משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: הפרה תורמת

16 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים והורדת קבצי מוזיקה מאתר YOUTUBE

הפרת זכות יוצרים והורדת קבצי מוזיקה מאתר YOUTUBE
תביעה שהוגשה על ידי אן.אם.סי יונייטד אנטרטיינמנט בע"מ, הד ארצי בע"מ, הליקון בע"מ, לב גרופ מדיה בע"מ והתו השמיני בע"מ כנגד חברת BLOOMBERG Inc. ופרפורי אהרון (שצורף בהמשך כנתבע רגיל). 
בנוסף כנתבעות פורמאליות נתבעו ספקיות האינטרנט בישראל (בזק בינלאומי בע"מ, פרטנר תעשיות תקשורת בע"מ, 013 נטוויז'ן בע"מ, 012 סמייל טלקום בע"מ, הוט נט שירותי אינטרנט בע"מ).
התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 12.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בעילה של הפרת זכויות יוצרים על-ידי מתווכי רשת. עמדת התובעות היא, כי ההפרה מבוצעת באמצעות הפעלה של אתר אינטרנט (www.unidown.co.il) העולה כדי עידוד, שידול או סיוע להפרת זכויות יוצרים. 
 
אתר האינטרנט UNIDOWN מעניק לגולשים את "השירותים" הבאים: (א) רובריקת "האזנה" - האתר מאפשר למשתמשיו לחפש ולהאזין באופן ישיר לתכני מוסיקה מאתר 'יוטיוב' וממנו בלבד; (ב) רובריקת "מידע על הזמר/ת" - האתר מאפשר למשתמשיו לחפש מידע אודות יוצרים מאתר 'ויקיפדיה'; (ג)  רובריקת "הוספה ל-Playlist" - האתר מאפשר יצירת נגן פלייליסט. (ד) רובריקת "הורדה" – נפסק כי האתר מאפשר למשתמשיו "להוריד" למחשבם האישי את תכני המוסיקה מאתר 'יוטיוב' לפורמט mp3.
 
בין יתר הסעדים הרבים שנתבקשו על-ידי התובעות: צו מניעה קבוע נגד הנתבעת 1 המורה לה לסגור את שני האתרים המפרים; להורות לנתבעת 1 לשלם פיצוי בסך 150,000 ₪ (לצורכי אגרה) שיסווג כפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, תוך חיובה של הנתבעת 1 בהוצאות משפט; צו עשה המורה לנתבעות 6-2, ספקיות שירות האינטרנט, לנקוט בכל אמצעי שבידן על מנת לחסום את הגישה מישראל לשמות המתחם ו/או כתובות האתרים המפרים. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה ככל שהיא מתייחסת לאתר האינטרנט UNIDOWN שאינו אלא פלטפורמה מפרה ל"הורדת" יצירות מוגנות במסווה של מנוע חיפוש.
 
בית המשפט חייב את הנתבעים 1 ו-7, הדדית וסולידרית, לסגור את אתר UNIDOWN.  ופסק כי הסעדים הזמניים שניתנו במסגרת ההליך הנוכחי יהפכו לקבועים (לרבות הסעד לחסימת האתר על ידי ספקיות התקשורת).  
 
הנתבעים 1 ו-7   חויבו לשלם לתובעות (ביחד) פיצוי בסך כולל של 100,000 ₪.
 
בנוסף, בית המשפט חייב את הנתבעים 1 ו-7 ביחד ולחוד, לשלם לתובעות (ביחד) את הוצאות המשפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.
את הנתבעת הפורמאליות 2 – ספקית תקשורת (שיוצגה בהליך), חייב בית המשפט לשלם לתובעות (ביחד) שכ"ט עו"ד בסך 34,000 ₪.
ביחס לנתבעות הפורמאליות 6-3 – ספקיות התקשורת (שכלל לא יוצגו בהליך) – נפסק כי אין צו להוצאות.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

1 בספטמבר, 2014,

1 תגובות

אחריות מעסיק להפרת זכות יוצרים ושימוש הוגן בספרי לימוד

אחריות מעסיק להפרת זכות יוצרים ושימוש הוגן בספרי לימוד
תביעה שהוגשה על ידי נוהא חמאד כנגד מדינת ישראל - משרד החינוך, עירית ירושלים, הישאם עקרמאוי ובסאם אבו ערפה. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט ארנון דראל. ביום 7.8.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת, מחברת ספרי לימוד ומוציאה לאור, כתבה והפיצה ספרים ללימוד השפה העברית המותאמים לילדים אשר שפת אמם ערבית. לפי הנטען בכתב התביעה המתוקן מספר רב של בתי ספר הפועלים במזרח ירושלים עשו שימוש שלא כדין בעותקים מצולמים מספריה של התובעת, שידלו לעשיית שימוש כזה או שלא מנעו שימוש ביצירות מזויפות. 
 
התובעת מבקשת מתן חשבונות ופיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה בשל אותה "תעשיית זיופים" שהתובעת טוענת לה והיא הוגשה כנגד משרד החינוך, שהיא מי שאמונה לפקח על ספרי הלימוד אשר בהם נעשה שימוש בבתי הספר בארץ; כנגד העירייה, שהיא אחראית על בתי הספר שנמצאים בשטח שיפוטה ובבעלותה ואשר נושאת, לפי הנטען, ב"אחריות מיניסטריאלית" על בתי ספר אלו; מר עקרמאווי, שהוא בעליה של חנות אשר הדפיס ומכר יצירות מזויפות של ספרי התובעת ומר אבו ערפה, אשר גם הוא מכר לפי הנטען עותקים לא חוקיים של היצירות.
 
התובעת עותרת למתן צו מניעה קבוע, מתן צו למתן חשבונות, צו המורה על השמדה וכן תשלום פיצוי בגין כל הפרה והפרה על בהתאם לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק זכות יוצרים, ולשם כך היא מבקשת לקבל דו"חות על היקף הספרים שנמכרו וזאת במסגרת תביעתה למתן חשבונות. היא מעריכה את נזקיה לצרכי  אגרה בסכום של 1,000,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2, משרד החינוך ועיריית ירושלים נדחית.
 
התביעה כנגד הנתבע מס' 4 מתקבלת בחלקה ואולם בית המשפט לא חייב את נתבע זה לשאת בכל תשלום נוסף מעבר לסכום ששילם לתובעת בגין ההליך הפלילי. אבו ערפה מאשר כי הורשע בהליך פלילי בגין הפרת זכויות היוצרים של התובעת וכי שילם לתובעת פיצוי כספי בסך 2500 ₪ מכוחו של פסק הדין. 
 
אשר לתביעה כנגד נתבע מס' 3 - מאחר והנתבע מס' 3 לא התגונן, נפסק כי זכאית התובעת, בכפוף לכך שברשותה אישור מסירה כדין, לקבל פסק דין כנגד נתבע זה, בכל הנוגע לתביעתה למתן חשבונות, והיא תגיש פסיקתא מתאימה לחתימה על יסוד העתירה שבכתב התביעה. 
 
בית המשפט חייב את התובעת בתשלום שכר טרחת עורך דין בסכום מתון של 30,000 ₪ (15,000 ₪ לכל אחת מהנתבעות 1 ו- 2).
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

24 ביוני, 2014,

0 תגובות

קוונטין טרנטינו ולינקים לתכנים מפרי זכויות יוצרים

האם הצבת קישור (לינק) לתוכן מוגן מהווה הפרת זכויות יוצרים? קוונטין טרנטינו מגלה שלא בטוח...
 
האם אדם או גוף המספק לינק המוביל גולש באינטרנט לתוכן המפר זכויות יוצרים חב כתורם לאותה הפרה? שאלה זו עמדה בפני בית משפט פדרלי בארה"ב. הבמאי זוכה האוסקר קוינטין טרנטינו גילה בינואר השנה שתסריט הסרט החדש שהחל להפיק, The Hateful Eight, דלף אל נחלת הכלל. בעקבות הדליפה, בראיון שהעניק טרנטינו, הודיע כי יבטל את הפקת הסרט, ובעקבות ראיון זה החלו מספר אתרי חדשות לדווח על הסרט החדש ולפרסם נקודות עלילתיות של התסריט החדש, ביניהם אתר החדשות הנודע Gawker.
 
בפרסום באתר Gawker נכתב שהתסריט ניתן להורדה מאתרי שיתוף הקבצים anonfiles ו-scribd, ואף כלל קישורים לאתרים הללו להורדת התסריט המלא. עוד באותו יום, אתר החדשות The Wrap פרסם נקודות עלילתיות שונות מהתסריט.
 
ב-27 בינואר 2014 תבע טרנטינו את אתר Gawker ב-U.S. District Court for the Central District of California, בטענה שבכך שאתר Gawker סיפק קישורים לתוכן המפר זכויות יוצרים, תרמו למעשה ההפרה של אתרי שיתוף הקבצים שהעמידו לכלל תוכן המפר זכויות יוצרים.
 
חשוב לציין, כי במקרים רבים קשה מאוד לתובעים לתבוע ישירות את אתרי שיתוף הקבצים, בין אם בגלל ששרתיהם כלל אינם נמצאים בארה"ב ובין בגלל צעדים הננקטים ע"י אתרים אלו להשיל מעליהם אחריות משפטית ישירה להפרותיהם. בתגובה לכתב התביעה, Gawker ביקשה לדחות את התביעה על הסף מחמת העדר עילה, כלומר מכיוון שהעובדות כפי שתוארו על ידי התובע אינן מקימות לו כל עילה משפטית.
 
בית המשפט תמך בעמדתו של Gawker ודחה את התביעה על הסף, וקבע כי טרנטינו לא עמד בנטל ההוכחה הדרוש להקמת עילת תביעה בהפרה-תורמת של זכות יוצרים. בית המשפט קבע כי עובדות המקרה כפי שהציגם טרנטינו לא הקימו את הסטנדרט שיש לעמוד בו להוכחת הפרה-תורמת.
 
בית המשפט קבע, כי על כדי להוכיח טענת "הפרה תורמת" בזכויות יוצרים, על הטוען להראות שהנתבע ידע על ביצוע ההפרה וכן, כי הוא "גרם להפרה, סייע לה או תרם תרומה מהותית למעשה ההפרה". בית המשפט קבע כי טרנטינו ראשית כלל לא הצליח להוכיח מעשה הפרה, כיוון שלא הצביע על גורם יחיד שהכין עותק לא חוקי של התסריט. לכן, משלא הצליח להצביע על מעשה הפרה, ממילא לא יכולה לעמוד טענת הפרה תורמת. אף אם היה מצליח להצביע על מעוול יחיד שביצע את ההפרה, הרי שלא הוכיח כי Gawker "גרם, סייע או תרם תרומה מהותית למעשה ההפרה".
 
בית המשפט נתן לטרנטינו הזדמנות לתקן את תביעתו וב-1 במאי אכן עשה זאת וטען כי אתר Gawker בעצמו הוריד והעתיק את התסריט באופן בלתי חוקי. אולם, באופן מפתיע, שישה ימים בלבד לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, משך טרנטינו את התביעה וסיים, לפחות לעת עתה, את הסכסוך המשפטי. 
 

9 באפריל, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית בצילומים

הפרת זכות מוסרית בצילומים
תביעה שהוגשה על ידי הצלם ארז איזן כנגד הזמר פבלו רוזנברג בגין הפרת זכות יוצרים. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 27.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: במהלך הופעה צילם התובע את פבלו רוזנברג ולהקתו. לאחר שתמה ההופעה, סיכם התובע עם אמרגנו דאז של הזמר, כי ישלח לו מספר תמונות מהאירוע על מנת שיוכל להשתמש בהן. על פי הנטען, הסכים כי הנתבע /אמרגנו יעשו שימוש בצילומים ללא תשלום, ובלבד שיינתן לו הקרדיט בגינן. הצילומים שהועברו על ידי התובע כללו גם את הלוגו ומספר הטלפון שלו. 
שנים לאחר מכן, גילה התובע באקראי, באתר האינטרנט של מועדון אחר, אחד מאותם צילומים- ללא קרדיט. עקב זאת, חיפש ומצא כי באתר הבית של הנתבע מצויות תמונות פסיפס רבות של הזמר, רובן כוללות את שמו של הצלם, אך דווקא מהתמונות שצילם בפיוז'ן הושמט שמו והוא לא זכה לקרדיט המגיע לו. 
 
לטענת התובע, העביר הזמר ו/או מי מטעמו את הצילומים לאתרים האחרים, תוך הפרת זכות היוצרים שלו, לצורך שימוש מסחרי, פרסום וקידום מכירות. משכך, מייחס התובע לנתבע תרומה להפרת זכויות היוצרים שלו-  באותם אתרים.
התביעה הועמדה על סכום של 100,000 ₪ בלבד. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בגין 5 התמונות אשר שולבו כפסיפס באתר הנתבע, ושהו בו שנים רבות, ללא מתן קרדיט- נפסק סכום של 8,000 ₪ לכל הפרה. בגין תרומת הנתבע להפרת הזכות המוסרית של התובע ביצירתו, באתרים האחרים, נפסק כי הנתבע ישלם 5,000 ₪ בגין כל הפרה. 
סה"כ נפסק כי הנתבע ישלם לתובע סכום של 50,000 ₪. 
בנוסף, נפסק כי יישא התובע בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 7,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

15 בספטמבר, 2013,

0 תגובות

עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגי אינו מהווה הפרת זכות יוצרים

עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגי אינו מהווה הפרת זכות יוצרים
ערעור (וערעור שכנגד) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1094/07 [פורסם בנבו] שניתן ביום 19.05.2011 על-ידי כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל, סגנית נשיאה
 
הערעור הוגש על ידי חברת טלראן תקשורת כנגד חברת צ'רלטון. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופט א' רובינשטיין, השופט י' עמית והשופט צ' זילברטל. ביום 2.9.2013 ניתן פסק הדין בערעור (פסק דין שנומק על ידי השופט זילברטל).
 
העובדות: טלראן מכרה ללקוחותיה כרטיס המאפשר פענוח שידורי לווין מקודדים המשודרים על-ידי רשתות זרות. הרשתות הזרות שידרו שידורי טלוויזיה מקודדים שבהם יש לחברה אחרת זכויות יוצרים בלעדיות בישראל. 
צ'רלטון טענה כי מכירת כרטיסי הפיצוח הפרה את זכויות היוצרים שלה. 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי:  נפסק כי טלראן הפרה את זכויות היוצרים של המשיבה והמערערת שכנגד. נפסק, כי שידורי משחקי המונדיאל הם אכן יצירה המוגנת בזכויות יוצרים. נקבע, כי לצ'רלטון זכויות יוצרים בשידורם בישראל של משחקי המונדיאל. 
 
נקבע כי ההפרה מתבטאת גם בהפצת שידורים לצרכי מסחר, טלראן מכרה, למטרה עסקית, כרטיסים שאפשרו את פענוח שידוריהן המקודדים של הרשתות הזרות, וכי רק בדרך זו היה ניתן לקלוט את אותות השידור של אותן רשתות. טלראן, נפסק, ידעה שמשחקי המונדיאל משודרים ברשתות הזרות; ידעה שהכרטיסים שהיא מוכרת מאפשרים צפייה במשחקים אלה ואף ביצעה "קידום מכירות" כשיצאה במבצע מיוחד לתקופת המונדיאל; היא אף ידעה שהזכויות לשידור משחקי המונדיאל מוחזקות בידי צ'רלטון. מן האמור הסיק בית משפט קמא שטלראן הפרה באופן אקטיבי את זכויותיה של צ'רלטון.
לעניין הנזק – פסק בית המשפט המחוזי על דרך האומדנא חייב את טלראן בתשלום 1,250,000 ש"ח לצ'רלטון. כן נפסקו 70,000 ש"ח כשכר טרחת עורך דין.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, נפסק כי טלראן מכרה והפיצה כרטיסים המאפשרים לקלוט את שידורי הרשתות הזרות בישראל. כרטיסים אלה הם אמצעי "עקיפה" טכנולוגי. על פי חוק זכות יוצרים מכירת הכרטיס והפצתו אינם "הפרה" של זכות היוצרים של צ'רלטון. טלראן לא ביצעה אחת מן הפעולות שנתייחדו לצ'רלטון בחוק. טלראן לא תרמה להפרה ולא הפרה באופן עקיף את זכות היוצרים של צ'רלטון. עם זאת, יתכן שבמעשיה אלו עשתה טלראן עושר על חשבונה של צ'רלטון. עניין זה לא נדון בבית המשפט המחוזי ולא בהליך זה. 
 
על כן הורה בית המשפט על ביטול פסק הדין, והחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בעילת עשיית עושר ולא במשפט, לרבות בסוגיית הפיצויים שבגדר עילה זו, ככל שטלראן תימצא על-ידו חייבת בתשלום פיצוי. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

14 בפברואר, 2012,

2 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בגין השמעת קריוקי באולם אירועים

הפרת זכויות יוצרים בגין השמעת קריוקי באולם אירועים

התובעת, שרים קריוקי – חברה לתכני קריוקי, הגישה תביעה כנגד אולם אירועים שהיה בבעלות  חברת דיוה גרופ בע"מ וחברת דראג שואו בע"מ וגם כנגד מנהליה ובעלי המניות שלה, מר יצחק כהן והגב' אניה גיל פוקס.

התיק נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני כב' השופט אבי זמיר. ביום 6.2.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

בכתב התביעה נטען כי במהלך שנת 2006 הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים והמבצעים בכך שהם השמיעו או התירו להשמעה פומבית של יצירותיה במועדון האמור, וזאת ללא כל הרשאה כדין מהתובעת.

הנתבעים טענו כי הם סברו שניתן להסתפק ברישיון מאת התקליטן, ומאחר והם שילמו לתקליטן, שהציג עצמו כבעל רישיון, סברו כי אין צורך ברישיון נוסף.

התובעת ביקשה בתביעתה צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים השמעה פומבית של שירי קריוקי ללא הרשאה וכן דרשה לחייב את הנתבעים פיצוי בסך של 20,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בגין תשע הפרות לטענתה, המסתכמים ב- 180,000 ₪ ובנוסף ביקשה פיצוי בסך כ- 50,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין ובסך כ- 360,000 ₪ בגין אובדן הכנסה או עשיית עושר ולא במשפט.

נפסק

נפסק כי התביעה כנגד הנתבעת 4 נדחית (בנסיבות העניין, ללא צו להוצאות).

בנוסף נפסק כי התביעה כנגד הנתבעת 1, הנתבעת 2 והנתבע 3 מתקבלת (לגבי 2 הפרות).

נפסק כי הנתבעות  ישלמו כל אחת לתובעת:

א. סך של 10,000 ₪.

ב. שכר טרחת עו"ד של 1,800 ₪.

בנוסף נפסק כי הנתבע 3 ישלם לתובעת:

א. סך של 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה;

ב. שכר טרחת עו"ד של 3,600 ₪.

בנוסף הורה בית המשפט על מתן צו מניעה קבוע.

הפרה של זכות יוצרים ביצירה מוסיקלית

ההגדרה הרלוונטית להפרת זכות יוצרים מוסיקלית מעוגנת בסעיף 2(1) לחוק זכות יוצרים הקודם.

מסקנה בדבר הפרת זכויות היוצרים של התובעת, תתקבל, במידה שיוכח כי הנתבעים שידרו את שירי הקריוקי במועדון, באופן מסחרי, ושלא בהסכמתה.

אחריות אולם אירועים להפרה 

נפסק כי מתן רשות להשמעת מוזיקה במקומות בידור - כדוגמת אולמות אירועים, בתי מלון, מסעדות ואירועים ציבוריים - גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו - כמוה כמתן הרשאה הניתנת לתועלתו הפרטית של העסק.

בנוסף נפסק כי הנתעים אינם יכולים לצאת לידי חובתם בכך שהחתימו את התקליטן על גבי כתב התחייבות, במסגרתו התחייב, לכאורה, להשמיע מוסיקה מוגנת ולהסדיר את עניין התמלוגים עבור זכויות היוצרים,  שכן במצב זה הם "עצמו את עיניהם" ונהגו בחוסר תום לב.

ועל כן, כמפעילות המועדון, חבות בגין הפרה הנטענת של זכויות יוצרים, ללא קשר להתחייבות כזו או אחרת של תקליטן.

קיומן של זכויות היוצרים בשירי הקריוקי

העובדה, שלפיה התובעת נהגה להחתים תקליטנים על גבי כתבי התחייבות מטעמה, מעידה על מודעותם הכללית של הגורמים הרלוונטיים בתחום השמעת שירי הקריוקי, לבעלותה של התובעת בזכויות היוצרים המוסיקליות האמורות.

בנוסף, בפתח כל שיר שהוקרן על גבי המסך במועדון, מופיעה הערה המבהירה את מצב הדברים לגבי זכויות היוצרים של התובעת. עובדה זו, היא אינדיקציה נוספת לעצם קיומן של זכויות היוצרים המוסיקליות של התובעת, וכן היא אינדיקציה לכך שהתובעת עשתה כל שביכולתה בכדי להבהיר את פני הדברים למשתמשים פוטנציאליים בתקליטורים.

על פסק בית המשפט כי, ניתן לצאת מנקודת הנחה, שלפיה זכויות היוצרים המוסיקליות מצויות בבעלות התובעת, והיא בלבד זכאית להחליט לגבי אופן שידור השירים ולגבי מתן הרשאה מתאימה לשידורם לגורמים אחרים.

אופן מתן ההרשאה לשימוש בזכויות התובעת

רישיון התובעת - רישיון קריוקי, הוא רישיון אישי שאינו ניתן להעברה ומוגבל למסגרת אירועי קריוקי, שהם אירועים פרטיים שאינם פתוחים לקהל הרחב.

על פי כתב ההתחייבות, הצדדים להתקשרויות אלה, כלומר התקליטנים ובעלי החצרים, אחראים, כל אחד בנפרד, לקבלת רישיון ייחודי להשמעה פומבית של השירים.

על כן נפסק כי הנתבעים או מי מהם, כמפעילי המועדון, אינם רשאים להסתמך על רישיון שניתן לתקליטן, ככל שניתן, להשמעה פומבית של השירים, אלא הם נדרשים לפעול, באופן עצמאי, לקבלת רישיון להשמעה פומבית מאת התובעת. ללא רישיון השמעה כאמור, אין לבעלי המועדון הרשאה להשמיע, באופן פומבי, את שירי הקריוקי.

אי ידיעה ביחס להפרה

למפר זכות היוצרים עשויה לעמוד הגנה, בנסיבות שבהן הוא לא היה מודע לעצם ההפרה, ואף לא היה לו יסוד סביר לחשוד, שמדובר בהפרה.

הצדדים הציגו שתי גירסאות מנוגדות - גירסתם של הנתבעים, שלפיה הם באמת ובתמים סברו שהרישיון שניתן לתקליטן עונה על הנדרש גם מבחינת ההרשאה האמורה להיות מוקנית להם ומנגד, גירסתו של מר תומר קרימאייר, שהפעיל, כתקליטן, את ערבי הקריוקי מעת לעת, ולפיה הוא הבהיר לנתבעים את חובת הסדרת הרישיון, וקיבל את הרושם שסוגיית הסדרת הרישיון מצויה בטיפול, אם כי הוא לא המשיך לחקור מעבר לכך.

בנוסף, יש ליתן את הדעת לשני נתונים ראייתיים נוספים שהוצגו על ידי התובעת - כתב התחייבות חתום על ידי הנתבעים וכן מכתב התראה מיום 5/2/07 שהופנה אל מועדון הנתבעים מאת התובעת, ובו דרשה התובעת מהנתבעים להפסיק באופן מיידי כל שימוש בחומרים המוגנים השייכים לה, עד להסדרת תשלום הרישיון, וכן הבהירה כי הפעלת הקריוקי ללא הרשאה מתאימה מהווה הפרת זכות יוצרים וקניין רוחני.

שני מסמכים אלה תומכים בגירסתה של התובעת, ומעידים על כך שהיא אכן הבהירה את מצב הזכויות הקיים ואת ההתנהלות הנדרשת מצד הנתבעים, ואף התריעה על כך שהרישיון אינו מוסדר.

כמו כן, יש להתחשב בכך שנטל השכנוע, להראות כי מוקנית להם הגנת אי הידיעה המעוגנת בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים הקודם, מוטל על הנתבעים.

בנסיבות אלה התקבלה גרסת התובעת לפיה הנתבעים היו מודעים למעשי ההפרה.

מספר ההפרות

בכתב התביעה נטען, כי הנתבעים חבים בפיצוי הנתבע בגין תשע הפרות מתועדות שונות. בפועל, קיים תיעוד לגבי שתי הפרות בלבד, על גבי שני תקליטורים.

על כן פסק בית המשפט כי המדובר בשני מקרים שבהם הופרו זכויותיה של התובעת בשירי הקריוקי, על דרך השמעת שירים במועדון האמור.

אחריות מנהלים ובעלי מניות להפרה

לצורך בחינת חבותם האישית של הנתבעים 3 ו- 4 יש לבחון תחילה מהי מידת אחריותו העקרונית של נושא משרה, המפעיל מקום ציבורי, במסגרת חברה-נתבעת, אשר לגביה נטען כי היא מפרה זכויות יוצרים, וזאת בהתחשב בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

על פי הפסיקה, המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסודות האחריות, ואין בכך משום סתירה לעקרון היסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

בפסק הדין בת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2378-07 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' החלל המופלא עד הלום בע"מ [פורסם בנבו] (24/11/11), קבע כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני: "אשר לשאלת אחריותם של מנהלים ובעלי מניות להפרת זכות יוצרים שביצעה החברה שבשליטתם או בניהולם, נקבע כי היותו של אדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה- אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה: יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל.  עם זאת, מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה או ההפרה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (עניין קפוצ'ין בפסקה י"ז לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, פסקאות 17-23 לפסק דינו של כב' הנשיא מ.שמגר; ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769; רע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ' Lloyds & Co, פ"ד נא(5) 855; ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693)".

בהקשר הדברים הרלוונטי לענייננו, נקבע, כי השמעת מוסיקה במקומות פומביים היא חלק אינטגרלי מהשכרת האולם, ומדובר ברשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מהאירוע המתקיים במקום. 

הפרה תורמת המטילה אחריות על בעל מועדון

בפסק הדין בע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ [פורסם בנבו] (20/6/11), הוסברה דוקטרינת ההפרה התורמת, אשר טרם הוכרה במלואה במשפט הישראלי (סעיפים 11 ו- 12 לפסק הדין): 

"הפרה תורמת (Contributory Infringement) בזכות יוצרים, מתייחסת- ככלל- למצב בו גם מי שאינו מפר באופן ישיר זכות יוצרים נמצא אחראי לה, וזאת על רקע התנהגותו ומעורבותו בנסיבות המקרה.  מדובר לרוב בנסיבות בהן גורם אחד אינו מבצע את ההפרה בעצמו, אך הוא מאפשר ומתיר את פעילותו המפרה של גורם אחר, או אף מסייע ומעודד את אותה הפעילות.  הוא משמש מעין "גורם ביניים", בשרשרת ההפרה- בטווח שבין המפר הישיר (מפר "הקצה"), לבין בעל הזכות.  דוקטרינת ההפרה התורמת, טרם הוכרה במלואה במשפט הישראלי, בין בהוראות חוק זכות היוצרים, בין בפסיקה, כך שבמצב הנוכחי-  יצא המפר-התורם (Contributory Infringer) בלא אחריות, על אף תרומתו המשמעותית לביצוע ההפרה, בעוד שהמפר-הישיר יישא לבדו באחריות לביצועה.

אמנם, החוק הקודם הכיר בהפרה תורמת באופן מוגבל, בגדר סעיף 2(3), שעניינו איסור על השמעה פומבית של יצירה מוגנת בלא אישורו של בעל זכות היוצרים.  סעיף זה מורה, כי "כל אדם שהרשה, לתועלתו הפרטית, לתיאטרון או למקום שעשוע אחר, להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים"- ייחשב מפר.  הוראה זו מתייחסת בעיקר למצב בו בעל מקום בידור- כגון תיאטרון או אולם שמחות- מאפשר את ביצוען בפומבי של יצירות מוגנות.  הכוונה היא, למשל, לסיטואציה בה בעל אולם שמחות מתיר לתקליטן להשמיע לאורחים מוסיקה, בלא הסכמתם של בעלי הזכויות ביצירות המושמעות (בירנהק, "לידתה של עוולה: הפרה תורמת בדיני פטנטים, טכנולוגיות של צדק" 188 משפט מדע וחברה (2003) (להלן: בירנהק, לידתה של עוולה); טוני גרינמן זכויות יוצרים כרך ב 677-687 (מהדורה שנייה, 2008) (להלן: גרינמן); טוני גרינמן זכויות יוצרים, אמנים ומפיקים 147-148 (1998)).   סעיף 2(3) לחוק הקודם מוסיף ומורה, כי אחריות להפרה עקיפה זו לא תתקיים מקום בו "לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד סביר לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות יוצרים".  קרי, אחריותו של בעל התיאטרון או בעל האולם, כפופה לידיעתו על ההפרה (בירנהק, לידתה של עוולה, בעמ' 188; גרינמן, בעמ' 677-687).  הוראה דומה קיימת אף בסעיף 49 לחוק החדש".

בענייננו נפסק כי למעשה, בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים הקודם,  מעוגנת דוקטרינת ה"הפרה התורמת", באופן שלמעשה, מטיל אחריות על בעל אולם או בעל מועדון, רק בגין השמעת יצירות מוסיקליות מסויימות המוגנות בזכויות יוצרים, ללא הסכמתו של בעל זכות היוצרים, ותוך מודעות לעצם ההפרה.

אחריות הנתבע 3 - יצחק כהן

נפסק כי הנתבע 3 ניהל את המקום כשכיר של החברות. נפסק כי הנתבע 3 הוא שניהל את ההידברות אל מול התקליטן.  נפסק כי חתימתו של הנתבע 3 מופיעה על גבי כתב ההתחייבות. 

לאור זאת, ובהתחשב בעובדה, שהנתבע 3 לא הגיש תצהיר מטעמו,  סבר בית המשפט, כי הוכחה מעורבותו של הנתבע 3 בניהול פעיל של המועדון, ובכלל זאת, גם ארגון של שני ערבי הקריוקי בהם בוצעו ההפרות האמורות, או לכל הפחות, מתן אישור להוצאתם של ערבי קריוקי אלה אל הפועל.

לפיכך, נפסק כי ניתן לייחס לנתבע 3 אחריות אישית בגין שתי ההפרות האמורות.

אחריות הנתבעת 4 - אניה גיל פוקס

נפסק כי מצב הדברים ברור פחות לגבי מידת מעורבותה של הנתבעת 4 בהפרות השונות ובאחריותה להן.

הנתבעת 4, למעשה, ניהלה את שתי החברות. ואולם ההידברות בעניין כתב ההתחייבות ורישיון השימוש התנהלה בין התובעת לבין הנתבע 3 ומר יוסי כהן, ואין אינדיקציה לכך שהנתבעת 4 היתה מעורבת בפרטי הדברים.

לפיכך, ומאחר שבניגוד לנתבע 3, הגישה הנתבעת 4 תצהיר מטעמה ובו התכחשה לקיומה של אחריות אישית, סבר בית המשפט כי הוכחה מעורבותה באופן המצדיק להטיל עליה אחריות כזו.

הפיצוי בגין ההפרה

סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים 1924, קובע:

"לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים; שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בצו לשנות את השיעורים האמורים".

על פי הפסיקה, הקריטריונים לקביעת גובה הפיצוי הם עוצמת ההפרות, מספרן, משכן, סוג היצירות, אשמת המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר.

בענייננו נפסק כי יש להתחשב בכך, שכאמור, הוכח קיומן של שתי הפרות בלבד, על אף שבסעיף הסעדים בכתב התביעה נטען לקיומן של תשע הפרות, וכפי הנראה, הנתבעים הפעילו את ערבי הקריוקי באופן ניסיוני, ופעילותם בתחום זה הופסקה לאור קיומם של הפסדים כספיים.

נפסק כי יש להתחשב גם בעובדה שההפרות בוצעו במסגרת שתי מסיבות שנערכו במועדון, וכפי הנראה, לא היתה להפרות אלה תפוצה רחבה.

בנוסף נפסק כי, אמנם, הנתבעים התחייבו להסדיר את רישיון ההשמעה ולא עשו כן, אך מנגד ההפרות מצומצמות למדי בהיקפן, וכך גם היקף האחריות המוטלת על הנתבעים 1 - 3.

על רקע שיקולים אלה, קבע בית המשפט כי הנתבעת 1 תחוייב בסכום של 10,000 ₪; הנתבעת 2 תחוייב בסכום של 10,000 ₪ והנתבע 3 יחוייב בסכום של 20,000 ₪.

בנוסף נפסק כי יתר רכיבי הפיצויים שנתבעו, בגין פגיעה במוניטין ואובדן הכנסה או עשיית עושר, לא הוכחו, ומכל מקום, אין הצדקה לפסיקתם בהעדר הוכחת נזק ממשי ועל רקע העובדה שההפרות המעטות שבוצעו הופסקו זה מכבר. 

8 באוגוסט, 2011,

1 תגובות

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

תביעה שהוגשה על יד א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ כנגד חברת רוטר .נט בע"מ, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 8.8.2011 ניתן פסק הדין בתביעה. 

במסגרת הפורומים בתשלום שמקיימת רוטר.נט מוצבים באופן תדיר קישורים (Links) לאתרים בהם מצויים עותקים מפרים של יצירות שבבעלות התובעות. קצפן של התובעות יוצא במיוחד נגד שניים מהפורומים בתשלום, בהם מתרכזים לטענתן הקישורים לאתרים מפרים בתחום הסרטים: פורומים המכונים "Downloads" (להלן: "הורדות") ו- "סרטים וטלוויזיה" (להלן: "סרטים").

התביעה נדחתה, נפסק כי התובעים לא הוכיחו כי החריגים (חריג העידוד או חריג ה"פורום הפסול") מתקיימים בנתבעים או באיזה מהפורומים שבאתר רוטר.נט. לפיכך, ובכפוף לכך שהנתבעים יוסיפו לפעול על פי נוהל "הודעה והסרה", כפי שהצהירו שבכוונתם לעשות, יש מקום לדחות את התביעה. בנוסף נפסקו הוצאות משפט לטובת הנתבעים בסך של 50,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הדין: היקף אחריות של בעל אתר לתוכן מפר המועלה על ידי צד שלישי

להבדיל מישראל במדינות רבות הנושא מוסדר באמצעות חקיקה. בארצות הברית נעשה הדבר באמצעות ה- Online Copyright Infringement Liability Limitation Act שחוקק כסעיף 512 ב- Digital Millennium Copyright Act of 1998 (להלן: "DMCA"). באיחוד האירופי ניתנה התייחסות לסוגיה של אחריות גורמי ביניים באינטרנט במסגרת Directive 2000/31/EC of The European Parliament and The Council of 8 June, 2000 (להלן: "הדירקטיבה האירופית").

הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח – 2008, אשר הוגשה מטעם הממשלה, אשר ניסתה להסדיר את נוהל "הודעה והסרה", אושרה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, אולם דין הרציפות לא הוחל עליה, והיא ירדה מהפרק. ועל כן היא אינה יכולה לשמש בסיס להכרעה משפטית בסוגיה.

 "בהיעדר נורמות משפטיות ייחודיות להסדרת האחריות המשפטית לתוכן המופץ  באינטרנט, יחולו כללי המשפט הפרטי" (אלקין-קורן, בע' 402).

אחריות להפרה ישירה על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

הטלת אחריות ישירה להפרת זכות יוצרים על בעל אתר מחייבת קביעה כי באתר בוצעה פעולה המהווה הפרה של זכות יוצרים לפי סעיף 47 לחוק זכות יוצרים. סעיף זה קובע כדלהלן: "העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'".

סעיף 11 לחוק זכות יוצרים מונה שבע פעולות המגדירות מהו "אגד הזכויות" הכלול בזכות היוצרים: העתקה, פרסום, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור, עשיית יצירה נגזרת והשכרה. מבין הפעולות הללו, היחידה שניתן לטעון לגביה שהיא מבוצעת בעצם יצירת קישור לאתר מפר, בדרך שהדבר נעשה בענייננו, היא "העמדה לרשות הציבור". חלופה זו מוגדרת בסעיף 15 לחוק זכות יוצרים, באופן הבא: "העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם".

עיון בהגדרה שמספק המחוקק הישראלי בסעיף 15 לחוק מוביל למסקנה כי עצם יצירת קישור המעביר את הגולש ישירות לאתר המפר אינו מהווה "העמדה לרשות הציבור" וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, עצם יצירת הקישור לאתר המפר, אינו בגדר "עשיית פעולה ביצירה"; שנית, הקישור כשלעצמו אומנם מקל על אנשים מקרב הציבור לאתר את היצירה המפרה, אך אין הוא זה שיוצר את אפשרות הגישה. במילים אחרות, היצירה כבר הועמדה לרשות הציבור בידי האתר המפר, ועל כן הקישור לאותו אתר לבדו אינו יכול להוות "העמדה לרשות הציבור".

 נפסק כי לא ניתן ליחס לנתבעות אחריות ישירה בגין קיומו של קישור לאתר מפר בפורום זה או אחר המתנהל באתר שבבעלותן.

הטלת אחריות בגין הפרה תורמת על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

בפסק דינו החשוב והתקדימי בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן קבע בית המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, הן את תחולתה של דוקטרינת ההפרה התורמת בתחום דיני זכויות היוצרים, והן את התנאים להחלתה.

בהתאם לפסק הדין הפרה תורמת תוכר רק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:

א. קיומה בפועל של הפרה ישירה.

ב. מודעותו של גורם הביניים לביצועה של ההפרה הישירה.

ג. קיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה.

 יישום שלושת התנאים שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן ביחס לאחריותם של בעלי אתרים לקישורים לאתרים מופרים המוצבים על ידי הגולשים באחד הפורומים שמתנהלים באתר מוביל למסקנה הבאה: אחריות בעל אתר להימצאות קישור לאתר מפר יכולה להתקיים בנסיבות מתאימות, אולם, למעט מצבים קיצוניים, היא מותנית בכך שנמסרה לבעל האתר התראה על הימצאות הקישור באתר שבבעלותו, והוא נמנע מלפעול לגביה בהתאם לנוהל של "הודעה והסרה".

 סיכומו של דבר, הכלל הוא שבעל אתר אינו נושא באחריות להפרה תורמת בגין הימצאות קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור, והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו.

 החריגים – מצבים קיצוניים בהם תוטל חבות על בעל אתר

 ואולם יתכנו גם מקרים חריגים, בהם יתקיימו בבעל האתר התנאים שנקבע בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן להטלת אחריות בגין הפרה תורמת. קיימים שני מצבים מרכזיים בהם יתקיים החריג: בעל אתר המעודד הצבת קישורים מפרים (להלן: "חריג העידוד"), ובעל אתר שפורום בו משמש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים (להלן: "חריג הפורום הפסול").

חריג העידוד

בעל אתר המעודד באופן אקטיבי הצבת קישורים לאתרים מפרים באחד או יותר מהפורומים של האתר עלול למצוא עצמו אחראי להפרה תורמת, וזאת מאחר שפעילותו מביאה להתקיימות תנאי המודעות והתרומה המשמעותית שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן. לעניין זה יש לתת את הדעת למכלול הנסיבות, ובכלל זה שם הפורום, דרך שיווקו לציבור, ההנחיות שניתנו לגולשים בתקנון האתר ובמסגרת הפורום, ההודעות שפורסמו מטעם בעל האתר ומפעיל הפורום, הצהרותיו הפומביות של בעל האתר וכיו"ב. אם התמונה המצטיירת ממכלול הנסיבות הללו היא שבעל האתר (או מנהל הפורום מטעמו) משווק את האתר כלוח המשמש להצבת קישורים לאתרים מפרים, כי אז לא יחול לגביו הכלל, והוא עלול להימצא אחראי להפרה תורמת בגין הימצאות קישורים לאתרים מפרים באתר.

בענייננו, ביחס לחריג העידוד, הרי שהתובעות לא הביאו כל ראיות לכך שהנתבעים, או מי מטעמם, מעודד הצבת קישורים לאתרים מפרים באתר בכללותו, או במי מהפורומים שבו.

כל שנטען על ידי התובעות בהקשר זה הוא ששמות הפורומים מדברים בעד עצמם, ומהווים הזמנה להשתמש בו לצורך הצבת קישורים מפרים. קשה לקבל טענה זו. אכן, השמות מצביעים על כך שהפעילות במסגרתם היא בקשר לסרטים או יצירות אחרות המוגנות בדיני זכויות יוצרים, אולם השמות הם כלליים, ויכולים לשמש גם ככותרת למסגרת פעילות חוקית ולגיטימית.

חריג ה"פורום הפסול"

אף בהעדר עידוד אקטיבי של בעל אתר או מנהל פורום, עלול להיווצר מצב בו פורום מסוים הופך להיות מוקדש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים. במצב דברים זה הפורום משמש מעין "מדריך להפרת זכויות יוצרים", וככזה הוא עלול לאבד את זכות הקיום הלגיטימית שלו. כאשר נוצר מצב דברים מסוג זה, ובעל האתר מודע לכך, הרי מחובתו של בעל האתר לסגור את הפורום האמור.

על מנת לקבוע האם פורום מסוים נכנס להגדרת "פורום פסול" יש לבחון בעיקר את היקף הקישורים לאתרים מפרים שנמצאם בפורום, וזאת הן כעניין יחסי לפעילות בפורום (קרי, אחוז הקישורים לאתרים מפרים מכלל ההודעות בפורום), והן כעניין אבסולוטי (קרי, מספר הקישורים לאתרים מפרים הקיימות בפורום).

כן יש מקום לתת את הדעת לשאלה אם מדובר בפורום פתוח או סגור (קרי, פורום שהכניסה אליו מוגבלת, בין אם בתשלום ובין אם בדרך אחרת), וזאת מהטעם שביחס לפורום סגור קשה יותר לבעלי זכויות היוצרים לבצע את משימת הפיקוח.

חריג ה"פורום הפסול": פורום סגור

ככללי אצבע ניתן לקבוע כי פורום סגור, שבו קיימות במועד נתון למעלה מ- 10 קישורים לאתרים מפרים, ואשר הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים מהוות יותר מרבע מהתוכן המהותי של הפורום (קרי, מההודעות שאינן בגדר בקשה לקבלת מידע או תגובה להודעות אחרות), צריך להיחשד כ"פורום פסול".

חריג ה"פורום הפסול": פורום פתוח

לעומת זאת, ביחס לפורום פתוח נראה שראוי לקבוע מבחן מחמיר יותר, עד כדי דרישה שמחצית מהתוכן המהותי של הפורום יהיו הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים.

בענייננו, ביחס לחריג ה"פורום הפסול" הרי שמספר הקישורים לאתרים מפרים עליהם הצביעו התובעות איננו מצדיק את המסקנה כי הוכח שמדובר בפורומים החשודים כפורומים פסולים. ודוק, התובעות הצביעו על כך שבפורומים הללו הוצבו קישורים לאתרים מפרים, אולם הן לא הביאו ראיות לא למספרם האבסולוטי.

20 ביוני, 2011,

0 תגובות

הפרה תורמת בדיני זכויות יוצרים

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן, י' דנציגר (עא 5977/07) – 20.6.2011

תחום: הפרה תורמת בדיני זכויות יוצרים

נושאים: הפרה תורמת, הפרה תורמת: שימוש ביתי - פרטי, אחריותו של משתף ומשדל, התנאים להכרה בהפרה תורמת, הגנת השימוש ההוגן למוסד אקדמי, פיצוי ללא הוכחת נזק

העובדות:

שוקן הוציאה לאור את הספר "יפן המסורתית" מאת בן עמי השילוני. יצירה זו הועתקה בשלמותה, שוכפלה ונמכרה במסגרת "מקראה" המשמשת ללימודי סטודנטים. מכירת המקראה התקיימה באולם 300, בבניין מדעי הרוח בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, על-ידי המשיב 3, מר כהן, אשר שימש באותה התקופה כיושב ראש "תא אופק" של מפלגת העבודה.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא), במסגרתו נקבעה אחריותם של מספר גורמים להפרת זכויות יוצרים. במוקד הדיון ניצבת השאלה אם יש מקום להכיר בדוקטרינת ההפרה התורמת בדיני זכויות יוצרים, ובאילו תנאים יש להחילה. בהמשך לכך, עומדת השאלה אם ראוי במקרה זה להטיל אחריות על המערערת – האוניברסיטה העברית בירושלים – להפרת זכות יוצרים שלא בוצעה על-ידה, אך התקיימה בקמפוס שלה.

נפסק:

הערעור התקבל בחלקו, נקבע כי אין אחריות לאוניברסיטה להפרה, הערעור נדחה ביחס לשיעור הפיצוי. שוקן תשא בהוצאותיה של האוניברסיטה בערעור, וכן בשכר טרחת עורך דינה בשיעור של 10,000 ש"ח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי קיבל, באופן חלקי, את תביעתה של שוקן, תוך שהוא קובע כי מכירת המקראות הפרה את זכות היוצרים שלה בספר, ועל רקע זה נדרש בית המשפט לשאלת אחריותו של כל אחד מהגורמים לביצועה.

באשר לכהן, נקבע כי הוא אחראי באופן ישיר להפרה, וזאת – בין היתר – נוכח הודאתו בביצוע מעשה ההפרה בהליך הפלילי שהתנהל נגדו, ואף בעדותו בבית המשפט המחוזי.

בנוגע לאחריותה של המפלגה, נקבע כי לא הוכח שתא אופק הוא מוסד או אורגן שלה. נוכח זאת, נפסק כי אין למפלגת העבודה אחריות ישירה להפרה. אף באשר לאוניברסיטה, נקבע כי אין מקום לייחס לה אחריות ישירה להפרה.

על רקע קביעות אלה, בחן בית המשפט אם קמה לאוניברסיטה ולמפלגה אחריות תורמת להפרת הזכויות ביצירה. תחילה נקבע, כי אין מקום לייחס לאוניברסיטה אחריות עקיפה להפרה מכוח סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: החוק הקודם). לצד זאת, בחן בית המשפט את האפשרות להטיל אחריות מכוח דוקטרינת ההפרה התורמת. בהתייחסו לדברים שנקבעו בע"א 1636/98 רב בריח בע"מ נ' בית מסחר לאביזרי רכב חבשוש (1987) בע"מ, פ"ד נה(5) 337 (2001) (להלן: פרשת רב בריח), שם הוכרה תחולתה של דוקטרינת ההפרה התורמת בדיני פטנטים, קבע בית המשפט כי ניתן להחיל דוקטרינה זו אף בדיני זכויות יוצרים. את קיומה של ההפרה התורמת ניתן לעגן – כך נקבע – הן "בפני עצמה", הן באמצעות סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). נוכח דברים אלה, קבע בית המשפט כי "יש ליתן הגנה לזכות היוצרים, בקול צלול וברור. קיומה של עוולה זו של הפרה תורמת תהווה, כך יש לקוות, הרתעה הולמת מפני הפרת זכות היוצרים, ובמיוחד בקמפוסים של המוסדות להשכלה גבוהה".

בית המשפט הוסיף ונדרש לתנאים לתחולתה של ההפרה התורמת. הובהר, כי תקום למפר-התורם אחריות להפרה רק מקום בו אכן בוצעה הפרה על-ידי המפר-הראשי. כמו כן נקבע, כי האחריות התורמת מותנית בידיעתו של מי שתרם להפרה על אודות הפעילות המפרה שביצע המפר הראשי.

בית המשפט המשיך ובחן את אפשרויות השליטה והפיקוח של האוניברסיטה על תאי הסטודנטים, ויכולתה למנוע את הפרת זכויות היוצרים. בהקשר זה נקבע, כי האוניברסיטה לא נקטה צעד כלשהו למנוע את מכירתן של המקראות בתחומה, ולא הפעילה פיקוח כלשהו על פעילותם של התאים הסטודנטיאלים בהיבט זה. באשר למפלגה נקבע כי היא "אפשרה הדפסת צילום והפצת עותקים מפרים ותמכה בתא אופק, במטרה לקרב סטודנטים לעמדותיה, מימנה ואיפשרה לצלם עותקים מפרים", ואף נמנעה מלפעול להפסקת ההפרה על אף שהיה בידיה לעשות כן.

על רקע זה, פסק בית המשפט כי התנאים להכרה בהפרה תורמת נתקיימו במקרה שלפנינו, הן בנוגע למפלגה הן באשר לאוניברסיטה, ולאור זאת קבע כי השתיים הפרו את זכות היוצרים של שוקן ביצירה בהפרה תורמת.

לבסוף בחן בית המשפט את שאלת הנזק. נקבע, כי מחיר הספר המקורי הוא 89 ש"ח, וכי עותק מפר נמכר ב-10 ש"ח. אולם, לא הוכח – כך נקבע – מהו מספר העותקים המפרים שנמכרו. על רקע הקושי לכמת את הנזק שנגרם בפועל, פנה בית המשפט לבחינת פיצוי ללא הוכחת נזק. נקבע, כי מדובר בהפרה "בוטה" של זכות היוצרים, ומשכך חויבו האוניברסיטה, מפלגת העבודה וכהן – יחד ולחוד – בתשלום פיצוי סטטוטורי בשיעור של 20,000 ש"ח, הוא הפיצוי המקסימלי האפשרי לפי הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים. האחריות חולקה כך שהאוניברסיטה והמפלגה חויבו כל אחת ב-30% מהנזק, בעוד שכהן חויב ב-40% מהנזק. מכאן הערעור שלפנינו.

נקודות מרכזיות

הפרה תורמת

הפרה תורמת (Contributory Infringement) בזכות יוצרים, מתייחסת – ככלל – למצב בו גם מי שאינו מפר באופן ישיר זכות יוצרים נמצא אחראי לה, וזאת על רקע התנהגותו ומעורבותו בנסיבות המקרה. מדובר לרוב בנסיבות בהן גורם אחד אינו מבצע את ההפרה בעצמו, אך הוא מאפשר ומתיר את פעילותו המפרה של גורם אחר, או אף מסייע ומעודד את אותה הפעילות. הוא משמש מעין "גורם ביניים", בשרשרת ההפרה – בטווח שבין המפר הישיר (מפר "הקַצה"), לבין בעל הזכות.

נפסק כי ההכרה בהפרה תורמת אינה יוצרת קטגוריה חדשה של פגיעה בזכות היוצרים. היא רק מאפשרת להיפרע ממי שנטל חלק בפגיעה.

נמצא כי נכון להכיר בהפרה התורמת כדי לתגמל את היוצר על המאמץ שהשקיע ביצירה; לאפשר הגנה נאותה לזכויות היוצרים בעידן של משתמשים אנונימיים; ולספק את התמריצים הנדרשים להמשך הפקתן של יצירות חדשות. בין אם ב'פורום' באוניברסיטה או ב'פורום' המקוון, אין אפוא מקום ליתן לגורם-הביניים אשר תרם באופן ניכר לפגיעה בזכות היוצרים להתחמק מאחריות. האינטרסים של המשתמשים בהקשר זה, והציבור בכללותו, אינם שוללים את ההכרה בהפרה התורמת. אולם, כפי שיובהר בהמשך, הם מכתיבים את יישומה הזהיר והמצומצם של דוקטרינה זו, רק בהתקיים תנאים ספציפיים ובאופן המוגבל למקרים חריגים בלבד.

הפרה תורמת: שימוש ביתי - פרטי

ניתן להניח, כי ככול שאכן מדובר בשימוש ביתי-פרטי, שאין בו פגיעה ממשית בבעל הזכות, עדיין יישאר שימוש שכזה מחוץ להישג ידם של בעלי הזכויות. בין היתר, עשוי שימוש כזה – בנסיבות המתאימות – לחסות תחת הגנות אחרות הקיימות בדיני זכויות היוצרים, לרבות הגנת השימוש ההוגן (המעוגנת כיום בסעיף 19 לחוק החדש). מכל מקום, הכרה בהפרה תורמת אינה מביאה להטלת אחריות על המפר הישיר, כדוגמת המשתמש הביתי ש"מוריד" יצירה מוגנת למחשב הפרטי שלו, לצרכיו האישיים. אלא, הפרה תורמת משמעותה הכרה דווקא באחריותם של גורמים אחרים "בשרשרת", שאינם משתמשים ביצירה לצרכיהם הפרטיים, ושממילא האינטרס בהגנה עליהם הוא פַחות.

אחריותו של משתף ומשדל

הכרה בקיומה של הפרה תורמת אף עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין, ומתיישבת היטב עם התפיסה העומדת בבסיס הוראה זו. סעיף זה, שעניינו אחריותו של משתף ומשדל, מורה כי "המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם". התפיסה היא, אפוא, שמקום בו פרט משדל אחר לבצע עוולה, תורם לביצועה או מעודד את קיומה – יש להטיל עליו אחריות לנזק שנגרם.

כבר נפסק, כי פקודת הנזיקין חלה אף על עוולות שאינן קבועות בה, כל עוד "החלה של דוקטרינה פלונית מהפקודה מתיישבת עם יסודותיה, עם מהותה, עם בניינה של העוולה שבה מדובר, ועם המסגרת שבה היא נמצאת" (ע"א 804/80Sidaar Tanker Corportation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393, 440 (1985)).

סעיף 12 לפקודת הנזיקין חל, אפוא, גם על עוולות בדיני זכויות יוצרים, וזו המסגרת המתאימה לבחינת קיומה של הפרה תורמת. יצוין, כי הוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין, שעניינה מעוולים במשותף, מתאימה פחות לעיגונה של דוקטרינת ההפרה התורמת. הוראה זו עוסקת במצב בו שני שחקנים פועלים יחד, בין אם במיזם משותף בין אם בנפרד, ומביאים שניהם באופן ישיר לקיומו של נזק.

התנאים להכרה בהפרה תורמת

השאיפה היא להחיל דוקטרינה זו, תוך מיזעור הפגיעה במשתמשים ובמרחב הציבורי במידת האפשר, ומכאן שיש להכיר בהפרה התורמת רק במקרים המצומצמים המתאימים לכך. לצורך כך, יש לבחון את קיומם של שלושה תנאים, אשר רק בהתקיימם במצטבר ניתן להכיר בהפרה תורמת של זכות יוצרים.

א. התנאי האחד הוא קיומה בפועל של הפרה ישירה;

ב. התנאי השני, ידיעתו בפועל של המפר-התורם על ההפרה הישירה שבוצעה; ג. התנאי השלישי, הוא קיומה של תרומה משמעותית, ניכרת וממשית לביצוע ההפרה.

בענייננו נפסק כי באשר ליסוד השני, שעיקרו מודעותו בפועל של גורם-הביניים לקיומה של ההפרה, האוניברסיטה היתה מודעת לנורמה הכללית של הפרת זכויות היוצרים שהתקיימה בקמפוס ואולם קיים ספק באשר למודעותה בפועל של האוניברסיטה להפרת זכויותיה של שוקן בתחומה.

גם לגבי היסוד השלישי, שעניינו תרומה משמעותית לביצוע ההפרה. במקרה שלפנינו, האוניברסיטה לא פעלה באופן אקטיבי להאיץ או לקדם את ההפרה. האוניברסיטה אף לא יצרה באופן פעיל את התשתית לביצוע ההפרה, או את האמצעים לקיומה. ההפרה אמנם התרחשה בשטחה, אך אין הדבר דומה לשטח מסחרי שנועד בהגדרתו למכירה מפרה של יצירות מוגנות, או להפצת אמצעים טכנולוגיים המאפשרים את ההפרה תוך עידוד הצרכנים לעשות בהם שימוש מפר. במילים אחרות, מדובר בתרומה במחדל המתבססת, לכאורה, על יכולתה של האוניברסיטה לשלוט ולפקח על פעילותם של התאים הסטודנטיאלים. אלא שבמקרה שלפנינו אין די בכך כדי לבסס את אחריותה להפרה.

הגנת השימוש ההוגן למוסד אקדמי

ההגנות הרגילות הקיימות למפר הישיר בגדר דיני זכויות יוצרים עשויות לעמוד – במקרים המתאימים לכך – גם למפר-התורם. תכליתן של הגנות אלה לאפשר, בנסיבות מסוימות, את המשך קיומה של פעילות הרצויה מבחינת חברתית, אף שמדובר בפעילות מפרה.

נפסק כי קיימת חשיבות רבה במתן הגנה נאותה למוסדות חינוך, בכדי לאפשר להם למלא את השליחות החשובה המוטלת עליהם בהעשרת הידע הציבורי והפצתו, וחינוך דור היוצרים הבאים. הגנת השימוש ההגון עשויה להתיר, בנסיבות מסוימות, למוסדות חינוך לעשות שימוש מסוים בחלקים מיצירות לצרכי הוראה או מחקר, ובכך לאפשר להם למלא את התפקיד החברתי החשוב המוטל עליהם.

אלא שאין זה המקרה בענייננו. ראשית ועיקר, ספק אם העתקת ספר שלם צריכה לחסות בצל הגנת השימוש ההוגן, וזאת בין אם בהקשר החינוכי בין אם בעניין אחר. שנית, לא השתכנענו כי השימוש נעשה למטרות חינוך או הוראה. הפצת המקראה במקרה זה נעשתה על-ידי תא סטודנטיאלי, בעל אינטרסים ספציפיים, חלקם פוליטיים. אין מדובר במקרה שלפנינו בשימוש בקטע מסוים מתוך יצירה מוגנת לצורך הוראה, במהלך שיעור או למטרת בחינה. מדובר בהעתקת ספר שלם, למטרת קידומו של תא סטודנטים מסוים, ובנסיבות אלה, אין להידרש להגנת השימוש ההוגן.

פיצוי ללא הוכחת נזק

בית המשפט המחוזי נדרש, כאמור, לפיצוי ללא הוכחת נזק נוכח הקושי בכימות שיעור הנזק הקונקרטי בענייננו. מנגנון הפיצוי ללא הוכחת נזק בדיני זכויות יוצרים נועד להתמודד עם קושי שכזה, הקיים באופן טיפוסי בהוכחת הנזק שגרמה הפרת הזכות ביצירה, כמו גם להגביר את ההרתעה מפני הפרות עתידיות.

החוק קובע אפוא מנגנון המאפשר לבעל זכות היוצרים להתגבר על המכשלה הכרוכה בהוכחת הנזק הפרטני, אך מגביל מנגד את סכום הפיצוי האפשרי (בטווח שבין 20,000-10,000 ש"ח לפי פקודת זכות יוצרים; ועד 100,000 ש"ח לפי החוק החדש), כאשר קביעת שיעור הפיצוי בטווח האמור תעשה לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בהקשר שלפנינו יצוין, כי אין מניעה ששיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין קיומה של הפרה תורמת, יבחן לפי אותם שיקולים ועקרונות המנחים ברגיל את בית המשפט בבואו לקבוע פיצוי כאמור בגין הפרה ישירה.

במקרה זה, כזכור, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לפצות את שוקן בשיעור של 20,000 ש"ח. כבר נפסק, כי לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב בקביעת שיעור הפיצוי, ובמקרה שלפנינו, בהתחשב בנזק שנגרם לשוקן ובחומרת ההפרה – לא מצאנו כי קיימת הצדקה להתערב בהכרעה בעניין סך הפיצוי שנקבע.

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור