משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: השופטת אסתר חיות

3 בפברואר, 2015,

5 תגובות

תפיסת נכסים ומינוי כונס נכסים לחומרי מחשב - צו אנטון פילר

תפיסת נכסים ומינוי כונס נכסים לחומרי מחשב - צו אנטון פילר
בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי חברת לייבדיאנאס בע"מ ויגאל רוזנקרנץ כנגד קובי (סבח) שחר, גורני אינטראקטיב בע"מ, ג'יסייטס בע"מ, וירטואלבוקס בע"מ, מסך – פרסום אלקטרוני בע"מ, רותם אופיר ובזק בינלאומי בע"מ. הבקשה נדונה בבית המשפט העליון, בפני השופטת אסתר חיות. ביום 29.5.2014 ניתנה ההחלטה בבקשה.
 
העובדות: בקשה למתן רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ג' גינת) מיום 4.5.2014 ומיום 8.5.2014, בהן נדחו בקשות המבקשים למתן צווים לתפיסת נכסים ולמינוי כונס נכסים לחומרי מחשב.
 
המבקשת 1, חברת לייבדיאנאס בע"מ, פועלת כרשם מוסמך של שמות מתחם מטעם איגוד האינטרנט הישראלי. לייבדיאנאס טוענת כי הקימה מערכת טכנולוגית מקורית לרישום שמות המתחם המבוססת על קוד תוכנה המוגן בזכויות יוצרים ומהווה סוד מסחרי שלה. המבקש 2, מר יגאל רוזנקרנץ, והמשיב 1, מר קובי (סבח) שחר, היו בעלי מניות ודירקטורים בחברה. לטענת החברה שחר היה מעורב בפיתוח ובכתיבה של חלק ניכר מקוד התוכנה שלה ובעקבות סכסוך שפרץ בין רוזנקרנץ ושחר, רכש רוזנקרנץ את מלוא אחזקותיו וזכויותיו של שחר בחברה. המשיבה 2, חברת גורני אינטראקטיב בע"מ, מפעילת אתר אינטרנט המשמש לרישום שמות מתחם בשם BOX (להלן: אתר בוקס). 
 
לטענת המבקשים, מבדיקה שערכו, הנתמכת בחוות דעת מומחה מטעמם, עלו אינדיקציות רבות לכך שרכיבים מהמערכת המופעלת באתר בוקס מבוססים על המערכת של החברה ומועתקים ממנה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי שחר אחראי לפעילות אתר בוקס, למעשי הפרת זכויות המבקשת ול"דליפת" סודותיה המסחריים, וכי נעשו מאמצים רבים להסתיר את מעורבותו בפעילות חברת גורני. המבקשים מוסיפים וטוענים כי זכויות היוצרים שלהם בקוד התכנה המשמשת את המערכת לרישום שמות המתחם וביצירות אחרות המוטמעות בו הופרו; סודותיה המסחריים של החברה נגזלו; וכי שחר הפר הן את ההסכם שכרת עם רוזנקרנץ והן את חובת האמון שלו.
 
המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לסעדים זמניים במעמד צד אחד וטרם פתיחה בהליך העיקרי, וביקשו את מינויו של עו"ד ירקוני כתופס נכסים לפי תקנה 387א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולחלופין כי ימונה ככונס נכסים לפי סעיף 16(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 וזאת לצורך איתור והעתקת ראיות או מידע, לרבות חיפוש והעתקת חומר מחשב, הדרושים לבירור המחלוקת בין הצדדים. 
 
החלטת בית המשפט המחוזי: בהחלטתו מיום 4.5.2014 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' גינת) את הבקשה וציין כי עיין בבקשה והוא סבור כי אין מקום להעניק את הסעד במעמד צד אחד וטרם שהוגש הליך עיקרי. בהחלטתו מיום 8.5.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיון מחדש. בית המשפט ציין כי הסעדים הינם מרחיקי לכת, ובשים לב לתשתית העובדתית שהובאה לפניו בשלב הנוכחי, אין זה מן הראוי ליתן סעדים אלה על פי צד אחד בלבד במקרה הנוכחי.
 
בית המשפט הוסיף כי במצב הדברים הנוכחי, היקפם של סודות המסחר, התוכנות המוגנות בזכויות יוצרים, והיוצר של תוכנות אלה אינו ברור ולפי סעיף 31 לכתב התביעה המבקשים נמנעים לפרט את הסודות המסחריים שנגזלו מהם ובהם קוד המקור של המערכת השייכת לחברה. 
 
עוד נקבע כי אם המבקשים סבורים שניתן להסיק מסקנות מפעילותם הגלויה של המשיבים, אין צורך בסעדים הללו ובהנחה שיש בסיס לטענות המבקשים, יעבור נטל ההוכחה אל המשיבים להוכיח כי העובדות הנוגעות לפעילותם שמורות בידיעתם המיוחדת. בית המשפט ציין כי העובדה שמרבית פעילות המשיבים מתבצעת באמצעות תוכנות מחשב, כמקובל במשק, אינה מצדיקה ליתן את הסעדים במעמד צד אחד וכי אמנם אין ספק שתפיסת החומרים תקל על המבקשים לנהל את המשפט אולם השאלה הנבחנת בשלב זה הינה האם להתיר את התפיסה טרם שנשמעה עמדת הצד שעלול להיפגע, ועל שאלה זו, כך נקבע, יש להשיב בשלילה. 
 
טענות בערעור: לטענת המבקשים החלטותיו של בית המשפט המחוזי יאפשרו למשיבים להעלים ראיות באמצעות שינוי קוד התכנה באופן בלתי הפיך. לטענת המבקשים, ברירת המחדל היא לדון בבקשה במעמד צד אחד אלא אם נקבע שקיום הדיון במעמד הצדדים לא יסכל את מתן הצו, ובית המשפט לא קבע כן. 
 
תוצאות ההליך:  נפסק כי דין הבקשה להידחות. התשתית העובדתית שהניחו המבקשים אינה מצדיקה את מתן הצו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

15 בספטמבר, 2014,

0 תגובות

גניבת עין בכיסויים לחלות (ערעור)

ערעור בתחום גניבת עין שהוגש על ידי חברת מרכז המתנות 2006 בע"מ ומנהלה דקר עזר כנגד קארשי אינטרנשיונל בע"מ, עמי מוצרי נוי בע"מ ושלומי נחיאסי וזאת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.1.2012 בת.א 3402/09 שניתן על ידי כב' השופט י' שפירא.
 
 הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני המשנה לנשיא מרים נאור, השופטת אסתר חיות והשופט נ' סולברג. ביום 9.9.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המערערים והמשיבים עוסקים בשיווק מזכרות ומוצרי יודאיקה. קארשי עיצבה ושווקה  סידרה של כיסויי חלה לשבת. במשך תקופה של כשנתיים, רכשה מרכז המתנות את כיסויי קארשי ושיווקה אותם ללקוחותיה. בחודש ינואר 2009 החלה מרכז המתנות לייבא כיסויי חלה באופן עצמאי מספק בסין ובמסגרת זו רכשה כ- 3,000 יחידות והחלה למכור אותן בארץ.
 
קארשי אשר סברה כי מרכז המתנות העתיקה את סדרת הכיסויים בעיצובה שיגרה ביום מכתב התראה למרכז המתנות. מרכז המתנות מצידה דחתה את טענות קארשי וכארבעה חודשים לאחר מכן מכרה 1,420 יחידות מהכיסויים החדשים למשיבה 2, חברת עמי מוצרי נוי בע"מ. בנוסף, במהלך שנת 2009 החלה גם עמי בייבוא של כיסויי חלה מסין וגם לגביהם טענה קארשי כי הם מפרים את זכויותיה.
 
נוכח האמור לעיל, הגישה קארשי תביעה, בעילות של גניבת עין על פי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות; התערבות בלתי הוגנת על פי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות; עשיית עושר ולא במשפט על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט; קיום הסכם שלא בתום לב וכן בשורה של עילות נוספות. במסגרת התביעה ביקשה קארשי כי יינתן כנגד מרכז המתנות ומנהלה ונגד עמי ומנהלה צו מניעה קבוע האוסר עליהם לעשות כל שימוש בכיסויי החלה המפרים וכי הם יחוייבו לשלם לה פיצוי בסך 200,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. כמו כן, עתרה קארשי למתן חשבונות.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל בחלקה את תביעת המשיבה 1 נגד המערערים וכן נגד המשיבים 3-2 בעילות של גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט וקיום חוזה שלא בתום לב והורה על הוצאת צו מניעה קבוע האוסר עליהם לבצע פעולות שונות בקשר לסדרת כיסויי חלה שייבאו וכמו כן נתן צו למתן חשבונות ואישור לפיצול סעדים.
 
לפסק הדין של בית המשפט המחוזי ראו מאמר שלהלן.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל ונקבע כי: א. כי לא התקיימו במקרה דנן יסודותיה על עוולת גניבת העין; ב. כי נסיבות העניין אינן מקימות עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט; ג. כי לא הונח הבסיס הראייתי להענקת סעד בשל ביצוע חוזה בחוסר תום לב; ד. כי נוכח המסקנות הללו אין מתקיימת גם עילה אישית נגד דקר.
 
בנוסף נפסק כי בשל האופן שבו התנהלה מרכז המתנות לא נפסקו הוצאות לזכותה, למרות קבלת הערעור.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

3 בפברואר, 2014,

0 תגובות

זכויות יוצרים בספר לימוד

זכויות יוצרים בספר לימוד
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 2048/03 ובת"א 1079/04 שניתן ביום 28.10.2008 על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל.
 
המערערות בע"א 10242/08 והמשיבות שכנגד: רבקה מוצפי, מיכל שחר ורכס הוצאה לאור פרוייקטים חינוכיים בע"מ כנגד המשיבה ברע"א 10242/08 והמערערת שכנגד: רחל קבלי. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופטת אסתר חיות, השופט עוזי פוגלמן והשופט יצחק עמית. ביום 10.10.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: רחל קבלי הוציאה תחת ידיה שורה של ספרי לימוד. רבקה מוצפי ומיכל שחר, אף הן הוציאו לאור ספרי לימוד. רכס הוצאה לאור פרוייקטים חינוכיים בע"מ, היא שותפה במחצית זכויותיה של קבלי בספר "להבין, לתרגל ולדעת", וכן המוציאה לאור של שני ספריהן של מוצפי ושחר לגביהם נטען כי הם מפרים את זכויות היוצרים של קבלי.
 
קבלי הגישה שתי תביעות, האחת לבית משפט השלום בהרצליה והשניה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בהן טענה כי בשני ספריהן של מוצפי ושחר ישנן 18 הפרות של זכויות יוצרים שלה מתוך שבעת ספריה. 
 
פסק דינו של בית משפט המחוזי: בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, קיבל בחלקן שתי תביעות של קבלי בגין הפרת זכויות יוצרים, ונפסק לטובתה פיצוי כולל בסך 520,000 ₪ + הוצאות בסך 50,000 ₪, וכן ניתן צו מניעה קבוע וצווי איסוף ומסירה של היצירות המפרות.
 
תוצאות ההליך:  הערעור התקבל. נפסק כי אין המדובר בהפרה של זכות יוצרים. בנוסף נפסק כי המשיבה תחזיר למערערות הסכומים ששולמו על ידן על פי פסק דינו של בית משפט קמא, וכן תישא בשכר טרחת עורך דין המערערות בסך 100,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

21 בפברואר, 2013,

1 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציורים

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 9080/07 מיום 30.11.09 (כב' השופט י' שפירא), בו התקבלה בחלקה תביעת המערערת (והמשיבה שכנגד) נגד המשיבים (והמערערים שכנגד), בשל שימוש מפר שעשו ביצירותיה של המערערת.
המערערת והמשיבה שכנגד: מולי (מזל) כהן, המשיבים והמערערים שכנגד: מר יאיר מדינה וחברת הדפס אומנותי ירושלים בע"מ. ההליך נדון בבית המשפט העליון, בפני הרכב השופטים: הנשיא א' גרוניס, השופטת ע' ארבל, השופטת א' חיות. ביום 17.2.2013 ניתן פסק הדין.
 
העובדות: המערערת (מולי (מזל) כהן), ציירת במקצועה, תבעה את המשיבים – יאיר מדינה והחברה שבבעלותו המתמחה במסחר ביצירות אומנות בגין הפרת זכויות יוצרים בציורים שמכרה לאדם שלישי (סוויסה). 
המערערת העבירה לסוויסה, תמונות שציירה ללא חתימת שמה. בשלב כלשהו חתם סוויסה על התמונות בשמו ופנה אל המשיב במטרה להביא לפרסום התמונות באתר האינטרנט שבבעלותו. כבר במפגש הראשון ביניהם, חשד המשיב בכנות דבריו של סוויסה. המשיב סרק ופרסם את התמונות שסוויסה העביר לידיו באתר האינטרנט שלו, כשלצד כל תמונה הופיעו שם האמן – סוויסה, והסכום המבוקש עבור התמונה. כמו כן, המשיב אף הנפיק לסוויסה כרטיסי ביקור עליהם התנוסס שמו של סוויסה לצד תמונה מעשה ידי צייר אחר, ופרסם את קורות חייו ופרטי ההתקשרות של סוויסה באתרו. 
המערערת גילתה כי תמונותיה מוצגות באתר ללא אישורה, ופנתה למשיב בדרישה להסיר את התמונות מהאתר. המשיב נענה לבקשתה והסיר את התמונות כבר למחרת היום. לאחר מכן המערערת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד סוויסה והמשיבים, בה תבעה פיצויים בגין הפרת זכויותיה בתמונות. נגד סוויסה ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קיבל את עדות המערערת וקבע כי הזכויות בציורים שייכות לה. עוד קבע בית המשפט כי המשיב ידע, או לכל הפחות היה עליו לדעת, כי סוויסה לא צייר את הציורים. עוד נקבע בפסק הדין כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק ממוני, וכי בחינת נסיבות העניין, וביניהן העובדה שלא הוכח שהמשיב הרוויח דבר מפרסום התמונות, מעלה כי יש לראות במעשי המשיב הפרה נמשכת. לכן, מצא בית המשפט כי יש לראות בפרסום באתר הפרה אחת, המזכה בפיצוי אחד על פרסום כל ארבעים התמונות. בשל כך, השית בית המשפט המחוזי על המשיבים פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 3(א) לפקודת זכות יוצרים, 1924, על סך 20,000 ש"ח. 
 
תוצאות הערעור: דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. על המשיבים לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של המערערת בסך כולל של 5,000 ש"ח.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

3 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

אין הפרת סימן מסחר של אדידס בארבעה פסים

אין הפרת סימן מסחר של אדידס בארבעה פסים

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו שניתן על ידי כב' השופטת מ' אגמון-גונן. הערעור הוגש על ידי ADIDAS SALOMON A.G כנגד ג'לאל יאסין ומדינת ישראל אגף המכס והמע"מ (משיב פורמלי). הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני הרכב המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין, השופט א' רובינשטיין והשופטת א' חיות. ביום 27.8.2012.

 

עובדות: המערערת, חברת אדידס היא הבעלים של סימני מסחר הכוללים לוגו של שלושה פסים מקבילים ואלכסוניים על צידן של נעלי ספורט. המשיב בשנת 2005 ייבא נעליים עם ארבעה פסים אלכסוניים והשם "SYDNEY" הוטבע עליהן בשלושה מקומות שונים.

אדידס סברה כי חזות הנעליים אכן דומה עד כדי הטעיה לנעליים המיוצרות על ידה וכי יש בה משום הפרת סימן המסחר שלה.

 

פסק הדין במחוזי: בית המשפט המחוזי דחה את התביעה.  וקבע כי השימוש בארבעה פסים כאשר הנעליים אינן כוללות כל סימן או סממן אחר הדומים לאלו של אדידס אין בו משום הפרת סימן המסחר של שלושת הפסים.

בנוסף נקבע כי עוולת גניבת עין אינה מתקיימת מאחר ואין חשש סביר להטעיית הצרכנים. בית המשפט הוסיף ודחה את טענתה החלופית של אדידס כי המשיב, כמי שמנסה להיבנות מהמוניטין שלה, התעשר שלא כדין על חשבונה גם אם יימצא כי לא הפר את סימן המסחר הרשום שבבעלותה. מאחר והשימוש בסימן של ארבעה פסים אינו פוגע באדידס ומעשי המשיב אינם חריגים, מקוממים או יש בהם משום תחרות בלתי הוגנת.

לבסוף, דחה בית משפט קמא את טענות אדידס לגזל ולדילול מוניטין. בעניין זה קבע בית המשפט כי המשיב לא עשה כל שימוש בלתי הוגן במוניטין של אדידס כאמור, וכי נימוק מרכזי לשימוש בארבעה פסים יכול להיות "יצירת שוק נעלי ספורט מעוצבות, לאוכלוסיה שאין בידה לקנות נעלי ספורט ממותגות".

מטעמים אלו כולם קבע בית המשפט המחוזי לסיכום כי לא הוכח חשש להטעיה ולתחרות בלתי הוגנת מצד המשיב או נסיון מצידו להבנות מהמוניטין של אדידס. בית המשפט הוסיף וקבע כי בהינתן האמור יש להשאיר בנחלת הכלל כל מה שאינו כלול בסימן המסחר.

 

תוצאות הערעור: הערעור נדחה ברוב דעות (2 מתוך 3). השופטת חיות והשופט רובינשטיין, פסקו כי אין הפרה של סימן מסחר, אין גניבת עין ולא מתקיימת עילה בעשיית עושר.

בנוסף נפסק כי אדידס תשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בערעור בסך של 25,000 ₪.

השופט ריבלין, בדעת מיעוט, הציע לקבל את הערעור בחלקו בעילה של עשיית עושר והציע סעד לפיו המשיב יוסיף לנעל פס חמישי לצורך הקטנת החשש להטעייה.

 

דיון נוסף: ביום 27.8.204 במסגרת דנא 6658/12 נדחתה בקשה לדיון נוסף על פסק דין זה. נפסק כי לא נקבעה הלכה חדשה בפסק דין זה אלא מדובר בפיתוח ההלכה, ולא כל פיתוח הלכה מצדיק דיון נוסף. נפסק כי הקביעה כי ראוי לבחון במקרה הנדון את שאלת הדמיון של סימן חזותי תוך בחינת המוצר כמכלול, היא אכן חידוש במשפט הישראלי אך אינה עומדת בסתירה להלכה הקודמת אלא מהווה פיתוח שלה. גם הקביעה כי רק במקרים חריגים יהיה ראוי להכיר בעילה של דילול מוניטין כאשר לא הייתה הטעיה, היא פיתוח הלכתי. 

 

הערת DWO: המדובר בפסק דין מרתק ומקיף אשר חידד ופיתח מספר הלכות בתחום סימני המסחר, גניבת עין ועשיית עושר ובהם:

א. חידוד הלכה: דיני עשיית עושר אינם חלים במצב של הפרת סימן מסחר דומה להבדיל מזהה. כך למשל, ארבע פסים לא יחשבו לעשיית עושר כאשר אין הטעיה ואילו השימוש בסימן אדידס (הכתוב) כאשר אין הטעיה (למשל כאשר ברור שהמוצר חיקוי) כן יחשב לעשיית עושר. [השופט ריבלין, בגישת מיעוט, חשב כי שני המצבים אמורים לקיים עילה בעשיית עושר].

ב. לצורך הוכחת הפרת סימן מסחר יש צורך בהוכחת הטעייה רק במצב בו הסימנים דומים. אין צורך בהוכחת הטעייה במצב של סימנים זהים.

ג. פיתוח הלכה: בבחינה של סימן מסחר חזותי (להבדיל ממילולי) ניתן משקל גם למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם וזאת בניגוד להלכה שקבעה שמשקל זה יש לתת רק בעילה של גניבת עין. על כן אין להשוות רק בין הסימנים עצמם, יש לבחון את הנעל בכללותה. ואולם, אין לבחון את "מכלול מעשיו של הנתבע" כפי שנעשה במסגרת עוולת גניבת העין.

ד. פיתוח הלכה: לעניין דילול מוניטין – מוניטין יכול להיות מדולל גם כאשר אין הטעייה ואולם כאשר יש שימוש בסימן על מוצרים מאותו ההגדר וככל שנמצא כי אין דמיון מטעה בין המוצרים או הסימנים וקיים בידול ביניהם, נראה כי אין מקום לטענה שהמוניטין של בעל הסימן ידולל.

 

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

9 באוגוסט, 2012,

0 תגובות

זכות עובד לתמלוגים מפטנט מעביד גם כאשר חוזה העבודה מורה אחרת

זכות עובד לתמלוגים מפטנט מעביד גם כאשר חוזה העבודה מורה אחרת

בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי ד"ר נמרוד בייר (המערער או המבקש) כנגד חברת פלוראליטי בע"מ (חברה בפירוק) וכנגד מפרק החברה (רוני רביע רו"ח ועו"ד). הבקשה נדונה כערעור בבית המשפט העליון בפני השופטת א' חיות, השופט י' עמית, השופט צ' זילברטל. ביום 1.8.2012 ניתן פסק הדין בערעור. המערער הגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט א' יעקב) במסגרת תיק פר"ק 16050-09-11, [פורסם בנבו] בגדרן נדחו שתי בקשות שונות שהגיש המבקש.

העובדות: המערער המציג עצמו כמי שהגה את הטכנולוגיה שעמדה בבסיס קיומה של החברה שבפירוק (שבגינה הוגשה בקשת פטנט), פנה לבית המשפט המחוזי, במסגרת הליכי הפירוק, וביקש כי תינתן לו רשות לפתוח בהליך נגד החברה. הבקשה נובעת מטענה שיש למבקש כלפי החברה בדבר זכותו לקבל תמלוגים בגין "אמצאת שירות". לשיטת המבקש, בירור המחלוקת בינו לבין החברה בענין זה אמור להיעשות בפני "הוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים" (להלן: הוועדה), שהוקמה בגדר הוראות חוק הפטנטים, תשכ"ז- 1967 (להלן: חוק הפטנטים) ועל-פי הוראת סעיף 134 לחוק הנ"ל.

החלטת בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו של המבקש בהחלטה קצרה לפיה: "לאור העובדה שההסכם שולל במפורש מן המבקש את התרופה לה הוא טוען ולאור [ה]אמור בתגובת הכנ"ר - הבקשה נדחית".

ההסכם העבודה שנזכר בהחלטת בית המשפט עוסק בסוגית "אמצאות וזכויות יוצרים", ולפיו, כל אמצאה של המבקש, לרבות "אמצאת שירות" כהגדרתה בחוק הפטנטים, יהיו קניינה של החברה והמבקש לא יהיה זכאי לכל תשלום או תמורה או תמלוגים בעד האמצאה, מעבר לסכומים שהוא זכאי להם על-פי אותו הסכם.

בהחלטתו הכריע בית המשפט, למעשה ללא מתן הנמקה, בשני עניינים הנתונים במחלוקת בין הצדדים: משמעות ההסכם, לרבות פירושו הנכון ותוקפו, והמסלול לבירור המחלוקת בעניין הזכות לתמלוגים, לרבות הגורם המוסמך להכריע בה.

לגישת בית המשפט המחוזי נוכח הוראת ההסכם, ולפי הוראת סעיף 134 לחוק הפטנטים, אין לוועדה סמכות לדון בטענות המבקש נגד החברה.

תוצאות ההליך: דין הערעור להתקבל, החלטת בית משפט המחוזי תבוטל. אין בהוראות ההסכם שבין הצדדים כדי לשלול על הסף את האפשרות שיש למבקש טענה לכאורית בעניין זכותו לתגמולים ואת האפשרות שמחלוקת זו אמורה להתברר בפני הוועדה. בית המשפט הורה כי הדיון יוחזר לבית משפט המחוזי על מנת שידון בכל יתר טענותיהם של בעלי הדין ויחליט, בהחלטה מנומקת, האם לקבל את בקשת המבקש.

בנוסף, נפסק כי המשיב יישא בשכר טרחת המערער בסך 20,000 ש"ח.

הערת DWO: המדובר בפסק דין תקדימי אשר קובע כי לוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים סמכות לבטל תנאי בהסכם עבודה אשר שולל מעובד זכות לקבלת פיצויים ותמלוגים בגין עבודתו.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

19 ביולי, 2012,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר ממוריט

ערעור שהוגש על ידי אנדרסון מדיקל בע''מ ומר יונתן שרייבר כנגד חברת אוניפארם בע''מ. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב השופטים השופטת א' חיות, השופט ח' מלצר, השופט נ' סולברג. ביום 15.7.2012 ניתן פסק הדין.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ו' מרוז) בו נקבע כי המערערים הפרו סימן מסחר של המשיבה ועוולו כלפיה בגניבת עין ובגזל מוניטין.

עובדות: המשיבה עוסקת בשיווק ובהפצת תרופות גנריות ובבעלותה סימן מסחר רשום - "ממוריט-MEMORIT" - שהינו שמה של תרופה לטיפול במחלת האלצהיימר. המשיבה שווקה תוסף מזון לטיפול בבעיות זיכרון בשם "ממוריקס-MEMORIX". המערער נהג לפרסם את תוסף המזון המתחרה תחת השם ממוריקס באתר האינטרנט ולאחר קבלת מכתב התראה מהמשיבה, הסיר את התרופה מהאתר ואולם המשיך לשווק את התרופה ועל כן הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי בגין הפרת סימן המסחר ובגין ביצוע עוולות מסחריות שונות.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי: בפסק הדין מיום 1.6.2011 קיבל בית משפט קמא את התביעה בקובעו כי סימן המסחר הופר וכי שיווק תוסף המזון תחת השם ממוריקס עולה כדי גניבת עין וגזל מוניטין.

נקבע כי על פי מבחן המראה והצליל קיים דמיון רב בין שמה של התרופה ממוריט-MEMORIT - לבין השם ממוריקס-MEMORIX שניתן על-ידי המערערים לתוסף המזון וכי אין בסיומת השונה כדי ליצור הבחנה של ממש ביניהם.

בית המשפט הוסיף וציין כי בחירת שמו של תוסף המזון לא בוצעה בתום לב שכן המערער, שעבד בעבר אצל המשיבה, היה מודע לאיכות התרופה ולהצלחתה.

אשר למבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, נקבע כי חרף ההבדלים בין המוצרים - שני המוצרים נמכרים בבתי מרקחת ופונים לקהל יעד של חולי אלצהיימר, ומכאן שיש חשש ממשי להטעיית הצרכנים.

לגבי מבחן שאר נסיבות העניין קבע בית המשפט כי סימן המסחר עבר את מבחני האיכות השונים והוא נכלל בסל התרופות וזכה להכרה ולפרסום, וכי מפירות אלו ביקש המערער ליהנות.

משנתקבלה התביעה, הוציא בית המשפט המחוזי צו מניעה קבוע האוסר על המערערים או מי מטעמם לעשות שימוש בסימן המתחרה. עוד קבע בית המשפט כי המערערים ישלמו למשיבה פיצוי ללא הוכחת נזק בגין העוולות שביצעו בסך של 150,000 ש"ח וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ש"ח.

תוצאות ההליך בבית המשפט העליון: הערעור נדחה, למעט בכל הנוגע לחיוב הכספי הכלול בו כפיצוי סטאטוטורי. על כן, יעמוד בעינו חיוב המערערים בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסך של 50,000 ש"ח, אך חיובם של המערערים בפיצוי הסטאטוטורי בסך 150,000 ש"ח - יבוטל. בנוסף המערערים יחויבו לשלם למשיבה שכר-טרחת עורך-דין בערעור בסך 25,000 ש"ח.

הערת DWO: מקריאת הערעור עולה כי מבחינת התוצאה בפועל - הערעור התקבל, כל סכום הפיצוי שנפסק בגובה 150,000 ש"ח בוטל ואולם למרות תוצאה זו בית המשפט העליון, ללא כל הנמקה, פוסק הוצאות כנגד המערער!

 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

פיצוי ללא הוכחת נזק בגניבת עין

סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לתובע, לכל עוולה, פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ש"ח. בהמשך הסעיף נקבע כי יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת.

בענייננו, בית המשפט העמיד את סכום הפיצוי על סך של 150,000 ש"ח, אך בעשותו כן נמנע מלציין מהו הטעם העומד ביסוד עצם החיוב או ביסוד הסכום שנפסק.

הדבר מעורר קושי בייחוד נוכח העובדה שפסק הדין קבע בית המשפט בהסתמך על דברי מנהל המשיבה, ד"ר רון תומר, כי היקף המכירות של מוצרי המערערים אינו מהווה איום של ממש על המשיבה וכי המשיבה נמנעה מלהצביע על קיומו של נזק ממשי כלשהו שנגרם בעקבות התנהגות המערערים.

ואולם, בקובעו את סכום הפיצוי הוא העמידו בפיסקה המסיימת את פסק הדין על סך של 150,000 ש"ח בגין "מעשי העוולה" שביצעו המערערים, בלא הנמקה כלשהי.

נפסק כי, בקביעת סכום הפיצוי יתחשב בית המשפט, בין היתר, בעוצמת ההפרות או העוולות שבוצעו, במספרן ובמשכן, במידת האשמה הרובצת על הצד המפר וכן באופיו ובגודלו של העסק המפר.

בנסיבות המקרה דנן, נוכח קביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה לא הוכחה כל פגיעה ממשית בקניינה של המשיבה ונוכח העדר נימוק אחר המצדיק את הפיצוי הסטאטוטורי שנקבע, דין חיוב זה להתבטל.

15 בפברואר, 2011,

0 תגובות

הגנה על זכויות יוצרים בתוכנה

בית המשפט העליון, השופטים א' חיות, ע' פוגלמן, י' עמית (עא 4667/08) - 15.2.2011

תחום: הגנה על זכויות יוצרים בתוכנה נושאים: הגנת זכות יוצרים לתוכנה, הגנה מצומצמת לתוכנת מחשב בזכויות יוצרים, בחינת הפרת זכות יוצרים בתוכנה, חוות דעת מומחה לעניין שאלת ההעתקה של תוכנה, חזקה כיוצר היצירה - לשמו של היוצר המופיע על היצירה

עובדות:

עניינו של הערעור שבפנינו בטענה להפרת הסכם ולהפרת זכויות יוצרים. בתביעה שהוגשה על ידי המערערים נטען כי המשיבים הפרו את הסכם הפירוד בכך שלא שילמו את התמלוגים המגיעים למערערים כפי שהוסכם בהסכם הפירוד וכן הפרו את זכויות היוצרים בתוכנה.

נפסק:

המערערים העבירו את כל זכויות היוצרים שלהם בתוכנה למשיבים. לכן, אין חשיבות לשאלה אם המשיבים העתיקו את התוכנת לתוכנה אחרת כטענת המערערים. נוכח כתבי הויתור עליהם חתמו המערערים, דין הערעור להידחות. המערערים ישאו בשכ"ט המשיבים בסך 50,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

הגנת זכות יוצרים לתוכנה

בסעיף 2א לפקודת זכות-יוצרים 1924 נקבע כי דין תוכנת מחשב כדין יצירה ספרותית הזכאית להגנת זכויות יוצרים. בע"א 139/89 הרפז נ' אחיטוב, פ"ד מד(4) 16 (1990) (להלן: עניין הרפז) נקבע כי ההגנה על תוכנת מחשב משתרעת על כל שלבי הפיתוח של התוכנה, לא רק על העתקתו של קוד התוכנה עצמו אלא גם על השלבים הקודמים של הגדרת הדרישות (האפיון), התכנון (עיצוב) ואף על הבחירה ברעיונות וארגונם, הצורה, המבנה, הזנת המשתמש, הסדר והארגון.

הגנה מצומצמת לתוכנת מחשב בזכויות יוצרים

יש הגורסים כי אין דין תוכנת מחשב כדין יצירה ספרותית רגילה ויש לצמצם את היקף ההגנה על תוכנות מחשב במקרים בהם לא נעשתה העתקה מילולית של קוד התוכנה (שור-עופרי עמ' 499-500). בשנים שלאחר מתן פסק הדין בעניין הרפז צומצמה ההלכה בארה"ב בכל הנוגע למתן הגנה לחלקי תוכנה שאינם מילוליים, קרי, שאינם העתקה של קוד התכנות (ע"א 2392/99 אשרז נ' טרנסבטון, פ"ד נז(5) 255, 273 (2003)). זאת, על מנת להימנע ממצב בו מעמדו של יוצר התוכנה הוא כשל בעל מונופולין ארוך טווח מכוח זכויות יוצרים, מבלי שעבר את ה"מסלול המפרך" של הגנה באמצעות פטנט. לשיטה זו, מתן הגנה רחבה מדי מפני העתקה "לא מילולית" של חלקים עלול להביא לצמצום התחרות ולעיכוב בהתפתחות הטכנולוגית, ולכן יש להבחין בין תוכנה העוברת שינוי ושדרוג לבין יצירתה של תוכנה חדשה המבצעת אותן פעולות אך בנויה בשפה אחרת, בעיצוב אחר ובממשק אחר.

בחינת הפרת זכות יוצרים בתוכנה

כדי לבחון אם בוצעה העתקה מפרה של זכויות יוצרים, השאלה המרכזית הינה קיומו של דמיון מהותי. ככלל, "כאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה" אזי מדובר בדמיון מהותי (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970)).

כאשר מדובר ביצירות הדורשות מומחיות מיוחדת, נוטים בתי המשפט להיזקק לעדות מומחה, וכך כאמור נעשה אף בענייננו.

המומחה קבע כי נדרש "חידוש המצאתי" וגם בית משפט קמא התייחס בפסק הדין לדרישת "הייחודיות". אלמנטים אלה, הלקוחים מדיני הפטנטים, אינם נדרשים לביסוס טענה בדבר העתקה והפרה של זכויות יוצרים. גם בהנחה ששלב האפיון אינו ייחודי, מאחר שהתוכנה נתנה מענה לדרישות שהציגה הבורסה לניירות ערך, אין בכך כדי לשלול את המקוריות הנדרשת בשלב הגדרת הדרישות ושלב עיצוב התוכנה (עניין הרפז בעמ' 20). זאת, בהנחה שהביטוי של הפונקציות, שנועדו לענות על הדרישות של הבורסה, הינו פרי עמלו של היוצר, ואופן ארגונן, הצגתן וכיוצא בכך עונה על דרישת המקוריות.

על מנת לבחון את השאלה אם בוצעה העתקה, יש לבחון את איכות השינויים ומהותם: "תהליך בדיקת העתקה אינו תהליך מכני או טכני. עיקרה של הבחינה הוא מהותי, ממשי ואיכותי. כאשר נקודת הכובד והגרעין המרכזי שביצירה, הועתקו - אין משמעות לכך ש-90% מחלקיה הנותרים הינם מקוריים, כך גם להפך. עצם העובדה כי המוצרים נראים על פניהם זהים, אין בה כדי להכריע האם בהעתקה עסקינן" (ע"א 9248/05 מתן נ' מילטל (לא פורסם, 22.08.2006) [פורסם בנבו]).

ודוק: תוספות ושינויים מקוריים ליצירה המפרה אינם מעלים ואינם מורידים לעניין שאלת ההעתקה (ע"א 8117/03 ענבר נ' יעקב (לא פורסם, 16.01.2006) [פורסם בנבו] , פסקה 22 לפסק דינה של השופטת נאור). יכול הטוען לטעון כי גם שינויים, תוספות, התאמות, הסבה לשפת תכנות חדישה ומתקדמת ועוד – כל אלה אינם גורעים מההגנה על היצירה המקורית בדמות התוכנה המקורית.

חוות דעת מומחה לעניין שאלת ההעתקה של תוכנה

נפסק כי המומחה מטעם בית המשפט גלש לנושאים שבמשפט, להבדיל מקביעות שבעובדה ובמקצועיות. כך, למשל, לא היה זה מתפקידו של המומחה לקבוע מהם הקריטריונים הנדרשים לשם הוכחת העתקה, אלא היה עליו לבחון את הדמיון למעשה בין התוכנות.

חזקה כיוצר היצירה - לשמו של היוצר המופיע על היצירה

בתדפיס של תוכנת FMR מופיעה הכתובית "הופק על ידי סערת תוכנה". בכך יש להעביר את הנטל אל המשיבים, נוכח סעיף 6(3)(א) לחוק זכות יוצרים 1911 וסעיף 9 לפקודת זכות יוצרים 1924 הקובעים כי כאשר מופיע שמו של היוצר על היצירה חזקה כי היצירה הינה שלו אלא אם יוכח אחרת.

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור