משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: השופטת דרורה פלפל

3 בפברואר, 2014,

0 תגובות

זכויות יוצרים בספר לימוד

זכויות יוצרים בספר לימוד
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 2048/03 ובת"א 1079/04 שניתן ביום 28.10.2008 על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל.
 
המערערות בע"א 10242/08 והמשיבות שכנגד: רבקה מוצפי, מיכל שחר ורכס הוצאה לאור פרוייקטים חינוכיים בע"מ כנגד המשיבה ברע"א 10242/08 והמערערת שכנגד: רחל קבלי. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופטת אסתר חיות, השופט עוזי פוגלמן והשופט יצחק עמית. ביום 10.10.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: רחל קבלי הוציאה תחת ידיה שורה של ספרי לימוד. רבקה מוצפי ומיכל שחר, אף הן הוציאו לאור ספרי לימוד. רכס הוצאה לאור פרוייקטים חינוכיים בע"מ, היא שותפה במחצית זכויותיה של קבלי בספר "להבין, לתרגל ולדעת", וכן המוציאה לאור של שני ספריהן של מוצפי ושחר לגביהם נטען כי הם מפרים את זכויות היוצרים של קבלי.
 
קבלי הגישה שתי תביעות, האחת לבית משפט השלום בהרצליה והשניה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בהן טענה כי בשני ספריהן של מוצפי ושחר ישנן 18 הפרות של זכויות יוצרים שלה מתוך שבעת ספריה. 
 
פסק דינו של בית משפט המחוזי: בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, קיבל בחלקן שתי תביעות של קבלי בגין הפרת זכויות יוצרים, ונפסק לטובתה פיצוי כולל בסך 520,000 ₪ + הוצאות בסך 50,000 ₪, וכן ניתן צו מניעה קבוע וצווי איסוף ומסירה של היצירות המפרות.
 
תוצאות ההליך:  הערעור התקבל. נפסק כי אין המדובר בהפרה של זכות יוצרים. בנוסף נפסק כי המשיבה תחזיר למערערות הסכומים ששולמו על ידן על פי פסק דינו של בית משפט קמא, וכן תישא בשכר טרחת עורך דין המערערות בסך 100,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

12 בדצמבר, 2013,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר מעוצב PUMA

הפרת סימן מסחר מעוצב PUMA
תביעה בעילת הפרת סימן מסחר שהוגשה על ידי חברת PUMA  כנגד חברת סיטי ווש בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת דרורה פלפל. ביום 2-12-2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: Puma בעלת סימן מסחר רשום (דמות חתול מקפץ) בסוג 25 הכולל בגדי ספורט והנעלה. חברת סיטי ווש בע"מ, מייבאת פריטי לבוש בהם מוטבע חתול מקפץ בשם TIGRIS. סיטי ווש הגישה בקשה לרישום הסימן המעוצב ואולם הסימן בסופו לא נרשם (לאור התנגדות PUMA).
Puma טוענת כי יש בסימן (הלא רשום) סיטי ווש כדי להפר את סימן המסחר הסחר שלה תוך גניבת עין ביחס לסימנה ועל כן היא הגישה תביעה לקבלת צו מניעה ולפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪ או לפי צו למתן חשבונות.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לעשות שימוש בסימן. ניתן צו להשמדת המוצרים המפרים.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצויים בגין גניבת עין כאמור בסעיף 13 לחוק עוולות מיסחריות בגובה 100,000 ₪. 
בנוסף ניתן צו למתן חשבונות לפיו הנתבעת תמסור לתובעת, דו"ח מנומק על-ידי רו"ח ביחס להיקף המכירות של המוצרים המפרים. והתיק נקבע לשלב ביניים, כולל התייצבות באי-כח הצדדים, על-מנת לבדוק ענין דו"ח רוה"ח.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪ פלוס מע"מ.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

15 בספטמבר, 2013,

0 תגובות

עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגי אינו מהווה הפרת זכות יוצרים

עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגי אינו מהווה הפרת זכות יוצרים
ערעור (וערעור שכנגד) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1094/07 [פורסם בנבו] שניתן ביום 19.05.2011 על-ידי כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל, סגנית נשיאה
 
הערעור הוגש על ידי חברת טלראן תקשורת כנגד חברת צ'רלטון. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופט א' רובינשטיין, השופט י' עמית והשופט צ' זילברטל. ביום 2.9.2013 ניתן פסק הדין בערעור (פסק דין שנומק על ידי השופט זילברטל).
 
העובדות: טלראן מכרה ללקוחותיה כרטיס המאפשר פענוח שידורי לווין מקודדים המשודרים על-ידי רשתות זרות. הרשתות הזרות שידרו שידורי טלוויזיה מקודדים שבהם יש לחברה אחרת זכויות יוצרים בלעדיות בישראל. 
צ'רלטון טענה כי מכירת כרטיסי הפיצוח הפרה את זכויות היוצרים שלה. 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי:  נפסק כי טלראן הפרה את זכויות היוצרים של המשיבה והמערערת שכנגד. נפסק, כי שידורי משחקי המונדיאל הם אכן יצירה המוגנת בזכויות יוצרים. נקבע, כי לצ'רלטון זכויות יוצרים בשידורם בישראל של משחקי המונדיאל. 
 
נקבע כי ההפרה מתבטאת גם בהפצת שידורים לצרכי מסחר, טלראן מכרה, למטרה עסקית, כרטיסים שאפשרו את פענוח שידוריהן המקודדים של הרשתות הזרות, וכי רק בדרך זו היה ניתן לקלוט את אותות השידור של אותן רשתות. טלראן, נפסק, ידעה שמשחקי המונדיאל משודרים ברשתות הזרות; ידעה שהכרטיסים שהיא מוכרת מאפשרים צפייה במשחקים אלה ואף ביצעה "קידום מכירות" כשיצאה במבצע מיוחד לתקופת המונדיאל; היא אף ידעה שהזכויות לשידור משחקי המונדיאל מוחזקות בידי צ'רלטון. מן האמור הסיק בית משפט קמא שטלראן הפרה באופן אקטיבי את זכויותיה של צ'רלטון.
לעניין הנזק – פסק בית המשפט המחוזי על דרך האומדנא חייב את טלראן בתשלום 1,250,000 ש"ח לצ'רלטון. כן נפסקו 70,000 ש"ח כשכר טרחת עורך דין.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, נפסק כי טלראן מכרה והפיצה כרטיסים המאפשרים לקלוט את שידורי הרשתות הזרות בישראל. כרטיסים אלה הם אמצעי "עקיפה" טכנולוגי. על פי חוק זכות יוצרים מכירת הכרטיס והפצתו אינם "הפרה" של זכות היוצרים של צ'רלטון. טלראן לא ביצעה אחת מן הפעולות שנתייחדו לצ'רלטון בחוק. טלראן לא תרמה להפרה ולא הפרה באופן עקיף את זכות היוצרים של צ'רלטון. עם זאת, יתכן שבמעשיה אלו עשתה טלראן עושר על חשבונה של צ'רלטון. עניין זה לא נדון בבית המשפט המחוזי ולא בהליך זה. 
 
על כן הורה בית המשפט על ביטול פסק הדין, והחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בעילת עשיית עושר ולא במשפט, לרבות בסוגיית הפיצויים שבגדר עילה זו, ככל שטלראן תימצא על-ידו חייבת בתשלום פיצוי. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

17 ביוני, 2013,

0 תגובות

גניבת עין והטעייה ביחס לסימן לחם עינן

גניבת עין והטעייה ביחס לסימן לחם עינן
ערעור שהגישה חברת שלמה א. אנג'ל בע"מ כנגד חברת י. את א. ברמן בע"מ והבעלים שלה יצחק ברמן. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב השופטים השופט א' רובינשטיין, השופט י' דנציגר, השופט י' עמית. ביום 30.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בת"א 1663/06 [פורסם בנבו] שניתן ביום 25.04.2010 על ידי כבוד סגנית הנשיא, השופטת ד' פלפל.
 
העובדות: ערעור זה עניינו במוצר של המערערת המכונה "לחם עינן", המיוצר מקמח מגרעיני חיטה טרום נבוטה, והוא נסב על דחיית תביעתה של המערערת בעילות של הפרת סימן מסחר, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט וגזל.
המערערת מייצרת ומשווקת "לחם עינן" המיוצר מקמח שמופק מגרעיני חיטה טרום נבוטה. הלחם משווק באופן הבא: לחם חום המגיע פרוס וארוז באריזת ניילון שקופה למחצה המעוטרת בצבעים חום, צהוב, שחור ולבן ועליו הכיתוב "לחם עינן". המערערת מחזיקה בסימן מסחר עבור השם "עינן" בסיווג לחם. המשיבה מתחרה מרכזית של אנג'ל החלה לייצר מוצר דומה ל"לחם עינן" בשם "ברמן לענין". 
 
אנג'ל הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה בעילות הפרת סימן מסחר, הפרת סימן מסחר מוכר היטב, גניבת עין, תיאור כוזב, התערבות לא הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, גזל, הפרת זכויות יוצרים, דילול סימנה המסחרי הרשום של המערערת, הטעייה והפרת חובה חקוקה; וכן בקשה למתן סעדים זמניים.
 
פסק דינו של בית משפט קמא: בפסק הדין במחוזי נדחתה התביעה על כל עילותיה והמערערת חויבה בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסך 50,000 ₪ ובהוצאות משפט. 
בפסק הדין נפסק:
 
לעניין, הפרת סימן מסחר – המילה "לענין" שונה באופן מהותי מהמילה "עינן", ולמצער אינה דומה באופן המבסס הפרת סימן מסחר; ולא נפל פסול בהחלטת רשם סימני המסחר לרשום את סימניה של ברמן. 
 
לעניין,הפרת סימן מוכר היטב – בעל סימן מסחר מוכר היטב זכאי לשימוש בלעדי רק בסימן עצמו, ולא ב"סימן הדומה לו", ולפיכך מאחר שהמשיבה לא עשתה שימוש בסימן "עינן" (אלא "לענין"), אזי אף אם מדובר בסימן מסחר מוכר היטב, אין מדובר בשימוש מפר. עוד נקבע כי סימנה של המערערת אינו מהווה שם דבר בינלאומי, ועל כן אינו מהווה סימן מסחר מוכר היטב. 
 
לעניין, גניבת עין – בית המשפט נכון היה להניח כי מתקיימים מרבית יסודות עוולת גניבת עין, אך נקבע כי לא מתקיים דמיון מטעה בין המוצרים. זאת,  בשל הדגשת שמה של מאפיית ברמן במספר מקומות על האריזה, וכלשונו של בית משפט קמא.
תביעתה של אנג'ל בעילות של עשיית עושר ולא במשפט וגזל נדחו אף הן, ומכאן הערעור שלפנינו.
 
תוצאות הערעור: דין הערעור להידחות על כל ראשיו וחלקיו וזאת בעיקר מאחר ולא התקיים היסוד - חשש להטעיה. 
 
בנסיבות העניין, ומאחר שאין דעת בית המשפט נוחה מהשימוש במילה "לענין" על ידי המשיבה, אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

17 ביוני, 2012,

0 תגובות

גזלת פעילות, גזלת שם מתחם והקמת חברה מתחרה על ידי שותף

תביעה שהוגשה על ידי ביגון יואב וחברת בלי דירה בע"מ כנגד שגיא הירש וחברת מקורות תוכנה בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 6.6.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: המדובר בתביעה למתן צו מניעה קבוע ופיצוי כספי שעילותיה הפרת זכויות קניין רוחני ועשיית עושר ולא במשפט הנובעות מהעברת רישום הבעלות בשם המתחם "Blidira.co.il" על שם חברת מקורות תוכנה בע"מ (גזלת שם מתחם). כמו כן, מעשיית שימוש שלא כדין בדומיין ובתוכנה שפותחה במסגרת המיזם מחוץ לפעילותה העסקית של חברת "בלי דירה בע"מ".

הצדדים הקימו יחדיו "מיזם בלי דירה" והיו שותפים שווים במיזם במסגרת חברת בלי דירה בע"מ, במהלך חודש פברואר 2006 הציב הנתבע אולטימטום, בה קבע כי במידה והתובע לא יתקבלו דרישותיו בנוגע להתנהלות העסקית המשותפת בין השניים, הנתבע יפעל במסגרת עסקית אחרת ויחד עימו תועבר גם פעילות מערכת "בלי דירה", וכתוצאה מכך תתרוקן פעילותה העסקית של התובעת – אמר וכך עשה ומכאן התובענה.

תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי הדומיין יועבר על שם התובעת, ע"י הנתבעים. התוכנה הפועלת באתר הדומיין תימסר לתובעים. ניתן צו מניעה קבוע לפיו הנתבעים לא יעשו כל שימוש בדומיין ובתוכנה שפותחה במסגרת המיזם של "בלי דירה" מחוץ לפעילות העסקית של התובעת.

בנוסף, נפסק פיצוי בסך של 10,000 ₪, בגין פעולות הגזל.

הנקודות המרכזיות שנדונו בפסק הדין:

13 במרץ, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

תביעה שהגישה חברת H.Stern כנגד חברת א.נ.ארניל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 13.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

אחד התכשיטים המצליחים והיותר מוכרים של התובעות הינה טבעת בשם "ג'וליאנה", בה משולבים שלשה אלמנטים. הנתבעים משווקים טבעת שאף היא משלבת את שלושת האלמנטים האמורים, בהבדל קטן.

התובעות טוענות, כי יש בטבעת זו משום העתקה של העיצוב הייחודי של טבעת ג'וליאנה, למעט הבדל זניח – לשיטתן, ועל-כן יש בייצורה ובשיווקה משום הפרה של סימן מסחר רשום, שאף מוכר היטב בישראל; עוולה של גניבת עין; הפרה של זכויות יוצרים; עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעות; דילול וגזל המוניטין של התובעות; והטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

נפסק:

התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס לעילה של הפרת זכות יוצרים.

ניתן צו לפיו על הנתבעים לחדול ולהימנע, בעצמם או באמצעות אחרים, במישרין או בעקיפין, מכל עיסוק מסחרי בטבעת המפרה.

ניתן צו לאיסוף והתכת הטבעות המפרות, וכן השמדת תבניות היציקה והגלופות, וזאת בנוכחות נציגי התובעות, תוך 45 יום ממועד מתן פסק-דין זה.

הנתבעים ישלמו לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪, וכן את הוצאותיהן, אותן יישום הרשם.

בנוסף, כאמור, על התובעות לבחור בין שני סעדים חלופיים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

נקודות מרכזיות:

האם הפרו הנתבעים את סימן או סימני המסחר הרשומים של התובעות?

התובעות טוענות כי הנתבעים מפרים את סימני המסחר שלהן בדמות הכוכב, על-פי הגדרת ההפרה שבסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972: "'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר"

הנתבעים אמנם אינם משתמשים ב"סימן מסחר רשום" של התובעות והשאלה היא האם שימוש במגן דוד הינו, לעניינו, שימוש "בסימן הדומה לו" בידי מי שאינו זכאי לכך. בית המשפט פסק כי התשובה לכך, הינה בשלילה.

המבחנים שהציבה הפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימנים מכונים "המבחן המשולש" – מבחן מצטבר המורכב משלושה מבחנים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין ה"מבחן המשולש" הוצג לראשונה בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק אגודת ישראל בע"מ, פ"ד יט(2) 673, 675 (1966). כן ראו, למשל, רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 453-451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע).

מבחן המראה והצליל

בעניין טעם טבע, בעמ' 451, נקבע כי זהו המבחן המרכזי מבין השלושה, וכי: "אין מדובר בהשוואה מדוקדקת... יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם."

בין הכוכב בעל חמשת הקודקודים לבין הכוכב בעל ששת הקודקודים קיים דמיון מסוים. בעיקר נכונים הדברים כאשר מדובר בהטבעות – קטנטנות – של היטלי הכוכבים.

עם זאת, כאשר מדובר בתכשיטים כגון טבעות, אשר מטבעם הינם קטנים, והפרטים המבחינים בהם הינם זעירים, ואשר בשל מחירם הגבוה ביחס לגודלם הם נבחנים בקפדנות ובדקדקנות על-ידי רוכשיהם הפוטנציאליים – יש לייחס חשיבות רבה גם להבדלים מזעריים בין תכשיט אחד למשנהו, וכך גם להבדל – כבענייננו – במספר הצלעות.

בנוסף, בעניין טעם טבע ציין השופט גרוניס כי המשקל היחסי שיינתן להיבט החזותי לעומת סוגיית הצליל או שמם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, והבחין בין שני סוגי מוצרים: "הסוג האחד הינו מוצרים המונחים דרך כלל על המדף שצרכנים יכולים ליטול אותם באופן חופשי, ואילו הסוג השני הוא מוצרים המצויים מעבר לדלפק אשר על-מנת לקבלם יש צורך להיעזר במוכר. במהלך דו-השיח עם המוכר נדרש הצרכן להגות את סימן המסחר המתייחס למוצר שהוא חפץ בו. הצורך לבטא את סימן המסחר על-פה והסכנה לטעות או לבלבול מגבירים את המשקל שיש ליתן לדמיון בצליל ביחס לסימנים של מוצרים מן הסוג השני. לעומת זאת ביחס לסימנים המתייחסים למוצרים מן הסוג הראשון יש לשים דגש דווקא על הדמיון החזותי, שהרי הצרכן נוטל את המוצרים לאחר שהוא מתבונן בסימנים המופיעים על גבי אריזתם." (ר' שם, בעמ' 452).

בית המשפט פסק כי בענייננו, לאור זאת, יש לשים דגש מיוחד להבדלים בין שמות הסמלים.

מבחן סוג הסחורות

בית המשפט פסק כי אין מחלוקת שסוג הסחורות – תכשיטים – משותף וזהה לשני הצדדים, התובעות והנתבעים. עם זאת, ביחס למבחן סוג הסחורות נקבע כי כאשר מדובר במוצרים אשר עלותם גבוהה, יטו הצרכנים לבצע בדיקה מעמיקה יותר ולהשוות בין המוצרים השונים בשוק בטרם ביצוע העסקה (ר' בעניין טעם טבע, בעמ' 453, מול האות ג', והאזכורים שם).

נפסק כי דברים אלה נכונים לענייננו. צרכנים המתעניינים ברכישת טבעת משובצת יהלומים, בודאי כאלה המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות – המתומחרים כיקרים מאד ביחס לשוק – אינם עושים זאת בחטף.

מבחן חוג הלקוחות

התובעות מיתגו את עצמן במשך שנים ארוכות כפונות לחוג לקוחות מסוים, ובמקומות מסוימים בלבד – בשדה התעופה הלאומי ובמלונות יוקרה; זאת, בשונה מהנתבעים, שפנו תמיד ללקוחות באופן בלתי אמצעי ונגיש, ותימחרו את מוצריהן בהתאם – ברמת מחירים נמוכה משמעותית מתימחור תכשיטי התובעות.

לקוחות המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות יודעים בוודאי כי את תכשיטיהן של התובעות ניתן לרכוש רק בחנויות שבבעלותן, ולכן אין חשש כי לקוח של התובעות הנכנס לחנויות הנתבעים ייטעה לחשוב כי אלה החלו לשווק את תכשיטי התובעות, ובכללן ג'וליאנה.

מבחן יתר נסיבות העניין

נוסף על שני המבחנים הנזכרים לעיל, מבחן זה מאגד את הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא נדונו במבחנים הקודמים. נפסק כי בעניין זה ניתן לציין כי הנתבעים אינם נוקטים בדרכי פירסום ושיווק כגון אלה בהם עושות התובעות שימוש, ולמעט תמונות באתר האינטרנט שלהם, לא הוצגו בפני בית-המשפט צילומים של תכשיטי הנתבעים אשר בגינן עלול לטעות צרכן פוטנציאלי ולהתבלבל בין מוצרי הצדדים.

מבחן "השכל הישר"

הפסיקה הכירה במקרים מסוימים במבחן רביעי – הוא מבחן "השכל הישר" – במסגרתו עשוי בית-המשפט להכיר בהפרה אף במקרים בהם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל, וזאת כאשר המסר הרעיוני העומד בבסיס הסימן המפר דומה מהותית למסר העולה מהסימן של התובע (ראו בעניין טעם טבע, בעמ' 453). ומההן ניתן להכיר בלאו בענייננו: אם ניתן לייחס תכונות קונספטואליות לעבודות האומנות התכשיטנית, הרי שהמסר הרעיוני הנובע משימוש בכוכב, שמן של התובעות, שונה לחלוטין מהמסר הרעיוני הנובע מהשימוש במגן-דוד כסמל לתכשיטים שיוצרו בישראל.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הפרו את סימני המסחר הרשומים של התובעות.

האם הפרו הנתבעים סימן מסחר מוכר היטב של התובעות?

לטענת התובעות, סימן הכוכב (או הכוכבים) זכאי להגנה כסימן מסחר מוכר היטב, בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר: "סימן המוכר היטב בישראל... לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק."

מעבר לקביעה הכוללנית כי "בין השאר" יילקחו בחשבון שני השיקולים המנויים לעיל, החוק הישראלי, כמו גם אמנת פריס והסכם הטריפס – הם מקורות ההגנה על סימן מסחר מוכר היטב – אינם מספקים מענה מדויק לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב ומהם התנאים המגדירים סימן מסחר כמוכר היטב - ת"א (ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פסקה ה' (פורסם בנבו, 25.4.2010) (להלן: "אנג'ל נ' ברמן ".

התובעות הציגו שימוש רב וארוך בסימן הכוכב בתכשיטיהן, כמו גם שימוש בסימן בפירסום ובשיווק של התכשיטים.

עם זאת, במהלך הדיון הציג בא-כוח הנתבעים ראיות לא מעטות לשימוש בסימן הכוכב על-ידי אחרים, הן בעבר – אפילו הרחוק, והן בהווה – בשווקים רבים ושונים בעולם, בעיקר במזרח אירופה, ובפרט בארצות ברית-המועצות לשעבר (ביניהם מפורסמים מאד כגון CHANEL).

בנוסף, טענו הנתבעים, כי השימוש בסימן הכוכב הינו בסיסי מאד בתכשיטנות, והטבעתו הינה אחת מפעולות הצורפות הראשונות שנלמדות בבתי-ספר לצורפות.

על כן נפסק כי התובעות לא הוכיחו ברמה המחויבת בדיני הראיות האזרחיים (51%) כי סימן הכוכב הינו סימן מסחר מוכר היטב שלהן, דווקא.

האם ביצעו הנתבעים עוולה של גניבת עין?

שניים הם היסודות אותם נדרשות התובעות להוכיח בעוולת גניבת העין: המוניטין של התובעות בטבעת ג'וליאנה; והחשש הסביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטבעות של התובעות והנתבעים (ר' ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 942 (2001) (להלן: עניין עיתון משפחה).

מוניטין

באשר ליסוד הראשון – הוכחת המוניטין – נקבע כי על התובעות להראות, בראש ובראשונה, כי הטבעת שלהן הינה בעלת אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף, ושהציבור מקשר אותה עם מקור מסוים – שהינו הן – אפילו אינו מזהה את המקור בשמן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232 (1991) (להלן: עניין פניציה); וכן בעניין עיתון משפחה, בעמ' 942).

התובעים הציגו עדויות במצביעות על הקישור – הנדרש לשם הוכחת מוניטין – בין תיאור הטבעת בעל-פה לבין הטבעת עצמה ואף למקור הטבעת – הוא התובעות.

ואולם, לשם הוכחת המוניטין נידרש להראות כי הציבור הוא שמקשר בין התיאור והמוצר לבין המקור, ועדויות שהציגו התובעים מתארות את הקישור האמור בקרב זבני החנויות שמשווקות חיקויים של אותו המקור – שלהם עניין ואינטרס מיוחד ועודף בהכרת המוצר, כמו גם מקורו, ביחס לכלל הציבור.

החיקויים עצמם – אין בהם משום עוולה של גניבת עין (ר' עניין פניציה, בעמ' 232), אלא יש בהם, בקישור בין תיאור הטבעת לבין התובעות ובכינוי הטבעת בשם התובעות אף בפי החקיינים, משום ראייה לקיומו של מוניטין, שפגיעה בו – בדרך של הטעיית הציבור – היא שמקימה את העוולה.

חשש להטעיה

המבחן הנוהג לבחינת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור במסגרת עוולת גניבת העין זהה למבחן הנוהג בבחינת הדמיון בין סימני מסחר, קרי – "המבחן המשולש", המורכב, כזכור, ממבחני המראה והצליל, מבחני סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ר' עניין עיתון משפחה, בעמ' 949).

למרות הזהות בין המבחנים, עמד בית-המשפט העליון בעבר על ההבדל, לעניין יסוד ההטעיה, בין עוולת גניבת העין לבין הפרת סימן מסחר, ככל שהדבר נוגע לשוני חזותי במכלול מרכיביו של המוצר. השופט א' גרוניס, בעניין טעם טבע, בעמ' 451-450, אף התייחס מפורשות למשמעות אריזת המוצר: "על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם. כלומר, בתביעת הפרה יש ליתן משקל נמוך יותר, או במקרים מסוימים לא ליתן משקל כלל, למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם...".

בית המשפט פסק כי אין במכלול מעשיהם של הנתבעים כדי להביא לחשש סביר שהציבור יטעה לחשוב שטבעת הנתבעים היא מתוצרת התובעות.

התובעים לא הציגו ראיות לכך: - שהנתבעים משתמשים בשם הטבעת או בשמן של התובעות; - שהם משווקים את הטבעת שלהם בקשר כלשהו לטבעת התובעות או לתובעות עצמן; - או שלקוח כלשהו טעה והתבלבל בין התובעות לנתבעים ובין טבעותיהם.

נוסף על כך, התובעות משווקות את תכשיטיהן בחנויות שבבעלותן בלבד. לקוחותיהם, הקיימים והפוטנציאליים, בודאי יודעים זאת, שכן התובעות מיתגו עצמן כיצרני תכשיטי יוקרה מובילים. לפיכך, החשש כי לקוח פוטנציאלי ייכנס לחנות של הנתבעים וייטעה לחשוב שראה שם תכשיט של התובעות – הינו בלתי סביר.

אשר-על-כן, דחה בית המשפט את טענות התובעות אף בדבר גניבת-עין.

חוק זכויות יוצרים ביחס למוצרים שכשירים להירשם כמדגם

טענה מקדמית שהעלו הנתבעים בסיכומיהם (טענה שהינה משפטית גרידא, ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית): לשיטת הנתבעים, בענייננו חל סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, לפיו חוק זה אינו חל לגבי מדגמים הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים והמדגמים, שכן הטבעת הינה פריט אופנתי הראוי להירשם כמדגם – ורישום שכזה לא נעשה על-ידי התובעות.

לתמיכה בטענתם זו, הפנו הנתבעים לפסיקה קודמת [למשל, ת"א (ת"א) 1311/04 אלקריף נ' יומטוביאן יעקב – אופנת טריפ (פורסם בנבו, 19.4.2010); וכן פסיקתי בעניין ת"א (ת"א) גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 16.4.2009)].

סעיף 22(1) קובע בזו הלשון: "חוק זה לא יחול על סימני-אמצאה הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים וסימני-האמצאה, 1907, פרט לסימני-אמצאה שאם, אמנם, ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כמודלים או כדוגמאות המוכפלות על-ידי פרוצס תעשייתי"

על-פי תצהיר עדת התביעה, לפיו ייצור תכשיטי התובעות הינו "ידני ופרטני", הרי שטבעת ג'וליאנה אינה עונה על הסיפא של ההגדרה המחייבת רישום, באשר אינה מהווה דוגמא המוכפלת על-ידי פרוצס תעשייתי.

ודוק: על-פי הגדרת "מדגם" בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (שהחליפה את חוק הפטנטים וסימני האמצאה, 1907) – מדגם, כעקרון, כולל גם עבודת יד: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

נמצא שהמחוקק הישראלי עמד על כך שרק לגבי מדגמים שנוצרו בתהליך תעשייתי, ולא בעבודת-יד, לא יחול חוק זכות יוצרים. בנוסף, עיון בפסיקה, [ר' גם, למשל, ת"א (נצ') 552/90 שדה-שוורץ נ' מאוזנר, פ"מ תשנ"ד(3) 147, 159-154 (1992)[, מלמד כי הקביעות לגבי הצורך ברישום פריטים אופנתיים כמדגמים התייחסו – כולן – לפריטי לבוש בלבד, ר' גם בעמ' 94-92 לספרו של טוני גרינמן זכויות יוצרים (2003)].

הפסיקה נוהגת להחיל את הוראת סעיף 22 לגבי בגדים, וזאת בשל כך שבגד הוא מוצר שימושי, שצורתו מוכתבת בעיקר על-ידי שיקולים פונקציונלים וצורת הגוף.

לא כך הדבר בעניין תכשיטים, ואין דין תכשיטים כדין אופנת לבוש.

למסקנה דומה הגיעה גם השופטת ארבל בהמ' (ת"א) 11001/95 מיכל נגרין עיצובים בע"מ נ' שארם – תכשיטים ישראליים מקוריים בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.1995) (להלן: עניין מיכל נגרין).

זכויות יוצרים בטבעת ג'וליאנה

לשם הגנה על טבעת ג'וליאנה בזכויות יוצרים נדרש ראשית להכיר בה כיצירה מוגנת.

בית-משפט זה הכיר בעבר בתכשיטים כיצירה אומנותית הראויה להגנה, כל עוד מדובר ביצירה מקורית וייחודית (ר' עניין מיכל נגרין, בפסקה 3 להחלטה).

על-פי הפסיקה, מקוריות מורכבת משניים: 1. יצירה עצמית (להבדיל מהעתקה); 2. יצירתיות, או משאב רוחני השקול ליצירתיות. באשר ליצירה העצמית – התובעות הציגו בפני בית-המשפט ראיות, שלא הופרכו, לכך שמדובר בתכשיט פרי עיצובן. באשר לדרישת היצירתיות – כאמור לעיל, בפרק העובדות, טבעת ג'וליאנה מתאפיינת בשלושה אלמנטים, אשר נטען כי שילובם הינו מקורי וייחודי, ולפיכך זכאי להגנה.

לפיכך קבע בית המשפט כי טבעת ג'וליאנה הינה יצירה מקורית הראויה להגנה על זכויות יוצריה, וזאת בשל השילוב הייחודי והמקורי של שלושת האלמנטים.

ודוק: אין בקביעה זו כדי להקנות זכויות יוצרים באלמנט מסוים מבין שלושת האלמנטים, אלא על שילובם של השלושה בטבעת.

הפרת זכויות היוצרים – העתקה

העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני אלה: 1. "גישה" או נגישות של הנתבע ליצירת התובע; 2. דמיון מהותי בין יצירת הנתבע ליצירתו הקודמת של התובע.

כאמור, התובעות הציגו בפני בית-המשפט פרסומים רבים ונפוצים של טבעת ג'וליאנה, בארץ ובעולם, ומשכך אין ספק שלנתבעים הייתה גישה ליצירת התובעות.

שאלה מורכבת יותר היא האם קיים בין טבעות הצדדים דמיון מהותי. דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים כאשר: הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970) (להלן: עניין אלמגור))

בהמשך הדברים בעניין אלמגור קבע השופט י' כהן כי: "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

גישה זו, של בחינת הדמיון המהותי בין היצירות כמכלול – בשונה מהשוואת רכיביהן – היא הגישה שאימץ בית-המשפט העליון כדרך המלך, בעיקר ביצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיביהן עדיפה על-פני פירוקן לרכיבים והשוואתם בנפרד ]ר' ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 590 (2000)[.

בודאי נכונים הדברים כאשר מדובר ביצירה שההגנה על זכויות יוצריה הוקנתה בשל שילוב ייחודי ומקורי של אלמנטים, ולא לאלמנטים עצמם.

כך גם בענייננו – יש לבחון ולהשוות את טבעות הצדדים כמכלול, המאופיין והמיוחד בשילוב שלושת האלמנטים. בית המשפט פסק כי בין הטבעות קיים דמיון מהותי, שכן הנתבעים לא הצליחו להצביע ולו על תכשיט אחד נוסף, שלהם או אחרים, בו משולבים שלושת האלמנטים. אין זה סביר ששילוב האלמנטים רק בטבעת זו הינו פרי של סיבה אחרת חוץ מהעתקת השילוב מטבעת התובעות.

במובן זה, השוני בפרטי רכיב הכוכב, אין בו כדי לערער ולהפחית מהדמיון המהותי בין טבעות הצדדים, ומהמסקנה כי הנתבעים העתיקו את טבעת התובעות.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעות בטבעת ג'וליאנה.

סעד כספי - פיצוי

התובעות ביקשו פיצוי בלא הוכחת נזק בגובה 20,000 ₪, מכוח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים; וכן הוצאת צו למתן חשבונות, המורה לנתבעים להגיש דו"ח מפורט, בתצהיר, שתוכנו מאומת על-ידי רואה-חשבון, ביחס לכמות הטבעות המפרות שנמכרו על-ידי הנתבעים ולכלל התמורה בגין מכירות אלה.

סעדים אלה הינם סעדים חלופיים, ואין האחד יכול לבוא ביחד עם השני, שכן אז יהא זה משום כפל פיצוי לתובעות בגין הפרת זכויות היוצרים שלהן. יפים לכך דברי השופט לנדוי, בפרשת דפוס ניאוגרפיקה [ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 893-892 (1957)]: "שלוש הן התרופות הכספיות אותן יכול בעל זכות-יוצרים לתבוע עקב הפרת זכותו: (א) פיצויים על הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, בהתאם לסעיף 6 של חוק זכות יוצרים, 1911... (ב) מתן חשבונות על-ידי הנתבע, על הריווח שזה הפיק מן ההפרה... (ג) ... ... תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו, ועל-כן אי-אפשר לתבוע יחד את התרופות (א) ו-(ב)... הטעם לדבר הוא, שבתביעה למתן חשבונות יש משום מחילת ההפרה, בעוד שתביעת פיצויים מבוססת על עובדת ההפרה. לשון אחרת, תביעה לתשלום המגיע בהתאם לחשבון אינה תביעת נזיקים, אלא תביעה מעין-חוזית, בה תובע בעל-הזכות מאת המפר מה שהלה גבה עבורו, על יסוד 'עשיית עושר ולא במשפט'."

משלא פירטו התובעות את נזקן בגין ההפרה, נותרו בפניהן שני הסעדים החלופיים האמורים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

משציינו התובעות בסיכומיהן שהן חוזרות על כל הסעדים המבוקשים בפרשת התביעה, נראה שכדי לסיים תובענה ישנה זו, עדיף כיום לבחור בתשלום הפיצוי הסטטוטורי.

בית המשפט פסק כי אם תודענה התובעות כי ברצונן לבחון את סעד השבת הרווחים, יוצא צו למתן חשבונות, תוך 30 יום מיום מתן הודעת התובעות.

29 בדצמבר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר מיג

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן, נ' הנדל (עא 45/08) – 29.12.2010

תחום: הפרת סימן מסחר וגניבת עין

נושאים: מטרת דיני סימני המסחר, הפרת סימן מסחר רשום, סימן דומה או זהה - מבחן הצליל ומבחן המראה, טובין מאותו הגדר – משפחה מסחרית, מבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק, מבחן יתר הנסיבות, פסיקת פיצויים בגין הפרת סימן המסחר הרשום, גניבת עין, מטרת עוולת גניבת עין, פסיקת פיצויים בגין גניבת עין, מספר הפרות בעוולת גניבת עין

עובדות:

המשיבה (מיג) עוסקת בפרסום והוצאה לאור של עיתונים בשפה הרוסית ועושה שימוש בסימן הכולל: שעון עם מחוגים וספרות שמוסתר קלות מאחורי המילה "מיג".

המערערת (מיגדור) נוסדה כ- 4 שנים לאחר שהמשיבים החלו לעשות שימוש בסימן והיא החלה בהוצאה לאור של עיתונים הנושאים אף הם את השם המסחרי "מיג".

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

בית-המשפט המחוזי (כב' סגנית-הנשיא ד"ר ד' פלפל) קיבל, את התביעה של מיג בקובעו, כי המערערים הפרו סימן מסחר רשום של המשיבים ועוולו בגניבת עין.

בית המשפט המחוזי פסק לזכות מיג פיצוי סטטוטורי (ללא הוכחת נזק) בגין גניבת עין בגובה של 50,000 ש"ח לכל עוולה, ובסך-הכל 300,000 ש"ח.

אשר לפיצויים בגין הפרת סימן מסחר רשום קבע בית-המשפט, כי המשיבים לא הצליחו להוכיח נזק ומשכך נדחתה תביעת הפיצויים מכוח פקודת סימני מסחר.

על כן בחרה המערערת להגיש ערעור והמשיבה בחרה להגיש ערעור שכנגד.

נפסק:

בית המשפט דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד.

ולא נתן צו להוצאות.

נקודות מרכזיות:

מטרת דיני סימני המסחר

מטרתם של דיני רישום סימני המסחר, השימוש בהם והפרתם, הינה להגן על שם מסחרי שהוא קניינו של אדם ועל המוניטין שרכש לו בעשותו שימוש בשמו, כמו גם להגן על אינטרס הציבור במניעת הטעיה עקב שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר.

הפרת סימן מסחר רשום

המבחן שנועד להכריע האם קיים דמיון מטעה בין הסימנים הוא מבחן משולב ומטרתו לבחון האם הצרכן הסביר יוטעה לחשוב כי מקור שני סימני המסחר הינו זהה, לאור הדמיון בין השניים. המבחן המשולש, כולל שלושה רכיבים העומדים זה לצד זה ומשתקללים לבסוף לכלל הכרעה. המבחן נפתח בבחינה ממוקדת של הסימן דהיינו מבחן העין, החזות והפרטים המבחינים ומבחן הצליל; הוא נמשך בבחינת הקונטקסט של הסימן דהיינו מבחן חוג הלקוחות, מבחן סוג הטובין ומבחן צינורות השיווק; ולבסוף מבחן כולל הבוחן את יתר הנסיבות העשויות להשפיע על שאלת ההטעיה (ע"א 411/06 Gateway נ' פסקול טכנולוגיות מתקדמות בע"מ ([פורסם בנבו], 20.6.2007).

סימן דומה או זהה - מבחן הצליל ומבחן המראה

המבחן העיקרי מבין השלושה הוא מבחן המראה והצליל.

ככל שמדובר בסימן הזהה לסימן המסחר הרשום, אין הטוען להפרה נדרש להוכיח כי הסימן המפר גורם להטעיית הציבור באשר למקור הטובין או השירות. כמו-כן, ככל שהייחודיות העובדתית של שם המסחר קטנה יותר, כלומר ככל ששם המסחר דומה לשם השגור בתחום, כך גדל משקל הראיות הנדרשות לשם ביסוס המובחנות לצורך רישומו כסימן מסחר.

אשר למבחן הצליל - במקרה דנן, נפסק כי המערערת עושה שימוש בשם "מיג", הזהה לחלוטין לשם "מיג" בו עושים שימוש המשיבים.

אשר למבחן המראה – נפסק כי ישנו דמיון רב בין שני הסימנים, המתקרב לכדי זהות ומבחינה ויזואלית ישנו דמיון המקשר בין הסימנים על-ידי שימוש בסימן "מיג" על-ידי המערערת בשפה הרוסית בלוגו באותו גודל של אותיות, ובאותה צורה, גוון ופונט הדומים לסימן הרשום של המשיבים והן באלמנט הגרפי המקורי קרי: שעון שמעוצב בצורה דומה מאוד לשעון המופיע לצד הסימן הרשום. דמיון רב זה עלול בהחלט להטעות את הצרכן הסביר, שעלול להתבלבל ולקנות את המוצרים המפרים בסוברו בטעות, כי הוא מקבל מוצרים מקוריים או מוצרים הקשורים למוצרים המקוריים.

טובין מאותו הגדר – משפחה מסחרית

מבחן סוג הטובין: טובין הינם מאותו הגדר כאשר קיים חשש שקונה אשר רואה את סימן המסחר על סחורה של גורם אחר, יטעה לערבב בין הסחורות ולחשוב ששתי הסחורות נובעות מאותו מקור.

בשנים האחרונות, בהתחשב בהתפתחויות שחלו בסחר הבין-לאומי ובפריצתן של חברות מסחריות מתחום מסחרי אחד לאחר, תוקנה הפקודה באופן שבו הורחבה ההגנה לסימני מסחר "מוכרים היטב" גם כאשר הטובין אינם מאותו הגדר. בנסיבות מסוימות אין נפקא מינה אם בעל סימן המסחר מספק טובין, ואילו הגורם האחר, העושה שימוש בסימן המסחר, הינו נותן שירות בקשר לטובין מאותו סוג. השאלה שצריכה להישאל היא אם מצויים אנו באותה 'משפחה מסחרית' שבמסגרתה מתקיים החשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין בעל הסימן הרשום לעושים בו שימוש או על חסות מטעמו של בעל הסימן הרשום. המשפחה המסחרית צריכה להיות מוגדרת ממקרה למקרה, בהתאם למבנה השוק והשחקנים הפועלים בו.  כך למשל, בע"א 9191/03 V & S Vin Spirt Aktiebolag   נ' אבסולוט שוז בע"מ, פ"ד נח(6) 869 (2004) נקבע, כי ייצור וודקה ומכירת נעליים אינם תחומים משיקים או קרובים.

נפסק כי במקרה דנן נופלות פעולות שני הצדדים במסגרת אותו הגדר.

מבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק

הן הלקוחות של המערערים והן הלקוחות של המשיבים כוללים את המגזר הרוסי ומופנים לקהל הרוסי, שכן כאמור העיתון הינו בשפה הרוסית. על כן, הלקוחות הפוטנציאליים של השתיים קשורות לאותו חתך אוכלוסייה ולפיכך גם צינורות השיווק בין המוצרים דומים עד מאוד.

מבחן יתר הנסיבות

נפסק כי במקרה דנן, מבחן יתר הנסיבות כולל בחובו את קודמיו ואף הוא מתקיים בענייננו. מצויים אנו בתחום העלונים והעיתונים המשווקים בשפה הרוסית בלבד. אין כל ספק, כי המספקים טובין אלה פועלים במסגרת אותו הגדר ובאותה "משפחה מסחרית", שבמסגרתה מתקיים החשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין בעל הסימן הרשום לעושים בו שימוש או על חסות מטעמו של בעל הסימן הרשום, כל זאת במיוחד כאשר הן הלקוחות של המערערים והן הלקוחות של המשיבים כוללים את המגזר הרוסי ומופנים לקהל הרוסי.

פסיקת פיצויים בגין הפרת סימן המסחר הרשום

סעיף 59 לפקודת סימני המסחר מאפשר להעניק לנפגע פיצויים, באם יוכיח נזק בעקבות הפרת סימן המסחר.

נפסק כי למרות ההפסדים שהוכחו לעיתון המשיבים ומאחר ולא הוכח קשר סיבתי בין הפסדים אלה לבין הוצאת העיתון על-ידי המערערים, לא הוכיחו המשיבים הוכיחו נזק אמיתי בגין הפרת סימן המסחר. כן הוכח, כי עיתונם של המשיבים ספג הפסדים בשנים בהם כלל לא היה קיים עיתונם של המערערים. יתרה מכך. המשיבים לא הביאו הוכחה לנזק כלשהו שאירע להם כתוצאה מהוצאת העיתון של המערערים. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין ההפסדים של המשיבים לבין הוצאת העיתון של המערערים. משלא הוכיחו המשיבים קיומו של נזק, אין מקום לעשות שימוש בשיטת האומדנא לקביעת נזקים ולפיכך אין מנוס מדחיית טענתם לקבלת פיצויים מכוח הפרת סימן המסחר.

יסודות עוולת גניבת עין

שני יסודות עיקריים לעוולת גניבת עין. ואלו הם:

א. הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו (של התובע). כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.

ב. הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע. המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, זוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין. על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר". (ראו: ע"א 8981/04 אבי מלכה "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ ([פורסם בנבו], 27.9.2006).

מטרת עוולת גניבת עין

עוולת גניבת עין נועדה להגן על המוניטין של מוכר טובין או נותן שירות מפני מצג מטעה כאילו המוצר או השירות של אחר קשורים לבעל המוניטין. ההגנה בעוולה הינה רחבה וחלה לא רק על נסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר. במסגרת עוולת גניבת עין נבחן החשש להטעיה באשר למקור המוצר ואין ההשוואה נעשית בין הסימנים בלבד.

בית המשפט פסק כי קיים ביסוס לטענות המשיבים כלפי המערערים וכי הוכחו יסודות העוולה של גניבת עין.

פסיקת פיצויים בגין גניבת עין

בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת בחוק ובכללן עוולת גניבת עין: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".

העיקרון של פיצוי ללא הוכחת נזק בחוק עוולות מסחריות הינו עונשי-הרתעתי של הפגיעה במוניטין.

שני שיקולים עיקריים עומדים באפשרות קבלת פיצויים ללא הוכחת נזק. ואלו הם: היעדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין והרצון להתריע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים שבית-המשפט ישקול בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים, איננה סגורה. כך למשל נקבע, כי בית-המשפט יתחשב בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר וכדומה (ראו: ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992)).

מספר הפרות בעוולת גניבת עין

המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה. עם זאת, יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות. יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות. כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה.

נפסק כי במקרה שלפנינו, המערערים עשו שימוש בשם "מיג" לעיתונם במשך תקופה קצרה מאוד. עם זאת הוכח, כי הם עשו רבות על-מנת לפרסם את עיתונם על-מנת להחדיר את דבר קיומו לתודעת הציבור ובכך לרכוש מוניטין. נראה, כי תקופה קצרה זו מצדיקה את סכום הפיצויים בסך בגובה של 50,000 ש"ח לכל עוולה ובסך-הכל 300,000 ש"ח כפי שפסק בית-המשפט המחוזי. לפיכך, לא מצא בית המשפט מקום להתערב בגובה הפיצויים שפסק בית-המשפט המחוזי במסגרת סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

1 ביולי, 2010,

0 תגובות

בית המשפט העליון כמגן האנונימיות ברשת: סדקים בהלכת רמי מור

כזכור ביום 25.3.10 יצא מלפני בית המשפט העליון פסק דין בעניין רמי מור נ' בזק בינלאומי, בו נקבעה ההלכה העקרונית לגבי חשיפת פרטיהם של גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט אשר הפיצו דברי לשון הרע. בהלכת רמי מור נדונה שאלת האיזון הראוי בין ההגנה על האנונימיות ברשת, חופש הביטוי ובשמירה על הפרטיות, לבין הזכות לשם טוב, המוגנת במסגרת עוולת לשון הרע ונפסק כי לבית המשפט אין סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש.

הסיבוב השני לדיון בסוגיה זו הגיע, וכבר סדקים מתחילים לעלות בהלכה החדשה. בית המשפט העליון הוציא מלפניו פסק דין במסגרת ע"א 1622/09 גוגל ישראל נ' ברוקרטוב ואח' (1.7.10), שם נדונה תובענה בה הפעם חברת הבת הישראלית של ענקית התוכנה גוגל עמדה כמערערת וכמגנת הזכות לאנונימיות וסירבה לגלות פרטים אודות בעל חשבון Gmail.

הסיבוב הראשון במערכה זו, ניתן במסגרת פסק דין תקדימי של השופטת דבורה פלפל אשר אילצה, את גוגל העולמית (שכלל לא היתה צד להליך!) ואת גוגל ישראל לחשוף את פרטי כתובת ה IP של בעל חשבון Gmail אשר קיים חשד כי הוא מפר את סימן המסחר של חברת ברוקרטוב.

בית המשפט העליון הפך את פסק הדין של השופטת פלפל. בפסק הדין התייחס בית המשפט העליון באמירת אגב לשאלת האיזון הראוי בין ההגנה על האנונימיות ברשת ובשמירה על הפרטיות, לבין הזכות לקניין רוחני (סימן מסחר). בית המשפט עמד על השוני בין פסק הדין שניתן בעניין רמי מור שעניינו היה בחופש הביטוי ובשמירה על פרטיות, לבין פסק הדין הנוכחי, שעניינו הוא בפגיעה בקניין רוחני ורמז כי יתכן ויש בשוני זה כדי לאפשר את חשיפת פרטי הגולש.

לפי דעתו של השופט ריבלין נפסק כי אין לבית המשפט סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש, ועל הכנסת לומר את דבריה בנושא. כמאמרו של השופט ריבלין: "על-פי הכלים המצויים בידי בית המשפט כיום, מלאכת איתור הנתבע מוטלת על שכמו של המבקש לתבוע; ואילו יצירת מסגרת דיונית המאפשרת את גיוסו של צד שלישי לצורך כך – מלאכה היא למחוקק".

השופטים גרוניס והנדל הסתייגו מהקביעה כי יש צורך בהסדר חקיקתי נוסף כדי לאפשר לבית המשפט סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש והעדיפו להצטרף לחלק בפסק דינו של ריבלין אשר התבסס על הקביעה "הטכנית" כי חברת גוגל ישראל שנתבע אינה הגורם המתאים וכי היה על המשיבים לתבוע את חברת גוגל העולמית, בכדי שניתן יהיה לדון בסעד המבוקש. נפסק כי גוגל ישראל אינה מפעילה את שירות Gmail והיא אינה בעל הדין הדרוש בתובענה.

יוזכר כי גם בעניין רמי מור, נפסק על ידי השופט רובינשטיין בדעת מיעוט כי יתכן ויש לבית המשפט סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש.

לסיכום, בפסק דין זה בית המשפט פותח צוהר לפיו בתביעות בגין הפרה של קניין רוחני (זכויות יוצרים, פטנטים, סימני מסחר) קיימת אפשרות שבית המשפט יאפשר חשיפה של פרטי גולש.

2 במרץ, 2010,

0 תגובות

הפרת פטנט ילקוט

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת דרורה פלפל (תא (ת"א) 1346-07) – 2.3.2010

תחום: הפרת פטנט לתיק

נושאים: הפרה בתקופה שהפטנט מבוטל בגין אי תשלום אגרה, הפיצוי בגין ההפרה, אומדן, רישיון שימוש רעיוני

עובדות

תובענה לפיצוי בסך של 500,000 ש"ח בגין הפרת הפטנט של התובע בתיק (ילקוטים המאפשרים גם נשיאה על הגב וגם גרירה באמצעות גלגלי עזר וידית נשיאה). בנוסף מתבקש פיצוי בגין הפרת זכויות היוצרים הגלומות בשרטוטים הנלווים לפטנט.

כמו כן ביהמ"ש מתבקש להוציא צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעות להמשיך בכל פעולה שיש בה להפר את הפטנט של התובע.

נפסק

התובענה מתקבלת, סכום הפיצוי בו יחויבו הנתבעות יעמוד על 157,500 ₪, בנוסף הנתבעות ישלמו  לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪ + מע"מ וכן את הוצאות המשפט, אותן יקבע הרשם.

בית המשפט הוציא צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעות להמשיך ולהפר את הפטנט של התובע.

נקודות מרכזיות

הפרה בתקופה שהפטנט מבוטל בגין אי תשלום אגרה

כאמור בסעיף 63 לחוק הפטנטים: אם הפטנט פקע, ובדרך כלל קורה דבר זה בגלל הזנחתו של בעל הפטנט, ובתקופת הביניים עד שהוחזר תקפו של הפטנט החל אדם לנצל את ההמצאה או עשה הכנות ממשיות לניצולה, פעולות אשר יכולות להיות קשורות בהשקעות כספיות ניכרות, הרי אותו אדם יהיה זכאי להוסיף ולנצל את האמצאה לצרכי עסקו.

כוונת המחוקק בסעיף 63, לא באה לתת זכויות יש מאין למי שהשתמש בפטנט בתקופה שבה תוקפו פג, אלא שהכוונה היא להגן על מי שבתום לב השתמש בפטנט לאחר שתוקפו פג, ולצורך שימוש זה השקיע מזמנו ומכספו, השקעה אשר עלולה לרדת לטמיון במידה ולא יקבל את ההגנה הניתנת לו בסעיף 63.

ואולם במקרה דנן, הנתבעות החלו להפר את הפטנט של התובע לפי שפג תוקפו של הפטנט. דבר זה מלמד על חוסר תום ליבן שהחל לפני שפג תוקפו של הפטנט ולכן בית המשפט אינו מקבל את טענותיהן של הנתבעות לעניין זה, וקובעת כי הפטנט הופר בכל התקופה הרלבנטית, לרבות בהפסקות הביניים.

הפיצוי בגין ההפרה

הבסיס לסעד בעבור הפרת פטנט מצוי בסעיף 183(א) לחוק הפטנטים הקובע: "בתביעה על הפרה זכאי התובע לסעד בדרך צו מניעה ולפיצויים".

דיני הפטנטים, כמו דיני זכויות יוצרים, סימני מסחר ומדגמים, הם חלק מדיני הקניין הרוחני. ההגנה על הפטנט היא בעלת אופי קנייני ובתור שכזאת, חוסה תחת כנפיו של סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, הפרה של פטנט דומה לעוולה נזיקית, שתכלית הפיצוי עבורה, כמו תכלית הפיצויים לפי דיני הנזיקין, היא השבת המצב לקדמותו; קרי, העמדת הניזוק במצב בו היה אלמלא ההפרה. לפיכך, בעל הזכויות בפטנט זכאי להיפרע פיצויים עבור הפסדים ממשיים שנגרמו לו ולא עבור הפסדים פוטנציאליים שעלולים היו להיגרם לו; והם מושתתים על הנזקים שנגרמו לו בפועל כתוצאה מהפרת זכויותיו הקנייניות ועל הרווחים הריאלים שהפיק המפר כתוצאה מהפרת זכותו של בעל הפטנט לנצל באופן בלעדי את האמצאה המוגנת.

בכדי לזכות בפיצויים בגין נזקיו הכספיים, על בעל הפטנט להניח בפני ביהמ"ש ראיות שיבססו את הנזקים שנגרמו כתוצאה מההפרה. מאחר ולפעמים קיים קושי ראייתי להוכיח נזקים ממוניים בגין הפרת פטנט, מקובל להעניק פיצוי ללא הוכחת נזק בדומה לזכות הסטטוטורית שבדיני זכויות היוצרים.

הוראת סעיף 183(ב) לחוק הפטנטים מונה שיקולים שעל ביהמ"ש להתחשב בהם בבואו לפסוק את שיעור הפיצוי המגיע לבעל הפטנט:

"(ב) בית המשפט, בבואו לפסוק פיצויים, יתחשב במעשה ההפרה של הנתבע ובמצבו של התובע עקב מעשה זה, והוא רשאי להביא בחשבון, בין היתר –

(1) הנזק הישיר שנגרם לתובע;

(2) היקף ההפרה;

(3) הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה;

(4) דמי תמלוגים סבירים שהמפר היה חייב בתשלומם אילו ניתן לו רשיון לנצל את הפטנט בהיקף שבו נעשתה ההפרה".

עם זאת, רשימת השיקולים שמנה המחוקק בסעיף 183(ב) לחוק הפטנטים, אינה בגדר רשימה סגורה, ובית המשפט רשאי להביא בחשבון שיקוליו נתונים נוספים, שאינם באים בגדר החלופות שפורטו בפירוש בסעיף.

אומדנה על דרך רישיון שימוש רעיוני

ערכאת השיפוט איננה חייבת להגיע לאומדן מדויק, ותחושת הצדק הבסיסית לא תקופח אם התמלוגים שיקבעו יסטו במידה מסוימת לכאן או לכאן.

בית המשפט פסק כי במקרה דנן, ישנה דרך אומדנא פשוטה והיא על פי סעיף 183(ד)(4) לחוק הפטנטים – דמי תמלוגים סבירים שהמפר היה חייב בתשלומם אילו ניתן לו רישיון.

בית המשפט פסק כי על הנתבעות לשלם את הסכום שהיו משלמות לתובע אילו היו מקבלות ממנו רישיון לשיווק ומכירה של 3500 תיקים בשנה – קרי 17,500 ₪. סכום זה יש להכפיל  ב- 9 שנות הפרה ולכן סכום הפיצוי יעמוד על 157,500 ₪.

19 בינואר, 2010,

0 תגובות

חשיפת פרטי גולש בשל טוקבק

חשיפת פרטי גולש בשל טוקבק

בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט אברהם אברהם (ברע (נצ') 213/09) – 19.1.10

תחום: חשיפת פרטי גולש בשל טוקבק (לשון הרע בטוקבק)

נושאים: מבחנים לחשיפת פרטי גולש, לשון הרע באינטרנט, האנונימיות באינטרנט

עובדות

המבקש פנה לבית משפט השלום בבקשה כי יכפה על המשיבה ליתן בידו את כתובת ה-IP של כותבי טוקבקים, שלטענתו הוציאו את דיבתו רעה. בית משפט קמא דחה את הבקשה. מכאן בקשת הרשות לערער.

נפסק

בקשת רשות הערעור נדחית, אין לחשוף את פרטי הגולשים.

אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

מבחנים לחשיפת פרטי גולש

שאלת חשיפתו של מפרסם אנונימי טרם הוסדרה בידי המחוקק. עם זאת נתנו שופטי שלום ומחוזי את דעתם בסוגיה, והדיעות חלוקות, וניתן לאפיינן בשלוש גישות:

הגישה האחת (גישתה של כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל, ה"פ (מחוזי ת"א) 1244/07 מזמור הפקות בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (אתר האינטרנט NRG), [פורסם בנבו], 2008) גורסת, כי לעובדת היות הפרסום ברשת האינטרנט דווקא, אין כדי להשליך על ההכרעה בשאלת החשיפה, ואם אדם פרסם פרסום פוגע, עליו לשאת באחריות, ולכן יש לחשוף את זהותו, אם עולה בידי התובע לשכנע בקיומה לכאורה של עוולה נזיקית העולה מן הפרסום.

הגישה השנייה, העומדת בקוטב הנגדי (בה אוחזת כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, בש"א (שלום י-ם) 4995/05 פלונית (קטינה) נ' בזק בינלאומי בע"מ, [פורסם בנבו], 2006), לפיה משום מאפייניה הייחודיים של הרשת – רק אם מגיע הפרסום כדי מעשה פלילי – יש מקום לחשיפת זהותו של המפרסם.

הגישה השלישית, גישת הביניים (המיוצגת מפיו של כב' השופט יצחק עמית (בר"ע (מח'-חי') 840/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET – מערכת הפורומים, [פורסם בנבו], 2007) גורסת, כי בשל מאפייניה של הרשת, וחשיבותה של האנונימיות שבגלישה, יש להוסיף על המבחן עליו הצביעה כב' השופטת אגמון-גונן "דבר מה נוסף".

בית המשפט מקבל את הגישה השלישית, גישת הביניים, לבחינת יסוד "דבר מה נוסף" לפי גישה זו, יש לבחון, בין היתר, את עוצמת הביטוי הפוגע (מבחינת תוכנו), היות הפרסום חד-פעמי או שמא חוזר ושיטתי, טיבו ומידת חשיבותו של האתר המפרסם, מאפייני הביטוי (פוליטי, מסחרי, פרטי), זיהויו של נשוא הפרסום כאיש ציבור או אדם פרטי, הרצינות שגולש סביר עשוי לייחס לביטוי (בשל מאפייניו של הפרסום, סוג האתר וכד'), ועוד כיוצא באלה סימנים, מהם ניתן יהיה לקבוע את האיזון הנכון שבין ההגנה על שמו הטוב של אדם, לעומת חופש הביטוי, ובהתחשב בחשיבותה של האנונימיות שבגלישה ברשת.

בית המשפט קובע כי הפרסומים אכן מהווים לשון הרע (כנגד דעת בית המשפט השלום).

ואולם בית המשפט קובע שאין מקום לחשוף את כתובת ה-IP של המגיב, מכיוון שהטוקבקים על תוכנם ועל השפה העילגת המאפיינת אותם, מלמדים על פגיעה אפשרית פחותה מאוד במבקש, הקורא הסביר איננו עשוי לראותן ברצינות רבה. ועל רקע החשיבות של האנונימיות לגלישה ברשת, בית המשפט איננו רואה מקום לחשיפת זהותם של המגיבים.

לשון הרע באינטרנט

בהכרעה בתביעת לשון הרע מתחרים, כידוע, זה בזה אינטרסים וזכויות אחדים, ובהם חופש הביטוי, זכותו של אדם לשמו הטוב, הזכות לפרטיות ועוד. עם זאת, לפי טעמי, משוואת האיזון שבין אינטרסים/זכויות אלו יש לבחון בתוך המסגרת המיוחדת בה אנו עוסקים, משמע רשת האינטרנט, משום מאפייניה הייחודיים, בהשוואה לעולם החומר שידענו עד היום.

בבואנו לעשות שימוש בכלי המשפט להם אנו מורגלים, עלינו להיות ערים למאפיינים הייחודיים  של האינטרנט. האינטרנט הוא שיח דינמי, מקוון, מבוזר, אינטראקטיבי והיפר-טקסטואלי. תחת כנפי המרחב הממוחשב חוסים אתרי עיתונות ותוכן, אתרים אישיים ומסחריים, פורומים, יומני רשת (בלוגים) לוחות מודעות מקוונים, קבוצות דיון וחדרי צ'טים, ולצידם של אלו צומחים ומשגשגים, לעיתים עד כדי גידולי פרא, התגוביות (טוקבק).

מקורות המידע, התכנים המגוונים של רשת האינטרנט והזמינות שלה לכל גולש, בבחינת  "הייד פארק" וירטואלי, הפכו את הרשת לגורם מכונן במדינות דמוקרטיות. הרשת היא "אוטסטרדת מידע" חובקת עולם שמקדמת את חזון "הכפר הגלובלי" והיא נחשבת למודל משודרג של "ככר העיר". האינטרנט הוא ספריית ענק שניתן למצוא בה הכל. ההנחה היא, שמדובר בתופעה חיובית, שיש לחברה אינטרס לקדמה ולהגן עליה.

האנונימיות באינטרנט

האנונימיות מקדמת את הדמוקרטיה אך גם את האנרכיה ברשת האינטרנט, יש לה יתרונות לצד חסרונות. נימוקי המצדדים ונימוקי המתנגדים לאנונימיות, אלו ואלו דברי אלוקים חיים. בית המשפט סבור כי, יתרונותיה של האנונימיות ברשת עולים על חסרונותיה ויש לראותה כנגזרת של חופש הביטוי ושל הזכות לפרטיות.

23 בפברואר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

בית המשפט המחוזי בתל אביב, כב' השופטת דרורה פלפל (תא (ת"א) 2469/02) – 8.4.08 (פסק דין בעניין החבות), 23.2.09 (פסק דין בעניין הנזק)

תחום: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

נושא: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח, פיצוי סטטוטורי מכוח מספר דינים, תקנת השוק, גניבת עין

עובדות

תביעה למתן צווי-מניעה, צווי-עשה, מתן חשבונות ופיצויים בסך 100,000 ₪, בגין העתקת משחק לוח בשם "נחש מי".

בין הצדדים התנהל תיק קודם בשל הפרת זכות יוצרים הידוע כת"א  (ת"א) 1384/95, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה, במסגרתו התחייבו הנתבעים להימנע מלייבא ו/או לשווק את המשחקים נשוא התובענה דכאן.

נפסק

התביעה מתקבלת, נפסק כי הנתבעים העתיקו את מוצר התובעים והפרו את הסכם הפשרה. הוצאות ושכ"ט עו"ד 50,000 ₪

לעניין שלב הנזק ומתן חשבונות, בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

נקודות מרכזיות

הפרה של זכות יוצרים

נפסק כי כדי להוכיח שהופרה זכות יוצרים, על-פי חוק זכויות יוצרים - 1911, על התובעים לשכנע את בית המשפט:

(1)    שהמשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים;

(2)    שהתובעים הם בעלי זכויות היוצרים;

(3)    שזכות היוצרים הופרה על-ידי הנתבעים.

האם המשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים? והאם קיימת הפרה של זכויות אלה?

לוח המשחק, הכרטיסים ומסגרות המשחק הינם יצירה אומנותית.

אין הגנה על הרעיון ועל המקוריות של היצירה. ההגנה ניתנת לדרכי הביטוי של היצירה.

משחקי-לוח עשויים אף הם לזכות בהגנת זכות יוצרים, אך היקף ההגנה אינו ברור די צרכו. אין ספק שמרכיביהם השונים של המשחקים עשויים להיות מוגנים בזכויות יוצרים, עד כמה שהם מהווים יצירות מקוריות. הלוח עשוי להיות מוגן, אם כיצירה אומנותית, אם כיצירה ספרותית ואם בשילוב של שתיהן; כלי המשחק עשויים להיות יצירה אומנותית.

אין לשלול שימוש ברעיון תוך יישומו ביצירות עצמאיות גם אם התוצאה הכללית שמתקבלת היא דמיון מהותי, שנובע ממימוש אותו הרעיון לעומת זהות שנובעת מהעתקה בוטה.

בית המשפט פסק כי דרך הבעת הרעיון הועתקה על-ידי הנתבעים בשני המקרים.

הפרה בתרגום של הוראות המשחק

תרגום הוראות משחק מסינית לעברית, הינה פעולה שבניגוד לסעיף 1(2)(א) לחוק זכויות יוצרים, באשר זכות זו מוקנית לבעל זכות היוצרים. תרגום מושווה להעתקה של היצירה המקורית, כך שאפילו נרכשה הזכות "בתום-לב" על רכיביה הסיניים, אזי התרגום לעברית מהווה הפרת זכות היוצרים.

משמעות מדגם שנרשם בחו"ל

חלקי הפלסטיק לא נרשמו כמדגמים בארץ (הגם שנרשמו באנגליה), ומכאן שהגנת מדגם אינה חלה עליהם.

הגנה של תקנת השוק

המטרה הבסיסית של תקנת השוק, היא יצירת ודאות בחיי המסחר. המטרה של חוק זכויות יוצרים היא הגנה על הקנין הרוחני.

כדי ליישם את חוק המכר, יש צורך שיימכר נכס נד. כלומר, על המימכר להיות סוג של נכס ריאלי, חפץ.

במקרה לעיל, לא ניתן לומר שנמכר נכס ריאלי או חפץ מכאן, שלא התמלא התנאי הראשון של סעיף 34 לחוק המכר, המאפשר את החלתו.

עמדתי היא, שתקנת השוק, לפי סעיף 34 לחוק המכר, לא תחול על נכס שמפר זכות יוצרים. בהתנגשות שבין שני חוקים אלה - חוק המכר וחוק זכויות יוצרים - התכלית המועדפת והבלעדית היא לבעל זכות הקנין, למנוע את השימוש או השיווק של המוצר שלו, מכח זכות הבלעדיות המונופוליסטית שמוענקת לו בחוק.

יישום הוראות חוק המכר על-גבי יצירות ומוצרים מוגנים, תאיין את חוק זכויות היוצרים כליל מתוכן ותאפשר מכירה פיראטית מתוחכמת של חומרים מוגנים מכח דין אחר. אשר-על-כן, בית המשפט קבע כי לנתבעים לא קמה כל הגנה לפי חוק המכר.

גניבת עין

לצורך הוכחת גניבת-עין נדרשים שני תנאים מצטברים:

א.    חשש להטעיית הציבור לחשוב, כי הטובין שמציע הנתבע הם הטובין של התובע.

ב.    שיש לטובין של התובע מוניטין.

ג.    לענין הטעיית הציבור –

הטעיית הציבור

התובעים הוכיחו כי עיתון שמפרסם כתבות צרכנות באופן קבוע, טעה לחשוב שהמשחק המפר הראשון הוא גירסה ישראלית של "נחש מי".

בנושא של גניבת-עין, האריזה היא הדבר הראשון שבו נתקלת עינו של הצרכן.

בנוסף, מתקיימים גם כל מרכיבי המבחן המשולש לצורך ההטעיה.

מבחינת המראה והצליל -  כדי להוכיח דמיון אין צורך בזהות מוחלטת. הדמיון נבחן לאור השאלה האם החיקוי עלול להטעות את הצרכן הסביר. אם הרושם הראשון שמתקבל מראיית שני הצרכים יכול להוביל לתוצאה כזו, יש בכך כדי לענות על מבחן זה. השלב הראשון בו נתקל הצרכן במשחק הוא "שלב האריזה".

המשחק "נחש מי" הוא המשחק הוותיק ביותר שנמכר מזה שנים. אדם יכול לזכור את הרעיון המובע מאחוריו, אבל לא את שמו המדויק. יש לציין, שהרוכשים הפוטנציאליים עשויים להיות הורים צעירים או סבים וסבתות, שיסתפקו בכך שקיימים אותם אלמנטים, ולכן עשויים לטעות בזיהוי ובאבחנה, ובכלל במידע שקיימים עוד מוצרים נוספים על המוצר המקורי.

המוניטין

העובדה שבמשך שנים רבות המוצר נמכר בעולם, תפוצתו מורחבת, ובארץ הוא כבר קיים בנוסחו המשוכלל כ- 13 שנה, מעידה על מוניטין. סביר להניח שמוצר שאין לו "שוק" שיווקו יצטמצם וייפסק, ולא יימשך ויתרחב.

נפסק כי קיימת גניבת-עין מצידם של הנתבעים.

האם ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי

בית המשפט פסק כי פיצויים לא משתלמים פעמיים בגין אותו נזק; הקביעה של פיצוי קבוע ומוערך מראש בחוזה או פיצוי הקבוע בדין, נועדה לחסוך התדיינות משפטית לעניין קביעת גובה הנזק, אך לא להעניק שני סעדים מצטברים.

ועל כן לא ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי.

סכום הפיצוי הסטטוטורי

אין מחלוקת כי גישת הפסיקה היא, שכאשר הנתבע מפר זכות יוצרים ביצירה אחת יותר מפעם אחת, הוא יכול לזכות בפיצוי סטטוטורי מוכפל בגין הפרת זכות יוצרים. במקרה הנוכחי, מדובר בשני משחקים, כל אחד משנה אחרת, שכל אחד מהם הופר בתקופה שונה.

מכיוון שעסקינן בשתי הפרות נוספות, נראה לי כי יש מקום להעניק לתובעים את מקסימום הפיצוי הקבוע בחוק, בגין כל אחת ואחת מהפרות אלה.

בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

קביעה זו חוסמת, עפ"י גישת בית המשפט, את הדרך לפיצוי נוסף מכח דין נוסף בגין הפרות אלה.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור