משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: הפרה ישירה

2 ביוני, 2016,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בספרות משפטית

הפרת זכויות יוצרים בספרות משפטית
תביעה שהוגשה על ידי חברת אוצר המשפט הוצאה לאור בע"מ כנגד שושנה גנון. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחדרה, בפני השופט אמיר סלאמה. ביום 18.4.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית ע"ס 100,000 ₪, בטענה להפרת זכות יוצרים. הצדדים הם מתחרים העוסקים בשיווק והפצה של ספרות משפטית. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת היא בעלת זכות יוצרים בספר הנקרא "פירוק שיתוף במקרקעין בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני". לטענת התובעת הנתבעת מכרה עותק מפר ומזויף של הספר אשר נכרך בכריכה רכה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. הנתבעת חויבה לשלם לתובעת סכום של 7,500 ₪. כמו כן, חייב בית המשפט את הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪ ובנוסף, הוצאות משפט בסך 2,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

קיומה של יצירה מוגנת

סעיף 4 לחוק קובע כדלקמן:
(א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה:
(1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;
..
(ב) לעניין סעיף קטן (א), מקוריות של לקט היא המקוריות בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים שבו."
 
במקרה דנן נפסק כי הספר מושא ההליך הוא בבחינת יצירה שלתובעת יש זכות יוצרים בה, בהתאם להגדרת סעיף 4 לחוק.
מחומר הראיות עולה, כי התובעת עוסקת בחיבור ושיווק של ספרות משפטית. הוכח, כי במסגרת עיסוק זה, חיברה עורכת הדין איריס מרקוס, המועסקת אצל התובעת, את הספר מושא התביעה, וזאת כעולה מעדותה של עו"ד מרקוס בפניי. 
מדובר בספר העונה על הגדרת יצירה מוגנת לפי סעיף 4 לחוק. הספר עוסק בתחום משפטי של פירוק ושיתוף במקרקעין בבתי משפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבני, והוא מורכב ממספר פרקים בהתאם לנושאים שונים, כאשר בכל פרק יש ניתוח של נושא הפרק, וזאת בהסתמך על פסקי דין שונים המוזכרים בכל פרק.  מדובר בהחלט ביצירה מקורית, ולא סתם בציטוט מתוך פסקי דין כפי שניסתה הנתבעת לטעון בעדותה. המחברת מנתחת סוגיות שונות, משווה בין פסיקה ומנתחת את הפסיקה, וגם מסיקה מסקנות ביחס למצב המשפטי בכל סוגיה בה דנים בפרקים השונים, כך שמדובר בהחלט ביצירה מקורית אשר יכולה לחסות תחת הגנת חוק זכויות יוצרים. 
 

האם הוכח שזכות התובעת בספר הופרה?

בבסיס התביעה עומד הספר, אשר נמכר לעו"ד מרקוזה, ואשר לטענת התובעת מבטא הפרה של זכויותיה בספר. הספר נושא את אותה כותרת בדיוק של הספר מושא התביעה. הספר מכיל בדיוק את אותו מלל של הספר מושא התביעה; את אותו מספר עמודים; את אותם פרקים בהתאם לסדרם; ובאופן כללי ניתן לומר כי תוכנו זהה לחלוטין לתוכן הספר שחובר ע"י עו"ד איריס מרקוס. ההבדל המרכזי הנטען הוא שהספר המפר הופץ בכריכה רכה.
 
לטענת התובעת, הספר לא יוצר על ידה, כאשר לטענתה היא מעולם לא ייצרה או שיווקה את הספר בכריכה רכה, אלא תמיד באוגדן מהודר. מנגד טוענת הנתבעת, כי לא הוכח שהספר מהווה עותק מפר ("עותק מזויף"), ולא ניתן לשלול את האפשרות שהספק יוצר על ידי התובעת עצמה. 
 
נפסק כי חומר הראיות מוכיח שהספר הוא עותק מפר, שלא יוצר על ידי התובעת.
 
בית המשפט קיבל את עדויות התובעת כי מעולם לא ייצרה את הכותר הנ"ל בכריכה רכה, אלא רק באוגדן מהודר. מאידך, נפסק כי לא הובאה כל אינדיקציה ממשית לכך שהתובעת ייצרה את הספר האמור בכריכה רכה.
 

האם הוכח שהנתבעת הפרה את זכויותיה של התובעת?

לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את זכותה בספר לפי סעיפים 12 ו- 48 לחוק זכות יוצרים.
נפסק כי התובעת לא הוכיחה שהנתבעת העתיקה את הספר. מאידך, הוכח במידה הנדרשת, כי הנתבעת הפרה באופן עקיף את זכויותיה של התובעת בספר, ע"י מכירתו לאחר.
 

לא הוכחה העתקה של הספר בידי הנתבעת

סעיף 12 לחוק קובע כדלקמן:
"העתקה של יצירה היא עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית, לרבות – 
(1) אחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או בכל אמצעי טכנולוגי אחר; 
(2) עשיית עותק תלת-ממדי של יצירה דו ממדית;
(3) עשיית עותק דו ממדי של יצירה תלת ממדית;
(4) העתק 
להפרה של זכות לפי סעיף זה ניתן לקרוא "הפרה ישירה".
 
נפסק כי חומר הראיות אינו מוכיח שהנתבעת זייפה ו/או ייצרה את הספר ועל כן אין בסיס ראייתי בכדי לקבוע, כי הנתבעת היא זו שזייפה וייצרה את הספר ת/2, וכל שכן לא הוכח, כי הנתבעת הפרה את זכויות התובעת מכוח סעיף 12 לחוק.
 

הוכחה הפרה עקיפה מצד הנתבעת ע"י מכירה חד פעמית של הספר

סעיף 48 לחוק, הנושא את הכותרת "הפרה עקיפה של זכות יוצרים", קובע כדלקמן:
"העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר:
(1) מכירה או השכרה, לרבות הצעה או העמדה למכירה או להשכרה;
(2) החזרה למטרה עסקית;
(3) הפצה בהיקף מסחרי;
(4) הצדה לציבור בדרך מסחרית;
(5) ייבוא לישראל שלא לשימוש עצמי כהגדרתו בסעיף 129 לפקודת המכס."
 
הפרה של זכות יוצרים לפי סעיף זה, כוללת בחובה שני יסודות (בהשאלה מהדין הפלילי) – "יסוד עובדתי" המתבטא בביצוע אחד מהפעולות המנויות בסעיף בעותק מפר; ו- "יסוד נפשי" המתבטא בכך שמבצע הפעולה ידע, או היה עליו לדעת, כי העותק הוא עותק מפר.
 
באשר ליסוד הנפשי, הרי שלהבדיל מהמצב המשפטי שהיה קיים ערב חקיקת החוק הנוכחי, בו נדרשה ידיעה בפועל של המפר בדבר היות העותק עותק מפר, חוק זכות היוצרים הנוכחי מסתפק בידיעה בכוח, לאו דווקא בפועל, מצד המפר, אשר יכולה לבוא לידי ביטוי בעצימת עיניים. הואיל והיסוד הנפשי של ידיעה (בין אם ידיעה בפועל ובין אם ידיעה בכוח), הוא חלק ממרכיבי ההפרה כהגדרתה בסעיף 48 לחוק, על הטוען לקיומה של הפרה לפי סעיף זה, מוטל הנטל להוכחתה.
 
לעניין זה פסק בית המשפט כי העובדה שהנתבעת העלתה למן ההתחלה גרסה עמומה ביחס לנסיבות בהן הגיע לרשותה הספר שנמכר בסופו של יום על ידה לעו"ד מרקוזה; העובדה שהיא בחרה להעלות גרסה המבוססת במהותה על טיעונים עובדתיים חלופיים; העובדה שהיא לא סיפקה ראיות כלשהן לנסיבות בהן רכשה את הספר; והרושם הלא חיובי שהותירה במהלך עדותה; מובילים למסקנה, ולפיה הנתבעת ידעה, ולמצער עצמה עיניה מלדעת, כי היא מוכרת לעו"ד מרקוזה עותק מפר של ספר שהזכויות בו שייכות לתובעת. בכך מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 48 לחוק.
 

הגנת מפר תמים

אף שבא כוח הנתבעת השתמשה בסיכומיה בטרמינולוגיה של רכישת הספר בידי הנתבעת בתום לב, הנתבעת לא טענה בכתב ההגנה לתחולתו של סעיף 58 לחוק, המקנה הגנה לאדם הנחשב "מפר תמים". 
כך או אחרת, גם אם הנתבעת היתה טוענת להגנה מכוח סעיף זה (כאשר הנטל להוכחת התקיימות התנאי מוטלת עליה), לא היה מקום לקבל את טענתה, שכן קשה להלום שהנתבעת, אשר עוסקת במכירה ו/או שיווק של ספרות משפטית משך שנים רבות, לא ידעה ו/או לא היה עליה לדעת, כי קיימת זכות יוצרים בספר הנדון.
 

שיעור הפיצויים

סעיף 56 לחוק קובע פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסכום של 100,000 ₪ והתובעת ביקשה לפצותה בסכום זה. 
 
נפסק כי לא בכל מקרה של הפרה המזכה בפיצוי, זכאי בעל זכות היוצרים  למלוא הפיצוי הקבוע בסעיף 56 לחוק, כאשר בעניין זה יש לשקול מספר שיקולים, לרבות מהות ההפרה, היקפה, התמשכותה, ומידת פגיעתה בבעל הזכויות.
 
במקרה דנן, ההפרה שהוכחה מתבטאת במקרה אחד בו מכרה הנתבעת עותק אחד של הספר לעו"ד מרקוזה, ככל הנראה, בכמה מאות שקלים. בהקשר זה יש לציין, כי מחירו של הספר המשווק על ידי התובעת עומד על 398 ₪. יודגש, כי לא הוכח מקרה אחר של מכירת הספר בידי הנתבעת מלבד המקרה הנוגע לעו"ד מרקוזה, ולא הוכח, כי הנתבעת רכשה מצדדים שלישיים כלשהם עותקים מלבד הספר, ו/או שהיא החזיקה במספר יחידות של העותק המפר.
 
באשר למהות ההפרה, הרי שכאמור לא הוכח שהנתבעת היא זו שזייפה את הספר ו/או ייצרה אותו אלא הוכח שהיא רכשה את הספר מצד שלישי ומכרה אותו לאחר. נוסף לכך, לא הוכח שההפרה של הנתבעת גרמה נזק ממשי לתובעת. בהקשר זה, התובעת לא הוכיחה, כי הפרה של הנתבעת גרמה לפגיעה במכירות הספר או לירידה בהיקף מכירתו, כאשר העדה מטעם התובעת אשר אחראית על שיווק הספרים, לא ידעה לספק בעדותה מספרים אודות היקפי המכירה של הספר לפני ההפרה הנטענת ולאחריה, וכל שידעה לומר הוא, שבסופו של דבר הספר נמכר בכמה מאות עותקים. 
 
בית המשפט פסק כי מבלי להמעיט בחומרת הפרת זכות התובעת, מדובר במקרה דנן בהפרה הנמצאת על הסקאלה הפחות חמורה מבחינת ספקטרום ההפרות האפשריות, שהתבטאה ברכישת עותק מפר אחד מצד שלישי ומכירתו לאחר, כאשר מדובר בהיקף הפרה נמוך, אשר התבטא באירוע אחד שהוכח, של מכירת הספר לאחר, והכל כאשר אין הוכחה שהפרה זו גרמה לתובעת נזק של ממש. 
 
בסיכומו של דבר, העריך בית המשפט את הפיצוי הראוי במקרה זה בסכום של 7,500 ₪. 
 

25 בינואר, 2015,

0 תגובות

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני
תביעה שהוגשה על ידי חברת Fisher Price  וחברת Mattel  כנגד חברת דוורון - יבוא ויצוא בע"מ ומנהליה, אהרון שטיין ודוד בן שושן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופט יוסף בן-חמו. ביום 8.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לייצר, לייבא, להפיץ ולמכור כיסא נדנדה לתינוק, המהווה, על פי הנטען, העתק מדויק של כיסא נדנדה לתינוק מתוצרת התובעות, על כל מרכיביו, לרבות הריפוד המצויר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו, וכן תביעה כספית לאחר מתן חשבונות, שעילתה טענות להפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות העמידו את תביעתן הכספית על סך של 750,000 ₪, מטעמי אגרה.
 
לטענת התובעות, הנתבעים מייצרים, מייבאים ומפיצים כיסא נדנדה לתינוק שהוא העתק מדויק של כיסא הנדנדה מתוצרתן, ומשווקים אותו בישראל בכשני שליש ממחירו של כיסא הנדנדה מתוצרתן, תחת השם "Infanti", תוך הפרה בוטה וגסה של זכויות הקניין הרוחני שלהן.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. בית המשפט לא שוכנע כי הנתבעים הפרו את זכויות הקניין הרוחני של התובעות בכיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו, לרבות זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר רשום ועשיית עושר ולא במשפט. 
בנוסף, חייב בית המשפט את התובעות לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

15 בספטמבר, 2013,

0 תגובות

עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגי אינו מהווה הפרת זכות יוצרים

עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגי אינו מהווה הפרת זכות יוצרים
ערעור (וערעור שכנגד) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1094/07 [פורסם בנבו] שניתן ביום 19.05.2011 על-ידי כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל, סגנית נשיאה
 
הערעור הוגש על ידי חברת טלראן תקשורת כנגד חברת צ'רלטון. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופט א' רובינשטיין, השופט י' עמית והשופט צ' זילברטל. ביום 2.9.2013 ניתן פסק הדין בערעור (פסק דין שנומק על ידי השופט זילברטל).
 
העובדות: טלראן מכרה ללקוחותיה כרטיס המאפשר פענוח שידורי לווין מקודדים המשודרים על-ידי רשתות זרות. הרשתות הזרות שידרו שידורי טלוויזיה מקודדים שבהם יש לחברה אחרת זכויות יוצרים בלעדיות בישראל. 
צ'רלטון טענה כי מכירת כרטיסי הפיצוח הפרה את זכויות היוצרים שלה. 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי:  נפסק כי טלראן הפרה את זכויות היוצרים של המשיבה והמערערת שכנגד. נפסק, כי שידורי משחקי המונדיאל הם אכן יצירה המוגנת בזכויות יוצרים. נקבע, כי לצ'רלטון זכויות יוצרים בשידורם בישראל של משחקי המונדיאל. 
 
נקבע כי ההפרה מתבטאת גם בהפצת שידורים לצרכי מסחר, טלראן מכרה, למטרה עסקית, כרטיסים שאפשרו את פענוח שידוריהן המקודדים של הרשתות הזרות, וכי רק בדרך זו היה ניתן לקלוט את אותות השידור של אותן רשתות. טלראן, נפסק, ידעה שמשחקי המונדיאל משודרים ברשתות הזרות; ידעה שהכרטיסים שהיא מוכרת מאפשרים צפייה במשחקים אלה ואף ביצעה "קידום מכירות" כשיצאה במבצע מיוחד לתקופת המונדיאל; היא אף ידעה שהזכויות לשידור משחקי המונדיאל מוחזקות בידי צ'רלטון. מן האמור הסיק בית משפט קמא שטלראן הפרה באופן אקטיבי את זכויותיה של צ'רלטון.
לעניין הנזק – פסק בית המשפט המחוזי על דרך האומדנא חייב את טלראן בתשלום 1,250,000 ש"ח לצ'רלטון. כן נפסקו 70,000 ש"ח כשכר טרחת עורך דין.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, נפסק כי טלראן מכרה והפיצה כרטיסים המאפשרים לקלוט את שידורי הרשתות הזרות בישראל. כרטיסים אלה הם אמצעי "עקיפה" טכנולוגי. על פי חוק זכות יוצרים מכירת הכרטיס והפצתו אינם "הפרה" של זכות היוצרים של צ'רלטון. טלראן לא ביצעה אחת מן הפעולות שנתייחדו לצ'רלטון בחוק. טלראן לא תרמה להפרה ולא הפרה באופן עקיף את זכות היוצרים של צ'רלטון. עם זאת, יתכן שבמעשיה אלו עשתה טלראן עושר על חשבונה של צ'רלטון. עניין זה לא נדון בבית המשפט המחוזי ולא בהליך זה. 
 
על כן הורה בית המשפט על ביטול פסק הדין, והחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בעילת עשיית עושר ולא במשפט, לרבות בסוגיית הפיצויים שבגדר עילה זו, ככל שטלראן תימצא על-ידו חייבת בתשלום פיצוי. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

21 בפברואר, 2013,

1 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציורים

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 9080/07 מיום 30.11.09 (כב' השופט י' שפירא), בו התקבלה בחלקה תביעת המערערת (והמשיבה שכנגד) נגד המשיבים (והמערערים שכנגד), בשל שימוש מפר שעשו ביצירותיה של המערערת.
המערערת והמשיבה שכנגד: מולי (מזל) כהן, המשיבים והמערערים שכנגד: מר יאיר מדינה וחברת הדפס אומנותי ירושלים בע"מ. ההליך נדון בבית המשפט העליון, בפני הרכב השופטים: הנשיא א' גרוניס, השופטת ע' ארבל, השופטת א' חיות. ביום 17.2.2013 ניתן פסק הדין.
 
העובדות: המערערת (מולי (מזל) כהן), ציירת במקצועה, תבעה את המשיבים – יאיר מדינה והחברה שבבעלותו המתמחה במסחר ביצירות אומנות בגין הפרת זכויות יוצרים בציורים שמכרה לאדם שלישי (סוויסה). 
המערערת העבירה לסוויסה, תמונות שציירה ללא חתימת שמה. בשלב כלשהו חתם סוויסה על התמונות בשמו ופנה אל המשיב במטרה להביא לפרסום התמונות באתר האינטרנט שבבעלותו. כבר במפגש הראשון ביניהם, חשד המשיב בכנות דבריו של סוויסה. המשיב סרק ופרסם את התמונות שסוויסה העביר לידיו באתר האינטרנט שלו, כשלצד כל תמונה הופיעו שם האמן – סוויסה, והסכום המבוקש עבור התמונה. כמו כן, המשיב אף הנפיק לסוויסה כרטיסי ביקור עליהם התנוסס שמו של סוויסה לצד תמונה מעשה ידי צייר אחר, ופרסם את קורות חייו ופרטי ההתקשרות של סוויסה באתרו. 
המערערת גילתה כי תמונותיה מוצגות באתר ללא אישורה, ופנתה למשיב בדרישה להסיר את התמונות מהאתר. המשיב נענה לבקשתה והסיר את התמונות כבר למחרת היום. לאחר מכן המערערת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד סוויסה והמשיבים, בה תבעה פיצויים בגין הפרת זכויותיה בתמונות. נגד סוויסה ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קיבל את עדות המערערת וקבע כי הזכויות בציורים שייכות לה. עוד קבע בית המשפט כי המשיב ידע, או לכל הפחות היה עליו לדעת, כי סוויסה לא צייר את הציורים. עוד נקבע בפסק הדין כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק ממוני, וכי בחינת נסיבות העניין, וביניהן העובדה שלא הוכח שהמשיב הרוויח דבר מפרסום התמונות, מעלה כי יש לראות במעשי המשיב הפרה נמשכת. לכן, מצא בית המשפט כי יש לראות בפרסום באתר הפרה אחת, המזכה בפיצוי אחד על פרסום כל ארבעים התמונות. בשל כך, השית בית המשפט המחוזי על המשיבים פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 3(א) לפקודת זכות יוצרים, 1924, על סך 20,000 ש"ח. 
 
תוצאות הערעור: דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. על המשיבים לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של המערערת בסך כולל של 5,000 ש"ח.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

8 באוגוסט, 2011,

1 תגובות

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

תביעה שהוגשה על יד א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ כנגד חברת רוטר .נט בע"מ, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 8.8.2011 ניתן פסק הדין בתביעה. 

במסגרת הפורומים בתשלום שמקיימת רוטר.נט מוצבים באופן תדיר קישורים (Links) לאתרים בהם מצויים עותקים מפרים של יצירות שבבעלות התובעות. קצפן של התובעות יוצא במיוחד נגד שניים מהפורומים בתשלום, בהם מתרכזים לטענתן הקישורים לאתרים מפרים בתחום הסרטים: פורומים המכונים "Downloads" (להלן: "הורדות") ו- "סרטים וטלוויזיה" (להלן: "סרטים").

התביעה נדחתה, נפסק כי התובעים לא הוכיחו כי החריגים (חריג העידוד או חריג ה"פורום הפסול") מתקיימים בנתבעים או באיזה מהפורומים שבאתר רוטר.נט. לפיכך, ובכפוף לכך שהנתבעים יוסיפו לפעול על פי נוהל "הודעה והסרה", כפי שהצהירו שבכוונתם לעשות, יש מקום לדחות את התביעה. בנוסף נפסקו הוצאות משפט לטובת הנתבעים בסך של 50,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הדין: היקף אחריות של בעל אתר לתוכן מפר המועלה על ידי צד שלישי

להבדיל מישראל במדינות רבות הנושא מוסדר באמצעות חקיקה. בארצות הברית נעשה הדבר באמצעות ה- Online Copyright Infringement Liability Limitation Act שחוקק כסעיף 512 ב- Digital Millennium Copyright Act of 1998 (להלן: "DMCA"). באיחוד האירופי ניתנה התייחסות לסוגיה של אחריות גורמי ביניים באינטרנט במסגרת Directive 2000/31/EC of The European Parliament and The Council of 8 June, 2000 (להלן: "הדירקטיבה האירופית").

הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח – 2008, אשר הוגשה מטעם הממשלה, אשר ניסתה להסדיר את נוהל "הודעה והסרה", אושרה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, אולם דין הרציפות לא הוחל עליה, והיא ירדה מהפרק. ועל כן היא אינה יכולה לשמש בסיס להכרעה משפטית בסוגיה.

 "בהיעדר נורמות משפטיות ייחודיות להסדרת האחריות המשפטית לתוכן המופץ  באינטרנט, יחולו כללי המשפט הפרטי" (אלקין-קורן, בע' 402).

אחריות להפרה ישירה על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

הטלת אחריות ישירה להפרת זכות יוצרים על בעל אתר מחייבת קביעה כי באתר בוצעה פעולה המהווה הפרה של זכות יוצרים לפי סעיף 47 לחוק זכות יוצרים. סעיף זה קובע כדלהלן: "העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'".

סעיף 11 לחוק זכות יוצרים מונה שבע פעולות המגדירות מהו "אגד הזכויות" הכלול בזכות היוצרים: העתקה, פרסום, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור, עשיית יצירה נגזרת והשכרה. מבין הפעולות הללו, היחידה שניתן לטעון לגביה שהיא מבוצעת בעצם יצירת קישור לאתר מפר, בדרך שהדבר נעשה בענייננו, היא "העמדה לרשות הציבור". חלופה זו מוגדרת בסעיף 15 לחוק זכות יוצרים, באופן הבא: "העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם".

עיון בהגדרה שמספק המחוקק הישראלי בסעיף 15 לחוק מוביל למסקנה כי עצם יצירת קישור המעביר את הגולש ישירות לאתר המפר אינו מהווה "העמדה לרשות הציבור" וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, עצם יצירת הקישור לאתר המפר, אינו בגדר "עשיית פעולה ביצירה"; שנית, הקישור כשלעצמו אומנם מקל על אנשים מקרב הציבור לאתר את היצירה המפרה, אך אין הוא זה שיוצר את אפשרות הגישה. במילים אחרות, היצירה כבר הועמדה לרשות הציבור בידי האתר המפר, ועל כן הקישור לאותו אתר לבדו אינו יכול להוות "העמדה לרשות הציבור".

 נפסק כי לא ניתן ליחס לנתבעות אחריות ישירה בגין קיומו של קישור לאתר מפר בפורום זה או אחר המתנהל באתר שבבעלותן.

הטלת אחריות בגין הפרה תורמת על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

בפסק דינו החשוב והתקדימי בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן קבע בית המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, הן את תחולתה של דוקטרינת ההפרה התורמת בתחום דיני זכויות היוצרים, והן את התנאים להחלתה.

בהתאם לפסק הדין הפרה תורמת תוכר רק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:

א. קיומה בפועל של הפרה ישירה.

ב. מודעותו של גורם הביניים לביצועה של ההפרה הישירה.

ג. קיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה.

 יישום שלושת התנאים שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן ביחס לאחריותם של בעלי אתרים לקישורים לאתרים מופרים המוצבים על ידי הגולשים באחד הפורומים שמתנהלים באתר מוביל למסקנה הבאה: אחריות בעל אתר להימצאות קישור לאתר מפר יכולה להתקיים בנסיבות מתאימות, אולם, למעט מצבים קיצוניים, היא מותנית בכך שנמסרה לבעל האתר התראה על הימצאות הקישור באתר שבבעלותו, והוא נמנע מלפעול לגביה בהתאם לנוהל של "הודעה והסרה".

 סיכומו של דבר, הכלל הוא שבעל אתר אינו נושא באחריות להפרה תורמת בגין הימצאות קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור, והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו.

 החריגים – מצבים קיצוניים בהם תוטל חבות על בעל אתר

 ואולם יתכנו גם מקרים חריגים, בהם יתקיימו בבעל האתר התנאים שנקבע בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן להטלת אחריות בגין הפרה תורמת. קיימים שני מצבים מרכזיים בהם יתקיים החריג: בעל אתר המעודד הצבת קישורים מפרים (להלן: "חריג העידוד"), ובעל אתר שפורום בו משמש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים (להלן: "חריג הפורום הפסול").

חריג העידוד

בעל אתר המעודד באופן אקטיבי הצבת קישורים לאתרים מפרים באחד או יותר מהפורומים של האתר עלול למצוא עצמו אחראי להפרה תורמת, וזאת מאחר שפעילותו מביאה להתקיימות תנאי המודעות והתרומה המשמעותית שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן. לעניין זה יש לתת את הדעת למכלול הנסיבות, ובכלל זה שם הפורום, דרך שיווקו לציבור, ההנחיות שניתנו לגולשים בתקנון האתר ובמסגרת הפורום, ההודעות שפורסמו מטעם בעל האתר ומפעיל הפורום, הצהרותיו הפומביות של בעל האתר וכיו"ב. אם התמונה המצטיירת ממכלול הנסיבות הללו היא שבעל האתר (או מנהל הפורום מטעמו) משווק את האתר כלוח המשמש להצבת קישורים לאתרים מפרים, כי אז לא יחול לגביו הכלל, והוא עלול להימצא אחראי להפרה תורמת בגין הימצאות קישורים לאתרים מפרים באתר.

בענייננו, ביחס לחריג העידוד, הרי שהתובעות לא הביאו כל ראיות לכך שהנתבעים, או מי מטעמם, מעודד הצבת קישורים לאתרים מפרים באתר בכללותו, או במי מהפורומים שבו.

כל שנטען על ידי התובעות בהקשר זה הוא ששמות הפורומים מדברים בעד עצמם, ומהווים הזמנה להשתמש בו לצורך הצבת קישורים מפרים. קשה לקבל טענה זו. אכן, השמות מצביעים על כך שהפעילות במסגרתם היא בקשר לסרטים או יצירות אחרות המוגנות בדיני זכויות יוצרים, אולם השמות הם כלליים, ויכולים לשמש גם ככותרת למסגרת פעילות חוקית ולגיטימית.

חריג ה"פורום הפסול"

אף בהעדר עידוד אקטיבי של בעל אתר או מנהל פורום, עלול להיווצר מצב בו פורום מסוים הופך להיות מוקדש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים. במצב דברים זה הפורום משמש מעין "מדריך להפרת זכויות יוצרים", וככזה הוא עלול לאבד את זכות הקיום הלגיטימית שלו. כאשר נוצר מצב דברים מסוג זה, ובעל האתר מודע לכך, הרי מחובתו של בעל האתר לסגור את הפורום האמור.

על מנת לקבוע האם פורום מסוים נכנס להגדרת "פורום פסול" יש לבחון בעיקר את היקף הקישורים לאתרים מפרים שנמצאם בפורום, וזאת הן כעניין יחסי לפעילות בפורום (קרי, אחוז הקישורים לאתרים מפרים מכלל ההודעות בפורום), והן כעניין אבסולוטי (קרי, מספר הקישורים לאתרים מפרים הקיימות בפורום).

כן יש מקום לתת את הדעת לשאלה אם מדובר בפורום פתוח או סגור (קרי, פורום שהכניסה אליו מוגבלת, בין אם בתשלום ובין אם בדרך אחרת), וזאת מהטעם שביחס לפורום סגור קשה יותר לבעלי זכויות היוצרים לבצע את משימת הפיקוח.

חריג ה"פורום הפסול": פורום סגור

ככללי אצבע ניתן לקבוע כי פורום סגור, שבו קיימות במועד נתון למעלה מ- 10 קישורים לאתרים מפרים, ואשר הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים מהוות יותר מרבע מהתוכן המהותי של הפורום (קרי, מההודעות שאינן בגדר בקשה לקבלת מידע או תגובה להודעות אחרות), צריך להיחשד כ"פורום פסול".

חריג ה"פורום הפסול": פורום פתוח

לעומת זאת, ביחס לפורום פתוח נראה שראוי לקבוע מבחן מחמיר יותר, עד כדי דרישה שמחצית מהתוכן המהותי של הפורום יהיו הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים.

בענייננו, ביחס לחריג ה"פורום הפסול" הרי שמספר הקישורים לאתרים מפרים עליהם הצביעו התובעות איננו מצדיק את המסקנה כי הוכח שמדובר בפורומים החשודים כפורומים פסולים. ודוק, התובעות הצביעו על כך שבפורומים הללו הוצבו קישורים לאתרים מפרים, אולם הן לא הביאו ראיות לא למספרם האבסולוטי.

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור