משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: הבעת דעה

15 במרץ, 2016,

1 תגובות

אחריות להסרת פרסומים פוגעניים ברשת

אחריות להסרת פרסומים פוגעניים ברשת
תביעה שהוגשה על ידי חברת ב.ה. עוגן ניהול פרויקטים בע"מ ודורי גילפז כנגד גד צוקר. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת כאמלה ג'דעון. ביום 14.2.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות:  התובעת 1, הינה חברה המפעילה מותג בשם "טיולי דורון" והתובע 2 הינו הבעלים ומנהלה של החברה. הנתבע מר גד צוקר, הינו הבעלים והמנהל של אתר אינטרנט בשם "ג'יפ טריפ-אתר השטח המוביל בישראל". 
 
בשנת 2012 במסגרת אתר הנתבע פורסמו פרסומים פוגעניים אודות התובעים. בעקבות כך,  מיהר התובע והגיע עם מפרסם הפרסומים (אדם בשם אופיר) להסדר שכלל, בין היתר, הסרת הפרסומים הפוגעניים מהאתר. 
 
התובע פנה אל הנתבע בדרישה שיסיר את הפרסומים מהאתר, אולם האחרון סירב. בהמשך פנה באמצעות בא כוחו בדרישה דומה תוך מתן הסבר שאין אמת בדברים שפורסמו, וכי המדובר בהשמצות חסרות כל בסיס, אך גם דרישה זו סורבה ללא מתן נימוקים. 
 
בעקבות כך, הגישו התובעים בקשה למתן צו עשה זמני להסרת הפרסומים הפוגעניים, וביום 25.3.13 ניתן צו כמבוקש בהעדר התייצבות מטעם הנתבע. בקשה לביטול הצו נדחתה ביום 9.4.13. הנתבע לא הסיר את כל הפרסומים על פי הצו, דבר שאילץ את התובעים, ביום 2.7.13, להגיש  בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט. בעקבות הגשת הבקשה, הוסרו כל הפרסומים הפוגעניים על ידי הנתבע. 
 
על רקע ההשתלשלות הנ"ל, הגישו התובעים את תביעתם הנ"ל שבה טענו כי הנתבע נתן במה פומבית לפרסומים פוגעניים וחסרי בסיס באתר שלו, ולא שעה לדרישתם להסרת הפרסומים הנ"ל, דבר שפגע בשמם הטוב ובפרנסתם. אי לכך הם עתרו לחייבו בתשלום פיצוי בסך של 100,000 ₪ מכח אחריותו השילוחית לפגיעה בשמם הטוב לטענתם. 
 
התביעה נוהלה בשני שלבים, שלב חבות ושלב נזק. פסק דין זה נוגע לשלב החבות.
 
תוצאות: התביעה התקבלה. נפסק כי הנתבע עוול כלפי התובעים בעוולת הרשלנות עת נמנע מהסרת הפרסומים הפוגעניים מהאתר שלו, ומשכך חב הוא בנזק שנגרם להם עקב כך.  
 
בשלב הזה, בית המשפט התיר לנתבע להביא ראיות מצדו בעניין הנזק שנגרם מלשון הרע נשוא התביעה. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

לשון הרע או לא?

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, קובע כדלקמן: 
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; ..."
 
כבר נפסק כי:
"בבואו לבחון אם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע יתחשב בית המשפט באופן שבו נתפס הביטוי בעיני אדם סביר. מבחן זה הוא מבחן אובייקטיבי שמתמקד בשאלה כיצד אדם רגיל היה מבין את הפרסום.... השאלה איננה אפוא מה הכוונה שמאחורי הפרסום, אלא מהו "המסר עימו היא מותירה את הצופה"" (ראה ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp  נ' אלי עזור (פורסם בנבו, 22.07.2015). 
 
בענייננו נפסק כי לא יכולה להיות מחלוקת, בעיני האדם הסביר, כי בפרסומים אשר פורסמו על ידי אופיר בהם כינה את התובע כאדם שלוקח כספים במרמה, יש כדי להשפיל את התובעים בעיני הבריות, ולבזותם בשל מעשיהם ולפגוע בפרנסתם, ומשכך מהווים הם לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק. 
 

הגנת "אמת דיברתי" 

האם הפרסומים הפוגעניים חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק, כטענת הנתבע? 
 
בכדי לצאת ידי חובת הוכחת טענת "אמת דיברתי", היה על הנתבע להוכיח כי הכספים שנגבו על ידי התובעים מאופיר דרך כרטיס האשראי שלו, הוצאו ממנו במרמה ושלא כדין.
 
התובעים טענו כי חיובו של אופיר בתשלום הסך של 350 דולר דרך כרטיס האשראי שלו בעבור דמי השתתפות עצמית, נבע מנזק שגרם לג'יפ שעליו נהג במהלך הטיול, ונעשה בהתאם לתנאי ההסכם שעליו חתם אופיר טרם היציאה לטיול. 
הנתבע אשר טען כאמור כי הפרסומים בדבר הוצאת הכספים הנ"ל במרמה הינו אמת, לא הביא ולוּ בדל ראיה להוכחת טענה זו. הוא לא זימן את אופיר אשר פרטיו היו ידועים לו, למתן עדות, לא הציג כל ראיה והראיות שהוצגו אין בהם כדי להוכיח את אמיתות הפרסום בעניינו של אופיר כאמור. 
 
גם טענתו שלפיה ההסכמה שהושגה בין התובעים לאופיר להסרת הפרסומים, ואשר במסגרתה הושבו לאופיר הכספים שנגבו ממנו, מהווה הודאת בעל דין באמיתות הפרסום, אין בה ממש ודינה להידחות.
 

הגנת "הבעת דעה"

הנתבע טען כי הפרסומים הפוגעניים הינם בגדר הבעת דעה, ומשכך חוסים הם תחת ההגנה המנויה בסעיף 15(4) לחוק, הקובע כדלקמן: 
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: 
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות"
 
נפסק כי גם טענה זו דינה להידחות. 
בת.א (י-ם) 7642/03 יוסף נבות נ' שי גוטסמן (פורסם בנבו, 19.06.2006), נאמרו הדברים הבאים: 
"השאלה אם פרסומים שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעה גרידא של הכותב, איננה פשוטה. האבחנה נעשית עפ"י השכל הישר וכללי ההיגיון, ותוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע, כפי שאלה פותחו בפסיקה ... פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו, כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו. האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי 'הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר'. אותו הרושם יווצר עקב ניסוחה של האמרה, מקומה בפרסום ומבנה הפרסום בכללותו " א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, בעמוד 310; ראו גם ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55; ראו עוד ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857; ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן נו(3) 245, בפיסקה 16 לפסק הדין). 
 
ובהמשך נאמר:
"... בהקשר זה מיוחסת חשיבות לשאלה, האם הטענה שבמחלוקת ניתנת לבדיקה ובירור אובייקטיביים, שאז הנטייה היא לראות בה משום טענה שבעובדה, או שמא מדובר, על פי מבחן האדם הסביר, בטענה סובייקטיווית של המפרסם, אשר אינה נתונה לבדיקה ובירור כאמור (ראו לעניין זה Potomac Valve and Fitting v. Crawford Fitting 829 F. 2d 1280, 1285 – 1287 (1987)). טענה כזו תיחשב, בדרך כלל, להבעת דעה"
 
בענייננו, להבדיל מהאמירות שהתובע הינו אדם שקרן ולא אמין, אשר נתפסים בעיני הקורא הסביר כהבעת דעה, לא כך המצב לגבי האמירה שלפיה התובע לוקח כספים במרמה. אמירה כזו טומנת בחובה סממנים של תיאור עובדתי, והיא נתפסת בעיני הקורא הסביר כטענה שבעובדה.
 

חופש הביטוי למול שמירה על השם הטוב

בסיכומיו, טען הנתבע כי ככל שעסקינן בפרסום באמצעות "פורום" אינטרנטי, אשר תכליתו היא השמעת ביקורת – חיובית או שלילית- על  ידי המשתתפים, ראוי לייחס משקל רב יותר לחופש הדיבור. 
 
נפסק כי אין לקבל עמדה זו. חופש הביטוי ושמירה על השם הטוב, הינם שני ערכים מוגנים, אשר נקודת האיזון ביניהם נקבעת על פי שיקולים ערכיים ולא שיקולים טכנולוגיים. המחוקק נתן ביטוי לשיקולים ערכיים אלה בחוק איסור לשון הרע, וקבע את האיזונים הנדרשים לצורך הגנה עליהם, והפסיקה הענפה של בתי המשפט השונים, ובמיוחד של בית המשפט העליון, נתנה גושפנקא לאיזון הנ"ל על מרבית היבטיו. 
 
על כן, בהינתן העובדה שנקודת האיזון נשענת על שיקולים ערכיים כאמור, אין הצדקה עניינית ו/או חברתית ו/או תרבותית להפר נקודה זו כשעסקינן בפרסום בפורום אינטרנטי המדומה ל"כיכר העיר", ומה שמהווה בהגדרה, לשון הרע "בפרסום" רגיל, יהווה לשון הרע גם בפרסום אינטרנטי, שאם לא כן, נמצא עצמנו מתמודדים עם שני מרחבים תרבותיים שונים על כל ההשלכות השליליות הנובעות מכך. גם שיקולים של מדיניות שיפוטית אינם יכולים לצדד באבחנה זו. 
 

אחריות אתר לפרסומי צד שלישי

תחת ההנחה שבפנינו פרסום המהווה לשון הרע על פי החוק, נשאלת השאלה, האם מוטלת על הנתבע, כמנהל האתר, בנסיבות המקרה שבפנינו, אחריות נזיקית בגין הפרסומים הנ"ל?
 
שאלת הטלת אחריות נזיקית על מפעילי אתר אינטרנט, לפרסומים מפירי חוק אשר הועלו על ידי צדדים שלישיים באתר, הינה שאלה מורכבת הכורכת בחובה היבטים משפטיים והיבטים טכנולוגיים. 
 
ככלל, בתי המשפט לרבות בית המשפט העליון לא שללו, במקרים המתאימים, את האפשרות להטיל על מפעילי אתר באינטרנט, אחריות נזיקית לפרסומים מפירי חוק שהועלו על ידי צדדים שלישיים באתר, אם כי טרם יצאה הלכה פסוקה מתחת ידו של בית המשפט העליון בעניין (ראה דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי. טי. סי (1995) החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ (סעיפים ל"ד ו-ל"ה) (פורסם בנבו, 25.03.2010), וברע"א 1700/10 אבי רועי דוביצקי נ' ליאב שפירא, (פורסם בנבו, 20.05.2010). 
 
הערכאות הדיוניות נדרשו לסוגיה זו בהקשר של חוק איסור לשון הרע, ודעותיהן נחלקו בעניין. חלקן גרס כי בהעדר חקיקה מפורשת, אין לראות באתר אינטרנט "אמצעי תקשורת" כמשמעותו בסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, ומשכך, לא ניתן להטיל על מפעיל האתר אחריות מכח החוק, וחלקן התייחס לפרסום באינטרנט כאל פרסום ב"אמצעי תקשורת" כמשמעותו בחוק, תוך אימוץ פרשנות תכליתית של החוק (לעניין הגישות השונות ראה ת.א 24514-10-09 אסתר דור ואח' נ' יעקב בן יששכר ואח' והפסיקה המצוטטת בו (פורסם בנבו, 15.03.2015), וכן ראה ת.א (ת"א) 51859/06 עו"ד שמעון דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (פורסם בנבו, 28.10.2008), ת.א (ת"א) 14303/08 רבקה פלח – "חנות בייבי פלוס" נ' פלונית ואח' (פורסם בנבו, 25.11.2010).  
 
ברם נפסק כי: מחלוקת זו אינה רלוונטית לענייננו, שכן אחריותו של הנתבע במקרה שבפנינו, קמה מכח עוולת הרשלנות, אשר באה לידי ביטוי בהימנעותו מהסרת הפרסומים הפוגעניים מהאתר חרף דרישתם של התובעים לעשות כן, וכבר נפסק כי העדרה של עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע כנגד מנהל אתר, לפרסומים מפירים אשר הועלו באתרו, אינה שוללת הטלת אחריות עליו, בגין אותן עובדות, על פי דיני הרשלנות הכלליים (בעניין זה ראה ת.א (כ"ס) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי (פורסם בנבו, 14.07.2002), ת.א 32986/03 בושמיץ משה נ' אהרונוביץ' ענת (פורסם בנבו, 06.05.2007). 
 
מחומר הראיות הוכח כי התובעים פנו אל הנתבע בדרישה להסרת הפרסומים, אולם האחרון סירב לענות לדרישתם, וכשנשאל על הסיבה לכך בחקירתו הנגדית, ניתנו על ידו תשובות סותרות. 
 
מהאמור לעיל עולה, כי להבדיל ממעורבות פסיבית בהעלאת הפרסומים לראשונה באתר על ידי אופיר, בפנינו מעורבות אקטיבית מצד הנתבע להמשך העוולה של פגיעה בשמם הטוב של התובעים, והימנעות מלנקוט באמצעים יעילים ו"זולים" למניעת המשך הפגיעה הנ"ל. 
 
הטלת אחריות נזיקית על מפעיל אתר אינטרנט לפרסום מפר במקרה והוא סירב להסרת הפרסום, נדונה במספר בתי משפט. 
 
בפרשת בורוכוב המוזכרת לעיל קבע בית המשפט (כב' השופט ר. אמיר) כי:
"ראוי לחייב את ספק שירותי האינטרנט בגין פרסום פוגע שנעשה ע"י צד ג' במסגרת אותם שירותים שנותן הספק – רק אם וכאשר הצד הנפגע מתלונן על כך בפני הספק ודורש במפורש את הסרת הפרסום הפוגע ; ורק אם הפרסום אכן פוגע ואסור על-פניו ; ורק כאשר יש לספק יכולת למנוע זאת באופן סביר"
 
בפרשת בושמיץ המוזכרת אף היא לעיל, נקבע על ידי סגנית הנשיא כב' השופטת ש. אלמגור כדלקמן:
"האיזון הראוי בין חופש הביטוי ומתן במה חופשית לגולשים בפורום, מחד, אל מול זכותו של אדם לשם טוב, יהא הפרסום בכל מדיום שיהא, מביא למסקנה שיש להטיל על הנתבעת אחריות מקום בו ידעה והייתה ערה לדברי הנאצה המופנים כלפי התובע בפורום שבניהולה. הנתבעת הייתה ערה לאפשרות הטכנית – ואף עשתה בה שימוש לעתים – להסיר פרסומים שמצאה כי אינם ראויים להיות מובעים בפורום, ודרך מניעת הפרסומים הייתה קלה ואפשרית, ולא הצריכה השקעת משאבים כספיים או אחרים בלתי־סבירים ביחס לנזק שנועדה המניעה להשיג"
 
בת.א 12281/07 נתן הופמן נ' תפוז אנשים בע"מ (פורסם בנבו, 24.07.2011), נאמר על ידי כב' השופט ח. ברנר כי:
".... בהחלט ניתן לשקול גם על פי הדין הקיים, הטלת אחריות נזיקית על מפעילי אתר אינטרנט, בין מכח עילה של פרסום לשון הרע ובין מכח עילה של רשלנות בנזיקין, אם הם נמנעו, ללא כל הצדקה, מלמחוק תוך פרק זמן סביר פרסום פוגע, לאחר שתשומת ליבם הופנתה לקיומו של פרסום כאמור באופן שיש בו די כדי לאתר את הפרסום המסויים מתוך שלל הפרסומים האחרים, והם נדרשו למחוק את אותו פרסום"
 
במסגרת תביעה שבה נידונה השאלה האם מוטלת חובה על בעל האתר, במסגרתו מתנהל פורום, לדאוג מיוזמתו להסרת קישורים המפנים לכתובות בהן ניתן להוריד עותקים מופרים של יצירות המוגנות בדיני זכויות יוצרים, נפסק על ידי כב' השופט עופר גרוסקופף, כי ככלל, ניתן להטיל אחריות כאמור בגין הפרה תורמת עת נמסרה לבעל האתר התראה על הימצאות הפרסום המפר והוא נמנע מלהסירו בהתאם לנוהל "הודעה והסרה" (ראה ת.א (מרכז) 567-08-09 א.ל.י.ס אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"נ נ' רוטר. נט בע"מ (פורסם בנבו, 08.08.2011). 
 
בענייננו, נפסק כי התקיימו שלושת המבחנים להטלת אחריות נזיקית על הנתבע, אשר הותוו בפרשת בורוכוב הנ"ל כדלקמן: 
 
א. מבחן הידיעה בפועל - הוכח כי הנתבע היה מודע לקיום הפרסומים הפוגעניים באתר. 
 
ב. מבחן ודאות הפגיעה – הנתבע היה יודע ו/או היה אמור לדעת, כמו כל אדם סביר, כי הפרסומים נשוא התביעה הינם פרסומים העלולים לפגוע בשמם הטוב ובפרנסתם של התובעים.
 
ג. מבחן יכולת המניעה – הוכח כי לנתבע היתה היכולת והשליטה להסיר את הפרסומים הפוגעניים, וכי במאמץ סביר יכול היה למנוע את המשך הפגיעה בתובעים, אך הוא בחר לא לעשות כן. 
 
על כן נפסק כי הנתבע עוול במחדלו כלפי התובעים בעוולת הרשלנות, עת סירב להסיר את הפרסומים הפוגעניים לאחר קבלת דרישה לכך מאת התובעים, ומשכך, הוא חב לפצותם בגין הנזק שנגרם להם עקב מחדל זה. 
 

תקנון אתר אינטרנט

הנתבע צירף כנספח א' לכתב הגנתו העתק של מסמך הנושא כותרת "כללי האתר" (ראה ת/2), ובו צוין בין היתר כדלקמן:
"אנו דוגלים בחופש הביטוי אך גם על רמת ביטוי נאותה וחוקית. לפיכך, אין לפרסם תכנים בעלי אופי מיני בוטה, מאיימים, גזעניים, מוציאי לשון הרע .... ותכנים אשר מהוים הפרה כלשהיא של החוק...... הודעות ותגובות החורגות מכללים אלו יימחקו מהאתר".
 
האמור במסמך זה אף הוא מטיל חובה על הנתבע להסיר פרסומים מפירי חוק מהאתר, והימנעותו מלהסיר את הפרסומים הפוגעניים במקרה שבפנינו, מחזקת את המסקנה בדבר התרשלותו במילוי תפקידו כמנהל האתר. 
 

5 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

לשון הרע בהבעת דעה בעיתון

לשון הרע בהבעת דעה בעיתון

בית משפט השלום בתל אביב, השופט חגי ברנר (ת"א 23592-07) – 05.08.2010

תחום: תביעת פיצויים בגין לשון הרע במאמר דעה (תביעת לשון הרע)

נושאים: יסודות המקימים לשון הרע, משמעות  חוסר נזק בעקבות לשון הרע, הגנת תום הלב, חובה מוסרית או חוקית לעשות את הפרסום והגנת אמת בפרסום

עובדות:

הנתבע פרסם טור דעה בעיתון לשכת עורכי הדין בה העביר ביקורת על התנהלותו של התובע בתיק מסויים (בלי לציין את שמו של התובע) - הביקורת התייחסה להיעדר שימוש בתקשורת במהלך הליך משפטי.

נפסק:

התביעה נדחתה:  בשל קיומה של הגנת תום הלב לפי סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע.

נקודות מרכזיות

הגדרת לשון הרע - חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965

על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול, בין השאר, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצידם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו וכן לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".

המבחן לעניין זה הוא מבחן אובייקטיבי, קרי, כיצד מפרש האדם הסביר את הדברים שנאמרו ביחס לנפגע:

"ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים." (ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני , בעמ' 337  (1989)  - פורסם בנבו).

"הגדרת "לשון הרע" הקבועה בחוק הינה הגדרה רחבה, הנבחנת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר ..." (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי , בעמ' 13  - פורסם בנבו).

האם מדובר בפרסום אודות התובע

בית המשפט קבע כי אין כל חשיבות לשאלה האם המפרסם התכוון לנפגע, או האם הנפגע סבור שהפרסום מתייחס אליו, ומה שקובע הוא אך ורק כיצד האדם הסביר מפרש את הפרסום.

לעניין זה מפנה בית המשפט לספרו של המחבר א' שנהר "דיני לשון הרע" (1997):

"המבחן שעל פיו ייקבע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע הוא המבחן האובייקטיבי, ובעניין זה יישם בית-המשפט את הכללים הרגילים בנוגע לפרשנות הפרסום. לעתים "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש וגם אם שמו של אותו אדם מופיע בפרסום בצורה משובשת או חלקית. ... מסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע עולה, כי כאשר שמו של האדם אינו מוזכר מפורשות בפרסום או שהוא אינו מוזכר מפורשות כמי שלשון הרע מתייחסת אליו, התייחסותה של לשון הרע לאדם הטוען שנפגע ממנה יכולה להשתמע מהפרסום, מנסיבות חיצוניות או משילובם של השניים." (ע' 123- 124)

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי לעתים, "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש (ע"פ (ת"א) 2025/92 אבן ואח' נ' רוטר ואח', פ"מ תשנ"ד (1) 309,  311).  ראה גם ת.א. (ת"א) 11455/07 ‏עו"ד עופר נתנאל נ' בוינס משה (2009)- פורסם בנבו.

טיב הטענה בדבר חוסר פגיעה ממשי

הנתבעים טענו להגנתם כי כל העדים שזימן התובע, בלא יוצא מן הכלל, הודו כי תדמיתו של התובע כלל לא נפגעה בעיניהם בעקבות הפרסום, ומכאן שלא הוכח כי הדבר שפורסם היה לשון הרע.

בית המשפט אינו מקבל טענה זו. יפים לעניננו הדברים שנאמרו בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' [פורסם בנבו] תק-על 2008(3), 2030:

"אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע ... לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו ..."

על כן, קבע בית המשפט כי די בכך שהדברים שפורסמו היו עלולים להשפיל את התובע בעיני ציבור רחב יותר.

הגנת תום הלב – סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע

סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי תהא זו הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב במסגרת "הבעת דעה על התנהגות הנפגע- כבעל דין, כבא כוחו של בעל דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5) ..."

תנאי מצטבר ראשון להקמת הגנת תום הלב - הבעת דעה

על מנת לבחון האם הגנה זו טובה, בית המשפט קובע כי ראשית יש לבחון האם ניתן לסווג את הפרסום הפוגע כהבעת דעה ולא כקביעת עובדהץ בית המפשט מפנה בשנית לספרו של א' שנהר:

"פרסום עובדה הוא פרסום האמור לשקף את המציאות האובייקטיבית. פרסום של דעה, לעומת זאת, משקף הליך מחשבתי סובייקטיבי. דעה יכולה להתייחס לעניינים שב"טעם ובריח", אשר אינם יכולים להיות מסווגים כאמת או שקר, כמו דעה על רמתה של מוזיקה, יצירה ספרותית או מדיניות ידועה. עם זאת, הבעת דעה איננה מוגבלת למתן ביטוי ערכי לעניינים מסוימים (כמו טוב, רע, יפה, מכוער וכדו'), והיא יכולה גם לתאר מצב עובדתי אובייקטיבי ובלבד שתנוסח כדעה. ... בית-המשפט יקבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, או במילים אחרות: פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו" (ע' 309- 310)

זאת ועוד, בית המשפט מדגיש כי גם להבעת דעה יש מגבלות מסויימות. אמנם ההגנה אינה מותנית בכך שהתוכן המשמיץ יהיה אמת, אך כאשר הדעה מבוססת על עובדות מסויימות, נדרש שיהיו אלה עובדות אמת:

"הגנות הבעת הדעה אינן מותנות בכך שתוכן הפרסום המשמיץ היה אמת, והן אף אינן מותנות בכך שבפרסום היה "עניין ציבורי". תנאים אלה, המאפיינים את הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק, הומרו בתנאים אחרים. כמעין תחליף לדרישה שהפרסום יהיה אמת קיימת דרישה שהפרסום יובן כדעה גרידא, וכי יסתמך במקרים המתאימים על עובדות אמת;" (א' שנהר, ספרו הנ"ל, בע' 308)

תנאי מצטבר שני להקמת הגנת תום הלב – תום לב מהותי

לענין זה נקבעו בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע שתי חזקות, חיובית ושלילית. ס' 16(א) לחוק קובע כי אם הוכיח הנתבע שהפרסום לפי ס' 15 לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות- חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.  זוהי החזקה החיובית.

מנגד, ס' 16(ב) לחוק קובע חזקה הפוכה של חוסר תום לב, היא החזקה השלילית, אם נתקיים בפרסום אחד מאלה: הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים כדי להיווכח אם אמת הוא אם לאו; המפרסם התכוון לפגוע במידה גדולה מזו הסבירה להגנת הערכים לפי ס' 15 לחוק.

לעניין ההבדל בין סעיף 15  לסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע

חשוב לציין כי תום הלב הנדרש לפי ס' 15 הוא תום לב מהותי שיש להכריע בשאלת קיומו לגופו של ענין, ואילו ס' 16 לחוק קובע אך ורק חזקות ראייתיות. בית המשפט מפנה שוב לדברי המלומד א' שנהר בספרו הנ"ל:

"יש להדגיש, כי תום הלב הנדרש בסעיף 15 הוא תום לב מהותי, וכי הוראות סעיף 16 לחוק אינן מהוות הגדרה או מרכיב של דרישת "תום הלב". החזקות הקבועות בסעיף 16, על כל חשיבותן, קובעות כללים ראייתיים גרידא, ובין אם החזקות מתקיימות ובין אם לאו, בית-המשפט אינו פטור מלהתייחס לשאלה האם "תום הלב" המהותי, הנדרש בסעיף 15, התקיים או לא התקיים בפרסום". (ע' 255).

הגנה לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע - קיומה של חובה מוסרית או חוקית לעשות את הפרסום

בתי המשפט הכירו בקיומה של חובה מוסרית וחברתית לפרסם דברי לשון הרע רק במקרים בהם הדבר היה דרוש לשם מניעת פגיעה בחיי אדם, בריאותו או רכושו. ראה למשל את  ע"א 213/69 חברת החשמל נ' עיתון הארץ פ"ד כג(2) 87, 94, שם נקבע כי עיתון יוכל ליהנות מהגנתו של סעיף 15(2) לחוק רק כאשר קיים צורך "להזהיר את הציבור מפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו".

הגנה לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע - הגנת אמת בפרסום

הדין בהגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק, שמקומה לא יכירנה כאשר מדובר בהבעת דעה ולא בקביעת עובדות. שוב מפנה בית המשפט לדברי המלומד א' שנהר בספרו הנ"ל, לפיהם:

"כאשר הדעה המתפרסמת אינה ניתנת לסיווג כאמת או כשקר, יוכל הפרסום להיות מוגן רק על פי הגנת סעיף 15, שכן הגנת סעיף 14 אינה יכולה לחול על פרסומים כאלה." (ע' 310)

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור