משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

הפרת זכויות יוצרים בגין השמעת קריוקי באולם אירועים

שרים קריוקי בע"מ נ' דיוה גרופ בע"מ (תא (ת"א) 1738-07)

14 בפברואר, 2012,

יונתן דרורי

הפרת זכויות יוצרים בגין השמעת קריוקי באולם אירועים

התובעת, שרים קריוקי – חברה לתכני קריוקי, הגישה תביעה כנגד אולם אירועים שהיה בבעלות  חברת דיוה גרופ בע"מ וחברת דראג שואו בע"מ וגם כנגד מנהליה ובעלי המניות שלה, מר יצחק כהן והגב' אניה גיל פוקס.

התיק נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני כב' השופט אבי זמיר. ביום 6.2.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

בכתב התביעה נטען כי במהלך שנת 2006 הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים והמבצעים בכך שהם השמיעו או התירו להשמעה פומבית של יצירותיה במועדון האמור, וזאת ללא כל הרשאה כדין מהתובעת.

הנתבעים טענו כי הם סברו שניתן להסתפק ברישיון מאת התקליטן, ומאחר והם שילמו לתקליטן, שהציג עצמו כבעל רישיון, סברו כי אין צורך ברישיון נוסף.

התובעת ביקשה בתביעתה צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים השמעה פומבית של שירי קריוקי ללא הרשאה וכן דרשה לחייב את הנתבעים פיצוי בסך של 20,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בגין תשע הפרות לטענתה, המסתכמים ב- 180,000 ₪ ובנוסף ביקשה פיצוי בסך כ- 50,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין ובסך כ- 360,000 ₪ בגין אובדן הכנסה או עשיית עושר ולא במשפט.

נפסק

נפסק כי התביעה כנגד הנתבעת 4 נדחית (בנסיבות העניין, ללא צו להוצאות).

בנוסף נפסק כי התביעה כנגד הנתבעת 1, הנתבעת 2 והנתבע 3 מתקבלת (לגבי 2 הפרות).

נפסק כי הנתבעות  ישלמו כל אחת לתובעת:

א. סך של 10,000 ₪.

ב. שכר טרחת עו"ד של 1,800 ₪.

בנוסף נפסק כי הנתבע 3 ישלם לתובעת:

א. סך של 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה;

ב. שכר טרחת עו"ד של 3,600 ₪.

בנוסף הורה בית המשפט על מתן צו מניעה קבוע.

הפרה של זכות יוצרים ביצירה מוסיקלית

ההגדרה הרלוונטית להפרת זכות יוצרים מוסיקלית מעוגנת בסעיף 2(1) לחוק זכות יוצרים הקודם.

מסקנה בדבר הפרת זכויות היוצרים של התובעת, תתקבל, במידה שיוכח כי הנתבעים שידרו את שירי הקריוקי במועדון, באופן מסחרי, ושלא בהסכמתה.

אחריות אולם אירועים להפרה 

נפסק כי מתן רשות להשמעת מוזיקה במקומות בידור - כדוגמת אולמות אירועים, בתי מלון, מסעדות ואירועים ציבוריים - גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו - כמוה כמתן הרשאה הניתנת לתועלתו הפרטית של העסק.

בנוסף נפסק כי הנתעים אינם יכולים לצאת לידי חובתם בכך שהחתימו את התקליטן על גבי כתב התחייבות, במסגרתו התחייב, לכאורה, להשמיע מוסיקה מוגנת ולהסדיר את עניין התמלוגים עבור זכויות היוצרים,  שכן במצב זה הם "עצמו את עיניהם" ונהגו בחוסר תום לב.

ועל כן, כמפעילות המועדון, חבות בגין הפרה הנטענת של זכויות יוצרים, ללא קשר להתחייבות כזו או אחרת של תקליטן.

קיומן של זכויות היוצרים בשירי הקריוקי

העובדה, שלפיה התובעת נהגה להחתים תקליטנים על גבי כתבי התחייבות מטעמה, מעידה על מודעותם הכללית של הגורמים הרלוונטיים בתחום השמעת שירי הקריוקי, לבעלותה של התובעת בזכויות היוצרים המוסיקליות האמורות.

בנוסף, בפתח כל שיר שהוקרן על גבי המסך במועדון, מופיעה הערה המבהירה את מצב הדברים לגבי זכויות היוצרים של התובעת. עובדה זו, היא אינדיקציה נוספת לעצם קיומן של זכויות היוצרים המוסיקליות של התובעת, וכן היא אינדיקציה לכך שהתובעת עשתה כל שביכולתה בכדי להבהיר את פני הדברים למשתמשים פוטנציאליים בתקליטורים.

על פסק בית המשפט כי, ניתן לצאת מנקודת הנחה, שלפיה זכויות היוצרים המוסיקליות מצויות בבעלות התובעת, והיא בלבד זכאית להחליט לגבי אופן שידור השירים ולגבי מתן הרשאה מתאימה לשידורם לגורמים אחרים.

אופן מתן ההרשאה לשימוש בזכויות התובעת

רישיון התובעת - רישיון קריוקי, הוא רישיון אישי שאינו ניתן להעברה ומוגבל למסגרת אירועי קריוקי, שהם אירועים פרטיים שאינם פתוחים לקהל הרחב.

על פי כתב ההתחייבות, הצדדים להתקשרויות אלה, כלומר התקליטנים ובעלי החצרים, אחראים, כל אחד בנפרד, לקבלת רישיון ייחודי להשמעה פומבית של השירים.

על כן נפסק כי הנתבעים או מי מהם, כמפעילי המועדון, אינם רשאים להסתמך על רישיון שניתן לתקליטן, ככל שניתן, להשמעה פומבית של השירים, אלא הם נדרשים לפעול, באופן עצמאי, לקבלת רישיון להשמעה פומבית מאת התובעת. ללא רישיון השמעה כאמור, אין לבעלי המועדון הרשאה להשמיע, באופן פומבי, את שירי הקריוקי.

אי ידיעה ביחס להפרה

למפר זכות היוצרים עשויה לעמוד הגנה, בנסיבות שבהן הוא לא היה מודע לעצם ההפרה, ואף לא היה לו יסוד סביר לחשוד, שמדובר בהפרה.

הצדדים הציגו שתי גירסאות מנוגדות - גירסתם של הנתבעים, שלפיה הם באמת ובתמים סברו שהרישיון שניתן לתקליטן עונה על הנדרש גם מבחינת ההרשאה האמורה להיות מוקנית להם ומנגד, גירסתו של מר תומר קרימאייר, שהפעיל, כתקליטן, את ערבי הקריוקי מעת לעת, ולפיה הוא הבהיר לנתבעים את חובת הסדרת הרישיון, וקיבל את הרושם שסוגיית הסדרת הרישיון מצויה בטיפול, אם כי הוא לא המשיך לחקור מעבר לכך.

בנוסף, יש ליתן את הדעת לשני נתונים ראייתיים נוספים שהוצגו על ידי התובעת - כתב התחייבות חתום על ידי הנתבעים וכן מכתב התראה מיום 5/2/07 שהופנה אל מועדון הנתבעים מאת התובעת, ובו דרשה התובעת מהנתבעים להפסיק באופן מיידי כל שימוש בחומרים המוגנים השייכים לה, עד להסדרת תשלום הרישיון, וכן הבהירה כי הפעלת הקריוקי ללא הרשאה מתאימה מהווה הפרת זכות יוצרים וקניין רוחני.

שני מסמכים אלה תומכים בגירסתה של התובעת, ומעידים על כך שהיא אכן הבהירה את מצב הזכויות הקיים ואת ההתנהלות הנדרשת מצד הנתבעים, ואף התריעה על כך שהרישיון אינו מוסדר.

כמו כן, יש להתחשב בכך שנטל השכנוע, להראות כי מוקנית להם הגנת אי הידיעה המעוגנת בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים הקודם, מוטל על הנתבעים.

בנסיבות אלה התקבלה גרסת התובעת לפיה הנתבעים היו מודעים למעשי ההפרה.

מספר ההפרות

בכתב התביעה נטען, כי הנתבעים חבים בפיצוי הנתבע בגין תשע הפרות מתועדות שונות. בפועל, קיים תיעוד לגבי שתי הפרות בלבד, על גבי שני תקליטורים.

על כן פסק בית המשפט כי המדובר בשני מקרים שבהם הופרו זכויותיה של התובעת בשירי הקריוקי, על דרך השמעת שירים במועדון האמור.

אחריות מנהלים ובעלי מניות להפרה

לצורך בחינת חבותם האישית של הנתבעים 3 ו- 4 יש לבחון תחילה מהי מידת אחריותו העקרונית של נושא משרה, המפעיל מקום ציבורי, במסגרת חברה-נתבעת, אשר לגביה נטען כי היא מפרה זכויות יוצרים, וזאת בהתחשב בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

על פי הפסיקה, המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסודות האחריות, ואין בכך משום סתירה לעקרון היסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

בפסק הדין בת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2378-07 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' החלל המופלא עד הלום בע"מ [פורסם בנבו] (24/11/11), קבע כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני: "אשר לשאלת אחריותם של מנהלים ובעלי מניות להפרת זכות יוצרים שביצעה החברה שבשליטתם או בניהולם, נקבע כי היותו של אדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה- אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה: יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל.  עם זאת, מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה או ההפרה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (עניין קפוצ'ין בפסקה י"ז לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, פסקאות 17-23 לפסק דינו של כב' הנשיא מ.שמגר; ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769; רע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ' Lloyds & Co, פ"ד נא(5) 855; ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693)".

בהקשר הדברים הרלוונטי לענייננו, נקבע, כי השמעת מוסיקה במקומות פומביים היא חלק אינטגרלי מהשכרת האולם, ומדובר ברשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מהאירוע המתקיים במקום. 

הפרה תורמת המטילה אחריות על בעל מועדון

בפסק הדין בע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ [פורסם בנבו] (20/6/11), הוסברה דוקטרינת ההפרה התורמת, אשר טרם הוכרה במלואה במשפט הישראלי (סעיפים 11 ו- 12 לפסק הדין): 

"הפרה תורמת (Contributory Infringement) בזכות יוצרים, מתייחסת- ככלל- למצב בו גם מי שאינו מפר באופן ישיר זכות יוצרים נמצא אחראי לה, וזאת על רקע התנהגותו ומעורבותו בנסיבות המקרה.  מדובר לרוב בנסיבות בהן גורם אחד אינו מבצע את ההפרה בעצמו, אך הוא מאפשר ומתיר את פעילותו המפרה של גורם אחר, או אף מסייע ומעודד את אותה הפעילות.  הוא משמש מעין "גורם ביניים", בשרשרת ההפרה- בטווח שבין המפר הישיר (מפר "הקצה"), לבין בעל הזכות.  דוקטרינת ההפרה התורמת, טרם הוכרה במלואה במשפט הישראלי, בין בהוראות חוק זכות היוצרים, בין בפסיקה, כך שבמצב הנוכחי-  יצא המפר-התורם (Contributory Infringer) בלא אחריות, על אף תרומתו המשמעותית לביצוע ההפרה, בעוד שהמפר-הישיר יישא לבדו באחריות לביצועה.

אמנם, החוק הקודם הכיר בהפרה תורמת באופן מוגבל, בגדר סעיף 2(3), שעניינו איסור על השמעה פומבית של יצירה מוגנת בלא אישורו של בעל זכות היוצרים.  סעיף זה מורה, כי "כל אדם שהרשה, לתועלתו הפרטית, לתיאטרון או למקום שעשוע אחר, להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים"- ייחשב מפר.  הוראה זו מתייחסת בעיקר למצב בו בעל מקום בידור- כגון תיאטרון או אולם שמחות- מאפשר את ביצוען בפומבי של יצירות מוגנות.  הכוונה היא, למשל, לסיטואציה בה בעל אולם שמחות מתיר לתקליטן להשמיע לאורחים מוסיקה, בלא הסכמתם של בעלי הזכויות ביצירות המושמעות (בירנהק, "לידתה של עוולה: הפרה תורמת בדיני פטנטים, טכנולוגיות של צדק" 188 משפט מדע וחברה (2003) (להלן: בירנהק, לידתה של עוולה); טוני גרינמן זכויות יוצרים כרך ב 677-687 (מהדורה שנייה, 2008) (להלן: גרינמן); טוני גרינמן זכויות יוצרים, אמנים ומפיקים 147-148 (1998)).   סעיף 2(3) לחוק הקודם מוסיף ומורה, כי אחריות להפרה עקיפה זו לא תתקיים מקום בו "לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד סביר לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות יוצרים".  קרי, אחריותו של בעל התיאטרון או בעל האולם, כפופה לידיעתו על ההפרה (בירנהק, לידתה של עוולה, בעמ' 188; גרינמן, בעמ' 677-687).  הוראה דומה קיימת אף בסעיף 49 לחוק החדש".

בענייננו נפסק כי למעשה, בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים הקודם,  מעוגנת דוקטרינת ה"הפרה התורמת", באופן שלמעשה, מטיל אחריות על בעל אולם או בעל מועדון, רק בגין השמעת יצירות מוסיקליות מסויימות המוגנות בזכויות יוצרים, ללא הסכמתו של בעל זכות היוצרים, ותוך מודעות לעצם ההפרה.

אחריות הנתבע 3 - יצחק כהן

נפסק כי הנתבע 3 ניהל את המקום כשכיר של החברות. נפסק כי הנתבע 3 הוא שניהל את ההידברות אל מול התקליטן.  נפסק כי חתימתו של הנתבע 3 מופיעה על גבי כתב ההתחייבות. 

לאור זאת, ובהתחשב בעובדה, שהנתבע 3 לא הגיש תצהיר מטעמו,  סבר בית המשפט, כי הוכחה מעורבותו של הנתבע 3 בניהול פעיל של המועדון, ובכלל זאת, גם ארגון של שני ערבי הקריוקי בהם בוצעו ההפרות האמורות, או לכל הפחות, מתן אישור להוצאתם של ערבי קריוקי אלה אל הפועל.

לפיכך, נפסק כי ניתן לייחס לנתבע 3 אחריות אישית בגין שתי ההפרות האמורות.

אחריות הנתבעת 4 - אניה גיל פוקס

נפסק כי מצב הדברים ברור פחות לגבי מידת מעורבותה של הנתבעת 4 בהפרות השונות ובאחריותה להן.

הנתבעת 4, למעשה, ניהלה את שתי החברות. ואולם ההידברות בעניין כתב ההתחייבות ורישיון השימוש התנהלה בין התובעת לבין הנתבע 3 ומר יוסי כהן, ואין אינדיקציה לכך שהנתבעת 4 היתה מעורבת בפרטי הדברים.

לפיכך, ומאחר שבניגוד לנתבע 3, הגישה הנתבעת 4 תצהיר מטעמה ובו התכחשה לקיומה של אחריות אישית, סבר בית המשפט כי הוכחה מעורבותה באופן המצדיק להטיל עליה אחריות כזו.

הפיצוי בגין ההפרה

סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים 1924, קובע:

"לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים; שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בצו לשנות את השיעורים האמורים".

על פי הפסיקה, הקריטריונים לקביעת גובה הפיצוי הם עוצמת ההפרות, מספרן, משכן, סוג היצירות, אשמת המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר.

בענייננו נפסק כי יש להתחשב בכך, שכאמור, הוכח קיומן של שתי הפרות בלבד, על אף שבסעיף הסעדים בכתב התביעה נטען לקיומן של תשע הפרות, וכפי הנראה, הנתבעים הפעילו את ערבי הקריוקי באופן ניסיוני, ופעילותם בתחום זה הופסקה לאור קיומם של הפסדים כספיים.

נפסק כי יש להתחשב גם בעובדה שההפרות בוצעו במסגרת שתי מסיבות שנערכו במועדון, וכפי הנראה, לא היתה להפרות אלה תפוצה רחבה.

בנוסף נפסק כי, אמנם, הנתבעים התחייבו להסדיר את רישיון ההשמעה ולא עשו כן, אך מנגד ההפרות מצומצמות למדי בהיקפן, וכך גם היקף האחריות המוטלת על הנתבעים 1 - 3.

על רקע שיקולים אלה, קבע בית המשפט כי הנתבעת 1 תחוייב בסכום של 10,000 ₪; הנתבעת 2 תחוייב בסכום של 10,000 ₪ והנתבע 3 יחוייב בסכום של 20,000 ₪.

בנוסף נפסק כי יתר רכיבי הפיצויים שנתבעו, בגין פגיעה במוניטין ואובדן הכנסה או עשיית עושר, לא הוכחו, ומכל מקום, אין הצדקה לפסיקתם בהעדר הוכחת נזק ממשי ועל רקע העובדה שההפרות המעטות שבוצעו הופסקו זה מכבר. 

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

תגובות

במידה ויש לתקליטן רישיון, האם זה לא מספיק, האם יש צורך ברישיון נוסף?

יש לבחון את סוג הרישיון שיש ביד התקליטן ואת היקף השימוש המוסדר ברישיון זה.

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור