משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: השופט חנן מלצר

28 בדצמבר, 2015,

0 תגובות

חדירה למחשב - עקיפה טכנולוגית או עקיפה חוזית?

חדירה למחשב - עקיפה טכנולוגית או עקיפה חוזית?
שתי בקשות רשות ערעור – מזה ומזה – על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בע"פ 30907-03-14 מיום 28.10.14, אשר קיבל חלקית את ערעור המשיב וזיכה אותו מעבירה של חדירה לחומר מחשב, בה הורשע בבית משפט השלום בירושלים בת"פ 31579-11-11 מיום 27.5.13; כן נדחה ערעור המדינה על זיכויו של המשיב מעבירה לפי סעיף 4 לחוק המחשבים בת"פ 40102-06-10 בבית משפט השלום בירושלים ביום 12.2.12. 
 
בקשות הערעור נדונו בבית המשפט העליון בפני כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, כבוד השופט ח' מלצר וכבוד השופט מ' מזוז. ביום 15.12.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: הנאשם חדר בחמישה מקרים לחשבונות בנק של אחרים באמצעות סיסמאות שנמסרו לו שלא כדין, וכן תואר מקרה נוסף בו ניסה לעשות זאת ללא הצלחה. בשל כך ייחס לו כתב האישום, בין היתר, חמש עבירות על סעיף 4 לחוק המחשבים ועבירה אחת של ניסיון בעניין סעיף זה. בית משפט השלום (השופט א' רון) הרשיע את הנאשם בעבירות לפי חוק הגנת הפרטיות וחוק העונשין, אך זיכה מעבירות של חדירה לחומר מחשב שלא כדין לפי סעיף 4 לחוק המחשבים, תוך שנקבע כי מעשיו לא כללו חדירה לחומר מחשב כהגדרתו בחוק. קרי, למידע הניתן לעיבוד על-ידי מחשב בלבד. עוד נקבע, כי יש לפרש את העבירות לפי חוק זה באופן מצמצם (הכרעת הדין מיום 12.2.12).
 
סעיפי האישום: הראשון, בתאריך לא ידוע פירסם הודעות באתר אינטרנט מיועד להאקרים, בהן ביקש לקבל פרטי חשבונות בנק וכרטיסי חיוב. בעקבות זאת, קיבל הנאשם מספר רב של פרטי כרטיסי חיוב מחו"ל. בשל כך ייחס כתב האישום לנאשם עבירה של רישום מאגר מידע ושימוש בו – עבירה לפי סעיף 8 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981.
 
השני, הנאשם השתמש בפרטי כרטיסי החיוב שברשותו כדי לרכוש ז'יטונים וירטואליים מאתר הימורים בסך 29,610 ש"ח. בשל כך ייחס לו כתב האישום עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977
 
השלישי, הנאשם ניסה להשתמש בפרטי שניים מכרטיסי החיוב שברשותו כדי לרכוש באינטרנט טפסי הימורים. בשל כך ייחס לו כתב האישום שתי עבירות של ניסיון לקבלת דבר בנסיבות מחמירות. 
 
הרביעי, הנאשם פרסם הודעה נוספת באינטרנט, בה ביקש לקבל פרטי חשבונות בנק ישראליים. בעקבות זאת, קיבל הנאשם מאדם לא ידוע את פרטיהם של ארבעה או חמישה חשבונות בנק. הנאשם השתמש בפרטי חשבון הבנק של פלונית והעביר מחשבונה סכום של 3,000 ש"ח; הכל – כמובן – ללא ידיעתה והסכמתה. בשל כך ייחס לו כתב האישום עבירה של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת – עבירה לפי סעיף 5 לחוק המחשבים; גניבה – עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 415 לחוק זה.
 
ההליך בבית המשפט המחוזי: שני ערעורים – מזה ומזה – הוגשו בבית המשפט המחוזי. ביום 28.4.14 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המדינה וקיבל חלקית את ערעור הנאשם; זאת תוך שנקבע, כי רק חדירה "לקרביו של המחשב" מקימה את יסודות העבירה של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת. קרי, חדירה ל"שפת המחשב" שאינה קריאה על-ידי בני-אדם. בית המשפט המחוזי זיכה את הנאשם מעבירה של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת (סעיף 5 לחוק) והותיר על כנו את זיכויו מעבירה של חדירה לחומר מחשב שלא כדין (סעיף 4 לחוק); העונש נשאר על כנו. מכאן בקשת רשות הערעור.
 
תוצאות ההליך: שתי בקשות הערעור התקבלו והוכרע שהנאשם יורשע בעבירות של חדירה לחומר מחשב –  הן לפי סעיף 4 והן לפי סעיף 5 לחוק המחשבים – ויזוכה מעבירה של רישום מאגר מידע ושימוש בו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

חדירה לחומר מחשב

עסקינן בעבירה הקבועה בסעיף 4 לחוק המחשבים (להלן: "החוק"). הנה לשונו:
 
"החודר שלא כדין לחומר מחשב הנמצא במחשב, דינו – מאסר שלוש שנים; לענין זה, "חדירה לחומר מחשב" – חדירה באמצעות התקשרות או התחברות עם מחשב, או על ידי הפעלתו, אך למעט חדירה לחומר מחשב שהיא האזנה לפי חוק האזנת סתר, תשל"ט-1979". 
 
וכן עסקינן בסעיף 5 לחוק, זה לשונו:
 
"העושה מעשה האסור לפי סעיף 4 כדי לעבור עבירה על פי כל דין, למעט על פי חוק זה, דינו – מאסר חמש שנים".
 
 
העבירה לפי סעיף 5, כאמור בה, היא נסיבה מחמירה של העבירה לפי סעיף 4, בהוסיפה את רכיב המטרה "כדי לעבור עבירה", להבדיל מחדירה גרידא.
 
"חומר מחשב" מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"תוכנה או מידע". המונח "מידע", בתורו, מוגדר גם הוא בסעיף 1 כ"נתונים, סימנים, מושגים או הוראות, למעט תוכנה, המובעים בשפה קריאת מחשב, והמאוחסנים במחשב או באמצעי אחסון אחר, ובלבד שהנתונים, הסימנים, המושגים או ההוראות אינם מיועדים לשימוש במחשב עזר בלבד".
 
"שפה קריאת מחשב" מוגדרת כ"צורת הבעה המתאימה למסירה, לפירוש או לעיבוד על ידי מחשב או מחשב עזר בלבד".
 
יודגש, כי החוק אינו מגדיר את המונח "החודר שלא כדין". כפי שניתן להבחין, המחוקק הישראלי (בדומה לעמיתיו במדינות אחרות) בחר בתיאור הפעולה האסורה באמצעות שימוש במונח הקשור לעולם המושגים הגשמי – "חדירה".
 

אופיה של העבירה ותכליתה

אופי העבירה לפי סעיף 4 ותכליתה. עסקינן במעין "עבירה נגזרת". קרי, המחוקק מבקש להפליל את ההתנהגות הלא רצויה עוד בטרם התגבשותה המלאה, וכך גם כמובן בעבירה לפי סעיף 5. 
 
סעיף 4 ("חדירה לחומר מחשב שלא כדין") והן סעיף 5 ("חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת") נועדו "ללכוד" את העבריין בשלב מוקדם בהתנהגותו הפלילית, אך סעיף 5 כולל עונש חמור יותר וכולל – כאמור – גם דרישה ראייתית נוספת. 
 

"חדירה"

כיצד מפרשים "חדירה" למחשב? ניתן לפרש "חדירה" במובן של השגת שליטה; קרי, כל פעולה של שליטה במחשב והפעלתו מקיימת את מונח החדירה. פרשנות חלופית – "מילולית" – מרחיבה אף יותר, לפי פרשנות זו, כל ממשק בין מחשבים (דוגמת שליחת דוא"ל) מקיים את דרישת החדירה, שכן המחשב השולח מחדיר מידע למחשב המקבל. כאמור, נראה כי דעת הרוב בספרות תומכת בגישה זו. 
 

 "שלא כדין" - "עקיפת טכנולוגיה" או "עקיפת חוזה"

 המלומד Kerr הבחין בין שני סוגים שונים של שימוש "שלא כדין" במחשב. הראשון מבוצע באמצעות "עקיפת טכנולוגיה" והשני באמצעות "עקיפת חוזה". במקרים מן הסוג הראשון מדובר בחדירה למחשב תוך התגברות על מכשול טכנולוגי (דוגמת דרישת סיסמה), ואילו במקרים מן הסוג השני מדובר אך בחדירה למחשב באופן שאינו מורשה.
 
Kerr מציע להחיל את החוק הפלילי רק במקרים מן הסוג הראשון, לרבות במקרים בהם השימוש במחשב התאפשר כתוצאה משימוש בסיסמא שהושגה שלא כדין, אך לא בהכרח באופן טכנולוגי. בפיו שני נימוקים עיקריים.
ראשית, אדם שהתגבר על מכשול טכנולוגי ביצע מעשה חמור יותר, הראוי לטיפול במסגרת המשפט הפלילי;
 
שנית, מדיניות המרשיעה כל אדם שעשה שימוש לא מותר במחשב, תעניק כוח עודף לבעלי אתרים שיוכלו לנסח את תנאי השימוש באתריהם – אשר, ככלל, איש כמעט אינו טורח לקראם – באופן ש"יפיל" משתמשים רבים ברשת המשפט הפלילי.
"אם הבעיה היא בתקשורת, ניתן לדבר על חדירה שלא כדין ואם הבעיה היא במתקשר (שנעדר רשות לכך), ייתכן שהמעשה יטופל בדין אחר, פלילי או אזרחי". 
 
אדם המשתמש בסיסמת חברו כדי לחדור למחשבו אינו מקים את יסודות העבירה של חדירה לחומר מחשב, שכן התקשורת פעלה באופן תקין והבעייתיות נעוצה במתקשר – אשר "זייף" את זהותו. מנגד סבורים המלומדים דויטש ואהרוני-גולדנברג, כי החוק חל גם כשהשימוש במחשב נעשה בדרך מקובלת אך ללא רשות. קרי, לשיטתם כל שימוש במחשב הנעשה בניגוד להסכמת בעליו מקים את יסודות העבירה של חדירה לחומר מחשב.
 
בית המשפט העליון פסק כי פרשנות נאמנה לתכלית החוק, ובמיוחד במבט צופה פני עתיד, מחייבת הגדרה כללית ל"חדירה", כך שכל מידע "הנכנס" למחשב – בין שנוצר על-ידי מחשב אחר ובין שנוצר כתוצאה מפעילות המשתמש במחשב – מקים את הדרישה ההתנהגותית בעבירה. 
 
אם נעניק למונח "חדירה" פרשנות הקשורה לטכנולוגיה ספציפית שהנמצאת היום לנגד עינינו, ניאלץ להשתתף בעל כורחנו במשחק מתמיד של "חתול ועכבר", וכידוע הטכנולוגיה דהאידנא בטבעה מהירה עשרות מונים מן החוק. באשר לפרשנות המונח "שלא כדין" דומה, כי הפרשנות הראויה למונח היא שימוש במחשב בהיעדר הסכמת בעליו. ודוק, עקיפת מכשול טכנולוגי בהחלט עשויה להיות בעלת משמעות לעניין קיומה של הסכמה לשימוש במחשב.
 
בדומה לגישתו של המלומד Kerr, כי התגברות על מכשול טכנולוגי חמורה יותר מחדירה "פשוטה"; בית המשפט מאמין, כי המסקנה המתבקשת היא החמרת הדין במקרה הראשון ("עקיפת טכנולוגיה"), ולא מתן חסינות גורפת במקרה השני ("עקיפת חוזה").
 
המחוקק מבצע אבחנה דומה במישור העונשי בין "הנכנס" לבין "המתפרץ" למקום מגורים (ראו סעיף 405 לחוק העונשין). קרי, עונשו של אדם שנכנס לבית ללא רשות קל מזה של הנכנס לבית על-ידי פריצה; הדברים נכונים גם לגבי כניסה ל"בית וירטואלי" – המחשב.
אין סיבה מדוע יגן החוק על ראובן, שסיסמה נדרשת לשם שימוש במחשבו, אך לא על שמעון אשר לא השכיל להתקין במחשבו הגנה מסוג זה. בית ללא מנעול אינו הפקר – וכך הדין גם במחשב.
 
מובן כי מקרים שבהם נעשה הדבר באופן תמים ללא כוונה פלילית, כפי שיתכן שיארע בסביבות עבודה, לא ייכללו בגדר האמור, בראש וראשונה כיון שבעל המחשב ש"נחדר" לא יראה זאת כחדירה שלא כדין ולא יתלונן.
 
 
בענייננו, ביחס לערעור המדינה נקבע כי יסוד החדירה מתקיים מעצם קבלת מידע במחשב ואין הבחנה לעניין זה אם הגיע המידע ממחשב נפרד או מאדם המשתמש במחשב הנחדר. הנאשם קיים את יסוד החדירה כשהזין את פרטי חשבון הבנק של המתלוננת, וודאי כשהורה למחשב להעביר כספים מחשבון זה. ודוק, משמעותן של הפעולות המתוארות היא העברת מידע מהנאשם לקוד הבינארי, המהוה שפה קריאת מחשב. מעשיו של הנאשם נעשו "שלא כדין"; שכן דעת לנבון נקל, כי המתלוננת לא הסכימה להעברת הכספים מחשבונה. יודגש, כי חדירת הנאשם לחשבון הבנק של המתלוננת חמורה במיוחד, שכן נעשתה תוך מעקף מכשול טכנולוגי, בדמות דרישת פרטי חשבון וסיסמה, ולשם קיומה של עבירה אחרת – גניבה, מכאן תחולת סעיף 5.
 

עבירה של אי רישום מאגר מידע ושימוש בו

בענייננו ביחס לערעור הנאשם נקבע כי סעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, מגדיר מאגר מידע כ"אוסף נתוני מידע, המוחזק באמצעי מגנטי או אופטי והמיועד לעיבוד ממוחשב, למעט – (1) אוסף לשימוש אישי שאינו למטרות עסק [...]".
סעיף 8(א) לחוק קובע "לא ינהל אדם ולא יחזיק מאגר מידע החייב ברישום לפי סעיף זה, אלא אם כן התקיים אחד מאלה (1) המאגר נרשם בפנקס; (2) הוגשה בקשה לרישום המאגר והתקיימו הוראות סעיף 10(ב1); (3) המאגר חייב ברישום לפי סעיף קטן (ה) והוראת הרשם כללה הרשאה לניהול והחזקה של המאגר עד רישומו". האם הנאשם עבר על סעיף 8(א) לחוק?
 
סעיף 8(ב) קובע כי "לא ישתמש אדם במידע שבמאגר מידע החייב ברישום לפי סעיף זה, אלא למטרה שלשמה הוקם המאגר". הנאשם השתמש בנתונים שברשותו לשם המטרה שלשמה נאספו – גניבת כספים; נדמה, כי יש בכך כדי להמחיש את הדיסוננס בין תכלית העבירה למעשיו של הנאשם.
השאלה המתעוררת בנידון היא האם אכן מדובר במאגר מידע, נוכח החריג הכלול בסעיף 7 לחוק?
הכניסה לחריג בהגדרת "מאגר מידע" מותנית בעמידה בשני תנאים מצטברים – "אישי" ו"שאינו למטרת עסק". נדמה, כי אין חולק על כך שהנאשם אכן החזיק בנתונים לשימושו האישי, אלא שהצדדים חלוקים האם עשה זאת "למטרת עסק". המונח "עסק" אינו מוגדר בחוק דנא, וגם עיון בהליך החקיקה אינו מסייע בידינו.
ניתן להתרשם, כי – דרך כלל – כשהמחוקק משתמש במונח "עסק" כוונתו לפעילות עסקית בעלת אופי קבוע ומחזורי. האם פעילותו של הנאשם, אשר השתמש בנתונים שבידו פעמים בודדות לצורך גניבות מזדמנות, אינה נכנסת להגדרה זו, הגם שמטרתה היתה עשיית רווחים; האם ניתן לכנות זאת עסק? לדעת בית המשפט, התשובה אינה בחיוב, ומכל מקום הספק גדול.
 
על כן נפסק כי הנאשם אינו בא ככל הנראה בגדרי העבירה מבחינת דיני העונשין. על כן יש לזכותו הימנה.

1 ביוני, 2015,

0 תגובות

פסיקת פיצויים בדרך של אומדנה

פסיקת פיצויים בדרך של אומדנה
ערעור שהוגש על ידי שמואל טומשובר ומריל טומשובר כנגד ארט אופיק בע"מ. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופט חנן מלצר השופט ניל הנדל והשופט נעם סולברג. ביום 6.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 30.12.2012 בת"א 001661/07, כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי.
 
המשיבה מייצרת מסגרות משקפיים ייחודיות תחת המותג "Ronit Furst". המערערים שימשו במשך שנתיים סוכני מכירות של המותג בארה"ב. על רקע זה הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי. נטען בתביעה כי המערערים שיווקו גם מסגרות מזויפות, אשר מחקות את המסגרות המקוריות של המשיבה.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: התביעה התקבלה. נקבע כי שיווק המסגרות המזויפות מהווה גניבת עין ועוולה של עשיית עושר ולא במשפט. למשיבה נפסק פיצוי בסך 418,332$. גובה הפיצוי חושב על דרך האומדנא על בסיס ההכנסות ממכירה.  לפסק הדין ראו מאמר זה.
 
טיעוני הערעור: הצדדים לערעור מיקדו את טיעוניהם אך בשאלת גובה הפיצוי, שנקבע כאמור על דרך האומדנא.
 
במסגרת הערעור נטען כי ביהמ"ש המחוזי עצמו קבע שהמשיבה לא הוכיחה את נזקיה, ומשכך לא היה מקום לפסוק לה פיצוי. כמו כן הודגש כי ההנחה לפיה נמכר מספר שווה של מסגרות מקוריות ומזויפות – איננה נתמכת בראיות ואיננה תואמת את היגיון החיים. לבסוף נטען כי אומדן הפיצוי צריך היה להתבסס על הרווח שהופק ממכירת המסגרות המזויפות, ולא על ההכנסות מהמכירות. 
 
תוצאות ההליך: הערעור מתקבל, המערערים יחויבו לשלם למשיבה פיצוי בגין הרווח (להבדיל מהכנסות) מכירת המסגרות המזויפות סכום בשקלים השקול ל-251,000 דולר, חלף הסכום שנקבע בבית המשפט המחוזי בסך 418,332 דולר. יתר רכיבי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם. 
בנוסף נפסק כי נוכח התוצאה אין צו להוצאות בהליך דנן. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

15 בינואר, 2015,

0 תגובות

עיקר האמצאה בפטנט (ערעור)

עיקר האמצאה בפטנט (ערעור)
ערעור שהוגש על ידי חברת טרפלקס פל-ים בע"מ וחברת  UNIDELTA S.P.A כנגד חברת פלסאון. ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת רות רונן) מתאריך 25.05.2010 בת"א 1795/06. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב השופטים השופטת מרים נאור, השופט חנן מלצר והשופט יורם דנציגר. השופט חנן מלצר כתב את עיקר פסק הדין. ביום 18.12.2014 ניתן פסק הדין.
 
העובדות: ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בגדרו נקבע כי אחד מבין מוצריה של המערערת 2, אשר יובא ושווק בישראל על-ידי המערערת 1 (מוצר יונידלתא), יש בו הפרה של פטנטים הרשומים בישראל על שם המשיבה.
 
פלסאון הינה חברה אשר עוסקת בייצור ושיווק של מָחבַּרים לצינורות. על שמה של החברה רשומים שני פטנטים ישראלים: פטנט ישראלי מס' 125899, ו-פטנט ישראלי מס' 127327, אשר מהווה "פטנט מוסף" לפטנט הראשון. שני הפטנטים הנ"ל עוסקים במָחבַּרי צינורות.
 
פלסאון הגישה לבית המשפט המחוזי, תביעה לקבלת צו מניעה קבוע כנגד המערערות וכן פיצויים מהן בעילות של: הפרת פטנט ו"גניבת עין". בכתב התביעה טענה פלסאון כי בחודש דצמבר 2005 נודע לה שהמערערת 1 שיווקה בישראל מחברי צינורות שיוצרו על-ידי המערערת 2 (מוצר יונידלתא), ושהיה בהם, לגישתה של פלסאון, חיקוי מפר של הפטנטים הנ"ל שבבעלותה, במשמעות סעיף 49 לחוק הפטנטים. כן טענה פלסאון כי עיצובו של מוצר יונידלתא דומה לעיצובם של המחברים שהיא מייצרת, ושיווקו עולה כדי "גניבת עין", במשמעות מונח זה בחוק עוולות מסחריות.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל (בפסק דין חלקי שדן בשאלת האחריות) את התביעה להפרת הפטנט בהתבסס על סעיף 49 לחוק הפטנטים, בקובעו כי על אף שלא היתה "הפרה מילולית" של הפטנט (קרי: ניצול אמצאתה של פלסאון בדרך המוגדרת בתביעות שהוגדרו במסמכי הפטנט שבבעלותה) – מוצר יונידלתא מהווה הפרה של עיקר הפטנט של פלסאון, וזאת מאחר שמוצר יונידלתא: "פועל פעולה הזהה במהותה לזו של האמצאה, ובאותן דרכים שבהן פועל הפטנט". 
 
על כן אסר בית המשפט קמא על המערערות לעשות שימוש במחברים שיש בהם הפרה של הפטנט של פלסאון. בנוסף נאסר על המערערות לעשות שימוש במחברים המהווים חיקוי של מחברי פלסאון, זאת, כנראה, בהתבסס על העוולה של גניבת עין. 
כן הוציא בית המשפט צו המורה למערערות להמציא למשיבה דו"ח מאומת על ידי רואה חשבון על כל המכירות שהן ביצעו עד למועד עריכת הדו"ח לשם הערכת הפיצויים בגין ההפרות הנטענות. 
 
בנוסף בית המשפט קמא חייב את המערערות בהוצאות המשיבה וכן בשכר טרחת עורכי דינה של פלסאון בסכום כולל של 60,000 ש"ח + מע"מ.
 
תוצאות ההליך: נפסק כי דין הערעור להתקבל. ביחס לעילת הפרת הפטנט, בקשת הפטנט של פלסאון אושרה לנוכח השכלול המקורי שהציגה במחברי צינורות בעלי קטרים גדולים. עם זאת, על אף שאכן קיים דמיון בין מוצר יונידלתא לבין האמצאה של פלסאון – הוא איננו נוגע לשכלול האמור. שכלול זה נעדר ממוצר יונידלתא, ולכן המוצר האחרון מהווה מוצר נחות ביחס למחבר שבבסיס הפטנט של פלסאון, שהרי הוא עושה שימוש רק בידע שהיה במסגרת נחלת הכלל במועד הגשת בקשת הפטנט של פלסאון. 
 
על כן לא סבר בית המשפט כי יש במוצר יונידלתא הפרה של הפטנט של פלסאון. מאידך גיסא – עוולת גניבת העין, שלא נותחה בפסק הדין, טעונה עדיין בירור שטרם הושלם, ולכן יש להחזיר מכלול זה לבית המשפט המחוזי הנכבד.
 
בנוסף נפסק כי המשיבה תחוייב בהוצאות המערערות בשתי הערכאות, בסכום כולל של 75,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בערעור:
 

5 בנובמבר, 2014,

0 תגובות

תקיפה עקיפה בתביעה להפרת מדגם

ערעור בתחום המדגמים שהוגש על ידי חברת אורן יורם אריזות בע"מ, המשיבים בערעור הם שקולניק ח.י בע"מ, שקולניק ח.י, חיים שקולניק, יוסף מסלם, איפאפלסט בע"מ ומשה אשכנזי. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 7.10.2010 בת.א. 21130-06-09, שניתן על ידי כבוד השופטת א' שטמר.

הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני כבוד הנשיא אשר גרוניס, כבוד השופט חיים מלצר וכבוד השופט אורי שהם. ביום 2.11.2014 ניתן פסק הדין בתיק.

 

העובדות: ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת א' שטמר) שבמסגרתו נדחתה תביעת המערערת נגד המשיבים בגין הפרת מדגם רשום.

המערערת היא בעליו של מדגם רשום על דגם מסוים של שקיות. המדגם נרשם בשנת 2007. בעלי הדין חלוקים ביחס לשאלה מהם הפרטים בשקית שנהנים מהגנת המדגם.

המערערת הגישה תביעה נגד המשיבים, שהינם יצרני שקיות, בגין הפרת המדגם. המשיבים לא הכחישו שייצרו שקיות, אלא שלעמדתם השקית לא הייתה כשירה מלכתחילה להירשם כמדגם, בשל היעדר מקוריות או חידוש. כן גרסו המשיבים כי פגמים שונים בפנקס ובתהליך הרישום מצדיקים את ביטול המדגם. לטענתם, המדגם הרשום אינו משקף את צורת השקיות שבלב המחלוקת. זאת, שכן לפי גירסתם, לתיק המדגם צורף במירמה שרטוט ובו מסומן בפינות התחתונות של השקית תפר משולש בקו רציף וברור, שלא היה קיים בשרטוט המקורי.

 

פסק-דינו של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קבע, כי המסמך שבו סומן התפר המשולש בקו רציף אכן אינו חלק מתיק המדגם. עם זאת, נקבע כי לא הוכח שהמסמך צורף במירמה. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי פגם נוסף בתיק רישום המדגם טמון בכך שתהליך העבודה אינו משתקף ממנו במלואו. זאת, משום שלאחר שהוגשה הבקשה לרישום המדגם הודיעה בוחנת המדגמים למערערת כי קיים כבר מדגם רשום שלאורו אין בחפץ נושא הבקשה חידוש או מקוריות כנדרש. לאחר חילופי דברים נוספים, עולה מן התיעוד בתיק רישום המדגם כי ניתנה למערערת תעודת רישום מדגם. זאת, מבלי שבתיק נמצא הסבר כלשהו לשינוי שחל בעמדת הבוחנת.

בשאלת קיומם של חידוש או מקוריות במדגם קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת לא הצליחה להזים את ראיות המשיבים כי אין חידוש במדגם. מסקנתו הסופית של בית המשפט המחוזי לפיכך הייתה כי יש לדחות את התביעה ולבטל את המדגם. יוער, כי בית המשפט המחוזי התייחס, מעבר לצורך, גם להתקיימות הגנת הפונקציונליות, לפיה הגנת המדגם תישלל מחפץ שצורתו מוכתבת מן הפונקציה שעליו למלא. לעניין זה נקבע כי לא הוכח שתפר המשולשים הוא הדרך היחידה ליצירת בסיס רחב לשקית, ועל-כן אין ההגנה האמורה עומדת למשיבים.

 

תוצאות ההליך: דין הערעור להידחות. נפסק כי המערערת תישא בהוצאות המשיבים בסכום של 40,000 ש"ח.

 

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

 

15 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת פטנט ביחס לערכת פריצה - פרסום קודם שהוסתר מהרשם

הפרת פטנט ביחס לערכת פריצה - פרסום קודם שהוסתר מהרשם
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ע' זרנקין), בו נדחתה תביעת המערערים שהתבססה, בעיקרה, על עילה של הפרת פטנט. ערעור שהוגש על ידי הידרו נע (שותפות לא רשומה), הידרו נע 1988 בע"מ ומרדכי ירמיהו כנגד סאן הייטק בע"מ, יעקב סגל, אילן המאירי, אלמוג ציוד טכני בע"מ ומדינת ישראל - משרד הביטחון. הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני השופטים חנן מלצר, יצחק עמית ונעם סולברג. ביום 12.1.2014 ניתן פסק הדין בערעור.
 
העובדות: משרד הביטחון רכש ערכות פריצה מחברת הידרו נע ללא מכרז. חברת הידרו נע הגישה בקשה לרישום פטנט על ערכת הפריצה אותה ייצרה וסיפקה למשרד הביטחון.
 
בהמשך פרסם משרד הביטחון מכרזים פומביים לפיתוח, ייצור ואספקה של ערכות פריצה. לאחר שפרסם משרד הביטחון את האפיון הטכני הרלוונטי לצורך המכרז וחברת הידרו נע שלחה מכתב למשרד הביטחון בו הביעה התנגדותה לכל פרסום וחשיפה של מידע, תמונה או שרטוט הנוגעים לערכת הידרו נע, שכן "השרטוטים והמידע הנ"ל הינם רכושה הבלעדי של חב' הידרו נע וחל איסור מוחלט לעשות בהם כל שימוש או פרסום ללא אישור מחברת הידרו נע בכתב". במכתב לא אוזכר כלל כי הידרו נע הגישה בקשה לרישום פטנט. 
 
חברת סאן היא שזכתה במכרז. לאחר הזכייה במכרז החלה סאן בתהליכי עבודה ותכנון לייצור ערכת הפריצה ואספקתה למשרד הביטחון.
 
לאחר הזכייה, בקשת הפטנט של הידרו נע התקבלה על ידי רשם הפטנטים – פטנט מספר 184211. יצוין כי הידרו נע רשמה במסגרת ההליך גם שלושה מדגמים הנוגעים לפריטים הנכללים בין חלקי ערכת הפריצה, אחד מהם מתייחס לרכיב אשר כונה בתעודת רישום המדגם "בוכנה עם טריז" ומספרו הסידורי הוא 44246. 
 
כשלושה חודשים לאחר אישור הפטנט, הגישה הידרו נע תביעה לבית המשפט המחוזי כנגד המשיבים, בעילה של הפרת פטנט. בכתב התביעה, עתרה הידרו נע לצו מניעה קבוע שימנע את אספקת הערכה, צו עשה לאיסוף הערכות המפרות שכבר חולקו, ולפיצוי כספי בסך 3,376,940 ₪ בגין הפרת הפטנט. בד בבד עתרה הידרו נע למתן צו מניעה זמני. 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בפסק דינו דחה בית משפט קמא את התביעה על שלל טענותיה. בעניין הפרת הפטנט נקבע, כי אין במנגנון הפריצה כפי שתואר בכתב הפטנט כל חדשנות או התקדמות אמצאתית. קביעה זו התבססה על הימצאותם של ערכות הדומות לערכה שיוצרה בידי הידרו נע, אשר נודעו, שווקו, ואף נרשמו כפטנט ברחבי העולם, זמן רב לפני שהוגשה בקשת הפטנט על ידי הידרו נע. 
 
בית המשפט קבע כי הידרו נע נמנעה מלגלות לרשם הפטנטים כי קיימות ערכות דומות, כך שהחלטתו של רשם הפטנטים ניתנה מבלי שהמידע הנ"ל היה נגד עיניו, ודי בכך כדי להורות על ביטולו של הפטנט. עם זאת, נמנע בית המשפט מלהורות על ביטולו של הפטנט, בשל האפשרות כי הערכה כוללת חידוש המצאתי מסוים, הבא לידי ביטוי בטבעת מסתובבת המורכבת על יחידת הצילינדר ההידראולי ומעניקה למשתמש בערכה אפשרות לסובב את הסדן השני וכך להשיג תנועתיות וחופשיות יחסית במהלך פעולת הפריצה. נקבע כי מאחר שבערכת סאן אין טבעת מסתובבת מעין זו, ממילא אין לראות את סאן כמי שהפרה את הפטנט. 
 
בנוסף, ביטל בית המשפט את המדגם שנרשם לגבי התקן הפריצה שכן מדובר בהתקן מכני אשר אין לראותו בגדר "מדגם" כהגדרתו בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים.  
 
תוצאות ההליך: הערעור נדחה. נפסק כי ענייננו בערכות לפריצה קרה הקיימות בשוק שנים רבות. הידרו נע רשמה את הפטנט, תוך שהיא מסתירה מרשם הפטנטים כי ערכות לפריצה קרה קיימות בשוק מזה שנים רבות. בית משפט קמא עשה חסד עם הידרו נע משלא הצהיר על בטלות הפטנט, מתוך זהירות יתרה, שמא רכיב "הטבעת המסתובבת" בערכה מתוצרתה מצדיק את רישום הפטנט. מכל מקום, רכיב זה אינו נמצא בערכת סאן, כך שממילא אין לייחס לסאן הפרת פטנט. אף אין מקום לתביעה נגד משרד הביטחון שיצא למכרז על פי אפיון טכני של הערכה, שהיה בידיעת כל המשתתפים במכרז, לרבות הידרו נע. 
 
בנוסף נפסק כי הידרו נע תשא בשכר טרחת המשיבים 4-1 והמשיבה 5 בסך 50,000 ₪ כל אחד (סה"כ 100,000 ₪).
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

12 בספטמבר, 2013,

0 תגובות

זכויות מטפחים של זני צמחים

זכויות מטפחים של זני צמחים
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.09.2005 ב-ת"א 1914/01 [פורסם בנבו] ועל פסק הדין המשלים מתאריך 25.1007, שניתנו על ידי כב' השופטת ר' רונן.
הערעור הוגש על ידי פלוריסט דה קוואקל ב.וו טרנה ניגרה ב.וו כנגד ברוך חג'ג ואברהם חג'ג'. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופטים השופט א' רובינשטיין, השופט ס' ג'ובראן והשופט ח' מלצר. ביום 3.9.2013 ניתן פסק הדין בערעור.
 
העובדות: המערערים הם תאגידים מהולנד שעל שמם נרשמו זכויות מטפחים, בהתאם להוראות חוק זכות מטפחים, לגבי זנים מסוימים של צמחי-נוי מסוג "גרברה".
 
בשנת 2001 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תובענה למתן צו מניעה קבוע כנגד המשיבים האוסר לעשות שימוש בשתילים ו/או פרחים מזני הגרברה, שהמערערים הם בעלי זכויות המטפחים הרשומות בהם. 
 
בתביעתם, טענו המערערים כי המשיבים ניצלו שתילים ופרחים מהזנים המוגנים – ללא רשות המטפחים, שלא כדין ותוך מתן הצהרות כוזבות בעניין היקף הגידול. לטענת המערערים, מאחר שניצול הזנים על-ידי המשיבים נעשה ללא רשותם ושלא כדין – הם זכאים למונעו, בין היתר, מכוח הוראות סעיפים 36 ו-65 לחוק זכות מטפחים.
 
בנוסף נטען כי המשיבים לא אפשרו לנציג המערערים להיכנס לשטחי הגידול של צמחי הגרברה, שבשליטתם של המשיבים, בכדי לעמוד על היקף ניצולם של הזנים המוגנים על-ידם וזאת לצורך חישוב תמלוגים. 
לטענת המערערים, המשיבים סרבו לאפשר את עריכת הספירה המבוקשת והסתפקו ב"דיווח עצמי" לגבי היקף הגידול של השתילים. לטענת המערערים – דיווחי המשיבים אינם דיווחי אמת. טענה זו של המערערים יסודה בהערכות המבוססות על: גודלם של שטחי הגידול שבשליטת המשיבים, היקפי הגידול של הצמחים על-ידי המשיבים בשנים הקודמות לעונות הנ"ל, ועל סירובם של המשיבים לאפשר לנציג מטעם המועצה להיכנס לשטחי הגידול שבשליטתם על-מנת לספור את השתילים.  עוד טענו המערערים בתביעתם, כי המשיבים לא שילמו להם את מלוא סכום התמלוגים המתחייב מניצול הזנים המוגנים על ידם. 
 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בפסק הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן) נדחתה תביעתם של המערערים.  
 
בית-המשפט המחוזי סבר כי המערערים טענו בתביעתם לשתי הפרות: האחת – מתייחסת לכך שהמשיבים לא איפשרו לנציג המערערים להיכנס לחלקות שלהם כדי לספור את הגידולים; והשנייה – בכך שהדיווחים העצמיים של המשיבים לא היו נכונים. 
 
באשר לטענת ההפרה הראשונה, בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב הסכים לספירת הזנים הרשומים ובמצב דברים זה לא ניתן לקבוע כי הוא הפר את זכויות המטפחים על פי החוק – המגן רק על "ניצול זן רשום". 
 
באשר לטענת ההפרה השניה, בדבר אי-נכונות הדיווחים העצמיים שהעביר המשיב – בית המשפט המחוזי קבע כי יש לקבל את פרשנות המשיב לסעיפים 36 ו – 36א לחוק זכות מטפחים, לפיה כל הפעולות – למעט אלה שנאסרו במפורש בסעיף 36א(1) ו-(2) לחוק, הן פעולות מותרות. לפיכך, קבע בית המשפט הנכבד קמא כי אין לפרש את פעולות המשיב, ובהן: גידול הפרחים, מכירתם ושיווקם, כפעולות הכרוכות בריבוי חוזר של הזן. 
 
בית המשפט המחוזי קבע כי לאחר שפריט מתוך זן מוגן נמכר פעם אחת, בהסכמת המטפח, בשטח מדינת ישראל – לא נדרשת הסכמתו של המטפח לניצול נוסף של אותו זן, למעט במצבים המתוארים בסעיף 36א (1) ו-(2) לחוק. 
 
בית-המשפט המחוזי הוסיף כי בהתאם לחוק חלה על המשיב חובה לדווח רק על שתילים שנוצרו כתוצאה מריבוי חוזר של זנים רשומים – כפי שעשה, לטענתו, המשיב בדיווחים העצמיים שהגיש. בנוסף נפסק כי אין ראיה לכך שהדיווחים של המשיב לא היו דיווחי אמת, ומכאן שלא נעשתה "הפרה", המזכה במתן סעד של צו מניעה. 
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, בית המשפט העליון הוציא צו מניעה קבוע המורה למשיבים להימנע מכל ניצול הכרוך בריבוי חוזר של הזנים המוגנים, שהמערערים הם בעלי זכות המטפחים הרשומה בהם, למטרות מסחריות, ללא רשות המערערים.  
בנוסף נפסק כי המשיבים יישאו בהוצאות המערערים בהליך זה – בסכום כולל של 40,000 ש"ח.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בערעור:

28 באוגוסט, 2012,

0 תגובות

התנגדות לרישום סימן מסחר – מבחני הרישום וההטעיה

התנגדות לרישום סימן מסחר – מבחני הרישום וההטעיה

ערעור שהוגש על ידי מיכה דנציגר ודנציגר משק פרחים "דן" כנגד שמואל מור, על החלטת החלטת פוסק הקניין הרוחני, נח שלו שלומוביץ, בגדרה נדחתה התנגדות המערערים לרישום סימן מסחר שהמשיב ביקש לרושמו.

הערעור נדון בפני בית המשפט העליון בהרכב השופטים המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין, השופטת ע' ארבל, השופט ח' מלצר. ביום 23.8.2012 ניתן פסק הדין בערעור.

עובדות: המשיב הוא מטפח זני פרחים ומשווק פרחים. בשנת 2002 הגיש המשיב בקשה לרישום סימן מסחר מספר 158742. הסימן המבוקש הוא צורה מעוצבת, בעלת אלמנטים גרפיים מסוימים, המכילה במרכזה את צמד המילים: "More Stars". הסימן המבוקש משמש את המשיב לשיווק פרח מסוג "גיפסנית", מזן "מורין".  

המערערים הגישו הודעת התנגדות לרישום הסימן המבוקש. בבסיס ההתנגדות עמדה העובדה שהמערער, שגם הוא מטפח זני פרחים ומשווק פרחים כאמור – הינו בעל סימן מסחר מס' 125477, המכיל את הכיתוב: "Lucky Stars", וסימן מסחר מס' 116336, המכיל את הכיתוב: "Million Stars". הסימן הרשום משמש את המערערים בקשר לזן ייחודי, בשם "דנגיפמיני", של אותו פרח ה"גיפסנית".

בנוסף, בשנת 1999 כרתו הצדדים הסכם רישיון, במסגרתו ניתן למשיב רשיון לגדל ולשווק את זן ה"דנגיפמיני" שפיתחו המערערים. באותו ההסכם התחייב המשיב להימנע, במשך שלוש שנים, מלעשות שימוש כלשהו בשתילי ה"גיפסנית" שלו וכן בשימוש לא מותר בשתילים מזן "דנגיפמיני" של המערערים, המכונים: More Stars.

בגדרי הודעת ההתנגדות לרישום הסימן המבוקש, טענו המערערים כי המשיב מנסה להבנות מהמוניטין שיצא לזן שפיתחו. המערערים טענו כי בנוסף להגנה על הסימן הרשום, הפרח משווק ומפורסם באריזות שעל חזיתן תיאור של כוכבים פזורים, סביב המילים: Million Stars. לטענתם, הסימן המבוקש דומה עד כדי הטעיה בחזותו, במצלול וברושם הכללי – לסימן הרשום ולסימן המוכר היטב שלהם, ועלול להטעות צרכנים שיקשרו בין פרחי-המשיב לפרחי המערערים.

נוכח האמור לעיל המערערים גרסו כי הסימן המבוקש איננו כשר למעשה לרישום, במשמעות סעיף 8(א) לפקודה, שקובע כדלקמן: "אין סימן כשר לרישום כסימן מסחר אלא אם יש בו כדי להבחין בין הטובין של בעל הסימן לבין הטובין של אחרים".

החלטת הפוסק: החלטת הפוסק קבע כי המילה "Stars" הינה מונח מרמז, דהיינו המילה "Stars" לא מתארת, כפשוטו, את הטובין שהמערערים מוכרים, או משווקים, אלא רק גורמת לייחוס אסוציאטיבי בראשו של הצרכן לפרחי ה"גיספנית", הדומים לכוכבים. בהתאם לכך קבע הפוסק כי מילה זו כשירה לרישום כשלעצמה.

בהמשך ההחלטה בחן הפוסק את הסימן המבוקש באמצעות "מבחני ההטעיה", שהם המבחנים שבהם נהוג להשתמש על מנת לבחון את קיומה של אפשרות "הטעיה" של הצרכן. הפוסק מצא כי "מבחני ההטעיה" מובילים בצורה מצרפית למסקנה שאין חשש להטעיה בין שני הסימנים במקרה דנן.

כפועל יוצא מכל האמור לעיל – אושר הסימן לרישום. מכאן הערעור שבפנינו.

תוצאות ההליך: הערעור התקבל, נפסק כי יש לבטל את החלטת הפוסק ולמחוק את סימן המסחר המבוקש מפנקס סימני המסחר. שלושת מבחני-המשנה לבחינת סימן מסחר העלו בצורה ברורה כי קיים חשש אמיתי ומהותי שצרכנים עלולים לבוא לכדי טעות בין הסימנים. על כן חל במכלול סעיף 11(9) סיפא לפקודה, ואין מקום לרשום את הסימן המבוקש.

עוד נפסק כי המשיב ישא בהוצאות המערערים בשתי הערכאות בסך של 50,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

19 ביולי, 2012,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר ממוריט

ערעור שהוגש על ידי אנדרסון מדיקל בע''מ ומר יונתן שרייבר כנגד חברת אוניפארם בע''מ. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב השופטים השופטת א' חיות, השופט ח' מלצר, השופט נ' סולברג. ביום 15.7.2012 ניתן פסק הדין.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ו' מרוז) בו נקבע כי המערערים הפרו סימן מסחר של המשיבה ועוולו כלפיה בגניבת עין ובגזל מוניטין.

עובדות: המשיבה עוסקת בשיווק ובהפצת תרופות גנריות ובבעלותה סימן מסחר רשום - "ממוריט-MEMORIT" - שהינו שמה של תרופה לטיפול במחלת האלצהיימר. המשיבה שווקה תוסף מזון לטיפול בבעיות זיכרון בשם "ממוריקס-MEMORIX". המערער נהג לפרסם את תוסף המזון המתחרה תחת השם ממוריקס באתר האינטרנט ולאחר קבלת מכתב התראה מהמשיבה, הסיר את התרופה מהאתר ואולם המשיך לשווק את התרופה ועל כן הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי בגין הפרת סימן המסחר ובגין ביצוע עוולות מסחריות שונות.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי: בפסק הדין מיום 1.6.2011 קיבל בית משפט קמא את התביעה בקובעו כי סימן המסחר הופר וכי שיווק תוסף המזון תחת השם ממוריקס עולה כדי גניבת עין וגזל מוניטין.

נקבע כי על פי מבחן המראה והצליל קיים דמיון רב בין שמה של התרופה ממוריט-MEMORIT - לבין השם ממוריקס-MEMORIX שניתן על-ידי המערערים לתוסף המזון וכי אין בסיומת השונה כדי ליצור הבחנה של ממש ביניהם.

בית המשפט הוסיף וציין כי בחירת שמו של תוסף המזון לא בוצעה בתום לב שכן המערער, שעבד בעבר אצל המשיבה, היה מודע לאיכות התרופה ולהצלחתה.

אשר למבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, נקבע כי חרף ההבדלים בין המוצרים - שני המוצרים נמכרים בבתי מרקחת ופונים לקהל יעד של חולי אלצהיימר, ומכאן שיש חשש ממשי להטעיית הצרכנים.

לגבי מבחן שאר נסיבות העניין קבע בית המשפט כי סימן המסחר עבר את מבחני האיכות השונים והוא נכלל בסל התרופות וזכה להכרה ולפרסום, וכי מפירות אלו ביקש המערער ליהנות.

משנתקבלה התביעה, הוציא בית המשפט המחוזי צו מניעה קבוע האוסר על המערערים או מי מטעמם לעשות שימוש בסימן המתחרה. עוד קבע בית המשפט כי המערערים ישלמו למשיבה פיצוי ללא הוכחת נזק בגין העוולות שביצעו בסך של 150,000 ש"ח וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ש"ח.

תוצאות ההליך בבית המשפט העליון: הערעור נדחה, למעט בכל הנוגע לחיוב הכספי הכלול בו כפיצוי סטאטוטורי. על כן, יעמוד בעינו חיוב המערערים בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסך של 50,000 ש"ח, אך חיובם של המערערים בפיצוי הסטאטוטורי בסך 150,000 ש"ח - יבוטל. בנוסף המערערים יחויבו לשלם למשיבה שכר-טרחת עורך-דין בערעור בסך 25,000 ש"ח.

הערת DWO: מקריאת הערעור עולה כי מבחינת התוצאה בפועל - הערעור התקבל, כל סכום הפיצוי שנפסק בגובה 150,000 ש"ח בוטל ואולם למרות תוצאה זו בית המשפט העליון, ללא כל הנמקה, פוסק הוצאות כנגד המערער!

 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

פיצוי ללא הוכחת נזק בגניבת עין

סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לתובע, לכל עוולה, פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ש"ח. בהמשך הסעיף נקבע כי יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת.

בענייננו, בית המשפט העמיד את סכום הפיצוי על סך של 150,000 ש"ח, אך בעשותו כן נמנע מלציין מהו הטעם העומד ביסוד עצם החיוב או ביסוד הסכום שנפסק.

הדבר מעורר קושי בייחוד נוכח העובדה שפסק הדין קבע בית המשפט בהסתמך על דברי מנהל המשיבה, ד"ר רון תומר, כי היקף המכירות של מוצרי המערערים אינו מהווה איום של ממש על המשיבה וכי המשיבה נמנעה מלהצביע על קיומו של נזק ממשי כלשהו שנגרם בעקבות התנהגות המערערים.

ואולם, בקובעו את סכום הפיצוי הוא העמידו בפיסקה המסיימת את פסק הדין על סך של 150,000 ש"ח בגין "מעשי העוולה" שביצעו המערערים, בלא הנמקה כלשהי.

נפסק כי, בקביעת סכום הפיצוי יתחשב בית המשפט, בין היתר, בעוצמת ההפרות או העוולות שבוצעו, במספרן ובמשכן, במידת האשמה הרובצת על הצד המפר וכן באופיו ובגודלו של העסק המפר.

בנסיבות המקרה דנן, נוכח קביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה לא הוכחה כל פגיעה ממשית בקניינה של המשיבה ונוכח העדר נימוק אחר המצדיק את הפיצוי הסטאטוטורי שנקבע, דין חיוב זה להתבטל.

10 ביולי, 2012,

0 תגובות

הגנת אי ידיעה ותקנת השוק ביחס להפרת זכויות יוצרים במילון אבן שושן

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני), בגדרו נדחתה תביעת המערערים כנגד המשיבים בעילה של הפרת זכויות יוצרים. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב השופטים: א' ריבלין, ע' ארבל וח' מלצר.

העובדות: המערערים (דפנה שפר, מרים אבן-שושן, יובל אבן-שושן) הם יורשיו של מחבר מילון אבן-שושן.  המשיבים (תרבות לעם (1995) בע"מ, בן ציון אהרונוביץ', רחל גלילי) רכשו עותקים מהמוציאה לאור של המילון, חברת קריית ספר בע"מ וממנהלה מר אברהם סיוון.

בתיק אחר, קודם, ניתן בשנת 1998 פסק דין בו קבע כי המוצאים לאור הפרו את ההסכמים עם המערערים וניתן שם צו מניעה קבוע, האוסר על סיוון וקריית ספר לעשות שימוש נוסף כלשהו בזכויות היוצרים במילון, לרבות הוצאתם לאור, הפצתם או מכירתם, בין בעצמם ובין באמצעות אחרים, וזאת אף אם עותקים מאותן יצירות הוכנו לפני ביטול ההסכמים.

המשיבים רכשו מההוצאה לאור מילונים לפני מתן פסק הדין ולא ידעו על פסק הדין עד  לקבלת מכתב התראה בשנת 1999 בו נדרשו לחדול מהפצת המילונים. המשיבים טענו בתשובה כי לא היו ערים לקיום ההליכים ולפסק הדין החלקי בעניין סיוון, והוסיפו ועמדו על זכותם להמשיך ולשווק את המילונים שרכשו מן המוציאים לאור, וזאת מכוח תקנת השוק – כפי שאכן עשו בפועל, אף לאחר קבלת הודעת ההתראה.

ועל כן הוגשה כנגד המשיבים תובענה לבית המשפט המחוזי, בה ביקשו המערערים צווי מניעה שימנעו מהמשיבים להמשיך ולמכור את המילונים וכן צו למתן חשבונות על המכירות המפרות מאז יום ביטול ההסכם עם סיוון, ותשלום פיצוי כספי בסך 300 אלף ש"ח.

פסק הדין מושא הערעור: בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד"ר ע' בנימיני), בפסק דינו קיבל את טענת המשיבים וקבע כי אלו לא ידעו על ביטול הסכמי ההוצאה לאור לפני קבלת הודעת ההתראה מטעם המערערים. כן נקבע כי המשיבים לא ידעו, או צריכים היו לדעת שהמוציאים לאור אינם עוד בעלי הזכויות במילונים ועל כן  אין הם יכולים להיחשב למפרי זכות יוצרים. זאת כבר נוכח הוראת סעיף 2(2) לחוק זכות יוצרים, הקובע כי אדם ייראה כמפר הפרה משנית, דוגמת מכירה, הפצה ואף החזקה של יצירה המפרה זכות יוצרים – ובלבד שהמדובר ביצירה "שלפי ידיעתו היא מפירה זכות-יוצרים". החלטה דומנה נקבעה גם ביחס להפרת זכויות יוצרים בשיווק חלק מן המילונים במועד המאוחר להודעת ההתראה.

תוצאות הערעור:  הערעור נתקבל בחלקו. נקבע כי למשיבים עומדת הגנה מפני תביעת המערערים, ככל שהיא מתייחסת לעותקי המילונים שנרכשו ואף נמכרו בכל מועד הקודם להודעת ההתראה. לעומת זאת מכירה של מילונים לאחר קבלת הודעת ההתראה, גם אם אלה נרכשו קודם לכן – מהווה הפרה של זכות היוצרים של המערערים, זאת מאחר ועותקים שהמוציאים לאור שיווקו לאחר ביטול הסכמי ההוצאה לאור מהווים לא רק יצירות מפירות, אלא שהמשיבים גם ידעו בשלב המכירה כי הם כאלה.

ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים למכור את המילונים. בנוסף נפסק כי על המשיבים ליתן למערערים חשבונות ביחס לכל רכישת מילונים שנעשתה על-ידם מן המוציאים לאור, וביחס לנתוני מכירתם של מילונים אלה, וזאת בהקשר לרכישות מילונים שלפחות חלקם שווקו במועד המאוחר לתאריך קבלת הודעת ההתראה.

נפסק כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי הנכבד לשם השלמת הליכי מסירת החשבונות ושמיעת ראיות בסוגיית היקף הפיצוי. בנוסף, בוטל חיוב ההוצאות ושכר טרחת עורכי הדין שהושת על המערערים בבית המשפט המחוזי ונפסק כי המשיבים יישאו בהוצאות המשפט של המערערים וכן בשכר טרחת עורכי דינם בשתי הערכאות, בסכום של 50,000 ש"ח.

הערת DWO: המדובר בפסק דין תקדימי, אשר קבע הלכה ברורה ביחס לתחולת הגנת תקנת השוק במצב בו צד שלישי רוכש נכס בתום לב ובתמורה ולאחר מכן מתברר כי המדובר בנכס המפר זכויות יוצרים. 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

15 במאי, 2012,

0 תגובות

שידורי ספורט ברשת: שימוש הוגן וחשיפת פרטי גולש

שידורי ספורט ברשת: שימוש הוגן וחשיפת פרטי גולש

ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 2.9.09 בבש"א 11646/08 שניתן על-ידי כבוד השופטת מ' אגמון גונן.

פסק הדין בערעור ניתן ביום 13.5.2012 בבית המשפט העליון, מפי ההרכב המשנה-לנשיא א' ריבלין, השופט ח' מלצר, השופט נ' הנדל.

העובדות נשוא הערעור: פלוני הוא בעל אתר אינטרנט בשם Livefooty, אשר מציע לציבור הגולשים אפשרות לצפות במשחקי כדורגל בשידור חי, בלא תשלום, בטכנולוגיית "Streaming", וזאת בלא שקיים בידו היתר או רישיון להעברת שידורי המשחקים. זהותו של פלוני אינה ידועה לבעלת זכויות היוצרים (זכויות יוצרים באינטרנט).

המערערת היא ליגת הכדורגל האנגלית The Football Association Premier League Ltd. (להלן: הליגה, או המערערת), המארגנת ומקיימת משחקי כדורגל באנגליה. בכל משחק המתנהל בליגה מתקיים תהליך של צילום, עריכה ושידור.

לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בשאלות הנוגעות לענייננו ראה פסק דינה של כבוד השופטת מ' אגמון-גונן.

תוצאות ההליך: בית המשפט העליון קיבל את הערעור בחלקו. נמצא כי  נתקיימה הפרה של זכות היוצרים וכי לא מתקיימת הגנת השימוש ההוגן. הערעור נדחה בכל הנוגע לבקשה לחשיפת פרטיו של פלוני. נקבע כי על המחוקק לדאוג לחקיקה מתאימה בנושא.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

6 בינואר, 2011,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת פטנט למערכת השקייה

בית המשפט העליון, השופטים מ' נאור, ח' מלצר, י' עמית (עא 2634/09) - 6.1.2011

תחום: פיצוי בגין הפרת פטנט נושאים: פיצויים בגין הפרת הפטנט בתקופת ההפרה, מניעת כפל פיצוי – השבה ופיצוי בדיני פטנטים, פגיעה במוניטין, פיצויים עונשיים

עובדות:

במוקד הערעור עומדת המצאתו של המערער, מהנדס השקיה בהכשרתו, עליה נרשם פטנט כדין. ההמצאה מושא הפטנט היא אביזר המכונה "פולסטור", הממיר ספיקה רצופה וקבועה של מים לספיקה גבוהה בפולסים. המשיבה, חברת אלגו השקיה, חתמה עם המערער על הסכם לפיו נמסרו לה זכויות ייצור ושיווק בפטנט.

בחלוף מספר שנים מחתימת ההסכם, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים, והמערערים שלחו למשיבים הודעה על ביטול ההסכם. המשיבים כפרו בהודעת הביטול, המשיכו בהפצה ובשיווק של המוצרים מושא הפטנט ואף העבירו לתובעים תמלוגים מכוח ההסכם.

הצדדים פנו לבוררות ולאחר סיום הליכי הבוררות, המערערים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי לפיצוי בגין הפרת ההסכם ובגין נזקים נמשכים בתקופה שלאחר הגשת התביעה לבורר, היא התביעה מושא הערעור שבפנינו.

תביעת הפיצוי הורכבה מראשי הנזק הבאים: אי פיתוח המוצרים במשך תקופת ההפרה והכנסות אבודות בשנים אלו שנבעו מאי פיתוח המוצרים; פגיעה במוניטין של המערערים; הפצה באזורים שלא נקבעו בחוזה; נזקים שנגרמו למערערים בגין התערבות המשיבים ביחסיהם עם החברות הזרות. כן נתבעו פיצויים עונשיים בהסתמך על החוזה ומכוח סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק הפטנטים). המערערים העמידו את תביעתם על סך 9,650,000 דולר ועתרו במקביל למתן צו חשבונות לפירוט הכנסות המשיבה ממכירת המוצרים מושא הפטנט.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

להלן עיקרי קביעותיו ונימוקיו של השופט ד"ר אחיקם סטולר בפסק דינו: הפרת הפטנט - בית משפט קמא פסק לטובת המערערים פיצוי בסך 200,000 דולר (שתורגמו ל-800,000 ₪) בגין הפרת הפטנט בתקופת ההפרה. זאת, בהתאם להוראות סעיף 183 לחוק הפטנטים הקובע כי בפסיקת הפיצויים בתביעה על הפרת פטנט, רשאי בית המשפט להתחשב, בין היתר, בהיקף ההפרה וברווחים שהפיק המפר. יתר טענות המערער באשר לנזקים ודרישה למתן חשבונות נדחו.

נפסק:

הערעור נדחה והערעור שכנגד מתקבל, כך שיבוטל הפיצוי בסך 30,000 ₪. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ערעור המערערים התמקד בשמונה נקודות עיקריות שהסתעפו לנתיבים שונים: התערבות המשיבים ביחסים העסקיים של המערערים עם חברות זרות; מתן צו לפירוט חשבונות ומינוי חוקר; פיצויים בגין הפרת פטנט; הפרת חובת הפיתוח ומניעת זכויות בפטנט מהמערערים; פגיעה במוניטין; פיצויים עונשיים; תביעה אישית נגד משיב 2; ריבית והוצאות. מרביתן של הטענות נגד קביעות בית משפט קמא עוסקות בממצאי עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. מכל מקום, גם לאחר שבחנו טענות המערערים לגופן, לא ראה בית המשפט העליון להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי.

נקודות מרכזיות

פיצויים בגין הפרת הפטנט בתקופת ההפרה

בית משפט קמא קבע כי לפסק דינו של הבורר בדבר בטלות ההסכם יש ליתן תוקף החל ממועד הודעת הביטול בחודש אפריל 1996. בהתאם לכך, נעתר בית משפט קמא חלקית לתביעה ברכיב זה, הנסב על שיווק מוצרים לאחר ביטול ההסכם, ופסק למערערת פיצוי בגובה רווחי המשיבה בתקופת ההפרה, בסכום של 200,000 דולר. המערערים טענו כי בית משפט קמא טעה בכך שאימץ את חוות דעתו של רואה חשבון זונטג, בעוד שעל פי רו"ח אגם, סמנכ"ל המשיבה, הרווח עמד על 385,000 דולר. בהקשר זה, נטען כי בית משפט קמא התעלם מטענות המערערים כי המשיבה העלימה הכנסות וניפחה עלויות, ופסק בדרך של אומדנא לא מבוססת. נפסק כי, ענייננו בתביעה לרווחים שנוצרו בעקבות הפרת פטנט, והמסגרת הנורמטיבית קבועה בסעיף 183 לחוק הפטנטים הקובע כדלהלן:

"183. סעדים במשפטי הפרה (א) בתביעה על הפרה זכאי התובע לסעד בדרך צו מניעה ולפיצויים. (ב) בית המשפט, בבואו לפסוק פיצויים, יתחשב במעשה ההפרה של הנתבע ובמצבו של התובע עקב מעשה זה, והוא רשאי להביא בחשבון, בין היתר – (1) הנזק הישיר שנגרם לתובע; (2) היקף ההפרה; (3) הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה; (4) דמי תמלוגים סבירים שהמפר היה חייב בתשלומם אילו ניתן לו רשיון לנצל את הפטנט בהיקף שבו נעשתה ההפרה".

בפרשת עין טל (בע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל, פ"ד נ"ט(6) 406, 502 (2005)) - גם שם נדונה תביעה הקשורה לפטנטים בתחום ההשקייה - נאמר כי העקרון שעומד מאחורי פסיקת פיצויים מכוח הסעיף האמור הוא, בדומה לדיני הנזיקין, השבת המצב לקדמותו והעמדת הניזוק במצב בו היה אלמלא ההפרה. וכלשונו של בית המשפט בעניין עין טל: "הכלל היסודי הוא החזרת 'עטרת בעל הפטנט ליושנה' כאילו לא הופרו זכויותיו כלל" (שם, בעמ' 502). אך להבדיל מדיני הנזיקין, רשאי בית המשפט בבואו לפסוק פיצויים בגין הפרת פטנט להתחשב "במעשה ההפרה של הנתבע ובמצבו של התובע עקב מעשה זה" וכן רשאי הוא להתחשב בשיקולים השונים כדלעיל, והרשימה איננה סגורה. על בית המשפט לקבוע את הפיצוי הראוי בהתייחס לכל מקרה לגופו, בבחינת השיקול הראוי אשר ישרת את מטרת הפיצוי ויתחשב ברווחי המפר מחד ובהוצאותיו מאידך.

הפיצוי שנפסק על ידי בית משפט קמא מבוסס על הרווח הריאלי שהפיקה המשיבה בתקופת ההפרה, בהתאם לחוות דעתו של רו"ח זונטג. בית המשפט קבע כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי טיעוני המערערים בעניין זה צריכים היו להיתמך בחוות דעת מומחה מטעמם, כפי שנעשה על ידי המשיבים, ובהיעדר נתונים לסתור, אין לבית המשפט אלא להתייחס לחוות הדעת שהוגשו על ידי המשיבה.

חוות דעתו ששל רו"ח זונטג, אשר אומצה על ידי בית משפט קמא, עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים לגבי "הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה", מה עוד שגם המערער השתית טענתו על כך שהפיצויים המגיעים לו נגזרים מרווחי המשיבה כתוצאה מהפרת הפטנט. אף לא למותר לציין את טענת המשיבה, ודומה כי יש בה ממש, כי אם המערער היה לוקח את המושכות לידיו ומפתח בעצמו את הפטנט לא היה מפיק רווחים מיידיים בתקופת הפרה, נוכח הערכה כי נדרשות שש שנות פיתוח עד להפקת רווחים בפועל מהמוצר.

בנוסף, רשאי היה בית משפט להפחית את סך הפיצויים על פי שיקול דעתו לאור רכיב הסיכון, אם מכוח סמכותו הכללית לאמץ חוות דעת מומחה על כל רכיביה או חלק מרכיביה, ואם מכוח סמכותו לפי סעיף 183(ד) לחוק הפטנטים הקובע כדלהלן: "נתבעו פיצויים, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע במתן דין וחשבון על היקף ההפרה; אולם בבואו לקבוע את שיעורם של הפיצויים, לא יהא בית המשפט כפות בדין וחשבון אלא רשאי לקבוע את שיעורם לפי כל נסיבות המקרה..." (ראו עניין עין טל בעמ' 499).

מניעת כפל פיצוי – השבה ופיצוי בדיני פטנטים

בעניין עין טל נאמר כי בדומה לעוולה נזיקית, תכלית הפיצוי בגין הפרת פטנט היא השבת המצב לקדמותו. לצד תכלית זו ניתן להוסיף גם את התכלית של מניעת התעשרות שלא כדין. בדומה לדיני הנזיקין, גם דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים על חיובים לא רצוניים, אך מטרתם שונה – לא רק השבת המצב לקדמותו, אלא גם שלילה של התעשרות על חשבון הזולת, ובהקשר של הפרת פטנט, מניעת מצב בו ראובן מתעשר על חשבון פרי המצאתו של שמעון. על חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, נאמר כי "שולח הוא פארותיו אל כל פינות המשפט והוא בצופן הגנטי של כל כלל במשפט" (דברי השופט חשין, כתארו אז, בהקשר של ביטוח כפל ברע"א 3948/97 מגדל נ' מנורה, פ"ד נה(3) 769, 814 (2001)). מגוון האפשרויות והסעדים שמעמיד המחוקק לרשות בית המשפט בסעיף 183(ב) לחוק הפטנטים, עולה בקנה אחד הן עם התכלית של השבת המצב לקדמותו והן עם התכלית של מניעת עשיית עושר ולא במשפט. "הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה" - כאמור בסעיף 183(ב)(3) לחוק הפטנטים - מהווים קריטריון להערכת הנזק שנגרם לבעל האמצאה עקב הפרת הפטנט, אך גם מאפשרים לנפגע לקבל את רווחי מפר הפטנט על מנת למנוע התעשרות עקב נטילת רכוש הזולת.

בבוא בית המשפט לתאם בין הסעדים והשיקולים השונים בפסיקת הפיצויים מכוח סעיף 183 לחוק הפטנטים, עליו ליתן את הדעת שאין לפסוק כפל פיצוי. כך יאה וכך נאה בדין האזרחי בכללותו, ובהיקש קרוב לענייננו, נזכיר את ההלכה לפיה ניתן לתבוע סעדים מכוח דיני עשיית עושר לצד סעדים מתחום דיני קניין רוחני (ע"א 5768/94 א.ש.י.ר  נ' פורום אביזרים, פ"ד נב(4) 289 (1998)) אך "מן ההכרח לתאם בין שני הסעדים האלה, פן ייוצר כפל פיצוי" (ע"א 2972/95 וולף נ' דפוס בארי, פ"ד נג(3) 472, 480 (1999)).

ומהתם להכא: התביעה בגין מניעת זכויות המערער בפטנט היא תביעה חלופית לתביעת הפיצויים בגין הרווח שהפיקה המשיבה מכוח סעיף 183(ב)(3) לחוק הפטנטים, אך אינה יכולה להצטבר אליה. בית משפט קמא פסק לזכות המערערים את הרווח הריאלי שהפיקה המשיבה בסך של 200,000 דולר (מעבר לתמלוגים בסכום של למעלה מ–226,000$ ששולמו למערערים בתקופת ההפרה). מתן פיצוי למערער בגין מניעת השימוש בפטנט במצטבר להשבת הרווח הריאלי שהפיקה המשיבה בגין השימוש בפטנט, מהווה למעשה כפל פיצוי וגם מטעם זה יש לדחות את תביעת המערערים.

פגיעה במוניטין

המערער טען כי המשיבים פגעו במוניטין שלו בשני אופנים: בכך שלא ציינו את שמו על גב אריזות המוצרים ששווקו חרף התחייבות המשיבה בהסכם, ועקב השמצות והאשמות שהפיצו אודותיו, לפיהן כביכול הוא מפר פטנטים של אחרים ושלא ניתן לנהל עימו יחסים מסחריים.

נפסק כי, על הטוען לפגיעה במוניטין להוכיח את הפגיעה ואת שיעור הנזק שנגרם לו כתוצאה ממנה. בית משפט קמא דחה את טענת המערערים בקובעו כי לא הרימו את נטל ההוכחה. המערער לא הראה כי המוניטין שלו נפגע ולא הוכיח את הנזק שנגרם לו, והמכתבים שהוחלפו בין הצדדים, גם אם כללו חילופי האשמות, נכתבו על רקע הסכסוך העסקי בין הצדדים וכך יש לראות את הדברים.

פיצויים עונשיים

המערערים טענו כי התקיימו התנאים לפסיקת פיצויים עונשיים, נוכח הפרה שנעשתה בכוונת מכוון, ביודעין ובמצח נחושה על אף הודעת הביטול, תוך שהמשיבים ממשיכים ביודעין לעשות שימוש אסור בפטנט ולמכור את הפולסטורים. עוד נטען כי לאחר ביטול ההסכם מכרה המשיבה לחברת Drip-in זכויות שכבר לא היו שייכות לה, והתערבה ביחסים העסקיים שבין המערערים לחברות זרות. לטענת המערערים, הקביעה של בית משפט קמא לפיה המשיכו הצדדים לנהוג על פי ההסכם חרף הודעת הביטול, אינה עולה בקנה אחד עם שאר הראיות ועם קביעת הבורר שאין לזקוף לחובת המערערים את קבלת התמלוגים לאחר הודעת הביטול.

נפסק כי, סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים קובע כלהלן: "נעשתה הפרה לאחר שבעל הפטנט או בעל הרשיון היחודי הזהיר עליה את המפר, רשאי בית המשפט לחייב את המפר בתשלום פיצויי עונשין, בנוסף לפיצויים שקבע לפי סעיף קטן (ב), ובלבד שלא יעלו על סכום אותם פיצויים".

עניינו של הסעיף בסעד עונשי, שנועד להרתיע מפר מלהמשיך ולהשתמש בפטנט חרף פנייה של בעל הפטנט. סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים לא קובע קריטריונים ברורים לפסיקת פיצויים עונשיים במקרה של הפרה. הפיצוי מסור לשיקול דעתו של בית המשפט על רקע מכלול הנסיבות, לרבות התנהגות הצדדים, היקף ההפרה וחומרתה, ותחושת הצדק.

בדין הישראלי נקבע כי פסיקת פיצוי עונשי מכוח סעיף 183(ג) תיעשה במשורה ובזהירות רבה, מקום בו הוכח כי ההפרה נעשתה ביודעין תוך הסבת נזקים נוספים למפר ולאחר שבעל הפטנט הודיע בכתב על מעשה ההפרה ודרש ממנו לחדול ממעשיו (עניין עין טל, בעמ' 511).

[במאמר מוסגר בית המשפט מציין, כי הנושא של פיצוי עונשי מתעורר בהקשרים שונים, כפיצוי שתכליתו לשקף סלידתה של החברה מהמעשה, להעניש את המפר ולהרתיע מפרים פוטנציאליים לבל ישנו מקרים דומים (ראו עניין Roton Barrier v. Stanley Works וכן רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני ([פורסם בנבו], 6.7.2009) פסקה כ"ב לפסק דינו של השופט רובינשטיין והאסמכתאות שם. נציין כי באותו מקרה לא נפסקו פיצויים עונשיים, למרות שהנתבע הורשע בפלילים בעבירות מין חמורות שביצע בתובעת)].

נפסק כי, המערערים לא הביאו ראיה המוכיחה כי התרו במשיבים לחדול ממעשה הפרה, ודי בכך כדי לדחות תביעתם לפיצוי עונשי. עוד נזכיר כי בתקופת ההפרה קיבלו המערערים תמלוגים שוטפים מהמשיבים, וכפי שנקבע על ידי בית משפט קמא "המשיכו למעשה לקיים את ההסכם כשהם ממתינים לפסק הבורר.. ההפרה כפי שבא לידי ביטוי בעניין דכאן היא הפרה מינורית...".

מכל מקום, בית המשפט לא סבר כי ניתן לראות את התנהגות המשיבים כזדונית עקב כך שדחו את הודעת המערערים על ביטול החוזה. המשיבה רשאית הייתה לדחות את הודעת הביטול ולהיאבק על עמדתה בהליך הבוררות, כך שאין מדובר בהפרה בוטה של ההסכם ושל זכות המערערים בפטנט.

בהתחשב בכל אלו, נפסק כי לא זה המקרה המתאים לפסיקת פיצוי עונשי.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור