משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: הטעיה

7 בינואר, 2016,

0 תגובות

אין חשש להטעייה בין אריזת סנו לאריזת לוריאל

אין חשש להטעייה בין אריזת סנו לאריזת לוריאל
בקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי חברת L'Oreal כנגד חברת קוסמופארם (חברה מקבוצת סנו הישראלית). הבקשה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט  הרי קירש. ביום 3.11.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: לוריאל משווקת, בין השאר, סדרת תכשירים לטיפוח השיער בשם Elvive-Arginine Resist. הסדרה האמורה מורכבת משמפו, מרכך שיער, ומסיכה ("סדרת ארג'נין") והיא נמכרת בישראל מתחילת שנת 2012. 
 
סנו משווקת, בין השאר, סדרת תכשירים לטיפוח השיער בשם Natural Formula – Ampoule Intense.  סדרת מוצרים זו מורכבת משמפו, מרכך, מסיכה וסרום ("סדרת אמפולה") והיא הושקה בישראל בחודש יוני 2015. 
 
לטענת לוריאל, סדרת האמפולה של סנו היא חיקוי של סדרת הארג'נין של לוריאל ויש במראה של מוצרי סדרת האמפולה כדי להטעות את הציבור, שעלול להתבלבל בין שתי הסדרות. 
 
לוריאל עתרה לקבלת סעד זמני לפיו על סנו ייאסר לאלתר לייצר ולשווק את מוצרי האמפולה (לפחות באריזותיהם הקיימות) וייאספו כל מוצרי האמפולה, לרבות אלה הנמצאים על מדפי החנויות, ומכירתם תופסק מיד. עיקרה של הבקשה לסעד זמני הוא טענה לקיום עוולה מסחרית של גניבת עין כמשמעותה בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.
 
תוצאות ההליך: הבקשה לסעד זמני נדחתה. נפסק כי אין חשש להטעייה בין המוצרים.
 
יחד עם זאת, ועל מנת לאפשר מתן חשבונות מלאים אם וכאשר הדבר יידרש בעתיד, בית המשפט הורה למשיבה להקפיד ולנהל רישומים חשבונאיים ועסקיים מלאים אשר יאפשרו מדידה מדוייקת של מכירות מוצרי האמפולה השונים – הן במונחים כמותיים והן במונחים כספיים – ושל הרווחים שהופקו ויופקו ממכירות אלו. 
 
בנוסף נפסק כי המבקשת תשלם למשיבה הוצאות בסך של 36,000 ש"ח. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

מסגרת הדיון בסעד זמני

תקנה 22 לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999 קובעת כי "על הליכים על פי החוק [חוק עוולות מסחריות] בכל עניין שאינו מוסדר בתקנות אלה, יחולו, בשינויים המחוייבים, תקנות סדר הדין האזרחי...".  
 
כידוע, תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורה כי רשאי בית המשפט לתת סעד זמני "...אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה..." 
 
על פי תקנה 362(ב), בהחלטתו בדבר מתן סעד זמני יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר,
 "(1)  הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם
          למשיב אם יינתן הסעד הזמני...
(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע 
      במידה העולה על הנדרש."
 
על כן נפסק כי יש לבחון את סיכויי התביעה של לוריאל – המבוססת כאמור על עוולת גניבת העין - ולשקול את הנזקים העלולים להגרם אם מוצרי האמפולה של סנו יפסיקו להמכר לאלתר, דהיינו אם בקשתה של לוריאל לסעד זמני תתקבל, לעומת הנזקים העלולים להגרם אם מוצרי האמפולה ימשיכו להמכר עד להכרעה בתביעתה העיקרית של לוריאל, אם הבקשה לסעד זמני תידחה. כידוע, קיים קשר גומלין בין מבחן סיכויי התביעה לבין מבחן מאזן הנזקים ("מקבילית הכוחות"), וככל שסיכויי התביעה קטנים יותר, נדרש חשש גדול יותר לנזק בלתי הפיך העלול להגרם לתובע על מנת להצדיק מתן סעד זמני (ראו רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אמר [פורסם בנבו] (30.4.2001)).  
 

מאזן הנוחות

במקרה דנן, דומה כי מתן סעד זמני האוסר על סנו למכור את מוצרי האמפולה עד אשר תתברר התביעה העיקרית עלול לגרום לה נזק בלתי הפיך הכולל אובדן מיידי  של נתח השוק שהספיקה סדרת האמפולה לרכוש מאז השקתה. יש לשער כי גם אם בסופו של דבר תביעתה של לוריאל תידחה, מתן הסעד הזמני המבוקש יחייב את סנו להחדיר מחדש את מוצרי האמפולה לשוק וזאת לאחר חלוף זמן רב, על כל הקושי והעלויות הכרוכים בכך. 
 
מנגד, אם הסעד הזמני לא יינתן כמבוקש אך לוריאל תזכה בתביעתה ותוכיח כי נעשתה עוולה מסחרית, ניתן יהיה לפצותה בפיצוי כספי בהתאם לפגיעה המשוערת שנגרמה לה כתוצאה ממכירת מוצרי האמפולה של סנו לצדם של מוצרי הארג'נין עד למועד מתן פסק הדין. (כאן יוער כי במסגרת הדיון בבקשה לוריאל לא הביאה ראיות או נתונים כדי להוכיח כי חלה ירידה במכירות מוצרי ארג'נין כתוצאה מכניסתם של מוצרי האמפולה לשוק. יחד עם זאת הוכחת נזק כאמור איננה נדרשת כחלק מיסודות קיום עוולת גניבת העין והשקת מוצרי האמפולה אירעה אך זמן קצר לפני הגשת הבקשה הנדונה). 
 
נפסק כי הנזק הצפוי לסנו מהורדה מיידית של מוצריה מן המדפים הינו חמור יותר באופיו ובהשלכותיו מאשר הנזק שעלול להגרם ללוריאל מהמשך מכירת מוצרי האמפולה עד להכרעה בתביעה העיקרית. טענתה של לוריאל כי נגרם וייגרם נזק למוניטין שלה שכלל איננו ניתן לפיצוי כספי נותרה בגדר אמירה כללית  ובלתי מוכחת לכאורה. 
 
לעניין מאזן הנזקים העלולים להגרם ממתן או אי מתן סעד זמני  (שמשמעותו הפסקה מיידית של מכירת מוצרי האמפולה של סנו), הנזק העלול להגרם לסנו ממתן הסעד הזמני כבד יותר מהנזק העלול להגרם ללוריאל מאי מתן הסעד הזמני (נזק שממילא ניתן לרפא בפיצוי כספי).
 

גניבת עין

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות (המצוי בפרק א לחוק – "הלכות מסחר לא הוגנות") אוסר על עוסק לגרום לכך "שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר." 
 
תכליתו של איסור גניבת עין היא להגן על האינטרס הכלכלי של עוסק, אשר השקיע משאבים בבניית מעמד בשוק למוצרו (או לשירותו), בפני גזלת פירות השקעותיו כתוצאה משיווק מוצר אחר המחקה את מוצרו. ברי כי אדם העמל להכניס בהצלחה את מרכולתו לשוק זכאי לצפות כי לא יבוא אדם אחר וייהנה מעמלו על ידי הצעה למכירה של סחורה מתחרה תוך הטעיית הציבור בשל הדמיון בין המוצרים. ולמותר לציין כי ככל שגבולות העוולה הנדונה יפורשו בהרחבה, כך גם יצומצם חופש העיסוק והתחרות של משתתפי השוק. 
 
על פי פסיקת בתי המשפט שניים הם יסודות עוולת גניבת העין: (א) הוכחת צבירת מוניטין למוצר המקורי כך שמתקיים אינטרס כלכלי ממשי אשר עליו יש להגן, ו-(ב) הוכחת חשש של ממש שרוכשים פוטנציאלים עלולים להתבלבל ולטעות בזיהוי המוצר כך שירכשו את המוצר המחקה למרות שהתכוונו לרכוש את המוצר המקורי, דהיינו חשש להטעיה. 
 
לעניין סיכויי התביעה בעוולת גניבת עין, נפסק כי יש לשער כי לוריאל תשכיל להוכיח כי למוצרי Elvive ככלל, ובתוכם מוצרי הארג'נין, קיים מוניטין. אולם, באשר לחשש להטעיית הציבור כתוצאה מדמיון חזותי בין המוצרים הנדונים, אינני סבור כי סיכויי התביעה גבוהים, וזאת מכל הנימוקים אשר פורטו לעיל.
אף אם קיים סיכוי מסויים לתביעה העיקרית המבוססת על דמיון חזותי ועל חשש להטעייה, שקילת נזקיה של סנו אל מול סיכוייה של לוריאל ("מקבילית הכוחות") במסגרת יישום תקנה 362 הנ"ל מביאה אותי לדחיית הבקשה למתן סעד זמני. 
 
בנסיבות העניין, הסעד הזמני המבוקש לא יהיה מידתי ויפגע במשיבה באופן העולה על הנדרש.
 

ראיות לכאורה לקיום מוניטין

משמעות המונח "מוניטין" בהקשר הנוכחי היא התדמית החיובית או כוח המשיכה של מוצר (או שירות) הגורם ללקוחות לשוב ולרכוש את המוצר ולהעדיפו על פני מתחריו: "במשפט בגין גניבת עין צריך התובע להוכיח כי השם, הסימן או התיאור רכשו להם הוקרה והערכה (reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן ובתאור או השם ציון עסקו או סחורותיו של התובע" (ע"א 307/87 מ. וויסברוד ובניו ואח' נ' ד.י.ג. ביח"ר למצרכי חשמל בע"מ [פורסם בנבו] (21.1.1990)).  
 
כאמור, לוריאל גורסת כי לסדרת הארג'נין קיים מוניטין ואף משתמע מהטיעון כי מוניטין זה מתקיים מעל ומעבר לכל מוניטין כללי יותר שקיים לקבוצת לוריאל עצמה או למותג Elvive המאגד  את סדרות מוצרי טיפוח השיער השונות כמוסבר.  
 
נפסק כי לעניין הדיון בבקשה לסעד זמני, כאשר עסקינן ב"בסיס ראיות מהימנות לכאורה", אכן יצאה לוריאל ידי חובה בעניין הוכחת המוניטין. אמנם סנו מתייחסת בביטול מסויים לנתח השוק השייך למוצרי ארג'נין ובפרט בהשוואה לנתח השוק של מוצרי סנו (ולכך נשוב בהמשך), אך נראה כי הוכחת מוניטין כיסוד נדרש לקיום עילת גניבת עין איננה עניין השוואתי וגם מוצר בעל נתח שוק קטן יחסית עשוי לזכות לנאמנות בקרב חוג לקוחותיו. העוסק המשווק את המוצר האמור זכאי להגנה בפני חיקויים העלולים "לרכוב על המוניטין" של מוצרו אף אם היקף מכירותיו מסתכם באחוזים בודדים בלבד מהשוק כולו.
 
בית המשפט פסק כי לכאורה תקופה של שלוש שנים וחצי עשוייה להספיק לצורך צבירת מוניטין למוצר צריכה פשוט (כמו שמפו) בהתחשב בחשיפה המהירה שניתן ליצור למוצר חדש בזכות  אפיקי הפרסום המודרניים (השוו עניין וויסברוד הנ"ל, שם נפסק כי שימוש בעיצוב מוצר לתקופה של כחמש שנים הוא "ממושך" דיו ליצירת מוניטין).
 

חשש להטעיה

כאמור, היסוד השני בעוולת גניבת העין הוא החשש להטעיית הציבור, דהיינו קיומו של סיכון שהמוצר הנמכר על ידי המתחרה הנתבע "ייחשב כנכס של העוסק [התובע]". 
 
מובהר כי לא נדרשת הוכחה של התרחשות הטעייה בפועל ואף לא נדרשת הוכחה לקיום כוונה להטעות מצדו של הנתבע. די בחשש אובייקטיבי (ממשי ולא רחוק או קלוש) בפני גרימת בלבול אצל הצרכנים כדי שדרישת ההטעיה תתקיים. 
 
דומה כי השאלה שצריכה להשאל היא האם קיים דמיון כה גדול בין המוצרים שקונה מצוי עלול לרכוש אחד מהם בעודו סבור שהוא רוכש את השני? 
 
בית המשפט פסק כי לאחר התבוננות במוצרים המסקנה היא כי אין מקום לחשש ממשי כי מראהו של שמפו האמפולה של סנו יטעה את צרכנים ויובילם לחשוב כי מדובר בשמפו הארג'נין של לוריאל. 

הטעייה: המבחן המשולש

בפסיקה התגבשה רשימת מבחנים המשמשת לבדיקת החשש להטעיה: 
(א) בחינת מראהו של המוצר וצליל שמו. 
(ב) בחינת סוג המוצר, מאפייני השוק בו הוא נמכר, וסוג הלקוחות שנוהגים לרכוש אותו. 
(ג) בחינת כלל הנסיבות העשויות להשפיע על מידת סיכון ההטעיה. 
 

מבחן השכל הישר: קווים מנחים נוספים לבדיקת הדמיון בין מוצרים

בנוסף לכך, על פי השכל הישר ועל סמך נסיון החיים, הותוו קווים מנחים נוספים לבדיקת הדמיון בין מוצרים. ניתן לסכמם כך:
 

מבחן השכל הישר: נקודת מבטו של צרכן מן היישוב

(א) יש לבחון את הדברים, ככל שניתן, מנקודת מבטו של צרכן מן היישוב שאיננו מסוגל לזכור באופן מושלם את כל פרטי המוצר שהוא מתכוון לקנות ושעורך את קניותיו בתנאים הרגילים השוררים בחנויות ולא "בתנאי מעבדה".
 

מבחן השכל הישיר: אופן הצגת המוצרים בפועל בנקודות המכירה

 (ב) כתוצאה מכך, יש לבחון את שאלת הדמיון בין המוצרים על רקע אופן הצגתם בפועל בנקודות המכירה ולא רק על ידי השוואה מבודדת של מוצר זה לצד מוצר זה במנותק מהקשר המכירה האמיתי. 
 

מבחן השכל הישר: לא לבצע עיון מדוקדק

 (ג) כמו כן, וכפועל יוצא מן האמור, אין לבחון את דמיון המוצרים באמצעות עיון מדוקדק ב"אותיות הקטנות" או בפרטים הקטנים המרכיבים אותם אלא על פי החוזי הכללי יותר של המוצר כפי שהוא עשוי להתפס על ידי הצרכן הרגיל בנקודת המכירה. 
 
לכלל אחרון זה שתי הצדקות: (1) יש לשער כי בתנאים רגילים הצרכן המצוי איננו בודק את המוצרים המוצגים בפניו ברזולוציה גבוהה, ו-(2) השוואת המוצרים על ידי פירוקם לגורמים קטנים מדי עלולה לעודד חקיין לבדל את מוצרו דווקא בפרטים הקטנים כאשר המראה הכללי של מוצר החיקוי נותר דומה מאד לזה של המוצר המקורי  (כפי שמאשימה לוריאל את סנו במקרה הנוכחי). 
 
ומן הכלל אל הפרט:
 

הטעייה: בחינת החוזי בין המוצרים

ללא ספק קיים דמיון חזותי כללי מסויים בין שני המוצרים, ובפרט בשל השילוב בין שחור וורוד. 
 
אולם, צרכן ממוצע וסביר, המתנהג בנקודת המכירה באורח רגיל, איננו עלול להתבלבל בין המוצרים. אולי במבט חטוף וממרחק גדול קיים דמיון בין הבקבוקים. אולם אין לבחון את המקרה על פי אמת מידה של צרכן נמהר המוכן לקנות כל "שמפו בבקבוק שחור וורוד" (העלול, כפי שנראה בהמשך, לשים את ידו על מוצרים אחרים לגמרי, של יצרנים שלישיים). 
 
המבחן הנכון במקרה זה הוא: האם צרכן הנמצא בחנות והמעוניין לרכוש שמפו ארג'נין דווקא (למשל בשל חשיפה לפרסומת משודרת או מודפסת, בשל המלצה כתובה או בעל פה או בשל שימוש אישי קודם במוצר האמור) עלול, בהסתברות בלתי מבוטלת, לרכוש מתוך טעות ובלבול את שמפו האמפולה? תשובתה לשאלה זו היא שלילית, וזאת אף אם נביא בחשבון שזכרונו של הצרכן איננו מושלם והוא עשוי להיות מוטרד בדברים אחרים בזמן רכישת המוצר. 
 

הטעייה: חוג הלקוחות ואופי השוק

נפסק כי לא ניתן לומר שמוצרי ה-Natural Formula של סנו נבדלים באופן ממשי (אם בכלל) משאר מוצרי טיפוח השיער הנמצאים על מדפי החנויות, לפחות מבחינת דרך הצגתם למכירה. כפי שיפורט בהמשך, כל המוצרים הנדונים כאן נמכרים יחד עם שלל מוצרים דומים של יצרנים אחרים על אותם מדפים בחנויות, ומוצריה "המקצועיים" של סנו אינם מועמדים למכירה באזור נפרד ואינם מסומנים כשייכים לקטגוריה אחרת (פרט למלל המודפס על הבקבוקים עצמם). הדבר נלמד אף מהתמונות שהוגשו על ידי סנו עצמה. 
 
ייתכן מאד שלקוחות המעוניינים לרכוש את שמפו האמפולה של סנו בשל אופיו "המקצועי" לא יטעו ולא ירכשו שמפו הארג'נין של לוריאל, אך הדבר איננו מעלה או מוריד לעניינינו. החשש הנדון כאן הוא הפוך, והיות וכל המוצרים עומדים למכירה בצוותא באותו אזור מסויים בחנות, גם אם נייחס למוצרי Natural Formula סגולה מקצועית, תכונה זו כשלעצמה לא תמנע בלבול הלקוחות. 
 

הטעייה: הבדלים במחיר

סנו טוענת כי שמפו האמפולה יקר משמפו הארג'נין באופן ניכר ועד פי ארבעה לפי כמות נתונה. אמנם טענה זו לא נסתרה בראיות (אף לא אחד מן הצדדים הגיש מחירון מוצרים או נתונים באשר למחירים הנגבים בפועל בחנויות), אולם נראה כי יש בה גוזמה מסויימת ודומה כי פער המחירים איננו כה גדול. 
 
לפער המחירים האמור (יהיה היקפו המדוייק אשר יהיה) יש השלכה לעניינינו: הוא מראה כי אין בפנינו "מקרה קלסי" של חקיין או זייפן המנסה לנצל דמיון חזותי בין מוצרים על מנת לגרום לציבור הצרכנים לקנות את מוצריו הזולים יותר מתוך טעות באשר למקורם. לעניין כוונותיה של סנו נשוב בהמשך אך נציין בהקשר של מחירי המוצרים כי אם סנו קיוותה כי הצרכנים יתבלבלו בין שמפו האמפולה לבין שמפו הארג'נין, אזי היא לא עשתה את הצעד הנוסף של קביעת מחיר האמפולה ברמה נמוכה ממחיר הארג'נין, אלא להיפך (ולא מן הנמנע כי צרכן שהתכוון מלכתחילה לקנות את שמפו האמפולה יראה את שמפו הארג'נין – הארוז באופן דומה כטענת המבקשת – ויעדיף אותו, לא מתוך טעות או בלבול אלא בשל מחירו הנמוך יותר). 
 
 

הטעייה: אופן ההצגה למכירה של מוצרי השיער

נפסק כי ניתן להבחין בקלות בתמונות שהוגשו, כי בדרך כלל כל מוצרי השיער של לוריאל (הנושאים כאמור את המותג הכללי Elvive)  יועמדו בסמיכות אחד לשני ויסודרו בהתאם לסדרות השונות. 
אלא מאי? יוצא כי לעתים סדרות ה-Elvive של לוריאל מוצבות על המדפים ליד סדרות ה- Natural Formula של סנו, ובתוך כך אף קורה שמוצרי האמפולה מוצבים דווקא בצמידות למוצרי הארג'נין. לא נטען כי הצבת המוצרים כאמור נעשית בכוונה להטעות או לבלבל והדבר כלל איננו בשליטת הצדדים. 
נפסק כי לאחר התבוננות בתמונות שצולמו בחנויות, אין באופן העמדת המוצרים בחנויות כדי להגדיל את החשש בפני הטעייה ואולי יש בו אף כדי להפחית אותו.
הטעם לכך הוא שאופן ההצבה על פי "משפחות מוצרים" המסודרות לפי יצרן מבליט את השתייכות המוצר הבודד למשפחת המוצרים של אותו בית יוצר. 
 

הטעייה: השילוב שחור/ורוד אינו ייחודי למוצרי השיער של המבקשת ושל המשיבה 

עוד מתברר כי על מדפי מוצרי השיער בישראל קיימים מוצרים נוספים הארוזים בבקבוקים שחורים/ורודים. הנה למותג "הוואי" סוג שמפו כאמור וכך גם למותג Syoss. אמת שהדמיון החזותי בין שני המוצרים הנ"ל ובין מוצרי הארג'נין של לוריאל הוא פחות מהדמיון בין מוצרי האמפולה למוצרי הארג'נין. ובכל זאת ניתן למצוא על מדפי החנויות לא פחות מארבעה מותגי שמפו שונים בעלי שילוב שחור וורוד. 
יוזכר כי שמפו הארג'נין של לוריאל הושק בישראל בתחילת 2012, ואילו השמפו השחור ורוד של Syoss הושק בחודש אוגוסט 2011 ושל הוואי בחודש מרץ 2013. 
 
בהקשר זה נפסק כי דמיון חזותי בין מוצרי טיפוח שיער שונים איננו דבר יוצא דופן. מרבית הבקבוקים דומים בצורתם הכללית ואף בגודלם. ייתכן כי לצורה הרווחת של בקבוקי השמפו יש גם הצדקה פונקציונלית. מעבר לכך, שימוש חוזר בשילוב צבעים מסויים על ידי יצרנים שונים הוא גם חזון נפרץ. 
 

הטעייה: מסעות הפרסום 

כפי שצויין, מוצרי הארג'נין הושקו בישראל אגב מסע פרסום רב היקף והמוצרים ממשיכים להיות משווקים באפיקי פרסומת שונים. וכאמור, גם השקת מוצרי האמפולה של סנו לוותה במסע פרסום נרחב. מטבע הדברים חומר הפרסום עוצב ואוייר באופן המזכיר את המוצרים עצמם לרבות צבעיהם. כתוצאה מכך החומר הפרסומי של שני המוצרים המתחרים מתאפיין בהדגשת הצבע ורוד על גבי רקע שחור. כאן הדמיון בין החומר הפרסומי של הצדדים מסתיים. 
לפיכך אין במסע הפרסום של סנו (אמפולה) כדי להחריף את החשש להטעיה (ככל שהוא קיים) וזאת מפני שהדמיון הכללי בין הפרסומים נובע מאותו גורם אשר בעטיו יש דמיון כללי בין המוצרים הפיזיים עצמם – דהיינו הצבעים. 
 

ייסוד נפשי וכוונה לצורך עוולת גניבת עין

במישור הכללי הוכחת כוונה זדונית להטעות את הציבור איננה יסוד הכרחי בעוולת גניבת העין ודי בקיום חשש להטעייה בשל מראה המוצר המתחרה (יחד עם הוכחת מוניטין המוצר המקורי) כדי להקים חבות.
 
"אך אף אם נצא מנקודת הנחה כי המשיבה התכוונה להטעות, לא סגי בכך. אכן, כבר מראשית דרכה אימצה הפסיקה את הגישה האנגלית ולפיה 'הוכחת כוונה להטעות עשויה להקל על התובע הוכחת סכנה של הטעיה גם מבחינה אובייקטיבית'... אלא שהוכחת כוונה – אף אם מקלה את הנטל הרובץ על התובע – אינה פוטרת אותו מלהוכיח את יסודות העוולה. אי לכך, מקום בו מצא בית המשפט כי אין הטעיה של הציבור, לא תתגבש עוולה של גניבת עין..."
(עניין אנג'ל, בסעיף 30 לפסק הדין.)
 
בנוסף נפסק, כי במקרה דנן לא הוכח לכאורה כי סנו עיצבה את בקבוקי האמפולה מתוך כוונה להטעות או לבלבל את הציבור. 
 

סקר צרכנים

אחד הנדבכים העיקריים בטיעוניה של לוריאל הוא סקר צרכנים שנערך לבקשתה. 
הסקר נערך באמצעות האינטרנט בהשתתפות כ-500 נשים בגילאים 15 עד 60 שנים. למשתתפות בסקר הוצגה תמונה צבעונית של בקבוק שמפו ארג'נין של לוריאל המונח על משטח מצד שמאל ולידו, במרחק של מספר סנטימטרים, בקבוק מרכך מסדרת האמפולה של סנו, מצד ימין.
המשתתפות נשאלו כדלקמן: "האם לדעתך המוצרים שבתמונה קשורים לאותה חברה או לא קשורים?" 
על פי האמור בחוות הדעת של גב' גולדברג-ענבי, 52% מהמשתתפות השיבו בחיוב לשאלה הנ"ל. 
אותן 260 משתתפות אשר השיבו בחיוב לשאלה הראשונה, נשאלו שאלה נוספת: "לאיזו חברה לדעתך הם קשורים?". 
46.9% מהמשתתפות בקבוצה זו ענו "לוריאל" ועוד 18.8% ענו "אלביב" (Elvive). דהיינו כ-66% מהנשים בקבוצה זו שייכו את שני המוצרים שבתמונה לקבוצת לוריאל. מכאן התקבלה התוצאה המשוקללת כי מתוך כלל המשתתפות (500), למעלה מ-34% (66%X52%) "סברו שהמוצר של הנתבעת קשור ללוריאל/אלביב". 
הוסבר כי סקר נוסף נערך כביקורת והפעם ליד בקבוק השמפו של לוריאל הוצב בקבוק שמפו של הוואי, שגם צבעיו שחור וורוד.
הפעם פחות מ-5% מכלל המשתתפות סברו כי המוצר של הוואי קשור ללוריאל/אלביב. 
 
לטענת המבקשת, תוצאות הסקר הראשון מוכיחות כי קיים חשש ממשי להתבלבלות בקרב הצרכנים (בהיקף משוער של כ-34%). 
 
המשיבה מתחה ביקורת על אופן עריכת הסקר וטענה כי ממצאיו אינם אמינים וכי אין בהם הוכחה לחשש להטעיה. 
 
בית המשפט גרס כי קיים ספק באשר ל"מובהקות" או ל"חוזק" הממצאים המוצגים בסקר וזאת בשל הנימוקים הבאים: 
בהקשר של דיבור יום יומי, כוונת השאלה הראשונה,  ובפרט המילים "קשורים לאותה חברה" איננה חד משמעית. לא מן הנמנע כי השאלה הובנה בדרכים שונות על ידי משתתפות שונות בשל השימו במושג רב משמעי כגון "קשר". 
העמדת בקבוק מרכך (של סנו) לצד בקבוק שמפו (של לוריאל) עלולה לגרום לעמעום נוסף בתוצאות כי הרי שמפו ומרכך הם מוצרי שיער משלימים או שלובים מבחינת ייעודם ושימושם ולא מן הנמנע כי המילה "קשורים" הובנה באופן זה. 
אילו היו מוצגים בתמונה שני בקבוקי שמפו ההבדל ביניהם היה ניכר יותר. החלטת עורכי הסקר להציג בקבוק שמפו מול בקבוק מרכך הינה תמוהה, ולא ניתן לכך הסבר המניח את הדעת.
גם איכות התמונה איננה טובה ועל פני בקבוק המרכך של סנו נראית השתקפות אור המקשה על קריאת שם המותג "Natural Formula". 
מעל לכל בית המשפט חשש כי כל סקר, המבוסס על הצגת תמונה של מוצרים על רקע חלק והצגת שאלה באשר ל"קשר" ביניהם, עלול להחטיא את העניין. 
הסוגייה שמעסיקה אותנו היא האם צרכן  שנחשף למוצר הארג'נין של לוריאל והמעוניין לרכוש אותו, עלול, בהסתברות של ממש, לטעות בזמן הקנייה ולקנות מתוך בלבול את מוצר האמפולה של סנו. נראה כי הדרך המיטבית לבחון את העניין היא עריכת "ניסוי" בתנאים אמיתיים, דהיינו בתוך חנות. כחלופה לכך ניתן להעלות על הדעת סקר (לא באמצעות האינטרנט) לפיו מראים למשתתף תמונה של מוצר הארג'נין של לוריאל ולאחר פרק זמן מסויים מבקשים ממנו להצביע על אותו מוצר בתמונה גדולה יותר בה רואים כל מדפי מוצרי השיער בחנות.
לסיום נושא זה: בית המשפט לא שלל את ממצאי הסקר מכל וכל אולם במסגרת בקשה לסעד זמני לא סבר כי יש בממצאים אלה כדי להוסיף משקל רב לסיכויי ההצלחה (לכאורה) של התביעה העיקרית. 
 
בית המשפט הזכיר את עניין גלידות שטראוס בו כבוד השופט בנימיני ציין כי "אינני יודע עד כמה מובהקות יש בתוצאה זו, המעידה על כך שרוב מכריע של הצרכנים איננו מוטעה" (סעיף 7 להחלטה). כאמור גם לפי הסקר שנערך במקרה הנוכחי, ואף אם מקבלים את ממצאים ללא עוררין, הרוב המכריע של כלל המשתתפות לא סברו כי המוצר של סנו קשור ליצרן לוריאל. 

9 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת כינוי מקור בשימוש בסימן "שמפניה" ודילול מוניטין

הפרת כינוי מקור בשימוש בסימן
תביעה שהוגשה על ידי Comite Interprofessionnel du Vin de Champagne כנגד מעיינות עדן בע"מ, רענן זילברמן, מי עדן ייצור (2007) בע"מ, מי עדן בע"מ, מי עדן שיווק (2000) בע"מ, מי עדן בר - שירות מחלקה ראשונה בע"מ ואיל כרמי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 19.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעת תאגיד של גורמים בענף היין מחבל CHAMPAGNE (שמפיין) שבצרפת בגין שימוש מסחרי בכינוי "שמפניה" ללא הרשאה. 
 
התובעת היא תאגיד סטטוטורי צרפתי מחבל  CHAMPAGNE (שמפיין) שבצרפת. אשר הוסמכה על פי החוק הצרפתי להגן על זכויות ואינטרסים של חבריה, ובכלל זאת זכויות בקניין רוחני. השם   "CHAMPAGNE" הוא כינוי מקור רשום (מס' 231 בישראל).
 
הנתבעים הם חברות מסחריות ונושאי משרה בהן מקבוצת "מי עדן". אשר רשומים לזכותם סימני מסחר הכוללים מילה זו. 
 
התביעה נסבה על השימוש במילה "שמפניה" לצורך שיווק ופרסום מוצרי הנתבעים. המים המינרליים של קבוצת מי עדן שווקו במשך שנים ארוכות (החל משנת 1984) תחת הסיסמא "מי עדן - השמפניה של הטבע". 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים, ביחד ולחוד, לחדול ולהימנע מכל שימוש בכינוי המקור Champagne.
 
בנוסף נפסק לתובעת פיצוי, על בסיס אמדן (ללא כל הנמקה), בסכום של 400,000  ₪.
 
בנוסף חויבו הנתבעים, בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך 200,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

25 בינואר, 2015,

0 תגובות

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני
תביעה שהוגשה על ידי חברת Fisher Price  וחברת Mattel  כנגד חברת דוורון - יבוא ויצוא בע"מ ומנהליה, אהרון שטיין ודוד בן שושן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופט יוסף בן-חמו. ביום 8.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לייצר, לייבא, להפיץ ולמכור כיסא נדנדה לתינוק, המהווה, על פי הנטען, העתק מדויק של כיסא נדנדה לתינוק מתוצרת התובעות, על כל מרכיביו, לרבות הריפוד המצויר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו, וכן תביעה כספית לאחר מתן חשבונות, שעילתה טענות להפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות העמידו את תביעתן הכספית על סך של 750,000 ₪, מטעמי אגרה.
 
לטענת התובעות, הנתבעים מייצרים, מייבאים ומפיצים כיסא נדנדה לתינוק שהוא העתק מדויק של כיסא הנדנדה מתוצרתן, ומשווקים אותו בישראל בכשני שליש ממחירו של כיסא הנדנדה מתוצרתן, תחת השם "Infanti", תוך הפרה בוטה וגסה של זכויות הקניין הרוחני שלהן.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. בית המשפט לא שוכנע כי הנתבעים הפרו את זכויות הקניין הרוחני של התובעות בכיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו, לרבות זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר רשום ועשיית עושר ולא במשפט. 
בנוסף, חייב בית המשפט את התובעות לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

15 בספטמבר, 2014,

0 תגובות

גניבת עין בכיסויים לחלות (ערעור)

ערעור בתחום גניבת עין שהוגש על ידי חברת מרכז המתנות 2006 בע"מ ומנהלה דקר עזר כנגד קארשי אינטרנשיונל בע"מ, עמי מוצרי נוי בע"מ ושלומי נחיאסי וזאת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.1.2012 בת.א 3402/09 שניתן על ידי כב' השופט י' שפירא.
 
 הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני המשנה לנשיא מרים נאור, השופטת אסתר חיות והשופט נ' סולברג. ביום 9.9.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המערערים והמשיבים עוסקים בשיווק מזכרות ומוצרי יודאיקה. קארשי עיצבה ושווקה  סידרה של כיסויי חלה לשבת. במשך תקופה של כשנתיים, רכשה מרכז המתנות את כיסויי קארשי ושיווקה אותם ללקוחותיה. בחודש ינואר 2009 החלה מרכז המתנות לייבא כיסויי חלה באופן עצמאי מספק בסין ובמסגרת זו רכשה כ- 3,000 יחידות והחלה למכור אותן בארץ.
 
קארשי אשר סברה כי מרכז המתנות העתיקה את סדרת הכיסויים בעיצובה שיגרה ביום מכתב התראה למרכז המתנות. מרכז המתנות מצידה דחתה את טענות קארשי וכארבעה חודשים לאחר מכן מכרה 1,420 יחידות מהכיסויים החדשים למשיבה 2, חברת עמי מוצרי נוי בע"מ. בנוסף, במהלך שנת 2009 החלה גם עמי בייבוא של כיסויי חלה מסין וגם לגביהם טענה קארשי כי הם מפרים את זכויותיה.
 
נוכח האמור לעיל, הגישה קארשי תביעה, בעילות של גניבת עין על פי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות; התערבות בלתי הוגנת על פי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות; עשיית עושר ולא במשפט על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט; קיום הסכם שלא בתום לב וכן בשורה של עילות נוספות. במסגרת התביעה ביקשה קארשי כי יינתן כנגד מרכז המתנות ומנהלה ונגד עמי ומנהלה צו מניעה קבוע האוסר עליהם לעשות כל שימוש בכיסויי החלה המפרים וכי הם יחוייבו לשלם לה פיצוי בסך 200,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. כמו כן, עתרה קארשי למתן חשבונות.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל בחלקה את תביעת המשיבה 1 נגד המערערים וכן נגד המשיבים 3-2 בעילות של גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט וקיום חוזה שלא בתום לב והורה על הוצאת צו מניעה קבוע האוסר עליהם לבצע פעולות שונות בקשר לסדרת כיסויי חלה שייבאו וכמו כן נתן צו למתן חשבונות ואישור לפיצול סעדים.
 
לפסק הדין של בית המשפט המחוזי ראו מאמר שלהלן.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל ונקבע כי: א. כי לא התקיימו במקרה דנן יסודותיה על עוולת גניבת העין; ב. כי נסיבות העניין אינן מקימות עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט; ג. כי לא הונח הבסיס הראייתי להענקת סעד בשל ביצוע חוזה בחוסר תום לב; ד. כי נוכח המסקנות הללו אין מתקיימת גם עילה אישית נגד דקר.
 
בנוסף נפסק כי בשל האופן שבו התנהלה מרכז המתנות לא נפסקו הוצאות לזכותה, למרות קבלת הערעור.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

27 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

הגנה על סימן מסחר מתאר כמילת חיפוש

הגנה על סימן מסחר מתאר כמילת חיפוש

תביעה שהוגשה על ידי חברת למטייל המרכז לטיולים בע"מ וחברת למטייל ברשת.קום (2000) בע"מ כנגד כ.כ.א.ש. בע"מ והבעלים שלה אליהו ברנס. התובענה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 2.9.2012 ניתן פסק הדין בתובענה.

 

עובדות: התובעות, רשת למטייל, הן בעלות שני סימני מסחר: האחד, ביחס למילה "למטייל" בעברית ו -  lametayel באנגלית והשני, ביחס לסמל (לוגו) של קבוצת "למטייל", הכולל גם את המילה "למטייל".

הנתבעת מפעילה חנות תחת השם "כ.כ.א.ש – המרכז למטייל ולחייל" החלה להפעיל אתר אינטרנט, שכתובתו www.odafim- lamtayel.co.il. הנתבעים פרסמו את האתר במנוע החיפוש "גוגל", תחת השמות "למטייל" ו"עודפים למטייל". כמו כן, רכשו הנתבעים מ"גוגל" קישורים ממומנים, כך שהקשת מילים מסוימות שנבחרו על ידם, מביאה ל"קפיצת" מודעה פרסומית מטעמם בצד הדף, הכוללת קישור לאתר. בנוסף הנתבעים כתבו בדף הראשי של האתר, כי "כל הזכויות שמורות לעודפים למטייל".

בפעילותם זו, נטען כי הנתבעים ביצעו עוולות של גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, תיאור כוזב והפרת סימני מסחר.

התובעות עותרות להורות לנתבעים לחדול ולהימנע מכל שימוש עתידי בשמות "למטייל" ו- "lametayel" ולחדול משימוש בשם הדומיין  http://www.odafim-lametayel.co.il; לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות פיצויים בסך של  200,000 ₪.

 

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי השימוש שעשו הנתבעים בסימן "למטייל" הינו שימוש המטעה צרכנים לחשוב כי הם קשורים לרשת למטייל.

על כן, ניתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בשמות "למטייל" ו- "lametayel", בין באתר המפר ובין בדרך אחרת, לרבות שימוש בשם המתחם .www.odafim - lametayel.co.il.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים  לשלם לתובעות פיצוי בסך  100,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

 

הערת DWO: פסק דין זה מנוגד לפסיקה העקבית שניתנה בשנים האחרונות ביחס לפרשנות עוולת התערבות בלתי הוגנת לפיה עוולת זו תתקיים רק במצב של חסימה פיזית המונעת או המכבידה את הגישה של הלקוחות (ראו למשל פסקי דין בעניין אסף יצחק גולני ובעניין אופנת תוכנה).

בנוסף, המדובר בפסק דין המחדד את הפסיקה (בעניין מתאים לי) לפיה שימוש מטעה במילת חיפוש בגוגל (לרבות קישור ממומן בגוגל) הינו שימוש אסור אשר מנוגד לדיני סימני מסחר וגניבת עין.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

26 במרץ, 2012,

0 תגובות

גניבת עין בכיסויים לחלות

תביעה שהגישה חברת קארשי אינטרנשיונל בע"מ כנגד מרכז המתנות 2006 בע"מ, עזר דקר, עמי- מוצרי נוי בע"מ, שלומי נחאיסי. תביעה זו עניינה בהפרת זכויותיה הקנייניות של התובעת על ידי הנתבעים, בקשר עם סדרת כיסויי חלה  לשבת שעוצבו על ידי מנהל התובעת בתחילת שנת 2006.

התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני כב' השופט יוסף שפירא. ביום  15.1.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי הנתבעים הפרו את זכויות התובעת במוצריה. נפסק סעד של מתן חשבונות ופיצול סעדים. נקבע כי צו המניעה הזמני שניתן בתיק יהפוך לקבוע.

אשר להוצאות, נפסק כי בשלב זה יישאו הנתבעים 1,2 במחצית אגרת המשפט, וכך אף נתבעים 3,4.  כן  יישאו הנתבעים 1,2 בשכ"ט עו"ד התובעת בסך 20,000 ₪, ואילו נתבעים 3,4, בסכום של 10,000 ₪.

הערעור: על הליך זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר ביטל את פסק דין זה, ראה לעניין זה מאמר שלהלן.

 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

גניבת עין בכיסוי לחלות

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ "ט– 1999 (להלן: "החוק"), קובע: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר. "

בית המשפט פסק כי יש זהות ממשית בין המוצרים המקוריים לבין המוצרים המפרים, וכי הקטלוגים הרבים שהפיצה התובעת יש בהם להוות מוניטין ולאור עדות מר קארשי, כמפורט בתצהירו והוא שלא נחקר בנושא זה בחקירתו הנגדית בבקשה לסעדים זמניים, ניתן ללמוד אף עתה על מוניטין של התובעת. כך גם מתשובותיהם של הנתבעים בחקירותיהם הנגדיות שהבהירו כי הם עצמם מכירים את התובעת ופעילותה במשך עשרות שנים.

נראה בעיני כי לגבי המוצרים נשוא התובענה המראה הינו דומה עד כדי להטעות, סוג הטובין זהה, חוג הלקוחות זהה, אפיקי השיווק זהים, והתחרות בין מוצרי התובעת לנתבעים התבצעה יום יום, שעה שעה, באותן חנויות עצמן. יש להשוות את שני המוצרים בשלמותם, ולתת משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו (ראו והשוו: ע "א 1123/04 Canali S.P.A  נ ' Canal Jean CO . (אתר נבו , 13.1.2005)).

מוניטין במוצר חדש

הנתבעים נתלו בדרישה להוכחת מוניטין במוצר המסוים הזה, ובטענה כי מוניטין למוצר יכול להתקיים רק לאחר שנים רבות של ייצור ושיווק. טענה זו לא נתקבלה שכן משמעותה שאין הגנה על מוצרים "חדשים". כך גם, אין "תקופת דגירה" למוצר, שניתן לקצוב אותה בזמן, ויש לבדוק נסיבות כל מקרה ומקרה.

מוניטין של יצרן המשפיע על מוניטין של מוצר

נפסק כי יש לדחות טענת הנתבעים כי מוניטין של יצרן אינו רלבנטי כלל אלא רק מוניטין במוצר, וכי מוניטין אצל לקוח משנה, לאו מוניטין הוא. בתוך כך יש לציין כי קארשי הוכיחה גם גידול מרשים ועקבי משנת 2006 ועד לשנת 2008 במכירות הסדרה, דבר המעיד על הביקוש למוצריה ובתוך כך אף על המוניטין של הסדרה עצמה.

מרכז המתנות טענו כי הנחת היסוד במוצרים חסרי ייחוד הינה כי מוצרים אלו נעדרי מוניטין, וכי הצרכן אינו מזהה אותם עם יצרן זה או אחר ומפנים לע"א 3471/98, סאלים סאלם נ' חלבי ענתר, נד(2) 681 (להלן: "פרשת ענתר").

"והנה, מקום שהמדובר אינו אלא במוצרים יומיומיים ונעדרי ייחוד, אך פשוט הוא שהתובע יישא בנטל כבד להוכיח כי רכש באותם מוצרים מוניטין כדי חיובו של הזולת בגניבת עין. אכן הנחת היסוד היא כי במוצרים נעדרי – ייחוד אין הקונה הרגיל מזהה את המוצרים בהם מדובר עם יצרן ספציפי דווקא. יתר על כן להוכחת המוניטין במוצרים נעדרי ייחוד, מטבע הדברים אין די לו לתובע כי יוכיח שימוש ממושך ונרחב בהם; שכן, "השימוש הממושך והנרחב לא הוא החשוב, החשוב הוא אופי השימוש – האם היה זה שימוש כזה שבעקבותיו מזהה הציבור את המוצר עם התובע" (שם, 701).

אלא שהתובעת הוכיחה כי היה לה שימוש נרחב במוצרים הנדונים, שהוא, כאמור הדבר החשוב, כדברי כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין בפרשת ענתר הנ"ל.

התייחס לסוגיה זו כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין בע"א 945/06Genreral Mills Inc ‏ נ' משובח תעשיות מזון בע"מ (אתר נבו) (1.10.09), וציין כי הגדרתו המדויקת של המושג מוניטין אינה פשוטה ונדונה באריכות בספרות ובפסיקה , וכך קבע:

"תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו".

  ובהמשך:  

"מכל מקום בענייננו מדובר, ככל הנראה, במוניטין מהסוג השני, הקשור למוצר עצמו . לא עלתה על ידי מי מהצדדים הטענה כי המוניטין במוצר נובע מן השם הטוב של המערערת או של "אסם" וכי המוניטין קושר על ידם למוצר עצמו. בנסיבות אלה, אין חשיבות לזיהויו של המוצר עם יצרן ספציפי או עם קבוצת מוצרים ספציפית".

נפסק כי התובעת עונה על המבחנים שנקבעו בפסיקה בסוגיה זו.

דמיון, זהות והטעייה

בת.א. 639/93 המר' 8460/93 עדין קואופרטיב ליצור שוקולד בע"מ נ' שפיר תעשיות מזון (1989) בע"מ , נאמר: "אין הכרח בהיכרות של הצרכן עם שם היצרן או שם המותג של הוופל האהוב עליו, אלא בידיעת הלקוח שבתוך האריזה המסוימת נמצא מוצר ממקור מסוים ואין להטעות לקוח זה ע"י אריזה דומה לרכוש וופל שאיננו מאותו מקור". (שם, 241).

אשר לדמיון של המוצרים נשוא התביעה, כבר נקבע בזמנו שיש להחיל את "המבחן המשולש", שהובע בפסיקה (ראו: ע "א 261/64 פרו-פרו ביסקויט נ' חברת פרומין, פ"ד יח (3) 275), הקובע שלושה פרמטרים לבחינת התקיימותו של "דמיון מטעה": מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

עוד נפנה לאמור בת.א. 2580/06 SAFETY-KLEEN SYSTEMS, INC נ' סייקלין בע"מ , (אתר נבו) (30/11/09 ), שם מציינת כב' השופטת מ' אגמון- גונן, כדלקמן: "המבחנים המתאימים יותר לבדיקת קיומו של חשש להטעיה לגבי המוצר עצמו הינם מבחן סוג הסחורה ומבחן יתר הנסיבות ו'השכל הישר'. שאלת המפתח שיש לברר במסגרת בחינת יתר הנסיבות".

נפסק כי מוצרי הנתבעים והתובעות אינם שונים מבחינת עיצובם, כך שאדם מן הישוב שאינו מומחה, יכול לזהות את ההבדלים ביניהם בנקל. המוצרים הם בעלי קונספט דומה מאוד של בד שקוף בעל מסגרת אטומה ועליו קומפוזיציות פייטים וחרוזים, כפי שקבעתי לעיל.

נפסק כי לאור הזהות בין המוצרים המקוריים לבין המוצרים המפרים, הוכיחה התובעת כי מוצר הנתבעים עשוי להטעות.

התערבות בלתי הוגנת

סעיף 3 לחוק קובע: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן , על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר."

לאורו של סעיף זה, טענה התובעת כי הכנסתם לשוק של מוצרים מועתקים המפרים את זכויותיה, במחירים נמוכים הנסמכים על כך כי לא הושקע ביצירתם ובשיווקם דבר, תוך שימוש לא הוגן בזכויותיה, מכבידה ומונעת לקוחות מלהגיע למוצר המקורי המוצע לציבור על ידי התובעת.

נפסר כי הוראת חוק זו אינה רלוונטית למעשים המתוארים בתובענה, כטענת הנתבעים, כך אף התייחס לכך המחבר מיגל דויטש בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר (הוצאת נבו, 2002), כדלקמן:

"מעשים המונעים או המכבידים באופן בלתי הוגן על הגישה לעסקו, לנכסיו, או לשירות, של עסק אחר... יש להתחרות על לבם של הלקוחות, אך לא על דרכי הגישה שלהם לעסק. על אלו להיוותר חופשיות. העוולה נועדה לטפל במקרים של חסימה פיסית או טכנית, ולא במקרים בהם ההכבדה על הגישה של הלקוחות היא תולדה של צבירת יתרון תחרותי (אף אם הוא בלתי-הוגן)... עוולה זו מטפלת אם-כן ב"תעלות" הקשר עם הלקוח, ולא בתכנים האינפורמטיביים המוזרמים בתעלות אלו. דוגמא לתחולת העוולה יכולה להיות מקרה של "הצפה" של דרכי תקשורת אלקטרוניות של עוסק אחר במסרים סתמיים, על-מנת להכיד על פניות של לקוחות אל אותו עוסק". (שם, 64).

"כאמור לעיל, סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות לא נועד לקבוע איסור כללי מפני תחרות בלתי-הוגנת. שידול לקוחות, אף אם הוא "רוכב" על גבי המוניטין של התובע, עדיין אינו בגדר "חסימה" של הגישה לתובע". (שם, 66).

כן ראו: ת.א. 1948/04 אלה גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (נבו, 16.4.09), אליו מפנים עמי בסיכומיהם. לפיכך, טענה זו נדחית כאמור.

תקנת השוק

עמי נוי טוענת, כי הם רכשו את הדגם שהפרתו מיוחסת להם ממרכז המתנות בתנאי תקנת השוק -  דהיינו בתום לב ובתמורה ממי שעיסוקו במכירת מוצרי יודאיקה. לטענתם, הם רכשו דגם זה לאחר שמרכז המתנות הבהירו להם כי הדגם נקי מזכויות צדדים שלישיים וכי שיווקו מותר. היקף הרכישות של כיסוי החלה אצלם הינו זעום, ומגיע לכדי 1,400 יחידות לערך.

עמי מפנים להוראת החוק בעניין תקנת השוק, דהיינו לסעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, הקובע: "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה הייתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקייה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב".

לפיכך, משאין מחלוקת לגבי רכישת המוצרים וקבלת התמורה, הרי שמתקיים יסוד התמורה. כמו כן המוצרים הינם בגדר "נכס נד" כאמור בסעיף 34 לחוק המכר.

אשר לאלמנט תום הלב טוענים עמי כי לא היה להם יסוד להניח כי ישנה טענה כלשהי לגבי הדגם שרכשו וכי סוג הנכס בו הם עוסקים ומהלך העסקים הרגיל בו נרכש הדגם, בעסקה שגרתית, כאשר הנתבעים 1-2 הציגו את הדגם כדגם שלהם.

מכאן מסקנת עמי כי הם עמדו בכל היסודות הנדרשים בסעיף 34 לחוק המכר על מנת להחיל את תקנת השוק.

בהקשר זה נפסק כי יש סתירה מובהקת בין טיעוני מרכז המתנות לבין עמי לעניין ידיעת עמי על מכתב ההתראה ששלחה התובעת למרכז המתנות, ידיעה אשר שוללת את תנאי תקנת השוק.

אי  רישום מדגם

בית המשפט קבע כי אינו מקבל את טענת הנתבעים כי העובדה שהתובעת לא רשמה מדגם, שומטת את הקרקע מתחת לתביעה (לא תביעת הפרת מדגם). אמנם מוצר לא יקבל הגנה כפולה הן מכוח דיני זכות יוצרים והן מכוח דיני המדגמים, כאשר בהקשר זה קובע סעיף 7 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 כי יצירה הכשרה להגנת מדגם, המיועדת לשכפול תעשייתי, לא תזכה להגנה אשר חוק זכות יוצרים מקנה, אולם תביעתה בגין הפרת זכות יוצרים לא נסמכת על מונופול על-פי דין אלא על הפגיעה בזכותה הקניינית.

אף אם הכיסויים המשווקים על-ידי קארשי משוכפלים באופן תעשייתי, אין בכך כדי לשלול ממנה את זכותה הנ"ל.

יפים לעניין דברי המחבר מיגל דויטש בספרו הנ"ל – עוולות מסחריות, שער שני: האיסור הכללי על תחרות בלתי הוגנת, בציינו:

"קרובים לאמור לעיל הם פני הדברים בכל הנוגע ליחס שבין הזכות למוניטין לבין סימן המסחר הרשום, או המדגם הרשום. הזכויות הרשומות מקנות מונופול. הזכות למוניטין, אף אם היא תיתפס כזכות in rem ממש, אינה מקנה לבעל המוניטין אלא את הזכות לכך שלא יינטל ממנו אותו מוניטין על-ידי עשיית ששימוש בלתי מורשה בו על-ידי אדם אחר. יש צורך להצביע על כך שהתוצר הרוחני של התובע עמד מול עיני הנתבע, כאשר הוא הפיק את הסימן או המדגם שבו מדובר.

הגם שבעל מוניטין שלא דאג לרישום זכותו בנוגע לאותו מוניטין "משלם" אם כן מחיר מסוים בגין הימנעות זו מרישום, בכך שאין הוא נהנה ממונופול, אף אם יראו אותו כבעל זכות in rem, אין לכחד כי מחיר זה אינו כבד והוא נופל באורח מהותי מן המחיר שאותו משלם בעל המוניטין להצביע על כך כי ארע אקט של נטילה. אולם בשונה מן המקרה של הזכות לסודיות מסחרית, אשר לגביה האפשרות לביצוע הנדסה חוזרת היא אפשרות רלוונטית היוצרת הבדל חריף בין ההגנה על הזכות לסודיות מסחרית לבין ההגנה על פטנט, הפער הנותר בין הגנה קניינית על מוניטין, אם יוחלט להקנות הגנה כזו, לבין המונופול המוקנה לבעל סימן או מדגם רשום, יצטמצם רק למומנט המנטאלי, כך שבמקרה הראשון תידרש ידיעה בדבר המוניטין של התובע ובמקרה השני – לא תידרש. אף שלהלכה הבדל זה הוא הבדל מהותי, העשוי לשמור עדיין על פער חשוב בין רמת הגנה קניינית של מוניטין (אם יוחלט להקנותה) לבין רמת ההגנה המונופוליסטית על סימן או מדגם רשום, בפועל אין בנדון פער מהותי דיו, שכן מוניטין הוא מטבעו מפורסם וידוע היטב לכל העוסקים בתחום, אחרת הוא לא היה צומח לכדי מוניטין".            

12 במרץ, 2012,

0 תגובות

העתקה של פרטי לבוש שאינם רשומים כמדגם

העתקה של פרטי לבוש שאינם רשומים כמדגם

ערעור שהגישה המעצבת טלי דדון כנגד חברת א.ת סנאפ בע"מ, בעלי המניות שלה והחנויות שמכרו את מוצריה, על פסק הדין של כב' השופטת אסתר שטמר (מחוזי מרכז). הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני ההרכב המשנה לנשיא  א' ריבלין, השופט ס' ג'ובראן, השופט ע' פוגלמן. ביום 12.3.2012 ניתן פסק הדין בערעור.

המשיבים יוצגו על ידי עו"ד אבי מונטקיו.

הערעור עסק בתביעת המעצבת לפיה דגמי אופנה שעיצבה (שאינם בגדר מדגם רשום), הועתקו ושוקו על ידי הנתבעים לצד דגמיה שלה כמוצרי חיקוי זול.

בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי המערערת לא הוכיחה מוניטין בדגמים או הטעייה.

בנוסף נפסק כי המערערת תשא בהוצאות ובשכר טרחת המשיבים בסך 15,000 ש"ח.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי מצא כי הבגדים שנמכרו דומים דמיון רב לדגמים שעיצבה המערערת, בהבדל אחד – דגמי המשיבים נמכרו במחירים זולים יותר.

בית המשפט העיר כי מכירת החיקויים באותה חנות במחיר זול יותר מהווה תחרות בלתי הוגנת. התנהלות המשיבים הייתה חסרת תום לב, ומנוגדת לכללי המסחר ההוגן ולכללי האתיקה, כך נפסק.

עם זאת, בית המשפט קמא מצא כי יסודות העוולה של גניבת עין לא התקיימו בענייננו. נפסק כי המערערת לא הוכיחה שקנתה לעצמה מוניטין, באופן שקהל הלקוחות מכיר ומוקיר את הדגמים, או כי הציבור מזהה את המוצר על פי חזותו ומקשר אותו עם מוצרים של המערערת. בנוסף על כך מצא בית המשפט כי המשיבים לא ניסו להשתמש בשמה של המערערת למכירת הדגמים, וכי הם אף דאגו להדגיש כי מדובר בחיקוי.

בנסיבות אלה, כך נפסק, אין חשש להטעיה. על כן פסק בית המשפט קמא כי אין החיקוי מקים עילה בגין גניבת עין.

באשר לעילת עשיית עושר ולא במשפט פסק בית המשפט קמא כי המערערת לא הוכיחה את שווי גובה חסרון הכיס שנגרם לה או את ההתעשרות שעשו המשיבים על חשבונה. המערערת אף ויתרה על בקשתה לצו למתן חשבונות, אשר היה יכול להוביל להוכחת הסעד המבוקש. בית המשפט קבע כי לא ניתן לפסוק סעד בגין עשיית עושר על דרך האומדנה, בלא שהובא בסיס עובדתי כלשהו לכך. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה.

עוולת גניבת עין ביחס להעתקה של מוצרי אופנה

העוולה של גניבת עין מופיעה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

עוולה זו דורשת את הוכחתם של שניים: מוניטין שרכש התובע בנכס או בשירות שהוא מציע וחשש מפני הטעיה של הציבור העלול לחשוב כי הנכס או השירות שמציע הנתבע – למעשה שייך לתובע.

מטרת עוולת גניבת עין: העוולה נועדה להגן על היצרן ולא נועדה להגן על הצרכן

בבסיס עוולת גניבת העין עומד הערך של הגנה על האינטרס הקנייני של העוסק, ולא של ההגנה על אינטרס ציבור הצרכנים. העוולה נועדה לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים. מצד אחד, עומד הצורך להגן על האינטרס הקנייני של בעל מוניטין מפני מי שמבקש "להתעטף" במוניטין זה על חשבונו. מנגד, אל מול הרצון להגן על המוניטין עומדים חופש העיסוק של היצרנים המתחרים והרצון לעודד תחרות חופשית שתשרת במידה הרבה ביותר את קהל הצרכנים.

זאת משום שההגנה הניתנת בגניבת עין מקנה למעשה מונופול ליצרן הראשון.

עוולת גניבת העין לא נועדה למנוע תחרות (אפילו הייתה זו תחרות בלתי-הוגנת), ולא להגן על הצרכן. העוולה נועדה להגן על היצרן מפני גזילת המוניטין שלו בדרכים של הטעיה.

אין בדגמים שהועתקו מוניטין

באשר ליסוד המוניטין, תנאי להוכחתו הוא כי הציבור מזהה את הנכס או את השירותים שמציע התובע עם עסקו של התובע. המוניטין מתייחס לקיומה של תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר מאפשרת שוק של לקוחות פוטנציאליים המעוניינים ברכישתו. על התובע להראות כי המוצר או השירות אותו הוא מציע רכשו הכרה והוקרה בקרב הציבור, וכי ציבור הלקוחות מסוגל להבחין בין תוצרתו של התובע לבין מוצרים אחרים בשוק.

בנסיבות מסוימות ניתן לראות בחיקוי אינדיקציה לרצון "להתעטף" במוניטין של אחר. אולם יהיו מקרים בהם נועד החיקוי לשרת מטרות אחרות, שאינן קשורות דווקא במוניטין אלא בתכונות אחרות של המוצר. לפיכך, אין החיקוי מכריע בשאלת קיומו של מוניטין, אלא הוא מהווה רק אחת האינדיקציות לכך.

נפסק כי, לא הוכח כי הדגמים היו בעלי ייחוד כזה או כי הציבור מסוגל להבחין ביניהם לבין דגמים של מעצבים אחרים. לא הוכח גם כי קיים למערערת מוניטין בדגמים אלה, במובן של תדמית חיובית המושכת אחריה לקוחות.

הדגמים אשר יצרה המערערת היו מבוססים על רעיונות אשר היו קיימים בשוק האפנה באותן שנים, ואין בהם די ייחוד כדי שיקבע כי המערערת קנתה לעצמה מוניטין בהם. יתרה מכך, המערערת גם לא הציגה די נתונים בנוגע לפרסום ושיווק הדגמים, להיקף המכירות וכיוצא באלה – נתונים אשר היו יכולים להעיד גם הם על קיומו של מוניטין. על כן, המערערת לא רכשה מוניטין בדגמי השמלה והמכנסיים שהועתקו.

אין בדגמים שהועתקו כדי להטעות

באשר ליסוד ההטעיה – באופן כללי נבחנת ההטעיה על-פי כמה רכיבים: מבחן המראה והצליל, סוג הסחורה הנמכרת וחוג הלקוחות שלה; מבחן יתר נסיבות העניין ומבחן השכל הישר.

גם לעניין ההטעיה, כמו לעניין המוניטין – עצם החיקוי אינו מעיד בהכרח על כוונה להטעות את הלקוחות. יתכן, למשל, כי המחקה התכוון למשוך לקוחות למוצר בשל תכונותיו – ולאו דווקא בשל שיוכו לתוצרתו של המותג המתחרה.

כאשר נשאלו בעלי החנויות לפשר ההפרש בין המחירים (בין המקור לחיקוי) – דאגו המשיבים ליידע את הלקוחות בדבר היות הבגד חיקוי.

על כן במקרה כזה נפסק כי לא מתקיים חשש סביר להטעיית הלקוחות.

לא ניתן לקבל פיצוי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט על דרך אומדנה

המערערת לא הביאה כל נתונים שעל בסיסם ניתן להעריך מה גובה ההתעשרות שעשו המשיבים על חשבונה, ואם אכן הייתה כזאת. על כן, אפילו התקיימו כל יתר יסודות העילה בעשיית עושר – אין לפני בית המשפט כל הוכחה באשר לגובה ההשבה המתבקשת. אמנם, חוק העוולות המסחריות כולל בחובו אפשרות של פיצוי סטטוטורי, אשר אינו דורש כי התובע יוכיח את נזקיו (סעיף 13 לחוק). אולם סעיף זה מיועד למקרה של פיצוי בגין העוולות הקבועות בחוק עוולות מסחריות. אין כל בסיס לקביעה כי רף זה משקף בהכרח את גובה ההתעשרות שנעשתה על חשבונה של המערערת. בוודאי שאין בסיס לייבא את סעד הפיצוי המוסכם מכוח חוק עוולות מסחריות אל סעד ההשבה מכוח דיני עשיית עושר. כלל הוא כי "בתביעות לתשלום סכום כסף הכלל הוא שעל התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובה הנזק" – או, כבמקרה שלנו, את גובה ההשבה (ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397 (2001)).

המערערת אף פגעה בסיכויי תביעתה שלה כאשר ויתרה על קבלת צו למתן חשבונות – דבר שפגם בסיכוי להוכיח את גובה הסעד המבוקש. 

24 בנובמבר, 2011,

0 תגובות

התנגדות לרישום סימן מסחר חמצוצים - סימן העלול להטעות את הציבור

התנגדות לרישום סימן מסחר חמצוצים - סימן העלול להטעות את הציבור

התנגדות לסימן מסחר שהוגשה על ידי חברת גורי יבוא והפצה בע"מ כנגד חברת אליאס וקסמן בע"מ. נדונה בפני רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, הפוסקת יערה שושני כספי. ביום 24.11.2011 ניתנה ההחלטה בתיק.

התנגדות לרישום סימן המסחר מעוצב מספר 200256 "חמצוצים" בסוג 30 ביחס למסטיקים, ממתקים, ופלים וסוכריות.

המתנגדת טוענת כי היא זו שהגתה את סימן המסחר "חמצוצים" והחל משנת 2005 היא עושה בו שימוש. המתנגדת טוענת כי יש ברישום הסימן המבוקש כדי להטעות את הציבור ולעודד תחרות בלתי הוגנת במסחר ולפיכך אינו כשיר לרישום לנוכח הוראות סעיף 11(6) לפקודה.

ההתנגדות התקבלה, נפסק כי אין לרשום את הסימן בשל כך שרישומו עלול להטעות את הציבור.

המבקשת תשלם למתנגדת הוצאות בסך 7,000 ₪ הכולל מע"מ.

נקודות מרכזיות שנדונו בהחלטה:

סימן מוכר היטב

לפי סעיף 11(13) לפקודת סימני המסחר, סימן מסחר אינו כשיר לרישום במידה וקיים סימן מסחר אחר המוכר היטב.

המבחנים להכרעה בשאלת היות סימן מסחר בבחינת מוכר היטב הם: מידת ההכרה וההוקרה של הסימן;  היקף השימוש ומשך השימוש בו; היקף ומידת פרסום הסימן; מידת האופי המבחין האינהרנטי או הנרכש של הסימן; מידת מידת השימוש בסימן או בסימן דומה על ידי צדדים שלישיים (לעניין זה יצוין כי שימוש על ידי מספר גורמים בסימן מסוים עשוי להצביע על כך שהמוניטין אינו משויך אף לא לאחד מהם וכך תתקבל המסקנה כי אין המדובר בסימן מוכר היטב) ועוד (ראו ע"א 9191/03  Aktiebolag  נ' אבסולוט שוז, פ"ד נח(6) 869).

בענייננו, להוכחת טענתה כי הסימן "חמצוצים" הפך לסימן מוכר היטב המזוהה עמה, הגישה המתנגדת ראיות באשר למאמצי הפרסום והשיווק מטעמה.

נפסק כי בהעדר חוות דעת מומחה בשאלה נתח השוק, בהעדר סקר צרכנים ובשל כך שמוצרי המתנגדת אינם נמכרים כאשר הסימן "חמצוצים" מוטבע על אריזתה, קיים קושי לקבוע בוודאות הנדרשת כי הסימן המבוקש הפך למוכר היטב כמשמעותו בדין כתוצאה מפעילות המתנגדת.

על כן הסימן "חמצוצים" (מעוצב) איננו בבחינת סימן מוכר היטב המזוהה עם המתנגדת.

הטעית הציבור ותחרות בלתי הוגנת

המתנגדת טענה כי רישום הסימן על שם המבקשת יצור הטעיה בקרב ציבור הצרכנים  וכן יעודד תחרות בלתי הוגנת במסחר לפי סעיף 11(6) לפקודה.

המבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימני מסחר, הם כידוע מבחן המראה והצליל, סוג הסחורות וחוג הלקוחות, צינורות השיווק מבחן השכל הישר וכלל נסיבות העניין (ע"א 261/64 פרו-פרו נ. פרומין, פ"ד י"ח(3), 275).

נפסק כי הסימן המבוקש וסימן המתנגדת מעוצבים ואי לכך קיימים ביניהם הבדלים ויזואליים. אולם מבחינה פונטית קיימת למעשה זהות מוחלטת בין שני הסימנים. כמו כן, הן המבקשת והן המתנגדת מעוניינות לעשות שימוש בסימן "חמצוצים" ביחס לאותן סחורות בדיוק, היינו, פסי גומי ארוכים וחמוצים. קהל היעד בשני המקרים הינו זהה וכולל בעיקר ילדים ונוער.

בנוסף נפסק כי המתנגדת עשתה שימוש בסימן "חמצוצים" החל משנת 2005 ועל כן שוכנע הרשם כי סימן המתנגדת רכש אופי מבחין במידה מסוימת אשר יש בה כדי למנוע רישומו של הסימן המבוקש נוכח חשש להטעיה.

13 במרץ, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

תביעה שהגישה חברת H.Stern כנגד חברת א.נ.ארניל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 13.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

אחד התכשיטים המצליחים והיותר מוכרים של התובעות הינה טבעת בשם "ג'וליאנה", בה משולבים שלשה אלמנטים. הנתבעים משווקים טבעת שאף היא משלבת את שלושת האלמנטים האמורים, בהבדל קטן.

התובעות טוענות, כי יש בטבעת זו משום העתקה של העיצוב הייחודי של טבעת ג'וליאנה, למעט הבדל זניח – לשיטתן, ועל-כן יש בייצורה ובשיווקה משום הפרה של סימן מסחר רשום, שאף מוכר היטב בישראל; עוולה של גניבת עין; הפרה של זכויות יוצרים; עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעות; דילול וגזל המוניטין של התובעות; והטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

נפסק:

התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס לעילה של הפרת זכות יוצרים.

ניתן צו לפיו על הנתבעים לחדול ולהימנע, בעצמם או באמצעות אחרים, במישרין או בעקיפין, מכל עיסוק מסחרי בטבעת המפרה.

ניתן צו לאיסוף והתכת הטבעות המפרות, וכן השמדת תבניות היציקה והגלופות, וזאת בנוכחות נציגי התובעות, תוך 45 יום ממועד מתן פסק-דין זה.

הנתבעים ישלמו לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪, וכן את הוצאותיהן, אותן יישום הרשם.

בנוסף, כאמור, על התובעות לבחור בין שני סעדים חלופיים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

נקודות מרכזיות:

האם הפרו הנתבעים את סימן או סימני המסחר הרשומים של התובעות?

התובעות טוענות כי הנתבעים מפרים את סימני המסחר שלהן בדמות הכוכב, על-פי הגדרת ההפרה שבסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972: "'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר"

הנתבעים אמנם אינם משתמשים ב"סימן מסחר רשום" של התובעות והשאלה היא האם שימוש במגן דוד הינו, לעניינו, שימוש "בסימן הדומה לו" בידי מי שאינו זכאי לכך. בית המשפט פסק כי התשובה לכך, הינה בשלילה.

המבחנים שהציבה הפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימנים מכונים "המבחן המשולש" – מבחן מצטבר המורכב משלושה מבחנים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין ה"מבחן המשולש" הוצג לראשונה בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק אגודת ישראל בע"מ, פ"ד יט(2) 673, 675 (1966). כן ראו, למשל, רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 453-451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע).

מבחן המראה והצליל

בעניין טעם טבע, בעמ' 451, נקבע כי זהו המבחן המרכזי מבין השלושה, וכי: "אין מדובר בהשוואה מדוקדקת... יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם."

בין הכוכב בעל חמשת הקודקודים לבין הכוכב בעל ששת הקודקודים קיים דמיון מסוים. בעיקר נכונים הדברים כאשר מדובר בהטבעות – קטנטנות – של היטלי הכוכבים.

עם זאת, כאשר מדובר בתכשיטים כגון טבעות, אשר מטבעם הינם קטנים, והפרטים המבחינים בהם הינם זעירים, ואשר בשל מחירם הגבוה ביחס לגודלם הם נבחנים בקפדנות ובדקדקנות על-ידי רוכשיהם הפוטנציאליים – יש לייחס חשיבות רבה גם להבדלים מזעריים בין תכשיט אחד למשנהו, וכך גם להבדל – כבענייננו – במספר הצלעות.

בנוסף, בעניין טעם טבע ציין השופט גרוניס כי המשקל היחסי שיינתן להיבט החזותי לעומת סוגיית הצליל או שמם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, והבחין בין שני סוגי מוצרים: "הסוג האחד הינו מוצרים המונחים דרך כלל על המדף שצרכנים יכולים ליטול אותם באופן חופשי, ואילו הסוג השני הוא מוצרים המצויים מעבר לדלפק אשר על-מנת לקבלם יש צורך להיעזר במוכר. במהלך דו-השיח עם המוכר נדרש הצרכן להגות את סימן המסחר המתייחס למוצר שהוא חפץ בו. הצורך לבטא את סימן המסחר על-פה והסכנה לטעות או לבלבול מגבירים את המשקל שיש ליתן לדמיון בצליל ביחס לסימנים של מוצרים מן הסוג השני. לעומת זאת ביחס לסימנים המתייחסים למוצרים מן הסוג הראשון יש לשים דגש דווקא על הדמיון החזותי, שהרי הצרכן נוטל את המוצרים לאחר שהוא מתבונן בסימנים המופיעים על גבי אריזתם." (ר' שם, בעמ' 452).

בית המשפט פסק כי בענייננו, לאור זאת, יש לשים דגש מיוחד להבדלים בין שמות הסמלים.

מבחן סוג הסחורות

בית המשפט פסק כי אין מחלוקת שסוג הסחורות – תכשיטים – משותף וזהה לשני הצדדים, התובעות והנתבעים. עם זאת, ביחס למבחן סוג הסחורות נקבע כי כאשר מדובר במוצרים אשר עלותם גבוהה, יטו הצרכנים לבצע בדיקה מעמיקה יותר ולהשוות בין המוצרים השונים בשוק בטרם ביצוע העסקה (ר' בעניין טעם טבע, בעמ' 453, מול האות ג', והאזכורים שם).

נפסק כי דברים אלה נכונים לענייננו. צרכנים המתעניינים ברכישת טבעת משובצת יהלומים, בודאי כאלה המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות – המתומחרים כיקרים מאד ביחס לשוק – אינם עושים זאת בחטף.

מבחן חוג הלקוחות

התובעות מיתגו את עצמן במשך שנים ארוכות כפונות לחוג לקוחות מסוים, ובמקומות מסוימים בלבד – בשדה התעופה הלאומי ובמלונות יוקרה; זאת, בשונה מהנתבעים, שפנו תמיד ללקוחות באופן בלתי אמצעי ונגיש, ותימחרו את מוצריהן בהתאם – ברמת מחירים נמוכה משמעותית מתימחור תכשיטי התובעות.

לקוחות המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות יודעים בוודאי כי את תכשיטיהן של התובעות ניתן לרכוש רק בחנויות שבבעלותן, ולכן אין חשש כי לקוח של התובעות הנכנס לחנויות הנתבעים ייטעה לחשוב כי אלה החלו לשווק את תכשיטי התובעות, ובכללן ג'וליאנה.

מבחן יתר נסיבות העניין

נוסף על שני המבחנים הנזכרים לעיל, מבחן זה מאגד את הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא נדונו במבחנים הקודמים. נפסק כי בעניין זה ניתן לציין כי הנתבעים אינם נוקטים בדרכי פירסום ושיווק כגון אלה בהם עושות התובעות שימוש, ולמעט תמונות באתר האינטרנט שלהם, לא הוצגו בפני בית-המשפט צילומים של תכשיטי הנתבעים אשר בגינן עלול לטעות צרכן פוטנציאלי ולהתבלבל בין מוצרי הצדדים.

מבחן "השכל הישר"

הפסיקה הכירה במקרים מסוימים במבחן רביעי – הוא מבחן "השכל הישר" – במסגרתו עשוי בית-המשפט להכיר בהפרה אף במקרים בהם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל, וזאת כאשר המסר הרעיוני העומד בבסיס הסימן המפר דומה מהותית למסר העולה מהסימן של התובע (ראו בעניין טעם טבע, בעמ' 453). ומההן ניתן להכיר בלאו בענייננו: אם ניתן לייחס תכונות קונספטואליות לעבודות האומנות התכשיטנית, הרי שהמסר הרעיוני הנובע משימוש בכוכב, שמן של התובעות, שונה לחלוטין מהמסר הרעיוני הנובע מהשימוש במגן-דוד כסמל לתכשיטים שיוצרו בישראל.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הפרו את סימני המסחר הרשומים של התובעות.

האם הפרו הנתבעים סימן מסחר מוכר היטב של התובעות?

לטענת התובעות, סימן הכוכב (או הכוכבים) זכאי להגנה כסימן מסחר מוכר היטב, בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר: "סימן המוכר היטב בישראל... לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק."

מעבר לקביעה הכוללנית כי "בין השאר" יילקחו בחשבון שני השיקולים המנויים לעיל, החוק הישראלי, כמו גם אמנת פריס והסכם הטריפס – הם מקורות ההגנה על סימן מסחר מוכר היטב – אינם מספקים מענה מדויק לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב ומהם התנאים המגדירים סימן מסחר כמוכר היטב - ת"א (ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פסקה ה' (פורסם בנבו, 25.4.2010) (להלן: "אנג'ל נ' ברמן ".

התובעות הציגו שימוש רב וארוך בסימן הכוכב בתכשיטיהן, כמו גם שימוש בסימן בפירסום ובשיווק של התכשיטים.

עם זאת, במהלך הדיון הציג בא-כוח הנתבעים ראיות לא מעטות לשימוש בסימן הכוכב על-ידי אחרים, הן בעבר – אפילו הרחוק, והן בהווה – בשווקים רבים ושונים בעולם, בעיקר במזרח אירופה, ובפרט בארצות ברית-המועצות לשעבר (ביניהם מפורסמים מאד כגון CHANEL).

בנוסף, טענו הנתבעים, כי השימוש בסימן הכוכב הינו בסיסי מאד בתכשיטנות, והטבעתו הינה אחת מפעולות הצורפות הראשונות שנלמדות בבתי-ספר לצורפות.

על כן נפסק כי התובעות לא הוכיחו ברמה המחויבת בדיני הראיות האזרחיים (51%) כי סימן הכוכב הינו סימן מסחר מוכר היטב שלהן, דווקא.

האם ביצעו הנתבעים עוולה של גניבת עין?

שניים הם היסודות אותם נדרשות התובעות להוכיח בעוולת גניבת העין: המוניטין של התובעות בטבעת ג'וליאנה; והחשש הסביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטבעות של התובעות והנתבעים (ר' ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 942 (2001) (להלן: עניין עיתון משפחה).

מוניטין

באשר ליסוד הראשון – הוכחת המוניטין – נקבע כי על התובעות להראות, בראש ובראשונה, כי הטבעת שלהן הינה בעלת אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף, ושהציבור מקשר אותה עם מקור מסוים – שהינו הן – אפילו אינו מזהה את המקור בשמן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232 (1991) (להלן: עניין פניציה); וכן בעניין עיתון משפחה, בעמ' 942).

התובעים הציגו עדויות במצביעות על הקישור – הנדרש לשם הוכחת מוניטין – בין תיאור הטבעת בעל-פה לבין הטבעת עצמה ואף למקור הטבעת – הוא התובעות.

ואולם, לשם הוכחת המוניטין נידרש להראות כי הציבור הוא שמקשר בין התיאור והמוצר לבין המקור, ועדויות שהציגו התובעים מתארות את הקישור האמור בקרב זבני החנויות שמשווקות חיקויים של אותו המקור – שלהם עניין ואינטרס מיוחד ועודף בהכרת המוצר, כמו גם מקורו, ביחס לכלל הציבור.

החיקויים עצמם – אין בהם משום עוולה של גניבת עין (ר' עניין פניציה, בעמ' 232), אלא יש בהם, בקישור בין תיאור הטבעת לבין התובעות ובכינוי הטבעת בשם התובעות אף בפי החקיינים, משום ראייה לקיומו של מוניטין, שפגיעה בו – בדרך של הטעיית הציבור – היא שמקימה את העוולה.

חשש להטעיה

המבחן הנוהג לבחינת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור במסגרת עוולת גניבת העין זהה למבחן הנוהג בבחינת הדמיון בין סימני מסחר, קרי – "המבחן המשולש", המורכב, כזכור, ממבחני המראה והצליל, מבחני סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ר' עניין עיתון משפחה, בעמ' 949).

למרות הזהות בין המבחנים, עמד בית-המשפט העליון בעבר על ההבדל, לעניין יסוד ההטעיה, בין עוולת גניבת העין לבין הפרת סימן מסחר, ככל שהדבר נוגע לשוני חזותי במכלול מרכיביו של המוצר. השופט א' גרוניס, בעניין טעם טבע, בעמ' 451-450, אף התייחס מפורשות למשמעות אריזת המוצר: "על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם. כלומר, בתביעת הפרה יש ליתן משקל נמוך יותר, או במקרים מסוימים לא ליתן משקל כלל, למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם...".

בית המשפט פסק כי אין במכלול מעשיהם של הנתבעים כדי להביא לחשש סביר שהציבור יטעה לחשוב שטבעת הנתבעים היא מתוצרת התובעות.

התובעים לא הציגו ראיות לכך: - שהנתבעים משתמשים בשם הטבעת או בשמן של התובעות; - שהם משווקים את הטבעת שלהם בקשר כלשהו לטבעת התובעות או לתובעות עצמן; - או שלקוח כלשהו טעה והתבלבל בין התובעות לנתבעים ובין טבעותיהם.

נוסף על כך, התובעות משווקות את תכשיטיהן בחנויות שבבעלותן בלבד. לקוחותיהם, הקיימים והפוטנציאליים, בודאי יודעים זאת, שכן התובעות מיתגו עצמן כיצרני תכשיטי יוקרה מובילים. לפיכך, החשש כי לקוח פוטנציאלי ייכנס לחנות של הנתבעים וייטעה לחשוב שראה שם תכשיט של התובעות – הינו בלתי סביר.

אשר-על-כן, דחה בית המשפט את טענות התובעות אף בדבר גניבת-עין.

חוק זכויות יוצרים ביחס למוצרים שכשירים להירשם כמדגם

טענה מקדמית שהעלו הנתבעים בסיכומיהם (טענה שהינה משפטית גרידא, ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית): לשיטת הנתבעים, בענייננו חל סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, לפיו חוק זה אינו חל לגבי מדגמים הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים והמדגמים, שכן הטבעת הינה פריט אופנתי הראוי להירשם כמדגם – ורישום שכזה לא נעשה על-ידי התובעות.

לתמיכה בטענתם זו, הפנו הנתבעים לפסיקה קודמת [למשל, ת"א (ת"א) 1311/04 אלקריף נ' יומטוביאן יעקב – אופנת טריפ (פורסם בנבו, 19.4.2010); וכן פסיקתי בעניין ת"א (ת"א) גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 16.4.2009)].

סעיף 22(1) קובע בזו הלשון: "חוק זה לא יחול על סימני-אמצאה הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים וסימני-האמצאה, 1907, פרט לסימני-אמצאה שאם, אמנם, ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כמודלים או כדוגמאות המוכפלות על-ידי פרוצס תעשייתי"

על-פי תצהיר עדת התביעה, לפיו ייצור תכשיטי התובעות הינו "ידני ופרטני", הרי שטבעת ג'וליאנה אינה עונה על הסיפא של ההגדרה המחייבת רישום, באשר אינה מהווה דוגמא המוכפלת על-ידי פרוצס תעשייתי.

ודוק: על-פי הגדרת "מדגם" בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (שהחליפה את חוק הפטנטים וסימני האמצאה, 1907) – מדגם, כעקרון, כולל גם עבודת יד: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

נמצא שהמחוקק הישראלי עמד על כך שרק לגבי מדגמים שנוצרו בתהליך תעשייתי, ולא בעבודת-יד, לא יחול חוק זכות יוצרים. בנוסף, עיון בפסיקה, [ר' גם, למשל, ת"א (נצ') 552/90 שדה-שוורץ נ' מאוזנר, פ"מ תשנ"ד(3) 147, 159-154 (1992)[, מלמד כי הקביעות לגבי הצורך ברישום פריטים אופנתיים כמדגמים התייחסו – כולן – לפריטי לבוש בלבד, ר' גם בעמ' 94-92 לספרו של טוני גרינמן זכויות יוצרים (2003)].

הפסיקה נוהגת להחיל את הוראת סעיף 22 לגבי בגדים, וזאת בשל כך שבגד הוא מוצר שימושי, שצורתו מוכתבת בעיקר על-ידי שיקולים פונקציונלים וצורת הגוף.

לא כך הדבר בעניין תכשיטים, ואין דין תכשיטים כדין אופנת לבוש.

למסקנה דומה הגיעה גם השופטת ארבל בהמ' (ת"א) 11001/95 מיכל נגרין עיצובים בע"מ נ' שארם – תכשיטים ישראליים מקוריים בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.1995) (להלן: עניין מיכל נגרין).

זכויות יוצרים בטבעת ג'וליאנה

לשם הגנה על טבעת ג'וליאנה בזכויות יוצרים נדרש ראשית להכיר בה כיצירה מוגנת.

בית-משפט זה הכיר בעבר בתכשיטים כיצירה אומנותית הראויה להגנה, כל עוד מדובר ביצירה מקורית וייחודית (ר' עניין מיכל נגרין, בפסקה 3 להחלטה).

על-פי הפסיקה, מקוריות מורכבת משניים: 1. יצירה עצמית (להבדיל מהעתקה); 2. יצירתיות, או משאב רוחני השקול ליצירתיות. באשר ליצירה העצמית – התובעות הציגו בפני בית-המשפט ראיות, שלא הופרכו, לכך שמדובר בתכשיט פרי עיצובן. באשר לדרישת היצירתיות – כאמור לעיל, בפרק העובדות, טבעת ג'וליאנה מתאפיינת בשלושה אלמנטים, אשר נטען כי שילובם הינו מקורי וייחודי, ולפיכך זכאי להגנה.

לפיכך קבע בית המשפט כי טבעת ג'וליאנה הינה יצירה מקורית הראויה להגנה על זכויות יוצריה, וזאת בשל השילוב הייחודי והמקורי של שלושת האלמנטים.

ודוק: אין בקביעה זו כדי להקנות זכויות יוצרים באלמנט מסוים מבין שלושת האלמנטים, אלא על שילובם של השלושה בטבעת.

הפרת זכויות היוצרים – העתקה

העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני אלה: 1. "גישה" או נגישות של הנתבע ליצירת התובע; 2. דמיון מהותי בין יצירת הנתבע ליצירתו הקודמת של התובע.

כאמור, התובעות הציגו בפני בית-המשפט פרסומים רבים ונפוצים של טבעת ג'וליאנה, בארץ ובעולם, ומשכך אין ספק שלנתבעים הייתה גישה ליצירת התובעות.

שאלה מורכבת יותר היא האם קיים בין טבעות הצדדים דמיון מהותי. דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים כאשר: הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970) (להלן: עניין אלמגור))

בהמשך הדברים בעניין אלמגור קבע השופט י' כהן כי: "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

גישה זו, של בחינת הדמיון המהותי בין היצירות כמכלול – בשונה מהשוואת רכיביהן – היא הגישה שאימץ בית-המשפט העליון כדרך המלך, בעיקר ביצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיביהן עדיפה על-פני פירוקן לרכיבים והשוואתם בנפרד ]ר' ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 590 (2000)[.

בודאי נכונים הדברים כאשר מדובר ביצירה שההגנה על זכויות יוצריה הוקנתה בשל שילוב ייחודי ומקורי של אלמנטים, ולא לאלמנטים עצמם.

כך גם בענייננו – יש לבחון ולהשוות את טבעות הצדדים כמכלול, המאופיין והמיוחד בשילוב שלושת האלמנטים. בית המשפט פסק כי בין הטבעות קיים דמיון מהותי, שכן הנתבעים לא הצליחו להצביע ולו על תכשיט אחד נוסף, שלהם או אחרים, בו משולבים שלושת האלמנטים. אין זה סביר ששילוב האלמנטים רק בטבעת זו הינו פרי של סיבה אחרת חוץ מהעתקת השילוב מטבעת התובעות.

במובן זה, השוני בפרטי רכיב הכוכב, אין בו כדי לערער ולהפחית מהדמיון המהותי בין טבעות הצדדים, ומהמסקנה כי הנתבעים העתיקו את טבעת התובעות.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעות בטבעת ג'וליאנה.

סעד כספי - פיצוי

התובעות ביקשו פיצוי בלא הוכחת נזק בגובה 20,000 ₪, מכוח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים; וכן הוצאת צו למתן חשבונות, המורה לנתבעים להגיש דו"ח מפורט, בתצהיר, שתוכנו מאומת על-ידי רואה-חשבון, ביחס לכמות הטבעות המפרות שנמכרו על-ידי הנתבעים ולכלל התמורה בגין מכירות אלה.

סעדים אלה הינם סעדים חלופיים, ואין האחד יכול לבוא ביחד עם השני, שכן אז יהא זה משום כפל פיצוי לתובעות בגין הפרת זכויות היוצרים שלהן. יפים לכך דברי השופט לנדוי, בפרשת דפוס ניאוגרפיקה [ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 893-892 (1957)]: "שלוש הן התרופות הכספיות אותן יכול בעל זכות-יוצרים לתבוע עקב הפרת זכותו: (א) פיצויים על הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, בהתאם לסעיף 6 של חוק זכות יוצרים, 1911... (ב) מתן חשבונות על-ידי הנתבע, על הריווח שזה הפיק מן ההפרה... (ג) ... ... תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו, ועל-כן אי-אפשר לתבוע יחד את התרופות (א) ו-(ב)... הטעם לדבר הוא, שבתביעה למתן חשבונות יש משום מחילת ההפרה, בעוד שתביעת פיצויים מבוססת על עובדת ההפרה. לשון אחרת, תביעה לתשלום המגיע בהתאם לחשבון אינה תביעת נזיקים, אלא תביעה מעין-חוזית, בה תובע בעל-הזכות מאת המפר מה שהלה גבה עבורו, על יסוד 'עשיית עושר ולא במשפט'."

משלא פירטו התובעות את נזקן בגין ההפרה, נותרו בפניהן שני הסעדים החלופיים האמורים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

משציינו התובעות בסיכומיהן שהן חוזרות על כל הסעדים המבוקשים בפרשת התביעה, נראה שכדי לסיים תובענה ישנה זו, עדיף כיום לבחור בתשלום הפיצוי הסטטוטורי.

בית המשפט פסק כי אם תודענה התובעות כי ברצונן לבחון את סעד השבת הרווחים, יוצא צו למתן חשבונות, תוך 30 יום מיום מתן הודעת התובעות.

5 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

גניבת עין במתקן לקיבוע מסכי מחשב

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, השופטת מ' נאור (ע"א 2154/07 וע"א 2482/07) - 5.9.2010

תחום: ערעור על פסק דין בעניין של גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט וגזל סוד מסחרי.

נושאים: עוולת גזל סוד מסחרי, גניבת עין, שאלת הפונקציונליות בגניבת עין, הקשר בין תביעה בגין גניבת עין ותביעה בגין הפרת פטנט, עשיית עושר ולא במשפט וגזל סוד מסחרי בידי עובד.

עובדות:

התובעים ייצרו ושווקו מִתקן המשמש לקיבוע מסכי מחשב לשולחנות. הנתבעים – אשר שימשו כסוכני מכירות של המוצר אותו ייצרו התובעים – התחילו לייצר בעצמם מִתקן דומה. התובעים פנו לבית המשפט על מנת למנוע את ייצור ושיווק המתקן המתחרה של הנתבעים וכן על מנת לדרוש פיצויים המגיעים להם, לטענתם. על בית המשפט קמא להורות על מניעת ייצור ושיווק המוצר המתחרה של הנתבעים וכן להעניק לתובעים פיצויים. בתגובה, הנתבעים טענו כי הם הכניסו שינויים במוצר שלהם והתחילו לייצר ולשווק מוצר חדש.

התובעים פנו שוב לבית המשפט קמא על מנת למנוע את שיווק המוצר החדש של הנתבעים.

בית המשפט קמא החליט לאפשר את ייצורו ושיווקו של המוצר החדש.

שני הצדדים מערערים על פסק דינו של בית המשפט קמא.

נפסק:

הערעור נדחה:  בית המשפט קבע כי אין מקום להתערבות בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה לתובעים לא קמה עילה מכוח עשיית עושר ולא במשפט ביחס למוצרים החדשים. שני הצדדים נדחו בלא צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

לעניין גזל סוד מסחרי בידי עובד

בית המשפט מזכיר כי בכל הנוגע לגזל סוד מסחרי בידי עובד או עובד לשעבר, הסמכות הייחודית קנויה לבית הדין לעבודה (סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות")). לעתים, במקרים בהם מדובר באדם אשר תפקד הן כעובד והן כסוכן, אין מנוס מפיצול ההתדיינות (ראו: ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 521ו ואילך (2004)).

לעניין עוולת גזל סוד מסחרי

בית המשפט קבע כי אין ראיות מספיקות לכך שזהות ספק יחידות הנעילה הייתה סוד מסחרי של התובעים. לאור העובדה שהספק מייצר מוצר מדף.  וכי התובעים  לא הוכיחו במידה מספקת גישה של הנתבע לפרטי הספק אצלה; היא לא הראתה אפילו כי דאגה, באופן סביר, לשמור על זהות הספק בסוד, כדרישת סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות.

לעניין גניבת עין

בית המשפט קבע כי לשם ביסוס עוולת גניבת עין יש צורך להוכיח שני נדבכים: ראשית, קיומו של מוניטין אצל התובע; שנית, כי מכלול התנהגותו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה שהנכס שייך או קשור לעוסק אחר.עם זאת, גם אם יש דמיון בין שני מוצרים, לא מתגבשת עוולת גניבת עין אם הדמיון הוא במאפיינים פונקציונאליים של המוצר.

בית המשפט קבע כי התובעים מכרו את המתקנים המקוריים במשך תקופה העול העל חמש שנים לפני שהנתבעים חדרו לשוק עם מוצריהם המתחרים. לפיכך קבע בית המשפט כי בשימוש ממושך וייחודי זה יש כדי להצביע על קיומו של מוניטין למתקן המקורי. בית המשפט מוסיף וקובע כי בכך שהנתבע היה ידוע כמפיץ ומשווק של מוצרי התובעים, הסיכוי שהלקוחות יחשבו כי הם רוכשים מוצרים של התובעים גדל פי כמה.

לעניין שאלת הפונקציונליות בגניבת עין

בנוגע לשאלה האם החיקוי נבע מצרכים פונקציונאליים, בית המשפט קבע שבריח מגן חיקתה את העיצוב החיצוני של המוצר של נובל, חיקוי שאינו מבוסס רק על הצרכים הפונקציונאליים. דבר זה מהווה נדבך נוסף המוביל למסקנה בעניין ההטעיה. מעבר לכך, בית המשפט קבע כי העובדה כי בדיעבד הנתבעת יצרה מנגנוני נעילה חדשים – לגביהם, כפי שקבע בצדק בית המשפט, לא הוכחו יסודות עוולת גניבת העין – מעידה על כך שלא הייתה כל הצדקה פונקציונאלית לחיקוי. החיקוי נבע רק מהרצון ליהנות מן המוניטין של נובל.

לעניין הקשר בין תביעה בגין גניבת עין ותביעה בגין הפרת פטנט

הנתבעים טוענים כי לא היה מקום כלל להיזקק לתביעה בגין גניבת עין משנדחתה התביעה להפרת פטנט.  בית המשפט קובע כי אין לקבל טענה זו. התביעות אינן מוציאות זו את זו, ואין בעניין זה כל הסדר שלילי.

לעניין עשיית עושר ולא במשפט

בית המשפט מזכיר כי המסגרת המשפטית להכרה בעילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט כאשר מתקיים חיקוי של מוצר נדונה בהרחבה בפרשת א.ש.י.ר. ובו נקבע כי חיקוי של מוצר כשלעצמו – כאשר אין מדובר במוצר המוגן על ידי דיני הקניין הרוחני, וכאשר החיקוי אינו מהווה פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי – אינו מקים זכות להשבה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט. על מנת שתקום זכות השבה נדרש כי יתווסף לחיקוי "דבר מה נוסף". הדעות בפרשת א.ש.י.ר. נחלקו בנוגע למהותו של אותו דבר מה נוסף. עם זאת, כפי שציין השופט ריבלין בפרשת הרר (ע"א 2287/00 שוהם מכונות ומבלטים בע"מ ואח' נ' שמואל הרר ואח', פסקה 12 לפסק דינו ([פורסם בנבו], 5.12.2005) (להלן: פרשת הרר)), מתוך העמדות השונות שהוצגו בפרשת א.ש.י.ר., נדמה כי שני תנאים זכו לתמיכת רוב השופטים. התנאי הראשון הינו כי הרעיון המועתק צריך להיות "מסוים, ניתן להגדרה, חדשני, ייחודי ויישומי ועליו להיות רעיון שבעליו עשו בו שימוש או שבכוונתם לעשות בו שימוש" (שם, בעמ' 431); ושנית, על המעתיק "להיות מודע לכך שהוא מעתיק מוצר פרי רעיונו של אחר" (שם, בעמ' 432).

בנוסף לקריטריונים הפרטניים אשר נדונו בפרשת א.ש.י.ר., בטרם מחליט בית המשפט להעניק סעד לפי דיני עשיית עושר בגין חיקוי של מוצר, נראה שיש מקום גם לבחינה כללית יותר של השוק בו נמכר המוצר. עמד על כך המשנה לנשיאה ריבלין בפרשת General Mills אשר הוזכרה לעיל: "השיקולים הפרטניים האמורים לא באים אלא לבחון אם מדובר בחיקוי המהווה "תחרות בלתי הוגנת", "הפרה של הלכות המסחר" או "חוסר תום-לב". בחינתם של מושגים אלה צריכה להיעשות, בין היתר, גם על רקע ההתנהגות המקובלת בתחום המסחר שבו מדובר. קשה להלום עמדה הרואה בחיקוי מסוים "הפרה של הלכות המסחר", אם חיקוי מעין זה מקובל באותו תחום והעוסקים בתחום זה אינם מלינים על כך. במסגרת הבחינה הכללית יש ליתן משקל גם למטרה שיש ליצירת החיקויים בשוק המסוים, ולהצדקה האפשרית של יצירתם לאור מטרה זו."

24 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

גניבת עין באריזות

גניבת עין באריזות

בית המשפט העליון, השופט א' גרוניס (רע"א 9485/09) - 24.8.2010

תחום: ערעור על דחיית בקשה לסעד זמני בעילת גניבת עין

נושאים: אחריות אישית של נושאי משרה בחברה, צו מניעה זמני אשר ימנע פעולות ייצור ואריזה הנעשות בארץ מכח עוולת גניבת העין, יסודות עוולת גניבת עין וטענת "שוק רווי".

עובדות:

המבקשת מייצרת ומשווקת מוצרי ים המלח בעולם, המבקשת טוענת כי מי מהמשיבים משתמשים באנגליה באריזות הדומות לאריזות המבקשת עד כדי הקמת עוולת גניבת העין, מכאן הבקשה לסעד זמני.

נפסק:

הערעור נדחה:  בית המשפט פסק 3000 ש"ח לזכות משיבים 3-1 (שכללו ראיות נוספות בתשובתם בלא שניתן היתר לכך, למשל בסעיף 40 לתשובה), ו-10,000 ש"ח לזכות כל אחד מן המשיבים 5-4 (יחדיו), 8-6 (יחדיו) ו-10-9 (יחדיו).

נקודות מרכזיות

לעניין אחריות אישית של נושאי משרה בחברה

בית המשפט קבע כי למרות קביעתו של בית משפט קמא כי "המבקשת לא הראתה עילה להרמת מסך בין נושאי המשרה לבין החברות" יש טעם בטענת המבקשת כי הסוגיה הטעונה בדיקה אינה זו של הרמת מסך, אלא האם מעשיהם של נושאי המשרה יש בהם כדי להשית עליהם אחריות אישית בעוולה של גניבת עין (השוו, ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח(5) 661 (1994); ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות נ' אחים בן רחמים (צפון), פיסקה 16 ([פורסם בנבו], 20.10.09), וההפניות שם). עוד מוסיף בית המשפט כי עצם העובדה שחברה ביצעה עוולה אין די בה כדי להשית אחריות אישית על נושא המשרה. על התובע להראות כי המעשים או המחדלים של נושא המשרה עצמו עולים כדי עוולה. במקרה זה קבע בית המשפט כי אין די בכך שהמבקשת כינתה את נושאי המשרה "הרוח החיה והיד המכוונת" בפעילות של החברות הרלוונטיות.

לעניין צו מניעה זמני אשר ימנע פעולות ייצור ואריזה הנעשות בארץ מכח עוולת גניבת העין

טענת המבקשת היא כי יש ליתן צו זמני אשר ימנע את פעולות הייצור והאריזה הנעשות בארץ, אשר לטענתה הן חוליה בשרשרת ההפרה המתרחשת בפועל בחו"ל. בית המשפט קבע כי טענה זו מעוררת מספר שאלות: ראשית, עולה השאלה האם בגדרי עוולת גניבת עין יש הצדקה ליתן צו מניעה זמני כלפי קבלני משנה, המבצעים פעולות הקשורות לייצור או להכנת מוצר שנטען כי מכירתו תביא להטעיה. זאת, כאשר פעולות הייצור וההכנה עצמן אין בהן משום הטעיה. שאלה זו עשויה להתעורר גם במקרים בהם לא מעורב היבט בין מדינתי. שנית, מתעוררת השאלה האם העובדה שהמוצר נמכר מחוץ לישראל, ושם מתרחשת ההטעיה הנטענת של הצרכנים, אינה מביאה לכך שבית המשפט הישראלי הינו "פורום לא נאות". זאת, גם אם ניתן מבחינה עקרונית "לתקוף" את פעולות הייצור וההכנה של מוצר מטעה. שלישית, מתעוררת השאלה מהו הדין החל על התביעה.

לעניין זה קבע בית המשפט כי לצורך הדיון יש להניח, כי בגדר תביעה בגין גניבת עין ניתן לעתור נגד פעולות ההכנה של המוצר המטעה וכי הפורום הישראלי אינו פורום בלתי נאות. בית המשפט יוצא מנקודת הנחה כי יש ליישם את הדין הישראלי על הבקשה לסעדים זמניים, בין אם מכיוון שזהו הדין החל ובין אם מכוח חזקת שוויון הדינים.

יסודות עוולת גניבת עין

בית המשפט מזכיר כי על מנת לזכות בתביעה המבוססת על עוולת גניבת עין, על התובע להוכיח שני יסודות: האחד, כי הוא רכש מוניטין במוצר המקורי; השני, כי המוצר נשוא התביעה דומה למוצר המקורי באופן המעורר חשש סביר להטעיה של הלקוחות. בית המשפט מזכיר גם כי כאשר מדובר בבקשה לסעדים זמניים, נדרש התובע להוכיח את היסודות הנזכרים ברמה של הוכחה לכאורה.

טענת "שוק רווי"

בעניין זה מפנה בית המשפט לפסקי הדין העוסקים בתביעות בגין הפרה של מדגם, אולם קובע שהדברים יפים באותה מידה גם לעניין גניבת עין. בית המשפט קובע כי הטענה כי שוק מסוים הינו שוק רווי מבחינה עיצובית היא בעלת משקל לא מבוטל, כאשר עסקינן בבחינת השאלה אם דמיון בין שני מוצרים עולה כדי הטעיה. כאשר קיים שוק רווי, די בשינויים קלים על מנת לשלול קיומו של דמיון מטעה.

עוד קובע בית המשפט כי השאלה האם הוכח לכאורה חשש סביר להטעיה תלויה בשאלה האם השוק הרלוונטי הינו שוק רווי. לענייננו, בית המשפט קובע כי קיים קושי להוכיח את מידת הרוויה של השווקים הרלוונטיים, לאור העובדה שמדובר בשווקים הנמצאים בחו"ל. וכי יש בכך כדי להביא לריכוך מה של הנטל המונח על כתפי המשיבים.

 

20 ביולי, 2010,

0 תגובות

גניבת עין והעתקת משחק ילדים

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט רפי כרמל (ת.א. 1126-07-10) –  20.7.2010

תחום: גניבת עין והעתקת משחק ילדים

נושאים: זכויות יוצרים, גניבת העין, מוניטין, הטעיה

עובדות:

המבקשת טוענת כי המשיבה משווקת ומוכרת מוצר (קורקינט) המהווה חיקוי וזיוף של מוצר אשר היא עצמה מוכרת ומשווקת בישראל ובעולם וכי המשיבים מפרים את זכויות המבקשת בפטנט, סימני מסחר וזכויות יוצרים.

נפסק:

התביעה נדחית  נפסק כי המבקשת לא הוכיחה קיום מוניטין או הטעיה לצורך עוולת גניבת העין ולא הצליחה לבסס עילה בזכויות יוצרים, פטנט  או עשיית עושר שלא במשפט.

נקודות מרכזיות

לעניין עוולת גניבת העין

לעניין מוניטין, נפסק כי עצם החיקוי או ההעתק כשלעצמם אינם מהווים תחרות בלתי הוגנת ושעצם ההעתקה אינה מהווה הוכחה לכך שלתובע מוניטין במוצר, מה גם שנדרשות ראיות בנוגע לכמות המוצרים שנמכרו, אופן ומקומות השיווק וצרכן היעד – ראיות אלו לא הובאו.  בפרסומים למכירת המוצר אין משום ראיה מספקת לעניין הוכחת מוניטין. בפסק הדין נזכרת הלכת פיניציה לפיה חיקוי של מוצר ועיצובו אינם מלמדים על ביסוס מוניטין מה גם שיש בחיקוי לגרום לתחרות שהיא בעלת יתרונות לציבור הצרכנים.

לעניין הטעיה, נפסק כי למרות הדמיון הרב בעיצוב ובצבעים ה"חיקוי" נושא שם (סימן מסחר) שונה המופיע באופן ברור וקריא בכמה מקומות. בנוגע לאריזה מפסק כי: צורת האריזה, השם וצבע האריזה שונים ועל כן אין כל חשש להטעייה.

ומכאן שדין העילה הנסמכת על גניבת העין להדחות.

לעניין זכויות יוצרים

אין אינדיקציה כי למבקשת זכויות יוצרים במוצר וכי המוצר הנדון הינו פרי יצירתה.

לעניין החוברת למשתמש, החוברת שהוצגה ע"י המבקשים זהה כמעט לחלוטין לזו שהוצגה ע"י המשיבים אך בעוד שהמשיבים הציגו את החוברת המקורית (בשפה האנגלית) המבקשים לא הציגו את החוברת המקורית ממנה נשאב התרגום.

לעניין האריזה, כנזכר לעיל נקבע כי אין האריזות דומות כלל וכלל.

לעניין עשיית עושר ולא במשפט

עקב כך שהמבקשת לא ביססה את זכותה בהמוצר, אין היא יכולה לקבל סעד שכן סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט – 1979 מבוסס על קבלת נכס הבאים לזוכה מן המזכה שלא ע"פ זכות שבדין וכאמור המבקשת לא הוכיחה את זכותה במוצר.

31 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילום

בית משפט השלום בתל אביב, השופטת אביגיל כהן (תא (ת"א) 3235-12-09) - 31.1.2010

תחום: הפרת זכות יוצרים בצילום

נושאים: זכויות יוצרים בצילום, הגנת מפר תמים, עוולת גניבת עין, מוניטין בגניבת עין, פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים.

עובדות:

התובע הגיש תביעה על סך 200,000 ₪ נגד הנתבע בגין שימוש בצילום מתוך קטלוג פרסומי שהופק ע"י התובע, לצרכי פרסום של המרכז הרפואי, בניהולו של הנתבע.

סמוך לאחר הודעת ב"כ התובע בדבר ההפרה, הוסר הפרסום.

נפסק:

קיימת הפרה ואולם, היקף ההפרה היה קטן ולא משמעותי. בנסיבות אלו, סכום הפיצוי שנפסק הן בגין זכות היוצרים והן בגין הזכות המוסרית הוא בסך  9,000 ₪.

הנתבע יישא בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

זכויות יוצרים בצילום

עפ"י סעיף 1 לחוק זכות יוצרים התשס"ח – 2007 נכנסת יצירת צילום לגדר "יצירה אמנותית" המוגנת מכח החוק.

נפסק כי בענייננו, עסקינן בצילום שיש בו דרגה מסוימת של מקוריות, במובן זה שהוא תוצאה של כשרון ומאמץ מסוים ולא מהווה העתקה מיצירה אחרת.

הגנת מפר תמים

סעיף 58 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007 קובע כי:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".

בית המשפט קיבל את גרסתו העובדתית של הנתבע ולפיה, כאשר הוא קיבל את התמונה לידיו מאחד ממכריו, הוא קיבל תמונה בלבד, מבלי שניתן היה לדעת, שהיא לקוחה מקטלוג או ממקור מזוהה אחר, ולא היו עליה כל סימני זיהוי בנוגע לתובע או למישהו אחר.

בית המשפט פסק כי יתכן והנתבע בפועל לא ידע כי קיימת זכות יוצרים ביצירה כפי שהוא אכן טוען, אולם בנסיבות העניין,  היה מוטל עליו הנטל להוכיח, כי לא היה לו יסוד סביר לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה.

משקיבל הנתבע לידיו צילום של אישה, שהוא אינו יודע מי הצלם, מי המצולמת, מהיכן נלקחה התמונה וכיוצ"ב, הוא היה צריך לדעת, כי קיימת למאן דהוא זכות יוצרים ביצירה ולא ניתן לעשות שימוש בתמונה לצרכי פרסום, כל עוד לא נערך בירור לגבי הזכויות בתמונה.

על פסק בית המשפט כי בנסיבות אלו, לא ניתן להחיל את הוראות סעיף 58 בעניינו של התובע.

עוולת גניבת עין

עוולה גניבת עין נקבעה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט – 1999:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

בפסק הדין בע"א 8981/04 אבי מלכה מסעדת אווזי  זהב נ' אווזי שכונת התקווה 1997 ניהול מסעדות  תק-על 2006 (3) 4762 [פורסם בנבו] , חזר בית המשפט על היסודות הבסיסיים של העוולה כפי שנקבעו בשורה ארוכה של פסקי דין קודמים והם:

(א) הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.

(ב) הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע.

המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, סוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין.

על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר.

מוניטין בגניבת עין

על העותר לסעד בעילת גניבת עין להוכיח, כי המוצר בגינו הוא עותר רכש לעצמו את ה"משמעות המשנית" המקשרת אותו עם המוצר עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על פי חזותו עם תוצרתו שלו או שרכש המוצר את ה"אופי המבחין" אותו ומבדל אותו מיתר המוצרים הדומים בענף.

בראש ובראשונה שומה עליו על תובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירותים שהוא מציע לציבור, לאמר: כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע – הנפגע (לנוחות הדיון נדבר להלן אך בטובין, ודברים שנאמר יחולו, בשינויים המחויבים, על שירותים אף הם). פירוש הדברים הוא, שעל התובע להוכיח כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש.

בית המשפט פסק כי במקרה דנן, משלא הובאו ראיות בנוגע למוניטין שיש לתובע במותג (ובניגוד לחזקה אשר קיימת לגבי זכויות יוצרים על פי חוק זכויות יוצרים, אין כל חזקה בנוגע לקיומו של מוניטין בנוגע לעוולת גניבת עין והנושא טעון הוכחה), ממילא לא הוכחו היסודות לעוולת גניבת עין.

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

סעיף 56 לחוק זכות יוצרים מאפשר לבית משפט לפסוק לתובע בשל כל הפרה פיצוי בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

בסעיף 56 (ב) לחוק צוינו שיקולים שבית המשפט רשאי לקחת אותם בחשבון, כאשר הוא מבקש לחייב את הנתבע בפיצוי.

בית המשפט פסק כי אמנם אין מדובר ב"מעשה של מה בכך" אך היקף ההפרה היה קטן ולא משמעותי. מדובר היה בפרסום של מספר ימים. פרסום בהיקף לא גדול באתר אינטרנט מקומי אשר מיועד לתושבי הצפון זאת שעה שהעסק של התובע נמצא בתל אביב, ולמעשה, קשה  להניח  שלקוחותיו  של  התובע  בתל אביב  היו  פונים בעקבות ההפרה, לטיפול דווקא בעסק של הנתבע המצוי בצפון.

בית המשפט לא שוכנע, כי נגרם נזק ממשי לתובע  והרווח שהפיק הנתבע מפרסום התמונה במשך ימים ספורים, הוא זניח, אם בכלל.

אין מדובר בנתבע אשר הפר את זכויות התובע בכוונה תחילה, יש לזקוף לזכותו את העובדה, כי סמוך לאחר ההודעה על ההפרה הייתה גם הסרה.

בנסיבות אלו, סכום הפיצוי שיש לפסוק הן בגין זכות היוצרים והן בגין הזכות המוסרית הוא בסך  9,000 ₪.

23 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

גניבת עין בהעתקת כיסויים לחלה

בית המשפט המחוזי ירושלים, השופט יוסף שפירא (ת"א 3402/09, בש"א 8858/09) - 23.12.2009

תחום: העתקת כיסויים לחלה (גניבת עין)

נושאים: סעד זמני, גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, אי רישום מדגם, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, מאזן הנוחות

עובדות

בקשה למתן צו לסעד זמני שיורה למשיבים להימנע מלמכור סדרה של כיסויים לחלה או מצה. אשר נטען כי הם מפירים את זכויות המבקשת במוצרים המקוריים אותם היא מייצרת ומשווקת.

נפסק

הבקשה מתקבלת בחלקה. ניתן צו מניעה זמני עד למתן פסק דין המורה למשיבים להימנע מלעשות שימוש בסדרה של כיסויים לחלה של המבקשים.

לא ניתן צו לאיסוף המוצרים המפרים שווקו קודם למתן הצו. לא ניתן צו למתן חשבונות וגילוי מסמכים, אשר יכול ויעשה במסגרת ההליך העיקרי.

שכ"ט עו"ד בבקשה זו בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ ישולם על פי תוצאות ההליך העיקרי.

נקודות מרכזיות

סעד זמני

השיקולים למתן סעד זמני, שהיו בעבר יציר הפסיקה, מעוגנים כיום בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, והם כדלקמן:

א.    חיוניות הסעד - השאלה היא האם מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי באופן שיש בו כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה.

ב.    הוכחת קיום הזכות - התובע צריך להוכיח סיכוי של הצלחה בתביעה, ברמה של קיום זכות לכאורה (תקנה 362(א)).

ג.    מאזן הנוחות - על בית המשפט לבחון למי מן הצדדים תיגרם אי נוחות רבה יותר ממתן או מאי מתן הצו (תקנה 362(ב)(1)). אי נוחות זו נבחנת על-ידי השוואת נזקי הצדדים, לרבות צדדים שלישיים. מנושא זה נגזרת גם שאלה נוספת: האם נזקו של התובע הוא בלתי הפיך ולא יהא ניתן לפיצוי בכסף. בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני, נדרשים שיקולים מיוחדים של מאזן הנוחות, הנוגעים בעיקרם לנסיבות הכלכליות והמסחריות של המקרה.

גניבת עין

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט– 1999, קובע: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

לעוולת גניבת עין יש שני יסודות: מוניטין והטעיה.

מוניטין

מוניטין הוא תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו. אין צורך שקהל הלקוחות ידע את זהותו של התובע. כל שעל התובע להראות הוא שבבוא הצרכן לקנות את המוצר נשוא המחלוקת, הוא מתכוון לרכוש את המוצר של התובע אשר מאופין בתיאור נשוא החיקוי.

בית המשפט פסק כי לאור: הקטלוגים הרבים שהפיצה המבקשת, עדות מנהל המבקשת בדבר המוניטין שלא נחקר בנושא זה בחקירתו הנגדית, עדות המשיבים כי הם מכירים את המבקשת במשך עשרות שנים, גידול מרשים ועקבי במכירות הסדרה, יש בכל אלה כדי לקבוע כי למבקשת יש מוניטין לעניין בקשה לסעד זמני.

בית המשפט פסק כי המבקשת אף הוכיחה כי המוצר רכש לעצמו "משמעות שנייה" המקשרת אותו עם המבקשת, עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על-פי חזותו עם תוצרתה של המבקשת.

בית המשפט דחה את הטענה כי מוניטין למוצר יכול להתקיים רק לאחר שנים רבות של ייצור ושיווק. שכן משמעותה של טענה זו היא כי אין הגנה על מוצרים "חדשים". יש לבדוק לפיכך נסיבות כל מקרה ומקרה.

בית המשפט דחה את הטענה כי מוניטין של יצרן אינו רלבנטי כלל אלא רק מוניטין במוצר, וכי מוניטין אצל לקוח משנה, לאו מוניטין הוא.

הטעיה

שאלת ההטעיה על ידי חיקוי נבדקת על פי "המבחן המשולש" - הקובע שלושה פרמטרים לבחינת התקיימותו של "דמיון מטעה":

א. מבחן המראה והצליל;

ב. מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות;

ג. מבחן יתר נסיבות העניין.

המבחנים המתאימים יותר לבדיקת קיומו של חשש להטעיה לגבי המוצר עצמו הינם מבחן סוג הסחורה ומבחן יתר הנסיבות ו'השכל הישר'.

בבחינת ההטעיה, יש להשוות את שני המוצרים בשלמותם, ולתת משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו.

שאלת המפתח שיש לברר במסגרת בחינת יתר הנסיבות, היא: מה יקרה אם כל אחד משני היריבים, המתחרים זה בזה, יורשה להשתמש בסימן שלו? העלול הציבור, מחמת דמיון המילים, לערבב סחורתם, ולחשוב שסחורתו של פלוני היא סחורתו של אלמוני?

בית המשפט קבע כי המראה בין הדגמים הינו דומה עד כדי להטעות, סוג הטובין זהה, חוג הלקוחות זהה, אפיקי השיווק זהים, והתחרות בין מוצרי המבקשת למשיבים מתבצעת יום יום, שעה שעה, באותן חנויות עצמן.

התערבות בלתי הוגנת

סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות קובע: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".

בית המשפט דחה את העילה לפי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות (התערבות בלתי הוגנת) וקבע כי סעיף 3 אינו חל במקרה דנא, שכן הסעיף עוסק במקרה בו העוסק חוסם או מונע בצורה כלשהיגישה פיסית ללקוחות של העסק.

סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות לא נועד לקבוע איסור כללי מפני תחרות בלתי-הוגנת. שידול לקוחות, אף אם הוא 'רוכב' על גבי המוניטין של התובע, עדיין אינו בגדר 'חסימה' של הגישה לתובע.

עילת עשיית עושר ולא במשפט

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, קובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

יסודות העילה הם: זכייה בטובת הנאה ללא כל זכות שבדין, התעשרות אשר באה מהמזכה והיסוד הנוסף.

רק במקרים חריגים דיני עשיית עושר יגנו על ההשקעה של פלוני בפיתוח, וזאת רק מקום בו המדובר במוצר חדשני, ייחודי, אשר ההשקעה של פלוני בפיתוח ושיווק המוצר הינה בשיעור גבוה המצדיק את מתן ההגנה.

ואולם מקום בו קיימת השקעה משמעותית בפיתוח המוצר, יש לבחון זאת על פי היחס בין ההשקעה לבין מחיר המוצר, שאם לא כן תחסם הדלת להוכחת הפרת זכויות קניין רוחני בפני היוצר הקטן.

זכייה בטובת הנאה ללא כל זכות שבדין

המשיבים קיבלו טובת הנאה מן המבקשת המתבטאת בשימוש שהם עושים ברעיון העיצובי אותו מימשה המבקשת במוצרים המקוריים - מוצר שכבר הוכיח הצלחה - אשר בפיתוחו השקיעה מקורית, חדשנות, יצירתיות, זמן וכסף, ללא כל השקעה מצדם.

ההתעשרות אשר באה מהמזכה

ההתעשרות, פנים רבות לה: התעשרות נובעת מרווחים אותם המפר מפיק ממכירות המוצרים המפרים. מחיסכון בהוצאות פיתוחו של המוצר שעל ידי העתקתו נחסכת מן המעתיקים השקעה של מאמץ, מחשבה, טרחה זמן וממון.

היסוד הנוסף

בהלכת א.ש.י.ר נקבע, בדעת הרוב, כי ניתן להגן על תוצר רוחני, שאינו מוגן במסגרת דיני הקניין הרוחני, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. וזאת כאשר מוכח יסוד נוסף.

היסוד הנוסף עשוי להיות משני סוגים עיקריים:

א.    התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב.

ב.    נסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.

העתקת של מוטיבים שאינם פונקציונאלים העתקתם אשר נעשתה מטעמים עסקיים ותחרותיים. אשר נעשתה כדי לקטוף את פרי עמלו של הממציא אשר הצריך יצירתיות, מיומנות, השקעה כספית והשקעת זמן. העתקה כזו מאפשרת ליצרן המעתיק לייצר מוצרים בעלות נמוכה, וכך להתחרות באופן בלתי הוגן ביצרן אשר עמד בכל ההוצאות הכרוכות בפיתוח ועיצוב המוצר. בנסיבות אלו מתקיים היסוד הנוסף העושה את ההתעשרות בלתי צודקת.

קריטריונים נוספים לבחינת התקיימותו של "היסוד הנוסף": היקף ההשקעה בפיתוח המוצר; היותה של ההעתקה שיטתית או חד פעמית; הקושי שבחיקוי; השאלה אם מדובר בהעתקה מלאה או חלקית של המוצר; משך הזמן שבו המוצר המועתק נמצא בשוק; קיומן של חלופות להשגת התכלית המבוקשת על ידי המעתיק; האפשרות לקיומו של כשל שוק אם יותר החיקוי; והשאלה אם ניתן היה להשיג הגנה על הקניין הרוחני על ידי רישומו.

בית המשפט פסק כי קמה למבקשת עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר.

אי רישום מדגם

כאמור בסעיף 7 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח- 2007: מוצר לא יקבל הגנה כפולה הן מכוח דיני זכות יוצרים והן מכוח דיני המדגמים.

אולם כאשר תובענה בגין הפרת זכות יוצרים לא נסמכת על מונופול על פי דין אלא על הפגיעה בזכותה הקניינית, אין לשלול את זכותה של המבקשת לפי לתבוע לפי חוק זכויות יוצרים (אף אם הכיסויים המשווקים על ידי המבקשת משוכפלים באופן תעשייתי וראויים להירשם כמדגם).

הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן

כאמור בסעיפים 2(א), 2(ב) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981, נטילת חלק ביצירת החיקוי והפצתו בציבור, מהווה הטעייה של ציבור הצרכנים.

הוכחת הטעייה בפועל, אינה מחויבת אלא ניתן להסתפק בהוכחת סכנה בלבד של הטעייה.

חיקוי מכוון של מוצר של מתחרה מעידה, לכאורה, על חשש להטעיה של ציבור הלקוחות מן ההיבט האובייקטיבי.

מאזן הנוחות

בבחינת מאזן הנוחות - על בית המשפט לבחון למי מן הצדדים תיגרם אי נוחות רבה יותר ממתן או מאי מתן הצו. אי נוחות זו נבחנת על-ידי השוואת נזקי הצדדים, לרבות צדדים שלישיים. מנושא זה נגזרת גם שאלה נוספת: האם נזקו של התובע הוא בלתי הפיך ולא יהא ניתן לפיצוי בכסף. בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני, נדרשים שיקולים מיוחדים של מאזן הנוחות, הנוגעים בעיקרם לנסיבות הכלכליות והמסחריות של המקרה

שאלת מאזן הנוחות מושפעת משאלת חוזק עילת התביעה.

לאור העובדה שהמשיבים מוכרים דגמים רבים של כיסויים, ולא מדובר במוצר עונתי אלא המתאים לכל עונות השנה, הרי שאם תדחה תביעת המבקשת, יוכלו להיפרע ממנה את נזקיהם. כך גם לעניין טענתם כי נזקי המבקשת הינם כספיים בלבד, הרי שעיון בבקשתה ובכתב תביעתה מלמד כי לא בנזק כספי בלבד עסקינן.

בית המשפט פסק כי דווקא נזקי התובעת הם בלתי הפיכים, בניגוד לטענת כל המשיבים.

30 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימני מסחר באריזה לשוקולד

בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופט אחיקם סטולר (תא (מרכז) 1976-08-07) – 30.11.09

תחום: הפרת סימני מסחר באריזה לשוקולד

נושא:  מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן השכל, סימן מסחר מוכר היטב , סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב, יסודות עוולת גניבת עין , מבחני הוכחת מוניטין, שיקולים לפיצוי מכח חוק עוולות מסחריות

עובדות

תביעה שעילתה הפרת סימן מסחר הרשום על שם התובעת חברת Ferrero S.p.A מאיטליה. בגין הפצה ומכירה של  חיקויים של מוצר פררו-רושה. התביעה הוגשה כנגד חברת נ.א. קסטרו יבוא ויצוא בע"מ וכנגד המכס אשר עיכב את הטובין שיובאו על ידי הנתבעת מסין. התביעה כנגד חברת קסטרו עניינה הפרת סימני מסחר, גניבת עין וכן הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן. לפיצויים בסך של 100,000 ₪.

קסטרו הגישה תביעה שכנגד, נגד חברת פררו והמכס, בגין נזקים שנגרמו לחברת קסטרו בשל העיכוב בשחרורו של המטען. לפיצויים בסך של 273,000 ₪.

נפסק

התביעה של התובעת כנגד הנתבעת 1 מתקבלת. הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 60,000 ₪. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. תביעה התובעת (פררו) כנגד הנתבעת 2 היא המכס –  נדחית. התביעה שכנגד שהגישה קסטרו כנגד פררו והמכס נדחית.

לטובת פררו נפסקו הוצאות ושכ"ט בשיעור של 30,000 ₪ + מע"מ. לטובת המכס נפסקו הוצאות ושכ"ט בשיעור של 15,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

מבחני הפרה של סימני המסחר

על מנת לקבוע האם מתקיימת הפרה של סימן מסחר רשום יש לבחון האם ישנו דמיון מטעה בין סימן המסחר הרשום לבין הסימן שנטען כי הוא מפר. שאלת קיומו של דמיון מטעה מוכרעת על פי מבחן משולש: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

יודגש כי בעת בחינת קיומו של דמיון מטעה אין לפרק את הסימן לגורמיו. יש להשוות את הסימן האחד בשלמותו לסימן האחר בשלמותו, ולבחון האם הדמיון בין שני המכלולים עולה כדי דמיון מטעה.

מבחן המראה והצליל

מבחן המראה והצליל, הוא המבחן המרכזי מבין השלושה. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם, אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו. אין מדובר בהשוואה מדוקדקת של כל הברה בנפרד, שהרי אדם המכיר היטב את שני הסימנים ממילא איננו צפוי להתבלבל ביניהם. תחת זאת יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם. המשקל היחסי אשר יש ליתן להיבט החזותי לעומת סוגיית צלילם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות. מבחן סוג הסחורות איננו מתמצה אך בשאלת הדמיון בין המוצרים, אלא הוא עוסק אף בהשפעת סוג המוצרים הנדונים על מידת הסכנה להטעיה. אף מבחן חוג הלקוחות מורכב משני עניינים משלימים – האחד, אם המוצרים פונים לאותו חוג לקוחות; השני, כיצד משפיעה זהותם של הלקוחות הנוהגים לרכוש את הסחורה על הסיכוי להטעיה. ככל שמדובר בחוג לקוחות מצומצם ומובחן, בעל כושר הבחנה מפותח יותר, כך פוחתת סכנת ההטעיה.

מבחן יתר נסיבות העניין

מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן לוואי המאגד בתוכו את שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא הובאו בחשבון במסגרת המבחנים האחרים.

מבחן השכל

כלי נוסף העשוי לשמש להכרעה בשאלת הדמיון הוא "מבחן השכל", שבבסיסו עומדת העובדה כי לעתים מגלם סימן המסחר מסר רעיוני כלשהו, מעין אומנות קונספטואלית. במצבים כאלה יש להשוות את מידת הדמיון בין הרעיונות המועברים על-ידי שני הסימנים. במקרים שבהם המסר הרעיוני העומד בבסיס סימנו של הנתבע זהה, או דומה מהותית, לזה העולה מסימנו של התובע, עשוי בית-המשפט לראות בכך הפרה אף אם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל.

סימן מסחר מוכר היטב

סעיף 1 לפקודת סימני המסחר מגדיר סימן מסחר מוכר היטב:  כ"סימן המוכר היטב בישראל כסימן שבבעלות אדם שהוא אזרח מדינה חברה, תושב קבוע בה או שיש לו בה מפעל עסקי תעשייתי פעיל, ואפילו הסימן אינו סימן מסחר רשום בישראל או אין משתמשים בו בישראל; לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק";

לאור הצטרפות להסכם TRIPS הפקודה מגינה לא רק על סימן מסחר הרשום על פי הפקודה, אלא גם על "סימן מסחר מוכר היטב" אף אם אינו רשום לפי הפקודה, ומרחיבה את ההגנה על "סימן מסחר מוכר היטב" שנרשם על פי הפקודה אף כלפי טובין שאינם מאותו הגדר.

נפסק כי לתובעת ולמוצריה מוניטין רב לרבות מוצר ROCHER מתוצרתה בישראל. סימני המסחר שנרשמו על ידי התובעת לגבי מוצר זה הינם סימני מסחר רשומים מוכרים היטב, ויש לתת להם הגנה רחבה ביותר בהתאם להוראות פקודת סימני המסחר.

סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב

בית המשפט פסק גם כי החוזי הכללי של כדור ROCHER מתוצרתה הינו סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב של התובעת. כדור השוקולד, בתצורה שהוא עטוף לרבות צבעה, אופי האריזה, המדבקה וצורתה נותנים שיש להכיר בו כסימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב כמשמעות היגד זה בפקודת סימני המסחר.

יסודות עוולת גניבת עין

עוולת גניבת עין, בהתאם לסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט- 1999מכילה שני יסודות: האחד, שלתובע יש מוניטין במוצר או בשירות המדובר; השני, שקיים חשש סביר להטעיה העלולה להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

יסודה של עוולת "גניבת עין" בשמירה על זכותו הקניינית של בעל מוניטין בעסק העלול להיפגע ממצג שווא של הנתבע, להבדיל מתכלית שעניינה בהגנה על הציבור ככזה.

הערך המוגן העומד ביסוד העוולה הוא הגנה על האינטרס הקנייני של העוסק להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים. העוולה של גניבת עין באה אפוא להגן על יצרן, שהמעשים המבוצעים על ידי המעוול עלולים להביא קונה רגיל לטעות ולהניח שהוא קונה טובין של היצרן, שעה שלמעשה הוא קונה טובין של המעוול הנהנה מן ההטעיה. המדובר בראיות אובייקטיביות המעידות על קיום סכנה של הטעיית הציבור. אין חובה להוכיח הטעיה בפועל, ודי בהוכחת סכנה בלבד של הטעיה כזאת.

לצורך עמידה בדרישות ההוכחה כי נתקיימה עוולה יש להראות קיומו של חשש סביר שמעשי הנתבע יגרמו לקונה הרגיל לחשוב בטעות, כי מדובר בטובין או בשירות שמספק התובע בעוד, שלאמיתו של דבר, מדובר באלה של הנתבע.

למושג "חשש סביר" יוחס ממד אובייקטיבי, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעיה, אם כי הוכחת כוונה כזו עשויה להקל את נטל ההוכחה בדבר קיום חשש סביר להטעיה. אין צורך בהוכחת הטעיה בפועל אלא די בהוכחת קיום סכנת הטעיה בלבד.

ההבדלים בישום המבחנים לבחינת הטעיה בין סימן מסחר לגניבת עין

המבחן לבדיקת חשש סביר להטעיה הוא המבחן המשולש, המשמש גם לעניין בדיקת "דמיון מטעה" בסימני מסחר ולעניינים נוספים. עם זאת, קיים הבדל רב חשיבות באופן יישומו של המבחן בשני המקרים. כאשר נבדקת שאלת הפרתו של סימן מסחר, מתמקדת הבחינה בהשוואה בין סימני המסחר לבדם. בעוולה של גניבת עין, לעומת זאת, הבדיקה היא האם מכלול התנהלותו ופועלו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה? בדרך כלל יש בעובדה זו כדי לצמצם את היקף ההגנה הניתנת בגדר עוולת גניבת העין ביחס להגנה הניתנת בגדרם של דיני סימני המסחר או דינים דומים. עם זאת, הקביעה שמושא הבחינה הוא מכלול מצגי הנתבע עשויה במקרים מסוימים להביא להרחבת ההגנה. כך יהיה במקרה בו השוואה בין רכיבי המוצרים או השירותים תלמד על דמיון מסוים בין כל רכיב ורכיב אשר בעומדו בפני עצמו אינו מעורר חשש להטעיה, אולם צירופם של כל הרכיבים יחדיו מצטבר לכדי "מסה קריטית" היוצרת חשש סביר להטעיה.

מבחני הוכחת מוניטין

המושג מוניטין קשה להגדרה מדויקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר.

בפסיקה נמנו מבחני עזר שונים שניתן להסתייע בהם על מנת להוכיח מוניטין, כגון: (א) משך תקופת השימוש בסימן או בשם; (ב) האופי וההיקף של פרסום הסימן או השם והבאתם לידיעת הציבור; (ג) האמצעים שהושקעו ביצירת קשר מודע, אצל קהל הצרכנים, בין שם או סימן זה לבין מוצר מסוים; (ד) האם הציבור ייחס חשיבות לזהות היצרן ולא רק לתכונות ולצורה או למבנה של המוצר; (ה) האם הביקוש למוצר מושפע מהמיומנות ומההגינות של היצרן;

ויודגש, אין להיצמד לנוסחת בירור קשיחה והמבחן צריך להיגזר מנסיבות העניין.

שיקולים לפיצוי מכח חוק עוולות מסחריות

סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות קבע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת באותו חוק בסך של עד 100,000 ₪. כאשר עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים יראו כעוולה אחת.

שני עיקרים עומדים בבסיס הסעיף המאפשר פיצויים ללא הוכחת נזק:

האחד - העדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין, השני – הרצון להרתיע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים אותם צריך לשקול בית המשפט בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים בהתחשב ברציונאליים אלה, איננה סגורה: בין היתר, יתחשב בית המשפט בעוצמת ההפרות, מספרן ומשכן, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר וכדומה

המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה ולכן יש לראות עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים כעוולה אחת.

קביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין גניבת עין, בחוק עוולות מסחריות, יוצרת הינע מסוים גם לבעל סימן רשום, להשתית תביעתו דווקא על העוולה של גניבת עין, במקום על פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], שאינה מקנה פיצוי ללא הוכחת נזק. אין מניעה לתביעה בעוולה של גניבת עין גם כאשר מדובר בסימן רשום. מובן, כי הכדאיות לכך תלויה בנסיבות העניין. התביעה לפי דיני הסימן הרשום היא עוצמתית יותר, שכן זו תביעה בעלת אופי מונופוליסטי, בעוד שהתביעה לפי דיני גניבת עין דורשת הוכחת יסוד של הטעיה אצל לקוחות לגבי מקור הטובין או השירות.

בנסיבות העניין נפסק כי יש לראות במעשה גניבת העין מסכת אחת המקימה עילת תביעה אחת בלבד בקשר לאותה עוולה. המדובר במעשה חד פעמי של ניסיון לייבא מסין מוצרים מפרים. העובדה שלא כל המוצרים נמצאו מפרים היא הנותנת שלא מדובר בהפרה בעוצמה רבה. אין מדובר במעשה שנמשך לאורך זמן ואין המדובר בהיקף משמעותי שכן מדובר בחלק ממשלוח. במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בגדרי סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות, יש בהחלט לשקול את היקף ההפרה.

חוק זכות יוצרים כמקור להיקש לגניבת עין

מקור חקיקתי-נורמטיבי נוסף, שראוי להזקק לו הינו חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים עוסק בקביעת פיצויים בהפרת זכות יוצרים, וממנו ניתן להקיש את הדין בהפרת סימן מסחר, לרבות את השיקולים שרשאי בית המשפט לשקול בבואו לקבוע פיצויים. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע: בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה: (1) היקף ההפרה; (2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; (3) חומרת ההפרה; (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (6) מאפייני פעילותו של הנתבע; (7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; (8) תום לבו של הנתבע.

19 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

גניבת עין באריזה לתה

בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופט אברהם יעקב (תא (מרכז) 10373-11-09) – 19.11.09

תחום: גניבת עין באריזה

נושא: גניבת עין בצו מניעה זמני, מוניטין, הטעייה

עובדות

בקשה למתן צו מניעה זמני שיורה למשיבות להימנע מלעשות שימוש באריזות המוצרים מסדרת Gold Leaf  ו- The Leaves Collection מתוצרת ויסוצקי, בטענה שאריזות מוצרים אלה מפרים את זכויותיה של המבקשת באריזות מוצריה.

נטען כי מעשי ויסוצקי  מבססים, עילת תביעה בעוולה של גניבת עין, גזל מוניטין, תחרות בלתי הוגנת, הטעיית הציבור בניגוד לחוק הגנת הצרכן, עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות והפרת חובה חקוקה.

נפסק

בית המשפט דחה את הבקשה לצו מניעה זמני בשל שלא שוכנע בסיכויי התובענה להתקבל.

הוצאות המשיבה ושכר טרחת עו"ד בבקשה זו בסך של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות

גניבת העין

על מנת לבסס תביעה בעילה של גניבת עין על התובע להוכיח קיומם של שני יסודות:

א.    מוניטין במוצר שהוא מוכר או בשירות הניתן מטעמו.

ב.    חשש סביר להטעיה, כך שלקוח הרוכש מוצר או שירות מידי הנתבע יסבור בטעות כי מדובר במוצר או שירות שמקורם בתובע.

מוניטין

להגדרת המונח מוניטין, נקבע בפסיקה כי מדובר בתדמית חיובית שיש למוצר בעיני הציבור, שהודות לה קיים למוצר שוק לקוחות פוטנציאלים המעוניינים ברכישתו. על התובע להראות כי "השם, הסימן או התיאור רכשו להם הוקרה והערכה (reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן ובתיאור או השם את ציון עסקו או סחורותיו של התובע".

ככל שהייחודיות העובדתית של המוצר קטנה יותר, כך דרוש שימוש ממושך נרחב יותר, ויש מוצרים בעלי ייחודיות עובדתית קטנה ששום שימוש, יהיה ארוך כשיהיה, לא יספיק להם לרכישת מוניטין.

בית המשפט פסק כי ניתן להסיק קיומו של מוניטין למוצרי המבקשת לאור אופן השיווק המיוחד שבו נקטה המבקשת: שיווק מוצרי המבקשת לא התבסס על מסעות פרסום גדולים באמצעי התקשורת, אלא על החדרת המוצר לשוק באמצעות חשיפת הלקוח למוצר במסעדות ובתי קפה, תוך הקפדה על אופן הגשת המוצר ללקוח.

חשש סביר להטעיה

בית המשפט פסק כי לא שוכנע בקיומו של חשש סביר להטעיה, כאשר משווים את אריזות מוצרי המבקשת לאריזות מוצרי המשיבה, נראה כי רב השונה על הדומה.

המשיבה בענייננו היא בעלת מותג חזק יותר ממותג המבקשת, לכל הדעות. מדובר בחברה ותיקה מאוד בישראל ובעלת מוניטין גבוה. סימן ההיכר הבולט

של המשיבה – האות W - מופיע על מכסה האריזה בחזיתו של המוצר שהיא משווקת. דומה כי כל צרכן בישראל שיראה סימן זה על מוצר תה יקשר אותו באופן מיידי עם המשיבה, חברת ויסוצקי, ולא יטעה לחשוב שמדובר במוצר מתוצרתו של אחר או הקשור ליצרן אחר.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור