משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

זכות יוצרים בדברי דפוס - בעלים במשותף

דפוס שלומי גרפיקס נ' חברת ספקטרום דפוס (ת"א (חי') 1097/07, ת"א (נצ') 1165/07)

1 באפריל, 2011,

יונתן דרורי

זכות יוצרים בדברי דפוס - בעלים במשותף

תביעה שהוגשה על ידי חברת דפוס שלומי גרפיקס נ' חברת ספקטרום דפוס. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופט גדעון גינת. ביום 1.4.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

התובעים והנתבעים ניהלו יחדיו שותפות, כאשר חלקה של כל אחת מהשותפות בשותפות המקורית היה 50%. במהלך עסקיה של השותפות המקורית עוצבו והופקו כרטיסי ביקור, הזמנות לאירועים, מנשרים ודברי דפוס אחרים. לטענת כל אחד מהצדדים,  העיצובים הגראפיים של דברי הדפוס הם יצירות מוגנות.

עם סיום קשרי השותפות ביניהן התובעת 2 המשיכה למעשה לנהל את העסק, שנוהל קודם לכן על ידי השותפות המקורית. לטענתה, המשך ניהול העסק נעשה בשיתוף עם התובע 3. הנתבעת 2 הקימה עסק חדש. במסגרת ניהול עסקיהן הנפרדים, הציגה כל אחת מהן, שלא על דעת חברתה, חלק מהיצירות כיצירות של העסק שלה. הנתבעת 2 פרסמה את היצירות באתר האינטרנט של הנתבע 3, תוך מחיקת הכיתוב "שלומי גרפיקס", שהופיע לפחות על חלק מהן.

התביעות הנדונות הינן תביעות הדדיות לסעדים בגין הפרת זכויות יוצרים עקב השימוש ביצירות, של אחת מהשותפות לשעבר, שנעשתה ללא הסכמת רעותה.

התביעה התקבלה באופן חלקי. נפסק כי זכויות היוצרים החומריות ביצירות משותפות לתובעת 2 ולנתבעת 2. לא הוכח למי מהן, אם בכלל, שייכת הזכות המוסרית בכל אחת מהיצירות. בנסיבות אלה מן הראוי שיסדירו את השימוש ביצירות בהסכם ביניהן. בהעדר הסכם, רשאית כל אחת מהן להמשיך ולהשתמש ביצירות נשוא התביעה נגדה, למעט ביצירה שצורפה כנספח ז-13 לכתב התביעה בת"א 1165/07, על דרך הצגתן באינטרנט לצורך שיווק העסק שלה. ביחס ליצירה המסומנת ז-13 ניתן בזאת צו מניעה כנגד הנתבעים 2 ו-3, האוסר על הצגתה באינטרנט, בכפוף לכך שגם התובעת 2 תימנע מכך.

בנסיבות הענייןלא עשה בית המשפט  צו להוצאות.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכות יוצרים בעיצוב גרפי של דברי דפוס

הן על פי הדין הקודם והן על פי החוק מוענקת הגנה לחמישה סוגים של יצירות: יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט (סעיפים 1 ו-19 לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיפים 4(א)(1) ו-4(א)(2) לחוק וסעיף 35 לחוק זכות יוצרים, 1911 וסעיף 1 לחוק). עיצוב גרפי של דברי דפוס הינו יצירה אמנותית.

דרישת המקוריות

ההגנה מוענקת ליצירה מקורית בלבד. החוק קובע זאת מפורשות, כפי שקובע גם המקור האנגלי של חוק זכות יוצרים, 1911 בסעיף 1. דרישת המקוריות כתנאי להיותה של יצירה בת הגנה, אף שהינה בגדר דרישה בסיסית, אמנם נשמטה מן התרגום העברי, אולם בית המשפט פירש, כמובן, את סעיף 1 על פי המקור האנגלי. "מקוריות" התפרשה בפסיקה כיצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה. "אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי" (רע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251 , 258 (1993)).

בית המשפט קבע כי היצירות נשוא התובענה מוגנות בזכות יוצרים.

הבעלות בזכויות היוצרים (החומריות והכלכליות) בשותפות

הן לפי הדין הקודם הן לפי החוק, ככלל יוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה (סעיף 5(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיף 33 לחוק). הבעלים רשאי להעביר את זכותו, כולה או מקצתה, לאחר (סעיף 5(2) לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיף 37 לחוק).

הבעלות בזכויות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובד

הכלל האמור כפוף לחריגים. כך למשל, הן לפי הדין הקודם והן לפי החוק הבעלים הראשון של זכות יוצרים ביצירה, שנוצרה על ידי עובד לצורך עבודתו ובמהלכה, הוא המעביד, אלא אם כן הוסכם אחרת.

אם היצירות נוצרו על ידי עובדיה של השותפות המקורית, הרי שערב הפירוק, בהעדר הסכם אחר, הזכויות בהן היו נכסיה של השותפות עצמה.  קרי: לכל אחת מהשותפות היה בהן חלק בהתאם לחלקה היחסי בעסק (סעיף 34 לפקודת השותפויות, תשל"ה-1975; להלן: "פקודת השותפויות").

הבעלות בזכויות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי שותף בשותפות

הלכה כי "שותף בשותפות, בין רשומה ובין שאינה רשומה, אינו יכול להיחשב כעובד שלה" (דב"ע תשן/17-2 (ארצי)  לביא נס נ' יוסף שאול פד"ע כג 77, 83).

החקיקה בנושא זכות יוצרים אינה מתייחסת באופן פרטני ליצירה שנוצרה על ידי שותף בשותפות במסגרת מהלך עסקיה של השותפות. על פי הכלל, הרי שאותו שותף הוא הבעלים הראשונים אלא אם נקבע אחרת בהסכם.

הסכם הקמת השותפות המקורית אינו כולל התייחסות פרטנית לנכסים מסוג זכויות יוצרים. אולם עולה ממנו באופן משתמע כוונת שיתוף בכל הקשור לפעילותה העסקית, ולכן גם בזכויות היוצרים שיצמחו ממנה. הטבעת שם השותפות המקורית, ושמה בלבד, על דברי הדפוס המעוצבים תומכת במסקנה זו.

למעשה, הן לפי הדין הקודם (סעיף 9(3) לפקודת זכות יוצרים, 1924) והן לפי סעיף 64(2) לחוק, אם לא מופיע על היצירה שמו של אדם כיוצר היצירה ויוצרה אינו ידוע בציבור (או שמופיע עליה שם בדוי של אדם שזהותו אינה ידועה בציבור), חזקה היא, כי האדם ששמו מופיע על היצירה בדרך המקובלת כמפרסם היצירה, הוא בעל זכות היוצרים בה. חזקה זו לא נסתרה.

התקשרות בקשרי שותפות יכולה להיעשות בעל פה. לעומת זאת, עסקה בזכות יוצרים טעונה מסמך בכתב (סעיף 5(2) לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיף 37(ג) לחוק). עלולה להתעורר, איפוא, שאלה באשר לתוקף השיתוף בזכוית היוצרים מקום שהסכם השותפות נערך בעל פה. ברם, זה אינו המקרה כאן.

בנסיבות העניין הוסכם על שותפות בעסק ללא החרגה של זכויות היוצרים שיצמחו מפעילותו. מכאן, שערב הסכם הפירוק הבעלות בזכויות היוצרים (הזכות החומרית והכלכלית) ביצירות, שנוצרו במהלך פעילותה של השותפות המקורית, היתה משותפת לתובעת 2 ולנתבעת 2. על פי הסכם הקמת השותפות, חלקה של כל אחת מהן בזכויות היה 50%.

הבעלות בזכות המוסרית במהלך פעילותה של השותפות המקורית

הזכות המוסרית בדין הקודם היתה קבועה בסעיף 4א לפקודת זכות יוצרים, אשר זו לשונו: "(1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים. "(2)   מחבר זכאי שלא ייעשה כיצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה. "(3) ... "(4) זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החומרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה הועברה לאחר..."

הזכות המוסרית נועדה להגן על אישיותו של היוצר כפי שהיא מוצאת את ביטויה ביצירה. זו זכות אישית של יוצר היצירה, אשר מטבעה אינה ניתנת להעברה. לכן גם נקבע כי זכות זו ממשיכה לעמוד ליוצר גם מקום שהזכות החומרית עברה לאחר. יוצר רשאי, עם זאת, להסכים לפעולה שפוגעת בזכותו המוסרית, או לוותר על הזכות, כולה או חלקה (ה"פ 1380/95 עטיה נ' עירית תל-אביב-יפו (18.4.96)).

החוק, שלא כמו הדין הקודם, קובע מפורשות, בסעיף 45(ב), כי הזכות המוסרית עומדת ליוצר גם אם מלכתחילה לא היתה לו ביצירה זכות חומרית (למשל, במקרה שהוא יצר אותה במהלך עבודתו אצל מעבידו).

אין זכות מוסרית לתאגיד

אומנם חרף אופיה האישי של הזכות המוסרית, היו בתי משפט שלום ומחוזיים, אשר ייחסו אותה לתאגיד מקום בו הוא היה הבעלים הראשון של זכות היוצרים. פסיקה זו אינה מקובלת עליי. זכות שמקורה בהכרה, שיצירה משקפת את אישיותו של היוצר, אינה מתיישבת עם אופיו וטבעו של גוף, שהינו חבר בני אדם.

מסקנת הדברים הינה, שהזכות המוסרית בכל אחת מהיצירות שייכת לאדם שיצר אותה ולא לשותפות.

בזמן פעילותה של השותפות המקורית היתה הסכמה שהיצירות תפורסמנה תחת שמה של השותפות, ללא ציון שם היוצר. אין לראות בכך ויתור כללי על הזכות המוסרית מצד מי מהשותָפות.

זכויות שימוש נפרדות ביצירה שבבעלות משותפת

השימוש הנפרד ביצירות, שעשתה כל אחת מהשותָפות כאן, שלא בהסכמת השותפה האחרת, היה הצגת חלק מהן באינטרנט כדוגמאות לעבודות, שהעסק שלה מספק. הצגת היצירות נעשתה ללא ציון שמה של השותפה האחרת.

הסכם השותפות אינו כולל ויתור כללי על הזכות לייחוס היצירה ליוצרה, אלא למשך תקופת פעילותה של השותפות המקורית בלבד, על כן ביחס ליצירה שלשותפה האחרת יש בה זכות מוסרית, הרי שזכות זו הופרה. קרי, לאחר תום הסכם השותפות יכול יוצר היצירה לעמוד על כך ששמו יקרא לצד היצירה.

דא עקא, שלגבי מרבית היצירות לא הובאה כל ראיה מצד מי מהצדדים לביסוס טענתם באשר לזהות יוצרי היצירות.

זכות מוסרית: הפרת הזכות לשלמות

דין טענת התובעים לפגיעה בזכות המוסרית גם עקב פגיעה בשלמות היצירות בשל  מחיקת הכיתוב "דפוס שלומי גרפיקס" להידחות. נפסק כי הכיתוב לא היה חלק מהיצירות, אלא דרך מקובלת לציון שמו של בעל זכות היוצרים בה. הואיל ולאחר פירוק השותפות המקורית השם "דפוס שלומי גרפיקס" עבר לשותפות החדשה, הרי שהוא כבר לא שיקף נכונה את הבעלות בזכויות היוצרים ביצירות.

היקף השימוש, שרשאי בעלים משותפים של זכויות יוצרים לעשות בהן ללא הסכמת שאר השותפים

הדין הקודם אינו מסדיר את היחסים בין בעלים משותפים בזכויות יוצרים. כך גם לא החוק החדש. במצב דברים זה יש לפנות להוראות חוק המיטלטלין, תשל"א-1971 (להלן: "חוק המיטלטלין"), שתחולתן היא גם על זכויות "ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים" (סעיף 13(א), "כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון" (סעיף 13(ב)).

סעיף 9 לחוק המיטלטלין, שעניינו שיתוף במיטלטלין, קובע, כי תחולת הוראותיו לעניין ניהול מיטלטלין משותפים, השימוש בהם וזכויות השותפים וחובותיהם בכל הנוגע אליהם, כפופה להסכם בין השותפים.

באין הסכם שיתוף, או מקום שהסכם השיתוף אינו קובע אחרת, יחולו הוראות סעיפים 30 עד 33, 34(א), 35 ו-36 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), גם על השיתוף במיטלטלין. סעיפים אלה, שעניינם יחסי השיתוף במקרקעין הם, איפוא, סעיפי החוק הרלבנטיים לעניין הנדון, שהרי התובעת 2 והנתבעת 2 לא הסדירו ביניהן את דבר השימוש ביצירות לאחר פירוק השותפות המקורית.

סעיף 30(א) לחוק המקרקעין קובע, כי בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם. לפי סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים, להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר.

בע"א 1567/99 אברהם סיון נ' דפנה שפר (11.2.03) עמד בית המשפט העליון על הקושי הכרוך בשימוש נפרד בזכויות יוצרים משותפות בהעדר הסכמה בעניין. זאת, תוך התייחסות להבדל בין גישת המשפט האנגלי לבין גישת המשפט האמריקאי לסוגיה. באותו עניין לא נדרש בית המשפט העליון ליישוב הקושי, אך הצביע על כך שהדין הקיים מאפשר פתרון גמיש. כך כדלקמן (סעיפים 14 ו-15 לפסק הדין של השופט אנגלרד): "בהנחה, כי זכות היוצרים שבה ומתפצלת בין שני שותפים... שאלה מעניינת היא כיצד ישתמשו בזכות המשותפת. כל זאת, בהנחה שאין ביניהם הסכמה על ניצול זכות היוצרים. התשובה לשאלה זו היא מורכבת למדי, וקיים הבדל בין תפיסת המשפט האנגלי לבין תפיסת המשפט האמריקאי. בדין האנגלי, כל אחד מבעלי זכות היוצרים עשוי למנוע משותפיו לפרסם את היצירה ללא הסכמתו, שכן פרסום ללא הסכמת כל הבעלים מהווה הפרה של זכות היוצרים. ראה Cescinsky v. George Routledge & Sons Ltd, 2 K.B, 325 [1916] ,  אשר התבסס על סעיף 2(1) ל- Copyright Act, 1911. בשנת 1988 זכתה הלכה זו לעיגון חקיקתי מפורש בסעיף 173(2) של ה- Copyright, Designs and Patents Act, 1988. לדיון בהוראה זו והסתייגות ממנה ראה Copinger & Skone James on Copyright (14th by K. Garnett, J.R. James & G. Davies, London 1999, vol. 1) §22-14, 5- 165 . הגישה האמריקאית, לעומת זאת, מעניקה לבעל משותף את הזכות לעשות שימוש מסחרי חופשי בזכות היוצרים, בכפוף למתן דיווח לבעלים האחרים ושיתופם ברווחים. ראה Community for Creative Non-Violence v. Reid, 846 F.2d 1485, 1498 (1988); Oddo v. Reid, 743 F.2d 630 (1984); J. Katzman, “Joint Authorship of Commissioned Works”, 89 Colum. L. Rev. (1989) 867. עם זאת, חלק מבתי המשפט עמדו על כך ששימוש נרחב מאוד ביצירה על ידי אחד מהבעלים עשוי לרוקן את זכות היוצרים מכל ערך. ראה Shapiro, Bernstein & Co. v. Jerry Vogel Music Co. 73 F. Supp. 165, 168 (1947) וכן L. G. Lape, “A Narrow View of Creative Cooperation: The Current State of Joint Work Doctrine”, 61 Alb. L. Rev 43, (1997) 84. "הרקע הנורמטיבי במשפט הישראלי, גם הוא אינו חד משמעי. מן הצד האחד הוחלה במשפטנו הוראת סעיף 1(2) לחוק זכות היוצרים האנגלי מ-1911. מן הצד האחר, קיימת אצלנו הוראת סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, לפיה כל שותף רשאי, ללא הסכמת יתר השותפים, להשתמש בנכס המשותף שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר. השילוב בין שתי ההוראות מאפשר גישה גמישה, העשויה לשלב את הגישה האנגלית עם הגישה האמריקאית. עם זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו, אין לנו צורך להכריע בשאלת השימוש החד צדדי בזכות היוצרים ביצירה המשותפת... ".

לכאורה קיים קושי לייחס סבירות לשימוש שיש בו כדי להפר זכות יוצרים. מאידך, אותו אינטרס עצמו, שההגנה על זכות יוצרים נועדה לשרת (שהינו עידוד היצירה, כאמור לעיל בסעיף 12), נפגע מקום שבעלים משותפים בזכויות יוצרים מתנגד לשימוש שהוא אינהרנטי לזכות היוצרים, ואין כדי למנוע ממנו לעשות בהן  את אותו שימוש בדיוק.

בית המשפט פסק כי בנסיבות אלה יש להכריע בשאלה "זכותו של מי גוברת" על דרך בחינת סבירות השימוש אל מול סבירות ההתנגדות לו על רקע האינטרסים המוגנים של השותפים והחובה הכללית המוטלת עליהם לפעול בתום לב ובהגינות (סעיף 39 בשילוב סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973).

במקרה הנדון, התנגדותה של שותפה אחת לשימוש שעושה ביצירות השותפה השניה אינה יכולה לעמוד במבחן הסבירות, מהטעם שהיא עצמה עושה בהן את אותו השימוש בדיוק. זאת, פרט להתנגדותה של התובעת 2 ביחס ליצירה, הכוללת תמונה של ילדיה הקטינים (נספח ז-13 לכתב התביעה בת"א 1165/07), מהטעם, שהשימוש כרוך בפרסום התמונה באינטרנט.

לפי סעיף  31 (ב) לחוק המקרקעין, שותף המשתמש במקרקעין המשותפים בלי הסכמת יתר השותפים בהתאם לזכותו לפי 31(א), חייב להודיע על כך לשותפים האחרים ככל האפשר בהקדם. חובה זו, המוחלת גם על היחסים בין בעלים משותפים בזכויות יוצרים, הופרה הן על ידי התובעת 2 והן על ידי הנתבעת 2. האחת גילתה את דבר השימוש על ידי האחרת מבלי שהאחרונה הודיעה לה על כך.

סעיף 36 לחוק המקרקעין, החל גם כן על  היחסים בין בעלים משותפים בזכויות יוצרים, קובע, כי "חובות שהשותפים חבים זה לזה עקב השיתוף ניתנים לקיזוז". לפיכך, ככל שקמה לכל אחת מהשותָפות זכות לפיצויים עקב הפרת החובה כלפיה לפי סעיף 31(ב), הרי שהיא מתקזזת כנגד זכותה של השניה.

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור