משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: השופט עמירם בנימיני

12 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

מתן חשבונות ביחס להפרת זכות יוצרים במילון אבן שושן

מתן חשבונות ביחס להפרת זכות יוצרים במילון אבן שושן
תביעה שהוגשה על ידי דפנה שפר, מרים אבן שושן ויובל אבן שושן כנגד תרבות לעם (1995) בע"מ, בן ציון אהרונוביץ ורחל גלילי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 28.10.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעים, יורשיו של הבלשן אברהם אבן-שושן ז"ל ובעלי זכויות היוצרים במילון "אבן שושן", הגישו תביעה בגין הפרת זכות היוצרים שלהם במילון על ידי הנתבעים, שעיסוקם במכירת ספרים, ובעיקר מילונים ואנציקלופדיות (הנתבעים 2-3 הם בעלי מניותיה ומנהליה של הנתבעת 1). 
 
טענת התובעים היתה כי הנתבעים משווקים מילונים אותם רכשו ממי ששימש עד לשנת 1993 כמוציא לאור ומפיץ של המילונים, אף שההסכם עמו בוטל בשנת 1993 בשל הפרתו ועל כן הם מפרים זכות יוצרים. 
 
ביום 6.4.06 ניתן פסק דין לפיו נדחתה התביעה. התובעים ערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון, אשר קיבל את הערעור באופן חלקי ופסק כי כל המילונים שהוצאו לאור ושווקו על ידי המוציא לאור לאחר מועד ביטול ההסכם עמו בשנת 1993 היו "יצירות מפירות" המהווה הפרה של זכויות היוצרים של התובעים. נוכח החלטתו זו, הורה בית המשפט העליון על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת לדון בהליכי מתן החשבונות ולשמוע את הראיות בסוגיית היקף הפיצוי המגיע לתובעים, בכל הנוגע למכירת העותקים המפרים לאחר יום 3.5.99. 
 
תוצאות ההליך: נפסק כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישיבו לתובעים את הרווחים שהפיקו ממכירת המילונים המפרים לאחר יום 3.5.99 (בו קיבלו התראה על ההפרה), בהתאם לסכום המרבי שבכתב התביעה, ולפיכך ישלמו לתובעים סך של 300,000 ₪.
כמו כן נפסק כי הנתבבעים ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

23 ביולי, 2013,

0 תגובות

הפרת זכויות קניין רוחני של קידום וזאת בשל הפרת הסכם זיכיון

הפרת זכויות קניין רוחני של קידום וזאת בשל הפרת הסכם זיכיון
תביעה שהגישה חברת קידום - לך תצטיין - הכנה לבחינות בע"מ כנגד חברת מכון אס. יו. אס בע"מ, מר נג'יב נופי ומר אמטאנס שמאס. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 7.7.2013 ניתן פסק דין חלקי בתיק בשאלת החבות.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה, צו עשה וצו למתן חשבונות, ולתשלום פיצויים בסך 1 מיליון ₪, בגין הפרת הסכם רישיון בין התובעת לבין הנתבעים, ובגין שימוש שלא כדין בזכויות הקניין הרוחני של התובעת וביצוע עוולות מסחריות נגדה. 
 
הנתבעים 1-2 הגישו תביעה-שכנגד נגד התובעת ונגד הנתבע 3, לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מביטול ההסכם עם התובעת שלא כדין. 
 
לטענת התובעת, הנתבעים הפרו את ההסכם עמה ולכן ביטולו נעשה כדין. לפיכך, מיום ביטולו אסור היה להם להמשיך ולעשות שימוש בשמה ובקניינה הרוחני בערכות הלימוד שלה. כמו כן נותרו הנתבעים חייבים לה כספים לפי ההסכם. הנתבעים טוענים, מנגד, כי ההסכם בוטל שלא כדין, ולכן הם היו רשאים להוסיף ולהשתמש בשמה של התובעת ובערכות הלימוד שלה עד הגיע מועד סיום ההסכם. כמו כן, הם זכאים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם בשל ביטול ההסכם שלא כדין.
 
התביעה בשלב זה דנה אך ורק בשלב החבות, שלב הנזק הופרד לאחר מתן חשבונות.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעים 1-3 אחראים להפרת ההסכם עם התובעת, אשר בוטל כדין עקב הפרתו. לכן התביעה-שכנגד נדחית. בנוסף נפסק כי הנתבעים 1-2 אף אחראים להפרת זכויות היוצרים של התובעת ולביצוע עוולות של גניבת עין ותיאור כוזב כלפיה. 
 
ניתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעים 1-2. ניתן בזה צו עשה המורה לנתבעים 1-2 להעביר לידיה של קידום את כל המסמכים הנושאים את שמה המסחרי או את הסיסמה "לך תצטיין", וכן מוצרים מפרים של התובעת המצויים ברשותם או בשליטתם.
 
נפסק כי הנתבעים 1-3, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הסכומים שהמכון נותר חייב לתובעת לפי ההסכם בסך כולל של כ 396,000 ₪.
 
ניתן צו למתן חשבונות נגד הנתבעים 1-2. נפסק כי הדו"ח יתייחס לתקופת ההפרה שהוכחה. לדו"ח החשבונות, שיוגש תוך 45 יום, יצורפו העתקי כל המסמכים המבססים את הדו"ח, והוא ייתמך בתצהיר של הנתבע 2 ושל רואה חשבון. הדו"ח יפרט את הכנסות הנתבעים מהקורסים של דצמבר 2008 ואפריל 2009, בניכוי הוצאות המכון הנוגעות להעברת קורסים אלו. 
 
נפסק כי 30 יום לאחר קבלת החשבונות, תודיע התובעת האם היא מבקשת לפסוק לה פיצויים על נזקים ללא הוכחת נזק, או שמא היא עותרת לחייב את הנתבעים 1-2 בהשבת הרווחים לפי דו"ח החשבונות, ובמקרה זה - האם היא מבקשת לחקור את הנתבע 2 ורואה החשבון על תצהיריהם התומכים בדו"ח החשבונות, או להביא ראיות אחרות לגבי החשבונות. בהתאם לכך יקבע המשך הדיון בשלב השני.
 
בית המשפט המליץ לצדדים להגיע להסכמה ביניהם על גובה הפיצוי המגיע לתובעת בגין ההפרות שבוצעו לאחר ביטול ההסכם. נפסק כי בניגוד לטענת התובעת בפתח סיכומיה כי מדובר "בהפרה מתמשכת ובוטה" - אין מדובר, על-פי הראיות שהובאו, בהפרה מסוג זה, אלא ב"חבלי ההתנתקות" מן הקשר החוזי שהיה בין הצדדים, ובהפרות המתמקדות בקורסים של דצמבר 2008 ואפריל 2009 (שכנראה לא התקיים לבסוף). הפרה ממוקדת שכזו, שניתן בקלות להעריך את נזקיה (לפי התשלומים שהגיעו לתובעת על-פי ההסכם בהתאם למספר התלמידים בקורס ומספר ערכות הלימוד שנמסרו לתלמידים), איננה מצדיקה את המשך ההתדיינות ובירור החשבונות או הנזקים. 
 
בנוסף נפסק כי הנתבעים 1-2, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת הוצאות משפט בסך 40,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בגין השלב הזה של המשפט (התביעה העיקרית בשלב הראשון והתביעה-שכנגד שנדחתה). 
 
בית המשפט לא חייב את הנתבע 3 בתשלום הוצאות משפט לתובעת, הואיל ויוחסה לו אחריות למעשים שהוא איננו אחראי להם, ונדרשו נגדו סעדים שחלקם אינם מוצדקים. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

26 ביוני, 2013,

0 תגובות

סימן מסחר מאשר

סימן מסחר מאשר
תביעה בגין הפרת סימן מסחר  שהוגשה על ידי העמותה למען חיות משק (חי משק) כנגד חברת מן הטבע בארותיים בע"מ ומנהלה אוסיף דוידוביץ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט עמירם בנימיני. ביום 6.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת הגישה נגד הנתבעים תביעה למתן צו מניעה, צו מתן חשבונות ולפיצוי כספי, בגין הפרה נטענת של זכויותיה בסימן המאשר הרשום "ביצי חופש". סימן מאשר נרשם לפי סעיף 14 לפקודה, לאישור טיבו, סוגו, איכותו או תכונותיו של מוצר פלוני. לטענת התובעת, הנתבעים עשו שימוש בסימן זה ללא רשותה ושלא כדין, תוך הטעיית ציבור הצרכנים ותוך התעשרות שלא כדין על חשבון התובעת.
 
לטענת הנתבעים הסימן לא היה כשיר לרישום מלכתחילה, בהיותו סימן תיאורי הנוהג במסחר לתיאור הטובין. למצער, הסימן הפך לגנרי לאחר רישומו, ועל כן איבד את תוקפו. לחלופין, עומדת לנתבעים הגנה של "שימוש אמת" בסימן לפי סעיף 47 לפקודת סימני מסחר, הואיל והם משווקים "ביצי חופש", קרי: ביצים המוטלות על ידי תרנגולות במתחם פתוח ולא בכלובים.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. נפסק כי הסימן המאשר "ביצי חופש" הינו חסר תוקף בעיק והמדובר בסימן תיאורי שלא רכש אופי מבחין.
 
נפסק כי התובעת נטלה על עצמה משימה ראויה להערכה, להקל על סבלן של חיות המשק, ובהן תרנגולות מטילות. אך בהעדר הסמכה חוקית ממקור כלשהו, הדרך בה נקטה התובעת, קרי: רישום הסימן המאשר "ביצי חופש", איננה מאפשרת לה להטיל מרות ופיקוח על מגדלי ביצים ומשווקים המעוניינים לעשות שימוש במונח "ביצי חופש". על העמותה לבחור שם אחר שיוכל להירשם כסימן מאשר, ושיהיה בו כדי להבחין בין "ביצי החופש" המאושרות על ידה לבין "ביצי חופש" אחרות. המונח "ביצי חופש", כשלעצמו,  פתוח לשימוש כל מגדלי הביצים והמשווקים.   
 
בנוסף, נפסק כי התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח.
 
נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

24 ביוני, 2013,

0 תגובות

הפרת זכויות בקונספט ובשימוש מטעה בצבע

הפרת זכויות בקונספט ובשימוש מטעה בצבע
תביעה שהוגשה על ידי חברת התרופות דקסון כנגד חברת אגיס סוכנויות מסחריות (1989) בע"מ וחברת Bayer Schering Pharma AG. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט עמירם בנימיני. ביום 3.6.2013 ניתן פסק הדין בתובענה.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה וצו עשה בגין הפרה נטענת של זכויות התובעת ב"קונספט" של "גלולה הסגולה", שהינה גלולה למניעת הריון ששמה המסחרי הוא "פמינט" (Feminet), ואשר משווקת באריזה סגולה. התובעת עותרת לאסור על הנתבעות לייצר ולשווק גלולה למניעת הריון מתוצרת הנתבעת 2 בשם "לודן" ((Lodene באריזה בה היא נמכרת כיום, שצבעה סגול, ולהורות לנתבעות לשנות את צבע האריזה וצבע החפיסות הפנימיות של הגלולות (שאף הן בצבע סגול). כמו כן עותרת התובעת להורות לנתבעות לשנות את האלמנט העיצובי בצורת ספירלה המופיעה על גבי אריזת גלולת ה"לודן", משום שהוא מחקה אלמנט עיצובי דומה של התובעת המופיע באריזת "פמינט". 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה, נפסק כי התובעת לא הוכיחה את יסודות העוולה של גניבת עין או העילה של עשיית עושר. מבוקשה של התובעת הוא לקבל מונופולין על הצבע הסגול לכל גווניו, בכל הנוגע לגלולות למניעת הריון. נפסק כי לדרישה שכזו אין כל בסיס משפטי. 
בנוסף נפסק כי התובעת תשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 50,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 150,000 ש"ח.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

18 ביוני, 2013,

0 תגובות

חישוב הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בשיר

חישוב הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בשיר
תביעה שהוגשה על ידי היוצר אסף אבידן כנגד שידורי קשת. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט עמירם בנימיני. ביום 19.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובע הגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים והזכות המוסרית בשיר Maybe You Are שכתב, הלחין, ביצע, הפיק והקליט אסף אבידן (התובע), ושהנתבעת (שידורי קשת בע"מ) עשתה בו שימוש ועיבוד ללא רשותו, לצורך שידור קדימון לתוכנית "האח הגדול". התביעה היא למתן צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעת להפר את זכויות היוצרים של התובעים ביצירותיהם, ולתשלום פיצויים בסך 300,000 ש"ח בגין הפגיעה בזכויותיהם.
הנתבעת מודה כי עשתה שימוש בשיר של התובע ללא רשותו, אך הדבר נעשה עקב טעות בתום לב והופסק בתוך פחות מ- 24 שעות מרגע פנייתו של התובע אליה, לאחר שהתבררה הטעות. 
 
קרי, אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת ההפרה, המחלוקת היא בשאלת הפיצוי.
 
תוצאות ההליך: התביעה מתקבלת. 
בית המשפט פסק לתובע פיצוי כולל בגין הפרת זכות היוצרים בסך של 60,000 ש"ח, ופיצוי נוסף לתובע בגין הפגיעה בזכות המוסרית בסך של 25,000 ₪. כמו כן ניתן צו מניעה קבוע. 
 
בית המשפט לא פסק לתובע הוצאות משפט, מאחר והסכום שנפסק איננו עולה על הסכום שהנתבעת הסכימה להותיר לשיקול דעת בית המשפט במסגרת פסק דין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. הנתבעת הסכימה שבית המשפט יפסוק לתובעים, במסגרת זו, סכום של עד 100,000 ₪, והתובעים התנגדו לכך. בנוסף ציין בית המשפט כי ב"כ התובעים התעלם מהוראת בית המשפט לגבי מתכונת הסיכומים (צפיפות השורות), וגם דבר זה הובא בחשבון לעניין פסיקת ההוצאות.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

22 באפריל, 2013,

0 תגובות

הגנה על סימן מסחר הנגזר משם פרטי

הגנה על סימן מסחר הנגזר משם פרטי
חברת סופר אבי בע"מ הגישה תביעה כנגד חברת יצחק פרידברג מרכז המקררים בע"מ. התיק נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 9.4.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת והנתבעת עושות שימוש בשם "סופר" בחנויותיהם לממכר מוצרי חשמל: התובעת שבעליה הוא אבי סופר, והנתבעת המנהלת חנות יחד עם יורשי שאול סופר ז"ל (אחיו של אבי סופר). התביעה היא למתן צו מניעה וצו עשה נגד הנתבעת, להפסקת השימוש המטעה בשם "סופר", ולפיצוי בסך 200,000 ₪ בגין שימוש זה. לטענת התובעת, הנתבעת עושה שימוש בשם  "סופר" ובסממנים המאפיינים את שלטי התובעת וסימן המסחר שלה, באופן המטעה את הלקוחות לסבור כי חנות הנתבעת, הנמצאת ממש בסמוך לחנות התובעת, שייכת לרשת חנויות התובעת והכל תוך הפרת סימן מסחר
נטען כי הנתבעת עשתה שימוש בשלטים דומים הדומים לשלטי התובעת, כך למשל הנתבעת עשתה שימוש בשלט א. סופר ואולם, לאחר הגשת התביעה, בשלט החדש שהציבה הנתבעת בחנותה: השלט אינו נושא את השם "א. סופר" (אלא "סופר" בלבד", וגם איננו מעוצב באותיות צהובות על רקע אדום).  
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי שני הצדדים גם יחד תורמים לבלבול אצל הלקוחות, ולא השכילו למצוא פיתרון של בידול, אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

13 בדצמבר, 2012,

0 תגובות

ריגול תעשייתי בדרך של פריצה לחומר מחשב

ריגול תעשייתי בדרך של פריצה לחומר מחשב
תביעה שהוגשה בתחילה על ידי חברת גאמידה מדאקויפ בע"מ כנגד חברת גטר ביו מד בע"מ, חברת Fisher Scientific Company L.L.C ומר יעקב טוויק (בהמשך הועבר התביעה כנגד טוויק לבית הדין לעבודה והתביעה כנגד גטר הסתיימה בפשרה). התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט עמירם בנימיני. ביום 5.12.2012 ניתן פסק הדין בתביעה כנגד פישר.
 
העובדות: תביעה לתשלום פיצויים בסך 4 מיליון ₪ בגין גזל של סודות מסחריים ושימוש בהם. התובעת טוענת כי הנתבעת, חברת FISHER SCIENTIFIC העולמית, שיתפה פעולה עם עובד לשעבר של התובעת, יעקב טוויק, אשר הורשע על פי הודאתו בכך שחדר ללא רשות למחשבי התובעת ונטל משם חומרים שונים (חדירה לחומר מחשב). התובעת טוענת כי הנתבעת עודדה את טוויק לחדור למחשבי התובעת לצורך השגת מידע סודי השייך לה, ולשם שימוש במידע על מנת לפגוע בעסקיה. 
התביעה הוגשה תחילה גם נגד טוויק וחברת גטר ביו מד בע"מ (להלן: "גטר"), שהיא נציגתה של הנתבעת בישראל. טוויק עבד בגטר בעת שביצע את החדירות הבלתי מורשות למחשבי התובעת, ועשה לשם כך שימוש במחשביה. התביעה נגד טוויק הועברה לבית הדין לעבודה, בהתאם להוראת סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, ובסיומה חויב טוויק לשלם לתובעת סך של 1 מיליון ₪ (פסק הדין ניתן מכוח סעיף 79א. לחוק בתי המשפט). התביעה נגד גטר הסתיימה בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ולפיו חויבה גטר בתשלום סך של 400,000 ₪ לתובעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי כתב התביעה חושף פרשה חמורה של גזל סודות מסחריים, שבוצע בידיעתה המלאה ובעידודה של הנתבעת. הנתבעת הפעילה עובד לשעבר של התובעת (טוויק) כסוכן שפעל עבורה אצל התובעת. הלה חדר למחשבי התובעת מאות פעמים, תוך ביצוע עבירות לפי חוק המחשבים, כדי לדלות משם מידע עסקי חסוי שהנתבעת שמחה לקבל ואף השתמשה בו כדי לפגוע בתובעת. עסקינן בריגול תעשייתי שביצעה הנתבעת אצל התובעת, כדי לשאוב מידע חסוי על מתחרותיה. 
 
נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 600,000 ₪ כפיצוי סטטוטורי בגין גזל סודותיה המסחריים (1,000,000 ₪ פיצוי בתיק זה, בקיזוז הסך של 400,000 ₪ שגבתה התובעת לפי פסק הדין שניתן נגד גטר). 
 
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 60,000 ₪, ובנוסף תשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך 150,000 ₪. סכומים אלו ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

12 באוגוסט, 2012,

4 תגובות

זכויות יוצרים בדמויות חזותיות מצוירות למול דמויות ספרותיות

זכויות יוצרים בדמויות חזותיות מצוירות למול דמויות ספרותיות

תובענה שהוגשה על ידי הציירת והמאיירת מרים בילו כנגד מוזיאון הילדים בחולון. התובענה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 2.8.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

התובענה הוגשה בתחילה במסגרת המרצת פתיחה לקבלת סעד הצהרתי. בהמשך, בית המשפט הורה על העברתה לתביעה במסגרת פסים רגילים ואולם למרות החלטה זו התובעת לא תיקנה את התביעה והוסיפה סעד לפיצוי כספי.

העובדות: לטענת התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בדמויות ובציורים המוצגים במוזיאון הילדים בחולון. כל המעורבים בפרויקט, לרבות הנתבעות, ידעו היטב כי היא הציירת ומעצבת הדמויות בהן נעשה שימוש במוזיאון. אף על פי כן, הנתבעות עשו שימוש בדמויות שעיצבה מבלי לקבל את רשותה ומבלי להסדיר את זכויות השימוש בהן. הנתבעות אף הכניסו שינויים בחלק מן הדמויות, ללא רשותה, והן גם מוכרות ללא רשות מוצרים המעוצבים על פי הדמויות. התובעת טענה כי מעשי הנתבעות מהווים הפרה של זכויות היוצרים של התובעת בדמויות, והיא זכאית לצו האוסר עליהם להשתמש בהם.

לטענת הנתבעות, לצורך הקמת מוזיאון הילדים הן חתמו על מספר הסכמים עם אברמסון וחברות שבשליטתו, אשר נטלו על עצמם את האחריות המלאה לתכנון וביצוע המוזיאון ותצוגותיו. בהסכמים אלו הובהר כי כל העבודות הקשורות למוזיאון, וכל הזכויות בהן, יהיו בבעלות הנתבעות. הזכויות הנתבעות על ידי התובעת נרכשו אף הן מאברמסון על ידי הנתבעות. לחלופין, טענו הנתבעות כי התובעת מנועה מלטעון כיום לזכויות בדמויות נוכח שתיקתה במשך שנים רבות בהן לא עמדה על זכויותיה. בהתנהלותה, מנעה התובעת מהנתבעות את האפשרות להסדיר את הנושא מבעוד מועד.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בעיקרה. נפסק כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בציורים ובשרטוטים נשוא התובענה.

ניתן צו מניעה קבוע, שייכנס לתוקף בתום שנה מיום מתן פסק הדין, האוסר על הנתבעות, בעצמן או באמצעות אחרים, לעשות שימוש כלשהו, בדו-מימד או בתלת-מימד, באיזה מן הציורים או השרטוטים של התובעת.

בנוסף נפסק כי הנתבעות תשלמנה לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

הערת DWO: המדובר בתביעה בהיקף הפרה גדול בו, באופן לא ברור, התובעת לא עתרה לקבלת פיצוי בגין ההפרה ולא עתרה לפיצול סעדים, כך שתוכל לתבוע בשלב מאוחר יותר את נזקה בגין ההפרה. ניתן להעריך כי בהיקף ההפרה המדובר ניתן היה לתבוע פיצויים בהיקף של (לפחות) מאות אלפי שקלים ויותר ואולם משלא הוגשה תובענה כספית בזמן ובמועד ובהתאם לעיקרון מיצוי העילה, ספק אם התובעת תוכל לעתור לפיצויים בשלב זה.

אומנם, בתביעה לסעד הצהרתי, מי שזכה בסעד הצהרתי, רשאי לתבוע סעד אופרטיבי, ותביעתו הנוספת אינה טעונה היתר לפיצול סעדים ואולם, במקרה הנדון אין המדובר בתביעה שהסעד היחידי בה הוא סעד הצהרתי, המדובר בתביעה שהסעד העיקרי בה הוא צו מניעה ועל כן יש ספק ביחס לתוקפו של החריג המדובר במקרה הנדון. 

נקודות מרכזיות שנדנו בפסק הדין:

10 ביולי, 2012,

0 תגובות

הגנת אי ידיעה ותקנת השוק ביחס להפרת זכויות יוצרים במילון אבן שושן

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני), בגדרו נדחתה תביעת המערערים כנגד המשיבים בעילה של הפרת זכויות יוצרים. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב השופטים: א' ריבלין, ע' ארבל וח' מלצר.

העובדות: המערערים (דפנה שפר, מרים אבן-שושן, יובל אבן-שושן) הם יורשיו של מחבר מילון אבן-שושן.  המשיבים (תרבות לעם (1995) בע"מ, בן ציון אהרונוביץ', רחל גלילי) רכשו עותקים מהמוציאה לאור של המילון, חברת קריית ספר בע"מ וממנהלה מר אברהם סיוון.

בתיק אחר, קודם, ניתן בשנת 1998 פסק דין בו קבע כי המוצאים לאור הפרו את ההסכמים עם המערערים וניתן שם צו מניעה קבוע, האוסר על סיוון וקריית ספר לעשות שימוש נוסף כלשהו בזכויות היוצרים במילון, לרבות הוצאתם לאור, הפצתם או מכירתם, בין בעצמם ובין באמצעות אחרים, וזאת אף אם עותקים מאותן יצירות הוכנו לפני ביטול ההסכמים.

המשיבים רכשו מההוצאה לאור מילונים לפני מתן פסק הדין ולא ידעו על פסק הדין עד  לקבלת מכתב התראה בשנת 1999 בו נדרשו לחדול מהפצת המילונים. המשיבים טענו בתשובה כי לא היו ערים לקיום ההליכים ולפסק הדין החלקי בעניין סיוון, והוסיפו ועמדו על זכותם להמשיך ולשווק את המילונים שרכשו מן המוציאים לאור, וזאת מכוח תקנת השוק – כפי שאכן עשו בפועל, אף לאחר קבלת הודעת ההתראה.

ועל כן הוגשה כנגד המשיבים תובענה לבית המשפט המחוזי, בה ביקשו המערערים צווי מניעה שימנעו מהמשיבים להמשיך ולמכור את המילונים וכן צו למתן חשבונות על המכירות המפרות מאז יום ביטול ההסכם עם סיוון, ותשלום פיצוי כספי בסך 300 אלף ש"ח.

פסק הדין מושא הערעור: בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד"ר ע' בנימיני), בפסק דינו קיבל את טענת המשיבים וקבע כי אלו לא ידעו על ביטול הסכמי ההוצאה לאור לפני קבלת הודעת ההתראה מטעם המערערים. כן נקבע כי המשיבים לא ידעו, או צריכים היו לדעת שהמוציאים לאור אינם עוד בעלי הזכויות במילונים ועל כן  אין הם יכולים להיחשב למפרי זכות יוצרים. זאת כבר נוכח הוראת סעיף 2(2) לחוק זכות יוצרים, הקובע כי אדם ייראה כמפר הפרה משנית, דוגמת מכירה, הפצה ואף החזקה של יצירה המפרה זכות יוצרים – ובלבד שהמדובר ביצירה "שלפי ידיעתו היא מפירה זכות-יוצרים". החלטה דומנה נקבעה גם ביחס להפרת זכויות יוצרים בשיווק חלק מן המילונים במועד המאוחר להודעת ההתראה.

תוצאות הערעור:  הערעור נתקבל בחלקו. נקבע כי למשיבים עומדת הגנה מפני תביעת המערערים, ככל שהיא מתייחסת לעותקי המילונים שנרכשו ואף נמכרו בכל מועד הקודם להודעת ההתראה. לעומת זאת מכירה של מילונים לאחר קבלת הודעת ההתראה, גם אם אלה נרכשו קודם לכן – מהווה הפרה של זכות היוצרים של המערערים, זאת מאחר ועותקים שהמוציאים לאור שיווקו לאחר ביטול הסכמי ההוצאה לאור מהווים לא רק יצירות מפירות, אלא שהמשיבים גם ידעו בשלב המכירה כי הם כאלה.

ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים למכור את המילונים. בנוסף נפסק כי על המשיבים ליתן למערערים חשבונות ביחס לכל רכישת מילונים שנעשתה על-ידם מן המוציאים לאור, וביחס לנתוני מכירתם של מילונים אלה, וזאת בהקשר לרכישות מילונים שלפחות חלקם שווקו במועד המאוחר לתאריך קבלת הודעת ההתראה.

נפסק כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי הנכבד לשם השלמת הליכי מסירת החשבונות ושמיעת ראיות בסוגיית היקף הפיצוי. בנוסף, בוטל חיוב ההוצאות ושכר טרחת עורכי הדין שהושת על המערערים בבית המשפט המחוזי ונפסק כי המשיבים יישאו בהוצאות המשפט של המערערים וכן בשכר טרחת עורכי דינם בשתי הערכאות, בסכום של 50,000 ש"ח.

הערת DWO: המדובר בפסק דין תקדימי, אשר קבע הלכה ברורה ביחס לתחולת הגנת תקנת השוק במצב בו צד שלישי רוכש נכס בתום לב ובתמורה ולאחר מכן מתברר כי המדובר בנכס המפר זכויות יוצרים. 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

24 ביוני, 2012,

0 תגובות

תובענה ייצוגית בגין משלוח דואר זבל

תובענה ייצוגית בגין משלוח דואר זבל

בקשה לאישור תובענה ייצוגית בסך 70 מליון ₪ שהגיש עורך דין סהר פלד כנגד חברת אול יו ניד בע"מ (אתר Alljobs) והמנכ"לית של החברה הגב' רויטל הנדלר. הבקשה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 11.6.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: עניינה של הבקשה הפרת חוק הספאם לפי סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת וזאת בשל משלוח מייל פרסומי בודד ללא הסכמה מפורשת, מראש ובכתב, של הנמען (עורך דין ודואר זבל).

המבקש נרשם לשירות חיפוש משרות המוצע על ידי אתר Alljobs בתשלום. לאחר מכן ביטל את המנוי. בינואר 2009 שב גלוש באתר, אך לא חידש את המנוי בתשלום.

ביום 5.4.09, התקבלה בתיבת הדואר האלקטרוני של המבקש דבר פרסומת מאתר Alljobs.

שעות ספורות לאחר קבלת ההודעה שלח המבקש מכתב למשיבה, בו ציין כי במשלוח ההודעה היא הפרה את הוראות חוק התקשורת. לאחר תכתובת קצרה בין הצדדים ביום 22.4.09, כשבועיים לאחר קבלת המייל הוגשה הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

תוצאות ההליך: בית המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. ופסק כי המבקש ישלם למשיבות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 25,000  ₪.

להלן הנקודות המרכזיות שנדונו בפסק הדין:

4 באפריל, 2012,

0 תגובות

העברת בעלות בזכויות יוצרים ביומני גבע ושלילת זכאות לפיצוי סטטוטורי

העברת בעלות בזכויות יוצרים ביומני גבע ושלילת זכאות לפיצוי סטטוטורי

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו מיום 25.3.2008 בת"א 2062/02 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ע' בנימיני.

העובדות: הערעור הוגש על ידי אולפני הרצליה כנגד ברקי פטה המפריס ישראל ונדון בבית המשפט העליון בפני השופטים: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין, כבוד השופט ס' ג'ובראן, כבוד השופט נ' הנדל. ביום 4.4.2012 ניתן פסק הדין בערעור.

תוצאות ההליך: הערעור התקבל באופן חלקי, במובן זה שהסעד בדבר הזכאות לפיצוי סטטוטורי, מבוטל. יתר הסעדים נותרים בעינם.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

31 במרץ, 2012,

0 תגובות

זכויות יוצרים בסרט פורנוגרפי "מרותקות לבסיס" וזכאות למתן חשבונות

זכויות יוצרים בסרט פורנוגרפי
* התמונה להמחשה בלבד

תביעה שהוגשה על ידי תומר הרפז וניר שחר כנגד אלון שעשוע, אסף שעשוע וחברת ארו סנטר בע"מ. התביעה נדונה בבית המפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 29.3.2012 ניתן פסק דין חלקי בשאלת החבות.

המדובר בתביעה למתן צו מניעה קבוע, צו עשה, צו למתן חשבונות ותשלום פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים בסרט פורנוגרפי בשם "מרותקות לבסיס" אותו כתבו, הפיקו, ביימו וערכו התובעים. לטענת התובעים, הנתבעים העלו לאתרי אינטרנט שבבעלותם העתק מלא של הסרט, ללא הסכמתם, ואף מבלי לציין את שם התובעים כמפיקי הסרט (זכויות יוצרים באינטרנט). בכך הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים של התובעים בסרט וכן את "זכותם המוסרית". בנוסף, במעשי הנתבעים יש משום עשיית עושר ולא במשפט.

בנוסף, לטענת התובעים, ארו סנטר הינה גם הבעלים של שני אתרי אינטרנט נוספים, בשם sex5g.com ו- arab-sex.tk, בהם גם הופיע עותק לא מורשה של הסרט, לאחר שזה הוסר מאתר ero.co.il, לפי דרישת התובעים.

בקדם המשפט נקבע כי הדיון בתביעה יפוצל לשני שלבים, כאשר בשלב הראשון תידון אך ורק שאלת החבות והזכאות לצו מניעה קבוע ולצו מתן חשבונות. בשלב השני, אם תקבע אחריות, יידונו הסעדים הכספיים.

התביעה  בשאלת החבות התקבלה, הוכח שהנתבעים אחראים להפרת זכויות היוצרים. ניתן צו מניעה קבוע האוסר להפר את זכויות היוצרים של התובעים. ניתן בזה צו המורה לנתבעים כולם להגיש לתובעים ולבית המשפט בתוך 45 יום דו"ח מאומת בתצהיר שלהם ובתצהיר של רואה חשבון, בו מפורטים כל הרווחים שהנתבעים, או מי מהם, הפיקו מן הסרט הנ"ל, והכוונה לכל רווח שהופק מהפצת הסרט "מרותקות לבסיס" באתרים המפרים.

נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בגין שלב זה בסך 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכויות יוצרים בסרט

סרט הוא יצירה קולנועית המהווה אגד של "יצירות", שכל אחת מהן עשויה להיות מוגנת בפני עצמה (כגון, התסריט, המוסיקה, הצילום וכו'); אך החוק מגן בנפרד גם על היצירה הקולנועית השלמה כ"יצירה דרמטית", כאמור בסעיף 35(1) לחוק משנת 1911. כך גם חל הדין הישן בנוגע לשאלת הבעלות ביצירה מוגנת (סעיף 78(ה) לחוק החדש).

הסרט כיצירה מקורית

אין מחלוקת כי הסרט הינו יצירה "מקורית", כהגדרתה בסעיף 1(1) לחוק: כל שנדרש הוא שהיצירה אינה מועתקת מיצירה אחרת, ושהיא באה לעולם כתוצאה ממאמץ, כישרון והשקעה במידה צנועה ביותר (ע"א 360/83 סטרוסקי נ' גלידת ויטמן, פ"ד מ(3) 340, 348).

הבעלות בסרט

בהתאם לסעיף 5(1) לחוק זכות יוצרים, 1911 הבעלות בזכות היוצרים ביצירה נתונה ל"מחברה". התובעים, כמי שכתבו את התסריט, ביימו והפיקו את הסרט, ערכו אותו, רכשו את כל זכויות הצילום בסרט - הינם "המחבר" של הסרט, ועל כן הם בעלי הזכויות ביצירה.

אחריות אישית להפרה

היותו של אדם אורגן בחברה איננו מקנה לו חסינות מפני אחריות לביצוע עוולה, ומאידך, אין בהיותו אורגן כדי להרחיב את גבולות האחריות שלו, ולקבוע כי הוא אחראי לכל מעשה עוולה שביצעה החברה. ההלכה היא כי: "המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסודות האחריות". דברים אלו נכונים גם לעובד של החברה, שאיננו אורגן שלה.

נתבעים 1-2 התבקשו על ידי התובעים להפסיק להפר את זכויותיהם בשנת 2005, ולכן היו מודעים היטב לכך שכאשר הם מעלים את הסרט לאתרים המפרים, הם מפרים את זכויות התובעים. התובעים גילו אורך רוח כלפי הנתבעים, ולפנים משורת הדין הסתפקו באותה עת בהסרת הסרט מאתר ero.co.il, מבלי לדרוש פיצוי על הפרת זכויותיהם.

הנתבעים היו מעורבים באופן אישי בהפרת זכויות התובעים, ואף בניסיון להסוות את העובדה שהם ממשיכים להפר את זכויות התובעים על ידי הקמת האתרים המפרים, הרי שמתקיימים בהם, באופן אישי, יסודותיה של עוולת הפרת זכויות היוצרים, באופן המצדיק הטלת אחריות אישית עליהם.

אחריותו של אלון אינה נובעת מהיותו המנהל ובעל השליטה בארו סנטר, אלא מן העובדה שהוא בעצמו הפר את זכויות היוצרים של התובעים כאשר איפשר את העלאת הסרט לאתרים המפרים של הנתבעת 3. כך גם עולה מתצהירו מעורבותו האישית האינטנסיבית במעשה ההפרה הנטען.

לכן יש לקבוע כי הפרת זכות היוצרים בוצעה, מטעמה של ארו סנטר (נתבעת 3) ועבורה, על ידי הנתבעים 1 ו- 2, ושלושת הנתבעים אחראים כולם להפרה.

צו למתן חשבונות

ניתן בזה צו המורה לנתבעים כולם להגיש לתובעים ולבית המשפט בתוך 45 יום דו"ח מאומת בתצהיר שלהם ובתצהיר של רואה חשבון, בו מפורטים כל הרווחים שהנתבעים, או מי מהם, הפיקו מן הסרט הנ"ל, והכוונה לכל רווח שהופק מהפצת הסרט "מרותקות לבסיס" באתרים המפרים (sex5g.com ו- arab-sex.tk).

נפסק כי התובעים יודיעו בדיון זה האם יש בדעתם לדרוש פיצויים בגין הפרה, או שמא עתירתם היא לדרוש השבת רווחיהם של הנתבעים על בסיס דו"ח הרווחים שיגישו (לא ניתן לתבוע את שני הסעדים גם יחד). אם התובעים עומדים על השבת רווחים, הם יודיעו האם הם מבקשים לסתור את דו"ח הרווחים שיגישו הנתבעים באמצעות ראיות, או לחקור את הנתבעים ורואה החשבון שיאשר את הדו"ח.

24 בנובמבר, 2011,

3 תגובות

הפרת זכות יוצרים באמצעות השמעת מוזיקה בבית עסק

הפרת זכות יוצרים באמצעות השמעת מוזיקה בבית עסק

תביעה שהוגשה על ידי הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ כנגד חברת החלל המופלא עד הלום בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט עמירם בנימיני.  ביום 24.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצויים בגין הפרת זכות יוצרים, וזאת בשל השמעת יצירות מוקלטות במשחקייה לילדים שבשליטת ובניהול הנתבעים, ללא קבלת הרשאה כדין מהתובעת, שהיא בעלת זכויות היוצרים ביצירות אלו.

בכתב התביעה נטען כי התובעת פנתה אל הנתבעים פעמים רבות כדי להסדיר את השמעת היצירות המוגנות בתמורה לתשלום תמלוגים, אך לא נענתה. לפיכך, זכאית התובעת לצו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעים השמעת יצירות מוגנות וכן לפיצוי סטטוטורי בסך של 20,000 ₪ בגין כל הפרה, ובסה"כ 100,000 ₪ בגין 5 הפרות (קרי: 5 יצירות מוגנות שהושמעו). מטעמי אגרה העמידה התובעת את הפיצוי הכספי על סך של 50,000 ₪.

התביעה התקבלה. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע, בעצמו או באמצעות אחרים, להשמיע בפומבי או לשדר יצירות מוקלטות שזכויות היוצרים שלהן בבעלות התובעת, כל עוד לא הסדיר את נושא הרישיון עם התובעת.

נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין הפרת זכויותיה בהפרה בודדת.

בנוסף, נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכות יוצרים ביצירות מוקלטות

סעיף 19(1) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק הישן"), החל על מעשי ההפרה נשוא התביעה שבוצעו לפני כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, מעניק זכות יוצרים ביצירות מוקלטות. אלו נחשבות כ"יצירות מוסיקליות", המוגנות לפי סעיף 1(1) לחוק, אשר נבדלות מזכויות היוצרים של יוצרי היצירה המוסיקלית, קרי: המלחין או מחבר השירים הכלולים בהקלטה.

זכות היוצרים ביצירות המוקלטות מוענקת לבעלים של הקלישאה המקורית ("המאסטר"), ממנו שוכפלו התקליטים. בעל הקלישאה, שהוא היצרן או המפיק של היצירה המוקלטת, נחשב כ"מחבר היצירה", כאמור בסעיף 19(1) לחוק.

המסגרת הנורמטיבית המפורטת לעיל לא השתנתה בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 בהתאם לסעיף 4(א)(2) לחוק החדש מעניק הגנת זכות יוצרים ב"תקליט", שהיא נפרדת מן ההגנה הניתנת ל"יצירה המוסיקלית" לפי סעיף 4(א)(1) לחוק (ראה הגדרה של "תקליט" בסעיף 1 לחוק).

חזקה לבעלות ביצירה

סעיף 9 לפקודת זכות יוצרים, 1924 (להלן: "הפקודה"), שאף הוא חל על מעשי ההפרה נשוא התביעה, קובע כי: "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה". נפסק כי חזקה זו לא נסתרה בענייננו.

זכות השידור וההשמעה בפומבי של יצירות

זכויות היוצרים ביצירות מוקלטות כוללות את זכות ההשמעה בפומבי והשידור של היצירות, ללא הסכמת בעל הזכויות.

סעיף 1(2) לחוק זכות יוצרים, 1911, החל על מעשי ההפרה נשוא התביעה שבוצעו לפני כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, מגדיר "זכות יוצרים", בין היתר:  "זכות יוצרים פירושה הזכות הבלעדית ליצור או ליצור שנית את היצירה... או להציג... את היצירה או כל חלק עיקרי הימנה... ולהרשות את עשייתם של המעשים דלעיל".

סעיף 35(1) לחוק מגדיר את המונח "הצגה" ככולל "כל הצגה של יצירה על דרך השמעה... לרבות הצגה כזאת באמצעות מכשיר מיכאני".

מכאן שהשמעה של יצירות מוקלטות במקום פומבי, בין בביצוע חי ובין באמצעות השמעת הקלטה – מהווה הפרה של זכות יוצרים, שכן זכות הביצוע הפומבי (Public Performance) שמורה בלעדית לבעלים של הזכות.

המסגרת הנורמטיבית המפורטת לעיל לא השתנתה בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 בהתאם לסעיף 11(3) לחוק החדש מעניק לבעל זכות היוצרים בתקליט את הזכות הבלעדית לבצעה בפומבי.

סעיף 13 לחוק קובע: "ביצוע פומבי של יצירה הוא השמעתה או הצגתה בציבור, במישרין או באמצעות מכשיר".

השמעת מוסיקה במקום פומבי

בתי המשפט בארץ פסקו לא אחת כי השמעת מוסיקה באולמות אירועים נחשבת כהשמעה פומבית.

הלכות אלו חלות במידה שווה על השמעת מוסיקה בכל מקום פומבי אחר, כמו למשל בית קפה, מלון, חנות, מרכז מסחרי וכד'.

סעיף 2(1) לחוק הישן החל בעניינו, שכותרתו "הפרת זכות יוצרים", קובע כי: "זכות יוצרים ביצירה תיחשב כאילו הופרה על ידי כל אדם אשר שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים עושה מעשה שהזכות הבלעדית לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים".

הוראה נוספת הרלוונטית לענייננו הינה הוראת סעיף 2(3) לחוק הקובע כדלקמן: "כמו כן תיחשב זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה על ידי כל אדם שהרשה, לתועלתו הפרטית, לתיאטרון או למקום שעשוע אחר, להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים פרט אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד סביר לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות יוצרים".

לאור הוראות אלו הוטלה אחריות על בתי עסק מסוגים שונים בגין השמעת מוזיקה מוקלטת.

בעניננו נפסק כי די בראיות שהובאו כדי להגיע למסקנה כי במשחקייה הושמעו יצירות מוגנות. העד מטעם התובעת העיד כי ביקר במשחקייה, וכי שמע במקום מוזיקה מוקלטת שהושמעה באמצעות מערכת השמעה שחוברה למספר רמקולים גדולים. עדותו לא נסתרה והותירה רושם כן ומהימן. לפיכך, יש לקבוע כי במשחקייה הושמעה מוזיקה ממערכת הגברה, שכללה את היצירות המוגנות נשוא תביעה זו. זאת ועוד, עדותו נתמכת בהקלטה שביצע במשחקייה, ואשר פוענחה על ידי מומחה.

אחריות עקיפה של בית עסק להשמעת מוזיקה מפרה

ברע"א 2991/07 אקו"ם נ' קפוצ'ין עסקי מזון בע"מ, (פורסם בנבו), הבהיר כב' השופט א' רובינשטיין את האבחנה שבין הפרה ישירה לפי סעיף 2(1) לבין הפרה עקיפה לפי סעיף 2(3). אדם המרשה לאחר להופיע בחצריו ולבצע בפומבי יצירות מוגנות, מפר אף הוא, בעצם ההרשאה, זכות יוצרים. מתן הרשאה מפורשת לאחר לעשות פעולה שיש בה משום הפרת זכות יוצרים - מהווה הפרה ישירה לפי סעיף 2(1) לחוק,  כיוון שהזכות להרשות לאחר לבצע "מעשה שהזכות היחידה לעשותו נתונה" לבעל זכות יוצרים, אף היא עצמה "מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות יוצרים".

לעומת זאת, סעיף 2(3) לחוק מתייחס למקרה שבו אדם נותן רשות לאחר לעשות שימוש בחצריו, לצורך ביצוע פומבי של יצירות מוגנות בזכות יוצרים, לשם עשיית רווחים, ובידיעה שהביצוע יפר את זכות היוצרים, אף שהוא איננו מתיר במפורש לבצע את הפעולה שיש בה הפרה של זכות יוצרים.

בעניין סעיף 2(3) לחוק, נפסק לא פעם כי מתן רשות להשמעת מוסיקה במקומות בידור, דוגמת אולמות אירועים, בתי מלון, מסעדות – גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו - נחשבת כהרשאה הניתנת "לתועלתו הפרטית" של בעל העסק, ועל כן מהווה הפרה לפי סעיף זה.

בפסקי דין רבים נקבע כי השמעת מוסיקה באולם אירועים היא חלק אינטגראלי מהשכרת האולם וכי מדובר ברשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מן האירוע המתקיים במקום. זאת ועוד, בתי המשפט שבו ודחו את טענות בעלי האולם ומנהליו כי אין להם שליטה על היצירות המושמעות באולם, שכן אלו נבחרות ומושמעות על ידי בעלי השמחה או התקליטנים שהם מביאים (ת.א. (ב"ש) 4008/05 הפדרציה נ' גן הפקאן, [פורסם בנבו] תק-מח 2007(1) 12058).

המסגרת הנורמטיבית המפורטת לעיל לא השתנתה בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 בהתאם לסעיף 47 לחוק החדש קובע כי: "העושה ביצירה פעולה מן הפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכויות היוצרים, מפר את זכות היוצרים...".

סעיף 49 לחוק החדש קובע הוראה הדומה לסעיף 2(3) לחוק הקודם, וזו מתייחסת לביצוע פומבי במקום בידור ציבורי, לאמור: "ביצוע פומבי במקום בידור ציבורי - המרשה לאחר, למטרת רווח, שימוש במקום בידור ציבורי לשם ביצוע פומבי של יצירה, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן לא ידע ולא היה עליו לדעת שהביצוע מהווה הפרה כאמור; לענין זה, "מקום בידור ציבורי" - מקום המשמש למופעי בידור ותרבות, לרבות אולם שמחות, גן אירועים, מסעדה, בית קפה או מועדון".

אחריות מנהל או בעל מניות להפרת זכות יוצרים שביצעה החברה

נפסק כי אשר לשאלת אחריותם של מנהלים ובעלי מניות להפרת זכות יוצרים שביצעה החברה שבשליטתם או בניהולם, נקבע כי היותו של אדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה - אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה: יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל.

עם זאת, מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה או ההפרה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח(5) 661, פסקאות 17-23 לפסק דינו של כב' הנשיא מ. שמגר).

הקושי העיקרי בהטלת אחריות אישית על מנהל החברה, כאשר עסקינן בהפרה לפי סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים הישן, הינה הדרישה כי ההרשאה להפר שימשה "לתועלתו הפרטית" של המרשה. בעניין קפוצ'ין נדרש בית המשפט לשאלה זו וקבע כי:

"יש לפרשה באופן שאינו דורש הכנסה כספית ישירה לכיסו של האורגן. לדידי – וכפי שנראה לקמן כך נקטו במקרים רבים ערכאות דיוניות בישראל – כאשר חברה מרשה שימוש למטרות רווח ניתן לומר, ככלל, 'שהתועלת העסקית... הינה גם התועלת הפרטית של אחד מהמנהלים'... גישה זו מסתברת. אין מי שיחלוק כי למנהל בתאגיד אינטרס בהצלחת התאגיד בכלל, ואינטרס אישי ברור להצליח בתפקידו בפרט. בסופו של דבר, אף אם הכנסות תאגיד אינן הכנסות מנהליו – ככלל ניתן להתייחס לתועלת (ואין המושג זהה למושג רווח כספי) הצומחת למנהל מהצלחתו בתפקידו ומהצלחת החברה" (פסקה י"ט לפסק הדין).

יוער כי הדברים אמורים, כמובן, ביתר שאת, כאשר מדובר במנהל שהינו גם בעל מניות בחברה, ועל אחת כמה וכמה מנהל שהוא בעל השליטה בה.

בעינייננו, מנהל הנתבעת טען כי לא היה מנהל בפועל של המשחקייה, אלא מנהל של החברה שהפעילה אותה, וכי ביקר במקום רק אחת לחודש לערך. נפסק כי טענות אלו אינן יכולות להועיל לו. המנהל לא חלק על היותו בעל מניות ומנהל של מפעילת המשחקייה. המנהל גם הודה במפורש כי נתן הנחיות בנוגע לאופן הפעילות במשחקייה. די בדברים דלעיל שאמר המנהל כדי להטיל עליו אחריות לנעשה במשחקייה, גם אם לא ביקר בה מדי יום.

נפסק כי גם לו היה בית המשפט מאמין לטענתו של המנהל כי הורה לעובדיו שלא להשמיע מוזיקה במשחקייה – גם אז סבר בית המשפט כי הוא אחראי, כמנהל החברה, להפרה שבוצעה, מכוח סעיף 2(1) לחוק (הפרה ישירה). שכן, היה עליו לדאוג לכך שהוראותיו יאכפו. כפי שנפסק על ידי כב' השופטת ה' בן עתו בע"א (ת"א) 779/77 אקו"ם נ' חב' אהרון ברמן בע"מ, פס"מ תש"ם א' עמ' 441, ישיבה בחיבוק ידיים, אי-עשיית דבר ואדישות הם בבחינת הרשאה להשתמש ביצירה ולהשמיעה. המנהל אמנם טען כי הנחה את העובדים שלא להשמיע מוזיקה במשחקייה, אולם לא הצביע על צעדים כלשהם בהם נקט לאכיפת הוראותיו.

השמעת יצירות מהרדיו

נפסק כי גם השמעת יצירות מוקלטות מוגנות מהרדיו במקום ציבורי באמצעות רמקולים, מהווה השמעה פומבית אסורה המפרה את הזכויות של בעלי זכויות היוצרים ביצירות המוקלטות, אם נעשתה ללא רשותם (ראה: עניין פ.מ.ג.א. מזון בע"מ; ע"א (ת"א) 1000/80 בלומרס נ' הסניף הישראלי של הפדרציה הבינלאומית של תעשיית התקליטים, פ"מ תשמ"ב ב' 156).

מספר ההפרות

נפסק כי יש לראות בהשמעה של חמשת השירים הפרה אחת בלבד.

בית המשפט העליון פסק לא אחת כי המבחן הקובע לעניין סעיף 3א. לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה, ולכן אין לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד (ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2) 254, 270-271; ע"א 3616/92 דקל נ' חשב, פ"ד נא(5) 337, 352-353; רע"א 4148/09 אקו"ם נ' יום טוב חדד (לא פורסם [פורסם בנבו] - 30.7.09) פסקאות 3 ו-9 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר).

פיצוי ללא הוכחת נזק: החוק הישן

סעיף 3א. לפקודת זכות יוצרים, 1924 (החלה על ההפרה במקרה דנא) מזכה את הנפגע בפיצוי סטטוטורי מירבי בסך  20,000 ₪ בגין "כל הפרה" (מינימום 10,000 ₪).

נדחתה טענת הנתבעים ביחס להעדר יחס סביר בין הפיצוי הנדרש על ידי התובעת לבין סכומי התמלוגים שהיא גובה תמורת מתן רישיון (4,354 ₪ לשנה – נספח 8 לתצהיר התובעת).

גובה הפיצוי הסטטוטורי נקבע על ידי המחוקק, ומי שזכויותיו הופרו זכאי לפיצוי בסכומים אלו. אדם שהפר זכות יוצרים, איננו זכאי לצפות לשלם פיצוי לפי דמי התמלוגים שהיה משלם אלמלא הפר את הזכות. לא למותר לציין כי הסכומים הנקובים בחוק זכות יוצרים, 1911 לא עודכנו במשך שנים רבות, והם נמוכים בצורה ניכרת מסכום  הפיצוי המרבי הקבוע בסעיף 56 חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (100,000 ₪).

לאור האמור לעיל, פסק בית המשפט לתובעת פיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכות יוצרים בסך כולל של 20,000 ₪. וזאת נוכח נסיבות המקרה, ובמיוחד העובדה שהנתבע הוזהר פעמים רבות להסדיר את נושא הרישיון להשמעת מוזיקה מוקלטת במשחקייה והתעלם.

13 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בסרטי אנימציה – הגנת תום הלב

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט ד"ר עמירם בנימיני (ת"א 2556/04) - 13.9.2010

תחום: תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים (הפצה) ותביעה שכנגד (לשון הרע).

נושאים: עילות התביעה, זכותה של התובעת בסרטים, אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות, חזקה שהתובעת הינה בעלת זכויות היוצרים, זכות השעתוק, לעניין זכויות ההפצה, הגנת תום הלב, לעניין מבחני תום הלב לצורך הפרת זכויות יוצרים ועוולות נוספות, מתן חשבונות.

עובדות:

התובעת טוענת להפרת זכויות ההפצה של סרטי אנימציה על ידי הנתבעת ומבקשת צו מניעה קבוע ופיצויים.

 

עילות התביעה הנזכרות בכתב התביעה הן: הפרת זכות יוצרים, גזל מוניטין על פי סעיף 52 לפקודת הנזיקין, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, תיאור כוזב שהוא עוולה לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, הפרת חובת זהירות נזיקית ועשיית עושר ולא במשפט. הסעדים המתבקשים הם צו מניעה קבוע נגד הנתבעות, האוסר עליהן לייצר ולהפיץ את הסרטים, הכרזה כי העותקים המפרים של הסרטים שייכים לתובעות, צו למתן חשבונות בדבר הרווחים שהופקו מייצור הסרטים ושיווקם ופיצוי כספי, עם או ללא הוכחת נזק, בסך 300,000 ₪.

נפסק:

התביעה התקבלה: לאור התשתית העובדתית ואי הרמת הנטל לעניין תום הלב על ידי הנתבעות, בית המשפט קבע כי הייתה הפרה וכי התביעה-שכנגד מתקבלת באופן חלקי, מן הטעמים המפורטים לעיל, וסכום הפיצוי המגיע לתובעת-שכנגד הוא 20,000 ₪.  הנתבעות בתביעה העיקרית, שתיהן יחד וכל אחת לחוד, תשלמנה לתובעות הוצאות משפט בגין שלב זה של המשפט בסך כולל של 40,000 ₪, וכן סך של 120,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין שכ"ט עו"ד. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעת-שכנגד תשלם לתובעת-שכנגד הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪,  וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

נקודות מרכזיות

זכותה של התובעת בסרטים

בית המשפט קבע כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בסרטים, כמי שהפיקה אותם. היא רשומה כבעלת זכויות היוצרים בסרטים בספריית הקונגרס בארה"ב, והרישום נעשה על ידי רשם זכויות היוצרים בארה"ב, שם נהוג לרשום את זכויות היוצרים (בניגוד לשאר ארצות העולם שאינן דורשות רישום של זכויות יוצרים).

זכות הבעלות של ברבנק בסרטים זכתה גם להכרה שיפוטית בפסק דין של בית המשפט המחוזי הפדרלי בלוס אנג'לס, בו נקבע כי הזכויות הבלעדיות והמלאות בשלושה עשר סרטים, הכוללים את הסרטים נשוא התביעה, יהיו של ברבנק, ולא של INI.

אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות

בית המשפט מזכיר כי מרגע שזכויות היוצרים של ברבנק הוכרו בארה"ב, שמאז 1989 היא אחת המדינות החברות באמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות - זכויות אלו מוכרות בכל אחת ממדינות האמנה, שגם ישראל חברה בה. בית המשפט גם מזכיר כי סעיף 6 לפקודת זכות יוצרים קובע כי ישראל תעניק הגנה ליצירות המוגנות במדינות החברות באמנה שישראל הצטרפה אליהן, על פי צו שיפורסם ברשומות. צו זכות יוצרים (אמנת ברן), התשי"ג-1953, מעניק הגנה בישראל ליצירות שפורסמו במדינות החברות באמנת ברן וליוצרים שהם אזרחי אותן מדינות.

חזקה שהתובעת הינה בעלת זכויות היוצרים

סעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, 1924 קובע חזקה לפיה אם "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה", בית המשפט קבע כי שמה של התובעת מופיע בסרטים עצמם כבעלת זכות היוצרים בהם וגם על גבי עטיפות התקליטורים, על כן חזקה כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בסרטים.

זכות השעתוק

לבעל זכות היוצרים בסרט זכות בלעדית לשעתק את היצירה באמצעי דיגיטלי (כמו DVD), גם כאשר היצירה הייתה מקובעת מלכתחילה באמצעי מסורתי (למשל קלטת וידיאו); העתקת יצירה יכולה להתבצע גם בשינוי מדיה. מכאן שהפצת קלטות הוידיאו ותקליטורי ה-DVD בידי קלסיקלטת, וייצורם של התקליטורים על ידי סי.די.אי, מהווים הפרה של זכות יוצרים, שכן פעולות אלו נעשו ללא הסכמת בעל הזכויות (התובעת), ותוך פגיעה בזכות ההפצה הבלעדית של בעלת זכויות ההפצה (התובעת 2) בישראל.

לעניין זכויות ההפצה

בית המשפט קבע כי יש לדחות את טענת הנתבעות כי לאסנת יש רק זכות חוזית, ולא קניינית, ולכן היא איננה יכולה להגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים. ההלכה היא שבעל רישיון בלעדי זכאי להגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים, אם בעליה החוקי של זכות היוצרים צורף כצד לתביעתו (ע"א 2173/94 Tele Event Ltd נ' ערוצי זהב ושות', פ"ד נה(5) 529, 558). כך קובע כיום במפורש סעיף 54(א) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.

הגנת תום הלב

סעיף 8 לחוק זכות יוצרים קובע:

"אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות-יוצרים ביצירה, והנתבע טוען שלא ידע מדבר קיומה של זכות-יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו-מניעה או צו-איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות-יוצרים ביצירה".

בית המשפט קבע כי המקרה היחיד בו ניתן פטור מתשלום פיצויים - לא מפני הפרה ומתן צו מניעה - בשל הפרת זכות יוצרים, הוא כאשר הנתבע לא ידע כלל שקיימת זכות יוצרים ביצירה (דבר שהוא בלתי אפשרי כשמדובר בסרט קולנוע או אנימציה). בכל מקרה אחר, אין כל רלבנטיות לתום-לבו של המפר (ראה: א. בלום, זכויות יוצרים (תשט"ז), בעמ' 189). כך נפסק בע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה ואח' נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא' 890, בעמ' 892.

בית המשפט מוסיף ומדגיש כי סעיף 8 חל רק על מי שלא ידע כלל כי קיימת זכות יוצרים ביצירה הנדונה, להבדיל מאדם שלא ידע כי התובע הוא בעל זכות היוצרים. בית המשפט קבע כי הנתבעות ידעו שקיימת זכות יוצרים בסרטים: הם רק לא טרחו לברר מיהו בעל הזכות (במקרה הטוב). על פי הדין (והדבר נכון גם לגבי זכויות קניין רוחני אחרות), אין קיימת הגנה של תום לב כנגד הפרה ישירה של זכות יוצרים, להבדיל מהפרה עקיפה (בת.א. (ת"א) 1476/96 Microsoft Corp. נ' אפלקר, לא פורסם, [פורסם בנבו] פסקאות 43-44 (11.9.05).

לעניין מבחני תום הלב לצורך הפרת זכויות יוצרים

בית המשפט קובע כי באותם מקרים נדירים בהם תתקבל טענת תום הלב בעניין הפרת זכות יוצרים, הרי שהנתבע חייב להוכיח את תום ליבו הן על פי מבחן סובייקטיבי, והן על פי מבחן אובייקטיבי. אמונתו כי הוא איננו מפר זכות יוצרים צריכה להיות מבוססת על עובדות אובייקטיביות (ראה: ש. פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, כרך ג' תש"ס-2000, בעמ' 222). כפי שנאמר בספרו של ט. גרינמן הנ"ל, בעמ' 502:

"החוק עצמו איננו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'. נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה... אף לגבי יצירה שאין עליה שם כלשהו, יש להניח שמישהו חיבר אותה ולאותו מחבר זכות יוצרים בה. על כן נראה, שטענה כזו עשויה להתקבל רק בנסיבות שבהן סביר להניח כי היצירה היא נחלת הכלל".

כך גם פסקה כב' השופטת ד. דורנר, לעניין סעיף 8 לחוק זכויות יוצרים, בת.א. (י-ם) קימרון נ' שנקס ואח', פ"מ תשנ"ג(3) 10, בעמ' 27-28:

"מכאן מתבקש: (1)  הוכחת טענת תום הלב, שהיא טענת הגנה, מוטלת על המפרסם; (2) מצב נפשי סובייקטיבי של תום-לב אינו מספק, אלא על המפרסם להוכיח גם על-פי מבחן אובייקטיבי כי לא ניתן היה 'לחשוד'  בקיומה של זכות יוצרים".

ובעמ' 28 נאמר: "אין צריך לומר, כי אי-מתן דעת אינו מתיישב עם הגנת תום הלב האובייקטיבי...". כך גם נפסק בת.א. (ת"א) 1479/94 פוליגרם ואח' נ' דרורי ואח' (לא פורסם), [פורסם בנבו] לעניין טענת תום הלב כהגנה מפני הפרת זכות יוצרים, כי:

"עצימת עיניים מראיית המציאות הגלויה והעובדות הבולטות על פני השטח – דינה כידיעה והתבוננות במעשה בעיניים פקוחות. המשיב, שעיסוקו בתקליטים ובקלטות, אינו יכול להישמע בטענה שלא נתן דעתו על חזות התקליטורים והסתפק במהימנות שייחס לחברת ubp ולהסכם עם mosicautor, שהיא הציגה בפניו".

באופן דומה נפסק בת.א (נצ') 622/97 EMI RECORD UK נ' סי.די.אי (קומקפט דיסק אינטרנשיונל) בע"מ, לא פורסם, [פורסם בנבו] כב' השופטת ד"ר נ' דנון (21.07.97), בעניינה של הנתבעת 2 (פסקה 14), כי יש לדחות את טענתה כי היא פועלת כבית דפוס, ואין לה כל אחריות להפרת זכות יוצרים. בית המשפט הפנה בהקשר זה להלכה לפיה "די בעצימת עיניים כדי שלא לדעת על ההפרה כדי לקיים את האחריות הנ"ל".

לאור העובדה כי הנתבעות עסקו בתחום בהיקף גדול קבע בית המשפט  כי הנתבעות "עצמו את עיניהן" בכל שלא ביקשו לראות את רשיון השימוש ולכן לא יזכו להגנת תום הלב.

הזכות המוסרית

בית המשפט קבע כי היעדר רישום שמה של התובעת כבעלת זכות היוצרים ביצירה מהווה גם הפרה של זכותה "המוסרית", (סעיף 4א לפקודת זכות יוצרים) גם אם הנתבעות עצמן לא היו אלו שהסירו את שמה של התובעת מהסרטים. פגיעה בזכות זו היא עוולה אזרחית, שהוראות פעולת הנזיקין חלות עליה. זכות זו נתונה ל"מחבר" היצירה, ובמקרה דנא הכוונה לתובעת כמפיקת הסרטים המקוריים. זכות זו עומדת למחבר גם אם העביר את זכות היוצרים לאדם אחר (סעיף 4א.(4) לפקודה). לכן, הנתבעות אינן יכולות לטעון כי לא ידעו מיהו הבעלים של זכות היוצרים בסרטים.

עוולות נוספות

בית המשפט קבע כי רישום שמה של קלסיקלטת כבעלת זכות היוצרים בסרטים ועל גבי עטיפותיהם מהווה עוולה של פרסום "תיאור כוזב" בניגוד לסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (אף שעוולה זו איננה מזכה את התובעות בסעדים של פיצויים בלא הוכחת נזק ומתן חשבונות: סעיף 12 לחוק). מעשה זה אף מהווה הטעיה של הצרכן  לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, העולה כדי עוולה נזיקית שגם העוסק שנפגע ממנה, במהלך עסקו, זכאי לתבוע על פיה (סעיף 31(א1) לחוק). עוד קבע בית המשפט כי לנוכח עילות תביעה אלו שהוכחו, אין צורך לפנות לעילות כלליות כמו עוולת הרשלנות או עשיית עושר ולא במשפט.

 

מתו חשבונות

"לאחר שהתובעות תקבלנה את דו"ח החשבונות של הנתבעות, הן תודענה אם ברצונן לתבוע פיצוי בגין נזקיהן ולהוכיח נזקים אלו, או לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום הקבוע בחוק, או שהן מעונינות לילך בדרך המורכבת יותר ולחייב את הנתבעות לשלם את הרווחים שהפיקו מהפרת הזכויות, בניכוי ההוצאות (התובעות אינן זכאיות לשני הסעדים גם יחד)."

 

 

15 באוגוסט, 2010,

1 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט ד"ר עמירם בנימיני (ת"א 2051-04) - 15.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט.

נושאים: תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים, דרישת המקוריות, הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות, הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע, קביעת מספר ההפרות, לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, פגיעה בזכות המוסרית ופיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין.

עובדות:

התובעת הינה חברה שעיסוקה במתן ייעוץ ותכנון בתחום הנדסת קונסטרוקציות בנין. היא הגישה תביעה נגד הנתבע, שהוא מהנדס בנין, על מנת למנוע ממנו להפר את  זכויותיה בתוכניות הקונסטרוקציה שהכינה עבור חברת אפייאה חב' לבנין והשקעות בע"מ. התובעת טוענת כי הנתבע העתיק את התוכניות שהכינה עבור המזמין והציגן כתוכניות שהוכנו על ידו, לאחר שהתובעת הפסיקה את העבודה בשל סכסוך עם המזמין והנתבע מונה להיות המהנדס שיחליף אותה.

נפסק:

הערעור נדחה:  בית המשפט קבע כי הנתבע העתיק את התוכניות ההנדסיות של התובעת והציגן כשלו. עוד קבע בית המשפט כי הנתבע הפר בצורה בוטה את זכויות היוצרים של התובעת בתוכניות, ופגע ב"זכותה המוסרית" של התובעת לגביהן. בית המשפט קבע כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי כולל בסך 70,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום, הוצאות משפט בסך כולל של 7,000 ₪, וכן את הסכומים ששולמו למומחים מטעם בית המשפט. כמו כן נקבע שישלם הנתבע לתובעת שכר טרחת עורך דין סבך של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות

תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים

בית המשפט מזכיר כי בדין הישן נפסק כי תכניות אדריכליות למבנה יכולות להיות מוגנות או בתור "מעשה אמן אדריכלי" או בתור "יצירה ספרותית".

בענייננו מדובר בתוכניות הנדסיות למבנה, ולא בתוכנית אדריכלית. אך בית המשפט קובע כי גם תוכניות שכאלו, ואפילו תוכניות ייצור, מוגנות בזכות יוצרים. בע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, פסקה 5 (להלן: "עניין Krone"), פסק כב' השופט א' רובינשטיין לפי הדין הקודם (תוך התייחסות גם להצעת החוק החדש), כי שרטוטי ייצור מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אומנותית", בכפוף להוכחת דרישת המקוריות (ראה גם ש. פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני (הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שלישית, 2008, 728, 758-759). מכאן שגם תוכניות הנדסיות להקמת בנין או לשיפוצו מוגנות בזכות יוצרים (כ"יצירה ספרותית" או כ"יצירה אומנותית"), הן לפי הדין הקודם והן לפי הדין החדש.

בית המשפט קובע גם כי נוכח הדרישות המקלות שנקבעו בפסיקה באשר להיותה של יצירה "מקורית", לא יכול להיות ספק בכך שהתכניות נשוא הליך זה מהוות יצירה ראויה להגנה.

דרישת המקוריות

בית המשפט מצטט את השופטת ש' נתניהו בע"א 360/83 סטרוסקי נ' גלידת ויטמן, פ"ד מ(3) 340, פסקה 6 (להלן: "עניין סטרוסקי"): ; "הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת עבור רעיון מופשט אלא עבור ביטויו המוחשי של רעיון. ביטוי זה צריך שיהיה מקורי. אך הפירוש שניתן למושג 'מקורי' הן בפסיקה האנגלית והן בפסיקה האמריקנית איננו המושג המקובל של חדשני, בר-חידוש כלשהו. אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה... המבחן הוא – עצמאות היצירה ולא החידוש שבה, והמקוריות הנדרשת באה על סיפוקה גם בנסיבות בהן מידת המאמץ, הכישרון וההשקעה היצירתית של המחבר מועטה, ובלבד שיש ליצירה אופי שונה מזה של החומרים מהם עוצבה".

עוד מוסיף בית המשפט ומצטט את השופט א' רובינשטיין בעניין Krone: "...רעיון מקורי בעל ביטוי מוחשי, אפילו לא תהא בו התקדמות המצאתית או חדשנות, יהא בחינת יצירה שמוגנת על [ידי] דיני זכויות יוצרים. 'המקוריות היא העיקר, ולא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כשרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים' (ע"א 2790/93 איזנמן נ' קמרון, פ"ד נד (3) 817,829, מפי השופט טירקל). בפסיקה ניכרת התלבטות באשר לאופי המקוריות הנדרש; יש שיסתפקו בהיות היצירה יצירה עצמאית של המחבר ולא דוקא ביטוי של מחשבה מקורית... 'עיקר הכוונה ליצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה; אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי".

בית המשפט מדגיש כי יש שיסתפקו בפחות: "השאלה היא אך זאת האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן מידת המקוריות הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים משתנה אף היא ממקרה למקרה, ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך (ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 759-760)"

לסיכום קובע בית המשפט שעל מנת ליהנות מהגנת זכות יוצרים די בכך שהתובעת תראה כי לא העתיקה את התכניות ממקור כלשהו, וכי יש בהן השקעה מינימלית של זמן ומחשבה.

הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות

בית המשפט קבע כי ככל שהדבר נוגע להעברת זכות היוצרים, לאחר שכבר התגבשה בידי היוצר, אין מחלוקת כי זו דורשת מסמך בכתב, כפי שמורה סעיף 5(2) לחוק זכויות יוצרים הישן. הבחנה זו נשמרה גם בסעיף 37(ג) לחוק החדש (חוק זכות יוצרים, התשס"ח–2007 (להלן:"החוק החדש")), המבחין בין התניה על זכות הבעלות הראשונית ביצירה מוזמנת, שיכולה להיות מפורשת או משתמעת כאמור בסעיף 35(א), לבין "חוזה להעברת זכות יוצרים או להענקת רישיון ייחודי", הטעונים מסמך בכתב (על הבחנה זו בדין הקודם ראה:  ט' גרינמן זכויות יוצרים 256 (2003); ואילו על ההבחנה לפי החוק החדש ראה א' יעקב "בעלות בזכות היוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (בעריכת מ' בירנהק וג' פסח) 304-305 (2009)).

סעיף 5(1) לחוק הישן קובע כי "בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה...". הוראה דומה מופיעה גם בחוק החדש, בסעיף 35(א), המתייחס ל"יצירה מוזמנת". להוראה שבסעיף 5 לחוק הקודם שני חריגים. האחד מתייחס לזכות יוצרים בפיתוח, צילום או תמונה וקובע כי אם הקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו על ידי אדם אחר תמורת דבר ערך – יהא האיש שהזמין את הקלישאה או ההעתקה בעל זכות היוצרים. השני מתייחס למצב בו מחבר היצירה הינו עובד, שאז זכויות היוצרים ביצירה שנעשתה תוך כדי עבודתו שייכות למעביד. בכל יתר המקרים, גם כאשר מדובר ביצירה מוזמנת שניתנה עבורה תמורה, הכלל הינו שבהעדר הסכם הקובע אחרת, זכויות היוצרים הן של המחבר (ראה ט' גרינמן זכויות יוצרים  256 (2003); ש' פרזנטי דיני זכויות יוצרים 907 (2008)).

אמנם, ייתכנו מצבים בהם ניתן יהיה ללמוד מן הנסיבות על הסכם משתמע לפיו הזכויות תהיינה של המזמין, כמו למשל המקרה בו העבודה המוזמנת נעשית עבור עסקו של המזמין ועל חשבונו, וברור כי אין ליוצר שימוש כלשהו ביצירה, זולת השימוש שייעשה בה על ידי המזמין. על בית המשפט להביא בחשבון את המחיר ששולם עבור היצירה, את ההשפעה של העברת הזכות על היוצר, ואת השאלה אם מבחינת היגיון העסקה ייתכן שהיוצר ירצה לשמור בידיו את הבעלות בזכויות (א' יעקב, שם, בעמ' 307-308). עם זאת, הנטל להוכיח נסיבות אלו הוא לעולם על מי שמבקש לסתור את החזקה הקבועה בחוק.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי הוראה נוספת אשר יש בה כדי לחזק גרסת התובעת, הינה זו הקבועה בסעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, המורה כי:

"מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה;".

הואיל ושמה של התובעת מופיע על התכניות שהכינה, קמה החזקה האמורה, וכאמור, הנתבע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לסתור את החזקה הנ"ל

הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע

בית המשפט קובע כי על מנת לבסס טענה בדבר הפרת זכות יוצרים על התובעת להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו. דימיון מסויים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה מכיוון שאין לפנינו "יצירה ספרותית" או "אומנותית" קלאסית, שמידת היצירתיות והמקוריות בה רבה, היה על התובעת להוכיח העתקה נרחבת של התכניות על ידי הנתבע.

קביעת מספר ההפרות

בית המשפט מזכיר כי שאלת משמעותו של הביטוי "כל הפרה" המופיע בסעיף 3א. לפקודה נדונה בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (להלן: "עניין שגיא"), במקרה בו הועלתה הצגה עשרות פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה. כב' הנשיא מ' שמגר קבע כי את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה. דהיינו, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע הפר מספר זכויות יוצרים. עוד נקבע כי המבחן הרלבנטי להפרה הוא מבחן הזכות המופרת, ולא מספרם של האקטים המפרים (שם, בעמ' 267). לפיכך, העלאתה של הצגה מספר רב של פעמים מהווה הפרה אחת בלבד לצורך הסעיף. עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270). הלכה זו אושרה לאחרונה מפי כב' השופט י' דנציגר ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' חדד, [פורסם בנבו] תק-על 2009(3) 1498, פסקאות 3 ו- 9. נפסק כי אין לראות בהשמעת כל יצירה מוסיקלית במהלך אירוע כהפרה נפרדת; "הפרה" לענין זה היא מסכת אירועים שמפרה סוג זכויות אחד, שכן המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול, פ"ד נא(5) 337, (להלן: "עניין דקל")  נדונה שאלת העתקתם של חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה שפורסמו במהלך 4 שנים. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי בשונה מעניין שגיא, שם דובר בהצגה אחת שהועלתה מספר פעמים, בעניין שלפניה מדובר בהעתקה של 11 חוברות שונות, שכל אחת מהן הופצה במספר רב של עותקים. לדבריה, ובהתבסס על ההלכה שנקבעה בעניין שגיא, השאלה הינה:

"האם החוברות של דקל, מהן הועתקו חוברות חשב, שונות זו מזו עד כדי שכל אחת מהן מהווה יצירה המקנה לדקל זכות יוצרים עצמאית והעתקת כל אחת מהן... מהווה הפרה של זכות יוצרים נפרדת..." (שם, בפסקה 11).

נמצא כי כל אחת מן החוברות הצריכה עבודת ליקוט, ניתוח ועיבוד נתונים נפרדת, ולכן יש לראות בכל חוברת יצירה עצמאית (פסקה 14). למסקנה זו הגיעה בית המשפט גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" שכן מצאה כי בכל חוברת יש מידע משמעותי חדש ההופך אותה לבעלת ערך כלכלי נפרד (פסקה 15).

בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 2003(2) 3908, שבה כב' השופטת שטרסברג-כהן ונדרשה לשאלה האם מודולים המרכיבים תוכנה פיננסית מהווים כל אחד יצירה עצמאית, אשר העתקתה מהווה הפרה נפרדת של זכות יוצרים. היא  הבהירה כי השאלה מהי זכות מופרת ומהו אקט מפר הינה בראש ובראשונה קביעה עובדתית שעל הערכאה הדיונית לדון בה. לפיכך, אימצה השופטת את קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה: "מחומר הראיות עולה בבירור כי תת המערכות של התוכנה הפיננסית (המודולים), אין להם קיום עצמאי ולא ניתן לתפעל אותן או להשתמש באיזה מהן ללא תת המערכת של הנהלת החשבונות הבסיסית...". יש לציין כי למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי על אף שלעיתים נמכר רישיון שימוש נפרד לכל אחת מתת המערכות הנ"ל, והן תומחרו כל אחת בנפרד (ראה עניין אשרז, בפסקאות 19-20).

בענייננו, מדובר בתכניות קונסטרוקציה לחיזוק חמש תקרות במבנה קיים אחד. התכניות הוכנו כמקשה אחת, בהתאם להסכם אחד, ולא תומחרו כל אחת בנפרד. העובדה שהמהנדס משרטט כל קומה על גבי דף נפרד, ומגדיר כל דף כזה כ"תכנית", איננה הופכת את חלקי התכנית השונים ליצירות נפרדות ועצמאיות, הזכאיות כל אחת להגנת זכות יוצרים עצמאית. גם אם ניתן היה, מבחינה טכנית, לבצע חיזוק של אחת התקרות בלבד, ברור כי בפועל הדבר איננו מעשי וכי נדרש חיזוקן של כל חמש התקרות במבנה. גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", בית המשפט אינו רואה איזה ערך עצמאי יכול להיות לתוכנית של כל אחת מן הקומות בנפרד. לפיכך, בית המשפט קבע כי התובעת זכאית לפיצוי סטטוטורי בגין הפרה אחת של זכויות היוצרים שלה בתכניות.

לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק

בעניין שגיא התייחס בית המשפט לשאלה האם לצורך קבלת פיצוי סטטוטורי  על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק, ופסק:

"לשם קביעת אותו פיצוי יש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי, ולו מזערי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול דעתו ולבחור בפיצוי המתאים, מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומי הסכומים שבסעיף...יש לפרוס בפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא בפניו, נקודות ייחוס כלשהן אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי" (פסקה 8).

בדומה, קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן בעניין דקל, כי גם כאשר ברור שהתובע לא סבל כלל נזק ממשי והנתבע הרוויח מעט מאד מן ההפרה - יש לפסוק פיצוי סטטוטורי, אם כי, במקרה זה, יטו בתי המשפט לפסוק פיצוי בשיעור המינימלי הקבוע בחוק (פסקה 18).

בהתייחס לשיקולים שינחו את בית המשפט בבואו לפסוק לתובע פיצוי סטטוטורי, נקבע בעניין שגיא כי:

"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השניה – הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים..." (עמ' 271).

עוד נקבע כי בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי ישקול בית המשפט, בין היתר, את עוצמת ההפרה, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר. כאשר ההפרה היתה ממושכת והניבה למפר רווחים למכביר, או כאשר המפר פועל בחוסר תום לב, יטו בתי המשפט לפסוק פיצויים בסכום המירבי (עניין שגיא בעמ' 272; ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים נ' טרנסבטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 03(2) 3908, בפסקה 30; ט' גרינמן זכויות יוצרים 486 (2003)).

פגיעה בזכות המוסרית

הנתבע העתיק את התוכניות של התובעת, תוך שהוא מציב את שמו כמתכנן על גבי תוכניות אלו ומעלים את שמה של התובעת כמתכננת (ראה העמוד הראשון לנספח ד2' לתצהיר אנגל). סעיף 4א.(1) לפקודה קובע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". הפרת זכות זו מהווה פגיעה ב"זכות המוסרית" של המחבר, ועולה כדי עוולה נזיקית המזכה את המחבר בפיצויים "בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון" (ס"ק (3) ו- (5) לסעיף 4א. לפקודה). זכות זו איננה תלויה בהיותו של המחבר הבעלים של זכות יוצרים, וחלה גם לאחר העברת זכות היוצרים לאחר (ס"ק (4)).

פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין

בית המשפט קבע כי משהוכח כי הנתבע עשה שימוש בתכניות התובעת, תוך הפרת זכות היוצרים שלה, ובזכות הפרה זו קיבל את העבודה מן המזמין - התובעת הוכיחה כי הנתבע הוא בגדר "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה", כאמור בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.

בית המשפט מסתייג בקובעו שההלכה היא שהתובע בקניין רוחני צריך לבחור בין סעד ההשבה (המבוסס בדרך כלל על צו למתן חשבונות) לבין פיצוי בגין הנזק שנגרם לו עובר למתן פסק הדין; הוא איננו זכאי לסכום העולה על הגבוה מבין השניים, שכן אחרת יקבל כפל-סעד בגין אותו אינטרס (ראה בת.א. (ת"א) 2960/00 Gianni Versace S.p.a נ' וורסאצ'ה 83 בע"מ, לא פורסם, [פורסם בנבו], 9.8.09, פסקה 27, והאסמכתאות שצוטטו שם). משעתרה התובעת לפיצוי בגין נזקיה, ואף נפסק לה פיצוי בשיעור המירבי האפשרי ללא הוכחת נזק, לצד פיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית - אין היא זכאית לעתור גם להשבת רווחי הנתבע.

21 ביולי, 2010,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת סימן מסחר Versace

ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, השופט ד"ר עמירם בנימיני (ת"א 2960/00) –  21.7.2010

תחום: פיצויים בגין גניבת עין והטעיה, עשיית עושר ולא במשפט והפרת סימן מסחר

נושאים: השבת רווחים וחישובם

עובדות:

התובעת הינו חברת ורסצ'ה העולמית, הנתבעת עשתה שימוש בשם בלוגו ובסממני המסחר של ורסצ'ה העולמית. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לעשות שימוש בסימני המסחר של התובעת, סממני המסחר של התובעת ובביטויים מטעים. כמו ניתן צו למתן חשבונות. פסק דין זה נוגע לעניין הסעדים הכספיים להם זכאית התובעת.

נפסק:

התביעה התקבלה:  נפסק כי הנתבעת לא הוכיחה כי החשבונות שהציגה נאותים ומשקפים את המציאות, במקרה זה יש לבסס את סכום ההשבה על בסיס כלל מכירותיה של הנתבעת בתקופה הרלוונטית. בית המשפט פסק לתובעת פיצויים בגובה של 400,000 ₪.

נקודות מרכזיות

לא ניתן לפסוק פיצוי והשבה יחדיו

התובעת ביקשה מבית המשפט כי יורה על השבת רווחי הנתבעת ובו בזמן יפסוק לטובתה פיצוי ללא הוכחת נזק. בית המשפט קבע כי "גישה זו יש לשלול. משבחרה התובעת לילך בדרך של השבת רווחים, ההנחה היא כי היא ממצה בתרופה זו את הסכום המגיע לי בגין הפגיעה באינטרס המוגן. פסיקת פיצוי מעבר לכך תביא לכפל פיצוי, מה גם שהתובעת הודיעה שהיא בוחרת בהשבת רווחים ולא תתבע פיצוי בגין נזק" - יש לבחור אחת משתי דרכים אלו.

הנטל להוכיח את הנזק לצורך הפיצוי הכספי

בית המשפט מחדד שתביעה לפיצוי כספי צריכה להיות מבוססת על הנזק שנגרם לתובעת, על כן נטל ההוכחה במקרה זה הוא על התובעת. לא כל שכן, מוסיף בית המשפט ומזכיר כי "הפיצוי או ההשבה אינם נקבעים על פי אומדנא דדיינא, אלא שעל התובע להניח תשתית עובדתית לצורך הוכחתם" (הלכת נתן אסימוב).

הצגת חשבונות מהימנים ואופן חישוב הפיצויים

בית המשפט מזכיר כי הנטל להציג חשבונות מהימנים מוטל על הנתבע, אם הדבר לא כך, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע להגיש את חשבונותיו בצורה טובה יותר, או למנות חוקר מטעם בית המשפט לעריכת החשבונות, מכח תקנה 123 לתקנות סדר הדין האזרחי. נקעה כי אם בסופו של דבר המצב הוא שאין בידי בית המשפט חשבונות מהימנים שהגיש הנתבע ובהעדר ראיות ישירות בסיגיה זו, זכאי התובע להוכיח את הסכומים המגיעים לו באמצעות הבאת ראיות נסיבתיות או הערכות מומחים, במקרה זה נטל ההוכחה על התובע מופחת שכן מדובר בעובדות ונתונים המצויים בגדר ידיעתו המיוחדת של הנתבע (פס"ד ברלב).

זאת ועוד: כאשר הנתבע נמנע מלהציג חשבונות ומסמכים שאמורים להימצא בידו, בלא שהוא נותן לכך הסבר סביר, תחול ההלכה לפיה מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה הפועלת לטובתו; אם נמנע מלהביא ראיה שכזו – ניתן להסיק מכך כי אילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו.

חישוב משך ההפרה

נקבע כי לאור העובדה שההפרה התגלתה לתובעת בסוף שנת 1999 ונפסקה בסוף שנת 2000, עם מתן צו המניעה הזמני, זו תחושב כתקופת ההפרה.

חישוב השבת רווחים

נקבע כי אין התובעת זכאית להשבת כל רווחי הנתבעת משיווק מוצריה, אלא אך ורק ל"אותם רווחים הנובעים מן ההתעשרות שלא כדין, ואשר באו לנתבעת מן התובעת, קרי: כתוצאה מניצול המוניטין של התובעת. ההנחה היא כי הנתבעת הייתה מוכרת בכל מקרה את מוצריה, וההשבה צריכה להתייחס רק לערך המוסף שהפיקה מניצול המוניטין של התובעת..."  נקבע כי בנסיבות המקרה, אין דרך לדעת בצורה מדוייקת מה הערך המוסף של השימוש המפר שעשתה הנתבעת במוניטין של התובעת. עוד מוסיף בית המשפט, כי לאור ההחלטה כי ההפרה תרמה באופן משמעותי לרווחי הנתבעת, קיים קושי אובייקטיבי להוכיח את מידת הנזק או הרווח והנתבעת עצמה גרמה לנזק הראייתי, אין להכשיל את תביעת הנפגע ודי לו שיביא נתונים שבאופן סביר ניתן להביאם תוך מתן שיקול דעת לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר.

דוקטורינת הנזק הראייתי

כאשר נגרם לתובע נזק ראייתי באשמת הנתבע, יש להפוך את נטל הראיה ולהטילו על הנתבע. בעניינינו נקבע כי אין צורך לעשות שימוש בדוקטורינה זו שכן נטל הראיה ממילא על הנתבע, הרי ניתן צו למתן חשבונות.

גובה הפיצוי

בית המשפט קבע כי למרות שהיקף המכירות של הנתבעת עמד על כ-13 מיליון ₪, פיצוי של 400,000 ₪ הינו ראוי שכן הסעד העיקרי הינו צו המניעה הקבוע. בית המשפט מבהיר כי ההפרה לה זכאית התובעת לסעדים היא רק זו שבוצעה בין גילוי ההפרה למתן צו המניעה ולא מן ההפרות הקודמות שעימה השלימה התובעת במשך שנים.

21 בספטמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בהשמעת מוזיקה באולם

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כב' השופט דר עמירם בנימיני (תא (תא) 255504) - 21.9.09

תחום: הפרת זכויות יוצרים בהשמעת מוזיקה באולם

נושא: אחריות אולם אירועים להפרת זכויות יוצרים ביצירות מוקלטות; אחריות אורגנים בחברה להפרת זכויות יוצרים; פסיקת פיצויים; פסיקת הוצאות.

עובדות

הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בעמ (להלן התובעת) הגישה תביעה בתיק זה נגד אולם אירועים בשם ברקת התלתן בעמ ומנהליו (להלן הנתבעים). בכתב התביעה נטען, כי הנתבעים מתירים השמעה פומבית של מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, ללא קבלת הרשאה מהתובעת, באולם שבשליטתם או בניהולם, באופן המהווה הפרה של זכות היוצרים בהקלטות על פי חוק זכות יוצרים, 1911.

כך גם נטען כי השמעת המוסיקה המוקלטת מסייעת לנתבעים להפיק רווחים, ולכן הם מתעשרים שלא כדין על חשבון התובעת. הסעדים הנתבעים בתביעה הם צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים להשמיע בפומבי מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, וכן תשלום פיצוי סטטוטורי בסך הקבוע בסעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים, 1924, קרי 20,000 ₪ בגין כל הפרה שביצעו הנתבעים.

נפסק

התביעה נגד החברה ומנהלה (הנתבעים 1-2) מתקבלת, והתביעה נגד בעל המניות והעובד (הנתבעים 3-4) נדחית.

ניתן צו מניעה קבוע ונקבע פיצוי בגין ההפרה בסך 40,000 ₪.

הוצאות משפט בסך כולל של 15,000 ₪, ובנוסף שכט עוד בסך 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הפרה בהשמעה פומבית

השמעת מוסיקה בפומבי באולם אירועים נחשבת כהשמעה פומבית, המהווה הפרת זכות יוצרים לפי חוק זכות יוצרים 1911 החל בענייננו.

נפסק כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובעת ביצירות המוקלטות שהושמעו באולם האירועים שבשליטתה בימים נשוא התביעה. מעשיה נחשבים כהפרה הן לפי החוק הקודם והן לפי החוק החדש.

אחריות בעל האולם להפרה

סעיפים 1(2), 2(3) לחוק זכות יוצרים 1911 קובעים כי יחשב גם כהפרה מי שהרשה את מעשה ההפרה והוא חל גם על מי שבבעלותו, בשליטתו או בניהולו אולם ארועים או בית קפה.

ההבחנה בין הסעיפים (1(2) למול 2(3)) מתן הרשאה מפורשת לאחר לעשות פעולה שיש בה משום הפרת זכות יוצרים מהווה הפרה ברורה וישירה לפי סעיף 2(1) לחוק, אשר איננה כפופה לתנאים הקבועים בסעיף 2(3) לחוק (כמו למשל דרישת הידיעה). לעומת זאת, סעיף 2(3) לחוק מתייחס למקרה שבו אדם נותן רשות לאחר לעשות שימוש בחצריו, לצורך ביצוע פומבי של יצירות מוגנות בזכות יוצרים, לשם עשיית רווחים, ובידיעה שהביצוע יפר את זכות היוצרים, אף שהוא איננו מתיר לו במפורש לבצע הפרה של זכות יוצרים.

יסוד התועלת הפרטית שבסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים 1911

מתן רשות להשמעת מוזיקה במקומות בידור - גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו - נחשבת כהרשאה הניתנת לתועלתו הפרטית של בעל העסק. שכן השמעת מוסיקה באולם ארועים היא חלק אינטגראלי מהשכרת האולם; מדובר במתן רשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מן הארוע המתקיים במקום.

טענת העדר ידיעה של בעל האולם באשר להפרה

נפסק כי בעלי אולם ארועים אינם יכולים לנקוט מדיניות של עצימת עיניים והיתממות, ולטעון כי הם אינם יודעים איזה מוסיקה מושמעת באולם על ידי התקליטן או המבצע המובא על ידי בעלי השמחה.

מוטלת על בעלי האולם החובה לוודא שאלו מצויידים ברשיון מטעם התובעת, או גופים כדוגמתה, להשמעת היצירות המוקלטות ולביצוען, ולקבל מהם התחייבות שלא להשמיע יצירות מוקלטות בלא הרשאה. בעלים של אולם אירועים שאיננו נוהג כך, לא יצא ידי חובתו על פי סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, והוא לא ישמע בטענה כי לא ידע, ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד, שמתבצעת באולמו הפרת זכות יוצרים.

אחריותם של הנתבעים 2-4 (בעלי המניות והאורגנים)

ההלכה היא כי היותו של האדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה – אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל.

מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה או ההפרה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (עא 40789 צוק אור בעמ נ' קאר סקיוריטי בעמ, פד מח(5) 661).

אחריות אישית מכוח חוק זכויות יוצרים - דרישת התועלת האישית בבחינת אחריות האורגן

יכולה לקום אחריות אישית גם מכוח חוק זכויות יוצרים אך באשר לדרישת התועלת האישית, נפסק כי דרישת התועלת האישית הקבועה בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים צריכה להתקיים הן באורגן (המנהל) והן בחברה. ונפסק כי בנסיבות בהן בזכויות היוצרים נעשה שימוש בעל אופי מסחרי יש לפרש דרישה זו באופן המרחיב את אחריות השותפים העקיפים להפרה. תועלת איננה רק רווח כספי אלא גם טובת הנאה, ויש לומר כי כאשר חברה מרשה שימוש למטרות רווח ניתן לומר, ככלל, שהתועלת העיסקית... הינה גם התועלת הפרטית של כל אחד מהמנהלים... אין מי שיחלוק כי למנהל בתאגיד אינטרס בהצלחת התאגיד בכלל, ואינטרס אישי ברור להצליח בתפקידו בפרט.

מסקנה זו נכונה שבעתיים לגבי מנהל שהוא גם בעל השליטה בחברה, כדוגמת הנתבע 2, שכן רווחי החברה הולכים לכיסו.

פסיקת פיצוי

התובעת הוכיחה הפרה של זכויות היוצרים שלה ביצירות המוקלטות בשני מועדים שונים. יש לראות באלו שתי הפרות נבדלות של זכות יוצרים.

ההלכה היא כי המילים כל הפרה בסעיף 3א. לפקודה אינן מאפשרות לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד. המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. כאשר מדובר במסכת מעשים שמפרה סוג זכויות אחד, הרי שאין לראות בכל מעשה כהפרה נפרדת העומדת בפני עצמה.

סכום הפיצוי המירבי (לפי החוק הישן) שניתן לפסוק בלא הוכחת נזק בגין כל הפרה הינו בסך 20,000 ₪ (הסכום המינימלי הוא 10,000 ₪).

ועל כן יש לפסוק לתובעת פיצוי כספי מירבי בסך 40,000 ₪ (בגין 2 הפרות).

הוצאות המשפט

כאשר מוכח כי נתבע הפר בצורה בוטה זכות יוצרים של התובע, ובחר לנהל תיק הוכחות בלא שעומדת לזכותו טענת הגנה ממשית כלשהי - יש לפסוק הוצאות משפט בשיעור ההולם את מחירה הריאלי של ההתדיינות, ואולי אף מעבר לכך, בלא כל קשר לסכום הפיצויים שנפסק.

מדיניות זו תשמש כהרתעה מפני הפרת זכות יוצרים מן הסוג שהוכח במקרה זה, שהיא כל כך נפוצה חרף היותה גם עבירה פלילית.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור