משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

הפרת זכויות יוצרים במאמר – פיצוי בגובה עלות הרישיון

דוריס לילינג נ' אפרים מלצר (ת"א (רמלה) 1403/08)

12 בספטמבר, 2012,

יונתן דרורי

הפרת זכויות יוצרים במאמר – פיצוי בגובה עלות הרישיון

תביעה שהוגשה על ידי דוריס לילינג כנגד אפרים מלצר. התביעה נדונה בבית משפט השלום ברמלה, בפני השופט ד"ר עמי קובו. ביום 30.8.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

עובדות: תביעה כספית בסך של 300,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים, הפרת זכויות מוסריות ביצירה, פגיעה במוניטין, הפרת חוזה ואי תשלום שכר עבודה בכל הנוגע לעבודתה של התובעת ככותבת מאמרים לספר "העשור לעיר מודיעין".

לטענת התובעת, עיתונאית וכותבת מאמרים, הנתבע הזמין ממנה מאמרים פרי עטה אשר יאוגדו בספר שיסקור 13 שנים 13 להיווסדה של העיר מודיעין. לטענתה, הנתבע התעלם מזכויות הקניין הרוחני שלה, פרסם 14 את הספר מבלי שרשם את זכויות הקניין הרוחני שלה ולא שילם לה בגין עבודתה. נטען כי הנתבע עשה שימוש במאמרים שכתבה, מבלי ששילם עבורם, וכאשר הקרדיט לו זכתה התובעת היה מינורי בלבד. שמה שורבב בתוך רשימה של שבעה כותבים.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע הפר את ההסכם עם התובעת לפיו התחייב לשלם לה שכר בגין כתיבת המאמרים, הפר את זכות היוצרים שלה וכן הפר הנתבע את זכות המוסרית של התובעת בספר.

בית המשפט פסק כי על הנתבע לפצות את התובעת כדלקמן:

א. בגין הפרת החוזה, הנתבע ישלם לתובעת סך של  30,000 ₪ .

ב. בגין הפרת הזכות המוסרית, הנתבע ישלם לתובעת סך של 15,000 ₪

בנוסף, ישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טרחת ב"כ התובעת בסך של  20% מהסכום האמור – 9,000 ₪.

 

הערת DWO: בית המשפט פסק כפיצוי על הפרת זכות היוצרים את הסכום אותו התחייב הנתבע לשלם  בגין החוזה שהפר. קרי, נוצר מצב לפיו לנתבע יש תמריץ להפר חוזה ולא לשלם לבעל הזכות, שכן התוצאה הגרועה ביותר שאליו יגיע היא פסיקת הסכום שהוא היה חייב לשלם בין כה וכה. 

אנו סבורים כי ככלל פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים רצוי שיגלם בו רכיב עונשי, אחרת יהיה תמריץ למפרים להפר את זכות היוצרים, במקרה הגרוע ביותר הם יהיו צריכים לשלם את עלות הרישיון.

כפי שנקבע בעניין אקו"ם נ' עמותת מכבי אבשלום הנזק בגין ההפרה החד-צדדית של זכויות היוצרים, אינו אמור להלום ולהיות שווה ערך למחיר שבו היה בעל הזכויות מוכן לתת רישיון בזכויות. יש הבדל בין מחיר של עסקה רצונית, לבין נזק של פגיעה חד-צדדית בזכויות. המחיר שפלוני היה דורש בעד סחורתו יכול לתת אינדיקציה למחיר ראוי, במקרה שיש הסכם ורק המחיר חסר ויש להשלימו. ואולם המחיר ההסכמי איננו אינדיקציה למחיר הפגיעה החד-צדדית בזכויות, ללא הסכם. כאן נכנסים שיקולים נוספים – גם שיקולים של פגיעה באוטונומיה ובתחום היחיד ובקניין, וגם שיקולים של הרתעה של מפרים ומעוולים.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הנתבע הפר חוזה שימוש בזכות יוצרים

נפסק כי לתובעת מגיע שכר בגין עבודתה בהתאם להסכם המתוקן שבין הצדדים. בין הצדדים הייתה הסכמה ראשונית אשר לא הועלתה על הכתב. בשלב מסוים, ובעקבות משא ומתן נוסף בין הצדדים, הגיעו התובע והנתבעת לחוזה אשר הועלה על הכתב. על-פי החוזה המתוקן, על הנתבע לשלם לתובעת סך של 22,500 ₪. אי-התשלום האמור מהווה הפרת חוזה על-ידי הנתבע. התובעת לא הפרה את החוזה עם הנתבע, וסיפקה לו את המאמרים כנדרש. בנסיבות אלה היה על התובע לשלם לתובעת את הסכום שעליו סיכמו, ומשלא עשה כן, הפר את החוזה.

לפיכך, נפסק כי על הנתבע לשלם לתובעת פיצויים בגין הפרת החוזה בסך 30,000 ₪ (קרן + ריבית והצמדה).

 

זכות יוצרים במאמרים

מאמרים מעצם טיבם הם יצריה ספרותית.נפסק כי, לתובעת זכות יוצרים במאמרים אותם כתבה. אין כל ספק שחלק מן המאמרים נכתבו על ידי התובעת, והתובעת לא העבירה בשום דרך את זכות היוצרים שלה במאמרים אלו.  המאמרים הללו הם בגדר יצירה ספרותית.

 

זכויות היוצרים של היוצר ביצירה

סעיף 5(1) לחוק הישן (חוק זכות יוצרים, 1911) קובע כי: " בכפוף להוראות חוק זה, יהיה מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה".

הכלל על פי החוק הישן הינו שמחבר היצירה הינו בעל זכות היוצרים. החוק הישן יוצר חריגים לכלל הקבועים בסעיפים 5(1)(א) , 5(1)(ב) ובסעיף 21. נפסק כי במקרה דנן, החריגים הקבועים בחוק הישן אינם מתקיימים ולפיכך זכות היוצרים נשארת בידי מחברת היצירה, היינו, התובעת.

 

אף לפי החוק החדש, לתובעת זכות יוצרים על המאמרים האמורים.  גם לפי החוק החדש, המחבר הינו הבעלים של זכות היוצרים.

סעיף 33 לחוק החדש (חוק זכות יוצרים, תשס"ח - 2007) קובע כי "היוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה".

 

העברה של זכות יוצרים – יצירה בהזמנה

האם התובעת העבירה את זכות היוצרים? נפסק כי הן לפי החוק הישן והן לפי החוק החדש, התשובה לשאלה זאת הינה שלילית.

על פי החוק הישן העברת זכות היוצרים מותנית בחוזה בכתב שנחתם על ידי בעל הזכות:

"בעליו של זכות היוצרים בכל יצירה רשאי להעביר את זכותו, כולה או מקצתה... למשך כל תקופת זכות היוצרים או לכל חלק ממנה, ורשאי הוא ליתן כל טובת הנאה בזכות עפ"י רשיון ואולם כל העברה או נתינה כאלה לא יהא כוחן יפה אלא אם כן נעשו בכתב ונחתמו ע"י בעל הזכות שבגינה נעשו ההעברה או הנתינה, או ע"י בא כוחו המורשה כהלכה".

 

גם על פי החוק החדש, לצורך העברת זכות היוצרים נדרש הסכם:

"העברת זכות יוצרים ביצירה מוזמנת:

35(א) ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע.

העברת זכות יוצרים והענקת רישיון:

37(א) זכות יוצרים ניתנת להעברה בחוזה או על פי דין, ורשאי בעל הזכות לתת לגביה רישיון ייחודי או רישיון שאינו ייחודי.

(ב) העברת זכות היוצרים או מתן הרישיון, כאמור בסעיף קטן (א),יכול שיהיו לגבי זכות היוצרים, כולה או חלקה, וניתן להגבילם למקום מסוים, לתקופה מסוימת או לעשיית פעולה מסוימת ביצירה.

(ג) חוזה להעברת זכות יוצרים או למתן רישיון ייחודי לגביה, טעון מסמך בכתב.

(ד) בסעיף זה, "רישיון ייחודי" – רישיון המעניק לבעליו זכות ייחודית לעשות פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, כפי שנקבע בו, ומגביל את בעל זכות היוצרים מלעשות ומלהרשות לאחר לעשות פעולה כאמור."

 

בין התובעת לנתבע לא קיים הסכם, מפורש או משתמע, אשר מעביר את זכות היוצרים על המאמרים לנתבע או לעירית מודיעין. לפיכך, זכות היוצרים במאמרים שנכתבו על ידי התובעת נותרה בידיה. ההסכם בין התובעת לנתבע העניק לנתבע זכות לעשות שימוש במאמריה של התובעת במסגרת הספר.

 

הפרת זכות יוצרים

הן בחוק הישן והן בחוק החדש, רכיב מרכזי בהפרה הינו העדר הסכמה. בין התובעת לנתבע הוסכם כי לנתבע תהיה זכות להשתמש (הכוללת העתקה והפצה) במאמריה של התובעת ולפרסמם בספר. יש להבהיר כי ההסכמה הינה לגבי זכות השימוש ולא זכות היוצרים. ההסכמה לשימוש בזכות הייתה כפופה לתשלום שיעביר הנתבע לתובעת, ההסכמה הייתה לעשות כל שימוש לרבות הפצה וזאת בכפוף לסכום שנקבע בין התובעת לנתבע.

נפסק כי כי זכות היוצרים הופרה בענייננו. כאמור לעיל (בדיון על הפרת החוזה), בין התובעת לנתבע נחתם הסכם על פיו הנתבע ישלם לתובעת סך של 22,500 ₪ תמורת עבודתה. בהסכם זה, הסכימה התובעת להעביר את זכות השימוש במאמריה תמורת הסכום המוסכם. משלא שילם הנתבע את הסכום המוסכם והפיץ את מאמריה של התובעת בספרו, הפר את זכות היוצרים של התובעת.

 

הנזק בגין הפרת זכות היוצרים שנבע מהפרת חוזה

הואיל ובהסכם בין הצדדים הוסכם כי התובע יוכל לקבל את המאמרים ולעשות בהם שימוש כנגד תמורה שנקבעה בהסכם, הרי משלא שולמה התמורה, אזי הנזק שנגרם לתובעת עקב ההפרה הינו כשווי אותה תמורה. כלומר, הנזק שנגרם לתובעת הינו התשלום אשר הוסכם שיועבר אליה תמורת השימוש במאמריה. סכום הנזק הינו 22,500 ₪ בצירוף ריבית והצמדה. על נזק זה כבר פוצתה התובעת בעילתה החוזית ולא ניתן לפסוק לה אותו בשנית משום שהיה בכך כפל פיצוי.

לאור האמור לעיל, נפסק כי סכום הפיצוי שהתובעת זכאית לקבל בגין הפגיעה בזכות היוצרים "נבלע" בסכום הפיצוי בגין הפרת החוזה.

הפרת הזכות המוסרית

הזכות המוסרית הוגדרה בפקודה (החוק הישן) בסעיף 4 א' כדלקמן:

"מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים.... פגיעה בזכות לפי סעיף זה היא (3) עוולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין יחולו עליה.

(4) זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החומרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה הועברה לאחר.

(5) בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון".

 

החוק החדש (אשר נכנס לתוקף לאחר הגשת תביעה זו) מגדיר את הזכות המוסרית כדלקמן:

"45(א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה.

(ב)הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר".

 

"46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –

(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;

(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".

 

נפסק כי הן לפי החוק החדש והן לפי הפקודה, ליוצר של יצירת ספרותית, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, אשר כוללת, בין היתר, זכות כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין. מדובר בזכות לקבל קרדיט (מזכה) בגין היצירה.

 

הערת DWO: בחוק הישן זכות מוסרית, כוללת, זכות כי שמו של היוצר ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים בנסיבות העניין (ולא הראויים בנסיבות העניין).

 

זכות יוצרים ביצירה שהיא שכתוב של דברים שנכתבו בעבר ולקט

האם התובעת היא יוצרת של יצירה ספרותית? במקרה דנן, נפסק כי התובעת הינה בגדר "יוצרת של יצירה ספרותית". נפסק כי גם תחת ההנחה כי חלק מהמאמרים הם בגדר שכתוב של דברים שנכתבו בעבר, ובחלק עיקר עבודתה של התובעת היה ללקט את החומרים, שוכנע בית המשפט כי המאמרים שכתבה התובעת ואשר פורסמו בסופו של דבר בספר הינם פרי יצירתה. נפסק כי התובעת לא העתיקה את הדברים, אלא התבססה על דברים קודמים שנכתבו, וכתבה אותם בעצמה, תוך שהדברים מהווים יצירה ספרותית חדשה.

 

מתן קרדיט ראוי – סדר הכותבים

האם נפגעה זכותה של התובעת כי שמה ייקרא על יצירתה בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין? נפסק כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב. בדף המקדים לספר נרשם שמו של הנתבע כעורך הספר. לאחר מכן הופיעה רשימת הכותבים כדלקמן: "זוהר ברעם; משה מאיר סדורף; בני מיכלסון; דוריס לילינג; אפי מלצר; לימור קליפה; רינת שגיא". כלומר, קיימת רשימת כותבים, אשר רובה לפי סדר א'-ב', ואשר התובעת מופיעה בין יתר הכותבים.

עיון בספר עצמו, תוך בחינת הקטעים אשר התובעת היא זו שכתבה אותם, מעלה כי חלקה של התובעת בכתיבה היה גבוה לאין שיעור מחלקם של יתר הכותבים. התובעת כתבה את רובו של הספר, בעוד שיתר הכותבים כתבו כולם יחדיו את היתרה.

בנסיבות אלה נפסק כי שמה של התובעת לא הופיע על היצירה בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין.

וכי: מן הראוי היה ליתן לתובעת מעמד בכורה על פני יתר הכותבים באופן שיבדל אותה מהכותבים האחרים וישקף את תרומתה המשמעותית לספר.

כך למשל, גרס בית המשפט כי ניתן וראוי היה לציין את התובעת כ"כותבת ראשית" או לרשום אותה בראש הרשימה.

לבסוף נפסק כי העדר מתן קרדיט ראוי לתובעת מהווה הפרה של זכותה המוסרית ביצירה.

 

הערת DWO: ההבדל בין החוק הישן (התקף בענייננו) לבין החוק החדש בסוגיה זו מתייחס לפער בין מה שראוי למה שמקובל. קרי, בהתאם לחוק הישן יש להוכיח בראיות את מה שמקובל בתחום ביחס למתן קרדיט. ואילו ביחס לחוק החדש המדובר בקביעה נורמטיבית ערכית של השופט.

 

הפיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית

נפסק כי בקביעת הפיצויים בגין הפגיעה בזכות המוסרית, יש ליתן את הדעת לכך שמדובר בפיצויים ללא הוכחת נזק, שהרי אין ביכולתה של התובעת להוכיח נזק קונקרטי שנגרם לה באופן שבו נרשם שמה בין כותבי הספר.

 

הערת DWO: פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית לפי החוק הישן אינו פיצוי ללא הוכחת נזק.

 

בנוגע לסכום הפיצויים ללא הוכחת נזק נפסק כי לא ניתן להחיל את סעיף 56(א) לחוק החדש, אשר קובע סכום שלא יעלה על 100,000 ₪, אך ניתן להתייחס לשיקולים הכללים שמונה סעיף 56(ב), שהינם שיקולים אשר אף ללא תחולה של החוק החדש ראויים להישקל. במסגרת קביעת סכום הפיצוי יש ליתן את הדעת למידת ההפרה, לחומרתה, לנזק הממשי שנגרם לתובע, לרווח שצמח לנתבע ועוד. בהקשר זה יש לשים לב ששמה של התובעת כן נזכר ברשימת הכותבים, אך לא בהיקף ובמידה הראויים. עוד יש ליתן את הדעת לכך שהתובעת כתבה מאמרים רבים לספר, אך אינה הכותבת היחידה, כך שלא ניתן היה אף לקפח את זכותם המוסרית של יתר הכותבים. בנוסף לכך נפסק כי, לא צמח לנתבע שום רווח עקב ההפרה, שהרי אף אם היה מציין את התובעת ככותבת ראשית או ששמה היה מופיע ראשון ברשימת הכותבים, לא היה הדבר משנה לנתבע מבחינה כלכלית.

לאור כל האמור לעיל נפסק כי הנתבע יפצה את התובעת בגין הפגיעה בזכות המוסרית  בסך 15,000 ₪.

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור