משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: חוק זכויות יוצרים

2 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

שחרור טובין אשר עוכבו במכס

שחרור טובין אשר עוכבו במכס

שחרור טובין מפיקוח המכס ביבוא או ביצוא מוסדרת בחקיקה אשר מטרתה אכיפת דיני הקניין הרוחני במדינת ישראל. בשנת 1994 ישראל אימצה את אמנת ה-TRIPS של ארגון החסר העולמי ואשר על פיה כל רשויות האכיפה, לרבות רשות המסים בישראל, לפעול למניעת הסחר בטובין המפרים זכויות קניין רוחני.

על פי חוק, המכס פועל, בין היתר, בהתאם לפקודת המכס, חוק הגנת הצרכן, חוק זכויות יוצרים ופקודת סימני המסחר כאשר המכס בוחן את הטובין ביבוא או ביצוא על פי מכלול הדינים הללו. 

בנוסף, המכס פועל על פי הנחיותיו הפנימיות אשר מכונות "נוהל קניין רוחני". נוהל זה, מסדיר את מרחב הפעולה המשפטי של המכס, בין היתר, כאשר נגלה למכס כי ייבואן יבא טובין אשר נחשדים להיות טובין מפרים סימן מסחר ו\או זכויות יוצרים.      

פקודת המכס מעניקה לרשות המכס סמכות לתפוס טובין שיובאו בניגוד לחוק ואף להשמידם אם בעל הטובין לא פועל לכדי לשחררם. יכול ויהיה שמדובר בטובין המפרים את פקודת המכס, את חוק הגנת הצרכן, פקודת סימון טובין וכן הלאה, שכן כאמור, המכס פועל על פי מספר חוקים.

אם התבצעה תפיסת טובין אשר נעשתה ביוזמת  המכס (בשונה מתפיסה אשר בוצעה ביוזמת בעל זכות קניין רוחני פלוני), מוטלת על המכס חובה למסור הודעה ליבואן כי הטובין נתפסו. כמו כן, על המכס לפרט בנוגע לתפיסה וסיבתה. בהתאם לפקודת המכס, ליבואן עומד חודש ימים מיום התפיסה להודיע למכס כי הוא תובע את הטובין התפוסים.

בעקבות קבלת הודעה זו, על המכס למסור ליבואן הודעה, כי עליו להגיש בתוך חודשיים מיום ההודעה תובענה להחזרת הטובין התפוסים, או שהמכס יביא בעצמו לידי הגשת תובענה להחרמת התפוס.

במידה והמכס יורה ליבואן להגיש תביעה, והיבואן לא יגיש תביעה כנגד המכס לשחרור הטובין, יראו בטובין התפוסים כמוחרמים, והמדינה תהא רשאית לעשות בהם כרצונה ואף להשמידם.

חשוב לציין, כי טרם שלב ניהול ההליך המשפטי במטרה לשחרור הטובין ישנן דרכים פרוצדוראליות ומשפטיות שונות לשחרור את הטובין התפוסים.  

24 בנובמבר, 2011,

3 תגובות

הפרת זכות יוצרים באמצעות השמעת מוזיקה בבית עסק

הפרת זכות יוצרים באמצעות השמעת מוזיקה בבית עסק

תביעה שהוגשה על ידי הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ כנגד חברת החלל המופלא עד הלום בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט עמירם בנימיני.  ביום 24.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצויים בגין הפרת זכות יוצרים, וזאת בשל השמעת יצירות מוקלטות במשחקייה לילדים שבשליטת ובניהול הנתבעים, ללא קבלת הרשאה כדין מהתובעת, שהיא בעלת זכויות היוצרים ביצירות אלו.

בכתב התביעה נטען כי התובעת פנתה אל הנתבעים פעמים רבות כדי להסדיר את השמעת היצירות המוגנות בתמורה לתשלום תמלוגים, אך לא נענתה. לפיכך, זכאית התובעת לצו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעים השמעת יצירות מוגנות וכן לפיצוי סטטוטורי בסך של 20,000 ₪ בגין כל הפרה, ובסה"כ 100,000 ₪ בגין 5 הפרות (קרי: 5 יצירות מוגנות שהושמעו). מטעמי אגרה העמידה התובעת את הפיצוי הכספי על סך של 50,000 ₪.

התביעה התקבלה. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע, בעצמו או באמצעות אחרים, להשמיע בפומבי או לשדר יצירות מוקלטות שזכויות היוצרים שלהן בבעלות התובעת, כל עוד לא הסדיר את נושא הרישיון עם התובעת.

נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין הפרת זכויותיה בהפרה בודדת.

בנוסף, נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכות יוצרים ביצירות מוקלטות

סעיף 19(1) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק הישן"), החל על מעשי ההפרה נשוא התביעה שבוצעו לפני כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, מעניק זכות יוצרים ביצירות מוקלטות. אלו נחשבות כ"יצירות מוסיקליות", המוגנות לפי סעיף 1(1) לחוק, אשר נבדלות מזכויות היוצרים של יוצרי היצירה המוסיקלית, קרי: המלחין או מחבר השירים הכלולים בהקלטה.

זכות היוצרים ביצירות המוקלטות מוענקת לבעלים של הקלישאה המקורית ("המאסטר"), ממנו שוכפלו התקליטים. בעל הקלישאה, שהוא היצרן או המפיק של היצירה המוקלטת, נחשב כ"מחבר היצירה", כאמור בסעיף 19(1) לחוק.

המסגרת הנורמטיבית המפורטת לעיל לא השתנתה בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 בהתאם לסעיף 4(א)(2) לחוק החדש מעניק הגנת זכות יוצרים ב"תקליט", שהיא נפרדת מן ההגנה הניתנת ל"יצירה המוסיקלית" לפי סעיף 4(א)(1) לחוק (ראה הגדרה של "תקליט" בסעיף 1 לחוק).

חזקה לבעלות ביצירה

סעיף 9 לפקודת זכות יוצרים, 1924 (להלן: "הפקודה"), שאף הוא חל על מעשי ההפרה נשוא התביעה, קובע כי: "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה". נפסק כי חזקה זו לא נסתרה בענייננו.

זכות השידור וההשמעה בפומבי של יצירות

זכויות היוצרים ביצירות מוקלטות כוללות את זכות ההשמעה בפומבי והשידור של היצירות, ללא הסכמת בעל הזכויות.

סעיף 1(2) לחוק זכות יוצרים, 1911, החל על מעשי ההפרה נשוא התביעה שבוצעו לפני כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, מגדיר "זכות יוצרים", בין היתר:  "זכות יוצרים פירושה הזכות הבלעדית ליצור או ליצור שנית את היצירה... או להציג... את היצירה או כל חלק עיקרי הימנה... ולהרשות את עשייתם של המעשים דלעיל".

סעיף 35(1) לחוק מגדיר את המונח "הצגה" ככולל "כל הצגה של יצירה על דרך השמעה... לרבות הצגה כזאת באמצעות מכשיר מיכאני".

מכאן שהשמעה של יצירות מוקלטות במקום פומבי, בין בביצוע חי ובין באמצעות השמעת הקלטה – מהווה הפרה של זכות יוצרים, שכן זכות הביצוע הפומבי (Public Performance) שמורה בלעדית לבעלים של הזכות.

המסגרת הנורמטיבית המפורטת לעיל לא השתנתה בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 בהתאם לסעיף 11(3) לחוק החדש מעניק לבעל זכות היוצרים בתקליט את הזכות הבלעדית לבצעה בפומבי.

סעיף 13 לחוק קובע: "ביצוע פומבי של יצירה הוא השמעתה או הצגתה בציבור, במישרין או באמצעות מכשיר".

השמעת מוסיקה במקום פומבי

בתי המשפט בארץ פסקו לא אחת כי השמעת מוסיקה באולמות אירועים נחשבת כהשמעה פומבית.

הלכות אלו חלות במידה שווה על השמעת מוסיקה בכל מקום פומבי אחר, כמו למשל בית קפה, מלון, חנות, מרכז מסחרי וכד'.

סעיף 2(1) לחוק הישן החל בעניינו, שכותרתו "הפרת זכות יוצרים", קובע כי: "זכות יוצרים ביצירה תיחשב כאילו הופרה על ידי כל אדם אשר שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים עושה מעשה שהזכות הבלעדית לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים".

הוראה נוספת הרלוונטית לענייננו הינה הוראת סעיף 2(3) לחוק הקובע כדלקמן: "כמו כן תיחשב זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה על ידי כל אדם שהרשה, לתועלתו הפרטית, לתיאטרון או למקום שעשוע אחר, להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים פרט אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד סביר לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות יוצרים".

לאור הוראות אלו הוטלה אחריות על בתי עסק מסוגים שונים בגין השמעת מוזיקה מוקלטת.

בעניננו נפסק כי די בראיות שהובאו כדי להגיע למסקנה כי במשחקייה הושמעו יצירות מוגנות. העד מטעם התובעת העיד כי ביקר במשחקייה, וכי שמע במקום מוזיקה מוקלטת שהושמעה באמצעות מערכת השמעה שחוברה למספר רמקולים גדולים. עדותו לא נסתרה והותירה רושם כן ומהימן. לפיכך, יש לקבוע כי במשחקייה הושמעה מוזיקה ממערכת הגברה, שכללה את היצירות המוגנות נשוא תביעה זו. זאת ועוד, עדותו נתמכת בהקלטה שביצע במשחקייה, ואשר פוענחה על ידי מומחה.

אחריות עקיפה של בית עסק להשמעת מוזיקה מפרה

ברע"א 2991/07 אקו"ם נ' קפוצ'ין עסקי מזון בע"מ, (פורסם בנבו), הבהיר כב' השופט א' רובינשטיין את האבחנה שבין הפרה ישירה לפי סעיף 2(1) לבין הפרה עקיפה לפי סעיף 2(3). אדם המרשה לאחר להופיע בחצריו ולבצע בפומבי יצירות מוגנות, מפר אף הוא, בעצם ההרשאה, זכות יוצרים. מתן הרשאה מפורשת לאחר לעשות פעולה שיש בה משום הפרת זכות יוצרים - מהווה הפרה ישירה לפי סעיף 2(1) לחוק,  כיוון שהזכות להרשות לאחר לבצע "מעשה שהזכות היחידה לעשותו נתונה" לבעל זכות יוצרים, אף היא עצמה "מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות יוצרים".

לעומת זאת, סעיף 2(3) לחוק מתייחס למקרה שבו אדם נותן רשות לאחר לעשות שימוש בחצריו, לצורך ביצוע פומבי של יצירות מוגנות בזכות יוצרים, לשם עשיית רווחים, ובידיעה שהביצוע יפר את זכות היוצרים, אף שהוא איננו מתיר במפורש לבצע את הפעולה שיש בה הפרה של זכות יוצרים.

בעניין סעיף 2(3) לחוק, נפסק לא פעם כי מתן רשות להשמעת מוסיקה במקומות בידור, דוגמת אולמות אירועים, בתי מלון, מסעדות – גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו - נחשבת כהרשאה הניתנת "לתועלתו הפרטית" של בעל העסק, ועל כן מהווה הפרה לפי סעיף זה.

בפסקי דין רבים נקבע כי השמעת מוסיקה באולם אירועים היא חלק אינטגראלי מהשכרת האולם וכי מדובר ברשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מן האירוע המתקיים במקום. זאת ועוד, בתי המשפט שבו ודחו את טענות בעלי האולם ומנהליו כי אין להם שליטה על היצירות המושמעות באולם, שכן אלו נבחרות ומושמעות על ידי בעלי השמחה או התקליטנים שהם מביאים (ת.א. (ב"ש) 4008/05 הפדרציה נ' גן הפקאן, [פורסם בנבו] תק-מח 2007(1) 12058).

המסגרת הנורמטיבית המפורטת לעיל לא השתנתה בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 בהתאם לסעיף 47 לחוק החדש קובע כי: "העושה ביצירה פעולה מן הפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכויות היוצרים, מפר את זכות היוצרים...".

סעיף 49 לחוק החדש קובע הוראה הדומה לסעיף 2(3) לחוק הקודם, וזו מתייחסת לביצוע פומבי במקום בידור ציבורי, לאמור: "ביצוע פומבי במקום בידור ציבורי - המרשה לאחר, למטרת רווח, שימוש במקום בידור ציבורי לשם ביצוע פומבי של יצירה, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן לא ידע ולא היה עליו לדעת שהביצוע מהווה הפרה כאמור; לענין זה, "מקום בידור ציבורי" - מקום המשמש למופעי בידור ותרבות, לרבות אולם שמחות, גן אירועים, מסעדה, בית קפה או מועדון".

אחריות מנהל או בעל מניות להפרת זכות יוצרים שביצעה החברה

נפסק כי אשר לשאלת אחריותם של מנהלים ובעלי מניות להפרת זכות יוצרים שביצעה החברה שבשליטתם או בניהולם, נקבע כי היותו של אדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה - אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה: יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל.

עם זאת, מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה או ההפרה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח(5) 661, פסקאות 17-23 לפסק דינו של כב' הנשיא מ. שמגר).

הקושי העיקרי בהטלת אחריות אישית על מנהל החברה, כאשר עסקינן בהפרה לפי סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים הישן, הינה הדרישה כי ההרשאה להפר שימשה "לתועלתו הפרטית" של המרשה. בעניין קפוצ'ין נדרש בית המשפט לשאלה זו וקבע כי:

"יש לפרשה באופן שאינו דורש הכנסה כספית ישירה לכיסו של האורגן. לדידי – וכפי שנראה לקמן כך נקטו במקרים רבים ערכאות דיוניות בישראל – כאשר חברה מרשה שימוש למטרות רווח ניתן לומר, ככלל, 'שהתועלת העסקית... הינה גם התועלת הפרטית של אחד מהמנהלים'... גישה זו מסתברת. אין מי שיחלוק כי למנהל בתאגיד אינטרס בהצלחת התאגיד בכלל, ואינטרס אישי ברור להצליח בתפקידו בפרט. בסופו של דבר, אף אם הכנסות תאגיד אינן הכנסות מנהליו – ככלל ניתן להתייחס לתועלת (ואין המושג זהה למושג רווח כספי) הצומחת למנהל מהצלחתו בתפקידו ומהצלחת החברה" (פסקה י"ט לפסק הדין).

יוער כי הדברים אמורים, כמובן, ביתר שאת, כאשר מדובר במנהל שהינו גם בעל מניות בחברה, ועל אחת כמה וכמה מנהל שהוא בעל השליטה בה.

בעינייננו, מנהל הנתבעת טען כי לא היה מנהל בפועל של המשחקייה, אלא מנהל של החברה שהפעילה אותה, וכי ביקר במקום רק אחת לחודש לערך. נפסק כי טענות אלו אינן יכולות להועיל לו. המנהל לא חלק על היותו בעל מניות ומנהל של מפעילת המשחקייה. המנהל גם הודה במפורש כי נתן הנחיות בנוגע לאופן הפעילות במשחקייה. די בדברים דלעיל שאמר המנהל כדי להטיל עליו אחריות לנעשה במשחקייה, גם אם לא ביקר בה מדי יום.

נפסק כי גם לו היה בית המשפט מאמין לטענתו של המנהל כי הורה לעובדיו שלא להשמיע מוזיקה במשחקייה – גם אז סבר בית המשפט כי הוא אחראי, כמנהל החברה, להפרה שבוצעה, מכוח סעיף 2(1) לחוק (הפרה ישירה). שכן, היה עליו לדאוג לכך שהוראותיו יאכפו. כפי שנפסק על ידי כב' השופטת ה' בן עתו בע"א (ת"א) 779/77 אקו"ם נ' חב' אהרון ברמן בע"מ, פס"מ תש"ם א' עמ' 441, ישיבה בחיבוק ידיים, אי-עשיית דבר ואדישות הם בבחינת הרשאה להשתמש ביצירה ולהשמיעה. המנהל אמנם טען כי הנחה את העובדים שלא להשמיע מוזיקה במשחקייה, אולם לא הצביע על צעדים כלשהם בהם נקט לאכיפת הוראותיו.

השמעת יצירות מהרדיו

נפסק כי גם השמעת יצירות מוקלטות מוגנות מהרדיו במקום ציבורי באמצעות רמקולים, מהווה השמעה פומבית אסורה המפרה את הזכויות של בעלי זכויות היוצרים ביצירות המוקלטות, אם נעשתה ללא רשותם (ראה: עניין פ.מ.ג.א. מזון בע"מ; ע"א (ת"א) 1000/80 בלומרס נ' הסניף הישראלי של הפדרציה הבינלאומית של תעשיית התקליטים, פ"מ תשמ"ב ב' 156).

מספר ההפרות

נפסק כי יש לראות בהשמעה של חמשת השירים הפרה אחת בלבד.

בית המשפט העליון פסק לא אחת כי המבחן הקובע לעניין סעיף 3א. לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה, ולכן אין לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד (ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2) 254, 270-271; ע"א 3616/92 דקל נ' חשב, פ"ד נא(5) 337, 352-353; רע"א 4148/09 אקו"ם נ' יום טוב חדד (לא פורסם [פורסם בנבו] - 30.7.09) פסקאות 3 ו-9 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר).

פיצוי ללא הוכחת נזק: החוק הישן

סעיף 3א. לפקודת זכות יוצרים, 1924 (החלה על ההפרה במקרה דנא) מזכה את הנפגע בפיצוי סטטוטורי מירבי בסך  20,000 ₪ בגין "כל הפרה" (מינימום 10,000 ₪).

נדחתה טענת הנתבעים ביחס להעדר יחס סביר בין הפיצוי הנדרש על ידי התובעת לבין סכומי התמלוגים שהיא גובה תמורת מתן רישיון (4,354 ₪ לשנה – נספח 8 לתצהיר התובעת).

גובה הפיצוי הסטטוטורי נקבע על ידי המחוקק, ומי שזכויותיו הופרו זכאי לפיצוי בסכומים אלו. אדם שהפר זכות יוצרים, איננו זכאי לצפות לשלם פיצוי לפי דמי התמלוגים שהיה משלם אלמלא הפר את הזכות. לא למותר לציין כי הסכומים הנקובים בחוק זכות יוצרים, 1911 לא עודכנו במשך שנים רבות, והם נמוכים בצורה ניכרת מסכום  הפיצוי המרבי הקבוע בסעיף 56 חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (100,000 ₪).

לאור האמור לעיל, פסק בית המשפט לתובעת פיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכות יוצרים בסך כולל של 20,000 ₪. וזאת נוכח נסיבות המקרה, ובמיוחד העובדה שהנתבע הוזהר פעמים רבות להסדיר את נושא הרישיון להשמעת מוזיקה מוקלטת במשחקייה והתעלם.

20 בנובמבר, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים ברעיון לבנק די אן אי לכלבים

זכויות יוצרים ברעיון לבנק די אן אי לכלבים

בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת אסתר שטמר (הפ (מרכז) 1052-10-08) - 20.11.2011

תחום: זכויות יוצרים ברעיון נושאים: הגנת זכות יוצרים, דרישת המקוריות, דרישת הקיבוע, אין הגנה על רעיון, הפרת זכות היוצרים, דוקטרינת האיחוד

 

ההחלטה דנן התהפכה בערעור וראו פסק הדין בערעור.

 

עובדות: המבקש עותר לסעד הצהרתי לפיו הוא בעל זכות היוצרים ברעיון לאיתור כלבים שבעליהם השאירו את גלליהם ברשות הרבים, באמצעות בדיקת DNA  (להלן "הרעיון"), וכן כי הוא בעל הזכות בתכנית נסיונית ליישום הרעיון.
 
למרות שהמבקש לא ביקש כל סעד בנושא זה, טען המבקש כי העירייה הפרה את זכות היוצרים שלו. אין המדובר ברעיון גולמי או מופשט שכן המבקש הציג את הרעיון למשיבה ברמת פירוט גבוהה; ודרך הצגת הרעיון על ידי המשיבה (בכנס התושבים, בפרסומי המשיבה, במודעות לתושבים וכיוצ"ב) זהה לאופן הצגת הרעיון על ידי המבקש.
 
נפסק: ניתן סעד הצהרתי לפיו הרעיון הוא של המבקש וכי המבקש הוא בעל זכות היוצרים בביטויו של הרעיון. בית המשפט חייב את העירייה בתשלום הוצאותיו של המבקש וכן שכר טרחה בסכום של 10,000 ₪.
 

נקודות מרכזיות:

הגנת זכות יוצרים

סעיף 4 לחוק זכות יוצרים קובע: "4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: 1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי..".

מוסד "היצירה" המוגן בזכות יוצרים זכה לפרשנות מרחיבה בפסיקה, והוא כולל בין היתר שלטי פרסומת, לוח ניכויי מס הכנסה, דמויות מצוירות ואמצעי המחשה להוראת חשבון (ע"א 3422/93 Krone נ' ענבר, פ"ד נט(4) 365, 377 (2005)).

דרישת המקוריות

דרישת המקוריות היא תנאי מרכזי להכרה בזכות יוצרים, והיא נבחנת באמצעות שני מבחנים מצטברים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה (ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited   נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.3.2010)). שני המבחנים אינם מציבים רף גבוה. נקבע כי תנאי היצירתיות אינו כולל דרישה לחדשנות (אולם היצירה חייבת לשאת חותם כלשהו של המחבר), ודרישת "המקוריות" על פי תנאי זה היא דרישה ליצירה עצמאית (המועצה להסדר ההימורים בספורט, בפסקאות 30,31).

באשר למבחן ההשקעה נקבע כי הביטוי "צריך להיות תוצר של השקעה מינימאלית  של משאב אנושי כלשהו" (זמן, ידע, כישרון וכיוצ"ב) (interlego נ' Lines bros, פ"ד מח(4) 133, 173 (1986); המועצה להסדר ההימורים בספורט, בפסקה 34) . מאחר שמבחן זה איננו מעורר לרוב  קשיים רבים, מבחן היצירתיות הוא שיכריע בסופו של דבר את הכף (המועצה להסדר ההימורים בספורט, בפסקה 38).

בענייננו נפסק כי, מבחן ההשקעה איננו מעורר קשיים מיוחדים: נפסק כי המבקש הוכיח בין היתר, כי עמד בקשר עם חברת  ZOOGEN בעניין הניסוי ליישום הרעיון; ערך מצגות בפני עיריית ראשון לציון; והגיש הצעת מחקר למדען הראשי. אין ספק שביישום הרעיון הושקעו זמן, ידע, לימוד ומאמץ.

אשר ליצירתיות, לא הובאו ראיות לקיומו של הרעיון קודם לכך שהמבקש הגה אותו, ולכן לפנינו יצירה  עצמאית  ומקורית.

דרישת הקיבוע

דרישה נוספת להכרה בזכות יוצרים היא כאמור בסעיף  4 לחוק זכות יוצרים, כי היצירה תהיה מקובעת "בצורה כלשהי".

שאלה שטרם הוכרעה בפסיקה היא, אם היצירה צריכה להיות מקובעת  בכתב דווקא על מנת להקנות ליוצרה זכות יוצרים  (ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב (לא פורסם, [פורסם בנבו], 16.1.2006); ת"א (מחוזי י-ם) 8303/06 מחולה המרכז למחול בע"מ נ' חנן כהן פסקאות 17-16 (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.8.2008); ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3)340, 349 (1985)) שם מציין בית המשפט כי "כדי שהיצירה תהייה ראויה להגנה כ"יצירה ספרותית", צריכה היא לתת ביטוי בכתב לרעיון כלשהו, דל ככל שיהיה..").

נפסק כי דרישת הקיבוע נתמלאה וניתן ביטוי מוחשי לרעיון לאו דוקא במצגת שאותה מצאו לנכון הצדדים להדגיש, אלא בהצעת המחקר ובהסבר שניתן על ידי המבקש לאנשי העירייה במסגרת פגישה שנתקיימה ביום 29.7.2003.

אין הגנה על רעיון

סעיף 5 לחוק מוסיף על כך תנאים: "זכות יוצרים ביצירה כאמור בסעיף 4 לא תחול על כל אחד מאלה, ואולם על דרך   ביטוים תחול זכות היוצרים: (1) רעיון; (2) תהליך ושיטת ביצוע; (3) מושג מתמטי; (4) עובדה או נתון; (5) חדשות היום".

במילים אחרות: אין הגנה על רעיון, כי אם לדרך הביטוי שלו על ידי היוצר (ע"א 559/69 אלמגור נ'  גיורא, פ"ד כד(1) 825, 829 (1970)). הסיבה לכך נעוצה במתח בין זכויות היוצר לבין שמירה על זכויות הצבור בדיני יוצרים, במתן האפשרות לצבור כולו לעשות שמוש ברעיון, אך לא באופן מימושו על ידי אחר. "מהרעיון עצמו, זכאית כל החברה ליהנות, שכן פוטנציאל הגלום בו יכול לשמש ולקדם את החברה כולה..." (ת"א (מחוזי ת"א) 1457/89 בוקשפן נ' נוב פ"מ תשנג (2) 353, 359 (1993).

בע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 759 (1988) מציין בית המשפט העליון את הקושי הקיים לעתים להבחין בין הרעיון לבין יישומו, ואכן אינו קובע מסמרות.

סעיף 5(2) לחוק מוציא מכלל המוגנים ע"י החוק גם את התהליך ושיטת הביצוע. כאמור לעיל לגבי עצם הרעיון, כך גם עצם התהליך או שיטת הבצוע אינם מוגנים, אלא כשקבלו ביטוי ע"י קיבוע בצורה כלשהיא.

הפרת זכות היוצרים

המבחן להפרה אינו בבחינה מדוקדקת של כל רכיבי היצירה המוגנת, אלא בראיה כללית (ע"א 3422/03 Krone Ag נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, 381 (2005); ע"א 15/81 מיכאל גולדנברג נ' מיכאל בנט, פ"ד לו(2)813, 823 (1982)).

נפסק כי במקרה שלפנינו הוכחת העתקת היצירה איננה מעוררת קושי שכן המשיבה מודה כי החליטה לבצע את הפרויקט נשוא הרעיון בעצמה. טענת המשיבה כי במצגת שהעבירה ד"ר בר-און ביום 11.9.2008 הוצגו יישומים נוספים לטכנולוגיה, אין בה כדי להועיל שכן בבחינת הפרת זכות יוצרים יש לשאול כאמור, האם הועתק חלק מהותי מן היצירה, והשאלה האם היצירה המפרה כוללת חלקים מקוריים אינה רלוונטית (ענבר, בפסקה 22). עיון במצגת הסברה של ד"ר בראון מלמד את שלא הסתירה: שמוש בליבה של יצירת המבקש: הקמת מאגר DNA באמצעות דגימות רוק שתלקחנה בהסכמת בעלי הכלבים.

דוקטרינת האיחוד

המשיבה טוענת כי כיוון שקיימת דרך אחת בלבד לביטוי הרעיון חלה "דוקטרינת האיחוד", שאינה מאפשרת מתן הגנה לביטוי כזה. דין הטענה להידחות.  אכן "... כאשר היצירה, מעצם אופיה, ניתנת לביטוי במספר מצומצם של אפשרויות הבעה, אין צידוק להעניק זכויות יוצרים" (ת"פ (מחוזי י-ם) 1396/97 ירון מאיר נ' אשר קנר (לא פורסם, [פורסם בנבו], 27.5.1999)) (להלן "עניין קנר") וכן עניין ענבר, בפסקאות 20-21). ואולם במקרה זה עניין לנו בתחום שבו אפשרויות הביטוי  רבות. כך למשל, המבקש הציע כי המאגר יוקם באמצעות תאים שיילקחו מחלל הפה של הכלבים המגיעים לחיסון כלבת, תוך השוואת נתונים אלו עם DNA שיופק מתאי רירית המעי הגס הנמצאים בצואה. פתרון אפשרי אחר יהיה נטילת דגימות שיער והשוואתן לצואה שנבדקה.

האמור נכון מקל וחומר באשר לפיילוט שהוצע על ידי המבקש. המבקש הציע לתמרץ את בעלי הכלבים לתת דגימות DNA של כלביהם מרצון, אולם ברי כי ניתן לחשוב על דרכים נוספות לקבל את הדגימות.

4 בספטמבר, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בשידורי כבלים

הפרת זכויות יוצרים בשידורי כבלים

תביעה שהוגשה על יד AGICOA - Association for the International Collective Management of Audiovisual Works כנגד חברת הכבלים הוט - מערכות תקשורת בע"מ. התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז ונדונה בפני השופטת אסתר שטמר. ביום 4.9.2011 ניתן פסק הדין בתובענה.

התובעת היא עמותה לניהול משותף של זכויות יוצרים ביצירות אודיו-ויזואליות ומאגדת מפיקים וארגונים מרחבי העולם לגביית תמלוגים עבור שידורי משנה של ערוצים שבהם משודרים תכנים של היוצרים המאוגדים.

במרכז התביעה דרישת AGICOA כי הוט והחברות שקדמו לה ומוזגו לתוכה ישלמו פיצויים עבור שדורי משנה שהעבירו בשנים 1993-2000, מבלי ששלמו עבורם תמלוגים ל AGICOA.

התובעת טענה כי העברת שדורי משנה תוך סירוב לשלם תמלוגים עבורם עולה כדי הפרת זכות יוצרים ומזכה אותה בפיצויים.

הסעד שבוקש בתובענה התבסס על הפיצוי הסטטוטורי לפי חוק זכויות יוצרים 1911 (בין 10,000 ₪ לבין 20,000 ₪ לכל סוג של הפרה) וחישובו לפי מספר ההפרות שלו טוענת התובעת גבוה בהרבה, אולם התביעה הועמדה על 20,000,000 ₪.

התביעה התקבלה, הוט חויבה לשלם לשלם ל AGICOA סכום של 10,000,000 ₪. בנוסף נפסק כי הוט תוסיף ותשלם ל AGICOA את הוצאות התביעה, וכן שכר טרחת עורכי הדין שלה בסכום של 500,000 ₪.

הנקודות המרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

זכות היוצרים בשידור משנה

החוק החל בעניננו הוא חוק זכות יוצרים 1911, שעל פי סעיף 1(2) בו זכותו של בעל זכות יוצרים להעלות יצירה ולהעתיקה בכל דרך, ולהרשות זאת לאחרים. הפרת זכות יוצרים, על פי החוק, היא עשיית מעשה הנתון לבעל הזכות, לרבות הפצה לצרכי מסחר.

העברת שדורי משנה ללא הרשאת בעל זכות היוצרים היא בגדר הפרת זכות יוצרים. כך נקבע בד"נ 6407/01 ערוצי זהב ושות' ואח' נ' Tele Event Ltd. פ"ד נח(6)6 (2004), ובע"א 2173/94 Tele Event Ltd. נ' ערוצי זהב ושות' פ"ד נה(5) 529, 549-552 (2001).

כאמור בענין Tele Event , זכות היוצרים הנפרדת לצורך שידורי משנה נלמדת מהוראות סעיף 6 בחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 וכללים 2 ו-6 בכללי התקשורת (בזק ושידורים) (בעל רשיון לשידורים), התשמ"ח-1987.

זכויות היוצרים של המייג'ורס - המפיקים

למרות הנטען בתביעה ובתצהיר, AGICOA לא הראתה שזכויות כל אלפי המפיקים הועברו אליה. מסיבות שבחסכון ויעילות, לטענתה, החליטה התובעת להציג זכויות של 7 מפיקים בלבד, שבעת המייג'ורס (MGM, FOX, UNIVERSAL, SONY, PARAMOUNT, WARNER Bros., BUENA VISTA).

טענת הוט כי המפיקים אינם בעלי זכות יוצרים ביצירה, וכל יוצר אוחז בזכויות לגבי התחום שיצר: מוסיקה, תסריט, בימוי, וכן הלאה, מנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment פ"ד נד(1) 577, 589 (2000), שלפיה: "המסקנה היא שיש לראות ביצירה הקולנועית יחידה שלמה אחת, שהיא יצירה דרמטית העומדת בפני עצמה וראויה להגנה בתור שכזאת, בלי לגרוע מן ההגנה על יצירות המשנה המרכיבות אותה".

הוכחת הבעלות בזכות היוצרים - הוכחה שרשרת הזכויות

מקום שהמצהיר מטעם התובעת הצהיר כי הזכויות רשומות אצל התובעת, ולהצהרות המייג'ורס שצורפו לתצהירו צורפו רשימות פרטניות משלהן, והנתבעת אף הבהירה כי בדקה את הרשימות ומצאה בהן תקלות אחדות – לא ברור מדוע סבורה הוט שאין בידי AGICOA ראיה לזכויות של המייג'ורס ביצירות. מדובר ברשומה של החברה שהעיד בעל תפקיד מטעמה, שנבחנה גם על ידי הנתבעת ונמצאה נכונה ברובה המכריע. יתרה מזו, מעדות נציגת הוט עולה, שכאשר הוט רוכשת זכות שדור ממפיק זר, הצהרתו בדבר הזכויות שהוא אוחז בהן מספקת אותה. אותו דין צריך לחול גם בקשר לבדיקת הזכויות אצל AGICOA.

מכל מקום, משהעידו המייג'ורס על עצמן לצרכי התביעה כי חברות הפקה הן, ומשהעבירו את זכויותיהן כמפיקות – נדרשת התמודדות ישירה עם העובדות כדי לקבוע אחרת, ועל כן הוכחה שרשרת הזכויות במלואה.

אי צרוף המפיקים בעלי הזכות כתובעים

הוט טענה כי הדין הישן (להבדיל מהחדש) מחייב את צרוף בעל הזכות המקורית, למרות שהעביר את זכות התביעה לתאגיד זכויות, ולא היא: סעיף 6(1) בחוק זכות יוצרים 1911 מאפשר לבעל זכות היוצרים לתבוע את כל התרופות המוקנות לו כתוצאה מהפרת זכות יוצרים. על כן טוענת הוט כי מי שאינו הבעלים של הזכות, והוא בעל רשיון בלבד, אינו רשאי לתבוע בשמו את המפר (ס' 147 בסיכומיה).

בית המשפט פסק כי מטרת הצרוף היא להבטיח כי בעל הזכויות המקורי לא יגיש תביעה נוספת נגד הנתבע, דבר שמושג בעניננו בכתבי ההעברה עצמם, על פי לשונם הברורה. אומנם בתביעת חוב שהגישה AGICOA נגד תבל וגוונים (פש"ר (ת"א) 136102, בשא 5150/05 AGICOA נ' תבל תשדורת בינלאומית לישראל בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.10.2005) נדחתה ע"י כב' השופטת ו' אלשיך בעיקר מפני שבעלי זכות היוצרים לא צורפו לתביעה.

ואולם דעת בית המשפט שונה.

בית המשפט סבר כי לפי מילות כתבי ההעברה העבירו המייג'ורס ל AGICOA זכות בלעדית לטפל בזכויות היוצרים בהעברת משנה בישראל, והיות שהדין הישן המתיחס לתביעה שלפני מאפשר זכות תביעה עצמאית כזו, כאמור לעיל – לא ראה בית המשפט מקום להכנס לאבחנה שבין הזכות הקניינית עצמה לבין הזכות החוזית שמועברת ע"י בעל זכות הקנין לאחר.

ועל כן, למרות טענות הוט, הראיות שלפני בית המשפט אינן נותנות סיבה לפקפק בכך שלמייג'ורס המפיקים זכות יוצרים ביצירותיהם; ושהעניקו את כל ומלוא הזכות לתבוע תמלוגים או הפרה ופיצויים בגין העברת משנה בישראל ל-AGICOA, בין באמצעות העברת זכות הקנין עצמה לצורך שדורי המשנה בישראל, בין באמצעות רשיון ייחודי שניתן לה, ללא שיור.

ההפרה של זכויות יוצרים בשידורי כבלים

נפסק כי AGICOA הוכיחה כי הוט הפרה את זכויות היוצרים של המפיקים בערוצים הנזכרים.

פיצויים בגין הפרת זכות יוצרים

הוט סבורה שאין הצדקה לסכום הנתבע, ומשווה אותו לסכום ששולם על ידה לכל ארגוני גביית תמלוגים עבור זכויות קנין רוחני בשנת 2000, שעמד על 8 מליון ₪. השוואה זו אינה יכולה לעמוד: לא הרי תשלום תמלוגים לפי הסכם כהרי תשלום פיצוי בגין הפרה, בודאי כאשר מדובר בפיצוי סטטוטורי.

משהוחלט כי בהפרת זכויות יוצרים המדובר, המזכה את AGICOA בפיצוי ללא הוכחת נזק, השאלה שיש לבחון היא אם יש לראות כל אחד מן השדורים של יצירות המייג'ורס כהפרה נפרדת, אם לאו.

סעיף 3א בפקודת זכות יוצרים מאפשר לפסוק "...לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים;...". פסק הדין המנחה לעניין פרשנות סעיף 3א לפקודה הוא ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992). באותו מקרה נדונה הצגה שהועלתה 74 פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה, ועלתה השאלה האם יש לראות בכך 74 הצגות או שמא הצגה אחת. וכך נקבע על ידי כב' הנשיא שמגר : "ה"הפרה", אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על-ידי הנתבע, ואין זה משנה, מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (שם, בפסקה 10). המבחן שנקבע הוא "מבחן הזכות שנפגעה", אולם הנשיא שמגר מסייג קביעה זו בציינו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום "הפרה" עצמאית לעניין סעיף 3א" (שם, בפסקה 13).

בע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5) 337 (1997) נקבע כי העתקת חלקים מתוך מחירוני תשומות בניה אשר פורסמו במועדים שונים מהווה 11 הפרות שונות, שכן מידת ההשקעה הכרוכה בהשגת המידע העדכני ובפרסומו, ומשקלו הסגולי של המידע, מלמדים כי כל חוברת מהווה עבודה נפרדת. כן נפסק כי כך הדבר גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", המשמש בדין האמריקני, ולפיו יצירות נפרדות הן יצירות שלכל אחת מהן ערך כלכלי עצמאי והן עומדות בפני עצמן.

מאידך, בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נז(5) 255, 278 (2003), שעניינו במודולים שהרכיבו מערכת תוכנה פיננסית להנהלת חשבונות, נקבע כי יש לראות במודולים חלק אינטגרלי של התוכנה, שהעתקתם מהווה הפרת זכות יוצרים אחת בלבד.

בפסיקה מאוחרת יותר (רע"א 4148/09 אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים בע"מ נ' יום טוב (טוביה) חדד (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.7.2009)), נדונה השמעה פומבית של 13 יצירות מוגנות במהלך אירוע משפחתי ,על ידי תקליטן מקצועי, באמצעות מכשיר הגברה ורמקולים. בית המשפט המחוזי קבע כי עסקינן ב-13 יצירות שהושמעו ברצף באירוע אחד ולכן מדובר במסכת אחת. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין בציינו כי "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה" (שם, בפסקה 9).

בעניננו מדובר בהפרות נפרדות, ולו משום שמדובר ביצירות שונות ונפרדות, ששודרו במועדים שונים. איגודן לאגודה אחת אינו אפשרי אף לפי הפסיקה המחמירה ביותר. בפס"ד שגיא נקבע כי יש לתת פרשנות מורחבת לפיצוי ללא הוכחת נזק, כך שהתובע שהוכיח כי זכותה הופרה יוכל לבחור תמיד בפיצוי הסטטוטורי "ללא קשר לאפשרויות, האובייקטיביות או הסובייקטיביות, להוכיח את הנזק הממשי" (בסעיף 8 בפסק הדין).

אכן, שורת הדין הרגילה דורשת כי תובע יוכיח את נזקו. רק כיוצא מן הכלל מתאפשרת פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, כפי שנקבע בחוק. קביעה כזו מבקשת להשיג יעדים חברתיים חשובים, ובהם בעיקר הרתעה מפני הפרת זכות יוצרים. מניעת השמוש בכלי חשוב זה במקום שהנזק הנטען או הפיצוי הנתבע גבוהים עלולה להשיג את הנושא כולו לאחור, לרבות פגיעה חמורה במרכיב ההרתעה. בענייננו, הסכום הגבוה אינו נובע מקביעת המחוקק אלא משורת ההפרות הגדולה והארוכה, שהנתבעת לא שמה לה סוף. חוק זכות יוצרים הישן אמנם אינו קובע את הקריטריונים לקביעת סכום הפיצויים, אולם ניתן ללמוד אותם מסעיף 56(ב) בחוק החדש. בענייננו, גם אם נחיל את הסכום הנמוך האפשרי לפי החוק לכל אחת מן ההפרות, יהיה סכום הפיצויים מעבר לסכום שהתובעת תבעה.

תוצאת האמור היא, שיש לכפול את הרף התחתון שבפצויים הסטטוטוריים, 10,000 ₪ בכל ומלא היצירות שהמייג'ורס הציגו כיצירות שלהם ששודרו בישראל בשדורי משנה באמצעות הוט (34,000 לפחות), והתוצאה היא 340,000,000 ₪. יש להפחית מאלו אותן 14 יצירות שאינן משל המייג'ורס. יש להפחית מאלו את שדורי ערוץ Starworld בשנים 1999-2000 (כאמור בסעיף 58 לעיל) ויש להפחית מספר לא מבוטל של הפרות בגין הטענה שהעברת WarnerBros ושל MGM אינה נקיה מספקות. עדיין גבוה הסכום בהרבה מזה שנתבע על ידי הוט, ולכן יש להעמיד את הפיצוי על דרישת הוט, 20,000,000 ₪. מסכום התביעה יש להפחית את החיובים שאמורים היו לחול על תבל וגוונים ולא על החברות שמוזגו להוט. בהתחשב באמור ועל דרך האומדנא, מצא בית המשפט לנכון לנכות מחצית מן הסכום הנתבע, 10 מליון ₪ ע"ח הפרות של החברות שפורקו.

על כן חייב בית המשפט את הוט לשלם ל AGICOA סכום של 10,000,000 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה, 28.3.00. ובנוסף נפסק כי הוט תוסיף ותשלם ל AGICOA את הוצאות התביעה, וכן שכר טרחת עורכי הדין שלה בסכום של 500,000 ₪.

8 באוגוסט, 2011,

1 תגובות

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

תביעה שהוגשה על יד א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ כנגד חברת רוטר .נט בע"מ, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 8.8.2011 ניתן פסק הדין בתביעה. 

במסגרת הפורומים בתשלום שמקיימת רוטר.נט מוצבים באופן תדיר קישורים (Links) לאתרים בהם מצויים עותקים מפרים של יצירות שבבעלות התובעות. קצפן של התובעות יוצא במיוחד נגד שניים מהפורומים בתשלום, בהם מתרכזים לטענתן הקישורים לאתרים מפרים בתחום הסרטים: פורומים המכונים "Downloads" (להלן: "הורדות") ו- "סרטים וטלוויזיה" (להלן: "סרטים").

התביעה נדחתה, נפסק כי התובעים לא הוכיחו כי החריגים (חריג העידוד או חריג ה"פורום הפסול") מתקיימים בנתבעים או באיזה מהפורומים שבאתר רוטר.נט. לפיכך, ובכפוף לכך שהנתבעים יוסיפו לפעול על פי נוהל "הודעה והסרה", כפי שהצהירו שבכוונתם לעשות, יש מקום לדחות את התביעה. בנוסף נפסקו הוצאות משפט לטובת הנתבעים בסך של 50,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הדין: היקף אחריות של בעל אתר לתוכן מפר המועלה על ידי צד שלישי

להבדיל מישראל במדינות רבות הנושא מוסדר באמצעות חקיקה. בארצות הברית נעשה הדבר באמצעות ה- Online Copyright Infringement Liability Limitation Act שחוקק כסעיף 512 ב- Digital Millennium Copyright Act of 1998 (להלן: "DMCA"). באיחוד האירופי ניתנה התייחסות לסוגיה של אחריות גורמי ביניים באינטרנט במסגרת Directive 2000/31/EC of The European Parliament and The Council of 8 June, 2000 (להלן: "הדירקטיבה האירופית").

הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח – 2008, אשר הוגשה מטעם הממשלה, אשר ניסתה להסדיר את נוהל "הודעה והסרה", אושרה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, אולם דין הרציפות לא הוחל עליה, והיא ירדה מהפרק. ועל כן היא אינה יכולה לשמש בסיס להכרעה משפטית בסוגיה.

 "בהיעדר נורמות משפטיות ייחודיות להסדרת האחריות המשפטית לתוכן המופץ  באינטרנט, יחולו כללי המשפט הפרטי" (אלקין-קורן, בע' 402).

אחריות להפרה ישירה על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

הטלת אחריות ישירה להפרת זכות יוצרים על בעל אתר מחייבת קביעה כי באתר בוצעה פעולה המהווה הפרה של זכות יוצרים לפי סעיף 47 לחוק זכות יוצרים. סעיף זה קובע כדלהלן: "העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'".

סעיף 11 לחוק זכות יוצרים מונה שבע פעולות המגדירות מהו "אגד הזכויות" הכלול בזכות היוצרים: העתקה, פרסום, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור, עשיית יצירה נגזרת והשכרה. מבין הפעולות הללו, היחידה שניתן לטעון לגביה שהיא מבוצעת בעצם יצירת קישור לאתר מפר, בדרך שהדבר נעשה בענייננו, היא "העמדה לרשות הציבור". חלופה זו מוגדרת בסעיף 15 לחוק זכות יוצרים, באופן הבא: "העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם".

עיון בהגדרה שמספק המחוקק הישראלי בסעיף 15 לחוק מוביל למסקנה כי עצם יצירת קישור המעביר את הגולש ישירות לאתר המפר אינו מהווה "העמדה לרשות הציבור" וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, עצם יצירת הקישור לאתר המפר, אינו בגדר "עשיית פעולה ביצירה"; שנית, הקישור כשלעצמו אומנם מקל על אנשים מקרב הציבור לאתר את היצירה המפרה, אך אין הוא זה שיוצר את אפשרות הגישה. במילים אחרות, היצירה כבר הועמדה לרשות הציבור בידי האתר המפר, ועל כן הקישור לאותו אתר לבדו אינו יכול להוות "העמדה לרשות הציבור".

 נפסק כי לא ניתן ליחס לנתבעות אחריות ישירה בגין קיומו של קישור לאתר מפר בפורום זה או אחר המתנהל באתר שבבעלותן.

הטלת אחריות בגין הפרה תורמת על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

בפסק דינו החשוב והתקדימי בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן קבע בית המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, הן את תחולתה של דוקטרינת ההפרה התורמת בתחום דיני זכויות היוצרים, והן את התנאים להחלתה.

בהתאם לפסק הדין הפרה תורמת תוכר רק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:

א. קיומה בפועל של הפרה ישירה.

ב. מודעותו של גורם הביניים לביצועה של ההפרה הישירה.

ג. קיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה.

 יישום שלושת התנאים שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן ביחס לאחריותם של בעלי אתרים לקישורים לאתרים מופרים המוצבים על ידי הגולשים באחד הפורומים שמתנהלים באתר מוביל למסקנה הבאה: אחריות בעל אתר להימצאות קישור לאתר מפר יכולה להתקיים בנסיבות מתאימות, אולם, למעט מצבים קיצוניים, היא מותנית בכך שנמסרה לבעל האתר התראה על הימצאות הקישור באתר שבבעלותו, והוא נמנע מלפעול לגביה בהתאם לנוהל של "הודעה והסרה".

 סיכומו של דבר, הכלל הוא שבעל אתר אינו נושא באחריות להפרה תורמת בגין הימצאות קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור, והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו.

 החריגים – מצבים קיצוניים בהם תוטל חבות על בעל אתר

 ואולם יתכנו גם מקרים חריגים, בהם יתקיימו בבעל האתר התנאים שנקבע בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן להטלת אחריות בגין הפרה תורמת. קיימים שני מצבים מרכזיים בהם יתקיים החריג: בעל אתר המעודד הצבת קישורים מפרים (להלן: "חריג העידוד"), ובעל אתר שפורום בו משמש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים (להלן: "חריג הפורום הפסול").

חריג העידוד

בעל אתר המעודד באופן אקטיבי הצבת קישורים לאתרים מפרים באחד או יותר מהפורומים של האתר עלול למצוא עצמו אחראי להפרה תורמת, וזאת מאחר שפעילותו מביאה להתקיימות תנאי המודעות והתרומה המשמעותית שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן. לעניין זה יש לתת את הדעת למכלול הנסיבות, ובכלל זה שם הפורום, דרך שיווקו לציבור, ההנחיות שניתנו לגולשים בתקנון האתר ובמסגרת הפורום, ההודעות שפורסמו מטעם בעל האתר ומפעיל הפורום, הצהרותיו הפומביות של בעל האתר וכיו"ב. אם התמונה המצטיירת ממכלול הנסיבות הללו היא שבעל האתר (או מנהל הפורום מטעמו) משווק את האתר כלוח המשמש להצבת קישורים לאתרים מפרים, כי אז לא יחול לגביו הכלל, והוא עלול להימצא אחראי להפרה תורמת בגין הימצאות קישורים לאתרים מפרים באתר.

בענייננו, ביחס לחריג העידוד, הרי שהתובעות לא הביאו כל ראיות לכך שהנתבעים, או מי מטעמם, מעודד הצבת קישורים לאתרים מפרים באתר בכללותו, או במי מהפורומים שבו.

כל שנטען על ידי התובעות בהקשר זה הוא ששמות הפורומים מדברים בעד עצמם, ומהווים הזמנה להשתמש בו לצורך הצבת קישורים מפרים. קשה לקבל טענה זו. אכן, השמות מצביעים על כך שהפעילות במסגרתם היא בקשר לסרטים או יצירות אחרות המוגנות בדיני זכויות יוצרים, אולם השמות הם כלליים, ויכולים לשמש גם ככותרת למסגרת פעילות חוקית ולגיטימית.

חריג ה"פורום הפסול"

אף בהעדר עידוד אקטיבי של בעל אתר או מנהל פורום, עלול להיווצר מצב בו פורום מסוים הופך להיות מוקדש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים. במצב דברים זה הפורום משמש מעין "מדריך להפרת זכויות יוצרים", וככזה הוא עלול לאבד את זכות הקיום הלגיטימית שלו. כאשר נוצר מצב דברים מסוג זה, ובעל האתר מודע לכך, הרי מחובתו של בעל האתר לסגור את הפורום האמור.

על מנת לקבוע האם פורום מסוים נכנס להגדרת "פורום פסול" יש לבחון בעיקר את היקף הקישורים לאתרים מפרים שנמצאם בפורום, וזאת הן כעניין יחסי לפעילות בפורום (קרי, אחוז הקישורים לאתרים מפרים מכלל ההודעות בפורום), והן כעניין אבסולוטי (קרי, מספר הקישורים לאתרים מפרים הקיימות בפורום).

כן יש מקום לתת את הדעת לשאלה אם מדובר בפורום פתוח או סגור (קרי, פורום שהכניסה אליו מוגבלת, בין אם בתשלום ובין אם בדרך אחרת), וזאת מהטעם שביחס לפורום סגור קשה יותר לבעלי זכויות היוצרים לבצע את משימת הפיקוח.

חריג ה"פורום הפסול": פורום סגור

ככללי אצבע ניתן לקבוע כי פורום סגור, שבו קיימות במועד נתון למעלה מ- 10 קישורים לאתרים מפרים, ואשר הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים מהוות יותר מרבע מהתוכן המהותי של הפורום (קרי, מההודעות שאינן בגדר בקשה לקבלת מידע או תגובה להודעות אחרות), צריך להיחשד כ"פורום פסול".

חריג ה"פורום הפסול": פורום פתוח

לעומת זאת, ביחס לפורום פתוח נראה שראוי לקבוע מבחן מחמיר יותר, עד כדי דרישה שמחצית מהתוכן המהותי של הפורום יהיו הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים.

בענייננו, ביחס לחריג ה"פורום הפסול" הרי שמספר הקישורים לאתרים מפרים עליהם הצביעו התובעות איננו מצדיק את המסקנה כי הוכח שמדובר בפורומים החשודים כפורומים פסולים. ודוק, התובעות הצביעו על כך שבפורומים הללו הוצבו קישורים לאתרים מפרים, אולם הן לא הביאו ראיות לא למספרם האבסולוטי.

20 ביוני, 2011,

0 תגובות

הפרה תורמת בדיני זכויות יוצרים

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן, י' דנציגר (עא 5977/07) – 20.6.2011

תחום: הפרה תורמת בדיני זכויות יוצרים

נושאים: הפרה תורמת, הפרה תורמת: שימוש ביתי - פרטי, אחריותו של משתף ומשדל, התנאים להכרה בהפרה תורמת, הגנת השימוש ההוגן למוסד אקדמי, פיצוי ללא הוכחת נזק

העובדות:

שוקן הוציאה לאור את הספר "יפן המסורתית" מאת בן עמי השילוני. יצירה זו הועתקה בשלמותה, שוכפלה ונמכרה במסגרת "מקראה" המשמשת ללימודי סטודנטים. מכירת המקראה התקיימה באולם 300, בבניין מדעי הרוח בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, על-ידי המשיב 3, מר כהן, אשר שימש באותה התקופה כיושב ראש "תא אופק" של מפלגת העבודה.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא), במסגרתו נקבעה אחריותם של מספר גורמים להפרת זכויות יוצרים. במוקד הדיון ניצבת השאלה אם יש מקום להכיר בדוקטרינת ההפרה התורמת בדיני זכויות יוצרים, ובאילו תנאים יש להחילה. בהמשך לכך, עומדת השאלה אם ראוי במקרה זה להטיל אחריות על המערערת – האוניברסיטה העברית בירושלים – להפרת זכות יוצרים שלא בוצעה על-ידה, אך התקיימה בקמפוס שלה.

נפסק:

הערעור התקבל בחלקו, נקבע כי אין אחריות לאוניברסיטה להפרה, הערעור נדחה ביחס לשיעור הפיצוי. שוקן תשא בהוצאותיה של האוניברסיטה בערעור, וכן בשכר טרחת עורך דינה בשיעור של 10,000 ש"ח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי קיבל, באופן חלקי, את תביעתה של שוקן, תוך שהוא קובע כי מכירת המקראות הפרה את זכות היוצרים שלה בספר, ועל רקע זה נדרש בית המשפט לשאלת אחריותו של כל אחד מהגורמים לביצועה.

באשר לכהן, נקבע כי הוא אחראי באופן ישיר להפרה, וזאת – בין היתר – נוכח הודאתו בביצוע מעשה ההפרה בהליך הפלילי שהתנהל נגדו, ואף בעדותו בבית המשפט המחוזי.

בנוגע לאחריותה של המפלגה, נקבע כי לא הוכח שתא אופק הוא מוסד או אורגן שלה. נוכח זאת, נפסק כי אין למפלגת העבודה אחריות ישירה להפרה. אף באשר לאוניברסיטה, נקבע כי אין מקום לייחס לה אחריות ישירה להפרה.

על רקע קביעות אלה, בחן בית המשפט אם קמה לאוניברסיטה ולמפלגה אחריות תורמת להפרת הזכויות ביצירה. תחילה נקבע, כי אין מקום לייחס לאוניברסיטה אחריות עקיפה להפרה מכוח סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: החוק הקודם). לצד זאת, בחן בית המשפט את האפשרות להטיל אחריות מכוח דוקטרינת ההפרה התורמת. בהתייחסו לדברים שנקבעו בע"א 1636/98 רב בריח בע"מ נ' בית מסחר לאביזרי רכב חבשוש (1987) בע"מ, פ"ד נה(5) 337 (2001) (להלן: פרשת רב בריח), שם הוכרה תחולתה של דוקטרינת ההפרה התורמת בדיני פטנטים, קבע בית המשפט כי ניתן להחיל דוקטרינה זו אף בדיני זכויות יוצרים. את קיומה של ההפרה התורמת ניתן לעגן – כך נקבע – הן "בפני עצמה", הן באמצעות סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). נוכח דברים אלה, קבע בית המשפט כי "יש ליתן הגנה לזכות היוצרים, בקול צלול וברור. קיומה של עוולה זו של הפרה תורמת תהווה, כך יש לקוות, הרתעה הולמת מפני הפרת זכות היוצרים, ובמיוחד בקמפוסים של המוסדות להשכלה גבוהה".

בית המשפט הוסיף ונדרש לתנאים לתחולתה של ההפרה התורמת. הובהר, כי תקום למפר-התורם אחריות להפרה רק מקום בו אכן בוצעה הפרה על-ידי המפר-הראשי. כמו כן נקבע, כי האחריות התורמת מותנית בידיעתו של מי שתרם להפרה על אודות הפעילות המפרה שביצע המפר הראשי.

בית המשפט המשיך ובחן את אפשרויות השליטה והפיקוח של האוניברסיטה על תאי הסטודנטים, ויכולתה למנוע את הפרת זכויות היוצרים. בהקשר זה נקבע, כי האוניברסיטה לא נקטה צעד כלשהו למנוע את מכירתן של המקראות בתחומה, ולא הפעילה פיקוח כלשהו על פעילותם של התאים הסטודנטיאלים בהיבט זה. באשר למפלגה נקבע כי היא "אפשרה הדפסת צילום והפצת עותקים מפרים ותמכה בתא אופק, במטרה לקרב סטודנטים לעמדותיה, מימנה ואיפשרה לצלם עותקים מפרים", ואף נמנעה מלפעול להפסקת ההפרה על אף שהיה בידיה לעשות כן.

על רקע זה, פסק בית המשפט כי התנאים להכרה בהפרה תורמת נתקיימו במקרה שלפנינו, הן בנוגע למפלגה הן באשר לאוניברסיטה, ולאור זאת קבע כי השתיים הפרו את זכות היוצרים של שוקן ביצירה בהפרה תורמת.

לבסוף בחן בית המשפט את שאלת הנזק. נקבע, כי מחיר הספר המקורי הוא 89 ש"ח, וכי עותק מפר נמכר ב-10 ש"ח. אולם, לא הוכח – כך נקבע – מהו מספר העותקים המפרים שנמכרו. על רקע הקושי לכמת את הנזק שנגרם בפועל, פנה בית המשפט לבחינת פיצוי ללא הוכחת נזק. נקבע, כי מדובר בהפרה "בוטה" של זכות היוצרים, ומשכך חויבו האוניברסיטה, מפלגת העבודה וכהן – יחד ולחוד – בתשלום פיצוי סטטוטורי בשיעור של 20,000 ש"ח, הוא הפיצוי המקסימלי האפשרי לפי הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים. האחריות חולקה כך שהאוניברסיטה והמפלגה חויבו כל אחת ב-30% מהנזק, בעוד שכהן חויב ב-40% מהנזק. מכאן הערעור שלפנינו.

נקודות מרכזיות

הפרה תורמת

הפרה תורמת (Contributory Infringement) בזכות יוצרים, מתייחסת – ככלל – למצב בו גם מי שאינו מפר באופן ישיר זכות יוצרים נמצא אחראי לה, וזאת על רקע התנהגותו ומעורבותו בנסיבות המקרה. מדובר לרוב בנסיבות בהן גורם אחד אינו מבצע את ההפרה בעצמו, אך הוא מאפשר ומתיר את פעילותו המפרה של גורם אחר, או אף מסייע ומעודד את אותה הפעילות. הוא משמש מעין "גורם ביניים", בשרשרת ההפרה – בטווח שבין המפר הישיר (מפר "הקַצה"), לבין בעל הזכות.

נפסק כי ההכרה בהפרה תורמת אינה יוצרת קטגוריה חדשה של פגיעה בזכות היוצרים. היא רק מאפשרת להיפרע ממי שנטל חלק בפגיעה.

נמצא כי נכון להכיר בהפרה התורמת כדי לתגמל את היוצר על המאמץ שהשקיע ביצירה; לאפשר הגנה נאותה לזכויות היוצרים בעידן של משתמשים אנונימיים; ולספק את התמריצים הנדרשים להמשך הפקתן של יצירות חדשות. בין אם ב'פורום' באוניברסיטה או ב'פורום' המקוון, אין אפוא מקום ליתן לגורם-הביניים אשר תרם באופן ניכר לפגיעה בזכות היוצרים להתחמק מאחריות. האינטרסים של המשתמשים בהקשר זה, והציבור בכללותו, אינם שוללים את ההכרה בהפרה התורמת. אולם, כפי שיובהר בהמשך, הם מכתיבים את יישומה הזהיר והמצומצם של דוקטרינה זו, רק בהתקיים תנאים ספציפיים ובאופן המוגבל למקרים חריגים בלבד.

הפרה תורמת: שימוש ביתי - פרטי

ניתן להניח, כי ככול שאכן מדובר בשימוש ביתי-פרטי, שאין בו פגיעה ממשית בבעל הזכות, עדיין יישאר שימוש שכזה מחוץ להישג ידם של בעלי הזכויות. בין היתר, עשוי שימוש כזה – בנסיבות המתאימות – לחסות תחת הגנות אחרות הקיימות בדיני זכויות היוצרים, לרבות הגנת השימוש ההוגן (המעוגנת כיום בסעיף 19 לחוק החדש). מכל מקום, הכרה בהפרה תורמת אינה מביאה להטלת אחריות על המפר הישיר, כדוגמת המשתמש הביתי ש"מוריד" יצירה מוגנת למחשב הפרטי שלו, לצרכיו האישיים. אלא, הפרה תורמת משמעותה הכרה דווקא באחריותם של גורמים אחרים "בשרשרת", שאינם משתמשים ביצירה לצרכיהם הפרטיים, ושממילא האינטרס בהגנה עליהם הוא פַחות.

אחריותו של משתף ומשדל

הכרה בקיומה של הפרה תורמת אף עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין, ומתיישבת היטב עם התפיסה העומדת בבסיס הוראה זו. סעיף זה, שעניינו אחריותו של משתף ומשדל, מורה כי "המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם". התפיסה היא, אפוא, שמקום בו פרט משדל אחר לבצע עוולה, תורם לביצועה או מעודד את קיומה – יש להטיל עליו אחריות לנזק שנגרם.

כבר נפסק, כי פקודת הנזיקין חלה אף על עוולות שאינן קבועות בה, כל עוד "החלה של דוקטרינה פלונית מהפקודה מתיישבת עם יסודותיה, עם מהותה, עם בניינה של העוולה שבה מדובר, ועם המסגרת שבה היא נמצאת" (ע"א 804/80Sidaar Tanker Corportation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393, 440 (1985)).

סעיף 12 לפקודת הנזיקין חל, אפוא, גם על עוולות בדיני זכויות יוצרים, וזו המסגרת המתאימה לבחינת קיומה של הפרה תורמת. יצוין, כי הוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין, שעניינה מעוולים במשותף, מתאימה פחות לעיגונה של דוקטרינת ההפרה התורמת. הוראה זו עוסקת במצב בו שני שחקנים פועלים יחד, בין אם במיזם משותף בין אם בנפרד, ומביאים שניהם באופן ישיר לקיומו של נזק.

התנאים להכרה בהפרה תורמת

השאיפה היא להחיל דוקטרינה זו, תוך מיזעור הפגיעה במשתמשים ובמרחב הציבורי במידת האפשר, ומכאן שיש להכיר בהפרה התורמת רק במקרים המצומצמים המתאימים לכך. לצורך כך, יש לבחון את קיומם של שלושה תנאים, אשר רק בהתקיימם במצטבר ניתן להכיר בהפרה תורמת של זכות יוצרים.

א. התנאי האחד הוא קיומה בפועל של הפרה ישירה;

ב. התנאי השני, ידיעתו בפועל של המפר-התורם על ההפרה הישירה שבוצעה; ג. התנאי השלישי, הוא קיומה של תרומה משמעותית, ניכרת וממשית לביצוע ההפרה.

בענייננו נפסק כי באשר ליסוד השני, שעיקרו מודעותו בפועל של גורם-הביניים לקיומה של ההפרה, האוניברסיטה היתה מודעת לנורמה הכללית של הפרת זכויות היוצרים שהתקיימה בקמפוס ואולם קיים ספק באשר למודעותה בפועל של האוניברסיטה להפרת זכויותיה של שוקן בתחומה.

גם לגבי היסוד השלישי, שעניינו תרומה משמעותית לביצוע ההפרה. במקרה שלפנינו, האוניברסיטה לא פעלה באופן אקטיבי להאיץ או לקדם את ההפרה. האוניברסיטה אף לא יצרה באופן פעיל את התשתית לביצוע ההפרה, או את האמצעים לקיומה. ההפרה אמנם התרחשה בשטחה, אך אין הדבר דומה לשטח מסחרי שנועד בהגדרתו למכירה מפרה של יצירות מוגנות, או להפצת אמצעים טכנולוגיים המאפשרים את ההפרה תוך עידוד הצרכנים לעשות בהם שימוש מפר. במילים אחרות, מדובר בתרומה במחדל המתבססת, לכאורה, על יכולתה של האוניברסיטה לשלוט ולפקח על פעילותם של התאים הסטודנטיאלים. אלא שבמקרה שלפנינו אין די בכך כדי לבסס את אחריותה להפרה.

הגנת השימוש ההוגן למוסד אקדמי

ההגנות הרגילות הקיימות למפר הישיר בגדר דיני זכויות יוצרים עשויות לעמוד – במקרים המתאימים לכך – גם למפר-התורם. תכליתן של הגנות אלה לאפשר, בנסיבות מסוימות, את המשך קיומה של פעילות הרצויה מבחינת חברתית, אף שמדובר בפעילות מפרה.

נפסק כי קיימת חשיבות רבה במתן הגנה נאותה למוסדות חינוך, בכדי לאפשר להם למלא את השליחות החשובה המוטלת עליהם בהעשרת הידע הציבורי והפצתו, וחינוך דור היוצרים הבאים. הגנת השימוש ההגון עשויה להתיר, בנסיבות מסוימות, למוסדות חינוך לעשות שימוש מסוים בחלקים מיצירות לצרכי הוראה או מחקר, ובכך לאפשר להם למלא את התפקיד החברתי החשוב המוטל עליהם.

אלא שאין זה המקרה בענייננו. ראשית ועיקר, ספק אם העתקת ספר שלם צריכה לחסות בצל הגנת השימוש ההוגן, וזאת בין אם בהקשר החינוכי בין אם בעניין אחר. שנית, לא השתכנענו כי השימוש נעשה למטרות חינוך או הוראה. הפצת המקראה במקרה זה נעשתה על-ידי תא סטודנטיאלי, בעל אינטרסים ספציפיים, חלקם פוליטיים. אין מדובר במקרה שלפנינו בשימוש בקטע מסוים מתוך יצירה מוגנת לצורך הוראה, במהלך שיעור או למטרת בחינה. מדובר בהעתקת ספר שלם, למטרת קידומו של תא סטודנטים מסוים, ובנסיבות אלה, אין להידרש להגנת השימוש ההוגן.

פיצוי ללא הוכחת נזק

בית המשפט המחוזי נדרש, כאמור, לפיצוי ללא הוכחת נזק נוכח הקושי בכימות שיעור הנזק הקונקרטי בענייננו. מנגנון הפיצוי ללא הוכחת נזק בדיני זכויות יוצרים נועד להתמודד עם קושי שכזה, הקיים באופן טיפוסי בהוכחת הנזק שגרמה הפרת הזכות ביצירה, כמו גם להגביר את ההרתעה מפני הפרות עתידיות.

החוק קובע אפוא מנגנון המאפשר לבעל זכות היוצרים להתגבר על המכשלה הכרוכה בהוכחת הנזק הפרטני, אך מגביל מנגד את סכום הפיצוי האפשרי (בטווח שבין 20,000-10,000 ש"ח לפי פקודת זכות יוצרים; ועד 100,000 ש"ח לפי החוק החדש), כאשר קביעת שיעור הפיצוי בטווח האמור תעשה לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בהקשר שלפנינו יצוין, כי אין מניעה ששיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין קיומה של הפרה תורמת, יבחן לפי אותם שיקולים ועקרונות המנחים ברגיל את בית המשפט בבואו לקבוע פיצוי כאמור בגין הפרה ישירה.

במקרה זה, כזכור, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לפצות את שוקן בשיעור של 20,000 ש"ח. כבר נפסק, כי לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב בקביעת שיעור הפיצוי, ובמקרה שלפנינו, בהתחשב בנזק שנגרם לשוקן ובחומרת ההפרה – לא מצאנו כי קיימת הצדקה להתערב בהכרעה בעניין סך הפיצוי שנקבע.

10 במאי, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים בגופן

זכויות יוצרים בגופן

תביעה שהגישה חברת מסטרפונט כנגד חב' החדשות הישראלית. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט חגי ברנר.  ביום 10.5.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 1,000,000 ₪ בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בגופנים ("פונטים") מסוג "נרקיס תם" ו"נרקיס חדש".

חברת החדשות שידרה במהלך מהדורת החדשות שלה, מספר כתוביות שיש בהן שילוב של שני סוגי הגופנים, קרי, מילים מסויימות הורכבו מאותיות מסוג "נרקיס תם" בצירוף שש אותיות מסוג "נרקיס חדש" (ג', כ', ך', ס', פ' ו- ף').  בעקבות שידורים אלה, הוגשה התביעה כנגד חברת החדשות וכנגד משרד הפרסום - פרימוס.

פרימוס היתה בעלת רשיון כדין מאת התובעים, לעשות שימוש בגופנים ואין חולק כי חברת החדשות לא רכשה מאת התובעים רשיון לשימוש בגופנים.

התובעים טענו בכתב התביעה כי הנתבעות הפרו את זכות היוצרים שלהם בגופנים, הן הכלכלית והן המוסרית, וכן ביצעו שורה ארוכה של עוולות ובהן רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, גזל וכו'.

נפסק

התביעה מתקבלת באופן חלקי, חברת החדשות תשלם לתובעים פיצוי בסך 70,000 ₪. מתוך סכום זה (ולא במצטבר אליו), פרימוס תשלם לתובעים פיצוי בסך 10,000 ₪ ביחד ולחוד עם חברת החדשות.

כמו כן, חברת החדשות תשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הגנת מדגם שוללת הגנת זכות יוצרים

הנתבעים טענו כי גופנים אמורים להיות מוגנים, אם בכלל, רק במסגרת מדגם רשום ולא במסגרת זכות יוצרים. על כן אם ייקבע כי גופנים ראויים להגנתו של מדגם רשום, אזיי ממילא מתבקשת המסקנה כי אין לתובעים עילה בגין הפרת זכות יוצרים. שכן ס' 22 (1) לחוק זכות יוצרים, 1911, קובע כי החוק לא יחול על "סימני אמצאה" (מדגמים) הראויים להרשם לפי חוק הפטנטים.

קרי, אין הגנה של זכות יוצרים לגבי יצירה הראויה להרשם כמדגם.

האם גופן מוגן במדגם או בזכות יוצרים

נפסק, כי השאלה העקרונית הוכרעה אך לאחרונה בפסק דינו המנחה של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט פרופ' ע' גרוסקופף), בגדרו של ת.א. 5311-04-08 נרקיס נ' מיקרוסופט [פורסם בנבו] (להלן: "ענין נרקיס"). בית המשפט קבע כי דיני המדגמים אינם חלים על גופנים, לא על פי לשונה של פקודת הפטנטים והמדגמים, וגם לא על פי שיקולי מדיניות ראויה. לא על פי לשונה של הפקודה, שכן זו מגדירה מדגם כ"קווי דמות, צורה, דוגמא או קישוט שמייחדים לכל חפץ ...", ואילו סימנים של השפה הכתובה אינם בבחינת "חפץ"; לא על פי שיקולי מדיניות ראויה, שכן לא ראוי לגרוע מן ההגנה הניתנת לטיפוגרפים המעצבים גופנים, בהשוואה ליוצרים פונקציונליים אחרים דוגמת אדריכלים וציירי מפות.

גם משך ההגנה הקצר יחסית על מדגם (15 שנה בלבד), לא מתאים לגופן, שמשך חיי המדף שלו הוא עשרות שנים, ושיווקו אורך זמן רב.

עוד הצביע בית המשפט על כך שההגנה על פי דיני המדגמים היא מיושנת ומסורבלת, כרוכה בעלויות ואינה אפקטיבית.

סיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי "שיקולי מדיניות אינם יכולים להצדיק לתת לפקודת הפטנטים והמדגמים פרשנות רחבה, המביאה לכך שנראה גופן כראוי להירשם כמדגם, ונשלול את האפשרות להגן עליו מכוח דיני זכויות היוצרים. ... שיקולי המדיניות מצדיקים להעניק ליוצר הגופן הגנה מקבילה לזו שמוענקת ליוצרים אחרים ...".

סיכומו של דבר, בהתאם להלכה שנפסקה בענין נרקיס הנ"ל, ההגנה הראויה על גופנים היא במסגרת זכות יוצרים ולא במסגרת רישומו של מדגם.

האם במקרה דנן מדובר ביצירה מקורית

הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי הגופנים אינם ראויים להגנתה של זכות יוצרים, משום שנרקיס הודה כביכול בעת חקירתו, כי האותיות שלו אינן מקוריות, אלא הועתקו מכתבי יד עתיקים.

בית המשפט דחה טענות אלו ופסק כי מתוך הקשר הדברים ניתן להבין כי נרקיס אולי הושפע ממקורות שונים, או קיבל השראה מהם, אך בוודאי שלא ניתן לקבוע כי נרקיס פשוט העתיק את הגופן ממקור מסויים כלשהו, והנתבעות גם לא מצביעות על מקור מסויים כזה.

הכלל הוא שדי במידה מינימלית של השקעה ויצירתיות על מנת שיצירה תזכה להגנה בתור יצירה ספרותית (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון  [פורסם בנבו]).

הדעה הרווחת היא שנדרשת לא רק מקוריות (קרי, שהיוצר הוא אכן המחבר הראשון), אלא גם יצירתיות מסויימת (קרי, שהיצירה תהיה ביטוי של מחשבה מקורית), כדי להצדיק את מתן ההגנה של זכות יוצרים (ראה גם ע"א 513/89-Interlego A/S נ' .Exin - Lines Bros S. A  פ"ד מח(4), 133).

נפסק כי אין ספק שבמקרה דנן עונים הגופנים על הדרישות המינימליות של השקעה ויצירתיות.

הגנה על מוצרים פונקציונאליים בזכויות יוצרים

בית המשפט דחה את טענת הנתבעות לפיה במקרה דנן הגופנים אינם ראויים להגנה משום ש"הצורה מוכתבת על ידי הפונקציה". אכן, כאשר עסקינן באותיות, ישנה הגבלה מסויימת על אופן העיצוב, על מנת שיישמרו מאפייני האותיות וניתן יהיה לזהותן כאותיות בשפה העברית ולקרוא את המילים המורכבות מהן, אך מאידך, קיימות דרכים רבות מספור בהן ניתן לעצב אות מסויימת, תוך שמירת זיהוייה הפונקציונלי כאות המוכרת לכל.

סיכומו של דבר, הגופנים שבמחלוקת עונים על הדרישות המינימליות לשם הגנתה של זכות יוצרים, והם מהווים יצירת אמנות שימושית הראויה להגנה.

האם הופרה זכות היוצרים הכלכלית (החומרית) בגופנים

מקובל להבחין בין שני סוגי זכות יוצרים: הזכות הראשונה היא הזכות הכלכלית (המכונה גם הזכות החומרית). זוהי זכות הניתנת להעברה. הזכות השניה היא הזכות המוסרית. זכות זו נשמרת לעולם ליוצר, גם אם הזכות הכלכלית הועברה לאחר.

נפסק כי פרימוס היתה רשאית להפיק את הטקסטים הקבועים ולמכור אותם לחברת החדשות, וכי חברת החדשות היתה רשאית לשדר את הטקסטים הקבועים במסגרת מהדורות החדשות שלה, בלא צורך ברשיון נוסף מאת התובעים.

ואולם שונים בתכלית הם פני הדברים בכל הנוגע לשימוש שעשתה חברת החדשות בקובץ המחשב true type שהכינו עבורה אנשי פרימוס, לצורך כתיבת הטקסטים המשתנים שיופיעו על המסך בעת השידור, על פי צרכי המהדורה הספציפית. אין חולק כי חברת החדשות לא רכשה את זכות השימוש בגופנים, לצורך כתיבת הטקסטים המשתנים, לא מן התובעים וגם לא מפרימוס (שממילא, לא היתה רשאית למכור להם את זכות השימוש בגופנים, זכות הנתונה לתובעים לבדם).

נפסק כי בענין הטקסטים המשתנים הופרה זכות היוצרים הכלכלית בגופנים, בין אם הובהר לנציגי חברת החדשות כי עליהם לרכוש רשיון שימוש, ובין אם לאו.

הגנת המפר התמים

נפסק כי חברת החדשות הפרה בתחילה בתום לב את זכות היוצרים של התובעים ואולם תום ליבה של חברת החדשות בעת ביצועו של המשדר הראשון איננו שולל את חבותה כלפי התובעים, שכן הגנת מפר תמים לפי ס' 8 לחוק זכות יוצרים, 1911, אינה חלה במקרים כגון זה. הגנת מפר תמים נתונה רק למי שלא ידע ולא היה צריך לדעת כי קיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה המפירה. לעומת זאת, ההגנה לא תחול כאשר הנתבע רק טעה לגבי זהותו של בעל זכות היוצרים. ראה ע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט(6), 421 , 430-431 (2005).

נפסק כי גם פרימוס נהגה בענין זה בתום לב, הגם שבאופן רשלני, משום שלא מתקבל על הדעת כי תבחר להפר במודע את זכות היוצרים של התובעים, שעה שהיא טרחה ורכשה מהם בתמורה מלאה את זכות השימוש בגופנים, כמו גם לנוכח העובדה שהיא לא גבתה תמורה כספית נוספת מחברת החדשות בגין יצירת קובץ המחשב שבאמצעותו הופקו הטקסטים המשתנים. בנסיבות אלה, לא היה לפרימוס כל אינטרס להפר דווקא בענין הטקסטים המשתנים את זכות היוצרים של התובעים.

הגנת השימוש ההוגן

בית המשפט דחה את טענתה של פרימוס לפיה יצירת קובץ המחשב שנמסר לידיה של חברת החדשות, אינה עולה כדי הפרה של זכות היוצרים. גם לא מדובר ב"שימוש הוגן", שכן יצירת אמצעי טכני שמאפשר להפר זכות יוצרים, כפי שהיה במקרה דנן, אינה יכולה להחשב שימוש הוגן. פרימוס מפנה בענין זה להוראות ס' 19 לחוק החדש, המגדירות מהו "שימוש הוגן" ביצירה, אך יצירתו של קובץ המחשב אינה באה בגדרה של אף אחת מבין חלופותיו של ס' 19.

הזכות המוסרית כזכות אישית שאינה ניתנת להעברה

זכות היוצרים המוסרית בגופנים שייכת אך ורק ליוצרם, נרקיס, להבדיל מהתובעים 1 ו- 2, שקיבלו מנרקיס רשיון בלעדי לשיווקם של הגופנים וכן רשות לעבדם למדיה דיגיטלית. בשונה מזכות היוצרים הכלכלית, הניתנת להעברה, הרי שהזכות המוסרית היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, והיא נותרת לעולם בחזקתו של היוצר עצמו, אף לאחר שהעביר את זכותו החומרית ביצירה. כך היה הדין על פי ס' 4א' לפקודת זכות יוצרים, (להלן: "הפקודה") וכך הוא הדין גם כיום, לפי ס' 45(ב) לחוק החדש (ראה גם ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 834, 838).

הפרת הזכות המוסרית בסילוף

התובעים טענו לפגיעה מסוג של סילוף, פגימה והפחתת ערך ביחס ליצירה לפי ס' 4א'(2) לפקודה.

נפסק כי לא נפגעה זכותו המוסרית של נרקיס.

מדובר איפוא ביצירה בעלת אופי פונקציונלי, ובהתאם לכך, מידת ההגנה שהיא זוכה לה מוגבלת לאות הבודדת ולא לצירופים של אותיות. באותיות עצמן לא נעשה כל שינוי או פגימה.

העובדה שנעשה שימוש בשני סוגי גופן במילה אחת, אינה יכולה להחשב סילוף, פגימה או שינוי של היצירה, שכן לענין זה היצירה היא כל אות בפני עצמה.

בוודאי שאין בשימוש כזה כדי לפגוע בכבודו או בשמו של יוצר הגופן.

בית המשפט קיבל את טענתה של פרימוס בסיכומיה, לפיה בהתאם לס' 50(ב) לחוק החדש, ביצוע פעולה סבירה ביצירה, איננו מהווה הפרה של הזכות המוסרית בה, כאשר לענין זה רשאי בית המשפט להתחשב, בין השאר, באופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה.

יתר על כן, במקרה דנן העובדה שנעשה שימוש בשני סוגי גופן נראית לעינם של טיפוגרפים בלבד, דוגמת התובע 2. אדם מן היישוב כלל איננו מסוגל להבחין כי מדובר בגופנים שונים זה מזה. ברי איפוא כי לא ניתן לדבר בנסיבות אלה על פגיעה בשמו של נרקיס או על הפחתת ערכה של היצירה.

בנוסף, הנתבעות הדגימו כיצד השימוש בשני סוגי גופן באותה מילה ממש הוא דבר נפוץ בענף העיצוב הגרפי, ואפילו התובעת 1 משלבת בעצמה בין סוגי גופן שונים בלוגו שלה.

זאת ועוד, מעדותו של נרקיס עולה כי הוא עצמו לא היה מודע לפגיעה כלשהי בכבודו או בשמו הטוב, ולמעשה, דומה שלא הבין על מה המהומה, שכן מבחינתו, התביעה הינה אך ורק בגין שימוש ללא רשות בגופנים.

סיכומו של דבר, יש לדחות את הטענה בדבר הפרת זכותו המוסרית של נרקיס.

מספר ההפרות לחישוב הפיצוי

ברע"א 4148/09 אקו"םנ' יום טוב, (2009) [פורסם בנבו], נפסק כי: "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה ... לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי עת נקט במבחן זה."

שם היה מדובר בהשמעת שלוש עשרה יצירות מוסיקליות מפירות ברצף, במהלך ארוע שמחות אחד, ואושרה החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לענין הפיצוי הסטטוטורי מדובר בהפרה אחת בלבד, שכן מדובר במסכת אחת במסגרת ארוע מפר אחד.

נפסק כי כל משדר חדשות שבוצעו במהלכו הפרות של זכות היוצרים בגופנים, מהווה לענין הפיצוי הסטטוטורי הפרה אחת בלבד. הואיל ועסקינן בארבעה משדרים, שכל אחד מהם נעשה ביום אחר, מדובר בארבע הפרות בלבד.

גובה הפיצוי בגין כל הפרה

ס' 3א' לפקודה קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪.

בית המשפט סבר כי יש לערוך הבחנה בין גובה הפיצוי בגין המשדר הראשון, לבין שלושת המשדרים הבאים.

הסיבה לכך היא שמיד לאחר המשדר הראשון, נדרשה חברת החדשות על ידי פרימוס לחדול מכל שימוש בגופנים כל עוד לא הוסדר השימוש בהם.

מכאן שחברת החדשות ביצעה את שלושת המשדרים הבאים חרף ידיעתה אודות ההפרה של זכות היוצרים בגופנים.

על כן, בעוד שבגין המשדר הראשון ראוי להסתפק בפיצוי סטטוטורי בסך 10,000 ₪, לנוכח תום ליבם של כל המעורבים בהפרה, לא כך הם פני הדברים בכל הנוגע לשלושת המשדרים הבאים. בגין משדרים אלה ראוי להשית על חברת החדשות פיצוי סטטוטורי בסך 20,000 ₪ בגין כל שידור, ואין מקום להשית פיצוי כלשהו על פרימוס לנוכח נסיונה למנוע את המשך ההפרה.

לפיכך נפסק כי, התובעים זכאים לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין המשדר המפר הראשון, ולפיצוי בסך 60,000 ₪ בגין שלושת המשדרים הבאים. חבותה של חברת החדשות היא בגין מלוא הסכום, ואילו חבותה של פרימוס מוגבלת לסך של 10,000 ₪, ביחד ולחוד עם חברת החדשות ולא באופן מצטבר, וזאת בגין המשדר הראשון.

הקשר בין הפיצוי לבין הנזק הממשי שנגרם

טוענות הנתבעות כי יש ליתן משקל לעובדה שנזקם האמיתי של התובעים מסתכם בסכום זעום של כ- 5,700 ₪ בלבד, הוא המחיר שחברת החדשות היתה נדרשת לשלם לו רכשה מהתובעים כדין את זכות השימוש בגופנים.

בית המשפט דחה טענה זו.

פשיטא שרכישת עותק חוקי של יצירה, זולה הרבה יותר מן הפיצוי המושת על המפר בדיעבד, לאחר שהתגלתה דבר ההפרה. יחד עם זאת, משיקולי מדיניות ראויה אין מקום לתחום את הפיצוי לגובה המחיר שניתן היה לשלם לבעל הזכויות מלכתחילה, טרם ההפרה, שאם לא כן, נעודד בכך הפרת זכויות יוצרים, שהרי המפר לא יקח על עצמו כל סיכון: אם ייתפס, ישלם בסופו של דבר סכום דומה לאותו תשלום שיכול היה לשלם מלכתחילה, ומה הועילו איפוא חכמים בתקנתם?

21 באפריל, 2011,

0 תגובות

הגנה זכות יוצרים על ביטוי קצר

הגנה זכות יוצרים על ביטוי קצר

תביעה שהוגשה על ידי חברת אירופלקס מערכות שינה מתקדמות בע"מ כנגד חברת האחים מנדלבוים. התיבעה נדונה בבית-המשפט המחוזי בחיפה, בפני סגן הנשיא גדעון גינת. ביום 21.4.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעת חברות העוסקות בייצור ובשיווק של מיטות ומזרנים בגין הפרת זכות יוצרים, "גניבת עין" ופגיעה במוניטין.

לטענת התובעת הביטוי "מערכות שינה מתקדמות", שהינו חלק משמה,  הומצא על ידה והוא מזוהה עם מוצריה. לפיכך, טוענת היא, כי השימוש בביטוי במסגרת הלוגו של הנתבעת 1 מהווה הפרה של זכות היוצרים של התובעת 1 ומטעה את הציבור.

הסעדים שהתבקשו הם צווי מניעה לגבי השימוש בביטוי "מערכות שינה מתקדמות" ובקטלוגים של התובעות ובכל חומר פרסומי אחר שלהן, וכן פיצויים בסך 500,000 ₪.

בנוסף טענו התובעות כי מזרני הנתבעת 1 הוצגו בחנותו של הנתבע 3 כמזרנים של התובעות ו/או תוך קישור מטעה למזרני התובעת 2 על ידי שימוש בשם "טמפור".

וכי שיווק מזרניה של התובעת 1 בחנותו של הנתבע 3 נעשה תוך מצג לפיו מזרניה של התובעת 2 מיוצרים מספוג זול ובכך יש משום לשון הרע.

נפסק:

התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2 נדחית, נפסק כי אין זכות יוצרים בביטוי "מערכות שינה מתקדמות".

התביעה כנגד הנתבע 3 מתקבלת בחלקה, נפסק כי התובעת 2 קיים חשש להטעיה בשימוש שעושה הנתבע 3 בשם טמפור.

ניתן צו מניעה כנגד הנתבע 3, לרבות איסור להציג את מזרני הנתבעת 1 בחנותו של הנתבע 3 כמזרנים של התובעות ו/או תוך קישור מטעה למזרני התובעת 2 על ידי שימוש בשם "טמפור".

בית המשפט חייב את הנתבע 3 לשלם לתובעות את הוצאות המשפט המתייחסות להליך נגדו וכן שכ"ט עו"ד בסך 26,000 ₪.  אין צו בדבר הוצאות בין יתר בעלי-הדין.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

סוגי היצירות להן מוענקת הגנת זכות יוצרים

הן על פי הדין הקודם והן על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007 מוענקת הגנה לחמישה סוגים של יצירות: יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט (סעיפים 1 ו-19 לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיפים 4(א)(1) ו-4(א)(2) לחוק החדש). 

דרישת המקוריות

ההגנה מוענקת ליצירה מקורית בלבד. "מקוריות" התפרשה בפסיקה כיצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה. "אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי" (רע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251 , 258 (1993)).

הגנה על ביטוי קצר

דיני זכות יוצרים מגינים על ביטוי מקורי ויצירתי.  ההגנה אינה קיימת לגבי עובדות, רעיונות והמאמץ הכרוך באיסופם של אלה ובהצגתם. בהתאם לכך ביטוי עובדתי מקובל לא יזכה להגנה. ההשקפה, שאומצה בפסיקה, היא שביטוי רגיל או משפט מקובל חסרים מידת המקוריות המינימאלית הדרושה לצורך קיומה של זכות יוצרים.

בהמשך לקו מחשבה זה נשללה ההגנה מכוח דיני זכות יוצרים ממשפטים או ביטויים קצרים, כאשר הגדרת המונח קצר תלויה בנסיבות המקרה.

על אף שמידת היצירתיות הנדרשת היא מזערית, רצף של מילים בודדות לא יהיה, בדרך כלל מוגן בזכות יוצרים. הטעם לכך הינו, שרעיון, בניגוד לדרך ביטויו, אינו מוגן בזכות יוצרים (סעיף 5 לחוק), ובמילים ספורות יימצא לרוב איחוד בין הרעיון לביטוי שבו.

הפסיקה הכירה בקיומה של הגנה לרצף קצר של מילים, במקרים חריגים בהם הן מהוות חלק מיצירה, ובשל מידת הייחודיות והמקוריות שיש בהן הן הופכות לחלק המהותי והעיקרי של אותה יצירה.

כך למשל בת"א (מחוזי ת"א יפו) 2378/98 אקו"ם נגד ראובני פרידן הוכרה הגנה בצירוף המילים "הופה הולה הולה הופה". כך למשל בת"א (שלום ת"א יפו) 59229/96 אקו"ם נגד פלד תקשורת הוכרה הגנה במשפט "אין סוסים שמדברים עברית".

נפסק כי הביטוי "מערכות שינה מתקדמות" נופל בגדר הכלל. הוא מגדיר מוצר. הביטוי נועד להעיד על כך, שהתובעת 1 אינה מוכרת רק מזרנים אלא מערכות שינה בשלמותן, כולל מיטות עם מנגנונים מתכווננים, מערכות מסאז' ושכלולים נוספים ועל כן מידת המקוריות בביטוי אינה מספיקה כדי לתת לו משמעות מעבר להגדרה של מוצר, שכולל מספר רכיבים.

על כן, נפסק כי הביטוי "מערכות שינה מתקדמות" אינו מוגן בהגנת זכות יוצרים.

מטרת עוולת גניבת עין

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות קובע, כי: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

המוקד של עוולת גניבת העין, על-פי לשונה, הוא בחשש מפני הטעייה. העוולה קמה, מקום בו אדם גורם לכך שנכס או שירות מבית מדרשו, ייחשבו בטעות כנכס או שירות של אחר. ואולם, לא תוטל אחריות מכוח עוולה זו, אלא מקום בו רכש האחר מוניטין בנכס או בשירות, לאמור – "כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-הנפגע" (ע"א 5792/99 עיתון "משפחה" נ' עיתון "משפחה טובה").

יסודות עוולת גניבת עין

שניים הם, איפוא, יסודות עוולת גניבת העין: מוניטין וחשש סביר להטעיה.

נפסק לגבי דרישת המוניטין, כי התובעות לא הביאו כל ראיה, למעט עדותו של מנכ"ל התובעת 1, לכך שהתובעת 1 רכשה מוניטין בשוק מוצרי השינה, וכי מוצריה (בלבד) מזוהים עם הביטוי "מערכות שינה מתקדמות".

ונפסק כי גם היסוד של חשש סביר להטעיה אינו מתקיים, שכן החזות של הלוגו של הנתבעים בכללותו שונה באופן מובהק מחזות סימן המסחר של אירופלקס כשמתחתיו הביטוי. על כן דחה בית המשפט את הטענה כי יש בהכללת הביטוי בלוגו של הנתבעת 1 כדי לגרום לכך, שמוצריה ייחשבו בטעות כמוצריה של התובעת 1.

אופן שיווק מוצריה של התובעת 1 בחנות של הנתבע 3

בית המשפט קיבל את טענות התובעות בדבר שיווק מוצרי הנתבעת 1 באופן מטעה.  וקיבל את טענות התובעת כי הנתבע 3 הציג בחנותו את מזרני הנתבעת 1 כמזרנים של התובעות ו/או תוך קישור מטעה למזרני התובעת 2 על ידי שימוש בשם "טמפור". אולם בית המשפט פסק כי אין מקום לסעד של פיצויים בגין גניבת עין, אלא לסעד של צו מניעה בלבד.

12 באפריל, 2011,

1 תגובות

אין זכות יוצרים ברעיון לעיצוב

אין זכות יוצרים ברעיון לעיצוב

תביעה שהוגשה על ידי איילון נתן גביש כנגד חברת גני יהושע. התביעה נדונה בבית משפט השלום בהרצליה, בפני השופט ד"ר שאול אבינור. ביום 12.4.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

לתובע עלה רעיון בדבר עיצוב המזרקה בגני יהושע בתאורה אדריכלית אמנותית. התובע נפגש עם מנכ"ל הנתבעת והציג בפניו את הרעיון. לאחר מכן שלח התובע הצעת מחיר ליישום הרעיון והנתבעת התעלמה מהצעה זו.

לאחר זמן מה עת התובע שוב טייל להנאתו בפארק וחלף על פני המזרקה, נתגלה לו כי המזרקה הוארה במיצג של אור ומים שהועתק לטענתו, אחד לאחד, מהיצירה שהציג בפני מנכ"ל הנתבעת.

התובע תבע פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום של 100,000 ₪ לפי הוראות סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007.

התובענה נדחתה. נפסק כי בהיבט העובדתי אין לקבל את טענות התובע, לפיהן הציג לפני מר רונן פרטים רבים, שזכרם לא בא בהצעת המחיר ששלח לנתבעת, ויש להעדיף את עדות מר רונן על פני עדותו.

בנוסף נפסק כי בהיבט המשפטי יש לקבוע, כי הצעת המחיר ששלח התובע לנתבעת אינה בבחינת "יצירה מקורית", כמשמעותה בחוק, וכי, בכל מקרה, הדברים שהציג התובע לפני מר רונן הינם בגדר רעיונות, אשר זכות יוצרים לפי החוק לא חלה עליהם.

נפסק כי התובע ישלם את הוצאות הנתבעת ושכר טרחת עורכי-דינה בסכום כולל של 10,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

דרישת המקוריות

דרישת המקוריות עומדת במרכזה של הגנת זכות יוצרים, שכן אותה מקוריות היא שמצדיקה הענקת הזכויות ביצירה.

השאלה מהי משמעותה של "דרישת המקוריות" אינה שאלה פשוטה, והפסיקה הישראלית, כמו פסיקה זרה, הכירה – גם במסגרת החקיקה שקדמה לחוק החדש – במספר מבחנים לעניין זה.

ככלל ניתן לומר, שמגמת הפסיקה היא מרחיבה, תוך שעיקרה של דרישת המקוריות מוסב לא על "מקוריות" היצירה במובן של היצירתיות שבה, אלא על כך שהטוען לזכויות ביצירה הוא ה"מקור" שלה, במובן זה שהוא לא העתיק אותה (ר' למשל ע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט (4) 365, 377-378 (2005)).

יחד עם זאת, לפי כל המבחנים והגישות, מידה מינימאלית של יצירתיות בכל זאת נדרשת, שכן הכרה בזכות יוצרים על יצירה שאין בה הרחבה של צורות הביטוי הקיימות עומדת בסתירה למטרות דיני זכויות היוצרים, לרבות המטרה של מתן תמריץ ליצירה.

לפיכך, זכות יוצרים לא תינתן, גם ביצירה שאינה מועתקת, כאשר "התוצר הסופי עושה שימוש בדברים מובנים מאליהם, מוכרים ופשוטים הנמצאים בתחום הציבורי (Public Domain), כמו בעיגול או בקו פשוט" (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S. A., פ"ד מח (4) 133, 171 (1994)).

אין הגנה על רעיון

סעיף 5(1) לחוק החדש קובע, כי זכות יוצרים לא תחול על "רעיון", ומטרתו להבהיר כי זכות היוצרים ביצירה לא תשתרע על הרעיון המבוטא בה, להבדיל מעל דרך ביטויו.

העיקרון לפיו זכות יוצרים אינה חלה על רעיון, אלא רק על דרך ביטויו, הינו עקרון-יסוד בדיני זכויות יוצרים. הטעם לדבר נעוץ ברצון לאפשר לציבור כולו לעשות שימוש ברעיונות, כמו גם להימנע מהגבלה מופרזת על חופש הפעולה של הציבור, שהינו כשלעצמו ערך חשוב בחברה פתוחה ודמוקרטית.

נפסק כי רעיונו של התובע, כפי שבא לידי ביטוי בהצעת המחיר, אינו יכול להיחשב ל"יצירה מקורית" כמשמעותה בחוק החדש. ההצעה להאיר את המזרקה בלילות – בתאורה צבעונית מתחלפת, או לחילופין בתאורה קבועה – היא הצעה העושה שימוש בדברים מוכרים ופשוטים, המצויים בימינו בתחום הציבורי, ועל כן אין לקבל טענה לזכות יוצרים בה.

 

28 במרץ, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציור

הפרת זכויות יוצרים בציור

תביעה שהגישה הגב' מרים שטרנברג־וכסלר כנגד מר מיכאל עמית. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 28.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

התובעת הגישה בקשה לצו מניעה זמני ותביעה כספית, שעניינן הפרת זכויות יוצרים, בציור עשר המכות של הצייר יעקב וכסלר, בהגדה לפסח. על פי הנטען, העתיקו הנתבעים את הציורים ופרסמו אותם לאורך שנים בדפוס ובאינטרנט, כאשר הם גורפים את הרווחים לכיסם, ללא ידיעתם או הסכמתם של הצייר וכסלר המנוח ובני משפחתו. בתביעה מתבקש בית המשפט ליתן צו מניעה קבוע ולחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי כספי בסך 1,800,000 ₪.

התביעה התקבלה. נפסק כי עמית (הנתבע 1) שהעתיק את הציורים והסתיר זאת מידיעת הנתבעים, ישלם לתובעת  פיצויים בסך 100,000 ₪. א.ג.נ (הנתבעת 2-4 ) שהפיקו רווחים ממכירת ההגדות והתמידו בכך גם לאחר פניות התובעת, ישלמו לתובעת פיצויים בסך 70,000 ₪.

בנוסף ניתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים או מי מהם, להפיק להפיץ או למכור, בכל דרך שהיא, בין בדפוס ובין בדרך דיגיטאלית ו/או בכל דרך אחרת, את הציורים המתארים את עשר מכות מצרים, שצוירו ע"י הצייר וכסלר ו/או ציוריו של עמית שהועתקו מציורי וכסלר.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבע 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום של 30,000 ₪. ואת הנתבעים 2-4 בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הבעלות בזכויות היוצרים

נפסק כי אמנם התובע בתביעה על הפרת זכויות יוצרים חייב להוכיח, בין היתר, שהוא הבעלים של זכות ביצירה. אולם, נקודת המוצא בדיון על זכויות יוצרים ביצירה אמנותית היא, כי הזכויות בה שמורות ליוצר. זהו הכלל הקבוע בסעיף 33(1) לחוק, והיה קבוע גם בדין הקודם בסעיף 5(1).

הנתבעים טענו כי הבעלות בזכויות היוצרים עברה ואולם העברת זכויות יוצרים טעונה מסמך בכתב. כך היה על פי הדין בעבר (ס' 5 (2) לחוק זכות יוצרים, 1911) וכך גם היום (סעיף 37(ג) לחוק החדש). הנתבעים "דילגו" על משוכה זו והתעלמו מדרישת הכתב, הגם שמדובר בדרישה מהותית ולא ראייתית בלבד (גרינמן, 547; ראה גם פסק דיני בת"א (מחוזי ת"א) 1551/08 אבירמה גולן נ' דובי גל ואח', מיום 6.10.10, פורסם ב"נבו").

הבעלות בזכות המוסרית

גם אם היתה מתקבלת הטענה, כי זכויות היוצרים הועברו על ידי הצייר וכסלר (והטענה לא התקבלה), גם אז הזכות המוסרית היתה ונותרה בידי התובעת – יורשתו, שכן זכות זו אינה ניתנת להעברה, כאמור בסעיף 45 לחוק. היא שייכת ליוצר בלבד, ויורשיו רשאים להגיש תביעה בין הפרת הזכות לאחר פטירת היוצר (גרינמן, 835).

הלכה היא,  כי "אדם זכאי ששמו ייקרא על "ילדי רוחו". זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר" (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(39 817, 840).

הזכות המוסרית של יוצר שנפטר

הצייר וכסלר נפטר בשנת 1995. קרובי משפחתו יכולים לתבוע בגין הפרת הזכות המוסרית, רק אם ההפרה נעשתה לאחר מותו (ס' 55 לחוק). מאחר שהנתבעים אישרו, כי הגדות עם הציורים המפרים פורסמו משנת 1988 מידי שנה בשנה, נפסק כי כי עומדת לתובעת, כיורשתו היחידה של הצייר וכסלר, זכות תביעה בהתייחס להגדות שהופקו משנת 1995 ואילך.

השראה או העתקה

ההגדה בסגנונו המיוחד של וכסלר מהווה "יצירה אמנותית", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח – 2007: "יצירה אמנותית – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול..." (להלן: "החוק"). זכויות יוצרים היא אגד של זכויות משנה, המנויות בסעיף 11 לחוק וכוללות את זכות ההעתקה, זכות הפרסום ועוד. הזכויות מוענקות לבעל זכות היוצרים באופן בלעדי, ולפיכך מימושן מותר רק על ידיו או בהרשאתו (ט' גרינמן, זכויות יוצרים, מהד' שניה, 227).

הנתבע הכחיש תחילה, כי ראה את הגדת וכסלר וטען, כי צייר את ציוריו בסגנון שנות ה- 50, שהיה מקובל באותה עת גם על הצייר וכסלר וציירים אחרים. לאחר הגשת התביעה הודה לראשונה, כי הגדת וכסלר היתה לנגד עיניו, כאשר צייר את ציוריו, אך טען כי הציור שימש לו השראה ולא מקור להעתקה. במהלך הדיון הוצגו לפני הגדלות של ציורי וכסלר, על גבי לוחות קרטון ענקיים. הנתבע הצביע במהלך הדיון על השינויים והתוספות שערך בהם וטען, כי בכך הפכו ציוריו ממעשה העתקה ליצירה מקורית שלו.

ואולם נפסק כי אין בטענה זו ולא כלום. ציורי עשרת המכות שונים באופיים ובצבעיהם מיתר ציורי ההגדה של הנתבע. מדובר בציורים נאיביים, בצבעי פסטל בהירים. ציורי עשר המכות שונים בעליל, והם מתאפיינים בצבעים כהים ועזים, תוך שימוש מרובה באדום חום ושחור. העמוד הכולל את ציורי עשר המכות בהגדות של עמית כה שונה באופיו ובסגנונו עד כי הוא מהווה נטע זר, שתל או תותב, בהסתכלות  בעיני "המתבונן הסביר".

בית המשפט פסק כי הדמיון בין הציורים כה רב, עד כי לא עלה בידיו לרדת לפשר טענתו של עמית, כי מדובר בהשראה ולא בהעתקה.

בכל הקשור לאופן ההשוואה נקבע בע"א 8393/96 מפעל הפיס ואח' נ'THE ROY EXPORT ESTABLISHMENT CO.  ואח' פ"ד נד(1) 577, 590: "אכן, פירוק סיטואציות מורכבות למרכיביהן היא דרך מועילה - ויש שיאמרו אף מהנה - כדי לבחון סוגיות משפטיות, אך לא בכל מקרה יש יצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיבהן בנפרד, פירוק המסית את המבט - ואת הדעת - מן העיקר. את הדמיון בין היצירה המוגנת לבין היצירה המפרה יש לבחון מתוך הסתכלות רחבה על המכלול, בלי לטשטש את התמונה הכוללת על-ידי ירידה לפרטים, שבמקרים כאלה היא כמדומה, מלאכותית ומאולצת".

ההכרעה בשאלה אם הועתק "חלק ניכר" אינה כמותית אלא איכותית, כפי שנקבע בע"א 15/81 מיכאל גולדנברג ואח' נ' מייקל בנט ואח'  פ"ד לו (2) 813,  818: "לצורך ביסוסה של תביעה בדבר פגיעה בזכות יוצרים על התובע להוכיח, כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו של התובע, ולעניין זה לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו. ההכרעה בשאלה זו נופלת על יסוד התרשמותו של השופט מן היצירות בכללותן, ולעניין זה יש לאבחן בין היתר, בין מקרה בו פעל נתבע תחת השראה מקרית, מדעת או שלא מדעת, לבין מקרה בו הושפע ממנה באופן שמנע ממנו יצירה עצמאית. הבדיקה היא מהותית ולא פורמלית, ולכן יכול ובית המשפט ישתכנע מקיומו של חיקוי גם כאשר הוא מוסווה".

בית המשפט פסק כי אם נבחן את ציוריו של וכסלר ואת ציוריו של עמית במבט כללי, ובהינתן כי הגדת וכסלר היתה מונחת בפני עמית בעת שצייר את ציוריו, הרי בניגוד לטענתו של עמית, לא מדובר בהשראה אלא בהעתקה פשוטה ובוטה.

מספר ההפרות

בית המשפט פסק כי עסקינן ביצירה אחת ולא בעשר יצירות. כאמור בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 267, נקבע, כי ה"הפרה" מוסבת על זכות יוצרים אחת, ואין זה משנה לצורך פסיקת פיצוי סטטוטורי, מהו מספר "האקטים המפרים".

יישום "מבחן הזכות שנפגעה" על עובדות המקרה מוביל את ב"כ הנתבעים למסקנה, כי מדובר בציור אחד, המצדיק פיצוי סטוטורי אחד בלבד. כך גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" של היצירות, אשר לטענת ב"כ הנתבעים מלמד, כי כל אחד ממרכיבי איור עשרת המכות של וכסלר, נעדר קיום עצמאי ואינו עומד בפני עצמו.

בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים, כי מדובר בציור אחד, הבנוי מעשרה מרכיבים או ריבועים, ולא בעשר יצירות נפרדות. אמנם, הוצגו בפני סקיצות שערך וכסלר, בהן התמודד עם כל אחת מעשר המכות בנפרד, אולם בסופו של דבר הן עוצבו כתמונה אחת, הבנויה מעשרה ריבועים או מלבנים, כמתבקש מהעובדה שכל הציורים עוסקים בנושא אחד.

בית המשפט פסק כי וכסלר בנה את הציור כפאזל, המורכב מעשרה חלקים, שכל אחד מהם נעדר משמעות ואין לו קיום או ערך כלכלי משל עצמו. לפיכך, זכאית התובעת לפיצוי סטוטורי בגין הפרת אחת של זכויות היוצרים של הצייר וכסלר בציורים.

בנוסף קבע בית המשפט כי העובדה שמדובר בהפקה חוזרת של אותם ציורים, שהודפסו ללא שינויים על ידי הנתבעים, כאשר לאורך שנים רבות לא היתה כל הסתייגות מצד הצייר וכסלר או התובעת להפצתם, מצדיקה התייחסות למקרה כהפרה אחת  (בשונה מהתייחסות שהיתה בענין דקל, למשל, ע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5) 337. וראה גם, ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נד (5) 255, שם קבע בית המשפט כי מדובר בהפרות נפרדות).

א.ג.נ אינה מפר עקיף הפטור מפיצויים

סעיף 48 לחוק דן בהפרת זכות עקיפה של זכויות יוצרים וקובע כי : "העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר..."

פנייתה הראשונה של התובעת לא.ג.נ. היתה בחודש פברואר 2010 ולמרות פניה זו, וגם לאחר שהומצאו לא.ג.נ מלוא הראיות המלמדות, כי עמית העתיק את ציוריו של הצייר וכסלר, המשיכו א.ג.נ להדפיס ולשווק את ההגדות עם הציורים המפרים. אם לא די בכך, א.ג.נ הודיעו, כי בכוונתם להתמיד במעשיהם, גם לאחר שהתקיים הדיון ראשוני בבקשת התובעת למתן צו מניעה זמני, בפני כב' השופט זפט, וגם לאחר סיום ההוכחות בתביעה. רק לאחר מכן, ביום 8.3.11 מצאו א.ג.נ לנכון להודיע לבית המשפט, כי לא ימשיכו במכירת ההגדות עם הציורים המפרים. ועל כן הם מהווים מפר ישיר ולא עקיף.

חיוב מנהלי א.ג.נ באופן אישי

נפסק כי נתבעים 3,4 - מנהלי חברת א.ג.נ יחויבו באופן אישי בגין התנהלות החברה. נפסק כי בהפרת זכויות יוצרים ניתן לחייב חברה ומנהליה יחדיו, כאשר מוכח, כי המנהלים הורו באופן אישי על ביצוע מעשה העוולה, ויש עילה להטלת אשם אישי עליהם, בנפרד מהחברה (ראה, למשל, בת"א (מחוזי ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, [פורסם בנבו; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661, בעמ' 700-703). בע"א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ARRABON -HK- limited (מיום 2.8.08, פורסם בנבו, להלן: "בתימן"), נדונה שאלה דומה ונפסק מפי כב' השופט פוגלמן כי: "אין מניעה מלהחיל כללים אלה [של אחריות אישית, ד.א.] גם בהתייחס להפרת זכות יוצרים, הדומה במהותה לעוולה נזיקית, ומוגדרת ככזו בסעיף 52 לחוק החדש (השוו: גרינמן, בעמ' 388 – 389; בר"ע (י-ם) 2055/06 ששר נ' וסטי (1992) בע"מ ([פורסם בנבו], 15.5.06); ת.א. (ת"א) 2428/01  KONINKLIJKE HOUSEMANN EN HOTTE NVנ' לי-דן סוכניות בע"מ ([פורסם בנבו], 2.3.06) פסקה 6). לגוף הדברים, עמד בית המשפט בפסק הדין על מעורבותם האישית של המנהלים בביצוע העוולות ועל חוסר תום הלב שדבק בפעולתם (ראו פסקה 20 לפסק הדין). מאלה עולה כי התקיימו בהם היסודות המקימים אחריות אישית, ולא ראינו כי קמה עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט בהיבט זה".

במקרה דנן, הוכח, כי הנתבעים 3,4 ביצעו מעשה עוולה באופן אישי, בכך שהחליטו להמשיך במכירת העותקים המפרים, חרף פניות התובעת ולכן אני סבורה, כי יש לחייבם באופן אישי.

סכום הפיצויים

סעיף 56(א) לחוק מורה, כי אם הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי ביהמ"ש לפסוק בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

סעיף 56(ב) מתווה את השיקולים, שרשאי בית המשפט לשקול בקביעת הפיצויים, ביניהם היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק שנגרם לתובע והרווח שהפיק הנתבע.

בית המשפט פסק כי תום לב, תמימות ואי הפקת רווחים לא היו נחלתם של הנתבעים. עמית העתיק את ציוריו של וכסלר אך הכחיש בפני הנתבעים ובפני ביהמ"ש, כי הכיר את הגדת וכסלר. רק בתצהיר עדותו הראשית הודה עמית לראשונה, כי הגדת וכסלר היתה מונחת בפניו בעת שצייר את ציוריו, אך התמיד בהכחשתו כי העתיק את הציורים וטען כי רק שימשו לו מקור השראה.

הסכום שקיבל עמית עבור הציורים אמנם אינו גבוה, אך חומרת ההפרה והתכחשותו לעובדה שמדובר בהעתקה, מהווים שיקול לחומרה כנגדו.

הנתבעים לא ידעו כי מדובר בציורים שהועתקו על ידי עמית, אך גם לאחר שהודע להם, כי מדובר בהפרת זכויות יוצרים של הצייר וכסלר, התעלמו הנתבעים מדרישתה של התובעת  והתמידו במעשיהם, עד לאחר סיום שמיעת כל העדויות בתביעה. הנתבעים הודיעו, כי בכוונתם להמשיך למכור את מלאי ההגדות שנותר ברשותם ועשו כן עד ליום 8.3.11 - מועד בו הואילו להודיע, כי לא ימשיכו במכירת העותקים המפרים.

בנסיבות אלה, חייב בית המשפט את הנתבעים בתשלום פיצויים כדלקמן: 1. עמית (הנתבע 1) שהעתיק את הציורים והסתיר זאת מידיעת הנתבעים, ישלם לתובעת  פיצויים בסך 100,000 ₪. 2. א.ג.נ (הנתבעת 2-4 ) שהפיקו רווחים ממכירת ההגדות והתמידו בכך גם לאחר פניות התובעת, ישלמו לתובעת פיצויים בסך 70,000 ₪. בקביעת סכומי הפיצויים לקח בית המשפט בחשבון את מצבם הנפשי של המפרים, שפעלו במתכוון כמתואר לעיל, ואת הצורך להרתיע מפרים פוטנציאליים אחרים, כפי שנקבע בפס"ד בתימן.

13 במרץ, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

תביעה שהגישה חברת H.Stern כנגד חברת א.נ.ארניל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 13.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

אחד התכשיטים המצליחים והיותר מוכרים של התובעות הינה טבעת בשם "ג'וליאנה", בה משולבים שלשה אלמנטים. הנתבעים משווקים טבעת שאף היא משלבת את שלושת האלמנטים האמורים, בהבדל קטן.

התובעות טוענות, כי יש בטבעת זו משום העתקה של העיצוב הייחודי של טבעת ג'וליאנה, למעט הבדל זניח – לשיטתן, ועל-כן יש בייצורה ובשיווקה משום הפרה של סימן מסחר רשום, שאף מוכר היטב בישראל; עוולה של גניבת עין; הפרה של זכויות יוצרים; עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעות; דילול וגזל המוניטין של התובעות; והטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

נפסק:

התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס לעילה של הפרת זכות יוצרים.

ניתן צו לפיו על הנתבעים לחדול ולהימנע, בעצמם או באמצעות אחרים, במישרין או בעקיפין, מכל עיסוק מסחרי בטבעת המפרה.

ניתן צו לאיסוף והתכת הטבעות המפרות, וכן השמדת תבניות היציקה והגלופות, וזאת בנוכחות נציגי התובעות, תוך 45 יום ממועד מתן פסק-דין זה.

הנתבעים ישלמו לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪, וכן את הוצאותיהן, אותן יישום הרשם.

בנוסף, כאמור, על התובעות לבחור בין שני סעדים חלופיים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

נקודות מרכזיות:

האם הפרו הנתבעים את סימן או סימני המסחר הרשומים של התובעות?

התובעות טוענות כי הנתבעים מפרים את סימני המסחר שלהן בדמות הכוכב, על-פי הגדרת ההפרה שבסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972: "'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר"

הנתבעים אמנם אינם משתמשים ב"סימן מסחר רשום" של התובעות והשאלה היא האם שימוש במגן דוד הינו, לעניינו, שימוש "בסימן הדומה לו" בידי מי שאינו זכאי לכך. בית המשפט פסק כי התשובה לכך, הינה בשלילה.

המבחנים שהציבה הפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימנים מכונים "המבחן המשולש" – מבחן מצטבר המורכב משלושה מבחנים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין ה"מבחן המשולש" הוצג לראשונה בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק אגודת ישראל בע"מ, פ"ד יט(2) 673, 675 (1966). כן ראו, למשל, רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 453-451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע).

מבחן המראה והצליל

בעניין טעם טבע, בעמ' 451, נקבע כי זהו המבחן המרכזי מבין השלושה, וכי: "אין מדובר בהשוואה מדוקדקת... יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם."

בין הכוכב בעל חמשת הקודקודים לבין הכוכב בעל ששת הקודקודים קיים דמיון מסוים. בעיקר נכונים הדברים כאשר מדובר בהטבעות – קטנטנות – של היטלי הכוכבים.

עם זאת, כאשר מדובר בתכשיטים כגון טבעות, אשר מטבעם הינם קטנים, והפרטים המבחינים בהם הינם זעירים, ואשר בשל מחירם הגבוה ביחס לגודלם הם נבחנים בקפדנות ובדקדקנות על-ידי רוכשיהם הפוטנציאליים – יש לייחס חשיבות רבה גם להבדלים מזעריים בין תכשיט אחד למשנהו, וכך גם להבדל – כבענייננו – במספר הצלעות.

בנוסף, בעניין טעם טבע ציין השופט גרוניס כי המשקל היחסי שיינתן להיבט החזותי לעומת סוגיית הצליל או שמם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, והבחין בין שני סוגי מוצרים: "הסוג האחד הינו מוצרים המונחים דרך כלל על המדף שצרכנים יכולים ליטול אותם באופן חופשי, ואילו הסוג השני הוא מוצרים המצויים מעבר לדלפק אשר על-מנת לקבלם יש צורך להיעזר במוכר. במהלך דו-השיח עם המוכר נדרש הצרכן להגות את סימן המסחר המתייחס למוצר שהוא חפץ בו. הצורך לבטא את סימן המסחר על-פה והסכנה לטעות או לבלבול מגבירים את המשקל שיש ליתן לדמיון בצליל ביחס לסימנים של מוצרים מן הסוג השני. לעומת זאת ביחס לסימנים המתייחסים למוצרים מן הסוג הראשון יש לשים דגש דווקא על הדמיון החזותי, שהרי הצרכן נוטל את המוצרים לאחר שהוא מתבונן בסימנים המופיעים על גבי אריזתם." (ר' שם, בעמ' 452).

בית המשפט פסק כי בענייננו, לאור זאת, יש לשים דגש מיוחד להבדלים בין שמות הסמלים.

מבחן סוג הסחורות

בית המשפט פסק כי אין מחלוקת שסוג הסחורות – תכשיטים – משותף וזהה לשני הצדדים, התובעות והנתבעים. עם זאת, ביחס למבחן סוג הסחורות נקבע כי כאשר מדובר במוצרים אשר עלותם גבוהה, יטו הצרכנים לבצע בדיקה מעמיקה יותר ולהשוות בין המוצרים השונים בשוק בטרם ביצוע העסקה (ר' בעניין טעם טבע, בעמ' 453, מול האות ג', והאזכורים שם).

נפסק כי דברים אלה נכונים לענייננו. צרכנים המתעניינים ברכישת טבעת משובצת יהלומים, בודאי כאלה המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות – המתומחרים כיקרים מאד ביחס לשוק – אינם עושים זאת בחטף.

מבחן חוג הלקוחות

התובעות מיתגו את עצמן במשך שנים ארוכות כפונות לחוג לקוחות מסוים, ובמקומות מסוימים בלבד – בשדה התעופה הלאומי ובמלונות יוקרה; זאת, בשונה מהנתבעים, שפנו תמיד ללקוחות באופן בלתי אמצעי ונגיש, ותימחרו את מוצריהן בהתאם – ברמת מחירים נמוכה משמעותית מתימחור תכשיטי התובעות.

לקוחות המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות יודעים בוודאי כי את תכשיטיהן של התובעות ניתן לרכוש רק בחנויות שבבעלותן, ולכן אין חשש כי לקוח של התובעות הנכנס לחנויות הנתבעים ייטעה לחשוב כי אלה החלו לשווק את תכשיטי התובעות, ובכללן ג'וליאנה.

מבחן יתר נסיבות העניין

נוסף על שני המבחנים הנזכרים לעיל, מבחן זה מאגד את הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא נדונו במבחנים הקודמים. נפסק כי בעניין זה ניתן לציין כי הנתבעים אינם נוקטים בדרכי פירסום ושיווק כגון אלה בהם עושות התובעות שימוש, ולמעט תמונות באתר האינטרנט שלהם, לא הוצגו בפני בית-המשפט צילומים של תכשיטי הנתבעים אשר בגינן עלול לטעות צרכן פוטנציאלי ולהתבלבל בין מוצרי הצדדים.

מבחן "השכל הישר"

הפסיקה הכירה במקרים מסוימים במבחן רביעי – הוא מבחן "השכל הישר" – במסגרתו עשוי בית-המשפט להכיר בהפרה אף במקרים בהם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל, וזאת כאשר המסר הרעיוני העומד בבסיס הסימן המפר דומה מהותית למסר העולה מהסימן של התובע (ראו בעניין טעם טבע, בעמ' 453). ומההן ניתן להכיר בלאו בענייננו: אם ניתן לייחס תכונות קונספטואליות לעבודות האומנות התכשיטנית, הרי שהמסר הרעיוני הנובע משימוש בכוכב, שמן של התובעות, שונה לחלוטין מהמסר הרעיוני הנובע מהשימוש במגן-דוד כסמל לתכשיטים שיוצרו בישראל.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הפרו את סימני המסחר הרשומים של התובעות.

האם הפרו הנתבעים סימן מסחר מוכר היטב של התובעות?

לטענת התובעות, סימן הכוכב (או הכוכבים) זכאי להגנה כסימן מסחר מוכר היטב, בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר: "סימן המוכר היטב בישראל... לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק."

מעבר לקביעה הכוללנית כי "בין השאר" יילקחו בחשבון שני השיקולים המנויים לעיל, החוק הישראלי, כמו גם אמנת פריס והסכם הטריפס – הם מקורות ההגנה על סימן מסחר מוכר היטב – אינם מספקים מענה מדויק לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב ומהם התנאים המגדירים סימן מסחר כמוכר היטב - ת"א (ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פסקה ה' (פורסם בנבו, 25.4.2010) (להלן: "אנג'ל נ' ברמן ".

התובעות הציגו שימוש רב וארוך בסימן הכוכב בתכשיטיהן, כמו גם שימוש בסימן בפירסום ובשיווק של התכשיטים.

עם זאת, במהלך הדיון הציג בא-כוח הנתבעים ראיות לא מעטות לשימוש בסימן הכוכב על-ידי אחרים, הן בעבר – אפילו הרחוק, והן בהווה – בשווקים רבים ושונים בעולם, בעיקר במזרח אירופה, ובפרט בארצות ברית-המועצות לשעבר (ביניהם מפורסמים מאד כגון CHANEL).

בנוסף, טענו הנתבעים, כי השימוש בסימן הכוכב הינו בסיסי מאד בתכשיטנות, והטבעתו הינה אחת מפעולות הצורפות הראשונות שנלמדות בבתי-ספר לצורפות.

על כן נפסק כי התובעות לא הוכיחו ברמה המחויבת בדיני הראיות האזרחיים (51%) כי סימן הכוכב הינו סימן מסחר מוכר היטב שלהן, דווקא.

האם ביצעו הנתבעים עוולה של גניבת עין?

שניים הם היסודות אותם נדרשות התובעות להוכיח בעוולת גניבת העין: המוניטין של התובעות בטבעת ג'וליאנה; והחשש הסביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטבעות של התובעות והנתבעים (ר' ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 942 (2001) (להלן: עניין עיתון משפחה).

מוניטין

באשר ליסוד הראשון – הוכחת המוניטין – נקבע כי על התובעות להראות, בראש ובראשונה, כי הטבעת שלהן הינה בעלת אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף, ושהציבור מקשר אותה עם מקור מסוים – שהינו הן – אפילו אינו מזהה את המקור בשמן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232 (1991) (להלן: עניין פניציה); וכן בעניין עיתון משפחה, בעמ' 942).

התובעים הציגו עדויות במצביעות על הקישור – הנדרש לשם הוכחת מוניטין – בין תיאור הטבעת בעל-פה לבין הטבעת עצמה ואף למקור הטבעת – הוא התובעות.

ואולם, לשם הוכחת המוניטין נידרש להראות כי הציבור הוא שמקשר בין התיאור והמוצר לבין המקור, ועדויות שהציגו התובעים מתארות את הקישור האמור בקרב זבני החנויות שמשווקות חיקויים של אותו המקור – שלהם עניין ואינטרס מיוחד ועודף בהכרת המוצר, כמו גם מקורו, ביחס לכלל הציבור.

החיקויים עצמם – אין בהם משום עוולה של גניבת עין (ר' עניין פניציה, בעמ' 232), אלא יש בהם, בקישור בין תיאור הטבעת לבין התובעות ובכינוי הטבעת בשם התובעות אף בפי החקיינים, משום ראייה לקיומו של מוניטין, שפגיעה בו – בדרך של הטעיית הציבור – היא שמקימה את העוולה.

חשש להטעיה

המבחן הנוהג לבחינת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור במסגרת עוולת גניבת העין זהה למבחן הנוהג בבחינת הדמיון בין סימני מסחר, קרי – "המבחן המשולש", המורכב, כזכור, ממבחני המראה והצליל, מבחני סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ר' עניין עיתון משפחה, בעמ' 949).

למרות הזהות בין המבחנים, עמד בית-המשפט העליון בעבר על ההבדל, לעניין יסוד ההטעיה, בין עוולת גניבת העין לבין הפרת סימן מסחר, ככל שהדבר נוגע לשוני חזותי במכלול מרכיביו של המוצר. השופט א' גרוניס, בעניין טעם טבע, בעמ' 451-450, אף התייחס מפורשות למשמעות אריזת המוצר: "על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם. כלומר, בתביעת הפרה יש ליתן משקל נמוך יותר, או במקרים מסוימים לא ליתן משקל כלל, למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם...".

בית המשפט פסק כי אין במכלול מעשיהם של הנתבעים כדי להביא לחשש סביר שהציבור יטעה לחשוב שטבעת הנתבעים היא מתוצרת התובעות.

התובעים לא הציגו ראיות לכך: - שהנתבעים משתמשים בשם הטבעת או בשמן של התובעות; - שהם משווקים את הטבעת שלהם בקשר כלשהו לטבעת התובעות או לתובעות עצמן; - או שלקוח כלשהו טעה והתבלבל בין התובעות לנתבעים ובין טבעותיהם.

נוסף על כך, התובעות משווקות את תכשיטיהן בחנויות שבבעלותן בלבד. לקוחותיהם, הקיימים והפוטנציאליים, בודאי יודעים זאת, שכן התובעות מיתגו עצמן כיצרני תכשיטי יוקרה מובילים. לפיכך, החשש כי לקוח פוטנציאלי ייכנס לחנות של הנתבעים וייטעה לחשוב שראה שם תכשיט של התובעות – הינו בלתי סביר.

אשר-על-כן, דחה בית המשפט את טענות התובעות אף בדבר גניבת-עין.

חוק זכויות יוצרים ביחס למוצרים שכשירים להירשם כמדגם

טענה מקדמית שהעלו הנתבעים בסיכומיהם (טענה שהינה משפטית גרידא, ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית): לשיטת הנתבעים, בענייננו חל סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, לפיו חוק זה אינו חל לגבי מדגמים הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים והמדגמים, שכן הטבעת הינה פריט אופנתי הראוי להירשם כמדגם – ורישום שכזה לא נעשה על-ידי התובעות.

לתמיכה בטענתם זו, הפנו הנתבעים לפסיקה קודמת [למשל, ת"א (ת"א) 1311/04 אלקריף נ' יומטוביאן יעקב – אופנת טריפ (פורסם בנבו, 19.4.2010); וכן פסיקתי בעניין ת"א (ת"א) גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 16.4.2009)].

סעיף 22(1) קובע בזו הלשון: "חוק זה לא יחול על סימני-אמצאה הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים וסימני-האמצאה, 1907, פרט לסימני-אמצאה שאם, אמנם, ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כמודלים או כדוגמאות המוכפלות על-ידי פרוצס תעשייתי"

על-פי תצהיר עדת התביעה, לפיו ייצור תכשיטי התובעות הינו "ידני ופרטני", הרי שטבעת ג'וליאנה אינה עונה על הסיפא של ההגדרה המחייבת רישום, באשר אינה מהווה דוגמא המוכפלת על-ידי פרוצס תעשייתי.

ודוק: על-פי הגדרת "מדגם" בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (שהחליפה את חוק הפטנטים וסימני האמצאה, 1907) – מדגם, כעקרון, כולל גם עבודת יד: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

נמצא שהמחוקק הישראלי עמד על כך שרק לגבי מדגמים שנוצרו בתהליך תעשייתי, ולא בעבודת-יד, לא יחול חוק זכות יוצרים. בנוסף, עיון בפסיקה, [ר' גם, למשל, ת"א (נצ') 552/90 שדה-שוורץ נ' מאוזנר, פ"מ תשנ"ד(3) 147, 159-154 (1992)[, מלמד כי הקביעות לגבי הצורך ברישום פריטים אופנתיים כמדגמים התייחסו – כולן – לפריטי לבוש בלבד, ר' גם בעמ' 94-92 לספרו של טוני גרינמן זכויות יוצרים (2003)].

הפסיקה נוהגת להחיל את הוראת סעיף 22 לגבי בגדים, וזאת בשל כך שבגד הוא מוצר שימושי, שצורתו מוכתבת בעיקר על-ידי שיקולים פונקציונלים וצורת הגוף.

לא כך הדבר בעניין תכשיטים, ואין דין תכשיטים כדין אופנת לבוש.

למסקנה דומה הגיעה גם השופטת ארבל בהמ' (ת"א) 11001/95 מיכל נגרין עיצובים בע"מ נ' שארם – תכשיטים ישראליים מקוריים בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.1995) (להלן: עניין מיכל נגרין).

זכויות יוצרים בטבעת ג'וליאנה

לשם הגנה על טבעת ג'וליאנה בזכויות יוצרים נדרש ראשית להכיר בה כיצירה מוגנת.

בית-משפט זה הכיר בעבר בתכשיטים כיצירה אומנותית הראויה להגנה, כל עוד מדובר ביצירה מקורית וייחודית (ר' עניין מיכל נגרין, בפסקה 3 להחלטה).

על-פי הפסיקה, מקוריות מורכבת משניים: 1. יצירה עצמית (להבדיל מהעתקה); 2. יצירתיות, או משאב רוחני השקול ליצירתיות. באשר ליצירה העצמית – התובעות הציגו בפני בית-המשפט ראיות, שלא הופרכו, לכך שמדובר בתכשיט פרי עיצובן. באשר לדרישת היצירתיות – כאמור לעיל, בפרק העובדות, טבעת ג'וליאנה מתאפיינת בשלושה אלמנטים, אשר נטען כי שילובם הינו מקורי וייחודי, ולפיכך זכאי להגנה.

לפיכך קבע בית המשפט כי טבעת ג'וליאנה הינה יצירה מקורית הראויה להגנה על זכויות יוצריה, וזאת בשל השילוב הייחודי והמקורי של שלושת האלמנטים.

ודוק: אין בקביעה זו כדי להקנות זכויות יוצרים באלמנט מסוים מבין שלושת האלמנטים, אלא על שילובם של השלושה בטבעת.

הפרת זכויות היוצרים – העתקה

העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני אלה: 1. "גישה" או נגישות של הנתבע ליצירת התובע; 2. דמיון מהותי בין יצירת הנתבע ליצירתו הקודמת של התובע.

כאמור, התובעות הציגו בפני בית-המשפט פרסומים רבים ונפוצים של טבעת ג'וליאנה, בארץ ובעולם, ומשכך אין ספק שלנתבעים הייתה גישה ליצירת התובעות.

שאלה מורכבת יותר היא האם קיים בין טבעות הצדדים דמיון מהותי. דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים כאשר: הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970) (להלן: עניין אלמגור))

בהמשך הדברים בעניין אלמגור קבע השופט י' כהן כי: "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

גישה זו, של בחינת הדמיון המהותי בין היצירות כמכלול – בשונה מהשוואת רכיביהן – היא הגישה שאימץ בית-המשפט העליון כדרך המלך, בעיקר ביצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיביהן עדיפה על-פני פירוקן לרכיבים והשוואתם בנפרד ]ר' ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 590 (2000)[.

בודאי נכונים הדברים כאשר מדובר ביצירה שההגנה על זכויות יוצריה הוקנתה בשל שילוב ייחודי ומקורי של אלמנטים, ולא לאלמנטים עצמם.

כך גם בענייננו – יש לבחון ולהשוות את טבעות הצדדים כמכלול, המאופיין והמיוחד בשילוב שלושת האלמנטים. בית המשפט פסק כי בין הטבעות קיים דמיון מהותי, שכן הנתבעים לא הצליחו להצביע ולו על תכשיט אחד נוסף, שלהם או אחרים, בו משולבים שלושת האלמנטים. אין זה סביר ששילוב האלמנטים רק בטבעת זו הינו פרי של סיבה אחרת חוץ מהעתקת השילוב מטבעת התובעות.

במובן זה, השוני בפרטי רכיב הכוכב, אין בו כדי לערער ולהפחית מהדמיון המהותי בין טבעות הצדדים, ומהמסקנה כי הנתבעים העתיקו את טבעת התובעות.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעות בטבעת ג'וליאנה.

סעד כספי - פיצוי

התובעות ביקשו פיצוי בלא הוכחת נזק בגובה 20,000 ₪, מכוח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים; וכן הוצאת צו למתן חשבונות, המורה לנתבעים להגיש דו"ח מפורט, בתצהיר, שתוכנו מאומת על-ידי רואה-חשבון, ביחס לכמות הטבעות המפרות שנמכרו על-ידי הנתבעים ולכלל התמורה בגין מכירות אלה.

סעדים אלה הינם סעדים חלופיים, ואין האחד יכול לבוא ביחד עם השני, שכן אז יהא זה משום כפל פיצוי לתובעות בגין הפרת זכויות היוצרים שלהן. יפים לכך דברי השופט לנדוי, בפרשת דפוס ניאוגרפיקה [ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 893-892 (1957)]: "שלוש הן התרופות הכספיות אותן יכול בעל זכות-יוצרים לתבוע עקב הפרת זכותו: (א) פיצויים על הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, בהתאם לסעיף 6 של חוק זכות יוצרים, 1911... (ב) מתן חשבונות על-ידי הנתבע, על הריווח שזה הפיק מן ההפרה... (ג) ... ... תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו, ועל-כן אי-אפשר לתבוע יחד את התרופות (א) ו-(ב)... הטעם לדבר הוא, שבתביעה למתן חשבונות יש משום מחילת ההפרה, בעוד שתביעת פיצויים מבוססת על עובדת ההפרה. לשון אחרת, תביעה לתשלום המגיע בהתאם לחשבון אינה תביעת נזיקים, אלא תביעה מעין-חוזית, בה תובע בעל-הזכות מאת המפר מה שהלה גבה עבורו, על יסוד 'עשיית עושר ולא במשפט'."

משלא פירטו התובעות את נזקן בגין ההפרה, נותרו בפניהן שני הסעדים החלופיים האמורים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

משציינו התובעות בסיכומיהן שהן חוזרות על כל הסעדים המבוקשים בפרשת התביעה, נראה שכדי לסיים תובענה ישנה זו, עדיף כיום לבחור בתשלום הפיצוי הסטטוטורי.

בית המשפט פסק כי אם תודענה התובעות כי ברצונן לבחון את סעד השבת הרווחים, יוצא צו למתן חשבונות, תוך 30 יום מיום מתן הודעת התובעות.

10 במרץ, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציורים

הפרת זכויות יוצרים בציורים

תביעה שהגיש מר גול יוסי כנגד מר יואב פור. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט  חגי ברנר. ביום 10.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה לתשלום פיצויים בסך 2,500,000 ₪ שעילתה בהפרה נטענת של זכות יוצרים בשבעה ציורים שצויירו על ידי ארבעה ציירים שונים.

נטען כי הנתבעים הפרו את זכות היוצרים ביצירות בכך שהדפיסו בלא אישור בעלי הזכויות 5,000 עותקים מכל יצירה, ומכרו אותם לצדדים שלישיים. עקב כך נגרם לתובעים נזק כבד מחמת אובדן מכירות של הדפסי היצירות, ירידה בהכנסות השנתיות וכן פגיעה במוניטין.

התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים פיצויים בסך של של 140,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ והוצאות משפט בסך 6,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

בעל דין נדרש בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים חומרית

נדחתה טענת הנתבעים לפיה התובעים צריכים היו לצרף לתביעתם את הציירים עצמם, בהיותם בעלי זכות היוצרים ביצירה. נפסק כי מחומר הראיות עולה כי התובעים רכשו את זכות היוצרים ביצירות מאת הציירים. זכות היוצרים החומרית (המכונה גם זכות יוצרים כלכלית), היא נכס הניתן להעברה, ולכן, משרכשו התובעים מאת הציירים את הזכות האמורה, הם הפכו לבעליה, לכל דבר וענין ועל כן לא היה צורך לצרף את הציירים עצמם כתובעים נוספים.

בעל דין נדרש בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים מוסרית

אילו היה מדובר בהפרת זכות המוסרית (אי מתן קרדיט), מכיוון שזכות מוסרית אינה ניתנת להעברה, ולעולם היא מוקנית ליוצר עצמו (ראה ס' 4(א)(5) לפקודת זכות יוצרים) היה צורך בהוספת הציירים כתובעים.

הפרת זכות יוצרים באמצעות העתקה

הנתבעים לא חלקו על כך שהדפיסו 5,000 עותקים של כל אחת מן היצירות, הגם שטענו כי עשו כן בתום לב.

כידוע, הזכות להעתיק יצירה "היא הזכות הבסיסית ביותר מבין כלל זכויותיו של בעל זכות היוצרים" (ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך א' ע' 236). לנוכח המסקנה לפיה התובעים הם בעלי זכות היוצרים החומרית ביצירות, אין ספק שמעשי הנתבעים מהוים הפרה של זכות היוצרים האמורה, שכן העתקתה, או הדפסתה, או שכפולה של יצירה בכל פורמט שהוא הן פעולות המחייבות הרשאה מאת בעל זכות היוצרים, הרשאה שלא ניתנה במקרה דנן.

הגנת תום הלב

הגנת מפר תמים לפי ס' 8 לחוק זכות יוצרים, 1911, נתונה רק למי שלא ידע ולא היה צריך לדעת כי קיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה המועתקת. לעומת זאת, ההגנה לא תחול כאשר הנתבע רק טעה לגבי זהותו של בעל זכות היוצרים. ראה: ע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט(6), 421 , 430-431 (2005): "כפי שנפסק חל סעיף 8 לחוק זכות יוצרים "רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת - ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד - שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד - שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים".

החוק מתייחס בסלחנות מסוימת כלפי זה שהפר ב'תמימות' זכות יוצרים של אחר. מפר כזה פטור מתשלום פיצויים בגין ההפרה, אם כי ניתן לקבל נגדו צו מניעה. החוק עצמו אינו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'.

נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה' (ט' גרינמן זכויות יוצרים (תשס"ד) 502).

כמו כן ראוי לתת את הדעת על כך 'שתום לב אינו מהווה הגנה כנגד הפרה ראשונית [שהיא ביצוע של פעולה המצויה תחת הפריווילגיה של בעל זכות היוצרים, כגון העתקה או עיבוד של היצירה], אלא (וגם זאת לענין סעד הפיצויים בלבד), כאשר הנתבע לא ידע ולא חייב היה לדעת כלל ועיקר על קיומה של זכות יוצרים לאי-מי ביצירה שלגביה הוא מבצע את הפעולה המפירה. רק לעיתים רחוקות יסבור הנתבע כי ביצירה שבה הוא מטפל אין זכות יוצרים לאדם כלשהו. הסיכון בנדון מוטל אם כן על הנתבע. קושי זה הוא קושי כללי, הקיים גם בשיטות אחרות' (מ' דויטש קניין (תשנ"ז, כרך א') 191.

במקרה דנן, ברור כי הנתבעים ידעו כי היצירות שהדפיסו מוגנות בזכות יוצרים של מאן דהוא, בין שיהיה זה הצייר עצמו ובין שיהיה זה מי שרכש ממנו את הזכויות. אם סברו בטעות כי הזכות נתונה לשחר, או ששחר פועל מטעמו של גול, אין בכך כדי להגן עליהם מפני הפרת זכות היוצרים של התובעים. ודוק: הנתבעים כולם עוסקים בתחום של מסחר בחפצי אמנות, ולכן הם מודעים היטב לנושא של זכות יוצרים, על היבטיו השונים.

מספר הפרות

יש לקבוע תחילה בכמה הפרות מדובר, שהרי הפיצוי הסטטוטורי האמור הינו בגין כל הפרה.

שאלה כזו התעוררה ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' יום טוב, [פורסם בנבו] תק-על 2009(3), 1498 , 1500 (2009), שם היה מדובר בהשמעת שלוש עשרה יצירות מוסיקליות ברצף במהלך ארוע שמחות אחד, ואושרה החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לענין הפיצוי הסטטוטורי מדובר בהפרה אחת בלבד, שכן מדובר במסכת אחת במסגרת ארוע מפר אחד. עוד נקבע כי: "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה... לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי עת נקט במבחן זה."

ראה גם ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2), 254 , 266-267 (1992): "ה"הפרה" אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על ידי הנתבע, ואין זה משנה מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר תובעים בגין הפרתן."

בעניננו נפסק כי, הופרה זכות היוצרים של התובעים בשבע יצירות, כאשר אין חולק כי הודפסו 5,000 עותקים של כל יצירה. ברור גם כי מדובר בשבע הפרות ולא בשבעה אקטים מפירים של זכות אחת בלבד, שכן כל יצירה עומדת בפני עצמה וראויה להגנה, ולא מדובר בארוע מפר אחד.

הכלל הוא: "כל יצירה נפרדת היא נושא לזכות יוצרים נפרדת. על כן, הפרת זכות יוצרים בכל יצירה נפרדת היא הפרה נפרדת לצורך פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק." (ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 780).

פיצוי ללא הוכחת נזק

הנתבעים טוענים כי התובעים לא הוכיחו קיומו של נזק בעין. הלכה למעשה, הדיון בשאלה זו התייתר, לנוכח הודעתם של התובעים בסיכומיהם לפיה הם עותרים בראש ובראשונה לפיצוי הסטטוטורי, ורק באופן חלופי, לפיצוי בגין נזק בעין. ממילא, שעה שהתובעים זכאים לפיצוי סטטוטורי, כפי שנראה להלן, ואף עותרים לקבל פיצוי כזה בתור סעד עיקרי, אין צורך לדון בשאלת הנזק שנגרם לתובעים בעין.

השאלה הבאה היא כיצד יש לחשב את הפיצוי הסטטוטורי לו זכאים התובעים. לענין זה חלה הוראת ס' 3א' לפקודת זכות יוצרים (החוק הישן),  הקובעת כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪.

מדובר בשבע הפרות, שבגין כל אחת מהן זכאים התובעים לפיצוי סטטוטורי. אכן, גם על פי הדין הקודם (שהוא הדין החל בעניננו), לבית המשפט נתון שיקול הדעת שלא לפסוק פיצוי כלשהו גם כאשר עסקינן בפיצוי סטטוטורי (ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2), 254 , 271 (1992)), אלא שמדובר בחריג שבחריגים, שאיננו מתאים לנסיבות שבפנינו.

במקרה דנן, סבור בית המשפט כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על הסכום המכסימלי של 20,000 ₪, גם בשל ריבוי ההפרות והאופן השיטתי והתעשייתי בו בוצעו, וגם לנוכח זהותם של אלה שהפרו את זכות היוצרים של התובעים- מדובר בגורמים המפעילים בית דפוס, העוסקים גם בסחר בחפצי אמנות. מתוקף עיסוקם ונסיונם המקצועי הם מודעים היטב לנושא של זכויות יוצרים, וניתן לצפות מהם כי יקפידו קלה כחמורה בנושא השמירה על זכויות אלה.

סיכומו של דבר, התובעים זכאים לפיצוי סטטוטורי בסך 20,000 ₪ בגין כל אחת משבע ההפרות של זכות היוצרים, ובסך הכל, לסכום כולל של 140,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

הפרת זכות מוסרית

התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית, מן הטעם הפשוט שהזכות המוסרית אינה שלהם אלא של הציירים שציירו את היצירות. בשונה מזכות היוצרים החומרית או הכלכלית, הניתנת להעברה, הרי שהזכות המוסרית היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, והיא נותרת לעולם בחזקתו של היוצר עצמו, אף לאחר שהעביר את זכותו החומרית ביצירה. כך היה הדין על פי ס' 4א' לפקודת זכות יוצרים, וכך הוא הדין גם כיום, לפי ס' 45(ב) לחוק החדש (ראה גם ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 834, 838).

15 בפברואר, 2011,

0 תגובות

הגנה על זכויות יוצרים בתוכנה

בית המשפט העליון, השופטים א' חיות, ע' פוגלמן, י' עמית (עא 4667/08) - 15.2.2011

תחום: הגנה על זכויות יוצרים בתוכנה נושאים: הגנת זכות יוצרים לתוכנה, הגנה מצומצמת לתוכנת מחשב בזכויות יוצרים, בחינת הפרת זכות יוצרים בתוכנה, חוות דעת מומחה לעניין שאלת ההעתקה של תוכנה, חזקה כיוצר היצירה - לשמו של היוצר המופיע על היצירה

עובדות:

עניינו של הערעור שבפנינו בטענה להפרת הסכם ולהפרת זכויות יוצרים. בתביעה שהוגשה על ידי המערערים נטען כי המשיבים הפרו את הסכם הפירוד בכך שלא שילמו את התמלוגים המגיעים למערערים כפי שהוסכם בהסכם הפירוד וכן הפרו את זכויות היוצרים בתוכנה.

נפסק:

המערערים העבירו את כל זכויות היוצרים שלהם בתוכנה למשיבים. לכן, אין חשיבות לשאלה אם המשיבים העתיקו את התוכנת לתוכנה אחרת כטענת המערערים. נוכח כתבי הויתור עליהם חתמו המערערים, דין הערעור להידחות. המערערים ישאו בשכ"ט המשיבים בסך 50,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

הגנת זכות יוצרים לתוכנה

בסעיף 2א לפקודת זכות-יוצרים 1924 נקבע כי דין תוכנת מחשב כדין יצירה ספרותית הזכאית להגנת זכויות יוצרים. בע"א 139/89 הרפז נ' אחיטוב, פ"ד מד(4) 16 (1990) (להלן: עניין הרפז) נקבע כי ההגנה על תוכנת מחשב משתרעת על כל שלבי הפיתוח של התוכנה, לא רק על העתקתו של קוד התוכנה עצמו אלא גם על השלבים הקודמים של הגדרת הדרישות (האפיון), התכנון (עיצוב) ואף על הבחירה ברעיונות וארגונם, הצורה, המבנה, הזנת המשתמש, הסדר והארגון.

הגנה מצומצמת לתוכנת מחשב בזכויות יוצרים

יש הגורסים כי אין דין תוכנת מחשב כדין יצירה ספרותית רגילה ויש לצמצם את היקף ההגנה על תוכנות מחשב במקרים בהם לא נעשתה העתקה מילולית של קוד התוכנה (שור-עופרי עמ' 499-500). בשנים שלאחר מתן פסק הדין בעניין הרפז צומצמה ההלכה בארה"ב בכל הנוגע למתן הגנה לחלקי תוכנה שאינם מילוליים, קרי, שאינם העתקה של קוד התכנות (ע"א 2392/99 אשרז נ' טרנסבטון, פ"ד נז(5) 255, 273 (2003)). זאת, על מנת להימנע ממצב בו מעמדו של יוצר התוכנה הוא כשל בעל מונופולין ארוך טווח מכוח זכויות יוצרים, מבלי שעבר את ה"מסלול המפרך" של הגנה באמצעות פטנט. לשיטה זו, מתן הגנה רחבה מדי מפני העתקה "לא מילולית" של חלקים עלול להביא לצמצום התחרות ולעיכוב בהתפתחות הטכנולוגית, ולכן יש להבחין בין תוכנה העוברת שינוי ושדרוג לבין יצירתה של תוכנה חדשה המבצעת אותן פעולות אך בנויה בשפה אחרת, בעיצוב אחר ובממשק אחר.

בחינת הפרת זכות יוצרים בתוכנה

כדי לבחון אם בוצעה העתקה מפרה של זכויות יוצרים, השאלה המרכזית הינה קיומו של דמיון מהותי. ככלל, "כאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה" אזי מדובר בדמיון מהותי (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970)).

כאשר מדובר ביצירות הדורשות מומחיות מיוחדת, נוטים בתי המשפט להיזקק לעדות מומחה, וכך כאמור נעשה אף בענייננו.

המומחה קבע כי נדרש "חידוש המצאתי" וגם בית משפט קמא התייחס בפסק הדין לדרישת "הייחודיות". אלמנטים אלה, הלקוחים מדיני הפטנטים, אינם נדרשים לביסוס טענה בדבר העתקה והפרה של זכויות יוצרים. גם בהנחה ששלב האפיון אינו ייחודי, מאחר שהתוכנה נתנה מענה לדרישות שהציגה הבורסה לניירות ערך, אין בכך כדי לשלול את המקוריות הנדרשת בשלב הגדרת הדרישות ושלב עיצוב התוכנה (עניין הרפז בעמ' 20). זאת, בהנחה שהביטוי של הפונקציות, שנועדו לענות על הדרישות של הבורסה, הינו פרי עמלו של היוצר, ואופן ארגונן, הצגתן וכיוצא בכך עונה על דרישת המקוריות.

על מנת לבחון את השאלה אם בוצעה העתקה, יש לבחון את איכות השינויים ומהותם: "תהליך בדיקת העתקה אינו תהליך מכני או טכני. עיקרה של הבחינה הוא מהותי, ממשי ואיכותי. כאשר נקודת הכובד והגרעין המרכזי שביצירה, הועתקו - אין משמעות לכך ש-90% מחלקיה הנותרים הינם מקוריים, כך גם להפך. עצם העובדה כי המוצרים נראים על פניהם זהים, אין בה כדי להכריע האם בהעתקה עסקינן" (ע"א 9248/05 מתן נ' מילטל (לא פורסם, 22.08.2006) [פורסם בנבו]).

ודוק: תוספות ושינויים מקוריים ליצירה המפרה אינם מעלים ואינם מורידים לעניין שאלת ההעתקה (ע"א 8117/03 ענבר נ' יעקב (לא פורסם, 16.01.2006) [פורסם בנבו] , פסקה 22 לפסק דינה של השופטת נאור). יכול הטוען לטעון כי גם שינויים, תוספות, התאמות, הסבה לשפת תכנות חדישה ומתקדמת ועוד – כל אלה אינם גורעים מההגנה על היצירה המקורית בדמות התוכנה המקורית.

חוות דעת מומחה לעניין שאלת ההעתקה של תוכנה

נפסק כי המומחה מטעם בית המשפט גלש לנושאים שבמשפט, להבדיל מקביעות שבעובדה ובמקצועיות. כך, למשל, לא היה זה מתפקידו של המומחה לקבוע מהם הקריטריונים הנדרשים לשם הוכחת העתקה, אלא היה עליו לבחון את הדמיון למעשה בין התוכנות.

חזקה כיוצר היצירה - לשמו של היוצר המופיע על היצירה

בתדפיס של תוכנת FMR מופיעה הכתובית "הופק על ידי סערת תוכנה". בכך יש להעביר את הנטל אל המשיבים, נוכח סעיף 6(3)(א) לחוק זכות יוצרים 1911 וסעיף 9 לפקודת זכות יוצרים 1924 הקובעים כי כאשר מופיע שמו של היוצר על היצירה חזקה כי היצירה הינה שלו אלא אם יוכח אחרת.

12 בינואר, 2011,

0 תגובות

אין זכויות יוצרים בצילום לא ייחודי

בית המשפט השלום בתל אביב, השופטת חנה ינון (תא (ת"א) 64269/07) - 12.1.2011

תחום: אין זכויות יוצרים בצילום לא ייחודי

נושאים: הגנה על צילום בזכות יוצרים, המקוריות הנדרשת בצילום, צילומים שלא יקבלו הגנה, דוקטרינת המיזוג בתחום זכויות היוצרים: ביטוי מצומצם, הגנת המפר התמים

עובדות:

תביעה על סך של  500,000 ₪ שעניינה טענה בדבר הפרת זכויות יוצרים עקב פרסום צילומים מאתרו של התובע באתר האינטרנט שבניהולו של הנתבע.

לטענת התובע, פרסם הנתבע באתר האינטרנט שבבעלותו, תמונות שצולמו על ידו והמשמשות אותו לשיווק מוצריו, תוך הפרת זכויות היוצרים שלו, לרבות זכויותיו המוסריות בצילומים, וזאת ללא הסכמתו.

נפסק:

מדובר בצילום של כלי בית אשר ניתן לצילום במספר מצומצם ביותר של זוויות, ועל כן, אין צידוק להעניק זכות יוצרים לצלם.

התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך של 8,000₪.

נקודות מרכזיות:

הגנה על צילום בזכות יוצרים

על פי הדין, לצורך הקמתה של זכות יוצרים, יש לעמוד בשני תנאים מצטברים והם: האחד, שהמדובר ביצירה "מקורית", שמשמעה, שהיצירה היא פרי עמלו הרוחני של היוצר, והתנאי השני הוא, כי מדובר ביצירה שהיא תוצר של השקעה מינימאלית, של משאב כלשהו.

על פי סעיפים 1 ו-35 לחוק זכות יוצרים, 1911, צילום יכול שיהא נושא לזכות יוצרים, שכן הוא בגדר יצירה אומנותית, שהצלם השקיע בו מפרי מחשבתו וכישרונו בבחינת האובייקט, הרקע , זווית האור והצילום.

סעיף 1(1) לחוק קובע כי יצירות אומנותיות הנן מושא ראוי לזכויות יוצרים. סעיף 35(1) לחוק זה מגדיר "יצירה אמנותית" ככוללת צילומים. מלשון ההוראות הנזכרות עולה כי חוק זכות יוצרים מכיר בזכות יוצרים בצילומים.

גם צילום של זוג נאהבים על רקע של שקיעת השמש, או של מגדל פיזה, הגם שהוא צילום נפוץ שצולם אין ספור פעמים, עדיין יש לו ייחוד משלו, פרי כשרונו של הצלם הספציפי שצילם אותו, ואין  שני צילומים זהים לחלוטין, כל צלם זכאי לצלם את מגדל פיזה פעם נוספת מאותה זוית ובאותם תנאי תאורה אך אין הוא רשאי להעתיק צילום שעשה אחר מבלי לקבל רשות לכך, בדרך זו המשפט מגן על ביטוי שיש בו דרגה מסוימת של מקוריות ושהוא תוצאה של כשרון ומאמץ.

המקוריות הנדרשת בצילום

המונח "מקורי" אין כוונתו , כי הביטוי של הרעיון הנדון חייב להיות חדש או המצאתי ובוודאי לא מהפכני,  כי אם די בכך שהוא פרי מחשבתו של בעל היצירה ואינו מהווה העתקה מיצירה אחרת.

צילומים שלא יקבלו הגנה

במקרה שבפנינו, מדובר בצילומים של כלי בית שונים, אשר, נפסק כי אינם צילומים בעלי אופי אומנותי, אלא, כאלו שנועדו להציג את מוצרי חברת קורנינג, ולפרסם אותם לצרכן.

אולם, גם צילום שאינו בעל ערך אומנותי, העומד בסטנדרט נמוך של מקוריות, ראוי להגנת זכות יוצרים בדין הישראלי.

נדרש שהשקעת היוצר תעבור מינימום מסוים, אם כי מינימום זה נמוך מאוד. נדרש 'שניתן יהיה להבחין בתרומתו העצמאית של היוצר', או ש'המוצר ניתן להבחנה מאבני הבניין שלו'. בבחינת מקוריות אין כל מקום לעשות השוואה בין היצירה המוגמרת לבין יצירות אחרות, וההתמקדות צריכה להיות בשלב הגיבוש של היצירה, כאשר המבחן הראוי יתמקד בבדיקת השיקולים בשלב הגיבוש של היצירה ויבדוק אם אלו לקוחים ממרכיבים קיימים או מיצירות קיימות או שיש בהם גם מעבר לזה, מתרומתו המקורית של היוצר.

בית המשפט קבע כי בצילומים אין כל ייחודיות או מקוריות, והתובע לא הוכיח בפני כי יש בהם משהו מעבר לצילומי כלי בית אחרים, ולגישת בית המשפט, הם אינם שונים מאלה אשר מופיעים באתרים אחרים, כפי שניתן להתרשם בדוגמאות לאתרי אינטרנט אותם הציג בפני הנתבע.

דוקטרינת המיזוג בתחום זכויות היוצרים: ביטוי מצומצם

"דוקטרינת המיזוג", לפיה, כאשר היצירה, מעצם אופיה, ניתנת לביטוי במספר מצומצם של אפשרויות הבעה, אין צידוק להעניק זכות יוצרים. הנחת היסוד היא שבמקרה של רעיון שהאפשרויות לבטאו הן מוגבלות במיוחד, ההגנה על הביטוי תגביל למעשה גם את השימוש ברעיון. החשש העומד בבסיס כלל זה הוא כי במקרים אלה הגנת החוק משמעותה המעשית תהא הענקת הגנה על ה'רעיון' ויצירת מונופול שיחסום דרכם של יוצרים אחרים בעתיד.

בית המשפט פסק כי מדובר בצילום של כלי בית אשר ניתן לצילום במספר מצומצם ביותר של זוויות, ועל כן, אין צידוק להעניק זכות יוצרים לצלם.

הגנת המפר התמים

בית המשפט פסק כי לכשהסתבר לנתבע כי התובע טוען לזכויות בצילומים, הזדרז הוא והסיר את הצילומים מאתר האינטרנט שלו.

וכי אף באם הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובע בתמונות נשוא התביעה, מסקנה אשר נשללה על ידי, הרי שגם אז יש לפטור את הנתבע מתשלום פיצוי לתובע, בהיותו "מפר תמים", כאמור, בסעיף 8 לחוק, שזהו לשונו:

" 8. מפר תמים

הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת,  במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחוייב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."

לעניין זה ראה: ע.א. 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט [6] 421, 430 כדלקמן:

פי שנפסק, חל סעיף 8 לחוק זכות יוצרים "...רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים...".

בית המשפט פסק כי זה המצב העובדתי בעניננו, לאחר שהנתבע הוכיח כי לא ידע על קיום זכות יוצרים בצילומים וכי הסירם מיד עם דרישת התובע.

6 בינואר, 2011,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים בצילום

אבי ראובני נ' מפה - מיפוי והוצאה לאור בע"מ

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט צבי זילברטל (תא (י-ם) 3560/09) - 6.1.2011

תחום: פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים בצילום נושאים: מספר הפרות בצילומים שונים, הגנת השימוש ההוגן, שמוש הוגן ביחס לזכות המוסרית, גובה הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

עובדות:

עניינו של פסק דין זה בשתי תובענות שהגישו אבי ראובני ואמיר ריבלין נגד הנתבעת, חברת מפה – מיפוי והוצאה לאור בע"מ, בטענה כי הפרה את זכויות היוצרים שלהם ב 15 צילומים מקוריים שצילמו, שעה שכללה את הצילומים בספר שהוציאה לאור, מבלי לקבל את רשותם של התובעים ומבלי להעניק להם קרדיט ראוי בדרך של ציון שמם בספר כמי שצילמו את אותם צילומים. התובע ראובני העמיד את תביעתו על סכום כולל של 450,000 ש"ח והתובע ריבלין על סכום של 150,000 ש"ח.

התובעים טוענים כי הצגת התצלומים באתר האינטרנט "פליקר" נעשתה במסגרת רישיון הנקרא "Creative Common", הקובע כי ניתן לעשות שימוש בתצלומים בכפוף למילוי שלושה תנאים: מתן קרדיט ליוצרים, שימוש שאינו מסחרי, ואיסור על עשיית יצירה נגזרת מהצילומים. התובעים טוענים כי הנתבעת לא עמדה אף לא באחד משלושת התנאים האמורים.

נפסק:

התביעה מתקבלת. בגין הפרת זכות היוצרים נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של 3,000 ש"ח בגין כל אחת מ-15 ההפרות שבספר (הן עבור הפגיעה בזכות היוצרים והן עבור הפרת הזכות המוסרית), וכן 2,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיו של התובע ראובני בתצלום שפורסם באינטרנט.

לפיכך תשלם הנתבעת לתובע ראובני סכום של 35,000 ש"ח (11 הפרות בספר והפרה בפרסום באינטרנט) ולתובע ראובני סכום של 12,000 ש"ח.
כן נפסק כי הנתבעת תחזיר לתובעים מחצית מסכום האגרה ששילמו ותישא בשכ"ט עו"ד בשתי התובענות בסכום כולל של 9,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות:

מספר ההפרות במסגרת מסכת של הפרות

בפסק דין בעניין אקו"ם נקבע כי השמעה של 13 שירים שונים (של יוצרים שונים) במהלך שמחה משפחתית מהווה הפרה אחת, מאחר והמבחן הקובע הינו סוג הזכות שנפגעה ולא מספר האקטים המפרים. ההחלטה בפרשת אקו"ם התבססה על פסק הדין המנחה שניתן בפרשת שגיא (ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2) 254 (1992)), בו נקבע מבחן סוג הזכות שהופרה (ולא מנספר האקטים המפרים) כמבחן הקובע לעניין מספר ההפרות.

על פי הוראת הדין הישן (סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים), הפיצוי שהוסמך בית המשפט לפסוק "לכל הפרה" היה אמור להיות בשיעור שלא יפחת מ-10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח. בפרשת שגיא היה מדובר בהפרת זכויות יוצרים במחזה, כאשר נטען שכל פעם שהמחזה הועלה על בימת התיאטרון היה בכך משום הפרה המזכה בפיצוי הסטטוטורי. כב' הנשיא שמגר דחה טענה זו ופסק, כי בדרך כלל "יהיה נכון לראות ... בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות ובענייננו זכות יוצרים – כמקימה עילת תביעה אחת בלבד ... " (שם, סעיף 13 לפסק הדין). על כן – "'ההפרה' אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על ידי הנתבע, ואין זה משנה מה מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי 'כל הפרה' יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (שם, סעיף 10 לפסק הדין).

עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270).

בפסיקה מאוחרת יותר, אף היא בקשר עם הוראת סעיף 3א לפקודה, נקבע (מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן) כי העתקת חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה, שפורסמו במהלך 4 שנים, מהווה 11 הפרות שונות, שכן כל חוברת מהווה יצירה המקנה זכות יוצרים עצמאית למחברה (ע"א 3616/92 דקל נ' חשב, פ"ד נא(5) 337 (1997), להלן – "פרשת דקל").

מאידך גיסא, כאשר היה מדובר במודולים שהרכיבו תוכנה פיננסית, מצא בית המשפט שאין הם מהווים יצירה עצמאית נפרדת מהתוכנה עצמה ועל כן העתקת כל אחד מהם אינה בגדר הפרה נפרדת (ע"א 2392/99 אשרז נ' טרנסבטון פ"ד נז(5) 255 (2003)).

כאמור, לרקע ההלכות הנ"ל פסק בית המשפט המחוזי בחיפה בפרשת אקו"ם, לעניין סעיף 3א לפקודה, כי השמעה פומבית של 13 שירים שונים במהלך אירוע אחד של שמחה משפחתית מהווה הפרה אחת של זכויות היוצרים ביצירות המושמעות. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור בפרשה הנ"ל בהזכירו "כי המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה".

נפסק כי, ההחלטה בפרשת אקו"ם ופסקי הדין הנוספים אליהם היפנו בעלי הדין מתייחסים, רובם ככולם, למצב המשפטי שעל-פי הפקודה, שהוראותיה הוחלפו בהוראות החוק החדש משנת 2007.

פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים שניתנו לאחר ההחלטה בפרשת אקו"ם אימצו את ההלכה שנקבעה. כך למשל קבע כב' השופט ע' בנימני בפרשת ברקת התלתן, כי: "ההלכה היא כי המילים 'כל הפרה' בסעיף 3א לפקודה אינן מאפשרות לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד. המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. כאשר מדובר במסכת מעשים שמפרה סוג זכויות אחד, הרי שאין לראות בכל מעשה כהפרה נפרדת העומדת בפני עצמה" (ת"א (מחוזי-ת"א) 2555/04 הפדרציה הישראלית לתקליטים נ' ברקת התלתן, [פורסם בנבו] פיסקה 22 (21.9.09).

בפרשה נוספת (ת"א (מחוזי-ת"א) 2068.07 בילסקי נ' עיריית ראש העין, פיסקה ח' (20.9.10)) קבעה כב' סגנית הנשיאה פלפל, בהסתמך על ההחלטה בפרשת אקו"ם, כי ביצוע של חמש יצירות מוסיקליות המוגנות בזכויות יוצרים במהלך שני קונצרטים נפרדים, מהווה שתי הפרות (בהתאם למספר הקונצרטים) ולא חמש (בהתאם למספר היצירות) לעניין סעיף הפיצוי.

למסקנה דומה הגיע בית משפט השלום בתל-אביב בפרשת שוחט (ת"א (שלום-ת"א) 10560/08 שוחט נ' שמש, 25.5.10) [פורסם בנבו] – באותו עניין נעשה שימוש בעשרה תצלומים שצילם התובע במופע בו נכח, תוך פגיעה בזכות היוצרים שלו. התצלומים המפרים פורסמו ע"י הנתבע באתר אינטרנט בשני מועדים שונים. בית המשפט ראה בכך שתי הפרות בלבד והתייחס לתצלומים כאל סדרה אחת שנוצרה בהזדמנות בודדת. מקרה שלכאורה ממשיך את מגמת הפסיקה הנ"ל נדון בת"א (מחוזי-חי') 454/07 פורת נ' פסגות [פורסם בנבו] (14.11.10). בפרשה זו אמנם נקבע, בהסתמך על ההחלטה בפרשת אקו"ם, כי העתקת 173 מאמרים קצרים שחיברה התובעת אינה אלא הפרה אחת, שכן אין "לספור את מספר ההפרות שאירעו אלא את מספר סוגי הזכויות שנפגעו". אלא שבית המשפט הדגיש שם, כי הערך העיקרי של כל מאמר היה נעוץ בהיותו חלק ממאגר של מידע בנושא בו עסקו המאמרים (דיני עבודה), כך שנראה שבית המשפט התייחס אל המאמרים כאל חלקיה של יצירה אחת ולכן ראה בשרשרת ההפרות מסכת אחת של מעשים.

לעומתם, כב' השופט א' דראל קבע בפרשת גוטמן (ת"א (שלום-י-ם) 18571/08 גוטמן נ' בריזה, [פורסם בנבו] פיסקאות 22-25 (18.11.09)), כי בפרסום מפר של כתבה ובה ארבעה תצלומים יש חמש הפרות שונות של זכויות היוצרים, מאחר ובכל אחת מהתמונות (בנוסף לטקסט) הושקעה השקעה נפרדת ואין לראותן כיצירה אחת. כב' השופט דראל אף איבחן את אותו מקרה מנסיבותיה של פרשת אקו"ם, שכן שם הדגיש בית המשפט המחוזי את העובדה שהנציג מטעם התובעת (אקו"ם) לא הזהיר את הנתבעים לאחר ההפרה הראשונה ובכך איפשר את המשכה.

ראו גם פסקי דין נוספים, שניתנו טרם ההחלטה בפרשת אקו"ם, ובהם נקבע כי הפרה של הזכויות ביצירות שונות, גם אם היא נעשתה במסגרת פרשה אחת, מהווה הפרה עצמאית: ת"א (שלום-י-ם) 15155/06 קופר נ' תבירו, [פורסם בנבו] (6.1.08); ת"א (שלום-ת"א) 69995/04 ערד נ' משכל, [פורסם בנבו] (27.4.08). בדומה לכך, בע"א (חי') 4886/99 אקו"ם נ' מאי, [פורסם בנבו] (4.10.00) ראה בית המשפט המחוזי בחיפה לפצות בגין שתי הפרות כאשר היה מדובר בהשמעת שתי יצירות במסעדה בערב מסוים, ולא התייחס לעניין כאל פרשה אחת המבטאת הפרה אחת (כפי שנעשה בפרשת אקו"ם).

במחלוקת ביחס לפרשנות הראויה של סעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים במצב הדברים הנדון כאן, פסק בית המשפט כי יש לקבל את עמדת התובעים ולקבוע, כי הפרות של אותה זכות יוצרים ביצירות שונות לא תיחשבנה כהפרה אחת (גם אם כל ההפרות נעשו באירוע אחד או בפרסום אחד), אלא כהפרות אחדות שמספרן הוא כמספר היצירות שהזכויות בהן הופרו.

מסקנה זו מתחייבת מהגיון הדברים ומהתכלית ההרתעתית של הסעיף והחוק, שהיא להגן על זכויות היוצרים, לקדם את היצירה המקורית ולצמצם ככל הניתן את כמות ההפרות. כל אחד מהתצלומים הנדונים הוא בחזקת יצירה מקורית ועצמאית, שחיבורה חייב השקעה של זמן, מאמץ, כשרון ומקוריות, ולפיכך יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של הזכויות בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי. יודגש, כי אין מדובר בענייננו (במובחן מחלק מהפרשות שנסקרו לעיל) בסיטואציה עובדתית שתצדיק להתייחס אל התצלומים כאל סדרה אחת ולראות בסדרה, להבדיל ממרכיביה, יצירה אחת. כל תצלום מתאר אובייקט שונה. התצלומים נעשו בהזדמנויות שונות, גם אם חלקם באותו התאריך. העובדה שכולם מתארים אותו האירוע (מסע עלייה לרגל) אינה הופכת אותם ליצירה אחת, בדיוק כשם שסדרת פורטרטים של אותו האובייקט לא תיחשב, במקרה הרגיל, יצירה אחת של יוצר התמונות.

לא יהיה זה נכון לקבוע כי הפרה של זכויות יוצרים ביצירות שונות, היא שוות ערך מבחינת מספר ההפרות להפרת הזכויות ביצירה אחת בלבד. מסקנה מעין זו עלולה כמובן להביא לתוצאות שאינן סבירות, שלפיהן פרסום מפר אחד, בו נעשה שימוש בעשרות או במאות יצירות שזכויות היצרים בהן הופרו, ייחשב כשווה ערך, לעניין כמות ההפרות, לפרסום המפר זכויות ביצירה אחת בלבד. מסקנה מעין זו מעודדת למעשה את ריבוי ההפרות ולפיכך מנוגדת לתכלית הסעיף, שכן היא מתמרצת את המפר – משעה שהפר את הזכויות ביצירה אחת – להפר את הזכויות בעוד ועוד יצירות, כל עוד הדבר נעשה במסגרת אותו פרסום מפר. אמנם, סעיף 56(ב) לחוק קובע כי בית המשפט יתחשב, לעניין הפיצוי הסטטוטורי, בהיקף ההפרה ובחומרתה. אולם כל עוד נקבע כי מדובר בהפרה אחת בלבד, מוגבל בית המשפט בפסיקת הפיצויים על פי סעיף זה לפיצוי בסכום של 100,000 ש"ח, ומכאן נובע כי הפרה של הזכויות ביצירה אחת והפרה של הזכויות ביצירות רבות, כל עוד אלו נעשות באותה מסגרת, עשויות לזכות את התובע בסכום פיצויים של 100,000 ש"ח לכל היותר.

הגנת השימוש ההוגן

על פי פסיקת בתי המשפט, אין לומר כי פרסום מהווה שימוש הוגן שעה שהוא אינו מעניק קרדיט ליוצר ואינו מאזכר כלל את שמו. הלכה היא כי בחינת השימוש ההוגן נעשית בשני שלבים מצטברים: בשלב הראשון, שהוא השלב העיקרי, נבחנת השאלה העקרונית הכללית אם מדובר בשימוש הוגן, ולאחר מכן נבחנת השאלה אם השימוש נעשה לצורך אחת מהמטרות הספציפיות המופיעות בחוק (ע"א 8393/06 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577 (2000), בעמ' 597; רע"א 2687/92 גבע נ' וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251 (1993), בעמ' 270). באשר לשלב הראשון נקבע, כי אין מדובר בשימוש הוגן שעה שלא ניתן בפרסום קרדיט הולם ליוצר.

אמנם, פסקי דין בעבר ניתנו ביחס למונח "טיפול הוגן" שהופיע בסעיף 2(1)(I) לחוק זכות יוצרים, 1911 שקדם לחוק הנוכחי, אולם נוכח העובדה כי מדובר בסעיפים זהים במהותם ודומים בניסוחם, אין כל טעם לסטות מההלכה הברורה שהותוותה. עוד יש לציין בהקשר זה, כי פרסום התמונה נעשה באתר האינטרנט של נתבעת 2 שהינה חברה מסחרית, המשמש אותה לשם הפקת רווחים. עניין זה מחזק אף הוא את המסקנה כי אין מדובר בשימוש הוגן כהגדרתו בחוק.

שמוש הוגן ביחס לזכות המוסרית

מעבר לצורך ניתן להוסיף, כי גם אם היה נקבע כי מדובר בשימוש הוגן, הרי שהנתבעת עדיין היתה חבה בתשלום פיצויים לתובע ראובני בגין הפרת זכותו המוסרית בתמונה, שכן בהתאם להוראת סעיף 18 לחוק זכות יוצרים, הגנת השימוש ההוגן אינה חלה על הפרה של הזכות המוסרית.

גובה הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

נפסק לתובעים פיצויים בגין 16 הפרות של זכות היוצרים (הכלכלית) ו-16 הפרות של הזכות המוסרית.

באשר לסכום הפיצוי, סעיף 56(ב) לחוק זכות יוצרים, מתווה את השיקולים השונים שעל בית המשפט לבחון בבואו לקבוע את השיעור הראוי. במקרה שלפנינו, יש להביא לחובת הנתבעת את היותה הוצאת ספרים שנושא זכויות היוצרים הוא חלק בלתי נפרד מעיסוקה ואינו זר לה, ולפיכך שומה עליה להקפיד הקפדה יתרה על שמירתן (ראו ת"א (ת"א) 69995/04 ערד נ' משכל, [פורסם בנבו] פסקאות 28 ו-46 (2008)), דבר שלא נעשה על ידה במקרה זה, שבו לא פעלה בשקדנות הנדרשת לשם בירור הזכויות בתמונות טרם הוצאת הספר לאור. ביחס לחומרת ההפרה, מדובר בפרסום מספר לא מועט (15) של תמונות ולא בפרסום של תמונה בודדת, כאשר עיקר הפרסום נעשה במסגרת ספר שהוצא למכירה למטרות רווח.

ביחס לתובעים יש לציין כי הם אינם צלמים מקצועיים המתפרנסים ממכירת תמונותיהם, וכי בנסיבות רגילות ואלמלא פרסום הספר הם לא התכוונו ולא היו צפויים להפיק רווח כלשהו מהתמונות שצילמו.

עוד יצויין, כי יש ליתן ביטוי להעלאת סכום הפיצוי הסטטוטורי (ללא הוכחת נזק) (ל 100,000 ₪) לעומת הסכום המירבי שהיה קבוע בפקודה (20,000 ₪), זאת בצד נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון.

נוכח מכלול השיקולים הללו, ובהתחשב בתכליתו של הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק כאמצעי הרתעה מפני הפרות כמו גם כמכשיר לפיצוי הניזוק במקרה הקונקרטי, מצא בית המשפט לנכון לקבוע כי הנתבעת תשלם לתובעים סכום של 3,000 ש"ח בגין כל אחת מ-15 ההפרות שבספר (הן עבור הפגיעה בזכות היוצרים והן עבור הפרת הזכות המוסרית), וכן 2,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיו של התובע ראובני בתצלום שפורסם באינטרנט. לפיכך תשלם הנתבעת לתובע ראובני סכום של 35,000 ש"ח (11 הפרות בספר והפרה בפרסום באינטרנט) ולתובע ראובני סכום של 12,000 ש"ח.

5 בינואר, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בצילומי בניינים

בית המשפט המחוזי תל אביב, השופט אבי זמיר (תא (ת"א) 2432/07) - 5.1.11

תחום: הפרת זכויות יוצרים בצילומי בניינים

נושאים: זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות ושרטוטים, דרישת ה"מקוריות" בזכויות יוצרים, תמונות סטילס וסרטוני וידאו המתעתדים פרוייקטים נדל"ניים, מספר הפרות,  זכויות המזמין ביצירה מוזמנת, התחייבות לשמירה על סודיות, פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

עובדות:

תביעה שעניינה הפרת זכויות יוצרים בצילומים המתעדים פרוייקטים בתחום הנדל"ן, על דרך העברתם לצדדים שלישיים, שלא כדין ובניגוד למוסכם.

במסגרת התביעה המקורית עתרה התובעת למתן צו מניעה וצו עשה, וכן לפיצוי כספי בסך 324,435 ₪, המורכב מארבעה רכיבים - פיצוי סטטוטורי, פיצוי מוסכם, השבת רווחים והשבת סכום, שעל פי הנטען שולם לנתבעת מראש על חשבון עבודה שטרם בוצעה.

נפסק:

התביעה מתקבלת חלקית, בית המשפט חייב את הנתבעת בתשלום הפיצוי המוסכם, בסך 40,000 ₪ , המעוגן בנספח ההתחייבות לשמירה על סודיות.

בנוסף, בגין הפרת זכות התובעת בתצלומים בארבע הפרות, חיויבה הנתבעת בתשלום סכום כולל של 60,000.

בנוסף, חויבה הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות ושרטוטים

נפסק כי תוכניות הנדסיות למבנה ושרטוטי ייצור מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אמנותית", בכפוף להוכחת דרישת המקוריות וכך גם תוכניות הנדסיות להקמת בנין או לשיפוצו מוגנות בזכות יוצרים (כ"יצירה ספרותית" או כ"יצירה אמנותית"), הן לפי הדין הקודם והן לפי הדין החדש.

דרישת ה"מקוריות" בזכויות יוצרים

דרישת ה"מקוריות" היא תנאי מרכזי להכרה בזכות יוצרים, והיא נבחנת באמצעות שני מבחנים מצטברים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה (ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט [פורסם בנבו] (25.1.2010).

כדי שהיצירה תהיה ראויה להגנה כ"יצירה ספרותית", צריכה היא לתת ביטוי בכתב לרעיון כלשהו, דל ככל שיהיה, וצריכה היא למקוריות ולמידת מה של מאמץ וכישרון.

תמונות סטילס וסרטוני וידאו המתעתדים פרוייקטים נדל"ניים

היצירות המדוברות הם תמונות סטילס וסרטוני וידאו עבור לקוחות התובעת, המתעתדים פרוייקטים נדל"ניים.

נפסק כי תמונות וסרטוני וידאו אלה הם בגדר "יצירה אמנותית", המוגנת בזכות יוצרים, על פי החוק הישן והחדש גם יחד, והמתבטאת, בעיקר, באופן הצגתם של הפרוייקטים המצולמים.

כלומר, צילום הבניינים (שהם בפני עצמם, יצירה אדריכלית), מציג את הבניינים בפרוייקט באופן מסויים, הדורש יצירתיות והשקעה, ולכן הוא בגדר יצירה מוגנת (וזאת להבדיל מבניינים הממוקמים במקום ציבורי, שצילומם הראשוני אינו מהווה הפרת זכויות יוצרים).

מספר הפרות

המדובר בארבע הפרות, בהתאם למספר הסרטונים המפר.

זכויות המזמין ביצירה מוזמנת

סעיף 33 לחוק החדש קובע:

"בכפוף להוראות פרק זה-

(1) היוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה;

(2) המפיק של תקליט הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בתקליט".

ובסעיף 35(א) לחוק החדש נקבע:

"ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".

סעיף זה מציב לבית-המשפט אתגר לא-פשוט לקבוע כלים ומבחנים מתי תישמר הבעלות בידי היוצר ומתי היא תעבור לידי המזמין.  בהעדר מבחנים ברורים, נראה שטוב יעשו בתי-המשפט אם יקדמו באמצעות פרשנות הסעיף את המטרות העומדות בבסיסן של זכויות היוצרים.  במילים אחרות, בקביעת המבחנים ניתן לשלב, נוסף על רצון הצדדים, גם שיקולים הקשורים לתעשייה שבה נעשה ההסכם, לקידום היצירות בחברה מבחינה יומית, למתן גישה ליצירות לאחר שנוצרו וכן הלאה.  כמו-כן יהיה נכון מצד בתי-המשפט לספק כלים מנחים לבדיקת מהותו של ההסכם.

על פי נוסח סעיף 5(1) לחוק הקודם, מוקנות זכויות היוצרים לתובעת, בהיותה מזמינת הצילומים והסרטונים, אלא אם כן יתברר, כי כוונת הצדדים במועד עריכת ההסכם היתה אחרת.

אציין, כי בניגוד לטענת הנתבעת, המחיר הנמוך (לטענתה) ששולם לה כתמורה עבור עבודתה, אינו מעיד גם הוא על אומד דעת הצדדים לגבי מצב הזכויות בתצלומים, ומנגד אינו שולל את התחייבויותיה החוזיות של הנתבעת או את מהות ההסכמות בין הצדדים, וזאת בהתחשב בכך שבפתח חוזה ההתקשרות הוצהר כי הנתבעת הסכימה לקבוע מחירים מיוחדים ונמוכים משאר הלוחות המתחרים, על מנת להקנות יתרון לשיתוף הפעולה בין הצדדים.

לפיכך, פסק בית המשפט כי לא התקיים החריג המעוגן בסעיף 5(1)(א) בדבר קיומה של הסכמה בין הצדדים, המעידה על כך שהנתבעת היא בעלת זכויות היוצרים בתצלומים, למרות שאינה מזמינת הצילום.

אם כן, מתקיים בענייננו הכלל האמור, שלפיו מאחר שמדובר בתצלומים מוזמנים, הרי שהתובעת-המזמינה היא בעלת זכויות היוצרים בהם.

מעבר לכך, ניתן להתרשם, שהוראות ההתחייבות, כמו גם הוראות חוזה ההתקשרות, מטילות על הנתבעת חובות חוזיות מסויימות, אשר משמעותן היא צמצום טווח השימושים המותרים של הנתבעת בתצלומים ובסרטונים (וכן בחומרי הגלם).

כבר נפסק, כי תכליתו של חוזה מגלמת את המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית שהצדדים ביקשו להגשים ביחד, ובהעדר נתונים מספיקים על אומד דעתם הסובייקטיבי, או בהתקיימותו של קושי ממשי לחלצו, ניתן לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה, ולנסות לאתר את המטרות והאינטרסים שחוזה מאותו סוג או מאותו טיפוס נועד להגשים.

התחייבות לשמירה על סודיות

במסגרת חוזה ההתקשרות וההתחייבות לשמירה על סודיות, הודגשו, בפועל, הנפקויות המעשיות הנובעות מכח זכויות היוצרים של התובעת בתצלומים. לפיכך, בעלותה של התובעת על זכויות היוצרים בתצלומים וכן ההסכמות השונות, מקנות בלעדיות עסקית לתובעת כמפרסמת התצלומים, ומונעת את העברת התצלומים לאתרי אינטרנט שהם מתחרים פוטנציאליים שלה.

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

נפסק כי לאור הפרת זכות התובעת בתצלומים, ולאור העדר הוכחת נזק, חייב בית המשפט את הנתבעת בתשלום פיצוי סטטוטורי מכח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים, שלפיו:

"לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים".

בהתאם לכך, ומאחר שהוכחו ארבע הפרות, ראה בית המשפט לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום סכום כולל של 60,000 ₪, מכח סעיף 3א האמור.

5 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתמונה מוזמנת

בית משפט השלום בתל אביב, השופט יונה אטדגי (ת"א 37046-08) - 5.9.2010

תחום: תביעת פיצויים בגין הפרה של זכויות יוצרים ביצירה מוזמנת.

נושאים: התיישנות, המסגרת הנורמטיבית, בעלות על זכות יוצרים, סייגים לבעלות המזמין בחוק הישן, המבחן החדש של בית המשפט לעניין זה, המבחן החדש והחוק החדש, העתקה, הזכות המוסרית וההיקף והמידה המקובלים לעניין הזכות המוסרית.

עובדות:

התובע, צלם במקצועו, צילם תמונות בהזמנת הנתבע. התובע טוען כי בספר ובמארז תקליטורים שהנתבע הפיק הוא עשה שימוש שלא כדין בחלק מתמונות אלה ושהפר את זכותו המוסרית של התובע בפרסום העסק באתרי וואללה וגלובס ומכאן התביעה. תביעות נוספות לפיצוי נמחקו מחמת התיישנות.

נפסק:

התביעה נדחית: בית המשפט קבע כי הזכויות בתצלומים נשוא התובענה שייכות לנתבע (המזמין) ולכן נדחתה תביעת הפיצויים לעניין הפרת הזכויות הכלכליות. בנוסף בית המשפט קבע כי הנתבע לא הוכיח כנדרש ש"ההיקף והמידה המקובלים" מחייבים את ייחוס שם היוצר גם בכתבת תדמית קצרה ותכליתית שנועדה לפרסום היצירה ושיווקה בלבד, ושלא נועדה לסקור את היצירה או את תוכנה , ועל כן נדחתה גם תביעתו השניה. בנסיבות אלה הנתבע הוא שזכאי לתשלום הוצאות מאת התובע בית המשפט קבע כי הסכום המגיע לנתבע מאת התובע על סך 5,000 ₪ (כולל מע"מ) וכי יש לקזז מהסכום המגיע לתובע (סך של 5,000 ₪) את ההוצאות שנפסקו לנתבע (סך של 5,000 ₪), באופן שאיש אינו חייב לאחר דבר.

נקודות מרכזיות

התיישנות

בית המשפט מזכיר כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958), ומכאן שעילת תביעה זו נולדה בשנת 1998 ועד להגשת התביעה בשנת 2008 חלפו שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות הנ"ל) והיא כבר התיישנה.

המסגרת הנורמטיבית

בית המשפט קבע כי כיוון שהתמונות נשוא התובענה צולמו בשנת 1992, הרי ששאלת הבעלות צריכה להיות מוכרעת בהתאם לדין שחל באותה עת, חוק זכויות יוצרים, 1911 (להלן:"החוק הישן"), וזאת בהתאם לאמור בסעיף 78(ה) לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח – 2007 (להלן:"החוק החדש").

בעלות על זכות יוצרים

החוק הישן קובע בסעיף 5(1) שלו כלל ושני חריגים, בית המשפט קובע כי הראשון שבהם חל בעניין זה, כדלקמן:

"5.  זכות בעלות על זכות יוצרים וכדו'

(1)  בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות-היוצרים בה: בתנאי -

(א)  שאם היה זה פיתוח, צילום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר-ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות-היוצרים..."

בית המשפט מציין כי החוק החדש (בסעיף 35(ב) שלו) העניק את זכות הבעלות בצילומים למזמין, רק בצילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, אך אבחנה זו אינה קיימת בחוק הישן.

סייגים לבעלות המזמין בחוק הישן

כיוון שהנתבע צילם את הצילומים משנת 1992 בהזמנת הנתבע, בית המשפט קבע שעקרונית, הנתבע (המזמין) צריך להיקבע כבעלים של זכויות היוצרים בתמונות הללו.

יחד עם זאת, החוק הישן, מנה בסעיף 5(2)(א) הנ"ל שני תנאים להענקת זכות הבעלות על אותם צילומים למזמין:

1. ההזמנה כללה את הזמנת הנגטיב ("הקלישאה או ההעתקה המקורית").

2. ניתנה תמורה לצלם.

המבחן החדש של בית המשפט לעניין זה

בית המשפט מרחיב ומציע מבחן נוסף. בקובעו כי אפילו כאשר תנאי סעיף 5(2)(א) לחוק הישן התקיימו, נכון וצודק הוא להבחין בהקשר להזמנת צילומים שאינם של אירוע משפחתי או פרטי (שם השיקולים עשויים להיות שונים) בין שני מצבים: הראשון, שבו כל חלקו של המזמין הוא בהזמנת הצילומים ובתשלום עבורם, כאשר מימון הצילומים נעשה על ידי הצלם עצמו וכאשר הצילומים נעשים בכלים של הצלם, והשני, שבו המזמין גם מממן את כל הכרוך בביצוע הצילומים וכאשר הצילומים נעשים באמצעות כלים של המזמין, ואילו כל חלקו של הצלם הוא בצילומים עצמם. במצב הראשון הדעת תיטה יותר למסקנה, שהבעלות על הצילומים היא של הצלם, ואילו במצב השני הדעת תיטה יותר למסקנה שהבעלות היא של המזמין.

המבחן החדש והחוק החדש

סעיף 35(א) לחוק החדש קובע:

"יצירה מוזמנת

(א) ביצירה שנוצרה לפני הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".

בית המשפט קבע כי יש בכוחה של הסכמה אחרת, גם אם היא משתמעת, לסטות מהכלל המעניק את זכות הבעלות ביצירה מוזמנת ליוצר ולהעניקה למזמין.

בית המשפט קבע כי נכון ליישם את האבחנה בין יצירה מוזמנת הממומנת על ידי היוצר והנעשית באמצעות כליו ובין יצירה מוזמנת הממומנת על ידי המזמין ובאמצעות כליו (המבחן החדש) גם על פרשנותו של סעיף 35(א) לחוק החדש הנ"ל, כאשר במצב השני תיטה הדעה ל"הסכמה משתמעת" שהבעלות על היצירה היא של המזמין ולא של היוצר (ושוב, אבחנה זו ודאי שאינה תקפה להזמנת צילומים של אירוע משפחתי או פרטי, ראו סעיף 35(ב) לחוק החדש).

העתקה

בעל זכות היוצרים של היצירה, זכאי לעשות ביצירה מגוון רחב של פעולות, ובכללן: העתקה, פרסום ועוד, כאמור בסעיף 11 לחוק החל. כדי להסיר ספק קובע סעיף 12 לאותו חוק, שהעתקה היא גם אחסון היצירה באמצעי אלקטרוני או טכנולוגי אחר ועשיית עותקים תלת מימדיים ודו מימדיים שלה.

הזכות המוסרית

מאחר והצילומים נעשו לפני חקיקתו של החוק החדש, ההוראה הרלבנטית לענייננו קבועה בסעיף 4א(1) לפקודת זכות יוצרים, 1924, ולפיו: "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים".

זכותו זו של היוצר, הנכללת בין יתר "הזכויות המוסריות" שלו המפורטות בסעיף 4א' הנ"ל, אינה מותנית בבעלותו על זכות היוצרים באותה יצירה והיא מכונה "זכות הייחוס" יצוין, כי זכות הייחוס קבועה כיום בסעיף 46(1) לחוק החדש, וגם על פיו, פרסום שמו של היוצר צריך להיעשות "בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין".

ההיקף והמידה המקובלים לעניין הזכות המוסרית

שאלה היא, מהו "ההיקף והמידה המקובלים" לפרסום שם היוצר בכתבת תדמית, שאינה סקירה או כתבה על היצירה, אלא אמצעי פרסום ושיווק בלבד, וחובת ההוכחה בהקשר זה מוטלת על התובע (השוו: ת.א. (מחוזי ת.א.) 1299/04 קוק נ' סיין אין האוס בע"מ [פורסם בנבו] (2008)).

 

10 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בכתבי טענות

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים, השופטת סגן נשיאה שולמית וסרקרוג (ע"א 40319-02-10 וערעור שכנגד) -  10.8.2010

תחום: זכויות יוצרים בכתבי טענות.

נושאים: הגדרת "יצירה ספרותית" החוסה תחת הגנת זכויות יוצרים, האם עתירה לבג"ץ היא "יצירה ספרותית" מוגנת, עילת התביעה ופיצוי מכוח עשיית עושר ולא במשפט ועניין שיעור הפיצוי.

עובדות:

ערעור וערעור שכנגד על פסק דין שניתן בבית משפט השלום. הנתבע הגיש בג"ץ, ובכתב הטענות השתמש בחלקים נרחבים מכתב טענות שכתב התובע בעבר, ללא רשות או ידיעה של התובע.

נפסק:

הערעור נדחה: בית המשפט חייב את המערער (הנתבע בהליך הקודם) לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בערכאה זו בסכום כולל של 15,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק.

נקודות מרכזיות

הגדרת "יצירה ספרותית" החוסה תחת הגנת זכויות יוצרים

בע"א 8485/08 (The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר הימורים בספורט [פורסם בנבו] (ניתן ב- 14/3/10, להלן: פס"ד הסדר ההימורים)) הבהיר בית המשפט כי כניסתו לתוקף של חוק זכות היוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: החוק החדש) אשר ביטל את החוק הישן - חוק זכות היוצרים, 1911 (להלן: החוק הישן) לא הביא לשינוי הדינים הנוגעים לעניין, והחוק החדש בא לעגן את הפסיקה שניתנה עד לאותו מועד.

באותו פסק דין מזכיר בית המשפט כי לצורך קיומה של זכות מוגנת כזכות יוצרים צריך שיתקיימו שני תנאים הכרחיים מצטברים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה, אולם הזכות לא תהא קיימת ברעיון, בעובדה או בנתון, כשהם בלבדם, אלא בדרך הביטוי שלהם. כלומר,  המאפיין את ההגדרה של זכות יוצרים הוא, דרך הביטוי, יותר מאשר נושאו.

עיקר ההדגשה הוא בהיותו של "הנכס" מאופיין ביצירתיות. כדי לאבחן את יסוד היצירתיות, אין הכרח להתמקד בתוצר המוגמר אלא בתהליך הכנתו, והשאלה היא, מידת היצירתיות של מלקט החומר ביצירה שיצר, בשלבי גיבושה (סע' 33 של פסה"ד).

מרכיב ההשקעה - קל יותר לזהותו. הדרישה היא, כי תהיה השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו, הכוללים: זמן עבודה, כישרון, ידע ועוד (סע' 34 לפסה"ד, המפנה גם לפס"ד אינטרלגו (ע"א 513/89 Interlego A/S  נ' Exin-Line Bros.S.A, פ"ד מח(4) 133, 173 להלן: פס"ד אינטרלגו).

האם עתירה לבג"ץ היא "יצירה ספרותית" מוגנת

בית המשפט קבע כי עתירה לבג"ץ יכול שתושווה ללקט ספרותי. שכן ביצירה מסוג זה המקוריות היא בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים בו, לרבות אופן סידורים ועיצובם (סעיפים 42-41 לפסה"ד הסדר ההימורים). הגנה תינתן כאשר עצם האיסוף מחייב יצירתיות הן בבחירת הנתונים והן באופן סידורים וייצוגם. לכן, כאשר לא נעשה כל סינון של נתונים או כאשר הסידור הרשומי הנעשה, אפשרי רק על פי חלופה אמיתית אחת (כמו למשל הכנת מדריך טלפון), הרי שאין לקט כזה מזכה בהגנת החוק.

בנוגע למבחן ההשקעה בית המשפט מסתמך על קביעתו של בית משפט קמא – בית משפט השלום – כי "אין ספק שבכתיבת העתירה וביצירתה, הושקעו לימוד, יישום הידע המשפטי, מאמץ באיסוף הנתונים הדרושים כדי לתקוף את החלטות שר הפנים והוועדה, עצם כתיבת הטיעונים, התיאור העובדתי וההשלכות הצפויות. כל אלה מצביעים על עבודה ניכרת ורבה, אשר עו"ד סגל "חסך" לעצמו, ובכך למעשה הפר את זכות היוצרים המוגנת של עו"ד גולדהמר ב"יצירה" שהיא העתירה שהוגשה".

בנוגע למרכיב היצירתיות, בית המשפט קובע כי עיון בעתירה כפי שהוגשה, ותוך השוואה ללוחות המשחקים שנבחנו בפס"ד הסדר ההימורים, מוביל לכאורה לתוצאה לפיה בחירת הנתונים, סידורם, עיצובם והסקת המסקנות של אלה ביישומם על העובדות הספציפיות של עתירת גולדהמר, אכן יכולה לחייב מסקנה לפיה בעתירת גולדהמר התקיים מרכיב "היצירתיות".

עילת התביעה ופיצוי מכוח עשיית עושר ולא במשפט

ההנחה העקרונית שהונחה בפס"ד אשיר ואשר עליה חזר בית המשפט בע"א 2287/00 (שוהם מכונות ומבלטים בע"מ נ' שמואל הרר, אלומל בע"מ, משה לוי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 5/12/05 (להלן: פס"ד אלומל) היא, שכאשר נעשה חיקוי או העתקה של מוצר או של יצירה שנוצרו על ידי אחר, והמחקה או המעתיק מפיץ את המוצר ומקבל ממנו טובת הנאה, וכאשר לנפגע אין תביעה בעילה מכוח דיני הקניין הרוחני או דיני הנזיקין, עומדת לנפגע זכות תביעה בעילה  מכוח עשיית עושר ולא במשפט.

ואולם, מזכיר בית המשפט כי כדי שתעמוד לנפגע הזכות לסעד של השבה על בסיס עילה של עשיית עושר ולא במשפט, אין די בחיקוי או העתקה לכשעצמם. בהעדר קניין רוחני במוצר על-פי הדינים הסטטוטוריים, ובלא שהעתקה  תהווה עוולה או פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי, יש צורך שלחיקוי או להעתקה ייווסף יסוד נוסף.

בית המשפט מזכיר כי פס"ד אשיר ניתן בהרכב שבעה שופטים. המחלוקת בין השופטים נגעה לזהותו של היסוד הנוסף (ברק, פס"ד אשיר, שם 449). ואולם, נראה כי "היסוד הנוסף" הדרוש לצורך מימושה של זכות ההשבה יכולה לבוא לידי ביטוי ביסוד פנימי (פס"ד אשיר, שם 449ה).

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי כדי שתקום עילה על בסיס של עשיית עושר ולא במשפט, על פי סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר), יש למלא אחר שלושה תנאים: קיומה של התעשרות, ההתעשרות האמורה באה לזוכה מן המזכה ועל חשבונו, וכי אותה התעשרות של הזוכה על חשבון המזכה היא שלא על פי זכות שבדין, כאשר לתנאי השלישי נוסף בפסיקה, במסגרת פס"ד אשיר, "היסוד הנוסף", כפי שהוזכר לעיל.

על-פי גישתו של הנשיא ברק "היסוד הנוסף" מתקיים –

"אם פעולת החיקוי או ההעתקה - הגם שאינה מהווה "גניבת עין" או פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי - נעשתה תוך הפרת עקרון תום הלב (האובייקטיבי).

דבר זה יקרה, בסוג העניינים שלפנינו, אם החיקוי או ההעתקה נעשו בנסיבות של תחרות לא הוגנת, וזאת גם אם התחרות הבלתי הוגנת טרם הפכה לעוולה בשיטת המשפט הישראלי".

ותוך הפנייה לפסיקתו של הנשיא שמגר, קובע הנשיא ברק, כי היסוד הנוסף יכול להיות משני סוגים עיקריים שהם:

"א) התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב;

ב) נסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת (רע"א 371/89 [ליבוביץ נ' א.אתי.י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309 - ש' ו'] (להלן: פרשת ליבוביץ [1]), בעמ' 330-329)."

(פס"ד אשיר, שם עמ' 450).

בית המשפט קובע כי על אף חילוקי הדעות בפס"ד אשיר, בנוגע למיהותו של היסוד הנוסף, ניתן לקבוע כי מדובר בהתנהלות לא ראויה, שעל אף שלא הגיעה לכדי הפרה של הוראת חוק קיימת, אין זו התנהלות שראוי להשלים עמה, ובחינתה של ההתנהגות תעשה על-פי בחינה של היסוד הנוסף, כיסוד פנימי, על פי מבחן אובייקטיבי של אותה התנהלות.

בית המשפט קובע כי לצורך שימוש באמות מידה נדרשות לקיומו או העדרו של היסוד הנוסף, ניתן לעשות שימוש - על דרך ההשוואה - במבחנים שהובאו בפס"ד הסדר ההימורים.

בפס"ד הנ"ל, לעצם קיומו של "יסוד נוסף" על פי מבחן התחרות הבלתי הוגנת, הגיע בית המשפט העליון למסקנה, כי יסוד זה לא התקיים מאחר שמדובר היה שם במועצה להסדר ההימורים בספורט שהיא למעשה הגוף היחיד הרשאי לארגן ולערוך הימורים על תוצאות של משחקים ותחרויות בספורט בישראל, ולכן לא יכולה להתקיים תחרות בין המערערות שם, שהן מנהלות את הליגות לכדורגל בבריטניה לבין המועצה להסדר ההימורים בספורט, האחראית על הנושא בארץ.

יתר על כן ביהמ"ש הוסיף והבהיר שגם אלמלא הייתה גוף יחיד שאחראי על ההסדר האמור, לא היה נוצר באותו מקרה מצב של תחרות בלתי הוגנת, מאחר שיש לאתר את נקודת האיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים, עידוד היצירה מחד גיסא לבין האינטרס הציבורי שעניינו חופש הביטוי והמידע, מאידך גיסא.

השוואה בין נסיבותיו של התיק דנן לבין פסה"ד הסדר ההימורים, מוביל לדעת בית המשפט לתוצאה לפיה יש לקבל את תביעת עו"ד גולדהמר על בסיס העילה של עשיית עושר ולא במשפט מפני שיש בנסיבות בענייננו משום תחרות בלתי הוגנת ובלתי מוסרית. בית המשפט מוסיף, כי לצורך בחינת מיהותו של היסוד הנוסף, כיסוד פנימי, אין מניעה לעשות שימוש במבחנים שהותוו בפס"ד אלומל. שם נעשתה בחינה של המשאב הנדון, טיב הזיקה הכולל את היוצר, "הזוכה" והציבור כבעל אינטרס, ומהות הפגם שדבק בהתנהגות "הזוכה". בית המשפט קבע כי מרכיבים אלה יכולים לשמש כאמור, גם לצורך קביעת מידת קיומו של היסוד הנוסף.

בהמשך פסק הדין בית המשפט מדגים שימוש במבחנים אלו.

לעניין שיעור הפיצוי

בית המשפט קובע כי באשר לשיעורו של הפיצוי, הרי ראוי כי יהיה בו מסר הרתעתי, אך ייתן גם ביטוי ל"ערך הקנייני" שיש ל"נכס", שהוא כתב בית דין, וכן מניעת מונופול (ראה על דרך ההשוואה סעיף 26 לפס"ד אלומל).

18 בפברואר, 2010,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בהשמעת יצירות באולם שמחות

בית המשפט השלום בקריית גת, השופטת נחמה נצר (תא (ק"ג) 1132/03) – 18.2.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים בהשמעת יצירות באולם שמחות

נושאים: הפרת זכויות בהרשאה, תועלת פרטית, הפיצוי בגין הפרה

עובדות

תביעה שענינה הפרה נטענת של זכויות יוצרים בנוגע להשמעת מוזיקה באולם אירועים.

נטען הנתבעת ביצעה 10 הפרות, וכי בגין כל אחת מההפרות, זכאית התובעת, לטענתה, לפיצויים סטטוטוריים בשיעור מינמלי שבין 10,000 ₪ ל-20,000 ₪ לכל הפרה. התובעת העמידה תביעתה על סך של 100,000 ₪.

נפסק

התובענה מתקבלת, בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לתובעת פיצויים בסך של 60,000 ₪, הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪, שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.

נקודות מרכזיות

הפרת זכויות בהרשאה

כאמור בסעיף 2(3) לחוק זכויות יוצרים 1911, אדם המרשה לאחר להופיע בחצריו ולבצע בפומבי יצירות מוגנות, מפר אף הוא בעצם ההרשאה, זכויות יוצרים.

החוק יצר אבחנה ברורה בין הרשאה מפורשת לבין הרשאה משתמעת, כאשר ההגנה הפרושה בסעיף 2(3) לחוק חלה אך על הרשאה משתמעת.

ועל כן בעל חצר, או מפעיליו של המקום שהרשה את ההשמעה נחשב אף הוא למפר הזכות, גם אם המדובר בהפרה עקיפה.

השמעת מוסיקה במקומות ציבוריים – דוגמת אולמות אירועים, בתי מלון, מסעדות ו"אירועים ציבוריים" גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ל"תועלתו הפרטית", כך שבעל אולם שמחות המתיר להשמיע יצירות מוגנות בנכס שבבעלותו בלא הסכמת בעלי הזכות, נחשב כמפר הזכות, שכן ההרשאה ניתנה לצורך הפקת רווח לבעל האולם מן האירוע שהתקיים באולם השמחות שלו.

לצורך הטלת אחריות על פי החוק, נדרשת מידה מסויימת של זיקה ואפילו לא הכרחי שתהא זו בעלות שלמה וניתן להסתפק בשליטה יחסית על הנעשה, כמו גם על היכולת להורות על הפסקת השמעת המוסיקה, כתנאי להטלת אחריות אישית בנוגע להפרת זכויות יוצרים. כך שמבחינת האחריות, המבחן הקובע הוא מבחן השליטה. לענין הפרת זכויות יוצרים אין צורך בזיקת בעלות בין המפר לבין המקום בו בוצעה ההפרה, די בכך שיש למפר שליטה על הנעשה במקום, אפילו לא נדרשת שליטה בלעדית.

תועלת פרטית

האם צמחה לנתבעים תועלת פרטית כתוצאה מבעלותם/מהיותם בעלי השליטה באולם?

בתי המשפט הדגישו את העובדה כי המוסיקה הינה מרכיב חיוני, חשוב ובלתי נפרד ובלעדיו אין משמעות לקיום אולם אירועים.

המוסיקה מעצם טיבה היא חלק בלתי נפרד מכל שמחה והגישה היא שהרשאת השמעתה בפומבי באולם השמחות היא אינטרס ישיר של בעל האולם, כיוון שאם לא יתיר השמעתה ספק אם תיערך השמחה באולמו. לבעל האולם השליטה במקום והוא זה שקובע אם יתיר וירשה השמעה בפומבי של מוסיקה או שיאסרה.

פרשנות סבירה ותכליתית של רכיב זה אינה מחייבת ביטוי כספי דווקא ועל כן, לא תעמוד לנתבעים הטענה כי להשמעת היצירות בפומבי לא היתה כל השפעה על הגדלת רווחי הנתבעת.

לנתבעים כבעלי האולם והאחראים לקיומם של אירועים במקום, היה אינטרס לאפשר ביצוען של היצירות בפומבי, כחלק מתנאי קיומו של כל אירוע שנערך במקום. זאת, על מנת שהאירועים יקויימו לשביעות רצון המזמינים ובכך, טמונה הצלחת האולם כעסק כלכלי והצלחתו של הנתבע 2 (המנהל) בביצוע תפקידו על הצד הטוב ביותר.

דרישת "התועלת הפרטית" יכולה להתקיים בין אם תועלת כספית עקיפה, ובין אם תועלת שאינה כספית.

הפיצוי

סעיף 3 לפקודת זכויות יוצרים קובע פיצויים סטטוטוריים בין 10,000 ₪ ל-20,000 ₪ לגבי כל הפרה.

המבחן הקובע לענין סעיף 3א' לפקודת זכויות יוצרים הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה.

כל אימת שמדובר במעשים שהם בגדר מסכת שמפרה סוג זכויות אחד הרי שאין לראות בכל כהפרה נפרדת, העומדת בפני עצמה, שכן המבחן הוא סוג הזכות הנפגעת ולא מספר האקטים המפרים.

בית המשפט פסק כי, דווקא העובדה כי ההפרות לא יחדו עצמם לאירוע אחד אלא, המדובר בתרחיש שחזר על עצמו בשתי הזדמנויות שונות ולא סמוכות זו לזו. בכל אלו יש כדי להצדיק קביעה שאין לראות בהשמעת 10 היצירות משום מסכת אחת, זאת גם אם אין לראות בכל השמעה של יצירה מוגנת ללא היתר, משום הפרה העומדת בפני עצמה.

אשר על כן, פסק בית המשפט (בלא ליתן נימוק לפסיקתו) כי יש כדי להצדיק קביעת פיצוי סטטוטורי בסך של 60,000 ₪.

31 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילום

בית משפט השלום בתל אביב, השופטת אביגיל כהן (תא (ת"א) 3235-12-09) - 31.1.2010

תחום: הפרת זכות יוצרים בצילום

נושאים: זכויות יוצרים בצילום, הגנת מפר תמים, עוולת גניבת עין, מוניטין בגניבת עין, פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים.

עובדות:

התובע הגיש תביעה על סך 200,000 ₪ נגד הנתבע בגין שימוש בצילום מתוך קטלוג פרסומי שהופק ע"י התובע, לצרכי פרסום של המרכז הרפואי, בניהולו של הנתבע.

סמוך לאחר הודעת ב"כ התובע בדבר ההפרה, הוסר הפרסום.

נפסק:

קיימת הפרה ואולם, היקף ההפרה היה קטן ולא משמעותי. בנסיבות אלו, סכום הפיצוי שנפסק הן בגין זכות היוצרים והן בגין הזכות המוסרית הוא בסך  9,000 ₪.

הנתבע יישא בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

זכויות יוצרים בצילום

עפ"י סעיף 1 לחוק זכות יוצרים התשס"ח – 2007 נכנסת יצירת צילום לגדר "יצירה אמנותית" המוגנת מכח החוק.

נפסק כי בענייננו, עסקינן בצילום שיש בו דרגה מסוימת של מקוריות, במובן זה שהוא תוצאה של כשרון ומאמץ מסוים ולא מהווה העתקה מיצירה אחרת.

הגנת מפר תמים

סעיף 58 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007 קובע כי:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".

בית המשפט קיבל את גרסתו העובדתית של הנתבע ולפיה, כאשר הוא קיבל את התמונה לידיו מאחד ממכריו, הוא קיבל תמונה בלבד, מבלי שניתן היה לדעת, שהיא לקוחה מקטלוג או ממקור מזוהה אחר, ולא היו עליה כל סימני זיהוי בנוגע לתובע או למישהו אחר.

בית המשפט פסק כי יתכן והנתבע בפועל לא ידע כי קיימת זכות יוצרים ביצירה כפי שהוא אכן טוען, אולם בנסיבות העניין,  היה מוטל עליו הנטל להוכיח, כי לא היה לו יסוד סביר לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה.

משקיבל הנתבע לידיו צילום של אישה, שהוא אינו יודע מי הצלם, מי המצולמת, מהיכן נלקחה התמונה וכיוצ"ב, הוא היה צריך לדעת, כי קיימת למאן דהוא זכות יוצרים ביצירה ולא ניתן לעשות שימוש בתמונה לצרכי פרסום, כל עוד לא נערך בירור לגבי הזכויות בתמונה.

על פסק בית המשפט כי בנסיבות אלו, לא ניתן להחיל את הוראות סעיף 58 בעניינו של התובע.

עוולת גניבת עין

עוולה גניבת עין נקבעה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט – 1999:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

בפסק הדין בע"א 8981/04 אבי מלכה מסעדת אווזי  זהב נ' אווזי שכונת התקווה 1997 ניהול מסעדות  תק-על 2006 (3) 4762 [פורסם בנבו] , חזר בית המשפט על היסודות הבסיסיים של העוולה כפי שנקבעו בשורה ארוכה של פסקי דין קודמים והם:

(א) הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.

(ב) הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע.

המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, סוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין.

על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר.

מוניטין בגניבת עין

על העותר לסעד בעילת גניבת עין להוכיח, כי המוצר בגינו הוא עותר רכש לעצמו את ה"משמעות המשנית" המקשרת אותו עם המוצר עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על פי חזותו עם תוצרתו שלו או שרכש המוצר את ה"אופי המבחין" אותו ומבדל אותו מיתר המוצרים הדומים בענף.

בראש ובראשונה שומה עליו על תובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירותים שהוא מציע לציבור, לאמר: כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע – הנפגע (לנוחות הדיון נדבר להלן אך בטובין, ודברים שנאמר יחולו, בשינויים המחויבים, על שירותים אף הם). פירוש הדברים הוא, שעל התובע להוכיח כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש.

בית המשפט פסק כי במקרה דנן, משלא הובאו ראיות בנוגע למוניטין שיש לתובע במותג (ובניגוד לחזקה אשר קיימת לגבי זכויות יוצרים על פי חוק זכויות יוצרים, אין כל חזקה בנוגע לקיומו של מוניטין בנוגע לעוולת גניבת עין והנושא טעון הוכחה), ממילא לא הוכחו היסודות לעוולת גניבת עין.

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

סעיף 56 לחוק זכות יוצרים מאפשר לבית משפט לפסוק לתובע בשל כל הפרה פיצוי בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

בסעיף 56 (ב) לחוק צוינו שיקולים שבית המשפט רשאי לקחת אותם בחשבון, כאשר הוא מבקש לחייב את הנתבע בפיצוי.

בית המשפט פסק כי אמנם אין מדובר ב"מעשה של מה בכך" אך היקף ההפרה היה קטן ולא משמעותי. מדובר היה בפרסום של מספר ימים. פרסום בהיקף לא גדול באתר אינטרנט מקומי אשר מיועד לתושבי הצפון זאת שעה שהעסק של התובע נמצא בתל אביב, ולמעשה, קשה  להניח  שלקוחותיו  של  התובע  בתל אביב  היו  פונים בעקבות ההפרה, לטיפול דווקא בעסק של הנתבע המצוי בצפון.

בית המשפט לא שוכנע, כי נגרם נזק ממשי לתובע  והרווח שהפיק הנתבע מפרסום התמונה במשך ימים ספורים, הוא זניח, אם בכלל.

אין מדובר בנתבע אשר הפר את זכויות התובע בכוונה תחילה, יש לזקוף לזכותו את העובדה, כי סמוך לאחר ההודעה על ההפרה הייתה גם הסרה.

בנסיבות אלו, סכום הפיצוי שיש לפסוק הן בגין זכות היוצרים והן בגין הזכות המוסרית הוא בסך  9,000 ₪.

31 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בכתבי טענות

בית משפט השלום בחיפה, השופטת חנה לפין הראל (תא (חי') 8034-06) – 31.12.09

תחום: זכויות יוצרים בכתבי טענות

נושאים: זכויות יוצרים בכתבי טענות, פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים החומרית, פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים המוסרית' פגיעה במוניטין ועוגמת נפש, עשיית עושר שלא במשפט, הפרת חובה חקוקה

עובדות

תביעת זכויות יוצרים, בגין העתקה של עתירה אשר הוגשה לבג"צ. נטען כי העתקה זו מהווה הפרה של זכויות היוצרים, והפרה של חוק עשיית עושר שלא במשפט, חוק עוולות מסחריות, והפרת חובה חקוקה.

סכום התביעה הועמד על סך 180,000 ₪.

נפסק

התביעה מתקבלת, מעשה הנתבע הוא מעשה לא הגון שלא ייעשה. העתקה שלא כדין של העתירת, מהווה הפרת זכויות יוצרים ופגיעה בו, עשיית עושר שלא במשפט והפרת חובה חקוקה.

הנתבע ישלם לתובע בגין כך סך  50,000 ₪. בנוסף ישא הנתבע בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד באופן כולל בסך 25,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

נפסק כי עיון השוואתי של מילה במילה, בין שתי העתירות, מלמד כי אכן היתה העתקה כמעט מושלמת של עתירת התובע לעתירת הנתבע. ההעתקה נעשתה במתכוון ובמודע תוך כדי  שינויים המחוייבים בלבד וללא קבלת כל רשות.

זכויות יוצרים בכתבי טענות

כתב תביעה, כתב הגנה, בקשה או עתירה לבג"צ מהווים יצירה ספרותית כהגדרתה בחוק זכות יוצרים 1911 (החוק הישן).

הדרישה למאמץ כשרון והשקעה הם במידה צנועה. הדרישה היא במובן של עבודה (work). נפסק כי אין ספק שבכתיבת ויצירת עתירת התובע הושקעו לימוד, ישום הידע המשפטי, מאמץ באיסוף הנתונים הדרושים, עצם כתיבת הטיעונים, התיאור העובדתי, ההשלכות הצפויות כתוצאה וכו'.

היה ויוכח כי את הסעיפים המועתקים לא ניתן היה לכתוב אחרת, כך למשל מצב בו הסעיפים המועתקים מתארים סעיפי חוק ונכתבים בלשון משפטית יבשה – במצב זה לא תינתן הגנה בזכויות יוצרים.

ואולם כאשר מועתק תוכן ענייני ללא קשר להוראות חוק, מועתק כל מבנה העתירה ובכלל זה החלוקה לפרקים, לסעיפים, הדגשים והצורה, הלשון, השפה, הסגנון. כאשר מועתקת כך כל העתירה, אין מדובר ב"עובדות יבשות" וניסוחים משפטיים מקובלים - כפי שהיה בענייננו.

פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים החומרית

בתוך הגבולות הצרים למדי שקבע לו המחוקק, נקבע כי יש להחמיר עם המפרים וכי ראוי לפסוק את הסכום המירבי, או סכום קרוב לזה. זאת, בעיקר, משיקולים של התרעה, שמשקלם גדל והולך ככל שהאפשרויות לפגוע בקניינו הרוחנית של הזולת גדלות והולכות עם השתכללותם של אמצעי ההעתקה והשכפול.

יש להתייחס במקשה אחת לכל העתירה שהועתקה.

לאור עמדתו הנחרצת של הנתבע לפיה אינו מבין כלל "מה רוצים ממנו", בית המשפט פסק את הפיצוי המקסימאלי בגין הפרת הזכות החומרית, דהיינו 20,000 ₪.

פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים המוסרית פגיעה במוניטין ועוגמת נפש

בית המשפט פסק כי לתובע נגרם עוגמת הנפש בשל מעשי הנתבע. וכי הציבור הרחב עלול חלילה לחשוב כי התובע העתיק מהנתבע.

לעניין הפיצוי בעניין עוגמת הנפש, בית המשפט פסק כי יש להתחשב בהתנהגות הנתבע, אשר לא התנצל  לא התחרט, וסבור עדיין כי פעל כשורה.

הפיצוי המגיע בגין כך הוא 15,000 ₪.

עשיית עושר שלא במשפט

בית המשפט פסק כי עוולת עשיית עושר ולא במשפט מתקיימת. בית המשפט דחה את הטענה כי גם אם היה הנתבע כותב עתירה אחרת, היה מקבל שכ"ט. שכן הוא קיבל שכ"ט עבור הכנת והגשת העתירה אותה העתיק מהתובע ובכך הוא השתכר בגין מעשה שעשה שלא כדין.

הפרת חובה חקוקה

בית המשפט קיבל את הטענה כי התקיימה עוולה בהפרת חובה חקוקה בגין הפרת החובות החקוקות, על פי סעיפים 53, 61 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961, סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986 (שמירה על הגינות וכבוד המקצוע).

הפיצוי המגיע בגין ראש נזק זה הוא 15,000 ₪.

3 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בהשמעת יצירות באולם

הפרת זכויות יוצרים בהשמעת יצירות באולם

בית המשפט המחוזי באר שבע, כב' השופטת  ורדה מרוז (תא (ב"ש) 1080/07) – 3.12.09

תחום: הפרת זכויות יוצרים בהשמעת יצירות באולם

נושא: השמעת יצירות באולם שמחות, זכויות יוצרים במוסיקה, אחריות אולם לביצוע מפר, אחריות אישית של מנהלים, פיצוי בגין הפרה

עובדות

תובענה על הסך של 80,000 ₪ שעניינה הפרת זכויות יוצרים ביחס להשמעת מוסיקה מוקלטת בפומבי, באולם השמחות. אולם השמחות תבע בהודעת צד ג' את התקליטן.

נפסק

התביעה מתקבלת, ניתן צו מניעה קבוע ונפסק כי הנתבעים 1 ו – 3 ישלמו לתובעת, סך של 80,000 ₪. צד ג' ישלם לנתבעות 1 ו – 3 ביחד ולחוד, את הסך של 80,000 ₪.

כן נפסקו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪. צד ג' ישלם לנתבעים 1 ו – 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות

אחריות על מי שהרשה את הביצוע המפר

את זכות הביצוע מפר לא רק המבצע עצמו, אלא גם מי שמרשה את הביצוע – כאמור בסעיף 2(1) לחוק זכויות יוצרים 1911. יתר על כן: סעיף 2(3) לחוק מטיל אחריות גם על כל אדם אשר אמנם אינו מרשה את עצם הביצוע המפר, אך לשם עשיית רווחים מרשה הוא להשתמש בתיאטרון או במקום שעשועים אחר לביצוע פומבי של יצירה מוגנת, אלא אם כן לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שהביצוע יפר זכות יוצרים.

נפסק כי הנתבעת הרשתה לתקליטן להשמיע את המוסיקה ולעניין זה, אין נפקא מינא אם החתימה אותו על כתב התחייבות כזה או אחר – הרי שיש לראותה כמי שנושאת באחריות להפרת זכויות התובעת, בעצם ההרשאה שנתנה להשמעת המוזיקה המפרה בחצריה ובהתקיימם של התנאים הבאים, מכוח סעיף 2(3) לחוק זכויות יוצרים:

(א) הנתבעת  הרשתה לתקליטן לבצע השמעה בפומבי;

(ב) בעת מתן ההרשאה, לא היתה הסכמה מטעמה של התובעת, בעלת הזכויות להשמעת המוזיקה בפומבי;

(ג) לנתבעת קמה תועלת פרטית מעצם מתן ההרשאה, שכן בהעדרה, לא היה מתקיים האירוע;

(ד) לנתבעת היתה ידיעה, או למצער, חשד לקיומה של הפרת זכות יוצרים ולראיה, החתמתו של התקליטן על כתב ההתחייבות.

אחריות אישית של מנהלים להפרה

נפסק כי הנתבע 3 היה זה אשר ניהל בפועל את אולם השמחות, הוא זה אשר קשר הסכם עם בעלי השמחה והוא אף זה אשר ידע, שמתן הרשאה לתקליטן להשמיע מוזיקה, מהווה הפרה של זכויות יוצרים של התובעת. תועלתו הפרטית ברורה ומכאן, שהוא נושא באחריות אישית להפרת זכויותיה של התובעת.

הפיצוי

בית המשפט קיבל את טענת התובעת כי המדובר בארבע ההפרות נפרדות  (הערת BDWO: נימוק כלשהו לקביעה זו הסותרת את הלכת בית המשפט העליון, לפיה: יראו מספר השמעות כמסכת אחת ועל כן כהפרה אחת- לא ניתן).

נפסק כי ההגנה על זכויות קניין בכלל וזכויות יוצרים בפרט אינה קלה לאכיפה. ניתן בנקל להתחמק מיישום החוק ולהתנער מהחובה לשלם תמלוגים ליוצרים, אשר עמלו רבות על יצירותיהם. נקבי כי מחובתו של בית המשפט להשית על המפרים זכויות יוצרים פיצויים, אשר יבטאו את חומרת המעשים וירתיעו מפרים פוטנציאליים מלבצע הפרות בעתיד.

הדברים הינם בבחינת קל וחומר, לנוכח העובדה שחלק מהנתבעים היו מעורבים בהליך קודם ועמדו היטב על מהותן של הזכויות הקנויות בידי התובעת.

בנסיבות אלו, חייב בית המשפט במלוא הפיצוי הסטטוטורי ל 4 הפרות שונות בסף כולל של 80,000 ₪.

13 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בצילום שפורסם ב YNET

בית המשפט השלום תל אביב, כב' השופט חגי ברנר (תא (ת"א) 58032-07) – 13.11.09

תחום: זכויות יוצרים בצילום

נושא: זכויות יוצרים בצילום, הגנת מפר תמים, הגנת טיפול הוגן, הזכות המוסרית, פיצוי בגין הפרת הזכות הכלכלית, פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

עובדות

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 70,000 ₪ בגין הפרת זכות יוצרים בצילום שצילמה התובעת.

הנתבעות פרסמו את הצילום שצילמה התובעת, הן באתר ynet והן בעיתון "ידיעות אחרונות", בלא לקבל את רשותה של התובעת ובלא לציין את שמה.

נפסק

התביעה מתקבלת, הנתבעות הפרו את זכות היוצרים החומרית והמוסרית של התובעת. סך כל הפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים החומרית בשתי הפרות הוא 20,000 ₪.

סך הפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים המוסרית בשתי הפרות הוא 8,000 ₪.

בנוסף תשלמנה הנתבעות לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

נקודות מרכזיות

זכות היוצרים בתמונה

צילום כשלעצמו עשוי להיות מוגן בזכות יוצרים, שכן על פי סעיף 1 לחוק זכויות יוצרים 1911, זכות יוצרים יכול שתהיה: "לגבי יצירות ספרותיות, דרמטיות, מוזיקליות ואומנותיות".

סעיף 35(1) לחוק מגדיר יצירה אומנותית כ"כוללת עבודות ציור, שרטוט, פיסול ומלאכת אומנות ומעשי אמן אדריכליים ופיתוחים וצילומים".

דרישת המקוריות

תנאי להגנה של זכות יוצרים על יצירה הוא שהמדובר ביצירה "מקורית". דרישה זו משמעותה כי היצירה היא פרי עמלו הרוחני של היוצר והיא תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.

יצירת הצילום מעוררת מספר סוגיות מבחינת זכאותה להגנה של זכות יוצרים. בין היתר, יש להבחין בין שני סוגי צילומים:

א.    האחד, "צילום אמנותי", שבו משקיע היוצר מכשרונו ביצירת היצירה, אשר עונה על קריטריון המקוריות;

ב.    השני, "צילום בנאלי" שהוא לא יותר מהעתקה פשוטה של אוביקטים ומסמכים, אשר אינו עונה על קריטריון זה.

בצילום מקפיא היוצר רגע מסוים וכשרונו עשוי לבוא לידי ביטוי בבחירת נשוא הצילום, זווית הצילום, הצבעים, אור וצל, וקליטת העיתוי המושלם להנצחה.

הגנת "מפר תמים"

מאחר והצילום פורסם כשבצידו מופיעים שמה של התובעת והסימן הבינלאומי (c) לא עומדת לנתבעות הגנת סעיף 8 לחוק, שעניינו "מפר תמים".

הגנת המפר התמים חלה רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים.

נטל ההוכחה בטענה זו רובץ על הנתבע.

יצירה הנושאת שם ואת הסימן © יש בה כדי ליצור חזקה שלפיה יש לאדם אחר זכות יוצרים ביצירה ועל כן המפר לא יוכל לטעון לתמימות.

לא די בתום ליבו הסוביקטיבי של המפר, אלא עליו להוכיח שעל פי מבחן אוביקטיבי לא היתה סיבה לחשוד בקיומה של זכות היוצרים.

הגנת "טיפול הוגן"

סעיף 2 לחוק קובע מספר חריגים בהם תוענק הגנה למעשים אשר הזכות היחידה לעשייתם מוקנית לבעל זכות היוצרים. בין השאר הוא מעניק הגנה על: "כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, בקורת, סקירה או תמצית עתונאית".

בכל אחד מהמעשים שלעיל מתבטא ערך בעל אופי ציבורי, חברתי או לימודי הנובע מעיקרון חופש הביטוי. עיקרון זה מתנגש בעיקרון הקנייני המקנה הגנה לקניינו של היוצר. כדי להעניק עדיפות לעיקרון חופש הביטוי, יש לוודא כי המעשה הנגזר מתוכו, נעשה תוך "טיפול הוגן" ביצירה. בכל שימוש אשר לא יימצא "הוגן" נעדיף את העיקרון הקנייני ונקנה ליוצר הגנה מפני הפרת זכויותיו ביצירתו.

בענייננו לא עומדת לנתבעות הגנת הטיפול ההוגן למרות שמדובר ב"תמצית עיתונאית". טעמו של דבר הוא שהגנה כזו מחייבת את אזכור שמו של בעל זכות היוצרים.

הפרת הזכות המוסרית

הזכות המוסרית מעוגנת בסעיף 4 א' לפקודת זכויות יוצרים.

הזכות המוסרית מורכבת משני יסודות:

א.    זכות ההורות, קרי, זכותו של היוצר שהיצירה תיקרא על שמו,

ב.    והזכות לשלמות, קרי, זכותו של היוצר שלא תסולף יצירתו.

הזכות המוסרית ביצירה נשמרת למחבר גם באותם מקרים בהם זכות היוצרים החומרית שייכת לאדם אחר, כגון, במקרה של העברתה או במקרה שבו הזכות החומרית שייכת למעבידו של המחבר משום שהיצירה חוברה בהיותו של המחבר עובד של המעביד.

נפסק כי הנתבעות הפרו את זכותה המוסרית של התובעת ביצירתה, בכך שלא פרסמו את שמה לצד הצילום.

גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות הכלכלית

סעיף 3א' לפקודת זכויות יוצרים קובע כי גם כאשר לא הוכח נזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, לפסוק לכל הפרה פיצויים שבין 10,000 ₪ ועד 20,000 ₪.

בית המשפט העמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על סך של 10,000 ₪, שכן לא היתה לנתבעות כל כוונת זדון ליטול לעצמן את הזכויות ביצירה לשם הפקת רווח כספי, וכי בית המשפט התרשם כי מדובר במחדל שנעשה מתוך רשלנות וקלות דעת.

מספר הפרות

בית המשפט פסק כי במקרה דנן מדובר בשתי הפרות, שכן הצילום פורסם הן באתר ynet והן בעיתון ידיעות אחרונות. מדובר בסוגי מדיה שונים, גם אם שני הפרסומים נעשו באותו היום ממש.

גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

סעיף 4א(5) לפקודת זכויות יוצרים קובע כי תובע, אשר נפגעה זכותו המוסרית, זכאי לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט. פיצויים אלה נפסקים בנוסף לפיצויים בגין הפגיעה בזכות הקניינית, שכן מטרתם לפצות את התובע בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו ובגין הפגיעה בכבודו.

בנסיבות הענין, בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בסך של 4,000 ₪ בגין כל הפרה של זכותה המוסרית.

לפסק הדין המלא.

11 במאי, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתקציר לתסריט

בית המשפט השלום בתל-אביב, כב' השופט מיכאל תמיר (תאמ (ת"א) 41030-04) - 5.11.09

תחום: זכויות יוצרים בתקציר לתסריט

נושא: זכויות יוצרים בתקציר לתסריט, בחינת שאלת ההפרה, זכויות יוצרים ביצירה משותפת, פיצוי בגין הפרה, פיצוי בהעדר נזק ממשי

עובדות

תביעה בגין הפרה זכות יוצרים בתסריט, סינופסיס, שכתבו התובעת והנתבעת במשותף. התביעה הוגשה במקור לקבלת סעד כספי בסך של 20,000 ₪ וכן לצו מניעה, אולם בהמשך ובהסכמת הצדדים התקבלה החלטה למחיקת הסעד של צו מניעה מכתב התביעה.

נפסק

התביעה מתקבלת בחלקה, של הנתבעת לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪, כל צד ישא בהוצתאותיו.

נקודות מרכזיות

האם תקציר של תסריט מהווה יצירה שחלים עליה דיני זכויות יוצרים?

יצירה קולנועית הינה בגדר יצירה דרמטית המוגנת בזכויות יוצרים, וזאת מבלי לגרוע מקיומן של זכויות יוצרים עצמאיות בכל אחת מיצירות המשנה שמהן מורכבת היצירה הקולנועית בכללותה.

לגבי תקציר התסריט יש לבחון האם הינו בגדר רעיון גרידא, או שמא מדובר באופן ביטוי הרעיון.

שכן זכות יוצרים אינה חלה על רעיון, אלא על אופן ביטוי הרעיון או על ה"לבוש" שלו. כלל זה וסייג בצדו: צירוף וחיבור רעיונות אחדים בעלילה יכולים להוות יצירה, בתנאי שמצאו ביטוי כל שהוא  בחומר מוחשי.

בית המשפט פסק כי תקציר התסריט מהווה לכל הפחות צירוף של רעיונות בעלילה אשר הובאה לידי ביטוי בכתב, ועל כן מדובר ביצירה המוגנת בדיני זכות יוצרים.

האם התקציר אכן נכתב על-ידי התובעת והנתבעת במשותף?

מאחר ושמה של התובעת הופיע על גבי התקציר חלה בענייננו החזקה כי התובעת הייתה שותפה בכתיבת התקציר, ועל הנתבעת הנטל לסתור חזקה זו.

לנוכח הראיות והעדויות שהובאו בפני בית המשפט, נקבע כי די בכך שהתובעת סייעה בסידור ועריכה של חומרים ורעיונות שהציגה בפניה הנתבעת כדי לקבוע כי היצירה הינה יצירה משותפת המוגנת בזכות יוצרים. הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה על-מנת לסתור החזקה הקבועה בסעיף 9(1) לפקודת זכויות יוצרים, לפיה התקציר הינו יצירה משותפת שלה ושל התובעת, ושתיהן יחד בעלות זכות היוצרים בה.

וזאת למרות שתרומתה של התובעת לכתיבת התקציר הייתה פחותה במידה ניכרת מזו של הנתבעת.

האם הופרה זכות היוצרים של התובעת לרבות זכותה המוסרית?

העתקה מפירה הינה כל העתק, לרבות חיקוי מטעה. כדי לבסס תביעה על פגיעה בזכות יוצרים, על התובע להוכיח שהנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע, כשלעניין זה לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו.

ניתן להסיק, שהנתבע העתיק מיצירות התובע, כאשר לנתבע הייתה אפשרות של גישה ליצירת התובע, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח שדמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה.

נפסק כי לנתבעת היתה גישה לתקציר; העלילה המתוארת בשתי היצירות דומה מאוד; הדמויות המרכזיות, סדר האירועים והרצף העלילתי זהים כאמור בשני התקצירים. ולנוכח הדמיון הרב בין שני התקצירים, אין זה סביר כי התקציר שהוגש לקרן הוכן באופן עצמאי מבלי להסתמך כלל על התקציר המקורי אשר נכתב יחד עם התובעת.

נפסק כי זכות היוצרים של התובעת הופרה בהעתקת היצירה והגשתה לקרן ללא ציון שמה של התובעת.

פיצוי בגין הפרה

בית המשפט פסק כי יש לחייב את התובעת בתשלום הפיצוי המינימאלי שהיה קבוע בחוק זכויות יוצרים (החוק הישן) נכון למועד ההפרה, דהיינו סך של 10,000 ₪.

בקביעת גובה הפיצוי הביא בית המשפט בחשבון מספר שיקולים, שחלקם מעוגנים כיום בסעיף 56 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (החוק החדש). ראשית, על פי הראיות והעדויות שבפני, התקציר שהוגש לקרן נפסל לצורך השקעה עוד בשלבי המיון הראשוניים ובעקבות זאת נגרס, כשמאז לא נעשה בו כל שימוש. לפיכך, נראה שלא צמח לנתבעת כל רווח מהשימוש הלא מורשה ביצירה, והנזק הממשי שנגרם לתובעת, אם בכלל, הינו מועט ביותר. בנוסף לכך, בית המשפט התרשם כי התקצירים אכן מבוססים במידה רבה על פרי עמלה של הנתבעת לאורך שנים רבות, בית המשפט התרשם כי תרומתה של התובעת לכתיבת התקציר הייתה פחותה במידה ניכרת מזו של הנתבעת.

23 בפברואר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

בית המשפט המחוזי בתל אביב, כב' השופטת דרורה פלפל (תא (ת"א) 2469/02) – 8.4.08 (פסק דין בעניין החבות), 23.2.09 (פסק דין בעניין הנזק)

תחום: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

נושא: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח, פיצוי סטטוטורי מכוח מספר דינים, תקנת השוק, גניבת עין

עובדות

תביעה למתן צווי-מניעה, צווי-עשה, מתן חשבונות ופיצויים בסך 100,000 ₪, בגין העתקת משחק לוח בשם "נחש מי".

בין הצדדים התנהל תיק קודם בשל הפרת זכות יוצרים הידוע כת"א  (ת"א) 1384/95, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה, במסגרתו התחייבו הנתבעים להימנע מלייבא ו/או לשווק את המשחקים נשוא התובענה דכאן.

נפסק

התביעה מתקבלת, נפסק כי הנתבעים העתיקו את מוצר התובעים והפרו את הסכם הפשרה. הוצאות ושכ"ט עו"ד 50,000 ₪

לעניין שלב הנזק ומתן חשבונות, בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

נקודות מרכזיות

הפרה של זכות יוצרים

נפסק כי כדי להוכיח שהופרה זכות יוצרים, על-פי חוק זכויות יוצרים - 1911, על התובעים לשכנע את בית המשפט:

(1)    שהמשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים;

(2)    שהתובעים הם בעלי זכויות היוצרים;

(3)    שזכות היוצרים הופרה על-ידי הנתבעים.

האם המשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים? והאם קיימת הפרה של זכויות אלה?

לוח המשחק, הכרטיסים ומסגרות המשחק הינם יצירה אומנותית.

אין הגנה על הרעיון ועל המקוריות של היצירה. ההגנה ניתנת לדרכי הביטוי של היצירה.

משחקי-לוח עשויים אף הם לזכות בהגנת זכות יוצרים, אך היקף ההגנה אינו ברור די צרכו. אין ספק שמרכיביהם השונים של המשחקים עשויים להיות מוגנים בזכויות יוצרים, עד כמה שהם מהווים יצירות מקוריות. הלוח עשוי להיות מוגן, אם כיצירה אומנותית, אם כיצירה ספרותית ואם בשילוב של שתיהן; כלי המשחק עשויים להיות יצירה אומנותית.

אין לשלול שימוש ברעיון תוך יישומו ביצירות עצמאיות גם אם התוצאה הכללית שמתקבלת היא דמיון מהותי, שנובע ממימוש אותו הרעיון לעומת זהות שנובעת מהעתקה בוטה.

בית המשפט פסק כי דרך הבעת הרעיון הועתקה על-ידי הנתבעים בשני המקרים.

הפרה בתרגום של הוראות המשחק

תרגום הוראות משחק מסינית לעברית, הינה פעולה שבניגוד לסעיף 1(2)(א) לחוק זכויות יוצרים, באשר זכות זו מוקנית לבעל זכות היוצרים. תרגום מושווה להעתקה של היצירה המקורית, כך שאפילו נרכשה הזכות "בתום-לב" על רכיביה הסיניים, אזי התרגום לעברית מהווה הפרת זכות היוצרים.

משמעות מדגם שנרשם בחו"ל

חלקי הפלסטיק לא נרשמו כמדגמים בארץ (הגם שנרשמו באנגליה), ומכאן שהגנת מדגם אינה חלה עליהם.

הגנה של תקנת השוק

המטרה הבסיסית של תקנת השוק, היא יצירת ודאות בחיי המסחר. המטרה של חוק זכויות יוצרים היא הגנה על הקנין הרוחני.

כדי ליישם את חוק המכר, יש צורך שיימכר נכס נד. כלומר, על המימכר להיות סוג של נכס ריאלי, חפץ.

במקרה לעיל, לא ניתן לומר שנמכר נכס ריאלי או חפץ מכאן, שלא התמלא התנאי הראשון של סעיף 34 לחוק המכר, המאפשר את החלתו.

עמדתי היא, שתקנת השוק, לפי סעיף 34 לחוק המכר, לא תחול על נכס שמפר זכות יוצרים. בהתנגשות שבין שני חוקים אלה - חוק המכר וחוק זכויות יוצרים - התכלית המועדפת והבלעדית היא לבעל זכות הקנין, למנוע את השימוש או השיווק של המוצר שלו, מכח זכות הבלעדיות המונופוליסטית שמוענקת לו בחוק.

יישום הוראות חוק המכר על-גבי יצירות ומוצרים מוגנים, תאיין את חוק זכויות היוצרים כליל מתוכן ותאפשר מכירה פיראטית מתוחכמת של חומרים מוגנים מכח דין אחר. אשר-על-כן, בית המשפט קבע כי לנתבעים לא קמה כל הגנה לפי חוק המכר.

גניבת עין

לצורך הוכחת גניבת-עין נדרשים שני תנאים מצטברים:

א.    חשש להטעיית הציבור לחשוב, כי הטובין שמציע הנתבע הם הטובין של התובע.

ב.    שיש לטובין של התובע מוניטין.

ג.    לענין הטעיית הציבור –

הטעיית הציבור

התובעים הוכיחו כי עיתון שמפרסם כתבות צרכנות באופן קבוע, טעה לחשוב שהמשחק המפר הראשון הוא גירסה ישראלית של "נחש מי".

בנושא של גניבת-עין, האריזה היא הדבר הראשון שבו נתקלת עינו של הצרכן.

בנוסף, מתקיימים גם כל מרכיבי המבחן המשולש לצורך ההטעיה.

מבחינת המראה והצליל -  כדי להוכיח דמיון אין צורך בזהות מוחלטת. הדמיון נבחן לאור השאלה האם החיקוי עלול להטעות את הצרכן הסביר. אם הרושם הראשון שמתקבל מראיית שני הצרכים יכול להוביל לתוצאה כזו, יש בכך כדי לענות על מבחן זה. השלב הראשון בו נתקל הצרכן במשחק הוא "שלב האריזה".

המשחק "נחש מי" הוא המשחק הוותיק ביותר שנמכר מזה שנים. אדם יכול לזכור את הרעיון המובע מאחוריו, אבל לא את שמו המדויק. יש לציין, שהרוכשים הפוטנציאליים עשויים להיות הורים צעירים או סבים וסבתות, שיסתפקו בכך שקיימים אותם אלמנטים, ולכן עשויים לטעות בזיהוי ובאבחנה, ובכלל במידע שקיימים עוד מוצרים נוספים על המוצר המקורי.

המוניטין

העובדה שבמשך שנים רבות המוצר נמכר בעולם, תפוצתו מורחבת, ובארץ הוא כבר קיים בנוסחו המשוכלל כ- 13 שנה, מעידה על מוניטין. סביר להניח שמוצר שאין לו "שוק" שיווקו יצטמצם וייפסק, ולא יימשך ויתרחב.

נפסק כי קיימת גניבת-עין מצידם של הנתבעים.

האם ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי

בית המשפט פסק כי פיצויים לא משתלמים פעמיים בגין אותו נזק; הקביעה של פיצוי קבוע ומוערך מראש בחוזה או פיצוי הקבוע בדין, נועדה לחסוך התדיינות משפטית לעניין קביעת גובה הנזק, אך לא להעניק שני סעדים מצטברים.

ועל כן לא ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי.

סכום הפיצוי הסטטוטורי

אין מחלוקת כי גישת הפסיקה היא, שכאשר הנתבע מפר זכות יוצרים ביצירה אחת יותר מפעם אחת, הוא יכול לזכות בפיצוי סטטוטורי מוכפל בגין הפרת זכות יוצרים. במקרה הנוכחי, מדובר בשני משחקים, כל אחד משנה אחרת, שכל אחד מהם הופר בתקופה שונה.

מכיוון שעסקינן בשתי הפרות נוספות, נראה לי כי יש מקום להעניק לתובעים את מקסימום הפיצוי הקבוע בחוק, בגין כל אחת ואחת מהפרות אלה.

בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

קביעה זו חוסמת, עפ"י גישת בית המשפט, את הדרך לפיצוי נוסף מכח דין נוסף בגין הפרות אלה.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור