משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: השופט גדעון גינת

2 בספטמבר, 2015,

0 תגובות

הכרה במוניטין של היצרן כמוניטין של המשווק

תביעה שהוגשה על ידי חברת קיי 1914 (1997) בע"מ כנגד אולגה אוסטרובסקי ודניאל ישראל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת ביום 18.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעניינה התנהלות חסרת תום לב וגרימת עוולות מסחריות שהביאו לפגיעה בזכויות יוצרים, במוניטין, בעסקיה ורווחיה של התובעת.
 
התובעת, קיי 1914 (1997) בע"מ, מפיצה, ברישיון מטעם היצרן, של שואבי אבק מתוצרת קירבי, בישראל החל משנת 1997.
 
הנתבעת 1, אולגה אוסטרובסקי, והנתבע 2, דניאל ישראל, עוסקים בשיווק, הפצה ומכירה של שואבי האבק הנ"ל, לרבות מוצרים נלווים, במסגרת יבוא מקביל, ללא רישיון או הסמכה מטעם היצרן. 
במסגרת פעילותה העסקית ולשם קידום עסקיה, הקימה התובעת, בשנת 2006, אתר אינטרנט שכתובתו WWW.K1914.CO.IL. 
הנתבעים, מתוך מטרה לקדם את עסקם, הקימו אף הם אתרי אינטרנט שכתובותיהם:  WWW.K-VAC.CO.IL, ; WWW.KIRBY1914.COM ובפייסבוק: WWW.FACEBOOK.COM/KIRBY.QYRBY , WWW.FACEBOOK.COM/KKIRBY.1914
התובעת מזוהה עם הסלוגן "בלי קירבי אין ניקיון" ואילו הנתבעים בחרו להשתמש במשפט: "אין קירבי אין ניקיון".
 
התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים שלה ועוולו בגניבת עין, בכך שחיקו את הסלוגן שלה ואת כתובת האתר שלה ואם לא די בכך, ציטטו באופן בוטה קטעים נבחרים מתוך האינפורמציה המופיעה באתר שלה.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה.
(א) ניתן לגבי כל אחד מהנתבעים צו מניעה קבוע לפיו נאסר עליהם להשתמש בכל מדיה שהיא לרבות אתרי אינטרנט בטקסט זהה לזה שבאתר האינטרנט של התובעת.  כן ימנעו הנתבעים באתר האינטרנט, שבניהולם בפועל מעיצוב זהה לזה של אתר התובעת.  בית המשפט הורה לנתבעים לשנות לאלתר את שמות הדומיין של האתרים המפירים (כהגדרתם בכתב התביעה) לשמות השונים מהותית משמה של התובעת;
 
(ב) בית המשפט חייב את הנתבעים , לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 50,000  ₪ וכן חייב את הנתבעים, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן, בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך 20,000  ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

16 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים והורדת קבצי מוזיקה מאתר YOUTUBE

הפרת זכות יוצרים והורדת קבצי מוזיקה מאתר YOUTUBE
תביעה שהוגשה על ידי אן.אם.סי יונייטד אנטרטיינמנט בע"מ, הד ארצי בע"מ, הליקון בע"מ, לב גרופ מדיה בע"מ והתו השמיני בע"מ כנגד חברת BLOOMBERG Inc. ופרפורי אהרון (שצורף בהמשך כנתבע רגיל). 
בנוסף כנתבעות פורמאליות נתבעו ספקיות האינטרנט בישראל (בזק בינלאומי בע"מ, פרטנר תעשיות תקשורת בע"מ, 013 נטוויז'ן בע"מ, 012 סמייל טלקום בע"מ, הוט נט שירותי אינטרנט בע"מ).
התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 12.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בעילה של הפרת זכויות יוצרים על-ידי מתווכי רשת. עמדת התובעות היא, כי ההפרה מבוצעת באמצעות הפעלה של אתר אינטרנט (www.unidown.co.il) העולה כדי עידוד, שידול או סיוע להפרת זכויות יוצרים. 
 
אתר האינטרנט UNIDOWN מעניק לגולשים את "השירותים" הבאים: (א) רובריקת "האזנה" - האתר מאפשר למשתמשיו לחפש ולהאזין באופן ישיר לתכני מוסיקה מאתר 'יוטיוב' וממנו בלבד; (ב) רובריקת "מידע על הזמר/ת" - האתר מאפשר למשתמשיו לחפש מידע אודות יוצרים מאתר 'ויקיפדיה'; (ג)  רובריקת "הוספה ל-Playlist" - האתר מאפשר יצירת נגן פלייליסט. (ד) רובריקת "הורדה" – נפסק כי האתר מאפשר למשתמשיו "להוריד" למחשבם האישי את תכני המוסיקה מאתר 'יוטיוב' לפורמט mp3.
 
בין יתר הסעדים הרבים שנתבקשו על-ידי התובעות: צו מניעה קבוע נגד הנתבעת 1 המורה לה לסגור את שני האתרים המפרים; להורות לנתבעת 1 לשלם פיצוי בסך 150,000 ₪ (לצורכי אגרה) שיסווג כפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, תוך חיובה של הנתבעת 1 בהוצאות משפט; צו עשה המורה לנתבעות 6-2, ספקיות שירות האינטרנט, לנקוט בכל אמצעי שבידן על מנת לחסום את הגישה מישראל לשמות המתחם ו/או כתובות האתרים המפרים. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה ככל שהיא מתייחסת לאתר האינטרנט UNIDOWN שאינו אלא פלטפורמה מפרה ל"הורדת" יצירות מוגנות במסווה של מנוע חיפוש.
 
בית המשפט חייב את הנתבעים 1 ו-7, הדדית וסולידרית, לסגור את אתר UNIDOWN.  ופסק כי הסעדים הזמניים שניתנו במסגרת ההליך הנוכחי יהפכו לקבועים (לרבות הסעד לחסימת האתר על ידי ספקיות התקשורת).  
 
הנתבעים 1 ו-7   חויבו לשלם לתובעות (ביחד) פיצוי בסך כולל של 100,000 ₪.
 
בנוסף, בית המשפט חייב את הנתבעים 1 ו-7 ביחד ולחוד, לשלם לתובעות (ביחד) את הוצאות המשפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.
את הנתבעת הפורמאליות 2 – ספקית תקשורת (שיוצגה בהליך), חייב בית המשפט לשלם לתובעות (ביחד) שכ"ט עו"ד בסך 34,000 ₪.
ביחס לנתבעות הפורמאליות 6-3 – ספקיות התקשורת (שכלל לא יוצגו בהליך) – נפסק כי אין צו להוצאות.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

14 ביוני, 2015,

0 תגובות

אין הגנה על רעיון למחזה במסגרת זכות יוצרים

אין הגנה על רעיון למחזה במסגרת זכות יוצרים
תביעה שהוגשה על ידי אלכסנדר פובולוצקי כנגד גריגורי גרומברג ואליקה וולפסון. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 10.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
בתמונה: שלום עליכם (וויקיפדיה).
 
העובדות: תובענה נטען כי הנתבעים הפרו את זכויות יוצרים של התובע במחזה שעיבד על פי הרומן "סטמפניו" של שלום עליכם ושמו "אהבה ומוזיקה".
 
הצדדים החליטו בשנת 2008 לשתף פעולה בהעלאת הצגה מוסיקלית. בין התובע לבין הנתבע 1 הוסכם כי ישולבו בהצגה קטעי מוסיקה בנגינת כינור על פי לחן של התובע ובביצועו. שיתוף הפעולה בין התובע לנתבע 1 לא צלח ודרכיהם נפרדו. 
 
הנתבע 1 פנה לכנר אחר, מקסים שרייבר, להשלמת החלק המוסיקלי. שיתוף פעולה זה הביא בשנת 2010 להעלאת ההצגה "נגן כנר". מדובר בהצגה בת שני משתתפים, שהינה למעשה הצגת יחיד של הנתבעת 2, המגלמת את רוח'לה, בשילוב קטעי נגינה בכינור של שרייבר.
 
לטענת התובע, ההצגה מבוצעת על פי עיבוד פרי עטו של הרומן למחזה (בשם "אהבה ומוזיקה"), תוך שינוי החלק המוסיקלי, וזאת ללא הסכמתו ומבלי להזכיר את שמו כמעבד. התביעה הינה לסעדים בגין הפרת זכויות יוצרים, לרבות הזכות המוסרית, עקב השימוש שנעשה לטענת התובע ביצירתו. 
מנגד, טוען הנתבע 1 כי העיבוד למחזה כפי שמבוצע בהצגה נכתב על ידיו ולא מבוסס על המחזה "אהבה ומוזיקה". 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי ההצגה אינה מבוססת על המחזה של התובע וכי הרעיון של התובע שסופר לנתבע אינו מוגן בזכות יוצרים.
 
בית המשפט חייב את התובע לשלם לנתבעים (ביחד) את הוצאות המשפט וכן, בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך 58,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

9 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת כינוי מקור בשימוש בסימן "שמפניה" ודילול מוניטין

הפרת כינוי מקור בשימוש בסימן
תביעה שהוגשה על ידי Comite Interprofessionnel du Vin de Champagne כנגד מעיינות עדן בע"מ, רענן זילברמן, מי עדן ייצור (2007) בע"מ, מי עדן בע"מ, מי עדן שיווק (2000) בע"מ, מי עדן בר - שירות מחלקה ראשונה בע"מ ואיל כרמי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 19.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעת תאגיד של גורמים בענף היין מחבל CHAMPAGNE (שמפיין) שבצרפת בגין שימוש מסחרי בכינוי "שמפניה" ללא הרשאה. 
 
התובעת היא תאגיד סטטוטורי צרפתי מחבל  CHAMPAGNE (שמפיין) שבצרפת. אשר הוסמכה על פי החוק הצרפתי להגן על זכויות ואינטרסים של חבריה, ובכלל זאת זכויות בקניין רוחני. השם   "CHAMPAGNE" הוא כינוי מקור רשום (מס' 231 בישראל).
 
הנתבעים הם חברות מסחריות ונושאי משרה בהן מקבוצת "מי עדן". אשר רשומים לזכותם סימני מסחר הכוללים מילה זו. 
 
התביעה נסבה על השימוש במילה "שמפניה" לצורך שיווק ופרסום מוצרי הנתבעים. המים המינרליים של קבוצת מי עדן שווקו במשך שנים ארוכות (החל משנת 1984) תחת הסיסמא "מי עדן - השמפניה של הטבע". 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים, ביחד ולחוד, לחדול ולהימנע מכל שימוש בכינוי המקור Champagne.
 
בנוסף נפסק לתובעת פיצוי, על בסיס אמדן (ללא כל הנמקה), בסכום של 400,000  ₪.
 
בנוסף חויבו הנתבעים, בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך 200,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

5 במרץ, 2015,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר NANOKERATIN

תביעה שהוגשה על ידי חברת הייר אקספרס בע"מ כנגד נוֹבוֹקרֶטין בע"מ, אופיר ארץ קדושה, גבי ויינשטיין ונחם מאזוּגִי. התביעה נדונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 21.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעניינה פגיעה בזכויות קניין רוחני וּבמוניטין של התובעת, שימוש בסימני מסחר הרשומים שבבעלותה, וּבגין גניבת עין ועשׂיית עושר ולא במשפט.
התובעת, יצרנית וּמשׁווקת של מוצרים לטיפול בשיער, רשמה בישראל את סימני המסחר: "NANOKERATIN SYSTEM" (סימן מס' 206699); NK PRO"" (סימן מס'  222043); וּמותג מִשׁנה נוסף (סימן מס' 214529) [להלן יחד: "סימני המסחר".
 
הנתבעת 1, נובוקרטין בע"מ, מגדירה עצמה כעוסקת ב"תחום מוצרי יופי וטיפוח לשיער". הנתבע 2, אופיר ארץ קדושה, הינו מנהלהּ של הנתבעת 1. הנתבע 3, גבי וינשטיין, עובד אצל הנתבעת 1 (הגירסאות חלוקות באשר לתפקידו). הנתבע 4, מנחם מאזוגי, הינו בעל המפעל המייצר את מוצרי הנתבעת 1.
 
במהלך חודש מרץ 2013 נתברר לתובעת, כי הנתבעת 1 (חברה חדשה, שהוקמה ב 10.10.2012 וּפועלת בתחום עיסוק זהה), מֵפֵרה (לשיטתה), סימני מסחר הנמצאים בבעלותה מזה שנים, כאשר היא מטביעה את האותיות "NK" על-גבי מוּצריהּ, וּמשתמשת בשם "NOVOKERATIN", הדומה דמיון רב לשֵׁם "NANOKERATIN", שמה של התובעת המופיע על כל מוּצריהּ. בהתנהלות זו יש, כך הטענה, גם כדי לבלבל וּלהטעות את לקוחות התובעת באופן הממלא אחר יסודות העוולה של גניבת עין.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, ניתן צו מניעה קבוע. בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של  60,000 ₪ וכן הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך 18,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

3 בפברואר, 2015,

0 תגובות

חוות דעת מומחה מחשבים

חוות דעת מומחה מחשבים
בקשת לסעדים זמניים (במעמד שני הצדדים) שהוגשה על ידי חברת לייבדיאנאס בע"מ ויגאל רוזנקרנץ כנגד קובי (סבח) שחר, גורני אינטראקטיב בע"מ, ג'יסייטס בע"מ, וירטואלבוקס בע"מ, מסך – פרסום אלקטרוני בע"מ, רותם אופיר ובזק בינלאומי בע"מ. הבקשה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 30.11.2014 ניתנה ההחלטה בבקשה.
 
העובדות: המבקשת 1, חברת לייבדיאנאס בע"מ, פועלת כרשם מוסמך של שמות מתחם מטעם איגוד האינטרנט הישראלי. לייבדיאנאס טוענת כי הקימה מערכת טכנולוגית מקורית לרישום שמות המתחם המבוססת על קוד תוכנה המוגן בזכויות יוצרים ומהווה סוד מסחרי שלה. המבקש 2, מר יגאל רוזנקרנץ, והמשיב 1, מר קובי (סבח) שחר, היו בעלי מניות ודירקטורים בחברה. לטענת החברה שחר היה מעורב בפיתוח ובכתיבה של חלק ניכר מקוד התוכנה שלה ובעקבות סכסוך שפרץ בין רוזנקרנץ ושחר, רכש רוזנקרנץ את מלוא אחזקותיו וזכויותיו של שחר בחברה. המשיבה 2, חברת גורני אינטראקטיב בע"מ, מפעילת אתר אינטרנט המשמש לרישום שמות מתחם בשם BOX (להלן: אתר בוקס). 
 
לטענת המבקשים, מבדיקה שערכו, הנתמכת בחוות דעת מומחה מטעמם, עלו אינדיקציות רבות לכך שרכיבים מהמערכת המופעלת באתר בוקס מבוססים על המערכת של החברה ומועתקים ממנה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי שחר אחראי לפעילות אתר בוקס, למעשי הפרת זכויות המבקשת ול"דליפת" סודותיה המסחריים, וכי נעשו מאמצים רבים להסתיר את מעורבותו בפעילות חברת גורני. המבקשים מוסיפים וטוענים כי זכויות היוצרים שלהם בקוד התכנה המשמשת את המערכת לרישום שמות המתחם וביצירות אחרות המוטמעות בו הופרו; סודותיה המסחריים של החברה נגזלו; וכי שחר הפר הן את ההסכם שכרת עם רוזנקרנץ והן את חובת האמון שלו.
 
מינוי מומחה על ידי בית המשפט: בית המשפט מינה מומחה בתחום פיתוח תוכנת מחשב וקבע כי המומחה יהיה מוסמך לקבל לידיו את "קוד התוכנה המקורי" של שני הצדדים על מנת להשוות ביניהם וכן מידע בעל-פה והסברים, לפי שיקול-דעתו. נפסק כי המומחה ידאג לתיעוד מלא של פעילותו.
 
תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את הבקשה לסעדים זמניים לאור מסקנות המומחה שמונה על ידי בית המשפט.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

3 בפברואר, 2015,

5 תגובות

תפיסת נכסים ומינוי כונס נכסים לחומרי מחשב - צו אנטון פילר

תפיסת נכסים ומינוי כונס נכסים לחומרי מחשב - צו אנטון פילר
בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי חברת לייבדיאנאס בע"מ ויגאל רוזנקרנץ כנגד קובי (סבח) שחר, גורני אינטראקטיב בע"מ, ג'יסייטס בע"מ, וירטואלבוקס בע"מ, מסך – פרסום אלקטרוני בע"מ, רותם אופיר ובזק בינלאומי בע"מ. הבקשה נדונה בבית המשפט העליון, בפני השופטת אסתר חיות. ביום 29.5.2014 ניתנה ההחלטה בבקשה.
 
העובדות: בקשה למתן רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ג' גינת) מיום 4.5.2014 ומיום 8.5.2014, בהן נדחו בקשות המבקשים למתן צווים לתפיסת נכסים ולמינוי כונס נכסים לחומרי מחשב.
 
המבקשת 1, חברת לייבדיאנאס בע"מ, פועלת כרשם מוסמך של שמות מתחם מטעם איגוד האינטרנט הישראלי. לייבדיאנאס טוענת כי הקימה מערכת טכנולוגית מקורית לרישום שמות המתחם המבוססת על קוד תוכנה המוגן בזכויות יוצרים ומהווה סוד מסחרי שלה. המבקש 2, מר יגאל רוזנקרנץ, והמשיב 1, מר קובי (סבח) שחר, היו בעלי מניות ודירקטורים בחברה. לטענת החברה שחר היה מעורב בפיתוח ובכתיבה של חלק ניכר מקוד התוכנה שלה ובעקבות סכסוך שפרץ בין רוזנקרנץ ושחר, רכש רוזנקרנץ את מלוא אחזקותיו וזכויותיו של שחר בחברה. המשיבה 2, חברת גורני אינטראקטיב בע"מ, מפעילת אתר אינטרנט המשמש לרישום שמות מתחם בשם BOX (להלן: אתר בוקס). 
 
לטענת המבקשים, מבדיקה שערכו, הנתמכת בחוות דעת מומחה מטעמם, עלו אינדיקציות רבות לכך שרכיבים מהמערכת המופעלת באתר בוקס מבוססים על המערכת של החברה ומועתקים ממנה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי שחר אחראי לפעילות אתר בוקס, למעשי הפרת זכויות המבקשת ול"דליפת" סודותיה המסחריים, וכי נעשו מאמצים רבים להסתיר את מעורבותו בפעילות חברת גורני. המבקשים מוסיפים וטוענים כי זכויות היוצרים שלהם בקוד התכנה המשמשת את המערכת לרישום שמות המתחם וביצירות אחרות המוטמעות בו הופרו; סודותיה המסחריים של החברה נגזלו; וכי שחר הפר הן את ההסכם שכרת עם רוזנקרנץ והן את חובת האמון שלו.
 
המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לסעדים זמניים במעמד צד אחד וטרם פתיחה בהליך העיקרי, וביקשו את מינויו של עו"ד ירקוני כתופס נכסים לפי תקנה 387א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולחלופין כי ימונה ככונס נכסים לפי סעיף 16(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 וזאת לצורך איתור והעתקת ראיות או מידע, לרבות חיפוש והעתקת חומר מחשב, הדרושים לבירור המחלוקת בין הצדדים. 
 
החלטת בית המשפט המחוזי: בהחלטתו מיום 4.5.2014 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' גינת) את הבקשה וציין כי עיין בבקשה והוא סבור כי אין מקום להעניק את הסעד במעמד צד אחד וטרם שהוגש הליך עיקרי. בהחלטתו מיום 8.5.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיון מחדש. בית המשפט ציין כי הסעדים הינם מרחיקי לכת, ובשים לב לתשתית העובדתית שהובאה לפניו בשלב הנוכחי, אין זה מן הראוי ליתן סעדים אלה על פי צד אחד בלבד במקרה הנוכחי.
 
בית המשפט הוסיף כי במצב הדברים הנוכחי, היקפם של סודות המסחר, התוכנות המוגנות בזכויות יוצרים, והיוצר של תוכנות אלה אינו ברור ולפי סעיף 31 לכתב התביעה המבקשים נמנעים לפרט את הסודות המסחריים שנגזלו מהם ובהם קוד המקור של המערכת השייכת לחברה. 
 
עוד נקבע כי אם המבקשים סבורים שניתן להסיק מסקנות מפעילותם הגלויה של המשיבים, אין צורך בסעדים הללו ובהנחה שיש בסיס לטענות המבקשים, יעבור נטל ההוכחה אל המשיבים להוכיח כי העובדות הנוגעות לפעילותם שמורות בידיעתם המיוחדת. בית המשפט ציין כי העובדה שמרבית פעילות המשיבים מתבצעת באמצעות תוכנות מחשב, כמקובל במשק, אינה מצדיקה ליתן את הסעדים במעמד צד אחד וכי אמנם אין ספק שתפיסת החומרים תקל על המבקשים לנהל את המשפט אולם השאלה הנבחנת בשלב זה הינה האם להתיר את התפיסה טרם שנשמעה עמדת הצד שעלול להיפגע, ועל שאלה זו, כך נקבע, יש להשיב בשלילה. 
 
טענות בערעור: לטענת המבקשים החלטותיו של בית המשפט המחוזי יאפשרו למשיבים להעלים ראיות באמצעות שינוי קוד התכנה באופן בלתי הפיך. לטענת המבקשים, ברירת המחדל היא לדון בבקשה במעמד צד אחד אלא אם נקבע שקיום הדיון במעמד הצדדים לא יסכל את מתן הצו, ובית המשפט לא קבע כן. 
 
תוצאות ההליך:  נפסק כי דין הבקשה להידחות. התשתית העובדתית שהניחו המבקשים אינה מצדיקה את מתן הצו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

9 בינואר, 2015,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר וגניבת עין בפחיות משקה XL

הפרת סימן מסחר וגניבת עין בפחיות משקה XL
תביעה שהוגשה על ידי XL Energy International Corp. כנגד Cool Trade & Industry Co. וכנגד מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 17.11.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת,XL Energy  עוסקת בייצור של משקה תחת השם: "XL", מדובר ב"משקה אנרגיה מוגז בתוספת קפאין וטאורין". 
 
התביעות הוגשו בעקבות יבוא על ידי הנתבעת של שני משלוחים של כ-600,000 אלף פּחיוֹת ריקות של "משקה אנרגיה", בכל משלוח, שעוכבו על-ידי מְנהל המכס, מכוח סמכותו לפי סעיף 200א. לפקודת המכס [נוסח חדש]. התביעה הראשונה הוגשה לאחר שמשלוח של פּחיוֹת "HIPHOP" עוכב כאמור על-ידי מְנהל המכס. התובעת טוענת כי מדובר בפּחיוֹת הנושאות גוון כחול עם בּועות כחולות כהות, והסימן "X2" בצבע אדום. התביעה השנייה הוגשה בעקבות משלוח של פּחיוֹת שעוכב. תיאור הפּחיוֹת של המשלוח השני שונה מזה שבמשלוח הראשון: הורדו הבּועות הכחולות הכהות, "X2" הוא בצבע שחור/כּסוּף ולא בצבע אדום.
 
התובעת טוענת להפרה של סימן מסחר  בשני סימני מסחר רשומים: סימן מס' 216718  ו-סימן מס'217476   וכן לגניבת. 
 
להלן סימני המסחר של התובעת:
 
סימני המסחר של XL
 
 
להלן מוצר התובעת לצד מוצרי הנתבעת:
 
מוצרי התובעת לצד מוצרי הנתבעת
 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי הפחיות שיובאו במשלוח הראשון מפרות את סימני המסחר של התובעת ועולות כדי עוולת גניבת עין ואילו הפחיות שיובאו במשלוח השני אינן מפרות את סימני המסחר של התובעת ואינן עולות כדי גניבת עין. 
 
בית המשפט הורה כדלקמן:
 
א. מנהל המכס ידאג להשׁמדה של הפּחיוֹת מוּשׂא התביעה הראשונה. הוצאות האחסנה וההשׁמדה של פּחיוֹת אלה - על הנתבעת 1;
 
ב. ניתן בזאת צו מניעה האוסר על הנתבעת 1 לייבא ו/או לשווק, במישרין או בעקיפין, פּחיוֹת דוּגמת אלה מוּשׂא התביעה הראשונה;
 
ג. יבוטל עיכוב הפּחיוֹת מוּשׂא התביעה השנייה. הוצאות האחסנה של הפחיות, שעוכבו במסגרת התביעה השנייה, יחולו על התובעת; 
 
ד. בשׂים לב לתוצאה, לא עשה בית המשפט צו בדבר הוצאות והוא נמנע מסעדים כספּיים נוספים.
 
להלן נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:
 

 

23 בספטמבר, 2014,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר רונית רפאל

תביעה שהוגשה על ידי רונית רפאל לייטרסדורף וחברת רונית רפאל מדע היופי בע"מ כנגד רונית אלטמן רפאל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 15.9.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: שתי נשים מכוּנות באותו שם פרטי ושם משפחה, ועוסקות באותו תחום עיסוק. האחת בונה מוניטין נרחב לשׁמה, המבוסס על עסקיה המצליחים, ואף משתמשת בו כמוּתג מסחרי מוּכּר, האחרת מבקשת אף היא לעשות שימוש בשם זה כמייצג את עסקיה, באופן, שלטענת הראשונה נהנה משימוש שלא כדין במוּתג אותו בנתה. 
 
במסגרת דיון בבקשת התובעת לסעד זמני הוסכם בין הצדדים כי: הנתבעת לא תעשה שימוש במישרין או בעקיפין מותג "רונית רפאל". 
 
וכן הוסכם כי בית-המשפט יפסוק, לפי שיקול-דעתו, בנושא סעדים כספיים, וזאת לאחר שיקבל טענות קצרות בכתב מאת עורכי-הדין (אין מדובר בהסכמה למתן פסק דין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט).
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעות (ביחד) פיצוי בסך כולל של 40,000 ₪. בנוסף נפסק כי הנתבעת , תשלם לתובעות את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 11,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

29 באפריל, 2014,

0 תגובות

תוקף סימן מסחר במסגרת הליך לסעד זמני

תוקף סימן מסחר במסגרת הליך לסעד זמני
בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי ROSHEN Confectionery Corporation, דילר בי.אמ.די. אינטרנשיונל בע"מ, Kharkov Biscuit Factory, דולינה גרופ בע"מ ולטפוד בע"מ כנגד Joint Stock Company Krasnyi Octybar, Open-Type Joint Stock Company Rot Frony, בטר צ'ויס בע"מ. התיק נדון בבית המשפט העליון בפני השופט יצחק עמית. ביום 22.4.2014 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 20.2.2014 (כב' השופט ג' גינת), בגדרה נדחתה בקשתן של המבקשות לסעדים זמניים האוסרים על המשיבות לאכוף את זכויותיהן מכוח סימני המסחר הרשומים על שמן.
המבקשות הינן תאגידים אוקראיניים ונציגיהם בארץ העוסקים בייצור ממתקים. בלב הסכסוך מצויים ארבעה סוגי ממתקים ושאלת תוקף סימני המסחר שהמשיבות רשמו עליהם.
בשנת 2005 המשיבות רשמו סימני מסחר על הממתקים מושא התביעה (סימני מסחר מס' 184179, 182759, 182758 ו-182763). אולם, רק בשנת 2013, כשמונה שנים לאחר רישום סימני המסחר, המשיבות החלו להשתמש בסימני מסחר אלו ופנו ללקוחות המבקשות בטענה כי המבקשות מפרות את סימני המסחר שלהן.
 
המבקשות הגישו לבית משפט קמא שתי תובענות בגדרן עתרו למתן סעד הצהרתי לפיו הן אינן מפרות את סימני המסחר של המשיבות, ואינן מעוולות כלפי המשיבות על פי כל דין אחר וכן בקשות לסעדים זמנים שיורו למשיבות שלא לפנות אל לקוחות המבקשות.
בנוסף המבקשות הגישו בקשה לרשם סימני המסחר למחיקת סימני המסחר.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: לאחר דיון במעמד הצדדים, דחה בית משפט קמא בהחלטתה את כל הבקשות לסעדים זמניים. נקבע כי המחלוקת דורשת בירור עובדתי ומשפטי מקיף ואין זה ראוי שבית המשפט יתערב בשלב המקדמי. כמו כן, קבע בית משפט קמא שאין מקום להתערבות בנוסח הפניות של המשיבות ללקוחות המבקשות, ככל שמדובר ב"דיווח אמת" על הליכים משפטיים תלויים ועומדים. 
 
עוד נקבע בהחלטה, כי יש "להקפיא" את הדיון בתובענות העיקריות עד להכרעת רשם סימני המסחר בשאלת תוקף סימני המסחר מושא הדיון.
 
תוצאות ההליך: הבקשה נדחית, ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

31 במרץ, 2014,

0 תגובות

זכות יוצרים ביצירה אדריכלית

תביעה שהוגשה על ידי האדריכל אילן פיבקו כנגד חברת הלה הנדסה בניה ויזום (1998) בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 16.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים בתוכניות אדריכליות אותן העביר התובע לנתבעת כחלק מהזמנת שירותיו לעניין פרויקט נדל"ן ייחודי שבוטל, וכן להפרשי שכר.
 
התובע סיפק לנתבעת שירותים שבמסגרתם העביר לה תוכניות אדריכליות. בשלב כלשהו בוטל הפרויקט, ובהמשך לכך התגלה לתובע, כי הנתבעת מקדמת מכירת בתים פרטיים ביישוב לגורמים פרטיים, תוך שימוש בתוכניותיו ובאמצעות פרסומן באתר האינטרנט שהוקם לטובת הפרויקט. לטענת התובע לא קיבל תשלום בעבור שירותיו, ופרסום זה נעשה בלא ידיעתו, ואף תוך הפרת זכויות היוצרים שלו בתוכניות האמורות. 
 
התובע הגיש תובענה לבית משפט השלום לסעד כספי בסך של 718,535 ₪, בה טען, כי הנתבעת לא עמדה בתשלום לו התחייבה לפי ההסכם בין הצדדים, עד לשלב הפסקת הפרויקט. בנוסף הגיש התובע תובענה נוספת לבית משפט זה, שעיקרה טענה להפרת זכות היוצרים שלו בתוכניות, בניגוד לסעיפים 35(א) ו- 11(2) לחוק זכויות יוצרים וכן בעילות רבות נוספות, לרבות בין היתר: גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט ומספר עוולות נזיקיות. התביעות אוחדו.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בעילה של הפרשי שכר, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע הפרש שכר בסך 127,200 ₪, בצירוף מע"מ כחוק והפרשי ריבית והצמדה מיום סיום ההסכם בין הצדדים. בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בתיק הנ"ל של בימ"ש השלום ובתיק הנוכחי וכן שכר טרחת עו"ד בסך 12,000 ₪.   
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתיק:
 

16 במרץ, 2014,

0 תגובות

הגנה על סימן בעל "ניחוח אוניברסאלי"

הגנה על סימן בעל
המרצת פתיחה שהוגשה על  ידי קולקשן סוהו כנגד חברת אלקטרה נדל"ן בע"מ וחברת בן אפרים ובניו בניה ויזום בע"מ. התביעה נדונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 9.3.2014 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: המבקשת רשת לממכר מוצרים מעוצבים תחת הסימן "SOHO" הרשום בסוג 35. המשיבות בנו מתחם מסחרי וּשמו המיועד הוא: "SO HO".
 
לטענת המבקשת כבעלים של סימן מסחר שנרשם לגבי המילה, היא זכאית למונופולין גם לגבי כל הצורות המעוצבות, ללא התחשבות בדרך הכתיבה וכי המשיבות מפרות את סימנה המסחרי.
 
תוצאות ההליך: המרצת הפתיחה נדחתה. למרות זאת בית המשפט הורה למשיבות להימנע משימוש בפירסומיהן בגופן (font) זהה לזה בו עשתה המבקשת שימוש לגבי סימנה עד היום, וכן לא תיכלל המילה Design בצמוד למילה SOHO (במאוזן או במאונך) כאשר היא תתנוסס על המרכז המסחרי או בצמוד או בסמוך לו. 
 
בנוסף בית המשפט חייב את המבקשת לשלם למשיבות את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 34,000 ₪.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך
 
 

4 במרץ, 2014,

0 תגובות

זכות יוצרים בתמונות של בלונים

זכות יוצרים בתמונות של בלונים
תביעה שהוגשה על ידי חברת א-קו מיתוג ויזמות בע"מ כנגד יורם מור. התביעה נדונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בפני השופט גדעון גינת. ביום 13.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לפיצוי בגין הפרת זכויות הקניין הרוחני של התובעת על ידי הנתבע בגין צילומים של בלונים שהופיעו באתר האינטרנט שלה.
 
התובעת טוענת כי הנתבע עושה שימוש ללא רשותה ב 6 צילומים של עיצוב בלונים, אותם העתיק מאתר האינטרנט של ענק הבלונים ופרסם בעמוד הפייסבוק העסקי של מור בלונים, באופן שלטענתן מפר את זכויותיהם.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. נפסק כי התובעת לא הוכיח כי יש לה זכויות בצילומים. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

26 בפברואר, 2014,

0 תגובות

אין הגנה על דגמי שעונים שלא נרשמו כמדגם

אין הגנה על דגמי שעונים שלא נרשמו כמדגם
תביעה שהוגשה על ידי חברת Ice s.a. וחברת Ice IP s.a. כנגד טיים קונספט 1999 בע"מ ורענן  כץ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 10.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: הנתבעים שיווקו שעונים בעלי דמיון חזותי של שעונים אופנתיים הדומים לשעוני התובעות, הנושאים שמות שונים ואריזות חיצוניות שונות.
 
התובעת הגישה תביעה ובקשה לסעדים זמניים שעיקרן בטענות לגניבת עין, הפרת זכות יוצרים ועשיית עושר שלא במשפט.
 
התובעות עתרו למתן פסק-דין שיורה לנתבעים לחדול ולהימנע מכל שימוש בשעונים מושא התובענה, וכן לפיצוי בסך של 500,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נוכח הנסיבות, נפסק כי כל צד יישא בהוצאותיו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

15 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת פטנט במסגרת סעד זמני

תביעה ובקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי חברת מגנטיקה אינטראקטיב בע"מ כנגד אמברוזיה סופהרב בע"מ, אַמְבּרוֹזיה בע"מ, אלכס מאור, איתן מרקוביץ', אִינְהֶרְבּ ישראל בע"מ, יואב ניר, ישראל פַייג ושמואל אדלשטיין. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 5.1.2014 ניתנה ההחלטה בבקשה.
 
העובדות: התובעת הגישה תובענה, שעניינה הפרת פטנט ישראלי 168475 (שכותרתו: "תכשירים המכילים כחומר פעיל מרכיבים מזרעי מרווה מרושתת"). במסגרת התובענה האמורה, עתרה התובעת למתן סעדים זמניים כנגד הנתבעים-המשיבים. הפטנט רשום על-שמו של מינהל המחקר החקלאי (מכון ווּלקני), שצורף כנתבע-משיב פורמאלי. התובעת היא בעלת רישיון ייחודי בפטנט, וּככזאת, רשאית לתבוע בגין הפרתו.
לטענת בתובעת, הנתבעים לאחרונה החלו בייצור וּבשיווק בישראל של מוצר המפר את הפטנט שבמחלוקת.  הטענה העיקרית של הנתבעים היא כנגד תוֹקפּוֹ הענייני של הפטנט עליו מושתתת התובענה. 
 
תוצאות ההליך: הבקשה לסעד זמני נדחתה. נפסק כי המבקשת הסתירה את העובדה כי רשם הפטנטים בארה"ב דחה בקשת פטנט זהה של המבקשת בטענת פרסום קודם.
ואולם השופט הורה לנתבעים לערוך רישום נפרד, מלא ומדויק של כל המכירות הנעשות על ידיהם במישרין ו/או בעקיפין לגבי המוצרים המוגדרים כ"מוצרים מפרים" בבקשה לסעד זמני. הרישום יהיה בפיקוח רואה חשבון ויאושר על ידיו אחת לשישה חודשים.
בנוסף חייב בית המשפט את התובעת לשלם לנתבעים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בהליך בסך 34,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

11 בדצמבר, 2013,

0 תגובות

סימן מסחר תלת מימדי המורכב מצורת מוצר

סימן מסחר תלת מימדי המורכב מצורת מוצר
ערעור שהוגש על ידי חברת STOKKE  על החלטה מיום 29.11.12 של רשם סימני המסחר (הרשם אסא קלינג) ב-בקשה לרישום סימן מסחר מספר 170443. הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 26.11.13 ניתן פסק הדין בערעור.
 
העובדות: ערעור על החלטת רשם סימני המסחר מיום 29.11.12, שבה נדחתה בקשה לרישום סימן מסחר, שהינו סימן מסחר תלת מימדי בדמות כסא מתכוונן.  הרשם קבע, כי סימן המסחר שרישומו מבוקש אינו עומד בתנאים לרישום סימן מסחר תלת מימדי: הכסא הוא מוצר בעל אופי פונקציונאלי ואסתטי ממשי, ומכל מקום, המערערת לא הוכיחה, כי היא עושה שימוש בכיסא כבסימן המסחר שלה, ולא הוכיחה כי הכיסא רכש אופי מבחין בישראל. 
 
תוצאות ההליך: הערעור נדחה, נפסק כי החלטת הרשם לדחות את הבקשה לרישום סימן מסחר על דמותו התלת מימדית של הכסא מתוצרת המערערת מבוססת היטב, ולא נפלה בה טעות המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. 
בנוסף נפסק כי המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. 
 
הליך בין אותם צדדים שנוהל בבית הדין האירופי לצדק: חברת STOKKE הגישה ניהלה תביעה בהולנד בעילת הפרת סימן המסחר האמור. במהלך ההליך נטען כי לא היה מקום לרשום את סימן המסחר. בית המשפט העליון של הולנד העביר את השאלה אל בית הדין האירופי לצדק, אשר פסק ביום 18.9.2014 כי: הדין האירופי אינו מאפשר רישום סימן מסחר תלת מימדי המורכב מצורת מוצר. בית הדין האירופי מדגיש לעניין זה כי יש לבחון האם הציבור מזהה את הסימן כסימן מסחר או כעיצוב של מוצר, יש לבחון את הערך האמנותי של הסימן, השוני בינה לבין צורות נפוצות אחרות בשוק, הבדלים במחיר ושיווק על בסיס הצורה. בית הדין קובע כי די בכך שניתן לאפיין את הצורה באחת משתי דרכים אלה (טבע הטובין וערך ממשי) כדי לפסול את הסימן לרישום לרישום.
 
לתקציר פסק הדין ראו קישור שלהלן ולפסק הדין ראה קישור שלהלן.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

13 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

שימוש בתום לב בסימן מסחר

שימוש בתום לב בסימן מסחר
תביעה ותביעה נגדית שהוגשה על ידי אפנת רן - לי סחר (2003) בע"מ ומנהלה חגי אהרמי כנגד נתן  נוסבוים והניה גולדה נוסבוים. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 27.10.2013 ניתן לפסק הדין בתיק.
 
העובדות: שתי תובענות שעניינן אחד, ואשר הדיון בהן אוחד. האחת, תביעה שהוגשה על ידי רן לי וחגי בגין הפרת סימן מסחר רשום "MIKADO". התובענה השניה הינה המרצת פתיחה שהגישו נוסבוים לבית משפט השלום בהרצליה, במסגרתה ביקשו כי ייקבע שהם היו רשאים לעשות שימוש בשם MIKADO, וכי הם רשאים להוסיף ולעשות בו שימוש גם בעתיד. 
 
תוצאות ההליך: תביעת רן לי התקבלה וניתן צו מניעה קבוע האוסר על נוסבוים לעשות כל שימוש בשם MIKADO.
בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 44,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

12 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית במאמר באינטרנט

הפרת זכות מוסרית במאמר באינטרנט
תביעה שהוגשה על ידי יעל אשד כנגד יותר מחברים בע"מ ובעליה: עדי גילמן ונעם שניר. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב , בפני השופט גדעון גינת. ביום 3.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: עיקרה של התובענה טענה להפרת זכות יוצרים חומרית ומוסרית בגין נטילת מאמר שכתבה התובעת, פרסומו באתר האינטרנט של הנתבעת 1 והפצתו בדואר אלקטרוני ללקוחות המנויים לאתר.
התובעת דרשה פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים והזכות המוסרית וכן, בגין עילות נזיקיות ועשיית עושר ולא במשפט.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק פיצוי בגין הפרת זכויות התובעת מכוח חוק זכות יוצרים בסך של 20,000 (עשרים אלף)₪. 
בנוסף,  הנתבעים חויבו לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

30 ביולי, 2013,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר Dual Shock

הפרת סימן מסחר Dual Shock
תביעת הפרת סימן מסחר שהגישה סוני כנגד חברת ק.איה ישראל בע"מ וכנגד חברת מחסני חשמל - אלקטרה מוצרי צריכה (1951) בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 17.7.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת מייצרת קונסולת משחק בשם PlayStation בין שאר האביזרים לקונסולת המשחק PlayStation3 מייצרת התובעת 1 בקר (controller) אלחוטי בשם Dual Shock, שם זה נרשם כסימן מסחר.
 
התובעת טענה כי הנתבעים יבאו ושיווקו בישראל בקר שלו ביצועים זהים לבקר המקורי של סוני, הנושא גם הוא את סימנה המסחרי הרשום ואשר צורתו החיצונית זהה, כמעט לחלוטין, לצורת הבקר המקורי ובכך הן מעוולות בהפרת סימן מסחרי.
 
תוצאות ההליך:
התביעה התקבלה. 
בית המשפט פסק פיצוי בסך של 50,000₪ וכן הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 14,000 ₪. 
 
הערה: ההליך לא נוהל במלואו. מייד לאחר הישיבה הראשונה ובהתאם להצעת בית המשפט, הסכימו הצדדים לצו מניעה קבוע ובנוסף הסכימו להשאיר את שאלת הפיצוי להחלטת בית המשפט בהתאם לטיעונים שבע"פ ולחומר שבתיק בית המשפט.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

23 ביולי, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בתמונה באינטרנט

הפרת זכות יוצרים בתמונה באינטרנט
תביעה שהגיש הצלם אוריה גנור כנגד חברת וואלה! תקשורת בע"מ אשר הגישה הודעת צד שלישי כנגד שון בלאיש. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 4.7.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעיקרה הפרת זכות יוצרים והפרת זכות מוסרית בשתי תמונות שפורסמו באתר וואלה. במסגרת הסכם בין הצדדים הוחלט, כי בית המשפט יפסוק פיצוי בגבולות של בין 0 ל-15,000 ש"ח. 
 
התובע עוסק כצלם והוא צילם הדוגמן צד ג' לבקשתו וללא תמורה. הדוגמן צד ג' ביקש מאתר וואלה! לפרסם את תמונתיו. בשנת 2009 פורסמו מספר תמונות שלו ברחבי האתר ובפרט שני הצילומים נשוא התביעה, שצולמו על ידי התובע. לצד פרסום הצילומים כאמור, לא צוין שמו של התובע כבעל זכויות היוצרים על הצילומים.
 
התובע הגיש תביעה לבית משפט בעילות של הפרה של זכות יוצרים; הפרה של הזכות המוסרית ועשיית עושר ולא במשפט. בתביעתו ביקש התובע סעדים של צו מניעה וכן פיצוי על סך של 100,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: מכוח ההסדר הדיוני המוסכם, קבע בית המשפט פיצוי לתובע בגובה של 5,000 ₪, על פי החלוקה הבאה: הנתבעת תשלם סכום של 3,000 ₪ וצד ג' ישלם סכום של 2,000 ₪.  
 
בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעת ואת צד ג', ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הוצאות המשפט בסך 3000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

24 ביוני, 2013,

0 תגובות

הטעיה וגניבת עין בשם חברה ובשם אתר

הטעיה וגניבת עין בשם חברה ובשם אתר
תביעה שהוגשה על ידי חברת ג'נסיס פרטנרס 4 מנג'מנט בע"מ וחברת ג'נסיס פרטנרס 3 מנג'מנט בע"מ כנגד ג'נסיס אנג'לס בע"מ, דוד חוגג, משה חוגג ואהוד אולמרט. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט גדעון גינת. ביום 18.6.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות מפעילות קרן הון סיכון בשם Genesis Partners  למן שנת 1997 (ראה לעיל – הסימן העליון). הנתבעים הקימו קרן הון סיכון תחת השם Genesis Angels למן שנת 2013 (ראה לעיל – הסימן התחתון).
 
התובעות הגישו בקשות לרישום סימני מסחר לא מעוצבים בשם Genesis Partners והסימנים קובלו ופורסמו להתנגדויות.
 
התובעות טוענות כי הן זכאיות למנוע מהנתבעים שימוש בסימן הכולל את המילהGenesis וכן לפיצוי ללא הוכחת נזק וזאת מכוח העוולה של "גניבת עין".
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי התובעים הוכיחו את יסודות עוולת גניבת עין.
 
ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בסימן Genesis  (בעברית או באנגלית).
בנוסף, בית המשפט חייב את הנתבעים 1-2-3 ביחד ולחוד לשלם לתובעות את סך 70,000 ₪.
בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבעים 1-2-3, לשלם לתובעות את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 33,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

17 ביוני, 2013,

0 תגובות

הגנת ייבוא מקביל בסימני מסחר

הגנת ייבוא מקביל בסימני מסחר
תביעה שהוגשה על ידי TOMMY HILFIGER LICENSING, LLC, TOMMY HILFIGER U.S.A INC, TOMMY HILFIGER EUROPE B.V והיבואן הבלעדי של טומי בישראל סי אנד שלס שיווק בע"מ כנגד חיון יעקב. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 30.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: מפשיטה משטרתית במחסן שהפעיל הנתבע נתפסו כ-1559 פריטים החשודים כמפרי סימני המסחר "TOMMY HILFIGER". בהמשך בוצעה פשיטה נוספת בחנות בשם "B-Wear" בהרצליה, לה מכר הנתבע 205 פריטים החשודים אף הם כמפרים, מתוכם הספיקה אותה חנות למכור כ-9 חולצות. 
 
עם תפיסת המוצרים הנ"ל, הגישו התובעות תביעה שעיקרה טענות להפרת של הנתבע את סימני המסחר שבבעלותן, פגיעה בקניינן הרוחני ובמוניטין שצברו, וכן עשיית עושר ולא במשפט.  התובעות ביקשו פיצוי בסך 3,000,000 ש"ח, וכן צו מניעה האוסר על הנתבע שימוש כאמור בסימני התובעות בעתיד, וכן צווי עשה, לרבות צו המורה על השמדת המוצרים שנתפסו, וכן צו המורה על העברת חשבונות  לתובעות, על מנת שיוכלו להעריך את היקף רווחיו של הנ' על חשבונן באופן מהימן. 
 
הנתבע הגיש כתב הגנה וכן כתב תביעה שכנגד. עיקר הגנתו היתה כי הבגדים שנתפסו הינם מקוריים וכי המדובר ייבוא מקביל מותר. 
 
בתביעה שכנגד טען הנתבע כי המצג הכוזב אותו טענו התובעות לפני משטרת ישראל וכן לפני בית המשפט, כאילו הוא מחזיק במוצרים מזויפים של  המותג גרם לו להוצאות ולנזקים משמעותיים, ולפיכך הוא תובע מהן  פיצוי כספי בסך 1,000,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה המדובר ביבוא מקביל.
 
נפסק כי הנתבע ישלם לתובעות פיצוי בסך כולל של 40,000 ₪ (בעבור 4 דגמים מפרים). 
בנוסף נפסק כי הנתבע ישלם לתובעות את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.  
בנוסף הורה בית המשפט על השמדת הסחורה המפירה שנתפסה 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

28 במאי, 2013,

0 תגובות

שימוש אמת בסימן מסחר במסגרת AdWords

שימוש אמת בסימן מסחר במסגרת AdWords
תביעה שהגישה חברת פאיירפלאי (המבקשת) נגד חברת Magic Software Enterprises Ltd. וחברת מג'יק תעשיות תוכנה ישראל בע"מ (המשיבות). התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ונדונה בפני השופט גדעון גינת. ביום 16.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בגין הפרת סימן מסחר ביחס לזכותה של המבקשת להשתמש בפרסומיה במילים eDeveloper, UniPaas ו-Magic באמצעות קישורים ממומנים במנוע החיפוש Google מכוח פסק הבוררות. המבקשת טוענת, כי פסק הבוררות מאפשר לה שימוש במילים אלו, בעוד המשיבות טוענות כי המילים הנדונות הן קניינן הרוחני וכי יש לפרש את פסק הבוררות על דרך הצמצום, באופן שאינו מתיר למבקשת להשתמש בהן לצורך הפרסום כאמור.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי השימוש בשלוש המילים: eDeveloper, UniPaas ו-Magic אינו מפר את זכויותיהן של המשיבות וכי המדובר בשימוש אמת.
 
בנוסף הורה בית המשפט למשיבות לפנות לגוגל לאלתר, על מנת לתקן את פנייתן הראשונה, אשר על פיה הוסרו הקישורים הממומנים של פאיירפלאי.
 
ובנוסף נפסק כי המשיבות ישלמו למבקשת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

19 בנובמבר, 2012,

0 תגובות

זכות יוצרים ביצירה אדריכלית

תביעה שהגיש האדריכל אדיב דאוד כנגד  עמותת "אגודת הגליל למחקר ושירותי בריאות" והאדריכל נזמי שחאדה. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה בפני השופט גדעון גינת. ביום 4.10.2010 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: תביעת אדריכל עקב הרחבת מבנה שתוכנן על ידיו, באמצעות אדריכל אחר, בעילות של הפרת זכות יוצרים, הפרת הסכם וחוסר תום לב במו"מ.

הנתבעת 1 התקשרה עם התובע בהסכם לתכנון מבנה. המבנה, לאחר הקמתו, היה מועמד לפרס אדריכלות בינלאומית בג'נבה וזיכה את התובע בחשיפה ארצית ובינלאומית. מספר שנים לאחר מכן פנתה הנתבע 1 לתובע שוב להרחבת המבנה על דרך הוספת קומה ואולם בסופו של יום התקשרה הנתבעת עם אדריכל אחר, הנתבע 2 על מנת שזה יתכנן את הרחבת המבנה.

טענתו העיקרית של התובע הינה, כי הרחבת המבנה עיוותה את עיצובו המקורי הייחודי, ותוכננה תוך שימוש, שלא כדין, בשרטוטי התכנון המקורי ושל אפשרויות ההרחבה, שהוכנו על ידיו.

 

תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבעת 1 התקבלה בחלקה (בעילה של הפרת חוזה). התביעה כנגד הנתבע 2 נדחתה.

ניתן  צו עשה כנגד הנתבעת 1, המורה לה לתלות שלט בו יצויין כי המבנה המקורי תוכנן על ידי התובע.

בנוסף לכך נפסק כי הנתבעת 1 תשלם לתובע 41,723 ₪ (ביחס לעילה של הפרת החוזה), וכן את הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 26,000  ₪ + מע"מ בגינו, להיום. 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

5 בנובמבר, 2012,

0 תגובות

פיצוי בגין יבוא של שעונים המפרים סימן מסחר ROLEX

פיצוי בגין יבוא של שעונים המפרים סימן מסחר ROLEX

תביעה שהגישה רולקס כנגד רביב כהן, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 5.9.2012 ניתן פסק דין בתיק (הפרת סימן מסחר).

עובדות: המכס עיכב בהתאם לסמכותו לפי סעיף 200א לפקודת המכס שעונים המסומנים בסימן ROLEX  אשר נטען כי הם מפרים את סימן מסחר. השעונים לא שווקו. נטען כי המדובר ב 3600 שעונים מדגמים שונים. הנתבע טען כי לא הזמין את שעונים הנושאים את הסימן וכי המשלוח נשלח אליו בשגגה.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט דחה את הטענה כי מדובר בטעות, ניתן צו מניעה וצו להשמדת השעונים וכן נפסק פיצוי בדרך של פשרה בסך של 50,000 ₪ ובנוסף נפסקו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ ובנוסף על הנתבע שלאת בהוצאות השמדת ואחסנת השעונים.

הערות: במסגרת קדם המשפט הראשון הצדדים ביקשו כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 79א ויפסוק בתיק על דרך הפשרה.

5 בנובמבר, 2012,

0 תגובות

פיצוי בגין מכירה ואחזקה של שעונים המפרים את סימן המסחר ROLEX

פיצוי בגין מכירה ואחזקה של שעונים המפרים את סימן המסחר ROLEX

תביעה שהגישה רולקס כנגד רפאלי איזבו, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 5.11.2012 ניתן פסק דין בתיק (הפרת סימן מסחר).

עובדות: התובעת טענה כי בחנות שבבעלות הנתבע נתפסו על ידי משטרת ישראל בשתי הזדמנויות שונות שעונים מזויפים עליהם מופיע סימנה המסחרי ROLEX. לטענת התובעת המדובר ב 54 שעונים שנתפסו בסך הכל בחנות ובשעון אחד שנרכש על ידה בסך של 450 ₪.

בכתב התביעה התובעת ביקשה צווי מניעה וצווי השמדה לטובין שנתפסו וכן פיצוי בסך של 250,000 ₪.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק פיצוי בדרך של פשרה בסך של 30,000 ₪ ובנוסף נפסקו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪.

הערות: במסגרת קדם המשפט הראשון הצדדים ביקשו כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 79א ויפסוק בתיק על דרך הפשרה.

21 בפברואר, 2012,

0 תגובות

ערעור על החלטת רשם סימני המסחר בעניין הסימן KILLAH

ערעור על החלטת רשם סימני המסחר בעניין הסימן KILLAH

ערעור מיום 26.1.2011 על החלטה מיום 27.12.2010 של רשם סימני המסחר (כבוד הרשם ד"ר מאיר נועם) בעניין התנגדות המשיבה לבקשת סימן מסחר מס' 189564 "KILLAH" בסוג 25.

הערעור הוגש על ידי Upcoming TM S A כנגד European Sports Merchandising B V ונדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני כב' השופט גדעון גינת, ביום 21.2.2012 ניתן פסק הדין.

לטענת המערערת שגה הרשם בקביעתו כי סימן המסחר המבוקש "KILLAH" דומה עד כדי להטעות לסימן המשיבה הרשום "KILLY".

נפסק:

הערעור התקבל, החלטת הרשם מבוטלת.  בית המשפט הורה על רישום סימן המסחר מס' 189564 "KILLAH" בסוג 25. 

 

בית המשפט קיבל את טענת המערערת, כי ישנם הבדלים מהותיים בין הסימנים, השוללים אפשרות של בלבול הצרכן ביניהם.

בנוסף פסק בית המשפט כי המשיבה תשלם למערערת את הוצאות המשפט בשתי הדרגות וכן שכ"ט עו"ד בסך 42,000 ₪. 

 

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

 

דמיון מטעה בסימני מסחר

סעיף 10 (9) לפקודת סימני המסחר קובע כדלקמן: "11. סימנים אלה אינם כשרים לרישום:... (9) סימן הזהה עם סימן שהוא שייך לבעל אחר וכבר הוא רשום בפנקס לגבי אותם טובין או טובין מאותו הגדר, והוא הדין בסימן הדומה לסימן כאמור עד כדי שיש בו להטעות"

בפסיקה נקבעו מספר מבחני עזר לבחינת  היות הסימן דומה לסימן אחר  "עד כדי שיש בו להטעות", ובכלל זה "המבחן המשולש", לפיו ייבחן הדמיון בין הסימנים בשלושה מובנים, העשויים ליצור הטעייה אצל הצרכן: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הטובין ומבחן סוג הלקוחות. כלי עזר נוספים העשויים לסייע בהכרעה בשאלת הדמיון בין סימני המסחר, הוא "מבחן השכל הישר" ומבחן יתר נסיבות העניין.

מבחן המראה והצליל

הלכה היא כי מבחן זה מהווה מדד מרכזי ומובהק לדמיון העולה כדי הטעייה בין סימנים. בענייננו נפסק כי, ישנה אבחנה חזותית ופונטית ברורה בין הסימנים.

בנוסף נפסק כי השוני בצליל הסימנים יוצר הבדל של ממש ביניהם.

בית המשפט דחה את הטענה כי מפאת פערי השפה ישנו סיכוי גבוה יותר לבלבול מחמת הגייה שגויה.

נפסק כי שגה הרשם המלומד בקביעתו בהחלטתו כי התחילית "KILL" מהווה "מרכיב דומיננטי" בשני הסימנים המשליך אף הוא על הדמיון ביניהם, באופן המצדיק מניעת רישומו של הסימן המאוחר יותר, לשיטתו, "KILLAH". בנוסף נפסק כי מראה הסימנים שונה מהותית אף הוא.

בחינת הדמיון והשוני בין המוצרים אינה "כמותית" אלא היא "איכותית", ובאופן המתבונן על הרושם הראשוני של הצרכן מן המכלול העומד בפניו, והסיכוי שיתבלבל.  

בענייננו סבר בית המשפט כי , אין בין הסימנים דנן דמיון העלול להטעות. 

מבחן סוג הטובין

כלי עזר זה נועד לבחון את מידת הדמיון בין סימנים מן הפן של השתלבותם המסחרית, ותוך השמתם בהקשר הצרכני הרלוונטי, על רקע הדרישה להיות הסימנים הנבחנים בני  "אותו הגדר", כלשון הפקודה.

בפסיקה נקבע בהקשר זה, כי בבחינת "הגדר" תהיה פרטת הטובין המפורטת בסוג הסימנים המבוקש, נקודת המוצא, אולם ישנם מדדים נוספים המשפיעים על הבדיקה, כגון: אפשרויות התרחבות של בעל הסימן הרשום, טיב השימוש במוצרים, האפשרות שהצרכן ייחשף למוצרים במקביל במדפי הצריכה ובצינורות השיווק, וככלל "המבחן צריך להתבצע באופן הגיוני ומאוזן, בהתחשב בשווקי היעד ובאופי הטובין" [פרידמן, בעמ' 403 ; ר' גם עניין Gateway, בפסקה 20].

נפסק כי בבחינת מכלול הנסיבות והמאפיינים השיווקיים של מוצרי הסימנים דנן, עולה כי מוצרי הסימנים שונים בסוגם מהותית. בעוד מוצרי הסקי ואביזריו נמכרים על פי טיבם ומהותם בחנויות ספורט ובחנויות ייעודיות למוצרים אלה בלבד, הרי מוצרי האופנה לנשים צעירות נמכרים בחנויות אופנה בקניונים (בדרך כלל). על פי הגיונם של דברים המוצרים נמכרים בערוצים נפרדים ושונים במהותם.

מבחן סוג הלקוחות

ככל שסוג הלקוחות הינו מצומצם ומובחן כך פוחת הסיכון להטעיית הצרכן, המכיר טוב יותר את מאפייני מוצרי הסימן הייחודיים.

המוצרים אותם משווקת המשיבה באמצעות הסימן KILLY פונים לחתך צר ומובחן של צרכנים, אפילו "מתוחכם ויודע דבר", המכיר את המותגים המשווקים בתחום זה, ואת מאפייניהם, בפרט כאשר ישראל כידוע אינה "מעצמת סקי" וענף הסקי פונה לחתך צר יחסית של לקוחות. אפשר שמאפייניו של קהל מקצועי זה מהווים צינור שיווקי מבחין בינו לבין מוצרי הסימן האחר.

נפסק כי חתך זה של אוהבי הסקי מכיר היטב את הספורטאי על שמו קרוי המותג, והסיכוי כי יבלבל את שמו עם הסימן KILLAH, הנראה אחרת, נשמע ונהגה באופן שונה, ואשר משווק מוצרי אופנה לנשים צעירות, הינו קלוש. לא סביר כי החתך אליו פונה המותג שבבעלות המערערת יתבלבל לחפשו בחנות לאביזרי סקי, וככל שתהא חפיפה בדמות אותה אישה צעירה הרוכשת את שני סוגי הטובין, יש להניח כי מכלול ההבדלים ביניהם ימנעו כל סיכוי של הטעייתה.

משמעות רישום הסימנים בעולם כטענת הגנה להתנגדות

העובדה שסימנים אלו רשומים זה בצד זה ברחבי העולם, לרבות בין היתר במדינות: ארה"ב, איטליה, מונקו, הונג קונג, נורבגיה, הונגריה, איסלנד, ניו זילנד, אוסטרליה, שווייץ, סין ועוד, ומבלי שהובאה בפניי בית המשפט כל ראיה לקונפליקט כלשהו ביניהם, או להליך משפטי שננקט על-ידי המשיבה כנגד המערערת, תומכת במסקנת בית המשפט. 

1 באפריל, 2011,

0 תגובות

זכות יוצרים בדברי דפוס - בעלים במשותף

 זכות יוצרים בדברי דפוס - בעלים במשותף

תביעה שהוגשה על ידי חברת דפוס שלומי גרפיקס נ' חברת ספקטרום דפוס. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופט גדעון גינת. ביום 1.4.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

התובעים והנתבעים ניהלו יחדיו שותפות, כאשר חלקה של כל אחת מהשותפות בשותפות המקורית היה 50%. במהלך עסקיה של השותפות המקורית עוצבו והופקו כרטיסי ביקור, הזמנות לאירועים, מנשרים ודברי דפוס אחרים. לטענת כל אחד מהצדדים,  העיצובים הגראפיים של דברי הדפוס הם יצירות מוגנות.

עם סיום קשרי השותפות ביניהן התובעת 2 המשיכה למעשה לנהל את העסק, שנוהל קודם לכן על ידי השותפות המקורית. לטענתה, המשך ניהול העסק נעשה בשיתוף עם התובע 3. הנתבעת 2 הקימה עסק חדש. במסגרת ניהול עסקיהן הנפרדים, הציגה כל אחת מהן, שלא על דעת חברתה, חלק מהיצירות כיצירות של העסק שלה. הנתבעת 2 פרסמה את היצירות באתר האינטרנט של הנתבע 3, תוך מחיקת הכיתוב "שלומי גרפיקס", שהופיע לפחות על חלק מהן.

התביעות הנדונות הינן תביעות הדדיות לסעדים בגין הפרת זכויות יוצרים עקב השימוש ביצירות, של אחת מהשותפות לשעבר, שנעשתה ללא הסכמת רעותה.

התביעה התקבלה באופן חלקי. נפסק כי זכויות היוצרים החומריות ביצירות משותפות לתובעת 2 ולנתבעת 2. לא הוכח למי מהן, אם בכלל, שייכת הזכות המוסרית בכל אחת מהיצירות. בנסיבות אלה מן הראוי שיסדירו את השימוש ביצירות בהסכם ביניהן. בהעדר הסכם, רשאית כל אחת מהן להמשיך ולהשתמש ביצירות נשוא התביעה נגדה, למעט ביצירה שצורפה כנספח ז-13 לכתב התביעה בת"א 1165/07, על דרך הצגתן באינטרנט לצורך שיווק העסק שלה. ביחס ליצירה המסומנת ז-13 ניתן בזאת צו מניעה כנגד הנתבעים 2 ו-3, האוסר על הצגתה באינטרנט, בכפוף לכך שגם התובעת 2 תימנע מכך.

בנסיבות הענייןלא עשה בית המשפט  צו להוצאות.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכות יוצרים בעיצוב גרפי של דברי דפוס

הן על פי הדין הקודם והן על פי החוק מוענקת הגנה לחמישה סוגים של יצירות: יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט (סעיפים 1 ו-19 לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיפים 4(א)(1) ו-4(א)(2) לחוק וסעיף 35 לחוק זכות יוצרים, 1911 וסעיף 1 לחוק). עיצוב גרפי של דברי דפוס הינו יצירה אמנותית.

דרישת המקוריות

ההגנה מוענקת ליצירה מקורית בלבד. החוק קובע זאת מפורשות, כפי שקובע גם המקור האנגלי של חוק זכות יוצרים, 1911 בסעיף 1. דרישת המקוריות כתנאי להיותה של יצירה בת הגנה, אף שהינה בגדר דרישה בסיסית, אמנם נשמטה מן התרגום העברי, אולם בית המשפט פירש, כמובן, את סעיף 1 על פי המקור האנגלי. "מקוריות" התפרשה בפסיקה כיצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה. "אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי" (רע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251 , 258 (1993)).

בית המשפט קבע כי היצירות נשוא התובענה מוגנות בזכות יוצרים.

הבעלות בזכויות היוצרים (החומריות והכלכליות) בשותפות

הן לפי הדין הקודם הן לפי החוק, ככלל יוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה (סעיף 5(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיף 33 לחוק). הבעלים רשאי להעביר את זכותו, כולה או מקצתה, לאחר (סעיף 5(2) לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיף 37 לחוק).

הבעלות בזכויות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובד

הכלל האמור כפוף לחריגים. כך למשל, הן לפי הדין הקודם והן לפי החוק הבעלים הראשון של זכות יוצרים ביצירה, שנוצרה על ידי עובד לצורך עבודתו ובמהלכה, הוא המעביד, אלא אם כן הוסכם אחרת.

אם היצירות נוצרו על ידי עובדיה של השותפות המקורית, הרי שערב הפירוק, בהעדר הסכם אחר, הזכויות בהן היו נכסיה של השותפות עצמה.  קרי: לכל אחת מהשותפות היה בהן חלק בהתאם לחלקה היחסי בעסק (סעיף 34 לפקודת השותפויות, תשל"ה-1975; להלן: "פקודת השותפויות").

הבעלות בזכויות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי שותף בשותפות

הלכה כי "שותף בשותפות, בין רשומה ובין שאינה רשומה, אינו יכול להיחשב כעובד שלה" (דב"ע תשן/17-2 (ארצי)  לביא נס נ' יוסף שאול פד"ע כג 77, 83).

החקיקה בנושא זכות יוצרים אינה מתייחסת באופן פרטני ליצירה שנוצרה על ידי שותף בשותפות במסגרת מהלך עסקיה של השותפות. על פי הכלל, הרי שאותו שותף הוא הבעלים הראשונים אלא אם נקבע אחרת בהסכם.

הסכם הקמת השותפות המקורית אינו כולל התייחסות פרטנית לנכסים מסוג זכויות יוצרים. אולם עולה ממנו באופן משתמע כוונת שיתוף בכל הקשור לפעילותה העסקית, ולכן גם בזכויות היוצרים שיצמחו ממנה. הטבעת שם השותפות המקורית, ושמה בלבד, על דברי הדפוס המעוצבים תומכת במסקנה זו.

למעשה, הן לפי הדין הקודם (סעיף 9(3) לפקודת זכות יוצרים, 1924) והן לפי סעיף 64(2) לחוק, אם לא מופיע על היצירה שמו של אדם כיוצר היצירה ויוצרה אינו ידוע בציבור (או שמופיע עליה שם בדוי של אדם שזהותו אינה ידועה בציבור), חזקה היא, כי האדם ששמו מופיע על היצירה בדרך המקובלת כמפרסם היצירה, הוא בעל זכות היוצרים בה. חזקה זו לא נסתרה.

התקשרות בקשרי שותפות יכולה להיעשות בעל פה. לעומת זאת, עסקה בזכות יוצרים טעונה מסמך בכתב (סעיף 5(2) לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיף 37(ג) לחוק). עלולה להתעורר, איפוא, שאלה באשר לתוקף השיתוף בזכוית היוצרים מקום שהסכם השותפות נערך בעל פה. ברם, זה אינו המקרה כאן.

בנסיבות העניין הוסכם על שותפות בעסק ללא החרגה של זכויות היוצרים שיצמחו מפעילותו. מכאן, שערב הסכם הפירוק הבעלות בזכויות היוצרים (הזכות החומרית והכלכלית) ביצירות, שנוצרו במהלך פעילותה של השותפות המקורית, היתה משותפת לתובעת 2 ולנתבעת 2. על פי הסכם הקמת השותפות, חלקה של כל אחת מהן בזכויות היה 50%.

הבעלות בזכות המוסרית במהלך פעילותה של השותפות המקורית

הזכות המוסרית בדין הקודם היתה קבועה בסעיף 4א לפקודת זכות יוצרים, אשר זו לשונו: "(1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים. "(2)   מחבר זכאי שלא ייעשה כיצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה. "(3) ... "(4) זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החומרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה הועברה לאחר..."

הזכות המוסרית נועדה להגן על אישיותו של היוצר כפי שהיא מוצאת את ביטויה ביצירה. זו זכות אישית של יוצר היצירה, אשר מטבעה אינה ניתנת להעברה. לכן גם נקבע כי זכות זו ממשיכה לעמוד ליוצר גם מקום שהזכות החומרית עברה לאחר. יוצר רשאי, עם זאת, להסכים לפעולה שפוגעת בזכותו המוסרית, או לוותר על הזכות, כולה או חלקה (ה"פ 1380/95 עטיה נ' עירית תל-אביב-יפו (18.4.96)).

החוק, שלא כמו הדין הקודם, קובע מפורשות, בסעיף 45(ב), כי הזכות המוסרית עומדת ליוצר גם אם מלכתחילה לא היתה לו ביצירה זכות חומרית (למשל, במקרה שהוא יצר אותה במהלך עבודתו אצל מעבידו).

אין זכות מוסרית לתאגיד

אומנם חרף אופיה האישי של הזכות המוסרית, היו בתי משפט שלום ומחוזיים, אשר ייחסו אותה לתאגיד מקום בו הוא היה הבעלים הראשון של זכות היוצרים. פסיקה זו אינה מקובלת עליי. זכות שמקורה בהכרה, שיצירה משקפת את אישיותו של היוצר, אינה מתיישבת עם אופיו וטבעו של גוף, שהינו חבר בני אדם.

מסקנת הדברים הינה, שהזכות המוסרית בכל אחת מהיצירות שייכת לאדם שיצר אותה ולא לשותפות.

בזמן פעילותה של השותפות המקורית היתה הסכמה שהיצירות תפורסמנה תחת שמה של השותפות, ללא ציון שם היוצר. אין לראות בכך ויתור כללי על הזכות המוסרית מצד מי מהשותָפות.

זכויות שימוש נפרדות ביצירה שבבעלות משותפת

השימוש הנפרד ביצירות, שעשתה כל אחת מהשותָפות כאן, שלא בהסכמת השותפה האחרת, היה הצגת חלק מהן באינטרנט כדוגמאות לעבודות, שהעסק שלה מספק. הצגת היצירות נעשתה ללא ציון שמה של השותפה האחרת.

הסכם השותפות אינו כולל ויתור כללי על הזכות לייחוס היצירה ליוצרה, אלא למשך תקופת פעילותה של השותפות המקורית בלבד, על כן ביחס ליצירה שלשותפה האחרת יש בה זכות מוסרית, הרי שזכות זו הופרה. קרי, לאחר תום הסכם השותפות יכול יוצר היצירה לעמוד על כך ששמו יקרא לצד היצירה.

דא עקא, שלגבי מרבית היצירות לא הובאה כל ראיה מצד מי מהצדדים לביסוס טענתם באשר לזהות יוצרי היצירות.

זכות מוסרית: הפרת הזכות לשלמות

דין טענת התובעים לפגיעה בזכות המוסרית גם עקב פגיעה בשלמות היצירות בשל  מחיקת הכיתוב "דפוס שלומי גרפיקס" להידחות. נפסק כי הכיתוב לא היה חלק מהיצירות, אלא דרך מקובלת לציון שמו של בעל זכות היוצרים בה. הואיל ולאחר פירוק השותפות המקורית השם "דפוס שלומי גרפיקס" עבר לשותפות החדשה, הרי שהוא כבר לא שיקף נכונה את הבעלות בזכויות היוצרים ביצירות.

היקף השימוש, שרשאי בעלים משותפים של זכויות יוצרים לעשות בהן ללא הסכמת שאר השותפים

הדין הקודם אינו מסדיר את היחסים בין בעלים משותפים בזכויות יוצרים. כך גם לא החוק החדש. במצב דברים זה יש לפנות להוראות חוק המיטלטלין, תשל"א-1971 (להלן: "חוק המיטלטלין"), שתחולתן היא גם על זכויות "ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים" (סעיף 13(א), "כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון" (סעיף 13(ב)).

סעיף 9 לחוק המיטלטלין, שעניינו שיתוף במיטלטלין, קובע, כי תחולת הוראותיו לעניין ניהול מיטלטלין משותפים, השימוש בהם וזכויות השותפים וחובותיהם בכל הנוגע אליהם, כפופה להסכם בין השותפים.

באין הסכם שיתוף, או מקום שהסכם השיתוף אינו קובע אחרת, יחולו הוראות סעיפים 30 עד 33, 34(א), 35 ו-36 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), גם על השיתוף במיטלטלין. סעיפים אלה, שעניינם יחסי השיתוף במקרקעין הם, איפוא, סעיפי החוק הרלבנטיים לעניין הנדון, שהרי התובעת 2 והנתבעת 2 לא הסדירו ביניהן את דבר השימוש ביצירות לאחר פירוק השותפות המקורית.

סעיף 30(א) לחוק המקרקעין קובע, כי בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם. לפי סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים, להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר.

בע"א 1567/99 אברהם סיון נ' דפנה שפר (11.2.03) עמד בית המשפט העליון על הקושי הכרוך בשימוש נפרד בזכויות יוצרים משותפות בהעדר הסכמה בעניין. זאת, תוך התייחסות להבדל בין גישת המשפט האנגלי לבין גישת המשפט האמריקאי לסוגיה. באותו עניין לא נדרש בית המשפט העליון ליישוב הקושי, אך הצביע על כך שהדין הקיים מאפשר פתרון גמיש. כך כדלקמן (סעיפים 14 ו-15 לפסק הדין של השופט אנגלרד): "בהנחה, כי זכות היוצרים שבה ומתפצלת בין שני שותפים... שאלה מעניינת היא כיצד ישתמשו בזכות המשותפת. כל זאת, בהנחה שאין ביניהם הסכמה על ניצול זכות היוצרים. התשובה לשאלה זו היא מורכבת למדי, וקיים הבדל בין תפיסת המשפט האנגלי לבין תפיסת המשפט האמריקאי. בדין האנגלי, כל אחד מבעלי זכות היוצרים עשוי למנוע משותפיו לפרסם את היצירה ללא הסכמתו, שכן פרסום ללא הסכמת כל הבעלים מהווה הפרה של זכות היוצרים. ראה Cescinsky v. George Routledge & Sons Ltd, 2 K.B, 325 [1916] ,  אשר התבסס על סעיף 2(1) ל- Copyright Act, 1911. בשנת 1988 זכתה הלכה זו לעיגון חקיקתי מפורש בסעיף 173(2) של ה- Copyright, Designs and Patents Act, 1988. לדיון בהוראה זו והסתייגות ממנה ראה Copinger & Skone James on Copyright (14th by K. Garnett, J.R. James & G. Davies, London 1999, vol. 1) §22-14, 5- 165 . הגישה האמריקאית, לעומת זאת, מעניקה לבעל משותף את הזכות לעשות שימוש מסחרי חופשי בזכות היוצרים, בכפוף למתן דיווח לבעלים האחרים ושיתופם ברווחים. ראה Community for Creative Non-Violence v. Reid, 846 F.2d 1485, 1498 (1988); Oddo v. Reid, 743 F.2d 630 (1984); J. Katzman, “Joint Authorship of Commissioned Works”, 89 Colum. L. Rev. (1989) 867. עם זאת, חלק מבתי המשפט עמדו על כך ששימוש נרחב מאוד ביצירה על ידי אחד מהבעלים עשוי לרוקן את זכות היוצרים מכל ערך. ראה Shapiro, Bernstein & Co. v. Jerry Vogel Music Co. 73 F. Supp. 165, 168 (1947) וכן L. G. Lape, “A Narrow View of Creative Cooperation: The Current State of Joint Work Doctrine”, 61 Alb. L. Rev 43, (1997) 84. "הרקע הנורמטיבי במשפט הישראלי, גם הוא אינו חד משמעי. מן הצד האחד הוחלה במשפטנו הוראת סעיף 1(2) לחוק זכות היוצרים האנגלי מ-1911. מן הצד האחר, קיימת אצלנו הוראת סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, לפיה כל שותף רשאי, ללא הסכמת יתר השותפים, להשתמש בנכס המשותף שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר. השילוב בין שתי ההוראות מאפשר גישה גמישה, העשויה לשלב את הגישה האנגלית עם הגישה האמריקאית. עם זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו, אין לנו צורך להכריע בשאלת השימוש החד צדדי בזכות היוצרים ביצירה המשותפת... ".

לכאורה קיים קושי לייחס סבירות לשימוש שיש בו כדי להפר זכות יוצרים. מאידך, אותו אינטרס עצמו, שההגנה על זכות יוצרים נועדה לשרת (שהינו עידוד היצירה, כאמור לעיל בסעיף 12), נפגע מקום שבעלים משותפים בזכויות יוצרים מתנגד לשימוש שהוא אינהרנטי לזכות היוצרים, ואין כדי למנוע ממנו לעשות בהן  את אותו שימוש בדיוק.

בית המשפט פסק כי בנסיבות אלה יש להכריע בשאלה "זכותו של מי גוברת" על דרך בחינת סבירות השימוש אל מול סבירות ההתנגדות לו על רקע האינטרסים המוגנים של השותפים והחובה הכללית המוטלת עליהם לפעול בתום לב ובהגינות (סעיף 39 בשילוב סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973).

במקרה הנדון, התנגדותה של שותפה אחת לשימוש שעושה ביצירות השותפה השניה אינה יכולה לעמוד במבחן הסבירות, מהטעם שהיא עצמה עושה בהן את אותו השימוש בדיוק. זאת, פרט להתנגדותה של התובעת 2 ביחס ליצירה, הכוללת תמונה של ילדיה הקטינים (נספח ז-13 לכתב התביעה בת"א 1165/07), מהטעם, שהשימוש כרוך בפרסום התמונה באינטרנט.

לפי סעיף  31 (ב) לחוק המקרקעין, שותף המשתמש במקרקעין המשותפים בלי הסכמת יתר השותפים בהתאם לזכותו לפי 31(א), חייב להודיע על כך לשותפים האחרים ככל האפשר בהקדם. חובה זו, המוחלת גם על היחסים בין בעלים משותפים בזכויות יוצרים, הופרה הן על ידי התובעת 2 והן על ידי הנתבעת 2. האחת גילתה את דבר השימוש על ידי האחרת מבלי שהאחרונה הודיעה לה על כך.

סעיף 36 לחוק המקרקעין, החל גם כן על  היחסים בין בעלים משותפים בזכויות יוצרים, קובע, כי "חובות שהשותפים חבים זה לזה עקב השיתוף ניתנים לקיזוז". לפיכך, ככל שקמה לכל אחת מהשותָפות זכות לפיצויים עקב הפרת החובה כלפיה לפי סעיף 31(ב), הרי שהיא מתקזזת כנגד זכותה של השניה.

1 בפברואר, 2011,

0 תגובות

גניבת עין בשם המסחרי אורט

גניבת עין בשם המסחרי אורט

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, א' פרוקצ'יה, נ' הנדל (עא 5207/08) – 1.2.2011

תחום: גניבת עין בשם המסחרי אורט

נושאים: מטרת עוולת גניבת העין, יסודות עוולת גניבת העין, יסוד ה"מוניטין", זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין, הבעלות במוניטין, יסוד ה"הטעייה", מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, מבחן יתר נסיבות הענין, הגנת שימוש בתום לב בשם לתיאור העסק

עובדות:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא ג' גינת). שעניינו מחלוקת בזכות לשימוש בסימן "אורט", המשמש בשמותיהם של שני הגופים אורט ישראל ו World ORT.

ההליך בבית המשפט המחוזי:

בבית המשפט המחוזי ביקשה אורט-ישראל, בתמצית, למנוע מארגון אורט-עולמי להציג את עצמו בישראל או לפעול בישראל תוך שימוש בשמות "אורט", "ORT" ונגזרותיהם. התביעה התבססה בעיקר על עוולת גניבת העין.

המחלוקת נוגעת לזכות השימוש בישראל של אורט-עולמי בסימן "אורט", הכתוב באותיות עבריות או אנגליות (ORT), במסגרת פעילותה לגיוס תרומות ועשיית שימוש בכספי תרומות.

בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי אורט-ישראל היא גוף נפרד ועצמאי, שאינו נתון לשליטת אורט-עולמי. מכך הוא הסיק, כי פעילותה הענפה של אורט-ישראל, תוך שימוש בסימן "אורט", הקנתה לארגון הפנים-מדינתי מוניטין בסימן זה, ולו בלבד.

וכך נקבע, כי אורט-ישראל היא בעלת זכויות מוניטין בלעדיות בסימן "אורט" בישראל, ואילו אורט-עולמי לא הוכיחה כי יש לה חלק במוניטין זה.

ועל כן אסר בית המשפט על ארגון אורט-עולמי לעשות שימוש בסימן "אורט" או "ORT".

בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת כי השימוש בשם "אורט העולמי", או "World ORT", מהווה שימוש מותר בשמה הנכון.

ארגון אורט-עולמי חוייב בהוצאות ההליך ושכר טרחה בסך 146,000 ₪ בתוספת מע"מ.

נפסק:

הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בטל.

פועל יוצא מכך הוא, כי בפעילותה בישראל, רשאית World ORT להשתמש בשמה המלא, באנגלית בלבד, הכולל את המילים "World ORT", ובלא כל תוספת בעברית, באופן המבטא את היותה ארגון אורט עולמי, להבדיל מארגון פנים-מדינתי בישראל. הסמל בו משתמשת אורט-עולמי נכון לעת זו עונה על התנאים האמורים.

אורט ישראל תשא בשכ"ט עו"ד המערערת בשתי הערכאות בסך 40,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות:

מטרת עוולת גניבת העין

הערך המוגן בעוולת גניבת העין נועד לפרוש על אדם את הגנת החוק מפני פגיעה בזכות שרכש במוניטין של עיסקו. הגנה זו עיקרה בהכרה בזכותו של בעל עסק לשמור על תדמיתם החיובית של המוצר או השירות שהוא מספק, הן בעיני הציבור, ככלל, והן בעיני ציבור הלקוחות המבקש לרכוש את המוצר או השירות, בפרט. הגנת החוק מותנית בהוכחת שני יסודות: ראשית, כי העוסק רכש מוניטין בטובין או בשירות, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית עמו; שנית, כי מעשי הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה, או עלול להיות מוטעה, לחשוב כי הטובין או השירות המסופקים על ידי הנתבע הם, למעשה, אלה של התובע. עיקרה של עוולת גניבת העין הוא, אפוא, בהגנה על זכותו הקניינית של בעל המוניטין בעסק, העלולה להיפגע ממצג שווא של הנתבע. הערך המוגן ביסוד העוולה נועד להגן על האינטרס הקנייני של העוסק, להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים (ע"א 7980/98 פרוינדליך נ' חליבה, פ"ד נד(2) 856, 865 866 (2000)).

יסודות עוולת גניבת העין

עוולת גניבת העין מוגדרת בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות:

"גניבת עין

1. (א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר, או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב, כשלעצמו, גניבת עין."

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות קובע את יסודות עוולת גניבת העין, שעיקרם בשני אלה: קיום "מוניטין" בידי התובע, ו"הטעייה".

לצורך קיום יסודות העוולה די בקיום חשש סביר כי מעשי הנתבע יגרמו לקונה רגיל לחשוב בטעות כי מדובר בטובין או בשירות המסופק על ידי התובע, בעוד שלמעשה מדובר באלה של הנתבע. לענין זה, יסוד החשש הסביר נמדד בהקשר האובייקטיבי, ובקיום סכנה להטעייה, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעייה, ובהוכחת הטעייה בפועל (ענין פרוינדליך, בעמ' 866).

היקף הגנת המוניטין של העוסק מפני חשש הטעייה נקבע על רקע המתח הקיים בין אינטרס ההגנה על המוניטין של הפרט לבין האינטרסים הנוגדים של חופש התחרות של עוסקים אחרים, וחופש העיסוק הנתון לכל אדם. חופש התחרות הוא אינטרס ציבורי מובהק, שנועד לעודד ולפתח את המשק, ולהשביח את המוצר ואת השירות המסופקים לציבור; חופש העיסוק הנתון בידי הפרט נימנה עם חירויות היסוד של האדם, ולכן הגבלות על חופש זה מתפרשות בדרך כלל בצמצום. עוולת גניבת העין מעודדת בלעדיות בשימוש בשם עסק, וההגבלות המוטלות על הזולת מכח בלעדיות זו מצדיקות הגדרה קפדנית של תחומי ההגנה, שיש בה מימד של הצרת התחרות החופשית, בין היתר, בהקשר לשימוש בשם עסק (ע"א 5792/99 עיתון משפחה נ' עיתון משפחה טובה, פ"ד נה(3) 933, 942 (2001)).

הצורך באיזון בין הזכות למוניטין עיסקי, שיש בה ממימד הבלעדיות, לבין חופש התחרות וחופש העיסוק, מוביל לפרישת הגנה יחסית בלבד על המוניטין במסגרת עוולת גניבת העין, שגבולותיה מתעצבים בנקודת שיווי המשקל שבה נמנעת פגיעה בלתי מידתית בערכים מוגנים אחרים (ע"א 8981/04 מלכה נ' אווזי, פסקה 17 ([פורסם בנבו], 27.9.2006)).

יסוד ה"מוניטין"

יסוד ה"מוניטין" מורכב משני היבטים: האחד – עצם קיום ה"מוניטין", והשני – זכויות הקנין של התובע בו (ע"א 945/06 General Mills. נ' משובח, פסקה 7 ([פורסם בנבו], 1.10.2009)).

המושג "מוניטין" הוא מורכב, והגדרתו אינה פשוטה. בנסיון להגדיר מושג זה לצורך עוולת גניבת העין, נעשתה אבחנה בין שני סוגים של מוניטין: מוניטין הקשור בתדמיתו החיובית של היצרן, המקרינה על תדמיתם של מוצריו, ומוניטין הקשור בתדמיתו של המוצר עצמו, גם אם היצרן עצמו אינו מוכר בציבור. התייחס לכך בית המשפט בענין אפרופו (המשנה לנשיאה ריבלין):

"המוניטין מן הסוג הראשון קשור למוניטין של היצרן... בסוג זה של מוניטין, תדמיתו החיובית של היצרן בעיני הציבור מקרינה על מכלול המוצרים המיוצרים על ידו, ויוצרת את המוניטין שלהם. המוניטין מן הסוג השני קשור למוצר עצמו, גם אם היצרן אינו מוכר לציבור, או אינו זוכה לתדמית חיובית בעיני הציבור. מוניטין זה נוצר בעקבות השם הטוב שהמוצר קונה לעצמו בקרב הצרכנים" (שם, פסקה 8; כן ראו דנ"א 8910/09 General Mills Inc. נ' משובח תעשיות מזון בע"מ ([פורסם בנבו], 4.7.2010)).

האבחנה בין מוניטין עיסקי, המוגן על ידי עוולת גניבת העין, לבין "שם טוב" שאינו זוכה להגנה זו, אינה קלה ליישום: גרעין האבחנה טמון בשאלה האם מדובר במוניטין בעל משמעות עיסקית, המבטא אינטרס קנייני מובהק, הזכאי להגנה מפני פגיעה, או שמא מדובר בשם טוב שאין לו משמעות קניינית בתחום העיסקי. על אופיו של המוניטין המוגן מכח העוולה נאמר:

"המושג מוניטין קשה להגדרה מדוייקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר" (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' אליהו, פ"ד מד(2) 309, 315 (1990) (להלן: ענין ליבוביץ)).

ואכן, המוניטין המוגן על ידי עוולת גניבת העין אינו אינטרס מופשט של התובע בשמו הטוב, אלא אינטרס כלכלי מובהק ב"כוח השוק" של עסקו. זהו "כח משיכת הלקוחות" של העוסק (ענין קארגלס, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת נאור). עוולת גניבת העין עוסקת במאטריה מסחרית, ב"נכס ש[המעוול] מוכר, או שירות שהוא נותן"; העוולה "נועדה להגן מפני הפקת רווח מהמוניטין של המוצר בדרך של הצעתו למכירה, ולא מפני פגיעה אפשרית עקיפה, שאינה קשורה לרווח שנוצר ממכירת המוצר המחקה" (ענין אפרופו, פסקה 15 (ההדגשה אינה במקור); והשוו ע"א 523/91 כהן נ' נדיר, פ"ד מט(2) 353, 362 (1995) (להלן: ענין נדיר)).

נפסק כי הטעם האמיתי להתנגדותה לשימוש בסימן על ידי אורט-עולמי נובע, כך נראה, מרצונה להבטיח לעצמה את המונופולין על הפעילות הפילנתרופית בתחום החינוך המקצועי בישראל, ומחשש לקיום תחרות עם אורט-עולמי בהזרמת תרומות לפעילויות השונות. גם אם ניתן להבין את הצורך בתיאום והסדרה של פעילותם המקבילה של ארגוני אורט השונים בישראל – העולמי והמדינתי – קשה לומר כי האינטרס המדריך את אורט-ישראל מצוי "בגרעין הקשה" של מושג ה"מוניטין", במשמעות לה ניתנה ההגנה בעוולת גניבת העין.

זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין

במדינות שונות הוכרה זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין, אך לעתים היא צומצמה לשימוש במוניטין לצורך גיוס תרומות ותמיכה כספית, ולא להיבטים רחבים יותר של השימוש בשם.

עמדת אורט-ישראל, הטוענת לבלעדיות בזכות השימוש בסימן "אורט", מעוררת מידה לא מעטה של אי-נחת, משיש בה פגיעה בפעילות רצויה וחשובה מנקודת מבט חברתית. שהרי, ככל שירבו ארגוני צדקה שיקדמו מטרות חברתיות חשובות כן ייטב, וכך יצא הציבור נשכר, אפילו מדובר בתחומי פעילות דומים, או אף זהים.

עולים, אפוא, סימני שאלה באשר להיקף ההגנה שעוולת גניבת העין מעניקה לשימוש בשם לצורך זיהויו של ארגון פילנתרופי. אין הכרח להכריע בהם, ונוכל להותיר לעת מצוא את ההכרעה בשאלת היקף ההגנה על מוניטין של ארגון צדקה לצורך עוולת גניבת העין. זאת, מאחר שניתן להכריע בהליך זה גם בלא קביעה נחרצת בענין זה.

הבעלות במוניטין

בעית הבעלות במוניטין נחלקת לשתי בעיות-משנה: ראשית, יש לברר את זהות הבעלים ה"מקורי" במוניטין, עם היווצרו; שנית, יש לבדוק האם המוניטין נותר בידי הבעלים, או הועבר לידיים אחרות.

בסוגיית זהותו של הבעלים ה"מקורי" במוניטין, נוטה הפסיקה להתייחס לשני מבחנים נפרדים, שאינם עולים, בהכרח, בקנה אחד: מבחן אחד הוא, מי יצר את המוניטין: "הבעלות במוניטין שייכת למי שיוצר את המוניטין, לגורם שאפשר לראות בו את המקור למוניטין שיש למוצר..." (ענין אפרופו). מבחן אחר הוא, מיהו הגורם שהציבור קושר את המוניטין אליו: "על התובע להוכיח, כי רכש מוניטין בטובין, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית של הטובין עם התובע" (ענין ריין, בעמ' 845; ענין עיתון משפחה, בעמ' 942; ענין פרוינדליך, בעמ' 866).

אשר למבחן הגורם האחראי ליצירת המוניטין: בית משפט קמא ציין את פעילותה הענפה והעצמאית של המשיבה בישראל. עם זאת, לא ניתן להתעלם מאחריותה של המערערת לבניית המוניטין של "אורט" בישראל, וזאת נוכח פעילותה הענפה במשך שנים רבות הקשורה בישראל, בעצם הקמתו של ארגון אורט-ישראל, בהעברת כספי תרומות לארגון בישראל, בשותפות ארגונית עם המשיבה, ובשל התרומה שפעילותה הבינלאומית של המערערת תרמה לשמו הטוב של "אורט" בישראל; ואכן, לא אחת, פעילות הנעשית מחוץ לישראל עשויה ליצור מוניטין בישראל.

נפסק כי לא ניתן, אפוא, לראות באחד מן הארגונים שלפנינו כזכאי יחיד ובלעדי למוניטין בסימן "אורט" בישראל, עם היווצרו. יתר על כן, מערכת היחסים בין שני הארגונים לאורך השנים, עד לפרוץ המחלוקת, מתאפיינת בשיתוף ביניהם בזכויות בנכסי המוניטין שלהם, עד כדי יצירת בעלות משותפת בהם. מסקנה זו עולה מן הנסיבות שכבר הוזכרו: פעילותם של שני הארגונים לאורך שנים תוך שיתוף פעולה הדוק, והשימוש המשותף לשניהם בסימן "אורט" בישראל לאורך שנים רבות.

על רקע זה, מתבקשת, לכאורה, המסקנה, כי קמה למערערת, ביחד עם המשיבה, זכות משותפת בישראל במוניטין לסימן "אורט", ולכן אין לאסור על אורט-עולמי לעשות שימוש בסימן זה בישראל.

יסוד ה"הטעייה"

יסוד ה"הטעייה" משמעו קיומו של חשש סביר כי הציבור יוטעה בקשר למוניטין של המוצר או השירות, כך שיעלה בידי הנתבע ליטול ולנצל מוניטין השייך לתובע. העוולה בניסוחה המחודש בחוק עוולות מסחריות פורשת את הגנת המוניטין הן על טובין והן על שירותים.

היסוד השני בעוולת גניבת העין הוא יסוד ה"הטעייה". "בבוחנו תנאי זה של הטעייה שומה עליו, על בית-המשפט, לבחון אם קיים חשש סביר להטעיית הציבור" (ענין עיתון משפחה, בעמ' 949; ענין פרוינדליך, בעמ' 866; ענין אווזי, פסקה 12). בהלכה הפסוקה הוגדרו שלושה מבחנים מרכזיים, שבאמצעותם נבחן החשש הסביר להטעייה: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות הענין.

הגנת העוולה ניתנת לא רק בנסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר.

מבחן המראה והצליל

מבחן המראה והצליל: "זהו המבחן המרכזי מבין השלושה. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם. קביעת קיומו, או היעדרו, של דמיון תיעשה תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו" (רע"א 5454/02 טעם טבע נ' אמברוזיה, פ"ד נז(2) 438, 451 (2003)).

בחינת סמלי הצדדים בשלמותם מראה בבירור כי לא עולה חשש של ממש להטעייה. המכנה המשותף לשני הסמלים הוא השימוש בשם "ORT" באנגלית, אך רב מאד המבדיל והמפריד ביניהם על המשותף להם.

ההנחה ביסוד הדברים האמורים היא, כי לצורך שמירת האבחנה הראויה בין הארגון העולמי לבין הארגון הפנים-מדינתי, על אורט-עולמי להשתמש בשמה המלא באנגלית בכל מצג שהוא – בין בכתב ובין בעל פה – שבו היא מציגה את ארגונה בישראל, גם אם הסמל הגרפי אינו מופיע בו.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות: מבחן זה בוחן "האם בעלות-הדין מספקות את אותה 'סחורה' ופונות לאותו חוג לקוחות?... האם באותו תחום שבו עוסקות בעלות הדין קיים חשש ממשי שהציבור לא יבחין בין ה'סחורות' המסופקות על-ידי בעלות-הדין? למשל: האם מדובר במוצר יום-יומי שרמת הבדיקה שעורכים בו הלקוחות טרם רכישתם אותו היא נמוכה, שאז יש להקפיד הקפדה יתירה על ההבחנה בין הסימנים, או שמא מדובר במוצר שרכישתו, מעצם טיבה, מצריכה בדיקה מעמיקה יותר, שאז החשש כי הציבור לא יבחין בין הסחורות השונות נמוך יותר" (ע"א 2626/95 מלון הנסיכה נ' לקסן, פ"ד נא(3) 802, 805-806 (1997)).

מבחן זה, על פי טיבו, הולם פעילות עיסקית מובהקת, שעניינה בפנייה לציבור הרחב לצורך מכירת מוצרים או שירותים, ונוצר חשש הטעייה בין מתחרים. מבחן זה אינו מתאים לפעילות ציבורית המתאפיינת במעשי צדקה שמקורם בכספי תרומות.

מבחן יתר נסיבות הענין

ולבסוף, מבחן יתר נסיבות הענין: מבחן זה הינו מבחן כוללני, בלתי מסוים, שבמסגרתו נשקלות שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה, אשר לא נכללו במסגרת המבחנים הקודמים (ענין טעם טבע, בעמ' 453, 459; בג"ץ 197/51 קוקה קולה נ' ויטה, פ"ד ח 772, 782 784 (1954); גינת, בעמ' 15). בענייננו ראוי להביא בחשבון, במסגרת מבחן-מסגרת זה, את העובדה שבמשך שנים ארוכות פעלו שני הארגונים בצוותא, בשיתוף פעולה מלא ביניהם, ולא עלתה טענה של חשש הטעייה עקב שימוש משותף בסימן "אורט". מסקירת חומר הראיות שהוגש, מצטייר הרושם כי הקרע בין שני הגופים נולד לאו דוקא בשל חשש אמיתי להטעיית הציבור מערבוב זהויות בין שניהם, אלא ממתחים בינאישיים בין הגורמים המנהלים, אשר תרמו יותר מכל לנתק שארע.

יתר על כן, אורט-עולמי פועלת ברחבי העולם במקביל לגופי "אורט" מדינתיים בארצות שונות. אורט-ישראל, מצידה, פועלת בארצות הברית במקביל ל-ORT America, תוך שימוש בסימן "אורט", ומאז שנות ה-20 של המאה שעברה ועד שנת 2007 – במקביל לשני ארגוני "אורט" אמריקאיים.

מסקנת בית המשפט היא, כי לא עולה חשש סביר כי שימושה של אורט-עולמי בשמה המלא, באנגלית בלבד, או בשני סמליה, הכתובים כולם אנגלית, בלא כיתוב עברית, וכוללים את המונח World ORT בתוספת שרטוט של גלובוס, יביא להטעית הציבור.

הגנת שימוש בתום לב בשם לתיאור העסק

סעיף 1(ב) לחוק חוק עוולות מסחריות קובע הגנה מסוימת מפני ביצוע עוולה של גניבת עין למי שמשתמש בשמו בתום לב לתיאור עיסקו: "שימוש של עוסק בשמו בתום לב לשם מכירת נכס או מתן שירות לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין".

הגנה זו היא אחד הביטויים לאיזון שיצר המחוקק, בהגנה מפני גניבת עין, בין אינטרס העוסק, בעל המוניטין, לבין אינטרסים נוגדים, ובמקרה זה אינטרס של עוסק אחר להשתמש בשמו האמיתי לצורך תיאור עיסקו.

כבר נפסק, כי הגנת השם קשורה בהכרת זכותו של אדם להשתמש בשמו האמיתי בעיסקו כסימן זהותו בהקשר הפרטי, המשפחתי ואף הלאומי. השימוש בשם האמיתי של האדם טומן בחובו הנחה מובנית כי הוא נעשה בתום לב, ועל פי רוב החשש להטעיית הציבור בנסיבות אלה קטן יותר מאשר במצב רגיל. השימוש בשמו האמיתי של אדם לצורך עיסקו מצביע, מלכתחילה, על הצורך לבדוק בדיקה קפדנית יותר מיהו העסק שעמו מתקשרים, במיוחד אם מדובר בשם נפוץ, נוכח האפשרות שיימצאו גם עסקים אחרים בשם זהה, או בשם דומה.

בענין "הגנת השם" על פי סעיף 1(ב) לחוק ראוי להעיר את ההערות הבאות:

ראשית, נשמעה דעה לפיה הגנת השם אינה חלה על שמות תאגידים, אלא על שמות יחידים בלבד. אולם, ספק אם יש הצדקה לשלילה גורפת של הגנה על שמות תאגידים, במקום שבו תאגיד נושא שם עסק בתום לב במשך תקופה ארוכה ביותר, בנסיבות בהן השם הופך סימן זיהוי מובהק של העסק, בדומה לשמו של אדם. בענייננו, הסימן "אורט" מהווה סימן זיהוי של הגופים הקשורים לארגון, והפועלים לקידום החינוך המקצועי בקהילות היהודיות בתפוצות ובישראל באמצעות תרומות נדבנים. סימן זה ראוי ל"הגנת השם" גם כשמדובר בתאגידים, המהווים חלק מארגון הגג, ופועלים במסגרתו.

שנית, "הגנת השם" היא, על פי טיבה, הגנה יחסית בלבד, במובן זה שהיא כפופה בכל מקרה לתנאי כי אין בשימוש בשם כדי להעלות חשש סביר להטעיית הציבור (ענין פרוינדליך, בעמ' 869, 873 874; ע"א 8483/02 אלוניאל נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 341 (2004)); יוצא מכך, כי גם שימוש בשמו האמיתי של עוסק בתום לב לא יהיה מוגן באופן מוחלט אם השימוש בו עלול להטעות את הציבור (Wadlow, בעמ' 766 767; והשוו התייחסותו של דויטש, בעמ' 61). משמעות הדבר היא, כי גם אילו נזקקנו ל"הגנת השם" בעניינה של המערערת, גם אז לא היה מדובר בהגנה מוחלטת, שכן גם בהנחה שהמערערת משתמשת בתום לב בשמה ההסטורי, לא היה בכך בלבד כדי לשלול את אחריותה לעוולת גניבת העין אילו נתקיים בשימוש בשם יסוד של חשש הטעייה (גינת, בעמ' 38 39). אולם, כאמור, יסוד ההטעייה אינו מתקיים במערערת במקרה זה, ומכאן שלא הוכחה אחריותה לביצוע עוולת גניבת העין.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור