משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: האוניברסיטה העברית

4 באפריל, 2012,

0 תגובות

העברת בעלות בזכויות יוצרים ביומני גבע ושלילת זכאות לפיצוי סטטוטורי

העברת בעלות בזכויות יוצרים ביומני גבע ושלילת זכאות לפיצוי סטטוטורי

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו מיום 25.3.2008 בת"א 2062/02 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ע' בנימיני.

העובדות: הערעור הוגש על ידי אולפני הרצליה כנגד ברקי פטה המפריס ישראל ונדון בבית המשפט העליון בפני השופטים: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין, כבוד השופט ס' ג'ובראן, כבוד השופט נ' הנדל. ביום 4.4.2012 ניתן פסק הדין בערעור.

תוצאות ההליך: הערעור התקבל באופן חלקי, במובן זה שהסעד בדבר הזכאות לפיצוי סטטוטורי, מבוטל. יתר הסעדים נותרים בעינם.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

20 ביוני, 2011,

0 תגובות

הפרה תורמת בדיני זכויות יוצרים

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן, י' דנציגר (עא 5977/07) – 20.6.2011

תחום: הפרה תורמת בדיני זכויות יוצרים

נושאים: הפרה תורמת, הפרה תורמת: שימוש ביתי - פרטי, אחריותו של משתף ומשדל, התנאים להכרה בהפרה תורמת, הגנת השימוש ההוגן למוסד אקדמי, פיצוי ללא הוכחת נזק

העובדות:

שוקן הוציאה לאור את הספר "יפן המסורתית" מאת בן עמי השילוני. יצירה זו הועתקה בשלמותה, שוכפלה ונמכרה במסגרת "מקראה" המשמשת ללימודי סטודנטים. מכירת המקראה התקיימה באולם 300, בבניין מדעי הרוח בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, על-ידי המשיב 3, מר כהן, אשר שימש באותה התקופה כיושב ראש "תא אופק" של מפלגת העבודה.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא), במסגרתו נקבעה אחריותם של מספר גורמים להפרת זכויות יוצרים. במוקד הדיון ניצבת השאלה אם יש מקום להכיר בדוקטרינת ההפרה התורמת בדיני זכויות יוצרים, ובאילו תנאים יש להחילה. בהמשך לכך, עומדת השאלה אם ראוי במקרה זה להטיל אחריות על המערערת – האוניברסיטה העברית בירושלים – להפרת זכות יוצרים שלא בוצעה על-ידה, אך התקיימה בקמפוס שלה.

נפסק:

הערעור התקבל בחלקו, נקבע כי אין אחריות לאוניברסיטה להפרה, הערעור נדחה ביחס לשיעור הפיצוי. שוקן תשא בהוצאותיה של האוניברסיטה בערעור, וכן בשכר טרחת עורך דינה בשיעור של 10,000 ש"ח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי קיבל, באופן חלקי, את תביעתה של שוקן, תוך שהוא קובע כי מכירת המקראות הפרה את זכות היוצרים שלה בספר, ועל רקע זה נדרש בית המשפט לשאלת אחריותו של כל אחד מהגורמים לביצועה.

באשר לכהן, נקבע כי הוא אחראי באופן ישיר להפרה, וזאת – בין היתר – נוכח הודאתו בביצוע מעשה ההפרה בהליך הפלילי שהתנהל נגדו, ואף בעדותו בבית המשפט המחוזי.

בנוגע לאחריותה של המפלגה, נקבע כי לא הוכח שתא אופק הוא מוסד או אורגן שלה. נוכח זאת, נפסק כי אין למפלגת העבודה אחריות ישירה להפרה. אף באשר לאוניברסיטה, נקבע כי אין מקום לייחס לה אחריות ישירה להפרה.

על רקע קביעות אלה, בחן בית המשפט אם קמה לאוניברסיטה ולמפלגה אחריות תורמת להפרת הזכויות ביצירה. תחילה נקבע, כי אין מקום לייחס לאוניברסיטה אחריות עקיפה להפרה מכוח סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: החוק הקודם). לצד זאת, בחן בית המשפט את האפשרות להטיל אחריות מכוח דוקטרינת ההפרה התורמת. בהתייחסו לדברים שנקבעו בע"א 1636/98 רב בריח בע"מ נ' בית מסחר לאביזרי רכב חבשוש (1987) בע"מ, פ"ד נה(5) 337 (2001) (להלן: פרשת רב בריח), שם הוכרה תחולתה של דוקטרינת ההפרה התורמת בדיני פטנטים, קבע בית המשפט כי ניתן להחיל דוקטרינה זו אף בדיני זכויות יוצרים. את קיומה של ההפרה התורמת ניתן לעגן – כך נקבע – הן "בפני עצמה", הן באמצעות סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). נוכח דברים אלה, קבע בית המשפט כי "יש ליתן הגנה לזכות היוצרים, בקול צלול וברור. קיומה של עוולה זו של הפרה תורמת תהווה, כך יש לקוות, הרתעה הולמת מפני הפרת זכות היוצרים, ובמיוחד בקמפוסים של המוסדות להשכלה גבוהה".

בית המשפט הוסיף ונדרש לתנאים לתחולתה של ההפרה התורמת. הובהר, כי תקום למפר-התורם אחריות להפרה רק מקום בו אכן בוצעה הפרה על-ידי המפר-הראשי. כמו כן נקבע, כי האחריות התורמת מותנית בידיעתו של מי שתרם להפרה על אודות הפעילות המפרה שביצע המפר הראשי.

בית המשפט המשיך ובחן את אפשרויות השליטה והפיקוח של האוניברסיטה על תאי הסטודנטים, ויכולתה למנוע את הפרת זכויות היוצרים. בהקשר זה נקבע, כי האוניברסיטה לא נקטה צעד כלשהו למנוע את מכירתן של המקראות בתחומה, ולא הפעילה פיקוח כלשהו על פעילותם של התאים הסטודנטיאלים בהיבט זה. באשר למפלגה נקבע כי היא "אפשרה הדפסת צילום והפצת עותקים מפרים ותמכה בתא אופק, במטרה לקרב סטודנטים לעמדותיה, מימנה ואיפשרה לצלם עותקים מפרים", ואף נמנעה מלפעול להפסקת ההפרה על אף שהיה בידיה לעשות כן.

על רקע זה, פסק בית המשפט כי התנאים להכרה בהפרה תורמת נתקיימו במקרה שלפנינו, הן בנוגע למפלגה הן באשר לאוניברסיטה, ולאור זאת קבע כי השתיים הפרו את זכות היוצרים של שוקן ביצירה בהפרה תורמת.

לבסוף בחן בית המשפט את שאלת הנזק. נקבע, כי מחיר הספר המקורי הוא 89 ש"ח, וכי עותק מפר נמכר ב-10 ש"ח. אולם, לא הוכח – כך נקבע – מהו מספר העותקים המפרים שנמכרו. על רקע הקושי לכמת את הנזק שנגרם בפועל, פנה בית המשפט לבחינת פיצוי ללא הוכחת נזק. נקבע, כי מדובר בהפרה "בוטה" של זכות היוצרים, ומשכך חויבו האוניברסיטה, מפלגת העבודה וכהן – יחד ולחוד – בתשלום פיצוי סטטוטורי בשיעור של 20,000 ש"ח, הוא הפיצוי המקסימלי האפשרי לפי הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים. האחריות חולקה כך שהאוניברסיטה והמפלגה חויבו כל אחת ב-30% מהנזק, בעוד שכהן חויב ב-40% מהנזק. מכאן הערעור שלפנינו.

נקודות מרכזיות

הפרה תורמת

הפרה תורמת (Contributory Infringement) בזכות יוצרים, מתייחסת – ככלל – למצב בו גם מי שאינו מפר באופן ישיר זכות יוצרים נמצא אחראי לה, וזאת על רקע התנהגותו ומעורבותו בנסיבות המקרה. מדובר לרוב בנסיבות בהן גורם אחד אינו מבצע את ההפרה בעצמו, אך הוא מאפשר ומתיר את פעילותו המפרה של גורם אחר, או אף מסייע ומעודד את אותה הפעילות. הוא משמש מעין "גורם ביניים", בשרשרת ההפרה – בטווח שבין המפר הישיר (מפר "הקַצה"), לבין בעל הזכות.

נפסק כי ההכרה בהפרה תורמת אינה יוצרת קטגוריה חדשה של פגיעה בזכות היוצרים. היא רק מאפשרת להיפרע ממי שנטל חלק בפגיעה.

נמצא כי נכון להכיר בהפרה התורמת כדי לתגמל את היוצר על המאמץ שהשקיע ביצירה; לאפשר הגנה נאותה לזכויות היוצרים בעידן של משתמשים אנונימיים; ולספק את התמריצים הנדרשים להמשך הפקתן של יצירות חדשות. בין אם ב'פורום' באוניברסיטה או ב'פורום' המקוון, אין אפוא מקום ליתן לגורם-הביניים אשר תרם באופן ניכר לפגיעה בזכות היוצרים להתחמק מאחריות. האינטרסים של המשתמשים בהקשר זה, והציבור בכללותו, אינם שוללים את ההכרה בהפרה התורמת. אולם, כפי שיובהר בהמשך, הם מכתיבים את יישומה הזהיר והמצומצם של דוקטרינה זו, רק בהתקיים תנאים ספציפיים ובאופן המוגבל למקרים חריגים בלבד.

הפרה תורמת: שימוש ביתי - פרטי

ניתן להניח, כי ככול שאכן מדובר בשימוש ביתי-פרטי, שאין בו פגיעה ממשית בבעל הזכות, עדיין יישאר שימוש שכזה מחוץ להישג ידם של בעלי הזכויות. בין היתר, עשוי שימוש כזה – בנסיבות המתאימות – לחסות תחת הגנות אחרות הקיימות בדיני זכויות היוצרים, לרבות הגנת השימוש ההוגן (המעוגנת כיום בסעיף 19 לחוק החדש). מכל מקום, הכרה בהפרה תורמת אינה מביאה להטלת אחריות על המפר הישיר, כדוגמת המשתמש הביתי ש"מוריד" יצירה מוגנת למחשב הפרטי שלו, לצרכיו האישיים. אלא, הפרה תורמת משמעותה הכרה דווקא באחריותם של גורמים אחרים "בשרשרת", שאינם משתמשים ביצירה לצרכיהם הפרטיים, ושממילא האינטרס בהגנה עליהם הוא פַחות.

אחריותו של משתף ומשדל

הכרה בקיומה של הפרה תורמת אף עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין, ומתיישבת היטב עם התפיסה העומדת בבסיס הוראה זו. סעיף זה, שעניינו אחריותו של משתף ומשדל, מורה כי "המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם". התפיסה היא, אפוא, שמקום בו פרט משדל אחר לבצע עוולה, תורם לביצועה או מעודד את קיומה – יש להטיל עליו אחריות לנזק שנגרם.

כבר נפסק, כי פקודת הנזיקין חלה אף על עוולות שאינן קבועות בה, כל עוד "החלה של דוקטרינה פלונית מהפקודה מתיישבת עם יסודותיה, עם מהותה, עם בניינה של העוולה שבה מדובר, ועם המסגרת שבה היא נמצאת" (ע"א 804/80Sidaar Tanker Corportation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393, 440 (1985)).

סעיף 12 לפקודת הנזיקין חל, אפוא, גם על עוולות בדיני זכויות יוצרים, וזו המסגרת המתאימה לבחינת קיומה של הפרה תורמת. יצוין, כי הוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין, שעניינה מעוולים במשותף, מתאימה פחות לעיגונה של דוקטרינת ההפרה התורמת. הוראה זו עוסקת במצב בו שני שחקנים פועלים יחד, בין אם במיזם משותף בין אם בנפרד, ומביאים שניהם באופן ישיר לקיומו של נזק.

התנאים להכרה בהפרה תורמת

השאיפה היא להחיל דוקטרינה זו, תוך מיזעור הפגיעה במשתמשים ובמרחב הציבורי במידת האפשר, ומכאן שיש להכיר בהפרה התורמת רק במקרים המצומצמים המתאימים לכך. לצורך כך, יש לבחון את קיומם של שלושה תנאים, אשר רק בהתקיימם במצטבר ניתן להכיר בהפרה תורמת של זכות יוצרים.

א. התנאי האחד הוא קיומה בפועל של הפרה ישירה;

ב. התנאי השני, ידיעתו בפועל של המפר-התורם על ההפרה הישירה שבוצעה; ג. התנאי השלישי, הוא קיומה של תרומה משמעותית, ניכרת וממשית לביצוע ההפרה.

בענייננו נפסק כי באשר ליסוד השני, שעיקרו מודעותו בפועל של גורם-הביניים לקיומה של ההפרה, האוניברסיטה היתה מודעת לנורמה הכללית של הפרת זכויות היוצרים שהתקיימה בקמפוס ואולם קיים ספק באשר למודעותה בפועל של האוניברסיטה להפרת זכויותיה של שוקן בתחומה.

גם לגבי היסוד השלישי, שעניינו תרומה משמעותית לביצוע ההפרה. במקרה שלפנינו, האוניברסיטה לא פעלה באופן אקטיבי להאיץ או לקדם את ההפרה. האוניברסיטה אף לא יצרה באופן פעיל את התשתית לביצוע ההפרה, או את האמצעים לקיומה. ההפרה אמנם התרחשה בשטחה, אך אין הדבר דומה לשטח מסחרי שנועד בהגדרתו למכירה מפרה של יצירות מוגנות, או להפצת אמצעים טכנולוגיים המאפשרים את ההפרה תוך עידוד הצרכנים לעשות בהם שימוש מפר. במילים אחרות, מדובר בתרומה במחדל המתבססת, לכאורה, על יכולתה של האוניברסיטה לשלוט ולפקח על פעילותם של התאים הסטודנטיאלים. אלא שבמקרה שלפנינו אין די בכך כדי לבסס את אחריותה להפרה.

הגנת השימוש ההוגן למוסד אקדמי

ההגנות הרגילות הקיימות למפר הישיר בגדר דיני זכויות יוצרים עשויות לעמוד – במקרים המתאימים לכך – גם למפר-התורם. תכליתן של הגנות אלה לאפשר, בנסיבות מסוימות, את המשך קיומה של פעילות הרצויה מבחינת חברתית, אף שמדובר בפעילות מפרה.

נפסק כי קיימת חשיבות רבה במתן הגנה נאותה למוסדות חינוך, בכדי לאפשר להם למלא את השליחות החשובה המוטלת עליהם בהעשרת הידע הציבורי והפצתו, וחינוך דור היוצרים הבאים. הגנת השימוש ההגון עשויה להתיר, בנסיבות מסוימות, למוסדות חינוך לעשות שימוש מסוים בחלקים מיצירות לצרכי הוראה או מחקר, ובכך לאפשר להם למלא את התפקיד החברתי החשוב המוטל עליהם.

אלא שאין זה המקרה בענייננו. ראשית ועיקר, ספק אם העתקת ספר שלם צריכה לחסות בצל הגנת השימוש ההוגן, וזאת בין אם בהקשר החינוכי בין אם בעניין אחר. שנית, לא השתכנענו כי השימוש נעשה למטרות חינוך או הוראה. הפצת המקראה במקרה זה נעשתה על-ידי תא סטודנטיאלי, בעל אינטרסים ספציפיים, חלקם פוליטיים. אין מדובר במקרה שלפנינו בשימוש בקטע מסוים מתוך יצירה מוגנת לצורך הוראה, במהלך שיעור או למטרת בחינה. מדובר בהעתקת ספר שלם, למטרת קידומו של תא סטודנטים מסוים, ובנסיבות אלה, אין להידרש להגנת השימוש ההוגן.

פיצוי ללא הוכחת נזק

בית המשפט המחוזי נדרש, כאמור, לפיצוי ללא הוכחת נזק נוכח הקושי בכימות שיעור הנזק הקונקרטי בענייננו. מנגנון הפיצוי ללא הוכחת נזק בדיני זכויות יוצרים נועד להתמודד עם קושי שכזה, הקיים באופן טיפוסי בהוכחת הנזק שגרמה הפרת הזכות ביצירה, כמו גם להגביר את ההרתעה מפני הפרות עתידיות.

החוק קובע אפוא מנגנון המאפשר לבעל זכות היוצרים להתגבר על המכשלה הכרוכה בהוכחת הנזק הפרטני, אך מגביל מנגד את סכום הפיצוי האפשרי (בטווח שבין 20,000-10,000 ש"ח לפי פקודת זכות יוצרים; ועד 100,000 ש"ח לפי החוק החדש), כאשר קביעת שיעור הפיצוי בטווח האמור תעשה לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בהקשר שלפנינו יצוין, כי אין מניעה ששיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין קיומה של הפרה תורמת, יבחן לפי אותם שיקולים ועקרונות המנחים ברגיל את בית המשפט בבואו לקבוע פיצוי כאמור בגין הפרה ישירה.

במקרה זה, כזכור, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לפצות את שוקן בשיעור של 20,000 ש"ח. כבר נפסק, כי לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב בקביעת שיעור הפיצוי, ובמקרה שלפנינו, בהתחשב בנזק שנגרם לשוקן ובחומרת ההפרה – לא מצאנו כי קיימת הצדקה להתערב בהכרעה בעניין סך הפיצוי שנקבע.

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור