות את אותה 'סחורה' ופונות לאותו חוג לקוחות?... האם באותו תחום שבו עוסקות בעלות הדין קיים חשש ממשי שהציבור לא יבחין בין ה'סחורות' המסופקות על-ידי בעלות-הדין? למשל: האם מדובר במוצר יום-יומי שרמת הבדיקה שעורכים בו הלקוחות טרם רכישתם אותו היא נמוכה, שאז יש להקפיד הקפדה יתירה על ההבחנה בין הסימנים, או שמא מדובר במוצר שרכישתו, מעצם טיבה, מצריכה בדיקה מעמיקה יותר, שאז החשש כי הציבור לא יבחין בין הסחורות השונות נמוך יותר" (ע"א 2626/95 מלון הנסיכה נ' לקסן, פ"ד נא(3) 802, 805-806 (1997)).

מבחן זה, על פי טיבו, הולם פעילות עיסקית מובהקת, שעניינה בפנייה לציבור הרחב לצורך מכירת מוצרים או שירותים, ונוצר חשש הטעייה בין מתחרים. מבחן זה אינו מתאים לפעילות ציבורית המתאפיינת במעשי צדקה שמקורם בכספי תרומות.

מבחן יתר נסיבות הענין

ולבסוף, מבחן יתר נסיבות הענין: מבחן זה הינו מבחן כוללני, בלתי מסוים, שבמסגרתו נשקלות שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה, אשר לא נכללו במסגרת המבחנים הקודמים (ענין טעם טבע, בעמ' 453, 459; בג"ץ 197/51 קוקה קולה נ' ויטה, פ"ד ח 772, 782 784 (1954); גינת, בעמ' 15). בענייננו ראוי להביא בחשבון, במסגרת מבחן-מסגרת זה, את העובדה שבמשך שנים ארוכות פעלו שני הארגונים בצוותא, בשיתוף פעולה מלא ביניהם, ולא עלתה טענה של חשש הטעייה עקב שימוש משותף בסימן "אורט". מסקירת חומר הראיות שהוגש, מצטייר הרושם כי הקרע בין שני הגופים נולד לאו דוקא בשל חשש אמיתי להטעיית הציבור מערבוב זהויות בין שניהם, אלא ממתחים בינאישיים בין הגורמים המנהלים, אשר תרמו יותר מכל לנתק שארע.

יתר על כן, אורט-עולמי פועלת ברחבי העולם במקביל לגופי "אורט" מדינתיים בארצות שונות. אורט-ישראל, מצידה, פועלת בארצות הברית במקביל ל-ORT America, תוך שימוש בסימן "אורט", ומאז שנות ה-20 של המאה שעברה ועד שנת 2007 – במקביל לשני ארגוני "אורט" אמריקאיים.

מסקנת בית המשפט היא, כי לא עולה חשש סביר כי שימושה של אורט-עולמי בשמה המלא, באנגלית בלבד, או בשני סמליה, הכתובים כולם אנגלית, בלא כיתוב עברית, וכוללים את המונח World ORT בתוספת שרטוט של גלובוס, יביא להטעית הציבור.

הגנת שימוש בתום לב בשם לתיאור העסק

סעיף 1(ב) לחוק חוק עוולות מסחריות קובע הגנה מסוימת מפני ביצוע עוולה של גניבת עין למי שמשתמש בשמו בתום לב לתיאור עיסקו: "שימוש של עוסק בשמו בתום לב לשם מכירת נכס או מתן שירות לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין".

הגנה זו היא אחד הביטויים לאיזון שיצר המחוקק, בהגנה מפני גניבת עין, בין אינטרס העוסק, בעל המוניטין, לבין אינטרסים נוגדים, ובמקרה זה אינטרס של עוסק אחר להשתמש בשמו האמיתי לצורך תיאור עיסקו.

כבר נפסק, כי הגנת השם קשורה בהכרת זכותו של אדם להשתמש בשמו האמיתי בעיסקו כסימן זהותו בהקשר הפרטי, המשפחתי ואף הלאומי. השימוש בשם האמיתי של האדם טומן בחובו הנחה מובנית כי הוא נעשה בתום לב, ועל פי רוב החשש להטעיית הציבור בנסיבות אלה קטן יותר מאשר במצב רגיל. השימוש בשמו האמיתי של אדם לצורך עיסקו מצביע, מלכתחילה, על הצורך לבדוק בדיקה קפדנית יותר מיהו העסק שעמו מתקשרים, במיוחד אם מדובר בשם נפוץ, נוכח האפשרות שיימצאו גם עסקים אחרים בשם זהה, או בשם דומה.

בענין "הגנת השם" על פי סעיף 1(ב) לחוק ראוי להעיר את ההערות הבאות:

ראשית, נשמעה דעה לפיה הגנת השם אינה חלה על שמות תאגידים, אלא על שמות יחידים בלבד. אולם, ספק אם יש הצדקה לשלילה גורפת של הגנה על שמות תאגידים, במקום שבו תאגיד נושא שם עסק בתום לב במשך תקופה ארוכה ביותר, בנסיבות בהן השם הופך סימן זיהוי מובהק של העסק, בדומה לשמו של אדם. בענייננו, הסימן "אורט" מהווה סימן זיהוי של הגופים הקשורים לארגון, והפועלים לקידום החינוך המקצועי בקהילות היהודיות בתפוצות ובישראל באמצעות תרומות נדבנים. סימן זה ראוי ל"הגנת השם" גם כשמדובר בתאגידים, המהווים חלק מארגון הגג, ופועלים במסגרתו.

שנית, "הגנת השם" היא, על פי טיבה, הגנה יחסית בלבד, במובן זה שהיא כפופה בכל מקרה לתנאי כי אין בשימוש בשם כדי להעלות חשש סביר להטעיית הציבור (ענין פרוינדליך, בעמ' 869, 873 874; ע"א 8483/02 אלוניאל נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 341 (2004)); יוצא מכך, כי גם שימוש בשמו האמיתי של עוסק בתום לב לא יהיה מוגן באופן מוחלט אם השימוש בו עלול להטעות את הציבור (Wadlow, בעמ' 766 767; והשוו התייחסותו של דויטש, בעמ' 61). משמעות הדבר היא, כי גם אילו נזקקנו ל"הגנת השם" בעניינה של המערערת, גם אז לא היה מדובר בהגנה מוחלטת, שכן גם בהנחה שהמערערת משתמשת בתום לב בשמה ההסטורי, לא היה בכך בלבד כדי לשלול את אחריותה לעוולת גניבת העין אילו נתקיים בשימוש בשם יסוד של חשש הטעייה (גינת, בעמ' 38 39). אולם, כאמור, יסוד ההטעייה אינו מתקיים במערערת במקרה זה, ומכאן שלא הוכחה אחריותה לביצוע עוולת גניבת העין.

29 בדצמבר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר מיג

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן, נ' הנדל (עא 45/08) – 29.12.2010

תחום: הפרת סימן מסחר וגניבת עין

נושאים: מטרת דיני סימני המסחר, הפרת סימן מסחר רשום, סימן דומה או זהה - מבחן הצליל ומבחן המראה, טובין מאותו הגדר – משפחה מסחרית, מבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק, מבחן יתר הנסיבות, פסיקת פיצויים בגין הפרת סימן המסחר הרשום, גניבת עין, מטרת עוולת גניבת עין, פסיקת פיצויים בגין גניבת עין, מספר הפרות בעוולת גניבת עין

עובדות:

המשיבה (מיג) עוסקת בפרסום והוצאה לאור של עיתונים בשפה הרוסית ועושה שימוש בסימן הכולל: שעון עם מחוגים וספרות שמוסתר קלות מאחורי המילה "מיג".

המערערת (מיגדור) נוסדה כ- 4 שנים לאחר שהמשיבים החלו לעשות שימוש בסימן והיא החלה בהוצאה לאור של עיתונים הנושאים אף הם את השם המסחרי "מיג".

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

בית-המשפט המחוזי (כב' סגנית-הנשיא ד"ר ד' פלפל) קיבל, את התביעה של מיג בקובעו, כי המערערים הפרו סימן מסחר רשום של המשיבים ועוולו בגניבת עין.

בית המשפט המחוזי פסק לזכות מיג פיצוי סטטוטורי (ללא הוכחת נזק) בגין גניבת עין בגובה של 50,000 ש"ח לכל עוולה, ובסך-הכל 300,000 ש"ח.

אשר לפיצויים בגין הפרת סימן מסחר רשום קבע בית-המשפט, כי המשיבים לא הצליחו להוכיח נזק ומשכך נדחתה תביעת הפיצויים מכוח פקודת סימני מסחר.

על כן בחרה המערערת להגיש ערעור והמשיבה בחרה להגיש ערעור שכנגד.

נפסק:

בית המשפט דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד.

ולא נתן צו להוצאות.

נקודות מרכזיות:

מטרת דיני סימני המסחר

מטרתם של דיני רישום סימני המסחר, השימוש בהם והפרתם, הינה להגן על שם מסחרי שהוא קניינו של אדם ועל המוניטין שרכש לו בעשותו שימוש בשמו, כמו גם להגן על אינטרס הציבור במניעת הטעיה עקב שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר.

הפרת סימן מסחר רשום

המבחן שנועד להכריע האם קיים דמיון מטעה בין הסימנים הוא מבחן משולב ומטרתו לבחון האם הצרכן הסביר יוטעה לחשוב כי מקור שני סימני המסחר הינו זהה, לאור הדמיון בין השניים. המבחן המשולש, כולל שלושה רכיבים העומדים זה לצד זה ומשתקללים לבסוף לכלל הכרעה. המבחן נפתח בבחינה ממוקדת של הסימן דהיינו מבחן העין, החזות והפרטים המבחינים ומבחן הצליל; הוא נמשך בבחינת הקונטקסט של הסימן דהיינו מבחן חוג הלקוחות, מבחן סוג הטובין ומבחן צינורות השיווק; ולבסוף מבחן כולל הבוחן את יתר הנסיבות העשויות להשפיע על שאלת ההטעיה (ע"א 411/06 Gateway נ' פסקול טכנולוגיות מתקדמות בע"מ ([פורסם בנבו], 20.6.2007).

סימן דומה או זהה - מבחן הצליל ומבחן המראה

המבחן העיקרי מבין השלושה הוא מבחן המראה והצליל.

ככל שמדובר בסימן הזהה לסימן המסחר הרשום, אין הטוען להפרה נדרש להוכיח כי הסימן המפר גורם להטעיית הציבור באשר למקור הטובין או השירות. כמו-כן, ככל שהייחודיות העובדתית של שם המסחר קטנה יותר, כלומר ככל ששם המסחר דומה לשם השגור בתחום, כך גדל משקל הראיות הנדרשות לשם ביסוס המובחנות לצורך רישומו כסימן מסחר.

אשר למבחן הצליל - במקרה דנן, נפסק כי המערערת עושה שימוש בשם "מיג", הזהה לחלוטין לשם "מיג" בו עושים שימוש המשיבים.

אשר למבחן המראה – נפסק כי ישנו דמיון רב בין שני הסימנים, המתקרב לכדי זהות ומבחינה ויזואלית ישנו דמיון המקשר בין הסימנים על-ידי שימוש בסימן "מיג" על-ידי המערערת בשפה הרוסית בלוגו באותו גודל של אותיות, ובאותה צורה, גוון ופונט הדומים לסימן הרשום של המשיבים והן באלמנט הגרפי המקורי קרי: שעון שמעוצב בצורה דומה מאוד לשעון המופיע לצד הסימן הרשום. דמיון רב זה עלול בהחלט להטעות את הצרכן הסביר, שעלול להתבלבל ולקנות את המוצרים המפרים בסוברו בטעות, כי הוא מקבל מוצרים מקוריים או מוצרים הקשורים למוצרים המקוריים.

טובין מאותו הגדר – משפחה מסחרית

מבחן סוג הטובין: טובין הינם מאותו הגדר כאשר קיים חשש שקונה אשר רואה את סימן המסחר על סחורה של גורם אחר, יטעה לערבב בין הסחורות ולחשוב ששתי הסחורות נובעות מאותו מקור.

בשנים האחרונות, בהתחשב בהתפתחויות שחלו בסחר הבין-לאומי ובפריצתן של חברות מסחריות מתחום מסחרי אחד לאחר, תוקנה הפקודה באופן שבו הורחבה ההגנה לסימני מסחר "מוכרים היטב" גם כאשר הטובין אינם מאותו הגדר. בנסיבות מסוימות אין נפקא מינה אם בעל סימן המסחר מספק טובין, ואילו הגורם האחר, העושה שימוש בסימן המסחר, הינו נותן שירות בקשר לטובין מאותו סוג. השאלה שצריכה להישאל היא אם מצויים אנו באותה 'משפחה מסחרית' שבמסגרתה מתקיים החשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין בעל הסימן הרשום לעושים בו שימוש או על חסות מטעמו של בעל הסימן הרשום. המשפחה המסחרית צריכה להיות מוגדרת ממקרה למקרה, בהתאם למבנה השוק והשחקנים הפועלים בו.  כך למשל, בע"א 9191/03 V & S Vin Spirt Aktiebolag   נ' אבסולוט שוז בע"מ, פ"ד נח(6) 869 (2004) נקבע, כי ייצור וודקה ומכירת נעליים אינם תחומים משיקים או קרובים.

נפסק כי במקרה דנן נופלות פעולות שני הצדדים במסגרת אותו הגדר.

מבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק

הן הלקוחות של המערערים והן הלקוחות של המשיבים כוללים את המגזר הרוסי ומופנים לקהל הרוסי, שכן כאמור העיתון הינו בשפה הרוסית. על כן, הלקוחות הפוטנציאליים של השתיים קשורות לאותו חתך אוכלוסייה ולפיכך גם צינורות השיווק בין המוצרים דומים עד מאוד.

מבחן יתר הנסיבות

נפסק כי במקרה דנן, מבחן יתר הנסיבות כולל בחובו את קודמיו ואף הוא מתקיים בענייננו. מצויים אנו בתחום העלונים והעיתונים המשווקים בשפה הרוסית בלבד. אין כל ספק, כי המספקים טובין אלה פועלים במסגרת אותו הגדר ובאותה "משפחה מסחרית", שבמסגרתה מתקיים החשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין בעל הסימן הרשום לעושים בו שימוש או על חסות מטעמו של בעל הסימן הרשום, כל זאת במיוחד כאשר הן הלקוחות של המערערים והן הלקוחות של המשיבים כוללים את המגזר הרוסי ומופנים לקהל הרוסי.

פסיקת פיצויים בגין הפרת סימן המסחר הרשום

סעיף 59 לפקודת סימני המסחר מאפשר להעניק לנפגע פיצויים, באם יוכיח נזק בעקבות הפרת סימן המסחר.

נפסק כי למרות ההפסדים שהוכחו לעיתון המשיבים ומאחר ולא הוכח קשר סיבתי בין הפסדים אלה לבין הוצאת העיתון על-ידי המערערים, לא הוכיחו המשיבים הוכיחו נזק אמיתי בגין הפרת סימן המסחר. כן הוכח, כי עיתונם של המשיבים ספג הפסדים בשנים בהם כלל לא היה קיים עיתונם של המערערים. יתרה מכך. המשיבים לא הביאו הוכחה לנזק כלשהו שאירע להם כתוצאה מהוצאת העיתון של המערערים. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין ההפסדים של המשיבים לבין הוצאת העיתון של המערערים. משלא הוכיחו המשיבים קיומו של נזק, אין מקום לעשות שימוש בשיטת האומדנא לקביעת נזקים ולפיכך אין מנוס מדחיית טענתם לקבלת פיצויים מכוח הפרת סימן המסחר.

יסודות עוולת גניבת עין

שני יסודות עיקריים לעוולת גניבת עין. ואלו הם:

א. הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו (של התובע). כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.

ב. הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע. המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, זוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין. על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר". (ראו: ע"א 8981/04 אבי מלכה "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ ([פורסם בנבו], 27.9.2006).

מטרת עוולת גניבת עין

עוולת גניבת עין נועדה להגן על המוניטין של מוכר טובין או נותן שירות מפני מצג מטעה כאילו המוצר או השירות של אחר קשורים לבעל המוניטין. ההגנה בעוולה הינה רחבה וחלה לא רק על נסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר. במסגרת עוולת גניבת עין נבחן החשש להטעיה באשר למקור המוצר ואין ההשוואה נעשית בין הסימנים בלבד.

בית המשפט פסק כי קיים ביסוס לטענות המשיבים כלפי המערערים וכי הוכחו יסודות העוולה של גניבת עין.

פסיקת פיצויים בגין גניבת עין

בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת בחוק ובכללן עוולת גניבת עין: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".

העיקרון של פיצוי ללא הוכחת נזק בחוק עוולות מסחריות הינו עונשי-הרתעתי של הפגיעה במוניטין.

שני שיקולים עיקריים עומדים באפשרות קבלת פיצויים ללא הוכחת נזק. ואלו הם: היעדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין והרצון להתריע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים שבית-המשפט ישקול בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים, איננה סגורה. כך למשל נקבע, כי בית-המשפט יתחשב בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר וכדומה (ראו: ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992)).

מספר הפרות בעוולת גניבת עין

המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה. עם זאת, יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות. יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות. כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה.

נפסק כי במקרה שלפנינו, המערערים עשו שימוש בשם "מיג" לעיתונם במשך תקופה קצרה מאוד. עם זאת הוכח, כי הם עשו רבות על-מנת לפרסם את עיתונם על-מנת להחדיר את דבר קיומו לתודעת הציבור ובכך לרכוש מוניטין. נראה, כי תקופה קצרה זו מצדיקה את סכום הפיצויים בסך בגובה של 50,000 ש"ח לכל עוולה ובסך-הכל 300,000 ש"ח כפי שפסק בית-המשפט המחוזי. לפיכך, לא מצא בית המשפט מקום להתערב בגובה הפיצויים שפסק בית-המשפט המחוזי במסגרת סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

13 בדצמבר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בארבעה פסים

הפרת סימן מסחר בארבעה פסים

תביעה שהוגשה על ידי חברת אדידס כנגד יבואן נעליים בשם ג'אלאל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת  דר' מיכל אגמון-גונן (ת"א 2177/05). ביום 13.12.2010 ניתן פסק הדין בתיק.

תחום: הפרת סימן מסחר נושאים: מטרת סימני המסחר: מניעת תחרות בלתי הוגנת, מניעת הגנה על הצרכן, מניעת דילול סימן מסחר, תדמית ואפיק שיווק, סימני מסחר ונחלת הכלל: אין להגן על סימן בהיעדר הטעייה, פגיעה בתחרות, עלויות שיפגעו בצרכן, אפקט מצנן, הזכות לביטוי עצמי, שימוש הוגן בסימני מסחר, צמצום ההגנה לסימני מסחר, מבחן ההטעיה: סימן מסחר דומה, מראה וצליל, סוג הלקוחות מבחן השכל הישר ויתר הנסיבות, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט , גזל מוניטין, דילול מוניטין.

 

עובדות: הנתבע ייבא ממפעל בסין נעלי ספורט שיוצרו לפי הזמנתו, שעליהן ארבעה פסים אלכסוניים בצידי הנעל, שהשם SYDNEY מוטבע עליהם בצורה ברורה. חברת אדידס טוענת כי השימוש בארבעה פסים אלכסוניים, ללא קשר לשאר מרכיבי הנעל, מפר את סימן המסחר הרשום והמוכר היטב של חברת אדידס העולמית הכולל שלושה פסים מקבילים על צידי הנעל. סכנת טעות באשר למקור הנעל אינה קיימת. השאלה, אם יש ליתן הגנה לסימן המסחר בהעדר חשש תחרות בלתי הוגנת מצד הנתבע, או ניסיון של הנתבע להיבנות מהמוניטין של חברת אדידס, או שמא יש להשאיר בנחלת הכלל, כל מה שלא כלול בסימן המסחר, כגון ארבעה פסים, במקרה שלפניי.

 

תוצאות ההליך: התביעה נדחית. מדינת ישראל תשחרר את הנעליים שנתפסו במכס. אדידס תישא בכל העלויות הנובעות מעיכוב ואחסנת הנעליים במחסני המכס. בנוסף לעלויות אלו, תשלם אדידס לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 85,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

 

ערעור: להחלטה בערעור על פסק דין זה ראו ע"א 563/11.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

 

5 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

גניבת עין במתקן לקיבוע מסכי מחשב

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, השופטת מ' נאור (ע"א 2154/07 וע"א 2482/07) - 5.9.2010

תחום: ערעור על פסק דין בעניין של גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט וגזל סוד מסחרי.

נושאים: עוולת גזל סוד מסחרי, גניבת עין, שאלת הפונקציונליות בגניבת עין, הקשר בין תביעה בגין גניבת עין ותביעה בגין הפרת פטנט, עשיית עושר ולא במשפט וגזל סוד מסחרי בידי עובד.

עובדות:

התובעים ייצרו ושווקו מִתקן המשמש לקיבוע מסכי מחשב לשולחנות. הנתבעים – אשר שימשו כסוכני מכירות של המוצר אותו ייצרו התובעים – התחילו לייצר בעצמם מִתקן דומה. התובעים פנו לבית המשפט על מנת למנוע את ייצור ושיווק המתקן המתחרה של הנתבעים וכן על מנת לדרוש פיצויים המגיעים להם, לטענתם. על בית המשפט קמא להורות על מניעת ייצור ושיווק המוצר המתחרה של הנתבעים וכן להעניק לתובעים פיצויים. בתגובה, הנתבעים טענו כי הם הכניסו שינויים במוצר שלהם והתחילו לייצר ולשווק מוצר חדש.

התובעים פנו שוב לבית המשפט קמא על מנת למנוע את שיווק המוצר החדש של הנתבעים.

בית המשפט קמא החליט לאפשר את ייצורו ושיווקו של המוצר החדש.

שני הצדדים מערערים על פסק דינו של בית המשפט קמא.

נפסק:

הערעור נדחה:  בית המשפט קבע כי אין מקום להתערבות בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה לתובעים לא קמה עילה מכוח עשיית עושר ולא במשפט ביחס למוצרים החדשים. שני הצדדים נדחו בלא צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

לעניין גזל סוד מסחרי בידי עובד

בית המשפט מזכיר כי בכל הנוגע לגזל סוד מסחרי בידי עובד או עובד לשעבר, הסמכות הייחודית קנויה לבית הדין לעבודה (סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות")). לעתים, במקרים בהם מדובר באדם אשר תפקד הן כעובד והן כסוכן, אין מנוס מפיצול ההתדיינות (ראו: ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 521ו ואילך (2004)).

לעניין עוולת גזל סוד מסחרי

בית המשפט קבע כי אין ראיות מספיקות לכך שזהות ספק יחידות הנעילה הייתה סוד מסחרי של התובעים. לאור העובדה שהספק מייצר מוצר מדף.  וכי התובעים  לא הוכיחו במידה מספקת גישה של הנתבע לפרטי הספק אצלה; היא לא הראתה אפילו כי דאגה, באופן סביר, לשמור על זהות הספק בסוד, כדרישת סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות.

לעניין גניבת עין

בית המשפט קבע כי לשם ביסוס עוולת גניבת עין יש צורך להוכיח שני נדבכים: ראשית, קיומו של מוניטין אצל התובע; שנית, כי מכלול התנהגותו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה שהנכס שייך או קשור לעוסק אחר.עם זאת, גם אם יש דמיון בין שני מוצרים, לא מתגבשת עוולת גניבת עין אם הדמיון הוא במאפיינים פונקציונאליים של המוצר.

בית המשפט קבע כי התובעים מכרו את המתקנים המקוריים במשך תקופה העול העל חמש שנים לפני שהנתבעים חדרו לשוק עם מוצריהם המתחרים. לפיכך קבע בית המשפט כי בשימוש ממושך וייחודי זה יש כדי להצביע על קיומו של מוניטין למתקן המקורי. בית המשפט מוסיף וקובע כי בכך שהנתבע היה ידוע כמפיץ ומשווק של מוצרי התובעים, הסיכוי שהלקוחות יחשבו כי הם רוכשים מוצרים של התובעים גדל פי כמה.

לעניין שאלת הפונקציונליות בגניבת עין

בנוגע לשאלה האם החיקוי נבע מצרכים פונקציונאליים, בית המשפט קבע שבריח מגן חיקתה את העיצוב החיצוני של המוצר של נובל, חיקוי שאינו מבוסס רק על הצרכים הפונקציונאליים. דבר זה מהווה נדבך נוסף המוביל למסקנה בעניין ההטעיה. מעבר לכך, בית המשפט קבע כי העובדה כי בדיעבד הנתבעת יצרה מנגנוני נעילה חדשים – לגביהם, כפי שקבע בצדק בית המשפט, לא הוכחו יסודות עוולת גניבת העין – מעידה על כך שלא הייתה כל הצדקה פונקציונאלית לחיקוי. החיקוי נבע רק מהרצון ליהנות מן המוניטין של נובל.

לעניין הקשר בין תביעה בגין גניבת עין ותביעה בגין הפרת פטנט

הנתבעים טוענים כי לא היה מקום כלל להיזקק לתביעה בגין גניבת עין משנדחתה התביעה להפרת פטנט.  בית המשפט קובע כי אין לקבל טענה זו. התביעות אינן מוציאות זו את זו, ואין בעניין זה כל הסדר שלילי.

לעניין עשיית עושר ולא במשפט

בית המשפט מזכיר כי המסגרת המשפטית להכרה בעילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט כאשר מתקיים חיקוי של מוצר נדונה בהרחבה בפרשת א.ש.י.ר. ובו נקבע כי חיקוי של מוצר כשלעצמו – כאשר אין מדובר במוצר המוגן על ידי דיני הקניין הרוחני, וכאשר החיקוי אינו מהווה פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי – אינו מקים זכות להשבה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט. על מנת שתקום זכות השבה נדרש כי יתווסף לחיקוי "דבר מה נוסף". הדעות בפרשת א.ש.י.ר. נחלקו בנוגע למהותו של אותו דבר מה נוסף. עם זאת, כפי שציין השופט ריבלין בפרשת הרר (ע"א 2287/00 שוהם מכונות ומבלטים בע"מ ואח' נ' שמואל הרר ואח', פסקה 12 לפסק דינו ([פורסם בנבו], 5.12.2005) (להלן: פרשת הרר)), מתוך העמדות השונות שהוצגו בפרשת א.ש.י.ר., נדמה כי שני תנאים זכו לתמיכת רוב השופטים. התנאי הראשון הינו כי הרעיון המועתק צריך להיות "מסוים, ניתן להגדרה, חדשני, ייחודי ויישומי ועליו להיות רעיון שבעליו עשו בו שימוש או שבכוונתם לעשות בו שימוש" (שם, בעמ' 431); ושנית, על המעתיק "להיות מודע לכך שהוא מעתיק מוצר פרי רעיונו של אחר" (שם, בעמ' 432).

בנוסף לקריטריונים הפרטניים אשר נדונו בפרשת א.ש.י.ר., בטרם מחליט בית המשפט להעניק סעד לפי דיני עשיית עושר בגין חיקוי של מוצר, נראה שיש מקום גם לבחינה כללית יותר של השוק בו נמכר המוצר. עמד על כך המשנה לנשיאה ריבלין בפרשת General Mills אשר הוזכרה לעיל: "השיקולים הפרטניים האמורים לא באים אלא לבחון אם מדובר בחיקוי המהווה "תחרות בלתי הוגנת", "הפרה של הלכות המסחר" או "חוסר תום-לב". בחינתם של מושגים אלה צריכה להיעשות, בין היתר, גם על רקע ההתנהגות המקובלת בתחום המסחר שבו מדובר. קשה להלום עמדה הרואה בחיקוי מסוים "הפרה של הלכות המסחר", אם חיקוי מעין זה מקובל באותו תחום והעוסקים בתחום זה אינם מלינים על כך. במסגרת הבחינה הכללית יש ליתן משקל גם למטרה שיש ליצירת החיקויים בשוק המסוים, ולהצדקה האפשרית של יצירתם לאור מטרה זו."

24 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

גניבת עין באריזות

גניבת עין באריזות

בית המשפט העליון, השופט א' גרוניס (רע"א 9485/09) - 24.8.2010

תחום: ערעור על דחיית בקשה לסעד זמני בעילת גניבת עין

נושאים: אחריות אישית של נושאי משרה בחברה, צו מניעה זמני אשר ימנע פעולות ייצור ואריזה הנעשות בארץ מכח עוולת גניבת העין, יסודות עוולת גניבת עין וטענת "שוק רווי".

עובדות:

המבקשת מייצרת ומשווקת מוצרי ים המלח בעולם, המבקשת טוענת כי מי מהמשיבים משתמשים באנגליה באריזות הדומות לאריזות המבקשת עד כדי הקמת עוולת גניבת העין, מכאן הבקשה לסעד זמני.

נפסק:

הערעור נדחה:  בית המשפט פסק 3000 ש"ח לזכות משיבים 3-1 (שכללו ראיות נוספות בתשובתם בלא שניתן היתר לכך, למשל בסעיף 40 לתשובה), ו-10,000 ש"ח לזכות כל אחד מן המשיבים 5-4 (יחדיו), 8-6 (יחדיו) ו-10-9 (יחדיו).

נקודות מרכזיות

לעניין אחריות אישית של נושאי משרה בחברה

בית המשפט קבע כי למרות קביעתו של בית משפט קמא כי "המבקשת לא הראתה עילה להרמת מסך בין נושאי המשרה לבין החברות" יש טעם בטענת המבקשת כי הסוגיה הטעונה בדיקה אינה זו של הרמת מסך, אלא האם מעשיהם של נושאי המשרה יש בהם כדי להשית עליהם אחריות אישית בעוולה של גניבת עין (השוו, ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח(5) 661 (1994); ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות נ' אחים בן רחמים (צפון), פיסקה 16 ([פורסם בנבו], 20.10.09), וההפניות שם). עוד מוסיף בית המשפט כי עצם העובדה שחברה ביצעה עוולה אין די בה כדי להשית אחריות אישית על נושא המשרה. על התובע להראות כי המעשים או המחדלים של נושא המשרה עצמו עולים כדי עוולה. במקרה זה קבע בית המשפט כי אין די בכך שהמבקשת כינתה את נושאי המשרה "הרוח החיה והיד המכוונת" בפעילות של החברות הרלוונטיות.

לעניין צו מניעה זמני אשר ימנע פעולות ייצור ואריזה הנעשות בארץ מכח עוולת גניבת העין

טענת המבקשת היא כי יש ליתן צו זמני אשר ימנע את פעולות הייצור והאריזה הנעשות בארץ, אשר לטענתה הן חוליה בשרשרת ההפרה המתרחשת בפועל בחו"ל. בית המשפט קבע כי טענה זו מעוררת מספר שאלות: ראשית, עולה השאלה האם בגדרי עוולת גניבת עין יש הצדקה ליתן צו מניעה זמני כלפי קבלני משנה, המבצעים פעולות הקשורות לייצור או להכנת מוצר שנטען כי מכירתו תביא להטעיה. זאת, כאשר פעולות הייצור וההכנה עצמן אין בהן משום הטעיה. שאלה זו עשויה להתעורר גם במקרים בהם לא מעורב היבט בין מדינתי. שנית, מתעוררת השאלה האם העובדה שהמוצר נמכר מחוץ לישראל, ושם מתרחשת ההטעיה הנטענת של הצרכנים, אינה מביאה לכך שבית המשפט הישראלי הינו "פורום לא נאות". זאת, גם אם ניתן מבחינה עקרונית "לתקוף" את פעולות הייצור וההכנה של מוצר מטעה. שלישית, מתעוררת השאלה מהו הדין החל על התביעה.

לעניין זה קבע בית המשפט כי לצורך הדיון יש להניח, כי בגדר תביעה בגין גניבת עין ניתן לעתור נגד פעולות ההכנה של המוצר המטעה וכי הפורום הישראלי אינו פורום בלתי נאות. בית המשפט יוצא מנקודת הנחה כי יש ליישם את הדין הישראלי על הבקשה לסעדים זמניים, בין אם מכיוון שזהו הדין החל ובין אם מכוח חזקת שוויון הדינים.

יסודות עוולת גניבת עין

בית המשפט מזכיר כי על מנת לזכות בתביעה המבוססת על עוולת גניבת עין, על התובע להוכיח שני יסודות: האחד, כי הוא רכש מוניטין במוצר המקורי; השני, כי המוצר נשוא התביעה דומה למוצר המקורי באופן המעורר חשש סביר להטעיה של הלקוחות. בית המשפט מזכיר גם כי כאשר מדובר בבקשה לסעדים זמניים, נדרש התובע להוכיח את היסודות הנזכרים ברמה של הוכחה לכאורה.

טענת "שוק רווי"

בעניין זה מפנה בית המשפט לפסקי הדין העוסקים בתביעות בגין הפרה של מדגם, אולם קובע שהדברים יפים באותה מידה גם לעניין גניבת עין. בית המשפט קובע כי הטענה כי שוק מסוים הינו שוק רווי מבחינה עיצובית היא בעלת משקל לא מבוטל, כאשר עסקינן בבחינת השאלה אם דמיון בין שני מוצרים עולה כדי הטעיה. כאשר קיים שוק רווי, די בשינויים קלים על מנת לשלול קיומו של דמיון מטעה.

עוד קובע בית המשפט כי השאלה האם הוכח לכאורה חשש סביר להטעיה תלויה בשאלה האם השוק הרלוונטי הינו שוק רווי. לענייננו, בית המשפט קובע כי קיים קושי להוכיח את מידת הרוויה של השווקים הרלוונטיים, לאור העובדה שמדובר בשווקים הנמצאים בחו"ל. וכי יש בכך כדי להביא לריכוך מה של הנטל המונח על כתפי המשיבים.

 

10 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר במוצר הצללה

בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת ורדה פלאוט (ת"א 10193-07-09) –  10.8.2010

תחום: הפרת סימן מסחר

נושאים: הפרת סימן מסחר, טענת שיהוי, פיצוי בדרך של אמדן, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט, סעדים בגין הפרת בסימן מסחר, סעד ופיצוי בגין שני הסדרים חקיקתיים שונים וצו למתן חשבונות.

עובדות:

התובעת הינה חברה העוסקת בשיווק וילונות, תריסים ומוצרי הצללה. הנתבעות הן מפיצות, משווקות ומוכרות של מוצרים אלו. עיקר התביעה היא על הפרת סימן המסחר המשמש את התובעת.

נפסק:

התביעה התקבלה:  ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות ו\או מי מטעמן לשווק את המוצרים שבנדון, ניתן צו למתן חשבונות המורה לנתבעת לגלות את הרווחים שהפיקו כתוצאה מהשימוש המפר. עוד נפסק כי הנתבעות 1-3 והנתבעת 4, ישלמו לתובעת הוצאות פסק הדין החלקי ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הפרת סימן מסחר

על פי סעיף 57 לפקודת סימני המסחר "בעל סימן מסחר רשום... רשאי להגיש תובענה על הפרה..."

"סימן מסחר רשום" מוגדר בסעיף 1 לפקודת סימני המסחר כ"סימן מסחר הרשום בפנקס סימני המסחר לפי הוראות פקדה זו".

"הפרה" מוגדרת בסעיף 1 לפקודה כ –

"שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –

(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובים שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;

(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;"

בית המשפט מזכיר כי הוכחת נזק אינה מיסודות עילת התביעה בגין הפרת סימני מסחר (ע. פרידמן סימני מסחר – דין, פסיקה ומשפט משווה, 1998, 374)

עוד מזכיר בית המשפט כי על פי סעיף 27 לפקודת סימני המסחר: "התאריך שבו הוגשה הבקשה לרישום סימן מסחר יירשם כתאריך רישומו".

על פי הפסיקה, הקביעה האם סימן מפר סימן מסחר רשום תיעשה על פי "המבחן המשולש", המורכב משלושה מבחני עזר - מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות ויתר נסיבות הענין (ר' רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438).

ההשוואה תיעשה בין שני הסימנים בשלמותם (ע"א 1123/04 Canali S.P.A נ' Canal Jean Co (פורסם ב"נבו").

בית המשפט מזכיר כי שמות תיאוריים אינם כשרים לרישום (סעיף 11(10) לפקודה) וההגנה עליהם מצומצמת ביותר ובמקרים נדירים (ע"א 5792/99 עיתון "משפחה" נ' עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933).

לעניין טענת שיהוי

הנתבעות טוענות כי התובעת פנתה אליהן כ-9 חודשים לאחר שגילתה על ההפרה ובכך נתנה להן התובעת לעשות שימוש בסימן באין מפריע, בית המשפט מאזכר את פס"ד ורסצ'ה: "ויתור ושיהוי היוצרים מניעות והשתק הם הגנה טובה לגבי מעשי הפרה שנעשו בהסתמך עליהם. אין בהם, בהכרח, כדי לאפשר לנתבע להמשיך ולהפר את הזכות ללא הגבלת זמן, גם לאחר שבעליה הבהיר כי הוא עומד על קיומה. כך הדגיש כב' השופט מ' בן-יאיר בת.א. 3825/85 הנ"ל בעניין בלאס, בעמ' 215, כי יש להוכיח מצג של בעל הזכות (פטנט באותו מקרה) "ממנו נובע שלא תהיה כל התנגדות בעתיד, מצדו, כלפי ההפרה" (הדגשות במקור, פסקה 46 לפסק הדין).

בית המשפט מזכיר כי מעבר לכך, כפי שאף נקבע בפס"ד ורסצ'ה, אין תוקף לטענות הנתבעים בדבר השתק מניעות ושיהוי בכל הנוגע למתן צו מניעה קבוע מכאן ואילך כפי שעותרת התובעת (שם, פסקה 26).

פסיקת פיצוי בדרך של אמדן

התובעת לא הוכיחה את היקף הנזק שנגרם לה. בית המשפט מזכיר כי על פי הפסיקה, במקרים כאלו רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי על פי שיקול דעתו, בדרך של אמדן. כפי שנקבע בע"א 3400/03 רוחמה רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 470:

"לגבי עילות שבתחום דיני הקניין הרוחני נטל ההוכחה הוא קל בהשוואה לתחום דיני הנזיקין, משום שההנחה היא כי מעשי ההפרה גרמו נזקים לבעלי הזכויות" (ראו קלדרון [21], בעמ' 461). מקדמת דנא נפסק בעניין הפיצוי על הפרת סימן מסחר רשום: "... במשפטים מסוג זה, אף לגבי נזק ממשי, שלרוב לא ניתן למדוד אותו במדוייק, ניתנת יד חופשית למדי לבית המשפט להעריכו או לקבעו על דרך האמדן, בהתחשב עם כל נסיבות המקרה כפי שהוכחו בבית המשפט" (דברי השופט ברנזון בע"א 715/68 פרו-פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ נ' פרומין ובניו בע"מ [4], בעמ' 50)

בית המשפט קבע כי לאחר שהתובעת תקבל את פירוט הרווחים אותם הפיקו הנתבעות כתוצאה מהשימוש המפר בסימן המסחר הרשום, תודיע התובעת האם ברצונה לקבל את אותם רווחים (בקיזוז הוצאות הנתבעות), או שהיא מבקשת מבית המשפט לפסוק פיצוי על פי אומדן כאמור לאור נסיבות הענין.

לעניין עוולת גניבת העין

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות קובע:

"(א).לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

(ב).שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין."

בית המשפט מזכיר כי בעוד שעילת תביעה על פי פקודת סימני המסחר, בגין הפרת סימן מסחר רשום, נועדה להגן מפני הטעיית הציבור ביחס למקור המוצר נשוא סימן המסחר, הרי שעילת תביעה בגין גניבת עין נועדה להגן על המוניטין של בעל סימן המסחר.

בית המשפט קובע כי על מנת לבסס עילת תביעה על פי עוולת גניבת עין, על התובעת להוכיח כי קיים לסימן המסחר הרשום מוניטין, כי הזכות במוניטין שייכת לה וכי שימוש הנתבעות בסימן המסחר יצר סיכון ממש שהציבור יוטעה לחשוב שהמוצרים תחת סימן המסחר הם של התובעת.

עשיית עושר ולא במשפט

על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה"

בית המשפט קובע כי על התובע מכח חוק זה להוכיח קיומם של שלושה יסודות: א. קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (התעשרות); ב. קבלה מהמזכה; ג. קבלה שלא על פי זכות שבדין.

בית המשפט מזכיר שבפסיקה נקבע, כי לשם ביסוס היסוד השלישי (קבלה שלא על פי זכות שבדין) נדרש "ייסוד נוסף" והוא התנהגות מצד הזוכה אשר אינה עולה בקנה אחד עם דרישות המסחר ההוגן, התנהגות אשר נגועה בחוסר תום לב. כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא ייצוא והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, רע"א 502/04 buffalo Boots GMGH ואח' נ' גלי ואח', פ"ד נח (5) 487).

לעניין סעדים בגין הפרת בסימן מסחר

על פי סעיף 59(א) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972:

"במשפט על הפרה יהיה התובע זכאי לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית המשפט הדן בדבר מוסמך לתיתו, וכן יהא זכאי לסעדים המנויים בסעיף 59א"

על יסוד האמור לעיל, קבע בית המשפט כי זכאית התובעת כי יינתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות ו/ואו מי מטעמן לשווק מוצרי וילונות ותריסי הצללה תחת סימן המסחר הרשום או "פיין סטריפ".

סעד ופיצוי בגין שני הסדרים חקיקתיים שונים

בית  המשפט מזכיר כי על פי הפסיקה, כאשר זכאי תובע לסעד ופיצוי בגין שני הסדרים חקיקתיים שונים, יקנה התובע את שתי הזכויות גם יחד אך יזכה בפיצוי פעם אחת בלבד, בגין אחת מהזכויות (פרשת א.ש.י.ר).

דהיינו, הפיצוי מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט יהא חופף לפיצוי בגין פקודת סימני המסחר, ואין לחייב את הנתבעות בתשלומם במצטבר.

צו למתן חשבונות

בית המשפט קובע כי כאשר מוגשת תביעה למתן חשבונות, יש לברר תחילה האם זכאית התובעת למתן חשבונות. בשלב השני לאחר שניתן צו למתן חשבונות ואלו הוגשו, יתברר הסעד הכספי המבוקש. התובעת זכאית לבחור האם לקבל פיצוי כספי על הנזק שנגרם לה כתוצאה מההפרה, או האם לקבל את הרווחים שהפיקו הנתבעות ממעשה ההפרה. היא אינה זכאית לקבל את השניים במצטבר (ר' פרשת ורסצ'ה לעיל, פסקה 27).

25 ביולי, 2010,

0 תגובות

גניבת עין בעיצוב מגזין אופנה

בית המשפט העליון, השופט א' גרוניס (רעא 4158/10) –  25.7.2010

תחום: גניבת עין

נושאים: צו מניעה זמני, סמכויות בית המשפט, דמיון בין סימני מסחר.

עובדות:

מדובר בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ליתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשים להוציא לאור מגזין אופנה בשם Belle. עקב דמיון לשם המגזין הקיים Elle, כמו כן הוגשה בקשה להוציא לאור את המגזין בשם אחר - BelleMode.

נפסק:

הערעור נדחה:  השופט לא קיבל את הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי.

הבקשה התקבלה: ביהמ"ש קיבל את בקשתם להוציא את המגזין בשם BelleMode.

נקודות מרכזיות

לעניין סמכות ביהמ"ש

בית המשפט קבע כי ב"נסיבות אלה, כאשר נדרשת בחינה של דמיון חזותי בין סימני מסחר, הרי שלערכאה הדיונית אין יתרון מובנה בשאלה זו ואין מניעה כי אכריע בה", בית המשפט סייג את החלטה זו בכך שכתב שאין להסיק מדרך זו כי כך יש לפעול בכל סיטואציה מעיין זו.

לעניין מבחן המראה והצליל

הוא המבחן המרכזי לבחינת קיומו של דמיון מטעה בין סימנה מסחר, משווה בין הסימנים על שלל מרכיביהם. נקבע כי הוספת המילה Mode מבטלת את הדמיון מבחינת הצליל וגם מבחינת המראה. כמו כן המבקשים שינו את עיצוב הגופן, גודלו ומיקומו של הסימן על שער המגזין.

נקבע כי עד להכרעה בהליך העיקרי ניתנת אפשרות למבקשים להוציא לאור את המגזין תחת השם BelleMode.

20 ביולי, 2010,

0 תגובות

גניבת עין והעתקת משחק ילדים

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט רפי כרמל (ת.א. 1126-07-10) –  20.7.2010

תחום: גניבת עין והעתקת משחק ילדים

נושאים: זכויות יוצרים, גניבת העין, מוניטין, הטעיה

עובדות:

המבקשת טוענת כי המשיבה משווקת ומוכרת מוצר (קורקינט) המהווה חיקוי וזיוף של מוצר אשר היא עצמה מוכרת ומשווקת בישראל ובעולם וכי המשיבים מפרים את זכויות המבקשת בפטנט, סימני מסחר וזכויות יוצרים.

נפסק:

התביעה נדחית  נפסק כי המבקשת לא הוכיחה קיום מוניטין או הטעיה לצורך עוולת גניבת העין ולא הצליחה לבסס עילה בזכויות יוצרים, פטנט  או עשיית עושר שלא במשפט.

נקודות מרכזיות

לעניין עוולת גניבת העין

לעניין מוניטין, נפסק כי עצם החיקוי או ההעתק כשלעצמם אינם מהווים תחרות בלתי הוגנת ושעצם ההעתקה אינה מהווה הוכחה לכך שלתובע מוניטין במוצר, מה גם שנדרשות ראיות בנוגע לכמות המוצרים שנמכרו, אופן ומקומות השיווק וצרכן היעד – ראיות אלו לא הובאו.  בפרסומים למכירת המוצר אין משום ראיה מספקת לעניין הוכחת מוניטין. בפסק הדין נזכרת הלכת פיניציה לפיה חיקוי של מוצר ועיצובו אינם מלמדים על ביסוס מוניטין מה גם שיש בחיקוי לגרום לתחרות שהיא בעלת יתרונות לציבור הצרכנים.

לעניין הטעיה, נפסק כי למרות הדמיון הרב בעיצוב ובצבעים ה"חיקוי" נושא שם (סימן מסחר) שונה המופיע באופן ברור וקריא בכמה מקומות. בנוגע לאריזה מפסק כי: צורת האריזה, השם וצבע האריזה שונים ועל כן אין כל חשש להטעייה.

ומכאן שדין העילה הנסמכת על גניבת העין להדחות.

לעניין זכויות יוצרים

אין אינדיקציה כי למבקשת זכויות יוצרים במוצר וכי המוצר הנדון הינו פרי יצירתה.

לעניין החוברת למשתמש, החוברת שהוצגה ע"י המבקשים זהה כמעט לחלוטין לזו שהוצגה ע"י המשיבים אך בעוד שהמשיבים הציגו את החוברת המקורית (בשפה האנגלית) המבקשים לא הציגו את החוברת המקורית ממנה נשאב התרגום.

לעניין האריזה, כנזכר לעיל נקבע כי אין האריזות דומות כלל וכלל.

לעניין עשיית עושר ולא במשפט

עקב כך שהמבקשת לא ביססה את זכותה בהמוצר, אין היא יכולה לקבל סעד שכן סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט – 1979 מבוסס על קבלת נכס הבאים לזוכה מן המזכה שלא ע"פ זכות שבדין וכאמור המבקשת לא הוכיחה את זכותה במוצר.

1 ביולי, 2010,

0 תגובות

על "המבחן המשולש" בדיני סימני מסחר ובעוולת גניבת העין

בפסיקה שניתנה לאחרונה בבית המשפט העליון,  עמד בית המשפט על ההבדלים שביישום "המבחן המשולש" בתביעה מכוח דיני סימני המסחר ובתביעה המבוססת על עוולת גניבת העין הקבועה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999.

פסק הדין עסק בערעור על בקשה למתן צו מניעה זמני שביקשה יבואנית תכשיר לניקוי מערכות דלק ברכב, הנושא את סימן המסחר הרשום "Gold Label" נגד חברה המשווקת תכשיר דומה הנושא את השם "Gold 55". בנוסף טענה המערערת, כי לא רק שיש בשם המוצר המתחרה כדי להטעות את ציבור הצרכנים, אלא שגם מיכל המוצר הוחלף ברבות הימים למיכל חדש הדומה עד כדי הטעיה למיכל המערערת.

בית המשפט סקר את שתי עילות התביעה העיקריות המהוות חלק מדיני הקניין הרוחני וירד לעובי הקורה שלהן, תוך שהוא מסביר את מהותה של כל עילת תביעה מחד גיסא ועומד על ההבדלים ביסודות כל אחת מהן הדרושים הוכחה.

סימן מסחר

סימן מסחר אמור ליצור זיקה בין הטובין הנושאים את סימן המסחר לבין מקורם, באופן שתיווצר הבחנה בין מוצרו של עוסק אחד לבין מוצריהם של עוסקים אחרים, תוך שהדבר מקל על הצרכנים לאתר ולרכוש את הטובין שבהם הם מעוניינים. הבחנה זו משרתת למעשה שתי מטרות: מצד אחד, ניתנת הגנה לעוסק מפני פגיעה בקניינו ובמוניטין שמוצריו צברו, ומצד שני נמנעת הטעייתו של הציבור בעקבות שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר.

בכדי לבחון האם קיימת הפרה של סימן מסחר רשום, יש לבחון האם ישנו דמיון מטעה בין הסימן הרשום לבין הסימן המפר לכאורה. קיומו של דמיון מטעה זה נבדק על פי "המבחן המשולש":

א. מבחן המראה והצליל; ב. מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ג. ומבחן יתר נסיבות העניין.

בעת יישומו של המבחן המשולש בבחינת הפרת סימן מסחר רשום, משווים בין הסימן הרשום בשלמותו לסימן המפר לכאורה בשלמותו ובודקים האם מכלול המאפיינים של הסימנים עולה כדי דמיון מטעה.  הכוונה היא כי אין לבחון רק את חלקו של הסימן (כגון סוג הגופן או צבען של האותיות), כי אם את הסימן כולו על כל חלקיו.

גניבת עין

מטרת תביעה בגין עוולת גניבת עין היא למנוע מעוסקים שונים לגרום לכך שמוצרים שהם מוכרים או שירות שהם נותנים ייחשבו בטעות על ידי הצרכן כמוצרים או שירותים של עוסק אחר. בכדי להוכיח את קיומה של עוולה זו, יש להראות כי מתקיימים שני יסודות: לתובע יש מוניטין במוצר או בשירות; וכי קיים חשש סביר להטעיית הציבור לחשוב כי המוצר או השירות של הנתבע הינו של התובע.

גם כאן, בדיקת החשש הסביר להטעיה נעשית לאור "המבחן המשולש". עם זאת, כך הבהיר והסביר בית המשפט בפסק  הדין, בעוד שכאשר נבדקת הפרת סימן מסחר, מתמקדת הבחינה בהשוואה בין סימני המסחר לבדם, בבחינת עוולת גניבת העין, הבדיקה היא האם מכלול התנהלות ופעילות הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה.

לפיכך, כעיקרון, ההגנה הניתנת למוצר או שירות בעקבות תביעה בגין עוולת גניבת העין היא מצומצמת יותר מאשר ההגנה הניתנת מכוח תביעה בגין הפרת סימן מסחר רשום ו/או דינים אחרים. עם זאת, "הקביעה שמושא הבחינה הוא מכלול מצגי הנתבע עשויה במקרים מסוימים להביא להרחבת ההגנה. כך יהיה במקרה בו השוואה בין רכיבי המוצרים או השירותים תלמד על דמיון מסוים בין כל רכיב ורכיב אשר בעומדו בפני עצמו אינו מעורר חשש להטעיה, אולם צירופם של כל הרכיבים יחדיו מצטבר לכדי "מסה קריטית" היוצרת חשש סביר להטעיה".

בפסק הדין, יישם בית המשפט את המבחן המשולש הן בעילת הפרת סימן מסחר והן בעילת עוולת גניבת העין ומצא כי ככל שהדבר נוגע להפרת סימן המסחר של המבקשת, "השוואה של הסימן 'Gold 55' לסימן 'Gold Label' מלמדת על נקלה כי אין ביניהם דמיון מטעה". עוד קבע בית המשפט כי השימוש במילה Gold במסגרת סימן מסחר שאינו קשור לטובין העשויים מהמתכת היקרה, הינו למעשה שימוש בשם תיאורי האמור להעיד על טיבו של המוצר. שמות תיאוריים הינם שמות אשר היקף ההגנה שהם מקבלים מכוח דיני סימני המסחר הינו מצומצם ביותר.  לפיכך קבע בית המשפט כי כאשר משווים את שני הסימנים בשלמותם זה לזה, מגיעים למסקנה כי לא התבצעה הפרה של סימן המסחר של המבקשת.

למעשה קבע בית המשפט, כי אין די בהכללת מילה מסוימת הקיימת בסימן המסחר הרשום של המבקשת בשם המסחרי של המוצר אותו שיווקה המשיבה, במיוחד כאשר השוואת שני הסימנים בכללותם מראים באופן ברור כי הסימנים שונים ו"צבען של האותיות וצורתן אינם זהים".

כך, רואות עינינו כי יישומו של מבחן אחד על מערכות דינים שונות, יכולה להביא לקבלת תוצאות שונות. מכאן החשיבות של ידיעת הדין על בוריו בבואו של אדם לתבוע את זכויותיו בבית המשפט. תביעה בקניין רוחני שאינה מבוססת על יישום העובדות על הדינים השונים, עלולה במקרים מסוימים להסתיים בדחיית התביעה, וזאת למרות שלו היו מיושמות העובדות על מערכת דינים נוספת, היה מקבל התובע את יומו בבית המשפט.

8 בפברואר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר של תנובה - מעודנת

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט יהודה זפט (תא (ת"א) 34857-11-09) – 8.2.2010

תחום: הפרת סימן מסחר

נושאים: דמיון מטעה בין הסימנים, גניבת עין: הטעייה, סימן תיאורי

העובדות:

בבעלות תנובה סימן מסחר מספר 190551 - איור של בית עם גג אדום ועץ (להלן: "סימן הבית"). לטענת תנובה, ערבה משווקת את מוצריה תוך שימוש באריזה הכוללת איור של בית ומשתמשת במילה "מעודנת" מתוך כוונה להיבנות מהמוניטין של הגבינות מסדרת "הגבינות עם הבית" של תנובה ובכך היא פוגעת  בזכויות קנייניות של תנובה.

בתביעה תובעת תנובה לאסור על ערבה לשווק את מוצרי ערבה ו/או דומים להם, לאסוף את מוצרי ערבה ו/או אריזותיהם ו/או שלטים ופרסום של המוצרים האמורים, להסיר מהאינטרנט כל צילום או פרסום של מוצרי ערבה, למנות כונס נכסים להשמדת המוצרים שיאספו, להשיב לתנובה את מלוא טובת ההנאה שהפיקה ערבה ממוצרי ערבה, להורות לערבה למסור דין וחשבון אודות שיווק מוצרי ערבה ולחייב את ערבה לשלם לתנובה פיצוי כספי בסך 1,000,000 ₪.

נפסק:

התביעה נדחית. אין דמיון מטעה בין הסימנים.

התובעת תשלם לנתבעת את הוצאות המשפט, ושכ"ט עו"ד בסך  שלושים אלף ₪ בצירוף מע"מ כדין.

נקודות מרכזיות:

דמיון מטעה בין הסימנים

מבחן הדמיון המטעה נעשה על פי מבחן המראה, הצליל, נסיבות העניין והשכל הישר. לנוכח ההשוואה בין המוצרים, נפסק כי בראיות כדי לבסס את טענתה לקיומו של דמיון מטעה.

נפסק כי תנובה מתחה את גבולות "הדמיון" לא כל שכן ה"דמיון המטעה" מעבר למידה הראויה.

המבנה המופיע על אריזת מוצרי ערבה אינו דומה כלל לסימן הבית המופיע על אריזות מוצרי תנובה.

גניבת עין: הטעייה

כדי לזכות בתביעתה בעילה של גניבת עין על תנובה להוכיח שמוצריה רכשו מוניטין וקיים חשש שציבור הלקוחות יטעה לחשוב שמוצרי ערבה הם מוצריה או קשורים אליה.

נפסק כי בית המשפט לא שוכנע בקיומו של דמיון מטעה בין אריזות מוצרי ערבה לבין אריזות מוצרי תנובה, ואין חשש שציבור הלקוחות יטעה לחשוב שמוצרי ערבה הם של תנובה או קשורים אליה. לכך יש להוסיף, שהשם "ערבה" מופיע באופן בולט על אריזות מוצרי ערבה עליהן אף מצוין שהמוצר מיוצר על ידי מחלבת ערבה מזון בע"מ.

לפיכך, נפסק כי יש לדחות את תביעת תנובה הנסמכת על עילה של גניבת עין, אף שאין מחלוקת אודות המוניטין של מוצרי תנובה.

סימן תיאורי

בבעלות תנובה סימן מסחר מס' 122035 "מעודנת". נפסק כי המדובר בסימן תיאורי.

בע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" ואח' נ' אס.בי.סי, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה" ואח', פ"ד נה (3) 933, בעמ' 944 (להלן: "ע"א 5792/99") נקבע (כבוד השופט מ' חשין): "קטגוריה שנייה כוללת שמות תיאוריים, דהיינו, שם המתאר תכונות או רכיבים של נכסים או של שירותים. ראו, למשל: Stix Products, Inc. v. United Merchants & Manufacturers Inc.,295 F. Supp. 479, 488 (S.D.N.Y. 1968). בדין סימני המסחר, כך אף בדין גניבת עין, לא יזכה שם מתאר לרישום ואף לא יזכה להגנה, שהרי אין זה ראוי כי יינתן לבעל עסק להשתלט על מלה השגורה בשפה. חריג לכלל יהיה במקום שבעל העסק רכש במהלך עסקו אופי מבחין לשם הטובין, אופי המייחד אותו שם מיתר הטובין בני-מינו. במקרה זה יכול בעל השם שיזכה בהגנה, ושימוש באותו שם בידי מתחרה יהא בבחינת הטעיה."

עוד נקבע (שם בעמ' 946): "חשוב להעיר בהקשר זה, כי גם במקרה בו מוכח לבית-משפט כי מלה שכיחה זכתה למשמעות משנית המקנה זכות לעוסק פלוני, גם-אז תוגבל ההגנה לשימוש באותה מלה בלבד אך לא לצירופים שונים הכוללים אותה או להטיותיה."

 ערבה מציינת על חלק מאריזות המוצרים שלה את המילים "מעודנת עיזים". בכך עושה ערבה שימוש בסימן מעודנת שבבעלות תנובה. ברם, על פי ההלכה שנקבעה בע"א 5792/99 היפה גם ביחס לסימני מסחר, אין ההגנה מכוח סימן המסחר" מעודנת" חלה על הסימן "מעודנת עיזים".

המילה "מעודנת" מתארת תכונה של גבינה. לפיכך, במקרים בהם משווקת גבינה מעודנת המילה "מעודנת" מהווה הגדר אמיתי של מהות הגבינה המשווקת ובהתאם להוראות סעיף 47 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש] תשל"ב – 1972, ניתן להשתמש במילה "מעודנת" מבלי  שיהיה ברישום הסימן "מעודנת" כדי למנוע שימוש כאמור.

 לפיכך, נפסק כי בשימוש שעושה ערבה בסימן "מעודנת עיזים", אין משום הפרת הסימן מעודנת שבבעלות תנובה.

31 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילום

בית משפט השלום בתל אביב, השופטת אביגיל כהן (תא (ת"א) 3235-12-09) - 31.1.2010

תחום: הפרת זכות יוצרים בצילום

נושאים: זכויות יוצרים בצילום, הגנת מפר תמים, עוולת גניבת עין, מוניטין בגניבת עין, פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים.

עובדות:

התובע הגיש תביעה על סך 200,000 ₪ נגד הנתבע בגין שימוש בצילום מתוך קטלוג פרסומי שהופק ע"י התובע, לצרכי פרסום של המרכז הרפואי, בניהולו של הנתבע.

סמוך לאחר הודעת ב"כ התובע בדבר ההפרה, הוסר הפרסום.

נפסק:

קיימת הפרה ואולם, היקף ההפרה היה קטן ולא משמעותי. בנסיבות אלו, סכום הפיצוי שנפסק הן בגין זכות היוצרים והן בגין הזכות המוסרית הוא בסך  9,000 ₪.

הנתבע יישא בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

זכויות יוצרים בצילום

עפ"י סעיף 1 לחוק זכות יוצרים התשס"ח – 2007 נכנסת יצירת צילום לגדר "יצירה אמנותית" המוגנת מכח החוק.

נפסק כי בענייננו, עסקינן בצילום שיש בו דרגה מסוימת של מקוריות, במובן זה שהוא תוצאה של כשרון ומאמץ מסוים ולא מהווה העתקה מיצירה אחרת.

הגנת מפר תמים

סעיף 58 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007 קובע כי:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".

בית המשפט קיבל את גרסתו העובדתית של הנתבע ולפיה, כאשר הוא קיבל את התמונה לידיו מאחד ממכריו, הוא קיבל תמונה בלבד, מבלי שניתן היה לדעת, שהיא לקוחה מקטלוג או ממקור מזוהה אחר, ולא היו עליה כל סימני זיהוי בנוגע לתובע או למישהו אחר.

בית המשפט פסק כי יתכן והנתבע בפועל לא ידע כי קיימת זכות יוצרים ביצירה כפי שהוא אכן טוען, אולם בנסיבות העניין,  היה מוטל עליו הנטל להוכיח, כי לא היה לו יסוד סביר לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה.

משקיבל הנתבע לידיו צילום של אישה, שהוא אינו יודע מי הצלם, מי המצולמת, מהיכן נלקחה התמונה וכיוצ"ב, הוא היה צריך לדעת, כי קיימת למאן דהוא זכות יוצרים ביצירה ולא ניתן לעשות שימוש בתמונה לצרכי פרסום, כל עוד לא נערך בירור לגבי הזכויות בתמונה.

על פסק בית המשפט כי בנסיבות אלו, לא ניתן להחיל את הוראות סעיף 58 בעניינו של התובע.

עוולת גניבת עין

עוולה גניבת עין נקבעה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט – 1999:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

בפסק הדין בע"א 8981/04 אבי מלכה מסעדת אווזי  זהב נ' אווזי שכונת התקווה 1997 ניהול מסעדות  תק-על 2006 (3) 4762 [פורסם בנבו] , חזר בית המשפט על היסודות הבסיסיים של העוולה כפי שנקבעו בשורה ארוכה של פסקי דין קודמים והם:

(א) הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.

(ב) הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע.

המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, סוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין.

על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר.

מוניטין בגניבת עין

על העותר לסעד בעילת גניבת עין להוכיח, כי המוצר בגינו הוא עותר רכש לעצמו את ה"משמעות המשנית" המקשרת אותו עם המוצר עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על פי חזותו עם תוצרתו שלו או שרכש המוצר את ה"אופי המבחין" אותו ומבדל אותו מיתר המוצרים הדומים בענף.

בראש ובראשונה שומה עליו על תובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירותים שהוא מציע לציבור, לאמר: כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע – הנפגע (לנוחות הדיון נדבר להלן אך בטובין, ודברים שנאמר יחולו, בשינויים המחויבים, על שירותים אף הם). פירוש הדברים הוא, שעל התובע להוכיח כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש.

בית המשפט פסק כי במקרה דנן, משלא הובאו ראיות בנוגע למוניטין שיש לתובע במותג (ובניגוד לחזקה אשר קיימת לגבי זכויות יוצרים על פי חוק זכויות יוצרים, אין כל חזקה בנוגע לקיומו של מוניטין בנוגע לעוולת גניבת עין והנושא טעון הוכחה), ממילא לא הוכחו היסודות לעוולת גניבת עין.

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

סעיף 56 לחוק זכות יוצרים מאפשר לבית משפט לפסוק לתובע בשל כל הפרה פיצוי בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

בסעיף 56 (ב) לחוק צוינו שיקולים שבית המשפט רשאי לקחת אותם בחשבון, כאשר הוא מבקש לחייב את הנתבע בפיצוי.

בית המשפט פסק כי אמנם אין מדובר ב"מעשה של מה בכך" אך היקף ההפרה היה קטן ולא משמעותי. מדובר היה בפרסום של מספר ימים. פרסום בהיקף לא גדול באתר אינטרנט מקומי אשר מיועד לתושבי הצפון זאת שעה שהעסק של התובע נמצא בתל אביב, ולמעשה, קשה  להניח  שלקוחותיו  של  התובע  בתל אביב  היו  פונים בעקבות ההפרה, לטיפול דווקא בעסק של הנתבע המצוי בצפון.

בית המשפט לא שוכנע, כי נגרם נזק ממשי לתובע  והרווח שהפיק הנתבע מפרסום התמונה במשך ימים ספורים, הוא זניח, אם בכלל.

אין מדובר בנתבע אשר הפר את זכויות התובע בכוונה תחילה, יש לזקוף לזכותו את העובדה, כי סמוך לאחר ההודעה על ההפרה הייתה גם הסרה.

בנסיבות אלו, סכום הפיצוי שיש לפסוק הן בגין זכות היוצרים והן בגין הזכות המוסרית הוא בסך  9,000 ₪.

31 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר "נערת אודם"

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת דניה קרת מאיר (תא (ת"א) 1595-04) – 31.1.2010

תחום: הפרת סימן מסחר

נושאים: הגנה על סימן שבמועד ההפרה טרם נרשם אך הוגש לרישום, גניבת עין, מוניטין, חשש סביר להטעיה, עשיית עושר, פיצוי בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין

עובדות

תובענה לפיצוי של 100,000 ₪, מתן חשבונות וצו מניעה, בעילת הפרת סימן מסחר המבוסס על דמות מאוירת של נערה המכונה "נערת אודם". נטען כי הנתבעים עושים שימוש בלתי מורשה בסימן המסחרי של נערת אודם במוצרי הלבשה ואופנה. זאת כדי ליצור רושם מטעה כי הם קשורים לתובעת או לחנויותיה, תוך פגיעה בזכויותיה הקנייניות של התובעת.

עילות התביעה הנטענות הן גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימן מסחר, גזל ועשיית עושר ולא במשפט.

נפסק

התביעה מתקבלת בעילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין, העילה בעשיית עושר נדחית. ניתן צו מניעה להפסקת השימוש במוצר המפר. הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך 60,000 ₪.  כמו כן ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

הגנה על סימן שבמועד ההפרה טרם נרשם אך הוגש לרישום

במועד הרלבנטי להפרה טרם נרשם סימן רשום – אך הוגשו בקשות לרישומו. הסימנים קובלו כסימן מסחר רשום במהלך ניהול התובענה.

על כן, על פי סעיף 27 לפקודת סימני המסחר "התאריך שבו הוגשה הבקשה לרישום סימן מסחר יירשם כתאריך רישומו".

לפיכך נפסק, כי ביום הגשת התביעה, יש לראות את הסימן המסחרי גם בהגדרים אלה כסימן שנרשם.

הפרה של סימן המסחר

אין די בכך שקיימים הבדלים  מסוימים בין שני הסימנים כדי להביא למסקנה כי לא קיים דמיון מטעה.

בהקשר זה חשוב להדגיש שתי נקודות:

א. האחת, הבחינה האם קיים דמיון מטעה בין שני סימני המסחר אינה נעשית בהכרח כאשר שני הסימנים מוצבים זה לצד זה. החשש להטעיה, שמפניו מגנים דיני סימני המסחר, כולל גם מצב בו נחשף הצרכן לשני הסימנים בנפרד ובמועדים שונים. על כן, גם אם כאשר מוצבים שני הסימנים זה לצד זה קיימים ביניהם הבדלים לא קטנים, אין בכך כדי לשלול את המסקנה כי קיים דמיון מטעה. זאת, כאשר קיים חשש סביר להטעיה אם ייחשף הצרכן לסימנים בהזדמנויות שונות.

ב. השנייה, עשויים להיות מקרים בהם לא קיים חשש כי הציבור יטעה בין שני סימני המסחר במובן זה שהוא יחשוב כי מדובר באותו סימן מסחר, ועדיין יש לומר כי קיים דמיון מטעה. מצב כזה יתקיים כאשר ביסוד שני הסימנים ניצב "רעיון" זהה, אף אם ייצוגו הגרפי שונה, כך שקיים חשש סביר כי הצרכן יטעה לחשוב שהסימן המפר הוא וריאציה או חידוש של הסימן המוגן.

השאלה מתי קיים דמיון מטעה בשל זהות רעיונית אינה תמיד פשוטה. יש להיזהר שלא להרחיב יתר על המידה את ההגנה הניתנת לסימני מסחר, כך שהיא תתפשט על כל מוטיב או מצג רעיוני בהם נעשה שימוש בגדר סימן המסחר. המבחן הוא האם הדמיון הרעיוני או הקשר האסוציאטיבי מקימים חשש כי הצרכן יסבור שמקורם של שני הסימנים אחד הוא. ההכרעה בשאלה זו צריכה להיעשות תוך הסתייעות, בין היתר, במבחנים המוכרים לנו מן המבחן המשולש, כגון חוג הלקוחות בו מדובר ויתר נסיבות העניין.

בית המשפט פסק כי בנסיבות העניין ההבדלים בין הסימנים הינם פעוטים והם עשויים רק לעורר בקרב הצרכן את הרושם כי מדובר בואריאציה על סימן המסחר הרשום, להבדיל מעיצובו של מוצר שונה לחלוטין.

נפסק כי לאור כל האמור יש לקבוע כי השימוש בדמות על גבי המוצרים המפרים מהווה הפרה של סימן מסחר רשום של התובעת.

גניבת עין

ההלכה הפסוקה קובעת, כי עוולת גניבת עין  מכילה שני יסודות:

א. האחד, כי לתובע יש מוניטין במוצר או בשירות המדובר;

ב. השני, כי קיים חשש סביר להטעיה העלולה להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

בית המשפט פסק כי העוולה של גניבת עין מתקיימת בענייננו.

מוניטין

באשר לאופן הוכחתו של מוניטין נקבע כי אין להגביל מראש את התובע המבקש להוכיח קיומו של מוניטין לסוגים מסויימים של דרכי הוכחה. מרכז הכובד הוא במשקל הראיה ולא בסיווגה. כך לא מן הנמנע, כי סוגם ואופיים של הטובין בהם מדובר יתוו את דרכי ההוכחה של המוניטין לפני בית המשפט, וככל שדרך הוכחה מסוימת תשקף את עמדת ציבור הלקוחות בצורה מהימנה, כך יגדל המשקל שיינתן לאותה דרך הוכחה בנסיבות קונקרטיות מסוימות. יש למשל, מקרים, בהם עשוי להינתן משקל רב לתוצאותיו של סקר שוק או לעדותו של עד בעל היכרות אישית ממושכת עם קהל לקוחות גדול ומגוון של הטובין המסוימים, אשר ביחס אליהם מבקש התובע להוכיח את קיום  המוניטין. במקרים אחרים יכול שיינתן משקל יחסי גבוה לראיות מסוג שונה.

בעניננו נפסק כי לתובעת יש מוניטין וזאת, בין היתר, לנוכח עדותו של מנכ"ל התובעת ממנה עלה כי עצם הגילוי בדבר מכירתם של מוצרים מפרים מקורו בפניות של לקוחות.

חשש סביר להטעיה

לעניין זה יש לבחון האם קיים חשש סביר להטעיה העלול להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

בית המשפט פסק כי בנסיבות שבפניו, בהם הטובין המפרים הם טובין מסוג הטובין אשר נמכרים על ידי התובעת בחנויותיה. יש זהות בין הסימנים. כאשר ערוץ השיווק של טובין התובעת הוא בחנויות וכך גם של המוצרים המפרים. כאשר הנתבעים אינם פועלים לבדל את המוצרים המפרים כך שיהיה ברור כי מדובר במוצרים שאינם מוצרי התובעת. ולאור עדות המנכ"ל כי הגיעו לחנות התובעת לקוחות אשר טענו כי ראו את מוצרי התובעת נמכרים בשווקים ובחנויות בדרום העיר – כל אלוף מלמדים על קיומה של הטעייה באשר למקור המוצר.

עשיית עושר

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 מציב שלושה יסודות להתגבשות עילה על פיו:

א. היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות. במסגרתו נבחנת השאלה, אם הזוכה "קיבל.....נכס, שירות או טובת הנאה אחרת...".

ב. היסוד השני עניינו בשאלה, אם ההתעשרות האמורה "באה" לזוכה מן המזכה. כאן הדרישה היא, כי ההתעשרות של הזוכה תהא "על חשבון" המזכה.

ג. היסוד השלישי מציב את הדרישה כי התעשרות הזוכה על חשבון המזכה תהא "שלא על-פי זכות שבדין".

היסוד הנוסף בעילת עשיית עושר

לניתוח זה מתווספת בחינה של יסוד נוסף ההופך את ההתעשרות להתעשרות שלא כדין. היסוד הנוסף, הופך את התעשרותו של המתחרה לבלתי צודקת, עשוי להיות משני סוגים עיקריים:

א. התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של מתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב,

ב. נסיבות אחרות ההופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.

באשר למהותו של היסוד הנוסף יש דעות שונות (שנקבעו בפסק דין א.ש.י.ר) ובהן:

א. השופט אנגלרד סבר כי היסוד הנוסף הוא זכות סטטוטורית או הלכתית מוכרת ומיוסדת של בעל המוצר שהועתק, ההופכת את מעשה ההעתקה לפעולה אסורה על פי דין מחוץ לדיני עשיית עושר.

ב. השופט חשין הדגיש כי רק יסוד נוסף בעל עצמה רבה, יש בכוחו להוציא את המקרה מההסדר השלילי ולהכניסו לגדר התנהגות שלא על פי זכות שבדין לאור הוראות חוק עשיית עושר.

ג. השופטת שטרסברג-כהן סברה כי היסוד הנוסף מאופיין "בחוסר תום לב, בהתנהגות פסולה הפוגעת בחוש ההגינות והצדק".

ד. הנשיא ברק הגדיר את היסוד הנוסף כ"הפרה של כללי התחרות החלים בין הפועלים בשוק".

ה. השופט אור הצטרף לגישת ברק, אך ציין כי יש לתת משקל לעובדה "אם יכול היה התובע על פי דיני הקניין הרוחני לרשום את זכותו ועל אף זאת לא עשה כן".

ו. השופט זמיר הצטרף לגישת ברק ושטרסברג, אולם הדגיש כי אין הכרח בקיומו של יסוד נוסף וכי במקרים של חומרה מיוחדת, העתקה יכולה להגיע לכדי עשיית עושר ולא במשפט אף לא ביסוד נוסף.

ז. השופט ש.לוין הצטרף לגישת ברק ושטרסברג, אולם ביקש להוסיף סייג על פיו כאשר הסיבה לאי רישום הזכות תלויה בתובע, עליו להבהיר מדוע לא עמד בתנאי החוק.

סיכום: שני תנאים זכו לתמיכת רוב השופטים לבחינת היסוד הנוסף:

א. האחד, לפיו על הרעיון להיות מסויים, ניתן להגדרה, חדשני ויישומי ועליו להיות רעיון שבעליו עשו בו שימוש או שבכוונתם לעשות בו שימוש.

ב. השני, על הזוכה להיות מודע לכך שהוא מעתיק מוצר פרי רעיונו של אחר.

אמות המידה למתן סעד בדיני עשיית עושר

בפס"ד שוהם מנה בית המשפט את אמות המידה למתן סעד בדיני עשיית עושר: בין היתר, נבדק טיבו של המשאב. הם יש בו ערך המצאתי מיוחד. יש לבדוק האם מדובר במשאב בעל קניין רוחני, מוצר מורכב פרי פיתוח של שנים רבות אשר מה שמאפיין אותו הוא חדשנותו, משך ההשקעה הפיתוח והזהות שבהעתקה.

כמו כן, נבדקה פסלות הנטילה: יש לבחון האם המוצר המפר הועתק מהמוצר המקורי, העתקה אשר כונתה "הנדסה חוזרת". עצם תהליך ההנדסה החוזרת איננו מצמיח פסול. אולם, נסיבות מסויימות אשר מצטרפות אליו, כגון רמת השקעות גבוהה בפיתוח התוצר וחומרה רבה בחיקוי, עשויות להשפיע על טיבו של הסעד אשר ניתן מכוח דיני עשיית עושר.

כך, נטילה שיטתית של פרי עמלו של אחר יכולה להוות התנהגות בלתי הגונה המקימה סעד בעשיית עושר.

נקבע כי יש להגן על ממציאים וחוקרים המפתחים מוצרים, גם אם אלה נושאים מאפיינים תעשייתיים ופונקציונליים.

כמו כן, נקבע יש לקחת בחשבון את תום הלב המאפיינת את התנהגות המשיב.

באותו מקרה, נבחנו הסממנים המיוחדים אשר אפיינו את התנהלות המשיבה בהליך ההעתקה - העתקה מדוייקת אינטנסיבית תוך השקעת מאמץ מקצועי על ידי מהנדסים, ולהעתקת הסטנדים של מבלטי המערערת.

נפסק כי יש לבחון את ההשקעה ביחס לעלותו הסופית של המוצר, שאם לא כן תחסם יכולתו של היוצר הקטן לשמור על זכויותיו הקנייניות בהמצאות שהן פרי פיתוחו.

בענייננו נפסק כי לא ניתן במקרה הנוכחי לקבוע כי הוכחו בפניי חד משמעית נסיבות המעידות על התנהגות בלתי הגונה. וגם לא הובאה כל ראייה ממנה עולה כי יש בנערת האודם פיתוח חדשני כלשהו. גם רמת ההשקעה של התובעת בפיתוח המוצר נותרה בלתי ידועה.  על כן לא מתקיים בענייננו היסוד הנוסף, ככל שהוא מתייחס למידת הקושי וההשקעה אשר נדרשו לעניין ההעתקה והחיקוי.

בנסיבות אלה נקבע כי אין לקבל את התביעה בעילה זו של עשיית עושר.

פיצוי בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין

סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות קובע כי בית משפט רשאי לפסוק בגין כל עוולה על פי אותו חוק פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

פקודת סימני מסחר קובעת כי בגין הפרת סימן מסחר יהיה התובע זכאי בין היתר, לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית משפט הדן בדבר מוסמך לתיתו.

הנזקים בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין קשים לכימות. קשה לדעת בוודאות כמה מוצרים מפרים נמכרו ובאיזו תקופה, גם אם יימסר דו"ח על ידי הנתבעת כפי שהיא היתה מוכנה לעשות. קושי זה עולה במקרה הנוכחי גם מהעובדה כי הנתבעת ציינה שייתכן ותתקשה במסירת הדו"ח לאור הזמן שחלף מאז מכירת המוצרים.

נפסק כי יש לפסוק במקרה הנוכחי פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, כפי שביקשה התובעת עוד בכתב התביעה ולא להורות על המשך ניהול ההליכים לשם מתן חשבונות.

אופן קביעת הפיצוי

אין מקום להתחשב בעלות הרכישה, בסך המכירות וברווח שנצבר לעניין קביעת הפיצוי, שכן המדד לקביעת הפיצוי על פי הוראות פקודת סימני מסחר, במקרה הנוכחי בגין גניבת עין, אינו אמור להיות הרווח אשר הפיקו המפרים ממכירת המוצרים המפרים.

הפיצוי אמור להיקבע תוך התחשבות באלמנט ההרתעה אשר יימנע את הפרת הזכויות בעתיד.

הקביעה תעשה תוך כדי הערכה או אומדן של הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לבעלי הזכות שהופרה.

בנסיבות העניין נפסק פיצוי בגובה של 60,000 ₪.

12 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן המסחר רב בריח

בית המשפט העליון, השופט א' גרוניס (רע"א  6658/09) – 12.1.10

תחום: הפרת סימן מסחר

נושאים: מבחני הפרה של סימן מסחר, ההבדל בין מבחני גניבת עין למבחני הפרת סימן מסחר, בחינת הפרת סימן מסחר ביחס לסימן מסחר מוכר היטב, בקשה להבאת ראיה נוספת, שיקולים שביושר במסגרת הסעד הזמני

עובדות

בקשת רשות ערעור על החלטתו של השופט זפט (מחוזי ת"א), אשר דחה את בקשת המבקשות למתן סעד זמני בשל טענת דמיון מטעה בין הסימנים. תוך שחייב את מולטילוק לשאת בשכר טרחה בסכום של 25,000 ש"ח.

לטענת מולטילוק, טעה בית המשפט קמא, שכן הסימן החדש של רב בריח אינו אלא וריאציה של סימנה וכי לקוחות שייחשפו לסימן החדש עלולים לטעות ולסבור כי מדובר בגרסה חדשה של סימנה המוכר היטב.

נפסק

הערעור מתקבל והחלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת.

ניתן בזאת צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לעשות שימוש בסימן המפר בתחומים הרלוונטיים.

הסעדים הזמניים ייכנסו לתוקף בתום שישה חודשים מיום מתן פסק דין זה, ויעמדו בעינם עד להכרעה בתובענה.

להבטחת נזקיה של המשיבה, יפקידו המבקשות ערבון בסך 50,000 ש"ח וכן ערבות בסך 2,000,000 ש"ח.

אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

מבחני הפרה של סימן מסחר

הפרה של סימן מסחר היא שימוש בו על ידי מי שאינו זכאי לכך (סעיף 1 לפקודת סימני מסחר). המבחן לקיומה של הפרה, כאשר אין מדובר בסימן זהה, הוא מבחן הדמיון המטעה. היינו, יש לבחון האם הסימן המפר דומה לסימן הזכאי להגנה, עד כדי קיומו של חשש סביר להטעיה של הציבור.

לצורך בחינת הדמיון המטעה פיתחה הפסיקה שלושה מבחנים עיקריים, שזכו לכינוי "המבחן המשולש": מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

בחינת השאלה האם קיים דמיון מטעה בין סימני התובעת לסימני הנתבעת צריכה להיעשות על דרך השוואה בין שני הסימנים בכללותם. עם זאת, אין די בכך שקיימים הבדלים מסוימים בין שני הסימנים כדי להביא למסקנה כי לא קיים דמיון מטעה. בהקשר זה חשוב להדגיש שתי נקודות:

האחת, הבחינה האם קיים דמיון מטעה בין שני סימני מסחר אינה נעשית בהכרח כאשר שני הסימנים מוצבים זה לצד זה. החשש להטעיה, שמפניו מגנים דיני סימני המסחר, כולל גם מצב בו נחשף הצרכן לשני הסימנים בנפרד ובמועדים שונים. על כן, גם אם כאשר מוצבים שני הסימנים זה לצד זה קיימים ביניהם הבדלים לא קטנים, אין בכך כדי לשלול את המסקנה כי קיים דמיון מטעה. זאת, כאשר קיים חשש סביר להטעיה אם ייחשף הצרכן לסימנים בהזדמנויות שונות.

השנייה, עשויים להיות מקרים בהם לא קיים חשש כי הציבור יטעה בין שני סימני המסחר במובן זה שהוא יחשוב כי מדובר באותו סימן מסחר, ועדיין יש לומר כי קיים דמיון מטעה. מצב כזה יתקיים כאשר ביסוד שני הסימנים ניצב "רעיון" זהה, אף אם ייצוגו הגרפי שונה, כך שקיים חשש סביר כי הצרכן יטעה לחשוב שהסימן המפר הוא וריאציה או חידוש של הסימן המוגן. השאלה מתי קיים דמיון מטעה בשל זהות רעיונית אינה תמיד פשוטה. יש להיזהר שלא להרחיב יתר על המידה את ההגנה הניתנת לסימני מסחר, כך שהיא תתפשט על כל מוטיב או מצג רעיוני בהם נעשה שימוש בגדר סימן המסחר. המבחן הוא האם הדמיון הרעיוני או הקשר האסוציאטיבי מקימים חשש כי הצרכן יסבור שמקורם של שני הסימנים אחד הוא. ההכרעה בשאלה זו צריכה להיעשות תוך הסתייעות, בין היתר, במבחנים המוכרים לנו מן המבחן המשולש, כגון חוג הלקוחות בו מדובר ויתר נסיבות העניין.

בית המשפט הפך את החלטת השופט זפט וקבע כי למרות שהסימנים אינם זהים, קיים לכאורה חשש כי הצרכן יקשר את הסימן החדש לדמות איש השרירים, במובן זה שייווצר אצלו הרושם כי שני הסימנים מגיעים מאותו מקור.

בנסיבות העניין, מעורר הדמיון הרעיוני חשש להטעיית הציבור, אשר עלול לסבור כי הסימן החדש הינו וריאציה מעודכנת של איש השרירים, על אף ההבדלים מבחינה גרפית בין שני הסימנים.

למסקנה זו בית המשפט הגיע בהתחשב, בין היתר, בשני נתונים שיש לייחס להם משקל לא מבוטל:

האחד, סימן המסחר החדש מיועד להיות בשימוש באותם שווקים בדיוק בהם נעשה שימוש בדמות איש השרירים. היינו, מדובר בפנייה לאותה קבוצה של לקוחות. עובדה זו רלוונטית לעניין מבחן חוג הלקוחות, שהינו המבחן השני בגדר המבחן המשולש, ויש בה כדי להעצים את החשש להטעיה.

השני, רב בריח עצמה עושה שימוש, כדין, בדמות איש השרירים בתחומים משיקים לתחום בו מבקשת היא לעשות שימוש בסימן החדש. בכך יש כדי להגביר את החשש כי יינטע בציבור הרושם שסימן המסחר החדש קשור לדמות איש השרירים ומהווה פיתוח והתאמה שלה לשוק דומה. בנסיבות העניין, אין די בתוספת הרקע בצורת מגן כדי להסיר את החשש להטעיה.

ההבדל בין מבחני גניבת עין למבחני הפרת סימן מסחר

המבחן לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר זהה בעיקרו לזה הנוהג לגבי יסוד ההטעיה בעוולת גניבת העין. עם זאת, קיים הבדל חשוב בין שתי העילות. בעילה של הפרת סימן מסחר נעשית השוואה בין הסימנים בכללותם, אולם במנותק ממכלול הפעילות של הנתבע. הווה אומר, ייתכן מצב בו ייקבע שקיים דמיון מטעה, על אף שפעולות מסוימות שנקט הנתבע, שהן חיצוניות לסימנים, מפיגות בפועל את החשש להטעיה. בעוולת גניבת העין, לעומת זאת, מושא הבחינה הוא התנהלותו הכוללת של הנתבע. השאלה הנבחנת היא האם יש בהתנהלות זו, בהתחשב בכל רכיביה, כדי להקים חשש סביר להטעיית הציבור.

הבחנה זו פועלת על פי רוב לצמצומה של עוולת גניבת העין ביחס לעילה של הפרת סימן מסחר, אולם היא עשויה לפעול גם באופן הפוך. היינו, הקביעה שבגדר עוולת גניבת העין יש לבחון את מכלול מעשי הנתבע עשויה לעתים להביא להרחבת ההגנה המוענקת בגדר עילה זו על פני ההגנה הניתנת בגדר דיני סימני המסחר.

בחינת הפרת סימן מסחר ביחס לסימן מסחר מוכר היטב

סימן מולטלוק הינו סימן מוכר, כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר. הפקודה מעניקה הגנה עודפת לסימן מסחר מוכר היטב, הן כאשר מדובר בסימן רשום והן כאשר מדובר בסימן שאינו רשום.

יתכן כי כאשר מדובר בסימן מסחר מוכר היטב נכון יהיה להרחיב את ההגנה עליו גם במובן נוסף. כוונתי למידת הדמיון בין הסימן האחר לבין הסימן המוגן שיש בה כדי להביא למסקנה כי קיים דמיון מטעה העולה כדי הפרה. כאשר הסימן המוגן מוכר היטב, ניתן לטעון כי החשש שהציבור יטעה מתעצם ועל כן גם דמיון חלש יותר בינו לבין הסימן המפר נחשב לדמיון מטעה.

ואולם הכרעה בשאלה זו אינה נדרשת לענייננו ועל כן אותיר אותה בצריך עיון.

בקשה להבאת ראיה נוספת

המבקש להסתמך בטענותיו בפני ערכאת הערעור על ראיה שלא הייתה בפני הערכאה הדיונית נדרש להגיש בקשה להבאת ראיות נוספות באופן הקבוע לשם כך בתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובהנחיית נשיא בית המשפט העליון 1/92.

כל עוד אין החלטה שיפוטית המתירה את הגשת הראיות הנוספות, אין בעל הדין רשאי להסתמך עליהן בטיעוניו.

על פי הנחיית נשיא בית המשפט העליון 1/92 הנזכרת, בקשה להבאת ראיה  נוספת "תציין עיקר מהותה של הראיה בלי לצרפה..." (סעיף 1 להנחיה).

נפסק כי מולטילוק לא פעלה כנדרש ממנה. בגוף הבקשה להבאת ראיה צירפה מולטילוק את הראיה הנוספת לבקשה, בניגוד לנוהל הנדרש לפי הנחיית הנשיא.

התנהלות זו הינה בבחינת התחכמות ועולה כדי חוסר תום לב.

מולטילוק אף הגדילה לעשות והתייחסה בטענותיה בגדר בקשת רשות הערעור לראיה שצירופה התבקש.

התנהלות דיונית זו הינה חמורה ומחייבת תגובה שיפוטית ראויה.

מן הראוי שלא להיענות לבקשה להבאת ראיה נוספת ולא להתייחס לחלקים בבקשה לרשות ערעור הנסמכים על הראיה הנוספת.

ואולם בנסיבות העניין, אין להסתפק בדחיית הבקשה להבאת ראיה נוספת כתגובה על הליקויים שנפלו באופן הגשת הבקשה.

להתנהלותה הדיונית של מולטילוק תהיינה השלכות נוספות לעניין שיקולי היושר שבוכן בית המשפט במסגרת סעד זמני.

שיקולים שביושר במסגרת הסעד הזמני

בגדר השיקולים הנשקלים על ידי בית המשפט לעניין מתן סעד זמני, יש לשקול גם שיקולים שביושר, ביניהם תום ליבו של מבקש הסעד (תקנה 362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי), מצא בית המשפט כי מבקש הסעד הזמני התנהג בצורה חסרת תום לב, רשאי הוא כאמור לדחות בשל כך את הבקשה לסעד זמני, אף אם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד. יחד עם זאת, אין בית המשפט מוגבל לבחירה בין שתי ברירות קצה ונתונה לו האפשרות לבור דרך ביניים, שבגדרה יינתן סעד זמני אם כי מוגבל. המגבלה יכולה לבוא על דרך צמצום היקף הסעד הזמני או על דרך תחימה של התקופה בה יהיה הוא בתוקף. בחירת האמצעי אותו ינקוט בית המשפט כלפי בעל דין שבאופן התנהלותו נפל פגם צריכה להיגזר מחומרת הפגם ומכלל נסיבות העניין.

במקרה דנא, על אף חומרת הפגם שבהתנהלותה הדיונית (במסגרת הבקשה לצירוף ראיות) של מולטילוק יש ליתן את הסעד הזמני שנתבקש בבית המשפט המחוזי, אולם לדחות את כניסתו לתוקף. זאת, בנוסף לשלילת זכותה של מולטילוק להוצאות בשתי הערכאות.

בנסיבות העניין, קבע בית המשפט כי הצו הזמני ייכנס לתוקף בתום שישה חודשים מיום מתן פסק דין זה. בית המשפט ציין כי לולא הבעייתיות בהתנהלותה הדיונית של המשיבה, הייתה תקופה זו ארוכה יותר באופן משמעותי.

23 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

גניבת עין בהעתקת כיסויים לחלה

בית המשפט המחוזי ירושלים, השופט יוסף שפירא (ת"א 3402/09, בש"א 8858/09) - 23.12.2009

תחום: העתקת כיסויים לחלה (גניבת עין)

נושאים: סעד זמני, גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, אי רישום מדגם, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, מאזן הנוחות

עובדות

בקשה למתן צו לסעד זמני שיורה למשיבים להימנע מלמכור סדרה של כיסויים לחלה או מצה. אשר נטען כי הם מפירים את זכויות המבקשת במוצרים המקוריים אותם היא מייצרת ומשווקת.

נפסק

הבקשה מתקבלת בחלקה. ניתן צו מניעה זמני עד למתן פסק דין המורה למשיבים להימנע מלעשות שימוש בסדרה של כיסויים לחלה של המבקשים.

לא ניתן צו לאיסוף המוצרים המפרים שווקו קודם למתן הצו. לא ניתן צו למתן חשבונות וגילוי מסמכים, אשר יכול ויעשה במסגרת ההליך העיקרי.

שכ"ט עו"ד בבקשה זו בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ ישולם על פי תוצאות ההליך העיקרי.

נקודות מרכזיות

סעד זמני

השיקולים למתן סעד זמני, שהיו בעבר יציר הפסיקה, מעוגנים כיום בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, והם כדלקמן:

א.    חיוניות הסעד - השאלה היא האם מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי באופן שיש בו כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה.

ב.    הוכחת קיום הזכות - התובע צריך להוכיח סיכוי של הצלחה בתביעה, ברמה של קיום זכות לכאורה (תקנה 362(א)).

ג.    מאזן הנוחות - על בית המשפט לבחון למי מן הצדדים תיגרם אי נוחות רבה יותר ממתן או מאי מתן הצו (תקנה 362(ב)(1)). אי נוחות זו נבחנת על-ידי השוואת נזקי הצדדים, לרבות צדדים שלישיים. מנושא זה נגזרת גם שאלה נוספת: האם נזקו של התובע הוא בלתי הפיך ולא יהא ניתן לפיצוי בכסף. בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני, נדרשים שיקולים מיוחדים של מאזן הנוחות, הנוגעים בעיקרם לנסיבות הכלכליות והמסחריות של המקרה.

גניבת עין

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט– 1999, קובע: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

לעוולת גניבת עין יש שני יסודות: מוניטין והטעיה.

מוניטין

מוניטין הוא תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו. אין צורך שקהל הלקוחות ידע את זהותו של התובע. כל שעל התובע להראות הוא שבבוא הצרכן לקנות את המוצר נשוא המחלוקת, הוא מתכוון לרכוש את המוצר של התובע אשר מאופין בתיאור נשוא החיקוי.

בית המשפט פסק כי לאור: הקטלוגים הרבים שהפיצה המבקשת, עדות מנהל המבקשת בדבר המוניטין שלא נחקר בנושא זה בחקירתו הנגדית, עדות המשיבים כי הם מכירים את המבקשת במשך עשרות שנים, גידול מרשים ועקבי במכירות הסדרה, יש בכל אלה כדי לקבוע כי למבקשת יש מוניטין לעניין בקשה לסעד זמני.

בית המשפט פסק כי המבקשת אף הוכיחה כי המוצר רכש לעצמו "משמעות שנייה" המקשרת אותו עם המבקשת, עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על-פי חזותו עם תוצרתה של המבקשת.

בית המשפט דחה את הטענה כי מוניטין למוצר יכול להתקיים רק לאחר שנים רבות של ייצור ושיווק. שכן משמעותה של טענה זו היא כי אין הגנה על מוצרים "חדשים". יש לבדוק לפיכך נסיבות כל מקרה ומקרה.

בית המשפט דחה את הטענה כי מוניטין של יצרן אינו רלבנטי כלל אלא רק מוניטין במוצר, וכי מוניטין אצל לקוח משנה, לאו מוניטין הוא.

הטעיה

שאלת ההטעיה על ידי חיקוי נבדקת על פי "המבחן המשולש" - הקובע שלושה פרמטרים לבחינת התקיימותו של "דמיון מטעה":

א. מבחן המראה והצליל;

ב. מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות;

ג. מבחן יתר נסיבות העניין.

המבחנים המתאימים יותר לבדיקת קיומו של חשש להטעיה לגבי המוצר עצמו הינם מבחן סוג הסחורה ומבחן יתר הנסיבות ו'השכל הישר'.

בבחינת ההטעיה, יש להשוות את שני המוצרים בשלמותם, ולתת משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו.

שאלת המפתח שיש לברר במסגרת בחינת יתר הנסיבות, היא: מה יקרה אם כל אחד משני היריבים, המתחרים זה בזה, יורשה להשתמש בסימן שלו? העלול הציבור, מחמת דמיון המילים, לערבב סחורתם, ולחשוב שסחורתו של פלוני היא סחורתו של אלמוני?

בית המשפט קבע כי המראה בין הדגמים הינו דומה עד כדי להטעות, סוג הטובין זהה, חוג הלקוחות זהה, אפיקי השיווק זהים, והתחרות בין מוצרי המבקשת למשיבים מתבצעת יום יום, שעה שעה, באותן חנויות עצמן.

התערבות בלתי הוגנת

סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות קובע: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".

בית המשפט דחה את העילה לפי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות (התערבות בלתי הוגנת) וקבע כי סעיף 3 אינו חל במקרה דנא, שכן הסעיף עוסק במקרה בו העוסק חוסם או מונע בצורה כלשהיגישה פיסית ללקוחות של העסק.

סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות לא נועד לקבוע איסור כללי מפני תחרות בלתי-הוגנת. שידול לקוחות, אף אם הוא 'רוכב' על גבי המוניטין של התובע, עדיין אינו בגדר 'חסימה' של הגישה לתובע.

עילת עשיית עושר ולא במשפט

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, קובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

יסודות העילה הם: זכייה בטובת הנאה ללא כל זכות שבדין, התעשרות אשר באה מהמזכה והיסוד הנוסף.

רק במקרים חריגים דיני עשיית עושר יגנו על ההשקעה של פלוני בפיתוח, וזאת רק מקום בו המדובר במוצר חדשני, ייחודי, אשר ההשקעה של פלוני בפיתוח ושיווק המוצר הינה בשיעור גבוה המצדיק את מתן ההגנה.

ואולם מקום בו קיימת השקעה משמעותית בפיתוח המוצר, יש לבחון זאת על פי היחס בין ההשקעה לבין מחיר המוצר, שאם לא כן תחסם הדלת להוכחת הפרת זכויות קניין רוחני בפני היוצר הקטן.

זכייה בטובת הנאה ללא כל זכות שבדין

המשיבים קיבלו טובת הנאה מן המבקשת המתבטאת בשימוש שהם עושים ברעיון העיצובי אותו מימשה המבקשת במוצרים המקוריים - מוצר שכבר הוכיח הצלחה - אשר בפיתוחו השקיעה מקורית, חדשנות, יצירתיות, זמן וכסף, ללא כל השקעה מצדם.

ההתעשרות אשר באה מהמזכה

ההתעשרות, פנים רבות לה: התעשרות נובעת מרווחים אותם המפר מפיק ממכירות המוצרים המפרים. מחיסכון בהוצאות פיתוחו של המוצר שעל ידי העתקתו נחסכת מן המעתיקים השקעה של מאמץ, מחשבה, טרחה זמן וממון.

היסוד הנוסף

בהלכת א.ש.י.ר נקבע, בדעת הרוב, כי ניתן להגן על תוצר רוחני, שאינו מוגן במסגרת דיני הקניין הרוחני, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. וזאת כאשר מוכח יסוד נוסף.

היסוד הנוסף עשוי להיות משני סוגים עיקריים:

א.    התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב.

ב.    נסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.

העתקת של מוטיבים שאינם פונקציונאלים העתקתם אשר נעשתה מטעמים עסקיים ותחרותיים. אשר נעשתה כדי לקטוף את פרי עמלו של הממציא אשר הצריך יצירתיות, מיומנות, השקעה כספית והשקעת זמן. העתקה כזו מאפשרת ליצרן המעתיק לייצר מוצרים בעלות נמוכה, וכך להתחרות באופן בלתי הוגן ביצרן אשר עמד בכל ההוצאות הכרוכות בפיתוח ועיצוב המוצר. בנסיבות אלו מתקיים היסוד הנוסף העושה את ההתעשרות בלתי צודקת.

קריטריונים נוספים לבחינת התקיימותו של "היסוד הנוסף": היקף ההשקעה בפיתוח המוצר; היותה של ההעתקה שיטתית או חד פעמית; הקושי שבחיקוי; השאלה אם מדובר בהעתקה מלאה או חלקית של המוצר; משך הזמן שבו המוצר המועתק נמצא בשוק; קיומן של חלופות להשגת התכלית המבוקשת על ידי המעתיק; האפשרות לקיומו של כשל שוק אם יותר החיקוי; והשאלה אם ניתן היה להשיג הגנה על הקניין הרוחני על ידי רישומו.

בית המשפט פסק כי קמה למבקשת עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר.

אי רישום מדגם

כאמור בסעיף 7 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח- 2007: מוצר לא יקבל הגנה כפולה הן מכוח דיני זכות יוצרים והן מכוח דיני המדגמים.

אולם כאשר תובענה בגין הפרת זכות יוצרים לא נסמכת על מונופול על פי דין אלא על הפגיעה בזכותה הקניינית, אין לשלול את זכותה של המבקשת לפי לתבוע לפי חוק זכויות יוצרים (אף אם הכיסויים המשווקים על ידי המבקשת משוכפלים באופן תעשייתי וראויים להירשם כמדגם).

הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן

כאמור בסעיפים 2(א), 2(ב) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981, נטילת חלק ביצירת החיקוי והפצתו בציבור, מהווה הטעייה של ציבור הצרכנים.

הוכחת הטעייה בפועל, אינה מחויבת אלא ניתן להסתפק בהוכחת סכנה בלבד של הטעייה.

חיקוי מכוון של מוצר של מתחרה מעידה, לכאורה, על חשש להטעיה של ציבור הלקוחות מן ההיבט האובייקטיבי.

מאזן הנוחות

בבחינת מאזן הנוחות - על בית המשפט לבחון למי מן הצדדים תיגרם אי נוחות רבה יותר ממתן או מאי מתן הצו. אי נוחות זו נבחנת על-ידי השוואת נזקי הצדדים, לרבות צדדים שלישיים. מנושא זה נגזרת גם שאלה נוספת: האם נזקו של התובע הוא בלתי הפיך ולא יהא ניתן לפיצוי בכסף. בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני, נדרשים שיקולים מיוחדים של מאזן הנוחות, הנוגעים בעיקרם לנסיבות הכלכליות והמסחריות של המקרה

שאלת מאזן הנוחות מושפעת משאלת חוזק עילת התביעה.

לאור העובדה שהמשיבים מוכרים דגמים רבים של כיסויים, ולא מדובר במוצר עונתי אלא המתאים לכל עונות השנה, הרי שאם תדחה תביעת המבקשת, יוכלו להיפרע ממנה את נזקיהם. כך גם לעניין טענתם כי נזקי המבקשת הינם כספיים בלבד, הרי שעיון בבקשתה ובכתב תביעתה מלמד כי לא בנזק כספי בלבד עסקינן.

בית המשפט פסק כי דווקא נזקי התובעת הם בלתי הפיכים, בניגוד לטענת כל המשיבים.

30 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימני מסחר Safety-Kleen

בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן (תא (ת"א) 2580-06) – 30.11.09

תחום: הפרת סימני מסחר

נושא:  מטרת פקודת סימן מסחר, הפרת סימן מסחר, מבחן הדמיון המטעה בסימני מסחר – המבחן המשולש, שימוש אמת בסימן מסחר, הודעת הסתלקות בסימן מסחר, גניבת עין, מבחן הדמיון המטעה בגניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט – צמצום תכולה על קניין רוחני

עובדות

תביעה שעילתה הפרת סימן מסחר וגניבת עין בגין שימוש בשם "סייקלין" אשר לטענת התובעת דומה עד כדי להטעות לסימן המסחר "Safety-Kleen".

נפסק

התביעה נדחית. אין דמיון בחזות בין הסימנים, בוודאי שלא דמיון העלול להטעות.

התובעת תשלם לנתבעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

מטרת פקודת סימן מסחר

המטרה המרכזית שביסוד פקודת סימני המסחר הינה הגנה על הציבור הרחב. אמנם לפקודה גם מטרות מסחריות של מניעת תחרות בלתי הוגנת המוגשמות על ידי הגנה על בעל הזכות לשימוש בלעדי בשם, אך בבסיס הפקודה הינה חוק צרכני.

הפרת סימן מסחר

סעיף 1 לפקודת סימני מסחר מגדיר הפרה של סימן מסחר רשום כך:

"הפרה" - שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך -

(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;

(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;".

מבחן הדמיון המטעה בסימני מסחר – המבחן המשולש

הפסיקה אימצה את מבחן "הדימיון המטעה", לפיו לא כל דימיון יספיק כדי לפסול סימן מסחר, אלא רק דמיון שיש בו כדי להטעות.

"הדמיון המטעה" יכול להתקיים בשני מישורים:

א.    במישור של המוצר – הלקוח עשוי לטעות ולחשוב שהמוצר שהוא רוכש הינו למעשה מוצר אחר או מוצר ממקור אחר;

ב.    במישור של החברה ממנה הוא רוכש את המוצר – הלקוח עלול לטעות ולהאמין שהוא רוכש את המוצר מחברה פלונית בעוד שבפועל הוא רוכש את המוצר מחברה אלמונית.

"המבחן המשולש", שנקבע בפסיקה, קובע שלושה פרמטרים לבחינת התקיימותו של "דמיון מטעה": מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

המבחנים המתאימים יותר לבדיקת קיומו של חשש להטעיה במישור המוצר עצמו הינם מבחן סוג הסחורה ומבחן יתר הנסיבות ו'השכל הישר'. שאלת המפתח שיש לברר במסגרת בחינת יתר הנסיבות.

המבחנים הרלוונטיים לבחינת קיומו של דמיון מטעה במישור החברה המוכרת, הינם מבחן המראה והצליל ומבחן חוג הלקוחות.

שימוש אמת בסימן מסחר

כאשר השימוש בסימן המסחר נעשה כלפי סחורה "אמיתית" של התובעת, לא ניתן לטעון כי מדובר בשימוש מפר.

הדין הוא שאין אדם מפר את זכותו של בעל סימן מסחר לשימוש בלעדי בסימנו כשהוא משתמש בו בקשר ל"סחורה האמיתית", דהיינו, לסחורתו של בעל הסימן, שנפלה לידיים בלתי-מוסמכות או בלתי-נאמנות, אין הסימן מגן בפני השימוש בסימן לגבי סחורה כזאת. בשימוש כזה אין הטעיה. נכון אמנם שאף באין הטעיה יכול שיופר הסימן.

אם היה בעל הסימן יצרן, ופלוני מייבא ומשווק את סחורתו תוך שימוש בסימנו של היצרן, אין הסימן מעיד אלא על העובדה שהסחורה היא מוצרו של בעל הסימן. אין לומר כי אין זאת האמת כולה ושבעת ובעונה אחת הסימן גם מטעה את הציבור לגבי אופן היבוא והשיווק של הסחורה בארץ. די בכך שהסחורה היא "אמיתית" מבחינת המקור שלה, כדי לשלול מן השימוש את יסוד ההפרה.

מה משמעות של הודעת הסתלקות בסימן מסחר?

ככלל, את ההשוואה לצורך בחינת הדמיון המטעה יש לעשות בין שני הסימנים בשלמותם.

הנתבעות הפנו להערה ברישומי סימן המסחר של התובעת, לפיה: "רישום סימן זה לא יתן זכות לשימוש ייחודי במילה Kleen אלא בהרכב הסימן” – להלן: הודעת הסתלקות.

הערה זו אינה גורעת מזכותה של התובעת לשימוש בלעדי בצירוף המילים, ולא נכון להסיק מקיום ההערה כי יש להתעלם מהמילה 'Kleen' בהשוואה בין הסימנים.

הויתור על השימוש הייחודי במילה Kleen, אין משמעו כי זכותה של המבקשת מצטמצמת למונופולין ביחס למילה " Safety-". תוצאת הסייג היא שניתנת למבקשת זכות לשימוש ייחודי בסימן בשלמותו, תוך שנלקחת ממנה זכות זו ביחס לאחד ממרכיבי הסימן.

גניבת עין

סעיף 1(א) לחוק העוולות המסחריות, התשנ"ט-1999, קובע:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

לעוולת גניבת העין שני יסודות: מוניטין, וחשש סביר להטעיה.

המוקד של עוולת גניבת העין, על-פי לשונה, הוא בחשש מפני הטעייה. העוולה קמה, מקום בו אדם גורם לכך שנכס או שירות מבית מדרשו, ייחשבו בטעות כנכס או שירות של אחר. ואולם, לא תוטל אחריות מכוח עוולה זו, אלא מקום בו רכש האחר מוניטין בנכס או בשירות, לאמור 'כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-נפגע.

מבחן הדמיון המטעה בגניבת עין

המבחנים המשמשים לבחינת 'דמיון מטעה' במקרים של הפרת סימן מסחר זהים למבחנים בעוולת גניבת עין. ואולם, בעוד שבהקשר של הפרת סימן מסחר בוחנים את קיום הדמיון המטעה בין הסימנים עצמם, כאשר מדובר בעוולת גניבת עין יש לבדוק אם מכלול מעשיו של הנתבע גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר.

עשיית עושר ולא במשפט – צמצום תכולה על קניין רוחני

ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 389, 462 עסק בית המשפט העליון בהרכב מורחב בשאלת היחס בין דיני עשיית עושר לדיני הקנין הרוחני, ונקבע  שככלל, תפקידם של דיני הקניין הרוחני הוא להסדיר תחום זה של זכויות. עם זאת, נפתח פתח מסוים לבסס עילה שבעשיית עושר, גם כאשר מדובר בתחום הקנין הרוחני. הפתח שנפתח הוא פתח צר מאד, ולפיו במקרים חריגים וקיצוניים בהם מעשיו של הנתבע מקוממים במיוחד, יאפשרו לתובע לתבוע בעילה של עשיית עושר, גם אם לא הופרו דיני הקנין הרוחני. פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון לאחר רע"א 5768/94 לעיל מצביעים על מגמה מצמצמת לפתח שנפתח שם.

30 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימני מסחר באריזה לשוקולד

בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופט אחיקם סטולר (תא (מרכז) 1976-08-07) – 30.11.09

תחום: הפרת סימני מסחר באריזה לשוקולד

נושא:  מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן השכל, סימן מסחר מוכר היטב , סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב, יסודות עוולת גניבת עין , מבחני הוכחת מוניטין, שיקולים לפיצוי מכח חוק עוולות מסחריות

עובדות

תביעה שעילתה הפרת סימן מסחר הרשום על שם התובעת חברת Ferrero S.p.A מאיטליה. בגין הפצה ומכירה של  חיקויים של מוצר פררו-רושה. התביעה הוגשה כנגד חברת נ.א. קסטרו יבוא ויצוא בע"מ וכנגד המכס אשר עיכב את הטובין שיובאו על ידי הנתבעת מסין. התביעה כנגד חברת קסטרו עניינה הפרת סימני מסחר, גניבת עין וכן הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן. לפיצויים בסך של 100,000 ₪.

קסטרו הגישה תביעה שכנגד, נגד חברת פררו והמכס, בגין נזקים שנגרמו לחברת קסטרו בשל העיכוב בשחרורו של המטען. לפיצויים בסך של 273,000 ₪.

נפסק

התביעה של התובעת כנגד הנתבעת 1 מתקבלת. הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 60,000 ₪. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. תביעה התובעת (פררו) כנגד הנתבעת 2 היא המכס –  נדחית. התביעה שכנגד שהגישה קסטרו כנגד פררו והמכס נדחית.

לטובת פררו נפסקו הוצאות ושכ"ט בשיעור של 30,000 ₪ + מע"מ. לטובת המכס נפסקו הוצאות ושכ"ט בשיעור של 15,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

מבחני הפרה של סימני המסחר

על מנת לקבוע האם מתקיימת הפרה של סימן מסחר רשום יש לבחון האם ישנו דמיון מטעה בין סימן המסחר הרשום לבין הסימן שנטען כי הוא מפר. שאלת קיומו של דמיון מטעה מוכרעת על פי מבחן משולש: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

יודגש כי בעת בחינת קיומו של דמיון מטעה אין לפרק את הסימן לגורמיו. יש להשוות את הסימן האחד בשלמותו לסימן האחר בשלמותו, ולבחון האם הדמיון בין שני המכלולים עולה כדי דמיון מטעה.

מבחן המראה והצליל

מבחן המראה והצליל, הוא המבחן המרכזי מבין השלושה. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם, אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו. אין מדובר בהשוואה מדוקדקת של כל הברה בנפרד, שהרי אדם המכיר היטב את שני הסימנים ממילא איננו צפוי להתבלבל ביניהם. תחת זאת יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם. המשקל היחסי אשר יש ליתן להיבט החזותי לעומת סוגיית צלילם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות. מבחן סוג הסחורות איננו מתמצה אך בשאלת הדמיון בין המוצרים, אלא הוא עוסק אף בהשפעת סוג המוצרים הנדונים על מידת הסכנה להטעיה. אף מבחן חוג הלקוחות מורכב משני עניינים משלימים – האחד, אם המוצרים פונים לאותו חוג לקוחות; השני, כיצד משפיעה זהותם של הלקוחות הנוהגים לרכוש את הסחורה על הסיכוי להטעיה. ככל שמדובר בחוג לקוחות מצומצם ומובחן, בעל כושר הבחנה מפותח יותר, כך פוחתת סכנת ההטעיה.

מבחן יתר נסיבות העניין

מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן לוואי המאגד בתוכו את שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא הובאו בחשבון במסגרת המבחנים האחרים.

מבחן השכל

כלי נוסף העשוי לשמש להכרעה בשאלת הדמיון הוא "מבחן השכל", שבבסיסו עומדת העובדה כי לעתים מגלם סימן המסחר מסר רעיוני כלשהו, מעין אומנות קונספטואלית. במצבים כאלה יש להשוות את מידת הדמיון בין הרעיונות המועברים על-ידי שני הסימנים. במקרים שבהם המסר הרעיוני העומד בבסיס סימנו של הנתבע זהה, או דומה מהותית, לזה העולה מסימנו של התובע, עשוי בית-המשפט לראות בכך הפרה אף אם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל.

סימן מסחר מוכר היטב

סעיף 1 לפקודת סימני המסחר מגדיר סימן מסחר מוכר היטב:  כ"סימן המוכר היטב בישראל כסימן שבבעלות אדם שהוא אזרח מדינה חברה, תושב קבוע בה או שיש לו בה מפעל עסקי תעשייתי פעיל, ואפילו הסימן אינו סימן מסחר רשום בישראל או אין משתמשים בו בישראל; לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק";

לאור הצטרפות להסכם TRIPS הפקודה מגינה לא רק על סימן מסחר הרשום על פי הפקודה, אלא גם על "סימן מסחר מוכר היטב" אף אם אינו רשום לפי הפקודה, ומרחיבה את ההגנה על "סימן מסחר מוכר היטב" שנרשם על פי הפקודה אף כלפי טובין שאינם מאותו הגדר.

נפסק כי לתובעת ולמוצריה מוניטין רב לרבות מוצר ROCHER מתוצרתה בישראל. סימני המסחר שנרשמו על ידי התובעת לגבי מוצר זה הינם סימני מסחר רשומים מוכרים היטב, ויש לתת להם הגנה רחבה ביותר בהתאם להוראות פקודת סימני המסחר.

סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב

בית המשפט פסק גם כי החוזי הכללי של כדור ROCHER מתוצרתה הינו סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב של התובעת. כדור השוקולד, בתצורה שהוא עטוף לרבות צבעה, אופי האריזה, המדבקה וצורתה נותנים שיש להכיר בו כסימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב כמשמעות היגד זה בפקודת סימני המסחר.

יסודות עוולת גניבת עין

עוולת גניבת עין, בהתאם לסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט- 1999מכילה שני יסודות: האחד, שלתובע יש מוניטין במוצר או בשירות המדובר; השני, שקיים חשש סביר להטעיה העלולה להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

יסודה של עוולת "גניבת עין" בשמירה על זכותו הקניינית של בעל מוניטין בעסק העלול להיפגע ממצג שווא של הנתבע, להבדיל מתכלית שעניינה בהגנה על הציבור ככזה.

הערך המוגן העומד ביסוד העוולה הוא הגנה על האינטרס הקנייני של העוסק להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים. העוולה של גניבת עין באה אפוא להגן על יצרן, שהמעשים המבוצעים על ידי המעוול עלולים להביא קונה רגיל לטעות ולהניח שהוא קונה טובין של היצרן, שעה שלמעשה הוא קונה טובין של המעוול הנהנה מן ההטעיה. המדובר בראיות אובייקטיביות המעידות על קיום סכנה של הטעיית הציבור. אין חובה להוכיח הטעיה בפועל, ודי בהוכחת סכנה בלבד של הטעיה כזאת.

לצורך עמידה בדרישות ההוכחה כי נתקיימה עוולה יש להראות קיומו של חשש סביר שמעשי הנתבע יגרמו לקונה הרגיל לחשוב בטעות, כי מדובר בטובין או בשירות שמספק התובע בעוד, שלאמיתו של דבר, מדובר באלה של הנתבע.

למושג "חשש סביר" יוחס ממד אובייקטיבי, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעיה, אם כי הוכחת כוונה כזו עשויה להקל את נטל ההוכחה בדבר קיום חשש סביר להטעיה. אין צורך בהוכחת הטעיה בפועל אלא די בהוכחת קיום סכנת הטעיה בלבד.

ההבדלים בישום המבחנים לבחינת הטעיה בין סימן מסחר לגניבת עין

המבחן לבדיקת חשש סביר להטעיה הוא המבחן המשולש, המשמש גם לעניין בדיקת "דמיון מטעה" בסימני מסחר ולעניינים נוספים. עם זאת, קיים הבדל רב חשיבות באופן יישומו של המבחן בשני המקרים. כאשר נבדקת שאלת הפרתו של סימן מסחר, מתמקדת הבחינה בהשוואה בין סימני המסחר לבדם. בעוולה של גניבת עין, לעומת זאת, הבדיקה היא האם מכלול התנהלותו ופועלו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה? בדרך כלל יש בעובדה זו כדי לצמצם את היקף ההגנה הניתנת בגדר עוולת גניבת העין ביחס להגנה הניתנת בגדרם של דיני סימני המסחר או דינים דומים. עם זאת, הקביעה שמושא הבחינה הוא מכלול מצגי הנתבע עשויה במקרים מסוימים להביא להרחבת ההגנה. כך יהיה במקרה בו השוואה בין רכיבי המוצרים או השירותים תלמד על דמיון מסוים בין כל רכיב ורכיב אשר בעומדו בפני עצמו אינו מעורר חשש להטעיה, אולם צירופם של כל הרכיבים יחדיו מצטבר לכדי "מסה קריטית" היוצרת חשש סביר להטעיה.

מבחני הוכחת מוניטין

המושג מוניטין קשה להגדרה מדויקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר.

בפסיקה נמנו מבחני עזר שונים שניתן להסתייע בהם על מנת להוכיח מוניטין, כגון: (א) משך תקופת השימוש בסימן או בשם; (ב) האופי וההיקף של פרסום הסימן או השם והבאתם לידיעת הציבור; (ג) האמצעים שהושקעו ביצירת קשר מודע, אצל קהל הצרכנים, בין שם או סימן זה לבין מוצר מסוים; (ד) האם הציבור ייחס חשיבות לזהות היצרן ולא רק לתכונות ולצורה או למבנה של המוצר; (ה) האם הביקוש למוצר מושפע מהמיומנות ומההגינות של היצרן;

ויודגש, אין להיצמד לנוסחת בירור קשיחה והמבחן צריך להיגזר מנסיבות העניין.

שיקולים לפיצוי מכח חוק עוולות מסחריות

סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות קבע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת באותו חוק בסך של עד 100,000 ₪. כאשר עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים יראו כעוולה אחת.

שני עיקרים עומדים בבסיס הסעיף המאפשר פיצויים ללא הוכחת נזק:

האחד - העדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין, השני – הרצון להרתיע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים אותם צריך לשקול בית המשפט בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים בהתחשב ברציונאליים אלה, איננה סגורה: בין היתר, יתחשב בית המשפט בעוצמת ההפרות, מספרן ומשכן, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר וכדומה

המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה ולכן יש לראות עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים כעוולה אחת.

קביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין גניבת עין, בחוק עוולות מסחריות, יוצרת הינע מסוים גם לבעל סימן רשום, להשתית תביעתו דווקא על העוולה של גניבת עין, במקום על פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], שאינה מקנה פיצוי ללא הוכחת נזק. אין מניעה לתביעה בעוולה של גניבת עין גם כאשר מדובר בסימן רשום. מובן, כי הכדאיות לכך תלויה בנסיבות העניין. התביעה לפי דיני הסימן הרשום היא עוצמתית יותר, שכן זו תביעה בעלת אופי מונופוליסטי, בעוד שהתביעה לפי דיני גניבת עין דורשת הוכחת יסוד של הטעיה אצל לקוחות לגבי מקור הטובין או השירות.

בנסיבות העניין נפסק כי יש לראות במעשה גניבת העין מסכת אחת המקימה עילת תביעה אחת בלבד בקשר לאותה עוולה. המדובר במעשה חד פעמי של ניסיון לייבא מסין מוצרים מפרים. העובדה שלא כל המוצרים נמצאו מפרים היא הנותנת שלא מדובר בהפרה בעוצמה רבה. אין מדובר במעשה שנמשך לאורך זמן ואין המדובר בהיקף משמעותי שכן מדובר בחלק ממשלוח. במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בגדרי סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות, יש בהחלט לשקול את היקף ההפרה.

חוק זכות יוצרים כמקור להיקש לגניבת עין

מקור חקיקתי-נורמטיבי נוסף, שראוי להזקק לו הינו חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים עוסק בקביעת פיצויים בהפרת זכות יוצרים, וממנו ניתן להקיש את הדין בהפרת סימן מסחר, לרבות את השיקולים שרשאי בית המשפט לשקול בבואו לקבוע פיצויים. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע: בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה: (1) היקף ההפרה; (2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; (3) חומרת ההפרה; (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (6) מאפייני פעילותו של הנתבע; (7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; (8) תום לבו של הנתבע.

19 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

גניבת עין באריזה לתה

בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופט אברהם יעקב (תא (מרכז) 10373-11-09) – 19.11.09

תחום: גניבת עין באריזה

נושא: גניבת עין בצו מניעה זמני, מוניטין, הטעייה

עובדות

בקשה למתן צו מניעה זמני שיורה למשיבות להימנע מלעשות שימוש באריזות המוצרים מסדרת Gold Leaf  ו- The Leaves Collection מתוצרת ויסוצקי, בטענה שאריזות מוצרים אלה מפרים את זכויותיה של המבקשת באריזות מוצריה.

נטען כי מעשי ויסוצקי  מבססים, עילת תביעה בעוולה של גניבת עין, גזל מוניטין, תחרות בלתי הוגנת, הטעיית הציבור בניגוד לחוק הגנת הצרכן, עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות והפרת חובה חקוקה.

נפסק

בית המשפט דחה את הבקשה לצו מניעה זמני בשל שלא שוכנע בסיכויי התובענה להתקבל.

הוצאות המשיבה ושכר טרחת עו"ד בבקשה זו בסך של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות

גניבת העין

על מנת לבסס תביעה בעילה של גניבת עין על התובע להוכיח קיומם של שני יסודות:

א.    מוניטין במוצר שהוא מוכר או בשירות הניתן מטעמו.

ב.    חשש סביר להטעיה, כך שלקוח הרוכש מוצר או שירות מידי הנתבע יסבור בטעות כי מדובר במוצר או שירות שמקורם בתובע.

מוניטין

להגדרת המונח מוניטין, נקבע בפסיקה כי מדובר בתדמית חיובית שיש למוצר בעיני הציבור, שהודות לה קיים למוצר שוק לקוחות פוטנציאלים המעוניינים ברכישתו. על התובע להראות כי "השם, הסימן או התיאור רכשו להם הוקרה והערכה (reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן ובתיאור או השם את ציון עסקו או סחורותיו של התובע".

ככל שהייחודיות העובדתית של המוצר קטנה יותר, כך דרוש שימוש ממושך נרחב יותר, ויש מוצרים בעלי ייחודיות עובדתית קטנה ששום שימוש, יהיה ארוך כשיהיה, לא יספיק להם לרכישת מוניטין.

בית המשפט פסק כי ניתן להסיק קיומו של מוניטין למוצרי המבקשת לאור אופן השיווק המיוחד שבו נקטה המבקשת: שיווק מוצרי המבקשת לא התבסס על מסעות פרסום גדולים באמצעי התקשורת, אלא על החדרת המוצר לשוק באמצעות חשיפת הלקוח למוצר במסעדות ובתי קפה, תוך הקפדה על אופן הגשת המוצר ללקוח.

חשש סביר להטעיה

בית המשפט פסק כי לא שוכנע בקיומו של חשש סביר להטעיה, כאשר משווים את אריזות מוצרי המבקשת לאריזות מוצרי המשיבה, נראה כי רב השונה על הדומה.

המשיבה בענייננו היא בעלת מותג חזק יותר ממותג המבקשת, לכל הדעות. מדובר בחברה ותיקה מאוד בישראל ובעלת מוניטין גבוה. סימן ההיכר הבולט

של המשיבה – האות W - מופיע על מכסה האריזה בחזיתו של המוצר שהיא משווקת. דומה כי כל צרכן בישראל שיראה סימן זה על מוצר תה יקשר אותו באופן מיידי עם המשיבה, חברת ויסוצקי, ולא יטעה לחשוב שמדובר במוצר מתוצרתו של אחר או הקשור ליצרן אחר.

29 באוקטובר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בשם למלון Jerusalem Colony

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט נֹעם סולברג (תא (י-ם) 909107) – 29.10.09

תחום: הפרת סימן מסחר בשם למלון

נושא: סימני מסחר, סימן גנרי, סימן גיאוגרפי, סימן תיאורי, מבחני הפרה, פיצוי בהעדר נזק

עובדות

התובעת הגישה תביעה בטענה כי הנתבעת מפרה סימני מסחר, מעוולת בגניבת עין, ברשלנות ובהפרת חובות חקוקות, גוזלת מוניטין, עושה עושר ולא במשפט, מתערבת באופן לא הוגן במסחר, ומטעה את ציבור הצרכנים; וביקשה כי יינתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעת, וכן פיצוי כספי.

בכוונת הנתבעת להקים בירושלים מלון בשם 'Jerusalem Colony', והתובעת טוענת כי שם זה מפר את סימן המסחר הרשום על שמה – 'Colony', וכן את סימן המסחר 'אמריקן קולוני' המוכר היטב אף שאינו רשום.

נפסק

התביעה מתקבלת מכוח עילת הפרת סימני מסחר.

ניתן צו מניעה קבוע האוסר על שימוש בסימן.

בהעדר נזק, לא יפסקו פיצויים.

הנתבעת תשא בהוצאותיה של התובעת ושכט עוד ומעמ בסך כולל של 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

סימן גנרי

טענת הנתבעת כי השם 'Colony' 'שם גנרי' הוא ובטעות נרשם נדחתה. 'שם גנרי' הוא הסוג או הזן אליו משתייך הנכס או השירות שבהם מדובר. אין כל ספק כי המילה 'Colony' איננה מציינת את הסוג או את הזן שאליו משתייך בית-המלון,  ולפיכך איננו 'שם גנרי' ביחס לבתי-מלון או מלונאות.

סימן גיאוגרפי או 'תיאורי'

טענת הנתבעת כי השם 'Colony' הוא גיאוגרפי או 'תיאורי', ובטעות נרשם נדחתה.סימן תיאורי או גאוגרפי אינו כשיר לרישום, זולת אם הוא בעל אופי מבחין. השם 'Colony' איננו מתאר או מציין את בית המלון של התובעת. אין הוא מציין או מתאר את סוג הטובין. הוא גם אינו נוגע במישרין למהותו או לאיכותו של בית המלון, כלשון הסיפא של סעיף 11(10) לפקודת סימני מסחר (נוסח חדש), תשלב - 1972.

בשם 'Colony' גם אין לראות משום שם גיאוגרפי.

גם אילו היה הסימן 'Colony' שם מתאר או גיאוגרפי לא היתה נשללת כשירותו לרישום על-ידי התובעת, משום שהוכח האופי המבחין שרכש הסימן. עדי התובעת העידו – עדות שלא נסתרה – כי בית-המלון של התובעת מכונה באופן שגרתי גם 'Colony', על-ידי עיתונאים, ספקים, ולעיתים אף בפירסומיה של התובעת עצמה. גם בעיני הציבור הרלוונטי לעניין השם 'Colony', בתחום המלונאות, נקשר לבית-המלון של התובעת דווקא. די במה שהובא לפניי כדי לקבוע כי השימוש בשם 'Colony' הפך למעשה את הסימן לבעל אופי מבחין בטובין שלגביהם נתבקש הרישום, כלשון סעיף 8(ב) לפקודה, ולפיכך אין לפסול את כשירותו לרישום מכח סעיפים 11(10) או 11(11) לפקודה.

סימן מסחר מוכר היטב

כדי לקבוע האם סימן מסחר הוא סימן המוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק. שני מבחנים – לא בלעדיים – מורה אותנו החוק לבחון. ראשית, מהי מידת ההכרה של הסימן בחוגי הציבור הנוגע לעניין. זהו מבחן אובייקטיבי מובהק, שתכליתו לבחון האם הציבור הרלוונטי לתחום מכיר את הסימן ומקשר אותו לטובין של הטוען לזכות עליו. שנית יש לבחון עד כמה ההכרה הזו באה כתוצאה ממאמצי שיווק. אין די בהכרה בציבור שבאה מאליה, ואין זכייה מן ההפקר. נדרשת השקעת משאבים שיווקיים מטעם הטוען לזכות על הסימן. הבעלות על סימן המסחר כרוכה בהוכחת הפעולות שננקטו מטעם בעל הטובין כדי להשריש את ההכרה בסימן בקרב הציבור הרלוונטי.

הסימן 'אמריקן קולוני' הוא אפוא סימן מוכר היטב אף שאינו רשום, וככזה הוא זוכה להגנת הדין סעיף 46א(א) לפקודה קובע כי סימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן לענין טובין שלגביהם הוא מוכר היטב בישראל או לענין טובין מאותו הגדר.

ההפרה

סימן הכולל בתוכו סימן רשום עשוי בדרך-כלל להוות הפרה, אלא אם השימוש בסימן הרשום טפל למילים אחרות הנלוות אליו. רק תוספת דומיננטית, בעלת משמעות שאינה משנית או שולית לשם הרשום כסימן מסחר, תוספת שיש בה כדי לבטל את הדמיון התודעתי בין הסימן לסימן המסחר הרשום, תוכל לקיים את  ההסדר המוצע

שלושה מבחנים משמשים לבחינת קיומו של חשש הטעיה.

המבחן הראשון והחשוב בין המבחנים הוא מבחן המראה והצליל, ומקובלנו לגביו כי יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם. המבחן השני הוא מבחן סוג הסחורה וסוג הלקוחות. המבחן השלישי הוא מבחן לוואי – יתר נסיבות העניין.

מניתוח המבחנים עולה כי הנתבעת מפרה אפוא את סימניה של התובעת.

שימוש אמת

בהתאם להוראת סעיף 47 לפקודה רישום לפי פקודה זו לא ימנע אדם מהשתמש שימוש אמת בשמו או בשם עסקו או בשמו הגאוגרפי של מקום עסקו, שלו או של קודמיו בעסק, או מהשתמש כהגדר אמיתי של מהותם או איכותם של טובין שלו.

אלא שבהתאם לתכליתה של הפקודה – שמירה על תחרות הוגנת ומניעת הטעיה – ובעקבות הדין והפסיקה האמריקניים והאירופיים, פירשה פסיקת בית המשפט העליון את הסעיף הזה על דרך הצמצום (עניין מועדון מנויי טוטו זהב הנל, עמוד 898). נקבע כי המונח 'אמת' שבסעיף 47 רומז גם לעיקרון ההגינות, קרי, השאיפה כי יתאפשר לכל אדם להגדיר נכונה את הטובין או השירות שהוא מספק, שאיפה שיש לאזנה עם החתירה לכך שיתאפשר לכל צרכן לזהות נכונה את מקור הסחורה או השירות שהוא רוכש (שם). לשם האיזון הזה, אין די בכך שהסימן יתאר באופן אמיתי את הטובין או השירות של בעל העסק. נדרש כי השימוש יהיה שימוש כן, כלומר חיוני לבעל העסק, ולשם כך אומצו שלושה מבחנים האם ניתן לזהות את המוצר או השירות בקלות ללא השימוש בסימן המסחר; האם השימוש בסימן המסחר נעשה במידה שאינה עולה על הנדרש לשם זיהוי המוצר; והאם אין השימוש בסימן המסחר מצביע על חסות שנתן בעל הסימן לבעל העסק המבקש להשתמש בו.

על-פי שלושת המבחנים הללו אין ספק שלא תחול ההגנה הקבועה בסעיף 47 על הנתבעת.

יתר עילות התביעה

אין נזק לתובעת ואין רווח לנתבעת. בהעדר נזק אין עוולה, ואין מקום לדון בעילות הנזיקיות. בהעדר רווח אין התעשרות, ואין מקום לדון בהשבה לפי עילת עשיית עושר.

23 בפברואר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

בית המשפט המחוזי בתל אביב, כב' השופטת דרורה פלפל (תא (ת"א) 2469/02) – 8.4.08 (פסק דין בעניין החבות), 23.2.09 (פסק דין בעניין הנזק)

תחום: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

נושא: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח, פיצוי סטטוטורי מכוח מספר דינים, תקנת השוק, גניבת עין

עובדות

תביעה למתן צווי-מניעה, צווי-עשה, מתן חשבונות ופיצויים בסך 100,000 ₪, בגין העתקת משחק לוח בשם "נחש מי".

בין הצדדים התנהל תיק קודם בשל הפרת זכות יוצרים הידוע כת"א  (ת"א) 1384/95, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה, במסגרתו התחייבו הנתבעים להימנע מלייבא ו/או לשווק את המשחקים נשוא התובענה דכאן.

נפסק

התביעה מתקבלת, נפסק כי הנתבעים העתיקו את מוצר התובעים והפרו את הסכם הפשרה. הוצאות ושכ"ט עו"ד 50,000 ₪

לעניין שלב הנזק ומתן חשבונות, בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

נקודות מרכזיות

הפרה של זכות יוצרים

נפסק כי כדי להוכיח שהופרה זכות יוצרים, על-פי חוק זכויות יוצרים - 1911, על התובעים לשכנע את בית המשפט:

(1)    שהמשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים;

(2)    שהתובעים הם בעלי זכויות היוצרים;

(3)    שזכות היוצרים הופרה על-ידי הנתבעים.

האם המשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים? והאם קיימת הפרה של זכויות אלה?

לוח המשחק, הכרטיסים ומסגרות המשחק הינם יצירה אומנותית.

אין הגנה על הרעיון ועל המקוריות של היצירה. ההגנה ניתנת לדרכי הביטוי של היצירה.

משחקי-לוח עשויים אף הם לזכות בהגנת זכות יוצרים, אך היקף ההגנה אינו ברור די צרכו. אין ספק שמרכיביהם השונים של המשחקים עשויים להיות מוגנים בזכויות יוצרים, עד כמה שהם מהווים יצירות מקוריות. הלוח עשוי להיות מוגן, אם כיצירה אומנותית, אם כיצירה ספרותית ואם בשילוב של שתיהן; כלי המשחק עשויים להיות יצירה אומנותית.

אין לשלול שימוש ברעיון תוך יישומו ביצירות עצמאיות גם אם התוצאה הכללית שמתקבלת היא דמיון מהותי, שנובע ממימוש אותו הרעיון לעומת זהות שנובעת מהעתקה בוטה.

בית המשפט פסק כי דרך הבעת הרעיון הועתקה על-ידי הנתבעים בשני המקרים.

הפרה בתרגום של הוראות המשחק

תרגום הוראות משחק מסינית לעברית, הינה פעולה שבניגוד לסעיף 1(2)(א) לחוק זכויות יוצרים, באשר זכות זו מוקנית לבעל זכות היוצרים. תרגום מושווה להעתקה של היצירה המקורית, כך שאפילו נרכשה הזכות "בתום-לב" על רכיביה הסיניים, אזי התרגום לעברית מהווה הפרת זכות היוצרים.

משמעות מדגם שנרשם בחו"ל

חלקי הפלסטיק לא נרשמו כמדגמים בארץ (הגם שנרשמו באנגליה), ומכאן שהגנת מדגם אינה חלה עליהם.

הגנה של תקנת השוק

המטרה הבסיסית של תקנת השוק, היא יצירת ודאות בחיי המסחר. המטרה של חוק זכויות יוצרים היא הגנה על הקנין הרוחני.

כדי ליישם את חוק המכר, יש צורך שיימכר נכס נד. כלומר, על המימכר להיות סוג של נכס ריאלי, חפץ.

במקרה לעיל, לא ניתן לומר שנמכר נכס ריאלי או חפץ מכאן, שלא התמלא התנאי הראשון של סעיף 34 לחוק המכר, המאפשר את החלתו.

עמדתי היא, שתקנת השוק, לפי סעיף 34 לחוק המכר, לא תחול על נכס שמפר זכות יוצרים. בהתנגשות שבין שני חוקים אלה - חוק המכר וחוק זכויות יוצרים - התכלית המועדפת והבלעדית היא לבעל זכות הקנין, למנוע את השימוש או השיווק של המוצר שלו, מכח זכות הבלעדיות המונופוליסטית שמוענקת לו בחוק.

יישום הוראות חוק המכר על-גבי יצירות ומוצרים מוגנים, תאיין את חוק זכויות היוצרים כליל מתוכן ותאפשר מכירה פיראטית מתוחכמת של חומרים מוגנים מכח דין אחר. אשר-על-כן, בית המשפט קבע כי לנתבעים לא קמה כל הגנה לפי חוק המכר.

גניבת עין

לצורך הוכחת גניבת-עין נדרשים שני תנאים מצטברים:

א.    חשש להטעיית הציבור לחשוב, כי הטובין שמציע הנתבע הם הטובין של התובע.

ב.    שיש לטובין של התובע מוניטין.

ג.    לענין הטעיית הציבור –

הטעיית הציבור

התובעים הוכיחו כי עיתון שמפרסם כתבות צרכנות באופן קבוע, טעה לחשוב שהמשחק המפר הראשון הוא גירסה ישראלית של "נחש מי".

בנושא של גניבת-עין, האריזה היא הדבר הראשון שבו נתקלת עינו של הצרכן.

בנוסף, מתקיימים גם כל מרכיבי המבחן המשולש לצורך ההטעיה.

מבחינת המראה והצליל -  כדי להוכיח דמיון אין צורך בזהות מוחלטת. הדמיון נבחן לאור השאלה האם החיקוי עלול להטעות את הצרכן הסביר. אם הרושם הראשון שמתקבל מראיית שני הצרכים יכול להוביל לתוצאה כזו, יש בכך כדי לענות על מבחן זה. השלב הראשון בו נתקל הצרכן במשחק הוא "שלב האריזה".

המשחק "נחש מי" הוא המשחק הוותיק ביותר שנמכר מזה שנים. אדם יכול לזכור את הרעיון המובע מאחוריו, אבל לא את שמו המדויק. יש לציין, שהרוכשים הפוטנציאליים עשויים להיות הורים צעירים או סבים וסבתות, שיסתפקו בכך שקיימים אותם אלמנטים, ולכן עשויים לטעות בזיהוי ובאבחנה, ובכלל במידע שקיימים עוד מוצרים נוספים על המוצר המקורי.

המוניטין

העובדה שבמשך שנים רבות המוצר נמכר בעולם, תפוצתו מורחבת, ובארץ הוא כבר קיים בנוסחו המשוכלל כ- 13 שנה, מעידה על מוניטין. סביר להניח שמוצר שאין לו "שוק" שיווקו יצטמצם וייפסק, ולא יימשך ויתרחב.

נפסק כי קיימת גניבת-עין מצידם של הנתבעים.

האם ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי

בית המשפט פסק כי פיצויים לא משתלמים פעמיים בגין אותו נזק; הקביעה של פיצוי קבוע ומוערך מראש בחוזה או פיצוי הקבוע בדין, נועדה לחסוך התדיינות משפטית לעניין קביעת גובה הנזק, אך לא להעניק שני סעדים מצטברים.

ועל כן לא ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי.

סכום הפיצוי הסטטוטורי

אין מחלוקת כי גישת הפסיקה היא, שכאשר הנתבע מפר זכות יוצרים ביצירה אחת יותר מפעם אחת, הוא יכול לזכות בפיצוי סטטוטורי מוכפל בגין הפרת זכות יוצרים. במקרה הנוכחי, מדובר בשני משחקים, כל אחד משנה אחרת, שכל אחד מהם הופר בתקופה שונה.

מכיוון שעסקינן בשתי הפרות נוספות, נראה לי כי יש מקום להעניק לתובעים את מקסימום הפיצוי הקבוע בחוק, בגין כל אחת ואחת מהפרות אלה.

בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

קביעה זו חוסמת, עפ"י גישת בית המשפט, את הדרך לפיצוי נוסף מכח דין נוסף בגין הפרות אלה.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור