משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: זכות יוצרים למול מדגם

1 באפריל, 2014,

0 תגובות

היחס בין הגנת מדגם להגנת זכויות יוצרים

תביעה שהוגשה על ידי האדריכל צבי תמרי כנגד חברת קומפי וור בע"מ ומנהלה שי שחל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט חאלד כבוב. ביום 20.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובע טוען להפרת זכויות יוצרים, שיש  לו ביצירותיו שיצר בהתאם למוסכם בינו לבין הנתבעת 1, לפיתוח מתחמי קומפי.  היצירות אותן יצר התובע  כוללות יצירות דו ממדיות, הכוללות  שרטוטים אדריכליים; תוכניות; אימג'ים; הדמיות וכד' ויצירות תלת ממדיות, הכוללות מתחמי קומפי; מודלים ואבי טיפוס.
 
לטענת התובע, הוסכם בין הצדדים במסגרת הסכמים שונים כי זכויות היוצרים ביצירות תישארנה קניינו, אך למרות זאת עשו הנתבעים שימוש ביצירות מבלי לציין כנדרש את היותו הבעלים של הזכויות ביצירה. לא זו בלבד, לטענת התובע, הנתבעים הגישו בקשה לרישום פטנט בארה"ב תוך שימוש ביצירות, מבלי לבקש, וממילא מבלי לקבל, את רשותו של התובע.
 
מנגד, הנתבעים טענו כי לתובע אין בעלות או זכויות יוצרים ביצירות. זאת, הן בגין העובדה שהיצירות נבנו והתבססו על רעיון וקונספט מובנה וידוע של קומפי; והן בשל כך שהפרויקטים שביצע התובע וההסכמים שחתם עמם לא מקנים לו זכויות כנ"ל.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה כנגד החברה (ונדחתה כנגד מנהלה), נפסק כי התובע הינו בעלים במשותף עם קומפי במדגם, וכי זכויותיו של התובע במדגם הופרו ככל שההפרות בוצעו במתחמים שיוצרו או נמכרו בישראל.
ניתן צו הצהרתי, לפיו זכויות הקניין במדגם, הינן בבעלות התובע וחברת קומפי במשותף, לאורך כל תקופת ההגנה כמדגם.
 
ככל שהוארכה תקופת המדגם לתקופה נוספת ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעים, לפרסם את מתקני קומפי בישראל או לשווק אותם בישראל, ללא הסכמת התובע מראש ובכתב. 
 
בנוסף ניתן צו למתן חשבונות לפיו תמציא  קומפי  לתובע  ולתיק בית המשפט, תוך 30 יום מהיום, תצהיר הכולל דו"ח מאומת על ידי רואה חשבון אשר יכלול פירוט מלא של כמות מתחמי קומפי  שיוצרו, שווקו, נמכרו, הופצו או התקבלו על ידי קומפי או על ידי מי מטעמה, לרבות הסכומים והרווחים אשר התקבלו או אמורים להתקבל אצלו או אצל מי מטעמה או עבורה, בעקבות עסקאות הקשורות לייצור ולשיווק מתחמי קומפי, ככל שיוצרו או שווקו בישראל.
 
בנוסף נפסק כי הנתבעים יישאו בהוצאת התובע בגין תביעה זו בסך כולל של 60,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

26 בפברואר, 2014,

0 תגובות

אין הגנה על דגמי שעונים שלא נרשמו כמדגם

אין הגנה על דגמי שעונים שלא נרשמו כמדגם
תביעה שהוגשה על ידי חברת Ice s.a. וחברת Ice IP s.a. כנגד טיים קונספט 1999 בע"מ ורענן  כץ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 10.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: הנתבעים שיווקו שעונים בעלי דמיון חזותי של שעונים אופנתיים הדומים לשעוני התובעות, הנושאים שמות שונים ואריזות חיצוניות שונות.
 
התובעת הגישה תביעה ובקשה לסעדים זמניים שעיקרן בטענות לגניבת עין, הפרת זכות יוצרים ועשיית עושר שלא במשפט.
 
התובעות עתרו למתן פסק-דין שיורה לנתבעים לחדול ולהימנע מכל שימוש בשעונים מושא התובענה, וכן לפיצוי בסך של 500,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נוכח הנסיבות, נפסק כי כל צד יישא בהוצאותיו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

29 בינואר, 2014,

0 תגובות

ספר חדש: דיני מדגמים ועיצוב תעשייתי

ספר חדש: דיני מדגמים ועיצוב תעשייתי

יותר מ- 90 שנים עברו מאז שפקודת המדגמים והפטנטים, 1924 נכנסה לתוקף ועד שתזכיר חוק המדגמים, התשע"ג-2013 הונח על שולחן הכנסת. 90 שנים שבהן לא נכתב ולו ספר מקיף אחד אודות דיני המדגמים והעיצוב התעשייתי בישראל. במהלך עשרות שנים חלו תמורות רבות בדיני המדגמים והעיצוב התעשייתי, הנוגעים כמעט בכל היבט של חיינו: החל בעריסות ועגלות ילדים, דרך אריזות חטיפים, בקבוקי משקה וילקוטים, מצעים ופריטי לבוש ואופנה, טלפונים חכמים ומכוניות ועד לארונות קבורה. אלא ששינויים ותמורות אלו ובמיוחד אלו הנובעים מהשימוש הנרחב ברשת האינטרנט והגישה המהירה של כל אדם לכל מקום בכל זמן, לא קיבלו כל מענה בחוק ואף הפסיקה המועטה שניתנה בישראל בדיני המדגמים לא נתנה מזור לכל תחלואי הדין.

זו בדיוק הסיבה שהספר פורס בפני הקורא, יהא שופט היושב בדין, עורך דין המייצג את לקוחותיו בסכסוך הנוגע לעיצוב תעשייתי או המעצב בעצמו המבקש להגן על קניינו הרוחני, את דברי החקיקה והפסיקה של בתי המשפט בישראל ובעולם ומנתח אותם, תוך פירוט האמנות הבינלאומיות העוסקות בדיני הקניין הרוחני בכלל ובדיני המדגמים בפרט ונותן להם הסברים ונימוקים ברורים.

נעם סולברג, שופט בית המשפט העליון, בהקדמה לספר:

"היטיבו כאשר דיבֵּרוּ, המחברים המלומדים, עורכי הדין יותם וירז'נסקי-אורלנד ויונתן דרורי בחיבורם זה, ספר מקיף על רזי דיני המדגמים. מורה-דרך ראשוני וחדשני, סקירה מפורטת של החקיקה, ההלכה הפסוקה, משפט השוואתי, התייחסות להוראות תזכיר חוק המדגמים, התשע"ג-2013 ועוד. תועלת רבה תימצא בספר לפרקליט ולשופט, למרצה ולסטודנט, ליוצר, למוצר ולנוצר. ראויים דיני המדגמים לעיון ולליבון, להלכה ולמעשה, וראויים מחברי הספר להכרת הטוב על עשותם כן."

ד"ר מאיר נועם, רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר (בדימוס), בהקדמה לספר:

"ברבות שנותיה של מדינת ישראל, תוקנו וחוקקו כל דיני הקניין הרוחני, החל בדיני זכויות היוצרים, דרך דיני סימני המסחר וכלה בדיני הפטנטים. כולם, למעט דיני המדגמים.

דרך המלך בהגנה על עיצוב תעשייתי, בארץ ובעולם, נעשית באמצעות רישום מדגם לגבי העיצוב הרלוונטי. אלא שאותה ההגנה אינה הגנה הרמטית ומוחלטת תמיד ובכל מצב. לרישום המדגם ישנם סייגים והגבלות בחוק, שבאים לאזן בין אינטרס המעצב לקבל הגנה על פרי רוחו ועיצובו לבין אינטרס הציבור לקבל לידיו את הזכות לעשות שימוש בעיצובים ובהשראתם, ללא הדרישה (המעיקה לעתים) של מתן תמורה.

אני מאמין שספר זה יקל על קוראיו בהבנת דיני המדגמים בכלל ובישראל בפרט, ויסייע בידם מצד אחד לפסוק ולייעץ בתחום, ומצד שני להבין את מהותם ואת משמעותם של דיני העיצוב התעשייתי, ואת הדרכים השונות להגן עליו."

לרכישת הספר:
פרלשטיין-גינוסר בע"מ
הוצאה לאור והפצת ספרי משפט                             
                   
טל': 03-5247359 
דוא"ל:  pglawb_k@017.net.il
שעות פתיחה: ימים א' עד ה', 18:00-10:00
רח' אבן גבירול 89 תל-אביב
http://lawbooks.shopy.co.il
 

10 במאי, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים בגופן

זכויות יוצרים בגופן

תביעה שהגישה חברת מסטרפונט כנגד חב' החדשות הישראלית. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט חגי ברנר.  ביום 10.5.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 1,000,000 ₪ בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בגופנים ("פונטים") מסוג "נרקיס תם" ו"נרקיס חדש".

חברת החדשות שידרה במהלך מהדורת החדשות שלה, מספר כתוביות שיש בהן שילוב של שני סוגי הגופנים, קרי, מילים מסויימות הורכבו מאותיות מסוג "נרקיס תם" בצירוף שש אותיות מסוג "נרקיס חדש" (ג', כ', ך', ס', פ' ו- ף').  בעקבות שידורים אלה, הוגשה התביעה כנגד חברת החדשות וכנגד משרד הפרסום - פרימוס.

פרימוס היתה בעלת רשיון כדין מאת התובעים, לעשות שימוש בגופנים ואין חולק כי חברת החדשות לא רכשה מאת התובעים רשיון לשימוש בגופנים.

התובעים טענו בכתב התביעה כי הנתבעות הפרו את זכות היוצרים שלהם בגופנים, הן הכלכלית והן המוסרית, וכן ביצעו שורה ארוכה של עוולות ובהן רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, גזל וכו'.

נפסק

התביעה מתקבלת באופן חלקי, חברת החדשות תשלם לתובעים פיצוי בסך 70,000 ₪. מתוך סכום זה (ולא במצטבר אליו), פרימוס תשלם לתובעים פיצוי בסך 10,000 ₪ ביחד ולחוד עם חברת החדשות.

כמו כן, חברת החדשות תשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הגנת מדגם שוללת הגנת זכות יוצרים

הנתבעים טענו כי גופנים אמורים להיות מוגנים, אם בכלל, רק במסגרת מדגם רשום ולא במסגרת זכות יוצרים. על כן אם ייקבע כי גופנים ראויים להגנתו של מדגם רשום, אזיי ממילא מתבקשת המסקנה כי אין לתובעים עילה בגין הפרת זכות יוצרים. שכן ס' 22 (1) לחוק זכות יוצרים, 1911, קובע כי החוק לא יחול על "סימני אמצאה" (מדגמים) הראויים להרשם לפי חוק הפטנטים.

קרי, אין הגנה של זכות יוצרים לגבי יצירה הראויה להרשם כמדגם.

האם גופן מוגן במדגם או בזכות יוצרים

נפסק, כי השאלה העקרונית הוכרעה אך לאחרונה בפסק דינו המנחה של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט פרופ' ע' גרוסקופף), בגדרו של ת.א. 5311-04-08 נרקיס נ' מיקרוסופט [פורסם בנבו] (להלן: "ענין נרקיס"). בית המשפט קבע כי דיני המדגמים אינם חלים על גופנים, לא על פי לשונה של פקודת הפטנטים והמדגמים, וגם לא על פי שיקולי מדיניות ראויה. לא על פי לשונה של הפקודה, שכן זו מגדירה מדגם כ"קווי דמות, צורה, דוגמא או קישוט שמייחדים לכל חפץ ...", ואילו סימנים של השפה הכתובה אינם בבחינת "חפץ"; לא על פי שיקולי מדיניות ראויה, שכן לא ראוי לגרוע מן ההגנה הניתנת לטיפוגרפים המעצבים גופנים, בהשוואה ליוצרים פונקציונליים אחרים דוגמת אדריכלים וציירי מפות.

גם משך ההגנה הקצר יחסית על מדגם (15 שנה בלבד), לא מתאים לגופן, שמשך חיי המדף שלו הוא עשרות שנים, ושיווקו אורך זמן רב.

עוד הצביע בית המשפט על כך שההגנה על פי דיני המדגמים היא מיושנת ומסורבלת, כרוכה בעלויות ואינה אפקטיבית.

סיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי "שיקולי מדיניות אינם יכולים להצדיק לתת לפקודת הפטנטים והמדגמים פרשנות רחבה, המביאה לכך שנראה גופן כראוי להירשם כמדגם, ונשלול את האפשרות להגן עליו מכוח דיני זכויות היוצרים. ... שיקולי המדיניות מצדיקים להעניק ליוצר הגופן הגנה מקבילה לזו שמוענקת ליוצרים אחרים ...".

סיכומו של דבר, בהתאם להלכה שנפסקה בענין נרקיס הנ"ל, ההגנה הראויה על גופנים היא במסגרת זכות יוצרים ולא במסגרת רישומו של מדגם.

האם במקרה דנן מדובר ביצירה מקורית

הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי הגופנים אינם ראויים להגנתה של זכות יוצרים, משום שנרקיס הודה כביכול בעת חקירתו, כי האותיות שלו אינן מקוריות, אלא הועתקו מכתבי יד עתיקים.

בית המשפט דחה טענות אלו ופסק כי מתוך הקשר הדברים ניתן להבין כי נרקיס אולי הושפע ממקורות שונים, או קיבל השראה מהם, אך בוודאי שלא ניתן לקבוע כי נרקיס פשוט העתיק את הגופן ממקור מסויים כלשהו, והנתבעות גם לא מצביעות על מקור מסויים כזה.

הכלל הוא שדי במידה מינימלית של השקעה ויצירתיות על מנת שיצירה תזכה להגנה בתור יצירה ספרותית (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון  [פורסם בנבו]).

הדעה הרווחת היא שנדרשת לא רק מקוריות (קרי, שהיוצר הוא אכן המחבר הראשון), אלא גם יצירתיות מסויימת (קרי, שהיצירה תהיה ביטוי של מחשבה מקורית), כדי להצדיק את מתן ההגנה של זכות יוצרים (ראה גם ע"א 513/89-Interlego A/S נ' .Exin - Lines Bros S. A  פ"ד מח(4), 133).

נפסק כי אין ספק שבמקרה דנן עונים הגופנים על הדרישות המינימליות של השקעה ויצירתיות.

הגנה על מוצרים פונקציונאליים בזכויות יוצרים

בית המשפט דחה את טענת הנתבעות לפיה במקרה דנן הגופנים אינם ראויים להגנה משום ש"הצורה מוכתבת על ידי הפונקציה". אכן, כאשר עסקינן באותיות, ישנה הגבלה מסויימת על אופן העיצוב, על מנת שיישמרו מאפייני האותיות וניתן יהיה לזהותן כאותיות בשפה העברית ולקרוא את המילים המורכבות מהן, אך מאידך, קיימות דרכים רבות מספור בהן ניתן לעצב אות מסויימת, תוך שמירת זיהוייה הפונקציונלי כאות המוכרת לכל.

סיכומו של דבר, הגופנים שבמחלוקת עונים על הדרישות המינימליות לשם הגנתה של זכות יוצרים, והם מהווים יצירת אמנות שימושית הראויה להגנה.

האם הופרה זכות היוצרים הכלכלית (החומרית) בגופנים

מקובל להבחין בין שני סוגי זכות יוצרים: הזכות הראשונה היא הזכות הכלכלית (המכונה גם הזכות החומרית). זוהי זכות הניתנת להעברה. הזכות השניה היא הזכות המוסרית. זכות זו נשמרת לעולם ליוצר, גם אם הזכות הכלכלית הועברה לאחר.

נפסק כי פרימוס היתה רשאית להפיק את הטקסטים הקבועים ולמכור אותם לחברת החדשות, וכי חברת החדשות היתה רשאית לשדר את הטקסטים הקבועים במסגרת מהדורות החדשות שלה, בלא צורך ברשיון נוסף מאת התובעים.

ואולם שונים בתכלית הם פני הדברים בכל הנוגע לשימוש שעשתה חברת החדשות בקובץ המחשב true type שהכינו עבורה אנשי פרימוס, לצורך כתיבת הטקסטים המשתנים שיופיעו על המסך בעת השידור, על פי צרכי המהדורה הספציפית. אין חולק כי חברת החדשות לא רכשה את זכות השימוש בגופנים, לצורך כתיבת הטקסטים המשתנים, לא מן התובעים וגם לא מפרימוס (שממילא, לא היתה רשאית למכור להם את זכות השימוש בגופנים, זכות הנתונה לתובעים לבדם).

נפסק כי בענין הטקסטים המשתנים הופרה זכות היוצרים הכלכלית בגופנים, בין אם הובהר לנציגי חברת החדשות כי עליהם לרכוש רשיון שימוש, ובין אם לאו.

הגנת המפר התמים

נפסק כי חברת החדשות הפרה בתחילה בתום לב את זכות היוצרים של התובעים ואולם תום ליבה של חברת החדשות בעת ביצועו של המשדר הראשון איננו שולל את חבותה כלפי התובעים, שכן הגנת מפר תמים לפי ס' 8 לחוק זכות יוצרים, 1911, אינה חלה במקרים כגון זה. הגנת מפר תמים נתונה רק למי שלא ידע ולא היה צריך לדעת כי קיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה המפירה. לעומת זאת, ההגנה לא תחול כאשר הנתבע רק טעה לגבי זהותו של בעל זכות היוצרים. ראה ע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט(6), 421 , 430-431 (2005).

נפסק כי גם פרימוס נהגה בענין זה בתום לב, הגם שבאופן רשלני, משום שלא מתקבל על הדעת כי תבחר להפר במודע את זכות היוצרים של התובעים, שעה שהיא טרחה ורכשה מהם בתמורה מלאה את זכות השימוש בגופנים, כמו גם לנוכח העובדה שהיא לא גבתה תמורה כספית נוספת מחברת החדשות בגין יצירת קובץ המחשב שבאמצעותו הופקו הטקסטים המשתנים. בנסיבות אלה, לא היה לפרימוס כל אינטרס להפר דווקא בענין הטקסטים המשתנים את זכות היוצרים של התובעים.

הגנת השימוש ההוגן

בית המשפט דחה את טענתה של פרימוס לפיה יצירת קובץ המחשב שנמסר לידיה של חברת החדשות, אינה עולה כדי הפרה של זכות היוצרים. גם לא מדובר ב"שימוש הוגן", שכן יצירת אמצעי טכני שמאפשר להפר זכות יוצרים, כפי שהיה במקרה דנן, אינה יכולה להחשב שימוש הוגן. פרימוס מפנה בענין זה להוראות ס' 19 לחוק החדש, המגדירות מהו "שימוש הוגן" ביצירה, אך יצירתו של קובץ המחשב אינה באה בגדרה של אף אחת מבין חלופותיו של ס' 19.

הזכות המוסרית כזכות אישית שאינה ניתנת להעברה

זכות היוצרים המוסרית בגופנים שייכת אך ורק ליוצרם, נרקיס, להבדיל מהתובעים 1 ו- 2, שקיבלו מנרקיס רשיון בלעדי לשיווקם של הגופנים וכן רשות לעבדם למדיה דיגיטלית. בשונה מזכות היוצרים הכלכלית, הניתנת להעברה, הרי שהזכות המוסרית היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, והיא נותרת לעולם בחזקתו של היוצר עצמו, אף לאחר שהעביר את זכותו החומרית ביצירה. כך היה הדין על פי ס' 4א' לפקודת זכות יוצרים, (להלן: "הפקודה") וכך הוא הדין גם כיום, לפי ס' 45(ב) לחוק החדש (ראה גם ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 834, 838).

הפרת הזכות המוסרית בסילוף

התובעים טענו לפגיעה מסוג של סילוף, פגימה והפחתת ערך ביחס ליצירה לפי ס' 4א'(2) לפקודה.

נפסק כי לא נפגעה זכותו המוסרית של נרקיס.

מדובר איפוא ביצירה בעלת אופי פונקציונלי, ובהתאם לכך, מידת ההגנה שהיא זוכה לה מוגבלת לאות הבודדת ולא לצירופים של אותיות. באותיות עצמן לא נעשה כל שינוי או פגימה.

העובדה שנעשה שימוש בשני סוגי גופן במילה אחת, אינה יכולה להחשב סילוף, פגימה או שינוי של היצירה, שכן לענין זה היצירה היא כל אות בפני עצמה.

בוודאי שאין בשימוש כזה כדי לפגוע בכבודו או בשמו של יוצר הגופן.

בית המשפט קיבל את טענתה של פרימוס בסיכומיה, לפיה בהתאם לס' 50(ב) לחוק החדש, ביצוע פעולה סבירה ביצירה, איננו מהווה הפרה של הזכות המוסרית בה, כאשר לענין זה רשאי בית המשפט להתחשב, בין השאר, באופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה.

יתר על כן, במקרה דנן העובדה שנעשה שימוש בשני סוגי גופן נראית לעינם של טיפוגרפים בלבד, דוגמת התובע 2. אדם מן היישוב כלל איננו מסוגל להבחין כי מדובר בגופנים שונים זה מזה. ברי איפוא כי לא ניתן לדבר בנסיבות אלה על פגיעה בשמו של נרקיס או על הפחתת ערכה של היצירה.

בנוסף, הנתבעות הדגימו כיצד השימוש בשני סוגי גופן באותה מילה ממש הוא דבר נפוץ בענף העיצוב הגרפי, ואפילו התובעת 1 משלבת בעצמה בין סוגי גופן שונים בלוגו שלה.

זאת ועוד, מעדותו של נרקיס עולה כי הוא עצמו לא היה מודע לפגיעה כלשהי בכבודו או בשמו הטוב, ולמעשה, דומה שלא הבין על מה המהומה, שכן מבחינתו, התביעה הינה אך ורק בגין שימוש ללא רשות בגופנים.

סיכומו של דבר, יש לדחות את הטענה בדבר הפרת זכותו המוסרית של נרקיס.

מספר ההפרות לחישוב הפיצוי

ברע"א 4148/09 אקו"םנ' יום טוב, (2009) [פורסם בנבו], נפסק כי: "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה ... לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי עת נקט במבחן זה."

שם היה מדובר בהשמעת שלוש עשרה יצירות מוסיקליות מפירות ברצף, במהלך ארוע שמחות אחד, ואושרה החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לענין הפיצוי הסטטוטורי מדובר בהפרה אחת בלבד, שכן מדובר במסכת אחת במסגרת ארוע מפר אחד.

נפסק כי כל משדר חדשות שבוצעו במהלכו הפרות של זכות היוצרים בגופנים, מהווה לענין הפיצוי הסטטוטורי הפרה אחת בלבד. הואיל ועסקינן בארבעה משדרים, שכל אחד מהם נעשה ביום אחר, מדובר בארבע הפרות בלבד.

גובה הפיצוי בגין כל הפרה

ס' 3א' לפקודה קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪.

בית המשפט סבר כי יש לערוך הבחנה בין גובה הפיצוי בגין המשדר הראשון, לבין שלושת המשדרים הבאים.

הסיבה לכך היא שמיד לאחר המשדר הראשון, נדרשה חברת החדשות על ידי פרימוס לחדול מכל שימוש בגופנים כל עוד לא הוסדר השימוש בהם.

מכאן שחברת החדשות ביצעה את שלושת המשדרים הבאים חרף ידיעתה אודות ההפרה של זכות היוצרים בגופנים.

על כן, בעוד שבגין המשדר הראשון ראוי להסתפק בפיצוי סטטוטורי בסך 10,000 ₪, לנוכח תום ליבם של כל המעורבים בהפרה, לא כך הם פני הדברים בכל הנוגע לשלושת המשדרים הבאים. בגין משדרים אלה ראוי להשית על חברת החדשות פיצוי סטטוטורי בסך 20,000 ₪ בגין כל שידור, ואין מקום להשית פיצוי כלשהו על פרימוס לנוכח נסיונה למנוע את המשך ההפרה.

לפיכך נפסק כי, התובעים זכאים לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין המשדר המפר הראשון, ולפיצוי בסך 60,000 ₪ בגין שלושת המשדרים הבאים. חבותה של חברת החדשות היא בגין מלוא הסכום, ואילו חבותה של פרימוס מוגבלת לסך של 10,000 ₪, ביחד ולחוד עם חברת החדשות ולא באופן מצטבר, וזאת בגין המשדר הראשון.

הקשר בין הפיצוי לבין הנזק הממשי שנגרם

טוענות הנתבעות כי יש ליתן משקל לעובדה שנזקם האמיתי של התובעים מסתכם בסכום זעום של כ- 5,700 ₪ בלבד, הוא המחיר שחברת החדשות היתה נדרשת לשלם לו רכשה מהתובעים כדין את זכות השימוש בגופנים.

בית המשפט דחה טענה זו.

פשיטא שרכישת עותק חוקי של יצירה, זולה הרבה יותר מן הפיצוי המושת על המפר בדיעבד, לאחר שהתגלתה דבר ההפרה. יחד עם זאת, משיקולי מדיניות ראויה אין מקום לתחום את הפיצוי לגובה המחיר שניתן היה לשלם לבעל הזכויות מלכתחילה, טרם ההפרה, שאם לא כן, נעודד בכך הפרת זכויות יוצרים, שהרי המפר לא יקח על עצמו כל סיכון: אם ייתפס, ישלם בסופו של דבר סכום דומה לאותו תשלום שיכול היה לשלם מלכתחילה, ומה הועילו איפוא חכמים בתקנתם?

13 במרץ, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

תביעה שהגישה חברת H.Stern כנגד חברת א.נ.ארניל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 13.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

אחד התכשיטים המצליחים והיותר מוכרים של התובעות הינה טבעת בשם "ג'וליאנה", בה משולבים שלשה אלמנטים. הנתבעים משווקים טבעת שאף היא משלבת את שלושת האלמנטים האמורים, בהבדל קטן.

התובעות טוענות, כי יש בטבעת זו משום העתקה של העיצוב הייחודי של טבעת ג'וליאנה, למעט הבדל זניח – לשיטתן, ועל-כן יש בייצורה ובשיווקה משום הפרה של סימן מסחר רשום, שאף מוכר היטב בישראל; עוולה של גניבת עין; הפרה של זכויות יוצרים; עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעות; דילול וגזל המוניטין של התובעות; והטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

נפסק:

התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס לעילה של הפרת זכות יוצרים.

ניתן צו לפיו על הנתבעים לחדול ולהימנע, בעצמם או באמצעות אחרים, במישרין או בעקיפין, מכל עיסוק מסחרי בטבעת המפרה.

ניתן צו לאיסוף והתכת הטבעות המפרות, וכן השמדת תבניות היציקה והגלופות, וזאת בנוכחות נציגי התובעות, תוך 45 יום ממועד מתן פסק-דין זה.

הנתבעים ישלמו לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪, וכן את הוצאותיהן, אותן יישום הרשם.

בנוסף, כאמור, על התובעות לבחור בין שני סעדים חלופיים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

נקודות מרכזיות:

האם הפרו הנתבעים את סימן או סימני המסחר הרשומים של התובעות?

התובעות טוענות כי הנתבעים מפרים את סימני המסחר שלהן בדמות הכוכב, על-פי הגדרת ההפרה שבסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972: "'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר"

הנתבעים אמנם אינם משתמשים ב"סימן מסחר רשום" של התובעות והשאלה היא האם שימוש במגן דוד הינו, לעניינו, שימוש "בסימן הדומה לו" בידי מי שאינו זכאי לכך. בית המשפט פסק כי התשובה לכך, הינה בשלילה.

המבחנים שהציבה הפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימנים מכונים "המבחן המשולש" – מבחן מצטבר המורכב משלושה מבחנים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין ה"מבחן המשולש" הוצג לראשונה בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק אגודת ישראל בע"מ, פ"ד יט(2) 673, 675 (1966). כן ראו, למשל, רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 453-451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע).

מבחן המראה והצליל

בעניין טעם טבע, בעמ' 451, נקבע כי זהו המבחן המרכזי מבין השלושה, וכי: "אין מדובר בהשוואה מדוקדקת... יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם."

בין הכוכב בעל חמשת הקודקודים לבין הכוכב בעל ששת הקודקודים קיים דמיון מסוים. בעיקר נכונים הדברים כאשר מדובר בהטבעות – קטנטנות – של היטלי הכוכבים.

עם זאת, כאשר מדובר בתכשיטים כגון טבעות, אשר מטבעם הינם קטנים, והפרטים המבחינים בהם הינם זעירים, ואשר בשל מחירם הגבוה ביחס לגודלם הם נבחנים בקפדנות ובדקדקנות על-ידי רוכשיהם הפוטנציאליים – יש לייחס חשיבות רבה גם להבדלים מזעריים בין תכשיט אחד למשנהו, וכך גם להבדל – כבענייננו – במספר הצלעות.

בנוסף, בעניין טעם טבע ציין השופט גרוניס כי המשקל היחסי שיינתן להיבט החזותי לעומת סוגיית הצליל או שמם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, והבחין בין שני סוגי מוצרים: "הסוג האחד הינו מוצרים המונחים דרך כלל על המדף שצרכנים יכולים ליטול אותם באופן חופשי, ואילו הסוג השני הוא מוצרים המצויים מעבר לדלפק אשר על-מנת לקבלם יש צורך להיעזר במוכר. במהלך דו-השיח עם המוכר נדרש הצרכן להגות את סימן המסחר המתייחס למוצר שהוא חפץ בו. הצורך לבטא את סימן המסחר על-פה והסכנה לטעות או לבלבול מגבירים את המשקל שיש ליתן לדמיון בצליל ביחס לסימנים של מוצרים מן הסוג השני. לעומת זאת ביחס לסימנים המתייחסים למוצרים מן הסוג הראשון יש לשים דגש דווקא על הדמיון החזותי, שהרי הצרכן נוטל את המוצרים לאחר שהוא מתבונן בסימנים המופיעים על גבי אריזתם." (ר' שם, בעמ' 452).

בית המשפט פסק כי בענייננו, לאור זאת, יש לשים דגש מיוחד להבדלים בין שמות הסמלים.

מבחן סוג הסחורות

בית המשפט פסק כי אין מחלוקת שסוג הסחורות – תכשיטים – משותף וזהה לשני הצדדים, התובעות והנתבעים. עם זאת, ביחס למבחן סוג הסחורות נקבע כי כאשר מדובר במוצרים אשר עלותם גבוהה, יטו הצרכנים לבצע בדיקה מעמיקה יותר ולהשוות בין המוצרים השונים בשוק בטרם ביצוע העסקה (ר' בעניין טעם טבע, בעמ' 453, מול האות ג', והאזכורים שם).

נפסק כי דברים אלה נכונים לענייננו. צרכנים המתעניינים ברכישת טבעת משובצת יהלומים, בודאי כאלה המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות – המתומחרים כיקרים מאד ביחס לשוק – אינם עושים זאת בחטף.

מבחן חוג הלקוחות

התובעות מיתגו את עצמן במשך שנים ארוכות כפונות לחוג לקוחות מסוים, ובמקומות מסוימים בלבד – בשדה התעופה הלאומי ובמלונות יוקרה; זאת, בשונה מהנתבעים, שפנו תמיד ללקוחות באופן בלתי אמצעי ונגיש, ותימחרו את מוצריהן בהתאם – ברמת מחירים נמוכה משמעותית מתימחור תכשיטי התובעות.

לקוחות המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות יודעים בוודאי כי את תכשיטיהן של התובעות ניתן לרכוש רק בחנויות שבבעלותן, ולכן אין חשש כי לקוח של התובעות הנכנס לחנויות הנתבעים ייטעה לחשוב כי אלה החלו לשווק את תכשיטי התובעות, ובכללן ג'וליאנה.

מבחן יתר נסיבות העניין

נוסף על שני המבחנים הנזכרים לעיל, מבחן זה מאגד את הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא נדונו במבחנים הקודמים. נפסק כי בעניין זה ניתן לציין כי הנתבעים אינם נוקטים בדרכי פירסום ושיווק כגון אלה בהם עושות התובעות שימוש, ולמעט תמונות באתר האינטרנט שלהם, לא הוצגו בפני בית-המשפט צילומים של תכשיטי הנתבעים אשר בגינן עלול לטעות צרכן פוטנציאלי ולהתבלבל בין מוצרי הצדדים.

מבחן "השכל הישר"

הפסיקה הכירה במקרים מסוימים במבחן רביעי – הוא מבחן "השכל הישר" – במסגרתו עשוי בית-המשפט להכיר בהפרה אף במקרים בהם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל, וזאת כאשר המסר הרעיוני העומד בבסיס הסימן המפר דומה מהותית למסר העולה מהסימן של התובע (ראו בעניין טעם טבע, בעמ' 453). ומההן ניתן להכיר בלאו בענייננו: אם ניתן לייחס תכונות קונספטואליות לעבודות האומנות התכשיטנית, הרי שהמסר הרעיוני הנובע משימוש בכוכב, שמן של התובעות, שונה לחלוטין מהמסר הרעיוני הנובע מהשימוש במגן-דוד כסמל לתכשיטים שיוצרו בישראל.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הפרו את סימני המסחר הרשומים של התובעות.

האם הפרו הנתבעים סימן מסחר מוכר היטב של התובעות?

לטענת התובעות, סימן הכוכב (או הכוכבים) זכאי להגנה כסימן מסחר מוכר היטב, בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר: "סימן המוכר היטב בישראל... לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק."

מעבר לקביעה הכוללנית כי "בין השאר" יילקחו בחשבון שני השיקולים המנויים לעיל, החוק הישראלי, כמו גם אמנת פריס והסכם הטריפס – הם מקורות ההגנה על סימן מסחר מוכר היטב – אינם מספקים מענה מדויק לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב ומהם התנאים המגדירים סימן מסחר כמוכר היטב - ת"א (ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פסקה ה' (פורסם בנבו, 25.4.2010) (להלן: "אנג'ל נ' ברמן ".

התובעות הציגו שימוש רב וארוך בסימן הכוכב בתכשיטיהן, כמו גם שימוש בסימן בפירסום ובשיווק של התכשיטים.

עם זאת, במהלך הדיון הציג בא-כוח הנתבעים ראיות לא מעטות לשימוש בסימן הכוכב על-ידי אחרים, הן בעבר – אפילו הרחוק, והן בהווה – בשווקים רבים ושונים בעולם, בעיקר במזרח אירופה, ובפרט בארצות ברית-המועצות לשעבר (ביניהם מפורסמים מאד כגון CHANEL).

בנוסף, טענו הנתבעים, כי השימוש בסימן הכוכב הינו בסיסי מאד בתכשיטנות, והטבעתו הינה אחת מפעולות הצורפות הראשונות שנלמדות בבתי-ספר לצורפות.

על כן נפסק כי התובעות לא הוכיחו ברמה המחויבת בדיני הראיות האזרחיים (51%) כי סימן הכוכב הינו סימן מסחר מוכר היטב שלהן, דווקא.

האם ביצעו הנתבעים עוולה של גניבת עין?

שניים הם היסודות אותם נדרשות התובעות להוכיח בעוולת גניבת העין: המוניטין של התובעות בטבעת ג'וליאנה; והחשש הסביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטבעות של התובעות והנתבעים (ר' ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 942 (2001) (להלן: עניין עיתון משפחה).

מוניטין

באשר ליסוד הראשון – הוכחת המוניטין – נקבע כי על התובעות להראות, בראש ובראשונה, כי הטבעת שלהן הינה בעלת אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף, ושהציבור מקשר אותה עם מקור מסוים – שהינו הן – אפילו אינו מזהה את המקור בשמן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232 (1991) (להלן: עניין פניציה); וכן בעניין עיתון משפחה, בעמ' 942).

התובעים הציגו עדויות במצביעות על הקישור – הנדרש לשם הוכחת מוניטין – בין תיאור הטבעת בעל-פה לבין הטבעת עצמה ואף למקור הטבעת – הוא התובעות.

ואולם, לשם הוכחת המוניטין נידרש להראות כי הציבור הוא שמקשר בין התיאור והמוצר לבין המקור, ועדויות שהציגו התובעים מתארות את הקישור האמור בקרב זבני החנויות שמשווקות חיקויים של אותו המקור – שלהם עניין ואינטרס מיוחד ועודף בהכרת המוצר, כמו גם מקורו, ביחס לכלל הציבור.

החיקויים עצמם – אין בהם משום עוולה של גניבת עין (ר' עניין פניציה, בעמ' 232), אלא יש בהם, בקישור בין תיאור הטבעת לבין התובעות ובכינוי הטבעת בשם התובעות אף בפי החקיינים, משום ראייה לקיומו של מוניטין, שפגיעה בו – בדרך של הטעיית הציבור – היא שמקימה את העוולה.

חשש להטעיה

המבחן הנוהג לבחינת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור במסגרת עוולת גניבת העין זהה למבחן הנוהג בבחינת הדמיון בין סימני מסחר, קרי – "המבחן המשולש", המורכב, כזכור, ממבחני המראה והצליל, מבחני סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ר' עניין עיתון משפחה, בעמ' 949).

למרות הזהות בין המבחנים, עמד בית-המשפט העליון בעבר על ההבדל, לעניין יסוד ההטעיה, בין עוולת גניבת העין לבין הפרת סימן מסחר, ככל שהדבר נוגע לשוני חזותי במכלול מרכיביו של המוצר. השופט א' גרוניס, בעניין טעם טבע, בעמ' 451-450, אף התייחס מפורשות למשמעות אריזת המוצר: "על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם. כלומר, בתביעת הפרה יש ליתן משקל נמוך יותר, או במקרים מסוימים לא ליתן משקל כלל, למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם...".

בית המשפט פסק כי אין במכלול מעשיהם של הנתבעים כדי להביא לחשש סביר שהציבור יטעה לחשוב שטבעת הנתבעים היא מתוצרת התובעות.

התובעים לא הציגו ראיות לכך: - שהנתבעים משתמשים בשם הטבעת או בשמן של התובעות; - שהם משווקים את הטבעת שלהם בקשר כלשהו לטבעת התובעות או לתובעות עצמן; - או שלקוח כלשהו טעה והתבלבל בין התובעות לנתבעים ובין טבעותיהם.

נוסף על כך, התובעות משווקות את תכשיטיהן בחנויות שבבעלותן בלבד. לקוחותיהם, הקיימים והפוטנציאליים, בודאי יודעים זאת, שכן התובעות מיתגו עצמן כיצרני תכשיטי יוקרה מובילים. לפיכך, החשש כי לקוח פוטנציאלי ייכנס לחנות של הנתבעים וייטעה לחשוב שראה שם תכשיט של התובעות – הינו בלתי סביר.

אשר-על-כן, דחה בית המשפט את טענות התובעות אף בדבר גניבת-עין.

חוק זכויות יוצרים ביחס למוצרים שכשירים להירשם כמדגם

טענה מקדמית שהעלו הנתבעים בסיכומיהם (טענה שהינה משפטית גרידא, ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית): לשיטת הנתבעים, בענייננו חל סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, לפיו חוק זה אינו חל לגבי מדגמים הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים והמדגמים, שכן הטבעת הינה פריט אופנתי הראוי להירשם כמדגם – ורישום שכזה לא נעשה על-ידי התובעות.

לתמיכה בטענתם זו, הפנו הנתבעים לפסיקה קודמת [למשל, ת"א (ת"א) 1311/04 אלקריף נ' יומטוביאן יעקב – אופנת טריפ (פורסם בנבו, 19.4.2010); וכן פסיקתי בעניין ת"א (ת"א) גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 16.4.2009)].

סעיף 22(1) קובע בזו הלשון: "חוק זה לא יחול על סימני-אמצאה הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים וסימני-האמצאה, 1907, פרט לסימני-אמצאה שאם, אמנם, ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כמודלים או כדוגמאות המוכפלות על-ידי פרוצס תעשייתי"

על-פי תצהיר עדת התביעה, לפיו ייצור תכשיטי התובעות הינו "ידני ופרטני", הרי שטבעת ג'וליאנה אינה עונה על הסיפא של ההגדרה המחייבת רישום, באשר אינה מהווה דוגמא המוכפלת על-ידי פרוצס תעשייתי.

ודוק: על-פי הגדרת "מדגם" בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (שהחליפה את חוק הפטנטים וסימני האמצאה, 1907) – מדגם, כעקרון, כולל גם עבודת יד: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

נמצא שהמחוקק הישראלי עמד על כך שרק לגבי מדגמים שנוצרו בתהליך תעשייתי, ולא בעבודת-יד, לא יחול חוק זכות יוצרים. בנוסף, עיון בפסיקה, [ר' גם, למשל, ת"א (נצ') 552/90 שדה-שוורץ נ' מאוזנר, פ"מ תשנ"ד(3) 147, 159-154 (1992)[, מלמד כי הקביעות לגבי הצורך ברישום פריטים אופנתיים כמדגמים התייחסו – כולן – לפריטי לבוש בלבד, ר' גם בעמ' 94-92 לספרו של טוני גרינמן זכויות יוצרים (2003)].

הפסיקה נוהגת להחיל את הוראת סעיף 22 לגבי בגדים, וזאת בשל כך שבגד הוא מוצר שימושי, שצורתו מוכתבת בעיקר על-ידי שיקולים פונקציונלים וצורת הגוף.

לא כך הדבר בעניין תכשיטים, ואין דין תכשיטים כדין אופנת לבוש.

למסקנה דומה הגיעה גם השופטת ארבל בהמ' (ת"א) 11001/95 מיכל נגרין עיצובים בע"מ נ' שארם – תכשיטים ישראליים מקוריים בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.1995) (להלן: עניין מיכל נגרין).

זכויות יוצרים בטבעת ג'וליאנה

לשם הגנה על טבעת ג'וליאנה בזכויות יוצרים נדרש ראשית להכיר בה כיצירה מוגנת.

בית-משפט זה הכיר בעבר בתכשיטים כיצירה אומנותית הראויה להגנה, כל עוד מדובר ביצירה מקורית וייחודית (ר' עניין מיכל נגרין, בפסקה 3 להחלטה).

על-פי הפסיקה, מקוריות מורכבת משניים: 1. יצירה עצמית (להבדיל מהעתקה); 2. יצירתיות, או משאב רוחני השקול ליצירתיות. באשר ליצירה העצמית – התובעות הציגו בפני בית-המשפט ראיות, שלא הופרכו, לכך שמדובר בתכשיט פרי עיצובן. באשר לדרישת היצירתיות – כאמור לעיל, בפרק העובדות, טבעת ג'וליאנה מתאפיינת בשלושה אלמנטים, אשר נטען כי שילובם הינו מקורי וייחודי, ולפיכך זכאי להגנה.

לפיכך קבע בית המשפט כי טבעת ג'וליאנה הינה יצירה מקורית הראויה להגנה על זכויות יוצריה, וזאת בשל השילוב הייחודי והמקורי של שלושת האלמנטים.

ודוק: אין בקביעה זו כדי להקנות זכויות יוצרים באלמנט מסוים מבין שלושת האלמנטים, אלא על שילובם של השלושה בטבעת.

הפרת זכויות היוצרים – העתקה

העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני אלה: 1. "גישה" או נגישות של הנתבע ליצירת התובע; 2. דמיון מהותי בין יצירת הנתבע ליצירתו הקודמת של התובע.

כאמור, התובעות הציגו בפני בית-המשפט פרסומים רבים ונפוצים של טבעת ג'וליאנה, בארץ ובעולם, ומשכך אין ספק שלנתבעים הייתה גישה ליצירת התובעות.

שאלה מורכבת יותר היא האם קיים בין טבעות הצדדים דמיון מהותי. דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים כאשר: הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970) (להלן: עניין אלמגור))

בהמשך הדברים בעניין אלמגור קבע השופט י' כהן כי: "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

גישה זו, של בחינת הדמיון המהותי בין היצירות כמכלול – בשונה מהשוואת רכיביהן – היא הגישה שאימץ בית-המשפט העליון כדרך המלך, בעיקר ביצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיביהן עדיפה על-פני פירוקן לרכיבים והשוואתם בנפרד ]ר' ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 590 (2000)[.

בודאי נכונים הדברים כאשר מדובר ביצירה שההגנה על זכויות יוצריה הוקנתה בשל שילוב ייחודי ומקורי של אלמנטים, ולא לאלמנטים עצמם.

כך גם בענייננו – יש לבחון ולהשוות את טבעות הצדדים כמכלול, המאופיין והמיוחד בשילוב שלושת האלמנטים. בית המשפט פסק כי בין הטבעות קיים דמיון מהותי, שכן הנתבעים לא הצליחו להצביע ולו על תכשיט אחד נוסף, שלהם או אחרים, בו משולבים שלושת האלמנטים. אין זה סביר ששילוב האלמנטים רק בטבעת זו הינו פרי של סיבה אחרת חוץ מהעתקת השילוב מטבעת התובעות.

במובן זה, השוני בפרטי רכיב הכוכב, אין בו כדי לערער ולהפחית מהדמיון המהותי בין טבעות הצדדים, ומהמסקנה כי הנתבעים העתיקו את טבעת התובעות.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעות בטבעת ג'וליאנה.

סעד כספי - פיצוי

התובעות ביקשו פיצוי בלא הוכחת נזק בגובה 20,000 ₪, מכוח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים; וכן הוצאת צו למתן חשבונות, המורה לנתבעים להגיש דו"ח מפורט, בתצהיר, שתוכנו מאומת על-ידי רואה-חשבון, ביחס לכמות הטבעות המפרות שנמכרו על-ידי הנתבעים ולכלל התמורה בגין מכירות אלה.

סעדים אלה הינם סעדים חלופיים, ואין האחד יכול לבוא ביחד עם השני, שכן אז יהא זה משום כפל פיצוי לתובעות בגין הפרת זכויות היוצרים שלהן. יפים לכך דברי השופט לנדוי, בפרשת דפוס ניאוגרפיקה [ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 893-892 (1957)]: "שלוש הן התרופות הכספיות אותן יכול בעל זכות-יוצרים לתבוע עקב הפרת זכותו: (א) פיצויים על הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, בהתאם לסעיף 6 של חוק זכות יוצרים, 1911... (ב) מתן חשבונות על-ידי הנתבע, על הריווח שזה הפיק מן ההפרה... (ג) ... ... תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו, ועל-כן אי-אפשר לתבוע יחד את התרופות (א) ו-(ב)... הטעם לדבר הוא, שבתביעה למתן חשבונות יש משום מחילת ההפרה, בעוד שתביעת פיצויים מבוססת על עובדת ההפרה. לשון אחרת, תביעה לתשלום המגיע בהתאם לחשבון אינה תביעת נזיקים, אלא תביעה מעין-חוזית, בה תובע בעל-הזכות מאת המפר מה שהלה גבה עבורו, על יסוד 'עשיית עושר ולא במשפט'."

משלא פירטו התובעות את נזקן בגין ההפרה, נותרו בפניהן שני הסעדים החלופיים האמורים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

משציינו התובעות בסיכומיהן שהן חוזרות על כל הסעדים המבוקשים בפרשת התביעה, נראה שכדי לסיים תובענה ישנה זו, עדיף כיום לבחור בתשלום הפיצוי הסטטוטורי.

בית המשפט פסק כי אם תודענה התובעות כי ברצונן לבחון את סעד השבת הרווחים, יוצא צו למתן חשבונות, תוך 30 יום מיום מתן הודעת התובעות.

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור