משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: השופט אליקים רובינשטיין

29 בדצמבר, 2015,

0 תגובות

דמיון מטעה בין סימני מסחר

דמיון מטעה בין סימני מסחר
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שיצר) מיום 2.11.15 בבעש"א 24869-09-14 [פורסם בנבו] בו התקבל ערעור המשיבה על החלטת רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר (סגנית הרשם ז' ברכה) מיום 10.8.14. הפרשה עניינה רישום סימן מסחר וטענת חשש להטעיה.  
 
בקשת רשות ערעור הוגשה על ידי LEAPFROG DISTRIBUTION PTE LTD כנגד SONY CORPORATION. ההליך נדון בבית המשפט העליון, בפני כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין. ביום 23.12.2015 ניתנה ההחלטה בתיק. 
 

ההליכים בפני רשם סימני המסחר:

המבקשת הגישה בקשה לרישום סימן המסחר המעוצב ('SONICGEAR'). המשיבה הגישה התנגדות לרישום הסימן, בטענה כי קיים דמיון פונטי וויזואלי בין הסימן האמור לסימן הבית'SONY'  שבבעלותה. המשיבה טענה כי קישור בין מוצרי המבקשת ובין מוצריה שלה יפגע במוניטין שרכשה לאורך השנים, בפרט נוכח העובדה שקיימת חפיפה בסחורות ובקהל היעד של המוצרים; כי המבקשת מנסה להיבנות ממוניטין זה בחוסר תום לב; וכי רישום הסימן נוגד את תקנת הציבור.
 
ביום 10.8.15 לאחר שנבחנו טענות הצדדים בנושא, נדחתה התנגדות המשיבה לרישום סימן המסחר. סגנית רשם הפטנטים בחנה את עילות ההתנגדות שהעלתה המשיבה בהתאם לסעיפים 11(9); 11(13) לפקודת סימני המסחר  על מנת להכריע האם רישום הסימן החדש מעורר חשש להטעיה. שאלה זו נבחנה בהתאם למבחנים המוגדרים בפסיקה ובראשם "המבחן המשולש", הבודק את מראה הסימנים וצלילם; קהל הלקוחות וסוג הסחורות; ויתר נסיבות העניין והשכל הישר.
 
המשיבה ערערה על החלטת רשם הפטנטים לבית המשפט המחוזי.
 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ביום 2.11.15 קבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה על החלטת רשם הפטנטים. בית המשפט יישם גם הוא את המבחן המשולש כדי לקבוע היש ממש בטענת המשיבה להטעיה, ולאחר בחינת טענות הצדדים והשוואת הסימנים, מצא כי התמקדות במבחן המראה והצליל בשילוב עם מבחן השכל הישר ויתר נסיבות העניין, מובילה למסקנה כי אכן קיים דמיון מטעה בין הסימנים, ועל כן אין לאשר את הרישום. 
 
על פסק דין זה הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
 
תוצאות ההליך: בקשת רשות הערעור נדחית.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

רשות ערעור בגלגול שלישי

הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. נפסק כי אין זה המקרה שלפנינו,  וקשה להלום את טענת המבקשת כי בחינת הסימן למרכיביו מצדיקה גלגול שלישי. עסקינן ביישומה של הלכה – המבחן המשולש אליו נידרש.
 

מטרת סימן המסחר

סימני מסחר הם הדרך להבטיח זיהוים וייחודם של מוצריהם של אדם או חברה פלונית, לעומת מוצריהם של אדם או חברה אלמונית, והמטרה הבסיסית ברישומם, היא מניעת הטעייה. פקודת סימני המסחר, מאזנת בין היתר, בין אינטרס ציבורי זה, ובין עקרונות השוק החופשי כמו גם הזכות לחופש העיסוק (וראו עניין דנציגר בפסקה 15). 
 

סימן מסחר מטעה לא כשיר לרישום

סעיף 11 לפקודה, קובע מקרים בהם לא יהא סימן כשר לרישום, ביניהם:
 
"11 (9) סימן הזהה עם סימן שהוא שייך לבעל אחר וכבר הוא רשום בפנקס לגבי אותם טובין או טובין מאותו הגדר, והוא הדין בסימן הדומה לסימן כאמור עד כדי שיש בו להטעות;
(13) סימן שהוא זהה או דומה עד כדי להטעות לסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, לענין טובין שלגביהם מוכר הסימן היטב או לגבי טובין מאותו הגדר;
(14) סימן שהוא זהה או דומה לסימן מסחר מוכר היטב שהוא סימן מסחר רשום, וזאת אף לגבי טובין שאינם מאותו הגדר, אם יש בסימן המבוקש לרישום כדי להצביע על קשר בין הטובין שלגביהם מבוקש הסימן לבין בעל הסימן הרשום, ובעל הסימן הרשום עלול להיפגע כתוצאה משימוש בסימן המבוקש."
 
כך, סימן לא יהא כשר לרישום אם דומה הוא לסימן רשום באופן שיש בו כדי להטעות. 
 

המבחן המשולש

כדי להכריע האם מקרה פלוני נכנס בגדר העילות הללו, קבעה הפסיקה משכבר הימים בעניין פרו-פרו הנזכר את המבחן שנהוג לכנותו "המבחן המשולש", בגדרו נבחנת מידת הדמיון של הסימנים במראה ובצליל; מידת החפיפה בקהל הלקוחות ובסוג הסחורות; וכן מובאות בחשבון יתר נסיבות העניין, ועמן גם השכל הישר שאין להדירו מכל הכרעה. מבחנים אלה אינם בהכרח מצטברים, וכדי לקבוע האם סימן כשר לרישום יש לשקללם תוך בחינת כל מקרה לגופו. הבכורה ניתנת, על פי הפסיקה, למבחן הראשון של המראה והצליל שהוא המבחן המרכזי.
 

הקשר הנדרש בין הסחורות

בענייננו, בחנו סגנית רשם הפטנטים ובית המשפט המחוזי את סימני המסחר ומידת הדמיון ביניהם, כדי להגיע להכרעה האם הסימן המבוקש לרישום עלול להוביל להטעיית ציבור הצרכנים. הם הגיעו אמנם לתוצאות סותרות, אולם כבר נפסק בעבר כי "די במצב זה של 'תהיה' שמא יש איזה קשר בין הסחורות המסומנות בשני הסימונים כדי לפסול את הסימן השני". 
 

אופן ההשוואה בהתאם למבחן המשולש

כאמור, טענת המבקשת היא כי השאלה העקרונית המתעוררת בענייננו היא האם השוואה בין סימני מסחר צריכה להיעשות בשלמותם או בחלוקה למרכיביהם. סוגיה זו נדונה זה מכבר, ומכל מקום פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מתעלם מן הצורך לבחון את הסימן בכללותו. כך, דווקא נוכח בחינת הסימן בכללותו קבע בית המשפט בפסקה 6 לפסק הדין כי: "המשיבה לא הוכיחה את טענתה כי צרכן סביר יקרא את סימנה המעוצב כפי שהוא קורא את סימנה הלא מעוצב-SONICGEAR. אפשר לקרוא את הסימן המבוקש גם כ-SONI EAR  או כ-SONI CEAR או SONIR". 
 
בית המשפט העליון אוסיף כי מי שבקיאותו בלע"ז אינה גדולה ויתקשה להבחין בין SONI ל-SONY; ועסקינן בהבחנה זו, ולא בתחילית SON בלבד. בנסיבות דנן, הן בהפרדה מן החלק ה"קריא בקושי" שלאחר תחילית הסימן המעוצב, והן בהבלטה (לעומת הסימן הלא מעוצב) נוצר החשש להטעיה.
ועוד, נפסק כי אין בקביעתו של בית המשפט המחוזי כדי להעניק מונופול גורף על המילה SONI למשיבה. בית המשפט היה ער לחשש מיצירת מונופול שכזה ונתן דעתו לנושא בקבעו: 
"המשיבה הביאה בטיעוניה פסיקה האומרת כי יש להיזהר מלהעניק מונופול גורף מדי לבעל הסימן המסחרי. אולם דווקא העובדה שאישרו למשיבה לרשום את סימנה הלא מעוצב (SONICGEAR), מוכיח כי לא נתנו למערערת מונופול גורף מדי על סימנה, ואילו בחרה בסימן מעוצב שניתן לקרוא בו בבירור את שמה הנכון, לא היה נוצר חשש להטעיה." (פסקה 6).
 
בית המשפט העליון קיבל דברים אלו כנתינתם, וקבע כי בכך צימצם בית המשפט קמא את חשש המונופול. 
 

28 בדצמבר, 2015,

0 תגובות

חדירה למחשב - עקיפה טכנולוגית או עקיפה חוזית?

חדירה למחשב - עקיפה טכנולוגית או עקיפה חוזית?
שתי בקשות רשות ערעור – מזה ומזה – על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בע"פ 30907-03-14 מיום 28.10.14, אשר קיבל חלקית את ערעור המשיב וזיכה אותו מעבירה של חדירה לחומר מחשב, בה הורשע בבית משפט השלום בירושלים בת"פ 31579-11-11 מיום 27.5.13; כן נדחה ערעור המדינה על זיכויו של המשיב מעבירה לפי סעיף 4 לחוק המחשבים בת"פ 40102-06-10 בבית משפט השלום בירושלים ביום 12.2.12. 
 
בקשות הערעור נדונו בבית המשפט העליון בפני כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, כבוד השופט ח' מלצר וכבוד השופט מ' מזוז. ביום 15.12.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: הנאשם חדר בחמישה מקרים לחשבונות בנק של אחרים באמצעות סיסמאות שנמסרו לו שלא כדין, וכן תואר מקרה נוסף בו ניסה לעשות זאת ללא הצלחה. בשל כך ייחס לו כתב האישום, בין היתר, חמש עבירות על סעיף 4 לחוק המחשבים ועבירה אחת של ניסיון בעניין סעיף זה. בית משפט השלום (השופט א' רון) הרשיע את הנאשם בעבירות לפי חוק הגנת הפרטיות וחוק העונשין, אך זיכה מעבירות של חדירה לחומר מחשב שלא כדין לפי סעיף 4 לחוק המחשבים, תוך שנקבע כי מעשיו לא כללו חדירה לחומר מחשב כהגדרתו בחוק. קרי, למידע הניתן לעיבוד על-ידי מחשב בלבד. עוד נקבע, כי יש לפרש את העבירות לפי חוק זה באופן מצמצם (הכרעת הדין מיום 12.2.12).
 
סעיפי האישום: הראשון, בתאריך לא ידוע פירסם הודעות באתר אינטרנט מיועד להאקרים, בהן ביקש לקבל פרטי חשבונות בנק וכרטיסי חיוב. בעקבות זאת, קיבל הנאשם מספר רב של פרטי כרטיסי חיוב מחו"ל. בשל כך ייחס כתב האישום לנאשם עבירה של רישום מאגר מידע ושימוש בו – עבירה לפי סעיף 8 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981.
 
השני, הנאשם השתמש בפרטי כרטיסי החיוב שברשותו כדי לרכוש ז'יטונים וירטואליים מאתר הימורים בסך 29,610 ש"ח. בשל כך ייחס לו כתב האישום עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977
 
השלישי, הנאשם ניסה להשתמש בפרטי שניים מכרטיסי החיוב שברשותו כדי לרכוש באינטרנט טפסי הימורים. בשל כך ייחס לו כתב האישום שתי עבירות של ניסיון לקבלת דבר בנסיבות מחמירות. 
 
הרביעי, הנאשם פרסם הודעה נוספת באינטרנט, בה ביקש לקבל פרטי חשבונות בנק ישראליים. בעקבות זאת, קיבל הנאשם מאדם לא ידוע את פרטיהם של ארבעה או חמישה חשבונות בנק. הנאשם השתמש בפרטי חשבון הבנק של פלונית והעביר מחשבונה סכום של 3,000 ש"ח; הכל – כמובן – ללא ידיעתה והסכמתה. בשל כך ייחס לו כתב האישום עבירה של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת – עבירה לפי סעיף 5 לחוק המחשבים; גניבה – עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 415 לחוק זה.
 
ההליך בבית המשפט המחוזי: שני ערעורים – מזה ומזה – הוגשו בבית המשפט המחוזי. ביום 28.4.14 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המדינה וקיבל חלקית את ערעור הנאשם; זאת תוך שנקבע, כי רק חדירה "לקרביו של המחשב" מקימה את יסודות העבירה של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת. קרי, חדירה ל"שפת המחשב" שאינה קריאה על-ידי בני-אדם. בית המשפט המחוזי זיכה את הנאשם מעבירה של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת (סעיף 5 לחוק) והותיר על כנו את זיכויו מעבירה של חדירה לחומר מחשב שלא כדין (סעיף 4 לחוק); העונש נשאר על כנו. מכאן בקשת רשות הערעור.
 
תוצאות ההליך: שתי בקשות הערעור התקבלו והוכרע שהנאשם יורשע בעבירות של חדירה לחומר מחשב –  הן לפי סעיף 4 והן לפי סעיף 5 לחוק המחשבים – ויזוכה מעבירה של רישום מאגר מידע ושימוש בו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

חדירה לחומר מחשב

עסקינן בעבירה הקבועה בסעיף 4 לחוק המחשבים (להלן: "החוק"). הנה לשונו:
 
"החודר שלא כדין לחומר מחשב הנמצא במחשב, דינו – מאסר שלוש שנים; לענין זה, "חדירה לחומר מחשב" – חדירה באמצעות התקשרות או התחברות עם מחשב, או על ידי הפעלתו, אך למעט חדירה לחומר מחשב שהיא האזנה לפי חוק האזנת סתר, תשל"ט-1979". 
 
וכן עסקינן בסעיף 5 לחוק, זה לשונו:
 
"העושה מעשה האסור לפי סעיף 4 כדי לעבור עבירה על פי כל דין, למעט על פי חוק זה, דינו – מאסר חמש שנים".
 
 
העבירה לפי סעיף 5, כאמור בה, היא נסיבה מחמירה של העבירה לפי סעיף 4, בהוסיפה את רכיב המטרה "כדי לעבור עבירה", להבדיל מחדירה גרידא.
 
"חומר מחשב" מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"תוכנה או מידע". המונח "מידע", בתורו, מוגדר גם הוא בסעיף 1 כ"נתונים, סימנים, מושגים או הוראות, למעט תוכנה, המובעים בשפה קריאת מחשב, והמאוחסנים במחשב או באמצעי אחסון אחר, ובלבד שהנתונים, הסימנים, המושגים או ההוראות אינם מיועדים לשימוש במחשב עזר בלבד".
 
"שפה קריאת מחשב" מוגדרת כ"צורת הבעה המתאימה למסירה, לפירוש או לעיבוד על ידי מחשב או מחשב עזר בלבד".
 
יודגש, כי החוק אינו מגדיר את המונח "החודר שלא כדין". כפי שניתן להבחין, המחוקק הישראלי (בדומה לעמיתיו במדינות אחרות) בחר בתיאור הפעולה האסורה באמצעות שימוש במונח הקשור לעולם המושגים הגשמי – "חדירה".
 

אופיה של העבירה ותכליתה

אופי העבירה לפי סעיף 4 ותכליתה. עסקינן במעין "עבירה נגזרת". קרי, המחוקק מבקש להפליל את ההתנהגות הלא רצויה עוד בטרם התגבשותה המלאה, וכך גם כמובן בעבירה לפי סעיף 5. 
 
סעיף 4 ("חדירה לחומר מחשב שלא כדין") והן סעיף 5 ("חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת") נועדו "ללכוד" את העבריין בשלב מוקדם בהתנהגותו הפלילית, אך סעיף 5 כולל עונש חמור יותר וכולל – כאמור – גם דרישה ראייתית נוספת. 
 

"חדירה"

כיצד מפרשים "חדירה" למחשב? ניתן לפרש "חדירה" במובן של השגת שליטה; קרי, כל פעולה של שליטה במחשב והפעלתו מקיימת את מונח החדירה. פרשנות חלופית – "מילולית" – מרחיבה אף יותר, לפי פרשנות זו, כל ממשק בין מחשבים (דוגמת שליחת דוא"ל) מקיים את דרישת החדירה, שכן המחשב השולח מחדיר מידע למחשב המקבל. כאמור, נראה כי דעת הרוב בספרות תומכת בגישה זו. 
 

 "שלא כדין" - "עקיפת טכנולוגיה" או "עקיפת חוזה"

 המלומד Kerr הבחין בין שני סוגים שונים של שימוש "שלא כדין" במחשב. הראשון מבוצע באמצעות "עקיפת טכנולוגיה" והשני באמצעות "עקיפת חוזה". במקרים מן הסוג הראשון מדובר בחדירה למחשב תוך התגברות על מכשול טכנולוגי (דוגמת דרישת סיסמה), ואילו במקרים מן הסוג השני מדובר אך בחדירה למחשב באופן שאינו מורשה.
 
Kerr מציע להחיל את החוק הפלילי רק במקרים מן הסוג הראשון, לרבות במקרים בהם השימוש במחשב התאפשר כתוצאה משימוש בסיסמא שהושגה שלא כדין, אך לא בהכרח באופן טכנולוגי. בפיו שני נימוקים עיקריים.
ראשית, אדם שהתגבר על מכשול טכנולוגי ביצע מעשה חמור יותר, הראוי לטיפול במסגרת המשפט הפלילי;
 
שנית, מדיניות המרשיעה כל אדם שעשה שימוש לא מותר במחשב, תעניק כוח עודף לבעלי אתרים שיוכלו לנסח את תנאי השימוש באתריהם – אשר, ככלל, איש כמעט אינו טורח לקראם – באופן ש"יפיל" משתמשים רבים ברשת המשפט הפלילי.
"אם הבעיה היא בתקשורת, ניתן לדבר על חדירה שלא כדין ואם הבעיה היא במתקשר (שנעדר רשות לכך), ייתכן שהמעשה יטופל בדין אחר, פלילי או אזרחי". 
 
אדם המשתמש בסיסמת חברו כדי לחדור למחשבו אינו מקים את יסודות העבירה של חדירה לחומר מחשב, שכן התקשורת פעלה באופן תקין והבעייתיות נעוצה במתקשר – אשר "זייף" את זהותו. מנגד סבורים המלומדים דויטש ואהרוני-גולדנברג, כי החוק חל גם כשהשימוש במחשב נעשה בדרך מקובלת אך ללא רשות. קרי, לשיטתם כל שימוש במחשב הנעשה בניגוד להסכמת בעליו מקים את יסודות העבירה של חדירה לחומר מחשב.
 
בית המשפט העליון פסק כי פרשנות נאמנה לתכלית החוק, ובמיוחד במבט צופה פני עתיד, מחייבת הגדרה כללית ל"חדירה", כך שכל מידע "הנכנס" למחשב – בין שנוצר על-ידי מחשב אחר ובין שנוצר כתוצאה מפעילות המשתמש במחשב – מקים את הדרישה ההתנהגותית בעבירה. 
 
אם נעניק למונח "חדירה" פרשנות הקשורה לטכנולוגיה ספציפית שהנמצאת היום לנגד עינינו, ניאלץ להשתתף בעל כורחנו במשחק מתמיד של "חתול ועכבר", וכידוע הטכנולוגיה דהאידנא בטבעה מהירה עשרות מונים מן החוק. באשר לפרשנות המונח "שלא כדין" דומה, כי הפרשנות הראויה למונח היא שימוש במחשב בהיעדר הסכמת בעליו. ודוק, עקיפת מכשול טכנולוגי בהחלט עשויה להיות בעלת משמעות לעניין קיומה של הסכמה לשימוש במחשב.
 
בדומה לגישתו של המלומד Kerr, כי התגברות על מכשול טכנולוגי חמורה יותר מחדירה "פשוטה"; בית המשפט מאמין, כי המסקנה המתבקשת היא החמרת הדין במקרה הראשון ("עקיפת טכנולוגיה"), ולא מתן חסינות גורפת במקרה השני ("עקיפת חוזה").
 
המחוקק מבצע אבחנה דומה במישור העונשי בין "הנכנס" לבין "המתפרץ" למקום מגורים (ראו סעיף 405 לחוק העונשין). קרי, עונשו של אדם שנכנס לבית ללא רשות קל מזה של הנכנס לבית על-ידי פריצה; הדברים נכונים גם לגבי כניסה ל"בית וירטואלי" – המחשב.
אין סיבה מדוע יגן החוק על ראובן, שסיסמה נדרשת לשם שימוש במחשבו, אך לא על שמעון אשר לא השכיל להתקין במחשבו הגנה מסוג זה. בית ללא מנעול אינו הפקר – וכך הדין גם במחשב.
 
מובן כי מקרים שבהם נעשה הדבר באופן תמים ללא כוונה פלילית, כפי שיתכן שיארע בסביבות עבודה, לא ייכללו בגדר האמור, בראש וראשונה כיון שבעל המחשב ש"נחדר" לא יראה זאת כחדירה שלא כדין ולא יתלונן.
 
 
בענייננו, ביחס לערעור המדינה נקבע כי יסוד החדירה מתקיים מעצם קבלת מידע במחשב ואין הבחנה לעניין זה אם הגיע המידע ממחשב נפרד או מאדם המשתמש במחשב הנחדר. הנאשם קיים את יסוד החדירה כשהזין את פרטי חשבון הבנק של המתלוננת, וודאי כשהורה למחשב להעביר כספים מחשבון זה. ודוק, משמעותן של הפעולות המתוארות היא העברת מידע מהנאשם לקוד הבינארי, המהוה שפה קריאת מחשב. מעשיו של הנאשם נעשו "שלא כדין"; שכן דעת לנבון נקל, כי המתלוננת לא הסכימה להעברת הכספים מחשבונה. יודגש, כי חדירת הנאשם לחשבון הבנק של המתלוננת חמורה במיוחד, שכן נעשתה תוך מעקף מכשול טכנולוגי, בדמות דרישת פרטי חשבון וסיסמה, ולשם קיומה של עבירה אחרת – גניבה, מכאן תחולת סעיף 5.
 

עבירה של אי רישום מאגר מידע ושימוש בו

בענייננו ביחס לערעור הנאשם נקבע כי סעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, מגדיר מאגר מידע כ"אוסף נתוני מידע, המוחזק באמצעי מגנטי או אופטי והמיועד לעיבוד ממוחשב, למעט – (1) אוסף לשימוש אישי שאינו למטרות עסק [...]".
סעיף 8(א) לחוק קובע "לא ינהל אדם ולא יחזיק מאגר מידע החייב ברישום לפי סעיף זה, אלא אם כן התקיים אחד מאלה (1) המאגר נרשם בפנקס; (2) הוגשה בקשה לרישום המאגר והתקיימו הוראות סעיף 10(ב1); (3) המאגר חייב ברישום לפי סעיף קטן (ה) והוראת הרשם כללה הרשאה לניהול והחזקה של המאגר עד רישומו". האם הנאשם עבר על סעיף 8(א) לחוק?
 
סעיף 8(ב) קובע כי "לא ישתמש אדם במידע שבמאגר מידע החייב ברישום לפי סעיף זה, אלא למטרה שלשמה הוקם המאגר". הנאשם השתמש בנתונים שברשותו לשם המטרה שלשמה נאספו – גניבת כספים; נדמה, כי יש בכך כדי להמחיש את הדיסוננס בין תכלית העבירה למעשיו של הנאשם.
השאלה המתעוררת בנידון היא האם אכן מדובר במאגר מידע, נוכח החריג הכלול בסעיף 7 לחוק?
הכניסה לחריג בהגדרת "מאגר מידע" מותנית בעמידה בשני תנאים מצטברים – "אישי" ו"שאינו למטרת עסק". נדמה, כי אין חולק על כך שהנאשם אכן החזיק בנתונים לשימושו האישי, אלא שהצדדים חלוקים האם עשה זאת "למטרת עסק". המונח "עסק" אינו מוגדר בחוק דנא, וגם עיון בהליך החקיקה אינו מסייע בידינו.
ניתן להתרשם, כי – דרך כלל – כשהמחוקק משתמש במונח "עסק" כוונתו לפעילות עסקית בעלת אופי קבוע ומחזורי. האם פעילותו של הנאשם, אשר השתמש בנתונים שבידו פעמים בודדות לצורך גניבות מזדמנות, אינה נכנסת להגדרה זו, הגם שמטרתה היתה עשיית רווחים; האם ניתן לכנות זאת עסק? לדעת בית המשפט, התשובה אינה בחיוב, ומכל מקום הספק גדול.
 
על כן נפסק כי הנאשם אינו בא ככל הנראה בגדרי העבירה מבחינת דיני העונשין. על כן יש לזכותו הימנה.

20 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

זכות יוצרים ביצירה פונקציונלית

זכות יוצרים ביצירה פונקציונלית
ערעור שהוגש על ידי חברת סייפקום בע"מ ומנהלה דוד זילברברג כנגד עופר רביב. הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני הרכב השופטים השופט אליקים רובינשטיין, השופט יורם דנציגר והשופט צבי זילברטל. ביום 18.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.08.2011 בת"א 542-04-09 שניתן על ידי השופט ד"ר עדי זרנקין. במסגרתו נדחתה תביעת המערערים כנגד המשיב בגין הפרת זכויות יוצרים בשרטוטים שבבעלותם.
 
סייפקום עוסקת בפיתוח ושיווק של מוצרים בתחום גיבוי חשמלי למערכות שידורי טלוויזיה בכבלים. המשיב שיווק את מוצרי סייפקום בארה"ב ובמסגרת זו אף השתתף בעריכת שרטוטים טכניים של מוצרי סייפקום.  בשנת 2008 התקבלה בקשת פטנט שהגיש המשיב בארה"ב שעניינו הוא מערכת לגיבוי מתח חשמלי עבור מערכות כבלים.  סייפקום טענה כי השרטוטים שבבסיס בקשת הפטנט מפרים את זכויות היוצרים שלה בשרטוטי מוצריה. 
סייפקום טענה כי המשיב העתיק 14 שרטוטים מקוריים שזילברברג הכין כחלק ממצגת עבור מוצרי סייפקום, אשר הועברה למשיב בשנת 2003 כאשר ההסכם עוד היה בתוקף. לטענתה, השרטוטים שהכין זילברברג מוגנים בזכויות יוצרים ונמצאים בבעלותה ואילו שרטוטי המשיב זהים להם באופן מוחלט והועתקו "אחד לאחד" באופן המגבש הפרה של זכות ההעתקה שלה.
 
פסק דינו של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קבע כי שרטוטי סייפקום אכן עולים כדי יצירה מוגנת הן לפי החוק הישן והן לפי החוק החדש. באשר לטענת ההעתקה, קבע בית המשפט המחוזי תחילה כי המשיב אינו בעלים משותף של הזכויות בשרטוטי סייפקום. בית המשפט קיבל את טענת המשיב באשר לשוני בכמות הרכיבים בין שרטוטי סייפקום לשרטוטים שבבקשת הפטנט ולכן נפסק כי לא הוכח דמיון ראייתי. בנוסף נפסק כי בשל הפונקציונאליות הרבה שבשרטוטי סייפקום הרי שמתחייב דמיון כלשהו בין שרטוטים שיבקשו להציג מוצר דומה ולכן לא הועתקו שרטוטי סייפקום או חלק מהותי מהם.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל. נפסק כי רכיבים מסוימים משרטוטי סייפקום עולים כדי יצירה מוגנת, 13 משרטוטי המשיב עולים כדי העתקה מוחלטת או כמעט מוחלטת של שרטוטי סייפקום וכי השימוש שעשה המשיב בשרטוטים לא עולה כדי שימוש מותר. 
בית המשפט העליון החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך הכרעה בעניין הסעדים המתאימים בגין הפרות אלה וחייב את המשיב בהוצאות המערערים בסך 40,000 ש"ח.
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

15 בספטמבר, 2013,

0 תגובות

עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגי אינו מהווה הפרת זכות יוצרים

עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגי אינו מהווה הפרת זכות יוצרים
ערעור (וערעור שכנגד) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1094/07 [פורסם בנבו] שניתן ביום 19.05.2011 על-ידי כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל, סגנית נשיאה
 
הערעור הוגש על ידי חברת טלראן תקשורת כנגד חברת צ'רלטון. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופט א' רובינשטיין, השופט י' עמית והשופט צ' זילברטל. ביום 2.9.2013 ניתן פסק הדין בערעור (פסק דין שנומק על ידי השופט זילברטל).
 
העובדות: טלראן מכרה ללקוחותיה כרטיס המאפשר פענוח שידורי לווין מקודדים המשודרים על-ידי רשתות זרות. הרשתות הזרות שידרו שידורי טלוויזיה מקודדים שבהם יש לחברה אחרת זכויות יוצרים בלעדיות בישראל. 
צ'רלטון טענה כי מכירת כרטיסי הפיצוח הפרה את זכויות היוצרים שלה. 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי:  נפסק כי טלראן הפרה את זכויות היוצרים של המשיבה והמערערת שכנגד. נפסק, כי שידורי משחקי המונדיאל הם אכן יצירה המוגנת בזכויות יוצרים. נקבע, כי לצ'רלטון זכויות יוצרים בשידורם בישראל של משחקי המונדיאל. 
 
נקבע כי ההפרה מתבטאת גם בהפצת שידורים לצרכי מסחר, טלראן מכרה, למטרה עסקית, כרטיסים שאפשרו את פענוח שידוריהן המקודדים של הרשתות הזרות, וכי רק בדרך זו היה ניתן לקלוט את אותות השידור של אותן רשתות. טלראן, נפסק, ידעה שמשחקי המונדיאל משודרים ברשתות הזרות; ידעה שהכרטיסים שהיא מוכרת מאפשרים צפייה במשחקים אלה ואף ביצעה "קידום מכירות" כשיצאה במבצע מיוחד לתקופת המונדיאל; היא אף ידעה שהזכויות לשידור משחקי המונדיאל מוחזקות בידי צ'רלטון. מן האמור הסיק בית משפט קמא שטלראן הפרה באופן אקטיבי את זכויותיה של צ'רלטון.
לעניין הנזק – פסק בית המשפט המחוזי על דרך האומדנא חייב את טלראן בתשלום 1,250,000 ש"ח לצ'רלטון. כן נפסקו 70,000 ש"ח כשכר טרחת עורך דין.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, נפסק כי טלראן מכרה והפיצה כרטיסים המאפשרים לקלוט את שידורי הרשתות הזרות בישראל. כרטיסים אלה הם אמצעי "עקיפה" טכנולוגי. על פי חוק זכות יוצרים מכירת הכרטיס והפצתו אינם "הפרה" של זכות היוצרים של צ'רלטון. טלראן לא ביצעה אחת מן הפעולות שנתייחדו לצ'רלטון בחוק. טלראן לא תרמה להפרה ולא הפרה באופן עקיף את זכות היוצרים של צ'רלטון. עם זאת, יתכן שבמעשיה אלו עשתה טלראן עושר על חשבונה של צ'רלטון. עניין זה לא נדון בבית המשפט המחוזי ולא בהליך זה. 
 
על כן הורה בית המשפט על ביטול פסק הדין, והחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בעילת עשיית עושר ולא במשפט, לרבות בסוגיית הפיצויים שבגדר עילה זו, ככל שטלראן תימצא על-ידו חייבת בתשלום פיצוי. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

12 בספטמבר, 2013,

0 תגובות

זכויות מטפחים של זני צמחים

זכויות מטפחים של זני צמחים
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.09.2005 ב-ת"א 1914/01 [פורסם בנבו] ועל פסק הדין המשלים מתאריך 25.1007, שניתנו על ידי כב' השופטת ר' רונן.
הערעור הוגש על ידי פלוריסט דה קוואקל ב.וו טרנה ניגרה ב.וו כנגד ברוך חג'ג ואברהם חג'ג'. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופטים השופט א' רובינשטיין, השופט ס' ג'ובראן והשופט ח' מלצר. ביום 3.9.2013 ניתן פסק הדין בערעור.
 
העובדות: המערערים הם תאגידים מהולנד שעל שמם נרשמו זכויות מטפחים, בהתאם להוראות חוק זכות מטפחים, לגבי זנים מסוימים של צמחי-נוי מסוג "גרברה".
 
בשנת 2001 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תובענה למתן צו מניעה קבוע כנגד המשיבים האוסר לעשות שימוש בשתילים ו/או פרחים מזני הגרברה, שהמערערים הם בעלי זכויות המטפחים הרשומות בהם. 
 
בתביעתם, טענו המערערים כי המשיבים ניצלו שתילים ופרחים מהזנים המוגנים – ללא רשות המטפחים, שלא כדין ותוך מתן הצהרות כוזבות בעניין היקף הגידול. לטענת המערערים, מאחר שניצול הזנים על-ידי המשיבים נעשה ללא רשותם ושלא כדין – הם זכאים למונעו, בין היתר, מכוח הוראות סעיפים 36 ו-65 לחוק זכות מטפחים.
 
בנוסף נטען כי המשיבים לא אפשרו לנציג המערערים להיכנס לשטחי הגידול של צמחי הגרברה, שבשליטתם של המשיבים, בכדי לעמוד על היקף ניצולם של הזנים המוגנים על-ידם וזאת לצורך חישוב תמלוגים. 
לטענת המערערים, המשיבים סרבו לאפשר את עריכת הספירה המבוקשת והסתפקו ב"דיווח עצמי" לגבי היקף הגידול של השתילים. לטענת המערערים – דיווחי המשיבים אינם דיווחי אמת. טענה זו של המערערים יסודה בהערכות המבוססות על: גודלם של שטחי הגידול שבשליטת המשיבים, היקפי הגידול של הצמחים על-ידי המשיבים בשנים הקודמות לעונות הנ"ל, ועל סירובם של המשיבים לאפשר לנציג מטעם המועצה להיכנס לשטחי הגידול שבשליטתם על-מנת לספור את השתילים.  עוד טענו המערערים בתביעתם, כי המשיבים לא שילמו להם את מלוא סכום התמלוגים המתחייב מניצול הזנים המוגנים על ידם. 
 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בפסק הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן) נדחתה תביעתם של המערערים.  
 
בית-המשפט המחוזי סבר כי המערערים טענו בתביעתם לשתי הפרות: האחת – מתייחסת לכך שהמשיבים לא איפשרו לנציג המערערים להיכנס לחלקות שלהם כדי לספור את הגידולים; והשנייה – בכך שהדיווחים העצמיים של המשיבים לא היו נכונים. 
 
באשר לטענת ההפרה הראשונה, בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב הסכים לספירת הזנים הרשומים ובמצב דברים זה לא ניתן לקבוע כי הוא הפר את זכויות המטפחים על פי החוק – המגן רק על "ניצול זן רשום". 
 
באשר לטענת ההפרה השניה, בדבר אי-נכונות הדיווחים העצמיים שהעביר המשיב – בית המשפט המחוזי קבע כי יש לקבל את פרשנות המשיב לסעיפים 36 ו – 36א לחוק זכות מטפחים, לפיה כל הפעולות – למעט אלה שנאסרו במפורש בסעיף 36א(1) ו-(2) לחוק, הן פעולות מותרות. לפיכך, קבע בית המשפט הנכבד קמא כי אין לפרש את פעולות המשיב, ובהן: גידול הפרחים, מכירתם ושיווקם, כפעולות הכרוכות בריבוי חוזר של הזן. 
 
בית המשפט המחוזי קבע כי לאחר שפריט מתוך זן מוגן נמכר פעם אחת, בהסכמת המטפח, בשטח מדינת ישראל – לא נדרשת הסכמתו של המטפח לניצול נוסף של אותו זן, למעט במצבים המתוארים בסעיף 36א (1) ו-(2) לחוק. 
 
בית-המשפט המחוזי הוסיף כי בהתאם לחוק חלה על המשיב חובה לדווח רק על שתילים שנוצרו כתוצאה מריבוי חוזר של זנים רשומים – כפי שעשה, לטענתו, המשיב בדיווחים העצמיים שהגיש. בנוסף נפסק כי אין ראיה לכך שהדיווחים של המשיב לא היו דיווחי אמת, ומכאן שלא נעשתה "הפרה", המזכה במתן סעד של צו מניעה. 
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, בית המשפט העליון הוציא צו מניעה קבוע המורה למשיבים להימנע מכל ניצול הכרוך בריבוי חוזר של הזנים המוגנים, שהמערערים הם בעלי זכות המטפחים הרשומה בהם, למטרות מסחריות, ללא רשות המערערים.  
בנוסף נפסק כי המשיבים יישאו בהוצאות המערערים בהליך זה – בסכום כולל של 40,000 ש"ח.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בערעור:

20 ביוני, 2013,

0 תגובות

האם השם "סופר באבא" כשיר לרישום כסימן מסחר?

ערעור שהוגש על ידי חברת מעדני הצפון כנגד יהודה גואטה וחברת סופר זול בן גוריון. הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני הרכב השופטים השופט א' רובינשטיין, השופט י' עמית, השופט צ' זילברטל. ביום 16.6.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בת"א 2817/07 שניתן ביום 05.09.2011 על ידי כבוד השופט א' זמיר.
 
העובדות: המערערת היא הבעלים של בית עסק "סופר באבא" והמשיבים הקימו בבניין הצמוד לנכס סופרמרקט בשם "סופר באבא" בצירוף המילים "הגדול המקורי".
 
המערערת הגישה בקשה לרישום סימן מסחר וכן את התביעה מושא הערעור דנן. בהמשך הבקשה לרישום סימן המסחר התקבלה בעוד התביעה תלויה ועומדת. 
 
תביעתה של המערערת החלה את דרכה כתביעה בעילה של גניבת עין, ובהמשך נתווספה לה עילה של הפרת סימן מסחר, בעקבות רישום סימן המסחר "סופר באבא". 
 
פסק דינו של בית משפט קמא: בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המערערת כי הבעלות במוניטין של העסק ובשם המסחרי "סופר באבא" היא של המערערת.
 
בית המשפט המחוזי קבע כי בדומה למילה "שמש", גם הביטוי "באבא" אינו שרירותי, אלא בעל "ניחוח אוניברסאלי". 
 
בנוסף נפסק כי במהלך עשר השנים שקדמו להגשת התביעה המערערת לא עשתה שימוש כלשהו בשם המסחרי, לא בעצמה ולא באמצעות מי מטעמה. אי לכך, נקבע כי לא עלה בידי המערערת להראות זיקה מספקת לשם או למוניטין. 
 
תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את הערעור בעילה של הפרת סימן מסחר ודחה את ערעור בעילה של גניבת עין.
 
ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים או מי מטעמם, לעשות שימוש בשם "סופר באבא" או "סופר-מרקט באבא" ביחס לסוג השירותים לגביהם נרשם הסימן. על מנת ליתן למשיבים זמן להתארגן, הצו ייכנס לתוקפו תוך 30 יום מיום מתן פסק דיננו. 
 
בית המשפט הורה על החזרת התיק לבית משפט המחוזי על מנת שיבחן את טענת המערערת לנזקים או לכל סעד אחר.  
 
בנוסף נפסק כי המשיבים ישאו בשכר טרחת עורכי דינה של המערערת בסך 50,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

17 ביוני, 2013,

0 תגובות

גניבת עין והטעייה ביחס לסימן לחם עינן

גניבת עין והטעייה ביחס לסימן לחם עינן
ערעור שהגישה חברת שלמה א. אנג'ל בע"מ כנגד חברת י. את א. ברמן בע"מ והבעלים שלה יצחק ברמן. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב השופטים השופט א' רובינשטיין, השופט י' דנציגר, השופט י' עמית. ביום 30.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בת"א 1663/06 [פורסם בנבו] שניתן ביום 25.04.2010 על ידי כבוד סגנית הנשיא, השופטת ד' פלפל.
 
העובדות: ערעור זה עניינו במוצר של המערערת המכונה "לחם עינן", המיוצר מקמח מגרעיני חיטה טרום נבוטה, והוא נסב על דחיית תביעתה של המערערת בעילות של הפרת סימן מסחר, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט וגזל.
המערערת מייצרת ומשווקת "לחם עינן" המיוצר מקמח שמופק מגרעיני חיטה טרום נבוטה. הלחם משווק באופן הבא: לחם חום המגיע פרוס וארוז באריזת ניילון שקופה למחצה המעוטרת בצבעים חום, צהוב, שחור ולבן ועליו הכיתוב "לחם עינן". המערערת מחזיקה בסימן מסחר עבור השם "עינן" בסיווג לחם. המשיבה מתחרה מרכזית של אנג'ל החלה לייצר מוצר דומה ל"לחם עינן" בשם "ברמן לענין". 
 
אנג'ל הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה בעילות הפרת סימן מסחר, הפרת סימן מסחר מוכר היטב, גניבת עין, תיאור כוזב, התערבות לא הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, גזל, הפרת זכויות יוצרים, דילול סימנה המסחרי הרשום של המערערת, הטעייה והפרת חובה חקוקה; וכן בקשה למתן סעדים זמניים.
 
פסק דינו של בית משפט קמא: בפסק הדין במחוזי נדחתה התביעה על כל עילותיה והמערערת חויבה בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסך 50,000 ₪ ובהוצאות משפט. 
בפסק הדין נפסק:
 
לעניין, הפרת סימן מסחר – המילה "לענין" שונה באופן מהותי מהמילה "עינן", ולמצער אינה דומה באופן המבסס הפרת סימן מסחר; ולא נפל פסול בהחלטת רשם סימני המסחר לרשום את סימניה של ברמן. 
 
לעניין,הפרת סימן מוכר היטב – בעל סימן מסחר מוכר היטב זכאי לשימוש בלעדי רק בסימן עצמו, ולא ב"סימן הדומה לו", ולפיכך מאחר שהמשיבה לא עשתה שימוש בסימן "עינן" (אלא "לענין"), אזי אף אם מדובר בסימן מסחר מוכר היטב, אין מדובר בשימוש מפר. עוד נקבע כי סימנה של המערערת אינו מהווה שם דבר בינלאומי, ועל כן אינו מהווה סימן מסחר מוכר היטב. 
 
לעניין, גניבת עין – בית המשפט נכון היה להניח כי מתקיימים מרבית יסודות עוולת גניבת עין, אך נקבע כי לא מתקיים דמיון מטעה בין המוצרים. זאת,  בשל הדגשת שמה של מאפיית ברמן במספר מקומות על האריזה, וכלשונו של בית משפט קמא.
תביעתה של אנג'ל בעילות של עשיית עושר ולא במשפט וגזל נדחו אף הן, ומכאן הערעור שלפנינו.
 
תוצאות הערעור: דין הערעור להידחות על כל ראשיו וחלקיו וזאת בעיקר מאחר ולא התקיים היסוד - חשש להטעיה. 
 
בנסיבות העניין, ומאחר שאין דעת בית המשפט נוחה מהשימוש במילה "לענין" על ידי המשיבה, אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

3 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

אין הפרת סימן מסחר של אדידס בארבעה פסים

אין הפרת סימן מסחר של אדידס בארבעה פסים

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו שניתן על ידי כב' השופטת מ' אגמון-גונן. הערעור הוגש על ידי ADIDAS SALOMON A.G כנגד ג'לאל יאסין ומדינת ישראל אגף המכס והמע"מ (משיב פורמלי). הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני הרכב המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין, השופט א' רובינשטיין והשופטת א' חיות. ביום 27.8.2012.

 

עובדות: המערערת, חברת אדידס היא הבעלים של סימני מסחר הכוללים לוגו של שלושה פסים מקבילים ואלכסוניים על צידן של נעלי ספורט. המשיב בשנת 2005 ייבא נעליים עם ארבעה פסים אלכסוניים והשם "SYDNEY" הוטבע עליהן בשלושה מקומות שונים.

אדידס סברה כי חזות הנעליים אכן דומה עד כדי הטעיה לנעליים המיוצרות על ידה וכי יש בה משום הפרת סימן המסחר שלה.

 

פסק הדין במחוזי: בית המשפט המחוזי דחה את התביעה.  וקבע כי השימוש בארבעה פסים כאשר הנעליים אינן כוללות כל סימן או סממן אחר הדומים לאלו של אדידס אין בו משום הפרת סימן המסחר של שלושת הפסים.

בנוסף נקבע כי עוולת גניבת עין אינה מתקיימת מאחר ואין חשש סביר להטעיית הצרכנים. בית המשפט הוסיף ודחה את טענתה החלופית של אדידס כי המשיב, כמי שמנסה להיבנות מהמוניטין שלה, התעשר שלא כדין על חשבונה גם אם יימצא כי לא הפר את סימן המסחר הרשום שבבעלותה. מאחר והשימוש בסימן של ארבעה פסים אינו פוגע באדידס ומעשי המשיב אינם חריגים, מקוממים או יש בהם משום תחרות בלתי הוגנת.

לבסוף, דחה בית משפט קמא את טענות אדידס לגזל ולדילול מוניטין. בעניין זה קבע בית המשפט כי המשיב לא עשה כל שימוש בלתי הוגן במוניטין של אדידס כאמור, וכי נימוק מרכזי לשימוש בארבעה פסים יכול להיות "יצירת שוק נעלי ספורט מעוצבות, לאוכלוסיה שאין בידה לקנות נעלי ספורט ממותגות".

מטעמים אלו כולם קבע בית המשפט המחוזי לסיכום כי לא הוכח חשש להטעיה ולתחרות בלתי הוגנת מצד המשיב או נסיון מצידו להבנות מהמוניטין של אדידס. בית המשפט הוסיף וקבע כי בהינתן האמור יש להשאיר בנחלת הכלל כל מה שאינו כלול בסימן המסחר.

 

תוצאות הערעור: הערעור נדחה ברוב דעות (2 מתוך 3). השופטת חיות והשופט רובינשטיין, פסקו כי אין הפרה של סימן מסחר, אין גניבת עין ולא מתקיימת עילה בעשיית עושר.

בנוסף נפסק כי אדידס תשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בערעור בסך של 25,000 ₪.

השופט ריבלין, בדעת מיעוט, הציע לקבל את הערעור בחלקו בעילה של עשיית עושר והציע סעד לפיו המשיב יוסיף לנעל פס חמישי לצורך הקטנת החשש להטעייה.

 

דיון נוסף: ביום 27.8.204 במסגרת דנא 6658/12 נדחתה בקשה לדיון נוסף על פסק דין זה. נפסק כי לא נקבעה הלכה חדשה בפסק דין זה אלא מדובר בפיתוח ההלכה, ולא כל פיתוח הלכה מצדיק דיון נוסף. נפסק כי הקביעה כי ראוי לבחון במקרה הנדון את שאלת הדמיון של סימן חזותי תוך בחינת המוצר כמכלול, היא אכן חידוש במשפט הישראלי אך אינה עומדת בסתירה להלכה הקודמת אלא מהווה פיתוח שלה. גם הקביעה כי רק במקרים חריגים יהיה ראוי להכיר בעילה של דילול מוניטין כאשר לא הייתה הטעיה, היא פיתוח הלכתי. 

 

הערת DWO: המדובר בפסק דין מרתק ומקיף אשר חידד ופיתח מספר הלכות בתחום סימני המסחר, גניבת עין ועשיית עושר ובהם:

א. חידוד הלכה: דיני עשיית עושר אינם חלים במצב של הפרת סימן מסחר דומה להבדיל מזהה. כך למשל, ארבע פסים לא יחשבו לעשיית עושר כאשר אין הטעיה ואילו השימוש בסימן אדידס (הכתוב) כאשר אין הטעיה (למשל כאשר ברור שהמוצר חיקוי) כן יחשב לעשיית עושר. [השופט ריבלין, בגישת מיעוט, חשב כי שני המצבים אמורים לקיים עילה בעשיית עושר].

ב. לצורך הוכחת הפרת סימן מסחר יש צורך בהוכחת הטעייה רק במצב בו הסימנים דומים. אין צורך בהוכחת הטעייה במצב של סימנים זהים.

ג. פיתוח הלכה: בבחינה של סימן מסחר חזותי (להבדיל ממילולי) ניתן משקל גם למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם וזאת בניגוד להלכה שקבעה שמשקל זה יש לתת רק בעילה של גניבת עין. על כן אין להשוות רק בין הסימנים עצמם, יש לבחון את הנעל בכללותה. ואולם, אין לבחון את "מכלול מעשיו של הנתבע" כפי שנעשה במסגרת עוולת גניבת העין.

ד. פיתוח הלכה: לעניין דילול מוניטין – מוניטין יכול להיות מדולל גם כאשר אין הטעייה ואולם כאשר יש שימוש בסימן על מוצרים מאותו ההגדר וככל שנמצא כי אין דמיון מטעה בין המוצרים או הסימנים וקיים בידול ביניהם, נראה כי אין מקום לטענה שהמוניטין של בעל הסימן ידולל.

 

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

1 ביולי, 2010,

0 תגובות

בית המשפט העליון כמגן האנונימיות ברשת: סדקים בהלכת רמי מור

כזכור ביום 25.3.10 יצא מלפני בית המשפט העליון פסק דין בעניין רמי מור נ' בזק בינלאומי, בו נקבעה ההלכה העקרונית לגבי חשיפת פרטיהם של גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט אשר הפיצו דברי לשון הרע. בהלכת רמי מור נדונה שאלת האיזון הראוי בין ההגנה על האנונימיות ברשת, חופש הביטוי ובשמירה על הפרטיות, לבין הזכות לשם טוב, המוגנת במסגרת עוולת לשון הרע ונפסק כי לבית המשפט אין סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש.

הסיבוב השני לדיון בסוגיה זו הגיע, וכבר סדקים מתחילים לעלות בהלכה החדשה. בית המשפט העליון הוציא מלפניו פסק דין במסגרת ע"א 1622/09 גוגל ישראל נ' ברוקרטוב ואח' (1.7.10), שם נדונה תובענה בה הפעם חברת הבת הישראלית של ענקית התוכנה גוגל עמדה כמערערת וכמגנת הזכות לאנונימיות וסירבה לגלות פרטים אודות בעל חשבון Gmail.

הסיבוב הראשון במערכה זו, ניתן במסגרת פסק דין תקדימי של השופטת דבורה פלפל אשר אילצה, את גוגל העולמית (שכלל לא היתה צד להליך!) ואת גוגל ישראל לחשוף את פרטי כתובת ה IP של בעל חשבון Gmail אשר קיים חשד כי הוא מפר את סימן המסחר של חברת ברוקרטוב.

בית המשפט העליון הפך את פסק הדין של השופטת פלפל. בפסק הדין התייחס בית המשפט העליון באמירת אגב לשאלת האיזון הראוי בין ההגנה על האנונימיות ברשת ובשמירה על הפרטיות, לבין הזכות לקניין רוחני (סימן מסחר). בית המשפט עמד על השוני בין פסק הדין שניתן בעניין רמי מור שעניינו היה בחופש הביטוי ובשמירה על פרטיות, לבין פסק הדין הנוכחי, שעניינו הוא בפגיעה בקניין רוחני ורמז כי יתכן ויש בשוני זה כדי לאפשר את חשיפת פרטי הגולש.

לפי דעתו של השופט ריבלין נפסק כי אין לבית המשפט סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש, ועל הכנסת לומר את דבריה בנושא. כמאמרו של השופט ריבלין: "על-פי הכלים המצויים בידי בית המשפט כיום, מלאכת איתור הנתבע מוטלת על שכמו של המבקש לתבוע; ואילו יצירת מסגרת דיונית המאפשרת את גיוסו של צד שלישי לצורך כך – מלאכה היא למחוקק".

השופטים גרוניס והנדל הסתייגו מהקביעה כי יש צורך בהסדר חקיקתי נוסף כדי לאפשר לבית המשפט סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש והעדיפו להצטרף לחלק בפסק דינו של ריבלין אשר התבסס על הקביעה "הטכנית" כי חברת גוגל ישראל שנתבע אינה הגורם המתאים וכי היה על המשיבים לתבוע את חברת גוגל העולמית, בכדי שניתן יהיה לדון בסעד המבוקש. נפסק כי גוגל ישראל אינה מפעילה את שירות Gmail והיא אינה בעל הדין הדרוש בתובענה.

יוזכר כי גם בעניין רמי מור, נפסק על ידי השופט רובינשטיין בדעת מיעוט כי יתכן ויש לבית המשפט סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש.

לסיכום, בפסק דין זה בית המשפט פותח צוהר לפיו בתביעות בגין הפרה של קניין רוחני (זכויות יוצרים, פטנטים, סימני מסחר) קיימת אפשרות שבית המשפט יאפשר חשיפה של פרטי גולש.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור