משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: השופט ניל הנדל

11 במאי, 2016,

0 תגובות

חישוב הפיצוי בגין הפרת פטנט

חישוב הפיצוי בגין הפרת פטנט
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 22.7.2013 בת"א 2260/08 ובת"א 1133-09-10. הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני ההרכב: כבוד השופט ניל הנדל, כבוד השופט נעם סולברג וכבוד השופטת ענת ברון. פסק הדין בערעור ניתן ביום 6.10.2015.
 
העובדות: חברת טויטופלסט פיתחה שני מוצרים בתחום מיזוג האוויר:  האחד, "מחלק זרימת אוויר" (להלן: מרכזייה). פיתוח זה נרשם על ידי המשיבה כפטנט שמספרו 131198. המוצר השני, "מפיץ זרם אוויר מודולרי" (להלן: מפצל). המפצל נרשם אף הוא לזכות המשיבה כפטנט שמספרו 137728.
 
לאחר שמצאה כי המערערת 1, תביג-ישראל גרובר בע"מ, מייצרת ומשווקת מוצרים דומים, הגישה המשיבה לבית המשפט קמא את התביעות מושא ערעור זה. המשיבה טענה כי תביג "העתיקה" את המוצרים שפיתחה, וכי פעילות זו מפרה את הפטנטים שנרשמו לזכות המשיבה ואף מהווה גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט. 
 
פסק הדין של בית המשפט קמא:  בפסק דינו קיבל בית המשפט קמא את עמדת המשיבה, וקבע כי המערערים הפרו את הפטנטים שנרשמו לזכותה כדין. 
 
בית המשפט המחוזי העניק, אפוא, צו מניעה שאסר על המערערים את המשך הייצור והשיווק של המוצרים שבהם שולבו הרכיבים המפרים. אשר לסוגיית הפיצויים, נקבע כי לא הוכחה עוולת גניבת העין, וכי בהעדר אפשרות לאמוד את הרווחים שצמחו לתביג בעקבות שילוב הרכיבים המפרים, אין להורות על השבה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. אף בפסיקת פיצויים על פי סעיף 183 לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967, מצא בית המשפט קמא קושי לא מבוטל, הואיל ולא הוכחו בפניו קיום מוניטין למוצרי המשיבה, או היקף המכירות של מוצרים אלה לפני ואחרי ההפרה. זאת ועוד, לדידו, גם את רווחי תביג לא ניתן לאמוד הואיל ולא ברורה תרומת הרכיב המפר לסך המכירות שלה. בנסיבות אלה, הקריטריונים הקבועים בסעיף 183(ב) לפסיקת הפיצוי אינם ישימים. משכך, פנה בית המשפט קמא לדרך אחרת וקבע כי אף שסעד זה אינו מופיע במפורש בחוק, בסמכותו לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בגין הפרת פטנטים. בית המשפט נעזר בהסדרים סטטוטוריים מענפים אחרים של דיני הקניין הרוחני – חוק זכויות יוצרים, וחוק עוולות מסחריות – והעמיד את שיעור הפיצוי בגין כל מוצר מפר על 100,000 ₪.
 
לפסק הדין בבית המשפט המחוזי ראו מאמר זה.
 
תוצאות הערעור: הערעור התקבל. נפסק כי יש להחזיר את ההליך לערכאה הדיונית לשם חישוב מחודש של הפיצויים, כך שישקף ככל האפשר את הנזק הממשי שנגרם, אם נגרם, בנסיבות הקונקרטיות שלפנינו. 
בית המשפט העליון הוסיף כי ראוי כי בית המשפט המחוזי ישקול מחדש, לאחר שמיעת הצדדים בנקודה זו, אם יש מקום להורות על מתן חשבונות. 
 
הערת DWO: גישת כבוד השופטת ענת ברון לפיה לא ניתן לעשות שימוש בכלי של פיצוי ללא הוכחת נזק מקום שאין הוראה מפורשת לכך בחוק הרלוונטי, הינה גישה ראויה ועקבית אשר באה לידי ביטוי גם בפסקי דין קודמים שניתנו על ידה בבית המשפט המחוזי וראו למשל פסק דין בעניין אדידס נ' בטש שם נקבעו דברים דומים ביחס לתחום סימני המסחר. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בערעור: 
 

אין הגבלה על בית המשפט ביחס לשיקולים לחישוב הפיצוי

נפסק כי לא נפל פגם בקביעתו העקרונית של בית המשפט קמא באשר לאפשרות לפסוק לזכות המשיבה פיצויים בהתאם לשיקולים שאינם מנויים בסעיף 183(ב) לחוק הפטנטים. 
 

אומדן לנזק שנגרם מהפרת פטנט

בשל הקושי האינהרנטי הכרוך בכימות הנזק שנגרם כתוצאה מפגיעה בזכויות הקשורות בקניין רוחני, לרבות הפרת פטנטים, נפסק כי –
 "פסיקת פיצויים על דרך של אומדן – או 'אומדן גלובאלי' – בתביעה בגין הפרת פטנט, במקרים הראויים לכך, עולה בקנה אחד עם לשון החוק וגם עם תכליתו [...] משנמצא כי הנתבע אחראי להפרת הפטנט, והוכח כי נגרם נזק – ואף באותם מקרים שבהם לא הוכח שיעור הנזק או לא ניתן להגיע למימצאים ברורים וחד משמעיים – יפסוק בית המשפט פיצוי הולם, ואם אין בידיו להגיע לחישוב אריתמטי, ייזקק לדרך של אומדן" (ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 505 (2005), מפי השופט י' טירקל).
 
ואולם נפסק כי על בית המשפט לבסס את האומדנה על מכלול הנתונים המצביעים על היקף הפגיעה, לרבות –
 "היקף ההפרה (מצומצם או רחב); תקופת ההפרה (משך התקופה, מתי החלה ואם נמשכה גם אחרי שנקבע כי הייתה הפרה); סוג המוצר המוגן (אם נמכר כיחידה נפרדת ועצמאית או עם מוצרים נלווים); מידת ההצלחה המסחרית שזכו לה המוצרים המפרים; מידת ההצלחה שבה היו זוכים המוצרים המוגנים אלמלא ההפרה; מידת החיקוי של המוצרים המפרים; מידת ההשפעה של המוצרים המפרים על השוק ועל מחירם של המוצרים המוגנים [...] עוגמת הנפש והצער שנגרמו לבעל הזכויות בפטנט" (עניין רובינשטיין, בעמ' 505-506).
 
בית המשפט העליון הוסיף כי האפשרות לפסוק פיצויים על פי אומדנה מרחיבה מאד את שיקול הדעת של בית המשפט, ומקלה על פסיקת פיצויים במצבים של אי בהירות ראייתית מסוימת. בה בעת, אין בה כדי לטשטש את תכליתו הנזיקית של הסדר הפיצויים הקבוע בחוק הפטנטים – העמדת הנפגע במקום בו היה אלמלא התרחשה ההפרה, ותו לא. 
 

שיקולי ענישה בקביעת שיעור הפיצויים

נפסק כי רק לעיתים רחוקות ניתן יהיה להתחשב בשיקולי ענישה בקביעת שיעור הפיצויים (שם, בעמ' 502; ע"א 2634/09 רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ, פסקאות 24 ו-47 (6.1.2011)).
 

אומדן ללא התייחסות לנסיבות הקונקרטיות

נפסק בית המשפט קמא שגה באופן שבו ערך את האומדנה. ראשית, קריאת פסק הדין מלמדת כי בית המשפט בהנמקתו לא התייחס ישירות לנסיבות הקונקרטיות של ההפרות שלפנינו, ונמנע מיישום הקריטריונים שהותוו בפרשת רובינשטיין, אף שיש בהם כדי לסייע בגיבוש אומדנה עניינית. 
 
בעניין טומשובר נפסק כי: "מוטב כי בית המשפט יפרט את אמות המידה העיקריות שהנחו אותו בעריכת האומדנא. אמות מידה אלו צריכות להיות מבוססות על היגיון מעשי, ולהתיישב עם נסיבותיו הפרטניות של התיק. יש להימנע ממצב בו אומדנא תביא לתוצאה "קלוטה מהאוויר", מעין פשרה ללא הסכמה שאיננה מעוגנת היטב בנסיבות התיק ובגדרי המחלוקת בין הצדדים" (עמ' 5).
 
נפסק כי אכן, בית המשפט קמא הצביע על הקשיים בכימות רווחי המערערים או נזקי המשיבה, ואולם אין בקשיים אלה כדי להתיר קביעה שרירותית של פיצויים. אדרבה, בהעדר נתונים מדויקים, על בית המשפט להיעזר באינדיקטורים המספקים אמות מידה חלופיות, גם אם חלקיות, להערכת נזקי הנפגע. כך, למשל, הימנעותו של בית המשפט קמא מבירור היקף המכירות של מוצרי המערערים מעוררת תהיות. אמנם, אין במידע זה כדי לספק נתונים מדויקים באשר לנזקי המשיבה, הואיל ולא ברורה תרומת הרכיב המפר לסך המכירות הכללי, אך הוא בוודאי עשוי לשמש כאינדיקציה לתקרת הנזק – וממילא, להשפיע על שיעור הפיצוי. 
 

פיצוי ללא הוכחת נזק בעילה של הפרת פטנט 

בית המשפט קמא הסתמך על חקיקה המטילה פיצוי ללא הוכחת נזק – אלא שמדובר בחקיקה שונה מזו שעומדת בבסיס חיוב הפיצוי בענייננו. דהיינו, בנמקו את שיעור הפיצויים נעזר בית המשפט המחוזי בהיקש להסדרי חוק עוולות מסחריות וחוק זכויות היוצרים, המעמידים את תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק על 100,000 ₪. דא עקא, שני קשיים בעמדה זו. ראשית, במישור הפורמאלי. חוק עוולות מסחריות וחוק זכויות היוצרים אכן קובעים פיצוי ללא הוכחת נזק, אך באותה מידה חוק הפטנטים אינו מטיל פיצוי דומה. נדמה כי כאשר עסקינן בכלי מיוחד של הטלת פיצוי ללא הוכחת נזק, שהוא בגדר יוצא מן הכלל, העדר הוראה מפורשת של המחוקק מקים משוכה גבוהה ומכובדת. שנית, מבחינה תכליתית, התכלית הנזיקית העומדת, כאמור, בבסיס הסדרי הפיצוי בדיני הפטנטים, שונה מן התכליות העומדות בבסיס ההסדרים אליהם הפנה בית המשפט קמא, אשר מעניקות משקל מרכזי להיבט ההרתעה (ראו, בהתאמה, ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873, 903 (2004); ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו, פ"ד מו(2) 254, 265 (1992)). משכך, הרלוונטיות של היקש זה מוטלת בספק רב, ואינה משכנעת אף כשלעצמה. ההישענות על הסדרים חקיקתיים רחוקים מבליטה את אשר חסר בתיק זה, והוא העדר קביעת אומדנה על סמך בחינת נתוני התיק.
 
בנסיבות אלה, נפסק כי יש להחזיר את ההליך לערכאה הדיונית לשם חישוב מחודש של הפיצויים, כך שישקף ככל האפשר את הנזק הממשי שנגרם, אם נגרם, בנסיבות הקונקרטיות שלפנינו. 
 
בית המשפט העליון הוסיף כי כדי לקדם את יכולתו של בית המשפט לקבוע אומדנה באמצעות כלי עזר, ובהתאם לאמור לעיל, ראוי כי ישקול מחדש, לאחר שמיעת הצדדים בנקודה זו, אם יש מקום להורות על מתן חשבונות. בהליך קמא, בית משפט דחה אפשרות זו לנוכח דרך החישוב שבה בחר. עתה, נכון יהיה כי בית המשפט המחוזי ייתן את דעתו מחדש על העניין, גם לאור דבריו בפסק הדין המקורי שם ציין כי החשבונות עשויים לשפוך אור על "היקף המכירות של תביג את מוצרים אלו", אף אם לא יהיה בהם כדי להבהיר את ההיקף הכספי של ההנאה מהשימוש ברכיבים המפרים.
 

1 ביוני, 2015,

0 תגובות

פסיקת פיצויים בדרך של אומדנה

פסיקת פיצויים בדרך של אומדנה
ערעור שהוגש על ידי שמואל טומשובר ומריל טומשובר כנגד ארט אופיק בע"מ. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופט חנן מלצר השופט ניל הנדל והשופט נעם סולברג. ביום 6.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 30.12.2012 בת"א 001661/07, כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי.
 
המשיבה מייצרת מסגרות משקפיים ייחודיות תחת המותג "Ronit Furst". המערערים שימשו במשך שנתיים סוכני מכירות של המותג בארה"ב. על רקע זה הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי. נטען בתביעה כי המערערים שיווקו גם מסגרות מזויפות, אשר מחקות את המסגרות המקוריות של המשיבה.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: התביעה התקבלה. נקבע כי שיווק המסגרות המזויפות מהווה גניבת עין ועוולה של עשיית עושר ולא במשפט. למשיבה נפסק פיצוי בסך 418,332$. גובה הפיצוי חושב על דרך האומדנא על בסיס ההכנסות ממכירה.  לפסק הדין ראו מאמר זה.
 
טיעוני הערעור: הצדדים לערעור מיקדו את טיעוניהם אך בשאלת גובה הפיצוי, שנקבע כאמור על דרך האומדנא.
 
במסגרת הערעור נטען כי ביהמ"ש המחוזי עצמו קבע שהמשיבה לא הוכיחה את נזקיה, ומשכך לא היה מקום לפסוק לה פיצוי. כמו כן הודגש כי ההנחה לפיה נמכר מספר שווה של מסגרות מקוריות ומזויפות – איננה נתמכת בראיות ואיננה תואמת את היגיון החיים. לבסוף נטען כי אומדן הפיצוי צריך היה להתבסס על הרווח שהופק ממכירת המסגרות המזויפות, ולא על ההכנסות מהמכירות. 
 
תוצאות ההליך: הערעור מתקבל, המערערים יחויבו לשלם למשיבה פיצוי בגין הרווח (להבדיל מהכנסות) מכירת המסגרות המזויפות סכום בשקלים השקול ל-251,000 דולר, חלף הסכום שנקבע בבית המשפט המחוזי בסך 418,332 דולר. יתר רכיבי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם. 
בנוסף נפסק כי נוכח התוצאה אין צו להוצאות בהליך דנן. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

14 במאי, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית בתמונה ששודרה בתוכנית טלוויזיה

הפרת זכות מוסרית בתמונה ששודרה בתוכנית טלוויזיה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי  חיפה מיום 20.11.2013 בתיק ע"א  018924-07-13. הבקשה הוגשה על ידי יוסף טאובר (תבור) כנגד ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ. הבקשה נדונה בבית המשפט העליון, בפני השופט ניל הנדל. ביום 5.5.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, וקבע כי המשיבה לא הפרה זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונה שצילם אביו של המבקש. 
 
אביו של המבקש, אוסקר טאובר, צילם תמונה של הזמרת יפה ירקוני. התמונה המקורית נמסרה לירקוני, בעוד שהתשליל נשמר ברשות האב. מספר שנים לאחר שירקוני והאב הלכו לבית עולמם, שידרה המשיבה ראיונות עם בני משפחתה של ירקוני. במהלך הראיונות הוקרנה התמונה על המסך שלוש פעמים: פעמיים הופיע לצד התמונה הכיתוב "צילום אוסקר טאובר". כיתוב דומה הופיע, ככל הנראה, גם בפעם השלישית, אלא שבפועל רובו ככולו הוסתר על ידי כתובית אחרת. 
המבקש טען בתביעתו כי המשיבה הפרה את זכות היוצרים של המבקש ואת הזכות המוסרית של האב בתמונה. 
 
ההליך בבית המשפט השלום: התביעה בבית משפט השלום נדחתה (ת"א 45422-05-11, כב' השופטת מ' צור). נקבע כי האב העביר לירקוני את זכות היוצרים בתמונה בעוד שהשניים היו בחיים. מאחר והזכות הועברה לירקוני – אין למבקש עילה לתבוע את המשיבה בגין הפרת הזכות. עוד נקבע כי בנסיבות העניין לא הופרה זכותו המוסרית של האב, ואף אם הופרה – אין מקום לפסוק למבקש פיצוי. 
 
ההליך בבית המשפט המחוזי: ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי – נדחה על כל חלקיו (ע"א 18924-07-13, כב' השופט י' כהן). 
 
תוצאות ההליך: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובה - לא ניתן צו להוצאות בהליך זה בפני בית המשפט העליון (להבדיל מההליכים הקודמים).
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך
 
 

23 בינואר, 2014,

0 תגובות

ראיות חדשות בערעור על החלטת רשם הפטנטים

ראיות חדשות בערעור על החלטת רשם הפטנטים
בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב עש"א 31009-01-13 [פורסם בנבו] (כב' השופטת י' שיצר).הבקשה הוגשה על ידי ענת גבאי ומשה גבאי כנגד עמינח תעשיית רהיטים ומזרונים בע"מ. הבקשה נדונה בבית המשפט העליון, בפני השופט סלים ג'ובראן, השופט ניל הנדל והשופט אורי שהם. ביום 21.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המבקשים הגישו בקשה לרישום פטנט מס' 179840 ביחס ל"התקן למיטת תינוק למניעת תסמונת מוות בעריסה". המשיבה הגישה התנגדות לרישום הפטנט מנימוקים שונים, בין היתר בשל העדר התקדמות המצאתית והעדר יעילות לפטנט המבוקש, ונוהל הליך בפני סגנית רשם הפטנטים. 
 
החלטת רשם הפטנטים: הפוסקת קבעה בהחלטתה כי יש בפטנט המבוקש משום התקדמות אמצאתית, אולם המבקשת לא הוכיחה את יעילות הפטנט, במניעת אחד הגורמים למוות בעריסה. 
 
החלטת בית המשפט המחוזי:  דחה ערעור על החלטת כב' סגנית רשם הפטנטים (ז' ברכה) והותיר על כנה את הקביעה כי האמצאה בגינה נתבקש הפטנט לא ממלאת אחר דרישת ה"יעילות האמצאתית" הקבוע בחוק כתנאי להכרה בפטנט. בנוסף בית המשפט 
לא התיר למערערים להתיר להגיש ראיות נוספות לצורך הוכחת יעילות הפטנט. 
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, נפסק כי יש להעניק רשות ערעור בסוגיית הגשת ראיות חדשות, לדון בערעור על-פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור, באופן שהעניין יוחזר לבית המשפט המחוזי למתן החלטה חדשה על-סמך ההנמקה בפסק דין זה.
 
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בערעור:
 
 

13 במאי, 2013,

0 תגובות

התנגדות לפטנט - העדר התקדמות המצאתית

התנגדות לפטנט - העדר התקדמות המצאתית
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים בתיק עשא 035096-09-10 שהגישה חברת Merck Sharp& Dohme כנגד חברת אוניפארם וחברת טבע תעשיות פרמצבטיות. בקשת הערעור נדונה בבית המשפט העליון בפני השופט ניל הנדל. ביום 28.4.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: מרק פיתחה תרכיב לטיפול במחלת האוסטאופורוזיס. על בסיס התרכיב האמור, הגישה מרק בקשה לרישום פטנט. הייחוד באמצאה של מרק הוא משטר המינונים החדש שהוצג על ידה, ושעל בסיסו נתבקש רישום הפטנט.
המשיבות הגישו התנגדותן לבקשת רישום הפטנט. ההתנגדות נשענה על שלושה אדנים: (1) סייג למתן פטנט נוכח היות האמצאה "שיטה לטיפול רפואי בגוף האדם"; (2) היעדר חידוש לפי סעיף 4 לחוק הפטנטים; (3) היעדר התקדמות המצאתית לפי סעיף 5 לחוק האמור. 
 
הכרעת רשם הפטנטים (שאושרה בערעור במחוזי):
(1) הרשם פסק כי אין לקבל את טענת המשיבות לפי עניינה של האמצאה בשיטה לטיפול רפואי, אשר אינה כשירת פטנט לפי סעיף 7(1) לחוק הפטנטים. סייג זה מטרתו לאפשר חופש פעולה לרופאים ולמטפלים לפעול כפי ראות עיניהם, מבלי שיהיו מוגבלים באמצעות מונופלין המגדר תהליך טיפולי מסויים. 
(2) באשר לשאלת החידוש נפסק כי בחלק מהפרסומים יש כדי לשלול את החידוש של חלק התביעה העוסק במינון של 70 מ"ג. ואולם הפרסומים אינם שוללים את החידוש של נטילת 140 מ"ג בתדירות של פעם בשבועיים.
 
(3) ביחס לסוגיית ההתקדמות ההמצאתית, קבע הרשם כי יש בפרסומים יחדיו כדי לשלול את ההתקדמות ההמצאתית בבקשת הפטנט. 
 
תוצאות ההליך: בקשה רשות הערעור נדחית. 
בנוס, נפסק כי מרק תישא בהוצאות אוניפארם ושכר טרחת עורכי דין בהליך זה בסך של 35,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

15 במאי, 2012,

0 תגובות

שידורי ספורט ברשת: שימוש הוגן וחשיפת פרטי גולש

שידורי ספורט ברשת: שימוש הוגן וחשיפת פרטי גולש

ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 2.9.09 בבש"א 11646/08 שניתן על-ידי כבוד השופטת מ' אגמון גונן.

פסק הדין בערעור ניתן ביום 13.5.2012 בבית המשפט העליון, מפי ההרכב המשנה-לנשיא א' ריבלין, השופט ח' מלצר, השופט נ' הנדל.

העובדות נשוא הערעור: פלוני הוא בעל אתר אינטרנט בשם Livefooty, אשר מציע לציבור הגולשים אפשרות לצפות במשחקי כדורגל בשידור חי, בלא תשלום, בטכנולוגיית "Streaming", וזאת בלא שקיים בידו היתר או רישיון להעברת שידורי המשחקים. זהותו של פלוני אינה ידועה לבעלת זכויות היוצרים (זכויות יוצרים באינטרנט).

המערערת היא ליגת הכדורגל האנגלית The Football Association Premier League Ltd. (להלן: הליגה, או המערערת), המארגנת ומקיימת משחקי כדורגל באנגליה. בכל משחק המתנהל בליגה מתקיים תהליך של צילום, עריכה ושידור.

לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בשאלות הנוגעות לענייננו ראה פסק דינה של כבוד השופטת מ' אגמון-גונן.

תוצאות ההליך: בית המשפט העליון קיבל את הערעור בחלקו. נמצא כי  נתקיימה הפרה של זכות היוצרים וכי לא מתקיימת הגנת השימוש ההוגן. הערעור נדחה בכל הנוגע לבקשה לחשיפת פרטיו של פלוני. נקבע כי על המחוקק לדאוג לחקיקה מתאימה בנושא.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

4 באפריל, 2012,

0 תגובות

העברת בעלות בזכויות יוצרים ביומני גבע ושלילת זכאות לפיצוי סטטוטורי

העברת בעלות בזכויות יוצרים ביומני גבע ושלילת זכאות לפיצוי סטטוטורי

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו מיום 25.3.2008 בת"א 2062/02 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ע' בנימיני.

העובדות: הערעור הוגש על ידי אולפני הרצליה כנגד ברקי פטה המפריס ישראל ונדון בבית המשפט העליון בפני השופטים: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין, כבוד השופט ס' ג'ובראן, כבוד השופט נ' הנדל. ביום 4.4.2012 ניתן פסק הדין בערעור.

תוצאות ההליך: הערעור התקבל באופן חלקי, במובן זה שהסעד בדבר הזכאות לפיצוי סטטוטורי, מבוטל. יתר הסעדים נותרים בעינם.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

1 בפברואר, 2011,

0 תגובות

גניבת עין בשם המסחרי אורט

גניבת עין בשם המסחרי אורט

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, א' פרוקצ'יה, נ' הנדל (עא 5207/08) – 1.2.2011

תחום: גניבת עין בשם המסחרי אורט

נושאים: מטרת עוולת גניבת העין, יסודות עוולת גניבת העין, יסוד ה"מוניטין", זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין, הבעלות במוניטין, יסוד ה"הטעייה", מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, מבחן יתר נסיבות הענין, הגנת שימוש בתום לב בשם לתיאור העסק

עובדות:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא ג' גינת). שעניינו מחלוקת בזכות לשימוש בסימן "אורט", המשמש בשמותיהם של שני הגופים אורט ישראל ו World ORT.

ההליך בבית המשפט המחוזי:

בבית המשפט המחוזי ביקשה אורט-ישראל, בתמצית, למנוע מארגון אורט-עולמי להציג את עצמו בישראל או לפעול בישראל תוך שימוש בשמות "אורט", "ORT" ונגזרותיהם. התביעה התבססה בעיקר על עוולת גניבת העין.

המחלוקת נוגעת לזכות השימוש בישראל של אורט-עולמי בסימן "אורט", הכתוב באותיות עבריות או אנגליות (ORT), במסגרת פעילותה לגיוס תרומות ועשיית שימוש בכספי תרומות.

בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי אורט-ישראל היא גוף נפרד ועצמאי, שאינו נתון לשליטת אורט-עולמי. מכך הוא הסיק, כי פעילותה הענפה של אורט-ישראל, תוך שימוש בסימן "אורט", הקנתה לארגון הפנים-מדינתי מוניטין בסימן זה, ולו בלבד.

וכך נקבע, כי אורט-ישראל היא בעלת זכויות מוניטין בלעדיות בסימן "אורט" בישראל, ואילו אורט-עולמי לא הוכיחה כי יש לה חלק במוניטין זה.

ועל כן אסר בית המשפט על ארגון אורט-עולמי לעשות שימוש בסימן "אורט" או "ORT".

בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת כי השימוש בשם "אורט העולמי", או "World ORT", מהווה שימוש מותר בשמה הנכון.

ארגון אורט-עולמי חוייב בהוצאות ההליך ושכר טרחה בסך 146,000 ₪ בתוספת מע"מ.

נפסק:

הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בטל.

פועל יוצא מכך הוא, כי בפעילותה בישראל, רשאית World ORT להשתמש בשמה המלא, באנגלית בלבד, הכולל את המילים "World ORT", ובלא כל תוספת בעברית, באופן המבטא את היותה ארגון אורט עולמי, להבדיל מארגון פנים-מדינתי בישראל. הסמל בו משתמשת אורט-עולמי נכון לעת זו עונה על התנאים האמורים.

אורט ישראל תשא בשכ"ט עו"ד המערערת בשתי הערכאות בסך 40,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות:

מטרת עוולת גניבת העין

הערך המוגן בעוולת גניבת העין נועד לפרוש על אדם את הגנת החוק מפני פגיעה בזכות שרכש במוניטין של עיסקו. הגנה זו עיקרה בהכרה בזכותו של בעל עסק לשמור על תדמיתם החיובית של המוצר או השירות שהוא מספק, הן בעיני הציבור, ככלל, והן בעיני ציבור הלקוחות המבקש לרכוש את המוצר או השירות, בפרט. הגנת החוק מותנית בהוכחת שני יסודות: ראשית, כי העוסק רכש מוניטין בטובין או בשירות, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית עמו; שנית, כי מעשי הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה, או עלול להיות מוטעה, לחשוב כי הטובין או השירות המסופקים על ידי הנתבע הם, למעשה, אלה של התובע. עיקרה של עוולת גניבת העין הוא, אפוא, בהגנה על זכותו הקניינית של בעל המוניטין בעסק, העלולה להיפגע ממצג שווא של הנתבע. הערך המוגן ביסוד העוולה נועד להגן על האינטרס הקנייני של העוסק, להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים (ע"א 7980/98 פרוינדליך נ' חליבה, פ"ד נד(2) 856, 865 866 (2000)).

יסודות עוולת גניבת העין

עוולת גניבת העין מוגדרת בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות:

"גניבת עין

1. (א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר, או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב, כשלעצמו, גניבת עין."

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות קובע את יסודות עוולת גניבת העין, שעיקרם בשני אלה: קיום "מוניטין" בידי התובע, ו"הטעייה".

לצורך קיום יסודות העוולה די בקיום חשש סביר כי מעשי הנתבע יגרמו לקונה רגיל לחשוב בטעות כי מדובר בטובין או בשירות המסופק על ידי התובע, בעוד שלמעשה מדובר באלה של הנתבע. לענין זה, יסוד החשש הסביר נמדד בהקשר האובייקטיבי, ובקיום סכנה להטעייה, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעייה, ובהוכחת הטעייה בפועל (ענין פרוינדליך, בעמ' 866).

היקף הגנת המוניטין של העוסק מפני חשש הטעייה נקבע על רקע המתח הקיים בין אינטרס ההגנה על המוניטין של הפרט לבין האינטרסים הנוגדים של חופש התחרות של עוסקים אחרים, וחופש העיסוק הנתון לכל אדם. חופש התחרות הוא אינטרס ציבורי מובהק, שנועד לעודד ולפתח את המשק, ולהשביח את המוצר ואת השירות המסופקים לציבור; חופש העיסוק הנתון בידי הפרט נימנה עם חירויות היסוד של האדם, ולכן הגבלות על חופש זה מתפרשות בדרך כלל בצמצום. עוולת גניבת העין מעודדת בלעדיות בשימוש בשם עסק, וההגבלות המוטלות על הזולת מכח בלעדיות זו מצדיקות הגדרה קפדנית של תחומי ההגנה, שיש בה מימד של הצרת התחרות החופשית, בין היתר, בהקשר לשימוש בשם עסק (ע"א 5792/99 עיתון משפחה נ' עיתון משפחה טובה, פ"ד נה(3) 933, 942 (2001)).

הצורך באיזון בין הזכות למוניטין עיסקי, שיש בה ממימד הבלעדיות, לבין חופש התחרות וחופש העיסוק, מוביל לפרישת הגנה יחסית בלבד על המוניטין במסגרת עוולת גניבת העין, שגבולותיה מתעצבים בנקודת שיווי המשקל שבה נמנעת פגיעה בלתי מידתית בערכים מוגנים אחרים (ע"א 8981/04 מלכה נ' אווזי, פסקה 17 ([פורסם בנבו], 27.9.2006)).

יסוד ה"מוניטין"

יסוד ה"מוניטין" מורכב משני היבטים: האחד – עצם קיום ה"מוניטין", והשני – זכויות הקנין של התובע בו (ע"א 945/06 General Mills. נ' משובח, פסקה 7 ([פורסם בנבו], 1.10.2009)).

המושג "מוניטין" הוא מורכב, והגדרתו אינה פשוטה. בנסיון להגדיר מושג זה לצורך עוולת גניבת העין, נעשתה אבחנה בין שני סוגים של מוניטין: מוניטין הקשור בתדמיתו החיובית של היצרן, המקרינה על תדמיתם של מוצריו, ומוניטין הקשור בתדמיתו של המוצר עצמו, גם אם היצרן עצמו אינו מוכר בציבור. התייחס לכך בית המשפט בענין אפרופו (המשנה לנשיאה ריבלין):

"המוניטין מן הסוג הראשון קשור למוניטין של היצרן... בסוג זה של מוניטין, תדמיתו החיובית של היצרן בעיני הציבור מקרינה על מכלול המוצרים המיוצרים על ידו, ויוצרת את המוניטין שלהם. המוניטין מן הסוג השני קשור למוצר עצמו, גם אם היצרן אינו מוכר לציבור, או אינו זוכה לתדמית חיובית בעיני הציבור. מוניטין זה נוצר בעקבות השם הטוב שהמוצר קונה לעצמו בקרב הצרכנים" (שם, פסקה 8; כן ראו דנ"א 8910/09 General Mills Inc. נ' משובח תעשיות מזון בע"מ ([פורסם בנבו], 4.7.2010)).

האבחנה בין מוניטין עיסקי, המוגן על ידי עוולת גניבת העין, לבין "שם טוב" שאינו זוכה להגנה זו, אינה קלה ליישום: גרעין האבחנה טמון בשאלה האם מדובר במוניטין בעל משמעות עיסקית, המבטא אינטרס קנייני מובהק, הזכאי להגנה מפני פגיעה, או שמא מדובר בשם טוב שאין לו משמעות קניינית בתחום העיסקי. על אופיו של המוניטין המוגן מכח העוולה נאמר:

"המושג מוניטין קשה להגדרה מדוייקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר" (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' אליהו, פ"ד מד(2) 309, 315 (1990) (להלן: ענין ליבוביץ)).

ואכן, המוניטין המוגן על ידי עוולת גניבת העין אינו אינטרס מופשט של התובע בשמו הטוב, אלא אינטרס כלכלי מובהק ב"כוח השוק" של עסקו. זהו "כח משיכת הלקוחות" של העוסק (ענין קארגלס, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת נאור). עוולת גניבת העין עוסקת במאטריה מסחרית, ב"נכס ש[המעוול] מוכר, או שירות שהוא נותן"; העוולה "נועדה להגן מפני הפקת רווח מהמוניטין של המוצר בדרך של הצעתו למכירה, ולא מפני פגיעה אפשרית עקיפה, שאינה קשורה לרווח שנוצר ממכירת המוצר המחקה" (ענין אפרופו, פסקה 15 (ההדגשה אינה במקור); והשוו ע"א 523/91 כהן נ' נדיר, פ"ד מט(2) 353, 362 (1995) (להלן: ענין נדיר)).

נפסק כי הטעם האמיתי להתנגדותה לשימוש בסימן על ידי אורט-עולמי נובע, כך נראה, מרצונה להבטיח לעצמה את המונופולין על הפעילות הפילנתרופית בתחום החינוך המקצועי בישראל, ומחשש לקיום תחרות עם אורט-עולמי בהזרמת תרומות לפעילויות השונות. גם אם ניתן להבין את הצורך בתיאום והסדרה של פעילותם המקבילה של ארגוני אורט השונים בישראל – העולמי והמדינתי – קשה לומר כי האינטרס המדריך את אורט-ישראל מצוי "בגרעין הקשה" של מושג ה"מוניטין", במשמעות לה ניתנה ההגנה בעוולת גניבת העין.

זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין

במדינות שונות הוכרה זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין, אך לעתים היא צומצמה לשימוש במוניטין לצורך גיוס תרומות ותמיכה כספית, ולא להיבטים רחבים יותר של השימוש בשם.

עמדת אורט-ישראל, הטוענת לבלעדיות בזכות השימוש בסימן "אורט", מעוררת מידה לא מעטה של אי-נחת, משיש בה פגיעה בפעילות רצויה וחשובה מנקודת מבט חברתית. שהרי, ככל שירבו ארגוני צדקה שיקדמו מטרות חברתיות חשובות כן ייטב, וכך יצא הציבור נשכר, אפילו מדובר בתחומי פעילות דומים, או אף זהים.

עולים, אפוא, סימני שאלה באשר להיקף ההגנה שעוולת גניבת העין מעניקה לשימוש בשם לצורך זיהויו של ארגון פילנתרופי. אין הכרח להכריע בהם, ונוכל להותיר לעת מצוא את ההכרעה בשאלת היקף ההגנה על מוניטין של ארגון צדקה לצורך עוולת גניבת העין. זאת, מאחר שניתן להכריע בהליך זה גם בלא קביעה נחרצת בענין זה.

הבעלות במוניטין

בעית הבעלות במוניטין נחלקת לשתי בעיות-משנה: ראשית, יש לברר את זהות הבעלים ה"מקורי" במוניטין, עם היווצרו; שנית, יש לבדוק האם המוניטין נותר בידי הבעלים, או הועבר לידיים אחרות.

בסוגיית זהותו של הבעלים ה"מקורי" במוניטין, נוטה הפסיקה להתייחס לשני מבחנים נפרדים, שאינם עולים, בהכרח, בקנה אחד: מבחן אחד הוא, מי יצר את המוניטין: "הבעלות במוניטין שייכת למי שיוצר את המוניטין, לגורם שאפשר לראות בו את המקור למוניטין שיש למוצר..." (ענין אפרופו). מבחן אחר הוא, מיהו הגורם שהציבור קושר את המוניטין אליו: "על התובע להוכיח, כי רכש מוניטין בטובין, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית של הטובין עם התובע" (ענין ריין, בעמ' 845; ענין עיתון משפחה, בעמ' 942; ענין פרוינדליך, בעמ' 866).

אשר למבחן הגורם האחראי ליצירת המוניטין: בית משפט קמא ציין את פעילותה הענפה והעצמאית של המשיבה בישראל. עם זאת, לא ניתן להתעלם מאחריותה של המערערת לבניית המוניטין של "אורט" בישראל, וזאת נוכח פעילותה הענפה במשך שנים רבות הקשורה בישראל, בעצם הקמתו של ארגון אורט-ישראל, בהעברת כספי תרומות לארגון בישראל, בשותפות ארגונית עם המשיבה, ובשל התרומה שפעילותה הבינלאומית של המערערת תרמה לשמו הטוב של "אורט" בישראל; ואכן, לא אחת, פעילות הנעשית מחוץ לישראל עשויה ליצור מוניטין בישראל.

נפסק כי לא ניתן, אפוא, לראות באחד מן הארגונים שלפנינו כזכאי יחיד ובלעדי למוניטין בסימן "אורט" בישראל, עם היווצרו. יתר על כן, מערכת היחסים בין שני הארגונים לאורך השנים, עד לפרוץ המחלוקת, מתאפיינת בשיתוף ביניהם בזכויות בנכסי המוניטין שלהם, עד כדי יצירת בעלות משותפת בהם. מסקנה זו עולה מן הנסיבות שכבר הוזכרו: פעילותם של שני הארגונים לאורך שנים תוך שיתוף פעולה הדוק, והשימוש המשותף לשניהם בסימן "אורט" בישראל לאורך שנים רבות.

על רקע זה, מתבקשת, לכאורה, המסקנה, כי קמה למערערת, ביחד עם המשיבה, זכות משותפת בישראל במוניטין לסימן "אורט", ולכן אין לאסור על אורט-עולמי לעשות שימוש בסימן זה בישראל.

יסוד ה"הטעייה"

יסוד ה"הטעייה" משמעו קיומו של חשש סביר כי הציבור יוטעה בקשר למוניטין של המוצר או השירות, כך שיעלה בידי הנתבע ליטול ולנצל מוניטין השייך לתובע. העוולה בניסוחה המחודש בחוק עוולות מסחריות פורשת את הגנת המוניטין הן על טובין והן על שירותים.

היסוד השני בעוולת גניבת העין הוא יסוד ה"הטעייה". "בבוחנו תנאי זה של הטעייה שומה עליו, על בית-המשפט, לבחון אם קיים חשש סביר להטעיית הציבור" (ענין עיתון משפחה, בעמ' 949; ענין פרוינדליך, בעמ' 866; ענין אווזי, פסקה 12). בהלכה הפסוקה הוגדרו שלושה מבחנים מרכזיים, שבאמצעותם נבחן החשש הסביר להטעייה: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות הענין.

הגנת העוולה ניתנת לא רק בנסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר.

מבחן המראה והצליל

מבחן המראה והצליל: "זהו המבחן המרכזי מבין השלושה. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם. קביעת קיומו, או היעדרו, של דמיון תיעשה תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו" (רע"א 5454/02 טעם טבע נ' אמברוזיה, פ"ד נז(2) 438, 451 (2003)).

בחינת סמלי הצדדים בשלמותם מראה בבירור כי לא עולה חשש של ממש להטעייה. המכנה המשותף לשני הסמלים הוא השימוש בשם "ORT" באנגלית, אך רב מאד המבדיל והמפריד ביניהם על המשותף להם.

ההנחה ביסוד הדברים האמורים היא, כי לצורך שמירת האבחנה הראויה בין הארגון העולמי לבין הארגון הפנים-מדינתי, על אורט-עולמי להשתמש בשמה המלא באנגלית בכל מצג שהוא – בין בכתב ובין בעל פה – שבו היא מציגה את ארגונה בישראל, גם אם הסמל הגרפי אינו מופיע בו.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות: מבחן זה בוחן "האם בעלות-הדין מספקות את אותה 'סחורה' ופונות לאותו חוג לקוחות?... האם באותו תחום שבו עוסקות בעלות הדין קיים חשש ממשי שהציבור לא יבחין בין ה'סחורות' המסופקות על-ידי בעלות-הדין? למשל: האם מדובר במוצר יום-יומי שרמת הבדיקה שעורכים בו הלקוחות טרם רכישתם אותו היא נמוכה, שאז יש להקפיד הקפדה יתירה על ההבחנה בין הסימנים, או שמא מדובר במוצר שרכישתו, מעצם טיבה, מצריכה בדיקה מעמיקה יותר, שאז החשש כי הציבור לא יבחין בין הסחורות השונות נמוך יותר" (ע"א 2626/95 מלון הנסיכה נ' לקסן, פ"ד נא(3) 802, 805-806 (1997)).

מבחן זה, על פי טיבו, הולם פעילות עיסקית מובהקת, שעניינה בפנייה לציבור הרחב לצורך מכירת מוצרים או שירותים, ונוצר חשש הטעייה בין מתחרים. מבחן זה אינו מתאים לפעילות ציבורית המתאפיינת במעשי צדקה שמקורם בכספי תרומות.

מבחן יתר נסיבות הענין

ולבסוף, מבחן יתר נסיבות הענין: מבחן זה הינו מבחן כוללני, בלתי מסוים, שבמסגרתו נשקלות שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה, אשר לא נכללו במסגרת המבחנים הקודמים (ענין טעם טבע, בעמ' 453, 459; בג"ץ 197/51 קוקה קולה נ' ויטה, פ"ד ח 772, 782 784 (1954); גינת, בעמ' 15). בענייננו ראוי להביא בחשבון, במסגרת מבחן-מסגרת זה, את העובדה שבמשך שנים ארוכות פעלו שני הארגונים בצוותא, בשיתוף פעולה מלא ביניהם, ולא עלתה טענה של חשש הטעייה עקב שימוש משותף בסימן "אורט". מסקירת חומר הראיות שהוגש, מצטייר הרושם כי הקרע בין שני הגופים נולד לאו דוקא בשל חשש אמיתי להטעיית הציבור מערבוב זהויות בין שניהם, אלא ממתחים בינאישיים בין הגורמים המנהלים, אשר תרמו יותר מכל לנתק שארע.

יתר על כן, אורט-עולמי פועלת ברחבי העולם במקביל לגופי "אורט" מדינתיים בארצות שונות. אורט-ישראל, מצידה, פועלת בארצות הברית במקביל ל-ORT America, תוך שימוש בסימן "אורט", ומאז שנות ה-20 של המאה שעברה ועד שנת 2007 – במקביל לשני ארגוני "אורט" אמריקאיים.

מסקנת בית המשפט היא, כי לא עולה חשש סביר כי שימושה של אורט-עולמי בשמה המלא, באנגלית בלבד, או בשני סמליה, הכתובים כולם אנגלית, בלא כיתוב עברית, וכוללים את המונח World ORT בתוספת שרטוט של גלובוס, יביא להטעית הציבור.

הגנת שימוש בתום לב בשם לתיאור העסק

סעיף 1(ב) לחוק חוק עוולות מסחריות קובע הגנה מסוימת מפני ביצוע עוולה של גניבת עין למי שמשתמש בשמו בתום לב לתיאור עיסקו: "שימוש של עוסק בשמו בתום לב לשם מכירת נכס או מתן שירות לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין".

הגנה זו היא אחד הביטויים לאיזון שיצר המחוקק, בהגנה מפני גניבת עין, בין אינטרס העוסק, בעל המוניטין, לבין אינטרסים נוגדים, ובמקרה זה אינטרס של עוסק אחר להשתמש בשמו האמיתי לצורך תיאור עיסקו.

כבר נפסק, כי הגנת השם קשורה בהכרת זכותו של אדם להשתמש בשמו האמיתי בעיסקו כסימן זהותו בהקשר הפרטי, המשפחתי ואף הלאומי. השימוש בשם האמיתי של האדם טומן בחובו הנחה מובנית כי הוא נעשה בתום לב, ועל פי רוב החשש להטעיית הציבור בנסיבות אלה קטן יותר מאשר במצב רגיל. השימוש בשמו האמיתי של אדם לצורך עיסקו מצביע, מלכתחילה, על הצורך לבדוק בדיקה קפדנית יותר מיהו העסק שעמו מתקשרים, במיוחד אם מדובר בשם נפוץ, נוכח האפשרות שיימצאו גם עסקים אחרים בשם זהה, או בשם דומה.

בענין "הגנת השם" על פי סעיף 1(ב) לחוק ראוי להעיר את ההערות הבאות:

ראשית, נשמעה דעה לפיה הגנת השם אינה חלה על שמות תאגידים, אלא על שמות יחידים בלבד. אולם, ספק אם יש הצדקה לשלילה גורפת של הגנה על שמות תאגידים, במקום שבו תאגיד נושא שם עסק בתום לב במשך תקופה ארוכה ביותר, בנסיבות בהן השם הופך סימן זיהוי מובהק של העסק, בדומה לשמו של אדם. בענייננו, הסימן "אורט" מהווה סימן זיהוי של הגופים הקשורים לארגון, והפועלים לקידום החינוך המקצועי בקהילות היהודיות בתפוצות ובישראל באמצעות תרומות נדבנים. סימן זה ראוי ל"הגנת השם" גם כשמדובר בתאגידים, המהווים חלק מארגון הגג, ופועלים במסגרתו.

שנית, "הגנת השם" היא, על פי טיבה, הגנה יחסית בלבד, במובן זה שהיא כפופה בכל מקרה לתנאי כי אין בשימוש בשם כדי להעלות חשש סביר להטעיית הציבור (ענין פרוינדליך, בעמ' 869, 873 874; ע"א 8483/02 אלוניאל נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 341 (2004)); יוצא מכך, כי גם שימוש בשמו האמיתי של עוסק בתום לב לא יהיה מוגן באופן מוחלט אם השימוש בו עלול להטעות את הציבור (Wadlow, בעמ' 766 767; והשוו התייחסותו של דויטש, בעמ' 61). משמעות הדבר היא, כי גם אילו נזקקנו ל"הגנת השם" בעניינה של המערערת, גם אז לא היה מדובר בהגנה מוחלטת, שכן גם בהנחה שהמערערת משתמשת בתום לב בשמה ההסטורי, לא היה בכך בלבד כדי לשלול את אחריותה לעוולת גניבת העין אילו נתקיים בשימוש בשם יסוד של חשש הטעייה (גינת, בעמ' 38 39). אולם, כאמור, יסוד ההטעייה אינו מתקיים במערערת במקרה זה, ומכאן שלא הוכחה אחריותה לביצוע עוולת גניבת העין.

29 בדצמבר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר מיג

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן, נ' הנדל (עא 45/08) – 29.12.2010

תחום: הפרת סימן מסחר וגניבת עין

נושאים: מטרת דיני סימני המסחר, הפרת סימן מסחר רשום, סימן דומה או זהה - מבחן הצליל ומבחן המראה, טובין מאותו הגדר – משפחה מסחרית, מבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק, מבחן יתר הנסיבות, פסיקת פיצויים בגין הפרת סימן המסחר הרשום, גניבת עין, מטרת עוולת גניבת עין, פסיקת פיצויים בגין גניבת עין, מספר הפרות בעוולת גניבת עין

עובדות:

המשיבה (מיג) עוסקת בפרסום והוצאה לאור של עיתונים בשפה הרוסית ועושה שימוש בסימן הכולל: שעון עם מחוגים וספרות שמוסתר קלות מאחורי המילה "מיג".

המערערת (מיגדור) נוסדה כ- 4 שנים לאחר שהמשיבים החלו לעשות שימוש בסימן והיא החלה בהוצאה לאור של עיתונים הנושאים אף הם את השם המסחרי "מיג".

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

בית-המשפט המחוזי (כב' סגנית-הנשיא ד"ר ד' פלפל) קיבל, את התביעה של מיג בקובעו, כי המערערים הפרו סימן מסחר רשום של המשיבים ועוולו בגניבת עין.

בית המשפט המחוזי פסק לזכות מיג פיצוי סטטוטורי (ללא הוכחת נזק) בגין גניבת עין בגובה של 50,000 ש"ח לכל עוולה, ובסך-הכל 300,000 ש"ח.

אשר לפיצויים בגין הפרת סימן מסחר רשום קבע בית-המשפט, כי המשיבים לא הצליחו להוכיח נזק ומשכך נדחתה תביעת הפיצויים מכוח פקודת סימני מסחר.

על כן בחרה המערערת להגיש ערעור והמשיבה בחרה להגיש ערעור שכנגד.

נפסק:

בית המשפט דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד.

ולא נתן צו להוצאות.

נקודות מרכזיות:

מטרת דיני סימני המסחר

מטרתם של דיני רישום סימני המסחר, השימוש בהם והפרתם, הינה להגן על שם מסחרי שהוא קניינו של אדם ועל המוניטין שרכש לו בעשותו שימוש בשמו, כמו גם להגן על אינטרס הציבור במניעת הטעיה עקב שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר.

הפרת סימן מסחר רשום

המבחן שנועד להכריע האם קיים דמיון מטעה בין הסימנים הוא מבחן משולב ומטרתו לבחון האם הצרכן הסביר יוטעה לחשוב כי מקור שני סימני המסחר הינו זהה, לאור הדמיון בין השניים. המבחן המשולש, כולל שלושה רכיבים העומדים זה לצד זה ומשתקללים לבסוף לכלל הכרעה. המבחן נפתח בבחינה ממוקדת של הסימן דהיינו מבחן העין, החזות והפרטים המבחינים ומבחן הצליל; הוא נמשך בבחינת הקונטקסט של הסימן דהיינו מבחן חוג הלקוחות, מבחן סוג הטובין ומבחן צינורות השיווק; ולבסוף מבחן כולל הבוחן את יתר הנסיבות העשויות להשפיע על שאלת ההטעיה (ע"א 411/06 Gateway נ' פסקול טכנולוגיות מתקדמות בע"מ ([פורסם בנבו], 20.6.2007).

סימן דומה או זהה - מבחן הצליל ומבחן המראה

המבחן העיקרי מבין השלושה הוא מבחן המראה והצליל.

ככל שמדובר בסימן הזהה לסימן המסחר הרשום, אין הטוען להפרה נדרש להוכיח כי הסימן המפר גורם להטעיית הציבור באשר למקור הטובין או השירות. כמו-כן, ככל שהייחודיות העובדתית של שם המסחר קטנה יותר, כלומר ככל ששם המסחר דומה לשם השגור בתחום, כך גדל משקל הראיות הנדרשות לשם ביסוס המובחנות לצורך רישומו כסימן מסחר.

אשר למבחן הצליל - במקרה דנן, נפסק כי המערערת עושה שימוש בשם "מיג", הזהה לחלוטין לשם "מיג" בו עושים שימוש המשיבים.

אשר למבחן המראה – נפסק כי ישנו דמיון רב בין שני הסימנים, המתקרב לכדי זהות ומבחינה ויזואלית ישנו דמיון המקשר בין הסימנים על-ידי שימוש בסימן "מיג" על-ידי המערערת בשפה הרוסית בלוגו באותו גודל של אותיות, ובאותה צורה, גוון ופונט הדומים לסימן הרשום של המשיבים והן באלמנט הגרפי המקורי קרי: שעון שמעוצב בצורה דומה מאוד לשעון המופיע לצד הסימן הרשום. דמיון רב זה עלול בהחלט להטעות את הצרכן הסביר, שעלול להתבלבל ולקנות את המוצרים המפרים בסוברו בטעות, כי הוא מקבל מוצרים מקוריים או מוצרים הקשורים למוצרים המקוריים.

טובין מאותו הגדר – משפחה מסחרית

מבחן סוג הטובין: טובין הינם מאותו הגדר כאשר קיים חשש שקונה אשר רואה את סימן המסחר על סחורה של גורם אחר, יטעה לערבב בין הסחורות ולחשוב ששתי הסחורות נובעות מאותו מקור.

בשנים האחרונות, בהתחשב בהתפתחויות שחלו בסחר הבין-לאומי ובפריצתן של חברות מסחריות מתחום מסחרי אחד לאחר, תוקנה הפקודה באופן שבו הורחבה ההגנה לסימני מסחר "מוכרים היטב" גם כאשר הטובין אינם מאותו הגדר. בנסיבות מסוימות אין נפקא מינה אם בעל סימן המסחר מספק טובין, ואילו הגורם האחר, העושה שימוש בסימן המסחר, הינו נותן שירות בקשר לטובין מאותו סוג. השאלה שצריכה להישאל היא אם מצויים אנו באותה 'משפחה מסחרית' שבמסגרתה מתקיים החשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין בעל הסימן הרשום לעושים בו שימוש או על חסות מטעמו של בעל הסימן הרשום. המשפחה המסחרית צריכה להיות מוגדרת ממקרה למקרה, בהתאם למבנה השוק והשחקנים הפועלים בו.  כך למשל, בע"א 9191/03 V & S Vin Spirt Aktiebolag   נ' אבסולוט שוז בע"מ, פ"ד נח(6) 869 (2004) נקבע, כי ייצור וודקה ומכירת נעליים אינם תחומים משיקים או קרובים.

נפסק כי במקרה דנן נופלות פעולות שני הצדדים במסגרת אותו הגדר.

מבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק

הן הלקוחות של המערערים והן הלקוחות של המשיבים כוללים את המגזר הרוסי ומופנים לקהל הרוסי, שכן כאמור העיתון הינו בשפה הרוסית. על כן, הלקוחות הפוטנציאליים של השתיים קשורות לאותו חתך אוכלוסייה ולפיכך גם צינורות השיווק בין המוצרים דומים עד מאוד.

מבחן יתר הנסיבות

נפסק כי במקרה דנן, מבחן יתר הנסיבות כולל בחובו את קודמיו ואף הוא מתקיים בענייננו. מצויים אנו בתחום העלונים והעיתונים המשווקים בשפה הרוסית בלבד. אין כל ספק, כי המספקים טובין אלה פועלים במסגרת אותו הגדר ובאותה "משפחה מסחרית", שבמסגרתה מתקיים החשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין בעל הסימן הרשום לעושים בו שימוש או על חסות מטעמו של בעל הסימן הרשום, כל זאת במיוחד כאשר הן הלקוחות של המערערים והן הלקוחות של המשיבים כוללים את המגזר הרוסי ומופנים לקהל הרוסי.

פסיקת פיצויים בגין הפרת סימן המסחר הרשום

סעיף 59 לפקודת סימני המסחר מאפשר להעניק לנפגע פיצויים, באם יוכיח נזק בעקבות הפרת סימן המסחר.

נפסק כי למרות ההפסדים שהוכחו לעיתון המשיבים ומאחר ולא הוכח קשר סיבתי בין הפסדים אלה לבין הוצאת העיתון על-ידי המערערים, לא הוכיחו המשיבים הוכיחו נזק אמיתי בגין הפרת סימן המסחר. כן הוכח, כי עיתונם של המשיבים ספג הפסדים בשנים בהם כלל לא היה קיים עיתונם של המערערים. יתרה מכך. המשיבים לא הביאו הוכחה לנזק כלשהו שאירע להם כתוצאה מהוצאת העיתון של המערערים. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין ההפסדים של המשיבים לבין הוצאת העיתון של המערערים. משלא הוכיחו המשיבים קיומו של נזק, אין מקום לעשות שימוש בשיטת האומדנא לקביעת נזקים ולפיכך אין מנוס מדחיית טענתם לקבלת פיצויים מכוח הפרת סימן המסחר.

יסודות עוולת גניבת עין

שני יסודות עיקריים לעוולת גניבת עין. ואלו הם:

א. הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו (של התובע). כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.

ב. הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע. המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, זוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין. על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר". (ראו: ע"א 8981/04 אבי מלכה "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ ([פורסם בנבו], 27.9.2006).

מטרת עוולת גניבת עין

עוולת גניבת עין נועדה להגן על המוניטין של מוכר טובין או נותן שירות מפני מצג מטעה כאילו המוצר או השירות של אחר קשורים לבעל המוניטין. ההגנה בעוולה הינה רחבה וחלה לא רק על נסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר. במסגרת עוולת גניבת עין נבחן החשש להטעיה באשר למקור המוצר ואין ההשוואה נעשית בין הסימנים בלבד.

בית המשפט פסק כי קיים ביסוס לטענות המשיבים כלפי המערערים וכי הוכחו יסודות העוולה של גניבת עין.

פסיקת פיצויים בגין גניבת עין

בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת בחוק ובכללן עוולת גניבת עין: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".

העיקרון של פיצוי ללא הוכחת נזק בחוק עוולות מסחריות הינו עונשי-הרתעתי של הפגיעה במוניטין.

שני שיקולים עיקריים עומדים באפשרות קבלת פיצויים ללא הוכחת נזק. ואלו הם: היעדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין והרצון להתריע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים שבית-המשפט ישקול בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים, איננה סגורה. כך למשל נקבע, כי בית-המשפט יתחשב בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר וכדומה (ראו: ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992)).

מספר הפרות בעוולת גניבת עין

המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה. עם זאת, יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות. יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות. כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה.

נפסק כי במקרה שלפנינו, המערערים עשו שימוש בשם "מיג" לעיתונם במשך תקופה קצרה מאוד. עם זאת הוכח, כי הם עשו רבות על-מנת לפרסם את עיתונם על-מנת להחדיר את דבר קיומו לתודעת הציבור ובכך לרכוש מוניטין. נראה, כי תקופה קצרה זו מצדיקה את סכום הפיצויים בסך בגובה של 50,000 ש"ח לכל עוולה ובסך-הכל 300,000 ש"ח כפי שפסק בית-המשפט המחוזי. לפיכך, לא מצא בית המשפט מקום להתערב בגובה הפיצויים שפסק בית-המשפט המחוזי במסגרת סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

1 ביולי, 2010,

0 תגובות

בית המשפט העליון כמגן האנונימיות ברשת: סדקים בהלכת רמי מור

כזכור ביום 25.3.10 יצא מלפני בית המשפט העליון פסק דין בעניין רמי מור נ' בזק בינלאומי, בו נקבעה ההלכה העקרונית לגבי חשיפת פרטיהם של גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט אשר הפיצו דברי לשון הרע. בהלכת רמי מור נדונה שאלת האיזון הראוי בין ההגנה על האנונימיות ברשת, חופש הביטוי ובשמירה על הפרטיות, לבין הזכות לשם טוב, המוגנת במסגרת עוולת לשון הרע ונפסק כי לבית המשפט אין סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש.

הסיבוב השני לדיון בסוגיה זו הגיע, וכבר סדקים מתחילים לעלות בהלכה החדשה. בית המשפט העליון הוציא מלפניו פסק דין במסגרת ע"א 1622/09 גוגל ישראל נ' ברוקרטוב ואח' (1.7.10), שם נדונה תובענה בה הפעם חברת הבת הישראלית של ענקית התוכנה גוגל עמדה כמערערת וכמגנת הזכות לאנונימיות וסירבה לגלות פרטים אודות בעל חשבון Gmail.

הסיבוב הראשון במערכה זו, ניתן במסגרת פסק דין תקדימי של השופטת דבורה פלפל אשר אילצה, את גוגל העולמית (שכלל לא היתה צד להליך!) ואת גוגל ישראל לחשוף את פרטי כתובת ה IP של בעל חשבון Gmail אשר קיים חשד כי הוא מפר את סימן המסחר של חברת ברוקרטוב.

בית המשפט העליון הפך את פסק הדין של השופטת פלפל. בפסק הדין התייחס בית המשפט העליון באמירת אגב לשאלת האיזון הראוי בין ההגנה על האנונימיות ברשת ובשמירה על הפרטיות, לבין הזכות לקניין רוחני (סימן מסחר). בית המשפט עמד על השוני בין פסק הדין שניתן בעניין רמי מור שעניינו היה בחופש הביטוי ובשמירה על פרטיות, לבין פסק הדין הנוכחי, שעניינו הוא בפגיעה בקניין רוחני ורמז כי יתכן ויש בשוני זה כדי לאפשר את חשיפת פרטי הגולש.

לפי דעתו של השופט ריבלין נפסק כי אין לבית המשפט סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש, ועל הכנסת לומר את דבריה בנושא. כמאמרו של השופט ריבלין: "על-פי הכלים המצויים בידי בית המשפט כיום, מלאכת איתור הנתבע מוטלת על שכמו של המבקש לתבוע; ואילו יצירת מסגרת דיונית המאפשרת את גיוסו של צד שלישי לצורך כך – מלאכה היא למחוקק".

השופטים גרוניס והנדל הסתייגו מהקביעה כי יש צורך בהסדר חקיקתי נוסף כדי לאפשר לבית המשפט סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש והעדיפו להצטרף לחלק בפסק דינו של ריבלין אשר התבסס על הקביעה "הטכנית" כי חברת גוגל ישראל שנתבע אינה הגורם המתאים וכי היה על המשיבים לתבוע את חברת גוגל העולמית, בכדי שניתן יהיה לדון בסעד המבוקש. נפסק כי גוגל ישראל אינה מפעילה את שירות Gmail והיא אינה בעל הדין הדרוש בתובענה.

יוזכר כי גם בעניין רמי מור, נפסק על ידי השופט רובינשטיין בדעת מיעוט כי יתכן ויש לבית המשפט סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש.

לסיכום, בפסק דין זה בית המשפט פותח צוהר לפיו בתביעות בגין הפרה של קניין רוחני (זכויות יוצרים, פטנטים, סימני מסחר) קיימת אפשרות שבית המשפט יאפשר חשיפה של פרטי גולש.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור