משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

הפרת זכות יוצרים בצילומים

ת.א. (שלום ת"א) 19031-06-11 נתן אלון נ' רוז הפקות אירועים א.ת. בע"מ (פורסם בנבו)

30 במאי, 2016,

יונתן דרורי

הפרת זכות יוצרים בצילומים
תביעה שהוגשה על ידי נתן אלון כנגד חברת רוז הפקות אירועים א.ת. בע"מ ומנהלה תומר רוזנק. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת רונית פינצ'וק-אלט. ביום 3.4.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית על סך 500,000 ₪, שעניינה הפרת זכויות יוצרים. התובע מחזיק מספר אתרי אינטרנט לשם שיווק ותיווך נדל"ן, בהם מופיעים צילומים של נכסים. התובע טוען כי הנתבעים העתיקו ללא רשות 42 תמונות מקוריות הנמצאות בבעלותו.
 
לטענת התובע, הנתבעות העתיקו צילומים מקוריים מאתרי האינטרנט שלו והציגו אותם באתר האינטרנט שנמצא בבעלותן, ללא קבלת היתר לעשות כן. הנתבעים כופרים בטענות התובע מאחר ולשיטתם, פעלו בתום לב כשקיבלו את הצילומים מבעלי הנכסים וממתווכים לצורך שימוש באתר האינטרנט הנמצא בבעלותם ומשלא דווח להם דבר ביחס לזכויות היוצרים הנטענים. כן טוענים הנתבעים כי התובע לא הוכיח שהצילומים מושא התובענה, צולמו על ידו או לחלופין, לא הביא ראיה השוללת את זכויות היוצרים מבעלי הנכסים והמזמינים עצמם. מרגע היוודע טענות התובע ביחס לזכויות היוצרים בצילומים הסירו הנתבעים את הצילומים מאתר האינטרנט שלהם באופן מיידי ולתובע לא נגרם נזק כלכלי משמעותי.  
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובע פיצוי בגובה של  2,500 ₪. בנוסף נפסק כי הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

זכויות יוצרים בצילומי סטילס

סעיף 4 לחוק זכות יוצרים מורה אותנו באלו יצירות תהא זכות יוצרים: "(א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: (1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי".
 
סעיף 1 לחוק זכות יוצרים, הוא סעיף ההגדרות, מגדיר, בין היתר, את התיבה "יצירה אמנותית" ו"יצירת צילום":
""יצירה אמנותית" – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית;
[...]
"יצירת צילום" – לרבות יצירה המופקת בתהליך הדומה לצילום, ולמעט צילום שהוא חלק מיצירה קולנועית;"
 
בית המשפט ציין כי: בתי המשפט נדרשו לא אחת לשאלת תחולתו של חוק זכות יוצרים ביחס לצילומים כך ברע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף, (פורסם במאגרים המשפטיים) [פורסם בנבו] (ניתן ביום 28.08.2012) נפסק ע"י כב' השופט א' ריבלין כי:
"אמנם, הצלם התיעודי אינו מביים את נושא צילומו, אולם אין בכך כדי לשלול את קיומה של מקוריות ושל יצירתיות בצילום התיעודי. אין להלום צמצום המקוריות למעשה של ביום. המקוריות יכולה להתבטא בהיבטים רבים ושונים כמו בחירת התזמון הנכון; בחירת זווית הצילום והתאורה, המרחק מהנושא, מיקוד התמונה, בחירת הרקע לתמונה וטכניקת הצילום; עיצוב הצילום, משחקי האור והצל, ההדגשים המגוונים ועצם בחירת הנושא וסידורו. בכל צילום העומד בדרישות המקוריות המינימלית קיימת טביעת עינו הייחודית של הצלם. "אין צילום – ויהא הפשוט ביותר, אשר אינו מושפע מאישיותו של המצלם".
[...]
גם התמונה הפשוטה ביותר אינה חפה מהשפעתו האישית של היוצר שצילם אותה:
[...]
ואכן, יותר משיש בו בצילום מן המצולם – יש בו מן המצלם – המשקיע, תכופות, בצילום מרוחו, מטעמו ומכישוריו; המשקיע בתצלום את חושיו ואת נקודת המבט הייחודית שלו על המציאות".
 
בעניין אוזן (שם), קבע כב' השופט א' שוהם: "עינינו הרואות, כי ביהמ"ש הכיר גם בצילום שאינו עומד בסטנדרטים אמנותיים, כצילום החוסה תחת הגנת זכות יוצרים מכוח החוק הישן, ובלבד שיש בו מעט מן המקוריות (ראו גם: דרישת ס' 4(א)(1) לחוק החדש). מידת המאמץ וההשקעה הדרושים הינה צנועה ביותר, וגם אם אין לצילום ערך אמנותי מיוחד, די במאמץ והכישרון הכרוכים בסידור ועריכה של הנושא, המופיע באותם צילומים".
 
בית המשפט פסק כי צילומים יכולים לחסות תחת הגנת חוק זכות יוצרים, כשהרף שהתגבש בפסיקה ביחס הכרה בקיומה של זכות יוצרים הוא נמוך, וזאת כפועל יוצא מהמשקל שניתן לפרמטרים כמו, מקוריות, מאמץ והשקעה היכולים להתמצות בסידור ועריכה. 
 
בנוסף נפסק כי התמונות מושא התובענה אינן בעלות יצירתיות אומנותית רבה, אך אף על פי כן, בהתאם לפרשנות המבחנים שלעיל ע"י בתי המשפט, מתבקשת המסקנה כי יש לראות בצילומים מושא התובענה ככאלו שמתקיימת בהן אותה יצירתיות הנדרשת, הגם שמדובר ברף התחתון בפרמטר זה.
 

בעלות בזכויות היוצרים בתמונות 

פרק ה' לחוק זכות יוצרים מסדיר את נושא הבעלות בזכות יוצרים באמצעות שורה של הסדרים, כך נקבע בסעיף 33 (1) קבע המחוקק כי "היוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה". בפרק ה' לחוק נקבעו הסדרים שונים ביחס לבעלות בזכות יוצרים, כך ביחס ליצירה שנוצרה בידי עובד (סעיף 34 לחוק); ביחס ליצירה מוזמנת (סעיף 35 לחוק); ביחס לבעלות המדינה ביצירה (סעיף 36 לחוק); וכן ביחס להעברת זכות יוצרים והענקת רישיון (סעיף 37 לחוק). יוער כי סעיף 35(ב) מורה כי "ביצירה שהיא דיוקן או צילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה הוא המזמין, אלא אם כן הוסכם אחרת". 
 
בית המשפט קיבל את עמדת המומחה מטעמו כי הצילומים צולמו במצלמת התובע. נפסק כי העובדה שהתובע לא הציג את קבצי המקור של הצילומים נשקלת לחובתו, אך זאת כאחד השיקולים בלבד, אולם בהתחשב ביתר הבדיקות שביצע המומחה, נפסק כי מוצדקת מסקנתו של המומחה. 
על כן נפסק כי התובע הוכיח את גרסתו טענתו בדבר בעלותו בזכויות היוצרים בצילומים.
 

הזכות המוסרית

התובע טוען כי הנתבעים הפרו את זכותו המוסרית בצילומים, מקום בו הצילומים נערכו ביוזמתו, בהסכמת בעלי הנכסים שצולמו, אך לא בהזמנתם.
סעיפים 45 ו- 46 לחוק זכות יוצרים עומדים על מהותה של הזכות המוסרית ולפיה:
" 45. (א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה.
(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר.
46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר – 
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
 
כב' השופט י' טירקל עמד על משמעותה של הפגיעה בזכות המוסרית בע"א  2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(3) 817, 840 – 842 (2000) שם קבע כי:
"23. מלבד הזכויות הכלכליות שבידי בעל זכות היוצרים עומדת לו גם זכות אישית-מוסרית (ראו י' ויסמן "הזכות האישית (droit moral) בדיני זכות יוצרים" [23], בעמ' 55).
[...]
אדם זכאי ששמו ייקרא על "ילדי רוחו". זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר.
[...]
כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, "פרי עמלו של התובע, הוא הטקסט המורכב, פורסם ללא אזכור שמו, ובכך הופרה זכותו המוסרית".
[...]
שנקס נמנע ביודעין מלציין את שמו של קימרון. לא הייתה כאן השמטה בבלי דעת, או השמטה כתוצאה מאי-ידיעת זהותו של המחבר. ממילא אין נפקות לשאלה אם יש להטיל חובה לבדוק את זהות המחבר על מפרסם יצירה שהועתקה מפרסום קודם שבו פורסמה ללא ציון שם מחברה
[...]
אזכור של "עמית" בלי לציין את שמו, ובלי לציין שהיה כאן מעשה יצירה של הטקסט המפוענח הוא ביזיון ולעג לרש. "אזכור" שכזה, לרבות הטענה שדי בו כדי לקיים את מצוות הפקודה – אם לא את החובה האנושית-המוסרית – מעליב אף יותר מאי אזכור".   
 
בענייננו אנו נדרשים לזכות המוסרית כאמור בסעיף 46(1), כלומר, זכותו של היוצר ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין. 
 
נפסק כי מבלי להיכנס להיקף או לדרך שבה היה על הנתבע לייחס את הצילומים לתובע, מאחר ולא נעשה ייחוס כלשהו מחד גיסא, מאחר ובאתר היה ציון ש"כל הזכויות שמורות לנתן אלון", ובהתחשב ביצירתיות המצויה בצילומים על הרף הנמוך, מאידך גיסא, ראה לנכון בית המשפט להעמיד את הפיצוי בגין פגיעה בזכות המוסרית סה"כ על סך של 500 ₪.
 

הגנת תום הלב והמפר התמים

סעיף 58 לחוק זכות יוצרים קובע:
"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה"
 
בע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט(6) 421, 430 (2005) נפסק
"החוק מתייחס בסלחנות מסוימת כלפי זה שהפר ב'תמימות' זכות יוצרים של אחר. מפר כזה פטור מתשלום פיצויים בגין ההפרה, אם כי ניתן לקבל נגדו צו מניעה. החוק עצמו אינו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'. נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה" (ט' גרינמן זכויות יוצרים – מעידן הדפוס אל העידן הדיגיטלי [11], בעמ' 502)".
 
נפסק כי לנתבעים לא יכולה לעמוד הגנת סעיף 58 לחוק זכות יוצרים מקום בו הנתבע 2 הוא בעלים של אתר אינטרנטי העוסק בעולם תוכן הדומה לזה של התובע ומי שהוא בעל ידע בתכנות ובניית אתרים. כמו כן גם באתר של הנתבע וגם באתר של התובע מופיעות הצהרות בדבר זכויות היוצרים. בנסיבות אלה אין ספק שהנתבע 2 ידע על קיום זכות יוצרים.
 
לזכותם של הנתבעים עומדת ההסרה המהירה של הצילומים מהאתר סמוך לאחר הפנייה של התובע, ועניין זה יילקח בחשבון בשקלול הנסיבות ביחס לשאלת הפיצויים.
 

פיצויים

סעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים המסדיר את פסיקת הפיצויים בלא הוכחת נזק קובע:
"(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, עפ"י בקשת התובע, לפסוק  לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".
 
המחוקק קבע כי במסגרת השיקולים אותם ישקול ביהמ"ש ביחס לשיעור הפיצויים רשאי הוא לקחת בחשבון, בין היתר, את היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק הממשי שנגרם לתובע, הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, מאפייני פעילותו של הנתבע, טיב היחסים שבין הנתבע לתובע ותום לבו של הנתבע. כמו כן נקבע כי לצורך העמדת שיעור הפיצויים יראו בהפרות המתבצעות כחלק ממסכת אחת של מעשים כהפרה אחת.
 
בעניין גוברין (שם) קבע כב' השופט ד"ר ע' בנימיני ביחס לפסיקת פיצויים במקרים בהם מתעוררת השאלה האם יש לראות בסדרה של פעמים בהן פורסם צילום משום הפרה נפרדת שבגינה יש לפצות בפיצוי סטטוטורי בגין כל הפרה או שיש להשקיף על הסדרה כהפרה אחת:
"שאלת משמעותו של הביטוי "כל הפרה" נדונה בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (להלן: "עניין שגיא"), במקרה בו הועלתה הצגה עשרות פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה. כב' הנשיא מ' שמגר קבע כי את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה. דהיינו, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע הפר מספר זכויות יוצרים. עוד נקבע כי המבחן הרלבנטי להפרה הוא מבחן הזכות המופרת, ולא מספרם של האקטים המפרים (שם, בעמ' 267). לפיכך, העלאתה של הצגה מספר רב של פעמים מהווה הפרה אחת בלבד לצורך הסעיף. עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270). הלכה זו אושרה מפי כב' השופט י' דנציגר ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' חדד,[פורסם בנבו] תק-על 2009(3) 1498, פסקאות 3 ו- 9. נפסק כי אין לראות בהשמעת כל יצירה מוסיקלית במהלך אירוע כהפרה נפרדת; "הפרה" לענין זה היא מסכת אירועים שמפרה סוג זכויות אחד, שכן המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. 
 
בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול, פ"ד נא(5) 337 (להלן: "עניין דקל"), נדונה שאלת העתקתם של חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה שפורסמו במהלך 4 שנים. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי בשונה מעניין שגיא, שם דובר בהצגה אחת שהועלתה מספר פעמים, בעניין שלפניה מדובר בהעתקה של 11 חוברות שונות, שכל אחת מהן הופצה במספר רב של עותקים. לדבריה, ובהתבסס על ההלכה שנקבעה בעניין שגיא, השאלה הינה:
"האם החוברות של דקל, מהן הועתקו חוברות חשב, שונות זו מזו עד כדי שכל אחת מהן מהווה יצירה המקנה לדקל זכות יוצרים עצמאית והעתקת כל אחת מהן... מהווה הפרה של זכות יוצרים נפרדת..." (שם, בפסקה 11). 
נמצא כי כל אחת מן החוברות הצריכה עבודת ליקוט, ניתוח ועיבוד נתונים נפרדת, ולכן יש לראות בכל חוברת יצירה עצמאית (פסקה 14). למסקנה זו הגיע ביהמ"ש גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", שכן מצא כי בכל חוברת יש מידע משמעותי חדש ההופך אותה לבעלת ערך כלכלי נפרד (פסקה 15)".
 
בענייננו נפסק כי יש לסווג את הפרות זכויות היוצרים כהפרה אחת, בגדר היותן מאותו סוג שכן מדובר בהפרות הומוגניות באופיין ובטבען. 
משנקבע כי מדובר בהפרה אחת, יש לכמת את שיעור הפיצוי בשים לב, בין היתר, לשיקולים שנמנו לעיל. 
בנסיבות העניין, נפסק כי הערך הכלכלי העצמאי המצוי בכל צילום או בכל קבוצת צילומים, אינו גבוה, הנזק הממשי שנגרם לתובע הנו תחום ומצומצם בהיקפו, ומנגד, הרווח שצמח לנתבעים בשל ההפרה, אף הוא מוגבל עד מאוד. לכל אלו, מצטרפת העובדה שהנתבעים פעלו להסרת הצילומים המפרים סמוך לאחר שהתובע פנה אליהם.
לאור האמור לעיל, נפסק כי על הנתבעים לשלם לתובע סך כולל של 2,000 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים בצילומים. 
 

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור