משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: הפרת זכויות יוצרים

9 באוקטובר, 2016,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים באתר אינטרנט

תביעה שהוגשה על ידי הולילנד קוסמטיקס בע"מ ופרמה קוסמטיקס בע"מ כנגד אבנר מסיקה ואסתר מסיקה. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד. התיק נדון בבית משפט השלום בראשון לציון, בפני השופט ארז יקואל. ביום 29.6.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות מייצרות מוצרים בתחום הקוסמטיקה ומשווקות אותם באתר אינטרנט הכולל תמונות וטקסטים. התובעות טוענות כי הנתבעים מכרו את מוצריהן באמצעות אתר אינטרנט אחר, תוך העתקה לא מותרת של תמונות וטקסטים פרי יצירתן וכדי הפרת זכות היוצרים שלהן. בנוסף נטען כי הנתבעים הפרו את המוסכם בין הצדדים, בכך שמכרו את מוצרי התובעות בחו"ל. בכתב התביעה העיקרי עתרו התובעות לפיצוי בסכום של 200,000 ₪. הנתבעים טוענים כי הנתבע שכנגד 3 ביזה אותם כשסירב למכור להם מוצרים וכי התובעות קשרו אתו הסדר כובל. בכתב התביעה שכנגד, עתרו הנתבעים לפיצוי בסכום של 170,000₪  וכן לצו מניעה קבוע שיאסור על התובעות שלא למכור להם ממוצריהן.
 
תוצאות ההליך: נפסק כי התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה והנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעות סכום כולל של 65,000 ₪. התביעה שכנגד - נדחית.
בנוסף נפסק כי הנתבעים ישאו בהוצאות התובעות בסכום כולל של 18,000 ₪. בנוסף, יישאו הנתבעים בהוצאות הנתבע שכנגד 3 בסכום כולל של 6,500 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

זכות היוצרים של התובעות בתמונות ובטקסטים

דרישת המקוריות ביצירה הוכרה כדרישת סף לקיומה של זכות יוצרים באותה יצירה. דרישה זו נבחנת בעיקר על פי מבחני ההשקעה והיצירתיות והיא זכתה לעיגון בהוראת סעיף 4(א) לחוק, הקובעת באילו יצירות עשויה להתגבש זכות יוצרים: 
"4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: (1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי.
 
אשר לתמונות, בסעיף 1 לחוק נקבע כי "יצירה אמנותית" הנה:
" לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית; [...] "יצירת צילום" – לרבות יצירה המופקת בתהליך הדומה לצילום, ולמעט צילום 
שהוא חלק מיצירה קולנועית". 
 
נקבע בהקשר זה, כי: 
"... המקוריות יכולה להתבטא בהיבטים רבים ושונים כמו בחירת התזמון הנכון; בחירת זווית הצילום והתאורה, המרחק מהנושא, מיקוד התמונה, בחירת הרקע לתמונה וטכניקת הצילום; עיצוב הצילום, משחקי האור והצל, ההדגשים המגוונים ועצם בחירת הנושא וסידורו. בכל צילום העומד בדרישות המקוריות המינימלית קיימת טביעת עינו הייחודית של הצלם. "אין צילום – ויהא הפשוט ביותר, אשר אינו מושפע מאישיותו של המצלם". ... גם התמונה הפשוטה ביותר אינה חפה מהשפעתו האישית של היוצר שצילם אותה: ... ואכן, יותר משיש בו בצילום מן המצולם – יש בו מן המצלם – המשקיע, תכופות, בצילום מרוחו, מטעמו ומכישוריו; המשקיע בתצלום את חושיו ואת נקודת המבט הייחודית שלו על המציאות" (ר' רע"א 7774/09 ויינברג נ' ויסהוף [פורסם בנבו] (28.08.2012); בנוסף ר' ת"א (מרכז) 9540-10-10 בי. אין און ליין נ' שי לב ארי [פורסם בנבו] (18.06.2013); ת"א (נצ') 26485-09-11 קייקי כפר בלום ובית הלל ש.מ נ' צוק מנרה בע"מ [פורסם בנבו] (30.12.2012)). 
 
נפסק כי התמונות מהוות יצירה אומנותית, המגבשת זכות יוצרים ליוצריהן. 
 
אשר לטקסטים, בסעיף 1 לחוק נקבע כי "יצירה ספרותית" הנה: 
 "לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב" "תוכנת מחשב" – תוכנת מחשב בכל צורה שבה היא מבוטאת".
 
הנתבעים, כזכור, סבורים כי הטקסטים מהווים תיאור טכני- רגולטורי של המוצרים ואינם מקנים לתובעות הגנת זכויות יוצרים. בית המשפט לא קיבל עמדה זו ופסק כי הטקסטים מהווים יצירה ספרותית. גם אם חלק מהטקסטים נועד לתאר את יעוד המוצרים ואת אופן השימוש בהם, אשר אין בכך לבדו כדי להקנות הגנה של זכות יוצרים, קיבוצן של עובדות מסוימות, אופן הביטוי והבחירה בנתונים עובדתיים ספציפיים, מקנים לתובעות את ההגנה המתבקשת גם ביחס לטקסטים. 
 
נפסק כי אין בטקסטים משום תיאור טכני של המוצרים. 
 
טענת הנתבעים כי תיאור המוצרים מחייב אישור משרד הבריאות, אינה גורעת מזכויות התובעות בטקסטים. 
 

בעלות בזכות היוצרים

בית המשפט פסק כי יש לקבל גם את טענת התובעות לבעלותן בזכות היוצרים שבהם.
 
הנתבעים טוענים כי זכות היוצרים בתמונות שייכת לצלם. בית המשפט לא קיבל טענה זו. נפסק כי אין חולק כי התובעות מייצרות את המוצרים ולא יכול להיות חולק של ממש כי הן אלו שהקימו את אתר התובעות. התברר כי לצורך הקמתו, הזמינו התובעות את שירותיהם של הצלם ושל המעצבת ושיתפו את מחלקת השיווק שלהן. בית המשפט שוכנע כי גם תכני הטקסטים שייכים לתובעות והן אלו שהכתיבו אותם למעצבת. 
  
הוראת סעיף 35(א) לחוק קובעת כי: "ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר במפורש או במשתמע". מכאן וכל עוד לא הוכח אחרת, זכות היוצרים שמורה ליוצר ובענייננו לצלם ולמעצבת, אלא אם הוסכם אחרת במפורש או במשתמע.
 
בית המשפט פסק כי נחה דעתו כי מתקיימת בעניינינו הוראת הסיפא לסעיף 35 לחוק. 
שני היוצרים – הצלם והמעצבת מאשרים בחקירתם כי העבירו את זכות היוצרים לתובעות, אף אם הדבר לא סוכם בכתב. ממועד הקמת אתר התובעות ועד בכלל, לא עלתה מאת הצלם והמעצבת כל טענה בדבר הפרת זכות יוצרים. אין חולק כי התובעות נהגו מנהג בעלים בתמונות ובטקסטים ועשו בהם ובאתר שימוש בלתי מוגבל לחלוטין, שמעולם לא הועלתה לגביו כל טענה.
 

הצורך בהסכם בכתב לצורך העברת זכות יוצרים

נפסק כי אין ממש בטענת הנתבעים לפיה התובעות אינן בעלות זכויות יוצרים בהיעדר חוזה בכתב בינן לבין הצלם והמעצבת, בהתאם להוראת סעיף 37 (ג) לחוק המורה כי: "חוזה להעברת זכות יוצרים... טעון מסמך בכתב".  בית המשפט ציין כי דרישה זו אינה קונסטיטוטיבית אלא ראייתית גרידא (ר' רע"א 8626/13 יוסף טאובר (תבור) נ' ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ [פורסם בנבו] (5.5.14)). הצלם אישר בחקירתו כי ידוע לו שיש צורך בעריכת חוזה לשם העברת זכות היוצרים, אך לא מצא צורך לחתום על חוזה. המעצבת אישרה בחקירתה כי הזכויות: "...נמצאות בתוך החברה".
 

הפרת זכות היוצרים בתמונות ובטקסטים

נפסק כי הנתבעים העתיקו דפים מאתר התובעות לאתר הנתבעים ולמצער בכך הפרו את זכות היוצרים שלהן בתמונות ובטקסטים.
 
הוראת סעיף 11 לחוק קובעת מהי זכות יוצרים ואילו פעולות בלעדיות ביצירה נתונות למחזיק בה:
"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה: (1) העתקה כאמור בסעיף 12 – לגבי כל סוגי היצירות; (2) פרסום – לגבי יצירה שלא פורסמה; (3) ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13 – לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט; (4) שידור כאמור בסעיף 14 – לגבי כל סוגי היצירות; (5) העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15 – לגבי כל סוגי היצירות; (6) עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור – לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית ויצירה מוסיקלית; (7) השכרה כאמור בסעיף 17 – לגבי תקליט, יצירה קולנועית ותוכנת מחשב". 
 
הוראת סעיף 47 לחוק קובעת כי:
"העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'". 
 
ביצוע אחת מן הפעולות המנויות בסעיף 11 לחוק, כגון העתקה, מהווה הפרה של זכות יוצרים המנוגדת לחוק. אין חולק כי התובעות לא הרשו לנתבעים להעתיק דפים מאתר התובעות, או להציגם באתר הנתבעים והנתבעים לא טוענים כי ביקשו את רשותן.
 
לכתב התביעה צורפו חמישה נספחים, הכוללים צילומי דפים מאתר התובעות, המכילים פרסום של המוצרים הן באמצעות תמונת המוצר והן באמצעות טקסט נלווה. בנוסף, צורפו צילומי דפי אתר הנתבעים שהועתקו מאתר התובעות כטענתה. 
 
אומנם, לא בכל המוצרים המוצגים באתר הנתבעים הופיעו תמונות וטקסטים, אולם התמונות שהופיעו זהות לתמונות שבאתר התובעות וכך גם ביחס לטקסטים, כאשר בחלק מהם הוסיפו הנתבעים פסקאות קצרות. בהשוואת התמונות והטקסטים המופיעים בשני האתרים, התרשמתי מזהות מוחלטת, באופן השולל אפשרות לדמיון מקרי ומלמד על העתקה. 
 
כך גם בנוגע לטקסטים, לא הוצגה ראיה מהימנה לפיה הם הועתקו מאתרים אחרים ולא מאתר התובעות. 
 
בנסיבות אלו, שוכנע בית המשפט כי הנתבעים העתיקו את התמונות והטקסטים מאתר התובעות. כהבהרת התובעות בסיכומיהן, שם מרוכזים כל החומרים התומכים בשיווק המוצרים ולא ברור מה להם לנתבעים לחפש את התמונות והטקסטים באתרים אחרים. הנתבעים גם לא טענו למסירת עבודות צילום המוצרים שבאתר הנתבעים לידי צלם.  
 

מפר תמים

בית המשפט דחה טענה נוספת של הנתבעים שעלתה לראשונה בסיכומיהם, לפיה לא ידעו ולא יכולים היו לדעת כי קיימות זכויות יוצרים בתמונות ובטקסטים שבהם השתמשו, זאת בהתאם להוראת סעיף 58 לחוק הקובעת: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה". הנתבעים פרסמו את המוצרים באתר שהקימו באמצעות תמונות וטקסטים שהועתקו, ללא כל הידרשות להשקעה ומקוריות. התובעות הוכיחו כי בכל דף באתר התובעות נרשם בתחתיתו  All Rights Reserved Pharma Cosmetics Ltd, כך שלא נמצא דבר, לבד מהיתממות, בטענת הנתבעים בהקשר זה. נפסק כי דבר לא מנע את הנתבעים מלפעול בדרך מקובלת ולפנות לתובעות לשם בירור וקבלת רשותן טרם העתקת דפים לאתר הנתבעים. 
 

שימוש אגבי

טענה נוספת אותה דחה בית המשפט, שעלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים, הנה כי השימוש שנעשה מטעמם בתמונות ובטקסטים הנו שימוש אגבי, מכוח הוראת סעיף 22 לחוק. 
 
בבחינת הגדרת המונח "שימוש אגבי" כבר נקבע כי: 
"... כאשר המטרה היא להציג את התמונה כמתארת אירוע שהתרחש בעבר, אין בה כדי להוות שימוש אגבי ... אין מדובר בתמונה המופיעה בכתבה באופן חלקי או ששימשה רק לכתבה גרידא, אלא התמונה עמדה במוקד הכתבה והיוותה חלק משמעותי מתוכנה" (ר' ת"א (ביש"א) 4384-12-13 אפרים שריר נ' "טלטל ערוצי תקשוב בע"מ" [פורסם בנבו] (28/09/14)). 
 
התמונות והטקסטים היו העיקר באתר הנתבעים. פרסומם הביא להזמנת המוצרים על ידי לקוחות ולא היה כל דבר אגבי בשימוש בהם. אם תמונות אלו פורסמו באתר הנתבעים בדרך אגבית, לא ברור מה היה השימוש העיקרי שעשו הנתבעים באתרם. 
 

פיצויי בגין הפרת זכות יוצרים

בכתב התביעה, עתרו התובעות לפיצוי על מלוא הנזקים שנגרמו להם בפועל, שהוערכו לצרכי אגרה בסכום של 200,000 ₪. לחילופין, עתרו לפיצוי ללא הוכחת נזק. 
 
הוראת סעיף 56 לחוק מאפשרת לבית המשפט פסיקת פיצויים סטטוטוריים בהתאם לשיקול דעתו וקובעת, כך: 
"(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב)בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
"(1) היקף ההפרה; 
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע.
(ג) לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת".
 
כבר נקבע בהקשר זה, כי:
 
"... המחוקק הכיר בצורך כי פסיקת הפיצוי במקרה של הפרת זכות יוצרים תגלם גם אלמנט הרתעתי, על מנת שלא יקל המפר ראש במעשי ההפרה, ועל מנת שיהיה בפיצוי שייפסק נגדו עקב מעשי הפרה- משום הרתעה מספקת בכדי שמעשים אלו לא יישנו ... עם זאת, ברי שהפיצוי אמור לשקף גם אומדן של הנזק המשוער שנגרם לתובע ... היינו, בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי ישקול בית המשפט, בין היתר, את עוצמת ההפרה, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר. כאשר ההפרה הייתה ממושכת והניבה למפר רווחים למכביר, או כאשר המפר פועל בחוסר תום לב, יטו בית המשפט לפסוק פיצויים בסכום המרבי..." (ר' ת"א (י-ם) 36461-12-11  לעיל)). 
 
לעניין הנזק הממשי שנגרם לתובעות – נפסק כי למעט טענה בדבר נזקים, לא הוכיחו התובעות באלו נזקים מדובר. נטען גם להשקעת מאמצים וכספים ניכרים בהקמת אתר התובעות, ללא תימוכין בראיות. 
 
לעניין היקף הרווח שהפיקו הנתבעים, נפסק כי מי מהצדדים לא הציג ראיה אובייקטיבית בנושא ונותרו תהיות לגבי היקף המכירות החודשי של אתר הנתבעים האם 200 ₪ או מעבר לכך.
 
לעניין משך הזמן, הוכח כי המדובר בהפרה ארוכת טווח. התביעה הוגשה בחודש אפריל 2013 כאשר הנתבעת רכשה לראשונה מוצרים מאת התובעות בחודש ינואר 2013. אף לאחר שדקל שוחח אישית עם הנתבע, לא נרתעו הנתבעים מלהמשיך ולהפעיל את אתרם עד לסוף שנת 2014. רק לאחר הגשת התביעה, סגרו הנתבעים את האתר. 
 
אשר להיקף ההפרה וחומרתה, נפסק כי המדובר בהפרה משמעותית. הוכח כי חלקים מרכזיים וחשובים באתר התובעות הועתקו, במספר לא מבוטל. 
 

מספר ההפרות

השאלה שנותרה, כהוראת סעיף 56 (ג) לחוק, האם יש לראות בהפרה כ-"מסכת אחת של מעשים", או שכל הפרה הנה עצמאית וייחודית. בסיכומיהן, טענו התובעות להעתקת 39 תמונות ו 26 טקסטים, בית המשפט לא ראה לנכון לפסוק לתובעות פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לפירוט זה.
 
כידוע: 
"... נקבע כי ניתן לראות סדרת הפרות כהפרה אחת, או כמספר הפרות נפרדות, לצורך מתן פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בין היתר, יישמה הפסיקה את "מבחן הזכות שנפגעה", "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" ועוד ....." (ר' ע"א 1007/10 כהן נ' מדינה [פורסם בנבו]  (17.2.13)).
 
וכן:
"ה"הפרה", אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על-ידי הנתבע, ואין זה משנה, מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (ר' ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 267 (1992)).
 
בעניין דומה, בו הועתקו שלושה עמודים של אתר אינטרנט השייך לחברה להשכרת רכב,  נקבע כי:
"... שלוש ההעתקות מהוות חלקים מאותה יצירה ופורסמו בבת אחת במקום אחד, אתר הנתבעת. על כן יש לראות בהפרות אלו כהפרה אחת המזכה בפיצוי סטאטוטורי אחד.." (ר' תא (פ"ת) 9864-07-08 דורנט (1991) ישראל בע"מ נ' אמפא קפיטל קאר ליס בע"מ [פורסם בנבו] (26.12.13)).
 
בהערכת זכות התובעות שנפגעה, ביקש בית המשפט להתחשב, מצד אחד, בסוג ההפרה – העתקת הנתבעים את התמונות והטקסטים מאתר התובעות לאתר הנתבעים. לעניין זה, לא ניתן לשלול את בחינת כל ההפרות כמסכת עובדתית אחת, נוכח שהמדובר באתר אחד של הנתבעים המהווה יצירה אחת, בו רוכזו כל ההעתקות ודומה כי אין הבדל ממשי אם נעשו בפעם אחת או במספר פעמים. מצד שני, ביקש בית המשפט להתחשב בהפרדה אפשרית בין היצירות השונות, כך שהעתקתן לא תחשב כהפרה אחת. 
 
בית המשפט פסק כי יפה לעניין זה הפניית התובעות בסיכומיהן, לפיה:
 "... הפרות של אותה זכות יוצרים ביצירות שונות לא תיחשבנה כהפרה אחת (גם אם כל ההפרות נעשו באירוע אחד או בפרסום אחד), אלא כהפרות אחדות שמספרן הוא כמספר היצירות שהזכויות בהן הופרו. מסקנה זו מתחייבת לטעמי מהגיון הדברים ומהתכלית ההרתעתית של הסעיף והחוק, שהיא להגן על זכויות היוצרים, לקדם את היצירה המקורית ולצמצם ככל הניתן את כמות ההפרות. כל אחד מהתצלומים הנדונים הוא בחזקת יצירה מקורית ועצמאית, שחיבורה חייב השקעה של זמן, מאמץ, כשרון ומקוריות, ולפיכך יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של הזכויות בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי" (ר' תא (י-ם) 3560/09 ראובני נ' מפה - מיפוי והוצאה לאור בע"מ [פורסם בנבו] (6.1.11)). 
 
כך גם בת"א (י-ם) 36461-12-11 הנ"ל. שם, נמצא כי המדובר במספר הפרות שונות ובזו הלשון:
"... המבחן השולט לצורך הקביעה האם עסקינן בהפרה אחת או במספר הפרות הינו מבחן הזכות שנפגעה. לפי מבחן זה, יש לראות בהפרה של זכויות יוצרים שונות כהפרות עצמאיות ונפרדות ... במקרה שלפני הוכח, לטעמי, כי מספר ההפרות הינו כמספר התמונות והתכנים. היצירות לא מהוות "מסכת אחת של מעשים", שכן בכל אחת מהתמונות ובכל אחד מהתכנים הושקעה השקעה נפרדת של זמן, מאמץ, כשרון ומקוריות, ולפיכך יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של הזכויות בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי". 
 
בית המשפט לא התרשם כי הוכח שמספר ההפרות אותו יש לייחס לנתבעים הנו כמספר התמונות והטקסטים המופיע בסיכומי התובעות וכדי הצדקה לפסיקת פיצוי נפרד ועצמאי בגין כל יצירה שהועתקה. נפסק כי אכן, הוכח שבכל אחת מהיצירות הושקעו משאבים ומקוריות נפרדים, אך אין בכך די. קיים קושי להחריג את ההפרה הנטענת ביחס לכל יצירה  מהגדרתה כמרכיב בודד במסגרת כוללת של הפרה שבה מספר אירועים מפרים, שאינו  נתפס, כשלעצמו, כהפרה "נבדלת". בית המשפט התרשם כי נכון יהיה להתייחס להתנהלות הנתבעים כאל הפרה עצמאית, מלאה ונפרדת של זכות יוצרים (ר' ע"א 1007/10 הנ"ל).
 
נפסק כי הפניית התובעות בסיכומיהן להעתקת 39 תמונות ו-26 טקסטים, נועדה להמחיש את היקף ההפרה. הגשת עתירה לפסיקת פיצוי סטטוטורי, כמשל נפרד בגין כל הפרה, הייתה מוציאה את התביעה מתחום סמכותו של בית משפט זה. 
 

היבט ההרתעתי בפסיקת פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

בית המשפט ביקש גם להתחשב בהיבט ההרתעתי של פסיקת הפיצויים, על מנת שמעשים דומים לא ישנו. בית המשפט התייחס אף לטיב היחסים שבין הצדדים - ספק ומזמין של המוצרים, להעדר משלוח מכתב התראה לנתבעים וכן למאפייני פעילות הנתבעים, על ציפיית התובעות, שהתבדתה, כי הנתבעת נקשרת איתן לשם רכישת המוצרים ללקוחותיה לנוכח עיסוקה כקוסמטיקאית. 
בית המשפט לא התרשם כי התנהלות הנתבעים כלפי התובעות נגועה בזדון. נפסק כי קיים קושי לייחס משקל ראייתי רב לטענות התובעות כי הוסתרה ממנה פעילות הנתבעים, שעה שהפלטפורמה לאותה פעילות היא רשת האינטרנט.
 
לאור כל אלו, נפסק כי יש לחייב הנתבעים, ביחד ולחוד, בפיצוי התובעות בסכום כולל  של 65,000 ₪.
  

2 ביוני, 2016,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בספרות משפטית

הפרת זכויות יוצרים בספרות משפטית
תביעה שהוגשה על ידי חברת אוצר המשפט הוצאה לאור בע"מ כנגד שושנה גנון. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחדרה, בפני השופט אמיר סלאמה. ביום 18.4.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית ע"ס 100,000 ₪, בטענה להפרת זכות יוצרים. הצדדים הם מתחרים העוסקים בשיווק והפצה של ספרות משפטית. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת היא בעלת זכות יוצרים בספר הנקרא "פירוק שיתוף במקרקעין בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני". לטענת התובעת הנתבעת מכרה עותק מפר ומזויף של הספר אשר נכרך בכריכה רכה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. הנתבעת חויבה לשלם לתובעת סכום של 7,500 ₪. כמו כן, חייב בית המשפט את הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪ ובנוסף, הוצאות משפט בסך 2,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

קיומה של יצירה מוגנת

סעיף 4 לחוק קובע כדלקמן:
(א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה:
(1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;
..
(ב) לעניין סעיף קטן (א), מקוריות של לקט היא המקוריות בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים שבו."
 
במקרה דנן נפסק כי הספר מושא ההליך הוא בבחינת יצירה שלתובעת יש זכות יוצרים בה, בהתאם להגדרת סעיף 4 לחוק.
מחומר הראיות עולה, כי התובעת עוסקת בחיבור ושיווק של ספרות משפטית. הוכח, כי במסגרת עיסוק זה, חיברה עורכת הדין איריס מרקוס, המועסקת אצל התובעת, את הספר מושא התביעה, וזאת כעולה מעדותה של עו"ד מרקוס בפניי. 
מדובר בספר העונה על הגדרת יצירה מוגנת לפי סעיף 4 לחוק. הספר עוסק בתחום משפטי של פירוק ושיתוף במקרקעין בבתי משפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבני, והוא מורכב ממספר פרקים בהתאם לנושאים שונים, כאשר בכל פרק יש ניתוח של נושא הפרק, וזאת בהסתמך על פסקי דין שונים המוזכרים בכל פרק.  מדובר בהחלט ביצירה מקורית, ולא סתם בציטוט מתוך פסקי דין כפי שניסתה הנתבעת לטעון בעדותה. המחברת מנתחת סוגיות שונות, משווה בין פסיקה ומנתחת את הפסיקה, וגם מסיקה מסקנות ביחס למצב המשפטי בכל סוגיה בה דנים בפרקים השונים, כך שמדובר בהחלט ביצירה מקורית אשר יכולה לחסות תחת הגנת חוק זכויות יוצרים. 
 

האם הוכח שזכות התובעת בספר הופרה?

בבסיס התביעה עומד הספר, אשר נמכר לעו"ד מרקוזה, ואשר לטענת התובעת מבטא הפרה של זכויותיה בספר. הספר נושא את אותה כותרת בדיוק של הספר מושא התביעה. הספר מכיל בדיוק את אותו מלל של הספר מושא התביעה; את אותו מספר עמודים; את אותם פרקים בהתאם לסדרם; ובאופן כללי ניתן לומר כי תוכנו זהה לחלוטין לתוכן הספר שחובר ע"י עו"ד איריס מרקוס. ההבדל המרכזי הנטען הוא שהספר המפר הופץ בכריכה רכה.
 
לטענת התובעת, הספר לא יוצר על ידה, כאשר לטענתה היא מעולם לא ייצרה או שיווקה את הספר בכריכה רכה, אלא תמיד באוגדן מהודר. מנגד טוענת הנתבעת, כי לא הוכח שהספר מהווה עותק מפר ("עותק מזויף"), ולא ניתן לשלול את האפשרות שהספק יוצר על ידי התובעת עצמה. 
 
נפסק כי חומר הראיות מוכיח שהספר הוא עותק מפר, שלא יוצר על ידי התובעת.
 
בית המשפט קיבל את עדויות התובעת כי מעולם לא ייצרה את הכותר הנ"ל בכריכה רכה, אלא רק באוגדן מהודר. מאידך, נפסק כי לא הובאה כל אינדיקציה ממשית לכך שהתובעת ייצרה את הספר האמור בכריכה רכה.
 

האם הוכח שהנתבעת הפרה את זכויותיה של התובעת?

לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את זכותה בספר לפי סעיפים 12 ו- 48 לחוק זכות יוצרים.
נפסק כי התובעת לא הוכיחה שהנתבעת העתיקה את הספר. מאידך, הוכח במידה הנדרשת, כי הנתבעת הפרה באופן עקיף את זכויותיה של התובעת בספר, ע"י מכירתו לאחר.
 

לא הוכחה העתקה של הספר בידי הנתבעת

סעיף 12 לחוק קובע כדלקמן:
"העתקה של יצירה היא עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית, לרבות – 
(1) אחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או בכל אמצעי טכנולוגי אחר; 
(2) עשיית עותק תלת-ממדי של יצירה דו ממדית;
(3) עשיית עותק דו ממדי של יצירה תלת ממדית;
(4) העתק 
להפרה של זכות לפי סעיף זה ניתן לקרוא "הפרה ישירה".
 
נפסק כי חומר הראיות אינו מוכיח שהנתבעת זייפה ו/או ייצרה את הספר ועל כן אין בסיס ראייתי בכדי לקבוע, כי הנתבעת היא זו שזייפה וייצרה את הספר ת/2, וכל שכן לא הוכח, כי הנתבעת הפרה את זכויות התובעת מכוח סעיף 12 לחוק.
 

הוכחה הפרה עקיפה מצד הנתבעת ע"י מכירה חד פעמית של הספר

סעיף 48 לחוק, הנושא את הכותרת "הפרה עקיפה של זכות יוצרים", קובע כדלקמן:
"העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר:
(1) מכירה או השכרה, לרבות הצעה או העמדה למכירה או להשכרה;
(2) החזרה למטרה עסקית;
(3) הפצה בהיקף מסחרי;
(4) הצדה לציבור בדרך מסחרית;
(5) ייבוא לישראל שלא לשימוש עצמי כהגדרתו בסעיף 129 לפקודת המכס."
 
הפרה של זכות יוצרים לפי סעיף זה, כוללת בחובה שני יסודות (בהשאלה מהדין הפלילי) – "יסוד עובדתי" המתבטא בביצוע אחד מהפעולות המנויות בסעיף בעותק מפר; ו- "יסוד נפשי" המתבטא בכך שמבצע הפעולה ידע, או היה עליו לדעת, כי העותק הוא עותק מפר.
 
באשר ליסוד הנפשי, הרי שלהבדיל מהמצב המשפטי שהיה קיים ערב חקיקת החוק הנוכחי, בו נדרשה ידיעה בפועל של המפר בדבר היות העותק עותק מפר, חוק זכות היוצרים הנוכחי מסתפק בידיעה בכוח, לאו דווקא בפועל, מצד המפר, אשר יכולה לבוא לידי ביטוי בעצימת עיניים. הואיל והיסוד הנפשי של ידיעה (בין אם ידיעה בפועל ובין אם ידיעה בכוח), הוא חלק ממרכיבי ההפרה כהגדרתה בסעיף 48 לחוק, על הטוען לקיומה של הפרה לפי סעיף זה, מוטל הנטל להוכחתה.
 
לעניין זה פסק בית המשפט כי העובדה שהנתבעת העלתה למן ההתחלה גרסה עמומה ביחס לנסיבות בהן הגיע לרשותה הספר שנמכר בסופו של יום על ידה לעו"ד מרקוזה; העובדה שהיא בחרה להעלות גרסה המבוססת במהותה על טיעונים עובדתיים חלופיים; העובדה שהיא לא סיפקה ראיות כלשהן לנסיבות בהן רכשה את הספר; והרושם הלא חיובי שהותירה במהלך עדותה; מובילים למסקנה, ולפיה הנתבעת ידעה, ולמצער עצמה עיניה מלדעת, כי היא מוכרת לעו"ד מרקוזה עותק מפר של ספר שהזכויות בו שייכות לתובעת. בכך מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 48 לחוק.
 

הגנת מפר תמים

אף שבא כוח הנתבעת השתמשה בסיכומיה בטרמינולוגיה של רכישת הספר בידי הנתבעת בתום לב, הנתבעת לא טענה בכתב ההגנה לתחולתו של סעיף 58 לחוק, המקנה הגנה לאדם הנחשב "מפר תמים". 
כך או אחרת, גם אם הנתבעת היתה טוענת להגנה מכוח סעיף זה (כאשר הנטל להוכחת התקיימות התנאי מוטלת עליה), לא היה מקום לקבל את טענתה, שכן קשה להלום שהנתבעת, אשר עוסקת במכירה ו/או שיווק של ספרות משפטית משך שנים רבות, לא ידעה ו/או לא היה עליה לדעת, כי קיימת זכות יוצרים בספר הנדון.
 

שיעור הפיצויים

סעיף 56 לחוק קובע פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסכום של 100,000 ₪ והתובעת ביקשה לפצותה בסכום זה. 
 
נפסק כי לא בכל מקרה של הפרה המזכה בפיצוי, זכאי בעל זכות היוצרים  למלוא הפיצוי הקבוע בסעיף 56 לחוק, כאשר בעניין זה יש לשקול מספר שיקולים, לרבות מהות ההפרה, היקפה, התמשכותה, ומידת פגיעתה בבעל הזכויות.
 
במקרה דנן, ההפרה שהוכחה מתבטאת במקרה אחד בו מכרה הנתבעת עותק אחד של הספר לעו"ד מרקוזה, ככל הנראה, בכמה מאות שקלים. בהקשר זה יש לציין, כי מחירו של הספר המשווק על ידי התובעת עומד על 398 ₪. יודגש, כי לא הוכח מקרה אחר של מכירת הספר בידי הנתבעת מלבד המקרה הנוגע לעו"ד מרקוזה, ולא הוכח, כי הנתבעת רכשה מצדדים שלישיים כלשהם עותקים מלבד הספר, ו/או שהיא החזיקה במספר יחידות של העותק המפר.
 
באשר למהות ההפרה, הרי שכאמור לא הוכח שהנתבעת היא זו שזייפה את הספר ו/או ייצרה אותו אלא הוכח שהיא רכשה את הספר מצד שלישי ומכרה אותו לאחר. נוסף לכך, לא הוכח שההפרה של הנתבעת גרמה נזק ממשי לתובעת. בהקשר זה, התובעת לא הוכיחה, כי הפרה של הנתבעת גרמה לפגיעה במכירות הספר או לירידה בהיקף מכירתו, כאשר העדה מטעם התובעת אשר אחראית על שיווק הספרים, לא ידעה לספק בעדותה מספרים אודות היקפי המכירה של הספר לפני ההפרה הנטענת ולאחריה, וכל שידעה לומר הוא, שבסופו של דבר הספר נמכר בכמה מאות עותקים. 
 
בית המשפט פסק כי מבלי להמעיט בחומרת הפרת זכות התובעת, מדובר במקרה דנן בהפרה הנמצאת על הסקאלה הפחות חמורה מבחינת ספקטרום ההפרות האפשריות, שהתבטאה ברכישת עותק מפר אחד מצד שלישי ומכירתו לאחר, כאשר מדובר בהיקף הפרה נמוך, אשר התבטא באירוע אחד שהוכח, של מכירת הספר לאחר, והכל כאשר אין הוכחה שהפרה זו גרמה לתובעת נזק של ממש. 
 
בסיכומו של דבר, העריך בית המשפט את הפיצוי הראוי במקרה זה בסכום של 7,500 ₪. 
 

10 בינואר, 2016,

0 תגובות

זכויות יוצרים בהרצאות והפרתן במסגרת ספר

זכויות יוצרים בהרצאות והפרתן במסגרת ספר
תביעה שהוגשה על ידי שרון רון (שטיבלמן) כנגד אלה שונייה, חברת אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ וחברת משכל הוצאה לאור והפצה בע"מ (במסגרת ההליך הוגשה גם תביעה שכנגד והודעת צד ג'). התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ענת ברון. ביום 27.10.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תובענה שעניינה בטענת התובע, כי הינו הבעלים של זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירה מקורית שחיבר – המורכבת מדפי מידע, דפי תרגול והרצאות בתחום הנומרולוגיה שאותן העביר במסגרת קורסים שהנחה ואשר תועדו וקובעו במחברות תלמידיו; וכן בטענתו כי הנתבעות הפרו את זכויות התובע ביצירתו האמורה בכך שהוציאו לאור ספרים מאת הנתבעת 1, אלה שונייה – גם היא מומחית בנומרולוגיה ושהתובע טוען שהייתה תלמידתו – שבהם נעשה שימוש בקטעים משמעותיים מיצירת התובע, בלא רשותו ומבלי לייחס לו את היצירה. כמו כן מייחס התובע לנתבעת שימוש מפר ביצירתו בקורסים שהיא מלמדת.
 
כשנה לאחר הגשת כתב התביעה הראשון וכחודש לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, הגישה הנתבעת תביעה שכנגד התובע, לפיה התהפכו היוצרות, משנטען על ידה שהתובע הוא שהעתיק קטעים מספריה של הנתבעת; וכי התובע הגיש את התביעה נגדה כדי להקדים ולתבוע בגין הפרת זכויותיו, כביכול, בטרם ייתבע בעצמו על הפרת זכויות הנתבעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נגד הנתבעות 1 ו-2 מתקבלת, במובן זה שבית המשפט חייב אותן בתשלום פיצויים לתובע בסך של 60,000 ש"ח. 
עוד אני חייב בית המשפט את הנתבעות 1 ו-2 בתשלום הוצאות לתובע בסך של 25,000 ש"ח. 
כן מתקבלת ההודעה לצד שלישי שהגישה הנתבעת 2 נגד הנתבעת 1, ולפיכך הנתבעת 1 תשפה את הנתבעת 2 בגין כל סכום שבו תישא הנתבעת 2 מכוח פסק דין זה. בנוסף, תישא הנתבעת 1 בתשלום הוצאות לנתבעת 2 בסך של 15,000 ש"ח.
כאמור לעיל, התביעה נגד הנתבעת 3 נדחתה בהסכמה שבינה לבין התובע. 
כן נדחית התביעה שכנגד, כאשר צוין כי דחייתה של התביעה שכנגד נלקחה בחשבון בפסיקת ההוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

הרצאה כיצירה מוגנת

החוק החדש קובע, בסעיף 4(א)(1), מהן היצירות שהן נושא לזכות יוצרים: "יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי".
"יצירה ספרותית" מוגדרת בסעיף 1 לחוק החדש: "יצירה ספרותית – לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב".
 
הרצאה, אם כן, הוכרה בחוק זה כיצירה הראויה להגנה. כך, במידה שמדובר ביצירה מקורית המקובעת בדרך כלשהי.
גם בפסיקה שקדמה לחוק החדש (פסק הדין בעניין אסף יעקב התבסס על הדין הקודם, ובשעתו החוק החדש היה קיים רק כתזכיר חוק זכות יוצרים, התשס"ד-2003), הוכרה ההרצאה כמושא מתאים להגנה. זאת, בכפוף לעמידתה בתנאי הדין להקניית זכות יוצרים – הרי הם תנאי המקוריות והקיבוע.
 

מקוריות

תנאי הסף הראשון להכרה ביצירה כראויה להגנה הוא דרישת המקוריות. הביטוי "יצירה מקורית" אינו מוגדר בחוק, אך משמעותו נדונה ונקבעה בפסקי דין רבים על פי הדין הקודם; וגם לאחר כניסת החוק החדש לתוקפו חזרו וקבעו בתי המשפט כי ההלכות שקדמו לו ימשיכו להנחות את בתי המשפט בעתיד.
 
שאלת המקוריות נבחנת בשני אופנים: 
ראשית, מהבחינה העובדתית, נדרש שמקור היצירה יהא ביוצרה; ובלשון בית המשפט העליון בע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 346 (1985): "כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה.". 
 
שנית, מהבחינה הנורמטיבית, העלו בתי המשפט דרישה נוספת: שיצירה תגלם מידה כלשהי של יצירתיות, או של משאב אנושי אחר, רוחני-אינטלקטואלי, השקול ליצירתיות. 
 
בנוגע למקוריותה של הרצאה בקורס, בוודאי בקורס בסיסי כבענייננו, נבחנת השאלה אם הושקעה מחשבה יצירתית בהרכבת ההרצאה, בבחירת החומרים, הדוגמאות וכיוצא באלה. ניתן בעניין זה לשוב ולהשוות לעניין אסף יעקב, שם נקבע כי אמנם ההרצאות התבססו ברובן על ידע ורעיונות שבנחלת הכלל, אך עצם "ליקוטם, סידורם, עריכתם והפשטתם מהווה ביטוי מקורי שהינו, כשלעצמו, מושא להגנת זכות יוצרים" (עניין אסף יעקב, בפסקה 21). 
 
לצורך הוכחת המקוריות התובע הציג מחברות של עדים שלמדו אצלו. לעניין זה פסק בית המשפט כי לאחר עיון מדוקדק במחברות שהוצגו ובהיעדר ראיה לסתור, נפסק כי יצירת התובע עומדת בתנאי המקוריות – הן בסדר הבאת הדברים, הן ביישום באמצעות הדוגמאות שבהן עשה התובע שימוש בשיעוריו והן בניסוח שבו בחר להעביר את החומר. אלה על פניהם יחודיים ונושאים חותם אישי, ולא הוכח כי הועתקו ממקור אחר כלשהו.
 

קיבוע

דרישת הקיבוע לא נזכרה במפורש בדין הקודם, כפי שהיא מופיעה בחוק החדש. באשר לקיבוע של הרצאה, עולה השאלה מהי הדרך שבה נדרשת ההרצאה להיות מקובעת, ולשם איזו תכלית. 
 
בטרם חוקק החוק החדש, נחשבה דרישת הקיבוע כדרך פרקטית להוכחת היצירה שנועדה לחפות על היעדר הדרישה לרישום פורמלי:
"בבסיס דרישת הקיבוע מונח יסוד פרקטי מובהק: בהיעדר דרישה לרישום פורמלי של זכות יוצרים (בשונה מן ההסדר הנוהג לגבי פטנטים), מאפשרת דרישת הקיבוע להבטיח ודאות באשר למהות היצירה המוגנת ולהיווכח בנקל בעצם קיומה." (ע"א 2173/94 ערוצי זהב ושות' נ' Tele Event Ltd., פ"ד נח(5) 529, 547 (2001))
 
בעניין אסף יעקב, שקדם לחוק החדש, הציג המרצה ראיות לקיבוע ההרצאה בשלושה אופנים: במצגות שהציג בפני הכיתה, בסיכומים שערך לפני השיעורים ושעליהן התבססו הרצאותיו, וכן במחברות התלמידים שסיכמו את ההרצאות. ואכן, העמדה המקובלת היא כי יש להכיר בהרצאה כיצירה הראויה להגנה, אף אם היא נישאת בעל פה ואינה מוקראת מדפים כתובים, וזאת אם דרישת הקיבוע מתמלאת באחת משתי דרכים חלופיות: ברשימות שהמרצה הכין לקראת ההרצאה; או בסיכומי התלמידים-המאזינים, שמקבעים את ההרצאה – וברשות המרצה.
 
לעניין דרישת הקיבוע נפסק כי נפסק כי על סמך חומרי הלימוד של התובע, כפי שניתן להם ביטוי במחברות שהציגו תלמידיו – הן מחברתה של ליאת משנת 1993 והן המחברות של שרה ואלי מהקורס הספציפי שבו נכחה הנתבעת – ניתן לומר שהתובע הוכיח את קיבוע יצירתו.
 

הפרת זכויות ביצירה והוכחת העתקה

על פי סעיף 11 לחוק החדש, זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה מתוך רשימת הפעולות המופיעה שם, לרבות העתקה. הפרה של זכות היוצרים מוגדרת בסעיף 47 לחוק החדש כעשיית פעולה שהזכות הבלעדית לעשותה מסורה בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק לבעל זכות היוצרים, ובלא רשותו.
 
על דרך הוכחת ההעתקה עמד בית המשפט העליון עוד בע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970):
"ניתן להסיק, שבוצעה העתקה של היצירה המקורית, כאשר לנתבע הייתה גישה ליצירה המקורית, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח, שהוא פרי המקריות או של סיבה דומה, להוציא ההעתקה. 
הצטברות של נקודות דמיון מצביעה לכאורה על העתקה.
השאלה אם הדמיון בין היצירות מספיק לשם קביעה שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה, ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית בין היצירות, אלא לפי התרשמות השופט מהיצירות בכללותן."
 
לעניין הלכה ותיקה זו נאמר בע"א 10242/08 מוצפי נ' קבלי [פורסם בנבו] (10.10.2012), בפסקה 26 לפסק הדין, כי "הלכת אלמגור ביססה את מעמדה כהלכה נוהגת, לא נס ליחה, והיא עומדת בתוקפה עד עצם היום הזה". הלכה זו מוזכרת גם בעניין אסף יעקב, בפסקה 12 (להלן: עניין אלמגור).
 
לעניין הגישה של הנתבעת ליצירת התובע נפסק כי חרף הכחשות הנתבעת וחברתה גילה, ואף מבלי לקבוע מסמרות לעניין שימוש הנתבעת בטייפ להקלטת הרצאות התובע, חומר הראיות והעדויות מצביע בבירור על כך שלנתבעת הייתה היכרות מוקדמת עם התובע וכן גישה מלאה לחומרי הלימוד של התובע.
 
לעניין הדמיון בין היצירות נפסק כי קיים הבדל משמעותי בין היקף החומר שנטען שהועתק לבין היקף החומר הנמצא בספרי הנתבעת. טבלת ההשוואה שהציג התובע במסגרת תצהירו, המשווה בין קטעים בסיכומי הרצאותיו לבין קטעים מהספר הראשון של הנתבעת, נושאת כעשרים עמודים. לעומת זאת, הספר הראשון משתרע על פני 575 עמודים. התובע לא טען כי הספר הראשון בכללו מהווה העתקה של ההרצאות שהעביר, ואמנם עיון בספר מעלה כי זה עוסק בנושאים רבים שאף התובע לא טען שמתבססים על הרצאותיו. ואולם, לצורך הקביעה כי הנתבעת הפרה את זכויות התובע ביצירתו לא נדרש שהיצירה תהווה חלק ניכר מהספר אלא די בכך שהספר עושה שימוש בחלק מהותי מהיצירה המוגנת כדי שיהא בכך משום הפרת זכויות התובע ביצירתו.
 
כמו כן יש לציין כי בשונה מעניין אסף יעקב, התובע בענייננו לא הציג ראיות לכך שסדר הנושאים בספרה של הנתבעת דומה או הוכתב על ידי סדר ההרצאות והנושאים שנלמדו בקורס. טענותיו של התובע ביחס להפרה נסמכו בעיקרן על דמיון מילולי בין הקטעים השונים, בדגש על הדוגמאות שנבחרו, צירופי המספרים וכיוצא באלה. נפסק כי, אכן קיים דמיון, עד כדי זהות, בין קטעים שונים בספר לבין סיכומי ההרצאות של התלמידים שרה ואלי.
הנתבעת טענה שהסתמכה בעבודת המחקר שלה על מקורות רבים, בעיקרם זרים. אם אמנם היה מדובר בתרגום מספרות זרה או בהעתקה ממקור קודם אחר, שומה היה על הנתבעת להציג את המקור שממנו תורגם או נלקח הטקסט. הנתבעת לא עשתה כן, ונראה שלא בכדי; ומכל מקום לנוכח הדמיון הרב והיעדר ראיה לסתור, על פניו נראה כי עניין לנו בהעתקה.
 
על כן נפסק כי התובע יצר, בחומרי הלימוד שלו, יצירה מקורית הראויה להגנה.
 
בנוסף נפסק כי הנתבעת עשתה שימוש בדוגמאות ובקטעים מילוליים מתוך יצירתו של התובע, שעל פניהם מהווים חלק מהותי ממנה, בלא שקיבלה את רשותו והסכמתו – ובכך נמצאה מפרה את זכות היוצרים של התובע ביצירתו.
 

הזכות המוסרית והפרתה

בצד זכות היוצרים, עומדת ליוצר גם הזכות המוסרית – כי יצירתו תיוחס לו ("זכות ההורות"), בהיקף ובמידה הראויים באותו עניין; וכן שלא יוטל בה פגם או סילוף ("הזכות לשלמות היצירה") באופן שיהיה בו משום פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר – בהתאם להוראות סעיף 46 לחוק החדש, ולפניו הוראות סעיף 4א בחוק הקודם.
 
התובע טען להפרת זכותו המוסרית ביצירתו, בעיקר במובן של הזכות להורות – בכך שהנתבעת לא ייחסה לתובע את החלקים שהעתיקה מיצירתו. כמו כן נטען על ידי התובע, אם כי במידה פחותה, כי הנתבעת הפרה את זכותו המוסרית גם בדרך של סילוף ופגיעה בשלמות יצירתו. 
 
הנתבעת לא כללה בספריה כל התייחסות לתובע, על אף שעשתה שימוש בחומרי הלימוד שיצר. בכך אכן הפרה את זכותו המוסרית ל"הורות" על יצירתו. 
אשר לזכות לשלמות היצירה, בית המשפט לא מצא בטענות התובע משום ביסוס לקביעה כי הנתבעת סילפה או פגמה ביצירתו באופן שפגע בשמו או בכבודו. התובע לא התמקד בטענותיו כנגד הנתבעת בטענות לסילוף או פגיעה ביצירתו; ויותר מפעם, טען את ההיפך מכך – כי הנתבעת העתיקה את הקטעים ממש כפי שהועברו מהתובע לתלמידיו. משכך נמצא כי לא הוכח שהנתבעת פגעה בזכות התובע לשלמות יצירתו.
 

הגנת מפר תמים

הנתבעת העבירה את זכויות היוצרים בספריה לאסטרולוג וזו הוציאה לאור את ספריה, לפחות עד תחילת שנת 2010, אז התקשרו הנתבעת ואסטרולוג עם משכל. מכאן, לכאורה, שאסטרולוג הפרה אף היא את זכות היוצרים של התובע. ואולם, לדברי אלישע, מנהל אסטרולוג ומי שהיה בקשר עם הנתבעת, לא רק שלא ידע שספריה של הנתבעת מפרים את זכויות התובע ביצירתו, אלא שעובר להליכים בתובענה דנן כלל לא הכיר את שמו של התובע. לפיכך טוען אלישע כי גם אם אסטרולוג הפרה זכויות של התובע, הרי שעשתה כן כ"מפר תמים", ועל כן אין להטיל עליה אחריות בגין אותן הפרות.
 
סעיף 58 לחוק החדש קובע את חריג "המפר התמים" לחבות בגין הפרת זכות יוצרים: "מפר שלא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה". 
 
ועוד לענייננו, קובע סעיף 48 לחוק החדש, בהקשר של הפרה עקיפה של זכות יוצרים, כי מי שמוכר, מעמיד למכירה, או מפיץ בהיקף מסחרי עותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים – וזאת אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר. נוסח דומה מופיע גם בסעיף 51 לחוק החדש, בהתייחס להפרה עקיפה של הזכות המוסרית ביצירה.
 
נטל ההוכחה בעניין "המפר התמים" רובץ על הנתבע המעלה טענה זו, וכפי שכבר נקבע בעבר – יקשה עליו להרימו. הוראות החוק בנוגע ל"מפר תמים" (סעיף 8 לחוק הקודם) יחולו "רק על אדם המפר זכות יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דוקא הוא בעל זכות היוצרים..." (ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 892 (1957); ע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט(6) 421, 431-430 (2005)). כוחם של דברים אלה יפה גם כיום, במשטר הנוהג תחת החוק החדש (ראו אפורי, בעמ' 463-461 והאסמכתאות שם).
 
המלומד גרינמן התייחס בספרו לטענת "מפר תמים" המועלית על ידי מוציא לאור, כגון אסטרולוג בענייננו: "מו"לים, מדפיסים וגופי תקשורת יתקשו במיוחד לטעון להפרה תמימה, שכן מתפקידם להיות ערים לזכויות יוצרים ביצירות". (גרינמן, כרך ב', בעמ' 805) ומסכם גרינמן, לעניין זה, בספרו: "נראה, שטענה בדבר הפרה תמימה עשויה להתקבל בנסיבות יוצאות דופן בלבד שבהן סביר להניח כי היצירה היא נחלת הכלל, כגון שהיא נחזית להיות יצירה ישנה מאוד שתקופת הגנתה חלפה מכבר.".
 
בענייננו, התובע פנה באמצעות עו"ד בלהוסקי לאסטרולוג ויידע אותה בדבר ההפרה הנטענת וזו בחרה שלא לחדול מהפצת העותקים המפרים ועל כן, נפסק כי טענת תום הלב לא תעמוד עוד להגנתה.
יתרה מכך, אסטרולוג מתמחה בהוצאה לאור בעיקר בתחומי המיסטיקה, תחום מצומצם יחסית. אלישע עצמו העיד כי הוא מכיר היטב את הספרות בתחום. לפיכך, כאשר הנתבעת פנתה אליו וביקשה להוציא לאור ספר ראשון פרי עטה בתחום הנומרולוגיה, והגישה לו טיוטה הנושאת למעלה מאלפיים עמודים – ניתן היה לצפות שיתעורר אצלו חשד, או לכל הפחות חשש, כי ייתכן שנכללו בטיוטה קטעים שיש בהם זכויות ליוצרים קודמים; ובעקבות זאת, כי הדברים ייבדקו על ידו כדבעי. משלא עשה כן, אין לומר כי אסטרולוג היא בגדר "מפר תמים" של זכויות התובע.
משכך, אסטרולוג נושאת גם היא באחריות להפרת זכויותיו של התובע ביצירתו. 
 

הסכם שיפוי

ואולם, כאמור, אסטרולוג הפנתה הודעת צד שלישי נגד הנתבעת שבה היא טוענת כי ככל שייקבע שאסטרולוג הפרה את זכויות התובע – על הנתבעת לשאת במלוא הפיצוי, וזאת מכוח התחייבויותיה בהסכם עם אסטרולוג משנת 2004. הנתבעת, מצידה, אינה מכחישה את תוכן ההסכם והתחייבויותיה מכוחו. עם זאת טוענת הנתבעת כי האחריות לבדיקת הנושא של זכויות יוצרים הייתה מוטלת, בראש ובראשונה, על אסטרולוג, שכן זהו לחם חוקה במסגרת עיסוקה בהוצאה לאור והפצת ספרים. ואמנם, כפי שצוין לעיל, לא בנקל תוסר האחריות ממי שעיסוקו בהעתקה, הפצה ושידור של יצירות, כדוגמת מוציאים לאור, מדפיסים וגופי תקשורת – אך זאת במישור שבינם לבין הבעלים בזכויות שהופרו ביצירה המקורית. וכך גם בענייננו, נדחו טענות אסטרולוג בנוגע להיותה "מפר תמים" של זכויות התובע. אלא שבמישור שבין אסטרולוג לנתבעת, ובמסגרת הקצאת הסיכונים שביניהן כפי שנקבעה בהסכם משנת 2004, נטלה הנתבעת מאסטרולוג את האחריות בנוגע להפרת זכויות יוצרים בספריה; ואף התחייבה לשפות את אסטרולוג בגין כל נזק שייגרם לה עקב הפרה כזו. 
 
לפיכך, בית המשפט קיבל את ההודעה לצד השלישי, ופסק כי הנתבעת היא שתישא בכל סכום שבו תחויב אסטרולוג בגין הפרת זכויותיו של התובע.
 

שיהוי בהגשת התביעה

הנתבעת העלתה טענה כי התובע השתהה כשש שנים מיום היוודע לו על הספר הראשון בשנת 2004 ועד שהגיש את תביעתו בשנת 2010 וטען בה להפרת זכויותיו. לטענת הנתבעת, בכך יצר התובע מצג של ויתור על זכות התביעה שלו וגרם לכך שהנתבעת הרעה את מצבה משהשקיעה משאבים רבים בהפקת ובהוצאת הספר השני.
 
נפסק כי אין לקבל את טענת הנתבעת בדבר שיהוי התובע בהגשת התביעה, שכן יסודותיה של עילת השיהוי אינם מתקיימים בענייננו. נפסק כי הנתבעת לא הוכיחה  שהתובע הציג בפניה מצג מטעה, או מצג אחר כלשהו בטרם פנה אליה באמצעות עו"ד בלהוסקי במכתבי ההתראה ששלחה. עד לאותו מועד לא נוצר כל קשר בין התובע לנתבעת, בוודאי שלא כזה שניתן לכנותו "מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו" (כאמור בהלכה שנקבעה בעניין פסק דין תלמוד תורה). יתרה מכך, התובע הבהיר כי כל שהועבר אליו בשנת 2004 (הועבר מתלמידתו מזל ולא ישירות מהנתבעת) היו דפים מתוך ספר באנגלית – ולא מתוך הספר הראשון של הנתבעת, שהוא העותק המפר את יצירתו. משכך נראה כי התובע לא ידע בשנת 2004 כי עומדת לו זכות תביעה ולא הונח כל יסוד לקבוע כי ויתר או יצר מצג של ויתור על זכותו זו.
 

פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים

התובע עותר לפיצויים סטטוטוריים, ללא הוכחת נזק, בשיעור של 100,000 ש"ח לכל הפרה (בהתאם לסעיף 56(א) לחוק החדש), וזאת בגין שלוש הפרות.
עם זאת יצוין כי התובע העמיד את סכום התביעה על סך של 100,000 ש"ח בלבד, וזאת לצרכי אגרה.
כפי שצוין לעיל, הוראות הדין שחלות על הפרת זכויות התובע באמצעות העתקת חומרי הלימוד שלו והוצאת הספר הראשון בשנת 2004, כמו גם על התרופות בגין הפרה זו, הן הוראות הדין הקודם, ובכללן הוראת סעיף 3א לפקודה שלפיה הפיצוי הסטטוטורי עמד על 10,000 – 20,000 ש"ח. 
עם זאת, בפני בית המשפט הוצגה מהדורת הספר הראשון משנת 2010, שהיא המהדורה השלישית לספר הראשון (המהדורה השנייה יצאה לאור בשנת 2008). המהדורות המאוחרות לספר הראשון יצאו לאור, אם כן, לאחר יום התחילה (25.5.2008), שממנו ואילך חלות הוראות החוק החדש, ובכללן הוראת סעיף 56(א) שלפיה רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח בגין כל הפרה. 
הוראות החוק החדש חלות גם לגבי ההפרות שבספר השני, שיצא לאור בשנת 2009. לפיכך, נקבע כי בקביעת סכום הפיצוי בגין הפרת זכויותיו של התובע יש לשקלל את סכומי הפיצוי הנמוכים יחסית שבדין הקודם, בגין ההפרות שבמהדורה הראשונה של הספר הראשון, עם סכומי הפיצוי הגבוהים יותר, האפשריים על פי הדין החדש, בגין ההפרות בספר השני ובמהדורות המאוחרות של הספר הראשון. 
שקלול זה, כמו גם קביעת שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכויות יוצרים, מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפניו. 
 
בנוגע לדין הקודם קבע בית המשפט כי בעת קביעת הפיצויים בגין הפרת זכות יוצרים יש להתחשב, בין היתר, בשיקולים הבאים: (א) עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; (ב) סוג היצירה; (ג) מידת אשמו של המפר; (ד) הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים (ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון אברהם ניניו, פ"ד מו(2) 254, 270 (1992) – להלן: עניין עזבון ניניו). הנחיות אלו מצאו את ביטוין בהוראות סעיף 56(ב) לחוק החדש:
"בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין היתר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע."
 
בענייננו מדובר בהפרה של זכות יוצרים, שראשיתה בהעתקת קטעים ודוגמאות מהרצאות התובע והחומרים שהעביר התובע לנתבעת במסגרת שיעורים, גם פרטיים, שלמדה; המשכה בפרסום ספרים של הנתבעת, במספר מהדורות, תוך שימוש בקטעים המועתקים – ספרים שהופצו במאות עותקים, על פי עדות אלישע, ושהנתבעת מקדמת את מכירותיהם במסגרת קורסים שהיא מעבירה; וסיומה בהתכחשות והתעלמות מופגנת של הנתבעת מהתובע וטענותיו בנוגע להפרת זכויותיו. הנתבעת אף סירבה להיפגש עם התובע וללבן את המחלוקת ביניהם כאשר הלה פנה אליה טרם הגשת התביעה, ובהיעדר שיתוף פעולה מצידה נאלץ התובע לפנות לבית המשפט. משכך בחרה הנתבעת לנהוג, יש ליתן משקל גם לשיקולי הרתעה שמטרתם למנוע ממנה, כמו גם ממפרים פוטנציאליים אחרים, מלבצע הפרות דומות בעתיד.
 
אשר לפגיעה בו, התובע העיד כי הרקע להגשת התביעה היה פניות חוזרות ונשנות מצד תלמידיו, שמסרו לו כי החומר שאותו הוא מלמד מופיע בספריה של הנתבעת. לטענת התובע, יש בכך כדי להמחיש שבהפרת זכויותיו פגעה הנתבעת בשמו הטוב, ובפרט בפני תלמידיו. באופן דומה טען התובע כי יש בהפרה משום רווח לנתבעת, אשר ספריה משמשים לה לקידומה בתחום עיסוקה. עם זאת, התובע לא תמך את טענותיו אלה בעדויות של תלמידיו, או בראיות אחרות, ומכאן שטענותיו אלה לא הוכחו. כמו כן יש לתת משקל משמעותי לכך שהקטעים מתוך יצירתו של התובע המופיעים בספרי הנתבעת אינם מהווים את עיקר יצירתה, מבחינה כמותית ומהותית, ונראה כי ספריה היו עומדים על תילם כספרים מקיפים בתחום הנומרולוגיה גם אלמלא נכללו בהם החלקים שהועתקו.
 
בנסיבות אלה ובשים לב לסכומי הפיצויים הסטטוטוריים שנקבעו בדין הקודם והחדש, כאמור, נפסק כי הפיצוי המגיע לתובע יועמד על סך של 40,000 ש"ח בגין הפרת זכויות היוצרים ביצירתו. 
 

פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

עוד עותר התובע לקבלת פיצוי סטטוטורי בסך דומה (100,000 ש"ח לכל הפרה) בגין הפרת זכותו המוסרית. כאמור, טענות התובע בנוגע להפרת זכותו המוסרית התמקדו בהיעדר ייחוס שמו ליצירתו, היינו פגיעה בזכותו להורות על יצירתו. אשר על כן, ובהתחשב גם כאן בסכומים שנקבעו בדין הקודם והחדש, העמיד בית המשפט את סכום הפיצוי בגין הפרת זכותו המוסרית של התובע על סך של 20,000 ש"ח. 
 

צווים להפסק ההפרה

בנוסף לפיצוי עותר התובע לקבלת צווים שונים:
(א) צווי מניעה – להורות לנתבעות לחדול ולהימנע בעתיד מכל שימוש בחומרים המקוריים של התובע, לרבות העתקה, הדפסה והוצאה לאור של ספרי הנתבעת, וכן שימוש במסגרת הרצאות, סדנאות, הדרכות וכיוצא באלה שהנתבעת או מי מטעמה לוקחים בהם חלק;
(ב) צווי עשה – במסגרתם להורות לנתבעות לאסוף את כל העותקים של ספרי הנתבעת שבידי משווקים, מפיצים, סוכנים וכיוצא באלה ולמסור אותם לידי התובע לצורך השמדתם.
 
בית המשפט פסק כי אין הצדקה למתן הצווים המבוקשים. בהתחשב בחלק היחסי של יצירת התובע בספריה של הנתבעת, וכן בזמן שחלף מאז יצא הספר הראשון לאור והופץ לקהל הרחב, נראה שאיסור על שיווק הספרים כמו גם השמדתם אינם מתאימים ואינם מידתיים בנסיבות אלה. דברים אלה תקפים גם לגבי שיווק ספרי הנתבעת במסגרת קורסים שהיא מעבירה, וכאמור טענות התובע בנוגע לשימוש מפר אחר במסגרת קורסים אלה לא הוכחו.
 

מתן חשבונות

בנוסף עותר התובע לקבלת צו למתן חשבונות לפיו יש להורות לנתבעות להעביר דין וחשבון מפורט בנוגע להיקף המכירות והרווחים של ספרי הנתבעת.
 
לעניין זה נפסק כי משבחר התובע לעתור לפיצוי ללא הוכחת נזק הוא אינו זכאי שייפסקו לו לצד פיצויים אלה גם פיצויים על נזקים ספציפיים שנגרמו לו, ובכלל זאת השבה של רווחי הנתבעת (ראו עניין עזבון ניניו, בעמ' 266; אפורי, עמ' 243). לפיכך, משנפסק פיצוי לתובע ללא הוכחת נזק, אין מקום ליתן צו למתן חשבונות.
 

21 בדצמבר, 2015,

0 תגובות

נדחתה תביעה על הפרת זכות יוצרים בספר העוסק בשיטת הרזייה

נדחתה תביעה על הפרת זכות יוצרים בספר העוסק בשיטת הרזייה
ביום 29.7.2015 דחה בית המשפט תביעה בעילה של הפרת זכויות יוצרים בספר ובספר מתכונים העוסקים בשיטת הרזייה - HCG. לטענת התובעים, הנתבעים העתיקו ושיווקו את הספר וספר מתכונים - פרי יצירתם.  
 
כבוד השופט מרדכי בורשטין, בדיונו, קבע כי אותו ספר הרזייה "מקורי" של התובעים הינו למעשה תרגום של מאמר רפואי מאת ד"ר סימנס, אשר הינו יצירה מוגנת בזכויות יוצרים, וכי הספר מהווה יצירה נגזרת, אשר נוצרה על ידי התובעת 1. לאור זאת, נדרש בית המשפט לבחון האם התובעת 1, אשר כתבה את הספר, הייתה זכאית לתרגם את היצירה המוגנת והאם הניחה תשתית ראייתית לקבלת היתר לתרגום. ככל שהתשובה לשאלה זו שלילית, כי אז לתובעים אין זכות, כפי שטענו, "וקם הכלל לפיו מעילה בת עוולה לא תצא עילה".
 
בכתב התביעה לא העלו התובעים כל טענה בדבר העובדה שזכות היוצרים ביצירה המקורית הועברה אליהם. כל שנטען היה כי התובעת יצרה ספר המהווה תרגום של יצירה - מאמרו של דר' סימונס.
 
אותו מאמר/מחקר של ד"ר סימנס היה נגיש באינטרנט והתובעים קיבלו חוות דעת לדין הזר, שכן המאמר היה בשפה האנגלית, כי אין באותו מאמר זכויות יוצרים לאיש. התובעים אף האמינו כי משעה שהמחקר הופיע באינטרנט הוא הפך להיות נחלת הכלל ועל כן לא ביקשו אישור לתרגמו. עם זאת, התובעים לא הגישו את אותה "חוות דעת" לעיונו של בית המשפט וממילא חוק זכות יוצרים הישראלי קובע במפורש  כי זכות היוצרים היא זכות בלעדית לעשות יצירה נגזרת, כדלהלן: "עשיית יצירה מקורית המבוססת באופן מהותי על יצירה אחרת, כגון תרגום או עיבוד". (סעיפים 11 ו-16 לחוק).
מאחר שלא הייתה מחלוקת כי טרם חלפו 70 שנים ממותו של יוצר היצירה המקורית, והתובעים לא הניחו תשתית ראייתית מספקת בדבר קבלת היתר התרגום, הסיק בית המשפט כי זכות היוצרים במאמר לא הועברה לתובעים.
 
בנוסף, בחן בית המשפט האם הספר עלה לכדי "יצירה מקורית" בפני עצמה? בית המשפט קבע כי התובעים לא הוכיחו כי העניקו ליצירה הנגזרת מקוריות וכי הם לא תרמו תרומה יצירתית שבעקבותיה היצירה החדשה שונה מהותית מהיצירה המקורית (ראו: טוני גרינמן, זכויות יוצרים (מהדורה שנייה -תשס"ט) 210-211). יתרה מזאת, נקבע גם כי אין במכלול התרגום והעיבוד בנסיבות המקרה משום יצירה אמנותית המקנה זכות מוסרית ליוצרת.
 
לאור כל האמור לעיל, נפסק כי אין לתובעים כל עילת תביעה בכל הקשור לספר, המהווה עיבוד ותרגום של מאמר, שזכויות היוצרים בו כלל לא הוענקו להם.
 
באופן דומה, קבע בית המשפט כי גם ספר המתכונים לא היווה יצירה מוגנת מלכתחילה, לאור העובדה כי המתכונים נשוא התובענה היו בגדר "העברת מידע", נטולי חדשנות או אומנותיות חדשנית. גם אם התובעת הצליחה להראות כי הייתה העתקה של ספר המתכונים מצד הנתבעת, בית המשפט לא ראה מקום לתת הגנה לספר המתכונים אשר אינו יצירה מוגנת. 
 
בית המשפט פסק כי התביעה בגין הפרת זכות יוצרים נדחית, אולם כיוון שהוכחה העתקה מצד הנתבעים, לא ניתן צו להוצאות. 

28 באוקטובר, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתכנים ביחס למוצרי יודאיקה

הפרת זכויות יוצרים בתכנים ביחס למוצרי יודאיקה
תביעה שהוגשה על ידי חברת ג'. דבליו . ג'י. בע"מ כנגד הנתבעים: 1.בר און שופ בע"מ; 2.מארק בר-און; 3.חמסה וכסף בע"מ; 4.אינפוטרייד ישראל 2010 בע"מ; 5.שרון גנתי. הנתבעים 1-2 הגישו הודעה כנגד צד שלישי - טל כהן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט כרמי מוסק. ביום 24.9.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תובענה שעיקרה תביעה לקבלת פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים ובגין קיומן של עילות תביעה נוספות. במסגרת התובענה מתבקש בית המשפט על ידי התובעת לחייב את הנתבעים 1-2 בתשלום פיצויים בגין הפרת זכויות ב-10 תכנים ששייכים לתובעת ואת הנתבעים 3-5 בתשלום פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים ב-5 תמונות השייכות לתובעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כדלקמן:
א. התובענה אשר הוגשה כנגד הנתבעים 1-2 והנתבעים 4-5 מתקבלת;
ב. התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות;
ג. ההודעה כנגד הצד השלישי נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות;
ד. הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים שלה בתכנים, וזאת בסך של 40,000 ₪, וכן ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. 
ה. הנתבעים 4-5, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים שלה בתמונות, וזאת בסך של 40,000 ₪ וכן ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

1 ביולי, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בצילומי קעקועים

הפרת זכויות יוצרים בצילומי קעקועים
צילום: https://pixabay.com/p-556036/?no_redirect
 
תביעה שהוגשה על ידי חברת הרעיון הקבוע בע"מ כנגד אלכס בודקוב. וכן הודעת צד ג כנגד חברת פלאנט טאטו בע"מ. התיק נדון בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 30.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת מנהלת סטודיו לקעקועים בשם  "TRIBAL TATOO" והעסיקה את המקעקע אלכס בודקוב, הנתבע 1. 
 
האחרון צילם את הקעקועים שביצע בתקופת עבודתו אצלה, ואלו הועלו לאתר האינטרנט של התובעת. בנוסף, העתיק אלכס את הצילומים גם לדיסק און קי שברשותו. משעבר לעבוד אצל המתחרה, הנתבעת 2, פלאנט טאטו בע״מ, מסר לה את מתקן הדיסק און קי שברשותו. הצילומים (64 צילומי קעקועים) הועלו לאתר האינטרנט של הנתבעת  אשר ציינה את שמו של אלכס המקעקע ואת מספר הטלפון שלה, לצורך הפנית המעוניינים אליה. התובעת, שגילתה זאת באקראי, כשנתיים לאחר מכן, פנתה אל הנתבעת אשר הסירה את הצילומים מהאתר. 
 
בתביעה זו דורשת התובעת פיצוי בסכום של 400,000 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים ביצירותיה. 
 
אלכס הגיש תביעה נגדית בטענה שהופרה זכותו המוסרית בכך שלא ניתן לו על ידי התובעת קרדיט בגין הצילומים.
 
 
תוצאות ההליך: תביעת הרעיון הקבוע כנגד פלאנט טאטו ואלכס מתקבלת באופן שפלאנט תשלם לתובעת סכום של 96,000 ₪. בנוסף נפסק כי הנתבעת תישא במחצית מהוצאות המשפט ובנוסף אף בשכר טרחת עו"ד בסכום של 12,000 ₪. 
תביעת הרעיון הקבוע כנגד אלכס מתקבלת באופן שאלכס ישלם לתובעת סכום של 32,000 ₪ 
 
תביעת אלכס כנגד הרעיון הקבוע (בגין הפרת הזכות המוסרית) מתקבלת באופן שהאחרונה תשלם לתובע שכנגד סכום של 28,000 ₪. 
 
בגין ההליכים שבין הרעיון הקבוע ואלכס- אין צו להוצאות
 
פלאנט תישא בשכר טרחת ב"כ הרעיון הקבוע בסכום של 8,000 ₪.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

15 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בגין העתקת גרפים וניתוחים

הפרת זכויות יוצרים בגין העתקת גרפים וניתוחים
תביעה שהוגשה על ידי יניב פורת כנגד קו מנחה - בורסה גרף בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה, בפני השופטת ליאת הר ציון. ביום 20.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית שעילתה הפרת זכויות יוצרים. התובע טוען כי הנתבעת העתיקה לאתר האינטרנט שלה גרפים וניתוחים שפרסם באתרו "בטא בורסה"  www.betabursa.co.il בניגוד לדין. 
 
התובע טוען כי יש לו זכויות יוצרים כלכליות ב-13 יצירות, וזכויות יוצרים מוסריות ב- 11 יצירות. התובע רואה בכל גרף כיצירה בפני עצמה ובכל ניתוח כיצירה בפני עצמה. לטענת התובע רק בשני גרפים ניתן לו קרדיט על יצירותיו ולא ניתן לו קרדיט לשאר היצירות- 6 יצירות גרפיות נוספות ו- 5 יצירות טקסטואליות. ולכן לטענת התובע, הופרה זכותו הכלכלית ביחס ל-13 יצירות אלה. כמו כן לטענתו הופרה זכותו המוסרית ביחס ל-11 היצירות שבהן לא ניתן לו קרדיט. 
 
עוד הוסיף התובע, כי הוא יצר את הגרפים באמצעות תוכנת הנתבעת והוא זה שכתב את הניתוחים באתרו. הוא זה שבחר את המניות, את הפרמטרים העיצוביים של הגרפים, את היישומים שיופעלו על הגרפים, צבעים וכדומה, על מנת שהגרפים ייווצרו באמצעות התוכנה. בנוסף, הוא זה שבחר היכן לשים סימונים, כגון הדגשה, חצים וכיוצ"ב על הגרפים, אשר חלקם נעשו באמצעות תוכנות חיצוניות לתוכנת הנתבעת, וכי הניתוחים נשוא התביעה הם הביטויים שלו, בשפתו, למסקנות שלדעתו עולות מן הגרפים.
התובע העמיד את תביעתו על סכום של 100,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים הכלכלית והמוסרית על סך של 35,000 ₪. בנוסף, נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

2 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחקי מחשב של SONY

הפרת זכויות יוצרים במשחקי מחשב של SONY
העובדות תביעה שהוגשה על ידי חברת Kabushiki Kaisha Sony Computer Entertainment Inc. וחברת Sony Computer Entertainment Europe Inc. כנגד ענת אבו רוקאן (ס.א.ר אלקטרוניקה). התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת אורית וינשטיין. ביום 26.4.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות, חברת SONY, הגישו כנגד הנתבעת תביעה בעילות של הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימני מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות טענו כי הנתבעת מכרה 4 דיסקים מזויפים (מתוך "קיר שלם"), המכילים משחקים, המתאימים לקונסולת המשחקים "Playstation".  
 
הנתבעת טענה כי במהלך חודש ינואר 2014, רכשה הנתבעת כ- 15-20 תקליטורים של משחקי מחשב. הנתבעת טענה כי התקליטורים היו ארוזים במארז שנראה מקורי. וכי מייד לאחר קבלת מכתב התראה פעלה מידית להשמדת כל יתר הדיסקים שהיו ברשותה. 
 
התובעות עתרו לסעד של צו מניעה טענו וכן לפיצוי סטטוטורי בסך של 150,000 ₪.
 
הצדדים הסכימו כי לא קיימת מחלוקת עובדתית ביניהם ולא קיים צורך בהבאת ראיות על ידם, כי יסתמכו על הטענות המופיעות בכתבי הטענות שהוגשו על ידם ויוגשו סיכומים קצרים לעניין הפיצוי לתובעות בגין ההפרות נשוא כתב התביעה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, מאחר והוכח כי הנתבעת הפרה את זכויות התובעות בארבעה משחקי פלייסטיישן, בכך שמכרה דיסקים מזויפים של משחקים אלו.
 
נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעות את הפיצוי הסטטוטורי שנקבע בסך של 16,000 ₪.
ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת ומי מטעמה להפר את זכויות התובעות במשחקי פלייסטיישן.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאות התובעות בסך 1,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

 

31 במאי, 2015,

0 תגובות

זכות מוסרית ביצירה קולנועית – שימוש בפריים

תביעה שהוגשה על ידי נועה לביא ורפאל ברבירו כנגד הוצאת עתון הארץ בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 3.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בעילה של הפרת זכויות יוצרים, לטענת התובעים (יוצריו של סרטון אשר הופץ באתר ה"יו טיוב"), בעיתון "הארץ", פורסמו ששה צילומי מסך מיצירת התובעים. תחת התמונה נכתב "הסרטון הוויראלי "שיט שתל אביבים אומרים". אם רק היה פחות מביך ויותר מצחיק". 
לטענת התובעים, כיוצרי הסרטון- הינם בעלי זכות היוצרים בו. בפרסומים האמורים, הפרה התובעת את זכות היוצרים שלהם וכן את הזכות המוסרית, שכן לעמדתם, לא ניתן להם מזכה כראוי להם. לטענתם, מהווים הפרסומים האמורים העתקה של יצירתם, פוגעים בזכותם הכלכלית והמוסרית ויוצרים מצג שווא וגניבת עין. 
 
על כן, הוגשה תביעה זו בסכום של 360,000 ₪ בגין העילות המפורטות.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית.  בנסיבות העניין מצא בית המשפט שלא לחייב בהוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

13 באפריל, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית בכתבות ובצילומים ששולבו בקמפיין פוליטי

הפרת זכות מוסרית בכתבות ובצילומים ששולבו בקמפיין פוליטי
תביעה שהוגשה על ידי דוד פינצי כנגד שביט יהודה ז"ל ואברמוביץ שלמה. התביעה נדונה בבית משפט השלום בקריות, בפני השופטת פנינה לוקיץ'. ביום 16.3.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעילתה הפרת זכויות יוצרים וזכויות מוסריות אשר לטענת התובע בוצעו על ידי הנתבעים עת עשו שימוש ב- 29 כתבות ותמונות, כולם פרי יצירתו, וזאת מבלי שנתן הסכמתו לעצם השימוש ומבלי שהנתבעים נתנו לו קרדיט על דרך ציון שמו כיוצר. 
 
התובע עותר לחייב את הנתבעים לשלם לו בגין כל הפרה נטענת של זכות יוצרים וכל הפרה של זכות מוסרית סך 20,000 ₪ וכן פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק עוולות מסחריות בסך 100,000 ₪ ובסה"כ  1,260,000 ₪ (אם כי סכום התביעה, לצרכי אגרה, הועמד על סך של 400,000 ₪).
 
התובע עבד כעורך ומפיק של עיתון שהופק ומומן מתקציב המועצה האזורית מטה אשר ואשר נקרא בשם "זה אשר". הנתבע 1 שימש בזמנים הרלוונטיים לתובענה כראש המועצה. הנתבע 2, הוא בעליו של משרד תקשורת ושימש כיועץ למסע הבחירות של ראש המועצה, ובמסגרת זו חיבר והפיק שלושה גליונות תעמולה מטעם ראש המועצה. בגליונות התעמולה נעשה שימוש בחומרים של התובע.
 
לטענת התובע הנתבעים פרסמו 29 פרסומים שונים בהן נעשה שימשו ללא רשות ב"חומרים " שלו והכל ללא מתן קרדיט. לטענת הנתבעים התובע נתן רשותו לשימוש בחומרים והעביר אותם לידי הנתבעים לבקשתם.
 
תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבע 2 התקבלה (בגין הפרת הזכות המוסרית ביצירות), נפסק כי הנתבע 2 ישלם לתובע פיצוי בסך של 36,000 ₪. בנוסף נפסק כי הנתבע 2 יישא בהוצאות התובע בסך 3,000 ₪. 
התביעה כנגד נתבע 1 נדחתה ללא צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

8 באפריל, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחקי מחשב של SONY

הפרת זכויות יוצרים במשחקי מחשב של SONY
תביעה שהוגשה על ידי חברת Computer.Kabushiki Kaisha Sony Entertainment Inc וחברת Sony Entertainment Europe Inc כנגד אחמד חוג'יראת. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת אורית וינשטיין. ביום 15.3.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות (להלן: סוני) הגישו כנגד הנתבע, תביעה בעילות של הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימני מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות טענו בכתב התביעה שהוגש מטעמן, כי הנתבע מכר בעסקו - חנות למכירה והתקנה של מכשירים סלולאריים בשפרעם בשם "אחמד פון" - דיסקים מזויפים, המכילים משחקים, המתאימים לקונסולת המשחקים "Playstation".  
 
הנתבע טען כי לא ידע כי הדיסקים אשר מכר בעסקו היו דיסקים מזויפים, שהפרו את זכויות התובעות. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, הוכח כי הנתבע הפר את זכויות התובעות ביודעין בארבעה משחקי פלייסטיישן, בכך שמכר דיסקים מזויפים של משחקים אלו.
 
נפסק כי הנתבע ישלם לתובעות פיצוי סטטוטורי בסך שלך 25,000 ₪.
 
ניתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבע, האוסר על הנתבע, בין בעצמו ובין באמצעות אחרים, בין במישרין ובין בעקיפין, להפר את זכויות התובעות מכל מין וסוג במשחקי פלייסטיישן.
 
בנוסף נפסק כי הנתבע יישא בהוצאות התובעות בסך 2,500 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

1 באפריל, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בספרי ילדים מתורגמים

הפרת זכויות יוצרים בספרי ילדים מתורגמים
תביעה שהוגשה על ידי ג'יהאד גושה עיראקי  וחברת דאר אל-הודא הוצאה לאור כרים2001 בע"מ כנגד אחמד ח'טיב ומיסאן גנאים. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת רבקה למלשטריך- לטר. ביום 11.2.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים במספר יצירות, שהן ספרי ילדים שערכה התובעת 1,  תרגמה לשפה הערבית ואף כתבה שתיים מהיצירות. 
 
נטען כי הנתבעים מכרו כל אחד במקומו יצירות מזויפות של היצירות הספרותיות, שכן שכפלו בעצמם או על ידי אחרים מטעמם את הספרים ומכרו אותם בכריכה רכה (מהודקת בסיכות). 
 
תוצאות ההליך: התביעה כנגד נתבע 1 נדחית. נפסק כי התובעות ישאו בהוצאות הנתבע 1 בסכום של 5,000 ₪. 
 
התביעה כנגד נתבע 2 מתקבלת. נפסק כי הנתבע 2 ישלם לתובעות ,ביחד ולחוד ,סכום של 60,000 ₪. כמו כן ישלם את הוצאות התובעות, ביחד ולחוד, בסכום של 5,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

1 בפברואר, 2015,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בסרטון

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בסרטון
תביעה שהוגשה על ידי ישראל פוטרמן כנגד העמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת  מירב קלמפנר נבון. ביום 26.6.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית בסך 70,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים. התובע הוא צלם טלוויזיה, העלה צילום שצילם אל אתר יוטיוב. לטענת התובע, פורסם בידי הנתבעת, באתר של הנתבעת באינטרנט ובחשבונה באתר היוטיוב סרטון באורך של כ 2.5 דקות. הסרטון מורכב מחמישה קטעים, מהם ארבעה לקוחים מארבעה סרטונים אשר צולמו בידי התובע, כל זאת ללא פניה אל התובע וללא קבלת הרשאה ממנו. 
 
תוצאות ההליך: נפסק כי התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת תשלם לתובע בגין הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירותיו סך של 16,000 ₪. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 2000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 3500 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

22 בינואר, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית בצילום ופיצוי בגין ההפרה

הפרת זכות מוסרית בצילום ופיצוי בגין ההפרה
תביעה שהוגשה על ידי אפרים שריר כנגד מפלגת מרץ-יחד. התביעה נדונה בבית משפט השלום בעפולה, בפני השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד. ביום 30.12.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית לתשלום פיצויים בסך של 70,000 ₪ שעילתה הפרת זכויות יוצרים. 
 
התובע, אפרים שריר, צלם עיתונות במקצועו, צילם את מר עמיר פרץ, בתקופת כהונתו כשר ביטחון, במהלך תרגיל צבאי כשהוא "מביט" על התרגיל הצבאי דרך "משקפת סגורה". לטענות מרץ עשתה שימוש בתמונה תוך העתקת התמונה עצמה וחלקים ממנה והדבקתם על פניהם של פוליטיקאים אחרים וזאת ללא קבלת אישורו והסכמתו, תוך פגיעה בזכויותיו הקנייניות והמוסריות ותוך השמטת שמו של התובע, ובכך הפרה את זכות היוצרים וזכותו המוסרית של התובע בתמונה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה בגין הפגיעה בזכות היוצרים של התובע.  התביעה מתקבלת חלקית בגין הפגיעה בזכות המוסרית. 
בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בגין הפגיעה בזכות המוסרית בסך של 14,000 ₪, אגרת תביעה יחסית לסכום פסק הדין ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתיק:

18 בנובמבר, 2014,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בשידורי ספורט

הפרת זכויות יוצרים בשידורי ספורט
תביעה שהגישה חברת צ'רלטון בע"מ כנגד א.י. פיצה שותפות, יניב מויאל ואורן חן. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 6.11.2014, ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת מפיקה, עורכת ומחזיקה בזכויות להענקת רישיון להקרנה של משחקי הכדורגל הידועים כ"יורו 2012". הנתבעים מפעילים בית עסק לממכר פיצה. 
 
לטענת התובעת הנתבעים שידרו לציבור הלקוחות את משחקי היורו לשנת 2012, מבלי שרכשו מאת התובעת רישיון לכך. התובעת שלחה מכתב התראה. משלא נענתה- הוגשה התביעה. התובעת עותרת לחייב את הנתבעים בסכום של 85,000 ₪ בגין הפרת זכויותיה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעים, ישלמו לתובעת סכום של 30,000 ₪. בנוסף, ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום של 6,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

20 ביולי, 2014,

0 תגובות

זכות יוצרים בכתבה מסוג ראיון

זכות יוצרים בכתבה מסוג ראיון
תביעה שהגישה חברת דנון תקשורת תדמיתית בע"מ (המקומון "מודיעין ניוז") כנגד חברת הכנסת שלי רחל יחימוביץ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת רונית פינצ'וק אלט. ביום 3.7.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית על סך 100,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים. התובעת פרסמה במקומון "מודיעין ניוז" כתבתה של הגב' חנה שטרן. התובעת טוענת כי גילתה שהנתבעת העתיקה לאתר האינטרנט שלה (www.shelly.org.il) את הכתבה שפורסמה במקומון התובעת במהדורתו המודפסת והאינטרנטית. 
 
התובעת טוענת כי הנתבעת העתיקה את היצירה המקורית ובכך הפרה את זכויות היוצרים של התובעת בהתאם לאמור בסעיפים 11 ו- 34 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007. כמו כן, טוענת התובעת כי מעשיה של הנתבעת עולים כדי עשיית עושר ולא במשפט לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. לטענת התובעת, אין באפשרותה לכמת את הנזק שנגרם לה בעקבות הפרת זכויות היוצרים הכלכליות והמוסריות שלה והיא עותרת, בהתאם לסעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים, לפסוק לה פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
 
הנתבעת טוענת כי הראיון נשוא התביעה פורסם באתרה, תחת מדור מיוחד בו מופיעות סקירות של ידיעות עיתונאיות הנוגעות לנתבעת, בכללן של אלו, מצויים מאמרים, כתבות, ידיעות וראיונות הלקוחים מכלי תקשורת שונים, להם נגיעה לנתבעת. נטען כי הראיון, הועלה לאתר האינטרנט של הנתבעת על ידי אחד ממתנדבי המטה ללא מעורבותה וידיעתה, כאשר בפרסום ניתן "קרדיט בולט הן לכתבת והן לתובעת עצמה". כמו כן, נטען כי משפנתה התובעת לנתבעת, ועל מנת להימנע מסכסוכים וממחלוקות, הוסר הראיון מן האתר באופן מיידי. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. נפסק כי השימוש בכתבה הוא בגדר סקירה עיתונאית החוסה תחת הגנת שימוש הוגן. לא ניתן צו להוצאות. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

24 ביוני, 2014,

0 תגובות

קוונטין טרנטינו ולינקים לתכנים מפרי זכויות יוצרים

האם הצבת קישור (לינק) לתוכן מוגן מהווה הפרת זכויות יוצרים? קוונטין טרנטינו מגלה שלא בטוח...
 
האם אדם או גוף המספק לינק המוביל גולש באינטרנט לתוכן המפר זכויות יוצרים חב כתורם לאותה הפרה? שאלה זו עמדה בפני בית משפט פדרלי בארה"ב. הבמאי זוכה האוסקר קוינטין טרנטינו גילה בינואר השנה שתסריט הסרט החדש שהחל להפיק, The Hateful Eight, דלף אל נחלת הכלל. בעקבות הדליפה, בראיון שהעניק טרנטינו, הודיע כי יבטל את הפקת הסרט, ובעקבות ראיון זה החלו מספר אתרי חדשות לדווח על הסרט החדש ולפרסם נקודות עלילתיות של התסריט החדש, ביניהם אתר החדשות הנודע Gawker.
 
בפרסום באתר Gawker נכתב שהתסריט ניתן להורדה מאתרי שיתוף הקבצים anonfiles ו-scribd, ואף כלל קישורים לאתרים הללו להורדת התסריט המלא. עוד באותו יום, אתר החדשות The Wrap פרסם נקודות עלילתיות שונות מהתסריט.
 
ב-27 בינואר 2014 תבע טרנטינו את אתר Gawker ב-U.S. District Court for the Central District of California, בטענה שבכך שאתר Gawker סיפק קישורים לתוכן המפר זכויות יוצרים, תרמו למעשה ההפרה של אתרי שיתוף הקבצים שהעמידו לכלל תוכן המפר זכויות יוצרים.
 
חשוב לציין, כי במקרים רבים קשה מאוד לתובעים לתבוע ישירות את אתרי שיתוף הקבצים, בין אם בגלל ששרתיהם כלל אינם נמצאים בארה"ב ובין בגלל צעדים הננקטים ע"י אתרים אלו להשיל מעליהם אחריות משפטית ישירה להפרותיהם. בתגובה לכתב התביעה, Gawker ביקשה לדחות את התביעה על הסף מחמת העדר עילה, כלומר מכיוון שהעובדות כפי שתוארו על ידי התובע אינן מקימות לו כל עילה משפטית.
 
בית המשפט תמך בעמדתו של Gawker ודחה את התביעה על הסף, וקבע כי טרנטינו לא עמד בנטל ההוכחה הדרוש להקמת עילת תביעה בהפרה-תורמת של זכות יוצרים. בית המשפט קבע כי עובדות המקרה כפי שהציגם טרנטינו לא הקימו את הסטנדרט שיש לעמוד בו להוכחת הפרה-תורמת.
 
בית המשפט קבע, כי על כדי להוכיח טענת "הפרה תורמת" בזכויות יוצרים, על הטוען להראות שהנתבע ידע על ביצוע ההפרה וכן, כי הוא "גרם להפרה, סייע לה או תרם תרומה מהותית למעשה ההפרה". בית המשפט קבע כי טרנטינו ראשית כלל לא הצליח להוכיח מעשה הפרה, כיוון שלא הצביע על גורם יחיד שהכין עותק לא חוקי של התסריט. לכן, משלא הצליח להצביע על מעשה הפרה, ממילא לא יכולה לעמוד טענת הפרה תורמת. אף אם היה מצליח להצביע על מעוול יחיד שביצע את ההפרה, הרי שלא הוכיח כי Gawker "גרם, סייע או תרם תרומה מהותית למעשה ההפרה".
 
בית המשפט נתן לטרנטינו הזדמנות לתקן את תביעתו וב-1 במאי אכן עשה זאת וטען כי אתר Gawker בעצמו הוריד והעתיק את התסריט באופן בלתי חוקי. אולם, באופן מפתיע, שישה ימים בלבד לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, משך טרנטינו את התביעה וסיים, לפחות לעת עתה, את הסכסוך המשפטי. 
 

8 בדצמבר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בשידור פומבי

הפרת זכות יוצרים בשידור פומבי
תביעה שהוגשה על ידי צ'רלטון בע"מ כנגד מונא גליאנוס, התביעה הוגשה בבית המשפט השלום בחדרה ונדונה בפני השופט נאסר ג'השאן. ביום 21.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בעילת הפרת זכויות יוצרים של התובעת. נטען כי, הנתבעת הפרה את זכויות התובעת ביצירות דרמטיות מסוג משחקי ספורט, כאשר הקרינה בשידור פומבי את שידורי התובעת לבאי העסק, ובכך הפרה זכויות היוצרים שבבעלות התובעת. התביעה הוגשה לפיצוי על סך של 85,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. המטרה של הצבת המכשיר במקום היתה לצרכי הקופאי בלבד ולא לקדם את העסק או לשרת את הלקוחות שלא יכלו לראות את המסך ועל כן אין המדובר בשידור פומבי. 
בנוסף נפסק כי התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט בסך 6,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

27 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בקטלוג

תביעה שהוגשה על ידי חברת רד רוב כנגד מאיר בוחבוט (הנתבע 1 - בעלים של חנות אופנה בטבריה בשם "סיגמה"), חברת פרסום ראש סקופ בע"מ (הנתבעת 2 - מקומון בשם "סקופ"), חדשות כוכב הצפון בע"מ (הנתבעת 5 - מקומון בשם "כוכב הצפון"). 
התביעה נדונה בבית המשפט השלום בטבריה בפני השופטת תמר נסים שי. ביום 11.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לתשלום פיצויים בסך של 220,000 ₪, שעילתה הפרת זכויות יוצרים של התובעת בקטלוג דגמי החורף שלה ובתמונות הכלולות בו. תמונות התובעת פורסמו בשני מקומונים במסגרת פרסומת של מר מאיר בוחבוט (מתחרה בתובעת).
בנוסף הנתבעת 5 הגישה הודעת צד ג' כנגד התובע 1 – בטענה כי זה הטעה אותה לחשוב כי יש לו היתר לשימוש בתמונות.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה, בית המשפט חייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 25,000 ₪. בנוסף בית המשפט חייב את הנתבעות 2 ו – 5 לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪ כל אחת. 
ובנוסף הנתבעים 1 2 ו – 5  חויבו בהוצאות המשפט של התובעת בסך של 7,000 ₪ כל אחד. 
בנוסף נפסק כי הודעת צד ג' שהגישה הנתבעת 5 מתקבלת כך שצד ג' (הנתבע 1) ישפה אותה בכל סכום שתשלם לתובעת לרבות ההוצאות בהן חויבה לעיל וכן יישא בהוצאותיה ובהוצאות שכ"ט ב"כ בסך של 5,000 ש"ח. 
התביעות כנגד הנתבעים 3, 4, 6, 7 נדחו.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

12 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בהצגת תיאטרון

הפרת זכות יוצרים בהצגת תיאטרון
תביעה שהוגשה על ידי עלפי רינת ונאוה אזולאי כנגד ליאור חן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני השופט כרמי מוסק. ביום 29.10.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לקבלת פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים בשלוש הצגות תיאטרון בובות שהפיקה התובעת והתקליטורים עליהם הוטבעו קולות ובגין עילות תביעה נוספות. 
 
לטענת התובעת 1, הנתבע פנה אליה וביקש ממנה לסייע לו בהקמת עסק בתחום ההפקות. התובעת נפגשה עם הנתבע בביתה, הציעה ללוות את הנתבע בתמורה לתשלום וההתקשרות בין הצדדים החלה. 
 
לטענת התובעת, בד בבד עם מתן שירותי הייעוץ התגלה לה כי כי הנתבע לקח שלא כדין וללא רשות שלוש הצגות, שכפל, העתיק והשתמש לצרכים מסחריים. 
לטענת הנתבע הוא לא עשה שימוש בהצגות אלו באופן פרטי או אחר זולת בפעמים בהם ביקשה התובעת ממנו סיוע שיופיע באירועים במקומה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה העיקרית התקבלה לעניין הפרת זכות יוצרים בתקליטור "הדייג ודג הזהב". נפסק כי סכום הפיצוי המגיע לתובעות הוא 30,000 ₪. 
התביעה שכנגד התקבלה מתקבלת באופן חלקי וסכום הפיצוי המגיע לתובע שכנגד הוא 30,000 ₪, ולפיכך אין מקום לחייב איש בגין סכום כלשהו. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך שנושא הפרת זכות היוצרים:

9 ביוני, 2013,

0 תגובות

שיערך הארוך נערה, שיערך אעתיק

בפסק דין מרתק בתחום דיני זכויות יוצרים, דיני מחשבים ודיני אינטרנט, פסק בית המשפט, כי צילום של עיצוב שיער ופרסומו ברשת Facebook ללא אישור מעצב השיער מהווה הפרת זכויות יוצרים בעיצוב עצמו, הגם שבצילום כיצירה עצמאית אין זכויות יוצרים. כמו-כן קבע בית המשפט, כי הפיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים צריך לשקף הן את שלילת הרווח מהמפר והן בגובה מספיק כדי להוות תמריץ שלילי להפרות נוספות בעתיד.
 
בית משפט השלום ברמלה פסק לאחרונה, כי עיצובי שיער הן יצירות אומנות הראויות להגנת חוק זכויות יוצרים. בית המשפט קבע, כי מקום בו מעצב שיער משקיע את בקיאותו, מיומנותו וכישרונו ביצירת תסרוקות ועיצובי שיער ייחודיים, המדובר ביצירה ראויה להגנת זכויות יוצרים.
 
באותו מקרה, הנתבעת הייתה רשת מקומונים שפרסמה תמונה בה נראה מעצב השיער יוצר עיצוב ייחודי על ראשה של דוגמנית. שימוש זה נעשה ללא קבלת רשות ממעצב השיער כבעלי התמונה. הבעיה הנוספת הייתה, כי הכיתוב תחת התמונה היה שגוי לשייך את עיצוב השיער הייחודי לספר אחר. לעניין זה, קבע בית המשפט, כי מדובר בהפרה חמורה, משום שהכיתוב מתחת לתמונות ייחס את עיצובי השיער של התובע לספר אחר, תוך המצאת נתונים שאין ביניהם לבין המציאות כל קשר.
 
הגם שבית המשפט קבע כי הצילום עצמו אינו ראוי להגנת זכויות יוצרים משום ש"לא מדובר ביצירה מיוחדת, שמקפיאה רגע מסוים מבחינת נושא הצילום, זוית הצילום, הצבעים, האור, הצל וקליטת העיתוי המושלם להנצחה", קבע בית המשפט, כי אם לא הוסכם אחרת, מעצב השיער הוא הבעלים ביצירות עיצוב השיער המופיעות במסגרת הצילום עצמו. על מנת להציג את עיצובי השיער המופיעים בצילום עצמו, היה על הנתבעת לפנות לתובע ולקבל את הסכמתו לפרסום התמונות, ולתת לו קרדיט מלא ביחס לעיצובי השיער.
 
בית המשפט אף נתן התייחסות בכל הקשור לשימוש של גורמים שונים בתמונות המועלות על ידי גולשים לרשת החברתית Facebook. כך, בית המשפט קבע, כי עצם העלאת תמונות שלא מוגדרות כפרטיות על ידי לרשת Facebook באופן שכל שאר המשתמשים יכולים לצפות בתמונות, לא מתיר לגורמים הצופים בתמונות זכות לעשות שימוש מסחרי בתמונות הללו משום שגם אם מי שהעלה את התמונות מאשר לכלל גולשי Facebook לצפות בתמונות, אין משמעות הדבר שהוא מתיר להם להפיץ את יצירותיו ולעשות בהן שימוש מסחרי תוך שלילת הקרדיט וייחוס מידע מוטעה ביחס אליהן. דווקא משום שאלבום התמונות שהעלה מעצב השיער היה פתוח לכלל משתמשי Facebook, הנתבעת הייתה צריכה להיזהר זהירות מוגברת ועצם עיסוקה כגורם העוסק בפרסום יצירות חדשות לבקרים והאופן בו עשתה שימוש בתמונות, אף מקים לה באותו האופן אחריות מוגברת.
 
לאור כל האמור קבע בית המשפט, כי הנתבעת הפרה את זכויות היוצרים והזכות המוסרית של מעצב השיער בעיצובי השיער שצולמו.
 
לעניין גובה הפיצוי שעל המפרים לשלם במקרים דומים קבע בית המשפט, כי הפיצוי צריך להיות בסכום שמצד אחד יהיה בו כדי לשלול רווח של המפרים מפרסום החומר המפר ומצד שני יפגע בכיסו של המפר פגיעה מסוימת, כדי לתת לו תמריץ שלא לחזור על מעשים כאלה בעתיד.

10 בינואר, 2013,

0 תגובות

צא לי מהצ'אקרות

צא לי מהצ'אקרות

בית המשפט המחוזי בלוס אנג'לס דחה תביעת זכויות יוצרים שהגיש מאסטר היוגה ביקראם צ'ודרי כנגד מספר מכוני יוגה שלימדו קורסים המבוססים על שיטת "ביקראם יוגה" הנעשית תוך כדי הזרמת אדי מים רותחים בחדר הלימוד, זאת משום שהדבר נעשה מבלי לקבל את הסכמתו.

בית המשפט קבע, כי הסטודיו לא יהיה אחראי להפרת זכויות יוצרים בלימוד ובאימון שיטת "ביקראם יוגה", הכוללת רצף של 26 תנועות ופוזיציות יוגה בחום של 40 מעלות צלזיוס, משום שלמרות שספרי וסרטוני ההדרכה של צ'ודרי מתארים את השיטה שלו בפרוטרוט, רק טקסטים ואיורים או צילומים בהם ראויים להגנת זכויות יוצרים. התנועות עצמן אינן מוגנות.

"התובע טוען, כי כל מי שמבצע את רצף התנועות, כפי שהן נלמדות מספריו ומסרטוניו של צ'ודרי, מפר זכויות יוצרים, אך טענה זו היא קלושה – עובדות ורעיונות אינם מוגנים בזכויות יוצרים; רק הביטוי שלהם מוגן", קבע בית המשפט.

בפסיקתו הסתמך בית המשפט על נייר עמדה שהוציא משרד זכויות היוצרים האמריקני ביוני 2012. נייר עמדה זה קבע, כי תנועות יוגה אינן נכנסות בגדר 8 הקטיגוריות של יצירות מוגנות בחוק האמריקני, ועל כן בקשות לרישום תנועות יוגה כמוגנות צריכות להידחות על הסף.

בישראל דווקא, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים בת.א. (י-ם) 8303/06 מחולה המרכז למחול בע"מ נ' חנן כהן (פורסם בנבו), כי כוריאוגרפיה היא יצירה דרמטית המוגנת בזכויות יוצרים, ככל שהיא עומדת בתנאים הבסיסיים להגנת כל יצירה: יצירתיות, מקוריות וקיבוע.

בית המשפט בישראל קבע, כי ליצירה כוריאוגרפית, שלושה שלבים: ראשית, שלב הרעיון, אשר לגביו ברור שאינו מוגן בזכויות יוצרים; שנית, שלב המימוש, יצירת קיבוע כלשהו – "פרטיטורה כוריאוגרפית" ושלישית, שלב הביצוע, אשר זכאי להגנת זכות מבצעים.

3 בדצמבר, 2012,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים במאמר ברשת

הפרת זכות יוצרים במאמר ברשת
תביעה שהוגשה על ידי יניר לוין כנגד עורך דין מוטי קניבסקי. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב בפני השופטת עינת רביד. ביום 15.11.2012 ניתן פסק הדין.
 
העובדות: תביעה כספית לפיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים על ידי העתקה ופרסום טקסט באתר אינטרנט (זכויות יוצרים באינטרנט). התובע הוא אדם פרטי העוסק בבניה ובקידום אתרי אינטרנט אשר בבעלותו וביניהם האתר  www.shekel-il.org.il הרשום על שמו. האתר הוא פורטל מסחרי המעניק מענה מקיף לקהל המתעניינים, בין היתר בתחום הרשלנות הרפואית. נטען כי הנתבע הנתבע העתיק כמעט במדויק מאמר, ללא מתן קרדיט וללא רשות וזאת במטרה לקדם את עסקיו.
התובע טוען להפרת חוק זכויות יוצרים תשס"ח- 2007 וחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979 ותובע פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 80,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע ישלם לתובע פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים בסך של 10,000 ₪ ובגין הפרת הזכות המוסרית ישלם הנתבע פיצוי בסך של 10,000 ₪. כן ישלם הנתבע הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ ושכר טרחת  עורך דין  בסך 3,500 ₪. 
 
הערת DWO: פסק הדין ללא כל הנמקה ובשונה ממגמת פסקי הדין בתחום, פוסק סכום נמוך ביותר של שכר טרחת  עורך דין והוצאות. יש להניח כי סכום זה אינו משקף את עלות שכ"ט שהושקעה בתיק. בכדי להימנע ממצב בו בית המשפט פוסק שכ"ט בדרך של אומדן בתיקים קטנים, אנו ממליצים לצרף חשבוניות בדבר עלות שכ"ט, או לכל הפחות לטעון במסגרת הסיכומים לסכום פסיקת ההוצאות המקובל בתחום.
 
נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

28 בנובמבר, 2012,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתסריט

הפרת זכויות יוצרים בתסריט

 

תביעה שהוגשה על ידי התסריטאי גרי ברינט כנגד ערן ריקליס הפקות בע"מ, ערן ריקליס, סוהא עראף, גלובוס גרופ בע"מ, יורם גלובוס, אלן גרינבלט, Neue Impuls Film, Mact Productions Antoine de Clermont-Tonnere.
התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ונדונה בפני השופט אבי זמיר. ביום 19.11.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: התובע טוען כי חלקים מהסרט הידוע "הכלה הסורית" הועתקו מתסריטים קודמים, שנכתבו על ידו.
התובע טוען, כי הוא פגש את הנתבע 6, מר אלן גרינבלט ומסר לו תסריט שכתב ששמו “The Pioneers”. בנוסף טוען התובע כי מסר לנתבעת 4, גלובוס גרופ בע"מ,  את התסריט “Leaving Omar”.
לטענת התובע, הנתבעים 4 - 6 לא הפיקו כל סרט או סדרה על פי התסריטים שכתב אלא השתמשו בהם לצרכיהם והעתיקו מהם, לצורך כתיבת ופיתוח התסריט ששימש בסיס לסרט "הכלה הסורית" (שאר הנתבעים קשורים בצורה זו או אחרת להפקת הסרט).
 
תוצאות ההליךהתביעה נדחתה, נפסק כי לא הוכח שתסריט “The Pioneers” נמסר למר ריקליס; כרונולוגיית האירועים אינה מאפשרת את היתכנות העתקת התסריט “Leaving Omar” ; מאפייני הסרט "הכלה הסורית" ודמויותיו נלקחו ישירות מהסרט “Borders” שהופק על ידי מר ריקליס בשנת 1998, בטרם כתיבת תסריטיו של התובע; כך או כך, קווי דמיון מסוימים, ככל שניתן למצוא כאלה, אינם מעידים על העתקה.
בנוסף נפסק כי התובע ישלם לנתבעים 1, 2, 3, 7, 8 (ביחד) הוצאות משפט בסך של 200,000 ₪, וסכום נוסף של 200,000 ש"ח לנתבעים 4, 5, 6.
 
הערת DWO: המדובר בפסיקת הוצאות חריגה ביותר להליכים בתחום זכויות היוצרים ובפסק הדין אין הנמקה ביחס לסיבותיה.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

12 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במאמר – פיצוי בגובה עלות הרישיון

הפרת זכויות יוצרים במאמר – פיצוי בגובה עלות הרישיון

תביעה שהוגשה על ידי דוריס לילינג כנגד אפרים מלצר. התביעה נדונה בבית משפט השלום ברמלה, בפני השופט ד"ר עמי קובו. ביום 30.8.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

עובדות: תביעה כספית בסך של 300,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים, הפרת זכויות מוסריות ביצירה, פגיעה במוניטין, הפרת חוזה ואי תשלום שכר עבודה בכל הנוגע לעבודתה של התובעת ככותבת מאמרים לספר "העשור לעיר מודיעין".

לטענת התובעת, עיתונאית וכותבת מאמרים, הנתבע הזמין ממנה מאמרים פרי עטה אשר יאוגדו בספר שיסקור 13 שנים 13 להיווסדה של העיר מודיעין. לטענתה, הנתבע התעלם מזכויות הקניין הרוחני שלה, פרסם 14 את הספר מבלי שרשם את זכויות הקניין הרוחני שלה ולא שילם לה בגין עבודתה. נטען כי הנתבע עשה שימוש במאמרים שכתבה, מבלי ששילם עבורם, וכאשר הקרדיט לו זכתה התובעת היה מינורי בלבד. שמה שורבב בתוך רשימה של שבעה כותבים.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע הפר את ההסכם עם התובעת לפיו התחייב לשלם לה שכר בגין כתיבת המאמרים, הפר את זכות היוצרים שלה וכן הפר הנתבע את זכות המוסרית של התובעת בספר.

בית המשפט פסק כי על הנתבע לפצות את התובעת כדלקמן:

א. בגין הפרת החוזה, הנתבע ישלם לתובעת סך של  30,000 ₪ .

ב. בגין הפרת הזכות המוסרית, הנתבע ישלם לתובעת סך של 15,000 ₪

בנוסף, ישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טרחת ב"כ התובעת בסך של  20% מהסכום האמור – 9,000 ₪.

 

הערת DWO: בית המשפט פסק כפיצוי על הפרת זכות היוצרים את הסכום אותו התחייב הנתבע לשלם  בגין החוזה שהפר. קרי, נוצר מצב לפיו לנתבע יש תמריץ להפר חוזה ולא לשלם לבעל הזכות, שכן התוצאה הגרועה ביותר שאליו יגיע היא פסיקת הסכום שהוא היה חייב לשלם בין כה וכה. 

אנו סבורים כי ככלל פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים רצוי שיגלם בו רכיב עונשי, אחרת יהיה תמריץ למפרים להפר את זכות היוצרים, במקרה הגרוע ביותר הם יהיו צריכים לשלם את עלות הרישיון.

כפי שנקבע בעניין אקו"ם נ' עמותת מכבי אבשלום הנזק בגין ההפרה החד-צדדית של זכויות היוצרים, אינו אמור להלום ולהיות שווה ערך למחיר שבו היה בעל הזכויות מוכן לתת רישיון בזכויות. יש הבדל בין מחיר של עסקה רצונית, לבין נזק של פגיעה חד-צדדית בזכויות. המחיר שפלוני היה דורש בעד סחורתו יכול לתת אינדיקציה למחיר ראוי, במקרה שיש הסכם ורק המחיר חסר ויש להשלימו. ואולם המחיר ההסכמי איננו אינדיקציה למחיר הפגיעה החד-צדדית בזכויות, ללא הסכם. כאן נכנסים שיקולים נוספים – גם שיקולים של פגיעה באוטונומיה ובתחום היחיד ובקניין, וגם שיקולים של הרתעה של מפרים ומעוולים.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

13 באוגוסט, 2012,

0 תגובות

זכות יוצרים של צלמת בצילומי אופנה

זכות יוצרים של צלמת בצילומי אופנה

תביעה שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, על ידי הצלמת עופרי בראל כנגד רשת חנויות אפנה דנה אשכנזי בע"מ ובעליה הגב' דנה אשכנזי. התביעה נדונה בפני השופטת אורלי מור-אל. ביום 25.7.2012 ניתן פסק הדין.

עובדות: לטענת התובעת, היא נשכרה על ידי הנתבעת, לצלם צילומי קולקציה וזאת בסטודיו של הנתבעת. בין הצדדים לא נכרת הסכם כתוב, אולם סוכם בעל-פה, כי בעבור עלות יום הצילומים, ישולם לצלמת סך של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ. יום לאחר מסירת התמונות (60 תמונות), כך טענה התובעת, צלצלה נציגת הנתבעת לתובעת, באמצעות עוזרתה וטענה כי התמונות לא טובות ולא ניתן לעשות בהן מאומה וכי אין בדעת הנתבעת לשלם בעבורן.

לאחר זמן מה התברר לתובעת כי הנתבעת עשתה שימוש בתמונות בדרך של הדבקת התמונות על חלונות החנויות ובחנויות, שימוש באתר הנתבעת, ובפייסבוק וזאת ללא רשות ותוך הפרת זכויות היוצרים של התובעת בתמונות. וחמור מכך, כך נטען, הדבר נעשה מבלי לתת קרדיט לתובעת כמי שצילמה את התמונות תוך הפרת זכויותיה המוסריות וזאת על מנת להסתיר את השימוש בצילומים.

התובעת תובעת את הנתבעת לפיצוי בסך של 30,000 ₪.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי זכויות היוצרים נשארו ביד הצלמת מאחר והחוזה בין הצדדים בוטל וכי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים והזכות המוסרית של התובעת.

בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בסך של 15,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך 400 ₪.

הערת DWO: המדובר בתביעה בהיקף הפרה גדול ובוטה (60 תמונות), סביר כי אילו התביעה לא היתה מתנהלת בבית משפט לתביעות קטנות, הפיצוי היה גדול בהרבה. כך למשל בעניין גליה גוטמן נ' בריזה עולם של מטיילים בע"מ, עניין דומה שנסיבותיו פחות חמורות, נפסק פיצוי בסך של 50,000 ₪ (בגין הפרה בודדת) ובנוסף שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:

12 באוגוסט, 2012,

4 תגובות

זכויות יוצרים בדמויות חזותיות מצוירות למול דמויות ספרותיות

זכויות יוצרים בדמויות חזותיות מצוירות למול דמויות ספרותיות

תובענה שהוגשה על ידי הציירת והמאיירת מרים בילו כנגד מוזיאון הילדים בחולון. התובענה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 2.8.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

התובענה הוגשה בתחילה במסגרת המרצת פתיחה לקבלת סעד הצהרתי. בהמשך, בית המשפט הורה על העברתה לתביעה במסגרת פסים רגילים ואולם למרות החלטה זו התובעת לא תיקנה את התביעה והוסיפה סעד לפיצוי כספי.

העובדות: לטענת התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בדמויות ובציורים המוצגים במוזיאון הילדים בחולון. כל המעורבים בפרויקט, לרבות הנתבעות, ידעו היטב כי היא הציירת ומעצבת הדמויות בהן נעשה שימוש במוזיאון. אף על פי כן, הנתבעות עשו שימוש בדמויות שעיצבה מבלי לקבל את רשותה ומבלי להסדיר את זכויות השימוש בהן. הנתבעות אף הכניסו שינויים בחלק מן הדמויות, ללא רשותה, והן גם מוכרות ללא רשות מוצרים המעוצבים על פי הדמויות. התובעת טענה כי מעשי הנתבעות מהווים הפרה של זכויות היוצרים של התובעת בדמויות, והיא זכאית לצו האוסר עליהם להשתמש בהם.

לטענת הנתבעות, לצורך הקמת מוזיאון הילדים הן חתמו על מספר הסכמים עם אברמסון וחברות שבשליטתו, אשר נטלו על עצמם את האחריות המלאה לתכנון וביצוע המוזיאון ותצוגותיו. בהסכמים אלו הובהר כי כל העבודות הקשורות למוזיאון, וכל הזכויות בהן, יהיו בבעלות הנתבעות. הזכויות הנתבעות על ידי התובעת נרכשו אף הן מאברמסון על ידי הנתבעות. לחלופין, טענו הנתבעות כי התובעת מנועה מלטעון כיום לזכויות בדמויות נוכח שתיקתה במשך שנים רבות בהן לא עמדה על זכויותיה. בהתנהלותה, מנעה התובעת מהנתבעות את האפשרות להסדיר את הנושא מבעוד מועד.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בעיקרה. נפסק כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בציורים ובשרטוטים נשוא התובענה.

ניתן צו מניעה קבוע, שייכנס לתוקף בתום שנה מיום מתן פסק הדין, האוסר על הנתבעות, בעצמן או באמצעות אחרים, לעשות שימוש כלשהו, בדו-מימד או בתלת-מימד, באיזה מן הציורים או השרטוטים של התובעת.

בנוסף נפסק כי הנתבעות תשלמנה לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

הערת DWO: המדובר בתביעה בהיקף הפרה גדול בו, באופן לא ברור, התובעת לא עתרה לקבלת פיצוי בגין ההפרה ולא עתרה לפיצול סעדים, כך שתוכל לתבוע בשלב מאוחר יותר את נזקה בגין ההפרה. ניתן להעריך כי בהיקף ההפרה המדובר ניתן היה לתבוע פיצויים בהיקף של (לפחות) מאות אלפי שקלים ויותר ואולם משלא הוגשה תובענה כספית בזמן ובמועד ובהתאם לעיקרון מיצוי העילה, ספק אם התובעת תוכל לעתור לפיצויים בשלב זה.

אומנם, בתביעה לסעד הצהרתי, מי שזכה בסעד הצהרתי, רשאי לתבוע סעד אופרטיבי, ותביעתו הנוספת אינה טעונה היתר לפיצול סעדים ואולם, במקרה הנדון אין המדובר בתביעה שהסעד היחידי בה הוא סעד הצהרתי, המדובר בתביעה שהסעד העיקרי בה הוא צו מניעה ועל כן יש ספק ביחס לתוקפו של החריג המדובר במקרה הנדון. 

נקודות מרכזיות שנדנו בפסק הדין:

13 ביוני, 2012,

0 תגובות

למי הבעלות בכתבה ולמי הזכות לתבוע בגין העתקתה

למי הבעלות בכתבה ולמי הזכות לתבוע בגין העתקתה

תביעה שהגישו חברת אתיקה השקעות ואופיר ורדי (העוסקים בקידום אתרים) כנגד הולמס פלייס ועובד שלה בשם קובי פרנקו. התביעה הוגשה לבית המשפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 23.5.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: בתביעה נטען כי קובי פרנקו העתיק שני מאמרים ופרסם אותם באתר האינטרנט של הולמס פלייס (זכויות יוצרים באינטרנט). התביעה הוגשה על סכום של  120,000 ש"ח.

תוצאות ההליך: בית המשפט דחה את התביעה ופסק כי התובעים לא הוכיחה בעלות בזכויות יוצרים במאמרים, בנוסף נפסק כי התובעים ישאו בשכ"ט בסך 15,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

4 באפריל, 2012,

0 תגובות

העברת בעלות בזכויות יוצרים ביומני גבע ושלילת זכאות לפיצוי סטטוטורי

העברת בעלות בזכויות יוצרים ביומני גבע ושלילת זכאות לפיצוי סטטוטורי

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו מיום 25.3.2008 בת"א 2062/02 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ע' בנימיני.

העובדות: הערעור הוגש על ידי אולפני הרצליה כנגד ברקי פטה המפריס ישראל ונדון בבית המשפט העליון בפני השופטים: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין, כבוד השופט ס' ג'ובראן, כבוד השופט נ' הנדל. ביום 4.4.2012 ניתן פסק הדין בערעור.

תוצאות ההליך: הערעור התקבל באופן חלקי, במובן זה שהסעד בדבר הזכאות לפיצוי סטטוטורי, מבוטל. יתר הסעדים נותרים בעינם.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

31 במרץ, 2012,

0 תגובות

זכויות יוצרים בסרט פורנוגרפי "מרותקות לבסיס" וזכאות למתן חשבונות

זכויות יוצרים בסרט פורנוגרפי
* התמונה להמחשה בלבד

תביעה שהוגשה על ידי תומר הרפז וניר שחר כנגד אלון שעשוע, אסף שעשוע וחברת ארו סנטר בע"מ. התביעה נדונה בבית המפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 29.3.2012 ניתן פסק דין חלקי בשאלת החבות.

המדובר בתביעה למתן צו מניעה קבוע, צו עשה, צו למתן חשבונות ותשלום פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים בסרט פורנוגרפי בשם "מרותקות לבסיס" אותו כתבו, הפיקו, ביימו וערכו התובעים. לטענת התובעים, הנתבעים העלו לאתרי אינטרנט שבבעלותם העתק מלא של הסרט, ללא הסכמתם, ואף מבלי לציין את שם התובעים כמפיקי הסרט (זכויות יוצרים באינטרנט). בכך הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים של התובעים בסרט וכן את "זכותם המוסרית". בנוסף, במעשי הנתבעים יש משום עשיית עושר ולא במשפט.

בנוסף, לטענת התובעים, ארו סנטר הינה גם הבעלים של שני אתרי אינטרנט נוספים, בשם sex5g.com ו- arab-sex.tk, בהם גם הופיע עותק לא מורשה של הסרט, לאחר שזה הוסר מאתר ero.co.il, לפי דרישת התובעים.

בקדם המשפט נקבע כי הדיון בתביעה יפוצל לשני שלבים, כאשר בשלב הראשון תידון אך ורק שאלת החבות והזכאות לצו מניעה קבוע ולצו מתן חשבונות. בשלב השני, אם תקבע אחריות, יידונו הסעדים הכספיים.

התביעה  בשאלת החבות התקבלה, הוכח שהנתבעים אחראים להפרת זכויות היוצרים. ניתן צו מניעה קבוע האוסר להפר את זכויות היוצרים של התובעים. ניתן בזה צו המורה לנתבעים כולם להגיש לתובעים ולבית המשפט בתוך 45 יום דו"ח מאומת בתצהיר שלהם ובתצהיר של רואה חשבון, בו מפורטים כל הרווחים שהנתבעים, או מי מהם, הפיקו מן הסרט הנ"ל, והכוונה לכל רווח שהופק מהפצת הסרט "מרותקות לבסיס" באתרים המפרים.

נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בגין שלב זה בסך 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכויות יוצרים בסרט

סרט הוא יצירה קולנועית המהווה אגד של "יצירות", שכל אחת מהן עשויה להיות מוגנת בפני עצמה (כגון, התסריט, המוסיקה, הצילום וכו'); אך החוק מגן בנפרד גם על היצירה הקולנועית השלמה כ"יצירה דרמטית", כאמור בסעיף 35(1) לחוק משנת 1911. כך גם חל הדין הישן בנוגע לשאלת הבעלות ביצירה מוגנת (סעיף 78(ה) לחוק החדש).

הסרט כיצירה מקורית

אין מחלוקת כי הסרט הינו יצירה "מקורית", כהגדרתה בסעיף 1(1) לחוק: כל שנדרש הוא שהיצירה אינה מועתקת מיצירה אחרת, ושהיא באה לעולם כתוצאה ממאמץ, כישרון והשקעה במידה צנועה ביותר (ע"א 360/83 סטרוסקי נ' גלידת ויטמן, פ"ד מ(3) 340, 348).

הבעלות בסרט

בהתאם לסעיף 5(1) לחוק זכות יוצרים, 1911 הבעלות בזכות היוצרים ביצירה נתונה ל"מחברה". התובעים, כמי שכתבו את התסריט, ביימו והפיקו את הסרט, ערכו אותו, רכשו את כל זכויות הצילום בסרט - הינם "המחבר" של הסרט, ועל כן הם בעלי הזכויות ביצירה.

אחריות אישית להפרה

היותו של אדם אורגן בחברה איננו מקנה לו חסינות מפני אחריות לביצוע עוולה, ומאידך, אין בהיותו אורגן כדי להרחיב את גבולות האחריות שלו, ולקבוע כי הוא אחראי לכל מעשה עוולה שביצעה החברה. ההלכה היא כי: "המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסודות האחריות". דברים אלו נכונים גם לעובד של החברה, שאיננו אורגן שלה.

נתבעים 1-2 התבקשו על ידי התובעים להפסיק להפר את זכויותיהם בשנת 2005, ולכן היו מודעים היטב לכך שכאשר הם מעלים את הסרט לאתרים המפרים, הם מפרים את זכויות התובעים. התובעים גילו אורך רוח כלפי הנתבעים, ולפנים משורת הדין הסתפקו באותה עת בהסרת הסרט מאתר ero.co.il, מבלי לדרוש פיצוי על הפרת זכויותיהם.

הנתבעים היו מעורבים באופן אישי בהפרת זכויות התובעים, ואף בניסיון להסוות את העובדה שהם ממשיכים להפר את זכויות התובעים על ידי הקמת האתרים המפרים, הרי שמתקיימים בהם, באופן אישי, יסודותיה של עוולת הפרת זכויות היוצרים, באופן המצדיק הטלת אחריות אישית עליהם.

אחריותו של אלון אינה נובעת מהיותו המנהל ובעל השליטה בארו סנטר, אלא מן העובדה שהוא בעצמו הפר את זכויות היוצרים של התובעים כאשר איפשר את העלאת הסרט לאתרים המפרים של הנתבעת 3. כך גם עולה מתצהירו מעורבותו האישית האינטנסיבית במעשה ההפרה הנטען.

לכן יש לקבוע כי הפרת זכות היוצרים בוצעה, מטעמה של ארו סנטר (נתבעת 3) ועבורה, על ידי הנתבעים 1 ו- 2, ושלושת הנתבעים אחראים כולם להפרה.

צו למתן חשבונות

ניתן בזה צו המורה לנתבעים כולם להגיש לתובעים ולבית המשפט בתוך 45 יום דו"ח מאומת בתצהיר שלהם ובתצהיר של רואה חשבון, בו מפורטים כל הרווחים שהנתבעים, או מי מהם, הפיקו מן הסרט הנ"ל, והכוונה לכל רווח שהופק מהפצת הסרט "מרותקות לבסיס" באתרים המפרים (sex5g.com ו- arab-sex.tk).

נפסק כי התובעים יודיעו בדיון זה האם יש בדעתם לדרוש פיצויים בגין הפרה, או שמא עתירתם היא לדרוש השבת רווחיהם של הנתבעים על בסיס דו"ח הרווחים שיגישו (לא ניתן לתבוע את שני הסעדים גם יחד). אם התובעים עומדים על השבת רווחים, הם יודיעו האם הם מבקשים לסתור את דו"ח הרווחים שיגישו הנתבעים באמצעות ראיות, או לחקור את הנתבעים ורואה החשבון שיאשר את הדו"ח.

26 במרץ, 2012,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרם במצגת שפורסמה באינטרנט

הפרת זכות יוצרם במצגת שפורסמה באינטרנט

תביעה שהגישו אמיר גבאי וחברת בי פור יועצי פרישה כנגד מדינת ישראל ויורם אזרד.

התביעה נדונה בבית המשפט השלום בירושלים בפני השופט ארנון דראל וביום 18.3.2012 ניתן פסק הדין בתובענה.

כנטען בכתב התביעה קטעים של המצגות המצויות באתר פרישה (אתר התובעים) הועתקו והם מופיעים באתר האינטרנט של הנתבעת 1 (אתר החשב הכללי).  לאחר שנעשתה פנייה אל החשב הכללי התברר כי מקורן של המצגות המועתקות הוא בנתבע 2 אשר עשה שימוש במצגות אלו להעברת הרצאות. בכך טענו התובעים כי הופרה זכות היוצרים שלהם ב- 63 הפרות (כל אחד מעמודי המצגת) ותבעו פיצוי בגובה של 1,000,000 ₪, מאוחר יותר התביעה צומצמה לסך של 400,000 ₪ (בגין תשע הפרות).

בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי הנתבע 2 ישלם פיצוי בסכום של 60,000 ₪ והוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 12,000 ₪.

בנוסף חייב בית המשפט את המדינה לשלם לתובעים סכום של 20,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין ובהוצאות משפט בסכום כולל של 3,500 ₪. 

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

האם מדובר ב'יצירות' המוגנות בזכויות יוצרים

נפסק כי המצגות כוללות עקרונות מנחים, המלצות ומקרים ליישום, ניסוחים מקוריים, דברי פרשנות, כותרות, דוגמאות מפורטות, ראשי פרקים סדורים ועוד. כל אלה נכתבו על ידי התובעים ביצירתיות ובמחשבה. בהסתמך על  ע"א 2790/93  Eisenman   נ' קימרון, פ"ד נד (3) 817, 829-830 (2000), (להלן: "קימרון") נקבע כי מדובר ביצירה מקורית המקיימת את שני המבחנים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה ובוודאי במינימום הנדרש לפי ע"א 513/89 Interlego  נ' Exim Lines Bros. ,  פ"ד מה (4) 133, 170 (1994), (להלן: " אינטרלגו").

די לעיין בצילומי השקפים של המצגות כדי לראות כי אין המדובר בציטוט סעיפי חוק אלא בעריכה מיוחדת ומקצועית, לשיטת העורך, של היבטים ונושאים שונים בתחום העונה על דרישות הפסיקה כמפורט בפסקי הדין בעניין קימרון ואינטרלגו ובשורה של פסקי דין אחרים, שאליהם מפנים התובעים בסיכומיהם,  ביחס להכרה בזכות יוצרים ליצירה.

האם הופרה הזכות המוסרית ביצירות

עיון במצגות של התובעים ובמצגות שערך הנתבע מעלה כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעים ביצירות ואת הזכות המוסרית. השוואת השקפים השונים מעלה כי חלקים שלמים מהמצגות הועתקו מהמצגות שבאתר פרישה למצגת הראשונה ולמצגת השנייה שערך הנתבע. אמנם העיצוב שונה במעט אך התוכן בשקפים רבים הוא זהה ומועתק. העתקת התוכן לוותה בהשמטת הקרדיט ליוצרי היצירה כפי שהופיעו באתר פרישה ובהחלפתם בשמו של הנתבע.  הנתבע למעשה לא נתן הסבר ברור מאיפה הגיעו לידיו המצגות ומה היה תהליך העיבוד של המצגות שהוא עצמו הכין מתוך מה שקיבל ממי שקיבל. מכל מקום, נפסק כי אין המדובר בהפרה זניחה אלא בהפרה שלוותה לא רק בהעמדת המצגת המפרה לציבור הרחב באתר החשכ"ל אלא בביצוע פומבי של תוכן הדברים במסגרת ההרצאה שערך הנתבע פעמיים למאות אנשים.

הגנת רשלנות תורמת

בית המשפט דחה את הטענה לפיה בכך שהתובעים איפשרו את העתקת היצירה ברשת הם ניתן לטעון לרשלנות תורמת.  נפסק כי טענה שכזו – הדומה לתלונתו של מי שנוטל את רכושו של הזולת ומלין על כך בעל הרכוש כי לא העמיד שומר שישמור עליו – היא טענה שלא ניתן לקבלה.

כידוע, קביעת האשם התורם נעשית באופן דו שלבי: בחינת התנהגות הניזוק כאדם סביר ולאחריה, אם נמצא כי לא נהג בסבירות, בדיקת האשמה המוסרית בין הצדדים (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי  פ"ד נח(1), 1 ,עמ' 21-22  (2003); ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד (1) 422 (1990)). במקרה זה העמדת האשם המוסרי של הנתבע בהעתקת היצירה ושל התובעים בהימנעותם, ככל שהייתה, מלמנוע את האפשרויות להעתקה, אינה מאפשרת לקבל את הטענה גם אם ניתן לראות בתובעים כמי שהתרשלו – דבר המוטל בספק. 

מספר ההפרות ושאלת הפיצוי

בית המשפט פסק כי הוא אינו סבור כי נדרשת הכרעה כמותית בשאלת מספר ההפרות לאחר שהחוק תוקן ואינו קובע עוד פיצוי מינימום לכל הפרה. אמנם בסעיף 56 (א') לחוק נקבע כי ניתן לפסוק פיצוי בסכום של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק בגין כל הפרה ואולם אין הכרח במקרה זה בקביעה כמותית של מספר ההפרות אלא יותר בהערכה ערכית של מהותן של ההפרות, החשיפה של המצגות המפרות והיבטים נוספים מבלי לראות בכמות ה'טכנית' של מספר ההפרות כחזות הכל. 

סעיף 56 (ב') לחוק מונה שיקולים שונים שיש בהם להשפיע על פסיקת הפיצוי ובהם היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה, חומרתה, הנזק הממשי להערכת בית המשפט, הרווח שצמח לנתבע, מאפיני פעילותו, טיב היחסים שבין הצדדים ותום הלב של הנתבע.

נפסק כי יש להתחשב בכך שההפרה כללה הצגת המצגת המפרה בשתי הרצאות; העמדתה באתר האינטנט של החשכ"ל ובהצעת השימוש במצגת השניה ובמשלוח שלה לחוקר; השימוש היה שימוש מסחרי למטרת עסקו של הנתבע ותמורת תשלום ועל פני הדברים הצגת המצגת באתר היתה למשך מספר חודשים. מנגד יש לזכור כי ההרצאה נעשתה לקהל סגור יחסית של עובדי מדינה; האתר בו מדובר הוא אתר ממשלתי ואינו אתר מסחרי; לא הוברר מה הייתה מידת החשיפה של המצגת וזו לא כללה בעת שהועלתה לאתר פרטים על הנתבע.

בהתחשב בכל אלה ובהינתן כי מדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק אלא על דרך של אומדן המעמיד בית המשפט את הפיצוי עבור הפרת זכות היוצרים בסכום של 40,000 ₪ ואת הפיצוי עבור הפרת הזכות המוסרית בסכום של 20,000 ₪.

הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית  על ידי החשב הכללי

בית המשפט ערך הבחנה בין שתי ההפרות הנטענות. ביחס להפרה שעניינה העלאת המצגת לאתר החשכ"ל, נפסק כי יש לראותה כהפרת זכות היוצרים והפרת הזכות המוסרית אף אם נעשתה מתוך הנחה כי זכות היוצרים במצגת היא של הנתבע.

שונים פני הדברים בכל הנוגע להצגת המצגות על ידי הנתבע במהלך הרצאתו בפני עובדי המדינה. בפעילות זו של הנתבע לא נטלה המדינה כל חלק ולא ניתן לראותה כמי שהפרה את זכות היוצרים או את הזכות המוסרית. נפסק כי הרחבת הגנת זכות היוצרים באופן שבו תחול גם על הגורם שמארגן את ההרצאה איננה סבירה. 

הגנת מפר תמים

המדינה טענה לכך שככל שהפרה את זכות היוצרים קמה לה עילת ההגנה של מפר תמים שכן פעלה בתום לב ומבלי לדעת כי מדובר במצגת מפרה.

התובעים טוענים כי אין לראות את המדינה כמפר תמים וזאת בשל כך שהמדינה ידעה שקיימת זכות יוצרים אף אם לא ידעה למי היא שייכת. בעניין זה מפנים התובעים לסעיף 58 לחוק ולע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט (6) 421, 430-431 (2005) (להלן: "ברוק"). הם מבקשים לקבוע כי החשב הכללי לא פעל בתום לב  ולא עומדת לו הגנת 'מפר תמים'.  התובעים מצביעים על כך כי החשב הכללי לא ווידא כי תכני ההרצאה והמצגת המפרה שהציג ואשר נטענה לאתר החשב הכללי אינה פוגעת בזכות צדדים שלישיים, לא נדרש מהנתבע אישור בכתב או כתב שיפוי או התחייבות והחשב הכללי לא עמד באמות המידה שהוא עצמו מציב כלפי ספקים חיצוניים וגופים המתקשרים עם משרדי הממשלה בכל הנוגע לבדיקת קיומן של זכויות אחרים. הבדיקה שהייתה צריכה להיערך הייתה, לטענת התובעים, צריכה להיות מקיפה וקפדנית יותר.  התובעים מפנים למה שנקבע בת.א. 21685/07  דטה פקס בע"מ נ' לשכת רואי החשבון (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 2.8.10) (להלן: "דטה פקס").

סעיף 58 לחוק קובע כי: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."

ההגנה הניתנת למפר התמים אינה עומדת לו מקום בו ברור שקיימת זכות יוצרים למצגת והטעות היא באשר לזהותו של בעליה. הבחנה זו בין עצם קיומה של זכות יוצרים לבין הידיעה או הטעות באשר לשאלה למי היא שייכת שוללת את תחולת ההגנה של המפר התמים (ר' דרוק, שם; ע"א 9678/05 חב' בטימו נ' ARABON (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 3.8.2008); ע"א (ת"א) 3130/05  ישעיהו רוטר נ' שלומי בוצ'צ'ו (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 12.12.2007)).

הגנת הודעה והסרה

טענת הגנה נוספת שמעלה המדינה היא כי מייד לאחר שקיבלה את ההודעה הסירה את המצגת מהאתר ולכן יש להפעיל את נוהל הודעה והסרה ולהימנע מפסיקת פיצוי כנגד החשב הכללי.  טענה זו, שלפיה אין על בעל ומפעיל אתר חובה לבצע מראש סינון של תכנים מפרים אלא להסתפק בהסרתם בדיעבד התקבלה לדעת המדינה בפסיקה (ת.א. (ת"א) 1559/05  גלעד נ' נטויזן (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 23.7.09); על השולחן; ת.א. 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ נ' רוטר נט בע"מ (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 8.8.11)) והיא חלה גם על המצגת כאן. המדינה סבורה כי אין חשיבות לשאלה מי לחץ על הכפתור שהביא להכללת המצגת באתר החשכ"ל – המדינה או הנתבע ואף שלא ניתן לראות בכך 'תוכן גולשים מובהק' הרי שהמהות היא אותה מהות – ויש לראות את החשב הכללי כספק האינטרנט.  המדינה למדה על כך גם מבהחלטה שניתנה בת.א. 10695-09-09 Nav N Go Kft  נ' דימטרי גולצמן (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 6.9.11) (להלן: "גולצמן") ששם לא חויב מפעיל אתר על הפרת זכות יוצרים שביצע אחד משותפיו בדרך של העלאת תוכנה מפרה על ידי שותף והסרתה מייד.

נפסק כי טענת ההודעה וההסרה אינה עומדת למדינה – אין להשוות את המדינה למפעיל אתר שגולשים מטעינים לאתר שלו מצגת מבלי שיש לו יכולת לבדוק או לברר אם מדובר במצגת שמפרה זכות יוצרים לבין החשב הכללי, שמתקשר בחוזה עם נותן שירותים, ומעלה בעצמו את המצגת לאתר החשכ"ל מבלי לבצע כל בדיקה ומבלי לשאול שאלות. התנהלות זו של החשב הכללי אינה עולה בקנה אחד עם המצופה והסביר ומשכך נהג הרי שהוא חב כלפי התובעים בגין הפרת זכויותיהם.

הגנת השימוש ההוגן

לחלופין טוענת המדינה לכך שעשתה שימוש הוגן ביצירה לצורך יום עיון לימודי, הרחבת ההשכלה, הידיעה והרמה המקצועית של עובדי מדינה שונים שהם חשבי שכר כדי שיוכלו להעביר את הידע. מטרת ההצבה היא הבאת מובאות, מחקר, סקירה וכן הוראה על ידי מוסד חינוך וכך מבקשת המדינה לראות ביום העיון שמארגן החשב הכללי.  בנוסף נטען לכך שמדובר בשימוש לא מסחרי מובהק.  בא כוח המדינה  סבור כי רשימת השימושים המופיעה בסעיף 19 לחוק אינה רשימה סגורה והוא נסמך על המילה 'כגון' המופיעה שם.

באשר להגנת השימוש ההוגן – הגנה זו נובעת מסעיף 19 לחוק שקובע כי:

(א)        שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.

(ב)        לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:

(1)        מטרת השימוש ואופיו;

(2)        אופי היצירה שבה נעשה השימוש;

(3)        היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;

(4)        השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

נפסק כי קשה לראות כיצד חלה הגנה זו במקרה זה מקום בו מועלית מצגת לאתר אינטרנט כללי שבינו לבין חינוך אין ולא כלום. אין המדובר במוסד חינוך; אין המדובר בהוראה מחקר, לימוד עצמי או כל דבר אחר.  השיקולים שבסעיף 19 (ב') אינם תומכים בהנחה כי מדובר בשימוש הוגן. לפיכך לא סבר בית המשפט כי עומדת למדינה הגנת השימוש ההוגן בכל הנוגע להעלאת המצגת לאתר החשכ"ל.

למסקנה אחרת יש להגיע באשר לשימוש במצגת בהרצאה ככל שניתן היה לראות בכך הפרה של זכות היוצרים של התובעים למרות האמור לעיל שכן  מתן הרצאה קרוב הרבה יותר לאותה פעילות חינוכית שאליה מתייחס סעיף 19 לחוק. באשר לטענה כי בשל הפרת הזכות המוסרית לא עומדת הגנה זו (ר' לעניין זה ע"א (ת"א)  3038/02  זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 29.4.2007); ת.א. (י"ם) 3560/09; 3561/09 אבי ראובני נ' מפה מיפוי והוצאה לאור בע"מ (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 6.1.11)).  עמדת בית המשפט היא כי אין המדובר בקביעה מוחלטת  אלא כי יש לאזן בין אינטרסים שונים ולתת משקל לאי מתן הקרדיט בהתאם לטיבה של הגנת השימוש ההוגן (ר' ת.א. (ירושלים) 8211/09 פורגס נ' בית חינוך תיכון גליל מערבי (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 27.7.11)).  במקרה זה בכל הנוגע לעצם מתן ההרצאה נפסק כי אם היה בית המשפט סבור כי מדובר בהפרה היה מקום להחיל את ההגנה.

8 בפברואר, 2012,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בספרים - שיחון "עברי – ערבי"

הפרת זכויות יוצרים בספרים - שיחון

תובענה שהוגשה על ידי אסף יצחק גולני (מו"ל) ויוחנן אליחי (הסופר) כנגד ד"ר משה כהן (הסופר) ומר מיכאל זק (מו"ל). התובענה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז וביום 8.2.2012 ניתן פסק הדין מפי כב' השופט בנימין ארנון.

בתובענה נטען כי השיחון שהוציאו הנתבעים כלל מספר קטעים זהים או דומים מאוד לאלה המצויים בספרים שכתב התובע 2. התובעים לא טרחו לפנות אל הנתבע 1 בכתב התראה בטרם הגישו את התביעה.

התובעים עותרו לקבלת פיצוי כספי בסך של 2,260,000 ₪. בנוסף עותרים התובעים לקבלת הצווים הבאים: צו מניעה קבוע – האוסר על הנתבעים לעשות שימוש כלשהו בשיחון. צו עשה – המורה לנתבעים להעביר לבעלות התובעים את כל ההעתקים של השיחונים. צו למתן חשבונות – לצורך כימות כספי של ההכנסות שקיבלו הנתבעים כתוצאה ממכירת השיחון.

התובעים תבעו בגין רשימה ארוכה של עילות לפיצוי ובהן: הפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, תיאור כוזב, התערבות בלתי הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, גזל, רשלנות, תרמית, הטעייה לפי חוק הגנת הצרכן, הפרת חובה חקוקה ובנוסף עתרו לפיצויים בגין עוגמת נפש.

סיכום פסיקתו של בית המשפט היא כי:

התובענה אשר הוגשה על ידי התובעים – אסף יצחק גולני ויוחנן אליחי, כנגד הנתבעים – ד"ר משה כהן ומיכאל זק, מתקבלת באופן חלקי.

על הנתבעים, לפצות את התובעים בסך של 40,000 ₪, בהתאם לחלוקה הבאה: 20,000 ₪ – פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, בגין הפרת הזכות החומרית; 20,000 ₪ – פיצוי ללא הוכחת נזק ממון, בגין הפרת הזכות המוסרית ובגין עוגמת נפש.

נפסק כי יתר עילות התביעה כנגד הנתבעים נדחות.

ניתן בזאת צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לעשות שימוש כלשהו בשיחון.

ניתן בזאת צו עשה, המורה לנתבעים להשמיד את כל ההעתקים המפרים.

באשר לנושא פסיקת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד: בשל התנהלות התובעים נפסקו הוצאות בסך של 12,000 ₪.

שיהוי בהגשת תובענה

הלכה היא כי נתבע "הטוען שיהוי המצדיק דחיית התובענה, עליו הנטל להראות קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הטענה", וכי "לא עצם חלוף הזמן כשלעצמו הוא המצדיק דחיית התביעה, אלא דבר-מה נוסף שמיתוסף לחלוף הזמן או שנובע ממנו באופן ברור" [ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל על ידי יורשיה נ' יונגר, פ"ד מה (3) 749, 756 (1991). אותו "דבר מה נוסף" פורט בפסיקה כשיהוי ממנו ניתן ללמוד על ויתור או ייאוש של התובע אשר גרם לשינוי לרעה במצבו של הנתבע, או כשיהוי הנובע מחוסר תום ליבו של התובע [ראו: ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן פ"ד נז (5) 49, 69-70 (2003)].

נפסק כי אין הצדקה לקבלת טענת השיהוי של הנתבעים, נוכח אי עמדתם של הנתבעים בנטל ההוכחה הנדרש לשם הוכחתה.

למי הזכות ביצירה

הנתבעים טענו כי הקטעים המפרים כשלעצמם, אינם בגדר "יצירה מקורית". לגרסתם, הקטעים המפרים אינם מהווים יצירה מקורית הן בשל העובדה שהתובע 2 אינו היוצר המקורי של הקטעים המפרים, אשר מהווים תמלול של הקלטות לשיחות שניהלו אחרים, והן בשל העובדה שהקטעים המפרים הינם חסרי כל יצירתיות מקורית, ולפיכך אינם עומדים בדרישת ה"יצירתיות" הנדרשת.

בחינת מקוריותם של הקטעים המפרים

בע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A., פ"ד מח (4) 133, 172-173 (1994) קבע כב' נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) השופט מ. שמגר את המבחנים העיקריים שקיומם נדרש לצורך קבלת הגנת הדין הניתנת לבעלי זכות יוצרים. מבחנים אלה כוללים גם את דרישת המקוריות, ואלו הם:

 "(1) ביטוי לגביו מתבקשת הגנת זכות יוצרים צריך לעמוד בתנאים הבאים:

 (א) צריך שיהיה, לפחות בחלקו, מעשה ידי אדם.

 (ב) הוא צריך ללבוש חזות ממשית.

(ג) הוא צריך להיות תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.

(ד) יצירתו צריך שתיעשה תוך שימוש מינימאלי של יצירתיות מקורית, כאשר "מקורית" פירושה שהיצירתיות היא פרי עמלו הרוחני של היוצר, אך לאו דווקא שהיא מהווה חידוש על פני יצירות קיימות.

(ה) על היצירתיות המחשבתית ללבוש צורת ביטוי ולא רק רעיון העומד מאחוריו.

(2) בחינת מקוריות היצירה צריכה להתמקד בשלב גיבוש הביטוי ולא בשלב המוצר המוגמר.

(3) יש להבחין בין בדיקת מקוריותה של יצירה המתבססת על יצירה קודמת ספציפית לבין בדיקת מקוריותה של יצירה העושה שימוש רק באלמנטים כלליים. יצירה מהסוג השני תעבור את מחסום המקוריות בקלות יחסית".

בית המשפט דחה את טענתם של הנתבעים לפיה כל עבודתו של התובע 2 בכתיבת הקטעים המפרים הסתכמה בהקלטה ובתמלול גרידא. מהראיות שהובאו בפני, ובמיוחד – מעדותו של התובע 2 עצמו אשר נמצאה על ידי מהימנה וראויה לאמון בית המשפט, עולה כי קטעי השיחה הנכללים בספרים, ובכללם גם הקטעים המפרים, הינם תוצר של חומרי גלם רבים, שונים ומגוונים שליקט, הכין, עיבד וערך התובע 2.

בית המשפט פסק כי התקיימו כל מבחני המקוריות והיצירתיות הנדרשים לשם הכרה ביצירתו של התובע 2 כיצירה מקורית המצדיקה מתן הגנה במקרה של הוכחת הפרה של זכות היוצרים בה.

איזה שימוש ביצירה יחשב כשימוש המפר זכות יוצרים?

סעיף 11 בחוק החדש קובע כדלקמן:

"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה".

עיקרון זה היה קבוע גם בסעיף 1(2) בחוק הישן, בו נקבע, באופן דומה, כי על המעשה המפר להיעשות ביצירה או ב"חלק ניכר הימנה".

למקרא סעיפי חוק אלה מתעוררת השאלה כיצד ניתן להגדיר את אותו חלק מהותי, או חלק ניכר ביצירה, אשר עשיית שימוש בלתי מורשה בו מהווה הפרה של זכות היוצרים? בעניין זה קבע כב' השופט י. טירקל  בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד (1) 577, 591 (2000), כדלקמן:

"ההכרעה בשאלה אם הועתק "חלק ניכר" מן היצירה המוגנת – כמשמעותו של מושג זה בסעיף 1(2) בחוק – אינה צריכה להיות רק, או בעיקר, על-פי בחינה כמותית של הקטעים העומדים להשוואה, אלא יש לבדוק אותם גם – ואולי, בעיקר – מבחינה איכותית. גם כאן אין להסתפק בבדיקה מדוקדקת של כל פרט בקטעים המושווים ושל השימוש שנעשה בו, אלא יש לבחון את הקטעים מתוך ראייה כוללת. זאת ועוד: הואיל וההגנה על היצירה המוגנת בכללותה מושתתת על יסודות מקוריים המרכיבים אותה, יש לבחון אם ההעתקה גזלה דבר מיסודות אלה. לפיכך, תיבחן הפגיעה בזכות היוצרים לאור השאלה אם המוטיבים שהועתקו מן היצירה המוגנת – בין בצורה ישירה ובין במרומז – כוללים יסודות, אשר יש בהם כשלעצמם מידה של מקוריות (השווH. Laddie The Modern Law of Copyright, at p. 53)" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

נפסק כי מתקיימת העתקה מלאה של לפחות עשרה קטעים מתוך הספרים הכוללים עמודים שלמים שהועתקו מהם אל השיחון, מהווה הפרה מהותית של זכויות היוצרים של התובעים בספרים.

האם התובעים הוכיחו את בעלותם בזכויות היוצרים בספרים – שרשת הזכויות?

לשם הוכחת זכויות היוצרים שלהם בספרים פרטו התובעים את החוליות "בשרשרת הבעלות" המקשרות אותם אל בעלי זכויות היוצרים בספרים ממועד כתיבתם ועד למועד הגשת התביעה.

לטענת הנתבע 2, התובע 1 לא הוכיח את בעלותו בזכויות היוצרים בספרים מאחר שהעברת בעלות בזכויות יוצרים צריכה להיעשות בכתב, ואילו במקרה דנן לא הוצג הסכם בכתב בין הבעלים הראשון של הספרים (התובע 2) לבין הבעלים השני שלהם (הוצאת "קסת").

על פי הוראות סעיף 5(2) בחוק הישן החל על העברות זכויות יוצרים שנעשו עד ליום 25.5.2008, כדוגמת העברת הזכויות במקרה הנוכחי (נוכח הוראת המעבר הקבועה בסעיף 78(ו) בחוק החדש) – בעל זכות יוצרים "...יכול הוא ליתן כל טובת-הנאה בזכות על-פי רשיון; ואולם כל העברה או נתינה כאלה לא יהיה כוחן יפה אלא אם נעשו בכתב...".

נפסק כי עיקר עבודתו של התובע 2 בחיבור הספרים נעשתה בעת שעבד כשכיר בהוצאת "קסת" – כך שממילא, הוצאת "קסת" (המעביד) היתה הבעלים הראשון של זכויות היוצרים בספרים בהתאם לסיכום קודם שנעשה בינה לבין התובע 2 טרם כתיבת עיקר הספרים. בהתאם להסכם זה זכויות היוצרים בספרים היו שייכות להוצאת "קסת" בכפוף לזכות לקבלת תמלוגים ממכירת הספרים שניתנה לתובע 2. בנוסף, וזה עיקר, סבור בית המשפט כי בנסיבות המקרה הנוכחי חלה ההוראה הקבועה בסעיף 5(1)(ב) בחוק הישן, הקובעת כדלקמן:

"אם היה המחבר עובד אצל אדם אחר על פי חוזה שירות או שוליות, והיצירה נעשתה תוך כדי עבודתו אצל אותו אדם,  הרי, באין הסכם הקובע את ההפך, יהא האדם שהעביד את המחבר הבעל הראשון של זכות היוצרים".

נפסק כי הוכח שהתובע 2 היה ונותר בעל זכות היוצרים המוסרית בספרים. קביעה זו מבוססת גם על הוראת סעיף 45(ב) בחוק החדש, הקובעת כי:

"הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר".

לסכיום נפסק כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה הנדרש מהם לשם הוכחת היותם הבעלים של זכויות היוצרים בספרים, לרבות בקטעים המפרים, באופן שהתובע 1 הינו הבעלים בזכות היוצרים החומרית, ואילו התובע 2 הינו הבעלים בזכות היוצרים המוסרית.

הפרת הזכות החומרית

נפסק כי הנתבעים הפרו את הזכות החומרית של התובע 1 בספרים, בכך שהעתיקו את הקטעים המפרים מהספרים אל השיחון, בניגוד להוראות המפורטות בסעיפים 2(1) ו- 1(2) בחוק זכויות היוצרים הישן.

הפרת הזכות המוסרית

הזכות המוסרית מוגדרת בסעיף 46 בחוק החדש באופן הבא:

"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –

(1)        כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;

(2)        כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".(ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

בסעיף 4א בחוק הישן הוגדרה הזכות המוסרית באופן הבא:

" (1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים.

(2) מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה". (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

זכות ההורות - הזכות לייחוס

הזכות לייחוס הינה, אם כן, זכותו המוסרית של היוצר לכך ששמו יקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים (על פי סעיף 46(1) בחוק החדש) או המקובלים (על פי סעיף 4א(1) בחוק הישן) בנסיבות העניין.

נפסק כי, הנתבעים הפרו באופן גורף את זכותו של התובע 2 לייחוס הקטעים המפרים כיצירתו.

האם הנתבעים הפרו את זכותו של התובע 2 לשלמות היצירה? הנתבעים פרסמו את השיחון המכיל את הקטעים המפרים שהועתקו מתוך הספרים, כשהוא כולל שגיאות רבות.

הזכות לשלמות היצירה

הפרת הזכות לשלמות היצירה מותנית בקיומם של שני התנאים המצטברים הבאים:

התנאי הראשון – כי היצירה נפגעה על ידי אחת או יותר מבין הפעולות הפוגעניות המפורטות בסעיף 46(2) בחוק החדש ובסעיף 4א(2) בחוק הישן. ראוי לציין כי על פי החוק החדש מדובר על פגם, סילוף, שינוי צורה או פעולה פוגענית שפגעו ביצירה, ואילו על פי החוק הישן מדובר על סילוף, פגימה, שינוי, או פעולה שיש בה הפחתת ערך של היצירה.

נפסק כי, אין מחלוקת שבקטעים המפרים שהועתקו אל השיחון, נכללו "טעויות גסות מאוד"– כך שניתן לקבוע כי התנאי הראשון הנדרש לשם הוכחת הפרתה של הזכות לשלמות היצירה התקיים.

התנאי השני – כי יש באותה פעולה פוגענית כדי לפגוע בשמו או בכבודו של היוצר.

נפסק כי, במקרה דנן אין בפרסום הקטעים המפרים במסגרת השיחון כדי לפגוע בשמו או בכבודו של התובע 2, ומשכך – נפסק כי לא הופרה זכותו של התובע 2 לשלמות היצירה.

פיצוי ללא הוכת נזק בגין הפרת זכות יוצרים

בעניין שיעור הפיצוי הסטטוטורי בגין הפרת זכויות יוצרים קיים הבדל מהותי בין ההסדר המצוי בחוק החדש לבין הדין שקדם לו. על פי סעיף 3א בפקודת זכות יוצרים, הוגבלה סמכותו של בית המשפט לפסוק לתובע, לגבי כל הפרה, פיצוי ללא הוכחת נזק "בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים". מאידך, על פי 56(א) בחוק החדש, לבית המשפט מוקנית הסמכות לפסוק לתובע, בגין כל הפרה, פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק "בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".

מנוסח הסעיף ותכליתו החקיקתית עולה כי ההכרעה בנוגע למנגנון הפיצוי הסטטוטורי אותו יש ליישם תעשה בהתאם למועד ביצוע ההפרה. אם ההפרה בוצעה לפני יום התחילה (25.5.2008) – יחול מנגנון הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בפקודת זכות יוצרים. מאידך, אם ההפרה בוצעה לאחר יום התחילה דהיינו – לאחר יום 25.5.2008, יחול מנגנון הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק החדש.

במקרה דנן בוצעו הן הפרה של הזכות החומרית בדרך של העתקה, והן הפרה של הזכות המוסרית בדרך של פגיעה בזכותו לייחוס של הנתבע 2. שתי העוולות האמורות בוצעו בעת הוצאתו לאור של השיחון, לראשונה, בשנת 1996, ובעת הוצאתו לאור במהדורה נוספת בשנת 2004. לנוכח ממצאים עובדתיים אלה ניתן לקבוע כי משהפרו הנתבעים את זכויות היוצרים של התובעים בספרים במועדים הקודמים ליום 25.5.2008 (דהיינו – לפני מועד כניסתו של החוק החדש לתוקפו), הרי שמנגנון הפיצוי הסטטוטורי החל בנסיבות העניין הינו זה הקבוע בסעיף 3א בפקודת זכות יוצרים.

מספר הקטעים המפרים

נפסק כי אין הצדקה בנסיבות העניין, לפסיקת פיצויים סטטוטוריים עצמאיים ונפרדים בגין כל אחד מהקטעים המפרים שפורסמו בשיחון.

מספר הזכויות המופרות

בע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו (2) 254 (1992) נקבע כי "המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העסקה" (שם, עמוד 269), כך שלא רק מספר האקטים המפרים הוא החשוב, אלא יש להתמקד במספר הזכויות שנפגעו. בפרשת שגיא נקבע אומנם חריג לכלל זה, ולפיו "יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות", אך הובהר כי "יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות ­ובענייננו זכות יוצרים - כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה".

בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין קיבוצית לשירותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא (5) 337 (להלן: "פרשת דקל"), דן בית המשפט העליון בהלכת שגיא וקבע כי בנסיבות בהן הנתבע מפר זכויות יוצרים המתייחסות לשתי יצירות שונות או יותר – מספר ההפרות יקבע בהתאם למספר היצירות שזכויות היוצרים בהן הופרו. בית המשפט אף הדגיש כי "השאלה הרלוונטית היא דווקא מהו מספר הזכויות שהופרו, ולא מהו מספרן של היצירות המפרות". יצוין כי בפרשת דקל נידון מקרה של העתקות שבוצעו לאורך שנים ממחירון מקצועי מתעדכן שיצא לאור מדי חודש. בית המשפט העליון פסק כי כל חוברת חודשית מסוג זה היא יצירה בפני עצמה, וזאת – בין היתר, בהתבסס על "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", נוכח העובדה שבנסיבות שתוארו שם לכל אחת מהחוברות שהועתקה היה ערך כלכלי עצמאי משל עצמה (פסקה 15 לפסק הדין).

בענייננו, עסקינן ביצירה מפרה אחת (שיחון), שבמסגרתו הועתקו 10 קטעים מפרים מתוך סדרת הספרים. בנסיבות אלה נדרש לקבוע מהו מספר היצירות שהופרו במקרה זה, וכנגזרת לכך – מהו מספר הזכויות שהופרו?

נפסק כי סדרת הספרים שמהם הועתקו אל השיחון 10 הקטעים המפרים, הינם יצירה אחת, וכי הפרתם מהווה הפרה של זכות אחת.

גובה הפיצויים הסטטוטוריים בגין הפרת הזכות החומרית

מנגנון הפיצוי הסטטוטורי החל בנסיבות העניין הינו זה הקבוע בסעיף 3א בפקודת זכות יוצרים ולפיו הפיצוי הסטטוטורי חייב להסתכם בסכום שבין סך של 10,000 ₪ לסך של 20,000 ₪.

באשר לגובהו של הפיצוי הסטטוטורי, נפסק בפרשת דקל (בעמודים 350-351) כי:

"שיקול-דעתו של בית-המשפט בקביעת פיצויים סטטוטוריים אינו מוגבל בשיעור הנזק הממשי שהוכח לו. בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי רשאי בית-המשפט להתחשב בראיות שהובאו לפניו להוכחת הנזקים הממשיים שנגרמו לתובע עקב ההפרה, ורשאי הוא, בהתחשב במכלול השיקולים, להעמיד את גובה הפיצוי על הסכום המינימלי הקבוע בחוק, גם אם הוא סבור כי הנזקים הממשיים שנגרמו לתובע בעקבות ההפרה או כי הרווחים הממשיים של הנתבע כתוצאה מן ההפרה פחותים מן הסכום המינימלי.

לא זו בלבד שרשאי בית-המשפט להתחשב בראיות שהביא התובע לעניין הנזק הממשי שנגרם לו עקב ההפרה, אלא שראוי כי יביא התובע מקצת ראיות לצורך הדרכת שיקול-דעתו של בית-המשפט, אם כי ראיות אלה אינן צריכות לעמוד בקנה-המידה הדרוש להוכחת נזק על-פי המשפט האזרחי. אומר על כך בית-המשפט בעניין שגיא [1]:

"...יש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי, ולו מיזערי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול-דעתו ולבחור בפיצוי המתאים מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומי הסכומים שבסעיף. אין צורך לקבוע עתה מהו מינימום זה, כיוון שהדרישה עשויה להשתנות ממקרה למקרה, ודי לומר, כי יש לפרוס לפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא לפניו, נקודות ייחוס כלשהן, אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי..." (בעמ' 265)".

בנסיבות העניין, על אף היעדר ראיות להוכחת הנזקים הממשיים שנגרמו לתובעים, לטענתם, נוכח חומרתה הרבה של ההעתקה שבוצעה והיקפם הרב של הקטעים שהועתקו, (על אף שמדובר בהפרה אחת) – נפסק כי התובע 1 זכאי לפיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכויות היוצרים החומריות שלו בספרים, בשיעור המירבי הקבוע בפקודת זכות היוצרים, דהיינו בסך של 20,000 ₪.

גובה הפיצויים בגין הפרת הזכות המוסרית

בשאלת גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית, קובע סעיף 4א(5) כי:

"(5) בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון; הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ".

למקרא ההוראה הקבועה בסעיף זה, עולה לכאורה כי בעל זכות מוסרית ביצירה אשר זכותו זו הופרה – זכאי לקבל פיצויים בסכום שיקבע בית המשפט אף אם לא הוכח על ידו כי סבל נזק ממון.

נפסק כי בנסיבות העניין הוכיח התובע כי נגרם לו נזק לא ממוני בגין הפגיעה בזכותו המוסרית (בזכות לייחוס), וכן נזק לא ממוני בגין עוגמת נפש, ומשכך – נפסק לזכותו פיצוי סטטוטורי המסתכם בסך כולל של 20,000 ₪.

אין כפל פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית לזכות החומרים בזכויות יוצרים

במקרה הנוכחי, קביעת פיצויים סטטוטוריים הן עבור הפרת הזכות החומרית והן עבור הפרת הזכות המוסרית, אין בה כדי ליצור מצב פסול של "כפל פיצוי בגין נזק זהה". המדובר בפיצויים נפרדים, הניתנים עבור נזקים שונים: האחד הינו פיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת נזק (מכוח סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים) בגין הנזקים שנגרמו לתובע 1 עקב הפרת זכותו החומרית בספרים; והאחר הינו פיצוי ללא הוכחת נזק ממון (מכוח סעיף 4א(5) בפקודת זכות יוצרים) בגין הנזקים שנגרמו לתובע 2 עקב הפרת זכותו המוסרית בספרים.

גניבת עין

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולה של גניבת עין, כמשמעותה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, מאחר שבפרסום הקטעים המפרים בשיחון יש כדי להטעות את הצרכנים ולגרום להם לחשוב כי הם נכתבו על ידי התובעים.

סעיף 1(א) בחוק עוולות מסחריות קובע כדלקמן:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

התנאים המצטברים להיווצרותה של עוולת גניבת עין הם : אחד, מוניטין שיש לטובין או לשירותים של התובע, ושניים, חשש סביר להטעיית הציבור כי טובין או שירותים שמציע הנתבע לציבור – טובין או שירותים של התובע הם או שקשורים הם אליו".

נפסק כי בקטעים המפרים אין מאפיינים מיוחדים המזהים אותם כמחברם. משכך, נקבע כי לא רק שהתובעים לא טענו ולא הוכיחו את קיומם של שני התנאים המצטברים שהוכחתם נדרשת לשם ביסוס קיומה של עוולת גניבת עין, אלא שמעדותו של התובע 2 עולה כי גם הוא עצמו מודה בכך שתנאים אלו אינם מתקיימים בנסיבות העניין. לפיכך נפסק כי תביעתם של התובעים בעילה זו דינה  להידחות.

תיאור כוזב

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולה של תיאור כוזב, כמשמעותה בסעיף 2 בחוק עוולות מסחריות, מאחר שבפרסום הקטעים המפרים בשיחון יש כדי להטעות את הצרכנים ולגרום להם לחשוב כי נכתבו על ידי התובעים.

סעיף 2(א) בחוק עוולות מסחריות קובע כדלקמן:

"לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן - תיאור כוזב)". (ההדגשה איננה במקור – ב.א.)

התנאי הבסיסי לביסוסה של עוולה זו הינו פרסום מידע שאינו נכון לגבי נכסם של התובעים או לגבי נכסם של הנתבעים.

תנאי זה אינו מתקיים במקרה דנן. לא הוכח כי יש בקטעים המועתקים, המהווים אחוז קטן כאמור מהספרים, ואשר הועתקו ושולבו ביצירה המפרה באופן לא רציף כדי ליצור חשש שהציבור יראה את השיחון כאילו נכתב (כולו או חלקו) על ידי התובע 2, או כי הציבור יראה את הספרים, כאילו נכתבו (כולם או חלקם) על ידי הנתבע 1.

התערבות בלתי הוגנת

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולה של התערבות בלתי הוגנת, כמשמעותה בסעיף 3 בחוק עוולות מסחריות, מאחר שפרסום הקטעים המפרים בשיחון, ללא ציון שמו של התובע 2 – מכביד את הגישה אל עסקיהם של התובעים.

סעיף 3 בחוק עוולות מסחריות קובע כדלקמן:

"לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".

במקרה דנן, התובעים לא טענו, ולא הוכיחו, כי הנתבעים יצרו חסימה ממשית, פיסית או טכנית, המונעת או המכבידה את הגישה של הלקוחות אל הספרים. לפיכך, גם התביעה בגין עילה זו – דינה להידחות.

עשיית עושר ולא במשפט

לטענת התובעים, הנתבעים עשו עושר ולא במשפט על חשבונם ולפיכך הם נדרשים להשיבו לתובעים, על פי סעיף 1 בחוק עשיית עושר ולא במשפט.

סעיף 1 בחוק עשית עושר קובע כי:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

נפסק כי בנסיבות התביעה דנן מתקיימים לכאורה התנאים להיווצרותה של חובת השבה בנוגע לרווחי מכירתו של השיחון:

קבלה "שלא על פי זכות שבדין" – הוצאתו לאור, שיווקו ומכירתו של השיחון נעשו שלא על פי זכות שבדין, תוך הפרת זכויות היוצרים של התובעים בספרים – הפרה שנעשתה על ידי שני הנתבעים.

של "טובת הנאה" – הנתבע 1 קבל מהנתבע 2 שכר עבור חבור השיחון על אף שכלל בו את הקטעים המפרים אשר זכויות היוצרים בהן שמורות לתובעים, ואילו הנתבע 2 זכה לאורך השנים בטובת הנאה מהשיחון במסגרת הרווחים שהפיק כתוצאה ממכירתו ושיווקו;

שבאה לו מאדם אחר – טובת ההנאה הגיעה לנתבע 1 מהתובעים ועל חשבונם, בשל העובדה שהתובעים הינם בעלי זכויות היוצרים באותם עמודי השיחון שהועתקו ללא הרשאתם מהספרים, אך התובעים לא תוגמלו בגין כך.

ואולם הלכה מושרשת היא כי " תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו" [פרשת דפוס ניאוגרפיקה, ראו סעיף 72 לעיל, בעמוד 893].

בנסיבות אלה משבחרו התובעים במסלול של סעד של פיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכויות היוצרים שלהם בספרים, אין הם יכולים לקבל סעד של השבה בגין עילת עשיית עושר ולא במשפט.

על כן נפסק כי דינה של עילת התביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט להידחות.

גזל

לטענת התובעים, הנתבעים ביצע כלפיהם עוולה של גזל, כמשמעותה של עוולה זו בסעיף 52 בפקודת הנזיקין, בכך שגזלו את המוניטין שלהם בספרים.

סעיף 52 בפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

"גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת".

נפסק כי ראשית, לא עלה בידי התובעים להוכיח קיומו של מוניטין בספרים בכללותם, ובקטעים המפרים בפרט. התובעים לא הצליחו להוכיח כי הספרים נושאים אופי ייחודי המבחין אותם מיתר הספרים בתחום הוראת השפה הערבית, וכי הציבור מזהה אותם דווקא עם התובע 2. ברי כי אין מקום לטעון לגזל מוניטין כאשר עצם קיומו של המוניטין כלל לא הוכח.  שנית, התובעים לא הוכיחו קיומו של נזק שנגרם להם בגין עילה זו. לא זו אף זו: אפילו היו התובעים מוכיחים קיומו של נזק כאמור, פסיקת פיצויים בגין עילה זו, תהווה כפל פיצוי, נוכח הפיצוי הסטטוטורי שפסקתי לתובעים בגין הפרת זכויות היוצרים בספרים.

נוכח הנימוקים שפורטו לעיל, נפסק כי דין עילת התביעה בגין גזל מוניטין להידחות.

רשלנות

לטענת התובעים, הנתבעים התרשלו בכך שידעו, או צריכים היו לדעת, שכתוצאה משילובם של הקטעים המפרים בשיחון ייגרמו לתובעים נזקים רבים, וכי בנסיבות דנן חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" המטיל על הנתבעים את החובה להוכיח שלא התרשלו.

יסודותיה של עוולת הרשלנות הינם שלושה – חובת זהירות, התרשלות ונזק. בהקשר זה, נקבע בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, 128, כי:

"המבקש לבסס זכותו על אחריות המזיק בגין רשלנות, חייב להראות, כי נתקיימו במזיק יסודותיה של עוולת הרשלנות. יסודות אלה הם שלושה: חובת זהירות, התרשלות ונזק. כן יש להצביע על קשר סיבתי "עובדתי" ו"משפטי" בין ההתרשלות לבין הנזק. נבחן קיומם של יסודות אלה בסוגיה שלפנינו".

בכל הנוגע ליסוד הנזק, נדרשו התובעים להוכיח את רכיב הנזק הממשי אשר נגרם להם כתוצאה ממעשי הרשלנות המיוחסים על ידם לנתבעים. דא עקא, התובעים כשלו מלהוכיח שנגרם להם נזק כלשהו, וכן הם כשלו מלהוכיח בהוכחת קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות והנזק הנטענים על ידם. לפיכך, נפסק כי גם תביעתם לקבלת פיצוי מהנתבעים עקב ביצוע עוולת רשלנות כנגדם – דינה להדחות.

תרמית

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולת תרמית, כמשמעותה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, בכך שהציגו מצג כוזב כי הקטעים המפרים מהספרים שפורסמו בשיחון נכתבו על ידם – בזמן שאין הדבר כך.

סעיף 56 בפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

"תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".

בע"א 614/84 ספיר נ' אשד, פ"ד מא (2) 225, 239 (1987), סיכם הנשיא שמגר את 5 היסודות של עוולת התרמית – כדלקמן:

"חמישה יסודות נדרשים, על-מנת שעוולת התרמית תתקיים: (א) היצג כוזב של עובדה; (ב) העדר אמונה באמיתות ההיצג; (ג) כוונה שהתובע יוטעה על-ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; (ד) התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו;  (ה) התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג".

במקרה דנן, לא טענו התובעים, וודאי שלא הוכיחו, כי התקיימו חמשת היסודות הנדרשים לשם ביסוסה של עוולת התרמית. התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים התכוונו להטעותם על ידי ההיצג הכוזב באופן שיגרום להם לפעול בהסתמך עליו; התובעים לא הוכיחו כי טעו בפועל עקב ההיצג הכוזב ופעלו בהסתמך עליו; ובנוסף לכך –  התובעים אף לא הוכיחו כי סבלו נזק ממון כתוצאה מהפעולה בה נקטו על סמך ההיצג הכוזב. בנוסף לא הוכח על ידי התובעים כי יסודות אלה של עילת התרמית התקיימו כלפי צדדים שלישיים.

נוכח כישלונם של התובעים בהוכחת קיומם של כל יסודות עוולת התרמית אף דינה של עילת תביעה זו להידחות.

הטעייה לפי חוק הגנת הצרכן

לטענת התובעים, העתקת הקטעים המפרים מהספרים אל השיחון ללא רשות התובעים, תוך סילופם ואי ציון שמו של התובע 2 כמחברם, עולה כדי עילת הטעיה, כמשמעותה בסעיף 2 בחוק הגנת הצרכן.

סעיף 2 בחוק הגנת הצרכן קובע כדלקמן:

"(א) לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה). בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה:

(ב) לא ימכור עוסק, לא ייבא ולא יחזיק לצרכי מסחר נכס שיש בו הטעיה ולא ישתמש בנכס כאמור למתן שירות".

אחד היסודות ההכרחיים לשם ביסוסה של עילה זו הינו הוכחת קיומה של הטעיה בעניין מהותי. דא עקא, מאחר שתוכנם של הקטעים המפרים מהווה פחות מ- 3% מתוכן הספרים וכ- 15% מתוכן השיחון – נפסק כי אין באי מתן קרדיט בשיחון לתובע 2 כמחברם של הקטעים המפרים משום הטעיה בעניין מהותי בעסקת רכישת השיחון. מסקנה זו נתמכת בכך שהנתבע 1 הינו יוצרו העיקרי של השיחון. לא למותר לציין כי לא הוכח שההטעיה הנטענת גרמה לנזקים כלשהם לתובעים.

הפרת חובה חקוקה

לטענת התובעים, הנתבעים הפרו את החובה החקוקה המפורטת בסעיף 1 בחוק עשית עושר ולא במשפט, וכן את החובה החקוקה בדבר אי הטעיית צרכן, הקבועה בסעיף 2(א) בחוק הגנת הצרכן. לטענתם, בנסיבות אלה יש לחייב את הנתבעים בגין ביצוע עוולה בדבר הפרת חובה חקוקה כמפורט בסעיף 63 בפקודת הנזיקין (נוסח חדש). 

נפסק כי בנסיבות תביעה זו, לא מתקיימים יסודותיה של עוולת הפרה חובה חקוקה.

פיצויים בגין עוגמת נפש

התובעים טוענים כי הם זכאים לקבל פיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם על ידי הנתבע כתוצאה מהפרת זכות היוצרים שלהם בספרים. נפסק כי סכום הפיצוי הנתבע על ידם מסתכם בסכום מופלג ומוגזם של 330,000 ₪. לטענתם, פיצוי בגין עוגמת נפש עשוי להיפסק במובחן מהפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית – כפי שנקבע בפסקי הדין של כב' השופטת פלפל [ת.א. (ת"א) 2048/03 קבלי נ' מוצפי (נבו; 28.10.08); ת.א. (ת"א) 2671/04 אלון נ' פיק (נבו; 19.4.2009)].

נפסק כי עוגמת נפש כשלעצמה אינה מהווה עילת תביעה – אלא מדובר ברכיב של נזק. לפיכך, פיצויים בגין עוגמת נפש ייפסקו רק במקרה בו יוכיח התובע כי הנתבע ביצע כלפיו עוולה אשר כתוצאה מביצועה נגרם לו נזק המוגדר בדין כעוגמת נפש.

באשר לתובע 1 – לא הוכח בפני כי לתובע 1, כמו"ל של הספרים, נגרמה עוגמת נפש כלשהי. לפיכך, לא נפסק לו פיצויים בגין עוגמת נפש;

באשר לתובע 2 – בית המשפט סבר כי אף אם הוא יקבל את הטענה כי נגרמה לתובע 2 עוגמת נפש מסוימת כאשר הובאה לידיעתו ההעתקה המפרה מספריו – נפסק כי המדובר בעוגמת נפש קטנה יחסית, בהתחשב בכך שהקטעים המפרים מהווים חלק מזערי בלבד (פחות מ- 3%) מהספרים. עוגמת נפש זו נלקחה על ידי בחשבון עת נפסק לתובע 2 פיצוי סטטוטורי בסך של 20,000 ₪ – סכום הכולל הן פיצוי בגין הנזק שנגרם לתובע 2 עקב הפגיעה ב"זכות לייחוס" שלו ביצירה,  והן בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל פגיעה זו. 

5 בפברואר, 2012,

1 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בשידורי ספורט בבית עסק

הפרת זכויות יוצרים בשידורי ספורט בבית עסק

תובענה שהגישה חברת צ'רלטון בע"מ (בעלת הזכויות בשידורי היורו) כנגד חברת פיצוציות לב הרצל בע"מ ומנהלה אורלי דיין. התובענה נדונה בבית המשפט השלום בנתניה, וביום 5.2.2012 יצא פסק הדין מלפני השופטת  סמדר קולנדר-אברמוביץ.

כמפורט בכתב התביעה, התובעת, חברת צ'רלטון בע"מ הינה בעלת הזכויות לשידור טורניר אליפות אירופה לאומות בכדורגל  (משחקי היורו), בהתאם להסכמי רישיון תקפים שנרכשו מחברת UEFA.

בשני מועדים שונים שודרו הקרנות של משחקי היורו ללקוחות הנתבעת ללא הסדר תשלום כנדרש. נטען כי ביצוע פומבי של הקרנות אלה מהווה הפרה של זכויות היוצרים ביצירות ועומד בניגוד לחוק. משכך הוגשה תביעה זו בסך של 60,000 ₪ .

התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת  30,000 ש"ח בתוספת של שכר טרחת עורכי דין בגובה של 5,000 ש"ח.

 

הנקודות המכרזיות שנדנו בפסק הדין:

זכות של בעל רישיון לתבוע בגין הפרת זכות יוצרים

באשר לאי צירוף חברת UEPA (בעלת הזכויות) נקבע שבהתאם לסעיף 54 לחוק תובענה בשל הפרת זכות יוצרים רשאי להגיש גם בעל זכות היוצרים, וגם בעל הרישיון כאשר ניתן לו רישיון יחודי.

הפרת זכות יוצרים בדרך של שידור פומבי

נפסק כי שידור פומבי דומה במהותו להשמעה פומבית של יצירות מוזיקליות. ראה לענין זה ת.א. (ת"א) 2378/07 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות נ' החלל המופלא, [פורסם בנבו].  המבחן לפומביות נגזר מאופי המקום ומעבודה שיש בו אנשים מזדמנים ולא קבועים.

בית המשפט קיבל את עדות החוקר שהעיד כי באותו היום ביקר במקום וראה לקוחות צופים במשחק.

על כן הרימה התובעת נטל ההוכחה להוכחת טענתה כי היתה הפרה של זכויות היוצרים מצד הנתבעות.

גובה הפיצוי בגין ההפרה

אומנם עלות הרישיון כפי שהוכחה עמדה בגובה 2,500 ₪ ואולם אין מדובר ברכישת הרשיון בדיעבד, אלא בהפרת זכות יוצרים, אשר על פי חוק מזכה ללא כל הוכחת נזק.

סעיף 56 לחוק קובע פיצוי סטטוטרי במקרה של הפרת זכות יוצרים.  כעולה מת.א. 2378/07 הפרדרציה הישראלית בע"מ נ' החלל המופלא, [פורסם בנבו], אזי אדם שהפר זכות יוצרים אינו זכאי לצפות לשלם פיצוי לפי דמי תמלוגים שהיה משלם אלמלא הפר הזכות.

נפסק כי מאחר ושוכנע בית המשפט כי עסקינן במקרה אחד של הפרה, אזי יש מקום לחייב הנתבעות לשלם לתובעת, מחצית מסכום התביעה, 30,000 ₪. כן נפסק כי ישלמו אגרת בית המשפט כפי ששולמה על ידי התובעת ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. 

24 בנובמבר, 2011,

3 תגובות

הפרת זכות יוצרים באמצעות השמעת מוזיקה בבית עסק

הפרת זכות יוצרים באמצעות השמעת מוזיקה בבית עסק

תביעה שהוגשה על ידי הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ כנגד חברת החלל המופלא עד הלום בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט עמירם בנימיני.  ביום 24.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצויים בגין הפרת זכות יוצרים, וזאת בשל השמעת יצירות מוקלטות במשחקייה לילדים שבשליטת ובניהול הנתבעים, ללא קבלת הרשאה כדין מהתובעת, שהיא בעלת זכויות היוצרים ביצירות אלו.

בכתב התביעה נטען כי התובעת פנתה אל הנתבעים פעמים רבות כדי להסדיר את השמעת היצירות המוגנות בתמורה לתשלום תמלוגים, אך לא נענתה. לפיכך, זכאית התובעת לצו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעים השמעת יצירות מוגנות וכן לפיצוי סטטוטורי בסך של 20,000 ₪ בגין כל הפרה, ובסה"כ 100,000 ₪ בגין 5 הפרות (קרי: 5 יצירות מוגנות שהושמעו). מטעמי אגרה העמידה התובעת את הפיצוי הכספי על סך של 50,000 ₪.

התביעה התקבלה. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע, בעצמו או באמצעות אחרים, להשמיע בפומבי או לשדר יצירות מוקלטות שזכויות היוצרים שלהן בבעלות התובעת, כל עוד לא הסדיר את נושא הרישיון עם התובעת.

נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין הפרת זכויותיה בהפרה בודדת.

בנוסף, נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכות יוצרים ביצירות מוקלטות

סעיף 19(1) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק הישן"), החל על מעשי ההפרה נשוא התביעה שבוצעו לפני כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, מעניק זכות יוצרים ביצירות מוקלטות. אלו נחשבות כ"יצירות מוסיקליות", המוגנות לפי סעיף 1(1) לחוק, אשר נבדלות מזכויות היוצרים של יוצרי היצירה המוסיקלית, קרי: המלחין או מחבר השירים הכלולים בהקלטה.

זכות היוצרים ביצירות המוקלטות מוענקת לבעלים של הקלישאה המקורית ("המאסטר"), ממנו שוכפלו התקליטים. בעל הקלישאה, שהוא היצרן או המפיק של היצירה המוקלטת, נחשב כ"מחבר היצירה", כאמור בסעיף 19(1) לחוק.

המסגרת הנורמטיבית המפורטת לעיל לא השתנתה בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 בהתאם לסעיף 4(א)(2) לחוק החדש מעניק הגנת זכות יוצרים ב"תקליט", שהיא נפרדת מן ההגנה הניתנת ל"יצירה המוסיקלית" לפי סעיף 4(א)(1) לחוק (ראה הגדרה של "תקליט" בסעיף 1 לחוק).

חזקה לבעלות ביצירה

סעיף 9 לפקודת זכות יוצרים, 1924 (להלן: "הפקודה"), שאף הוא חל על מעשי ההפרה נשוא התביעה, קובע כי: "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה". נפסק כי חזקה זו לא נסתרה בענייננו.

זכות השידור וההשמעה בפומבי של יצירות

זכויות היוצרים ביצירות מוקלטות כוללות את זכות ההשמעה בפומבי והשידור של היצירות, ללא הסכמת בעל הזכויות.

סעיף 1(2) לחוק זכות יוצרים, 1911, החל על מעשי ההפרה נשוא התביעה שבוצעו לפני כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, מגדיר "זכות יוצרים", בין היתר:  "זכות יוצרים פירושה הזכות הבלעדית ליצור או ליצור שנית את היצירה... או להציג... את היצירה או כל חלק עיקרי הימנה... ולהרשות את עשייתם של המעשים דלעיל".

סעיף 35(1) לחוק מגדיר את המונח "הצגה" ככולל "כל הצגה של יצירה על דרך השמעה... לרבות הצגה כזאת באמצעות מכשיר מיכאני".

מכאן שהשמעה של יצירות מוקלטות במקום פומבי, בין בביצוע חי ובין באמצעות השמעת הקלטה – מהווה הפרה של זכות יוצרים, שכן זכות הביצוע הפומבי (Public Performance) שמורה בלעדית לבעלים של הזכות.

המסגרת הנורמטיבית המפורטת לעיל לא השתנתה בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 בהתאם לסעיף 11(3) לחוק החדש מעניק לבעל זכות היוצרים בתקליט את הזכות הבלעדית לבצעה בפומבי.

סעיף 13 לחוק קובע: "ביצוע פומבי של יצירה הוא השמעתה או הצגתה בציבור, במישרין או באמצעות מכשיר".

השמעת מוסיקה במקום פומבי

בתי המשפט בארץ פסקו לא אחת כי השמעת מוסיקה באולמות אירועים נחשבת כהשמעה פומבית.

הלכות אלו חלות במידה שווה על השמעת מוסיקה בכל מקום פומבי אחר, כמו למשל בית קפה, מלון, חנות, מרכז מסחרי וכד'.

סעיף 2(1) לחוק הישן החל בעניינו, שכותרתו "הפרת זכות יוצרים", קובע כי: "זכות יוצרים ביצירה תיחשב כאילו הופרה על ידי כל אדם אשר שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים עושה מעשה שהזכות הבלעדית לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים".

הוראה נוספת הרלוונטית לענייננו הינה הוראת סעיף 2(3) לחוק הקובע כדלקמן: "כמו כן תיחשב זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה על ידי כל אדם שהרשה, לתועלתו הפרטית, לתיאטרון או למקום שעשוע אחר, להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים פרט אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד סביר לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות יוצרים".

לאור הוראות אלו הוטלה אחריות על בתי עסק מסוגים שונים בגין השמעת מוזיקה מוקלטת.

בעניננו נפסק כי די בראיות שהובאו כדי להגיע למסקנה כי במשחקייה הושמעו יצירות מוגנות. העד מטעם התובעת העיד כי ביקר במשחקייה, וכי שמע במקום מוזיקה מוקלטת שהושמעה באמצעות מערכת השמעה שחוברה למספר רמקולים גדולים. עדותו לא נסתרה והותירה רושם כן ומהימן. לפיכך, יש לקבוע כי במשחקייה הושמעה מוזיקה ממערכת הגברה, שכללה את היצירות המוגנות נשוא תביעה זו. זאת ועוד, עדותו נתמכת בהקלטה שביצע במשחקייה, ואשר פוענחה על ידי מומחה.

אחריות עקיפה של בית עסק להשמעת מוזיקה מפרה

ברע"א 2991/07 אקו"ם נ' קפוצ'ין עסקי מזון בע"מ, (פורסם בנבו), הבהיר כב' השופט א' רובינשטיין את האבחנה שבין הפרה ישירה לפי סעיף 2(1) לבין הפרה עקיפה לפי סעיף 2(3). אדם המרשה לאחר להופיע בחצריו ולבצע בפומבי יצירות מוגנות, מפר אף הוא, בעצם ההרשאה, זכות יוצרים. מתן הרשאה מפורשת לאחר לעשות פעולה שיש בה משום הפרת זכות יוצרים - מהווה הפרה ישירה לפי סעיף 2(1) לחוק,  כיוון שהזכות להרשות לאחר לבצע "מעשה שהזכות היחידה לעשותו נתונה" לבעל זכות יוצרים, אף היא עצמה "מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות יוצרים".

לעומת זאת, סעיף 2(3) לחוק מתייחס למקרה שבו אדם נותן רשות לאחר לעשות שימוש בחצריו, לצורך ביצוע פומבי של יצירות מוגנות בזכות יוצרים, לשם עשיית רווחים, ובידיעה שהביצוע יפר את זכות היוצרים, אף שהוא איננו מתיר במפורש לבצע את הפעולה שיש בה הפרה של זכות יוצרים.

בעניין סעיף 2(3) לחוק, נפסק לא פעם כי מתן רשות להשמעת מוסיקה במקומות בידור, דוגמת אולמות אירועים, בתי מלון, מסעדות – גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו - נחשבת כהרשאה הניתנת "לתועלתו הפרטית" של בעל העסק, ועל כן מהווה הפרה לפי סעיף זה.

בפסקי דין רבים נקבע כי השמעת מוסיקה באולם אירועים היא חלק אינטגראלי מהשכרת האולם וכי מדובר ברשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מן האירוע המתקיים במקום. זאת ועוד, בתי המשפט שבו ודחו את טענות בעלי האולם ומנהליו כי אין להם שליטה על היצירות המושמעות באולם, שכן אלו נבחרות ומושמעות על ידי בעלי השמחה או התקליטנים שהם מביאים (ת.א. (ב"ש) 4008/05 הפדרציה נ' גן הפקאן, [פורסם בנבו] תק-מח 2007(1) 12058).

המסגרת הנורמטיבית המפורטת לעיל לא השתנתה בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 בהתאם לסעיף 47 לחוק החדש קובע כי: "העושה ביצירה פעולה מן הפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכויות היוצרים, מפר את זכות היוצרים...".

סעיף 49 לחוק החדש קובע הוראה הדומה לסעיף 2(3) לחוק הקודם, וזו מתייחסת לביצוע פומבי במקום בידור ציבורי, לאמור: "ביצוע פומבי במקום בידור ציבורי - המרשה לאחר, למטרת רווח, שימוש במקום בידור ציבורי לשם ביצוע פומבי של יצירה, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן לא ידע ולא היה עליו לדעת שהביצוע מהווה הפרה כאמור; לענין זה, "מקום בידור ציבורי" - מקום המשמש למופעי בידור ותרבות, לרבות אולם שמחות, גן אירועים, מסעדה, בית קפה או מועדון".

אחריות מנהל או בעל מניות להפרת זכות יוצרים שביצעה החברה

נפסק כי אשר לשאלת אחריותם של מנהלים ובעלי מניות להפרת זכות יוצרים שביצעה החברה שבשליטתם או בניהולם, נקבע כי היותו של אדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה - אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה: יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל.

עם זאת, מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה או ההפרה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח(5) 661, פסקאות 17-23 לפסק דינו של כב' הנשיא מ. שמגר).

הקושי העיקרי בהטלת אחריות אישית על מנהל החברה, כאשר עסקינן בהפרה לפי סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים הישן, הינה הדרישה כי ההרשאה להפר שימשה "לתועלתו הפרטית" של המרשה. בעניין קפוצ'ין נדרש בית המשפט לשאלה זו וקבע כי:

"יש לפרשה באופן שאינו דורש הכנסה כספית ישירה לכיסו של האורגן. לדידי – וכפי שנראה לקמן כך נקטו במקרים רבים ערכאות דיוניות בישראל – כאשר חברה מרשה שימוש למטרות רווח ניתן לומר, ככלל, 'שהתועלת העסקית... הינה גם התועלת הפרטית של אחד מהמנהלים'... גישה זו מסתברת. אין מי שיחלוק כי למנהל בתאגיד אינטרס בהצלחת התאגיד בכלל, ואינטרס אישי ברור להצליח בתפקידו בפרט. בסופו של דבר, אף אם הכנסות תאגיד אינן הכנסות מנהליו – ככלל ניתן להתייחס לתועלת (ואין המושג זהה למושג רווח כספי) הצומחת למנהל מהצלחתו בתפקידו ומהצלחת החברה" (פסקה י"ט לפסק הדין).

יוער כי הדברים אמורים, כמובן, ביתר שאת, כאשר מדובר במנהל שהינו גם בעל מניות בחברה, ועל אחת כמה וכמה מנהל שהוא בעל השליטה בה.

בעינייננו, מנהל הנתבעת טען כי לא היה מנהל בפועל של המשחקייה, אלא מנהל של החברה שהפעילה אותה, וכי ביקר במקום רק אחת לחודש לערך. נפסק כי טענות אלו אינן יכולות להועיל לו. המנהל לא חלק על היותו בעל מניות ומנהל של מפעילת המשחקייה. המנהל גם הודה במפורש כי נתן הנחיות בנוגע לאופן הפעילות במשחקייה. די בדברים דלעיל שאמר המנהל כדי להטיל עליו אחריות לנעשה במשחקייה, גם אם לא ביקר בה מדי יום.

נפסק כי גם לו היה בית המשפט מאמין לטענתו של המנהל כי הורה לעובדיו שלא להשמיע מוזיקה במשחקייה – גם אז סבר בית המשפט כי הוא אחראי, כמנהל החברה, להפרה שבוצעה, מכוח סעיף 2(1) לחוק (הפרה ישירה). שכן, היה עליו לדאוג לכך שהוראותיו יאכפו. כפי שנפסק על ידי כב' השופטת ה' בן עתו בע"א (ת"א) 779/77 אקו"ם נ' חב' אהרון ברמן בע"מ, פס"מ תש"ם א' עמ' 441, ישיבה בחיבוק ידיים, אי-עשיית דבר ואדישות הם בבחינת הרשאה להשתמש ביצירה ולהשמיעה. המנהל אמנם טען כי הנחה את העובדים שלא להשמיע מוזיקה במשחקייה, אולם לא הצביע על צעדים כלשהם בהם נקט לאכיפת הוראותיו.

השמעת יצירות מהרדיו

נפסק כי גם השמעת יצירות מוקלטות מוגנות מהרדיו במקום ציבורי באמצעות רמקולים, מהווה השמעה פומבית אסורה המפרה את הזכויות של בעלי זכויות היוצרים ביצירות המוקלטות, אם נעשתה ללא רשותם (ראה: עניין פ.מ.ג.א. מזון בע"מ; ע"א (ת"א) 1000/80 בלומרס נ' הסניף הישראלי של הפדרציה הבינלאומית של תעשיית התקליטים, פ"מ תשמ"ב ב' 156).

מספר ההפרות

נפסק כי יש לראות בהשמעה של חמשת השירים הפרה אחת בלבד.

בית המשפט העליון פסק לא אחת כי המבחן הקובע לעניין סעיף 3א. לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה, ולכן אין לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד (ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2) 254, 270-271; ע"א 3616/92 דקל נ' חשב, פ"ד נא(5) 337, 352-353; רע"א 4148/09 אקו"ם נ' יום טוב חדד (לא פורסם [פורסם בנבו] - 30.7.09) פסקאות 3 ו-9 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר).

פיצוי ללא הוכחת נזק: החוק הישן

סעיף 3א. לפקודת זכות יוצרים, 1924 (החלה על ההפרה במקרה דנא) מזכה את הנפגע בפיצוי סטטוטורי מירבי בסך  20,000 ₪ בגין "כל הפרה" (מינימום 10,000 ₪).

נדחתה טענת הנתבעים ביחס להעדר יחס סביר בין הפיצוי הנדרש על ידי התובעת לבין סכומי התמלוגים שהיא גובה תמורת מתן רישיון (4,354 ₪ לשנה – נספח 8 לתצהיר התובעת).

גובה הפיצוי הסטטוטורי נקבע על ידי המחוקק, ומי שזכויותיו הופרו זכאי לפיצוי בסכומים אלו. אדם שהפר זכות יוצרים, איננו זכאי לצפות לשלם פיצוי לפי דמי התמלוגים שהיה משלם אלמלא הפר את הזכות. לא למותר לציין כי הסכומים הנקובים בחוק זכות יוצרים, 1911 לא עודכנו במשך שנים רבות, והם נמוכים בצורה ניכרת מסכום  הפיצוי המרבי הקבוע בסעיף 56 חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (100,000 ₪).

לאור האמור לעיל, פסק בית המשפט לתובעת פיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכות יוצרים בסך כולל של 20,000 ₪. וזאת נוכח נסיבות המקרה, ובמיוחד העובדה שהנתבע הוזהר פעמים רבות להסדיר את נושא הרישיון להשמעת מוזיקה מוקלטת במשחקייה והתעלם.

20 בנובמבר, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים ברעיון לבנק די אן אי לכלבים

זכויות יוצרים ברעיון לבנק די אן אי לכלבים

בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת אסתר שטמר (הפ (מרכז) 1052-10-08) - 20.11.2011

תחום: זכויות יוצרים ברעיון נושאים: הגנת זכות יוצרים, דרישת המקוריות, דרישת הקיבוע, אין הגנה על רעיון, הפרת זכות היוצרים, דוקטרינת האיחוד

 

ההחלטה דנן התהפכה בערעור וראו פסק הדין בערעור.

 

עובדות: המבקש עותר לסעד הצהרתי לפיו הוא בעל זכות היוצרים ברעיון לאיתור כלבים שבעליהם השאירו את גלליהם ברשות הרבים, באמצעות בדיקת DNA  (להלן "הרעיון"), וכן כי הוא בעל הזכות בתכנית נסיונית ליישום הרעיון.
 
למרות שהמבקש לא ביקש כל סעד בנושא זה, טען המבקש כי העירייה הפרה את זכות היוצרים שלו. אין המדובר ברעיון גולמי או מופשט שכן המבקש הציג את הרעיון למשיבה ברמת פירוט גבוהה; ודרך הצגת הרעיון על ידי המשיבה (בכנס התושבים, בפרסומי המשיבה, במודעות לתושבים וכיוצ"ב) זהה לאופן הצגת הרעיון על ידי המבקש.
 
נפסק: ניתן סעד הצהרתי לפיו הרעיון הוא של המבקש וכי המבקש הוא בעל זכות היוצרים בביטויו של הרעיון. בית המשפט חייב את העירייה בתשלום הוצאותיו של המבקש וכן שכר טרחה בסכום של 10,000 ₪.
 

נקודות מרכזיות:

הגנת זכות יוצרים

סעיף 4 לחוק זכות יוצרים קובע: "4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: 1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי..".

מוסד "היצירה" המוגן בזכות יוצרים זכה לפרשנות מרחיבה בפסיקה, והוא כולל בין היתר שלטי פרסומת, לוח ניכויי מס הכנסה, דמויות מצוירות ואמצעי המחשה להוראת חשבון (ע"א 3422/93 Krone נ' ענבר, פ"ד נט(4) 365, 377 (2005)).

דרישת המקוריות

דרישת המקוריות היא תנאי מרכזי להכרה בזכות יוצרים, והיא נבחנת באמצעות שני מבחנים מצטברים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה (ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited   נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.3.2010)). שני המבחנים אינם מציבים רף גבוה. נקבע כי תנאי היצירתיות אינו כולל דרישה לחדשנות (אולם היצירה חייבת לשאת חותם כלשהו של המחבר), ודרישת "המקוריות" על פי תנאי זה היא דרישה ליצירה עצמאית (המועצה להסדר ההימורים בספורט, בפסקאות 30,31).

באשר למבחן ההשקעה נקבע כי הביטוי "צריך להיות תוצר של השקעה מינימאלית  של משאב אנושי כלשהו" (זמן, ידע, כישרון וכיוצ"ב) (interlego נ' Lines bros, פ"ד מח(4) 133, 173 (1986); המועצה להסדר ההימורים בספורט, בפסקה 34) . מאחר שמבחן זה איננו מעורר לרוב  קשיים רבים, מבחן היצירתיות הוא שיכריע בסופו של דבר את הכף (המועצה להסדר ההימורים בספורט, בפסקה 38).

בענייננו נפסק כי, מבחן ההשקעה איננו מעורר קשיים מיוחדים: נפסק כי המבקש הוכיח בין היתר, כי עמד בקשר עם חברת  ZOOGEN בעניין הניסוי ליישום הרעיון; ערך מצגות בפני עיריית ראשון לציון; והגיש הצעת מחקר למדען הראשי. אין ספק שביישום הרעיון הושקעו זמן, ידע, לימוד ומאמץ.

אשר ליצירתיות, לא הובאו ראיות לקיומו של הרעיון קודם לכך שהמבקש הגה אותו, ולכן לפנינו יצירה  עצמאית  ומקורית.

דרישת הקיבוע

דרישה נוספת להכרה בזכות יוצרים היא כאמור בסעיף  4 לחוק זכות יוצרים, כי היצירה תהיה מקובעת "בצורה כלשהי".

שאלה שטרם הוכרעה בפסיקה היא, אם היצירה צריכה להיות מקובעת  בכתב דווקא על מנת להקנות ליוצרה זכות יוצרים  (ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב (לא פורסם, [פורסם בנבו], 16.1.2006); ת"א (מחוזי י-ם) 8303/06 מחולה המרכז למחול בע"מ נ' חנן כהן פסקאות 17-16 (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.8.2008); ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3)340, 349 (1985)) שם מציין בית המשפט כי "כדי שהיצירה תהייה ראויה להגנה כ"יצירה ספרותית", צריכה היא לתת ביטוי בכתב לרעיון כלשהו, דל ככל שיהיה..").

נפסק כי דרישת הקיבוע נתמלאה וניתן ביטוי מוחשי לרעיון לאו דוקא במצגת שאותה מצאו לנכון הצדדים להדגיש, אלא בהצעת המחקר ובהסבר שניתן על ידי המבקש לאנשי העירייה במסגרת פגישה שנתקיימה ביום 29.7.2003.

אין הגנה על רעיון

סעיף 5 לחוק מוסיף על כך תנאים: "זכות יוצרים ביצירה כאמור בסעיף 4 לא תחול על כל אחד מאלה, ואולם על דרך   ביטוים תחול זכות היוצרים: (1) רעיון; (2) תהליך ושיטת ביצוע; (3) מושג מתמטי; (4) עובדה או נתון; (5) חדשות היום".

במילים אחרות: אין הגנה על רעיון, כי אם לדרך הביטוי שלו על ידי היוצר (ע"א 559/69 אלמגור נ'  גיורא, פ"ד כד(1) 825, 829 (1970)). הסיבה לכך נעוצה במתח בין זכויות היוצר לבין שמירה על זכויות הצבור בדיני יוצרים, במתן האפשרות לצבור כולו לעשות שמוש ברעיון, אך לא באופן מימושו על ידי אחר. "מהרעיון עצמו, זכאית כל החברה ליהנות, שכן פוטנציאל הגלום בו יכול לשמש ולקדם את החברה כולה..." (ת"א (מחוזי ת"א) 1457/89 בוקשפן נ' נוב פ"מ תשנג (2) 353, 359 (1993).

בע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 759 (1988) מציין בית המשפט העליון את הקושי הקיים לעתים להבחין בין הרעיון לבין יישומו, ואכן אינו קובע מסמרות.

סעיף 5(2) לחוק מוציא מכלל המוגנים ע"י החוק גם את התהליך ושיטת הביצוע. כאמור לעיל לגבי עצם הרעיון, כך גם עצם התהליך או שיטת הבצוע אינם מוגנים, אלא כשקבלו ביטוי ע"י קיבוע בצורה כלשהיא.

הפרת זכות היוצרים

המבחן להפרה אינו בבחינה מדוקדקת של כל רכיבי היצירה המוגנת, אלא בראיה כללית (ע"א 3422/03 Krone Ag נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, 381 (2005); ע"א 15/81 מיכאל גולדנברג נ' מיכאל בנט, פ"ד לו(2)813, 823 (1982)).

נפסק כי במקרה שלפנינו הוכחת העתקת היצירה איננה מעוררת קושי שכן המשיבה מודה כי החליטה לבצע את הפרויקט נשוא הרעיון בעצמה. טענת המשיבה כי במצגת שהעבירה ד"ר בר-און ביום 11.9.2008 הוצגו יישומים נוספים לטכנולוגיה, אין בה כדי להועיל שכן בבחינת הפרת זכות יוצרים יש לשאול כאמור, האם הועתק חלק מהותי מן היצירה, והשאלה האם היצירה המפרה כוללת חלקים מקוריים אינה רלוונטית (ענבר, בפסקה 22). עיון במצגת הסברה של ד"ר בראון מלמד את שלא הסתירה: שמוש בליבה של יצירת המבקש: הקמת מאגר DNA באמצעות דגימות רוק שתלקחנה בהסכמת בעלי הכלבים.

דוקטרינת האיחוד

המשיבה טוענת כי כיוון שקיימת דרך אחת בלבד לביטוי הרעיון חלה "דוקטרינת האיחוד", שאינה מאפשרת מתן הגנה לביטוי כזה. דין הטענה להידחות.  אכן "... כאשר היצירה, מעצם אופיה, ניתנת לביטוי במספר מצומצם של אפשרויות הבעה, אין צידוק להעניק זכויות יוצרים" (ת"פ (מחוזי י-ם) 1396/97 ירון מאיר נ' אשר קנר (לא פורסם, [פורסם בנבו], 27.5.1999)) (להלן "עניין קנר") וכן עניין ענבר, בפסקאות 20-21). ואולם במקרה זה עניין לנו בתחום שבו אפשרויות הביטוי  רבות. כך למשל, המבקש הציע כי המאגר יוקם באמצעות תאים שיילקחו מחלל הפה של הכלבים המגיעים לחיסון כלבת, תוך השוואת נתונים אלו עם DNA שיופק מתאי רירית המעי הגס הנמצאים בצואה. פתרון אפשרי אחר יהיה נטילת דגימות שיער והשוואתן לצואה שנבדקה.

האמור נכון מקל וחומר באשר לפיילוט שהוצע על ידי המבקש. המבקש הציע לתמרץ את בעלי הכלבים לתת דגימות DNA של כלביהם מרצון, אולם ברי כי ניתן לחשוב על דרכים נוספות לקבל את הדגימות.

4 בספטמבר, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בשידורי כבלים

הפרת זכויות יוצרים בשידורי כבלים

תביעה שהוגשה על יד AGICOA - Association for the International Collective Management of Audiovisual Works כנגד חברת הכבלים הוט - מערכות תקשורת בע"מ. התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז ונדונה בפני השופטת אסתר שטמר. ביום 4.9.2011 ניתן פסק הדין בתובענה.

התובעת היא עמותה לניהול משותף של זכויות יוצרים ביצירות אודיו-ויזואליות ומאגדת מפיקים וארגונים מרחבי העולם לגביית תמלוגים עבור שידורי משנה של ערוצים שבהם משודרים תכנים של היוצרים המאוגדים.

במרכז התביעה דרישת AGICOA כי הוט והחברות שקדמו לה ומוזגו לתוכה ישלמו פיצויים עבור שדורי משנה שהעבירו בשנים 1993-2000, מבלי ששלמו עבורם תמלוגים ל AGICOA.

התובעת טענה כי העברת שדורי משנה תוך סירוב לשלם תמלוגים עבורם עולה כדי הפרת זכות יוצרים ומזכה אותה בפיצויים.

הסעד שבוקש בתובענה התבסס על הפיצוי הסטטוטורי לפי חוק זכויות יוצרים 1911 (בין 10,000 ₪ לבין 20,000 ₪ לכל סוג של הפרה) וחישובו לפי מספר ההפרות שלו טוענת התובעת גבוה בהרבה, אולם התביעה הועמדה על 20,000,000 ₪.

התביעה התקבלה, הוט חויבה לשלם לשלם ל AGICOA סכום של 10,000,000 ₪. בנוסף נפסק כי הוט תוסיף ותשלם ל AGICOA את הוצאות התביעה, וכן שכר טרחת עורכי הדין שלה בסכום של 500,000 ₪.

הנקודות המרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

זכות היוצרים בשידור משנה

החוק החל בעניננו הוא חוק זכות יוצרים 1911, שעל פי סעיף 1(2) בו זכותו של בעל זכות יוצרים להעלות יצירה ולהעתיקה בכל דרך, ולהרשות זאת לאחרים. הפרת זכות יוצרים, על פי החוק, היא עשיית מעשה הנתון לבעל הזכות, לרבות הפצה לצרכי מסחר.

העברת שדורי משנה ללא הרשאת בעל זכות היוצרים היא בגדר הפרת זכות יוצרים. כך נקבע בד"נ 6407/01 ערוצי זהב ושות' ואח' נ' Tele Event Ltd. פ"ד נח(6)6 (2004), ובע"א 2173/94 Tele Event Ltd. נ' ערוצי זהב ושות' פ"ד נה(5) 529, 549-552 (2001).

כאמור בענין Tele Event , זכות היוצרים הנפרדת לצורך שידורי משנה נלמדת מהוראות סעיף 6 בחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 וכללים 2 ו-6 בכללי התקשורת (בזק ושידורים) (בעל רשיון לשידורים), התשמ"ח-1987.

זכויות היוצרים של המייג'ורס - המפיקים

למרות הנטען בתביעה ובתצהיר, AGICOA לא הראתה שזכויות כל אלפי המפיקים הועברו אליה. מסיבות שבחסכון ויעילות, לטענתה, החליטה התובעת להציג זכויות של 7 מפיקים בלבד, שבעת המייג'ורס (MGM, FOX, UNIVERSAL, SONY, PARAMOUNT, WARNER Bros., BUENA VISTA).

טענת הוט כי המפיקים אינם בעלי זכות יוצרים ביצירה, וכל יוצר אוחז בזכויות לגבי התחום שיצר: מוסיקה, תסריט, בימוי, וכן הלאה, מנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment פ"ד נד(1) 577, 589 (2000), שלפיה: "המסקנה היא שיש לראות ביצירה הקולנועית יחידה שלמה אחת, שהיא יצירה דרמטית העומדת בפני עצמה וראויה להגנה בתור שכזאת, בלי לגרוע מן ההגנה על יצירות המשנה המרכיבות אותה".

הוכחת הבעלות בזכות היוצרים - הוכחה שרשרת הזכויות

מקום שהמצהיר מטעם התובעת הצהיר כי הזכויות רשומות אצל התובעת, ולהצהרות המייג'ורס שצורפו לתצהירו צורפו רשימות פרטניות משלהן, והנתבעת אף הבהירה כי בדקה את הרשימות ומצאה בהן תקלות אחדות – לא ברור מדוע סבורה הוט שאין בידי AGICOA ראיה לזכויות של המייג'ורס ביצירות. מדובר ברשומה של החברה שהעיד בעל תפקיד מטעמה, שנבחנה גם על ידי הנתבעת ונמצאה נכונה ברובה המכריע. יתרה מזו, מעדות נציגת הוט עולה, שכאשר הוט רוכשת זכות שדור ממפיק זר, הצהרתו בדבר הזכויות שהוא אוחז בהן מספקת אותה. אותו דין צריך לחול גם בקשר לבדיקת הזכויות אצל AGICOA.

מכל מקום, משהעידו המייג'ורס על עצמן לצרכי התביעה כי חברות הפקה הן, ומשהעבירו את זכויותיהן כמפיקות – נדרשת התמודדות ישירה עם העובדות כדי לקבוע אחרת, ועל כן הוכחה שרשרת הזכויות במלואה.

אי צרוף המפיקים בעלי הזכות כתובעים

הוט טענה כי הדין הישן (להבדיל מהחדש) מחייב את צרוף בעל הזכות המקורית, למרות שהעביר את זכות התביעה לתאגיד זכויות, ולא היא: סעיף 6(1) בחוק זכות יוצרים 1911 מאפשר לבעל זכות היוצרים לתבוע את כל התרופות המוקנות לו כתוצאה מהפרת זכות יוצרים. על כן טוענת הוט כי מי שאינו הבעלים של הזכות, והוא בעל רשיון בלבד, אינו רשאי לתבוע בשמו את המפר (ס' 147 בסיכומיה).

בית המשפט פסק כי מטרת הצרוף היא להבטיח כי בעל הזכויות המקורי לא יגיש תביעה נוספת נגד הנתבע, דבר שמושג בעניננו בכתבי ההעברה עצמם, על פי לשונם הברורה. אומנם בתביעת חוב שהגישה AGICOA נגד תבל וגוונים (פש"ר (ת"א) 136102, בשא 5150/05 AGICOA נ' תבל תשדורת בינלאומית לישראל בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.10.2005) נדחתה ע"י כב' השופטת ו' אלשיך בעיקר מפני שבעלי זכות היוצרים לא צורפו לתביעה.

ואולם דעת בית המשפט שונה.

בית המשפט סבר כי לפי מילות כתבי ההעברה העבירו המייג'ורס ל AGICOA זכות בלעדית לטפל בזכויות היוצרים בהעברת משנה בישראל, והיות שהדין הישן המתיחס לתביעה שלפני מאפשר זכות תביעה עצמאית כזו, כאמור לעיל – לא ראה בית המשפט מקום להכנס לאבחנה שבין הזכות הקניינית עצמה לבין הזכות החוזית שמועברת ע"י בעל זכות הקנין לאחר.

ועל כן, למרות טענות הוט, הראיות שלפני בית המשפט אינן נותנות סיבה לפקפק בכך שלמייג'ורס המפיקים זכות יוצרים ביצירותיהם; ושהעניקו את כל ומלוא הזכות לתבוע תמלוגים או הפרה ופיצויים בגין העברת משנה בישראל ל-AGICOA, בין באמצעות העברת זכות הקנין עצמה לצורך שדורי המשנה בישראל, בין באמצעות רשיון ייחודי שניתן לה, ללא שיור.

ההפרה של זכויות יוצרים בשידורי כבלים

נפסק כי AGICOA הוכיחה כי הוט הפרה את זכויות היוצרים של המפיקים בערוצים הנזכרים.

פיצויים בגין הפרת זכות יוצרים

הוט סבורה שאין הצדקה לסכום הנתבע, ומשווה אותו לסכום ששולם על ידה לכל ארגוני גביית תמלוגים עבור זכויות קנין רוחני בשנת 2000, שעמד על 8 מליון ₪. השוואה זו אינה יכולה לעמוד: לא הרי תשלום תמלוגים לפי הסכם כהרי תשלום פיצוי בגין הפרה, בודאי כאשר מדובר בפיצוי סטטוטורי.

משהוחלט כי בהפרת זכויות יוצרים המדובר, המזכה את AGICOA בפיצוי ללא הוכחת נזק, השאלה שיש לבחון היא אם יש לראות כל אחד מן השדורים של יצירות המייג'ורס כהפרה נפרדת, אם לאו.

סעיף 3א בפקודת זכות יוצרים מאפשר לפסוק "...לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים;...". פסק הדין המנחה לעניין פרשנות סעיף 3א לפקודה הוא ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992). באותו מקרה נדונה הצגה שהועלתה 74 פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה, ועלתה השאלה האם יש לראות בכך 74 הצגות או שמא הצגה אחת. וכך נקבע על ידי כב' הנשיא שמגר : "ה"הפרה", אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על-ידי הנתבע, ואין זה משנה, מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (שם, בפסקה 10). המבחן שנקבע הוא "מבחן הזכות שנפגעה", אולם הנשיא שמגר מסייג קביעה זו בציינו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום "הפרה" עצמאית לעניין סעיף 3א" (שם, בפסקה 13).

בע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5) 337 (1997) נקבע כי העתקת חלקים מתוך מחירוני תשומות בניה אשר פורסמו במועדים שונים מהווה 11 הפרות שונות, שכן מידת ההשקעה הכרוכה בהשגת המידע העדכני ובפרסומו, ומשקלו הסגולי של המידע, מלמדים כי כל חוברת מהווה עבודה נפרדת. כן נפסק כי כך הדבר גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", המשמש בדין האמריקני, ולפיו יצירות נפרדות הן יצירות שלכל אחת מהן ערך כלכלי עצמאי והן עומדות בפני עצמן.

מאידך, בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נז(5) 255, 278 (2003), שעניינו במודולים שהרכיבו מערכת תוכנה פיננסית להנהלת חשבונות, נקבע כי יש לראות במודולים חלק אינטגרלי של התוכנה, שהעתקתם מהווה הפרת זכות יוצרים אחת בלבד.

בפסיקה מאוחרת יותר (רע"א 4148/09 אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים בע"מ נ' יום טוב (טוביה) חדד (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.7.2009)), נדונה השמעה פומבית של 13 יצירות מוגנות במהלך אירוע משפחתי ,על ידי תקליטן מקצועי, באמצעות מכשיר הגברה ורמקולים. בית המשפט המחוזי קבע כי עסקינן ב-13 יצירות שהושמעו ברצף באירוע אחד ולכן מדובר במסכת אחת. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין בציינו כי "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה" (שם, בפסקה 9).

בעניננו מדובר בהפרות נפרדות, ולו משום שמדובר ביצירות שונות ונפרדות, ששודרו במועדים שונים. איגודן לאגודה אחת אינו אפשרי אף לפי הפסיקה המחמירה ביותר. בפס"ד שגיא נקבע כי יש לתת פרשנות מורחבת לפיצוי ללא הוכחת נזק, כך שהתובע שהוכיח כי זכותה הופרה יוכל לבחור תמיד בפיצוי הסטטוטורי "ללא קשר לאפשרויות, האובייקטיביות או הסובייקטיביות, להוכיח את הנזק הממשי" (בסעיף 8 בפסק הדין).

אכן, שורת הדין הרגילה דורשת כי תובע יוכיח את נזקו. רק כיוצא מן הכלל מתאפשרת פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, כפי שנקבע בחוק. קביעה כזו מבקשת להשיג יעדים חברתיים חשובים, ובהם בעיקר הרתעה מפני הפרת זכות יוצרים. מניעת השמוש בכלי חשוב זה במקום שהנזק הנטען או הפיצוי הנתבע גבוהים עלולה להשיג את הנושא כולו לאחור, לרבות פגיעה חמורה במרכיב ההרתעה. בענייננו, הסכום הגבוה אינו נובע מקביעת המחוקק אלא משורת ההפרות הגדולה והארוכה, שהנתבעת לא שמה לה סוף. חוק זכות יוצרים הישן אמנם אינו קובע את הקריטריונים לקביעת סכום הפיצויים, אולם ניתן ללמוד אותם מסעיף 56(ב) בחוק החדש. בענייננו, גם אם נחיל את הסכום הנמוך האפשרי לפי החוק לכל אחת מן ההפרות, יהיה סכום הפיצויים מעבר לסכום שהתובעת תבעה.

תוצאת האמור היא, שיש לכפול את הרף התחתון שבפצויים הסטטוטוריים, 10,000 ₪ בכל ומלא היצירות שהמייג'ורס הציגו כיצירות שלהם ששודרו בישראל בשדורי משנה באמצעות הוט (34,000 לפחות), והתוצאה היא 340,000,000 ₪. יש להפחית מאלו אותן 14 יצירות שאינן משל המייג'ורס. יש להפחית מאלו את שדורי ערוץ Starworld בשנים 1999-2000 (כאמור בסעיף 58 לעיל) ויש להפחית מספר לא מבוטל של הפרות בגין הטענה שהעברת WarnerBros ושל MGM אינה נקיה מספקות. עדיין גבוה הסכום בהרבה מזה שנתבע על ידי הוט, ולכן יש להעמיד את הפיצוי על דרישת הוט, 20,000,000 ₪. מסכום התביעה יש להפחית את החיובים שאמורים היו לחול על תבל וגוונים ולא על החברות שמוזגו להוט. בהתחשב באמור ועל דרך האומדנא, מצא בית המשפט לנכון לנכות מחצית מן הסכום הנתבע, 10 מליון ₪ ע"ח הפרות של החברות שפורקו.

על כן חייב בית המשפט את הוט לשלם ל AGICOA סכום של 10,000,000 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה, 28.3.00. ובנוסף נפסק כי הוט תוסיף ותשלם ל AGICOA את הוצאות התביעה, וכן שכר טרחת עורכי הדין שלה בסכום של 500,000 ₪.

8 באוגוסט, 2011,

1 תגובות

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

תביעה שהוגשה על יד א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ כנגד חברת רוטר .נט בע"מ, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 8.8.2011 ניתן פסק הדין בתביעה. 

במסגרת הפורומים בתשלום שמקיימת רוטר.נט מוצבים באופן תדיר קישורים (Links) לאתרים בהם מצויים עותקים מפרים של יצירות שבבעלות התובעות. קצפן של התובעות יוצא במיוחד נגד שניים מהפורומים בתשלום, בהם מתרכזים לטענתן הקישורים לאתרים מפרים בתחום הסרטים: פורומים המכונים "Downloads" (להלן: "הורדות") ו- "סרטים וטלוויזיה" (להלן: "סרטים").

התביעה נדחתה, נפסק כי התובעים לא הוכיחו כי החריגים (חריג העידוד או חריג ה"פורום הפסול") מתקיימים בנתבעים או באיזה מהפורומים שבאתר רוטר.נט. לפיכך, ובכפוף לכך שהנתבעים יוסיפו לפעול על פי נוהל "הודעה והסרה", כפי שהצהירו שבכוונתם לעשות, יש מקום לדחות את התביעה. בנוסף נפסקו הוצאות משפט לטובת הנתבעים בסך של 50,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הדין: היקף אחריות של בעל אתר לתוכן מפר המועלה על ידי צד שלישי

להבדיל מישראל במדינות רבות הנושא מוסדר באמצעות חקיקה. בארצות הברית נעשה הדבר באמצעות ה- Online Copyright Infringement Liability Limitation Act שחוקק כסעיף 512 ב- Digital Millennium Copyright Act of 1998 (להלן: "DMCA"). באיחוד האירופי ניתנה התייחסות לסוגיה של אחריות גורמי ביניים באינטרנט במסגרת Directive 2000/31/EC of The European Parliament and The Council of 8 June, 2000 (להלן: "הדירקטיבה האירופית").

הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח – 2008, אשר הוגשה מטעם הממשלה, אשר ניסתה להסדיר את נוהל "הודעה והסרה", אושרה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, אולם דין הרציפות לא הוחל עליה, והיא ירדה מהפרק. ועל כן היא אינה יכולה לשמש בסיס להכרעה משפטית בסוגיה.

 "בהיעדר נורמות משפטיות ייחודיות להסדרת האחריות המשפטית לתוכן המופץ  באינטרנט, יחולו כללי המשפט הפרטי" (אלקין-קורן, בע' 402).

אחריות להפרה ישירה על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

הטלת אחריות ישירה להפרת זכות יוצרים על בעל אתר מחייבת קביעה כי באתר בוצעה פעולה המהווה הפרה של זכות יוצרים לפי סעיף 47 לחוק זכות יוצרים. סעיף זה קובע כדלהלן: "העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'".

סעיף 11 לחוק זכות יוצרים מונה שבע פעולות המגדירות מהו "אגד הזכויות" הכלול בזכות היוצרים: העתקה, פרסום, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור, עשיית יצירה נגזרת והשכרה. מבין הפעולות הללו, היחידה שניתן לטעון לגביה שהיא מבוצעת בעצם יצירת קישור לאתר מפר, בדרך שהדבר נעשה בענייננו, היא "העמדה לרשות הציבור". חלופה זו מוגדרת בסעיף 15 לחוק זכות יוצרים, באופן הבא: "העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם".

עיון בהגדרה שמספק המחוקק הישראלי בסעיף 15 לחוק מוביל למסקנה כי עצם יצירת קישור המעביר את הגולש ישירות לאתר המפר אינו מהווה "העמדה לרשות הציבור" וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, עצם יצירת הקישור לאתר המפר, אינו בגדר "עשיית פעולה ביצירה"; שנית, הקישור כשלעצמו אומנם מקל על אנשים מקרב הציבור לאתר את היצירה המפרה, אך אין הוא זה שיוצר את אפשרות הגישה. במילים אחרות, היצירה כבר הועמדה לרשות הציבור בידי האתר המפר, ועל כן הקישור לאותו אתר לבדו אינו יכול להוות "העמדה לרשות הציבור".

 נפסק כי לא ניתן ליחס לנתבעות אחריות ישירה בגין קיומו של קישור לאתר מפר בפורום זה או אחר המתנהל באתר שבבעלותן.

הטלת אחריות בגין הפרה תורמת על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

בפסק דינו החשוב והתקדימי בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן קבע בית המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, הן את תחולתה של דוקטרינת ההפרה התורמת בתחום דיני זכויות היוצרים, והן את התנאים להחלתה.

בהתאם לפסק הדין הפרה תורמת תוכר רק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:

א. קיומה בפועל של הפרה ישירה.

ב. מודעותו של גורם הביניים לביצועה של ההפרה הישירה.

ג. קיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה.

 יישום שלושת התנאים שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן ביחס לאחריותם של בעלי אתרים לקישורים לאתרים מופרים המוצבים על ידי הגולשים באחד הפורומים שמתנהלים באתר מוביל למסקנה הבאה: אחריות בעל אתר להימצאות קישור לאתר מפר יכולה להתקיים בנסיבות מתאימות, אולם, למעט מצבים קיצוניים, היא מותנית בכך שנמסרה לבעל האתר התראה על הימצאות הקישור באתר שבבעלותו, והוא נמנע מלפעול לגביה בהתאם לנוהל של "הודעה והסרה".

 סיכומו של דבר, הכלל הוא שבעל אתר אינו נושא באחריות להפרה תורמת בגין הימצאות קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור, והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו.

 החריגים – מצבים קיצוניים בהם תוטל חבות על בעל אתר

 ואולם יתכנו גם מקרים חריגים, בהם יתקיימו בבעל האתר התנאים שנקבע בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן להטלת אחריות בגין הפרה תורמת. קיימים שני מצבים מרכזיים בהם יתקיים החריג: בעל אתר המעודד הצבת קישורים מפרים (להלן: "חריג העידוד"), ובעל אתר שפורום בו משמש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים (להלן: "חריג הפורום הפסול").

חריג העידוד

בעל אתר המעודד באופן אקטיבי הצבת קישורים לאתרים מפרים באחד או יותר מהפורומים של האתר עלול למצוא עצמו אחראי להפרה תורמת, וזאת מאחר שפעילותו מביאה להתקיימות תנאי המודעות והתרומה המשמעותית שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן. לעניין זה יש לתת את הדעת למכלול הנסיבות, ובכלל זה שם הפורום, דרך שיווקו לציבור, ההנחיות שניתנו לגולשים בתקנון האתר ובמסגרת הפורום, ההודעות שפורסמו מטעם בעל האתר ומפעיל הפורום, הצהרותיו הפומביות של בעל האתר וכיו"ב. אם התמונה המצטיירת ממכלול הנסיבות הללו היא שבעל האתר (או מנהל הפורום מטעמו) משווק את האתר כלוח המשמש להצבת קישורים לאתרים מפרים, כי אז לא יחול לגביו הכלל, והוא עלול להימצא אחראי להפרה תורמת בגין הימצאות קישורים לאתרים מפרים באתר.

בענייננו, ביחס לחריג העידוד, הרי שהתובעות לא הביאו כל ראיות לכך שהנתבעים, או מי מטעמם, מעודד הצבת קישורים לאתרים מפרים באתר בכללותו, או במי מהפורומים שבו.

כל שנטען על ידי התובעות בהקשר זה הוא ששמות הפורומים מדברים בעד עצמם, ומהווים הזמנה להשתמש בו לצורך הצבת קישורים מפרים. קשה לקבל טענה זו. אכן, השמות מצביעים על כך שהפעילות במסגרתם היא בקשר לסרטים או יצירות אחרות המוגנות בדיני זכויות יוצרים, אולם השמות הם כלליים, ויכולים לשמש גם ככותרת למסגרת פעילות חוקית ולגיטימית.

חריג ה"פורום הפסול"

אף בהעדר עידוד אקטיבי של בעל אתר או מנהל פורום, עלול להיווצר מצב בו פורום מסוים הופך להיות מוקדש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים. במצב דברים זה הפורום משמש מעין "מדריך להפרת זכויות יוצרים", וככזה הוא עלול לאבד את זכות הקיום הלגיטימית שלו. כאשר נוצר מצב דברים מסוג זה, ובעל האתר מודע לכך, הרי מחובתו של בעל האתר לסגור את הפורום האמור.

על מנת לקבוע האם פורום מסוים נכנס להגדרת "פורום פסול" יש לבחון בעיקר את היקף הקישורים לאתרים מפרים שנמצאם בפורום, וזאת הן כעניין יחסי לפעילות בפורום (קרי, אחוז הקישורים לאתרים מפרים מכלל ההודעות בפורום), והן כעניין אבסולוטי (קרי, מספר הקישורים לאתרים מפרים הקיימות בפורום).

כן יש מקום לתת את הדעת לשאלה אם מדובר בפורום פתוח או סגור (קרי, פורום שהכניסה אליו מוגבלת, בין אם בתשלום ובין אם בדרך אחרת), וזאת מהטעם שביחס לפורום סגור קשה יותר לבעלי זכויות היוצרים לבצע את משימת הפיקוח.

חריג ה"פורום הפסול": פורום סגור

ככללי אצבע ניתן לקבוע כי פורום סגור, שבו קיימות במועד נתון למעלה מ- 10 קישורים לאתרים מפרים, ואשר הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים מהוות יותר מרבע מהתוכן המהותי של הפורום (קרי, מההודעות שאינן בגדר בקשה לקבלת מידע או תגובה להודעות אחרות), צריך להיחשד כ"פורום פסול".

חריג ה"פורום הפסול": פורום פתוח

לעומת זאת, ביחס לפורום פתוח נראה שראוי לקבוע מבחן מחמיר יותר, עד כדי דרישה שמחצית מהתוכן המהותי של הפורום יהיו הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים.

בענייננו, ביחס לחריג ה"פורום הפסול" הרי שמספר הקישורים לאתרים מפרים עליהם הצביעו התובעות איננו מצדיק את המסקנה כי הוכח שמדובר בפורומים החשודים כפורומים פסולים. ודוק, התובעות הצביעו על כך שבפורומים הללו הוצבו קישורים לאתרים מפרים, אולם הן לא הביאו ראיות לא למספרם האבסולוטי.

20 ביוני, 2011,

0 תגובות

הפרה תורמת בדיני זכויות יוצרים

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן, י' דנציגר (עא 5977/07) – 20.6.2011

תחום: הפרה תורמת בדיני זכויות יוצרים

נושאים: הפרה תורמת, הפרה תורמת: שימוש ביתי - פרטי, אחריותו של משתף ומשדל, התנאים להכרה בהפרה תורמת, הגנת השימוש ההוגן למוסד אקדמי, פיצוי ללא הוכחת נזק

העובדות:

שוקן הוציאה לאור את הספר "יפן המסורתית" מאת בן עמי השילוני. יצירה זו הועתקה בשלמותה, שוכפלה ונמכרה במסגרת "מקראה" המשמשת ללימודי סטודנטים. מכירת המקראה התקיימה באולם 300, בבניין מדעי הרוח בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, על-ידי המשיב 3, מר כהן, אשר שימש באותה התקופה כיושב ראש "תא אופק" של מפלגת העבודה.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא), במסגרתו נקבעה אחריותם של מספר גורמים להפרת זכויות יוצרים. במוקד הדיון ניצבת השאלה אם יש מקום להכיר בדוקטרינת ההפרה התורמת בדיני זכויות יוצרים, ובאילו תנאים יש להחילה. בהמשך לכך, עומדת השאלה אם ראוי במקרה זה להטיל אחריות על המערערת – האוניברסיטה העברית בירושלים – להפרת זכות יוצרים שלא בוצעה על-ידה, אך התקיימה בקמפוס שלה.

נפסק:

הערעור התקבל בחלקו, נקבע כי אין אחריות לאוניברסיטה להפרה, הערעור נדחה ביחס לשיעור הפיצוי. שוקן תשא בהוצאותיה של האוניברסיטה בערעור, וכן בשכר טרחת עורך דינה בשיעור של 10,000 ש"ח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי קיבל, באופן חלקי, את תביעתה של שוקן, תוך שהוא קובע כי מכירת המקראות הפרה את זכות היוצרים שלה בספר, ועל רקע זה נדרש בית המשפט לשאלת אחריותו של כל אחד מהגורמים לביצועה.

באשר לכהן, נקבע כי הוא אחראי באופן ישיר להפרה, וזאת – בין היתר – נוכח הודאתו בביצוע מעשה ההפרה בהליך הפלילי שהתנהל נגדו, ואף בעדותו בבית המשפט המחוזי.

בנוגע לאחריותה של המפלגה, נקבע כי לא הוכח שתא אופק הוא מוסד או אורגן שלה. נוכח זאת, נפסק כי אין למפלגת העבודה אחריות ישירה להפרה. אף באשר לאוניברסיטה, נקבע כי אין מקום לייחס לה אחריות ישירה להפרה.

על רקע קביעות אלה, בחן בית המשפט אם קמה לאוניברסיטה ולמפלגה אחריות תורמת להפרת הזכויות ביצירה. תחילה נקבע, כי אין מקום לייחס לאוניברסיטה אחריות עקיפה להפרה מכוח סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: החוק הקודם). לצד זאת, בחן בית המשפט את האפשרות להטיל אחריות מכוח דוקטרינת ההפרה התורמת. בהתייחסו לדברים שנקבעו בע"א 1636/98 רב בריח בע"מ נ' בית מסחר לאביזרי רכב חבשוש (1987) בע"מ, פ"ד נה(5) 337 (2001) (להלן: פרשת רב בריח), שם הוכרה תחולתה של דוקטרינת ההפרה התורמת בדיני פטנטים, קבע בית המשפט כי ניתן להחיל דוקטרינה זו אף בדיני זכויות יוצרים. את קיומה של ההפרה התורמת ניתן לעגן – כך נקבע – הן "בפני עצמה", הן באמצעות סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). נוכח דברים אלה, קבע בית המשפט כי "יש ליתן הגנה לזכות היוצרים, בקול צלול וברור. קיומה של עוולה זו של הפרה תורמת תהווה, כך יש לקוות, הרתעה הולמת מפני הפרת זכות היוצרים, ובמיוחד בקמפוסים של המוסדות להשכלה גבוהה".

בית המשפט הוסיף ונדרש לתנאים לתחולתה של ההפרה התורמת. הובהר, כי תקום למפר-התורם אחריות להפרה רק מקום בו אכן בוצעה הפרה על-ידי המפר-הראשי. כמו כן נקבע, כי האחריות התורמת מותנית בידיעתו של מי שתרם להפרה על אודות הפעילות המפרה שביצע המפר הראשי.

בית המשפט המשיך ובחן את אפשרויות השליטה והפיקוח של האוניברסיטה על תאי הסטודנטים, ויכולתה למנוע את הפרת זכויות היוצרים. בהקשר זה נקבע, כי האוניברסיטה לא נקטה צעד כלשהו למנוע את מכירתן של המקראות בתחומה, ולא הפעילה פיקוח כלשהו על פעילותם של התאים הסטודנטיאלים בהיבט זה. באשר למפלגה נקבע כי היא "אפשרה הדפסת צילום והפצת עותקים מפרים ותמכה בתא אופק, במטרה לקרב סטודנטים לעמדותיה, מימנה ואיפשרה לצלם עותקים מפרים", ואף נמנעה מלפעול להפסקת ההפרה על אף שהיה בידיה לעשות כן.

על רקע זה, פסק בית המשפט כי התנאים להכרה בהפרה תורמת נתקיימו במקרה שלפנינו, הן בנוגע למפלגה הן באשר לאוניברסיטה, ולאור זאת קבע כי השתיים הפרו את זכות היוצרים של שוקן ביצירה בהפרה תורמת.

לבסוף בחן בית המשפט את שאלת הנזק. נקבע, כי מחיר הספר המקורי הוא 89 ש"ח, וכי עותק מפר נמכר ב-10 ש"ח. אולם, לא הוכח – כך נקבע – מהו מספר העותקים המפרים שנמכרו. על רקע הקושי לכמת את הנזק שנגרם בפועל, פנה בית המשפט לבחינת פיצוי ללא הוכחת נזק. נקבע, כי מדובר בהפרה "בוטה" של זכות היוצרים, ומשכך חויבו האוניברסיטה, מפלגת העבודה וכהן – יחד ולחוד – בתשלום פיצוי סטטוטורי בשיעור של 20,000 ש"ח, הוא הפיצוי המקסימלי האפשרי לפי הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים. האחריות חולקה כך שהאוניברסיטה והמפלגה חויבו כל אחת ב-30% מהנזק, בעוד שכהן חויב ב-40% מהנזק. מכאן הערעור שלפנינו.

נקודות מרכזיות

הפרה תורמת

הפרה תורמת (Contributory Infringement) בזכות יוצרים, מתייחסת – ככלל – למצב בו גם מי שאינו מפר באופן ישיר זכות יוצרים נמצא אחראי לה, וזאת על רקע התנהגותו ומעורבותו בנסיבות המקרה. מדובר לרוב בנסיבות בהן גורם אחד אינו מבצע את ההפרה בעצמו, אך הוא מאפשר ומתיר את פעילותו המפרה של גורם אחר, או אף מסייע ומעודד את אותה הפעילות. הוא משמש מעין "גורם ביניים", בשרשרת ההפרה – בטווח שבין המפר הישיר (מפר "הקַצה"), לבין בעל הזכות.

נפסק כי ההכרה בהפרה תורמת אינה יוצרת קטגוריה חדשה של פגיעה בזכות היוצרים. היא רק מאפשרת להיפרע ממי שנטל חלק בפגיעה.

נמצא כי נכון להכיר בהפרה התורמת כדי לתגמל את היוצר על המאמץ שהשקיע ביצירה; לאפשר הגנה נאותה לזכויות היוצרים בעידן של משתמשים אנונימיים; ולספק את התמריצים הנדרשים להמשך הפקתן של יצירות חדשות. בין אם ב'פורום' באוניברסיטה או ב'פורום' המקוון, אין אפוא מקום ליתן לגורם-הביניים אשר תרם באופן ניכר לפגיעה בזכות היוצרים להתחמק מאחריות. האינטרסים של המשתמשים בהקשר זה, והציבור בכללותו, אינם שוללים את ההכרה בהפרה התורמת. אולם, כפי שיובהר בהמשך, הם מכתיבים את יישומה הזהיר והמצומצם של דוקטרינה זו, רק בהתקיים תנאים ספציפיים ובאופן המוגבל למקרים חריגים בלבד.

הפרה תורמת: שימוש ביתי - פרטי

ניתן להניח, כי ככול שאכן מדובר בשימוש ביתי-פרטי, שאין בו פגיעה ממשית בבעל הזכות, עדיין יישאר שימוש שכזה מחוץ להישג ידם של בעלי הזכויות. בין היתר, עשוי שימוש כזה – בנסיבות המתאימות – לחסות תחת הגנות אחרות הקיימות בדיני זכויות היוצרים, לרבות הגנת השימוש ההוגן (המעוגנת כיום בסעיף 19 לחוק החדש). מכל מקום, הכרה בהפרה תורמת אינה מביאה להטלת אחריות על המפר הישיר, כדוגמת המשתמש הביתי ש"מוריד" יצירה מוגנת למחשב הפרטי שלו, לצרכיו האישיים. אלא, הפרה תורמת משמעותה הכרה דווקא באחריותם של גורמים אחרים "בשרשרת", שאינם משתמשים ביצירה לצרכיהם הפרטיים, ושממילא האינטרס בהגנה עליהם הוא פַחות.

אחריותו של משתף ומשדל

הכרה בקיומה של הפרה תורמת אף עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין, ומתיישבת היטב עם התפיסה העומדת בבסיס הוראה זו. סעיף זה, שעניינו אחריותו של משתף ומשדל, מורה כי "המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם". התפיסה היא, אפוא, שמקום בו פרט משדל אחר לבצע עוולה, תורם לביצועה או מעודד את קיומה – יש להטיל עליו אחריות לנזק שנגרם.

כבר נפסק, כי פקודת הנזיקין חלה אף על עוולות שאינן קבועות בה, כל עוד "החלה של דוקטרינה פלונית מהפקודה מתיישבת עם יסודותיה, עם מהותה, עם בניינה של העוולה שבה מדובר, ועם המסגרת שבה היא נמצאת" (ע"א 804/80Sidaar Tanker Corportation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393, 440 (1985)).

סעיף 12 לפקודת הנזיקין חל, אפוא, גם על עוולות בדיני זכויות יוצרים, וזו המסגרת המתאימה לבחינת קיומה של הפרה תורמת. יצוין, כי הוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין, שעניינה מעוולים במשותף, מתאימה פחות לעיגונה של דוקטרינת ההפרה התורמת. הוראה זו עוסקת במצב בו שני שחקנים פועלים יחד, בין אם במיזם משותף בין אם בנפרד, ומביאים שניהם באופן ישיר לקיומו של נזק.

התנאים להכרה בהפרה תורמת

השאיפה היא להחיל דוקטרינה זו, תוך מיזעור הפגיעה במשתמשים ובמרחב הציבורי במידת האפשר, ומכאן שיש להכיר בהפרה התורמת רק במקרים המצומצמים המתאימים לכך. לצורך כך, יש לבחון את קיומם של שלושה תנאים, אשר רק בהתקיימם במצטבר ניתן להכיר בהפרה תורמת של זכות יוצרים.

א. התנאי האחד הוא קיומה בפועל של הפרה ישירה;

ב. התנאי השני, ידיעתו בפועל של המפר-התורם על ההפרה הישירה שבוצעה; ג. התנאי השלישי, הוא קיומה של תרומה משמעותית, ניכרת וממשית לביצוע ההפרה.

בענייננו נפסק כי באשר ליסוד השני, שעיקרו מודעותו בפועל של גורם-הביניים לקיומה של ההפרה, האוניברסיטה היתה מודעת לנורמה הכללית של הפרת זכויות היוצרים שהתקיימה בקמפוס ואולם קיים ספק באשר למודעותה בפועל של האוניברסיטה להפרת זכויותיה של שוקן בתחומה.

גם לגבי היסוד השלישי, שעניינו תרומה משמעותית לביצוע ההפרה. במקרה שלפנינו, האוניברסיטה לא פעלה באופן אקטיבי להאיץ או לקדם את ההפרה. האוניברסיטה אף לא יצרה באופן פעיל את התשתית לביצוע ההפרה, או את האמצעים לקיומה. ההפרה אמנם התרחשה בשטחה, אך אין הדבר דומה לשטח מסחרי שנועד בהגדרתו למכירה מפרה של יצירות מוגנות, או להפצת אמצעים טכנולוגיים המאפשרים את ההפרה תוך עידוד הצרכנים לעשות בהם שימוש מפר. במילים אחרות, מדובר בתרומה במחדל המתבססת, לכאורה, על יכולתה של האוניברסיטה לשלוט ולפקח על פעילותם של התאים הסטודנטיאלים. אלא שבמקרה שלפנינו אין די בכך כדי לבסס את אחריותה להפרה.

הגנת השימוש ההוגן למוסד אקדמי

ההגנות הרגילות הקיימות למפר הישיר בגדר דיני זכויות יוצרים עשויות לעמוד – במקרים המתאימים לכך – גם למפר-התורם. תכליתן של הגנות אלה לאפשר, בנסיבות מסוימות, את המשך קיומה של פעילות הרצויה מבחינת חברתית, אף שמדובר בפעילות מפרה.

נפסק כי קיימת חשיבות רבה במתן הגנה נאותה למוסדות חינוך, בכדי לאפשר להם למלא את השליחות החשובה המוטלת עליהם בהעשרת הידע הציבורי והפצתו, וחינוך דור היוצרים הבאים. הגנת השימוש ההגון עשויה להתיר, בנסיבות מסוימות, למוסדות חינוך לעשות שימוש מסוים בחלקים מיצירות לצרכי הוראה או מחקר, ובכך לאפשר להם למלא את התפקיד החברתי החשוב המוטל עליהם.

אלא שאין זה המקרה בענייננו. ראשית ועיקר, ספק אם העתקת ספר שלם צריכה לחסות בצל הגנת השימוש ההוגן, וזאת בין אם בהקשר החינוכי בין אם בעניין אחר. שנית, לא השתכנענו כי השימוש נעשה למטרות חינוך או הוראה. הפצת המקראה במקרה זה נעשתה על-ידי תא סטודנטיאלי, בעל אינטרסים ספציפיים, חלקם פוליטיים. אין מדובר במקרה שלפנינו בשימוש בקטע מסוים מתוך יצירה מוגנת לצורך הוראה, במהלך שיעור או למטרת בחינה. מדובר בהעתקת ספר שלם, למטרת קידומו של תא סטודנטים מסוים, ובנסיבות אלה, אין להידרש להגנת השימוש ההוגן.

פיצוי ללא הוכחת נזק

בית המשפט המחוזי נדרש, כאמור, לפיצוי ללא הוכחת נזק נוכח הקושי בכימות שיעור הנזק הקונקרטי בענייננו. מנגנון הפיצוי ללא הוכחת נזק בדיני זכויות יוצרים נועד להתמודד עם קושי שכזה, הקיים באופן טיפוסי בהוכחת הנזק שגרמה הפרת הזכות ביצירה, כמו גם להגביר את ההרתעה מפני הפרות עתידיות.

החוק קובע אפוא מנגנון המאפשר לבעל זכות היוצרים להתגבר על המכשלה הכרוכה בהוכחת הנזק הפרטני, אך מגביל מנגד את סכום הפיצוי האפשרי (בטווח שבין 20,000-10,000 ש"ח לפי פקודת זכות יוצרים; ועד 100,000 ש"ח לפי החוק החדש), כאשר קביעת שיעור הפיצוי בטווח האמור תעשה לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בהקשר שלפנינו יצוין, כי אין מניעה ששיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין קיומה של הפרה תורמת, יבחן לפי אותם שיקולים ועקרונות המנחים ברגיל את בית המשפט בבואו לקבוע פיצוי כאמור בגין הפרה ישירה.

במקרה זה, כזכור, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לפצות את שוקן בשיעור של 20,000 ש"ח. כבר נפסק, כי לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב בקביעת שיעור הפיצוי, ובמקרה שלפנינו, בהתחשב בנזק שנגרם לשוקן ובחומרת ההפרה – לא מצאנו כי קיימת הצדקה להתערב בהכרעה בעניין סך הפיצוי שנקבע.

10 במאי, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים בגופן

זכויות יוצרים בגופן

תביעה שהגישה חברת מסטרפונט כנגד חב' החדשות הישראלית. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט חגי ברנר.  ביום 10.5.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 1,000,000 ₪ בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בגופנים ("פונטים") מסוג "נרקיס תם" ו"נרקיס חדש".

חברת החדשות שידרה במהלך מהדורת החדשות שלה, מספר כתוביות שיש בהן שילוב של שני סוגי הגופנים, קרי, מילים מסויימות הורכבו מאותיות מסוג "נרקיס תם" בצירוף שש אותיות מסוג "נרקיס חדש" (ג', כ', ך', ס', פ' ו- ף').  בעקבות שידורים אלה, הוגשה התביעה כנגד חברת החדשות וכנגד משרד הפרסום - פרימוס.

פרימוס היתה בעלת רשיון כדין מאת התובעים, לעשות שימוש בגופנים ואין חולק כי חברת החדשות לא רכשה מאת התובעים רשיון לשימוש בגופנים.

התובעים טענו בכתב התביעה כי הנתבעות הפרו את זכות היוצרים שלהם בגופנים, הן הכלכלית והן המוסרית, וכן ביצעו שורה ארוכה של עוולות ובהן רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, גזל וכו'.

נפסק

התביעה מתקבלת באופן חלקי, חברת החדשות תשלם לתובעים פיצוי בסך 70,000 ₪. מתוך סכום זה (ולא במצטבר אליו), פרימוס תשלם לתובעים פיצוי בסך 10,000 ₪ ביחד ולחוד עם חברת החדשות.

כמו כן, חברת החדשות תשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הגנת מדגם שוללת הגנת זכות יוצרים

הנתבעים טענו כי גופנים אמורים להיות מוגנים, אם בכלל, רק במסגרת מדגם רשום ולא במסגרת זכות יוצרים. על כן אם ייקבע כי גופנים ראויים להגנתו של מדגם רשום, אזיי ממילא מתבקשת המסקנה כי אין לתובעים עילה בגין הפרת זכות יוצרים. שכן ס' 22 (1) לחוק זכות יוצרים, 1911, קובע כי החוק לא יחול על "סימני אמצאה" (מדגמים) הראויים להרשם לפי חוק הפטנטים.

קרי, אין הגנה של זכות יוצרים לגבי יצירה הראויה להרשם כמדגם.

האם גופן מוגן במדגם או בזכות יוצרים

נפסק, כי השאלה העקרונית הוכרעה אך לאחרונה בפסק דינו המנחה של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט פרופ' ע' גרוסקופף), בגדרו של ת.א. 5311-04-08 נרקיס נ' מיקרוסופט [פורסם בנבו] (להלן: "ענין נרקיס"). בית המשפט קבע כי דיני המדגמים אינם חלים על גופנים, לא על פי לשונה של פקודת הפטנטים והמדגמים, וגם לא על פי שיקולי מדיניות ראויה. לא על פי לשונה של הפקודה, שכן זו מגדירה מדגם כ"קווי דמות, צורה, דוגמא או קישוט שמייחדים לכל חפץ ...", ואילו סימנים של השפה הכתובה אינם בבחינת "חפץ"; לא על פי שיקולי מדיניות ראויה, שכן לא ראוי לגרוע מן ההגנה הניתנת לטיפוגרפים המעצבים גופנים, בהשוואה ליוצרים פונקציונליים אחרים דוגמת אדריכלים וציירי מפות.

גם משך ההגנה הקצר יחסית על מדגם (15 שנה בלבד), לא מתאים לגופן, שמשך חיי המדף שלו הוא עשרות שנים, ושיווקו אורך זמן רב.

עוד הצביע בית המשפט על כך שההגנה על פי דיני המדגמים היא מיושנת ומסורבלת, כרוכה בעלויות ואינה אפקטיבית.

סיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי "שיקולי מדיניות אינם יכולים להצדיק לתת לפקודת הפטנטים והמדגמים פרשנות רחבה, המביאה לכך שנראה גופן כראוי להירשם כמדגם, ונשלול את האפשרות להגן עליו מכוח דיני זכויות היוצרים. ... שיקולי המדיניות מצדיקים להעניק ליוצר הגופן הגנה מקבילה לזו שמוענקת ליוצרים אחרים ...".

סיכומו של דבר, בהתאם להלכה שנפסקה בענין נרקיס הנ"ל, ההגנה הראויה על גופנים היא במסגרת זכות יוצרים ולא במסגרת רישומו של מדגם.

האם במקרה דנן מדובר ביצירה מקורית

הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי הגופנים אינם ראויים להגנתה של זכות יוצרים, משום שנרקיס הודה כביכול בעת חקירתו, כי האותיות שלו אינן מקוריות, אלא הועתקו מכתבי יד עתיקים.

בית המשפט דחה טענות אלו ופסק כי מתוך הקשר הדברים ניתן להבין כי נרקיס אולי הושפע ממקורות שונים, או קיבל השראה מהם, אך בוודאי שלא ניתן לקבוע כי נרקיס פשוט העתיק את הגופן ממקור מסויים כלשהו, והנתבעות גם לא מצביעות על מקור מסויים כזה.

הכלל הוא שדי במידה מינימלית של השקעה ויצירתיות על מנת שיצירה תזכה להגנה בתור יצירה ספרותית (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון  [פורסם בנבו]).

הדעה הרווחת היא שנדרשת לא רק מקוריות (קרי, שהיוצר הוא אכן המחבר הראשון), אלא גם יצירתיות מסויימת (קרי, שהיצירה תהיה ביטוי של מחשבה מקורית), כדי להצדיק את מתן ההגנה של זכות יוצרים (ראה גם ע"א 513/89-Interlego A/S נ' .Exin - Lines Bros S. A  פ"ד מח(4), 133).

נפסק כי אין ספק שבמקרה דנן עונים הגופנים על הדרישות המינימליות של השקעה ויצירתיות.

הגנה על מוצרים פונקציונאליים בזכויות יוצרים

בית המשפט דחה את טענת הנתבעות לפיה במקרה דנן הגופנים אינם ראויים להגנה משום ש"הצורה מוכתבת על ידי הפונקציה". אכן, כאשר עסקינן באותיות, ישנה הגבלה מסויימת על אופן העיצוב, על מנת שיישמרו מאפייני האותיות וניתן יהיה לזהותן כאותיות בשפה העברית ולקרוא את המילים המורכבות מהן, אך מאידך, קיימות דרכים רבות מספור בהן ניתן לעצב אות מסויימת, תוך שמירת זיהוייה הפונקציונלי כאות המוכרת לכל.

סיכומו של דבר, הגופנים שבמחלוקת עונים על הדרישות המינימליות לשם הגנתה של זכות יוצרים, והם מהווים יצירת אמנות שימושית הראויה להגנה.

האם הופרה זכות היוצרים הכלכלית (החומרית) בגופנים

מקובל להבחין בין שני סוגי זכות יוצרים: הזכות הראשונה היא הזכות הכלכלית (המכונה גם הזכות החומרית). זוהי זכות הניתנת להעברה. הזכות השניה היא הזכות המוסרית. זכות זו נשמרת לעולם ליוצר, גם אם הזכות הכלכלית הועברה לאחר.

נפסק כי פרימוס היתה רשאית להפיק את הטקסטים הקבועים ולמכור אותם לחברת החדשות, וכי חברת החדשות היתה רשאית לשדר את הטקסטים הקבועים במסגרת מהדורות החדשות שלה, בלא צורך ברשיון נוסף מאת התובעים.

ואולם שונים בתכלית הם פני הדברים בכל הנוגע לשימוש שעשתה חברת החדשות בקובץ המחשב true type שהכינו עבורה אנשי פרימוס, לצורך כתיבת הטקסטים המשתנים שיופיעו על המסך בעת השידור, על פי צרכי המהדורה הספציפית. אין חולק כי חברת החדשות לא רכשה את זכות השימוש בגופנים, לצורך כתיבת הטקסטים המשתנים, לא מן התובעים וגם לא מפרימוס (שממילא, לא היתה רשאית למכור להם את זכות השימוש בגופנים, זכות הנתונה לתובעים לבדם).

נפסק כי בענין הטקסטים המשתנים הופרה זכות היוצרים הכלכלית בגופנים, בין אם הובהר לנציגי חברת החדשות כי עליהם לרכוש רשיון שימוש, ובין אם לאו.

הגנת המפר התמים

נפסק כי חברת החדשות הפרה בתחילה בתום לב את זכות היוצרים של התובעים ואולם תום ליבה של חברת החדשות בעת ביצועו של המשדר הראשון איננו שולל את חבותה כלפי התובעים, שכן הגנת מפר תמים לפי ס' 8 לחוק זכות יוצרים, 1911, אינה חלה במקרים כגון זה. הגנת מפר תמים נתונה רק למי שלא ידע ולא היה צריך לדעת כי קיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה המפירה. לעומת זאת, ההגנה לא תחול כאשר הנתבע רק טעה לגבי זהותו של בעל זכות היוצרים. ראה ע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט(6), 421 , 430-431 (2005).

נפסק כי גם פרימוס נהגה בענין זה בתום לב, הגם שבאופן רשלני, משום שלא מתקבל על הדעת כי תבחר להפר במודע את זכות היוצרים של התובעים, שעה שהיא טרחה ורכשה מהם בתמורה מלאה את זכות השימוש בגופנים, כמו גם לנוכח העובדה שהיא לא גבתה תמורה כספית נוספת מחברת החדשות בגין יצירת קובץ המחשב שבאמצעותו הופקו הטקסטים המשתנים. בנסיבות אלה, לא היה לפרימוס כל אינטרס להפר דווקא בענין הטקסטים המשתנים את זכות היוצרים של התובעים.

הגנת השימוש ההוגן

בית המשפט דחה את טענתה של פרימוס לפיה יצירת קובץ המחשב שנמסר לידיה של חברת החדשות, אינה עולה כדי הפרה של זכות היוצרים. גם לא מדובר ב"שימוש הוגן", שכן יצירת אמצעי טכני שמאפשר להפר זכות יוצרים, כפי שהיה במקרה דנן, אינה יכולה להחשב שימוש הוגן. פרימוס מפנה בענין זה להוראות ס' 19 לחוק החדש, המגדירות מהו "שימוש הוגן" ביצירה, אך יצירתו של קובץ המחשב אינה באה בגדרה של אף אחת מבין חלופותיו של ס' 19.

הזכות המוסרית כזכות אישית שאינה ניתנת להעברה

זכות היוצרים המוסרית בגופנים שייכת אך ורק ליוצרם, נרקיס, להבדיל מהתובעים 1 ו- 2, שקיבלו מנרקיס רשיון בלעדי לשיווקם של הגופנים וכן רשות לעבדם למדיה דיגיטלית. בשונה מזכות היוצרים הכלכלית, הניתנת להעברה, הרי שהזכות המוסרית היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, והיא נותרת לעולם בחזקתו של היוצר עצמו, אף לאחר שהעביר את זכותו החומרית ביצירה. כך היה הדין על פי ס' 4א' לפקודת זכות יוצרים, (להלן: "הפקודה") וכך הוא הדין גם כיום, לפי ס' 45(ב) לחוק החדש (ראה גם ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 834, 838).

הפרת הזכות המוסרית בסילוף

התובעים טענו לפגיעה מסוג של סילוף, פגימה והפחתת ערך ביחס ליצירה לפי ס' 4א'(2) לפקודה.

נפסק כי לא נפגעה זכותו המוסרית של נרקיס.

מדובר איפוא ביצירה בעלת אופי פונקציונלי, ובהתאם לכך, מידת ההגנה שהיא זוכה לה מוגבלת לאות הבודדת ולא לצירופים של אותיות. באותיות עצמן לא נעשה כל שינוי או פגימה.

העובדה שנעשה שימוש בשני סוגי גופן במילה אחת, אינה יכולה להחשב סילוף, פגימה או שינוי של היצירה, שכן לענין זה היצירה היא כל אות בפני עצמה.

בוודאי שאין בשימוש כזה כדי לפגוע בכבודו או בשמו של יוצר הגופן.

בית המשפט קיבל את טענתה של פרימוס בסיכומיה, לפיה בהתאם לס' 50(ב) לחוק החדש, ביצוע פעולה סבירה ביצירה, איננו מהווה הפרה של הזכות המוסרית בה, כאשר לענין זה רשאי בית המשפט להתחשב, בין השאר, באופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה.

יתר על כן, במקרה דנן העובדה שנעשה שימוש בשני סוגי גופן נראית לעינם של טיפוגרפים בלבד, דוגמת התובע 2. אדם מן היישוב כלל איננו מסוגל להבחין כי מדובר בגופנים שונים זה מזה. ברי איפוא כי לא ניתן לדבר בנסיבות אלה על פגיעה בשמו של נרקיס או על הפחתת ערכה של היצירה.

בנוסף, הנתבעות הדגימו כיצד השימוש בשני סוגי גופן באותה מילה ממש הוא דבר נפוץ בענף העיצוב הגרפי, ואפילו התובעת 1 משלבת בעצמה בין סוגי גופן שונים בלוגו שלה.

זאת ועוד, מעדותו של נרקיס עולה כי הוא עצמו לא היה מודע לפגיעה כלשהי בכבודו או בשמו הטוב, ולמעשה, דומה שלא הבין על מה המהומה, שכן מבחינתו, התביעה הינה אך ורק בגין שימוש ללא רשות בגופנים.

סיכומו של דבר, יש לדחות את הטענה בדבר הפרת זכותו המוסרית של נרקיס.

מספר ההפרות לחישוב הפיצוי

ברע"א 4148/09 אקו"םנ' יום טוב, (2009) [פורסם בנבו], נפסק כי: "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה ... לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי עת נקט במבחן זה."

שם היה מדובר בהשמעת שלוש עשרה יצירות מוסיקליות מפירות ברצף, במהלך ארוע שמחות אחד, ואושרה החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לענין הפיצוי הסטטוטורי מדובר בהפרה אחת בלבד, שכן מדובר במסכת אחת במסגרת ארוע מפר אחד.

נפסק כי כל משדר חדשות שבוצעו במהלכו הפרות של זכות היוצרים בגופנים, מהווה לענין הפיצוי הסטטוטורי הפרה אחת בלבד. הואיל ועסקינן בארבעה משדרים, שכל אחד מהם נעשה ביום אחר, מדובר בארבע הפרות בלבד.

גובה הפיצוי בגין כל הפרה

ס' 3א' לפקודה קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪.

בית המשפט סבר כי יש לערוך הבחנה בין גובה הפיצוי בגין המשדר הראשון, לבין שלושת המשדרים הבאים.

הסיבה לכך היא שמיד לאחר המשדר הראשון, נדרשה חברת החדשות על ידי פרימוס לחדול מכל שימוש בגופנים כל עוד לא הוסדר השימוש בהם.

מכאן שחברת החדשות ביצעה את שלושת המשדרים הבאים חרף ידיעתה אודות ההפרה של זכות היוצרים בגופנים.

על כן, בעוד שבגין המשדר הראשון ראוי להסתפק בפיצוי סטטוטורי בסך 10,000 ₪, לנוכח תום ליבם של כל המעורבים בהפרה, לא כך הם פני הדברים בכל הנוגע לשלושת המשדרים הבאים. בגין משדרים אלה ראוי להשית על חברת החדשות פיצוי סטטוטורי בסך 20,000 ₪ בגין כל שידור, ואין מקום להשית פיצוי כלשהו על פרימוס לנוכח נסיונה למנוע את המשך ההפרה.

לפיכך נפסק כי, התובעים זכאים לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין המשדר המפר הראשון, ולפיצוי בסך 60,000 ₪ בגין שלושת המשדרים הבאים. חבותה של חברת החדשות היא בגין מלוא הסכום, ואילו חבותה של פרימוס מוגבלת לסך של 10,000 ₪, ביחד ולחוד עם חברת החדשות ולא באופן מצטבר, וזאת בגין המשדר הראשון.

הקשר בין הפיצוי לבין הנזק הממשי שנגרם

טוענות הנתבעות כי יש ליתן משקל לעובדה שנזקם האמיתי של התובעים מסתכם בסכום זעום של כ- 5,700 ₪ בלבד, הוא המחיר שחברת החדשות היתה נדרשת לשלם לו רכשה מהתובעים כדין את זכות השימוש בגופנים.

בית המשפט דחה טענה זו.

פשיטא שרכישת עותק חוקי של יצירה, זולה הרבה יותר מן הפיצוי המושת על המפר בדיעבד, לאחר שהתגלתה דבר ההפרה. יחד עם זאת, משיקולי מדיניות ראויה אין מקום לתחום את הפיצוי לגובה המחיר שניתן היה לשלם לבעל הזכויות מלכתחילה, טרם ההפרה, שאם לא כן, נעודד בכך הפרת זכויות יוצרים, שהרי המפר לא יקח על עצמו כל סיכון: אם ייתפס, ישלם בסופו של דבר סכום דומה לאותו תשלום שיכול היה לשלם מלכתחילה, ומה הועילו איפוא חכמים בתקנתם?

21 באפריל, 2011,

0 תגובות

הגנה זכות יוצרים על ביטוי קצר

הגנה זכות יוצרים על ביטוי קצר

תביעה שהוגשה על ידי חברת אירופלקס מערכות שינה מתקדמות בע"מ כנגד חברת האחים מנדלבוים. התיבעה נדונה בבית-המשפט המחוזי בחיפה, בפני סגן הנשיא גדעון גינת. ביום 21.4.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעת חברות העוסקות בייצור ובשיווק של מיטות ומזרנים בגין הפרת זכות יוצרים, "גניבת עין" ופגיעה במוניטין.

לטענת התובעת הביטוי "מערכות שינה מתקדמות", שהינו חלק משמה,  הומצא על ידה והוא מזוהה עם מוצריה. לפיכך, טוענת היא, כי השימוש בביטוי במסגרת הלוגו של הנתבעת 1 מהווה הפרה של זכות היוצרים של התובעת 1 ומטעה את הציבור.

הסעדים שהתבקשו הם צווי מניעה לגבי השימוש בביטוי "מערכות שינה מתקדמות" ובקטלוגים של התובעות ובכל חומר פרסומי אחר שלהן, וכן פיצויים בסך 500,000 ₪.

בנוסף טענו התובעות כי מזרני הנתבעת 1 הוצגו בחנותו של הנתבע 3 כמזרנים של התובעות ו/או תוך קישור מטעה למזרני התובעת 2 על ידי שימוש בשם "טמפור".

וכי שיווק מזרניה של התובעת 1 בחנותו של הנתבע 3 נעשה תוך מצג לפיו מזרניה של התובעת 2 מיוצרים מספוג זול ובכך יש משום לשון הרע.

נפסק:

התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2 נדחית, נפסק כי אין זכות יוצרים בביטוי "מערכות שינה מתקדמות".

התביעה כנגד הנתבע 3 מתקבלת בחלקה, נפסק כי התובעת 2 קיים חשש להטעיה בשימוש שעושה הנתבע 3 בשם טמפור.

ניתן צו מניעה כנגד הנתבע 3, לרבות איסור להציג את מזרני הנתבעת 1 בחנותו של הנתבע 3 כמזרנים של התובעות ו/או תוך קישור מטעה למזרני התובעת 2 על ידי שימוש בשם "טמפור".

בית המשפט חייב את הנתבע 3 לשלם לתובעות את הוצאות המשפט המתייחסות להליך נגדו וכן שכ"ט עו"ד בסך 26,000 ₪.  אין צו בדבר הוצאות בין יתר בעלי-הדין.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

סוגי היצירות להן מוענקת הגנת זכות יוצרים

הן על פי הדין הקודם והן על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007 מוענקת הגנה לחמישה סוגים של יצירות: יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט (סעיפים 1 ו-19 לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיפים 4(א)(1) ו-4(א)(2) לחוק החדש). 

דרישת המקוריות

ההגנה מוענקת ליצירה מקורית בלבד. "מקוריות" התפרשה בפסיקה כיצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה. "אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי" (רע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251 , 258 (1993)).

הגנה על ביטוי קצר

דיני זכות יוצרים מגינים על ביטוי מקורי ויצירתי.  ההגנה אינה קיימת לגבי עובדות, רעיונות והמאמץ הכרוך באיסופם של אלה ובהצגתם. בהתאם לכך ביטוי עובדתי מקובל לא יזכה להגנה. ההשקפה, שאומצה בפסיקה, היא שביטוי רגיל או משפט מקובל חסרים מידת המקוריות המינימאלית הדרושה לצורך קיומה של זכות יוצרים.

בהמשך לקו מחשבה זה נשללה ההגנה מכוח דיני זכות יוצרים ממשפטים או ביטויים קצרים, כאשר הגדרת המונח קצר תלויה בנסיבות המקרה.

על אף שמידת היצירתיות הנדרשת היא מזערית, רצף של מילים בודדות לא יהיה, בדרך כלל מוגן בזכות יוצרים. הטעם לכך הינו, שרעיון, בניגוד לדרך ביטויו, אינו מוגן בזכות יוצרים (סעיף 5 לחוק), ובמילים ספורות יימצא לרוב איחוד בין הרעיון לביטוי שבו.

הפסיקה הכירה בקיומה של הגנה לרצף קצר של מילים, במקרים חריגים בהם הן מהוות חלק מיצירה, ובשל מידת הייחודיות והמקוריות שיש בהן הן הופכות לחלק המהותי והעיקרי של אותה יצירה.

כך למשל בת"א (מחוזי ת"א יפו) 2378/98 אקו"ם נגד ראובני פרידן הוכרה הגנה בצירוף המילים "הופה הולה הולה הופה". כך למשל בת"א (שלום ת"א יפו) 59229/96 אקו"ם נגד פלד תקשורת הוכרה הגנה במשפט "אין סוסים שמדברים עברית".

נפסק כי הביטוי "מערכות שינה מתקדמות" נופל בגדר הכלל. הוא מגדיר מוצר. הביטוי נועד להעיד על כך, שהתובעת 1 אינה מוכרת רק מזרנים אלא מערכות שינה בשלמותן, כולל מיטות עם מנגנונים מתכווננים, מערכות מסאז' ושכלולים נוספים ועל כן מידת המקוריות בביטוי אינה מספיקה כדי לתת לו משמעות מעבר להגדרה של מוצר, שכולל מספר רכיבים.

על כן, נפסק כי הביטוי "מערכות שינה מתקדמות" אינו מוגן בהגנת זכות יוצרים.

מטרת עוולת גניבת עין

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות קובע, כי: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

המוקד של עוולת גניבת העין, על-פי לשונה, הוא בחשש מפני הטעייה. העוולה קמה, מקום בו אדם גורם לכך שנכס או שירות מבית מדרשו, ייחשבו בטעות כנכס או שירות של אחר. ואולם, לא תוטל אחריות מכוח עוולה זו, אלא מקום בו רכש האחר מוניטין בנכס או בשירות, לאמור – "כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-הנפגע" (ע"א 5792/99 עיתון "משפחה" נ' עיתון "משפחה טובה").

יסודות עוולת גניבת עין

שניים הם, איפוא, יסודות עוולת גניבת העין: מוניטין וחשש סביר להטעיה.

נפסק לגבי דרישת המוניטין, כי התובעות לא הביאו כל ראיה, למעט עדותו של מנכ"ל התובעת 1, לכך שהתובעת 1 רכשה מוניטין בשוק מוצרי השינה, וכי מוצריה (בלבד) מזוהים עם הביטוי "מערכות שינה מתקדמות".

ונפסק כי גם היסוד של חשש סביר להטעיה אינו מתקיים, שכן החזות של הלוגו של הנתבעים בכללותו שונה באופן מובהק מחזות סימן המסחר של אירופלקס כשמתחתיו הביטוי. על כן דחה בית המשפט את הטענה כי יש בהכללת הביטוי בלוגו של הנתבעת 1 כדי לגרום לכך, שמוצריה ייחשבו בטעות כמוצריה של התובעת 1.

אופן שיווק מוצריה של התובעת 1 בחנות של הנתבע 3

בית המשפט קיבל את טענות התובעות בדבר שיווק מוצרי הנתבעת 1 באופן מטעה.  וקיבל את טענות התובעת כי הנתבע 3 הציג בחנותו את מזרני הנתבעת 1 כמזרנים של התובעות ו/או תוך קישור מטעה למזרני התובעת 2 על ידי שימוש בשם "טמפור". אולם בית המשפט פסק כי אין מקום לסעד של פיצויים בגין גניבת עין, אלא לסעד של צו מניעה בלבד.

17 באפריל, 2011,

0 תגובות

זכות יוצרים בלחן

זכות יוצרים בלחן

תביעה שהוגשה על ידי מר עמוס ברזל כנגד משרד החינוך. התביעה הוגשה בבית משפט השלום בירושלים ונדונה בפני השופט ארנון דראל. ביום 17.04.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

התובע יוצר, מלחין, זמר ומפיק ובין היתר כתב את הלחן לשיר 'כל שנה מתחילה'. לפי הנטען בכתב התביעה הוא גילה בשנת 2003 כי באתר 'צפונט' אשר הוקם ביוזמת משרד החינוך מפורסם ומופץ לכל דורש קליפ (פלאש) אשר עושה שימוש בשיר ובמסטר אשר בהוצאתו והפקתו הושקע ממון רב.

התובע טוען כי כל הזכויות בשירים ובעיבודים לרבות זכות היוצרים, זכות השעתוק, הזכות המוסרית ושאר זכויות הקניין הרוחני נתונות לו (למעט הזכויות שהועברו לאקו"ם לפי כתב ההעברה) והוא היחיד שיכול להתיר את השימוש בזכויותיו. התביעה הוגשה בעילות של הפרת זכוית היוצרים של התובע; הפרת זכותו המוסרית; גזל, עשיית עושר ולא במשפט וחוסר תום לב מצד משרד החינוך.

בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי משרד החינוך הפר את זכות היוצרים והזכות המוסרית של המלחין.בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 20,000 ₪ ובנוסף פסק כי הנתבעת תשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪ וכן תשיב לתובע את האגרה ששילם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתה.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכות יוצרים בהקלטה לביצוע השיר - המסטר

נפסק כי העיבוד שנערך לשיר על ידי התובע באמצעות ההקלטה הוא בגדר יצירה הנהנית מהגנה. המדובר בפעולה המצריכה ידע ומיומנות, בחירת מכשיר הקלטה מתאים, בחינת המקום ממנו תבוצע ההקלטה, כיוון עוצמות ואיכויות ושמירת ההקלטה. בכל אלה הושקעה מקוריות ויצירותיות מצד התובע ויש לראות גם בעיבוד המוקלט של השיר כפי שעשה אותו התובע יצירה הראויה להגנה.

"זכות יוצרים קיימת בהקלטות או ברישמות קול, וזאת בנפרד מזכות היוצרים הקיימת ביצירה המבוצעת ברשומה או בהקלטה. חשיבותה של הזכות בעיקר בתעשיית המוסיקה. מכוחה, מצמיחה יצירה מוסיקלית, בדרך כלל, שתי זכויות נפרדות: זכות יוצרים ביצירה עצמה וזכות יוצרים או זכויות יוצרים בכל ביצוע מוקלט שלה. זכויות אלה עשויות להיות בידיים שונות, כאשר המלחין או המו"ל הוא בעל הזכות ביצירה עצמה, ואילו חברת ההקלטות, המפיק או אדם אחר, מחזיקים בזכות על ההקלטה. למעשה, כל הקלטה או רישמה מצמיחה זכות יוצרים נוספת. מכאן שניתן לדבר על מספר זכויות היוצרים כמספר ההקלטות בעוד שביצירה המוסיקלית לעולם תתקיים זכות יוצרים אחת ויחידה." (ט' גרינמן, זכויות יוצרים, 115 (2003))

 

הפרת זכות היוצרים

בית המשפט פסק כי זכות היוצרים של התובע הופרה. משנלקח המסטר שנוצר ושולב בתוך קליפ הרי שאין מדובר עוד בשימוש שנעשה לשמיעת השיר על ידי אחד המורים שרכש את הקלטת או להשמעת השיר לתלמידים של אותה כיתה שהגב' גופר מלמדת אלא בניצול היצירה לצורך הכנת יצירה חדשה ושונה.

הביצוע של השיר הועתק ושולב ללא הסכמת התובע בתוך קליפ שהפך יצירה אחרת. אותו קליפ הופץ לאתרים שונים במסגרת משרד החינוך ובהמשך אף שולב בתוך ברכת שנה טובה שנשלחה. אותם אתרים שבהם נעשה שימוש בביצוע השיר היו אתרים שונים החוסים תחת צלו של משרד החינוך גם אם אינם האתר המרכזי של המשרד ולמצער אתרים המופעלים על ידי עובדי המשרד במסגרת תפקידם.

בית המשפט הבהיר כי השימוש שנעשה אינו העלאה אגבית של הקליפ לרשת אגב שיחה בפורום כזה או אחר אלא העמדתו לשימוש מכלול המבקרים באתרים השונים כאשר העלאה זו נעשית על ידי עובדי משרד החינוך מבלי שיש בקרה מספקת למניעת פגיעה בזכויות יוצרים.

נעשה שימוש על ידי עובדי המשרד בשיר גם לצורך הפצתו במסגרת הקליפ בברכת שנה טובה שנשלחת בתפוצה רחבה.

הגנת שימוש לצרכי הוראה

משרד החינוך טען לקיומן של מספר הגנות ובהן הטענה כי המדובר בשימוש שנעשה בשיר לצרכי לימוד כאמור בסעיף 19 לחוק זכות יוצרים. בית המשפט פסק כי לא הוכח כי נעשה שימוש הוגן לצרכים חינוכיים ביצירה. הקלטת השיר שולבה בתוך קליפ שהכינה אחת המורות. לא הוברר כי השימוש בו היה אך ורק לצרכי לימוד או הוראה ומכל מקום השימוש שנעשה בו לאחר מכן, גם אם לא היה מסחרי, חרג בהרבה משימוש הסביר לצרכי לימוד.

הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

סעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים - 1924, שחל נוכח מועד ההפרה קובע כי: "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח;...". כב' הנשיא שמגר מזכיר בפסק הדין בע"א 592/88 שמשון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו, פ"ד מו (2) 254, 273 (1992) (להלן: "ניניו") את השיקולים שהביאו לקביעת סכום הפיצוי הסטטוטורי ובהם המטרה לפצות את בעל הזכות ומולה הרצון להרתעת מפר או מפרים בפוטנציאליים אחרים. מכאן נקבע שיש לשקול את 'עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר'.

בית המשפט פסק לזכות התובע פיצוי סטטוטורי בסכום של 15,000 ₪, עבור הפרת זכותו במסטר בשל הנימוקים הבאים: א. המדובר בהפרה 'קלה' יחסית שנעשתה במסגרת מצומצמת של ציבור המורים ולא בחשיפה כוללת. ב. המדובר במקרה זה בהפרה אחת, העלאת המסטר השייך לתובע לתוך הקליפ ומכאן הפצת הקליפ או העלאתו לאינטרנט. ג. המדובר היה בשיר 'נשכח' שבעקבות ההפרה ניתנה לו 'עדנה מחודשת'. ד. לא היתה למשרד החינוך או למורים כל כוונה להפיק רווח כלכלי מהשימוש שנעשה. ה. לעומת זאת המדובר במספר הפרות ובאתרים שונים. משך הזמן היה ארוך יחסית והתובע נדרש פעם אחר פעם לפנות כדי שהקליפ יוסר מאתרי המשרד.

הפרת הזכות המוסרית

בית המשפט קיבל את טענת התובע כי הופרה זכותו המוסרית שכן הקליפ שהועלה לא כלל  ייחוס של קרדיט לתובע. נפסק כי הנתבעת הפרה את הזכות המוסרית של התובע בעת שנמנעה מלציין את שמו של התובע כמלחין בהיקף ובמידה המקובלים (ר' סעיף 4א' לפקודה). זכות זו נלווית לזכות היוצרים ובעלת מעמד עצמאי המקנה ליוצר את הזכות לפיצוי מקום בו הופרה (ר' ע"א 2790/93 Eisenman  נ' אלישע קימרון, פ"ד נד (3) 817, 841 (2004)). עם זאת, נוכח הנסיבות, פסק בית המשפט סכום מתון של 5,000 ₪ בגין הפרה זו.

12 באפריל, 2011,

1 תגובות

אין זכות יוצרים ברעיון לעיצוב

אין זכות יוצרים ברעיון לעיצוב

תביעה שהוגשה על ידי איילון נתן גביש כנגד חברת גני יהושע. התביעה נדונה בבית משפט השלום בהרצליה, בפני השופט ד"ר שאול אבינור. ביום 12.4.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

לתובע עלה רעיון בדבר עיצוב המזרקה בגני יהושע בתאורה אדריכלית אמנותית. התובע נפגש עם מנכ"ל הנתבעת והציג בפניו את הרעיון. לאחר מכן שלח התובע הצעת מחיר ליישום הרעיון והנתבעת התעלמה מהצעה זו.

לאחר זמן מה עת התובע שוב טייל להנאתו בפארק וחלף על פני המזרקה, נתגלה לו כי המזרקה הוארה במיצג של אור ומים שהועתק לטענתו, אחד לאחד, מהיצירה שהציג בפני מנכ"ל הנתבעת.

התובע תבע פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום של 100,000 ₪ לפי הוראות סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007.

התובענה נדחתה. נפסק כי בהיבט העובדתי אין לקבל את טענות התובע, לפיהן הציג לפני מר רונן פרטים רבים, שזכרם לא בא בהצעת המחיר ששלח לנתבעת, ויש להעדיף את עדות מר רונן על פני עדותו.

בנוסף נפסק כי בהיבט המשפטי יש לקבוע, כי הצעת המחיר ששלח התובע לנתבעת אינה בבחינת "יצירה מקורית", כמשמעותה בחוק, וכי, בכל מקרה, הדברים שהציג התובע לפני מר רונן הינם בגדר רעיונות, אשר זכות יוצרים לפי החוק לא חלה עליהם.

נפסק כי התובע ישלם את הוצאות הנתבעת ושכר טרחת עורכי-דינה בסכום כולל של 10,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

דרישת המקוריות

דרישת המקוריות עומדת במרכזה של הגנת זכות יוצרים, שכן אותה מקוריות היא שמצדיקה הענקת הזכויות ביצירה.

השאלה מהי משמעותה של "דרישת המקוריות" אינה שאלה פשוטה, והפסיקה הישראלית, כמו פסיקה זרה, הכירה – גם במסגרת החקיקה שקדמה לחוק החדש – במספר מבחנים לעניין זה.

ככלל ניתן לומר, שמגמת הפסיקה היא מרחיבה, תוך שעיקרה של דרישת המקוריות מוסב לא על "מקוריות" היצירה במובן של היצירתיות שבה, אלא על כך שהטוען לזכויות ביצירה הוא ה"מקור" שלה, במובן זה שהוא לא העתיק אותה (ר' למשל ע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט (4) 365, 377-378 (2005)).

יחד עם זאת, לפי כל המבחנים והגישות, מידה מינימאלית של יצירתיות בכל זאת נדרשת, שכן הכרה בזכות יוצרים על יצירה שאין בה הרחבה של צורות הביטוי הקיימות עומדת בסתירה למטרות דיני זכויות היוצרים, לרבות המטרה של מתן תמריץ ליצירה.

לפיכך, זכות יוצרים לא תינתן, גם ביצירה שאינה מועתקת, כאשר "התוצר הסופי עושה שימוש בדברים מובנים מאליהם, מוכרים ופשוטים הנמצאים בתחום הציבורי (Public Domain), כמו בעיגול או בקו פשוט" (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S. A., פ"ד מח (4) 133, 171 (1994)).

אין הגנה על רעיון

סעיף 5(1) לחוק החדש קובע, כי זכות יוצרים לא תחול על "רעיון", ומטרתו להבהיר כי זכות היוצרים ביצירה לא תשתרע על הרעיון המבוטא בה, להבדיל מעל דרך ביטויו.

העיקרון לפיו זכות יוצרים אינה חלה על רעיון, אלא רק על דרך ביטויו, הינו עקרון-יסוד בדיני זכויות יוצרים. הטעם לדבר נעוץ ברצון לאפשר לציבור כולו לעשות שימוש ברעיונות, כמו גם להימנע מהגבלה מופרזת על חופש הפעולה של הציבור, שהינו כשלעצמו ערך חשוב בחברה פתוחה ודמוקרטית.

נפסק כי רעיונו של התובע, כפי שבא לידי ביטוי בהצעת המחיר, אינו יכול להיחשב ל"יצירה מקורית" כמשמעותה בחוק החדש. ההצעה להאיר את המזרקה בלילות – בתאורה צבעונית מתחלפת, או לחילופין בתאורה קבועה – היא הצעה העושה שימוש בדברים מוכרים ופשוטים, המצויים בימינו בתחום הציבורי, ועל כן אין לקבל טענה לזכות יוצרים בה.

 

28 במרץ, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציור

הפרת זכויות יוצרים בציור

תביעה שהגישה הגב' מרים שטרנברג־וכסלר כנגד מר מיכאל עמית. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 28.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

התובעת הגישה בקשה לצו מניעה זמני ותביעה כספית, שעניינן הפרת זכויות יוצרים, בציור עשר המכות של הצייר יעקב וכסלר, בהגדה לפסח. על פי הנטען, העתיקו הנתבעים את הציורים ופרסמו אותם לאורך שנים בדפוס ובאינטרנט, כאשר הם גורפים את הרווחים לכיסם, ללא ידיעתם או הסכמתם של הצייר וכסלר המנוח ובני משפחתו. בתביעה מתבקש בית המשפט ליתן צו מניעה קבוע ולחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי כספי בסך 1,800,000 ₪.

התביעה התקבלה. נפסק כי עמית (הנתבע 1) שהעתיק את הציורים והסתיר זאת מידיעת הנתבעים, ישלם לתובעת  פיצויים בסך 100,000 ₪. א.ג.נ (הנתבעת 2-4 ) שהפיקו רווחים ממכירת ההגדות והתמידו בכך גם לאחר פניות התובעת, ישלמו לתובעת פיצויים בסך 70,000 ₪.

בנוסף ניתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים או מי מהם, להפיק להפיץ או למכור, בכל דרך שהיא, בין בדפוס ובין בדרך דיגיטאלית ו/או בכל דרך אחרת, את הציורים המתארים את עשר מכות מצרים, שצוירו ע"י הצייר וכסלר ו/או ציוריו של עמית שהועתקו מציורי וכסלר.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבע 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום של 30,000 ₪. ואת הנתבעים 2-4 בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הבעלות בזכויות היוצרים

נפסק כי אמנם התובע בתביעה על הפרת זכויות יוצרים חייב להוכיח, בין היתר, שהוא הבעלים של זכות ביצירה. אולם, נקודת המוצא בדיון על זכויות יוצרים ביצירה אמנותית היא, כי הזכויות בה שמורות ליוצר. זהו הכלל הקבוע בסעיף 33(1) לחוק, והיה קבוע גם בדין הקודם בסעיף 5(1).

הנתבעים טענו כי הבעלות בזכויות היוצרים עברה ואולם העברת זכויות יוצרים טעונה מסמך בכתב. כך היה על פי הדין בעבר (ס' 5 (2) לחוק זכות יוצרים, 1911) וכך גם היום (סעיף 37(ג) לחוק החדש). הנתבעים "דילגו" על משוכה זו והתעלמו מדרישת הכתב, הגם שמדובר בדרישה מהותית ולא ראייתית בלבד (גרינמן, 547; ראה גם פסק דיני בת"א (מחוזי ת"א) 1551/08 אבירמה גולן נ' דובי גל ואח', מיום 6.10.10, פורסם ב"נבו").

הבעלות בזכות המוסרית

גם אם היתה מתקבלת הטענה, כי זכויות היוצרים הועברו על ידי הצייר וכסלר (והטענה לא התקבלה), גם אז הזכות המוסרית היתה ונותרה בידי התובעת – יורשתו, שכן זכות זו אינה ניתנת להעברה, כאמור בסעיף 45 לחוק. היא שייכת ליוצר בלבד, ויורשיו רשאים להגיש תביעה בין הפרת הזכות לאחר פטירת היוצר (גרינמן, 835).

הלכה היא,  כי "אדם זכאי ששמו ייקרא על "ילדי רוחו". זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר" (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(39 817, 840).

הזכות המוסרית של יוצר שנפטר

הצייר וכסלר נפטר בשנת 1995. קרובי משפחתו יכולים לתבוע בגין הפרת הזכות המוסרית, רק אם ההפרה נעשתה לאחר מותו (ס' 55 לחוק). מאחר שהנתבעים אישרו, כי הגדות עם הציורים המפרים פורסמו משנת 1988 מידי שנה בשנה, נפסק כי כי עומדת לתובעת, כיורשתו היחידה של הצייר וכסלר, זכות תביעה בהתייחס להגדות שהופקו משנת 1995 ואילך.

השראה או העתקה

ההגדה בסגנונו המיוחד של וכסלר מהווה "יצירה אמנותית", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח – 2007: "יצירה אמנותית – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול..." (להלן: "החוק"). זכויות יוצרים היא אגד של זכויות משנה, המנויות בסעיף 11 לחוק וכוללות את זכות ההעתקה, זכות הפרסום ועוד. הזכויות מוענקות לבעל זכות היוצרים באופן בלעדי, ולפיכך מימושן מותר רק על ידיו או בהרשאתו (ט' גרינמן, זכויות יוצרים, מהד' שניה, 227).

הנתבע הכחיש תחילה, כי ראה את הגדת וכסלר וטען, כי צייר את ציוריו בסגנון שנות ה- 50, שהיה מקובל באותה עת גם על הצייר וכסלר וציירים אחרים. לאחר הגשת התביעה הודה לראשונה, כי הגדת וכסלר היתה לנגד עיניו, כאשר צייר את ציוריו, אך טען כי הציור שימש לו השראה ולא מקור להעתקה. במהלך הדיון הוצגו לפני הגדלות של ציורי וכסלר, על גבי לוחות קרטון ענקיים. הנתבע הצביע במהלך הדיון על השינויים והתוספות שערך בהם וטען, כי בכך הפכו ציוריו ממעשה העתקה ליצירה מקורית שלו.

ואולם נפסק כי אין בטענה זו ולא כלום. ציורי עשרת המכות שונים באופיים ובצבעיהם מיתר ציורי ההגדה של הנתבע. מדובר בציורים נאיביים, בצבעי פסטל בהירים. ציורי עשר המכות שונים בעליל, והם מתאפיינים בצבעים כהים ועזים, תוך שימוש מרובה באדום חום ושחור. העמוד הכולל את ציורי עשר המכות בהגדות של עמית כה שונה באופיו ובסגנונו עד כי הוא מהווה נטע זר, שתל או תותב, בהסתכלות  בעיני "המתבונן הסביר".

בית המשפט פסק כי הדמיון בין הציורים כה רב, עד כי לא עלה בידיו לרדת לפשר טענתו של עמית, כי מדובר בהשראה ולא בהעתקה.

בכל הקשור לאופן ההשוואה נקבע בע"א 8393/96 מפעל הפיס ואח' נ'THE ROY EXPORT ESTABLISHMENT CO.  ואח' פ"ד נד(1) 577, 590: "אכן, פירוק סיטואציות מורכבות למרכיביהן היא דרך מועילה - ויש שיאמרו אף מהנה - כדי לבחון סוגיות משפטיות, אך לא בכל מקרה יש יצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיבהן בנפרד, פירוק המסית את המבט - ואת הדעת - מן העיקר. את הדמיון בין היצירה המוגנת לבין היצירה המפרה יש לבחון מתוך הסתכלות רחבה על המכלול, בלי לטשטש את התמונה הכוללת על-ידי ירידה לפרטים, שבמקרים כאלה היא כמדומה, מלאכותית ומאולצת".

ההכרעה בשאלה אם הועתק "חלק ניכר" אינה כמותית אלא איכותית, כפי שנקבע בע"א 15/81 מיכאל גולדנברג ואח' נ' מייקל בנט ואח'  פ"ד לו (2) 813,  818: "לצורך ביסוסה של תביעה בדבר פגיעה בזכות יוצרים על התובע להוכיח, כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו של התובע, ולעניין זה לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו. ההכרעה בשאלה זו נופלת על יסוד התרשמותו של השופט מן היצירות בכללותן, ולעניין זה יש לאבחן בין היתר, בין מקרה בו פעל נתבע תחת השראה מקרית, מדעת או שלא מדעת, לבין מקרה בו הושפע ממנה באופן שמנע ממנו יצירה עצמאית. הבדיקה היא מהותית ולא פורמלית, ולכן יכול ובית המשפט ישתכנע מקיומו של חיקוי גם כאשר הוא מוסווה".

בית המשפט פסק כי אם נבחן את ציוריו של וכסלר ואת ציוריו של עמית במבט כללי, ובהינתן כי הגדת וכסלר היתה מונחת בפני עמית בעת שצייר את ציוריו, הרי בניגוד לטענתו של עמית, לא מדובר בהשראה אלא בהעתקה פשוטה ובוטה.

מספר ההפרות

בית המשפט פסק כי עסקינן ביצירה אחת ולא בעשר יצירות. כאמור בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 267, נקבע, כי ה"הפרה" מוסבת על זכות יוצרים אחת, ואין זה משנה לצורך פסיקת פיצוי סטטוטורי, מהו מספר "האקטים המפרים".

יישום "מבחן הזכות שנפגעה" על עובדות המקרה מוביל את ב"כ הנתבעים למסקנה, כי מדובר בציור אחד, המצדיק פיצוי סטוטורי אחד בלבד. כך גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" של היצירות, אשר לטענת ב"כ הנתבעים מלמד, כי כל אחד ממרכיבי איור עשרת המכות של וכסלר, נעדר קיום עצמאי ואינו עומד בפני עצמו.

בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים, כי מדובר בציור אחד, הבנוי מעשרה מרכיבים או ריבועים, ולא בעשר יצירות נפרדות. אמנם, הוצגו בפני סקיצות שערך וכסלר, בהן התמודד עם כל אחת מעשר המכות בנפרד, אולם בסופו של דבר הן עוצבו כתמונה אחת, הבנויה מעשרה ריבועים או מלבנים, כמתבקש מהעובדה שכל הציורים עוסקים בנושא אחד.

בית המשפט פסק כי וכסלר בנה את הציור כפאזל, המורכב מעשרה חלקים, שכל אחד מהם נעדר משמעות ואין לו קיום או ערך כלכלי משל עצמו. לפיכך, זכאית התובעת לפיצוי סטוטורי בגין הפרת אחת של זכויות היוצרים של הצייר וכסלר בציורים.

בנוסף קבע בית המשפט כי העובדה שמדובר בהפקה חוזרת של אותם ציורים, שהודפסו ללא שינויים על ידי הנתבעים, כאשר לאורך שנים רבות לא היתה כל הסתייגות מצד הצייר וכסלר או התובעת להפצתם, מצדיקה התייחסות למקרה כהפרה אחת  (בשונה מהתייחסות שהיתה בענין דקל, למשל, ע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5) 337. וראה גם, ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נד (5) 255, שם קבע בית המשפט כי מדובר בהפרות נפרדות).

א.ג.נ אינה מפר עקיף הפטור מפיצויים

סעיף 48 לחוק דן בהפרת זכות עקיפה של זכויות יוצרים וקובע כי : "העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר..."

פנייתה הראשונה של התובעת לא.ג.נ. היתה בחודש פברואר 2010 ולמרות פניה זו, וגם לאחר שהומצאו לא.ג.נ מלוא הראיות המלמדות, כי עמית העתיק את ציוריו של הצייר וכסלר, המשיכו א.ג.נ להדפיס ולשווק את ההגדות עם הציורים המפרים. אם לא די בכך, א.ג.נ הודיעו, כי בכוונתם להתמיד במעשיהם, גם לאחר שהתקיים הדיון ראשוני בבקשת התובעת למתן צו מניעה זמני, בפני כב' השופט זפט, וגם לאחר סיום ההוכחות בתביעה. רק לאחר מכן, ביום 8.3.11 מצאו א.ג.נ לנכון להודיע לבית המשפט, כי לא ימשיכו במכירת ההגדות עם הציורים המפרים. ועל כן הם מהווים מפר ישיר ולא עקיף.

חיוב מנהלי א.ג.נ באופן אישי

נפסק כי נתבעים 3,4 - מנהלי חברת א.ג.נ יחויבו באופן אישי בגין התנהלות החברה. נפסק כי בהפרת זכויות יוצרים ניתן לחייב חברה ומנהליה יחדיו, כאשר מוכח, כי המנהלים הורו באופן אישי על ביצוע מעשה העוולה, ויש עילה להטלת אשם אישי עליהם, בנפרד מהחברה (ראה, למשל, בת"א (מחוזי ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, [פורסם בנבו; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661, בעמ' 700-703). בע"א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ARRABON -HK- limited (מיום 2.8.08, פורסם בנבו, להלן: "בתימן"), נדונה שאלה דומה ונפסק מפי כב' השופט פוגלמן כי: "אין מניעה מלהחיל כללים אלה [של אחריות אישית, ד.א.] גם בהתייחס להפרת זכות יוצרים, הדומה במהותה לעוולה נזיקית, ומוגדרת ככזו בסעיף 52 לחוק החדש (השוו: גרינמן, בעמ' 388 – 389; בר"ע (י-ם) 2055/06 ששר נ' וסטי (1992) בע"מ ([פורסם בנבו], 15.5.06); ת.א. (ת"א) 2428/01  KONINKLIJKE HOUSEMANN EN HOTTE NVנ' לי-דן סוכניות בע"מ ([פורסם בנבו], 2.3.06) פסקה 6). לגוף הדברים, עמד בית המשפט בפסק הדין על מעורבותם האישית של המנהלים בביצוע העוולות ועל חוסר תום הלב שדבק בפעולתם (ראו פסקה 20 לפסק הדין). מאלה עולה כי התקיימו בהם היסודות המקימים אחריות אישית, ולא ראינו כי קמה עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט בהיבט זה".

במקרה דנן, הוכח, כי הנתבעים 3,4 ביצעו מעשה עוולה באופן אישי, בכך שהחליטו להמשיך במכירת העותקים המפרים, חרף פניות התובעת ולכן אני סבורה, כי יש לחייבם באופן אישי.

סכום הפיצויים

סעיף 56(א) לחוק מורה, כי אם הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי ביהמ"ש לפסוק בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

סעיף 56(ב) מתווה את השיקולים, שרשאי בית המשפט לשקול בקביעת הפיצויים, ביניהם היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק שנגרם לתובע והרווח שהפיק הנתבע.

בית המשפט פסק כי תום לב, תמימות ואי הפקת רווחים לא היו נחלתם של הנתבעים. עמית העתיק את ציוריו של וכסלר אך הכחיש בפני הנתבעים ובפני ביהמ"ש, כי הכיר את הגדת וכסלר. רק בתצהיר עדותו הראשית הודה עמית לראשונה, כי הגדת וכסלר היתה מונחת בפניו בעת שצייר את ציוריו, אך התמיד בהכחשתו כי העתיק את הציורים וטען כי רק שימשו לו מקור השראה.

הסכום שקיבל עמית עבור הציורים אמנם אינו גבוה, אך חומרת ההפרה והתכחשותו לעובדה שמדובר בהעתקה, מהווים שיקול לחומרה כנגדו.

הנתבעים לא ידעו כי מדובר בציורים שהועתקו על ידי עמית, אך גם לאחר שהודע להם, כי מדובר בהפרת זכויות יוצרים של הצייר וכסלר, התעלמו הנתבעים מדרישתה של התובעת  והתמידו במעשיהם, עד לאחר סיום שמיעת כל העדויות בתביעה. הנתבעים הודיעו, כי בכוונתם להמשיך למכור את מלאי ההגדות שנותר ברשותם ועשו כן עד ליום 8.3.11 - מועד בו הואילו להודיע, כי לא ימשיכו במכירת העותקים המפרים.

בנסיבות אלה, חייב בית המשפט את הנתבעים בתשלום פיצויים כדלקמן: 1. עמית (הנתבע 1) שהעתיק את הציורים והסתיר זאת מידיעת הנתבעים, ישלם לתובעת  פיצויים בסך 100,000 ₪. 2. א.ג.נ (הנתבעת 2-4 ) שהפיקו רווחים ממכירת ההגדות והתמידו בכך גם לאחר פניות התובעת, ישלמו לתובעת פיצויים בסך 70,000 ₪. בקביעת סכומי הפיצויים לקח בית המשפט בחשבון את מצבם הנפשי של המפרים, שפעלו במתכוון כמתואר לעיל, ואת הצורך להרתיע מפרים פוטנציאליים אחרים, כפי שנקבע בפס"ד בתימן.

13 במרץ, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

תביעה שהגישה חברת H.Stern כנגד חברת א.נ.ארניל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 13.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

אחד התכשיטים המצליחים והיותר מוכרים של התובעות הינה טבעת בשם "ג'וליאנה", בה משולבים שלשה אלמנטים. הנתבעים משווקים טבעת שאף היא משלבת את שלושת האלמנטים האמורים, בהבדל קטן.

התובעות טוענות, כי יש בטבעת זו משום העתקה של העיצוב הייחודי של טבעת ג'וליאנה, למעט הבדל זניח – לשיטתן, ועל-כן יש בייצורה ובשיווקה משום הפרה של סימן מסחר רשום, שאף מוכר היטב בישראל; עוולה של גניבת עין; הפרה של זכויות יוצרים; עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעות; דילול וגזל המוניטין של התובעות; והטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

נפסק:

התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס לעילה של הפרת זכות יוצרים.

ניתן צו לפיו על הנתבעים לחדול ולהימנע, בעצמם או באמצעות אחרים, במישרין או בעקיפין, מכל עיסוק מסחרי בטבעת המפרה.

ניתן צו לאיסוף והתכת הטבעות המפרות, וכן השמדת תבניות היציקה והגלופות, וזאת בנוכחות נציגי התובעות, תוך 45 יום ממועד מתן פסק-דין זה.

הנתבעים ישלמו לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪, וכן את הוצאותיהן, אותן יישום הרשם.

בנוסף, כאמור, על התובעות לבחור בין שני סעדים חלופיים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

נקודות מרכזיות:

האם הפרו הנתבעים את סימן או סימני המסחר הרשומים של התובעות?

התובעות טוענות כי הנתבעים מפרים את סימני המסחר שלהן בדמות הכוכב, על-פי הגדרת ההפרה שבסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972: "'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר"

הנתבעים אמנם אינם משתמשים ב"סימן מסחר רשום" של התובעות והשאלה היא האם שימוש במגן דוד הינו, לעניינו, שימוש "בסימן הדומה לו" בידי מי שאינו זכאי לכך. בית המשפט פסק כי התשובה לכך, הינה בשלילה.

המבחנים שהציבה הפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימנים מכונים "המבחן המשולש" – מבחן מצטבר המורכב משלושה מבחנים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין ה"מבחן המשולש" הוצג לראשונה בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק אגודת ישראל בע"מ, פ"ד יט(2) 673, 675 (1966). כן ראו, למשל, רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 453-451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע).

מבחן המראה והצליל

בעניין טעם טבע, בעמ' 451, נקבע כי זהו המבחן המרכזי מבין השלושה, וכי: "אין מדובר בהשוואה מדוקדקת... יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם."

בין הכוכב בעל חמשת הקודקודים לבין הכוכב בעל ששת הקודקודים קיים דמיון מסוים. בעיקר נכונים הדברים כאשר מדובר בהטבעות – קטנטנות – של היטלי הכוכבים.

עם זאת, כאשר מדובר בתכשיטים כגון טבעות, אשר מטבעם הינם קטנים, והפרטים המבחינים בהם הינם זעירים, ואשר בשל מחירם הגבוה ביחס לגודלם הם נבחנים בקפדנות ובדקדקנות על-ידי רוכשיהם הפוטנציאליים – יש לייחס חשיבות רבה גם להבדלים מזעריים בין תכשיט אחד למשנהו, וכך גם להבדל – כבענייננו – במספר הצלעות.

בנוסף, בעניין טעם טבע ציין השופט גרוניס כי המשקל היחסי שיינתן להיבט החזותי לעומת סוגיית הצליל או שמם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, והבחין בין שני סוגי מוצרים: "הסוג האחד הינו מוצרים המונחים דרך כלל על המדף שצרכנים יכולים ליטול אותם באופן חופשי, ואילו הסוג השני הוא מוצרים המצויים מעבר לדלפק אשר על-מנת לקבלם יש צורך להיעזר במוכר. במהלך דו-השיח עם המוכר נדרש הצרכן להגות את סימן המסחר המתייחס למוצר שהוא חפץ בו. הצורך לבטא את סימן המסחר על-פה והסכנה לטעות או לבלבול מגבירים את המשקל שיש ליתן לדמיון בצליל ביחס לסימנים של מוצרים מן הסוג השני. לעומת זאת ביחס לסימנים המתייחסים למוצרים מן הסוג הראשון יש לשים דגש דווקא על הדמיון החזותי, שהרי הצרכן נוטל את המוצרים לאחר שהוא מתבונן בסימנים המופיעים על גבי אריזתם." (ר' שם, בעמ' 452).

בית המשפט פסק כי בענייננו, לאור זאת, יש לשים דגש מיוחד להבדלים בין שמות הסמלים.

מבחן סוג הסחורות

בית המשפט פסק כי אין מחלוקת שסוג הסחורות – תכשיטים – משותף וזהה לשני הצדדים, התובעות והנתבעים. עם זאת, ביחס למבחן סוג הסחורות נקבע כי כאשר מדובר במוצרים אשר עלותם גבוהה, יטו הצרכנים לבצע בדיקה מעמיקה יותר ולהשוות בין המוצרים השונים בשוק בטרם ביצוע העסקה (ר' בעניין טעם טבע, בעמ' 453, מול האות ג', והאזכורים שם).

נפסק כי דברים אלה נכונים לענייננו. צרכנים המתעניינים ברכישת טבעת משובצת יהלומים, בודאי כאלה המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות – המתומחרים כיקרים מאד ביחס לשוק – אינם עושים זאת בחטף.

מבחן חוג הלקוחות

התובעות מיתגו את עצמן במשך שנים ארוכות כפונות לחוג לקוחות מסוים, ובמקומות מסוימים בלבד – בשדה התעופה הלאומי ובמלונות יוקרה; זאת, בשונה מהנתבעים, שפנו תמיד ללקוחות באופן בלתי אמצעי ונגיש, ותימחרו את מוצריהן בהתאם – ברמת מחירים נמוכה משמעותית מתימחור תכשיטי התובעות.

לקוחות המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות יודעים בוודאי כי את תכשיטיהן של התובעות ניתן לרכוש רק בחנויות שבבעלותן, ולכן אין חשש כי לקוח של התובעות הנכנס לחנויות הנתבעים ייטעה לחשוב כי אלה החלו לשווק את תכשיטי התובעות, ובכללן ג'וליאנה.

מבחן יתר נסיבות העניין

נוסף על שני המבחנים הנזכרים לעיל, מבחן זה מאגד את הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא נדונו במבחנים הקודמים. נפסק כי בעניין זה ניתן לציין כי הנתבעים אינם נוקטים בדרכי פירסום ושיווק כגון אלה בהם עושות התובעות שימוש, ולמעט תמונות באתר האינטרנט שלהם, לא הוצגו בפני בית-המשפט צילומים של תכשיטי הנתבעים אשר בגינן עלול לטעות צרכן פוטנציאלי ולהתבלבל בין מוצרי הצדדים.

מבחן "השכל הישר"

הפסיקה הכירה במקרים מסוימים במבחן רביעי – הוא מבחן "השכל הישר" – במסגרתו עשוי בית-המשפט להכיר בהפרה אף במקרים בהם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל, וזאת כאשר המסר הרעיוני העומד בבסיס הסימן המפר דומה מהותית למסר העולה מהסימן של התובע (ראו בעניין טעם טבע, בעמ' 453). ומההן ניתן להכיר בלאו בענייננו: אם ניתן לייחס תכונות קונספטואליות לעבודות האומנות התכשיטנית, הרי שהמסר הרעיוני הנובע משימוש בכוכב, שמן של התובעות, שונה לחלוטין מהמסר הרעיוני הנובע מהשימוש במגן-דוד כסמל לתכשיטים שיוצרו בישראל.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הפרו את סימני המסחר הרשומים של התובעות.

האם הפרו הנתבעים סימן מסחר מוכר היטב של התובעות?

לטענת התובעות, סימן הכוכב (או הכוכבים) זכאי להגנה כסימן מסחר מוכר היטב, בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר: "סימן המוכר היטב בישראל... לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק."

מעבר לקביעה הכוללנית כי "בין השאר" יילקחו בחשבון שני השיקולים המנויים לעיל, החוק הישראלי, כמו גם אמנת פריס והסכם הטריפס – הם מקורות ההגנה על סימן מסחר מוכר היטב – אינם מספקים מענה מדויק לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב ומהם התנאים המגדירים סימן מסחר כמוכר היטב - ת"א (ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פסקה ה' (פורסם בנבו, 25.4.2010) (להלן: "אנג'ל נ' ברמן ".

התובעות הציגו שימוש רב וארוך בסימן הכוכב בתכשיטיהן, כמו גם שימוש בסימן בפירסום ובשיווק של התכשיטים.

עם זאת, במהלך הדיון הציג בא-כוח הנתבעים ראיות לא מעטות לשימוש בסימן הכוכב על-ידי אחרים, הן בעבר – אפילו הרחוק, והן בהווה – בשווקים רבים ושונים בעולם, בעיקר במזרח אירופה, ובפרט בארצות ברית-המועצות לשעבר (ביניהם מפורסמים מאד כגון CHANEL).

בנוסף, טענו הנתבעים, כי השימוש בסימן הכוכב הינו בסיסי מאד בתכשיטנות, והטבעתו הינה אחת מפעולות הצורפות הראשונות שנלמדות בבתי-ספר לצורפות.

על כן נפסק כי התובעות לא הוכיחו ברמה המחויבת בדיני הראיות האזרחיים (51%) כי סימן הכוכב הינו סימן מסחר מוכר היטב שלהן, דווקא.

האם ביצעו הנתבעים עוולה של גניבת עין?

שניים הם היסודות אותם נדרשות התובעות להוכיח בעוולת גניבת העין: המוניטין של התובעות בטבעת ג'וליאנה; והחשש הסביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטבעות של התובעות והנתבעים (ר' ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 942 (2001) (להלן: עניין עיתון משפחה).

מוניטין

באשר ליסוד הראשון – הוכחת המוניטין – נקבע כי על התובעות להראות, בראש ובראשונה, כי הטבעת שלהן הינה בעלת אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף, ושהציבור מקשר אותה עם מקור מסוים – שהינו הן – אפילו אינו מזהה את המקור בשמן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232 (1991) (להלן: עניין פניציה); וכן בעניין עיתון משפחה, בעמ' 942).

התובעים הציגו עדויות במצביעות על הקישור – הנדרש לשם הוכחת מוניטין – בין תיאור הטבעת בעל-פה לבין הטבעת עצמה ואף למקור הטבעת – הוא התובעות.

ואולם, לשם הוכחת המוניטין נידרש להראות כי הציבור הוא שמקשר בין התיאור והמוצר לבין המקור, ועדויות שהציגו התובעים מתארות את הקישור האמור בקרב זבני החנויות שמשווקות חיקויים של אותו המקור – שלהם עניין ואינטרס מיוחד ועודף בהכרת המוצר, כמו גם מקורו, ביחס לכלל הציבור.

החיקויים עצמם – אין בהם משום עוולה של גניבת עין (ר' עניין פניציה, בעמ' 232), אלא יש בהם, בקישור בין תיאור הטבעת לבין התובעות ובכינוי הטבעת בשם התובעות אף בפי החקיינים, משום ראייה לקיומו של מוניטין, שפגיעה בו – בדרך של הטעיית הציבור – היא שמקימה את העוולה.

חשש להטעיה

המבחן הנוהג לבחינת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור במסגרת עוולת גניבת העין זהה למבחן הנוהג בבחינת הדמיון בין סימני מסחר, קרי – "המבחן המשולש", המורכב, כזכור, ממבחני המראה והצליל, מבחני סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ר' עניין עיתון משפחה, בעמ' 949).

למרות הזהות בין המבחנים, עמד בית-המשפט העליון בעבר על ההבדל, לעניין יסוד ההטעיה, בין עוולת גניבת העין לבין הפרת סימן מסחר, ככל שהדבר נוגע לשוני חזותי במכלול מרכיביו של המוצר. השופט א' גרוניס, בעניין טעם טבע, בעמ' 451-450, אף התייחס מפורשות למשמעות אריזת המוצר: "על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם. כלומר, בתביעת הפרה יש ליתן משקל נמוך יותר, או במקרים מסוימים לא ליתן משקל כלל, למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם...".

בית המשפט פסק כי אין במכלול מעשיהם של הנתבעים כדי להביא לחשש סביר שהציבור יטעה לחשוב שטבעת הנתבעים היא מתוצרת התובעות.

התובעים לא הציגו ראיות לכך: - שהנתבעים משתמשים בשם הטבעת או בשמן של התובעות; - שהם משווקים את הטבעת שלהם בקשר כלשהו לטבעת התובעות או לתובעות עצמן; - או שלקוח כלשהו טעה והתבלבל בין התובעות לנתבעים ובין טבעותיהם.

נוסף על כך, התובעות משווקות את תכשיטיהן בחנויות שבבעלותן בלבד. לקוחותיהם, הקיימים והפוטנציאליים, בודאי יודעים זאת, שכן התובעות מיתגו עצמן כיצרני תכשיטי יוקרה מובילים. לפיכך, החשש כי לקוח פוטנציאלי ייכנס לחנות של הנתבעים וייטעה לחשוב שראה שם תכשיט של התובעות – הינו בלתי סביר.

אשר-על-כן, דחה בית המשפט את טענות התובעות אף בדבר גניבת-עין.

חוק זכויות יוצרים ביחס למוצרים שכשירים להירשם כמדגם

טענה מקדמית שהעלו הנתבעים בסיכומיהם (טענה שהינה משפטית גרידא, ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית): לשיטת הנתבעים, בענייננו חל סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, לפיו חוק זה אינו חל לגבי מדגמים הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים והמדגמים, שכן הטבעת הינה פריט אופנתי הראוי להירשם כמדגם – ורישום שכזה לא נעשה על-ידי התובעות.

לתמיכה בטענתם זו, הפנו הנתבעים לפסיקה קודמת [למשל, ת"א (ת"א) 1311/04 אלקריף נ' יומטוביאן יעקב – אופנת טריפ (פורסם בנבו, 19.4.2010); וכן פסיקתי בעניין ת"א (ת"א) גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 16.4.2009)].

סעיף 22(1) קובע בזו הלשון: "חוק זה לא יחול על סימני-אמצאה הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים וסימני-האמצאה, 1907, פרט לסימני-אמצאה שאם, אמנם, ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כמודלים או כדוגמאות המוכפלות על-ידי פרוצס תעשייתי"

על-פי תצהיר עדת התביעה, לפיו ייצור תכשיטי התובעות הינו "ידני ופרטני", הרי שטבעת ג'וליאנה אינה עונה על הסיפא של ההגדרה המחייבת רישום, באשר אינה מהווה דוגמא המוכפלת על-ידי פרוצס תעשייתי.

ודוק: על-פי הגדרת "מדגם" בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (שהחליפה את חוק הפטנטים וסימני האמצאה, 1907) – מדגם, כעקרון, כולל גם עבודת יד: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

נמצא שהמחוקק הישראלי עמד על כך שרק לגבי מדגמים שנוצרו בתהליך תעשייתי, ולא בעבודת-יד, לא יחול חוק זכות יוצרים. בנוסף, עיון בפסיקה, [ר' גם, למשל, ת"א (נצ') 552/90 שדה-שוורץ נ' מאוזנר, פ"מ תשנ"ד(3) 147, 159-154 (1992)[, מלמד כי הקביעות לגבי הצורך ברישום פריטים אופנתיים כמדגמים התייחסו – כולן – לפריטי לבוש בלבד, ר' גם בעמ' 94-92 לספרו של טוני גרינמן זכויות יוצרים (2003)].

הפסיקה נוהגת להחיל את הוראת סעיף 22 לגבי בגדים, וזאת בשל כך שבגד הוא מוצר שימושי, שצורתו מוכתבת בעיקר על-ידי שיקולים פונקציונלים וצורת הגוף.

לא כך הדבר בעניין תכשיטים, ואין דין תכשיטים כדין אופנת לבוש.

למסקנה דומה הגיעה גם השופטת ארבל בהמ' (ת"א) 11001/95 מיכל נגרין עיצובים בע"מ נ' שארם – תכשיטים ישראליים מקוריים בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.1995) (להלן: עניין מיכל נגרין).

זכויות יוצרים בטבעת ג'וליאנה

לשם הגנה על טבעת ג'וליאנה בזכויות יוצרים נדרש ראשית להכיר בה כיצירה מוגנת.

בית-משפט זה הכיר בעבר בתכשיטים כיצירה אומנותית הראויה להגנה, כל עוד מדובר ביצירה מקורית וייחודית (ר' עניין מיכל נגרין, בפסקה 3 להחלטה).

על-פי הפסיקה, מקוריות מורכבת משניים: 1. יצירה עצמית (להבדיל מהעתקה); 2. יצירתיות, או משאב רוחני השקול ליצירתיות. באשר ליצירה העצמית – התובעות הציגו בפני בית-המשפט ראיות, שלא הופרכו, לכך שמדובר בתכשיט פרי עיצובן. באשר לדרישת היצירתיות – כאמור לעיל, בפרק העובדות, טבעת ג'וליאנה מתאפיינת בשלושה אלמנטים, אשר נטען כי שילובם הינו מקורי וייחודי, ולפיכך זכאי להגנה.

לפיכך קבע בית המשפט כי טבעת ג'וליאנה הינה יצירה מקורית הראויה להגנה על זכויות יוצריה, וזאת בשל השילוב הייחודי והמקורי של שלושת האלמנטים.

ודוק: אין בקביעה זו כדי להקנות זכויות יוצרים באלמנט מסוים מבין שלושת האלמנטים, אלא על שילובם של השלושה בטבעת.

הפרת זכויות היוצרים – העתקה

העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני אלה: 1. "גישה" או נגישות של הנתבע ליצירת התובע; 2. דמיון מהותי בין יצירת הנתבע ליצירתו הקודמת של התובע.

כאמור, התובעות הציגו בפני בית-המשפט פרסומים רבים ונפוצים של טבעת ג'וליאנה, בארץ ובעולם, ומשכך אין ספק שלנתבעים הייתה גישה ליצירת התובעות.

שאלה מורכבת יותר היא האם קיים בין טבעות הצדדים דמיון מהותי. דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים כאשר: הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970) (להלן: עניין אלמגור))

בהמשך הדברים בעניין אלמגור קבע השופט י' כהן כי: "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

גישה זו, של בחינת הדמיון המהותי בין היצירות כמכלול – בשונה מהשוואת רכיביהן – היא הגישה שאימץ בית-המשפט העליון כדרך המלך, בעיקר ביצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיביהן עדיפה על-פני פירוקן לרכיבים והשוואתם בנפרד ]ר' ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 590 (2000)[.

בודאי נכונים הדברים כאשר מדובר ביצירה שההגנה על זכויות יוצריה הוקנתה בשל שילוב ייחודי ומקורי של אלמנטים, ולא לאלמנטים עצמם.

כך גם בענייננו – יש לבחון ולהשוות את טבעות הצדדים כמכלול, המאופיין והמיוחד בשילוב שלושת האלמנטים. בית המשפט פסק כי בין הטבעות קיים דמיון מהותי, שכן הנתבעים לא הצליחו להצביע ולו על תכשיט אחד נוסף, שלהם או אחרים, בו משולבים שלושת האלמנטים. אין זה סביר ששילוב האלמנטים רק בטבעת זו הינו פרי של סיבה אחרת חוץ מהעתקת השילוב מטבעת התובעות.

במובן זה, השוני בפרטי רכיב הכוכב, אין בו כדי לערער ולהפחית מהדמיון המהותי בין טבעות הצדדים, ומהמסקנה כי הנתבעים העתיקו את טבעת התובעות.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעות בטבעת ג'וליאנה.

סעד כספי - פיצוי

התובעות ביקשו פיצוי בלא הוכחת נזק בגובה 20,000 ₪, מכוח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים; וכן הוצאת צו למתן חשבונות, המורה לנתבעים להגיש דו"ח מפורט, בתצהיר, שתוכנו מאומת על-ידי רואה-חשבון, ביחס לכמות הטבעות המפרות שנמכרו על-ידי הנתבעים ולכלל התמורה בגין מכירות אלה.

סעדים אלה הינם סעדים חלופיים, ואין האחד יכול לבוא ביחד עם השני, שכן אז יהא זה משום כפל פיצוי לתובעות בגין הפרת זכויות היוצרים שלהן. יפים לכך דברי השופט לנדוי, בפרשת דפוס ניאוגרפיקה [ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 893-892 (1957)]: "שלוש הן התרופות הכספיות אותן יכול בעל זכות-יוצרים לתבוע עקב הפרת זכותו: (א) פיצויים על הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, בהתאם לסעיף 6 של חוק זכות יוצרים, 1911... (ב) מתן חשבונות על-ידי הנתבע, על הריווח שזה הפיק מן ההפרה... (ג) ... ... תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו, ועל-כן אי-אפשר לתבוע יחד את התרופות (א) ו-(ב)... הטעם לדבר הוא, שבתביעה למתן חשבונות יש משום מחילת ההפרה, בעוד שתביעת פיצויים מבוססת על עובדת ההפרה. לשון אחרת, תביעה לתשלום המגיע בהתאם לחשבון אינה תביעת נזיקים, אלא תביעה מעין-חוזית, בה תובע בעל-הזכות מאת המפר מה שהלה גבה עבורו, על יסוד 'עשיית עושר ולא במשפט'."

משלא פירטו התובעות את נזקן בגין ההפרה, נותרו בפניהן שני הסעדים החלופיים האמורים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

משציינו התובעות בסיכומיהן שהן חוזרות על כל הסעדים המבוקשים בפרשת התביעה, נראה שכדי לסיים תובענה ישנה זו, עדיף כיום לבחור בתשלום הפיצוי הסטטוטורי.

בית המשפט פסק כי אם תודענה התובעות כי ברצונן לבחון את סעד השבת הרווחים, יוצא צו למתן חשבונות, תוך 30 יום מיום מתן הודעת התובעות.

10 במרץ, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציורים

הפרת זכויות יוצרים בציורים

תביעה שהגיש מר גול יוסי כנגד מר יואב פור. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט  חגי ברנר. ביום 10.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה לתשלום פיצויים בסך 2,500,000 ₪ שעילתה בהפרה נטענת של זכות יוצרים בשבעה ציורים שצויירו על ידי ארבעה ציירים שונים.

נטען כי הנתבעים הפרו את זכות היוצרים ביצירות בכך שהדפיסו בלא אישור בעלי הזכויות 5,000 עותקים מכל יצירה, ומכרו אותם לצדדים שלישיים. עקב כך נגרם לתובעים נזק כבד מחמת אובדן מכירות של הדפסי היצירות, ירידה בהכנסות השנתיות וכן פגיעה במוניטין.

התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים פיצויים בסך של של 140,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ והוצאות משפט בסך 6,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

בעל דין נדרש בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים חומרית

נדחתה טענת הנתבעים לפיה התובעים צריכים היו לצרף לתביעתם את הציירים עצמם, בהיותם בעלי זכות היוצרים ביצירה. נפסק כי מחומר הראיות עולה כי התובעים רכשו את זכות היוצרים ביצירות מאת הציירים. זכות היוצרים החומרית (המכונה גם זכות יוצרים כלכלית), היא נכס הניתן להעברה, ולכן, משרכשו התובעים מאת הציירים את הזכות האמורה, הם הפכו לבעליה, לכל דבר וענין ועל כן לא היה צורך לצרף את הציירים עצמם כתובעים נוספים.

בעל דין נדרש בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים מוסרית

אילו היה מדובר בהפרת זכות המוסרית (אי מתן קרדיט), מכיוון שזכות מוסרית אינה ניתנת להעברה, ולעולם היא מוקנית ליוצר עצמו (ראה ס' 4(א)(5) לפקודת זכות יוצרים) היה צורך בהוספת הציירים כתובעים.

הפרת זכות יוצרים באמצעות העתקה

הנתבעים לא חלקו על כך שהדפיסו 5,000 עותקים של כל אחת מן היצירות, הגם שטענו כי עשו כן בתום לב.

כידוע, הזכות להעתיק יצירה "היא הזכות הבסיסית ביותר מבין כלל זכויותיו של בעל זכות היוצרים" (ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך א' ע' 236). לנוכח המסקנה לפיה התובעים הם בעלי זכות היוצרים החומרית ביצירות, אין ספק שמעשי הנתבעים מהוים הפרה של זכות היוצרים האמורה, שכן העתקתה, או הדפסתה, או שכפולה של יצירה בכל פורמט שהוא הן פעולות המחייבות הרשאה מאת בעל זכות היוצרים, הרשאה שלא ניתנה במקרה דנן.

הגנת תום הלב

הגנת מפר תמים לפי ס' 8 לחוק זכות יוצרים, 1911, נתונה רק למי שלא ידע ולא היה צריך לדעת כי קיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה המועתקת. לעומת זאת, ההגנה לא תחול כאשר הנתבע רק טעה לגבי זהותו של בעל זכות היוצרים. ראה: ע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט(6), 421 , 430-431 (2005): "כפי שנפסק חל סעיף 8 לחוק זכות יוצרים "רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת - ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד - שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד - שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים".

החוק מתייחס בסלחנות מסוימת כלפי זה שהפר ב'תמימות' זכות יוצרים של אחר. מפר כזה פטור מתשלום פיצויים בגין ההפרה, אם כי ניתן לקבל נגדו צו מניעה. החוק עצמו אינו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'.

נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה' (ט' גרינמן זכויות יוצרים (תשס"ד) 502).

כמו כן ראוי לתת את הדעת על כך 'שתום לב אינו מהווה הגנה כנגד הפרה ראשונית [שהיא ביצוע של פעולה המצויה תחת הפריווילגיה של בעל זכות היוצרים, כגון העתקה או עיבוד של היצירה], אלא (וגם זאת לענין סעד הפיצויים בלבד), כאשר הנתבע לא ידע ולא חייב היה לדעת כלל ועיקר על קיומה של זכות יוצרים לאי-מי ביצירה שלגביה הוא מבצע את הפעולה המפירה. רק לעיתים רחוקות יסבור הנתבע כי ביצירה שבה הוא מטפל אין זכות יוצרים לאדם כלשהו. הסיכון בנדון מוטל אם כן על הנתבע. קושי זה הוא קושי כללי, הקיים גם בשיטות אחרות' (מ' דויטש קניין (תשנ"ז, כרך א') 191.

במקרה דנן, ברור כי הנתבעים ידעו כי היצירות שהדפיסו מוגנות בזכות יוצרים של מאן דהוא, בין שיהיה זה הצייר עצמו ובין שיהיה זה מי שרכש ממנו את הזכויות. אם סברו בטעות כי הזכות נתונה לשחר, או ששחר פועל מטעמו של גול, אין בכך כדי להגן עליהם מפני הפרת זכות היוצרים של התובעים. ודוק: הנתבעים כולם עוסקים בתחום של מסחר בחפצי אמנות, ולכן הם מודעים היטב לנושא של זכות יוצרים, על היבטיו השונים.

מספר הפרות

יש לקבוע תחילה בכמה הפרות מדובר, שהרי הפיצוי הסטטוטורי האמור הינו בגין כל הפרה.

שאלה כזו התעוררה ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' יום טוב, [פורסם בנבו] תק-על 2009(3), 1498 , 1500 (2009), שם היה מדובר בהשמעת שלוש עשרה יצירות מוסיקליות ברצף במהלך ארוע שמחות אחד, ואושרה החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לענין הפיצוי הסטטוטורי מדובר בהפרה אחת בלבד, שכן מדובר במסכת אחת במסגרת ארוע מפר אחד. עוד נקבע כי: "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה... לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי עת נקט במבחן זה."

ראה גם ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2), 254 , 266-267 (1992): "ה"הפרה" אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על ידי הנתבע, ואין זה משנה מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר תובעים בגין הפרתן."

בעניננו נפסק כי, הופרה זכות היוצרים של התובעים בשבע יצירות, כאשר אין חולק כי הודפסו 5,000 עותקים של כל יצירה. ברור גם כי מדובר בשבע הפרות ולא בשבעה אקטים מפירים של זכות אחת בלבד, שכן כל יצירה עומדת בפני עצמה וראויה להגנה, ולא מדובר בארוע מפר אחד.

הכלל הוא: "כל יצירה נפרדת היא נושא לזכות יוצרים נפרדת. על כן, הפרת זכות יוצרים בכל יצירה נפרדת היא הפרה נפרדת לצורך פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק." (ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 780).

פיצוי ללא הוכחת נזק

הנתבעים טוענים כי התובעים לא הוכיחו קיומו של נזק בעין. הלכה למעשה, הדיון בשאלה זו התייתר, לנוכח הודעתם של התובעים בסיכומיהם לפיה הם עותרים בראש ובראשונה לפיצוי הסטטוטורי, ורק באופן חלופי, לפיצוי בגין נזק בעין. ממילא, שעה שהתובעים זכאים לפיצוי סטטוטורי, כפי שנראה להלן, ואף עותרים לקבל פיצוי כזה בתור סעד עיקרי, אין צורך לדון בשאלת הנזק שנגרם לתובעים בעין.

השאלה הבאה היא כיצד יש לחשב את הפיצוי הסטטוטורי לו זכאים התובעים. לענין זה חלה הוראת ס' 3א' לפקודת זכות יוצרים (החוק הישן),  הקובעת כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪.

מדובר בשבע הפרות, שבגין כל אחת מהן זכאים התובעים לפיצוי סטטוטורי. אכן, גם על פי הדין הקודם (שהוא הדין החל בעניננו), לבית המשפט נתון שיקול הדעת שלא לפסוק פיצוי כלשהו גם כאשר עסקינן בפיצוי סטטוטורי (ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2), 254 , 271 (1992)), אלא שמדובר בחריג שבחריגים, שאיננו מתאים לנסיבות שבפנינו.

במקרה דנן, סבור בית המשפט כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על הסכום המכסימלי של 20,000 ₪, גם בשל ריבוי ההפרות והאופן השיטתי והתעשייתי בו בוצעו, וגם לנוכח זהותם של אלה שהפרו את זכות היוצרים של התובעים- מדובר בגורמים המפעילים בית דפוס, העוסקים גם בסחר בחפצי אמנות. מתוקף עיסוקם ונסיונם המקצועי הם מודעים היטב לנושא של זכויות יוצרים, וניתן לצפות מהם כי יקפידו קלה כחמורה בנושא השמירה על זכויות אלה.

סיכומו של דבר, התובעים זכאים לפיצוי סטטוטורי בסך 20,000 ₪ בגין כל אחת משבע ההפרות של זכות היוצרים, ובסך הכל, לסכום כולל של 140,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

הפרת זכות מוסרית

התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית, מן הטעם הפשוט שהזכות המוסרית אינה שלהם אלא של הציירים שציירו את היצירות. בשונה מזכות היוצרים החומרית או הכלכלית, הניתנת להעברה, הרי שהזכות המוסרית היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, והיא נותרת לעולם בחזקתו של היוצר עצמו, אף לאחר שהעביר את זכותו החומרית ביצירה. כך היה הדין על פי ס' 4א' לפקודת זכות יוצרים, וכך הוא הדין גם כיום, לפי ס' 45(ב) לחוק החדש (ראה גם ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 834, 838).

22 בפברואר, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים בכתבות ודרישת הוכחה לפי הדין הזר

זכויות יוצרים בכתבות ודרישת הוכחה לפי הדין הזר

תביעה שהגישה חברת LLC HOUSE PUBLISHING KOMMERSANT ZAO  כנגד חברת ע.ש.ר.עתונות רוסית בע"מ. התביעה הוגשה בבית המשפט השלום בתל אביב ונדונה בפני השופטת יעל אחימן. ביום  22.2.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה כספית, לפיצוי סטטוטורי בסך של 700,000 ₪, על פי פקודת זכויות יוצרים, הוגשה על ידי התובע, שהינו תאגיד רשום ברוסיה, העוסק בהוצאה לאור של עיתון ומגזינים (להלן: "קומרסנט"). קומרסנט, טען, כי מתוך פרסומיו, הועתקו 70 מאמרים ויצירות עיתונאיות שלא כדין, ופורסמו בעיתון יומי בשפה הרוסית, המתפרסם בארץ, בשם גלובוס (להלן: "גלובוס"). הפרסומים נעשו, תוך ציון המקור, שכלל את שם המחבר ואת העובדה, כי פורסם לראשונה בקומרסנט.

נפסק:

למרות שנדחתה טענת הנתבעים לפיה קיבלו הרשאה לעשות שימוש בכתבות. התביעה נדחית, מאחר והתובעים לא הוכיחו את הדין הזר הקיים ברוסיה והתקף בענייננו. אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות:

טענת ההרשאה

טענת ההגנה המרכזית של הנתבעים היתה בקיומה של הרשאה מצד קומרסנט לפרסום המאמרים. בית המשפט דחה טענה זו. נפסק כי נטל השכנוע בעניין קיומה של הרשאה לפרסום המאמרים, מוטל על הנתבעים. טענה הגנה זו כמוה כטענת "הודאה והדחה".

הצורך בהוכחת הדין הזר בזכות יוצרים

גלובוס טען, כי קומרסנט נכשל בתביעתו, בשל הימנעותו מהוכחת הדין הזר, כאילו היה עובדה. זאת, למרות שהיה עליו לעשות כן, בהתאם לפסיקה שניתנה בארה"ב בעניין ITAR TASS RUSSIAN NEWS AGENCY USA AR v. RUSSIAN KURIER INC. 153 F.3d 82 (2d Cir. 1998), United States Court of Appeals, Second Circuit (August 27, 1998). וכן, בהתאם לפסק דינו של כבוד השופט קינר בת.א 3226/07 KOMMERSANT נ' וסטי, [פורסם בנבו].

קומרסנט, בתגובתו טען, כי בשאלת קיומה של זכות היוצרים, אין צורך בהוכחת הדין הזר, אלא, יש להחיל את הדין הישראלי וזאת מכוח חזקת שוויון הדינים. את חזקת שוויון הדינים, יש להפעיל, לדעתו, מכוח זאת שעקרונות דיני הקניין הרוחני הינם אוניברסאליים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באמנות שרוסיה וישראל חתומות עליהן.

בשאלה זו קיימות גישות שונות. פרופ' לבונטין סבור, כי בשאלות לוקאליות (כגון סטאטוס וקניין), המעוגנות בשיטת משפט מסויימת, על התובע להוכיח את המשפט הזר. בעוד שבתביעות טראזיטוריות (כגון, חוזים וקניין), אין מקום לסטות מדין מקום השיפוט, אלא אם יעלה הצד השני הגנה המבוססת על הדין הזר (ברירת הדין בחוזים עבר לאומיים, כרך שלישי (תשכ"ט) 201, הערה 238).

ד"ר פרזנטי, בספרה על דיני זכויות יוצרים מתייחסת למבחן המוצע על ידי פרופ' לבונטין, ומדגישה, כי המבחן המוצע אינו מבוסס על מיון טכני של המשפט לענפים. המבחן הקובע הוא, אם עסקינן בדין לוקאלי המיוחד למקום השיפוט. דיני הקניין הוזכרו כדוגמא, גרידא, ללוקאליות וזו סבורה, כי דיני זכויות היוצרים בישראל אינם לוקאליים ודומים הם לאלה בעולם הנאור.

פרזנטי מסכמת את הדעות השונות ואומרת, כי לגבי דיני זכויות יוצרים, חזקת שוויון הדינים איננה פיקטיבית. ישראל היא אחת המדינות החתומות על רוב האמנות הבינלאומיות בקשר לדיני הקניין הרוחני, ובהתאם, מותאם הדין המקומי לדרישות האמנות. ולפיכך, להשקפתה, כשמדובר בדיני זכויות יוצרים, מקום בו לא הוכח הדין הזר, יש להחיל את חזקת שיוויון הדינים.

בית המשפט פסק כי אין להחיל את חזקת שוויון הדינים, באופן המתיר התייחסות לשאלת הבעלות על הזכויות, או טיב הזכויות, על פי הדין הישראלי.

הואיל וכך, סבר בית המשפט, כי נכון היה במקרה זה, הנוגע ליחסי העבודה שבין כותבי המאמרים לבין מערכת גלובוס, לדרוש את הוכחתו המטריאלית של הדין הזר - הוא הדין הרוסי. הדיעה ולפיה, יש להחיל את דין המדינה בשאלת טיב הזכות, היא שאלה, שאיננה שנויה כיום במחלוקת, לאור פסק הדין בעניין ITAR TASS ופסק הדין בעניין KOMMERSANT נ' וסטי.

בפסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט קינר, התקיים דיון מעמיק ונרחב בשאלת טיב הזכות, לאור חוזי העבודה, החוק הרוסי, טיב המאמרים וטיב החומר המתפרסם, תוך אבחנה בין יצירות מורכבות או כאלה שפורסמו בעיתונים ובמגאזינים, או פרסומים מסוג אחר. במקרה שלפני, לא הוצגו כלל תרגומי המאמרים, כך שלא ניתן היה לרכוש ידיעה ממשית ביחס לסוג וטיב הפרסום, שאף הוא משפיע על הגדרת הזכות.

ועל כן פסק בית המשפט כי לא יהיה צודק לפטור את קומרסנט מהוכחת הדין הרוסי, לשאלת טיב הזכות לה הינו טוען.

העובדה שקומרסנט נמנע מלהוכיח את הדין הזר, צריכה, לפעול לחובתו בהקשר הקונקרטי שלפני.

15 בפברואר, 2011,

0 תגובות

הגנה על זכויות יוצרים בתוכנה

בית המשפט העליון, השופטים א' חיות, ע' פוגלמן, י' עמית (עא 4667/08) - 15.2.2011

תחום: הגנה על זכויות יוצרים בתוכנה נושאים: הגנת זכות יוצרים לתוכנה, הגנה מצומצמת לתוכנת מחשב בזכויות יוצרים, בחינת הפרת זכות יוצרים בתוכנה, חוות דעת מומחה לעניין שאלת ההעתקה של תוכנה, חזקה כיוצר היצירה - לשמו של היוצר המופיע על היצירה

עובדות:

עניינו של הערעור שבפנינו בטענה להפרת הסכם ולהפרת זכויות יוצרים. בתביעה שהוגשה על ידי המערערים נטען כי המשיבים הפרו את הסכם הפירוד בכך שלא שילמו את התמלוגים המגיעים למערערים כפי שהוסכם בהסכם הפירוד וכן הפרו את זכויות היוצרים בתוכנה.

נפסק:

המערערים העבירו את כל זכויות היוצרים שלהם בתוכנה למשיבים. לכן, אין חשיבות לשאלה אם המשיבים העתיקו את התוכנת לתוכנה אחרת כטענת המערערים. נוכח כתבי הויתור עליהם חתמו המערערים, דין הערעור להידחות. המערערים ישאו בשכ"ט המשיבים בסך 50,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

הגנת זכות יוצרים לתוכנה

בסעיף 2א לפקודת זכות-יוצרים 1924 נקבע כי דין תוכנת מחשב כדין יצירה ספרותית הזכאית להגנת זכויות יוצרים. בע"א 139/89 הרפז נ' אחיטוב, פ"ד מד(4) 16 (1990) (להלן: עניין הרפז) נקבע כי ההגנה על תוכנת מחשב משתרעת על כל שלבי הפיתוח של התוכנה, לא רק על העתקתו של קוד התוכנה עצמו אלא גם על השלבים הקודמים של הגדרת הדרישות (האפיון), התכנון (עיצוב) ואף על הבחירה ברעיונות וארגונם, הצורה, המבנה, הזנת המשתמש, הסדר והארגון.

הגנה מצומצמת לתוכנת מחשב בזכויות יוצרים

יש הגורסים כי אין דין תוכנת מחשב כדין יצירה ספרותית רגילה ויש לצמצם את היקף ההגנה על תוכנות מחשב במקרים בהם לא נעשתה העתקה מילולית של קוד התוכנה (שור-עופרי עמ' 499-500). בשנים שלאחר מתן פסק הדין בעניין הרפז צומצמה ההלכה בארה"ב בכל הנוגע למתן הגנה לחלקי תוכנה שאינם מילוליים, קרי, שאינם העתקה של קוד התכנות (ע"א 2392/99 אשרז נ' טרנסבטון, פ"ד נז(5) 255, 273 (2003)). זאת, על מנת להימנע ממצב בו מעמדו של יוצר התוכנה הוא כשל בעל מונופולין ארוך טווח מכוח זכויות יוצרים, מבלי שעבר את ה"מסלול המפרך" של הגנה באמצעות פטנט. לשיטה זו, מתן הגנה רחבה מדי מפני העתקה "לא מילולית" של חלקים עלול להביא לצמצום התחרות ולעיכוב בהתפתחות הטכנולוגית, ולכן יש להבחין בין תוכנה העוברת שינוי ושדרוג לבין יצירתה של תוכנה חדשה המבצעת אותן פעולות אך בנויה בשפה אחרת, בעיצוב אחר ובממשק אחר.

בחינת הפרת זכות יוצרים בתוכנה

כדי לבחון אם בוצעה העתקה מפרה של זכויות יוצרים, השאלה המרכזית הינה קיומו של דמיון מהותי. ככלל, "כאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה" אזי מדובר בדמיון מהותי (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970)).

כאשר מדובר ביצירות הדורשות מומחיות מיוחדת, נוטים בתי המשפט להיזקק לעדות מומחה, וכך כאמור נעשה אף בענייננו.

המומחה קבע כי נדרש "חידוש המצאתי" וגם בית משפט קמא התייחס בפסק הדין לדרישת "הייחודיות". אלמנטים אלה, הלקוחים מדיני הפטנטים, אינם נדרשים לביסוס טענה בדבר העתקה והפרה של זכויות יוצרים. גם בהנחה ששלב האפיון אינו ייחודי, מאחר שהתוכנה נתנה מענה לדרישות שהציגה הבורסה לניירות ערך, אין בכך כדי לשלול את המקוריות הנדרשת בשלב הגדרת הדרישות ושלב עיצוב התוכנה (עניין הרפז בעמ' 20). זאת, בהנחה שהביטוי של הפונקציות, שנועדו לענות על הדרישות של הבורסה, הינו פרי עמלו של היוצר, ואופן ארגונן, הצגתן וכיוצא בכך עונה על דרישת המקוריות.

על מנת לבחון את השאלה אם בוצעה העתקה, יש לבחון את איכות השינויים ומהותם: "תהליך בדיקת העתקה אינו תהליך מכני או טכני. עיקרה של הבחינה הוא מהותי, ממשי ואיכותי. כאשר נקודת הכובד והגרעין המרכזי שביצירה, הועתקו - אין משמעות לכך ש-90% מחלקיה הנותרים הינם מקוריים, כך גם להפך. עצם העובדה כי המוצרים נראים על פניהם זהים, אין בה כדי להכריע האם בהעתקה עסקינן" (ע"א 9248/05 מתן נ' מילטל (לא פורסם, 22.08.2006) [פורסם בנבו]).

ודוק: תוספות ושינויים מקוריים ליצירה המפרה אינם מעלים ואינם מורידים לעניין שאלת ההעתקה (ע"א 8117/03 ענבר נ' יעקב (לא פורסם, 16.01.2006) [פורסם בנבו] , פסקה 22 לפסק דינה של השופטת נאור). יכול הטוען לטעון כי גם שינויים, תוספות, התאמות, הסבה לשפת תכנות חדישה ומתקדמת ועוד – כל אלה אינם גורעים מההגנה על היצירה המקורית בדמות התוכנה המקורית.

חוות דעת מומחה לעניין שאלת ההעתקה של תוכנה

נפסק כי המומחה מטעם בית המשפט גלש לנושאים שבמשפט, להבדיל מקביעות שבעובדה ובמקצועיות. כך, למשל, לא היה זה מתפקידו של המומחה לקבוע מהם הקריטריונים הנדרשים לשם הוכחת העתקה, אלא היה עליו לבחון את הדמיון למעשה בין התוכנות.

חזקה כיוצר היצירה - לשמו של היוצר המופיע על היצירה

בתדפיס של תוכנת FMR מופיעה הכתובית "הופק על ידי סערת תוכנה". בכך יש להעביר את הנטל אל המשיבים, נוכח סעיף 6(3)(א) לחוק זכות יוצרים 1911 וסעיף 9 לפקודת זכות יוצרים 1924 הקובעים כי כאשר מופיע שמו של היוצר על היצירה חזקה כי היצירה הינה שלו אלא אם יוכח אחרת.

6 בפברואר, 2011,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים לפי מתן חשבונות ועוגמת נפש

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט איתן אורנשטיין (תא (ת"א) 1884-06) - 6.2.2011

תחום: פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים לפי מתן חשבונות ועוגמת נפש נושאים: פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים בדרך של אומדנה, פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים לפי מתן חשבונות, פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים בגין עוגמת נפש

עובדות:

פסק דין משלים בשאלת הנזק, בפסק הדין של בית המשפט מיום 31.1.10 נתקבלה התביעה בחלקה ונקבע כי התובעת היא בעלת זכויות בשווה עם הנתבעת בספר "חכמים בדרך". נפסק כי הנתבעת הפרה את זכויות היוצרים של התובעת לרבות הזכויות המוסריות של התובעת. באותו פסק דין נקבע כי התובעת זכאית למחצית מכל הרווחים שהפיקה ו/או תפיק הנתבעת מהספר, לרבות תגמולים מכל גורם שהוא.

פסק הדין זה, עוסק בפיצוי המגיע לתובעת ובהתאם לעקרונות שנקבעו בהחלטה מיום 31.1.10.

נפסק:

התובעת זכאית למחצית מכל תקבול שקיבלה הנתבעת מהפצת הספר המפר.

בנוסף, פסק בית המשפט לתובעת פיצוי בסך של 100,000 ₪ וזאת בגין עוגמת נפש.

בנוסף, נפסק כי הנתבעת תשא בשכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ ובכל הוצאות ההליך, קרי אגרת בית המשפט, שכר המומחית דר' נשר מטעם התובעת, בהוצאת הקלטות ותמלול הפרוטוקול.

נקודות מרכזיות:

פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים בדרך של אומדנה

פסיקת פיצויים נעשית על פי אמות המידה שקבועות בחקיקה הרלוונטית לסוגיה ויישום וההלכות הפסוקות, ובשים לב לראיות שהובאו לפני בית המשפט. רק במקרים חריגים, בהעדר ראיות מספקות, או שהראיות אינן מהימנות, תבחן אפשרות לפסוק פיצויים בדרך האומדנא, AT LARGE . ההלכה האמורה נוהגת גם במקרה של הפרת זכויות יוצרים וכמות שהדבר נקבע בע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבך, [1995] [פורסם בנבו]  : "ואף מקובל עלי שאם אפשר לחשב את הנזק לפי קני מידה ברורים, אין ללכת בדרך האמדן הגלובלי; אך יצויין שלמערערים חלק נכבד בערפול הנתונים שהיו עשויים לסייע לנו לחשב את נזקי המשיב בדרך חשבונית כלשהי, ולו גם בקירוב".

הכלל הוא שיש לחשב את הפיצויים לפי ההפרש שבין ערכה של זכות-היוצרים לפני ההפרה לבין ערכה לאחריה. אבל אין בכלל זה כדי לספק קנה-מידה בכל אותם המקרים הרבים אשר בהם ערכה של זכות-היוצרים אינה ניתנת להערכה, לא לפני ההפרה ולא לאחריה (ע"א 528/73 אטינגר נ' אלמגור, [1975] [פורסם בנבו]).

בענייננו נקבע כי המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים בהם אין לפני בית המשפט כלים מספקים לקבוע את הפיצוי המגיע לתובעת, לפי אמות מידה מקובלות, ואיני נדרש אפוא להעריך את הפיצוי על דרך של אומדנה.

פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים לפי מתן חשבונות

בית המשפט אימץ את הנתונים שהוגשו על ידי חשב מודן באשר לתמלוגים ששולמו לנתבעת, בתיקון אחד ולפיו סכום התגמול מעבר למכירת 5,000 ספרים, מזכה את הנתבעת בתגמול בשיעור המוסכם המוסכם בינה לבין מודן של 24%.

בית המשפט קבע כי התובעת זכאית למחצית מכל תקבול ממועד תשלומו לנתבעת, או מהמועד בו היתה זכאית לקבלו, אם לא שולם, לפי האמור באישור מודן, ובצירוף הפרשי הצמדה מאותו מועד ועד ליום מתן פסק הדין.

לא נפסקו לתובעת נזקים בגין אפשרות של השאת תמלוגים מאפיקים נטענים אחרים, כגון עדכונים בעתיד של המהדורה, שווק בשפות נוספות, שכן לא הובאה כל ראיה לעניין.

פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים בגין עוגמת נפש

התובעת טענה כי מעשי הנתבעת גרמו לתובעת לעוגמת נפש רבה, ולפיכך עתרה לחייב את הנתבעת בפיצויים בגין נזק לא ממוני ובהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.

בע"א 4500/90 מאיר הרשקו נ' חיים אורבך, קבע בית המשפט כי אין מניעה לחייב את המפר לשלם לנפגע פיצויים בגין עוגמת נפש, עקב הפרת זכויות היוצרים: "... כפי שכבר הוזכר לעיל, קיימת בארץ בהוראות הדין הרלבנטיות תשתית משפטית לדיני זכות יוצרים לפסיקת נזקים בלתי ממוניים גם בסוגיה שלפנינו, ואיני רואה כל מניעה להשוות גם בענין זה את דיני הנזיקין לדיני החוזים, כפי שהדבר נעשה בסוגיות אחרות".

בית המשפט פסק כי אכן התובעת נפגעה, מעבר לנזקים ממשים, גם מעוצמת ההפרות, ובכלל זה מההכחשה החד משמעית של הנתבעת בדבר ההסכמה שבין השתיים להפיק במשותף את הספר, ההכחשה כי התובעת תרמה לספר, תחושת העלבון שבאה לידי ביטוי, כחוט השני לאורך עדותה הממושכת של התובעת. בית המשפט פסק כי אין לי כל צל של ספק, שההפרות הסבו לתובעת סבל נפשי.

לאחר שמיעת העדויות, בחינת המסמכים השונים, שימת לב להפרה, עוצמתה, הפגיעה בתובעת, למקובל בהלכה בכגון דא, פסק בית המשפט פיצוי לתובעת בגין ראשי הנזק האחרים, בסך של 100,000 ₪, כערכו ליום מתן פסק הדין.

12 בינואר, 2011,

0 תגובות

אין זכויות יוצרים בצילום לא ייחודי

בית המשפט השלום בתל אביב, השופטת חנה ינון (תא (ת"א) 64269/07) - 12.1.2011

תחום: אין זכויות יוצרים בצילום לא ייחודי

נושאים: הגנה על צילום בזכות יוצרים, המקוריות הנדרשת בצילום, צילומים שלא יקבלו הגנה, דוקטרינת המיזוג בתחום זכויות היוצרים: ביטוי מצומצם, הגנת המפר התמים

עובדות:

תביעה על סך של  500,000 ₪ שעניינה טענה בדבר הפרת זכויות יוצרים עקב פרסום צילומים מאתרו של התובע באתר האינטרנט שבניהולו של הנתבע.

לטענת התובע, פרסם הנתבע באתר האינטרנט שבבעלותו, תמונות שצולמו על ידו והמשמשות אותו לשיווק מוצריו, תוך הפרת זכויות היוצרים שלו, לרבות זכויותיו המוסריות בצילומים, וזאת ללא הסכמתו.

נפסק:

מדובר בצילום של כלי בית אשר ניתן לצילום במספר מצומצם ביותר של זוויות, ועל כן, אין צידוק להעניק זכות יוצרים לצלם.

התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך של 8,000₪.

נקודות מרכזיות:

הגנה על צילום בזכות יוצרים

על פי הדין, לצורך הקמתה של זכות יוצרים, יש לעמוד בשני תנאים מצטברים והם: האחד, שהמדובר ביצירה "מקורית", שמשמעה, שהיצירה היא פרי עמלו הרוחני של היוצר, והתנאי השני הוא, כי מדובר ביצירה שהיא תוצר של השקעה מינימאלית, של משאב כלשהו.

על פי סעיפים 1 ו-35 לחוק זכות יוצרים, 1911, צילום יכול שיהא נושא לזכות יוצרים, שכן הוא בגדר יצירה אומנותית, שהצלם השקיע בו מפרי מחשבתו וכישרונו בבחינת האובייקט, הרקע , זווית האור והצילום.

סעיף 1(1) לחוק קובע כי יצירות אומנותיות הנן מושא ראוי לזכויות יוצרים. סעיף 35(1) לחוק זה מגדיר "יצירה אמנותית" ככוללת צילומים. מלשון ההוראות הנזכרות עולה כי חוק זכות יוצרים מכיר בזכות יוצרים בצילומים.

גם צילום של זוג נאהבים על רקע של שקיעת השמש, או של מגדל פיזה, הגם שהוא צילום נפוץ שצולם אין ספור פעמים, עדיין יש לו ייחוד משלו, פרי כשרונו של הצלם הספציפי שצילם אותו, ואין  שני צילומים זהים לחלוטין, כל צלם זכאי לצלם את מגדל פיזה פעם נוספת מאותה זוית ובאותם תנאי תאורה אך אין הוא רשאי להעתיק צילום שעשה אחר מבלי לקבל רשות לכך, בדרך זו המשפט מגן על ביטוי שיש בו דרגה מסוימת של מקוריות ושהוא תוצאה של כשרון ומאמץ.

המקוריות הנדרשת בצילום

המונח "מקורי" אין כוונתו , כי הביטוי של הרעיון הנדון חייב להיות חדש או המצאתי ובוודאי לא מהפכני,  כי אם די בכך שהוא פרי מחשבתו של בעל היצירה ואינו מהווה העתקה מיצירה אחרת.

צילומים שלא יקבלו הגנה

במקרה שבפנינו, מדובר בצילומים של כלי בית שונים, אשר, נפסק כי אינם צילומים בעלי אופי אומנותי, אלא, כאלו שנועדו להציג את מוצרי חברת קורנינג, ולפרסם אותם לצרכן.

אולם, גם צילום שאינו בעל ערך אומנותי, העומד בסטנדרט נמוך של מקוריות, ראוי להגנת זכות יוצרים בדין הישראלי.

נדרש שהשקעת היוצר תעבור מינימום מסוים, אם כי מינימום זה נמוך מאוד. נדרש 'שניתן יהיה להבחין בתרומתו העצמאית של היוצר', או ש'המוצר ניתן להבחנה מאבני הבניין שלו'. בבחינת מקוריות אין כל מקום לעשות השוואה בין היצירה המוגמרת לבין יצירות אחרות, וההתמקדות צריכה להיות בשלב הגיבוש של היצירה, כאשר המבחן הראוי יתמקד בבדיקת השיקולים בשלב הגיבוש של היצירה ויבדוק אם אלו לקוחים ממרכיבים קיימים או מיצירות קיימות או שיש בהם גם מעבר לזה, מתרומתו המקורית של היוצר.

בית המשפט קבע כי בצילומים אין כל ייחודיות או מקוריות, והתובע לא הוכיח בפני כי יש בהם משהו מעבר לצילומי כלי בית אחרים, ולגישת בית המשפט, הם אינם שונים מאלה אשר מופיעים באתרים אחרים, כפי שניתן להתרשם בדוגמאות לאתרי אינטרנט אותם הציג בפני הנתבע.

דוקטרינת המיזוג בתחום זכויות היוצרים: ביטוי מצומצם

"דוקטרינת המיזוג", לפיה, כאשר היצירה, מעצם אופיה, ניתנת לביטוי במספר מצומצם של אפשרויות הבעה, אין צידוק להעניק זכות יוצרים. הנחת היסוד היא שבמקרה של רעיון שהאפשרויות לבטאו הן מוגבלות במיוחד, ההגנה על הביטוי תגביל למעשה גם את השימוש ברעיון. החשש העומד בבסיס כלל זה הוא כי במקרים אלה הגנת החוק משמעותה המעשית תהא הענקת הגנה על ה'רעיון' ויצירת מונופול שיחסום דרכם של יוצרים אחרים בעתיד.

בית המשפט פסק כי מדובר בצילום של כלי בית אשר ניתן לצילום במספר מצומצם ביותר של זוויות, ועל כן, אין צידוק להעניק זכות יוצרים לצלם.

הגנת המפר התמים

בית המשפט פסק כי לכשהסתבר לנתבע כי התובע טוען לזכויות בצילומים, הזדרז הוא והסיר את הצילומים מאתר האינטרנט שלו.

וכי אף באם הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובע בתמונות נשוא התביעה, מסקנה אשר נשללה על ידי, הרי שגם אז יש לפטור את הנתבע מתשלום פיצוי לתובע, בהיותו "מפר תמים", כאמור, בסעיף 8 לחוק, שזהו לשונו:

" 8. מפר תמים

הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת,  במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחוייב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."

לעניין זה ראה: ע.א. 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט [6] 421, 430 כדלקמן:

פי שנפסק, חל סעיף 8 לחוק זכות יוצרים "...רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים...".

בית המשפט פסק כי זה המצב העובדתי בעניננו, לאחר שהנתבע הוכיח כי לא ידע על קיום זכות יוצרים בצילומים וכי הסירם מיד עם דרישת התובע.

6 בינואר, 2011,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים בצילום

אבי ראובני נ' מפה - מיפוי והוצאה לאור בע"מ

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט צבי זילברטל (תא (י-ם) 3560/09) - 6.1.2011

תחום: פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים בצילום נושאים: מספר הפרות בצילומים שונים, הגנת השימוש ההוגן, שמוש הוגן ביחס לזכות המוסרית, גובה הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

עובדות:

עניינו של פסק דין זה בשתי תובענות שהגישו אבי ראובני ואמיר ריבלין נגד הנתבעת, חברת מפה – מיפוי והוצאה לאור בע"מ, בטענה כי הפרה את זכויות היוצרים שלהם ב 15 צילומים מקוריים שצילמו, שעה שכללה את הצילומים בספר שהוציאה לאור, מבלי לקבל את רשותם של התובעים ומבלי להעניק להם קרדיט ראוי בדרך של ציון שמם בספר כמי שצילמו את אותם צילומים. התובע ראובני העמיד את תביעתו על סכום כולל של 450,000 ש"ח והתובע ריבלין על סכום של 150,000 ש"ח.

התובעים טוענים כי הצגת התצלומים באתר האינטרנט "פליקר" נעשתה במסגרת רישיון הנקרא "Creative Common", הקובע כי ניתן לעשות שימוש בתצלומים בכפוף למילוי שלושה תנאים: מתן קרדיט ליוצרים, שימוש שאינו מסחרי, ואיסור על עשיית יצירה נגזרת מהצילומים. התובעים טוענים כי הנתבעת לא עמדה אף לא באחד משלושת התנאים האמורים.

נפסק:

התביעה מתקבלת. בגין הפרת זכות היוצרים נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של 3,000 ש"ח בגין כל אחת מ-15 ההפרות שבספר (הן עבור הפגיעה בזכות היוצרים והן עבור הפרת הזכות המוסרית), וכן 2,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיו של התובע ראובני בתצלום שפורסם באינטרנט.

לפיכך תשלם הנתבעת לתובע ראובני סכום של 35,000 ש"ח (11 הפרות בספר והפרה בפרסום באינטרנט) ולתובע ראובני סכום של 12,000 ש"ח.
כן נפסק כי הנתבעת תחזיר לתובעים מחצית מסכום האגרה ששילמו ותישא בשכ"ט עו"ד בשתי התובענות בסכום כולל של 9,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות:

מספר ההפרות במסגרת מסכת של הפרות

בפסק דין בעניין אקו"ם נקבע כי השמעה של 13 שירים שונים (של יוצרים שונים) במהלך שמחה משפחתית מהווה הפרה אחת, מאחר והמבחן הקובע הינו סוג הזכות שנפגעה ולא מספר האקטים המפרים. ההחלטה בפרשת אקו"ם התבססה על פסק הדין המנחה שניתן בפרשת שגיא (ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2) 254 (1992)), בו נקבע מבחן סוג הזכות שהופרה (ולא מנספר האקטים המפרים) כמבחן הקובע לעניין מספר ההפרות.

על פי הוראת הדין הישן (סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים), הפיצוי שהוסמך בית המשפט לפסוק "לכל הפרה" היה אמור להיות בשיעור שלא יפחת מ-10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח. בפרשת שגיא היה מדובר בהפרת זכויות יוצרים במחזה, כאשר נטען שכל פעם שהמחזה הועלה על בימת התיאטרון היה בכך משום הפרה המזכה בפיצוי הסטטוטורי. כב' הנשיא שמגר דחה טענה זו ופסק, כי בדרך כלל "יהיה נכון לראות ... בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות ובענייננו זכות יוצרים – כמקימה עילת תביעה אחת בלבד ... " (שם, סעיף 13 לפסק הדין). על כן – "'ההפרה' אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על ידי הנתבע, ואין זה משנה מה מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי 'כל הפרה' יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (שם, סעיף 10 לפסק הדין).

עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270).

בפסיקה מאוחרת יותר, אף היא בקשר עם הוראת סעיף 3א לפקודה, נקבע (מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן) כי העתקת חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה, שפורסמו במהלך 4 שנים, מהווה 11 הפרות שונות, שכן כל חוברת מהווה יצירה המקנה זכות יוצרים עצמאית למחברה (ע"א 3616/92 דקל נ' חשב, פ"ד נא(5) 337 (1997), להלן – "פרשת דקל").

מאידך גיסא, כאשר היה מדובר במודולים שהרכיבו תוכנה פיננסית, מצא בית המשפט שאין הם מהווים יצירה עצמאית נפרדת מהתוכנה עצמה ועל כן העתקת כל אחד מהם אינה בגדר הפרה נפרדת (ע"א 2392/99 אשרז נ' טרנסבטון פ"ד נז(5) 255 (2003)).

כאמור, לרקע ההלכות הנ"ל פסק בית המשפט המחוזי בחיפה בפרשת אקו"ם, לעניין סעיף 3א לפקודה, כי השמעה פומבית של 13 שירים שונים במהלך אירוע אחד של שמחה משפחתית מהווה הפרה אחת של זכויות היוצרים ביצירות המושמעות. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור בפרשה הנ"ל בהזכירו "כי המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה".

נפסק כי, ההחלטה בפרשת אקו"ם ופסקי הדין הנוספים אליהם היפנו בעלי הדין מתייחסים, רובם ככולם, למצב המשפטי שעל-פי הפקודה, שהוראותיה הוחלפו בהוראות החוק החדש משנת 2007.

פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים שניתנו לאחר ההחלטה בפרשת אקו"ם אימצו את ההלכה שנקבעה. כך למשל קבע כב' השופט ע' בנימני בפרשת ברקת התלתן, כי: "ההלכה היא כי המילים 'כל הפרה' בסעיף 3א לפקודה אינן מאפשרות לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד. המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. כאשר מדובר במסכת מעשים שמפרה סוג זכויות אחד, הרי שאין לראות בכל מעשה כהפרה נפרדת העומדת בפני עצמה" (ת"א (מחוזי-ת"א) 2555/04 הפדרציה הישראלית לתקליטים נ' ברקת התלתן, [פורסם בנבו] פיסקה 22 (21.9.09).

בפרשה נוספת (ת"א (מחוזי-ת"א) 2068.07 בילסקי נ' עיריית ראש העין, פיסקה ח' (20.9.10)) קבעה כב' סגנית הנשיאה פלפל, בהסתמך על ההחלטה בפרשת אקו"ם, כי ביצוע של חמש יצירות מוסיקליות המוגנות בזכויות יוצרים במהלך שני קונצרטים נפרדים, מהווה שתי הפרות (בהתאם למספר הקונצרטים) ולא חמש (בהתאם למספר היצירות) לעניין סעיף הפיצוי.

למסקנה דומה הגיע בית משפט השלום בתל-אביב בפרשת שוחט (ת"א (שלום-ת"א) 10560/08 שוחט נ' שמש, 25.5.10) [פורסם בנבו] – באותו עניין נעשה שימוש בעשרה תצלומים שצילם התובע במופע בו נכח, תוך פגיעה בזכות היוצרים שלו. התצלומים המפרים פורסמו ע"י הנתבע באתר אינטרנט בשני מועדים שונים. בית המשפט ראה בכך שתי הפרות בלבד והתייחס לתצלומים כאל סדרה אחת שנוצרה בהזדמנות בודדת. מקרה שלכאורה ממשיך את מגמת הפסיקה הנ"ל נדון בת"א (מחוזי-חי') 454/07 פורת נ' פסגות [פורסם בנבו] (14.11.10). בפרשה זו אמנם נקבע, בהסתמך על ההחלטה בפרשת אקו"ם, כי העתקת 173 מאמרים קצרים שחיברה התובעת אינה אלא הפרה אחת, שכן אין "לספור את מספר ההפרות שאירעו אלא את מספר סוגי הזכויות שנפגעו". אלא שבית המשפט הדגיש שם, כי הערך העיקרי של כל מאמר היה נעוץ בהיותו חלק ממאגר של מידע בנושא בו עסקו המאמרים (דיני עבודה), כך שנראה שבית המשפט התייחס אל המאמרים כאל חלקיה של יצירה אחת ולכן ראה בשרשרת ההפרות מסכת אחת של מעשים.

לעומתם, כב' השופט א' דראל קבע בפרשת גוטמן (ת"א (שלום-י-ם) 18571/08 גוטמן נ' בריזה, [פורסם בנבו] פיסקאות 22-25 (18.11.09)), כי בפרסום מפר של כתבה ובה ארבעה תצלומים יש חמש הפרות שונות של זכויות היוצרים, מאחר ובכל אחת מהתמונות (בנוסף לטקסט) הושקעה השקעה נפרדת ואין לראותן כיצירה אחת. כב' השופט דראל אף איבחן את אותו מקרה מנסיבותיה של פרשת אקו"ם, שכן שם הדגיש בית המשפט המחוזי את העובדה שהנציג מטעם התובעת (אקו"ם) לא הזהיר את הנתבעים לאחר ההפרה הראשונה ובכך איפשר את המשכה.

ראו גם פסקי דין נוספים, שניתנו טרם ההחלטה בפרשת אקו"ם, ובהם נקבע כי הפרה של הזכויות ביצירות שונות, גם אם היא נעשתה במסגרת פרשה אחת, מהווה הפרה עצמאית: ת"א (שלום-י-ם) 15155/06 קופר נ' תבירו, [פורסם בנבו] (6.1.08); ת"א (שלום-ת"א) 69995/04 ערד נ' משכל, [פורסם בנבו] (27.4.08). בדומה לכך, בע"א (חי') 4886/99 אקו"ם נ' מאי, [פורסם בנבו] (4.10.00) ראה בית המשפט המחוזי בחיפה לפצות בגין שתי הפרות כאשר היה מדובר בהשמעת שתי יצירות במסעדה בערב מסוים, ולא התייחס לעניין כאל פרשה אחת המבטאת הפרה אחת (כפי שנעשה בפרשת אקו"ם).

במחלוקת ביחס לפרשנות הראויה של סעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים במצב הדברים הנדון כאן, פסק בית המשפט כי יש לקבל את עמדת התובעים ולקבוע, כי הפרות של אותה זכות יוצרים ביצירות שונות לא תיחשבנה כהפרה אחת (גם אם כל ההפרות נעשו באירוע אחד או בפרסום אחד), אלא כהפרות אחדות שמספרן הוא כמספר היצירות שהזכויות בהן הופרו.

מסקנה זו מתחייבת מהגיון הדברים ומהתכלית ההרתעתית של הסעיף והחוק, שהיא להגן על זכויות היוצרים, לקדם את היצירה המקורית ולצמצם ככל הניתן את כמות ההפרות. כל אחד מהתצלומים הנדונים הוא בחזקת יצירה מקורית ועצמאית, שחיבורה חייב השקעה של זמן, מאמץ, כשרון ומקוריות, ולפיכך יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של הזכויות בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי. יודגש, כי אין מדובר בענייננו (במובחן מחלק מהפרשות שנסקרו לעיל) בסיטואציה עובדתית שתצדיק להתייחס אל התצלומים כאל סדרה אחת ולראות בסדרה, להבדיל ממרכיביה, יצירה אחת. כל תצלום מתאר אובייקט שונה. התצלומים נעשו בהזדמנויות שונות, גם אם חלקם באותו התאריך. העובדה שכולם מתארים אותו האירוע (מסע עלייה לרגל) אינה הופכת אותם ליצירה אחת, בדיוק כשם שסדרת פורטרטים של אותו האובייקט לא תיחשב, במקרה הרגיל, יצירה אחת של יוצר התמונות.

לא יהיה זה נכון לקבוע כי הפרה של זכויות יוצרים ביצירות שונות, היא שוות ערך מבחינת מספר ההפרות להפרת הזכויות ביצירה אחת בלבד. מסקנה מעין זו עלולה כמובן להביא לתוצאות שאינן סבירות, שלפיהן פרסום מפר אחד, בו נעשה שימוש בעשרות או במאות יצירות שזכויות היצרים בהן הופרו, ייחשב כשווה ערך, לעניין כמות ההפרות, לפרסום המפר זכויות ביצירה אחת בלבד. מסקנה מעין זו מעודדת למעשה את ריבוי ההפרות ולפיכך מנוגדת לתכלית הסעיף, שכן היא מתמרצת את המפר – משעה שהפר את הזכויות ביצירה אחת – להפר את הזכויות בעוד ועוד יצירות, כל עוד הדבר נעשה במסגרת אותו פרסום מפר. אמנם, סעיף 56(ב) לחוק קובע כי בית המשפט יתחשב, לעניין הפיצוי הסטטוטורי, בהיקף ההפרה ובחומרתה. אולם כל עוד נקבע כי מדובר בהפרה אחת בלבד, מוגבל בית המשפט בפסיקת הפיצויים על פי סעיף זה לפיצוי בסכום של 100,000 ש"ח, ומכאן נובע כי הפרה של הזכויות ביצירה אחת והפרה של הזכויות ביצירות רבות, כל עוד אלו נעשות באותה מסגרת, עשויות לזכות את התובע בסכום פיצויים של 100,000 ש"ח לכל היותר.

הגנת השימוש ההוגן

על פי פסיקת בתי המשפט, אין לומר כי פרסום מהווה שימוש הוגן שעה שהוא אינו מעניק קרדיט ליוצר ואינו מאזכר כלל את שמו. הלכה היא כי בחינת השימוש ההוגן נעשית בשני שלבים מצטברים: בשלב הראשון, שהוא השלב העיקרי, נבחנת השאלה העקרונית הכללית אם מדובר בשימוש הוגן, ולאחר מכן נבחנת השאלה אם השימוש נעשה לצורך אחת מהמטרות הספציפיות המופיעות בחוק (ע"א 8393/06 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577 (2000), בעמ' 597; רע"א 2687/92 גבע נ' וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251 (1993), בעמ' 270). באשר לשלב הראשון נקבע, כי אין מדובר בשימוש הוגן שעה שלא ניתן בפרסום קרדיט הולם ליוצר.

אמנם, פסקי דין בעבר ניתנו ביחס למונח "טיפול הוגן" שהופיע בסעיף 2(1)(I) לחוק זכות יוצרים, 1911 שקדם לחוק הנוכחי, אולם נוכח העובדה כי מדובר בסעיפים זהים במהותם ודומים בניסוחם, אין כל טעם לסטות מההלכה הברורה שהותוותה. עוד יש לציין בהקשר זה, כי פרסום התמונה נעשה באתר האינטרנט של נתבעת 2 שהינה חברה מסחרית, המשמש אותה לשם הפקת רווחים. עניין זה מחזק אף הוא את המסקנה כי אין מדובר בשימוש הוגן כהגדרתו בחוק.

שמוש הוגן ביחס לזכות המוסרית

מעבר לצורך ניתן להוסיף, כי גם אם היה נקבע כי מדובר בשימוש הוגן, הרי שהנתבעת עדיין היתה חבה בתשלום פיצויים לתובע ראובני בגין הפרת זכותו המוסרית בתמונה, שכן בהתאם להוראת סעיף 18 לחוק זכות יוצרים, הגנת השימוש ההוגן אינה חלה על הפרה של הזכות המוסרית.

גובה הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

נפסק לתובעים פיצויים בגין 16 הפרות של זכות היוצרים (הכלכלית) ו-16 הפרות של הזכות המוסרית.

באשר לסכום הפיצוי, סעיף 56(ב) לחוק זכות יוצרים, מתווה את השיקולים השונים שעל בית המשפט לבחון בבואו לקבוע את השיעור הראוי. במקרה שלפנינו, יש להביא לחובת הנתבעת את היותה הוצאת ספרים שנושא זכויות היוצרים הוא חלק בלתי נפרד מעיסוקה ואינו זר לה, ולפיכך שומה עליה להקפיד הקפדה יתרה על שמירתן (ראו ת"א (ת"א) 69995/04 ערד נ' משכל, [פורסם בנבו] פסקאות 28 ו-46 (2008)), דבר שלא נעשה על ידה במקרה זה, שבו לא פעלה בשקדנות הנדרשת לשם בירור הזכויות בתמונות טרם הוצאת הספר לאור. ביחס לחומרת ההפרה, מדובר בפרסום מספר לא מועט (15) של תמונות ולא בפרסום של תמונה בודדת, כאשר עיקר הפרסום נעשה במסגרת ספר שהוצא למכירה למטרות רווח.

ביחס לתובעים יש לציין כי הם אינם צלמים מקצועיים המתפרנסים ממכירת תמונותיהם, וכי בנסיבות רגילות ואלמלא פרסום הספר הם לא התכוונו ולא היו צפויים להפיק רווח כלשהו מהתמונות שצילמו.

עוד יצויין, כי יש ליתן ביטוי להעלאת סכום הפיצוי הסטטוטורי (ללא הוכחת נזק) (ל 100,000 ₪) לעומת הסכום המירבי שהיה קבוע בפקודה (20,000 ₪), זאת בצד נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון.

נוכח מכלול השיקולים הללו, ובהתחשב בתכליתו של הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק כאמצעי הרתעה מפני הפרות כמו גם כמכשיר לפיצוי הניזוק במקרה הקונקרטי, מצא בית המשפט לנכון לקבוע כי הנתבעת תשלם לתובעים סכום של 3,000 ש"ח בגין כל אחת מ-15 ההפרות שבספר (הן עבור הפגיעה בזכות היוצרים והן עבור הפרת הזכות המוסרית), וכן 2,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיו של התובע ראובני בתצלום שפורסם באינטרנט. לפיכך תשלם הנתבעת לתובע ראובני סכום של 35,000 ש"ח (11 הפרות בספר והפרה בפרסום באינטרנט) ולתובע ראובני סכום של 12,000 ש"ח.

5 בינואר, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בצילומי בניינים

בית המשפט המחוזי תל אביב, השופט אבי זמיר (תא (ת"א) 2432/07) - 5.1.11

תחום: הפרת זכויות יוצרים בצילומי בניינים

נושאים: זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות ושרטוטים, דרישת ה"מקוריות" בזכויות יוצרים, תמונות סטילס וסרטוני וידאו המתעתדים פרוייקטים נדל"ניים, מספר הפרות,  זכויות המזמין ביצירה מוזמנת, התחייבות לשמירה על סודיות, פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

עובדות:

תביעה שעניינה הפרת זכויות יוצרים בצילומים המתעדים פרוייקטים בתחום הנדל"ן, על דרך העברתם לצדדים שלישיים, שלא כדין ובניגוד למוסכם.

במסגרת התביעה המקורית עתרה התובעת למתן צו מניעה וצו עשה, וכן לפיצוי כספי בסך 324,435 ₪, המורכב מארבעה רכיבים - פיצוי סטטוטורי, פיצוי מוסכם, השבת רווחים והשבת סכום, שעל פי הנטען שולם לנתבעת מראש על חשבון עבודה שטרם בוצעה.

נפסק:

התביעה מתקבלת חלקית, בית המשפט חייב את הנתבעת בתשלום הפיצוי המוסכם, בסך 40,000 ₪ , המעוגן בנספח ההתחייבות לשמירה על סודיות.

בנוסף, בגין הפרת זכות התובעת בתצלומים בארבע הפרות, חיויבה הנתבעת בתשלום סכום כולל של 60,000.

בנוסף, חויבה הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות ושרטוטים

נפסק כי תוכניות הנדסיות למבנה ושרטוטי ייצור מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אמנותית", בכפוף להוכחת דרישת המקוריות וכך גם תוכניות הנדסיות להקמת בנין או לשיפוצו מוגנות בזכות יוצרים (כ"יצירה ספרותית" או כ"יצירה אמנותית"), הן לפי הדין הקודם והן לפי הדין החדש.

דרישת ה"מקוריות" בזכויות יוצרים

דרישת ה"מקוריות" היא תנאי מרכזי להכרה בזכות יוצרים, והיא נבחנת באמצעות שני מבחנים מצטברים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה (ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט [פורסם בנבו] (25.1.2010).

כדי שהיצירה תהיה ראויה להגנה כ"יצירה ספרותית", צריכה היא לתת ביטוי בכתב לרעיון כלשהו, דל ככל שיהיה, וצריכה היא למקוריות ולמידת מה של מאמץ וכישרון.

תמונות סטילס וסרטוני וידאו המתעתדים פרוייקטים נדל"ניים

היצירות המדוברות הם תמונות סטילס וסרטוני וידאו עבור לקוחות התובעת, המתעתדים פרוייקטים נדל"ניים.

נפסק כי תמונות וסרטוני וידאו אלה הם בגדר "יצירה אמנותית", המוגנת בזכות יוצרים, על פי החוק הישן והחדש גם יחד, והמתבטאת, בעיקר, באופן הצגתם של הפרוייקטים המצולמים.

כלומר, צילום הבניינים (שהם בפני עצמם, יצירה אדריכלית), מציג את הבניינים בפרוייקט באופן מסויים, הדורש יצירתיות והשקעה, ולכן הוא בגדר יצירה מוגנת (וזאת להבדיל מבניינים הממוקמים במקום ציבורי, שצילומם הראשוני אינו מהווה הפרת זכויות יוצרים).

מספר הפרות

המדובר בארבע הפרות, בהתאם למספר הסרטונים המפר.

זכויות המזמין ביצירה מוזמנת

סעיף 33 לחוק החדש קובע:

"בכפוף להוראות פרק זה-

(1) היוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה;

(2) המפיק של תקליט הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בתקליט".

ובסעיף 35(א) לחוק החדש נקבע:

"ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".

סעיף זה מציב לבית-המשפט אתגר לא-פשוט לקבוע כלים ומבחנים מתי תישמר הבעלות בידי היוצר ומתי היא תעבור לידי המזמין.  בהעדר מבחנים ברורים, נראה שטוב יעשו בתי-המשפט אם יקדמו באמצעות פרשנות הסעיף את המטרות העומדות בבסיסן של זכויות היוצרים.  במילים אחרות, בקביעת המבחנים ניתן לשלב, נוסף על רצון הצדדים, גם שיקולים הקשורים לתעשייה שבה נעשה ההסכם, לקידום היצירות בחברה מבחינה יומית, למתן גישה ליצירות לאחר שנוצרו וכן הלאה.  כמו-כן יהיה נכון מצד בתי-המשפט לספק כלים מנחים לבדיקת מהותו של ההסכם.

על פי נוסח סעיף 5(1) לחוק הקודם, מוקנות זכויות היוצרים לתובעת, בהיותה מזמינת הצילומים והסרטונים, אלא אם כן יתברר, כי כוונת הצדדים במועד עריכת ההסכם היתה אחרת.

אציין, כי בניגוד לטענת הנתבעת, המחיר הנמוך (לטענתה) ששולם לה כתמורה עבור עבודתה, אינו מעיד גם הוא על אומד דעת הצדדים לגבי מצב הזכויות בתצלומים, ומנגד אינו שולל את התחייבויותיה החוזיות של הנתבעת או את מהות ההסכמות בין הצדדים, וזאת בהתחשב בכך שבפתח חוזה ההתקשרות הוצהר כי הנתבעת הסכימה לקבוע מחירים מיוחדים ונמוכים משאר הלוחות המתחרים, על מנת להקנות יתרון לשיתוף הפעולה בין הצדדים.

לפיכך, פסק בית המשפט כי לא התקיים החריג המעוגן בסעיף 5(1)(א) בדבר קיומה של הסכמה בין הצדדים, המעידה על כך שהנתבעת היא בעלת זכויות היוצרים בתצלומים, למרות שאינה מזמינת הצילום.

אם כן, מתקיים בענייננו הכלל האמור, שלפיו מאחר שמדובר בתצלומים מוזמנים, הרי שהתובעת-המזמינה היא בעלת זכויות היוצרים בהם.

מעבר לכך, ניתן להתרשם, שהוראות ההתחייבות, כמו גם הוראות חוזה ההתקשרות, מטילות על הנתבעת חובות חוזיות מסויימות, אשר משמעותן היא צמצום טווח השימושים המותרים של הנתבעת בתצלומים ובסרטונים (וכן בחומרי הגלם).

כבר נפסק, כי תכליתו של חוזה מגלמת את המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית שהצדדים ביקשו להגשים ביחד, ובהעדר נתונים מספיקים על אומד דעתם הסובייקטיבי, או בהתקיימותו של קושי ממשי לחלצו, ניתן לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה, ולנסות לאתר את המטרות והאינטרסים שחוזה מאותו סוג או מאותו טיפוס נועד להגשים.

התחייבות לשמירה על סודיות

במסגרת חוזה ההתקשרות וההתחייבות לשמירה על סודיות, הודגשו, בפועל, הנפקויות המעשיות הנובעות מכח זכויות היוצרים של התובעת בתצלומים. לפיכך, בעלותה של התובעת על זכויות היוצרים בתצלומים וכן ההסכמות השונות, מקנות בלעדיות עסקית לתובעת כמפרסמת התצלומים, ומונעת את העברת התצלומים לאתרי אינטרנט שהם מתחרים פוטנציאליים שלה.

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

נפסק כי לאור הפרת זכות התובעת בתצלומים, ולאור העדר הוכחת נזק, חייב בית המשפט את הנתבעת בתשלום פיצוי סטטוטורי מכח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים, שלפיו:

"לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים".

בהתאם לכך, ומאחר שהוכחו ארבע הפרות, ראה בית המשפט לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום סכום כולל של 60,000 ₪, מכח סעיף 3א האמור.

13 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בסרטי אנימציה – הגנת תום הלב

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט ד"ר עמירם בנימיני (ת"א 2556/04) - 13.9.2010

תחום: תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים (הפצה) ותביעה שכנגד (לשון הרע).

נושאים: עילות התביעה, זכותה של התובעת בסרטים, אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות, חזקה שהתובעת הינה בעלת זכויות היוצרים, זכות השעתוק, לעניין זכויות ההפצה, הגנת תום הלב, לעניין מבחני תום הלב לצורך הפרת זכויות יוצרים ועוולות נוספות, מתן חשבונות.

עובדות:

התובעת טוענת להפרת זכויות ההפצה של סרטי אנימציה על ידי הנתבעת ומבקשת צו מניעה קבוע ופיצויים.

 

עילות התביעה הנזכרות בכתב התביעה הן: הפרת זכות יוצרים, גזל מוניטין על פי סעיף 52 לפקודת הנזיקין, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, תיאור כוזב שהוא עוולה לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, הפרת חובת זהירות נזיקית ועשיית עושר ולא במשפט. הסעדים המתבקשים הם צו מניעה קבוע נגד הנתבעות, האוסר עליהן לייצר ולהפיץ את הסרטים, הכרזה כי העותקים המפרים של הסרטים שייכים לתובעות, צו למתן חשבונות בדבר הרווחים שהופקו מייצור הסרטים ושיווקם ופיצוי כספי, עם או ללא הוכחת נזק, בסך 300,000 ₪.

נפסק:

התביעה התקבלה: לאור התשתית העובדתית ואי הרמת הנטל לעניין תום הלב על ידי הנתבעות, בית המשפט קבע כי הייתה הפרה וכי התביעה-שכנגד מתקבלת באופן חלקי, מן הטעמים המפורטים לעיל, וסכום הפיצוי המגיע לתובעת-שכנגד הוא 20,000 ₪.  הנתבעות בתביעה העיקרית, שתיהן יחד וכל אחת לחוד, תשלמנה לתובעות הוצאות משפט בגין שלב זה של המשפט בסך כולל של 40,000 ₪, וכן סך של 120,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין שכ"ט עו"ד. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעת-שכנגד תשלם לתובעת-שכנגד הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪,  וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

נקודות מרכזיות

זכותה של התובעת בסרטים

בית המשפט קבע כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בסרטים, כמי שהפיקה אותם. היא רשומה כבעלת זכויות היוצרים בסרטים בספריית הקונגרס בארה"ב, והרישום נעשה על ידי רשם זכויות היוצרים בארה"ב, שם נהוג לרשום את זכויות היוצרים (בניגוד לשאר ארצות העולם שאינן דורשות רישום של זכויות יוצרים).

זכות הבעלות של ברבנק בסרטים זכתה גם להכרה שיפוטית בפסק דין של בית המשפט המחוזי הפדרלי בלוס אנג'לס, בו נקבע כי הזכויות הבלעדיות והמלאות בשלושה עשר סרטים, הכוללים את הסרטים נשוא התביעה, יהיו של ברבנק, ולא של INI.

אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות

בית המשפט מזכיר כי מרגע שזכויות היוצרים של ברבנק הוכרו בארה"ב, שמאז 1989 היא אחת המדינות החברות באמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות - זכויות אלו מוכרות בכל אחת ממדינות האמנה, שגם ישראל חברה בה. בית המשפט גם מזכיר כי סעיף 6 לפקודת זכות יוצרים קובע כי ישראל תעניק הגנה ליצירות המוגנות במדינות החברות באמנה שישראל הצטרפה אליהן, על פי צו שיפורסם ברשומות. צו זכות יוצרים (אמנת ברן), התשי"ג-1953, מעניק הגנה בישראל ליצירות שפורסמו במדינות החברות באמנת ברן וליוצרים שהם אזרחי אותן מדינות.

חזקה שהתובעת הינה בעלת זכויות היוצרים

סעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, 1924 קובע חזקה לפיה אם "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה", בית המשפט קבע כי שמה של התובעת מופיע בסרטים עצמם כבעלת זכות היוצרים בהם וגם על גבי עטיפות התקליטורים, על כן חזקה כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בסרטים.

זכות השעתוק

לבעל זכות היוצרים בסרט זכות בלעדית לשעתק את היצירה באמצעי דיגיטלי (כמו DVD), גם כאשר היצירה הייתה מקובעת מלכתחילה באמצעי מסורתי (למשל קלטת וידיאו); העתקת יצירה יכולה להתבצע גם בשינוי מדיה. מכאן שהפצת קלטות הוידיאו ותקליטורי ה-DVD בידי קלסיקלטת, וייצורם של התקליטורים על ידי סי.די.אי, מהווים הפרה של זכות יוצרים, שכן פעולות אלו נעשו ללא הסכמת בעל הזכויות (התובעת), ותוך פגיעה בזכות ההפצה הבלעדית של בעלת זכויות ההפצה (התובעת 2) בישראל.

לעניין זכויות ההפצה

בית המשפט קבע כי יש לדחות את טענת הנתבעות כי לאסנת יש רק זכות חוזית, ולא קניינית, ולכן היא איננה יכולה להגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים. ההלכה היא שבעל רישיון בלעדי זכאי להגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים, אם בעליה החוקי של זכות היוצרים צורף כצד לתביעתו (ע"א 2173/94 Tele Event Ltd נ' ערוצי זהב ושות', פ"ד נה(5) 529, 558). כך קובע כיום במפורש סעיף 54(א) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.

הגנת תום הלב

סעיף 8 לחוק זכות יוצרים קובע:

"אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות-יוצרים ביצירה, והנתבע טוען שלא ידע מדבר קיומה של זכות-יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו-מניעה או צו-איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות-יוצרים ביצירה".

בית המשפט קבע כי המקרה היחיד בו ניתן פטור מתשלום פיצויים - לא מפני הפרה ומתן צו מניעה - בשל הפרת זכות יוצרים, הוא כאשר הנתבע לא ידע כלל שקיימת זכות יוצרים ביצירה (דבר שהוא בלתי אפשרי כשמדובר בסרט קולנוע או אנימציה). בכל מקרה אחר, אין כל רלבנטיות לתום-לבו של המפר (ראה: א. בלום, זכויות יוצרים (תשט"ז), בעמ' 189). כך נפסק בע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה ואח' נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא' 890, בעמ' 892.

בית המשפט מוסיף ומדגיש כי סעיף 8 חל רק על מי שלא ידע כלל כי קיימת זכות יוצרים ביצירה הנדונה, להבדיל מאדם שלא ידע כי התובע הוא בעל זכות היוצרים. בית המשפט קבע כי הנתבעות ידעו שקיימת זכות יוצרים בסרטים: הם רק לא טרחו לברר מיהו בעל הזכות (במקרה הטוב). על פי הדין (והדבר נכון גם לגבי זכויות קניין רוחני אחרות), אין קיימת הגנה של תום לב כנגד הפרה ישירה של זכות יוצרים, להבדיל מהפרה עקיפה (בת.א. (ת"א) 1476/96 Microsoft Corp. נ' אפלקר, לא פורסם, [פורסם בנבו] פסקאות 43-44 (11.9.05).

לעניין מבחני תום הלב לצורך הפרת זכויות יוצרים

בית המשפט קובע כי באותם מקרים נדירים בהם תתקבל טענת תום הלב בעניין הפרת זכות יוצרים, הרי שהנתבע חייב להוכיח את תום ליבו הן על פי מבחן סובייקטיבי, והן על פי מבחן אובייקטיבי. אמונתו כי הוא איננו מפר זכות יוצרים צריכה להיות מבוססת על עובדות אובייקטיביות (ראה: ש. פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, כרך ג' תש"ס-2000, בעמ' 222). כפי שנאמר בספרו של ט. גרינמן הנ"ל, בעמ' 502:

"החוק עצמו איננו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'. נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה... אף לגבי יצירה שאין עליה שם כלשהו, יש להניח שמישהו חיבר אותה ולאותו מחבר זכות יוצרים בה. על כן נראה, שטענה כזו עשויה להתקבל רק בנסיבות שבהן סביר להניח כי היצירה היא נחלת הכלל".

כך גם פסקה כב' השופטת ד. דורנר, לעניין סעיף 8 לחוק זכויות יוצרים, בת.א. (י-ם) קימרון נ' שנקס ואח', פ"מ תשנ"ג(3) 10, בעמ' 27-28:

"מכאן מתבקש: (1)  הוכחת טענת תום הלב, שהיא טענת הגנה, מוטלת על המפרסם; (2) מצב נפשי סובייקטיבי של תום-לב אינו מספק, אלא על המפרסם להוכיח גם על-פי מבחן אובייקטיבי כי לא ניתן היה 'לחשוד'  בקיומה של זכות יוצרים".

ובעמ' 28 נאמר: "אין צריך לומר, כי אי-מתן דעת אינו מתיישב עם הגנת תום הלב האובייקטיבי...". כך גם נפסק בת.א. (ת"א) 1479/94 פוליגרם ואח' נ' דרורי ואח' (לא פורסם), [פורסם בנבו] לעניין טענת תום הלב כהגנה מפני הפרת זכות יוצרים, כי:

"עצימת עיניים מראיית המציאות הגלויה והעובדות הבולטות על פני השטח – דינה כידיעה והתבוננות במעשה בעיניים פקוחות. המשיב, שעיסוקו בתקליטים ובקלטות, אינו יכול להישמע בטענה שלא נתן דעתו על חזות התקליטורים והסתפק במהימנות שייחס לחברת ubp ולהסכם עם mosicautor, שהיא הציגה בפניו".

באופן דומה נפסק בת.א (נצ') 622/97 EMI RECORD UK נ' סי.די.אי (קומקפט דיסק אינטרנשיונל) בע"מ, לא פורסם, [פורסם בנבו] כב' השופטת ד"ר נ' דנון (21.07.97), בעניינה של הנתבעת 2 (פסקה 14), כי יש לדחות את טענתה כי היא פועלת כבית דפוס, ואין לה כל אחריות להפרת זכות יוצרים. בית המשפט הפנה בהקשר זה להלכה לפיה "די בעצימת עיניים כדי שלא לדעת על ההפרה כדי לקיים את האחריות הנ"ל".

לאור העובדה כי הנתבעות עסקו בתחום בהיקף גדול קבע בית המשפט  כי הנתבעות "עצמו את עיניהן" בכל שלא ביקשו לראות את רשיון השימוש ולכן לא יזכו להגנת תום הלב.

הזכות המוסרית

בית המשפט קבע כי היעדר רישום שמה של התובעת כבעלת זכות היוצרים ביצירה מהווה גם הפרה של זכותה "המוסרית", (סעיף 4א לפקודת זכות יוצרים) גם אם הנתבעות עצמן לא היו אלו שהסירו את שמה של התובעת מהסרטים. פגיעה בזכות זו היא עוולה אזרחית, שהוראות פעולת הנזיקין חלות עליה. זכות זו נתונה ל"מחבר" היצירה, ובמקרה דנא הכוונה לתובעת כמפיקת הסרטים המקוריים. זכות זו עומדת למחבר גם אם העביר את זכות היוצרים לאדם אחר (סעיף 4א.(4) לפקודה). לכן, הנתבעות אינן יכולות לטעון כי לא ידעו מיהו הבעלים של זכות היוצרים בסרטים.

עוולות נוספות

בית המשפט קבע כי רישום שמה של קלסיקלטת כבעלת זכות היוצרים בסרטים ועל גבי עטיפותיהם מהווה עוולה של פרסום "תיאור כוזב" בניגוד לסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (אף שעוולה זו איננה מזכה את התובעות בסעדים של פיצויים בלא הוכחת נזק ומתן חשבונות: סעיף 12 לחוק). מעשה זה אף מהווה הטעיה של הצרכן  לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, העולה כדי עוולה נזיקית שגם העוסק שנפגע ממנה, במהלך עסקו, זכאי לתבוע על פיה (סעיף 31(א1) לחוק). עוד קבע בית המשפט כי לנוכח עילות תביעה אלו שהוכחו, אין צורך לפנות לעילות כלליות כמו עוולת הרשלנות או עשיית עושר ולא במשפט.

 

מתו חשבונות

"לאחר שהתובעות תקבלנה את דו"ח החשבונות של הנתבעות, הן תודענה אם ברצונן לתבוע פיצוי בגין נזקיהן ולהוכיח נזקים אלו, או לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום הקבוע בחוק, או שהן מעונינות לילך בדרך המורכבת יותר ולחייב את הנתבעות לשלם את הרווחים שהפיקו מהפרת הזכויות, בניכוי ההוצאות (התובעות אינן זכאיות לשני הסעדים גם יחד)."

 

 

5 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתמונה מוזמנת

בית משפט השלום בתל אביב, השופט יונה אטדגי (ת"א 37046-08) - 5.9.2010

תחום: תביעת פיצויים בגין הפרה של זכויות יוצרים ביצירה מוזמנת.

נושאים: התיישנות, המסגרת הנורמטיבית, בעלות על זכות יוצרים, סייגים לבעלות המזמין בחוק הישן, המבחן החדש של בית המשפט לעניין זה, המבחן החדש והחוק החדש, העתקה, הזכות המוסרית וההיקף והמידה המקובלים לעניין הזכות המוסרית.

עובדות:

התובע, צלם במקצועו, צילם תמונות בהזמנת הנתבע. התובע טוען כי בספר ובמארז תקליטורים שהנתבע הפיק הוא עשה שימוש שלא כדין בחלק מתמונות אלה ושהפר את זכותו המוסרית של התובע בפרסום העסק באתרי וואללה וגלובס ומכאן התביעה. תביעות נוספות לפיצוי נמחקו מחמת התיישנות.

נפסק:

התביעה נדחית: בית המשפט קבע כי הזכויות בתצלומים נשוא התובענה שייכות לנתבע (המזמין) ולכן נדחתה תביעת הפיצויים לעניין הפרת הזכויות הכלכליות. בנוסף בית המשפט קבע כי הנתבע לא הוכיח כנדרש ש"ההיקף והמידה המקובלים" מחייבים את ייחוס שם היוצר גם בכתבת תדמית קצרה ותכליתית שנועדה לפרסום היצירה ושיווקה בלבד, ושלא נועדה לסקור את היצירה או את תוכנה , ועל כן נדחתה גם תביעתו השניה. בנסיבות אלה הנתבע הוא שזכאי לתשלום הוצאות מאת התובע בית המשפט קבע כי הסכום המגיע לנתבע מאת התובע על סך 5,000 ₪ (כולל מע"מ) וכי יש לקזז מהסכום המגיע לתובע (סך של 5,000 ₪) את ההוצאות שנפסקו לנתבע (סך של 5,000 ₪), באופן שאיש אינו חייב לאחר דבר.

נקודות מרכזיות

התיישנות

בית המשפט מזכיר כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958), ומכאן שעילת תביעה זו נולדה בשנת 1998 ועד להגשת התביעה בשנת 2008 חלפו שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות הנ"ל) והיא כבר התיישנה.

המסגרת הנורמטיבית

בית המשפט קבע כי כיוון שהתמונות נשוא התובענה צולמו בשנת 1992, הרי ששאלת הבעלות צריכה להיות מוכרעת בהתאם לדין שחל באותה עת, חוק זכויות יוצרים, 1911 (להלן:"החוק הישן"), וזאת בהתאם לאמור בסעיף 78(ה) לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח – 2007 (להלן:"החוק החדש").

בעלות על זכות יוצרים

החוק הישן קובע בסעיף 5(1) שלו כלל ושני חריגים, בית המשפט קובע כי הראשון שבהם חל בעניין זה, כדלקמן:

"5.  זכות בעלות על זכות יוצרים וכדו'

(1)  בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות-היוצרים בה: בתנאי -

(א)  שאם היה זה פיתוח, צילום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר-ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות-היוצרים..."

בית המשפט מציין כי החוק החדש (בסעיף 35(ב) שלו) העניק את זכות הבעלות בצילומים למזמין, רק בצילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, אך אבחנה זו אינה קיימת בחוק הישן.

סייגים לבעלות המזמין בחוק הישן

כיוון שהנתבע צילם את הצילומים משנת 1992 בהזמנת הנתבע, בית המשפט קבע שעקרונית, הנתבע (המזמין) צריך להיקבע כבעלים של זכויות היוצרים בתמונות הללו.

יחד עם זאת, החוק הישן, מנה בסעיף 5(2)(א) הנ"ל שני תנאים להענקת זכות הבעלות על אותם צילומים למזמין:

1. ההזמנה כללה את הזמנת הנגטיב ("הקלישאה או ההעתקה המקורית").

2. ניתנה תמורה לצלם.

המבחן החדש של בית המשפט לעניין זה

בית המשפט מרחיב ומציע מבחן נוסף. בקובעו כי אפילו כאשר תנאי סעיף 5(2)(א) לחוק הישן התקיימו, נכון וצודק הוא להבחין בהקשר להזמנת צילומים שאינם של אירוע משפחתי או פרטי (שם השיקולים עשויים להיות שונים) בין שני מצבים: הראשון, שבו כל חלקו של המזמין הוא בהזמנת הצילומים ובתשלום עבורם, כאשר מימון הצילומים נעשה על ידי הצלם עצמו וכאשר הצילומים נעשים בכלים של הצלם, והשני, שבו המזמין גם מממן את כל הכרוך בביצוע הצילומים וכאשר הצילומים נעשים באמצעות כלים של המזמין, ואילו כל חלקו של הצלם הוא בצילומים עצמם. במצב הראשון הדעת תיטה יותר למסקנה, שהבעלות על הצילומים היא של הצלם, ואילו במצב השני הדעת תיטה יותר למסקנה שהבעלות היא של המזמין.

המבחן החדש והחוק החדש

סעיף 35(א) לחוק החדש קובע:

"יצירה מוזמנת

(א) ביצירה שנוצרה לפני הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".

בית המשפט קבע כי יש בכוחה של הסכמה אחרת, גם אם היא משתמעת, לסטות מהכלל המעניק את זכות הבעלות ביצירה מוזמנת ליוצר ולהעניקה למזמין.

בית המשפט קבע כי נכון ליישם את האבחנה בין יצירה מוזמנת הממומנת על ידי היוצר והנעשית באמצעות כליו ובין יצירה מוזמנת הממומנת על ידי המזמין ובאמצעות כליו (המבחן החדש) גם על פרשנותו של סעיף 35(א) לחוק החדש הנ"ל, כאשר במצב השני תיטה הדעה ל"הסכמה משתמעת" שהבעלות על היצירה היא של המזמין ולא של היוצר (ושוב, אבחנה זו ודאי שאינה תקפה להזמנת צילומים של אירוע משפחתי או פרטי, ראו סעיף 35(ב) לחוק החדש).

העתקה

בעל זכות היוצרים של היצירה, זכאי לעשות ביצירה מגוון רחב של פעולות, ובכללן: העתקה, פרסום ועוד, כאמור בסעיף 11 לחוק החל. כדי להסיר ספק קובע סעיף 12 לאותו חוק, שהעתקה היא גם אחסון היצירה באמצעי אלקטרוני או טכנולוגי אחר ועשיית עותקים תלת מימדיים ודו מימדיים שלה.

הזכות המוסרית

מאחר והצילומים נעשו לפני חקיקתו של החוק החדש, ההוראה הרלבנטית לענייננו קבועה בסעיף 4א(1) לפקודת זכות יוצרים, 1924, ולפיו: "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים".

זכותו זו של היוצר, הנכללת בין יתר "הזכויות המוסריות" שלו המפורטות בסעיף 4א' הנ"ל, אינה מותנית בבעלותו על זכות היוצרים באותה יצירה והיא מכונה "זכות הייחוס" יצוין, כי זכות הייחוס קבועה כיום בסעיף 46(1) לחוק החדש, וגם על פיו, פרסום שמו של היוצר צריך להיעשות "בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין".

ההיקף והמידה המקובלים לעניין הזכות המוסרית

שאלה היא, מהו "ההיקף והמידה המקובלים" לפרסום שם היוצר בכתבת תדמית, שאינה סקירה או כתבה על היצירה, אלא אמצעי פרסום ושיווק בלבד, וחובת ההוכחה בהקשר זה מוטלת על התובע (השוו: ת.א. (מחוזי ת.א.) 1299/04 קוק נ' סיין אין האוס בע"מ [פורסם בנבו] (2008)).

 

1 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתמונה עיתונאית

בית משפט השלום בתל אביב, סגן הנשיאה השופטת שושנה אלמגור (ת"א 44159/08) – 1.9.2010

תחום: תובענה כספית בעילה של הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתצלום.

נושאים: תחולת חוק זכות יוצרים, התשס"ח 2007, זהות מחבר יצירת צילום על פי חוק זכות יוצרים, 1911, דרישת המקוריות בתצלום עיתונאי תיעודי, הזכות המוסרית, טענת תום-הלב, שימוש הוגן והפיצוי.

עובדות:

התובע הינו צלם מקצועי אשר תובע את הפרת זכויות היוצרים שלו וזכויותיו המוסריות בתצלום שהוצג בתערוכה שנערכה על ידי הנתבעת.

נפסק:

התביעה התקבלה:  בית המשפט לא קיבל את עמדת הנתבעת ופסק פיצויים סטטוטוריים בסך של 30,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים במסגרת התערוכה והקטלוג.

בגין הפרת זכותו המוסרית של התובע בתצלום פסק בית המשפט סך 25,000 ₪.

נקודות מרכזיות

תחולת חוק זכות יוצרים, התשס"ח 2007 (להלן: "החוק החדש'')

למרות שהתצלום נוצר בשנת 1977, בית המשפט קבע כי הזכויות בו הופרו לאחר כניסת החוק החדש לתוקפו ולכן יש להחיל עליו את הוראות החוק החדש לעניין ההפרות הנדונות. בסעיף 78(ט) לחוק זכות יוצרים הקובע כי בכל הנוגע לזהות מחבר יצירת צילום שנוצרה לפני יום תחילת החוק החדש ובכל הכרוך באופן תוקפה של זכות היוצרים ביצירה כזאת – יחול בדין הקודם.

זהות מחבר יצירת צילום על פי חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק הישן'')

בשאלת זהות מחבר יצירת תצלום חלה הוראת סעיף 21 לחוק הישן, שלפיו "...האיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה...''. בית המשפט קבע כי זכות היוצרים בתמונה אינה של העיתון בו הועסק התובע כיוון שהתובע נסע למשחק מיוזמתו האישית ולא בשליחות העיתון.

דרישת המקוריות בתצלום עיתונאי תיעודי

בית המשפט קבע כי גם תצלום עיתונאי תיעודי הוא תצלום העונה על דרישת המקוריות, אף-על פי שהצלם אינו מעורב בהכנת הדמות המצולמת לצילום. בקובעו מפנה בית המשפט לע"א (מחוזי ת"א) 3437/06 ויסהוף נ' ויינברג (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו] 2009).

הבחנה בין "תצלום אמנותי" ובין "תצלום בנאלי"

בית המפשט מפנה לספרות ומזכיר כי: "משקיע היוצר מכישרונו ויוצר יצירה מיוחדת, שמקפיאה רגע מסוים. ביצירה זו יכול היוצר להפגין את כישרונו בבחירת נשוא הצילום, זווית הצילום, הצבעים, אור וצל וקליטת העיתוי המושלם להנצחת נשוא הצילום. יצירה זו היא יצירה אמנותית שראויה להגנה, גם אם נשוא הצילום הוא בנאלי כמו, נוף, בעלי חיים או אנשים. הייחוד והמקוריות בבחירת האלמנטים שהוזכרו לעיל, העמדתם בצורה מיוחדת או צירופים מיוחדים הופכת את היצירה לאמנות. גם צילום דוקומנטרי במסגרת חדשות יכול להיות ראוי להגנה אם הוא מקורי, דהיינו ,סקופ'.'' (שרה פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני 743 [מהדורה שלישית, 2008]).

הזכות המוסרית

סעיף 45 לחוק החדש קובע:

"(א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה.

(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר"

סעיף 46 לחוק החדש מגדיר את הזכות כדלהלן:

"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –

(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;

(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."

כמו כן על פי הדין הישן, "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים" (סעיף 4א(1) לפקודת זכות יוצרים).

כמו כן בית משפט מפנה לע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(3) 817, 841 (2000) בה נקבע:

"אדם זכאי ששמו ייקרא על ,ילדי רוחו'. זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה, בהיקף ובמידה המקובלים' הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר. ..."

טענת תום-הלב

סעיף 58 לחוק החדש קובע בזו הלשון:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."

בית המשפט מזכיר כי החוק החדש פוטר מתשלום פיצויים מפר אשר מוכיח שלא ידע ושלא היה עליו לדעת כי על היצירה קיימת זכות יוצרים. וקובע כי נטל הוכחת טענה כזאת מוטל על כתפי המפר. בית המשפט קובע כי עקב נסיונו הרב של האחראי על איתור התצלומים ניתן לומר כי היה עליו לדעת כי התמונה עלולה להיות מוגנת בזכויות יוצרים.

שימוש הוגן

סעיף 19(א) קובע:

"שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.''

בסעיף-קטן (ב) רשימה של שיקולים שיש להביא בחשבון בהחלטה אם השימוש שנעשה ביצירה היה הוגן אם לאו:

(1) מטרת השימוש ואופיו;

(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;

(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;

(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.

ביתץ משפט קובע כי הרשימה אינה ממצה, ובית המשפט רשאי לשקול שיקולים נוספים. המלומד גרינמן כותב:

"... על פי החוק הקודם, בעל רשימת השימושים הסגורה, נבחנו שיקולים אלה במסגרת בחינה דו שלבית של שאלת השימוש ההוגן, שעל פיה נשקלו שני מבחנים: מבחן השימוש, שבא לבדוק אם השימוש הינו מהסוג המותר על פי החוק; ומבחן ההוגנות, כאשר עם הזמן ניתן משקל מועדף למבחן השני. עתה, משנפתחה רשימת השימושים האפשריים, נראה כי – בדומה לבתי המשפט האמריקניים – יש לבחון את השאלה בשלב אחד ורציף, שבא לבחון את הוגנות השימוש, כאשר מטרת השימוש היא אחד השיקולים שיובאו בחשבון במסגרת המבחן הראשון, שעניינו מטרת השימוש ואופיו.'' (גרינמן, עמ' 406–407)

בית המשפט קבע כי יש לעשות מאזן בין האינטרס הלגיטימי של בעל זכות היוצרים לקבל הכרה כיוצר היצירה ותשלום על עמלו לבין האינטרס של ציבור המשתמשים ביצירה.

הפיצוי

בסעיף 56(א) לחוק החדש נקבע:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.''

החוק החדש מותיר לבית המשפט מרווח לפסוק כל סכום עד לסכום המרבי. סעיף 56(ג) מבהיר:

"לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.''

סעיף 56(ב) מפרט:

"בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) היקף ההפרה;

(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;

(3) חומרת ההפרה;

(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;

(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;

(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;

(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;

(8) תום לבו של הנתבע.''

ובע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון ניניו, פ"ד מו(2) 254, 272 (1992), פרשה שנדונה לפי החוק הישן, הנחה בית המשפט העליון:

"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השנייה – הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין. [...] מאידך גיסא, מצדיקה המגמה השנייה להתחשב, לצורך קביעת סכום הפיצוי, במצבו הנפשי של המפר, היינו להחמיר פחות עם מפר תמים ולהחמיר יותר עם מפר במתכוון''

30 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתמונה – צילום חדש המעתיק תמונה קיימת

בית משפט השלום בחיפה, השופט דניאל פיש (ת"א 6077/08) - 30.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים בתמונה על ידי העתקה.

נושאים: אופי זכות היוצרים, זכויות יוצרים ביצירה, מקוריות היצירה, העתקה והגנת המפר התמים.

עובדות:

התובע צילם תמונה אשר הופיעה בעיתון מעריב ובאתר NRG, הנתבע ביקש לקנות את התמונה אך הדבר לא יצא לפועל, לאחר זמן מה הופיעה תמונה דומה בבטאון הטכניון, מכאן התביעה.

נפסק:

התביעה הקבלה, בית המשפט קבע כי באשר לפיצוי יש לפעול בהתאם לשיקולים המפורטים בסעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007 על אף שההפרה הראשונה חלה בתקופה הקודמת. אשר על כן, פסק כי על הנתבע לשלם לתובע את הסך של 18,000 ₪. לסכום זה יתווסף 3,000 ₪ שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין והוצאות בסכום האגרה ששולמה.

נקודות מרכזיות

לעניין אופי זכות היוצרים

בית המשפט קבע כי הצילום נשא אופי יותר מבויים-אומנותי מאשר אופי חדשותי והעובדה שהופיע בעיתון אינה מעלה את מורידה לעניין זה. בית המשפט קבע כי התובע השקיע מאמץ, זמן ומומחיות בצירוף מרכיבי התמונה על מנת להרכיב את הצילום.

על כן, זכויות היוצרים הפוטנציאליות הן בעלות אופי חזק יותר מאשר צילום חדשותי.

לעניין זכויות יוצרים ביצירה

בית המשפט מזכיר כי אין חוק זכויות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן:"החוק") אינו מקנה הגנה על רעיון גרידא – אפילו הוא חדשני ויוצא דופן, אלא ליצירה שבגדרה מובא הוא לידי ביטוי.

מקוריות היצירה

בית המשפט מזכיר כי נדרשת רמה נמוכה בלבד של יצירתיות ונדרש כי לא תהא העתקה.

לעניין העתקה

בית המשפט קובע כי למרות שהיו הבדלים בין התמונות הייתה כוונה מצד הנתבע לבצע צילום הדומה ככל שניתן לצילומו של התובע.

הגנת המפר התמים

בית המשפט קבע כי הגנה זו לא עומדת לנתבע כיוון שבוצעה העתקה.

25 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת מדגם וזכות יוצרים באריזה

הפרת מדגם וזכות יוצרים באריזה

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט יהודה זפט – סגן הנשיא (ת"א 20300-03-10) - 25.8.2010

תחום: תביעה על הפרת זכויות יוצרים ומדגם.

נושאים: זכות היוצרים באריזה קצפת, מדגם רשום ומוניטין למשווק.

עובדות:

לטענת התובעת, הנתבעת משווקת מוצרים תוך שימוש בשם דומה ואריזה זהה (להלן:"אריזת הקצפת") שזכויות היוצרים בה הם של התובעת. כמו כן טוענת התובעת כי הנתבעת משווקת מוצר נוסף באריזה המפרה מדגם הרשום בבעלות התובעת (להלן:"המדגם"), בכך, לטענת התובעת מעוולות הנתבעות בהפרת זכות יוצרים, הפרת מדגם, גניבת עין וגזל ומתעשרות כלא כדין על חשבונם.

נפסק:

התביעה נדחית: בית המשפט פסק כי התובעות ביחד ולחוד תשלמנה לנתבעת 1 את הוצאות המשפט, ושכר טרחת עו"ד בסך חמשים אלף בצירוף מע"מ כדין, וכסכום הזה לנתבעת 2.

נקודות מרכזיות

לעניין זכות היוצרים באריזה קצפת

לכתב התביעה צירפה התובעת הסכם שנכרת לכאורה בין התובעת ובין צד ב' לפיו עיצב צד ב' את אריזת הקצפת ותמורת תשלום העביר את זכות היוצרים באריזת הקצפת לתובעת. בית המשפט קבע כי סביר להניח שהסכם זה נכרת לצורך ההליך הנ"ל, לאחר שהתובעת כבר עשתה שימוש באריזת הקצפת, בשל שלא נשא תאריך.

עוד מוסיף בית המשפט כי כדי לזכות בהגנת זכות יוצרים דרושה מידה מינימלית של יצירתיות או מקוריות, בית המשפט מפנה לשם כך לע"א 8485/08 The FA Premier League Limited ואח' נ' המועצה להסדר הימורים בספורט (פורסם בנבו).

בית המשפט מדגיש וקובע כי זכות יוצרים מוקנית על פי הוראות סעיפים 33 – 37 (פרק ה) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח , ואין במגעים שהתנהלו בין התובעת לבין נציגי RICH בקשר לשימוש בגרפיקה של אריזת הקצפת ולמשמעות שמייחסת התובעת למגעים אלה, כדי לסייע לבסס זכות יוצרים מקום  שלא התקיימו היסודות הצריכים על פי דין לביסוס הזכות.

לעניין מדגם רשום

בית המשפט מאזכר את ע"א 7125/98 מיפרומאל תעשיות ירושלים נ' קליל תעשיות (פורסם באתר בית המשפט העליון) [פורסם בנבו]: " המדגם נועד להעניק הגנה ליוצר הצורה החדשנית של המוצר. ההגנה נועדה לקדם את אינטרס הפרט, יוצר הצורה, כמו גם את אינטרס הכלל בפיתוח וביצירה של עיצובים אסתטיים חדשים או מקוריים."

בית המשפט קובע כי ברישום מדגם גלומה פגיעה בזכות לחופש העיסוק והקניית מונופול ביחס לצורת המדגם. על כן ובהתחשב באינטרס הציבורי בפיתוח ויצירה של עיצובים אסתטיים חדשים או מקוריים, יש ליתן לאמור בהצהרת החידוש שבתעודת רישום המדגם משקל מכריע בשאלת היקף הגנת המדגם, ובהתאם יש להגביל את ההגנה  לחלק בו מצוי  החידוש, בענייננו "החלק התחתון של הקופסא". בנסיבות אלה, משמעות הצהרת החידוש ברורה והיא  מוגבלת לחלק התחתון בלבד. בית המשפט קובע כי נוכח האמור עד כאן ומשהתובעת עצמה מסכימה שהתחתית הינה רכיב פונקציונאלי, דינו של המדגם להתבטל.

לעניין מוניטין

בית המשפט רואה לנכון להוסיף כי התובעת שיווקה את מוצרי הקצפת כמפיצה של חברה אחרת ועל כן יש לייחס את המוניטין במוצרים האלה לחברה הנ"ל ולא לתובעת.

16 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בפרסום מאמר באינטרנט

בית משפט השלום בתל אביב יפו, השופט דן מור (ת"א 26386-09-09) –  16.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים.

נושאים: פיצוי ללא הוכחת נזק והזכות המוסרית.

עובדות:

בבעלות הנתבע אתר אינטרנט בו פורסם מאמר של התובע (אשר פורסם קודם לכן באתר אחר) ללא קבלת אישורו או הסכמתו של התובע או של בעלי האתר בו פורסם המאמר.

נפסק:

התביעה התקבלה:  נפסק כי התובע הוכיח את זכותו והוכיח כי אכן הייתה הפרה מצד הנתבע, נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 30,000 ₪, הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪, שכ"ט עורך דין בסך של 10,000 ₪ ושכר מומחה.

נקודות מרכזיות

פיצוי ללא הוכחת נזק

בית המשפט מזכיר כי בסעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים, תשמ"ח -2007 (להלן: "החוק") מונה המחוקק את השיקולים שעל בית המשפט לשקול בקביעת הפיצוי כאמור – (1) היקף ההפרה, (2) משך זמן ההפרה, (3) חומרת ההפרה, (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט, (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט, (6) מאפייני פעולתו של הנתבע, (7) טיב היחסים שבין התובע והנתבע, (8) תום לבו של הנתבע.

עוד מוסיף בית המשפט כי עליו לשים לנגד עיניו את המגמה העיקרית שבדיני זכויות יוצרים – הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים (ראה ע"א שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 266).

לעניין הזכות המוסרית

בית המשפט מזכיר כי "זכות מוסרית" (סעיף 45 לחוק) היא זכותו של היוצר כי שמו יקרא על יצירתו ושלא יוטל פגם או סילוף ביצירה. בית המשפט קובע כי למרות שנעשה הפרה של הזכות החומרית, לא נעשה הפרה של הזכות המוסרית והתובע לא זכאי לפיצוי בגינה.

10 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בכתבי טענות

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים, השופטת סגן נשיאה שולמית וסרקרוג (ע"א 40319-02-10 וערעור שכנגד) -  10.8.2010

תחום: זכויות יוצרים בכתבי טענות.

נושאים: הגדרת "יצירה ספרותית" החוסה תחת הגנת זכויות יוצרים, האם עתירה לבג"ץ היא "יצירה ספרותית" מוגנת, עילת התביעה ופיצוי מכוח עשיית עושר ולא במשפט ועניין שיעור הפיצוי.

עובדות:

ערעור וערעור שכנגד על פסק דין שניתן בבית משפט השלום. הנתבע הגיש בג"ץ, ובכתב הטענות השתמש בחלקים נרחבים מכתב טענות שכתב התובע בעבר, ללא רשות או ידיעה של התובע.

נפסק:

הערעור נדחה: בית המשפט חייב את המערער (הנתבע בהליך הקודם) לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בערכאה זו בסכום כולל של 15,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק.

נקודות מרכזיות

הגדרת "יצירה ספרותית" החוסה תחת הגנת זכויות יוצרים

בע"א 8485/08 (The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר הימורים בספורט [פורסם בנבו] (ניתן ב- 14/3/10, להלן: פס"ד הסדר ההימורים)) הבהיר בית המשפט כי כניסתו לתוקף של חוק זכות היוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: החוק החדש) אשר ביטל את החוק הישן - חוק זכות היוצרים, 1911 (להלן: החוק הישן) לא הביא לשינוי הדינים הנוגעים לעניין, והחוק החדש בא לעגן את הפסיקה שניתנה עד לאותו מועד.

באותו פסק דין מזכיר בית המשפט כי לצורך קיומה של זכות מוגנת כזכות יוצרים צריך שיתקיימו שני תנאים הכרחיים מצטברים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה, אולם הזכות לא תהא קיימת ברעיון, בעובדה או בנתון, כשהם בלבדם, אלא בדרך הביטוי שלהם. כלומר,  המאפיין את ההגדרה של זכות יוצרים הוא, דרך הביטוי, יותר מאשר נושאו.

עיקר ההדגשה הוא בהיותו של "הנכס" מאופיין ביצירתיות. כדי לאבחן את יסוד היצירתיות, אין הכרח להתמקד בתוצר המוגמר אלא בתהליך הכנתו, והשאלה היא, מידת היצירתיות של מלקט החומר ביצירה שיצר, בשלבי גיבושה (סע' 33 של פסה"ד).

מרכיב ההשקעה - קל יותר לזהותו. הדרישה היא, כי תהיה השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו, הכוללים: זמן עבודה, כישרון, ידע ועוד (סע' 34 לפסה"ד, המפנה גם לפס"ד אינטרלגו (ע"א 513/89 Interlego A/S  נ' Exin-Line Bros.S.A, פ"ד מח(4) 133, 173 להלן: פס"ד אינטרלגו).

האם עתירה לבג"ץ היא "יצירה ספרותית" מוגנת

בית המשפט קבע כי עתירה לבג"ץ יכול שתושווה ללקט ספרותי. שכן ביצירה מסוג זה המקוריות היא בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים בו, לרבות אופן סידורים ועיצובם (סעיפים 42-41 לפסה"ד הסדר ההימורים). הגנה תינתן כאשר עצם האיסוף מחייב יצירתיות הן בבחירת הנתונים והן באופן סידורים וייצוגם. לכן, כאשר לא נעשה כל סינון של נתונים או כאשר הסידור הרשומי הנעשה, אפשרי רק על פי חלופה אמיתית אחת (כמו למשל הכנת מדריך טלפון), הרי שאין לקט כזה מזכה בהגנת החוק.

בנוגע למבחן ההשקעה בית המשפט מסתמך על קביעתו של בית משפט קמא – בית משפט השלום – כי "אין ספק שבכתיבת העתירה וביצירתה, הושקעו לימוד, יישום הידע המשפטי, מאמץ באיסוף הנתונים הדרושים כדי לתקוף את החלטות שר הפנים והוועדה, עצם כתיבת הטיעונים, התיאור העובדתי וההשלכות הצפויות. כל אלה מצביעים על עבודה ניכרת ורבה, אשר עו"ד סגל "חסך" לעצמו, ובכך למעשה הפר את זכות היוצרים המוגנת של עו"ד גולדהמר ב"יצירה" שהיא העתירה שהוגשה".

בנוגע למרכיב היצירתיות, בית המשפט קובע כי עיון בעתירה כפי שהוגשה, ותוך השוואה ללוחות המשחקים שנבחנו בפס"ד הסדר ההימורים, מוביל לכאורה לתוצאה לפיה בחירת הנתונים, סידורם, עיצובם והסקת המסקנות של אלה ביישומם על העובדות הספציפיות של עתירת גולדהמר, אכן יכולה לחייב מסקנה לפיה בעתירת גולדהמר התקיים מרכיב "היצירתיות".

עילת התביעה ופיצוי מכוח עשיית עושר ולא במשפט

ההנחה העקרונית שהונחה בפס"ד אשיר ואשר עליה חזר בית המשפט בע"א 2287/00 (שוהם מכונות ומבלטים בע"מ נ' שמואל הרר, אלומל בע"מ, משה לוי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 5/12/05 (להלן: פס"ד אלומל) היא, שכאשר נעשה חיקוי או העתקה של מוצר או של יצירה שנוצרו על ידי אחר, והמחקה או המעתיק מפיץ את המוצר ומקבל ממנו טובת הנאה, וכאשר לנפגע אין תביעה בעילה מכוח דיני הקניין הרוחני או דיני הנזיקין, עומדת לנפגע זכות תביעה בעילה  מכוח עשיית עושר ולא במשפט.

ואולם, מזכיר בית המשפט כי כדי שתעמוד לנפגע הזכות לסעד של השבה על בסיס עילה של עשיית עושר ולא במשפט, אין די בחיקוי או העתקה לכשעצמם. בהעדר קניין רוחני במוצר על-פי הדינים הסטטוטוריים, ובלא שהעתקה  תהווה עוולה או פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי, יש צורך שלחיקוי או להעתקה ייווסף יסוד נוסף.

בית המשפט מזכיר כי פס"ד אשיר ניתן בהרכב שבעה שופטים. המחלוקת בין השופטים נגעה לזהותו של היסוד הנוסף (ברק, פס"ד אשיר, שם 449). ואולם, נראה כי "היסוד הנוסף" הדרוש לצורך מימושה של זכות ההשבה יכולה לבוא לידי ביטוי ביסוד פנימי (פס"ד אשיר, שם 449ה).

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי כדי שתקום עילה על בסיס של עשיית עושר ולא במשפט, על פי סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר), יש למלא אחר שלושה תנאים: קיומה של התעשרות, ההתעשרות האמורה באה לזוכה מן המזכה ועל חשבונו, וכי אותה התעשרות של הזוכה על חשבון המזכה היא שלא על פי זכות שבדין, כאשר לתנאי השלישי נוסף בפסיקה, במסגרת פס"ד אשיר, "היסוד הנוסף", כפי שהוזכר לעיל.

על-פי גישתו של הנשיא ברק "היסוד הנוסף" מתקיים –

"אם פעולת החיקוי או ההעתקה - הגם שאינה מהווה "גניבת עין" או פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי - נעשתה תוך הפרת עקרון תום הלב (האובייקטיבי).

דבר זה יקרה, בסוג העניינים שלפנינו, אם החיקוי או ההעתקה נעשו בנסיבות של תחרות לא הוגנת, וזאת גם אם התחרות הבלתי הוגנת טרם הפכה לעוולה בשיטת המשפט הישראלי".

ותוך הפנייה לפסיקתו של הנשיא שמגר, קובע הנשיא ברק, כי היסוד הנוסף יכול להיות משני סוגים עיקריים שהם:

"א) התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב;

ב) נסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת (רע"א 371/89 [ליבוביץ נ' א.אתי.י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309 - ש' ו'] (להלן: פרשת ליבוביץ [1]), בעמ' 330-329)."

(פס"ד אשיר, שם עמ' 450).

בית המשפט קובע כי על אף חילוקי הדעות בפס"ד אשיר, בנוגע למיהותו של היסוד הנוסף, ניתן לקבוע כי מדובר בהתנהלות לא ראויה, שעל אף שלא הגיעה לכדי הפרה של הוראת חוק קיימת, אין זו התנהלות שראוי להשלים עמה, ובחינתה של ההתנהגות תעשה על-פי בחינה של היסוד הנוסף, כיסוד פנימי, על פי מבחן אובייקטיבי של אותה התנהלות.

בית המשפט קובע כי לצורך שימוש באמות מידה נדרשות לקיומו או העדרו של היסוד הנוסף, ניתן לעשות שימוש - על דרך ההשוואה - במבחנים שהובאו בפס"ד הסדר ההימורים.

בפס"ד הנ"ל, לעצם קיומו של "יסוד נוסף" על פי מבחן התחרות הבלתי הוגנת, הגיע בית המשפט העליון למסקנה, כי יסוד זה לא התקיים מאחר שמדובר היה שם במועצה להסדר ההימורים בספורט שהיא למעשה הגוף היחיד הרשאי לארגן ולערוך הימורים על תוצאות של משחקים ותחרויות בספורט בישראל, ולכן לא יכולה להתקיים תחרות בין המערערות שם, שהן מנהלות את הליגות לכדורגל בבריטניה לבין המועצה להסדר ההימורים בספורט, האחראית על הנושא בארץ.

יתר על כן ביהמ"ש הוסיף והבהיר שגם אלמלא הייתה גוף יחיד שאחראי על ההסדר האמור, לא היה נוצר באותו מקרה מצב של תחרות בלתי הוגנת, מאחר שיש לאתר את נקודת האיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים, עידוד היצירה מחד גיסא לבין האינטרס הציבורי שעניינו חופש הביטוי והמידע, מאידך גיסא.

השוואה בין נסיבותיו של התיק דנן לבין פסה"ד הסדר ההימורים, מוביל לדעת בית המשפט לתוצאה לפיה יש לקבל את תביעת עו"ד גולדהמר על בסיס העילה של עשיית עושר ולא במשפט מפני שיש בנסיבות בענייננו משום תחרות בלתי הוגנת ובלתי מוסרית. בית המשפט מוסיף, כי לצורך בחינת מיהותו של היסוד הנוסף, כיסוד פנימי, אין מניעה לעשות שימוש במבחנים שהותוו בפס"ד אלומל. שם נעשתה בחינה של המשאב הנדון, טיב הזיקה הכולל את היוצר, "הזוכה" והציבור כבעל אינטרס, ומהות הפגם שדבק בהתנהגות "הזוכה". בית המשפט קבע כי מרכיבים אלה יכולים לשמש כאמור, גם לצורך קביעת מידת קיומו של היסוד הנוסף.

בהמשך פסק הדין בית המשפט מדגים שימוש במבחנים אלו.

לעניין שיעור הפיצוי

בית המשפט קובע כי באשר לשיעורו של הפיצוי, הרי ראוי כי יהיה בו מסר הרתעתי, אך ייתן גם ביטוי ל"ערך הקנייני" שיש ל"נכס", שהוא כתב בית דין, וכן מניעת מונופול (ראה על דרך ההשוואה סעיף 26 לפס"ד אלומל).

2 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בגופן

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט נעם סולברג (ת"א 16071-06-10) -  2.8.2010

תחום: זכויות יוצרים בגופן

נושאים: צו מניעה זמני בזכויות יוצרים, תנאים מוקדמים ומאזן הנוחות.

עובדות:

בקשה לצו מניעה זמני, אשר יאסור על המשיבה לעשות שימוש בגופן מסויים במסגרת מסע הפרסום שלה, בטענה שהמבקש הוא בעל זכויות היוצרים בגופן זה.

נפסק:

הבקשה לצו מניעה זמני נדחית: בית המשפט קבע כי המקרה לא חמור מספיק ו\או דורש התערבות מיידית בדרך של הליך זמני.

נקודות מרכזיות

לעניין צו מניעה זמני – תנאים מוקדמים

בית המשפט קובע כי תנאי ראשון למתן צו מניעה זמני הוא הרמת הנטל לשכנע בקיומה של עילת התובענה (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בית המשפט קבע כי בכך שהמבקש הוכיח זאת לכאורה, כאשר הראה כי הוא בעל הזכויות בגופן.

לעניין מאזן הנוחות

בית המשפט קובע כי כדי ליתן סעד זמני של צו מניעה יש גם צורך להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש.

תקנה 362(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי "בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו... יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה: (1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני...".

בית המשפט מתייחס גם לסיפא של תקנה 362(ב)(2) הנ"ל, המונה שיקולים נוספים שעל בית המשפט לשקול בבואו ליתן סעד זמני: "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש" וקובע כי "צו מניעה אינו צודק וראוי בנסיבות העניין; הוא לא יגשים את תכליתו להקפיא את המצב הקיים ולמנוע את החמרתו, ועלול להסב למשיבה פגיעה במידה העולה על הנדרש".

 

20 ביולי, 2010,

0 תגובות

גניבת עין והעתקת משחק ילדים

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט רפי כרמל (ת.א. 1126-07-10) –  20.7.2010

תחום: גניבת עין והעתקת משחק ילדים

נושאים: זכויות יוצרים, גניבת העין, מוניטין, הטעיה

עובדות:

המבקשת טוענת כי המשיבה משווקת ומוכרת מוצר (קורקינט) המהווה חיקוי וזיוף של מוצר אשר היא עצמה מוכרת ומשווקת בישראל ובעולם וכי המשיבים מפרים את זכויות המבקשת בפטנט, סימני מסחר וזכויות יוצרים.

נפסק:

התביעה נדחית  נפסק כי המבקשת לא הוכיחה קיום מוניטין או הטעיה לצורך עוולת גניבת העין ולא הצליחה לבסס עילה בזכויות יוצרים, פטנט  או עשיית עושר שלא במשפט.

נקודות מרכזיות

לעניין עוולת גניבת העין

לעניין מוניטין, נפסק כי עצם החיקוי או ההעתק כשלעצמם אינם מהווים תחרות בלתי הוגנת ושעצם ההעתקה אינה מהווה הוכחה לכך שלתובע מוניטין במוצר, מה גם שנדרשות ראיות בנוגע לכמות המוצרים שנמכרו, אופן ומקומות השיווק וצרכן היעד – ראיות אלו לא הובאו.  בפרסומים למכירת המוצר אין משום ראיה מספקת לעניין הוכחת מוניטין. בפסק הדין נזכרת הלכת פיניציה לפיה חיקוי של מוצר ועיצובו אינם מלמדים על ביסוס מוניטין מה גם שיש בחיקוי לגרום לתחרות שהיא בעלת יתרונות לציבור הצרכנים.

לעניין הטעיה, נפסק כי למרות הדמיון הרב בעיצוב ובצבעים ה"חיקוי" נושא שם (סימן מסחר) שונה המופיע באופן ברור וקריא בכמה מקומות. בנוגע לאריזה מפסק כי: צורת האריזה, השם וצבע האריזה שונים ועל כן אין כל חשש להטעייה.

ומכאן שדין העילה הנסמכת על גניבת העין להדחות.

לעניין זכויות יוצרים

אין אינדיקציה כי למבקשת זכויות יוצרים במוצר וכי המוצר הנדון הינו פרי יצירתה.

לעניין החוברת למשתמש, החוברת שהוצגה ע"י המבקשים זהה כמעט לחלוטין לזו שהוצגה ע"י המשיבים אך בעוד שהמשיבים הציגו את החוברת המקורית (בשפה האנגלית) המבקשים לא הציגו את החוברת המקורית ממנה נשאב התרגום.

לעניין האריזה, כנזכר לעיל נקבע כי אין האריזות דומות כלל וכלל.

לעניין עשיית עושר ולא במשפט

עקב כך שהמבקשת לא ביססה את זכותה בהמוצר, אין היא יכולה לקבל סעד שכן סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט – 1979 מבוסס על קבלת נכס הבאים לזוכה מן המזכה שלא ע"פ זכות שבדין וכאמור המבקשת לא הוכיחה את זכותה במוצר.

7 בפברואר, 2010,

0 תגובות

ייבוא מקביל של משחקי מחשב

בית משפט העליון, השופט א' גרוניס (רע"א  10119/09) – 7.2.2010

תחום: זכויות יוצרים במשחקי מחשב

נושאים: הפרה של זכות היוצרים או ייבוא מקביל

עובדות:

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט י' זפט), בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לסעד זמני בו התבקש בית המשפט להצהיר, כי המשחקים אותם רכשה המבקשת בדרום קוריאה מותרים בייבוא לישראל מבלי שהדבר ייחשב להפרה של זכויות הקניין הרוחני.

נפסק :

בקשת רשות ערעור נדחית, אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

הפרה של זכות היוצרים או ייבוא מקביל

סעיף 1 לחוק זכות יוצרים התשס"ח-2007 מגדיר "עותק מפר", לגבי עותקים שנוצרו מחוץ לישראל, כך: "עותק שיובא לישראל אשר אילו היה נעשה בישראל, היתה עשייתו מהווה הפרה של זכות היוצרים להעתקה כאמור בסעיף 11(1); ואולם עותק שנעשה מחוץ לישראל ברשותו של בעל זכות היוצרים במדינה שבה נעשה, לא ייחשב לעותק מפר".

הסיפא של הקטע המצוטט עוסקת במצב הידוע כ"ייבוא מקביל". השקפתו היסודית של החוק היא כי ייבוא מקביל לגיטימי הוא.

באשר לפרשנות סעיף זה ביחס לייבוא מקביל פסק בית המשפט כי אין להכריע בשאלות אלו בגדר ההליך הנוכחי. מן הראוי שהמחלוקת תתברר בגדר התביעה שהגישה Spin Master נגד המבקשת בבית המשפט המחוזי מרכז.

31 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילום

בית משפט השלום בתל אביב, השופטת אביגיל כהן (תא (ת"א) 3235-12-09) - 31.1.2010

תחום: הפרת זכות יוצרים בצילום

נושאים: זכויות יוצרים בצילום, הגנת מפר תמים, עוולת גניבת עין, מוניטין בגניבת עין, פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים.

עובדות:

התובע הגיש תביעה על סך 200,000 ₪ נגד הנתבע בגין שימוש בצילום מתוך קטלוג פרסומי שהופק ע"י התובע, לצרכי פרסום של המרכז הרפואי, בניהולו של הנתבע.

סמוך לאחר הודעת ב"כ התובע בדבר ההפרה, הוסר הפרסום.

נפסק:

קיימת הפרה ואולם, היקף ההפרה היה קטן ולא משמעותי. בנסיבות אלו, סכום הפיצוי שנפסק הן בגין זכות היוצרים והן בגין הזכות המוסרית הוא בסך  9,000 ₪.

הנתבע יישא בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

זכויות יוצרים בצילום

עפ"י סעיף 1 לחוק זכות יוצרים התשס"ח – 2007 נכנסת יצירת צילום לגדר "יצירה אמנותית" המוגנת מכח החוק.

נפסק כי בענייננו, עסקינן בצילום שיש בו דרגה מסוימת של מקוריות, במובן זה שהוא תוצאה של כשרון ומאמץ מסוים ולא מהווה העתקה מיצירה אחרת.

הגנת מפר תמים

סעיף 58 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007 קובע כי:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".

בית המשפט קיבל את גרסתו העובדתית של הנתבע ולפיה, כאשר הוא קיבל את התמונה לידיו מאחד ממכריו, הוא קיבל תמונה בלבד, מבלי שניתן היה לדעת, שהיא לקוחה מקטלוג או ממקור מזוהה אחר, ולא היו עליה כל סימני זיהוי בנוגע לתובע או למישהו אחר.

בית המשפט פסק כי יתכן והנתבע בפועל לא ידע כי קיימת זכות יוצרים ביצירה כפי שהוא אכן טוען, אולם בנסיבות העניין,  היה מוטל עליו הנטל להוכיח, כי לא היה לו יסוד סביר לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה.

משקיבל הנתבע לידיו צילום של אישה, שהוא אינו יודע מי הצלם, מי המצולמת, מהיכן נלקחה התמונה וכיוצ"ב, הוא היה צריך לדעת, כי קיימת למאן דהוא זכות יוצרים ביצירה ולא ניתן לעשות שימוש בתמונה לצרכי פרסום, כל עוד לא נערך בירור לגבי הזכויות בתמונה.

על פסק בית המשפט כי בנסיבות אלו, לא ניתן להחיל את הוראות סעיף 58 בעניינו של התובע.

עוולת גניבת עין

עוולה גניבת עין נקבעה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט – 1999:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

בפסק הדין בע"א 8981/04 אבי מלכה מסעדת אווזי  זהב נ' אווזי שכונת התקווה 1997 ניהול מסעדות  תק-על 2006 (3) 4762 [פורסם בנבו] , חזר בית המשפט על היסודות הבסיסיים של העוולה כפי שנקבעו בשורה ארוכה של פסקי דין קודמים והם:

(א) הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.

(ב) הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע.

המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, סוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין.

על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר.

מוניטין בגניבת עין

על העותר לסעד בעילת גניבת עין להוכיח, כי המוצר בגינו הוא עותר רכש לעצמו את ה"משמעות המשנית" המקשרת אותו עם המוצר עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על פי חזותו עם תוצרתו שלו או שרכש המוצר את ה"אופי המבחין" אותו ומבדל אותו מיתר המוצרים הדומים בענף.

בראש ובראשונה שומה עליו על תובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירותים שהוא מציע לציבור, לאמר: כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע – הנפגע (לנוחות הדיון נדבר להלן אך בטובין, ודברים שנאמר יחולו, בשינויים המחויבים, על שירותים אף הם). פירוש הדברים הוא, שעל התובע להוכיח כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש.

בית המשפט פסק כי במקרה דנן, משלא הובאו ראיות בנוגע למוניטין שיש לתובע במותג (ובניגוד לחזקה אשר קיימת לגבי זכויות יוצרים על פי חוק זכויות יוצרים, אין כל חזקה בנוגע לקיומו של מוניטין בנוגע לעוולת גניבת עין והנושא טעון הוכחה), ממילא לא הוכחו היסודות לעוולת גניבת עין.

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

סעיף 56 לחוק זכות יוצרים מאפשר לבית משפט לפסוק לתובע בשל כל הפרה פיצוי בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

בסעיף 56 (ב) לחוק צוינו שיקולים שבית המשפט רשאי לקחת אותם בחשבון, כאשר הוא מבקש לחייב את הנתבע בפיצוי.

בית המשפט פסק כי אמנם אין מדובר ב"מעשה של מה בכך" אך היקף ההפרה היה קטן ולא משמעותי. מדובר היה בפרסום של מספר ימים. פרסום בהיקף לא גדול באתר אינטרנט מקומי אשר מיועד לתושבי הצפון זאת שעה שהעסק של התובע נמצא בתל אביב, ולמעשה, קשה  להניח  שלקוחותיו  של  התובע  בתל אביב  היו  פונים בעקבות ההפרה, לטיפול דווקא בעסק של הנתבע המצוי בצפון.

בית המשפט לא שוכנע, כי נגרם נזק ממשי לתובע  והרווח שהפיק הנתבע מפרסום התמונה במשך ימים ספורים, הוא זניח, אם בכלל.

אין מדובר בנתבע אשר הפר את זכויות התובע בכוונה תחילה, יש לזקוף לזכותו את העובדה, כי סמוך לאחר ההודעה על ההפרה הייתה גם הסרה.

בנסיבות אלו, סכום הפיצוי שיש לפסוק הן בגין זכות היוצרים והן בגין הזכות המוסרית הוא בסך  9,000 ₪.

31 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר "נערת אודם"

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת דניה קרת מאיר (תא (ת"א) 1595-04) – 31.1.2010

תחום: הפרת סימן מסחר

נושאים: הגנה על סימן שבמועד ההפרה טרם נרשם אך הוגש לרישום, גניבת עין, מוניטין, חשש סביר להטעיה, עשיית עושר, פיצוי בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין

עובדות

תובענה לפיצוי של 100,000 ₪, מתן חשבונות וצו מניעה, בעילת הפרת סימן מסחר המבוסס על דמות מאוירת של נערה המכונה "נערת אודם". נטען כי הנתבעים עושים שימוש בלתי מורשה בסימן המסחרי של נערת אודם במוצרי הלבשה ואופנה. זאת כדי ליצור רושם מטעה כי הם קשורים לתובעת או לחנויותיה, תוך פגיעה בזכויותיה הקנייניות של התובעת.

עילות התביעה הנטענות הן גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימן מסחר, גזל ועשיית עושר ולא במשפט.

נפסק

התביעה מתקבלת בעילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין, העילה בעשיית עושר נדחית. ניתן צו מניעה להפסקת השימוש במוצר המפר. הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך 60,000 ₪.  כמו כן ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

הגנה על סימן שבמועד ההפרה טרם נרשם אך הוגש לרישום

במועד הרלבנטי להפרה טרם נרשם סימן רשום – אך הוגשו בקשות לרישומו. הסימנים קובלו כסימן מסחר רשום במהלך ניהול התובענה.

על כן, על פי סעיף 27 לפקודת סימני המסחר "התאריך שבו הוגשה הבקשה לרישום סימן מסחר יירשם כתאריך רישומו".

לפיכך נפסק, כי ביום הגשת התביעה, יש לראות את הסימן המסחרי גם בהגדרים אלה כסימן שנרשם.

הפרה של סימן המסחר

אין די בכך שקיימים הבדלים  מסוימים בין שני הסימנים כדי להביא למסקנה כי לא קיים דמיון מטעה.

בהקשר זה חשוב להדגיש שתי נקודות:

א. האחת, הבחינה האם קיים דמיון מטעה בין שני סימני המסחר אינה נעשית בהכרח כאשר שני הסימנים מוצבים זה לצד זה. החשש להטעיה, שמפניו מגנים דיני סימני המסחר, כולל גם מצב בו נחשף הצרכן לשני הסימנים בנפרד ובמועדים שונים. על כן, גם אם כאשר מוצבים שני הסימנים זה לצד זה קיימים ביניהם הבדלים לא קטנים, אין בכך כדי לשלול את המסקנה כי קיים דמיון מטעה. זאת, כאשר קיים חשש סביר להטעיה אם ייחשף הצרכן לסימנים בהזדמנויות שונות.

ב. השנייה, עשויים להיות מקרים בהם לא קיים חשש כי הציבור יטעה בין שני סימני המסחר במובן זה שהוא יחשוב כי מדובר באותו סימן מסחר, ועדיין יש לומר כי קיים דמיון מטעה. מצב כזה יתקיים כאשר ביסוד שני הסימנים ניצב "רעיון" זהה, אף אם ייצוגו הגרפי שונה, כך שקיים חשש סביר כי הצרכן יטעה לחשוב שהסימן המפר הוא וריאציה או חידוש של הסימן המוגן.

השאלה מתי קיים דמיון מטעה בשל זהות רעיונית אינה תמיד פשוטה. יש להיזהר שלא להרחיב יתר על המידה את ההגנה הניתנת לסימני מסחר, כך שהיא תתפשט על כל מוטיב או מצג רעיוני בהם נעשה שימוש בגדר סימן המסחר. המבחן הוא האם הדמיון הרעיוני או הקשר האסוציאטיבי מקימים חשש כי הצרכן יסבור שמקורם של שני הסימנים אחד הוא. ההכרעה בשאלה זו צריכה להיעשות תוך הסתייעות, בין היתר, במבחנים המוכרים לנו מן המבחן המשולש, כגון חוג הלקוחות בו מדובר ויתר נסיבות העניין.

בית המשפט פסק כי בנסיבות העניין ההבדלים בין הסימנים הינם פעוטים והם עשויים רק לעורר בקרב הצרכן את הרושם כי מדובר בואריאציה על סימן המסחר הרשום, להבדיל מעיצובו של מוצר שונה לחלוטין.

נפסק כי לאור כל האמור יש לקבוע כי השימוש בדמות על גבי המוצרים המפרים מהווה הפרה של סימן מסחר רשום של התובעת.

גניבת עין

ההלכה הפסוקה קובעת, כי עוולת גניבת עין  מכילה שני יסודות:

א. האחד, כי לתובע יש מוניטין במוצר או בשירות המדובר;

ב. השני, כי קיים חשש סביר להטעיה העלולה להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

בית המשפט פסק כי העוולה של גניבת עין מתקיימת בענייננו.

מוניטין

באשר לאופן הוכחתו של מוניטין נקבע כי אין להגביל מראש את התובע המבקש להוכיח קיומו של מוניטין לסוגים מסויימים של דרכי הוכחה. מרכז הכובד הוא במשקל הראיה ולא בסיווגה. כך לא מן הנמנע, כי סוגם ואופיים של הטובין בהם מדובר יתוו את דרכי ההוכחה של המוניטין לפני בית המשפט, וככל שדרך הוכחה מסוימת תשקף את עמדת ציבור הלקוחות בצורה מהימנה, כך יגדל המשקל שיינתן לאותה דרך הוכחה בנסיבות קונקרטיות מסוימות. יש למשל, מקרים, בהם עשוי להינתן משקל רב לתוצאותיו של סקר שוק או לעדותו של עד בעל היכרות אישית ממושכת עם קהל לקוחות גדול ומגוון של הטובין המסוימים, אשר ביחס אליהם מבקש התובע להוכיח את קיום  המוניטין. במקרים אחרים יכול שיינתן משקל יחסי גבוה לראיות מסוג שונה.

בעניננו נפסק כי לתובעת יש מוניטין וזאת, בין היתר, לנוכח עדותו של מנכ"ל התובעת ממנה עלה כי עצם הגילוי בדבר מכירתם של מוצרים מפרים מקורו בפניות של לקוחות.

חשש סביר להטעיה

לעניין זה יש לבחון האם קיים חשש סביר להטעיה העלול להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

בית המשפט פסק כי בנסיבות שבפניו, בהם הטובין המפרים הם טובין מסוג הטובין אשר נמכרים על ידי התובעת בחנויותיה. יש זהות בין הסימנים. כאשר ערוץ השיווק של טובין התובעת הוא בחנויות וכך גם של המוצרים המפרים. כאשר הנתבעים אינם פועלים לבדל את המוצרים המפרים כך שיהיה ברור כי מדובר במוצרים שאינם מוצרי התובעת. ולאור עדות המנכ"ל כי הגיעו לחנות התובעת לקוחות אשר טענו כי ראו את מוצרי התובעת נמכרים בשווקים ובחנויות בדרום העיר – כל אלוף מלמדים על קיומה של הטעייה באשר למקור המוצר.

עשיית עושר

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 מציב שלושה יסודות להתגבשות עילה על פיו:

א. היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות. במסגרתו נבחנת השאלה, אם הזוכה "קיבל.....נכס, שירות או טובת הנאה אחרת...".

ב. היסוד השני עניינו בשאלה, אם ההתעשרות האמורה "באה" לזוכה מן המזכה. כאן הדרישה היא, כי ההתעשרות של הזוכה תהא "על חשבון" המזכה.

ג. היסוד השלישי מציב את הדרישה כי התעשרות הזוכה על חשבון המזכה תהא "שלא על-פי זכות שבדין".

היסוד הנוסף בעילת עשיית עושר

לניתוח זה מתווספת בחינה של יסוד נוסף ההופך את ההתעשרות להתעשרות שלא כדין. היסוד הנוסף, הופך את התעשרותו של המתחרה לבלתי צודקת, עשוי להיות משני סוגים עיקריים:

א. התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של מתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב,

ב. נסיבות אחרות ההופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.

באשר למהותו של היסוד הנוסף יש דעות שונות (שנקבעו בפסק דין א.ש.י.ר) ובהן:

א. השופט אנגלרד סבר כי היסוד הנוסף הוא זכות סטטוטורית או הלכתית מוכרת ומיוסדת של בעל המוצר שהועתק, ההופכת את מעשה ההעתקה לפעולה אסורה על פי דין מחוץ לדיני עשיית עושר.

ב. השופט חשין הדגיש כי רק יסוד נוסף בעל עצמה רבה, יש בכוחו להוציא את המקרה מההסדר השלילי ולהכניסו לגדר התנהגות שלא על פי זכות שבדין לאור הוראות חוק עשיית עושר.

ג. השופטת שטרסברג-כהן סברה כי היסוד הנוסף מאופיין "בחוסר תום לב, בהתנהגות פסולה הפוגעת בחוש ההגינות והצדק".

ד. הנשיא ברק הגדיר את היסוד הנוסף כ"הפרה של כללי התחרות החלים בין הפועלים בשוק".

ה. השופט אור הצטרף לגישת ברק, אך ציין כי יש לתת משקל לעובדה "אם יכול היה התובע על פי דיני הקניין הרוחני לרשום את זכותו ועל אף זאת לא עשה כן".

ו. השופט זמיר הצטרף לגישת ברק ושטרסברג, אולם הדגיש כי אין הכרח בקיומו של יסוד נוסף וכי במקרים של חומרה מיוחדת, העתקה יכולה להגיע לכדי עשיית עושר ולא במשפט אף לא ביסוד נוסף.

ז. השופט ש.לוין הצטרף לגישת ברק ושטרסברג, אולם ביקש להוסיף סייג על פיו כאשר הסיבה לאי רישום הזכות תלויה בתובע, עליו להבהיר מדוע לא עמד בתנאי החוק.

סיכום: שני תנאים זכו לתמיכת רוב השופטים לבחינת היסוד הנוסף:

א. האחד, לפיו על הרעיון להיות מסויים, ניתן להגדרה, חדשני ויישומי ועליו להיות רעיון שבעליו עשו בו שימוש או שבכוונתם לעשות בו שימוש.

ב. השני, על הזוכה להיות מודע לכך שהוא מעתיק מוצר פרי רעיונו של אחר.

אמות המידה למתן סעד בדיני עשיית עושר

בפס"ד שוהם מנה בית המשפט את אמות המידה למתן סעד בדיני עשיית עושר: בין היתר, נבדק טיבו של המשאב. הם יש בו ערך המצאתי מיוחד. יש לבדוק האם מדובר במשאב בעל קניין רוחני, מוצר מורכב פרי פיתוח של שנים רבות אשר מה שמאפיין אותו הוא חדשנותו, משך ההשקעה הפיתוח והזהות שבהעתקה.

כמו כן, נבדקה פסלות הנטילה: יש לבחון האם המוצר המפר הועתק מהמוצר המקורי, העתקה אשר כונתה "הנדסה חוזרת". עצם תהליך ההנדסה החוזרת איננו מצמיח פסול. אולם, נסיבות מסויימות אשר מצטרפות אליו, כגון רמת השקעות גבוהה בפיתוח התוצר וחומרה רבה בחיקוי, עשויות להשפיע על טיבו של הסעד אשר ניתן מכוח דיני עשיית עושר.

כך, נטילה שיטתית של פרי עמלו של אחר יכולה להוות התנהגות בלתי הגונה המקימה סעד בעשיית עושר.

נקבע כי יש להגן על ממציאים וחוקרים המפתחים מוצרים, גם אם אלה נושאים מאפיינים תעשייתיים ופונקציונליים.

כמו כן, נקבע יש לקחת בחשבון את תום הלב המאפיינת את התנהגות המשיב.

באותו מקרה, נבחנו הסממנים המיוחדים אשר אפיינו את התנהלות המשיבה בהליך ההעתקה - העתקה מדוייקת אינטנסיבית תוך השקעת מאמץ מקצועי על ידי מהנדסים, ולהעתקת הסטנדים של מבלטי המערערת.

נפסק כי יש לבחון את ההשקעה ביחס לעלותו הסופית של המוצר, שאם לא כן תחסם יכולתו של היוצר הקטן לשמור על זכויותיו הקנייניות בהמצאות שהן פרי פיתוחו.

בענייננו נפסק כי לא ניתן במקרה הנוכחי לקבוע כי הוכחו בפניי חד משמעית נסיבות המעידות על התנהגות בלתי הגונה. וגם לא הובאה כל ראייה ממנה עולה כי יש בנערת האודם פיתוח חדשני כלשהו. גם רמת ההשקעה של התובעת בפיתוח המוצר נותרה בלתי ידועה.  על כן לא מתקיים בענייננו היסוד הנוסף, ככל שהוא מתייחס למידת הקושי וההשקעה אשר נדרשו לעניין ההעתקה והחיקוי.

בנסיבות אלה נקבע כי אין לקבל את התביעה בעילה זו של עשיית עושר.

פיצוי בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין

סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות קובע כי בית משפט רשאי לפסוק בגין כל עוולה על פי אותו חוק פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

פקודת סימני מסחר קובעת כי בגין הפרת סימן מסחר יהיה התובע זכאי בין היתר, לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית משפט הדן בדבר מוסמך לתיתו.

הנזקים בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין קשים לכימות. קשה לדעת בוודאות כמה מוצרים מפרים נמכרו ובאיזו תקופה, גם אם יימסר דו"ח על ידי הנתבעת כפי שהיא היתה מוכנה לעשות. קושי זה עולה במקרה הנוכחי גם מהעובדה כי הנתבעת ציינה שייתכן ותתקשה במסירת הדו"ח לאור הזמן שחלף מאז מכירת המוצרים.

נפסק כי יש לפסוק במקרה הנוכחי פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, כפי שביקשה התובעת עוד בכתב התביעה ולא להורות על המשך ניהול ההליכים לשם מתן חשבונות.

אופן קביעת הפיצוי

אין מקום להתחשב בעלות הרכישה, בסך המכירות וברווח שנצבר לעניין קביעת הפיצוי, שכן המדד לקביעת הפיצוי על פי הוראות פקודת סימני מסחר, במקרה הנוכחי בגין גניבת עין, אינו אמור להיות הרווח אשר הפיקו המפרים ממכירת המוצרים המפרים.

הפיצוי אמור להיקבע תוך התחשבות באלמנט ההרתעה אשר יימנע את הפרת הזכויות בעתיד.

הקביעה תעשה תוך כדי הערכה או אומדן של הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לבעלי הזכות שהופרה.

בנסיבות העניין נפסק פיצוי בגובה של 60,000 ₪.

31 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בכתבי טענות

בית משפט השלום בחיפה, השופטת חנה לפין הראל (תא (חי') 8034-06) – 31.12.09

תחום: זכויות יוצרים בכתבי טענות

נושאים: זכויות יוצרים בכתבי טענות, פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים החומרית, פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים המוסרית' פגיעה במוניטין ועוגמת נפש, עשיית עושר שלא במשפט, הפרת חובה חקוקה

עובדות

תביעת זכויות יוצרים, בגין העתקה של עתירה אשר הוגשה לבג"צ. נטען כי העתקה זו מהווה הפרה של זכויות היוצרים, והפרה של חוק עשיית עושר שלא במשפט, חוק עוולות מסחריות, והפרת חובה חקוקה.

סכום התביעה הועמד על סך 180,000 ₪.

נפסק

התביעה מתקבלת, מעשה הנתבע הוא מעשה לא הגון שלא ייעשה. העתקה שלא כדין של העתירת, מהווה הפרת זכויות יוצרים ופגיעה בו, עשיית עושר שלא במשפט והפרת חובה חקוקה.

הנתבע ישלם לתובע בגין כך סך  50,000 ₪. בנוסף ישא הנתבע בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד באופן כולל בסך 25,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

נפסק כי עיון השוואתי של מילה במילה, בין שתי העתירות, מלמד כי אכן היתה העתקה כמעט מושלמת של עתירת התובע לעתירת הנתבע. ההעתקה נעשתה במתכוון ובמודע תוך כדי  שינויים המחוייבים בלבד וללא קבלת כל רשות.

זכויות יוצרים בכתבי טענות

כתב תביעה, כתב הגנה, בקשה או עתירה לבג"צ מהווים יצירה ספרותית כהגדרתה בחוק זכות יוצרים 1911 (החוק הישן).

הדרישה למאמץ כשרון והשקעה הם במידה צנועה. הדרישה היא במובן של עבודה (work). נפסק כי אין ספק שבכתיבת ויצירת עתירת התובע הושקעו לימוד, ישום הידע המשפטי, מאמץ באיסוף הנתונים הדרושים, עצם כתיבת הטיעונים, התיאור העובדתי, ההשלכות הצפויות כתוצאה וכו'.

היה ויוכח כי את הסעיפים המועתקים לא ניתן היה לכתוב אחרת, כך למשל מצב בו הסעיפים המועתקים מתארים סעיפי חוק ונכתבים בלשון משפטית יבשה – במצב זה לא תינתן הגנה בזכויות יוצרים.

ואולם כאשר מועתק תוכן ענייני ללא קשר להוראות חוק, מועתק כל מבנה העתירה ובכלל זה החלוקה לפרקים, לסעיפים, הדגשים והצורה, הלשון, השפה, הסגנון. כאשר מועתקת כך כל העתירה, אין מדובר ב"עובדות יבשות" וניסוחים משפטיים מקובלים - כפי שהיה בענייננו.

פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים החומרית

בתוך הגבולות הצרים למדי שקבע לו המחוקק, נקבע כי יש להחמיר עם המפרים וכי ראוי לפסוק את הסכום המירבי, או סכום קרוב לזה. זאת, בעיקר, משיקולים של התרעה, שמשקלם גדל והולך ככל שהאפשרויות לפגוע בקניינו הרוחנית של הזולת גדלות והולכות עם השתכללותם של אמצעי ההעתקה והשכפול.

יש להתייחס במקשה אחת לכל העתירה שהועתקה.

לאור עמדתו הנחרצת של הנתבע לפיה אינו מבין כלל "מה רוצים ממנו", בית המשפט פסק את הפיצוי המקסימאלי בגין הפרת הזכות החומרית, דהיינו 20,000 ₪.

פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים המוסרית פגיעה במוניטין ועוגמת נפש

בית המשפט פסק כי לתובע נגרם עוגמת הנפש בשל מעשי הנתבע. וכי הציבור הרחב עלול חלילה לחשוב כי התובע העתיק מהנתבע.

לעניין הפיצוי בעניין עוגמת הנפש, בית המשפט פסק כי יש להתחשב בהתנהגות הנתבע, אשר לא התנצל  לא התחרט, וסבור עדיין כי פעל כשורה.

הפיצוי המגיע בגין כך הוא 15,000 ₪.

עשיית עושר שלא במשפט

בית המשפט פסק כי עוולת עשיית עושר ולא במשפט מתקיימת. בית המשפט דחה את הטענה כי גם אם היה הנתבע כותב עתירה אחרת, היה מקבל שכ"ט. שכן הוא קיבל שכ"ט עבור הכנת והגשת העתירה אותה העתיק מהתובע ובכך הוא השתכר בגין מעשה שעשה שלא כדין.

הפרת חובה חקוקה

בית המשפט קיבל את הטענה כי התקיימה עוולה בהפרת חובה חקוקה בגין הפרת החובות החקוקות, על פי סעיפים 53, 61 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961, סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986 (שמירה על הגינות וכבוד המקצוע).

הפיצוי המגיע בגין ראש נזק זה הוא 15,000 ₪.

3 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בהשמעת יצירות באולם

הפרת זכויות יוצרים בהשמעת יצירות באולם

בית המשפט המחוזי באר שבע, כב' השופטת  ורדה מרוז (תא (ב"ש) 1080/07) – 3.12.09

תחום: הפרת זכויות יוצרים בהשמעת יצירות באולם

נושא: השמעת יצירות באולם שמחות, זכויות יוצרים במוסיקה, אחריות אולם לביצוע מפר, אחריות אישית של מנהלים, פיצוי בגין הפרה

עובדות

תובענה על הסך של 80,000 ₪ שעניינה הפרת זכויות יוצרים ביחס להשמעת מוסיקה מוקלטת בפומבי, באולם השמחות. אולם השמחות תבע בהודעת צד ג' את התקליטן.

נפסק

התביעה מתקבלת, ניתן צו מניעה קבוע ונפסק כי הנתבעים 1 ו – 3 ישלמו לתובעת, סך של 80,000 ₪. צד ג' ישלם לנתבעות 1 ו – 3 ביחד ולחוד, את הסך של 80,000 ₪.

כן נפסקו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪. צד ג' ישלם לנתבעים 1 ו – 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות

אחריות על מי שהרשה את הביצוע המפר

את זכות הביצוע מפר לא רק המבצע עצמו, אלא גם מי שמרשה את הביצוע – כאמור בסעיף 2(1) לחוק זכויות יוצרים 1911. יתר על כן: סעיף 2(3) לחוק מטיל אחריות גם על כל אדם אשר אמנם אינו מרשה את עצם הביצוע המפר, אך לשם עשיית רווחים מרשה הוא להשתמש בתיאטרון או במקום שעשועים אחר לביצוע פומבי של יצירה מוגנת, אלא אם כן לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שהביצוע יפר זכות יוצרים.

נפסק כי הנתבעת הרשתה לתקליטן להשמיע את המוסיקה ולעניין זה, אין נפקא מינא אם החתימה אותו על כתב התחייבות כזה או אחר – הרי שיש לראותה כמי שנושאת באחריות להפרת זכויות התובעת, בעצם ההרשאה שנתנה להשמעת המוזיקה המפרה בחצריה ובהתקיימם של התנאים הבאים, מכוח סעיף 2(3) לחוק זכויות יוצרים:

(א) הנתבעת  הרשתה לתקליטן לבצע השמעה בפומבי;

(ב) בעת מתן ההרשאה, לא היתה הסכמה מטעמה של התובעת, בעלת הזכויות להשמעת המוזיקה בפומבי;

(ג) לנתבעת קמה תועלת פרטית מעצם מתן ההרשאה, שכן בהעדרה, לא היה מתקיים האירוע;

(ד) לנתבעת היתה ידיעה, או למצער, חשד לקיומה של הפרת זכות יוצרים ולראיה, החתמתו של התקליטן על כתב ההתחייבות.

אחריות אישית של מנהלים להפרה

נפסק כי הנתבע 3 היה זה אשר ניהל בפועל את אולם השמחות, הוא זה אשר קשר הסכם עם בעלי השמחה והוא אף זה אשר ידע, שמתן הרשאה לתקליטן להשמיע מוזיקה, מהווה הפרה של זכויות יוצרים של התובעת. תועלתו הפרטית ברורה ומכאן, שהוא נושא באחריות אישית להפרת זכויותיה של התובעת.

הפיצוי

בית המשפט קיבל את טענת התובעת כי המדובר בארבע ההפרות נפרדות  (הערת BDWO: נימוק כלשהו לקביעה זו הסותרת את הלכת בית המשפט העליון, לפיה: יראו מספר השמעות כמסכת אחת ועל כן כהפרה אחת- לא ניתן).

נפסק כי ההגנה על זכויות קניין בכלל וזכויות יוצרים בפרט אינה קלה לאכיפה. ניתן בנקל להתחמק מיישום החוק ולהתנער מהחובה לשלם תמלוגים ליוצרים, אשר עמלו רבות על יצירותיהם. נקבי כי מחובתו של בית המשפט להשית על המפרים זכויות יוצרים פיצויים, אשר יבטאו את חומרת המעשים וירתיעו מפרים פוטנציאליים מלבצע הפרות בעתיד.

הדברים הינם בבחינת קל וחומר, לנוכח העובדה שחלק מהנתבעים היו מעורבים בהליך קודם ועמדו היטב על מהותן של הזכויות הקנויות בידי התובעת.

בנסיבות אלו, חייב בית המשפט במלוא הפיצוי הסטטוטורי ל 4 הפרות שונות בסף כולל של 80,000 ₪.

30 בנובמבר, 2009,

9 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציור

בית המשפט המחוזי בירושלים, כב' השופט  יוסף שפירא (תא (י-ם) 908007) – 30.11.09 תחום: הפרת זכויות יוצרים בציור נושא: זכויות יוצרים בציור, זכות חומרית, זכות מוסרית, העברת זכות מוסרית לאחר, מספר הפרות

 

עובדות

התובעת טענה כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים שלה בציוריה. הנתבע 1, שמעון סולומון סוויסה, פרסם את יצירותיה תוך שהוא מחליף את חתימתה בחתימתו. והנתבעים 2, 3 פרסמו באתר אינטרנט עותקים מיצירותיה, כאשר הם יודעים כי סוויסה אינו בעל זכויות היוצרים ביצירות.

 

נפסק

התביעה התקבלה. הנתבעות הפרו את הזכות היוצרים החומרית והמוסרית של התובעת. בית המשפט פסק לתובעת פיצויים בסך של 20,000 ₪. וכן הוצאות המשפט ושכר טרחה בסך של 18,000 ₪.

 

לפסק הדין בערעור ראו: מולי (מזל) כהן נ' יאיר מדינה (עא 1007/10)

 

נקודות מרכזיות

ליוצר זכויות יוצרים כלכלית, וזכות מוסרית ביצירתו.

הזכות הכלכלית מגלמת זכות יוצר להנות מפירותיו הכלכליים של יצירתו, סופר ממכירות ספריו, וזמר ממכירות תקליטיו. הזכות מוסרית היא זו, המקפלת בתוכה זכויות הקשורות לזכותו של אומן כי יצירתו תיוחס לו, וכי זו לא תעוות.

העברת זכות מוסרית לאחר

סעיף 45 לחוק זכות יוצרים התשסח – 2007 קובע כי זכות מוסרית, אינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד לאומן אף אם זה מכר את זכויות היוצרים ביצירתו. על כן פסק בית המשפט כי גם אם מכרה התובעת את הזכות הכלכלית ביצירותיה, ודאי שלא מכרה את הזכות המוסרית ביצירותיה.

מספר הפרות

בית המשפט פסק כי יש לראות את פרסום התמונות באתר כהפרה אחת, בעיקר מהסיבה שרשלנותו של הנתבע, התבטאה במחדל עיקרי אחד, ולא בכמה.

19 באוקטובר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בצילום

בית משפט השלום בנתניה, כב' הנשיאה  דפנה בלטמן קדראי (תא (נת') 5006-06) - 19.10.09

תחום: זכויות יוצרים בצילום

נושא: תחולת חוק זכויות יוצרים החדש,  זכות הבעלות בצילום, הזכות המוסרית בצילום

עובדות

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 60,000 ש"ח בגין הפרת זכות יוצרים, הפרת זכות מוסרית, פגיעה בשם הטוב, פגיעה במוניטין, גזל ועשיית עושר ולא במשפט. ההפרות והעוולות, עניינן פרסום תמונתה של הנתבעת 1, שצולמה על ידי התובעת, במקומון השייך לנתבעת 2.

נפסק

התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי בבעלותה זכות יוצרים שהופרה וכי נפגעה זכותה המוסרית.

התביעה נדחית.

התובעת תשלם לכל נתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 12,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הדין החל לעניין זכות היוצרים והזכות המוסרית

ביום 25.11.07 פורסם חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: "החוק החדש"). בסעיף 77 לחוק החדש נקבע כי תחילתו שישה חודשים מיום פרסומו. החוק אמנם חל גם על יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, אך סעיף 78(ג) קובע כי על פעולה ביצירה שנעשתה לפני יום התחילה לא יחולו ההוראות לעניין הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית ולעניין תרופות, וימשיכו לחול לגביה, לעניינים אלה, הוראות הדין הקודם.

בסעיף 78(ה) לחוק החדש נקבע כי הוראות סעיפים 33 עד 36, אשר עניינם בעלות בזכות יוצרים, לא יחולו על יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, וימשיכו לחול לגביה לעניין זה הוראות הדין הקודם. סעיף 78(ט)לחוק החדש אף קובע כי לעניין זהות מחבר היצירה של יצירת צילום לפי סעיף 21 לחוק זכות יוצרים, 1911, שנוצרה לפני יום התחילה וכן לעניין תקופת זכות היוצרים ביצירת צילום כאמור, ימשיכו לחול הוראות הדין הקודם.

היצירה בענייננו נוצרה בשנת 2003 וההפרות הנטענות התרחשו בנובמבר 2004, על כן הדין החל על התביעה לעניין קביעת הבעלות וההפרה הוא חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק") ופקודת זכות יוצרים (להלן: "הפקודה").

הבעלות בזכות היוצרים

סעיף 5(1) לחוק קובע את הכלל כי "יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה...". אלא, שלגבי צילומים חלות הוראות מיוחדות לעניין הזכויות וכן לעניין הגדרת ה"מחבר". סעיף 21 לחוק קובע כי לעניין צילומים כך: "...והאיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה....". משמע, מחבר היצירה המצולמת אינו זה שלחץ על כפתור המצלמה, אלא מי שהיה בעל התשליל בעת הצילום. לפיכך, הכלל לגבי צילומים הוא שבעל הנגטיבה (התשליל) בעת הצילום הוא הבעל הראשון של זכות היוצרים בו.

אך, גם לכלל זה חריג, בהוראת סעיף 5(1)(א) לחוק, לפיו בשונה מהכלל האמור בסעיף 5(1) : "שאם היה זה פיתוח, צלום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר ערך בהתאם לאותה הזמנה הרי, אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את העתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות היוצרים...".

החזקת התשליל אינה מחייבת את ההנחה כי הבעלות בו היא של התובעת ובעיקר אינה מוכיחה כי התובעת היתה הבעלים של התשליל בעת הצילום, כלשון סעיף 21 המגדיר את מחבר היצירה.  אפשר כי התובעת קבלה את התשליל לחזקתה בכל שלב שמאז לצילום ועד להגשתו, אפשר כי הינה מחזיקה בו ברשיון בעל הזכויות. אין חזקה שבדין על פיה המחזיק בתשליל הוא בעליו ואף אין לומר כי חזקה שבעובדה כי כך, וראה לעניין זה הפסיקה על פיה קיים הבדל מהותי בין החזקת התשליל לבין הבעלות בו.

הזכות המוסרית

דחיית טענותיה של התובעת בדבר הבעלות בזכות הכלכלית, זכות היוצרים, אינה פוגמת בטענתה כי נפגעה זכותה המוסרית אשר נקבעה בסעיף 4א' לפקודה ונזכרת היום בסעיפים 45 ו-46 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. הזכות המוסרית ביצירה קיימת לצד זכות היוצרים אך אינה תלויה בה ואינה נובעת ממנה. הזכות המוסרית היא "זכות האבהות" ביצירה, על פיה נהנה היוצר מהזכות לייחוס היצירה ולשימורה. זכות זו עומדת ליוצר, כאמור, אף כאשר זכות היוצרים שייכת לאחר.

דרך יישום חובת הנצחת הזיקה שבין יוצר ליצירתו לא נקבעה בפקודה. סעיף 4א(1) לפקודה קובע כי "זכות האבהות" אינה מוחלטת והיא תלויה בהיקף ובמידה המקובלים, כך שישנם מקרים בהם השימוש ביצירה אף לא יחייב את ציון שם היוצר.

לפיכך, תובע הטוען להפרת זכותו המוסרית חייב להוכיח לא רק את היותו היוצר, אלא גם את הדרך המקובלת להנצחת זכות היוצר לגבי פרסום היצירה בנסיבות הרלבנטיות. על הצדדים להביא בפני בית המשפט ראיות על דרך ההנצחה שנהוגה לגבי סוג היצירה ולגבי נסיבות הפרסום, כאשר נטלי הראיה וההוכחה לעניין ההיקף והמידה המקובלים מוטלים על התובע.

21 בספטמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בהשמעת מוזיקה באולם

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כב' השופט דר עמירם בנימיני (תא (תא) 255504) - 21.9.09

תחום: הפרת זכויות יוצרים בהשמעת מוזיקה באולם

נושא: אחריות אולם אירועים להפרת זכויות יוצרים ביצירות מוקלטות; אחריות אורגנים בחברה להפרת זכויות יוצרים; פסיקת פיצויים; פסיקת הוצאות.

עובדות

הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בעמ (להלן התובעת) הגישה תביעה בתיק זה נגד אולם אירועים בשם ברקת התלתן בעמ ומנהליו (להלן הנתבעים). בכתב התביעה נטען, כי הנתבעים מתירים השמעה פומבית של מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, ללא קבלת הרשאה מהתובעת, באולם שבשליטתם או בניהולם, באופן המהווה הפרה של זכות היוצרים בהקלטות על פי חוק זכות יוצרים, 1911.

כך גם נטען כי השמעת המוסיקה המוקלטת מסייעת לנתבעים להפיק רווחים, ולכן הם מתעשרים שלא כדין על חשבון התובעת. הסעדים הנתבעים בתביעה הם צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים להשמיע בפומבי מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, וכן תשלום פיצוי סטטוטורי בסך הקבוע בסעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים, 1924, קרי 20,000 ₪ בגין כל הפרה שביצעו הנתבעים.

נפסק

התביעה נגד החברה ומנהלה (הנתבעים 1-2) מתקבלת, והתביעה נגד בעל המניות והעובד (הנתבעים 3-4) נדחית.

ניתן צו מניעה קבוע ונקבע פיצוי בגין ההפרה בסך 40,000 ₪.

הוצאות משפט בסך כולל של 15,000 ₪, ובנוסף שכט עוד בסך 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הפרה בהשמעה פומבית

השמעת מוסיקה בפומבי באולם אירועים נחשבת כהשמעה פומבית, המהווה הפרת זכות יוצרים לפי חוק זכות יוצרים 1911 החל בענייננו.

נפסק כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובעת ביצירות המוקלטות שהושמעו באולם האירועים שבשליטתה בימים נשוא התביעה. מעשיה נחשבים כהפרה הן לפי החוק הקודם והן לפי החוק החדש.

אחריות בעל האולם להפרה

סעיפים 1(2), 2(3) לחוק זכות יוצרים 1911 קובעים כי יחשב גם כהפרה מי שהרשה את מעשה ההפרה והוא חל גם על מי שבבעלותו, בשליטתו או בניהולו אולם ארועים או בית קפה.

ההבחנה בין הסעיפים (1(2) למול 2(3)) מתן הרשאה מפורשת לאחר לעשות פעולה שיש בה משום הפרת זכות יוצרים מהווה הפרה ברורה וישירה לפי סעיף 2(1) לחוק, אשר איננה כפופה לתנאים הקבועים בסעיף 2(3) לחוק (כמו למשל דרישת הידיעה). לעומת זאת, סעיף 2(3) לחוק מתייחס למקרה שבו אדם נותן רשות לאחר לעשות שימוש בחצריו, לצורך ביצוע פומבי של יצירות מוגנות בזכות יוצרים, לשם עשיית רווחים, ובידיעה שהביצוע יפר את זכות היוצרים, אף שהוא איננו מתיר לו במפורש לבצע הפרה של זכות יוצרים.

יסוד התועלת הפרטית שבסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים 1911

מתן רשות להשמעת מוזיקה במקומות בידור - גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו - נחשבת כהרשאה הניתנת לתועלתו הפרטית של בעל העסק. שכן השמעת מוסיקה באולם ארועים היא חלק אינטגראלי מהשכרת האולם; מדובר במתן רשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מן הארוע המתקיים במקום.

טענת העדר ידיעה של בעל האולם באשר להפרה

נפסק כי בעלי אולם ארועים אינם יכולים לנקוט מדיניות של עצימת עיניים והיתממות, ולטעון כי הם אינם יודעים איזה מוסיקה מושמעת באולם על ידי התקליטן או המבצע המובא על ידי בעלי השמחה.

מוטלת על בעלי האולם החובה לוודא שאלו מצויידים ברשיון מטעם התובעת, או גופים כדוגמתה, להשמעת היצירות המוקלטות ולביצוען, ולקבל מהם התחייבות שלא להשמיע יצירות מוקלטות בלא הרשאה. בעלים של אולם אירועים שאיננו נוהג כך, לא יצא ידי חובתו על פי סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, והוא לא ישמע בטענה כי לא ידע, ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד, שמתבצעת באולמו הפרת זכות יוצרים.

אחריותם של הנתבעים 2-4 (בעלי המניות והאורגנים)

ההלכה היא כי היותו של האדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה – אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל.

מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה או ההפרה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (עא 40789 צוק אור בעמ נ' קאר סקיוריטי בעמ, פד מח(5) 661).

אחריות אישית מכוח חוק זכויות יוצרים - דרישת התועלת האישית בבחינת אחריות האורגן

יכולה לקום אחריות אישית גם מכוח חוק זכויות יוצרים אך באשר לדרישת התועלת האישית, נפסק כי דרישת התועלת האישית הקבועה בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים צריכה להתקיים הן באורגן (המנהל) והן בחברה. ונפסק כי בנסיבות בהן בזכויות היוצרים נעשה שימוש בעל אופי מסחרי יש לפרש דרישה זו באופן המרחיב את אחריות השותפים העקיפים להפרה. תועלת איננה רק רווח כספי אלא גם טובת הנאה, ויש לומר כי כאשר חברה מרשה שימוש למטרות רווח ניתן לומר, ככלל, שהתועלת העיסקית... הינה גם התועלת הפרטית של כל אחד מהמנהלים... אין מי שיחלוק כי למנהל בתאגיד אינטרס בהצלחת התאגיד בכלל, ואינטרס אישי ברור להצליח בתפקידו בפרט.

מסקנה זו נכונה שבעתיים לגבי מנהל שהוא גם בעל השליטה בחברה, כדוגמת הנתבע 2, שכן רווחי החברה הולכים לכיסו.

פסיקת פיצוי

התובעת הוכיחה הפרה של זכויות היוצרים שלה ביצירות המוקלטות בשני מועדים שונים. יש לראות באלו שתי הפרות נבדלות של זכות יוצרים.

ההלכה היא כי המילים כל הפרה בסעיף 3א. לפקודה אינן מאפשרות לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד. המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. כאשר מדובר במסכת מעשים שמפרה סוג זכויות אחד, הרי שאין לראות בכל מעשה כהפרה נפרדת העומדת בפני עצמה.

סכום הפיצוי המירבי (לפי החוק הישן) שניתן לפסוק בלא הוכחת נזק בגין כל הפרה הינו בסך 20,000 ₪ (הסכום המינימלי הוא 10,000 ₪).

ועל כן יש לפסוק לתובעת פיצוי כספי מירבי בסך 40,000 ₪ (בגין 2 הפרות).

הוצאות המשפט

כאשר מוכח כי נתבע הפר בצורה בוטה זכות יוצרים של התובע, ובחר לנהל תיק הוכחות בלא שעומדת לזכותו טענת הגנה ממשית כלשהי - יש לפסוק הוצאות משפט בשיעור ההולם את מחירה הריאלי של ההתדיינות, ואולי אף מעבר לכך, בלא כל קשר לסכום הפיצויים שנפסק.

מדיניות זו תשמש כהרתעה מפני הפרת זכות יוצרים מן הסוג שהוכח במקרה זה, שהיא כל כך נפוצה חרף היותה גם עבירה פלילית.

2 בספטמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים באינטרנט - העברת שידור ספורט בטכנולוגיית streaming

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו, כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן (בשא (ת"א) 11646/08) - 2.9.09

תחום: זכויות יוצרים באינטרנט

נושאים: סמכות בינלאומית באינטרנט, זכויות ביצירה שטרם נוצרה, הפרה באמצעות streaming, היקף הגנת שימוש הוגן באינטרנט

העובדות

אתר livefooty, אותו מנהל פלוני (להלן: "המשיב"), מעביר ברשת האינטרנט, באמצעות תוכנה לשיתוף קבצים (בטכנולוגיה הנקראת streaming), אירועי ספורט בשידור חי. המבקשת - הפרמייר ליג פנתה לבית המשפט בבקשה לגלות את זהותו של בעל האתר או מפעיל האתר כדי שתוכל לתבוע ממנו הפסקת העברת המשחקים.

נפסק

הפרמייר ליג, לא הרימה את הנטל הנדרש לחשיפת זהותו של המשיב.

ראשית, ספק אם לבית המשפט סמכות בינלאומית והאם מהווה בית משפט בישראל פורום נאות לעניין זה.

שנית, ספק אם ניתן לבקש צו מניעה להפרת יצירה שטרם נוצרה.

שלישית, המבקשת לא הראתה כי מעשיו של המשיב מהווים הפרה של זכות מזכויותיה ואין המדובר בהעתקה ו/או בהעמדה לרשות הציבור ו/או בשידור – כהגדרתם בחוק זכויות יוצרים.

גם אם נניח כי בכל אלו יהיה מי שיחשוב אחרת, למשיב עומדת זכותו להמשיך ולהעביר את המשחקים באתר כמימוש זכותו לשימוש הוגן.

המדובר בשימוש עם מטרות חברתיות חשובות, הנוגע ליצירה שאינה מצויה בליבת דיני זכויות היוצרים. באיזון בין זכויות המבקשת, שספק אם הופרו, לבין זכויות המשיב הכף נוטה לטובת המשיב כחלק מציבור המשמשים בעידן הדיגיטלי אינטרנטי.

המשיב יישאר באלמוניותו ואם ירצה בכך, ימשיך להגשים את משאלתו להעביר, באותה מתכונת, משחקי ספורט לאוהדים ברחבי העולם חינם.

המבקשת תישא בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

הנקודות המרכזיות

הסמכות ליתן צו לגילוי פרטיו של מפעיל אתר

בקשה לגילוי פרטיו של מפעיל אתר, אינה מוסדרת בחקיקה. על כן הדיון בבקשה יערך ככל בקשה למתן צו הנתון לשיקול דעת בית המשפט, מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט.

זכויות יוצרים ביצירה שטרם נוצרה

הפרה צפויה של יצירה שטרם באה לעולם כמוה כמעט כסתירה פנימית, כיצד יתכנו זכויות יוצרים ביצירה שטרם באה לעולם? עם זאת, כיון שהמשיב הודיע כי בכוונתו להמשיך לשדר, וברור כי בכוונת המבקשת להמשיך ולפעול כליגה לכדורגל, ועל כן ניתן לקבוע כי מדובר ביצירה צפויה ובהפרתה הצפויה של אותה יצירה.

שאלת ההתייצבות האנונימית באמצעות בא כוח

סוגיה זאת אינה מוסדרת בחקיקה, בית המשפט סבור כי יש לאפשר התייצבות כזו, שאחרת, לא ניתן יהיה לבחון את האיזון והשיקולים למתן צו שיחשוף את שמו של מפעיל האתר.

סמכות שיפוט בינלאומית

הרשת נעדרת גבולות. לאור זאת מתעוררות שאלות מורכבות של סמכות בינלאומית, כאשר פעמים רבות כל אחד מהשחקנים ברשת נמצא במקום פיסי אחר, שלעיתים נבחר במטרה שלא להיחשף.

נראה כי על פי המבחנים המקובלים לבית משפט בישראל תהיה סמכות לדון בהפרת זכויות יוצרים ברשת כאשר הפעילות או התכנים מכוונים ומיועדים לישראל (מעבר לאפשרות הצפייה של גולשים מישראל, כמו כל גולש אחר בעולם). בנוסף, יש לשקול אם ישראל הינה הפורום הנאות בהתחשב במקום מושבם של הצדדים והעדים.

במקרה זה מדובר באתר הכתוב באנגלית, ואין בו כל סממן ממנו ניתן ללמוד כי הוא מיועד במיוחד לגולשים מישראל. לא ברור גם היכן מצויים הצדדים, והעדים שיצטרכו להופיע, ועל כן לא ברור אם בית משפט בישראל הוא הפורום הנאות וקיימת גם בעיה הנוגעת לאפשרויות האכיפה. ספק אם יש מקום לקנות סמכות, שבשלב מאוחר יותר לא ניתן יהיה לאוכפה.

בנסיבות אלה קיים ספק באשר לסמכות הבינלאומית ונאותות הפורום.

השיקולים במתן צו לחשיפת בעל האתר או מפעיל האתר

יש לקבוע נטל גבוה על המבקש חשיפת זהות. על מי שטוען להפרת זכות יוצרים לעמוד בשני תנאים:

הראשון, להציג ראיות לכאורה להפרה שיביאו, ברמת הסתברות גבוהה להוכחת ההפרה.

שנית, כי ההפרות הנטענות יהיו הפרות חמורות במיוחד. עוולות המתבצעות בנסיבות חמורות.

ככלל, ניתן יהיה לחשוף רק כשמדובר בעוולות בנסיבות חמורות. בדרך כלל יהיה מדובר בשימוש מסחרי.

אם מי שמבקשים חשיפת זהותו אינו מתייצב (ולו באמצעות בא כוח), והמבקש יעמוד בשני התנאים האמורים, יורה בית המשפט על חשיפת זהות המשיב.

אם, לעומת זאת, המשיב מתייצב, וטוען לזכותו להמשיך להציג באינטרנט את האתר או התוכן שנטען שמהווה עוולה, אז יבחן בית המשפט את הראיות והטענות של המשיב. אם המשיב הציג ראיות וטענות ממשיות, הסותרות את טענות המבקש, או מבססות את זכותו להשאיר את האתר או התוכן ברשת, אז לא יורה בית המשפט על חשיפת זהותו.

האם הופרו: הזכות לשידור ו/או הזכות להעמדה לרשות הציבור

העמדה לרשות הציבור באינטרנט מחייבת כי מי שרוצה לצפות ביצירה יוכל לעשות כן במקום ובזמן שיבחר. בענייננו ניתן לצפות במשחקים רק כאשר הם מועברים בשידור חי, כך, שמימד הזמן אינו מתקיים. על-כן, הזכות להעמדה לרשות הציבור אינה מופרת.

העברת נתונים בטכניקת streaming באמצעות תוכנות לשיתוף קבצים אינו מהווה שידור, ועל כן האתר אינו מפר את זכויות היוצרים של המבקשת.

שימוש הוגן - כללי

זכויות היוצרים נועדו כדי לעודד יצירה לתועלת הציבור. לצורך עידוד היצירה, מאפשרים ליוצר ליהנות, הנאה בלעדית, לתקופה מסוימת מפירות יצירתו. לכאורה, הנאה בלעדית כזו מחייבת איסור על כל שימוש אחר ביצירה. אולם, יד ביד עם דיני זכויות יוצרים, נקבעו זכויות מסוימות למשתמשים, המאפשרות שימוש מסוים ביצירות, גם ללא נטילת רשות מבעלי הזכויות. הצורך באיזון נובע מכך שמתן זכות יוצרים ביצירה, מטיל מגבלות על חופש הביטוי, הזכויות התרבותיות, חופש היצירה וחופש המידע. השימושים המותרים, ובראשם השימוש ההוגן מדגישים את האינטרס הציבורי בשימוש חופשי ביצירות התרבות ובהנגשתם לציבור רחב ככל האפשר.

שימוש ההוגן כזכות

השימוש ההוגן הינו זכות. השימושים המותרים מהווים חלק מזכויות המשתמשים או זכויות הציבור. למרות שחוק זכויות יוצרים, מצמיד את התיבה "זכות" רק לזכויות היוצרים. החוק אינו כולל פרק של זכויות משתמשים, אלא פרק על שימושים מותרים. גם השימוש ההוגן אינו מוגדר כזכות. אף על פי כן, בית המשפט סבור כי מדובר בזכות בעלת חשיבות מכרעת למשטר דמוקרטי. זכות שיש למשתמשים לעשות שימוש ביצירה ללא נטילת רשות.

שימוש הוגן – המחוקק, בתי המשפט והשחקנים ברשת

החוק החדש הרחיב את השימוש ההוגן והשאיר שיקול דעת לבית המשפט לבחון במקרים שיבואו לפניו, האם מדובר בשימוש הוגן. כאשר מפרשים את הסעיף ועורכים את האיזון בין זכויות יוצרים לזכויות משתמשים, יש לקחת בחשבון את העובדה שכמעט כל אחד בחיי היום יום יושפע מאיזון זה, ולדאוג שכל אותם אנשים לא יפגעו מפרשנות צרה מידי של זכויות המשתמשים, ובמרכזן הזכות לשימוש הוגן. יש להזהר לא להפוך אומה שלמה למפרה.

מהו שימוש הוגן

חוק זכות יוצרים החדש חולל שינוי מהותי בסוגית השימושים המותרים. סעיף 19 לחוק שינה את הגדרת השימוש ההוגן מיסודה, ובכך שינה את האיזון, בין הזכויות המוגנות לזכויות הציבור ונחלת הכלל.

שימוש הוגן יש לבחון לאור 4 יסודות:

(1) מטרת השימוש ואופיו

(2) אופי היצירה הנדונה

(3) היקף השימוש מבחינת האיכות והכמות

(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

(1) מטרת השימוש ואופיו

סעיף 19 (ב) (1) קובע את מבחן מטרת השימוש ואופיו כמבחן הראשון לבחינת הוגנות השימוש ביצירה. מטרת השימוש ואופיו כוללים שני גורמים עיקריים. הראשון, אופיו של השימוש מבחינה מסחרית, האם הוא שימוש למטרת רווח או שלא למטרת רווח. והשני, תרומתו של השימוש לקידום ערכים אחרים החשובים לחברה.

אופי השימוש (מסחריות השימוש) - אם השימוש אינו בעל אופי מסחרי ניתן יהיה לטעון ביתר קלות כי מדובר בשימוש הוגן. אולם, גם אם מדובר בשימוש מסחרי, עדיין יכול שימוש להוות שימוש הוגן אם יש לו תועלת חברתית ממשית. המחוקק נמנע במכוון מקביעת המבחן הכלכלי-מסחרי כמבחן העומד בפני עצמו. עם זאת, מקובל לחשוב כי במסגרת מטרת השימוש ואופיו יש לבחון האם השימוש ביצירה מביא לניצולה לתועלתו הכלכלית של המשתמש.

במקרה שלנו האתר אינו מאפשר צפייה בפרסומות ואינו גובה כל תשלום בעבור הכניסה לאתר או הצפייה במשחקי הספורט השונים. כך, שעל פני הדברים אין למפעיל האתר יתרון כלכלי.

מטרת השימוש - המבחן השני לעניין זה הוא מטרת השימוש, האם יש חשיבות חברתית בשימוש שאת התרתו מבקשים.

חשיבות הצפייה באירועי הספורט - לתרבות הספורט תרומה חברתית חשובה, ויש לאפשר לרבים לצפות במשחקי ספורט לאומיים וגלובליים.

הוזלת הצפייה – מטרתו של בעל האתר לאפשר צפייה במשחקי ספורט ללא עלות. השאלה אם שימוש כזה עונה על התנאים של שימוש הוגן. קיים חשש, שהועלה לגבי משחקי המונדיאל, כי החיוב בתשלום בגין צפייה במשדרי הספורט תהפוך את הצפייה במשחקי ספורט, ובעיקר החשובים שבהם, לצפייה לבעלי אמצעים בלבד.

בית המשפט פסק כי המשיב עמד במבחן הראשון לשימוש הוגן – אופי ומטרת השימוש תומכים בכך שמדובר בשימוש הוגן.

(2) אופי היצירה הנדונה

שיקול זה לבחינת הוגנות היצירה נוגע באופייה של היצירה המקורית, עד כמה מדובר ביצירה שהיא בלב ליבם של דיני זכויות יוצרים. במסגרת שיקול זה על בית המשפט להתרשם מאופיה של היצירה. נראה כי ברור כי שיר, ספר, מחזה, סימפוניה, סרט או צילום אמנותי הם בלב דיני זכויות היוצרים, בעוד שצילום אירועי חדשות וספורט, המצויים בשוליים, שכן עיקר העניין של הציבור הוא במידע ולא בזויות הצילום.

בית המשפט פסק כי המשיב השכיל להראות כי גם במבחן אופי היצירה צילום משחק ספורט נמצא בהיקפו של מעגל דיני זכויות יוצרים ולא במרכזו. ביחס ליצירות מסוג זה יש להעניק ביתר קלות את הזכות לשימוש הוגן.

(3) היקף השימוש מבחינת האיכות והכמות

באתר המשיב הועברו משחקי הכדורגל של הפרמייר ליג במלואם. המשיב טען כי המדובר בשידורים המועברים באמצעות תוכנות שיתוף קבצים, אשר איכותן נמוכה בצורה משמעותית מאיכותן של שידורי הטלוויזיה; הצפיה אפשרית מול מסך המחשב ולא מול מסך הטלוויזיה; ניתוקים ובעיות העברה הינן דבר שבשגרה. לאור זאת טוען המשיב כי אין מדובר באותו קהל פוטנציאלי, וכי מרבית הצופים שידם משגת יעדיפו לצפות בנוחות בטלוויזיה. לטענתו, ע"י הגדלת כמות הצופים, תביא לכך שניתן יהיה לגבות יותר עבור פרסומות המשודרות או מוצבות במגרש.

בית המשפט פסק כי כיוון שלא הובאו ראיות אין מקום לקבוע ממצאים לעניין האיכות. עם זאת, בהחלט ניתן לומר כי מי שאין ידו משגת, או אינו מעונין בספורט מספיק בכדי לשלם, ויצפה במשחקים באינטרנט, הוא אינו צופה פוטנציאלי שהיה משלם עבור צפייה בטלוויזיה. ומכל מקום הערך החברתי של הנגשת משחקי הספורט לציבור גובר, מבלי שהוכחה פגיעה משמעותית במבקשת.

על-כן גם מבחן זה מטה את הכף לכיוון השימוש ההוגן.

(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

ככלל ניתן לומר כי השימוש משפיע על ערך היצירה והשוק הפוטנציאלי שלה כאשר השימוש שנעשה ביצירה פונה לאותו שוק אליו פונה היצירה המקורית. עם זאת, שיקול זה יש לפרש בזהירות הראויה. בעל זכות היוצרים לכאורה, זכאי לתת רישיון לכל שימוש שייעשה ביצירתו. על כן פרשנות הקובעת כי כל שימוש מפחית, מבחינה זו, את ערכה של היצירה והשימוש הפוטנציאלי בה, ימנע כליל שימושים הוגנים. על כן יש לפרש מבחן זה בצמצום, ולא להחילו מקום שמתקיימים המבחנים האחרים לשימוש הוגן, אלא אם אותו שימוש פוגע באופן ישיר, מרכזי ומהותי בערך השוק של היצירה.

בחינה של האפקט המצטבר של השימושים ההוגנים פוגעת בזכות המשתמשים לעשות שימוש הוגן ביצירה. אם השימוש הוא שימוש הוגן, אין להטיל סייג נוסף, של השפעה מצטברת.

בית המשפט פסק כי פגיעה כזו לא הוכיחה המבקשת ולו בראשית ראיה וכי המשיב עמד גם במבחן הרביעי של שימוש הוגן.

11 במאי, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת רות רונן (תא (ת"א) 1188/08) – 05.11.2009

תחום: הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

נושא: הפרת זכויות יוצרים בתוכנה, פיצוי סטטוטורי, זכויות יוצרים בתוכנת דמו, מספר הפרות

עובדות

התובעת טענה כי על המחשב של הנתבע הותקנו תוכנות שלה. עוד טוענת התובעת כי הנתבע העתיק ומכר תוכנות פרוצות שלה. בעשותו כן ללא רישיון של התובעת, הפר הנתבע את זכויות היוצרים של התובעת. התובעת תבעה פיצוי בסך של 255,000 ₪ וכן צו מניעה קבוע להפסקת ההפרות.

נפסק

התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 150,000 ש"ח.

ניתן צו מניעה כמבוקש בתביעה.

בנוסף יישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עורכי דינה בסכום כולל של 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

בית המשפט קבע כי התובעת הוכיחה כי הנתבע העתיק את התוכנות שלה ללא שניתן לו רישיון לכך ממנה, ולכן הוא הפר את זכויות היוצרים שלה, הן לפי הדין הישן והן לפי החוק החדש. בנוסף, הנתבע הפר את זכויות התובעת גם בכך שמכר את התקליטור עליו היו צרובות תוכנות שלתובעת יש בהן זכות יוצרים.

העתקה של תוכנה היא הפרה של זכות היוצרים לפי הדין הישן, והיא מהווה הפרה גם לפי החוק החדש. לכן, ניתן לקבוע כי הנתבע שהעתיק את התוכנות של התובעת לתקליטור הפר את זכויות היוצרים של התובעת.

עותק התקליטור שהיה בידי הנתבע היה "עותק מפר" – שכן לתובעת היו זכויות יוצרים בתוכנות שהיו צרובות עליו, והעותק לא נעשה ברשותה של התובעת. הנתבע מסר את העותק המפר לחוקרים לצורכי מסחר ומכר להם אותו תמורת תשלום. לכן, יש לקבוע כי פעולתו של הנתבע מהווה הפרה של זכות יוצרים הן לפי הדין הישן והן לפי הוראות החוק החדש.

הטענה באשר להיות התוכנה תוכנת דמו

בית המשפט פסק כי אף לו היה הנתבע מוכיח כי הוא העתיק תוכנות דמו בלבד, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. גם תוכנות דמו הן תוכנות שלתובעת יש זכויות יוצרים בהן. לכן, בלא רישיון מתאים אסור היה לנתבע להעתיק את התוכנה, ואסור היה לו גם להשכיר או למכור אותה. תוכנת הדמו היא תוכנה שנועדה לצרכי שיווק של התובעת, ולא נועדה לכך שמי שאינו בעל רישיון מהתובעת יעשה בה שימוש מסחרי על ידי העתקתה.

הטענה באשר לכך שהתקליטור שנמכר פגום

בית המשפט פסק כי גם אם הנתבע העתיק את תוכנות התובעת על גבי תקליטור פגום, מדובר עדיין בהעתקה המהווה הפרה של זכות היוצרים של התובעת. אם הנתבע מכר לחוקרים דיסק פגום, מדובר עדיין בעסקה של מכירה אסורה של תוכנה שזכות היוצרים בה שייכת לתובעת.

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים

בית המשפט פסק כי התובעת הוכיחה כי נגרם לה נזק בסך 55,752 ₪. והוא שוויין של התוכנות אותן הנתבע העתיק.

ואולם מאחר והתובעת תבעה כתביעה חלופית כאמור פיצוי ללא הוכחת נזק, יכול התובע, אשר הוכיח הפרת זכותו, לבחור תמיד, במקום פיצוי על סמך הראיות שבפני בית המשפט, בפיצוי הסטטוטורי, וזאת ללא קשר לאפשרויות, האובייקטיביות או הסובייקטיביות, להוכיח את הנזק הממשי.

ולכן, סבר בית המשפט כי התובעת זכאית לפיצוי הסטטוטורי, וכי שיעורו ייבחן ללא קשר לנזקים הממשיים שהוכחו על ידיה.

מספר ההפרות

לטענת התובעת, לתקליטור הצרוב הועתקו 15 תוכנות שלה, ולכן יש לפסוק לזכותה פיצוי סטטוטורי נפרד עבור כל תוכנה ותוכנה, שיש לראות בכול אחת מהן יצירה עצמאית בפני עצמה.

בית המשפט פסק כי כל תוכנה מהווה יצירה בפני עצמה. יצירה נפרדת הראויה להגנה היא יצירה שיש לה ערך כלכלי עצמאי, והיא חיה מכוח עצמה. לכן, במקרה של מספר תקליטורים המהווים תוכנה אחת, אין חשיבות למספר התקליטורים.גם במקרה של מודולים המהווים מרכיבים של התוכנה, אין חשיבות למספר המודולים שהועתקו כאשר מדובר בתוכנה אחת. בענייננו, מאחר שהוכח כי התוכנות הן נפרדות, הן מבחינת מספרן הסידורי והם מבחינת תוכנן והפונקציות שלהן, סבר בית המשפט כי יש מקום לקבוע כי העתקה של כל תוכנה מהווה הפרה.

11 במאי, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתקציר לתסריט

בית המשפט השלום בתל-אביב, כב' השופט מיכאל תמיר (תאמ (ת"א) 41030-04) - 5.11.09

תחום: זכויות יוצרים בתקציר לתסריט

נושא: זכויות יוצרים בתקציר לתסריט, בחינת שאלת ההפרה, זכויות יוצרים ביצירה משותפת, פיצוי בגין הפרה, פיצוי בהעדר נזק ממשי

עובדות

תביעה בגין הפרה זכות יוצרים בתסריט, סינופסיס, שכתבו התובעת והנתבעת במשותף. התביעה הוגשה במקור לקבלת סעד כספי בסך של 20,000 ₪ וכן לצו מניעה, אולם בהמשך ובהסכמת הצדדים התקבלה החלטה למחיקת הסעד של צו מניעה מכתב התביעה.

נפסק

התביעה מתקבלת בחלקה, של הנתבעת לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪, כל צד ישא בהוצתאותיו.

נקודות מרכזיות

האם תקציר של תסריט מהווה יצירה שחלים עליה דיני זכויות יוצרים?

יצירה קולנועית הינה בגדר יצירה דרמטית המוגנת בזכויות יוצרים, וזאת מבלי לגרוע מקיומן של זכויות יוצרים עצמאיות בכל אחת מיצירות המשנה שמהן מורכבת היצירה הקולנועית בכללותה.

לגבי תקציר התסריט יש לבחון האם הינו בגדר רעיון גרידא, או שמא מדובר באופן ביטוי הרעיון.

שכן זכות יוצרים אינה חלה על רעיון, אלא על אופן ביטוי הרעיון או על ה"לבוש" שלו. כלל זה וסייג בצדו: צירוף וחיבור רעיונות אחדים בעלילה יכולים להוות יצירה, בתנאי שמצאו ביטוי כל שהוא  בחומר מוחשי.

בית המשפט פסק כי תקציר התסריט מהווה לכל הפחות צירוף של רעיונות בעלילה אשר הובאה לידי ביטוי בכתב, ועל כן מדובר ביצירה המוגנת בדיני זכות יוצרים.

האם התקציר אכן נכתב על-ידי התובעת והנתבעת במשותף?

מאחר ושמה של התובעת הופיע על גבי התקציר חלה בענייננו החזקה כי התובעת הייתה שותפה בכתיבת התקציר, ועל הנתבעת הנטל לסתור חזקה זו.

לנוכח הראיות והעדויות שהובאו בפני בית המשפט, נקבע כי די בכך שהתובעת סייעה בסידור ועריכה של חומרים ורעיונות שהציגה בפניה הנתבעת כדי לקבוע כי היצירה הינה יצירה משותפת המוגנת בזכות יוצרים. הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה על-מנת לסתור החזקה הקבועה בסעיף 9(1) לפקודת זכויות יוצרים, לפיה התקציר הינו יצירה משותפת שלה ושל התובעת, ושתיהן יחד בעלות זכות היוצרים בה.

וזאת למרות שתרומתה של התובעת לכתיבת התקציר הייתה פחותה במידה ניכרת מזו של הנתבעת.

האם הופרה זכות היוצרים של התובעת לרבות זכותה המוסרית?

העתקה מפירה הינה כל העתק, לרבות חיקוי מטעה. כדי לבסס תביעה על פגיעה בזכות יוצרים, על התובע להוכיח שהנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע, כשלעניין זה לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו.

ניתן להסיק, שהנתבע העתיק מיצירות התובע, כאשר לנתבע הייתה אפשרות של גישה ליצירת התובע, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח שדמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה.

נפסק כי לנתבעת היתה גישה לתקציר; העלילה המתוארת בשתי היצירות דומה מאוד; הדמויות המרכזיות, סדר האירועים והרצף העלילתי זהים כאמור בשני התקצירים. ולנוכח הדמיון הרב בין שני התקצירים, אין זה סביר כי התקציר שהוגש לקרן הוכן באופן עצמאי מבלי להסתמך כלל על התקציר המקורי אשר נכתב יחד עם התובעת.

נפסק כי זכות היוצרים של התובעת הופרה בהעתקת היצירה והגשתה לקרן ללא ציון שמה של התובעת.

פיצוי בגין הפרה

בית המשפט פסק כי יש לחייב את התובעת בתשלום הפיצוי המינימאלי שהיה קבוע בחוק זכויות יוצרים (החוק הישן) נכון למועד ההפרה, דהיינו סך של 10,000 ₪.

בקביעת גובה הפיצוי הביא בית המשפט בחשבון מספר שיקולים, שחלקם מעוגנים כיום בסעיף 56 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (החוק החדש). ראשית, על פי הראיות והעדויות שבפני, התקציר שהוגש לקרן נפסל לצורך השקעה עוד בשלבי המיון הראשוניים ובעקבות זאת נגרס, כשמאז לא נעשה בו כל שימוש. לפיכך, נראה שלא צמח לנתבעת כל רווח מהשימוש הלא מורשה ביצירה, והנזק הממשי שנגרם לתובעת, אם בכלל, הינו מועט ביותר. בנוסף לכך, בית המשפט התרשם כי התקצירים אכן מבוססים במידה רבה על פרי עמלה של הנתבעת לאורך שנים רבות, בית המשפט התרשם כי תרומתה של התובעת לכתיבת התקציר הייתה פחותה במידה ניכרת מזו של הנתבעת.

23 בפברואר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

בית המשפט המחוזי בתל אביב, כב' השופטת דרורה פלפל (תא (ת"א) 2469/02) – 8.4.08 (פסק דין בעניין החבות), 23.2.09 (פסק דין בעניין הנזק)

תחום: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

נושא: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח, פיצוי סטטוטורי מכוח מספר דינים, תקנת השוק, גניבת עין

עובדות

תביעה למתן צווי-מניעה, צווי-עשה, מתן חשבונות ופיצויים בסך 100,000 ₪, בגין העתקת משחק לוח בשם "נחש מי".

בין הצדדים התנהל תיק קודם בשל הפרת זכות יוצרים הידוע כת"א  (ת"א) 1384/95, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה, במסגרתו התחייבו הנתבעים להימנע מלייבא ו/או לשווק את המשחקים נשוא התובענה דכאן.

נפסק

התביעה מתקבלת, נפסק כי הנתבעים העתיקו את מוצר התובעים והפרו את הסכם הפשרה. הוצאות ושכ"ט עו"ד 50,000 ₪

לעניין שלב הנזק ומתן חשבונות, בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

נקודות מרכזיות

הפרה של זכות יוצרים

נפסק כי כדי להוכיח שהופרה זכות יוצרים, על-פי חוק זכויות יוצרים - 1911, על התובעים לשכנע את בית המשפט:

(1)    שהמשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים;

(2)    שהתובעים הם בעלי זכויות היוצרים;

(3)    שזכות היוצרים הופרה על-ידי הנתבעים.

האם המשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים? והאם קיימת הפרה של זכויות אלה?

לוח המשחק, הכרטיסים ומסגרות המשחק הינם יצירה אומנותית.

אין הגנה על הרעיון ועל המקוריות של היצירה. ההגנה ניתנת לדרכי הביטוי של היצירה.

משחקי-לוח עשויים אף הם לזכות בהגנת זכות יוצרים, אך היקף ההגנה אינו ברור די צרכו. אין ספק שמרכיביהם השונים של המשחקים עשויים להיות מוגנים בזכויות יוצרים, עד כמה שהם מהווים יצירות מקוריות. הלוח עשוי להיות מוגן, אם כיצירה אומנותית, אם כיצירה ספרותית ואם בשילוב של שתיהן; כלי המשחק עשויים להיות יצירה אומנותית.

אין לשלול שימוש ברעיון תוך יישומו ביצירות עצמאיות גם אם התוצאה הכללית שמתקבלת היא דמיון מהותי, שנובע ממימוש אותו הרעיון לעומת זהות שנובעת מהעתקה בוטה.

בית המשפט פסק כי דרך הבעת הרעיון הועתקה על-ידי הנתבעים בשני המקרים.

הפרה בתרגום של הוראות המשחק

תרגום הוראות משחק מסינית לעברית, הינה פעולה שבניגוד לסעיף 1(2)(א) לחוק זכויות יוצרים, באשר זכות זו מוקנית לבעל זכות היוצרים. תרגום מושווה להעתקה של היצירה המקורית, כך שאפילו נרכשה הזכות "בתום-לב" על רכיביה הסיניים, אזי התרגום לעברית מהווה הפרת זכות היוצרים.

משמעות מדגם שנרשם בחו"ל

חלקי הפלסטיק לא נרשמו כמדגמים בארץ (הגם שנרשמו באנגליה), ומכאן שהגנת מדגם אינה חלה עליהם.

הגנה של תקנת השוק

המטרה הבסיסית של תקנת השוק, היא יצירת ודאות בחיי המסחר. המטרה של חוק זכויות יוצרים היא הגנה על הקנין הרוחני.

כדי ליישם את חוק המכר, יש צורך שיימכר נכס נד. כלומר, על המימכר להיות סוג של נכס ריאלי, חפץ.

במקרה לעיל, לא ניתן לומר שנמכר נכס ריאלי או חפץ מכאן, שלא התמלא התנאי הראשון של סעיף 34 לחוק המכר, המאפשר את החלתו.

עמדתי היא, שתקנת השוק, לפי סעיף 34 לחוק המכר, לא תחול על נכס שמפר זכות יוצרים. בהתנגשות שבין שני חוקים אלה - חוק המכר וחוק זכויות יוצרים - התכלית המועדפת והבלעדית היא לבעל זכות הקנין, למנוע את השימוש או השיווק של המוצר שלו, מכח זכות הבלעדיות המונופוליסטית שמוענקת לו בחוק.

יישום הוראות חוק המכר על-גבי יצירות ומוצרים מוגנים, תאיין את חוק זכויות היוצרים כליל מתוכן ותאפשר מכירה פיראטית מתוחכמת של חומרים מוגנים מכח דין אחר. אשר-על-כן, בית המשפט קבע כי לנתבעים לא קמה כל הגנה לפי חוק המכר.

גניבת עין

לצורך הוכחת גניבת-עין נדרשים שני תנאים מצטברים:

א.    חשש להטעיית הציבור לחשוב, כי הטובין שמציע הנתבע הם הטובין של התובע.

ב.    שיש לטובין של התובע מוניטין.

ג.    לענין הטעיית הציבור –

הטעיית הציבור

התובעים הוכיחו כי עיתון שמפרסם כתבות צרכנות באופן קבוע, טעה לחשוב שהמשחק המפר הראשון הוא גירסה ישראלית של "נחש מי".

בנושא של גניבת-עין, האריזה היא הדבר הראשון שבו נתקלת עינו של הצרכן.

בנוסף, מתקיימים גם כל מרכיבי המבחן המשולש לצורך ההטעיה.

מבחינת המראה והצליל -  כדי להוכיח דמיון אין צורך בזהות מוחלטת. הדמיון נבחן לאור השאלה האם החיקוי עלול להטעות את הצרכן הסביר. אם הרושם הראשון שמתקבל מראיית שני הצרכים יכול להוביל לתוצאה כזו, יש בכך כדי לענות על מבחן זה. השלב הראשון בו נתקל הצרכן במשחק הוא "שלב האריזה".

המשחק "נחש מי" הוא המשחק הוותיק ביותר שנמכר מזה שנים. אדם יכול לזכור את הרעיון המובע מאחוריו, אבל לא את שמו המדויק. יש לציין, שהרוכשים הפוטנציאליים עשויים להיות הורים צעירים או סבים וסבתות, שיסתפקו בכך שקיימים אותם אלמנטים, ולכן עשויים לטעות בזיהוי ובאבחנה, ובכלל במידע שקיימים עוד מוצרים נוספים על המוצר המקורי.

המוניטין

העובדה שבמשך שנים רבות המוצר נמכר בעולם, תפוצתו מורחבת, ובארץ הוא כבר קיים בנוסחו המשוכלל כ- 13 שנה, מעידה על מוניטין. סביר להניח שמוצר שאין לו "שוק" שיווקו יצטמצם וייפסק, ולא יימשך ויתרחב.

נפסק כי קיימת גניבת-עין מצידם של הנתבעים.

האם ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי

בית המשפט פסק כי פיצויים לא משתלמים פעמיים בגין אותו נזק; הקביעה של פיצוי קבוע ומוערך מראש בחוזה או פיצוי הקבוע בדין, נועדה לחסוך התדיינות משפטית לעניין קביעת גובה הנזק, אך לא להעניק שני סעדים מצטברים.

ועל כן לא ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי.

סכום הפיצוי הסטטוטורי

אין מחלוקת כי גישת הפסיקה היא, שכאשר הנתבע מפר זכות יוצרים ביצירה אחת יותר מפעם אחת, הוא יכול לזכות בפיצוי סטטוטורי מוכפל בגין הפרת זכות יוצרים. במקרה הנוכחי, מדובר בשני משחקים, כל אחד משנה אחרת, שכל אחד מהם הופר בתקופה שונה.

מכיוון שעסקינן בשתי הפרות נוספות, נראה לי כי יש מקום להעניק לתובעים את מקסימום הפיצוי הקבוע בחוק, בגין כל אחת ואחת מהפרות אלה.

בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

קביעה זו חוסמת, עפ"י גישת בית המשפט, את הדרך לפיצוי נוסף מכח דין נוסף בגין הפרות אלה.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור