משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: חוק זכות יוצרים

13 באוגוסט, 2012,

0 תגובות

זכות יוצרים של צלמת בצילומי אופנה

זכות יוצרים של צלמת בצילומי אופנה

תביעה שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, על ידי הצלמת עופרי בראל כנגד רשת חנויות אפנה דנה אשכנזי בע"מ ובעליה הגב' דנה אשכנזי. התביעה נדונה בפני השופטת אורלי מור-אל. ביום 25.7.2012 ניתן פסק הדין.

עובדות: לטענת התובעת, היא נשכרה על ידי הנתבעת, לצלם צילומי קולקציה וזאת בסטודיו של הנתבעת. בין הצדדים לא נכרת הסכם כתוב, אולם סוכם בעל-פה, כי בעבור עלות יום הצילומים, ישולם לצלמת סך של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ. יום לאחר מסירת התמונות (60 תמונות), כך טענה התובעת, צלצלה נציגת הנתבעת לתובעת, באמצעות עוזרתה וטענה כי התמונות לא טובות ולא ניתן לעשות בהן מאומה וכי אין בדעת הנתבעת לשלם בעבורן.

לאחר זמן מה התברר לתובעת כי הנתבעת עשתה שימוש בתמונות בדרך של הדבקת התמונות על חלונות החנויות ובחנויות, שימוש באתר הנתבעת, ובפייסבוק וזאת ללא רשות ותוך הפרת זכויות היוצרים של התובעת בתמונות. וחמור מכך, כך נטען, הדבר נעשה מבלי לתת קרדיט לתובעת כמי שצילמה את התמונות תוך הפרת זכויותיה המוסריות וזאת על מנת להסתיר את השימוש בצילומים.

התובעת תובעת את הנתבעת לפיצוי בסך של 30,000 ₪.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי זכויות היוצרים נשארו ביד הצלמת מאחר והחוזה בין הצדדים בוטל וכי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים והזכות המוסרית של התובעת.

בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בסך של 15,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך 400 ₪.

הערת DWO: המדובר בתביעה בהיקף הפרה גדול ובוטה (60 תמונות), סביר כי אילו התביעה לא היתה מתנהלת בבית משפט לתביעות קטנות, הפיצוי היה גדול בהרבה. כך למשל בעניין גליה גוטמן נ' בריזה עולם של מטיילים בע"מ, עניין דומה שנסיבותיו פחות חמורות, נפסק פיצוי בסך של 50,000 ₪ (בגין הפרה בודדת) ובנוסף שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:

12 באוגוסט, 2012,

4 תגובות

זכויות יוצרים בדמויות חזותיות מצוירות למול דמויות ספרותיות

זכויות יוצרים בדמויות חזותיות מצוירות למול דמויות ספרותיות

תובענה שהוגשה על ידי הציירת והמאיירת מרים בילו כנגד מוזיאון הילדים בחולון. התובענה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 2.8.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

התובענה הוגשה בתחילה במסגרת המרצת פתיחה לקבלת סעד הצהרתי. בהמשך, בית המשפט הורה על העברתה לתביעה במסגרת פסים רגילים ואולם למרות החלטה זו התובעת לא תיקנה את התביעה והוסיפה סעד לפיצוי כספי.

העובדות: לטענת התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בדמויות ובציורים המוצגים במוזיאון הילדים בחולון. כל המעורבים בפרויקט, לרבות הנתבעות, ידעו היטב כי היא הציירת ומעצבת הדמויות בהן נעשה שימוש במוזיאון. אף על פי כן, הנתבעות עשו שימוש בדמויות שעיצבה מבלי לקבל את רשותה ומבלי להסדיר את זכויות השימוש בהן. הנתבעות אף הכניסו שינויים בחלק מן הדמויות, ללא רשותה, והן גם מוכרות ללא רשות מוצרים המעוצבים על פי הדמויות. התובעת טענה כי מעשי הנתבעות מהווים הפרה של זכויות היוצרים של התובעת בדמויות, והיא זכאית לצו האוסר עליהם להשתמש בהם.

לטענת הנתבעות, לצורך הקמת מוזיאון הילדים הן חתמו על מספר הסכמים עם אברמסון וחברות שבשליטתו, אשר נטלו על עצמם את האחריות המלאה לתכנון וביצוע המוזיאון ותצוגותיו. בהסכמים אלו הובהר כי כל העבודות הקשורות למוזיאון, וכל הזכויות בהן, יהיו בבעלות הנתבעות. הזכויות הנתבעות על ידי התובעת נרכשו אף הן מאברמסון על ידי הנתבעות. לחלופין, טענו הנתבעות כי התובעת מנועה מלטעון כיום לזכויות בדמויות נוכח שתיקתה במשך שנים רבות בהן לא עמדה על זכויותיה. בהתנהלותה, מנעה התובעת מהנתבעות את האפשרות להסדיר את הנושא מבעוד מועד.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בעיקרה. נפסק כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בציורים ובשרטוטים נשוא התובענה.

ניתן צו מניעה קבוע, שייכנס לתוקף בתום שנה מיום מתן פסק הדין, האוסר על הנתבעות, בעצמן או באמצעות אחרים, לעשות שימוש כלשהו, בדו-מימד או בתלת-מימד, באיזה מן הציורים או השרטוטים של התובעת.

בנוסף נפסק כי הנתבעות תשלמנה לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

הערת DWO: המדובר בתביעה בהיקף הפרה גדול בו, באופן לא ברור, התובעת לא עתרה לקבלת פיצוי בגין ההפרה ולא עתרה לפיצול סעדים, כך שתוכל לתבוע בשלב מאוחר יותר את נזקה בגין ההפרה. ניתן להעריך כי בהיקף ההפרה המדובר ניתן היה לתבוע פיצויים בהיקף של (לפחות) מאות אלפי שקלים ויותר ואולם משלא הוגשה תובענה כספית בזמן ובמועד ובהתאם לעיקרון מיצוי העילה, ספק אם התובעת תוכל לעתור לפיצויים בשלב זה.

אומנם, בתביעה לסעד הצהרתי, מי שזכה בסעד הצהרתי, רשאי לתבוע סעד אופרטיבי, ותביעתו הנוספת אינה טעונה היתר לפיצול סעדים ואולם, במקרה הנדון אין המדובר בתביעה שהסעד היחידי בה הוא סעד הצהרתי, המדובר בתביעה שהסעד העיקרי בה הוא צו מניעה ועל כן יש ספק ביחס לתוקפו של החריג המדובר במקרה הנדון. 

נקודות מרכזיות שנדנו בפסק הדין:

24 בנובמבר, 2011,

3 תגובות

הפרת זכות יוצרים באמצעות השמעת מוזיקה בבית עסק

הפרת זכות יוצרים באמצעות השמעת מוזיקה בבית עסק

תביעה שהוגשה על ידי הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ כנגד חברת החלל המופלא עד הלום בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט עמירם בנימיני.  ביום 24.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצויים בגין הפרת זכות יוצרים, וזאת בשל השמעת יצירות מוקלטות במשחקייה לילדים שבשליטת ובניהול הנתבעים, ללא קבלת הרשאה כדין מהתובעת, שהיא בעלת זכויות היוצרים ביצירות אלו.

בכתב התביעה נטען כי התובעת פנתה אל הנתבעים פעמים רבות כדי להסדיר את השמעת היצירות המוגנות בתמורה לתשלום תמלוגים, אך לא נענתה. לפיכך, זכאית התובעת לצו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעים השמעת יצירות מוגנות וכן לפיצוי סטטוטורי בסך של 20,000 ₪ בגין כל הפרה, ובסה"כ 100,000 ₪ בגין 5 הפרות (קרי: 5 יצירות מוגנות שהושמעו). מטעמי אגרה העמידה התובעת את הפיצוי הכספי על סך של 50,000 ₪.

התביעה התקבלה. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע, בעצמו או באמצעות אחרים, להשמיע בפומבי או לשדר יצירות מוקלטות שזכויות היוצרים שלהן בבעלות התובעת, כל עוד לא הסדיר את נושא הרישיון עם התובעת.

נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין הפרת זכויותיה בהפרה בודדת.

בנוסף, נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכות יוצרים ביצירות מוקלטות

סעיף 19(1) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק הישן"), החל על מעשי ההפרה נשוא התביעה שבוצעו לפני כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, מעניק זכות יוצרים ביצירות מוקלטות. אלו נחשבות כ"יצירות מוסיקליות", המוגנות לפי סעיף 1(1) לחוק, אשר נבדלות מזכויות היוצרים של יוצרי היצירה המוסיקלית, קרי: המלחין או מחבר השירים הכלולים בהקלטה.

זכות היוצרים ביצירות המוקלטות מוענקת לבעלים של הקלישאה המקורית ("המאסטר"), ממנו שוכפלו התקליטים. בעל הקלישאה, שהוא היצרן או המפיק של היצירה המוקלטת, נחשב כ"מחבר היצירה", כאמור בסעיף 19(1) לחוק.

המסגרת הנורמטיבית המפורטת לעיל לא השתנתה בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 בהתאם לסעיף 4(א)(2) לחוק החדש מעניק הגנת זכות יוצרים ב"תקליט", שהיא נפרדת מן ההגנה הניתנת ל"יצירה המוסיקלית" לפי סעיף 4(א)(1) לחוק (ראה הגדרה של "תקליט" בסעיף 1 לחוק).

חזקה לבעלות ביצירה

סעיף 9 לפקודת זכות יוצרים, 1924 (להלן: "הפקודה"), שאף הוא חל על מעשי ההפרה נשוא התביעה, קובע כי: "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה". נפסק כי חזקה זו לא נסתרה בענייננו.

זכות השידור וההשמעה בפומבי של יצירות

זכויות היוצרים ביצירות מוקלטות כוללות את זכות ההשמעה בפומבי והשידור של היצירות, ללא הסכמת בעל הזכויות.

סעיף 1(2) לחוק זכות יוצרים, 1911, החל על מעשי ההפרה נשוא התביעה שבוצעו לפני כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, מגדיר "זכות יוצרים", בין היתר:  "זכות יוצרים פירושה הזכות הבלעדית ליצור או ליצור שנית את היצירה... או להציג... את היצירה או כל חלק עיקרי הימנה... ולהרשות את עשייתם של המעשים דלעיל".

סעיף 35(1) לחוק מגדיר את המונח "הצגה" ככולל "כל הצגה של יצירה על דרך השמעה... לרבות הצגה כזאת באמצעות מכשיר מיכאני".

מכאן שהשמעה של יצירות מוקלטות במקום פומבי, בין בביצוע חי ובין באמצעות השמעת הקלטה – מהווה הפרה של זכות יוצרים, שכן זכות הביצוע הפומבי (Public Performance) שמורה בלעדית לבעלים של הזכות.

המסגרת הנורמטיבית המפורטת לעיל לא השתנתה בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 בהתאם לסעיף 11(3) לחוק החדש מעניק לבעל זכות היוצרים בתקליט את הזכות הבלעדית לבצעה בפומבי.

סעיף 13 לחוק קובע: "ביצוע פומבי של יצירה הוא השמעתה או הצגתה בציבור, במישרין או באמצעות מכשיר".

השמעת מוסיקה במקום פומבי

בתי המשפט בארץ פסקו לא אחת כי השמעת מוסיקה באולמות אירועים נחשבת כהשמעה פומבית.

הלכות אלו חלות במידה שווה על השמעת מוסיקה בכל מקום פומבי אחר, כמו למשל בית קפה, מלון, חנות, מרכז מסחרי וכד'.

סעיף 2(1) לחוק הישן החל בעניינו, שכותרתו "הפרת זכות יוצרים", קובע כי: "זכות יוצרים ביצירה תיחשב כאילו הופרה על ידי כל אדם אשר שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים עושה מעשה שהזכות הבלעדית לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים".

הוראה נוספת הרלוונטית לענייננו הינה הוראת סעיף 2(3) לחוק הקובע כדלקמן: "כמו כן תיחשב זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה על ידי כל אדם שהרשה, לתועלתו הפרטית, לתיאטרון או למקום שעשוע אחר, להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים פרט אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד סביר לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות יוצרים".

לאור הוראות אלו הוטלה אחריות על בתי עסק מסוגים שונים בגין השמעת מוזיקה מוקלטת.

בעניננו נפסק כי די בראיות שהובאו כדי להגיע למסקנה כי במשחקייה הושמעו יצירות מוגנות. העד מטעם התובעת העיד כי ביקר במשחקייה, וכי שמע במקום מוזיקה מוקלטת שהושמעה באמצעות מערכת השמעה שחוברה למספר רמקולים גדולים. עדותו לא נסתרה והותירה רושם כן ומהימן. לפיכך, יש לקבוע כי במשחקייה הושמעה מוזיקה ממערכת הגברה, שכללה את היצירות המוגנות נשוא תביעה זו. זאת ועוד, עדותו נתמכת בהקלטה שביצע במשחקייה, ואשר פוענחה על ידי מומחה.

אחריות עקיפה של בית עסק להשמעת מוזיקה מפרה

ברע"א 2991/07 אקו"ם נ' קפוצ'ין עסקי מזון בע"מ, (פורסם בנבו), הבהיר כב' השופט א' רובינשטיין את האבחנה שבין הפרה ישירה לפי סעיף 2(1) לבין הפרה עקיפה לפי סעיף 2(3). אדם המרשה לאחר להופיע בחצריו ולבצע בפומבי יצירות מוגנות, מפר אף הוא, בעצם ההרשאה, זכות יוצרים. מתן הרשאה מפורשת לאחר לעשות פעולה שיש בה משום הפרת זכות יוצרים - מהווה הפרה ישירה לפי סעיף 2(1) לחוק,  כיוון שהזכות להרשות לאחר לבצע "מעשה שהזכות היחידה לעשותו נתונה" לבעל זכות יוצרים, אף היא עצמה "מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות יוצרים".

לעומת זאת, סעיף 2(3) לחוק מתייחס למקרה שבו אדם נותן רשות לאחר לעשות שימוש בחצריו, לצורך ביצוע פומבי של יצירות מוגנות בזכות יוצרים, לשם עשיית רווחים, ובידיעה שהביצוע יפר את זכות היוצרים, אף שהוא איננו מתיר במפורש לבצע את הפעולה שיש בה הפרה של זכות יוצרים.

בעניין סעיף 2(3) לחוק, נפסק לא פעם כי מתן רשות להשמעת מוסיקה במקומות בידור, דוגמת אולמות אירועים, בתי מלון, מסעדות – גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו - נחשבת כהרשאה הניתנת "לתועלתו הפרטית" של בעל העסק, ועל כן מהווה הפרה לפי סעיף זה.

בפסקי דין רבים נקבע כי השמעת מוסיקה באולם אירועים היא חלק אינטגראלי מהשכרת האולם וכי מדובר ברשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מן האירוע המתקיים במקום. זאת ועוד, בתי המשפט שבו ודחו את טענות בעלי האולם ומנהליו כי אין להם שליטה על היצירות המושמעות באולם, שכן אלו נבחרות ומושמעות על ידי בעלי השמחה או התקליטנים שהם מביאים (ת.א. (ב"ש) 4008/05 הפדרציה נ' גן הפקאן, [פורסם בנבו] תק-מח 2007(1) 12058).

המסגרת הנורמטיבית המפורטת לעיל לא השתנתה בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 בהתאם לסעיף 47 לחוק החדש קובע כי: "העושה ביצירה פעולה מן הפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכויות היוצרים, מפר את זכות היוצרים...".

סעיף 49 לחוק החדש קובע הוראה הדומה לסעיף 2(3) לחוק הקודם, וזו מתייחסת לביצוע פומבי במקום בידור ציבורי, לאמור: "ביצוע פומבי במקום בידור ציבורי - המרשה לאחר, למטרת רווח, שימוש במקום בידור ציבורי לשם ביצוע פומבי של יצירה, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן לא ידע ולא היה עליו לדעת שהביצוע מהווה הפרה כאמור; לענין זה, "מקום בידור ציבורי" - מקום המשמש למופעי בידור ותרבות, לרבות אולם שמחות, גן אירועים, מסעדה, בית קפה או מועדון".

אחריות מנהל או בעל מניות להפרת זכות יוצרים שביצעה החברה

נפסק כי אשר לשאלת אחריותם של מנהלים ובעלי מניות להפרת זכות יוצרים שביצעה החברה שבשליטתם או בניהולם, נקבע כי היותו של אדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה - אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה: יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל.

עם זאת, מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה או ההפרה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח(5) 661, פסקאות 17-23 לפסק דינו של כב' הנשיא מ. שמגר).

הקושי העיקרי בהטלת אחריות אישית על מנהל החברה, כאשר עסקינן בהפרה לפי סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים הישן, הינה הדרישה כי ההרשאה להפר שימשה "לתועלתו הפרטית" של המרשה. בעניין קפוצ'ין נדרש בית המשפט לשאלה זו וקבע כי:

"יש לפרשה באופן שאינו דורש הכנסה כספית ישירה לכיסו של האורגן. לדידי – וכפי שנראה לקמן כך נקטו במקרים רבים ערכאות דיוניות בישראל – כאשר חברה מרשה שימוש למטרות רווח ניתן לומר, ככלל, 'שהתועלת העסקית... הינה גם התועלת הפרטית של אחד מהמנהלים'... גישה זו מסתברת. אין מי שיחלוק כי למנהל בתאגיד אינטרס בהצלחת התאגיד בכלל, ואינטרס אישי ברור להצליח בתפקידו בפרט. בסופו של דבר, אף אם הכנסות תאגיד אינן הכנסות מנהליו – ככלל ניתן להתייחס לתועלת (ואין המושג זהה למושג רווח כספי) הצומחת למנהל מהצלחתו בתפקידו ומהצלחת החברה" (פסקה י"ט לפסק הדין).

יוער כי הדברים אמורים, כמובן, ביתר שאת, כאשר מדובר במנהל שהינו גם בעל מניות בחברה, ועל אחת כמה וכמה מנהל שהוא בעל השליטה בה.

בעינייננו, מנהל הנתבעת טען כי לא היה מנהל בפועל של המשחקייה, אלא מנהל של החברה שהפעילה אותה, וכי ביקר במקום רק אחת לחודש לערך. נפסק כי טענות אלו אינן יכולות להועיל לו. המנהל לא חלק על היותו בעל מניות ומנהל של מפעילת המשחקייה. המנהל גם הודה במפורש כי נתן הנחיות בנוגע לאופן הפעילות במשחקייה. די בדברים דלעיל שאמר המנהל כדי להטיל עליו אחריות לנעשה במשחקייה, גם אם לא ביקר בה מדי יום.

נפסק כי גם לו היה בית המשפט מאמין לטענתו של המנהל כי הורה לעובדיו שלא להשמיע מוזיקה במשחקייה – גם אז סבר בית המשפט כי הוא אחראי, כמנהל החברה, להפרה שבוצעה, מכוח סעיף 2(1) לחוק (הפרה ישירה). שכן, היה עליו לדאוג לכך שהוראותיו יאכפו. כפי שנפסק על ידי כב' השופטת ה' בן עתו בע"א (ת"א) 779/77 אקו"ם נ' חב' אהרון ברמן בע"מ, פס"מ תש"ם א' עמ' 441, ישיבה בחיבוק ידיים, אי-עשיית דבר ואדישות הם בבחינת הרשאה להשתמש ביצירה ולהשמיעה. המנהל אמנם טען כי הנחה את העובדים שלא להשמיע מוזיקה במשחקייה, אולם לא הצביע על צעדים כלשהם בהם נקט לאכיפת הוראותיו.

השמעת יצירות מהרדיו

נפסק כי גם השמעת יצירות מוקלטות מוגנות מהרדיו במקום ציבורי באמצעות רמקולים, מהווה השמעה פומבית אסורה המפרה את הזכויות של בעלי זכויות היוצרים ביצירות המוקלטות, אם נעשתה ללא רשותם (ראה: עניין פ.מ.ג.א. מזון בע"מ; ע"א (ת"א) 1000/80 בלומרס נ' הסניף הישראלי של הפדרציה הבינלאומית של תעשיית התקליטים, פ"מ תשמ"ב ב' 156).

מספר ההפרות

נפסק כי יש לראות בהשמעה של חמשת השירים הפרה אחת בלבד.

בית המשפט העליון פסק לא אחת כי המבחן הקובע לעניין סעיף 3א. לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה, ולכן אין לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד (ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2) 254, 270-271; ע"א 3616/92 דקל נ' חשב, פ"ד נא(5) 337, 352-353; רע"א 4148/09 אקו"ם נ' יום טוב חדד (לא פורסם [פורסם בנבו] - 30.7.09) פסקאות 3 ו-9 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר).

פיצוי ללא הוכחת נזק: החוק הישן

סעיף 3א. לפקודת זכות יוצרים, 1924 (החלה על ההפרה במקרה דנא) מזכה את הנפגע בפיצוי סטטוטורי מירבי בסך  20,000 ₪ בגין "כל הפרה" (מינימום 10,000 ₪).

נדחתה טענת הנתבעים ביחס להעדר יחס סביר בין הפיצוי הנדרש על ידי התובעת לבין סכומי התמלוגים שהיא גובה תמורת מתן רישיון (4,354 ₪ לשנה – נספח 8 לתצהיר התובעת).

גובה הפיצוי הסטטוטורי נקבע על ידי המחוקק, ומי שזכויותיו הופרו זכאי לפיצוי בסכומים אלו. אדם שהפר זכות יוצרים, איננו זכאי לצפות לשלם פיצוי לפי דמי התמלוגים שהיה משלם אלמלא הפר את הזכות. לא למותר לציין כי הסכומים הנקובים בחוק זכות יוצרים, 1911 לא עודכנו במשך שנים רבות, והם נמוכים בצורה ניכרת מסכום  הפיצוי המרבי הקבוע בסעיף 56 חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (100,000 ₪).

לאור האמור לעיל, פסק בית המשפט לתובעת פיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכות יוצרים בסך כולל של 20,000 ₪. וזאת נוכח נסיבות המקרה, ובמיוחד העובדה שהנתבע הוזהר פעמים רבות להסדיר את נושא הרישיון להשמעת מוזיקה מוקלטת במשחקייה והתעלם.

20 בנובמבר, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים ברעיון לבנק די אן אי לכלבים

זכויות יוצרים ברעיון לבנק די אן אי לכלבים

בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת אסתר שטמר (הפ (מרכז) 1052-10-08) - 20.11.2011

תחום: זכויות יוצרים ברעיון נושאים: הגנת זכות יוצרים, דרישת המקוריות, דרישת הקיבוע, אין הגנה על רעיון, הפרת זכות היוצרים, דוקטרינת האיחוד

 

ההחלטה דנן התהפכה בערעור וראו פסק הדין בערעור.

 

עובדות: המבקש עותר לסעד הצהרתי לפיו הוא בעל זכות היוצרים ברעיון לאיתור כלבים שבעליהם השאירו את גלליהם ברשות הרבים, באמצעות בדיקת DNA  (להלן "הרעיון"), וכן כי הוא בעל הזכות בתכנית נסיונית ליישום הרעיון.
 
למרות שהמבקש לא ביקש כל סעד בנושא זה, טען המבקש כי העירייה הפרה את זכות היוצרים שלו. אין המדובר ברעיון גולמי או מופשט שכן המבקש הציג את הרעיון למשיבה ברמת פירוט גבוהה; ודרך הצגת הרעיון על ידי המשיבה (בכנס התושבים, בפרסומי המשיבה, במודעות לתושבים וכיוצ"ב) זהה לאופן הצגת הרעיון על ידי המבקש.
 
נפסק: ניתן סעד הצהרתי לפיו הרעיון הוא של המבקש וכי המבקש הוא בעל זכות היוצרים בביטויו של הרעיון. בית המשפט חייב את העירייה בתשלום הוצאותיו של המבקש וכן שכר טרחה בסכום של 10,000 ₪.
 

נקודות מרכזיות:

הגנת זכות יוצרים

סעיף 4 לחוק זכות יוצרים קובע: "4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: 1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי..".

מוסד "היצירה" המוגן בזכות יוצרים זכה לפרשנות מרחיבה בפסיקה, והוא כולל בין היתר שלטי פרסומת, לוח ניכויי מס הכנסה, דמויות מצוירות ואמצעי המחשה להוראת חשבון (ע"א 3422/93 Krone נ' ענבר, פ"ד נט(4) 365, 377 (2005)).

דרישת המקוריות

דרישת המקוריות היא תנאי מרכזי להכרה בזכות יוצרים, והיא נבחנת באמצעות שני מבחנים מצטברים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה (ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited   נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.3.2010)). שני המבחנים אינם מציבים רף גבוה. נקבע כי תנאי היצירתיות אינו כולל דרישה לחדשנות (אולם היצירה חייבת לשאת חותם כלשהו של המחבר), ודרישת "המקוריות" על פי תנאי זה היא דרישה ליצירה עצמאית (המועצה להסדר ההימורים בספורט, בפסקאות 30,31).

באשר למבחן ההשקעה נקבע כי הביטוי "צריך להיות תוצר של השקעה מינימאלית  של משאב אנושי כלשהו" (זמן, ידע, כישרון וכיוצ"ב) (interlego נ' Lines bros, פ"ד מח(4) 133, 173 (1986); המועצה להסדר ההימורים בספורט, בפסקה 34) . מאחר שמבחן זה איננו מעורר לרוב  קשיים רבים, מבחן היצירתיות הוא שיכריע בסופו של דבר את הכף (המועצה להסדר ההימורים בספורט, בפסקה 38).

בענייננו נפסק כי, מבחן ההשקעה איננו מעורר קשיים מיוחדים: נפסק כי המבקש הוכיח בין היתר, כי עמד בקשר עם חברת  ZOOGEN בעניין הניסוי ליישום הרעיון; ערך מצגות בפני עיריית ראשון לציון; והגיש הצעת מחקר למדען הראשי. אין ספק שביישום הרעיון הושקעו זמן, ידע, לימוד ומאמץ.

אשר ליצירתיות, לא הובאו ראיות לקיומו של הרעיון קודם לכך שהמבקש הגה אותו, ולכן לפנינו יצירה  עצמאית  ומקורית.

דרישת הקיבוע

דרישה נוספת להכרה בזכות יוצרים היא כאמור בסעיף  4 לחוק זכות יוצרים, כי היצירה תהיה מקובעת "בצורה כלשהי".

שאלה שטרם הוכרעה בפסיקה היא, אם היצירה צריכה להיות מקובעת  בכתב דווקא על מנת להקנות ליוצרה זכות יוצרים  (ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב (לא פורסם, [פורסם בנבו], 16.1.2006); ת"א (מחוזי י-ם) 8303/06 מחולה המרכז למחול בע"מ נ' חנן כהן פסקאות 17-16 (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.8.2008); ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3)340, 349 (1985)) שם מציין בית המשפט כי "כדי שהיצירה תהייה ראויה להגנה כ"יצירה ספרותית", צריכה היא לתת ביטוי בכתב לרעיון כלשהו, דל ככל שיהיה..").

נפסק כי דרישת הקיבוע נתמלאה וניתן ביטוי מוחשי לרעיון לאו דוקא במצגת שאותה מצאו לנכון הצדדים להדגיש, אלא בהצעת המחקר ובהסבר שניתן על ידי המבקש לאנשי העירייה במסגרת פגישה שנתקיימה ביום 29.7.2003.

אין הגנה על רעיון

סעיף 5 לחוק מוסיף על כך תנאים: "זכות יוצרים ביצירה כאמור בסעיף 4 לא תחול על כל אחד מאלה, ואולם על דרך   ביטוים תחול זכות היוצרים: (1) רעיון; (2) תהליך ושיטת ביצוע; (3) מושג מתמטי; (4) עובדה או נתון; (5) חדשות היום".

במילים אחרות: אין הגנה על רעיון, כי אם לדרך הביטוי שלו על ידי היוצר (ע"א 559/69 אלמגור נ'  גיורא, פ"ד כד(1) 825, 829 (1970)). הסיבה לכך נעוצה במתח בין זכויות היוצר לבין שמירה על זכויות הצבור בדיני יוצרים, במתן האפשרות לצבור כולו לעשות שמוש ברעיון, אך לא באופן מימושו על ידי אחר. "מהרעיון עצמו, זכאית כל החברה ליהנות, שכן פוטנציאל הגלום בו יכול לשמש ולקדם את החברה כולה..." (ת"א (מחוזי ת"א) 1457/89 בוקשפן נ' נוב פ"מ תשנג (2) 353, 359 (1993).

בע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 759 (1988) מציין בית המשפט העליון את הקושי הקיים לעתים להבחין בין הרעיון לבין יישומו, ואכן אינו קובע מסמרות.

סעיף 5(2) לחוק מוציא מכלל המוגנים ע"י החוק גם את התהליך ושיטת הביצוע. כאמור לעיל לגבי עצם הרעיון, כך גם עצם התהליך או שיטת הבצוע אינם מוגנים, אלא כשקבלו ביטוי ע"י קיבוע בצורה כלשהיא.

הפרת זכות היוצרים

המבחן להפרה אינו בבחינה מדוקדקת של כל רכיבי היצירה המוגנת, אלא בראיה כללית (ע"א 3422/03 Krone Ag נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, 381 (2005); ע"א 15/81 מיכאל גולדנברג נ' מיכאל בנט, פ"ד לו(2)813, 823 (1982)).

נפסק כי במקרה שלפנינו הוכחת העתקת היצירה איננה מעוררת קושי שכן המשיבה מודה כי החליטה לבצע את הפרויקט נשוא הרעיון בעצמה. טענת המשיבה כי במצגת שהעבירה ד"ר בר-און ביום 11.9.2008 הוצגו יישומים נוספים לטכנולוגיה, אין בה כדי להועיל שכן בבחינת הפרת זכות יוצרים יש לשאול כאמור, האם הועתק חלק מהותי מן היצירה, והשאלה האם היצירה המפרה כוללת חלקים מקוריים אינה רלוונטית (ענבר, בפסקה 22). עיון במצגת הסברה של ד"ר בראון מלמד את שלא הסתירה: שמוש בליבה של יצירת המבקש: הקמת מאגר DNA באמצעות דגימות רוק שתלקחנה בהסכמת בעלי הכלבים.

דוקטרינת האיחוד

המשיבה טוענת כי כיוון שקיימת דרך אחת בלבד לביטוי הרעיון חלה "דוקטרינת האיחוד", שאינה מאפשרת מתן הגנה לביטוי כזה. דין הטענה להידחות.  אכן "... כאשר היצירה, מעצם אופיה, ניתנת לביטוי במספר מצומצם של אפשרויות הבעה, אין צידוק להעניק זכויות יוצרים" (ת"פ (מחוזי י-ם) 1396/97 ירון מאיר נ' אשר קנר (לא פורסם, [פורסם בנבו], 27.5.1999)) (להלן "עניין קנר") וכן עניין ענבר, בפסקאות 20-21). ואולם במקרה זה עניין לנו בתחום שבו אפשרויות הביטוי  רבות. כך למשל, המבקש הציע כי המאגר יוקם באמצעות תאים שיילקחו מחלל הפה של הכלבים המגיעים לחיסון כלבת, תוך השוואת נתונים אלו עם DNA שיופק מתאי רירית המעי הגס הנמצאים בצואה. פתרון אפשרי אחר יהיה נטילת דגימות שיער והשוואתן לצואה שנבדקה.

האמור נכון מקל וחומר באשר לפיילוט שהוצע על ידי המבקש. המבקש הציע לתמרץ את בעלי הכלבים לתת דגימות DNA של כלביהם מרצון, אולם ברי כי ניתן לחשוב על דרכים נוספות לקבל את הדגימות.

4 בספטמבר, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בשידורי כבלים

הפרת זכויות יוצרים בשידורי כבלים

תביעה שהוגשה על יד AGICOA - Association for the International Collective Management of Audiovisual Works כנגד חברת הכבלים הוט - מערכות תקשורת בע"מ. התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז ונדונה בפני השופטת אסתר שטמר. ביום 4.9.2011 ניתן פסק הדין בתובענה.

התובעת היא עמותה לניהול משותף של זכויות יוצרים ביצירות אודיו-ויזואליות ומאגדת מפיקים וארגונים מרחבי העולם לגביית תמלוגים עבור שידורי משנה של ערוצים שבהם משודרים תכנים של היוצרים המאוגדים.

במרכז התביעה דרישת AGICOA כי הוט והחברות שקדמו לה ומוזגו לתוכה ישלמו פיצויים עבור שדורי משנה שהעבירו בשנים 1993-2000, מבלי ששלמו עבורם תמלוגים ל AGICOA.

התובעת טענה כי העברת שדורי משנה תוך סירוב לשלם תמלוגים עבורם עולה כדי הפרת זכות יוצרים ומזכה אותה בפיצויים.

הסעד שבוקש בתובענה התבסס על הפיצוי הסטטוטורי לפי חוק זכויות יוצרים 1911 (בין 10,000 ₪ לבין 20,000 ₪ לכל סוג של הפרה) וחישובו לפי מספר ההפרות שלו טוענת התובעת גבוה בהרבה, אולם התביעה הועמדה על 20,000,000 ₪.

התביעה התקבלה, הוט חויבה לשלם לשלם ל AGICOA סכום של 10,000,000 ₪. בנוסף נפסק כי הוט תוסיף ותשלם ל AGICOA את הוצאות התביעה, וכן שכר טרחת עורכי הדין שלה בסכום של 500,000 ₪.

הנקודות המרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

זכות היוצרים בשידור משנה

החוק החל בעניננו הוא חוק זכות יוצרים 1911, שעל פי סעיף 1(2) בו זכותו של בעל זכות יוצרים להעלות יצירה ולהעתיקה בכל דרך, ולהרשות זאת לאחרים. הפרת זכות יוצרים, על פי החוק, היא עשיית מעשה הנתון לבעל הזכות, לרבות הפצה לצרכי מסחר.

העברת שדורי משנה ללא הרשאת בעל זכות היוצרים היא בגדר הפרת זכות יוצרים. כך נקבע בד"נ 6407/01 ערוצי זהב ושות' ואח' נ' Tele Event Ltd. פ"ד נח(6)6 (2004), ובע"א 2173/94 Tele Event Ltd. נ' ערוצי זהב ושות' פ"ד נה(5) 529, 549-552 (2001).

כאמור בענין Tele Event , זכות היוצרים הנפרדת לצורך שידורי משנה נלמדת מהוראות סעיף 6 בחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 וכללים 2 ו-6 בכללי התקשורת (בזק ושידורים) (בעל רשיון לשידורים), התשמ"ח-1987.

זכויות היוצרים של המייג'ורס - המפיקים

למרות הנטען בתביעה ובתצהיר, AGICOA לא הראתה שזכויות כל אלפי המפיקים הועברו אליה. מסיבות שבחסכון ויעילות, לטענתה, החליטה התובעת להציג זכויות של 7 מפיקים בלבד, שבעת המייג'ורס (MGM, FOX, UNIVERSAL, SONY, PARAMOUNT, WARNER Bros., BUENA VISTA).

טענת הוט כי המפיקים אינם בעלי זכות יוצרים ביצירה, וכל יוצר אוחז בזכויות לגבי התחום שיצר: מוסיקה, תסריט, בימוי, וכן הלאה, מנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment פ"ד נד(1) 577, 589 (2000), שלפיה: "המסקנה היא שיש לראות ביצירה הקולנועית יחידה שלמה אחת, שהיא יצירה דרמטית העומדת בפני עצמה וראויה להגנה בתור שכזאת, בלי לגרוע מן ההגנה על יצירות המשנה המרכיבות אותה".

הוכחת הבעלות בזכות היוצרים - הוכחה שרשרת הזכויות

מקום שהמצהיר מטעם התובעת הצהיר כי הזכויות רשומות אצל התובעת, ולהצהרות המייג'ורס שצורפו לתצהירו צורפו רשימות פרטניות משלהן, והנתבעת אף הבהירה כי בדקה את הרשימות ומצאה בהן תקלות אחדות – לא ברור מדוע סבורה הוט שאין בידי AGICOA ראיה לזכויות של המייג'ורס ביצירות. מדובר ברשומה של החברה שהעיד בעל תפקיד מטעמה, שנבחנה גם על ידי הנתבעת ונמצאה נכונה ברובה המכריע. יתרה מזו, מעדות נציגת הוט עולה, שכאשר הוט רוכשת זכות שדור ממפיק זר, הצהרתו בדבר הזכויות שהוא אוחז בהן מספקת אותה. אותו דין צריך לחול גם בקשר לבדיקת הזכויות אצל AGICOA.

מכל מקום, משהעידו המייג'ורס על עצמן לצרכי התביעה כי חברות הפקה הן, ומשהעבירו את זכויותיהן כמפיקות – נדרשת התמודדות ישירה עם העובדות כדי לקבוע אחרת, ועל כן הוכחה שרשרת הזכויות במלואה.

אי צרוף המפיקים בעלי הזכות כתובעים

הוט טענה כי הדין הישן (להבדיל מהחדש) מחייב את צרוף בעל הזכות המקורית, למרות שהעביר את זכות התביעה לתאגיד זכויות, ולא היא: סעיף 6(1) בחוק זכות יוצרים 1911 מאפשר לבעל זכות היוצרים לתבוע את כל התרופות המוקנות לו כתוצאה מהפרת זכות יוצרים. על כן טוענת הוט כי מי שאינו הבעלים של הזכות, והוא בעל רשיון בלבד, אינו רשאי לתבוע בשמו את המפר (ס' 147 בסיכומיה).

בית המשפט פסק כי מטרת הצרוף היא להבטיח כי בעל הזכויות המקורי לא יגיש תביעה נוספת נגד הנתבע, דבר שמושג בעניננו בכתבי ההעברה עצמם, על פי לשונם הברורה. אומנם בתביעת חוב שהגישה AGICOA נגד תבל וגוונים (פש"ר (ת"א) 136102, בשא 5150/05 AGICOA נ' תבל תשדורת בינלאומית לישראל בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.10.2005) נדחתה ע"י כב' השופטת ו' אלשיך בעיקר מפני שבעלי זכות היוצרים לא צורפו לתביעה.

ואולם דעת בית המשפט שונה.

בית המשפט סבר כי לפי מילות כתבי ההעברה העבירו המייג'ורס ל AGICOA זכות בלעדית לטפל בזכויות היוצרים בהעברת משנה בישראל, והיות שהדין הישן המתיחס לתביעה שלפני מאפשר זכות תביעה עצמאית כזו, כאמור לעיל – לא ראה בית המשפט מקום להכנס לאבחנה שבין הזכות הקניינית עצמה לבין הזכות החוזית שמועברת ע"י בעל זכות הקנין לאחר.

ועל כן, למרות טענות הוט, הראיות שלפני בית המשפט אינן נותנות סיבה לפקפק בכך שלמייג'ורס המפיקים זכות יוצרים ביצירותיהם; ושהעניקו את כל ומלוא הזכות לתבוע תמלוגים או הפרה ופיצויים בגין העברת משנה בישראל ל-AGICOA, בין באמצעות העברת זכות הקנין עצמה לצורך שדורי המשנה בישראל, בין באמצעות רשיון ייחודי שניתן לה, ללא שיור.

ההפרה של זכויות יוצרים בשידורי כבלים

נפסק כי AGICOA הוכיחה כי הוט הפרה את זכויות היוצרים של המפיקים בערוצים הנזכרים.

פיצויים בגין הפרת זכות יוצרים

הוט סבורה שאין הצדקה לסכום הנתבע, ומשווה אותו לסכום ששולם על ידה לכל ארגוני גביית תמלוגים עבור זכויות קנין רוחני בשנת 2000, שעמד על 8 מליון ₪. השוואה זו אינה יכולה לעמוד: לא הרי תשלום תמלוגים לפי הסכם כהרי תשלום פיצוי בגין הפרה, בודאי כאשר מדובר בפיצוי סטטוטורי.

משהוחלט כי בהפרת זכויות יוצרים המדובר, המזכה את AGICOA בפיצוי ללא הוכחת נזק, השאלה שיש לבחון היא אם יש לראות כל אחד מן השדורים של יצירות המייג'ורס כהפרה נפרדת, אם לאו.

סעיף 3א בפקודת זכות יוצרים מאפשר לפסוק "...לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים;...". פסק הדין המנחה לעניין פרשנות סעיף 3א לפקודה הוא ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992). באותו מקרה נדונה הצגה שהועלתה 74 פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה, ועלתה השאלה האם יש לראות בכך 74 הצגות או שמא הצגה אחת. וכך נקבע על ידי כב' הנשיא שמגר : "ה"הפרה", אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על-ידי הנתבע, ואין זה משנה, מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (שם, בפסקה 10). המבחן שנקבע הוא "מבחן הזכות שנפגעה", אולם הנשיא שמגר מסייג קביעה זו בציינו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום "הפרה" עצמאית לעניין סעיף 3א" (שם, בפסקה 13).

בע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5) 337 (1997) נקבע כי העתקת חלקים מתוך מחירוני תשומות בניה אשר פורסמו במועדים שונים מהווה 11 הפרות שונות, שכן מידת ההשקעה הכרוכה בהשגת המידע העדכני ובפרסומו, ומשקלו הסגולי של המידע, מלמדים כי כל חוברת מהווה עבודה נפרדת. כן נפסק כי כך הדבר גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", המשמש בדין האמריקני, ולפיו יצירות נפרדות הן יצירות שלכל אחת מהן ערך כלכלי עצמאי והן עומדות בפני עצמן.

מאידך, בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נז(5) 255, 278 (2003), שעניינו במודולים שהרכיבו מערכת תוכנה פיננסית להנהלת חשבונות, נקבע כי יש לראות במודולים חלק אינטגרלי של התוכנה, שהעתקתם מהווה הפרת זכות יוצרים אחת בלבד.

בפסיקה מאוחרת יותר (רע"א 4148/09 אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים בע"מ נ' יום טוב (טוביה) חדד (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.7.2009)), נדונה השמעה פומבית של 13 יצירות מוגנות במהלך אירוע משפחתי ,על ידי תקליטן מקצועי, באמצעות מכשיר הגברה ורמקולים. בית המשפט המחוזי קבע כי עסקינן ב-13 יצירות שהושמעו ברצף באירוע אחד ולכן מדובר במסכת אחת. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין בציינו כי "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה" (שם, בפסקה 9).

בעניננו מדובר בהפרות נפרדות, ולו משום שמדובר ביצירות שונות ונפרדות, ששודרו במועדים שונים. איגודן לאגודה אחת אינו אפשרי אף לפי הפסיקה המחמירה ביותר. בפס"ד שגיא נקבע כי יש לתת פרשנות מורחבת לפיצוי ללא הוכחת נזק, כך שהתובע שהוכיח כי זכותה הופרה יוכל לבחור תמיד בפיצוי הסטטוטורי "ללא קשר לאפשרויות, האובייקטיביות או הסובייקטיביות, להוכיח את הנזק הממשי" (בסעיף 8 בפסק הדין).

אכן, שורת הדין הרגילה דורשת כי תובע יוכיח את נזקו. רק כיוצא מן הכלל מתאפשרת פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, כפי שנקבע בחוק. קביעה כזו מבקשת להשיג יעדים חברתיים חשובים, ובהם בעיקר הרתעה מפני הפרת זכות יוצרים. מניעת השמוש בכלי חשוב זה במקום שהנזק הנטען או הפיצוי הנתבע גבוהים עלולה להשיג את הנושא כולו לאחור, לרבות פגיעה חמורה במרכיב ההרתעה. בענייננו, הסכום הגבוה אינו נובע מקביעת המחוקק אלא משורת ההפרות הגדולה והארוכה, שהנתבעת לא שמה לה סוף. חוק זכות יוצרים הישן אמנם אינו קובע את הקריטריונים לקביעת סכום הפיצויים, אולם ניתן ללמוד אותם מסעיף 56(ב) בחוק החדש. בענייננו, גם אם נחיל את הסכום הנמוך האפשרי לפי החוק לכל אחת מן ההפרות, יהיה סכום הפיצויים מעבר לסכום שהתובעת תבעה.

תוצאת האמור היא, שיש לכפול את הרף התחתון שבפצויים הסטטוטוריים, 10,000 ₪ בכל ומלא היצירות שהמייג'ורס הציגו כיצירות שלהם ששודרו בישראל בשדורי משנה באמצעות הוט (34,000 לפחות), והתוצאה היא 340,000,000 ₪. יש להפחית מאלו אותן 14 יצירות שאינן משל המייג'ורס. יש להפחית מאלו את שדורי ערוץ Starworld בשנים 1999-2000 (כאמור בסעיף 58 לעיל) ויש להפחית מספר לא מבוטל של הפרות בגין הטענה שהעברת WarnerBros ושל MGM אינה נקיה מספקות. עדיין גבוה הסכום בהרבה מזה שנתבע על ידי הוט, ולכן יש להעמיד את הפיצוי על דרישת הוט, 20,000,000 ₪. מסכום התביעה יש להפחית את החיובים שאמורים היו לחול על תבל וגוונים ולא על החברות שמוזגו להוט. בהתחשב באמור ועל דרך האומדנא, מצא בית המשפט לנכון לנכות מחצית מן הסכום הנתבע, 10 מליון ₪ ע"ח הפרות של החברות שפורקו.

על כן חייב בית המשפט את הוט לשלם ל AGICOA סכום של 10,000,000 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה, 28.3.00. ובנוסף נפסק כי הוט תוסיף ותשלם ל AGICOA את הוצאות התביעה, וכן שכר טרחת עורכי הדין שלה בסכום של 500,000 ₪.

8 באוגוסט, 2011,

1 תגובות

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

תביעה שהוגשה על יד א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ כנגד חברת רוטר .נט בע"מ, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 8.8.2011 ניתן פסק הדין בתביעה. 

במסגרת הפורומים בתשלום שמקיימת רוטר.נט מוצבים באופן תדיר קישורים (Links) לאתרים בהם מצויים עותקים מפרים של יצירות שבבעלות התובעות. קצפן של התובעות יוצא במיוחד נגד שניים מהפורומים בתשלום, בהם מתרכזים לטענתן הקישורים לאתרים מפרים בתחום הסרטים: פורומים המכונים "Downloads" (להלן: "הורדות") ו- "סרטים וטלוויזיה" (להלן: "סרטים").

התביעה נדחתה, נפסק כי התובעים לא הוכיחו כי החריגים (חריג העידוד או חריג ה"פורום הפסול") מתקיימים בנתבעים או באיזה מהפורומים שבאתר רוטר.נט. לפיכך, ובכפוף לכך שהנתבעים יוסיפו לפעול על פי נוהל "הודעה והסרה", כפי שהצהירו שבכוונתם לעשות, יש מקום לדחות את התביעה. בנוסף נפסקו הוצאות משפט לטובת הנתבעים בסך של 50,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הדין: היקף אחריות של בעל אתר לתוכן מפר המועלה על ידי צד שלישי

להבדיל מישראל במדינות רבות הנושא מוסדר באמצעות חקיקה. בארצות הברית נעשה הדבר באמצעות ה- Online Copyright Infringement Liability Limitation Act שחוקק כסעיף 512 ב- Digital Millennium Copyright Act of 1998 (להלן: "DMCA"). באיחוד האירופי ניתנה התייחסות לסוגיה של אחריות גורמי ביניים באינטרנט במסגרת Directive 2000/31/EC of The European Parliament and The Council of 8 June, 2000 (להלן: "הדירקטיבה האירופית").

הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח – 2008, אשר הוגשה מטעם הממשלה, אשר ניסתה להסדיר את נוהל "הודעה והסרה", אושרה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, אולם דין הרציפות לא הוחל עליה, והיא ירדה מהפרק. ועל כן היא אינה יכולה לשמש בסיס להכרעה משפטית בסוגיה.

 "בהיעדר נורמות משפטיות ייחודיות להסדרת האחריות המשפטית לתוכן המופץ  באינטרנט, יחולו כללי המשפט הפרטי" (אלקין-קורן, בע' 402).

אחריות להפרה ישירה על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

הטלת אחריות ישירה להפרת זכות יוצרים על בעל אתר מחייבת קביעה כי באתר בוצעה פעולה המהווה הפרה של זכות יוצרים לפי סעיף 47 לחוק זכות יוצרים. סעיף זה קובע כדלהלן: "העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'".

סעיף 11 לחוק זכות יוצרים מונה שבע פעולות המגדירות מהו "אגד הזכויות" הכלול בזכות היוצרים: העתקה, פרסום, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור, עשיית יצירה נגזרת והשכרה. מבין הפעולות הללו, היחידה שניתן לטעון לגביה שהיא מבוצעת בעצם יצירת קישור לאתר מפר, בדרך שהדבר נעשה בענייננו, היא "העמדה לרשות הציבור". חלופה זו מוגדרת בסעיף 15 לחוק זכות יוצרים, באופן הבא: "העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם".

עיון בהגדרה שמספק המחוקק הישראלי בסעיף 15 לחוק מוביל למסקנה כי עצם יצירת קישור המעביר את הגולש ישירות לאתר המפר אינו מהווה "העמדה לרשות הציבור" וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, עצם יצירת הקישור לאתר המפר, אינו בגדר "עשיית פעולה ביצירה"; שנית, הקישור כשלעצמו אומנם מקל על אנשים מקרב הציבור לאתר את היצירה המפרה, אך אין הוא זה שיוצר את אפשרות הגישה. במילים אחרות, היצירה כבר הועמדה לרשות הציבור בידי האתר המפר, ועל כן הקישור לאותו אתר לבדו אינו יכול להוות "העמדה לרשות הציבור".

 נפסק כי לא ניתן ליחס לנתבעות אחריות ישירה בגין קיומו של קישור לאתר מפר בפורום זה או אחר המתנהל באתר שבבעלותן.

הטלת אחריות בגין הפרה תורמת על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

בפסק דינו החשוב והתקדימי בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן קבע בית המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, הן את תחולתה של דוקטרינת ההפרה התורמת בתחום דיני זכויות היוצרים, והן את התנאים להחלתה.

בהתאם לפסק הדין הפרה תורמת תוכר רק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:

א. קיומה בפועל של הפרה ישירה.

ב. מודעותו של גורם הביניים לביצועה של ההפרה הישירה.

ג. קיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה.

 יישום שלושת התנאים שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן ביחס לאחריותם של בעלי אתרים לקישורים לאתרים מופרים המוצבים על ידי הגולשים באחד הפורומים שמתנהלים באתר מוביל למסקנה הבאה: אחריות בעל אתר להימצאות קישור לאתר מפר יכולה להתקיים בנסיבות מתאימות, אולם, למעט מצבים קיצוניים, היא מותנית בכך שנמסרה לבעל האתר התראה על הימצאות הקישור באתר שבבעלותו, והוא נמנע מלפעול לגביה בהתאם לנוהל של "הודעה והסרה".

 סיכומו של דבר, הכלל הוא שבעל אתר אינו נושא באחריות להפרה תורמת בגין הימצאות קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור, והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו.

 החריגים – מצבים קיצוניים בהם תוטל חבות על בעל אתר

 ואולם יתכנו גם מקרים חריגים, בהם יתקיימו בבעל האתר התנאים שנקבע בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן להטלת אחריות בגין הפרה תורמת. קיימים שני מצבים מרכזיים בהם יתקיים החריג: בעל אתר המעודד הצבת קישורים מפרים (להלן: "חריג העידוד"), ובעל אתר שפורום בו משמש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים (להלן: "חריג הפורום הפסול").

חריג העידוד

בעל אתר המעודד באופן אקטיבי הצבת קישורים לאתרים מפרים באחד או יותר מהפורומים של האתר עלול למצוא עצמו אחראי להפרה תורמת, וזאת מאחר שפעילותו מביאה להתקיימות תנאי המודעות והתרומה המשמעותית שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן. לעניין זה יש לתת את הדעת למכלול הנסיבות, ובכלל זה שם הפורום, דרך שיווקו לציבור, ההנחיות שניתנו לגולשים בתקנון האתר ובמסגרת הפורום, ההודעות שפורסמו מטעם בעל האתר ומפעיל הפורום, הצהרותיו הפומביות של בעל האתר וכיו"ב. אם התמונה המצטיירת ממכלול הנסיבות הללו היא שבעל האתר (או מנהל הפורום מטעמו) משווק את האתר כלוח המשמש להצבת קישורים לאתרים מפרים, כי אז לא יחול לגביו הכלל, והוא עלול להימצא אחראי להפרה תורמת בגין הימצאות קישורים לאתרים מפרים באתר.

בענייננו, ביחס לחריג העידוד, הרי שהתובעות לא הביאו כל ראיות לכך שהנתבעים, או מי מטעמם, מעודד הצבת קישורים לאתרים מפרים באתר בכללותו, או במי מהפורומים שבו.

כל שנטען על ידי התובעות בהקשר זה הוא ששמות הפורומים מדברים בעד עצמם, ומהווים הזמנה להשתמש בו לצורך הצבת קישורים מפרים. קשה לקבל טענה זו. אכן, השמות מצביעים על כך שהפעילות במסגרתם היא בקשר לסרטים או יצירות אחרות המוגנות בדיני זכויות יוצרים, אולם השמות הם כלליים, ויכולים לשמש גם ככותרת למסגרת פעילות חוקית ולגיטימית.

חריג ה"פורום הפסול"

אף בהעדר עידוד אקטיבי של בעל אתר או מנהל פורום, עלול להיווצר מצב בו פורום מסוים הופך להיות מוקדש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים. במצב דברים זה הפורום משמש מעין "מדריך להפרת זכויות יוצרים", וככזה הוא עלול לאבד את זכות הקיום הלגיטימית שלו. כאשר נוצר מצב דברים מסוג זה, ובעל האתר מודע לכך, הרי מחובתו של בעל האתר לסגור את הפורום האמור.

על מנת לקבוע האם פורום מסוים נכנס להגדרת "פורום פסול" יש לבחון בעיקר את היקף הקישורים לאתרים מפרים שנמצאם בפורום, וזאת הן כעניין יחסי לפעילות בפורום (קרי, אחוז הקישורים לאתרים מפרים מכלל ההודעות בפורום), והן כעניין אבסולוטי (קרי, מספר הקישורים לאתרים מפרים הקיימות בפורום).

כן יש מקום לתת את הדעת לשאלה אם מדובר בפורום פתוח או סגור (קרי, פורום שהכניסה אליו מוגבלת, בין אם בתשלום ובין אם בדרך אחרת), וזאת מהטעם שביחס לפורום סגור קשה יותר לבעלי זכויות היוצרים לבצע את משימת הפיקוח.

חריג ה"פורום הפסול": פורום סגור

ככללי אצבע ניתן לקבוע כי פורום סגור, שבו קיימות במועד נתון למעלה מ- 10 קישורים לאתרים מפרים, ואשר הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים מהוות יותר מרבע מהתוכן המהותי של הפורום (קרי, מההודעות שאינן בגדר בקשה לקבלת מידע או תגובה להודעות אחרות), צריך להיחשד כ"פורום פסול".

חריג ה"פורום הפסול": פורום פתוח

לעומת זאת, ביחס לפורום פתוח נראה שראוי לקבוע מבחן מחמיר יותר, עד כדי דרישה שמחצית מהתוכן המהותי של הפורום יהיו הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים.

בענייננו, ביחס לחריג ה"פורום הפסול" הרי שמספר הקישורים לאתרים מפרים עליהם הצביעו התובעות איננו מצדיק את המסקנה כי הוכח שמדובר בפורומים החשודים כפורומים פסולים. ודוק, התובעות הצביעו על כך שבפורומים הללו הוצבו קישורים לאתרים מפרים, אולם הן לא הביאו ראיות לא למספרם האבסולוטי.

10 במאי, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים בגופן

זכויות יוצרים בגופן

תביעה שהגישה חברת מסטרפונט כנגד חב' החדשות הישראלית. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט חגי ברנר.  ביום 10.5.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 1,000,000 ₪ בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בגופנים ("פונטים") מסוג "נרקיס תם" ו"נרקיס חדש".

חברת החדשות שידרה במהלך מהדורת החדשות שלה, מספר כתוביות שיש בהן שילוב של שני סוגי הגופנים, קרי, מילים מסויימות הורכבו מאותיות מסוג "נרקיס תם" בצירוף שש אותיות מסוג "נרקיס חדש" (ג', כ', ך', ס', פ' ו- ף').  בעקבות שידורים אלה, הוגשה התביעה כנגד חברת החדשות וכנגד משרד הפרסום - פרימוס.

פרימוס היתה בעלת רשיון כדין מאת התובעים, לעשות שימוש בגופנים ואין חולק כי חברת החדשות לא רכשה מאת התובעים רשיון לשימוש בגופנים.

התובעים טענו בכתב התביעה כי הנתבעות הפרו את זכות היוצרים שלהם בגופנים, הן הכלכלית והן המוסרית, וכן ביצעו שורה ארוכה של עוולות ובהן רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, גזל וכו'.

נפסק

התביעה מתקבלת באופן חלקי, חברת החדשות תשלם לתובעים פיצוי בסך 70,000 ₪. מתוך סכום זה (ולא במצטבר אליו), פרימוס תשלם לתובעים פיצוי בסך 10,000 ₪ ביחד ולחוד עם חברת החדשות.

כמו כן, חברת החדשות תשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הגנת מדגם שוללת הגנת זכות יוצרים

הנתבעים טענו כי גופנים אמורים להיות מוגנים, אם בכלל, רק במסגרת מדגם רשום ולא במסגרת זכות יוצרים. על כן אם ייקבע כי גופנים ראויים להגנתו של מדגם רשום, אזיי ממילא מתבקשת המסקנה כי אין לתובעים עילה בגין הפרת זכות יוצרים. שכן ס' 22 (1) לחוק זכות יוצרים, 1911, קובע כי החוק לא יחול על "סימני אמצאה" (מדגמים) הראויים להרשם לפי חוק הפטנטים.

קרי, אין הגנה של זכות יוצרים לגבי יצירה הראויה להרשם כמדגם.

האם גופן מוגן במדגם או בזכות יוצרים

נפסק, כי השאלה העקרונית הוכרעה אך לאחרונה בפסק דינו המנחה של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט פרופ' ע' גרוסקופף), בגדרו של ת.א. 5311-04-08 נרקיס נ' מיקרוסופט [פורסם בנבו] (להלן: "ענין נרקיס"). בית המשפט קבע כי דיני המדגמים אינם חלים על גופנים, לא על פי לשונה של פקודת הפטנטים והמדגמים, וגם לא על פי שיקולי מדיניות ראויה. לא על פי לשונה של הפקודה, שכן זו מגדירה מדגם כ"קווי דמות, צורה, דוגמא או קישוט שמייחדים לכל חפץ ...", ואילו סימנים של השפה הכתובה אינם בבחינת "חפץ"; לא על פי שיקולי מדיניות ראויה, שכן לא ראוי לגרוע מן ההגנה הניתנת לטיפוגרפים המעצבים גופנים, בהשוואה ליוצרים פונקציונליים אחרים דוגמת אדריכלים וציירי מפות.

גם משך ההגנה הקצר יחסית על מדגם (15 שנה בלבד), לא מתאים לגופן, שמשך חיי המדף שלו הוא עשרות שנים, ושיווקו אורך זמן רב.

עוד הצביע בית המשפט על כך שההגנה על פי דיני המדגמים היא מיושנת ומסורבלת, כרוכה בעלויות ואינה אפקטיבית.

סיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי "שיקולי מדיניות אינם יכולים להצדיק לתת לפקודת הפטנטים והמדגמים פרשנות רחבה, המביאה לכך שנראה גופן כראוי להירשם כמדגם, ונשלול את האפשרות להגן עליו מכוח דיני זכויות היוצרים. ... שיקולי המדיניות מצדיקים להעניק ליוצר הגופן הגנה מקבילה לזו שמוענקת ליוצרים אחרים ...".

סיכומו של דבר, בהתאם להלכה שנפסקה בענין נרקיס הנ"ל, ההגנה הראויה על גופנים היא במסגרת זכות יוצרים ולא במסגרת רישומו של מדגם.

האם במקרה דנן מדובר ביצירה מקורית

הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי הגופנים אינם ראויים להגנתה של זכות יוצרים, משום שנרקיס הודה כביכול בעת חקירתו, כי האותיות שלו אינן מקוריות, אלא הועתקו מכתבי יד עתיקים.

בית המשפט דחה טענות אלו ופסק כי מתוך הקשר הדברים ניתן להבין כי נרקיס אולי הושפע ממקורות שונים, או קיבל השראה מהם, אך בוודאי שלא ניתן לקבוע כי נרקיס פשוט העתיק את הגופן ממקור מסויים כלשהו, והנתבעות גם לא מצביעות על מקור מסויים כזה.

הכלל הוא שדי במידה מינימלית של השקעה ויצירתיות על מנת שיצירה תזכה להגנה בתור יצירה ספרותית (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון  [פורסם בנבו]).

הדעה הרווחת היא שנדרשת לא רק מקוריות (קרי, שהיוצר הוא אכן המחבר הראשון), אלא גם יצירתיות מסויימת (קרי, שהיצירה תהיה ביטוי של מחשבה מקורית), כדי להצדיק את מתן ההגנה של זכות יוצרים (ראה גם ע"א 513/89-Interlego A/S נ' .Exin - Lines Bros S. A  פ"ד מח(4), 133).

נפסק כי אין ספק שבמקרה דנן עונים הגופנים על הדרישות המינימליות של השקעה ויצירתיות.

הגנה על מוצרים פונקציונאליים בזכויות יוצרים

בית המשפט דחה את טענת הנתבעות לפיה במקרה דנן הגופנים אינם ראויים להגנה משום ש"הצורה מוכתבת על ידי הפונקציה". אכן, כאשר עסקינן באותיות, ישנה הגבלה מסויימת על אופן העיצוב, על מנת שיישמרו מאפייני האותיות וניתן יהיה לזהותן כאותיות בשפה העברית ולקרוא את המילים המורכבות מהן, אך מאידך, קיימות דרכים רבות מספור בהן ניתן לעצב אות מסויימת, תוך שמירת זיהוייה הפונקציונלי כאות המוכרת לכל.

סיכומו של דבר, הגופנים שבמחלוקת עונים על הדרישות המינימליות לשם הגנתה של זכות יוצרים, והם מהווים יצירת אמנות שימושית הראויה להגנה.

האם הופרה זכות היוצרים הכלכלית (החומרית) בגופנים

מקובל להבחין בין שני סוגי זכות יוצרים: הזכות הראשונה היא הזכות הכלכלית (המכונה גם הזכות החומרית). זוהי זכות הניתנת להעברה. הזכות השניה היא הזכות המוסרית. זכות זו נשמרת לעולם ליוצר, גם אם הזכות הכלכלית הועברה לאחר.

נפסק כי פרימוס היתה רשאית להפיק את הטקסטים הקבועים ולמכור אותם לחברת החדשות, וכי חברת החדשות היתה רשאית לשדר את הטקסטים הקבועים במסגרת מהדורות החדשות שלה, בלא צורך ברשיון נוסף מאת התובעים.

ואולם שונים בתכלית הם פני הדברים בכל הנוגע לשימוש שעשתה חברת החדשות בקובץ המחשב true type שהכינו עבורה אנשי פרימוס, לצורך כתיבת הטקסטים המשתנים שיופיעו על המסך בעת השידור, על פי צרכי המהדורה הספציפית. אין חולק כי חברת החדשות לא רכשה את זכות השימוש בגופנים, לצורך כתיבת הטקסטים המשתנים, לא מן התובעים וגם לא מפרימוס (שממילא, לא היתה רשאית למכור להם את זכות השימוש בגופנים, זכות הנתונה לתובעים לבדם).

נפסק כי בענין הטקסטים המשתנים הופרה זכות היוצרים הכלכלית בגופנים, בין אם הובהר לנציגי חברת החדשות כי עליהם לרכוש רשיון שימוש, ובין אם לאו.

הגנת המפר התמים

נפסק כי חברת החדשות הפרה בתחילה בתום לב את זכות היוצרים של התובעים ואולם תום ליבה של חברת החדשות בעת ביצועו של המשדר הראשון איננו שולל את חבותה כלפי התובעים, שכן הגנת מפר תמים לפי ס' 8 לחוק זכות יוצרים, 1911, אינה חלה במקרים כגון זה. הגנת מפר תמים נתונה רק למי שלא ידע ולא היה צריך לדעת כי קיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה המפירה. לעומת זאת, ההגנה לא תחול כאשר הנתבע רק טעה לגבי זהותו של בעל זכות היוצרים. ראה ע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט(6), 421 , 430-431 (2005).

נפסק כי גם פרימוס נהגה בענין זה בתום לב, הגם שבאופן רשלני, משום שלא מתקבל על הדעת כי תבחר להפר במודע את זכות היוצרים של התובעים, שעה שהיא טרחה ורכשה מהם בתמורה מלאה את זכות השימוש בגופנים, כמו גם לנוכח העובדה שהיא לא גבתה תמורה כספית נוספת מחברת החדשות בגין יצירת קובץ המחשב שבאמצעותו הופקו הטקסטים המשתנים. בנסיבות אלה, לא היה לפרימוס כל אינטרס להפר דווקא בענין הטקסטים המשתנים את זכות היוצרים של התובעים.

הגנת השימוש ההוגן

בית המשפט דחה את טענתה של פרימוס לפיה יצירת קובץ המחשב שנמסר לידיה של חברת החדשות, אינה עולה כדי הפרה של זכות היוצרים. גם לא מדובר ב"שימוש הוגן", שכן יצירת אמצעי טכני שמאפשר להפר זכות יוצרים, כפי שהיה במקרה דנן, אינה יכולה להחשב שימוש הוגן. פרימוס מפנה בענין זה להוראות ס' 19 לחוק החדש, המגדירות מהו "שימוש הוגן" ביצירה, אך יצירתו של קובץ המחשב אינה באה בגדרה של אף אחת מבין חלופותיו של ס' 19.

הזכות המוסרית כזכות אישית שאינה ניתנת להעברה

זכות היוצרים המוסרית בגופנים שייכת אך ורק ליוצרם, נרקיס, להבדיל מהתובעים 1 ו- 2, שקיבלו מנרקיס רשיון בלעדי לשיווקם של הגופנים וכן רשות לעבדם למדיה דיגיטלית. בשונה מזכות היוצרים הכלכלית, הניתנת להעברה, הרי שהזכות המוסרית היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, והיא נותרת לעולם בחזקתו של היוצר עצמו, אף לאחר שהעביר את זכותו החומרית ביצירה. כך היה הדין על פי ס' 4א' לפקודת זכות יוצרים, (להלן: "הפקודה") וכך הוא הדין גם כיום, לפי ס' 45(ב) לחוק החדש (ראה גם ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 834, 838).

הפרת הזכות המוסרית בסילוף

התובעים טענו לפגיעה מסוג של סילוף, פגימה והפחתת ערך ביחס ליצירה לפי ס' 4א'(2) לפקודה.

נפסק כי לא נפגעה זכותו המוסרית של נרקיס.

מדובר איפוא ביצירה בעלת אופי פונקציונלי, ובהתאם לכך, מידת ההגנה שהיא זוכה לה מוגבלת לאות הבודדת ולא לצירופים של אותיות. באותיות עצמן לא נעשה כל שינוי או פגימה.

העובדה שנעשה שימוש בשני סוגי גופן במילה אחת, אינה יכולה להחשב סילוף, פגימה או שינוי של היצירה, שכן לענין זה היצירה היא כל אות בפני עצמה.

בוודאי שאין בשימוש כזה כדי לפגוע בכבודו או בשמו של יוצר הגופן.

בית המשפט קיבל את טענתה של פרימוס בסיכומיה, לפיה בהתאם לס' 50(ב) לחוק החדש, ביצוע פעולה סבירה ביצירה, איננו מהווה הפרה של הזכות המוסרית בה, כאשר לענין זה רשאי בית המשפט להתחשב, בין השאר, באופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה.

יתר על כן, במקרה דנן העובדה שנעשה שימוש בשני סוגי גופן נראית לעינם של טיפוגרפים בלבד, דוגמת התובע 2. אדם מן היישוב כלל איננו מסוגל להבחין כי מדובר בגופנים שונים זה מזה. ברי איפוא כי לא ניתן לדבר בנסיבות אלה על פגיעה בשמו של נרקיס או על הפחתת ערכה של היצירה.

בנוסף, הנתבעות הדגימו כיצד השימוש בשני סוגי גופן באותה מילה ממש הוא דבר נפוץ בענף העיצוב הגרפי, ואפילו התובעת 1 משלבת בעצמה בין סוגי גופן שונים בלוגו שלה.

זאת ועוד, מעדותו של נרקיס עולה כי הוא עצמו לא היה מודע לפגיעה כלשהי בכבודו או בשמו הטוב, ולמעשה, דומה שלא הבין על מה המהומה, שכן מבחינתו, התביעה הינה אך ורק בגין שימוש ללא רשות בגופנים.

סיכומו של דבר, יש לדחות את הטענה בדבר הפרת זכותו המוסרית של נרקיס.

מספר ההפרות לחישוב הפיצוי

ברע"א 4148/09 אקו"םנ' יום טוב, (2009) [פורסם בנבו], נפסק כי: "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה ... לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי עת נקט במבחן זה."

שם היה מדובר בהשמעת שלוש עשרה יצירות מוסיקליות מפירות ברצף, במהלך ארוע שמחות אחד, ואושרה החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לענין הפיצוי הסטטוטורי מדובר בהפרה אחת בלבד, שכן מדובר במסכת אחת במסגרת ארוע מפר אחד.

נפסק כי כל משדר חדשות שבוצעו במהלכו הפרות של זכות היוצרים בגופנים, מהווה לענין הפיצוי הסטטוטורי הפרה אחת בלבד. הואיל ועסקינן בארבעה משדרים, שכל אחד מהם נעשה ביום אחר, מדובר בארבע הפרות בלבד.

גובה הפיצוי בגין כל הפרה

ס' 3א' לפקודה קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪.

בית המשפט סבר כי יש לערוך הבחנה בין גובה הפיצוי בגין המשדר הראשון, לבין שלושת המשדרים הבאים.

הסיבה לכך היא שמיד לאחר המשדר הראשון, נדרשה חברת החדשות על ידי פרימוס לחדול מכל שימוש בגופנים כל עוד לא הוסדר השימוש בהם.

מכאן שחברת החדשות ביצעה את שלושת המשדרים הבאים חרף ידיעתה אודות ההפרה של זכות היוצרים בגופנים.

על כן, בעוד שבגין המשדר הראשון ראוי להסתפק בפיצוי סטטוטורי בסך 10,000 ₪, לנוכח תום ליבם של כל המעורבים בהפרה, לא כך הם פני הדברים בכל הנוגע לשלושת המשדרים הבאים. בגין משדרים אלה ראוי להשית על חברת החדשות פיצוי סטטוטורי בסך 20,000 ₪ בגין כל שידור, ואין מקום להשית פיצוי כלשהו על פרימוס לנוכח נסיונה למנוע את המשך ההפרה.

לפיכך נפסק כי, התובעים זכאים לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין המשדר המפר הראשון, ולפיצוי בסך 60,000 ₪ בגין שלושת המשדרים הבאים. חבותה של חברת החדשות היא בגין מלוא הסכום, ואילו חבותה של פרימוס מוגבלת לסך של 10,000 ₪, ביחד ולחוד עם חברת החדשות ולא באופן מצטבר, וזאת בגין המשדר הראשון.

הקשר בין הפיצוי לבין הנזק הממשי שנגרם

טוענות הנתבעות כי יש ליתן משקל לעובדה שנזקם האמיתי של התובעים מסתכם בסכום זעום של כ- 5,700 ₪ בלבד, הוא המחיר שחברת החדשות היתה נדרשת לשלם לו רכשה מהתובעים כדין את זכות השימוש בגופנים.

בית המשפט דחה טענה זו.

פשיטא שרכישת עותק חוקי של יצירה, זולה הרבה יותר מן הפיצוי המושת על המפר בדיעבד, לאחר שהתגלתה דבר ההפרה. יחד עם זאת, משיקולי מדיניות ראויה אין מקום לתחום את הפיצוי לגובה המחיר שניתן היה לשלם לבעל הזכויות מלכתחילה, טרם ההפרה, שאם לא כן, נעודד בכך הפרת זכויות יוצרים, שהרי המפר לא יקח על עצמו כל סיכון: אם ייתפס, ישלם בסופו של דבר סכום דומה לאותו תשלום שיכול היה לשלם מלכתחילה, ומה הועילו איפוא חכמים בתקנתם?

21 באפריל, 2011,

0 תגובות

הגנה זכות יוצרים על ביטוי קצר

הגנה זכות יוצרים על ביטוי קצר

תביעה שהוגשה על ידי חברת אירופלקס מערכות שינה מתקדמות בע"מ כנגד חברת האחים מנדלבוים. התיבעה נדונה בבית-המשפט המחוזי בחיפה, בפני סגן הנשיא גדעון גינת. ביום 21.4.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעת חברות העוסקות בייצור ובשיווק של מיטות ומזרנים בגין הפרת זכות יוצרים, "גניבת עין" ופגיעה במוניטין.

לטענת התובעת הביטוי "מערכות שינה מתקדמות", שהינו חלק משמה,  הומצא על ידה והוא מזוהה עם מוצריה. לפיכך, טוענת היא, כי השימוש בביטוי במסגרת הלוגו של הנתבעת 1 מהווה הפרה של זכות היוצרים של התובעת 1 ומטעה את הציבור.

הסעדים שהתבקשו הם צווי מניעה לגבי השימוש בביטוי "מערכות שינה מתקדמות" ובקטלוגים של התובעות ובכל חומר פרסומי אחר שלהן, וכן פיצויים בסך 500,000 ₪.

בנוסף טענו התובעות כי מזרני הנתבעת 1 הוצגו בחנותו של הנתבע 3 כמזרנים של התובעות ו/או תוך קישור מטעה למזרני התובעת 2 על ידי שימוש בשם "טמפור".

וכי שיווק מזרניה של התובעת 1 בחנותו של הנתבע 3 נעשה תוך מצג לפיו מזרניה של התובעת 2 מיוצרים מספוג זול ובכך יש משום לשון הרע.

נפסק:

התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2 נדחית, נפסק כי אין זכות יוצרים בביטוי "מערכות שינה מתקדמות".

התביעה כנגד הנתבע 3 מתקבלת בחלקה, נפסק כי התובעת 2 קיים חשש להטעיה בשימוש שעושה הנתבע 3 בשם טמפור.

ניתן צו מניעה כנגד הנתבע 3, לרבות איסור להציג את מזרני הנתבעת 1 בחנותו של הנתבע 3 כמזרנים של התובעות ו/או תוך קישור מטעה למזרני התובעת 2 על ידי שימוש בשם "טמפור".

בית המשפט חייב את הנתבע 3 לשלם לתובעות את הוצאות המשפט המתייחסות להליך נגדו וכן שכ"ט עו"ד בסך 26,000 ₪.  אין צו בדבר הוצאות בין יתר בעלי-הדין.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

סוגי היצירות להן מוענקת הגנת זכות יוצרים

הן על פי הדין הקודם והן על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007 מוענקת הגנה לחמישה סוגים של יצירות: יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט (סעיפים 1 ו-19 לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיפים 4(א)(1) ו-4(א)(2) לחוק החדש). 

דרישת המקוריות

ההגנה מוענקת ליצירה מקורית בלבד. "מקוריות" התפרשה בפסיקה כיצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה. "אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי" (רע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251 , 258 (1993)).

הגנה על ביטוי קצר

דיני זכות יוצרים מגינים על ביטוי מקורי ויצירתי.  ההגנה אינה קיימת לגבי עובדות, רעיונות והמאמץ הכרוך באיסופם של אלה ובהצגתם. בהתאם לכך ביטוי עובדתי מקובל לא יזכה להגנה. ההשקפה, שאומצה בפסיקה, היא שביטוי רגיל או משפט מקובל חסרים מידת המקוריות המינימאלית הדרושה לצורך קיומה של זכות יוצרים.

בהמשך לקו מחשבה זה נשללה ההגנה מכוח דיני זכות יוצרים ממשפטים או ביטויים קצרים, כאשר הגדרת המונח קצר תלויה בנסיבות המקרה.

על אף שמידת היצירתיות הנדרשת היא מזערית, רצף של מילים בודדות לא יהיה, בדרך כלל מוגן בזכות יוצרים. הטעם לכך הינו, שרעיון, בניגוד לדרך ביטויו, אינו מוגן בזכות יוצרים (סעיף 5 לחוק), ובמילים ספורות יימצא לרוב איחוד בין הרעיון לביטוי שבו.

הפסיקה הכירה בקיומה של הגנה לרצף קצר של מילים, במקרים חריגים בהם הן מהוות חלק מיצירה, ובשל מידת הייחודיות והמקוריות שיש בהן הן הופכות לחלק המהותי והעיקרי של אותה יצירה.

כך למשל בת"א (מחוזי ת"א יפו) 2378/98 אקו"ם נגד ראובני פרידן הוכרה הגנה בצירוף המילים "הופה הולה הולה הופה". כך למשל בת"א (שלום ת"א יפו) 59229/96 אקו"ם נגד פלד תקשורת הוכרה הגנה במשפט "אין סוסים שמדברים עברית".

נפסק כי הביטוי "מערכות שינה מתקדמות" נופל בגדר הכלל. הוא מגדיר מוצר. הביטוי נועד להעיד על כך, שהתובעת 1 אינה מוכרת רק מזרנים אלא מערכות שינה בשלמותן, כולל מיטות עם מנגנונים מתכווננים, מערכות מסאז' ושכלולים נוספים ועל כן מידת המקוריות בביטוי אינה מספיקה כדי לתת לו משמעות מעבר להגדרה של מוצר, שכולל מספר רכיבים.

על כן, נפסק כי הביטוי "מערכות שינה מתקדמות" אינו מוגן בהגנת זכות יוצרים.

מטרת עוולת גניבת עין

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות קובע, כי: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

המוקד של עוולת גניבת העין, על-פי לשונה, הוא בחשש מפני הטעייה. העוולה קמה, מקום בו אדם גורם לכך שנכס או שירות מבית מדרשו, ייחשבו בטעות כנכס או שירות של אחר. ואולם, לא תוטל אחריות מכוח עוולה זו, אלא מקום בו רכש האחר מוניטין בנכס או בשירות, לאמור – "כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-הנפגע" (ע"א 5792/99 עיתון "משפחה" נ' עיתון "משפחה טובה").

יסודות עוולת גניבת עין

שניים הם, איפוא, יסודות עוולת גניבת העין: מוניטין וחשש סביר להטעיה.

נפסק לגבי דרישת המוניטין, כי התובעות לא הביאו כל ראיה, למעט עדותו של מנכ"ל התובעת 1, לכך שהתובעת 1 רכשה מוניטין בשוק מוצרי השינה, וכי מוצריה (בלבד) מזוהים עם הביטוי "מערכות שינה מתקדמות".

ונפסק כי גם היסוד של חשש סביר להטעיה אינו מתקיים, שכן החזות של הלוגו של הנתבעים בכללותו שונה באופן מובהק מחזות סימן המסחר של אירופלקס כשמתחתיו הביטוי. על כן דחה בית המשפט את הטענה כי יש בהכללת הביטוי בלוגו של הנתבעת 1 כדי לגרום לכך, שמוצריה ייחשבו בטעות כמוצריה של התובעת 1.

אופן שיווק מוצריה של התובעת 1 בחנות של הנתבע 3

בית המשפט קיבל את טענות התובעות בדבר שיווק מוצרי הנתבעת 1 באופן מטעה.  וקיבל את טענות התובעת כי הנתבע 3 הציג בחנותו את מזרני הנתבעת 1 כמזרנים של התובעות ו/או תוך קישור מטעה למזרני התובעת 2 על ידי שימוש בשם "טמפור". אולם בית המשפט פסק כי אין מקום לסעד של פיצויים בגין גניבת עין, אלא לסעד של צו מניעה בלבד.

17 באפריל, 2011,

0 תגובות

זכות יוצרים בלחן

זכות יוצרים בלחן

תביעה שהוגשה על ידי מר עמוס ברזל כנגד משרד החינוך. התביעה הוגשה בבית משפט השלום בירושלים ונדונה בפני השופט ארנון דראל. ביום 17.04.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

התובע יוצר, מלחין, זמר ומפיק ובין היתר כתב את הלחן לשיר 'כל שנה מתחילה'. לפי הנטען בכתב התביעה הוא גילה בשנת 2003 כי באתר 'צפונט' אשר הוקם ביוזמת משרד החינוך מפורסם ומופץ לכל דורש קליפ (פלאש) אשר עושה שימוש בשיר ובמסטר אשר בהוצאתו והפקתו הושקע ממון רב.

התובע טוען כי כל הזכויות בשירים ובעיבודים לרבות זכות היוצרים, זכות השעתוק, הזכות המוסרית ושאר זכויות הקניין הרוחני נתונות לו (למעט הזכויות שהועברו לאקו"ם לפי כתב ההעברה) והוא היחיד שיכול להתיר את השימוש בזכויותיו. התביעה הוגשה בעילות של הפרת זכוית היוצרים של התובע; הפרת זכותו המוסרית; גזל, עשיית עושר ולא במשפט וחוסר תום לב מצד משרד החינוך.

בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי משרד החינוך הפר את זכות היוצרים והזכות המוסרית של המלחין.בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 20,000 ₪ ובנוסף פסק כי הנתבעת תשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪ וכן תשיב לתובע את האגרה ששילם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתה.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכות יוצרים בהקלטה לביצוע השיר - המסטר

נפסק כי העיבוד שנערך לשיר על ידי התובע באמצעות ההקלטה הוא בגדר יצירה הנהנית מהגנה. המדובר בפעולה המצריכה ידע ומיומנות, בחירת מכשיר הקלטה מתאים, בחינת המקום ממנו תבוצע ההקלטה, כיוון עוצמות ואיכויות ושמירת ההקלטה. בכל אלה הושקעה מקוריות ויצירותיות מצד התובע ויש לראות גם בעיבוד המוקלט של השיר כפי שעשה אותו התובע יצירה הראויה להגנה.

"זכות יוצרים קיימת בהקלטות או ברישמות קול, וזאת בנפרד מזכות היוצרים הקיימת ביצירה המבוצעת ברשומה או בהקלטה. חשיבותה של הזכות בעיקר בתעשיית המוסיקה. מכוחה, מצמיחה יצירה מוסיקלית, בדרך כלל, שתי זכויות נפרדות: זכות יוצרים ביצירה עצמה וזכות יוצרים או זכויות יוצרים בכל ביצוע מוקלט שלה. זכויות אלה עשויות להיות בידיים שונות, כאשר המלחין או המו"ל הוא בעל הזכות ביצירה עצמה, ואילו חברת ההקלטות, המפיק או אדם אחר, מחזיקים בזכות על ההקלטה. למעשה, כל הקלטה או רישמה מצמיחה זכות יוצרים נוספת. מכאן שניתן לדבר על מספר זכויות היוצרים כמספר ההקלטות בעוד שביצירה המוסיקלית לעולם תתקיים זכות יוצרים אחת ויחידה." (ט' גרינמן, זכויות יוצרים, 115 (2003))

 

הפרת זכות היוצרים

בית המשפט פסק כי זכות היוצרים של התובע הופרה. משנלקח המסטר שנוצר ושולב בתוך קליפ הרי שאין מדובר עוד בשימוש שנעשה לשמיעת השיר על ידי אחד המורים שרכש את הקלטת או להשמעת השיר לתלמידים של אותה כיתה שהגב' גופר מלמדת אלא בניצול היצירה לצורך הכנת יצירה חדשה ושונה.

הביצוע של השיר הועתק ושולב ללא הסכמת התובע בתוך קליפ שהפך יצירה אחרת. אותו קליפ הופץ לאתרים שונים במסגרת משרד החינוך ובהמשך אף שולב בתוך ברכת שנה טובה שנשלחה. אותם אתרים שבהם נעשה שימוש בביצוע השיר היו אתרים שונים החוסים תחת צלו של משרד החינוך גם אם אינם האתר המרכזי של המשרד ולמצער אתרים המופעלים על ידי עובדי המשרד במסגרת תפקידם.

בית המשפט הבהיר כי השימוש שנעשה אינו העלאה אגבית של הקליפ לרשת אגב שיחה בפורום כזה או אחר אלא העמדתו לשימוש מכלול המבקרים באתרים השונים כאשר העלאה זו נעשית על ידי עובדי משרד החינוך מבלי שיש בקרה מספקת למניעת פגיעה בזכויות יוצרים.

נעשה שימוש על ידי עובדי המשרד בשיר גם לצורך הפצתו במסגרת הקליפ בברכת שנה טובה שנשלחת בתפוצה רחבה.

הגנת שימוש לצרכי הוראה

משרד החינוך טען לקיומן של מספר הגנות ובהן הטענה כי המדובר בשימוש שנעשה בשיר לצרכי לימוד כאמור בסעיף 19 לחוק זכות יוצרים. בית המשפט פסק כי לא הוכח כי נעשה שימוש הוגן לצרכים חינוכיים ביצירה. הקלטת השיר שולבה בתוך קליפ שהכינה אחת המורות. לא הוברר כי השימוש בו היה אך ורק לצרכי לימוד או הוראה ומכל מקום השימוש שנעשה בו לאחר מכן, גם אם לא היה מסחרי, חרג בהרבה משימוש הסביר לצרכי לימוד.

הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

סעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים - 1924, שחל נוכח מועד ההפרה קובע כי: "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח;...". כב' הנשיא שמגר מזכיר בפסק הדין בע"א 592/88 שמשון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו, פ"ד מו (2) 254, 273 (1992) (להלן: "ניניו") את השיקולים שהביאו לקביעת סכום הפיצוי הסטטוטורי ובהם המטרה לפצות את בעל הזכות ומולה הרצון להרתעת מפר או מפרים בפוטנציאליים אחרים. מכאן נקבע שיש לשקול את 'עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר'.

בית המשפט פסק לזכות התובע פיצוי סטטוטורי בסכום של 15,000 ₪, עבור הפרת זכותו במסטר בשל הנימוקים הבאים: א. המדובר בהפרה 'קלה' יחסית שנעשתה במסגרת מצומצמת של ציבור המורים ולא בחשיפה כוללת. ב. המדובר במקרה זה בהפרה אחת, העלאת המסטר השייך לתובע לתוך הקליפ ומכאן הפצת הקליפ או העלאתו לאינטרנט. ג. המדובר היה בשיר 'נשכח' שבעקבות ההפרה ניתנה לו 'עדנה מחודשת'. ד. לא היתה למשרד החינוך או למורים כל כוונה להפיק רווח כלכלי מהשימוש שנעשה. ה. לעומת זאת המדובר במספר הפרות ובאתרים שונים. משך הזמן היה ארוך יחסית והתובע נדרש פעם אחר פעם לפנות כדי שהקליפ יוסר מאתרי המשרד.

הפרת הזכות המוסרית

בית המשפט קיבל את טענת התובע כי הופרה זכותו המוסרית שכן הקליפ שהועלה לא כלל  ייחוס של קרדיט לתובע. נפסק כי הנתבעת הפרה את הזכות המוסרית של התובע בעת שנמנעה מלציין את שמו של התובע כמלחין בהיקף ובמידה המקובלים (ר' סעיף 4א' לפקודה). זכות זו נלווית לזכות היוצרים ובעלת מעמד עצמאי המקנה ליוצר את הזכות לפיצוי מקום בו הופרה (ר' ע"א 2790/93 Eisenman  נ' אלישע קימרון, פ"ד נד (3) 817, 841 (2004)). עם זאת, נוכח הנסיבות, פסק בית המשפט סכום מתון של 5,000 ₪ בגין הפרה זו.

12 באפריל, 2011,

1 תגובות

אין זכות יוצרים ברעיון לעיצוב

אין זכות יוצרים ברעיון לעיצוב

תביעה שהוגשה על ידי איילון נתן גביש כנגד חברת גני יהושע. התביעה נדונה בבית משפט השלום בהרצליה, בפני השופט ד"ר שאול אבינור. ביום 12.4.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

לתובע עלה רעיון בדבר עיצוב המזרקה בגני יהושע בתאורה אדריכלית אמנותית. התובע נפגש עם מנכ"ל הנתבעת והציג בפניו את הרעיון. לאחר מכן שלח התובע הצעת מחיר ליישום הרעיון והנתבעת התעלמה מהצעה זו.

לאחר זמן מה עת התובע שוב טייל להנאתו בפארק וחלף על פני המזרקה, נתגלה לו כי המזרקה הוארה במיצג של אור ומים שהועתק לטענתו, אחד לאחד, מהיצירה שהציג בפני מנכ"ל הנתבעת.

התובע תבע פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום של 100,000 ₪ לפי הוראות סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007.

התובענה נדחתה. נפסק כי בהיבט העובדתי אין לקבל את טענות התובע, לפיהן הציג לפני מר רונן פרטים רבים, שזכרם לא בא בהצעת המחיר ששלח לנתבעת, ויש להעדיף את עדות מר רונן על פני עדותו.

בנוסף נפסק כי בהיבט המשפטי יש לקבוע, כי הצעת המחיר ששלח התובע לנתבעת אינה בבחינת "יצירה מקורית", כמשמעותה בחוק, וכי, בכל מקרה, הדברים שהציג התובע לפני מר רונן הינם בגדר רעיונות, אשר זכות יוצרים לפי החוק לא חלה עליהם.

נפסק כי התובע ישלם את הוצאות הנתבעת ושכר טרחת עורכי-דינה בסכום כולל של 10,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

דרישת המקוריות

דרישת המקוריות עומדת במרכזה של הגנת זכות יוצרים, שכן אותה מקוריות היא שמצדיקה הענקת הזכויות ביצירה.

השאלה מהי משמעותה של "דרישת המקוריות" אינה שאלה פשוטה, והפסיקה הישראלית, כמו פסיקה זרה, הכירה – גם במסגרת החקיקה שקדמה לחוק החדש – במספר מבחנים לעניין זה.

ככלל ניתן לומר, שמגמת הפסיקה היא מרחיבה, תוך שעיקרה של דרישת המקוריות מוסב לא על "מקוריות" היצירה במובן של היצירתיות שבה, אלא על כך שהטוען לזכויות ביצירה הוא ה"מקור" שלה, במובן זה שהוא לא העתיק אותה (ר' למשל ע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט (4) 365, 377-378 (2005)).

יחד עם זאת, לפי כל המבחנים והגישות, מידה מינימאלית של יצירתיות בכל זאת נדרשת, שכן הכרה בזכות יוצרים על יצירה שאין בה הרחבה של צורות הביטוי הקיימות עומדת בסתירה למטרות דיני זכויות היוצרים, לרבות המטרה של מתן תמריץ ליצירה.

לפיכך, זכות יוצרים לא תינתן, גם ביצירה שאינה מועתקת, כאשר "התוצר הסופי עושה שימוש בדברים מובנים מאליהם, מוכרים ופשוטים הנמצאים בתחום הציבורי (Public Domain), כמו בעיגול או בקו פשוט" (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S. A., פ"ד מח (4) 133, 171 (1994)).

אין הגנה על רעיון

סעיף 5(1) לחוק החדש קובע, כי זכות יוצרים לא תחול על "רעיון", ומטרתו להבהיר כי זכות היוצרים ביצירה לא תשתרע על הרעיון המבוטא בה, להבדיל מעל דרך ביטויו.

העיקרון לפיו זכות יוצרים אינה חלה על רעיון, אלא רק על דרך ביטויו, הינו עקרון-יסוד בדיני זכויות יוצרים. הטעם לדבר נעוץ ברצון לאפשר לציבור כולו לעשות שימוש ברעיונות, כמו גם להימנע מהגבלה מופרזת על חופש הפעולה של הציבור, שהינו כשלעצמו ערך חשוב בחברה פתוחה ודמוקרטית.

נפסק כי רעיונו של התובע, כפי שבא לידי ביטוי בהצעת המחיר, אינו יכול להיחשב ל"יצירה מקורית" כמשמעותה בחוק החדש. ההצעה להאיר את המזרקה בלילות – בתאורה צבעונית מתחלפת, או לחילופין בתאורה קבועה – היא הצעה העושה שימוש בדברים מוכרים ופשוטים, המצויים בימינו בתחום הציבורי, ועל כן אין לקבל טענה לזכות יוצרים בה.

 

28 במרץ, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציור

הפרת זכויות יוצרים בציור

תביעה שהגישה הגב' מרים שטרנברג־וכסלר כנגד מר מיכאל עמית. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 28.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

התובעת הגישה בקשה לצו מניעה זמני ותביעה כספית, שעניינן הפרת זכויות יוצרים, בציור עשר המכות של הצייר יעקב וכסלר, בהגדה לפסח. על פי הנטען, העתיקו הנתבעים את הציורים ופרסמו אותם לאורך שנים בדפוס ובאינטרנט, כאשר הם גורפים את הרווחים לכיסם, ללא ידיעתם או הסכמתם של הצייר וכסלר המנוח ובני משפחתו. בתביעה מתבקש בית המשפט ליתן צו מניעה קבוע ולחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי כספי בסך 1,800,000 ₪.

התביעה התקבלה. נפסק כי עמית (הנתבע 1) שהעתיק את הציורים והסתיר זאת מידיעת הנתבעים, ישלם לתובעת  פיצויים בסך 100,000 ₪. א.ג.נ (הנתבעת 2-4 ) שהפיקו רווחים ממכירת ההגדות והתמידו בכך גם לאחר פניות התובעת, ישלמו לתובעת פיצויים בסך 70,000 ₪.

בנוסף ניתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים או מי מהם, להפיק להפיץ או למכור, בכל דרך שהיא, בין בדפוס ובין בדרך דיגיטאלית ו/או בכל דרך אחרת, את הציורים המתארים את עשר מכות מצרים, שצוירו ע"י הצייר וכסלר ו/או ציוריו של עמית שהועתקו מציורי וכסלר.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבע 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום של 30,000 ₪. ואת הנתבעים 2-4 בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הבעלות בזכויות היוצרים

נפסק כי אמנם התובע בתביעה על הפרת זכויות יוצרים חייב להוכיח, בין היתר, שהוא הבעלים של זכות ביצירה. אולם, נקודת המוצא בדיון על זכויות יוצרים ביצירה אמנותית היא, כי הזכויות בה שמורות ליוצר. זהו הכלל הקבוע בסעיף 33(1) לחוק, והיה קבוע גם בדין הקודם בסעיף 5(1).

הנתבעים טענו כי הבעלות בזכויות היוצרים עברה ואולם העברת זכויות יוצרים טעונה מסמך בכתב. כך היה על פי הדין בעבר (ס' 5 (2) לחוק זכות יוצרים, 1911) וכך גם היום (סעיף 37(ג) לחוק החדש). הנתבעים "דילגו" על משוכה זו והתעלמו מדרישת הכתב, הגם שמדובר בדרישה מהותית ולא ראייתית בלבד (גרינמן, 547; ראה גם פסק דיני בת"א (מחוזי ת"א) 1551/08 אבירמה גולן נ' דובי גל ואח', מיום 6.10.10, פורסם ב"נבו").

הבעלות בזכות המוסרית

גם אם היתה מתקבלת הטענה, כי זכויות היוצרים הועברו על ידי הצייר וכסלר (והטענה לא התקבלה), גם אז הזכות המוסרית היתה ונותרה בידי התובעת – יורשתו, שכן זכות זו אינה ניתנת להעברה, כאמור בסעיף 45 לחוק. היא שייכת ליוצר בלבד, ויורשיו רשאים להגיש תביעה בין הפרת הזכות לאחר פטירת היוצר (גרינמן, 835).

הלכה היא,  כי "אדם זכאי ששמו ייקרא על "ילדי רוחו". זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר" (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(39 817, 840).

הזכות המוסרית של יוצר שנפטר

הצייר וכסלר נפטר בשנת 1995. קרובי משפחתו יכולים לתבוע בגין הפרת הזכות המוסרית, רק אם ההפרה נעשתה לאחר מותו (ס' 55 לחוק). מאחר שהנתבעים אישרו, כי הגדות עם הציורים המפרים פורסמו משנת 1988 מידי שנה בשנה, נפסק כי כי עומדת לתובעת, כיורשתו היחידה של הצייר וכסלר, זכות תביעה בהתייחס להגדות שהופקו משנת 1995 ואילך.

השראה או העתקה

ההגדה בסגנונו המיוחד של וכסלר מהווה "יצירה אמנותית", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח – 2007: "יצירה אמנותית – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול..." (להלן: "החוק"). זכויות יוצרים היא אגד של זכויות משנה, המנויות בסעיף 11 לחוק וכוללות את זכות ההעתקה, זכות הפרסום ועוד. הזכויות מוענקות לבעל זכות היוצרים באופן בלעדי, ולפיכך מימושן מותר רק על ידיו או בהרשאתו (ט' גרינמן, זכויות יוצרים, מהד' שניה, 227).

הנתבע הכחיש תחילה, כי ראה את הגדת וכסלר וטען, כי צייר את ציוריו בסגנון שנות ה- 50, שהיה מקובל באותה עת גם על הצייר וכסלר וציירים אחרים. לאחר הגשת התביעה הודה לראשונה, כי הגדת וכסלר היתה לנגד עיניו, כאשר צייר את ציוריו, אך טען כי הציור שימש לו השראה ולא מקור להעתקה. במהלך הדיון הוצגו לפני הגדלות של ציורי וכסלר, על גבי לוחות קרטון ענקיים. הנתבע הצביע במהלך הדיון על השינויים והתוספות שערך בהם וטען, כי בכך הפכו ציוריו ממעשה העתקה ליצירה מקורית שלו.

ואולם נפסק כי אין בטענה זו ולא כלום. ציורי עשרת המכות שונים באופיים ובצבעיהם מיתר ציורי ההגדה של הנתבע. מדובר בציורים נאיביים, בצבעי פסטל בהירים. ציורי עשר המכות שונים בעליל, והם מתאפיינים בצבעים כהים ועזים, תוך שימוש מרובה באדום חום ושחור. העמוד הכולל את ציורי עשר המכות בהגדות של עמית כה שונה באופיו ובסגנונו עד כי הוא מהווה נטע זר, שתל או תותב, בהסתכלות  בעיני "המתבונן הסביר".

בית המשפט פסק כי הדמיון בין הציורים כה רב, עד כי לא עלה בידיו לרדת לפשר טענתו של עמית, כי מדובר בהשראה ולא בהעתקה.

בכל הקשור לאופן ההשוואה נקבע בע"א 8393/96 מפעל הפיס ואח' נ'THE ROY EXPORT ESTABLISHMENT CO.  ואח' פ"ד נד(1) 577, 590: "אכן, פירוק סיטואציות מורכבות למרכיביהן היא דרך מועילה - ויש שיאמרו אף מהנה - כדי לבחון סוגיות משפטיות, אך לא בכל מקרה יש יצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיבהן בנפרד, פירוק המסית את המבט - ואת הדעת - מן העיקר. את הדמיון בין היצירה המוגנת לבין היצירה המפרה יש לבחון מתוך הסתכלות רחבה על המכלול, בלי לטשטש את התמונה הכוללת על-ידי ירידה לפרטים, שבמקרים כאלה היא כמדומה, מלאכותית ומאולצת".

ההכרעה בשאלה אם הועתק "חלק ניכר" אינה כמותית אלא איכותית, כפי שנקבע בע"א 15/81 מיכאל גולדנברג ואח' נ' מייקל בנט ואח'  פ"ד לו (2) 813,  818: "לצורך ביסוסה של תביעה בדבר פגיעה בזכות יוצרים על התובע להוכיח, כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו של התובע, ולעניין זה לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו. ההכרעה בשאלה זו נופלת על יסוד התרשמותו של השופט מן היצירות בכללותן, ולעניין זה יש לאבחן בין היתר, בין מקרה בו פעל נתבע תחת השראה מקרית, מדעת או שלא מדעת, לבין מקרה בו הושפע ממנה באופן שמנע ממנו יצירה עצמאית. הבדיקה היא מהותית ולא פורמלית, ולכן יכול ובית המשפט ישתכנע מקיומו של חיקוי גם כאשר הוא מוסווה".

בית המשפט פסק כי אם נבחן את ציוריו של וכסלר ואת ציוריו של עמית במבט כללי, ובהינתן כי הגדת וכסלר היתה מונחת בפני עמית בעת שצייר את ציוריו, הרי בניגוד לטענתו של עמית, לא מדובר בהשראה אלא בהעתקה פשוטה ובוטה.

מספר ההפרות

בית המשפט פסק כי עסקינן ביצירה אחת ולא בעשר יצירות. כאמור בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 267, נקבע, כי ה"הפרה" מוסבת על זכות יוצרים אחת, ואין זה משנה לצורך פסיקת פיצוי סטטוטורי, מהו מספר "האקטים המפרים".

יישום "מבחן הזכות שנפגעה" על עובדות המקרה מוביל את ב"כ הנתבעים למסקנה, כי מדובר בציור אחד, המצדיק פיצוי סטוטורי אחד בלבד. כך גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" של היצירות, אשר לטענת ב"כ הנתבעים מלמד, כי כל אחד ממרכיבי איור עשרת המכות של וכסלר, נעדר קיום עצמאי ואינו עומד בפני עצמו.

בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים, כי מדובר בציור אחד, הבנוי מעשרה מרכיבים או ריבועים, ולא בעשר יצירות נפרדות. אמנם, הוצגו בפני סקיצות שערך וכסלר, בהן התמודד עם כל אחת מעשר המכות בנפרד, אולם בסופו של דבר הן עוצבו כתמונה אחת, הבנויה מעשרה ריבועים או מלבנים, כמתבקש מהעובדה שכל הציורים עוסקים בנושא אחד.

בית המשפט פסק כי וכסלר בנה את הציור כפאזל, המורכב מעשרה חלקים, שכל אחד מהם נעדר משמעות ואין לו קיום או ערך כלכלי משל עצמו. לפיכך, זכאית התובעת לפיצוי סטוטורי בגין הפרת אחת של זכויות היוצרים של הצייר וכסלר בציורים.

בנוסף קבע בית המשפט כי העובדה שמדובר בהפקה חוזרת של אותם ציורים, שהודפסו ללא שינויים על ידי הנתבעים, כאשר לאורך שנים רבות לא היתה כל הסתייגות מצד הצייר וכסלר או התובעת להפצתם, מצדיקה התייחסות למקרה כהפרה אחת  (בשונה מהתייחסות שהיתה בענין דקל, למשל, ע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5) 337. וראה גם, ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נד (5) 255, שם קבע בית המשפט כי מדובר בהפרות נפרדות).

א.ג.נ אינה מפר עקיף הפטור מפיצויים

סעיף 48 לחוק דן בהפרת זכות עקיפה של זכויות יוצרים וקובע כי : "העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר..."

פנייתה הראשונה של התובעת לא.ג.נ. היתה בחודש פברואר 2010 ולמרות פניה זו, וגם לאחר שהומצאו לא.ג.נ מלוא הראיות המלמדות, כי עמית העתיק את ציוריו של הצייר וכסלר, המשיכו א.ג.נ להדפיס ולשווק את ההגדות עם הציורים המפרים. אם לא די בכך, א.ג.נ הודיעו, כי בכוונתם להתמיד במעשיהם, גם לאחר שהתקיים הדיון ראשוני בבקשת התובעת למתן צו מניעה זמני, בפני כב' השופט זפט, וגם לאחר סיום ההוכחות בתביעה. רק לאחר מכן, ביום 8.3.11 מצאו א.ג.נ לנכון להודיע לבית המשפט, כי לא ימשיכו במכירת ההגדות עם הציורים המפרים. ועל כן הם מהווים מפר ישיר ולא עקיף.

חיוב מנהלי א.ג.נ באופן אישי

נפסק כי נתבעים 3,4 - מנהלי חברת א.ג.נ יחויבו באופן אישי בגין התנהלות החברה. נפסק כי בהפרת זכויות יוצרים ניתן לחייב חברה ומנהליה יחדיו, כאשר מוכח, כי המנהלים הורו באופן אישי על ביצוע מעשה העוולה, ויש עילה להטלת אשם אישי עליהם, בנפרד מהחברה (ראה, למשל, בת"א (מחוזי ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, [פורסם בנבו; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661, בעמ' 700-703). בע"א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ARRABON -HK- limited (מיום 2.8.08, פורסם בנבו, להלן: "בתימן"), נדונה שאלה דומה ונפסק מפי כב' השופט פוגלמן כי: "אין מניעה מלהחיל כללים אלה [של אחריות אישית, ד.א.] גם בהתייחס להפרת זכות יוצרים, הדומה במהותה לעוולה נזיקית, ומוגדרת ככזו בסעיף 52 לחוק החדש (השוו: גרינמן, בעמ' 388 – 389; בר"ע (י-ם) 2055/06 ששר נ' וסטי (1992) בע"מ ([פורסם בנבו], 15.5.06); ת.א. (ת"א) 2428/01  KONINKLIJKE HOUSEMANN EN HOTTE NVנ' לי-דן סוכניות בע"מ ([פורסם בנבו], 2.3.06) פסקה 6). לגוף הדברים, עמד בית המשפט בפסק הדין על מעורבותם האישית של המנהלים בביצוע העוולות ועל חוסר תום הלב שדבק בפעולתם (ראו פסקה 20 לפסק הדין). מאלה עולה כי התקיימו בהם היסודות המקימים אחריות אישית, ולא ראינו כי קמה עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט בהיבט זה".

במקרה דנן, הוכח, כי הנתבעים 3,4 ביצעו מעשה עוולה באופן אישי, בכך שהחליטו להמשיך במכירת העותקים המפרים, חרף פניות התובעת ולכן אני סבורה, כי יש לחייבם באופן אישי.

סכום הפיצויים

סעיף 56(א) לחוק מורה, כי אם הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי ביהמ"ש לפסוק בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

סעיף 56(ב) מתווה את השיקולים, שרשאי בית המשפט לשקול בקביעת הפיצויים, ביניהם היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק שנגרם לתובע והרווח שהפיק הנתבע.

בית המשפט פסק כי תום לב, תמימות ואי הפקת רווחים לא היו נחלתם של הנתבעים. עמית העתיק את ציוריו של וכסלר אך הכחיש בפני הנתבעים ובפני ביהמ"ש, כי הכיר את הגדת וכסלר. רק בתצהיר עדותו הראשית הודה עמית לראשונה, כי הגדת וכסלר היתה מונחת בפניו בעת שצייר את ציוריו, אך התמיד בהכחשתו כי העתיק את הציורים וטען כי רק שימשו לו מקור השראה.

הסכום שקיבל עמית עבור הציורים אמנם אינו גבוה, אך חומרת ההפרה והתכחשותו לעובדה שמדובר בהעתקה, מהווים שיקול לחומרה כנגדו.

הנתבעים לא ידעו כי מדובר בציורים שהועתקו על ידי עמית, אך גם לאחר שהודע להם, כי מדובר בהפרת זכויות יוצרים של הצייר וכסלר, התעלמו הנתבעים מדרישתה של התובעת  והתמידו במעשיהם, עד לאחר סיום שמיעת כל העדויות בתביעה. הנתבעים הודיעו, כי בכוונתם להמשיך למכור את מלאי ההגדות שנותר ברשותם ועשו כן עד ליום 8.3.11 - מועד בו הואילו להודיע, כי לא ימשיכו במכירת העותקים המפרים.

בנסיבות אלה, חייב בית המשפט את הנתבעים בתשלום פיצויים כדלקמן: 1. עמית (הנתבע 1) שהעתיק את הציורים והסתיר זאת מידיעת הנתבעים, ישלם לתובעת  פיצויים בסך 100,000 ₪. 2. א.ג.נ (הנתבעת 2-4 ) שהפיקו רווחים ממכירת ההגדות והתמידו בכך גם לאחר פניות התובעת, ישלמו לתובעת פיצויים בסך 70,000 ₪. בקביעת סכומי הפיצויים לקח בית המשפט בחשבון את מצבם הנפשי של המפרים, שפעלו במתכוון כמתואר לעיל, ואת הצורך להרתיע מפרים פוטנציאליים אחרים, כפי שנקבע בפס"ד בתימן.

13 במרץ, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

תביעה שהגישה חברת H.Stern כנגד חברת א.נ.ארניל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 13.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

אחד התכשיטים המצליחים והיותר מוכרים של התובעות הינה טבעת בשם "ג'וליאנה", בה משולבים שלשה אלמנטים. הנתבעים משווקים טבעת שאף היא משלבת את שלושת האלמנטים האמורים, בהבדל קטן.

התובעות טוענות, כי יש בטבעת זו משום העתקה של העיצוב הייחודי של טבעת ג'וליאנה, למעט הבדל זניח – לשיטתן, ועל-כן יש בייצורה ובשיווקה משום הפרה של סימן מסחר רשום, שאף מוכר היטב בישראל; עוולה של גניבת עין; הפרה של זכויות יוצרים; עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעות; דילול וגזל המוניטין של התובעות; והטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

נפסק:

התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס לעילה של הפרת זכות יוצרים.

ניתן צו לפיו על הנתבעים לחדול ולהימנע, בעצמם או באמצעות אחרים, במישרין או בעקיפין, מכל עיסוק מסחרי בטבעת המפרה.

ניתן צו לאיסוף והתכת הטבעות המפרות, וכן השמדת תבניות היציקה והגלופות, וזאת בנוכחות נציגי התובעות, תוך 45 יום ממועד מתן פסק-דין זה.

הנתבעים ישלמו לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪, וכן את הוצאותיהן, אותן יישום הרשם.

בנוסף, כאמור, על התובעות לבחור בין שני סעדים חלופיים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

נקודות מרכזיות:

האם הפרו הנתבעים את סימן או סימני המסחר הרשומים של התובעות?

התובעות טוענות כי הנתבעים מפרים את סימני המסחר שלהן בדמות הכוכב, על-פי הגדרת ההפרה שבסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972: "'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר"

הנתבעים אמנם אינם משתמשים ב"סימן מסחר רשום" של התובעות והשאלה היא האם שימוש במגן דוד הינו, לעניינו, שימוש "בסימן הדומה לו" בידי מי שאינו זכאי לכך. בית המשפט פסק כי התשובה לכך, הינה בשלילה.

המבחנים שהציבה הפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימנים מכונים "המבחן המשולש" – מבחן מצטבר המורכב משלושה מבחנים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין ה"מבחן המשולש" הוצג לראשונה בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק אגודת ישראל בע"מ, פ"ד יט(2) 673, 675 (1966). כן ראו, למשל, רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 453-451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע).

מבחן המראה והצליל

בעניין טעם טבע, בעמ' 451, נקבע כי זהו המבחן המרכזי מבין השלושה, וכי: "אין מדובר בהשוואה מדוקדקת... יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם."

בין הכוכב בעל חמשת הקודקודים לבין הכוכב בעל ששת הקודקודים קיים דמיון מסוים. בעיקר נכונים הדברים כאשר מדובר בהטבעות – קטנטנות – של היטלי הכוכבים.

עם זאת, כאשר מדובר בתכשיטים כגון טבעות, אשר מטבעם הינם קטנים, והפרטים המבחינים בהם הינם זעירים, ואשר בשל מחירם הגבוה ביחס לגודלם הם נבחנים בקפדנות ובדקדקנות על-ידי רוכשיהם הפוטנציאליים – יש לייחס חשיבות רבה גם להבדלים מזעריים בין תכשיט אחד למשנהו, וכך גם להבדל – כבענייננו – במספר הצלעות.

בנוסף, בעניין טעם טבע ציין השופט גרוניס כי המשקל היחסי שיינתן להיבט החזותי לעומת סוגיית הצליל או שמם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, והבחין בין שני סוגי מוצרים: "הסוג האחד הינו מוצרים המונחים דרך כלל על המדף שצרכנים יכולים ליטול אותם באופן חופשי, ואילו הסוג השני הוא מוצרים המצויים מעבר לדלפק אשר על-מנת לקבלם יש צורך להיעזר במוכר. במהלך דו-השיח עם המוכר נדרש הצרכן להגות את סימן המסחר המתייחס למוצר שהוא חפץ בו. הצורך לבטא את סימן המסחר על-פה והסכנה לטעות או לבלבול מגבירים את המשקל שיש ליתן לדמיון בצליל ביחס לסימנים של מוצרים מן הסוג השני. לעומת זאת ביחס לסימנים המתייחסים למוצרים מן הסוג הראשון יש לשים דגש דווקא על הדמיון החזותי, שהרי הצרכן נוטל את המוצרים לאחר שהוא מתבונן בסימנים המופיעים על גבי אריזתם." (ר' שם, בעמ' 452).

בית המשפט פסק כי בענייננו, לאור זאת, יש לשים דגש מיוחד להבדלים בין שמות הסמלים.

מבחן סוג הסחורות

בית המשפט פסק כי אין מחלוקת שסוג הסחורות – תכשיטים – משותף וזהה לשני הצדדים, התובעות והנתבעים. עם זאת, ביחס למבחן סוג הסחורות נקבע כי כאשר מדובר במוצרים אשר עלותם גבוהה, יטו הצרכנים לבצע בדיקה מעמיקה יותר ולהשוות בין המוצרים השונים בשוק בטרם ביצוע העסקה (ר' בעניין טעם טבע, בעמ' 453, מול האות ג', והאזכורים שם).

נפסק כי דברים אלה נכונים לענייננו. צרכנים המתעניינים ברכישת טבעת משובצת יהלומים, בודאי כאלה המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות – המתומחרים כיקרים מאד ביחס לשוק – אינם עושים זאת בחטף.

מבחן חוג הלקוחות

התובעות מיתגו את עצמן במשך שנים ארוכות כפונות לחוג לקוחות מסוים, ובמקומות מסוימים בלבד – בשדה התעופה הלאומי ובמלונות יוקרה; זאת, בשונה מהנתבעים, שפנו תמיד ללקוחות באופן בלתי אמצעי ונגיש, ותימחרו את מוצריהן בהתאם – ברמת מחירים נמוכה משמעותית מתימחור תכשיטי התובעות.

לקוחות המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות יודעים בוודאי כי את תכשיטיהן של התובעות ניתן לרכוש רק בחנויות שבבעלותן, ולכן אין חשש כי לקוח של התובעות הנכנס לחנויות הנתבעים ייטעה לחשוב כי אלה החלו לשווק את תכשיטי התובעות, ובכללן ג'וליאנה.

מבחן יתר נסיבות העניין

נוסף על שני המבחנים הנזכרים לעיל, מבחן זה מאגד את הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא נדונו במבחנים הקודמים. נפסק כי בעניין זה ניתן לציין כי הנתבעים אינם נוקטים בדרכי פירסום ושיווק כגון אלה בהם עושות התובעות שימוש, ולמעט תמונות באתר האינטרנט שלהם, לא הוצגו בפני בית-המשפט צילומים של תכשיטי הנתבעים אשר בגינן עלול לטעות צרכן פוטנציאלי ולהתבלבל בין מוצרי הצדדים.

מבחן "השכל הישר"

הפסיקה הכירה במקרים מסוימים במבחן רביעי – הוא מבחן "השכל הישר" – במסגרתו עשוי בית-המשפט להכיר בהפרה אף במקרים בהם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל, וזאת כאשר המסר הרעיוני העומד בבסיס הסימן המפר דומה מהותית למסר העולה מהסימן של התובע (ראו בעניין טעם טבע, בעמ' 453). ומההן ניתן להכיר בלאו בענייננו: אם ניתן לייחס תכונות קונספטואליות לעבודות האומנות התכשיטנית, הרי שהמסר הרעיוני הנובע משימוש בכוכב, שמן של התובעות, שונה לחלוטין מהמסר הרעיוני הנובע מהשימוש במגן-דוד כסמל לתכשיטים שיוצרו בישראל.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הפרו את סימני המסחר הרשומים של התובעות.

האם הפרו הנתבעים סימן מסחר מוכר היטב של התובעות?

לטענת התובעות, סימן הכוכב (או הכוכבים) זכאי להגנה כסימן מסחר מוכר היטב, בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר: "סימן המוכר היטב בישראל... לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק."

מעבר לקביעה הכוללנית כי "בין השאר" יילקחו בחשבון שני השיקולים המנויים לעיל, החוק הישראלי, כמו גם אמנת פריס והסכם הטריפס – הם מקורות ההגנה על סימן מסחר מוכר היטב – אינם מספקים מענה מדויק לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב ומהם התנאים המגדירים סימן מסחר כמוכר היטב - ת"א (ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פסקה ה' (פורסם בנבו, 25.4.2010) (להלן: "אנג'ל נ' ברמן ".

התובעות הציגו שימוש רב וארוך בסימן הכוכב בתכשיטיהן, כמו גם שימוש בסימן בפירסום ובשיווק של התכשיטים.

עם זאת, במהלך הדיון הציג בא-כוח הנתבעים ראיות לא מעטות לשימוש בסימן הכוכב על-ידי אחרים, הן בעבר – אפילו הרחוק, והן בהווה – בשווקים רבים ושונים בעולם, בעיקר במזרח אירופה, ובפרט בארצות ברית-המועצות לשעבר (ביניהם מפורסמים מאד כגון CHANEL).

בנוסף, טענו הנתבעים, כי השימוש בסימן הכוכב הינו בסיסי מאד בתכשיטנות, והטבעתו הינה אחת מפעולות הצורפות הראשונות שנלמדות בבתי-ספר לצורפות.

על כן נפסק כי התובעות לא הוכיחו ברמה המחויבת בדיני הראיות האזרחיים (51%) כי סימן הכוכב הינו סימן מסחר מוכר היטב שלהן, דווקא.

האם ביצעו הנתבעים עוולה של גניבת עין?

שניים הם היסודות אותם נדרשות התובעות להוכיח בעוולת גניבת העין: המוניטין של התובעות בטבעת ג'וליאנה; והחשש הסביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטבעות של התובעות והנתבעים (ר' ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 942 (2001) (להלן: עניין עיתון משפחה).

מוניטין

באשר ליסוד הראשון – הוכחת המוניטין – נקבע כי על התובעות להראות, בראש ובראשונה, כי הטבעת שלהן הינה בעלת אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף, ושהציבור מקשר אותה עם מקור מסוים – שהינו הן – אפילו אינו מזהה את המקור בשמן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232 (1991) (להלן: עניין פניציה); וכן בעניין עיתון משפחה, בעמ' 942).

התובעים הציגו עדויות במצביעות על הקישור – הנדרש לשם הוכחת מוניטין – בין תיאור הטבעת בעל-פה לבין הטבעת עצמה ואף למקור הטבעת – הוא התובעות.

ואולם, לשם הוכחת המוניטין נידרש להראות כי הציבור הוא שמקשר בין התיאור והמוצר לבין המקור, ועדויות שהציגו התובעים מתארות את הקישור האמור בקרב זבני החנויות שמשווקות חיקויים של אותו המקור – שלהם עניין ואינטרס מיוחד ועודף בהכרת המוצר, כמו גם מקורו, ביחס לכלל הציבור.

החיקויים עצמם – אין בהם משום עוולה של גניבת עין (ר' עניין פניציה, בעמ' 232), אלא יש בהם, בקישור בין תיאור הטבעת לבין התובעות ובכינוי הטבעת בשם התובעות אף בפי החקיינים, משום ראייה לקיומו של מוניטין, שפגיעה בו – בדרך של הטעיית הציבור – היא שמקימה את העוולה.

חשש להטעיה

המבחן הנוהג לבחינת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור במסגרת עוולת גניבת העין זהה למבחן הנוהג בבחינת הדמיון בין סימני מסחר, קרי – "המבחן המשולש", המורכב, כזכור, ממבחני המראה והצליל, מבחני סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ר' עניין עיתון משפחה, בעמ' 949).

למרות הזהות בין המבחנים, עמד בית-המשפט העליון בעבר על ההבדל, לעניין יסוד ההטעיה, בין עוולת גניבת העין לבין הפרת סימן מסחר, ככל שהדבר נוגע לשוני חזותי במכלול מרכיביו של המוצר. השופט א' גרוניס, בעניין טעם טבע, בעמ' 451-450, אף התייחס מפורשות למשמעות אריזת המוצר: "על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם. כלומר, בתביעת הפרה יש ליתן משקל נמוך יותר, או במקרים מסוימים לא ליתן משקל כלל, למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם...".

בית המשפט פסק כי אין במכלול מעשיהם של הנתבעים כדי להביא לחשש סביר שהציבור יטעה לחשוב שטבעת הנתבעים היא מתוצרת התובעות.

התובעים לא הציגו ראיות לכך: - שהנתבעים משתמשים בשם הטבעת או בשמן של התובעות; - שהם משווקים את הטבעת שלהם בקשר כלשהו לטבעת התובעות או לתובעות עצמן; - או שלקוח כלשהו טעה והתבלבל בין התובעות לנתבעים ובין טבעותיהם.

נוסף על כך, התובעות משווקות את תכשיטיהן בחנויות שבבעלותן בלבד. לקוחותיהם, הקיימים והפוטנציאליים, בודאי יודעים זאת, שכן התובעות מיתגו עצמן כיצרני תכשיטי יוקרה מובילים. לפיכך, החשש כי לקוח פוטנציאלי ייכנס לחנות של הנתבעים וייטעה לחשוב שראה שם תכשיט של התובעות – הינו בלתי סביר.

אשר-על-כן, דחה בית המשפט את טענות התובעות אף בדבר גניבת-עין.

חוק זכויות יוצרים ביחס למוצרים שכשירים להירשם כמדגם

טענה מקדמית שהעלו הנתבעים בסיכומיהם (טענה שהינה משפטית גרידא, ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית): לשיטת הנתבעים, בענייננו חל סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, לפיו חוק זה אינו חל לגבי מדגמים הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים והמדגמים, שכן הטבעת הינה פריט אופנתי הראוי להירשם כמדגם – ורישום שכזה לא נעשה על-ידי התובעות.

לתמיכה בטענתם זו, הפנו הנתבעים לפסיקה קודמת [למשל, ת"א (ת"א) 1311/04 אלקריף נ' יומטוביאן יעקב – אופנת טריפ (פורסם בנבו, 19.4.2010); וכן פסיקתי בעניין ת"א (ת"א) גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 16.4.2009)].

סעיף 22(1) קובע בזו הלשון: "חוק זה לא יחול על סימני-אמצאה הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים וסימני-האמצאה, 1907, פרט לסימני-אמצאה שאם, אמנם, ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כמודלים או כדוגמאות המוכפלות על-ידי פרוצס תעשייתי"

על-פי תצהיר עדת התביעה, לפיו ייצור תכשיטי התובעות הינו "ידני ופרטני", הרי שטבעת ג'וליאנה אינה עונה על הסיפא של ההגדרה המחייבת רישום, באשר אינה מהווה דוגמא המוכפלת על-ידי פרוצס תעשייתי.

ודוק: על-פי הגדרת "מדגם" בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (שהחליפה את חוק הפטנטים וסימני האמצאה, 1907) – מדגם, כעקרון, כולל גם עבודת יד: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

נמצא שהמחוקק הישראלי עמד על כך שרק לגבי מדגמים שנוצרו בתהליך תעשייתי, ולא בעבודת-יד, לא יחול חוק זכות יוצרים. בנוסף, עיון בפסיקה, [ר' גם, למשל, ת"א (נצ') 552/90 שדה-שוורץ נ' מאוזנר, פ"מ תשנ"ד(3) 147, 159-154 (1992)[, מלמד כי הקביעות לגבי הצורך ברישום פריטים אופנתיים כמדגמים התייחסו – כולן – לפריטי לבוש בלבד, ר' גם בעמ' 94-92 לספרו של טוני גרינמן זכויות יוצרים (2003)].

הפסיקה נוהגת להחיל את הוראת סעיף 22 לגבי בגדים, וזאת בשל כך שבגד הוא מוצר שימושי, שצורתו מוכתבת בעיקר על-ידי שיקולים פונקציונלים וצורת הגוף.

לא כך הדבר בעניין תכשיטים, ואין דין תכשיטים כדין אופנת לבוש.

למסקנה דומה הגיעה גם השופטת ארבל בהמ' (ת"א) 11001/95 מיכל נגרין עיצובים בע"מ נ' שארם – תכשיטים ישראליים מקוריים בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.1995) (להלן: עניין מיכל נגרין).

זכויות יוצרים בטבעת ג'וליאנה

לשם הגנה על טבעת ג'וליאנה בזכויות יוצרים נדרש ראשית להכיר בה כיצירה מוגנת.

בית-משפט זה הכיר בעבר בתכשיטים כיצירה אומנותית הראויה להגנה, כל עוד מדובר ביצירה מקורית וייחודית (ר' עניין מיכל נגרין, בפסקה 3 להחלטה).

על-פי הפסיקה, מקוריות מורכבת משניים: 1. יצירה עצמית (להבדיל מהעתקה); 2. יצירתיות, או משאב רוחני השקול ליצירתיות. באשר ליצירה העצמית – התובעות הציגו בפני בית-המשפט ראיות, שלא הופרכו, לכך שמדובר בתכשיט פרי עיצובן. באשר לדרישת היצירתיות – כאמור לעיל, בפרק העובדות, טבעת ג'וליאנה מתאפיינת בשלושה אלמנטים, אשר נטען כי שילובם הינו מקורי וייחודי, ולפיכך זכאי להגנה.

לפיכך קבע בית המשפט כי טבעת ג'וליאנה הינה יצירה מקורית הראויה להגנה על זכויות יוצריה, וזאת בשל השילוב הייחודי והמקורי של שלושת האלמנטים.

ודוק: אין בקביעה זו כדי להקנות זכויות יוצרים באלמנט מסוים מבין שלושת האלמנטים, אלא על שילובם של השלושה בטבעת.

הפרת זכויות היוצרים – העתקה

העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני אלה: 1. "גישה" או נגישות של הנתבע ליצירת התובע; 2. דמיון מהותי בין יצירת הנתבע ליצירתו הקודמת של התובע.

כאמור, התובעות הציגו בפני בית-המשפט פרסומים רבים ונפוצים של טבעת ג'וליאנה, בארץ ובעולם, ומשכך אין ספק שלנתבעים הייתה גישה ליצירת התובעות.

שאלה מורכבת יותר היא האם קיים בין טבעות הצדדים דמיון מהותי. דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים כאשר: הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970) (להלן: עניין אלמגור))

בהמשך הדברים בעניין אלמגור קבע השופט י' כהן כי: "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

גישה זו, של בחינת הדמיון המהותי בין היצירות כמכלול – בשונה מהשוואת רכיביהן – היא הגישה שאימץ בית-המשפט העליון כדרך המלך, בעיקר ביצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיביהן עדיפה על-פני פירוקן לרכיבים והשוואתם בנפרד ]ר' ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 590 (2000)[.

בודאי נכונים הדברים כאשר מדובר ביצירה שההגנה על זכויות יוצריה הוקנתה בשל שילוב ייחודי ומקורי של אלמנטים, ולא לאלמנטים עצמם.

כך גם בענייננו – יש לבחון ולהשוות את טבעות הצדדים כמכלול, המאופיין והמיוחד בשילוב שלושת האלמנטים. בית המשפט פסק כי בין הטבעות קיים דמיון מהותי, שכן הנתבעים לא הצליחו להצביע ולו על תכשיט אחד נוסף, שלהם או אחרים, בו משולבים שלושת האלמנטים. אין זה סביר ששילוב האלמנטים רק בטבעת זו הינו פרי של סיבה אחרת חוץ מהעתקת השילוב מטבעת התובעות.

במובן זה, השוני בפרטי רכיב הכוכב, אין בו כדי לערער ולהפחית מהדמיון המהותי בין טבעות הצדדים, ומהמסקנה כי הנתבעים העתיקו את טבעת התובעות.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעות בטבעת ג'וליאנה.

סעד כספי - פיצוי

התובעות ביקשו פיצוי בלא הוכחת נזק בגובה 20,000 ₪, מכוח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים; וכן הוצאת צו למתן חשבונות, המורה לנתבעים להגיש דו"ח מפורט, בתצהיר, שתוכנו מאומת על-ידי רואה-חשבון, ביחס לכמות הטבעות המפרות שנמכרו על-ידי הנתבעים ולכלל התמורה בגין מכירות אלה.

סעדים אלה הינם סעדים חלופיים, ואין האחד יכול לבוא ביחד עם השני, שכן אז יהא זה משום כפל פיצוי לתובעות בגין הפרת זכויות היוצרים שלהן. יפים לכך דברי השופט לנדוי, בפרשת דפוס ניאוגרפיקה [ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 893-892 (1957)]: "שלוש הן התרופות הכספיות אותן יכול בעל זכות-יוצרים לתבוע עקב הפרת זכותו: (א) פיצויים על הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, בהתאם לסעיף 6 של חוק זכות יוצרים, 1911... (ב) מתן חשבונות על-ידי הנתבע, על הריווח שזה הפיק מן ההפרה... (ג) ... ... תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו, ועל-כן אי-אפשר לתבוע יחד את התרופות (א) ו-(ב)... הטעם לדבר הוא, שבתביעה למתן חשבונות יש משום מחילת ההפרה, בעוד שתביעת פיצויים מבוססת על עובדת ההפרה. לשון אחרת, תביעה לתשלום המגיע בהתאם לחשבון אינה תביעת נזיקים, אלא תביעה מעין-חוזית, בה תובע בעל-הזכות מאת המפר מה שהלה גבה עבורו, על יסוד 'עשיית עושר ולא במשפט'."

משלא פירטו התובעות את נזקן בגין ההפרה, נותרו בפניהן שני הסעדים החלופיים האמורים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

משציינו התובעות בסיכומיהן שהן חוזרות על כל הסעדים המבוקשים בפרשת התביעה, נראה שכדי לסיים תובענה ישנה זו, עדיף כיום לבחור בתשלום הפיצוי הסטטוטורי.

בית המשפט פסק כי אם תודענה התובעות כי ברצונן לבחון את סעד השבת הרווחים, יוצא צו למתן חשבונות, תוך 30 יום מיום מתן הודעת התובעות.

10 במרץ, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציורים

הפרת זכויות יוצרים בציורים

תביעה שהגיש מר גול יוסי כנגד מר יואב פור. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט  חגי ברנר. ביום 10.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה לתשלום פיצויים בסך 2,500,000 ₪ שעילתה בהפרה נטענת של זכות יוצרים בשבעה ציורים שצויירו על ידי ארבעה ציירים שונים.

נטען כי הנתבעים הפרו את זכות היוצרים ביצירות בכך שהדפיסו בלא אישור בעלי הזכויות 5,000 עותקים מכל יצירה, ומכרו אותם לצדדים שלישיים. עקב כך נגרם לתובעים נזק כבד מחמת אובדן מכירות של הדפסי היצירות, ירידה בהכנסות השנתיות וכן פגיעה במוניטין.

התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים פיצויים בסך של של 140,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ והוצאות משפט בסך 6,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

בעל דין נדרש בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים חומרית

נדחתה טענת הנתבעים לפיה התובעים צריכים היו לצרף לתביעתם את הציירים עצמם, בהיותם בעלי זכות היוצרים ביצירה. נפסק כי מחומר הראיות עולה כי התובעים רכשו את זכות היוצרים ביצירות מאת הציירים. זכות היוצרים החומרית (המכונה גם זכות יוצרים כלכלית), היא נכס הניתן להעברה, ולכן, משרכשו התובעים מאת הציירים את הזכות האמורה, הם הפכו לבעליה, לכל דבר וענין ועל כן לא היה צורך לצרף את הציירים עצמם כתובעים נוספים.

בעל דין נדרש בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים מוסרית

אילו היה מדובר בהפרת זכות המוסרית (אי מתן קרדיט), מכיוון שזכות מוסרית אינה ניתנת להעברה, ולעולם היא מוקנית ליוצר עצמו (ראה ס' 4(א)(5) לפקודת זכות יוצרים) היה צורך בהוספת הציירים כתובעים.

הפרת זכות יוצרים באמצעות העתקה

הנתבעים לא חלקו על כך שהדפיסו 5,000 עותקים של כל אחת מן היצירות, הגם שטענו כי עשו כן בתום לב.

כידוע, הזכות להעתיק יצירה "היא הזכות הבסיסית ביותר מבין כלל זכויותיו של בעל זכות היוצרים" (ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך א' ע' 236). לנוכח המסקנה לפיה התובעים הם בעלי זכות היוצרים החומרית ביצירות, אין ספק שמעשי הנתבעים מהוים הפרה של זכות היוצרים האמורה, שכן העתקתה, או הדפסתה, או שכפולה של יצירה בכל פורמט שהוא הן פעולות המחייבות הרשאה מאת בעל זכות היוצרים, הרשאה שלא ניתנה במקרה דנן.

הגנת תום הלב

הגנת מפר תמים לפי ס' 8 לחוק זכות יוצרים, 1911, נתונה רק למי שלא ידע ולא היה צריך לדעת כי קיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה המועתקת. לעומת זאת, ההגנה לא תחול כאשר הנתבע רק טעה לגבי זהותו של בעל זכות היוצרים. ראה: ע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט(6), 421 , 430-431 (2005): "כפי שנפסק חל סעיף 8 לחוק זכות יוצרים "רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת - ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד - שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד - שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים".

החוק מתייחס בסלחנות מסוימת כלפי זה שהפר ב'תמימות' זכות יוצרים של אחר. מפר כזה פטור מתשלום פיצויים בגין ההפרה, אם כי ניתן לקבל נגדו צו מניעה. החוק עצמו אינו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'.

נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה' (ט' גרינמן זכויות יוצרים (תשס"ד) 502).

כמו כן ראוי לתת את הדעת על כך 'שתום לב אינו מהווה הגנה כנגד הפרה ראשונית [שהיא ביצוע של פעולה המצויה תחת הפריווילגיה של בעל זכות היוצרים, כגון העתקה או עיבוד של היצירה], אלא (וגם זאת לענין סעד הפיצויים בלבד), כאשר הנתבע לא ידע ולא חייב היה לדעת כלל ועיקר על קיומה של זכות יוצרים לאי-מי ביצירה שלגביה הוא מבצע את הפעולה המפירה. רק לעיתים רחוקות יסבור הנתבע כי ביצירה שבה הוא מטפל אין זכות יוצרים לאדם כלשהו. הסיכון בנדון מוטל אם כן על הנתבע. קושי זה הוא קושי כללי, הקיים גם בשיטות אחרות' (מ' דויטש קניין (תשנ"ז, כרך א') 191.

במקרה דנן, ברור כי הנתבעים ידעו כי היצירות שהדפיסו מוגנות בזכות יוצרים של מאן דהוא, בין שיהיה זה הצייר עצמו ובין שיהיה זה מי שרכש ממנו את הזכויות. אם סברו בטעות כי הזכות נתונה לשחר, או ששחר פועל מטעמו של גול, אין בכך כדי להגן עליהם מפני הפרת זכות היוצרים של התובעים. ודוק: הנתבעים כולם עוסקים בתחום של מסחר בחפצי אמנות, ולכן הם מודעים היטב לנושא של זכות יוצרים, על היבטיו השונים.

מספר הפרות

יש לקבוע תחילה בכמה הפרות מדובר, שהרי הפיצוי הסטטוטורי האמור הינו בגין כל הפרה.

שאלה כזו התעוררה ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' יום טוב, [פורסם בנבו] תק-על 2009(3), 1498 , 1500 (2009), שם היה מדובר בהשמעת שלוש עשרה יצירות מוסיקליות ברצף במהלך ארוע שמחות אחד, ואושרה החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לענין הפיצוי הסטטוטורי מדובר בהפרה אחת בלבד, שכן מדובר במסכת אחת במסגרת ארוע מפר אחד. עוד נקבע כי: "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה... לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי עת נקט במבחן זה."

ראה גם ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2), 254 , 266-267 (1992): "ה"הפרה" אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על ידי הנתבע, ואין זה משנה מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר תובעים בגין הפרתן."

בעניננו נפסק כי, הופרה זכות היוצרים של התובעים בשבע יצירות, כאשר אין חולק כי הודפסו 5,000 עותקים של כל יצירה. ברור גם כי מדובר בשבע הפרות ולא בשבעה אקטים מפירים של זכות אחת בלבד, שכן כל יצירה עומדת בפני עצמה וראויה להגנה, ולא מדובר בארוע מפר אחד.

הכלל הוא: "כל יצירה נפרדת היא נושא לזכות יוצרים נפרדת. על כן, הפרת זכות יוצרים בכל יצירה נפרדת היא הפרה נפרדת לצורך פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק." (ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 780).

פיצוי ללא הוכחת נזק

הנתבעים טוענים כי התובעים לא הוכיחו קיומו של נזק בעין. הלכה למעשה, הדיון בשאלה זו התייתר, לנוכח הודעתם של התובעים בסיכומיהם לפיה הם עותרים בראש ובראשונה לפיצוי הסטטוטורי, ורק באופן חלופי, לפיצוי בגין נזק בעין. ממילא, שעה שהתובעים זכאים לפיצוי סטטוטורי, כפי שנראה להלן, ואף עותרים לקבל פיצוי כזה בתור סעד עיקרי, אין צורך לדון בשאלת הנזק שנגרם לתובעים בעין.

השאלה הבאה היא כיצד יש לחשב את הפיצוי הסטטוטורי לו זכאים התובעים. לענין זה חלה הוראת ס' 3א' לפקודת זכות יוצרים (החוק הישן),  הקובעת כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪.

מדובר בשבע הפרות, שבגין כל אחת מהן זכאים התובעים לפיצוי סטטוטורי. אכן, גם על פי הדין הקודם (שהוא הדין החל בעניננו), לבית המשפט נתון שיקול הדעת שלא לפסוק פיצוי כלשהו גם כאשר עסקינן בפיצוי סטטוטורי (ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2), 254 , 271 (1992)), אלא שמדובר בחריג שבחריגים, שאיננו מתאים לנסיבות שבפנינו.

במקרה דנן, סבור בית המשפט כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על הסכום המכסימלי של 20,000 ₪, גם בשל ריבוי ההפרות והאופן השיטתי והתעשייתי בו בוצעו, וגם לנוכח זהותם של אלה שהפרו את זכות היוצרים של התובעים- מדובר בגורמים המפעילים בית דפוס, העוסקים גם בסחר בחפצי אמנות. מתוקף עיסוקם ונסיונם המקצועי הם מודעים היטב לנושא של זכויות יוצרים, וניתן לצפות מהם כי יקפידו קלה כחמורה בנושא השמירה על זכויות אלה.

סיכומו של דבר, התובעים זכאים לפיצוי סטטוטורי בסך 20,000 ₪ בגין כל אחת משבע ההפרות של זכות היוצרים, ובסך הכל, לסכום כולל של 140,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

הפרת זכות מוסרית

התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית, מן הטעם הפשוט שהזכות המוסרית אינה שלהם אלא של הציירים שציירו את היצירות. בשונה מזכות היוצרים החומרית או הכלכלית, הניתנת להעברה, הרי שהזכות המוסרית היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, והיא נותרת לעולם בחזקתו של היוצר עצמו, אף לאחר שהעביר את זכותו החומרית ביצירה. כך היה הדין על פי ס' 4א' לפקודת זכות יוצרים, וכך הוא הדין גם כיום, לפי ס' 45(ב) לחוק החדש (ראה גם ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 834, 838).

15 בפברואר, 2011,

0 תגובות

הגנה על זכויות יוצרים בתוכנה

בית המשפט העליון, השופטים א' חיות, ע' פוגלמן, י' עמית (עא 4667/08) - 15.2.2011

תחום: הגנה על זכויות יוצרים בתוכנה נושאים: הגנת זכות יוצרים לתוכנה, הגנה מצומצמת לתוכנת מחשב בזכויות יוצרים, בחינת הפרת זכות יוצרים בתוכנה, חוות דעת מומחה לעניין שאלת ההעתקה של תוכנה, חזקה כיוצר היצירה - לשמו של היוצר המופיע על היצירה

עובדות:

עניינו של הערעור שבפנינו בטענה להפרת הסכם ולהפרת זכויות יוצרים. בתביעה שהוגשה על ידי המערערים נטען כי המשיבים הפרו את הסכם הפירוד בכך שלא שילמו את התמלוגים המגיעים למערערים כפי שהוסכם בהסכם הפירוד וכן הפרו את זכויות היוצרים בתוכנה.

נפסק:

המערערים העבירו את כל זכויות היוצרים שלהם בתוכנה למשיבים. לכן, אין חשיבות לשאלה אם המשיבים העתיקו את התוכנת לתוכנה אחרת כטענת המערערים. נוכח כתבי הויתור עליהם חתמו המערערים, דין הערעור להידחות. המערערים ישאו בשכ"ט המשיבים בסך 50,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

הגנת זכות יוצרים לתוכנה

בסעיף 2א לפקודת זכות-יוצרים 1924 נקבע כי דין תוכנת מחשב כדין יצירה ספרותית הזכאית להגנת זכויות יוצרים. בע"א 139/89 הרפז נ' אחיטוב, פ"ד מד(4) 16 (1990) (להלן: עניין הרפז) נקבע כי ההגנה על תוכנת מחשב משתרעת על כל שלבי הפיתוח של התוכנה, לא רק על העתקתו של קוד התוכנה עצמו אלא גם על השלבים הקודמים של הגדרת הדרישות (האפיון), התכנון (עיצוב) ואף על הבחירה ברעיונות וארגונם, הצורה, המבנה, הזנת המשתמש, הסדר והארגון.

הגנה מצומצמת לתוכנת מחשב בזכויות יוצרים

יש הגורסים כי אין דין תוכנת מחשב כדין יצירה ספרותית רגילה ויש לצמצם את היקף ההגנה על תוכנות מחשב במקרים בהם לא נעשתה העתקה מילולית של קוד התוכנה (שור-עופרי עמ' 499-500). בשנים שלאחר מתן פסק הדין בעניין הרפז צומצמה ההלכה בארה"ב בכל הנוגע למתן הגנה לחלקי תוכנה שאינם מילוליים, קרי, שאינם העתקה של קוד התכנות (ע"א 2392/99 אשרז נ' טרנסבטון, פ"ד נז(5) 255, 273 (2003)). זאת, על מנת להימנע ממצב בו מעמדו של יוצר התוכנה הוא כשל בעל מונופולין ארוך טווח מכוח זכויות יוצרים, מבלי שעבר את ה"מסלול המפרך" של הגנה באמצעות פטנט. לשיטה זו, מתן הגנה רחבה מדי מפני העתקה "לא מילולית" של חלקים עלול להביא לצמצום התחרות ולעיכוב בהתפתחות הטכנולוגית, ולכן יש להבחין בין תוכנה העוברת שינוי ושדרוג לבין יצירתה של תוכנה חדשה המבצעת אותן פעולות אך בנויה בשפה אחרת, בעיצוב אחר ובממשק אחר.

בחינת הפרת זכות יוצרים בתוכנה

כדי לבחון אם בוצעה העתקה מפרה של זכויות יוצרים, השאלה המרכזית הינה קיומו של דמיון מהותי. ככלל, "כאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה" אזי מדובר בדמיון מהותי (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970)).

כאשר מדובר ביצירות הדורשות מומחיות מיוחדת, נוטים בתי המשפט להיזקק לעדות מומחה, וכך כאמור נעשה אף בענייננו.

המומחה קבע כי נדרש "חידוש המצאתי" וגם בית משפט קמא התייחס בפסק הדין לדרישת "הייחודיות". אלמנטים אלה, הלקוחים מדיני הפטנטים, אינם נדרשים לביסוס טענה בדבר העתקה והפרה של זכויות יוצרים. גם בהנחה ששלב האפיון אינו ייחודי, מאחר שהתוכנה נתנה מענה לדרישות שהציגה הבורסה לניירות ערך, אין בכך כדי לשלול את המקוריות הנדרשת בשלב הגדרת הדרישות ושלב עיצוב התוכנה (עניין הרפז בעמ' 20). זאת, בהנחה שהביטוי של הפונקציות, שנועדו לענות על הדרישות של הבורסה, הינו פרי עמלו של היוצר, ואופן ארגונן, הצגתן וכיוצא בכך עונה על דרישת המקוריות.

על מנת לבחון את השאלה אם בוצעה העתקה, יש לבחון את איכות השינויים ומהותם: "תהליך בדיקת העתקה אינו תהליך מכני או טכני. עיקרה של הבחינה הוא מהותי, ממשי ואיכותי. כאשר נקודת הכובד והגרעין המרכזי שביצירה, הועתקו - אין משמעות לכך ש-90% מחלקיה הנותרים הינם מקוריים, כך גם להפך. עצם העובדה כי המוצרים נראים על פניהם זהים, אין בה כדי להכריע האם בהעתקה עסקינן" (ע"א 9248/05 מתן נ' מילטל (לא פורסם, 22.08.2006) [פורסם בנבו]).

ודוק: תוספות ושינויים מקוריים ליצירה המפרה אינם מעלים ואינם מורידים לעניין שאלת ההעתקה (ע"א 8117/03 ענבר נ' יעקב (לא פורסם, 16.01.2006) [פורסם בנבו] , פסקה 22 לפסק דינה של השופטת נאור). יכול הטוען לטעון כי גם שינויים, תוספות, התאמות, הסבה לשפת תכנות חדישה ומתקדמת ועוד – כל אלה אינם גורעים מההגנה על היצירה המקורית בדמות התוכנה המקורית.

חוות דעת מומחה לעניין שאלת ההעתקה של תוכנה

נפסק כי המומחה מטעם בית המשפט גלש לנושאים שבמשפט, להבדיל מקביעות שבעובדה ובמקצועיות. כך, למשל, לא היה זה מתפקידו של המומחה לקבוע מהם הקריטריונים הנדרשים לשם הוכחת העתקה, אלא היה עליו לבחון את הדמיון למעשה בין התוכנות.

חזקה כיוצר היצירה - לשמו של היוצר המופיע על היצירה

בתדפיס של תוכנת FMR מופיעה הכתובית "הופק על ידי סערת תוכנה". בכך יש להעביר את הנטל אל המשיבים, נוכח סעיף 6(3)(א) לחוק זכות יוצרים 1911 וסעיף 9 לפקודת זכות יוצרים 1924 הקובעים כי כאשר מופיע שמו של היוצר על היצירה חזקה כי היצירה הינה שלו אלא אם יוכח אחרת.

12 בינואר, 2011,

0 תגובות

אין זכויות יוצרים בצילום לא ייחודי

בית המשפט השלום בתל אביב, השופטת חנה ינון (תא (ת"א) 64269/07) - 12.1.2011

תחום: אין זכויות יוצרים בצילום לא ייחודי

נושאים: הגנה על צילום בזכות יוצרים, המקוריות הנדרשת בצילום, צילומים שלא יקבלו הגנה, דוקטרינת המיזוג בתחום זכויות היוצרים: ביטוי מצומצם, הגנת המפר התמים

עובדות:

תביעה על סך של  500,000 ₪ שעניינה טענה בדבר הפרת זכויות יוצרים עקב פרסום צילומים מאתרו של התובע באתר האינטרנט שבניהולו של הנתבע.

לטענת התובע, פרסם הנתבע באתר האינטרנט שבבעלותו, תמונות שצולמו על ידו והמשמשות אותו לשיווק מוצריו, תוך הפרת זכויות היוצרים שלו, לרבות זכויותיו המוסריות בצילומים, וזאת ללא הסכמתו.

נפסק:

מדובר בצילום של כלי בית אשר ניתן לצילום במספר מצומצם ביותר של זוויות, ועל כן, אין צידוק להעניק זכות יוצרים לצלם.

התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך של 8,000₪.

נקודות מרכזיות:

הגנה על צילום בזכות יוצרים

על פי הדין, לצורך הקמתה של זכות יוצרים, יש לעמוד בשני תנאים מצטברים והם: האחד, שהמדובר ביצירה "מקורית", שמשמעה, שהיצירה היא פרי עמלו הרוחני של היוצר, והתנאי השני הוא, כי מדובר ביצירה שהיא תוצר של השקעה מינימאלית, של משאב כלשהו.

על פי סעיפים 1 ו-35 לחוק זכות יוצרים, 1911, צילום יכול שיהא נושא לזכות יוצרים, שכן הוא בגדר יצירה אומנותית, שהצלם השקיע בו מפרי מחשבתו וכישרונו בבחינת האובייקט, הרקע , זווית האור והצילום.

סעיף 1(1) לחוק קובע כי יצירות אומנותיות הנן מושא ראוי לזכויות יוצרים. סעיף 35(1) לחוק זה מגדיר "יצירה אמנותית" ככוללת צילומים. מלשון ההוראות הנזכרות עולה כי חוק זכות יוצרים מכיר בזכות יוצרים בצילומים.

גם צילום של זוג נאהבים על רקע של שקיעת השמש, או של מגדל פיזה, הגם שהוא צילום נפוץ שצולם אין ספור פעמים, עדיין יש לו ייחוד משלו, פרי כשרונו של הצלם הספציפי שצילם אותו, ואין  שני צילומים זהים לחלוטין, כל צלם זכאי לצלם את מגדל פיזה פעם נוספת מאותה זוית ובאותם תנאי תאורה אך אין הוא רשאי להעתיק צילום שעשה אחר מבלי לקבל רשות לכך, בדרך זו המשפט מגן על ביטוי שיש בו דרגה מסוימת של מקוריות ושהוא תוצאה של כשרון ומאמץ.

המקוריות הנדרשת בצילום

המונח "מקורי" אין כוונתו , כי הביטוי של הרעיון הנדון חייב להיות חדש או המצאתי ובוודאי לא מהפכני,  כי אם די בכך שהוא פרי מחשבתו של בעל היצירה ואינו מהווה העתקה מיצירה אחרת.

צילומים שלא יקבלו הגנה

במקרה שבפנינו, מדובר בצילומים של כלי בית שונים, אשר, נפסק כי אינם צילומים בעלי אופי אומנותי, אלא, כאלו שנועדו להציג את מוצרי חברת קורנינג, ולפרסם אותם לצרכן.

אולם, גם צילום שאינו בעל ערך אומנותי, העומד בסטנדרט נמוך של מקוריות, ראוי להגנת זכות יוצרים בדין הישראלי.

נדרש שהשקעת היוצר תעבור מינימום מסוים, אם כי מינימום זה נמוך מאוד. נדרש 'שניתן יהיה להבחין בתרומתו העצמאית של היוצר', או ש'המוצר ניתן להבחנה מאבני הבניין שלו'. בבחינת מקוריות אין כל מקום לעשות השוואה בין היצירה המוגמרת לבין יצירות אחרות, וההתמקדות צריכה להיות בשלב הגיבוש של היצירה, כאשר המבחן הראוי יתמקד בבדיקת השיקולים בשלב הגיבוש של היצירה ויבדוק אם אלו לקוחים ממרכיבים קיימים או מיצירות קיימות או שיש בהם גם מעבר לזה, מתרומתו המקורית של היוצר.

בית המשפט קבע כי בצילומים אין כל ייחודיות או מקוריות, והתובע לא הוכיח בפני כי יש בהם משהו מעבר לצילומי כלי בית אחרים, ולגישת בית המשפט, הם אינם שונים מאלה אשר מופיעים באתרים אחרים, כפי שניתן להתרשם בדוגמאות לאתרי אינטרנט אותם הציג בפני הנתבע.

דוקטרינת המיזוג בתחום זכויות היוצרים: ביטוי מצומצם

"דוקטרינת המיזוג", לפיה, כאשר היצירה, מעצם אופיה, ניתנת לביטוי במספר מצומצם של אפשרויות הבעה, אין צידוק להעניק זכות יוצרים. הנחת היסוד היא שבמקרה של רעיון שהאפשרויות לבטאו הן מוגבלות במיוחד, ההגנה על הביטוי תגביל למעשה גם את השימוש ברעיון. החשש העומד בבסיס כלל זה הוא כי במקרים אלה הגנת החוק משמעותה המעשית תהא הענקת הגנה על ה'רעיון' ויצירת מונופול שיחסום דרכם של יוצרים אחרים בעתיד.

בית המשפט פסק כי מדובר בצילום של כלי בית אשר ניתן לצילום במספר מצומצם ביותר של זוויות, ועל כן, אין צידוק להעניק זכות יוצרים לצלם.

הגנת המפר התמים

בית המשפט פסק כי לכשהסתבר לנתבע כי התובע טוען לזכויות בצילומים, הזדרז הוא והסיר את הצילומים מאתר האינטרנט שלו.

וכי אף באם הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובע בתמונות נשוא התביעה, מסקנה אשר נשללה על ידי, הרי שגם אז יש לפטור את הנתבע מתשלום פיצוי לתובע, בהיותו "מפר תמים", כאמור, בסעיף 8 לחוק, שזהו לשונו:

" 8. מפר תמים

הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת,  במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחוייב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."

לעניין זה ראה: ע.א. 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט [6] 421, 430 כדלקמן:

פי שנפסק, חל סעיף 8 לחוק זכות יוצרים "...רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים...".

בית המשפט פסק כי זה המצב העובדתי בעניננו, לאחר שהנתבע הוכיח כי לא ידע על קיום זכות יוצרים בצילומים וכי הסירם מיד עם דרישת התובע.

21 בנובמבר, 2010,

0 תגובות

גזל סודות וזכויות יוצרים ממעביד

גזל סודות וזכויות יוצרים ממעביד

תביעה שהגישה חברת שקד הנדסה איכות ובטיחות בע"מ כנגד קרויטנברג בתיה. התביעה הוגשה בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ונדונה בפני השופטת מהא סמיר-עמאר. ביום 21.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

בכתב תביעתה עתרה התובעת לאסור על הנתבעת לעשות שימוש בספר הנהלים שנטלה  עמה במועד סיום עבודתה ללא רשות התובעת, וכן לאסור עליה לפנות ללקוחות התובעת,  לחייבה בתשלום פיצויי, בגין גזל סוד מסחרי והפרת זכויות יוצרים של התובעת ביחס לספר הנהלים, שנטען שהוא יצירה ספרותית וקניין רוחני המוגן עפ"י חוק זכויות יוצרים, בסכום של 50,000 ₪.

התביעה נדחתה. נפסק כי הנתבעת לא עשתה כל שימוש בסודות מסחר של התובעת ואין לתובעת זכויות יוצרים בספר הנהלים (העדר חדשנות).

יחד עם זאת,  ונוכח התנהלות שני הצדדים, החליט בית הדין לא לעשות צו לחיוב התובעת בהוצאות הנתבעת עקב דחיית התביעה.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

גזילת סוד מסחרי

כאמור טענתה העיקרית של התובעת הינה, כי הנתבעת גזלה את סודותיה המסחריים (ספרי נוהל טפסים ורשימת לקוחות), עת נטלה מהמחשב נהלים וטפסים, רשימת הלקוחות ושיטות העבודה, שנוצרו בעמל רב ע"י מר שקד,  ועשתה בהם שימוש בעבודתה כעצמאית ללא רשות התובעת, תוך הפרת חובת האמונים שהיא חבה לתובעת.

נקודת המוצא לבחינת השאלה מהו סוד מסחרי מצויה בחוק עוולות מסחריות,  תשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), אשר סעיף  5 שלו  מגדיר כך: "סוד מסחרי", "סוד" — מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;.."

סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות,  מפרט מהו גזל סוד מסחרי וקובע לאמור:

"(ב)      גזל סוד מסחרי הוא אחד מאלה:

(1)        נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לענין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;

(2)        שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;

(3)        קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2), או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו.

 (ג)        גילוי סוד מסחרי באמצעות הנדסה חוזרת, לא ייחשב,  כשלעצמו, אמצעי פסול כאמור בסעיף קטן (ב)(1); לענין סעיף קטן זה, "הנדסה חוזרת" — פירוק         או ניתוח של מוצר או של תהליך במטרה לפענח סוד מסחרי, בהילוך חוזר."

סעיף 7 לחוק עוולות מסחריות קובע סייגים לאחריות בגין גזל מסחרי, כדלקמן:

"(א) לא יהיה אדם אחראי בשל גזל סוד מסחרי, אם התקיים אחד מאלה:

(1) הידע הגלום בסוד המסחרי הגיע אליו במהלך עבודתו אצל בעליו של הסוד המסחרי וידע זה הפך לחלק מכישוריו המקצועיים הכלליים;

(2) השימוש בסוד המסחרי מוצדק בשל תקנת הציבור".

בנוסף להגדרה המצויה בחוק, עמדו בתי הדין לעבודה בפסיקותיהם על סוגית גזל סוד מסחרי. בפסק הדין המנחה בעניין ע"ע 164/00  פרומר – רדגארד (להלן: הלכת צ'ק פויינט) קבע בית הדין הארצי לעבודה כי:

"מכאן, עסקינן ב"סוד מסחרי", כאשר מדובר במידע המצוי בידי המעסיק בלבד, אינו נחלת הכלל ואינו ניתן לגילוי בנקל. בדרך-כלל מדובר במידע המצוי בידי חלק קטן מעובדי המעסיק, כגון: בידי ההנהלה הבכירה או בידי מנהלי מחלקת השיווק.

ניתן לגלות מידע רב אודות חברה באמצעים המודרניים הקיימים כיום דוגמת האינטרנט. כמו כן, קיים מידע המופץ לכלל העובדים בחברה. כל אלה אינם בגדר "סוד מסחרי". מכאן, כי מידע הנגיש לציבור או מוצר מוגמר הנמכר לציבור הרחב, אינם נופלים בגדר "סוד מסחרי".

...דוגמאות ל"סוד מסחרי" שמצאנו במשפט האמריקני כוללות: רשימת לקוחות או ספקים שהוכנה ונשמרה על-ידי המעסיק; תכניות עסקיות, נוסחאות ושרטוטים      (Designs); תוכנות מחשב ומידע ממוחשב. מושגים כלליים, דוגמת שיטות להפעלת תוכנה, שהפכו זה מכבר נגישות לציבור הרחב, אינם נחשבים בארצות-הברית ל"סודות מסחריים". ...

"סוד מסחרי" אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של "סוד מסחרי" להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של "סוד", כפי שאירע במקרה דנן, אלא יש להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת תהליך מסויים וכו'. במסגרת הוכחת ה"סוד המסחרי" על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר "סוד". יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב"סוד" וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן".

האם נהלי וטפסי העבודה הם בגדר סוד מסחרי

התובעת צרפה לכתב תביעתה מספר טפסים שלטענתה מהווים סוד מסחרי שלה , שהועתקו ונעשה בהם שימוש ע"י הנתבעת, ללא רשות התובעת. גם בסיכומיה טענה התובעת כי הסוד המסחרי טמון בעיקר במאגר הנהלים  והטפסים השונים – המבוססים על תקן ISO  מתאימים לענפים השונים שהיא צברה במסגרת שנות עבודתה.

בית הדין פסק כי כעקרון התקן ידוע ומפורסם ברבים, וכי בכל נוהל ניתן למצוא את פרקי החובה המתבססים על דרישות התקן הידועות והתמצית שלהם, פרק המתיחס לחוקים הרלבנטיים לענף, ופרק היישום שחייב להיות מבוסס על עבודת היועץ והיכרותו את הארגון הספיציפי ואת הבעיות המיוחדות שלו, כאשר לצורך תיעוד ולימוד פעולותיו של הארגון  לצורך חיבור הנוהל בהתאם לדרישות התקן בארגון הספיציפי, נעזרים בטפסים שונים שעניינם, לגודמא,  תשלום, הזמנת חומרי גלם, מעקב אחרי ספקים וכיו"ב.

נפסק כי קובצי הנהלים והטפסים של התובעת, אינם בגדר "סוד מסחרי" כהגדרתו בחוק עוולות מסחריות, ומכאן נדחתה בקשת התובעת לפסוק לטובתה פיצויי בהתאם לסעיף 13 (א) לחוק עוולות מסחריות ,בסך של 50,000 ₪.

האם רשימת הלקוחות היא בגדר סוד מסחרי

טענה נוספת בפי התובעת הייתה כי גם רשימת הלקוחות שלה הינה בגדר סוד מסחרי שהנתבעת עשתה בה שימוש בעבודתה כעצמאית וגרמה לה נזק ממשי. למעשה ומלבד טענה כללית לא הוכיחה התובעת את רשימת הלקוחות הסודית הנטענת על ידה ולא את השימוש שכביכול עשתה בה הנתבעת.

מהעדויות הוברר כי, רשימת הלקוחות של התובעת, (אף אם החלקית) נמצאת באתר האנטרנט שלה. ואילו הנתבעת  הראתה מצדה שהיא בכל מקרה לא התקשרה עם לקוחות  התובעת, וכי מלבד לקוח אחד שטיפלה בעניינו בזמן עבודתה בתובעת, חב' מסיעי נסימי בע"מ, בו המשיכה לטפל כשיצאה לעצמאות בנסיבות שיופרטו להלן, היא לא התקשרה עם אף לקוח מלקוחות התובעת. את טענתה זו תמכה התובעת  בהציגה החשבוניות שהנפיקה בעסק שלה בשנת פעילותו הראשונה, לאחר שפוטרה ע"י מר שקד.

משכך פסק בית הדין כי לא הוכח כי רשימת הלקוחות של התובעת הינה בגדר סוד מסחרי.

הפרת זכות יוצרים באוגדן הנהלים

לטענת התובעת אוגדן הנהלים שלה, הינו יצירה ספרותית אשר הושקעו בה עמל רב, כשרון, ידע, לימוד ואיסוף נתונים, כל זאת מהווה עבודה במובן של WORK, וכזו היא מהווה קניין רוחני בר הגנה עפ"י חוק זכויות יוצרים, ומזכה את התובעת בפיצויי של 20,000 ₪ בגין כל העתקה של כל קובץ נוהל  שהעתיקה הנתבעת, ביחס ל- 8-10 ענפים שונים שהודתה כי  העתיקה לפני סיום עבודתה בתובעת.

תנאים לקיום זכות יוצרים

בעא (חי') 40319-02-10 עו"ד יוסף סגל נ' עו"ד אבי גולדהמר,  פורסם ביום 10.08.10) נקבע, כי לצורך קיומה של זכות מוגנת כזכות יוצרים צריך שיתקיימו שני תנאים הכרחיים מצטברים,  מבחן היציריתיות ומבחן ההשקעה. באשר למרכיב ההשקעה נקבע כי הוא קל יותר לזהוי וכי הדרישה היא, שתהיה השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו, הכולל: זמן עבודה, כישרון, ידע ועוד (סע' 34 לפסה"ד של השלום  המפנה גם לפס"ד אינטרלגו (ע"א 513/89 Interlego A/S  נ' Exin-Line Bros.S.A, פ"ד מח(4) 133, 173)), וכי הכוונה הברורה העומדת מאחורי דרישה זו הינה, שאדם יוכל ליהנות מפירות עמלו שלו, ולא מפירות עמלו של אחר, בלא רשות ובלא תמורה.

מבחן היצירתיות

באשר ליצירתיות נקבע כי יכול ודרך הביטוי היא שתעניק לאותו נכס שנוצר "מקוריות ייחודית", מתוך כוונה להעשיר את עולם הביטויים, בהתבסס על העובדות, הנתונים והרעיוניות הקיימים, וכי כדי לאבחן את יסוד היצירתיות, אין הכרח להתמקד בתוצר המוגמר, אלא בתהליך הכנתו, והשאלה שתקבע היא, מידת היצירתיות של מלקט החומר ביצירה שיצר, בשלבי גיבושה.

בחירת הנתונים, סידורם, עיצובם והסקת המסקנות של אלו ביישומם על העבדות הספיציפיות, אכן יכולה לחייב מסקנה לפיה התקיים מרכיב היצירתיות.

נפסק כי גם אם בהכנת הנוהלים והטפסים ע"י מר שקד אכן התקיים מרכיב ההשקעה כנטען על ידו, עדיין יש לבחון את מרכיב היצירתיות. בהקשר זה  הדעה היא  כי טופס שאין בו מקוריות בעיצוב או במתן ביטוי למידע ואשר משמש רק לרישומו של מידע לא יהיה מוגן  בהגנת זכות יוצרים.

נפסק כי יישום האמור לעיל ביחס למסמכים שלטענת התובעת הם בגדר יצירה ספרותית שלה, מוביל למסקנה שלא מתקיים בהם מרכיב היצירתיות ומקוריות. עיון במסמכים שצרפה התובעת לכתב תביעתה ושלטענתה ראויים להגנת חוק זכויות יוצרים, מלמד כי המדובר בטבלה פשוטה המפרטת "תוכן העניינים", וכפי שהתרשמנו מהראיות תוכנו ופרקיו הם נגזרת מדרישות התקן, ובנוסף תורף של טפסים, של התובעת ושל הנתבעת, שכנראה מיועדים למטרה דומה, אך רק חלק מהכותרות בהם  דומה.

בית הדין לא שוכנע כי קיימת מקוריות או יצירתיות כלשהיא במסמכים.

ובנסיבות אלו, ובהעדר מרכיב היצירתיות, ברי כי המסמכים הנטענים אינם חוסים תחת ההגנה על פי חוק זכויות יוצרים, ולכן טענת התובעת לפיצויי מכוח החוק, דינה להידחות.

13 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בסרטי אנימציה – הגנת תום הלב

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט ד"ר עמירם בנימיני (ת"א 2556/04) - 13.9.2010

תחום: תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים (הפצה) ותביעה שכנגד (לשון הרע).

נושאים: עילות התביעה, זכותה של התובעת בסרטים, אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות, חזקה שהתובעת הינה בעלת זכויות היוצרים, זכות השעתוק, לעניין זכויות ההפצה, הגנת תום הלב, לעניין מבחני תום הלב לצורך הפרת זכויות יוצרים ועוולות נוספות, מתן חשבונות.

עובדות:

התובעת טוענת להפרת זכויות ההפצה של סרטי אנימציה על ידי הנתבעת ומבקשת צו מניעה קבוע ופיצויים.

 

עילות התביעה הנזכרות בכתב התביעה הן: הפרת זכות יוצרים, גזל מוניטין על פי סעיף 52 לפקודת הנזיקין, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, תיאור כוזב שהוא עוולה לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, הפרת חובת זהירות נזיקית ועשיית עושר ולא במשפט. הסעדים המתבקשים הם צו מניעה קבוע נגד הנתבעות, האוסר עליהן לייצר ולהפיץ את הסרטים, הכרזה כי העותקים המפרים של הסרטים שייכים לתובעות, צו למתן חשבונות בדבר הרווחים שהופקו מייצור הסרטים ושיווקם ופיצוי כספי, עם או ללא הוכחת נזק, בסך 300,000 ₪.

נפסק:

התביעה התקבלה: לאור התשתית העובדתית ואי הרמת הנטל לעניין תום הלב על ידי הנתבעות, בית המשפט קבע כי הייתה הפרה וכי התביעה-שכנגד מתקבלת באופן חלקי, מן הטעמים המפורטים לעיל, וסכום הפיצוי המגיע לתובעת-שכנגד הוא 20,000 ₪.  הנתבעות בתביעה העיקרית, שתיהן יחד וכל אחת לחוד, תשלמנה לתובעות הוצאות משפט בגין שלב זה של המשפט בסך כולל של 40,000 ₪, וכן סך של 120,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין שכ"ט עו"ד. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעת-שכנגד תשלם לתובעת-שכנגד הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪,  וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

נקודות מרכזיות

זכותה של התובעת בסרטים

בית המשפט קבע כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בסרטים, כמי שהפיקה אותם. היא רשומה כבעלת זכויות היוצרים בסרטים בספריית הקונגרס בארה"ב, והרישום נעשה על ידי רשם זכויות היוצרים בארה"ב, שם נהוג לרשום את זכויות היוצרים (בניגוד לשאר ארצות העולם שאינן דורשות רישום של זכויות יוצרים).

זכות הבעלות של ברבנק בסרטים זכתה גם להכרה שיפוטית בפסק דין של בית המשפט המחוזי הפדרלי בלוס אנג'לס, בו נקבע כי הזכויות הבלעדיות והמלאות בשלושה עשר סרטים, הכוללים את הסרטים נשוא התביעה, יהיו של ברבנק, ולא של INI.

אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות

בית המשפט מזכיר כי מרגע שזכויות היוצרים של ברבנק הוכרו בארה"ב, שמאז 1989 היא אחת המדינות החברות באמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות - זכויות אלו מוכרות בכל אחת ממדינות האמנה, שגם ישראל חברה בה. בית המשפט גם מזכיר כי סעיף 6 לפקודת זכות יוצרים קובע כי ישראל תעניק הגנה ליצירות המוגנות במדינות החברות באמנה שישראל הצטרפה אליהן, על פי צו שיפורסם ברשומות. צו זכות יוצרים (אמנת ברן), התשי"ג-1953, מעניק הגנה בישראל ליצירות שפורסמו במדינות החברות באמנת ברן וליוצרים שהם אזרחי אותן מדינות.

חזקה שהתובעת הינה בעלת זכויות היוצרים

סעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, 1924 קובע חזקה לפיה אם "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה", בית המשפט קבע כי שמה של התובעת מופיע בסרטים עצמם כבעלת זכות היוצרים בהם וגם על גבי עטיפות התקליטורים, על כן חזקה כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בסרטים.

זכות השעתוק

לבעל זכות היוצרים בסרט זכות בלעדית לשעתק את היצירה באמצעי דיגיטלי (כמו DVD), גם כאשר היצירה הייתה מקובעת מלכתחילה באמצעי מסורתי (למשל קלטת וידיאו); העתקת יצירה יכולה להתבצע גם בשינוי מדיה. מכאן שהפצת קלטות הוידיאו ותקליטורי ה-DVD בידי קלסיקלטת, וייצורם של התקליטורים על ידי סי.די.אי, מהווים הפרה של זכות יוצרים, שכן פעולות אלו נעשו ללא הסכמת בעל הזכויות (התובעת), ותוך פגיעה בזכות ההפצה הבלעדית של בעלת זכויות ההפצה (התובעת 2) בישראל.

לעניין זכויות ההפצה

בית המשפט קבע כי יש לדחות את טענת הנתבעות כי לאסנת יש רק זכות חוזית, ולא קניינית, ולכן היא איננה יכולה להגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים. ההלכה היא שבעל רישיון בלעדי זכאי להגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים, אם בעליה החוקי של זכות היוצרים צורף כצד לתביעתו (ע"א 2173/94 Tele Event Ltd נ' ערוצי זהב ושות', פ"ד נה(5) 529, 558). כך קובע כיום במפורש סעיף 54(א) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.

הגנת תום הלב

סעיף 8 לחוק זכות יוצרים קובע:

"אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות-יוצרים ביצירה, והנתבע טוען שלא ידע מדבר קיומה של זכות-יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו-מניעה או צו-איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות-יוצרים ביצירה".

בית המשפט קבע כי המקרה היחיד בו ניתן פטור מתשלום פיצויים - לא מפני הפרה ומתן צו מניעה - בשל הפרת זכות יוצרים, הוא כאשר הנתבע לא ידע כלל שקיימת זכות יוצרים ביצירה (דבר שהוא בלתי אפשרי כשמדובר בסרט קולנוע או אנימציה). בכל מקרה אחר, אין כל רלבנטיות לתום-לבו של המפר (ראה: א. בלום, זכויות יוצרים (תשט"ז), בעמ' 189). כך נפסק בע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה ואח' נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא' 890, בעמ' 892.

בית המשפט מוסיף ומדגיש כי סעיף 8 חל רק על מי שלא ידע כלל כי קיימת זכות יוצרים ביצירה הנדונה, להבדיל מאדם שלא ידע כי התובע הוא בעל זכות היוצרים. בית המשפט קבע כי הנתבעות ידעו שקיימת זכות יוצרים בסרטים: הם רק לא טרחו לברר מיהו בעל הזכות (במקרה הטוב). על פי הדין (והדבר נכון גם לגבי זכויות קניין רוחני אחרות), אין קיימת הגנה של תום לב כנגד הפרה ישירה של זכות יוצרים, להבדיל מהפרה עקיפה (בת.א. (ת"א) 1476/96 Microsoft Corp. נ' אפלקר, לא פורסם, [פורסם בנבו] פסקאות 43-44 (11.9.05).

לעניין מבחני תום הלב לצורך הפרת זכויות יוצרים

בית המשפט קובע כי באותם מקרים נדירים בהם תתקבל טענת תום הלב בעניין הפרת זכות יוצרים, הרי שהנתבע חייב להוכיח את תום ליבו הן על פי מבחן סובייקטיבי, והן על פי מבחן אובייקטיבי. אמונתו כי הוא איננו מפר זכות יוצרים צריכה להיות מבוססת על עובדות אובייקטיביות (ראה: ש. פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, כרך ג' תש"ס-2000, בעמ' 222). כפי שנאמר בספרו של ט. גרינמן הנ"ל, בעמ' 502:

"החוק עצמו איננו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'. נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה... אף לגבי יצירה שאין עליה שם כלשהו, יש להניח שמישהו חיבר אותה ולאותו מחבר זכות יוצרים בה. על כן נראה, שטענה כזו עשויה להתקבל רק בנסיבות שבהן סביר להניח כי היצירה היא נחלת הכלל".

כך גם פסקה כב' השופטת ד. דורנר, לעניין סעיף 8 לחוק זכויות יוצרים, בת.א. (י-ם) קימרון נ' שנקס ואח', פ"מ תשנ"ג(3) 10, בעמ' 27-28:

"מכאן מתבקש: (1)  הוכחת טענת תום הלב, שהיא טענת הגנה, מוטלת על המפרסם; (2) מצב נפשי סובייקטיבי של תום-לב אינו מספק, אלא על המפרסם להוכיח גם על-פי מבחן אובייקטיבי כי לא ניתן היה 'לחשוד'  בקיומה של זכות יוצרים".

ובעמ' 28 נאמר: "אין צריך לומר, כי אי-מתן דעת אינו מתיישב עם הגנת תום הלב האובייקטיבי...". כך גם נפסק בת.א. (ת"א) 1479/94 פוליגרם ואח' נ' דרורי ואח' (לא פורסם), [פורסם בנבו] לעניין טענת תום הלב כהגנה מפני הפרת זכות יוצרים, כי:

"עצימת עיניים מראיית המציאות הגלויה והעובדות הבולטות על פני השטח – דינה כידיעה והתבוננות במעשה בעיניים פקוחות. המשיב, שעיסוקו בתקליטים ובקלטות, אינו יכול להישמע בטענה שלא נתן דעתו על חזות התקליטורים והסתפק במהימנות שייחס לחברת ubp ולהסכם עם mosicautor, שהיא הציגה בפניו".

באופן דומה נפסק בת.א (נצ') 622/97 EMI RECORD UK נ' סי.די.אי (קומקפט דיסק אינטרנשיונל) בע"מ, לא פורסם, [פורסם בנבו] כב' השופטת ד"ר נ' דנון (21.07.97), בעניינה של הנתבעת 2 (פסקה 14), כי יש לדחות את טענתה כי היא פועלת כבית דפוס, ואין לה כל אחריות להפרת זכות יוצרים. בית המשפט הפנה בהקשר זה להלכה לפיה "די בעצימת עיניים כדי שלא לדעת על ההפרה כדי לקיים את האחריות הנ"ל".

לאור העובדה כי הנתבעות עסקו בתחום בהיקף גדול קבע בית המשפט  כי הנתבעות "עצמו את עיניהן" בכל שלא ביקשו לראות את רשיון השימוש ולכן לא יזכו להגנת תום הלב.

הזכות המוסרית

בית המשפט קבע כי היעדר רישום שמה של התובעת כבעלת זכות היוצרים ביצירה מהווה גם הפרה של זכותה "המוסרית", (סעיף 4א לפקודת זכות יוצרים) גם אם הנתבעות עצמן לא היו אלו שהסירו את שמה של התובעת מהסרטים. פגיעה בזכות זו היא עוולה אזרחית, שהוראות פעולת הנזיקין חלות עליה. זכות זו נתונה ל"מחבר" היצירה, ובמקרה דנא הכוונה לתובעת כמפיקת הסרטים המקוריים. זכות זו עומדת למחבר גם אם העביר את זכות היוצרים לאדם אחר (סעיף 4א.(4) לפקודה). לכן, הנתבעות אינן יכולות לטעון כי לא ידעו מיהו הבעלים של זכות היוצרים בסרטים.

עוולות נוספות

בית המשפט קבע כי רישום שמה של קלסיקלטת כבעלת זכות היוצרים בסרטים ועל גבי עטיפותיהם מהווה עוולה של פרסום "תיאור כוזב" בניגוד לסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (אף שעוולה זו איננה מזכה את התובעות בסעדים של פיצויים בלא הוכחת נזק ומתן חשבונות: סעיף 12 לחוק). מעשה זה אף מהווה הטעיה של הצרכן  לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, העולה כדי עוולה נזיקית שגם העוסק שנפגע ממנה, במהלך עסקו, זכאי לתבוע על פיה (סעיף 31(א1) לחוק). עוד קבע בית המשפט כי לנוכח עילות תביעה אלו שהוכחו, אין צורך לפנות לעילות כלליות כמו עוולת הרשלנות או עשיית עושר ולא במשפט.

 

מתו חשבונות

"לאחר שהתובעות תקבלנה את דו"ח החשבונות של הנתבעות, הן תודענה אם ברצונן לתבוע פיצוי בגין נזקיהן ולהוכיח נזקים אלו, או לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום הקבוע בחוק, או שהן מעונינות לילך בדרך המורכבת יותר ולחייב את הנתבעות לשלם את הרווחים שהפיקו מהפרת הזכויות, בניכוי ההוצאות (התובעות אינן זכאיות לשני הסעדים גם יחד)."

 

 

1 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתמונה עיתונאית

בית משפט השלום בתל אביב, סגן הנשיאה השופטת שושנה אלמגור (ת"א 44159/08) – 1.9.2010

תחום: תובענה כספית בעילה של הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתצלום.

נושאים: תחולת חוק זכות יוצרים, התשס"ח 2007, זהות מחבר יצירת צילום על פי חוק זכות יוצרים, 1911, דרישת המקוריות בתצלום עיתונאי תיעודי, הזכות המוסרית, טענת תום-הלב, שימוש הוגן והפיצוי.

עובדות:

התובע הינו צלם מקצועי אשר תובע את הפרת זכויות היוצרים שלו וזכויותיו המוסריות בתצלום שהוצג בתערוכה שנערכה על ידי הנתבעת.

נפסק:

התביעה התקבלה:  בית המשפט לא קיבל את עמדת הנתבעת ופסק פיצויים סטטוטוריים בסך של 30,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים במסגרת התערוכה והקטלוג.

בגין הפרת זכותו המוסרית של התובע בתצלום פסק בית המשפט סך 25,000 ₪.

נקודות מרכזיות

תחולת חוק זכות יוצרים, התשס"ח 2007 (להלן: "החוק החדש'')

למרות שהתצלום נוצר בשנת 1977, בית המשפט קבע כי הזכויות בו הופרו לאחר כניסת החוק החדש לתוקפו ולכן יש להחיל עליו את הוראות החוק החדש לעניין ההפרות הנדונות. בסעיף 78(ט) לחוק זכות יוצרים הקובע כי בכל הנוגע לזהות מחבר יצירת צילום שנוצרה לפני יום תחילת החוק החדש ובכל הכרוך באופן תוקפה של זכות היוצרים ביצירה כזאת – יחול בדין הקודם.

זהות מחבר יצירת צילום על פי חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק הישן'')

בשאלת זהות מחבר יצירת תצלום חלה הוראת סעיף 21 לחוק הישן, שלפיו "...האיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה...''. בית המשפט קבע כי זכות היוצרים בתמונה אינה של העיתון בו הועסק התובע כיוון שהתובע נסע למשחק מיוזמתו האישית ולא בשליחות העיתון.

דרישת המקוריות בתצלום עיתונאי תיעודי

בית המשפט קבע כי גם תצלום עיתונאי תיעודי הוא תצלום העונה על דרישת המקוריות, אף-על פי שהצלם אינו מעורב בהכנת הדמות המצולמת לצילום. בקובעו מפנה בית המשפט לע"א (מחוזי ת"א) 3437/06 ויסהוף נ' ויינברג (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו] 2009).

הבחנה בין "תצלום אמנותי" ובין "תצלום בנאלי"

בית המפשט מפנה לספרות ומזכיר כי: "משקיע היוצר מכישרונו ויוצר יצירה מיוחדת, שמקפיאה רגע מסוים. ביצירה זו יכול היוצר להפגין את כישרונו בבחירת נשוא הצילום, זווית הצילום, הצבעים, אור וצל וקליטת העיתוי המושלם להנצחת נשוא הצילום. יצירה זו היא יצירה אמנותית שראויה להגנה, גם אם נשוא הצילום הוא בנאלי כמו, נוף, בעלי חיים או אנשים. הייחוד והמקוריות בבחירת האלמנטים שהוזכרו לעיל, העמדתם בצורה מיוחדת או צירופים מיוחדים הופכת את היצירה לאמנות. גם צילום דוקומנטרי במסגרת חדשות יכול להיות ראוי להגנה אם הוא מקורי, דהיינו ,סקופ'.'' (שרה פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני 743 [מהדורה שלישית, 2008]).

הזכות המוסרית

סעיף 45 לחוק החדש קובע:

"(א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה.

(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר"

סעיף 46 לחוק החדש מגדיר את הזכות כדלהלן:

"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –

(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;

(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."

כמו כן על פי הדין הישן, "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים" (סעיף 4א(1) לפקודת זכות יוצרים).

כמו כן בית משפט מפנה לע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(3) 817, 841 (2000) בה נקבע:

"אדם זכאי ששמו ייקרא על ,ילדי רוחו'. זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה, בהיקף ובמידה המקובלים' הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר. ..."

טענת תום-הלב

סעיף 58 לחוק החדש קובע בזו הלשון:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."

בית המשפט מזכיר כי החוק החדש פוטר מתשלום פיצויים מפר אשר מוכיח שלא ידע ושלא היה עליו לדעת כי על היצירה קיימת זכות יוצרים. וקובע כי נטל הוכחת טענה כזאת מוטל על כתפי המפר. בית המשפט קובע כי עקב נסיונו הרב של האחראי על איתור התצלומים ניתן לומר כי היה עליו לדעת כי התמונה עלולה להיות מוגנת בזכויות יוצרים.

שימוש הוגן

סעיף 19(א) קובע:

"שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.''

בסעיף-קטן (ב) רשימה של שיקולים שיש להביא בחשבון בהחלטה אם השימוש שנעשה ביצירה היה הוגן אם לאו:

(1) מטרת השימוש ואופיו;

(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;

(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;

(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.

ביתץ משפט קובע כי הרשימה אינה ממצה, ובית המשפט רשאי לשקול שיקולים נוספים. המלומד גרינמן כותב:

"... על פי החוק הקודם, בעל רשימת השימושים הסגורה, נבחנו שיקולים אלה במסגרת בחינה דו שלבית של שאלת השימוש ההוגן, שעל פיה נשקלו שני מבחנים: מבחן השימוש, שבא לבדוק אם השימוש הינו מהסוג המותר על פי החוק; ומבחן ההוגנות, כאשר עם הזמן ניתן משקל מועדף למבחן השני. עתה, משנפתחה רשימת השימושים האפשריים, נראה כי – בדומה לבתי המשפט האמריקניים – יש לבחון את השאלה בשלב אחד ורציף, שבא לבחון את הוגנות השימוש, כאשר מטרת השימוש היא אחד השיקולים שיובאו בחשבון במסגרת המבחן הראשון, שעניינו מטרת השימוש ואופיו.'' (גרינמן, עמ' 406–407)

בית המשפט קבע כי יש לעשות מאזן בין האינטרס הלגיטימי של בעל זכות היוצרים לקבל הכרה כיוצר היצירה ותשלום על עמלו לבין האינטרס של ציבור המשתמשים ביצירה.

הפיצוי

בסעיף 56(א) לחוק החדש נקבע:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.''

החוק החדש מותיר לבית המשפט מרווח לפסוק כל סכום עד לסכום המרבי. סעיף 56(ג) מבהיר:

"לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.''

סעיף 56(ב) מפרט:

"בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) היקף ההפרה;

(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;

(3) חומרת ההפרה;

(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;

(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;

(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;

(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;

(8) תום לבו של הנתבע.''

ובע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון ניניו, פ"ד מו(2) 254, 272 (1992), פרשה שנדונה לפי החוק הישן, הנחה בית המשפט העליון:

"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השנייה – הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין. [...] מאידך גיסא, מצדיקה המגמה השנייה להתחשב, לצורך קביעת סכום הפיצוי, במצבו הנפשי של המפר, היינו להחמיר פחות עם מפר תמים ולהחמיר יותר עם מפר במתכוון''

30 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתמונה – צילום חדש המעתיק תמונה קיימת

בית משפט השלום בחיפה, השופט דניאל פיש (ת"א 6077/08) - 30.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים בתמונה על ידי העתקה.

נושאים: אופי זכות היוצרים, זכויות יוצרים ביצירה, מקוריות היצירה, העתקה והגנת המפר התמים.

עובדות:

התובע צילם תמונה אשר הופיעה בעיתון מעריב ובאתר NRG, הנתבע ביקש לקנות את התמונה אך הדבר לא יצא לפועל, לאחר זמן מה הופיעה תמונה דומה בבטאון הטכניון, מכאן התביעה.

נפסק:

התביעה הקבלה, בית המשפט קבע כי באשר לפיצוי יש לפעול בהתאם לשיקולים המפורטים בסעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007 על אף שההפרה הראשונה חלה בתקופה הקודמת. אשר על כן, פסק כי על הנתבע לשלם לתובע את הסך של 18,000 ₪. לסכום זה יתווסף 3,000 ₪ שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין והוצאות בסכום האגרה ששולמה.

נקודות מרכזיות

לעניין אופי זכות היוצרים

בית המשפט קבע כי הצילום נשא אופי יותר מבויים-אומנותי מאשר אופי חדשותי והעובדה שהופיע בעיתון אינה מעלה את מורידה לעניין זה. בית המשפט קבע כי התובע השקיע מאמץ, זמן ומומחיות בצירוף מרכיבי התמונה על מנת להרכיב את הצילום.

על כן, זכויות היוצרים הפוטנציאליות הן בעלות אופי חזק יותר מאשר צילום חדשותי.

לעניין זכויות יוצרים ביצירה

בית המשפט מזכיר כי אין חוק זכויות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן:"החוק") אינו מקנה הגנה על רעיון גרידא – אפילו הוא חדשני ויוצא דופן, אלא ליצירה שבגדרה מובא הוא לידי ביטוי.

מקוריות היצירה

בית המשפט מזכיר כי נדרשת רמה נמוכה בלבד של יצירתיות ונדרש כי לא תהא העתקה.

לעניין העתקה

בית המשפט קובע כי למרות שהיו הבדלים בין התמונות הייתה כוונה מצד הנתבע לבצע צילום הדומה ככל שניתן לצילומו של התובע.

הגנת המפר התמים

בית המשפט קבע כי הגנה זו לא עומדת לנתבע כיוון שבוצעה העתקה.

25 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת מדגם וזכות יוצרים באריזה

הפרת מדגם וזכות יוצרים באריזה

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט יהודה זפט – סגן הנשיא (ת"א 20300-03-10) - 25.8.2010

תחום: תביעה על הפרת זכויות יוצרים ומדגם.

נושאים: זכות היוצרים באריזה קצפת, מדגם רשום ומוניטין למשווק.

עובדות:

לטענת התובעת, הנתבעת משווקת מוצרים תוך שימוש בשם דומה ואריזה זהה (להלן:"אריזת הקצפת") שזכויות היוצרים בה הם של התובעת. כמו כן טוענת התובעת כי הנתבעת משווקת מוצר נוסף באריזה המפרה מדגם הרשום בבעלות התובעת (להלן:"המדגם"), בכך, לטענת התובעת מעוולות הנתבעות בהפרת זכות יוצרים, הפרת מדגם, גניבת עין וגזל ומתעשרות כלא כדין על חשבונם.

נפסק:

התביעה נדחית: בית המשפט פסק כי התובעות ביחד ולחוד תשלמנה לנתבעת 1 את הוצאות המשפט, ושכר טרחת עו"ד בסך חמשים אלף בצירוף מע"מ כדין, וכסכום הזה לנתבעת 2.

נקודות מרכזיות

לעניין זכות היוצרים באריזה קצפת

לכתב התביעה צירפה התובעת הסכם שנכרת לכאורה בין התובעת ובין צד ב' לפיו עיצב צד ב' את אריזת הקצפת ותמורת תשלום העביר את זכות היוצרים באריזת הקצפת לתובעת. בית המשפט קבע כי סביר להניח שהסכם זה נכרת לצורך ההליך הנ"ל, לאחר שהתובעת כבר עשתה שימוש באריזת הקצפת, בשל שלא נשא תאריך.

עוד מוסיף בית המשפט כי כדי לזכות בהגנת זכות יוצרים דרושה מידה מינימלית של יצירתיות או מקוריות, בית המשפט מפנה לשם כך לע"א 8485/08 The FA Premier League Limited ואח' נ' המועצה להסדר הימורים בספורט (פורסם בנבו).

בית המשפט מדגיש וקובע כי זכות יוצרים מוקנית על פי הוראות סעיפים 33 – 37 (פרק ה) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח , ואין במגעים שהתנהלו בין התובעת לבין נציגי RICH בקשר לשימוש בגרפיקה של אריזת הקצפת ולמשמעות שמייחסת התובעת למגעים אלה, כדי לסייע לבסס זכות יוצרים מקום  שלא התקיימו היסודות הצריכים על פי דין לביסוס הזכות.

לעניין מדגם רשום

בית המשפט מאזכר את ע"א 7125/98 מיפרומאל תעשיות ירושלים נ' קליל תעשיות (פורסם באתר בית המשפט העליון) [פורסם בנבו]: " המדגם נועד להעניק הגנה ליוצר הצורה החדשנית של המוצר. ההגנה נועדה לקדם את אינטרס הפרט, יוצר הצורה, כמו גם את אינטרס הכלל בפיתוח וביצירה של עיצובים אסתטיים חדשים או מקוריים."

בית המשפט קובע כי ברישום מדגם גלומה פגיעה בזכות לחופש העיסוק והקניית מונופול ביחס לצורת המדגם. על כן ובהתחשב באינטרס הציבורי בפיתוח ויצירה של עיצובים אסתטיים חדשים או מקוריים, יש ליתן לאמור בהצהרת החידוש שבתעודת רישום המדגם משקל מכריע בשאלת היקף הגנת המדגם, ובהתאם יש להגביל את ההגנה  לחלק בו מצוי  החידוש, בענייננו "החלק התחתון של הקופסא". בנסיבות אלה, משמעות הצהרת החידוש ברורה והיא  מוגבלת לחלק התחתון בלבד. בית המשפט קובע כי נוכח האמור עד כאן ומשהתובעת עצמה מסכימה שהתחתית הינה רכיב פונקציונאלי, דינו של המדגם להתבטל.

לעניין מוניטין

בית המשפט רואה לנכון להוסיף כי התובעת שיווקה את מוצרי הקצפת כמפיצה של חברה אחרת ועל כן יש לייחס את המוניטין במוצרים האלה לחברה הנ"ל ולא לתובעת.

15 באוגוסט, 2010,

1 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט ד"ר עמירם בנימיני (ת"א 2051-04) - 15.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט.

נושאים: תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים, דרישת המקוריות, הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות, הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע, קביעת מספר ההפרות, לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, פגיעה בזכות המוסרית ופיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין.

עובדות:

התובעת הינה חברה שעיסוקה במתן ייעוץ ותכנון בתחום הנדסת קונסטרוקציות בנין. היא הגישה תביעה נגד הנתבע, שהוא מהנדס בנין, על מנת למנוע ממנו להפר את  זכויותיה בתוכניות הקונסטרוקציה שהכינה עבור חברת אפייאה חב' לבנין והשקעות בע"מ. התובעת טוענת כי הנתבע העתיק את התוכניות שהכינה עבור המזמין והציגן כתוכניות שהוכנו על ידו, לאחר שהתובעת הפסיקה את העבודה בשל סכסוך עם המזמין והנתבע מונה להיות המהנדס שיחליף אותה.

נפסק:

הערעור נדחה:  בית המשפט קבע כי הנתבע העתיק את התוכניות ההנדסיות של התובעת והציגן כשלו. עוד קבע בית המשפט כי הנתבע הפר בצורה בוטה את זכויות היוצרים של התובעת בתוכניות, ופגע ב"זכותה המוסרית" של התובעת לגביהן. בית המשפט קבע כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי כולל בסך 70,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום, הוצאות משפט בסך כולל של 7,000 ₪, וכן את הסכומים ששולמו למומחים מטעם בית המשפט. כמו כן נקבע שישלם הנתבע לתובעת שכר טרחת עורך דין סבך של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות

תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים

בית המשפט מזכיר כי בדין הישן נפסק כי תכניות אדריכליות למבנה יכולות להיות מוגנות או בתור "מעשה אמן אדריכלי" או בתור "יצירה ספרותית".

בענייננו מדובר בתוכניות הנדסיות למבנה, ולא בתוכנית אדריכלית. אך בית המשפט קובע כי גם תוכניות שכאלו, ואפילו תוכניות ייצור, מוגנות בזכות יוצרים. בע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, פסקה 5 (להלן: "עניין Krone"), פסק כב' השופט א' רובינשטיין לפי הדין הקודם (תוך התייחסות גם להצעת החוק החדש), כי שרטוטי ייצור מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אומנותית", בכפוף להוכחת דרישת המקוריות (ראה גם ש. פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני (הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שלישית, 2008, 728, 758-759). מכאן שגם תוכניות הנדסיות להקמת בנין או לשיפוצו מוגנות בזכות יוצרים (כ"יצירה ספרותית" או כ"יצירה אומנותית"), הן לפי הדין הקודם והן לפי הדין החדש.

בית המשפט קובע גם כי נוכח הדרישות המקלות שנקבעו בפסיקה באשר להיותה של יצירה "מקורית", לא יכול להיות ספק בכך שהתכניות נשוא הליך זה מהוות יצירה ראויה להגנה.

דרישת המקוריות

בית המשפט מצטט את השופטת ש' נתניהו בע"א 360/83 סטרוסקי נ' גלידת ויטמן, פ"ד מ(3) 340, פסקה 6 (להלן: "עניין סטרוסקי"): ; "הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת עבור רעיון מופשט אלא עבור ביטויו המוחשי של רעיון. ביטוי זה צריך שיהיה מקורי. אך הפירוש שניתן למושג 'מקורי' הן בפסיקה האנגלית והן בפסיקה האמריקנית איננו המושג המקובל של חדשני, בר-חידוש כלשהו. אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה... המבחן הוא – עצמאות היצירה ולא החידוש שבה, והמקוריות הנדרשת באה על סיפוקה גם בנסיבות בהן מידת המאמץ, הכישרון וההשקעה היצירתית של המחבר מועטה, ובלבד שיש ליצירה אופי שונה מזה של החומרים מהם עוצבה".

עוד מוסיף בית המשפט ומצטט את השופט א' רובינשטיין בעניין Krone: "...רעיון מקורי בעל ביטוי מוחשי, אפילו לא תהא בו התקדמות המצאתית או חדשנות, יהא בחינת יצירה שמוגנת על [ידי] דיני זכויות יוצרים. 'המקוריות היא העיקר, ולא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כשרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים' (ע"א 2790/93 איזנמן נ' קמרון, פ"ד נד (3) 817,829, מפי השופט טירקל). בפסיקה ניכרת התלבטות באשר לאופי המקוריות הנדרש; יש שיסתפקו בהיות היצירה יצירה עצמאית של המחבר ולא דוקא ביטוי של מחשבה מקורית... 'עיקר הכוונה ליצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה; אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי".

בית המשפט מדגיש כי יש שיסתפקו בפחות: "השאלה היא אך זאת האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן מידת המקוריות הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים משתנה אף היא ממקרה למקרה, ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך (ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 759-760)"

לסיכום קובע בית המשפט שעל מנת ליהנות מהגנת זכות יוצרים די בכך שהתובעת תראה כי לא העתיקה את התכניות ממקור כלשהו, וכי יש בהן השקעה מינימלית של זמן ומחשבה.

הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות

בית המשפט קבע כי ככל שהדבר נוגע להעברת זכות היוצרים, לאחר שכבר התגבשה בידי היוצר, אין מחלוקת כי זו דורשת מסמך בכתב, כפי שמורה סעיף 5(2) לחוק זכויות יוצרים הישן. הבחנה זו נשמרה גם בסעיף 37(ג) לחוק החדש (חוק זכות יוצרים, התשס"ח–2007 (להלן:"החוק החדש")), המבחין בין התניה על זכות הבעלות הראשונית ביצירה מוזמנת, שיכולה להיות מפורשת או משתמעת כאמור בסעיף 35(א), לבין "חוזה להעברת זכות יוצרים או להענקת רישיון ייחודי", הטעונים מסמך בכתב (על הבחנה זו בדין הקודם ראה:  ט' גרינמן זכויות יוצרים 256 (2003); ואילו על ההבחנה לפי החוק החדש ראה א' יעקב "בעלות בזכות היוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (בעריכת מ' בירנהק וג' פסח) 304-305 (2009)).

סעיף 5(1) לחוק הישן קובע כי "בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה...". הוראה דומה מופיעה גם בחוק החדש, בסעיף 35(א), המתייחס ל"יצירה מוזמנת". להוראה שבסעיף 5 לחוק הקודם שני חריגים. האחד מתייחס לזכות יוצרים בפיתוח, צילום או תמונה וקובע כי אם הקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו על ידי אדם אחר תמורת דבר ערך – יהא האיש שהזמין את הקלישאה או ההעתקה בעל זכות היוצרים. השני מתייחס למצב בו מחבר היצירה הינו עובד, שאז זכויות היוצרים ביצירה שנעשתה תוך כדי עבודתו שייכות למעביד. בכל יתר המקרים, גם כאשר מדובר ביצירה מוזמנת שניתנה עבורה תמורה, הכלל הינו שבהעדר הסכם הקובע אחרת, זכויות היוצרים הן של המחבר (ראה ט' גרינמן זכויות יוצרים  256 (2003); ש' פרזנטי דיני זכויות יוצרים 907 (2008)).

אמנם, ייתכנו מצבים בהם ניתן יהיה ללמוד מן הנסיבות על הסכם משתמע לפיו הזכויות תהיינה של המזמין, כמו למשל המקרה בו העבודה המוזמנת נעשית עבור עסקו של המזמין ועל חשבונו, וברור כי אין ליוצר שימוש כלשהו ביצירה, זולת השימוש שייעשה בה על ידי המזמין. על בית המשפט להביא בחשבון את המחיר ששולם עבור היצירה, את ההשפעה של העברת הזכות על היוצר, ואת השאלה אם מבחינת היגיון העסקה ייתכן שהיוצר ירצה לשמור בידיו את הבעלות בזכויות (א' יעקב, שם, בעמ' 307-308). עם זאת, הנטל להוכיח נסיבות אלו הוא לעולם על מי שמבקש לסתור את החזקה הקבועה בחוק.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי הוראה נוספת אשר יש בה כדי לחזק גרסת התובעת, הינה זו הקבועה בסעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, המורה כי:

"מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה;".

הואיל ושמה של התובעת מופיע על התכניות שהכינה, קמה החזקה האמורה, וכאמור, הנתבע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לסתור את החזקה הנ"ל

הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע

בית המשפט קובע כי על מנת לבסס טענה בדבר הפרת זכות יוצרים על התובעת להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו. דימיון מסויים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה מכיוון שאין לפנינו "יצירה ספרותית" או "אומנותית" קלאסית, שמידת היצירתיות והמקוריות בה רבה, היה על התובעת להוכיח העתקה נרחבת של התכניות על ידי הנתבע.

קביעת מספר ההפרות

בית המשפט מזכיר כי שאלת משמעותו של הביטוי "כל הפרה" המופיע בסעיף 3א. לפקודה נדונה בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (להלן: "עניין שגיא"), במקרה בו הועלתה הצגה עשרות פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה. כב' הנשיא מ' שמגר קבע כי את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה. דהיינו, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע הפר מספר זכויות יוצרים. עוד נקבע כי המבחן הרלבנטי להפרה הוא מבחן הזכות המופרת, ולא מספרם של האקטים המפרים (שם, בעמ' 267). לפיכך, העלאתה של הצגה מספר רב של פעמים מהווה הפרה אחת בלבד לצורך הסעיף. עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270). הלכה זו אושרה לאחרונה מפי כב' השופט י' דנציגר ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' חדד, [פורסם בנבו] תק-על 2009(3) 1498, פסקאות 3 ו- 9. נפסק כי אין לראות בהשמעת כל יצירה מוסיקלית במהלך אירוע כהפרה נפרדת; "הפרה" לענין זה היא מסכת אירועים שמפרה סוג זכויות אחד, שכן המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול, פ"ד נא(5) 337, (להלן: "עניין דקל")  נדונה שאלת העתקתם של חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה שפורסמו במהלך 4 שנים. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי בשונה מעניין שגיא, שם דובר בהצגה אחת שהועלתה מספר פעמים, בעניין שלפניה מדובר בהעתקה של 11 חוברות שונות, שכל אחת מהן הופצה במספר רב של עותקים. לדבריה, ובהתבסס על ההלכה שנקבעה בעניין שגיא, השאלה הינה:

"האם החוברות של דקל, מהן הועתקו חוברות חשב, שונות זו מזו עד כדי שכל אחת מהן מהווה יצירה המקנה לדקל זכות יוצרים עצמאית והעתקת כל אחת מהן... מהווה הפרה של זכות יוצרים נפרדת..." (שם, בפסקה 11).

נמצא כי כל אחת מן החוברות הצריכה עבודת ליקוט, ניתוח ועיבוד נתונים נפרדת, ולכן יש לראות בכל חוברת יצירה עצמאית (פסקה 14). למסקנה זו הגיעה בית המשפט גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" שכן מצאה כי בכל חוברת יש מידע משמעותי חדש ההופך אותה לבעלת ערך כלכלי נפרד (פסקה 15).

בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 2003(2) 3908, שבה כב' השופטת שטרסברג-כהן ונדרשה לשאלה האם מודולים המרכיבים תוכנה פיננסית מהווים כל אחד יצירה עצמאית, אשר העתקתה מהווה הפרה נפרדת של זכות יוצרים. היא  הבהירה כי השאלה מהי זכות מופרת ומהו אקט מפר הינה בראש ובראשונה קביעה עובדתית שעל הערכאה הדיונית לדון בה. לפיכך, אימצה השופטת את קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה: "מחומר הראיות עולה בבירור כי תת המערכות של התוכנה הפיננסית (המודולים), אין להם קיום עצמאי ולא ניתן לתפעל אותן או להשתמש באיזה מהן ללא תת המערכת של הנהלת החשבונות הבסיסית...". יש לציין כי למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי על אף שלעיתים נמכר רישיון שימוש נפרד לכל אחת מתת המערכות הנ"ל, והן תומחרו כל אחת בנפרד (ראה עניין אשרז, בפסקאות 19-20).

בענייננו, מדובר בתכניות קונסטרוקציה לחיזוק חמש תקרות במבנה קיים אחד. התכניות הוכנו כמקשה אחת, בהתאם להסכם אחד, ולא תומחרו כל אחת בנפרד. העובדה שהמהנדס משרטט כל קומה על גבי דף נפרד, ומגדיר כל דף כזה כ"תכנית", איננה הופכת את חלקי התכנית השונים ליצירות נפרדות ועצמאיות, הזכאיות כל אחת להגנת זכות יוצרים עצמאית. גם אם ניתן היה, מבחינה טכנית, לבצע חיזוק של אחת התקרות בלבד, ברור כי בפועל הדבר איננו מעשי וכי נדרש חיזוקן של כל חמש התקרות במבנה. גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", בית המשפט אינו רואה איזה ערך עצמאי יכול להיות לתוכנית של כל אחת מן הקומות בנפרד. לפיכך, בית המשפט קבע כי התובעת זכאית לפיצוי סטטוטורי בגין הפרה אחת של זכויות היוצרים שלה בתכניות.

לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק

בעניין שגיא התייחס בית המשפט לשאלה האם לצורך קבלת פיצוי סטטוטורי  על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק, ופסק:

"לשם קביעת אותו פיצוי יש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי, ולו מזערי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול דעתו ולבחור בפיצוי המתאים, מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומי הסכומים שבסעיף...יש לפרוס בפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא בפניו, נקודות ייחוס כלשהן אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי" (פסקה 8).

בדומה, קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן בעניין דקל, כי גם כאשר ברור שהתובע לא סבל כלל נזק ממשי והנתבע הרוויח מעט מאד מן ההפרה - יש לפסוק פיצוי סטטוטורי, אם כי, במקרה זה, יטו בתי המשפט לפסוק פיצוי בשיעור המינימלי הקבוע בחוק (פסקה 18).

בהתייחס לשיקולים שינחו את בית המשפט בבואו לפסוק לתובע פיצוי סטטוטורי, נקבע בעניין שגיא כי:

"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השניה – הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים..." (עמ' 271).

עוד נקבע כי בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי ישקול בית המשפט, בין היתר, את עוצמת ההפרה, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר. כאשר ההפרה היתה ממושכת והניבה למפר רווחים למכביר, או כאשר המפר פועל בחוסר תום לב, יטו בתי המשפט לפסוק פיצויים בסכום המירבי (עניין שגיא בעמ' 272; ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים נ' טרנסבטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 03(2) 3908, בפסקה 30; ט' גרינמן זכויות יוצרים 486 (2003)).

פגיעה בזכות המוסרית

הנתבע העתיק את התוכניות של התובעת, תוך שהוא מציב את שמו כמתכנן על גבי תוכניות אלו ומעלים את שמה של התובעת כמתכננת (ראה העמוד הראשון לנספח ד2' לתצהיר אנגל). סעיף 4א.(1) לפקודה קובע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". הפרת זכות זו מהווה פגיעה ב"זכות המוסרית" של המחבר, ועולה כדי עוולה נזיקית המזכה את המחבר בפיצויים "בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון" (ס"ק (3) ו- (5) לסעיף 4א. לפקודה). זכות זו איננה תלויה בהיותו של המחבר הבעלים של זכות יוצרים, וחלה גם לאחר העברת זכות היוצרים לאחר (ס"ק (4)).

פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין

בית המשפט קבע כי משהוכח כי הנתבע עשה שימוש בתכניות התובעת, תוך הפרת זכות היוצרים שלה, ובזכות הפרה זו קיבל את העבודה מן המזמין - התובעת הוכיחה כי הנתבע הוא בגדר "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה", כאמור בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.

בית המשפט מסתייג בקובעו שההלכה היא שהתובע בקניין רוחני צריך לבחור בין סעד ההשבה (המבוסס בדרך כלל על צו למתן חשבונות) לבין פיצוי בגין הנזק שנגרם לו עובר למתן פסק הדין; הוא איננו זכאי לסכום העולה על הגבוה מבין השניים, שכן אחרת יקבל כפל-סעד בגין אותו אינטרס (ראה בת.א. (ת"א) 2960/00 Gianni Versace S.p.a נ' וורסאצ'ה 83 בע"מ, לא פורסם, [פורסם בנבו], 9.8.09, פסקה 27, והאסמכתאות שצוטטו שם). משעתרה התובעת לפיצוי בגין נזקיה, ואף נפסק לה פיצוי בשיעור המירבי האפשרי ללא הוכחת נזק, לצד פיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית - אין היא זכאית לעתור גם להשבת רווחי הנתבע.

18 ביולי, 2010,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בצילום

בית המשפט שלום בירושלים, השופט ארנון דראל (ת"א 1191-09) –  18.7.2010

תחום: זכויות יוצרים בצילום

נושאים: הפרת זכויות יוצרים, הגנות להפרת זכויות יוצרים, סעד

עובדות:

התובע הינו צלם במקצועו, הנתבע לקח צילום שהתובע צילם מאתר אינטרנט מסוים ושילב אותו במאמרו.

נפסק:

התביעה התקבלה:  נפסק כי התובע עמד בנטל והראה כי הוא בעל הזכויות בצילום, וכי אף אחת מההגנות שהנתבע טען להם לא עמדו לו בנסיבות התביעה.

נקודות מרכזיות

לעניין הוכחת זכויות ביצירה (תצלום)

הוראה ספציפית גוברת על הוראה כללית, סעיף 5(1)(א) לחוק זכויות יוצרים, 1911 (החוק הישן) קובע כי לגבי צילום, מי שהזמין את הצילום יהיה בעל הזכויות בו. קיימת הוראה ספציפית סותרת, סעיף 21 לחוק, הקובעת כי בעל ה"הנגטיבה בעת עשייתה" יהיה בעל הזכויות בתצלום.

אך אין תנאי זה מוחלט, יש להביא ראיות על מנת לבסס זכויות בתצלום (וראה ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 354 (1985)).

לעניין ההגנות העומדות לנתבע

לעניין הגנת "שימוש הוגן" [סעיף 2(1)(i) לחוק]

בית המשפט מאזכר את הלכת "זום תקשורת" שבה נקבע כי אי כיבודה של הזכות המוסרית של התובע שולל את היכולת להנות מהגנת השימוש ההוגן.

האם הנתבע הינו "מפר תמים"? [סעיף 8 לחוק]

נפסק כי ההגנה הנ"ל חלה כאשר הנתבע טוען שלא ידע בדבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה, ולא כאשר לא ידע למי שייכת זכות היוצרים ביצירה.

האם ההפרה הינה "מעשה של מה בכך?" [סעיף 4 לפקודת הנזיקין]

נפסק כי הגנה זו תלויה גם באופיו של התובע ונסמכת על כך ש"אדם בר דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך", בית המשפט  קבע כי בענייננו לא כך הדבר שכן התובע הינו "..צלם המשקיע בצילום דיוקנאות לפרנסתו..".

לעניין הסעד

נקבע כי למרות שהתובע לא ציין במפורש את התביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק, "מקום בו תבע התובע בשל הפרת שזכות היוצרים קמים לו הסעדים הנובעים מהפרה זו".

נקבע כי התובע הצליח לבסס את זכותו בצילום והנתבע לא הצליח להראות שההגנות הנ"ל עומדות לו, נפסק פיצוי סטטוטורי (לפי החוק הישן – בגלל עת ההפרה בפועל) של כ-10,000 ₪, פיצוי של כ-2,000 ₪ בגין הפרת הזכות המוסרית וכן שכ"ט עורך דין והוצאות משפט בסך של כ-5,000 ₪.

1 ביולי, 2010,

0 תגובות

על קניין רוחני

כללי

קניין רוחני הינו תת תחום בתוך דיני הקניין אשר נועד להסדיר את שיח זכויות הקניין בנכסים בלתי מוחשיים – חסרי תיחום פיזי כשלעצמם.

ענפיהם הקניין הרוחני השונים מעוצבים באופן שונה כדי להתאים את ההגנה לסוגים שונים של נכסים בלתי מוחשיים. דיני הקניין הרוחני, מעניקים בדרך כלל זכויות בלעדיות ומונופול ביחס למגוון של נכסים בלתי מוחשיים, כגון נגינה, ספרות, יצירות אמנות, תגליות, המצאות, מילים, ביטויים, סמלים, עיצובים ועוד.

ענפי הקניין הרוחני מחולקים לשתי  קבוצות מרכזיות והם זכויות רשומות וזכויות שאינן רשומות, חלוקה זו אינה חלוקה קבועה וברורה והיא עשויה להשתנות ממדינה למדינה. כך למשל בישראל הזכויות הרשומות הן: פטנטים, סימני מסחר, מדגמים, זכויות מטפחים וכינוי מקור, ואילו הזכויות הבלתי רשומות הן: זכויות יוצרים, סוד מסחרי, הגנה על מוניטין וזכויות מבצעים.

ההיסטוריה של הקניין הרוחני

אמנם רבים מן העקרונות המשפטיים השולטים בתחומי הקניין הרוחני התפתחו במשך מאות שנים, ואולם רק במאה ה -19 החל השימוש במונח "קניין רוחני" [1].

הבסיס החקיקתי לחוקי הקניין הרוחני בעולם ובעיקר לחוקי זכויות היוצרים והפטנטים מבוסס כנראה על החקיקה הבריטית: Statute of Anne 1710 ועל חוק בריטי נוסף והוא Statute of Monopolies 1623.

מטרות חוקי הקניין הרוחני

מטרת דיני הקניין הרוחני היא לאפשר מתן בלעדיות לבעלים הקניין הרוחני וזאת כדי שאלו יוכלו ליהנות מן הנכס שהם יצרו, ובכך לתמרץ אותם להמשיך וליצור. תוך הענקת הגנה לתוצר מאמציו המנטאליים של האדם ולא ליציר כפיו [2]. כיום הגישה המודרנית היא, שלא להרחיב את תחומי ההגנה על זכויות הקניין הרוחני מעבר למטרות, שלשמן נוצרה אותה הגנה וזאת כדי לאזן בין הזכות של בעל הקניין הרוחני לבין זכות הציבור לנצל את הקניין הרוחני.

במסגרת פסק דין אשרז [3] נקבע כי על ידי בית המשפט העליון כי תכלית ההגנה על קניינו הרוחני של היוצר היא לשמור על יצירתו לבל יפגעו בה ולבל ינשלו אותו ממנה על דרך העתקה או גזלה בכל צורה אחרת ולבל יפגעו באינטרסים הכלכליים שלו. כן מיועדת הגנה זו לעודד את היוצר לפתח יצירתיות ומקוריות התורמות לקידומם, להתפתחותם ולהעשרת עולמם של האדם ושל החברה בכל תחומי החיים.

הרמוניזציה של חוקי הקניין הרוחני

כיום חוקי הקניין הרוחני במדינות השונות בעולם מתחילים להיות מושפעים יותר ויותר ממגמות של הרמוניזציה של זכויות הקניין הרוחני בכל העולם. כך למשל בשנת 1994 חתמה ישראל בתור מדינה, על הסכם TRIPS (Agreement on Trade-Related Aspects of Intellectual Property Rights) אשר מטרתו הינה האחדה של זכויות הקניין הרוחני בכל העולם. הסכם TRIPS, נוגע להיבטים מסחריים של זכויות קניין רוחני, הוא הסכם בינלאומי, המחייב הגנה ואכיפה של זכויות קניין רוחני.

בנוסף ארגונים בינלאומיים של האו"ם כגון WIPO (World Intellectual Property Organization) (ארגון המונה כיום 170 מדינות החברות בו) מקדמים את ההגנה על הקניין הרוחני ברחבי העולם, תוך פיקוח על מספר אמנות קניין רוחני ופיתוח נורמות ותקנים בינלאומיים להגנה על זכויות קניין רוחני.

החקיקה בתחום בישראל

בישראל ישנם מספר רב של חוקים אשר מסדיר את שיח הזכויות המשפטי ואשר ניכרת בהם השפעה רבה של החקיקה הבריטית והחקיקה בארה"ב ובהם:

 

  • בתחום הפטנטים: חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967, פקודת הפטנטים והמדגמים, 1926.
  • בתחום סימני המסחר: פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972.
  • בתחום המדגמים: פקודת הפטנטים והמדגמים, 1926.
  • בתחום זכויות היוצרים: חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, חוק זכות יוצרים, 1911, פקודת זכות-יוצרים, 1924.
  • בתחום סודות מסחריים והגנה על המוניטין: חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999.

[1] Lemley, Mark A., Property, Intellectual Property, and Free Riding. Texas Law Review, Vol. 83, p. 1031, 2005. Available at SSRN: http://ssrn.com/abstract=582602 or doi:10.2139/ssrn.582602

[2] עא 513/89 interlego  נ' lines bros. S.a-exin, פ"ד מח(4) 133

[3] ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נז(5) 255

8 במאי, 2010,

0 תגובות

יצירה המעשירה את הציבור? צמצום מוסווה של זכויות היוצרים בישראל

בית המשפט המחוזי בתל אביב התייחס ויישם לראשונה את חוק זכות יוצרים החדש מאז נכנס לתוקף.

בפסק דין ראשון מאז נכנס חוק זכות יוצרים החדש לתוקף (ת.א. 1022/04 The FA Premier Leaguw ltd נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט) חוזר בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ציפורה ברון) ומחזק את התפיסה לפיה על מנת לחסות תחת הגנת מטריית חוק זכות יוצרים אין די בהשקעת מאמץ, זמן או כישרון ביצירת יצירה אלא יש להראות כי ביצירה קיימות מידות של מקוריות ויצירתיות המעשירות את הציבור.

בבסיס המחלוקת עמדו התובעות, בעלות הזכויות בלוחות וטבלאות המשחקים של ליגות הכדורגל בבריטניה שטענו כי הנתבעת, המועצה להסדר ההימורים בספורט, העתיקה את התכנים המופיעים בלוחות אלה תוך הפרת זכויותיהן של התובעות.

בבואו לנתח את המקרה קבע בית המשפט כי למרות שהתובענה הוגשה טרם כניסתו לתוקף של החוק החדש, החוק החדש מדגיש ומבהיר את החוק והתקנות הישנים ולכן ניתח את המקרה גם לאורו של החוק החדש. לדעתנו, ליישום זה של החוק החדש יחדיו עם החוק הישן חשיבות גדולה שכן הוא מהווה מעין "מזיגה" טבעית בין שני עידנים: מן התפיסה הוותיקה והארכאית של החוק הישן אל התפיסה המודרנית של החוק החדש המביאה בחשבון את תהליכי הגלובליזציה והפיכת מידע לזמין בכל מקום ושעה.

בית המשפט ניתח את המקרה לגופו, דחה את התביעה וקבע כי לוחות המשחקים מהווים "לקט" כהגדרת החוק החדש אשר אין ספק כי הושקע זמן ומאמץ בהכנתו. עם זאת הדגיש בית המשפט כי "המקוריות היא העיקר. לא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כישרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים". בית המשפט קבע כי לוחות המשחקים של התובעת חסרים את מידות המקוריות והיצירתיות הנדרשות גם בתהליך יצירת היצירה, מאחר והם סודרו באופן בסיסי, טבעי ולא מקורי כאשר מופיע בו שם קבוצת הבית ושם הקבוצה המתארחת וביניהם מפרידה המילה "נגד". במידע זה, כך נקבע בפסק הדין, אין מקוריות ויצירתיות המעשירות את הציבור ועל כן אין כל אינטרס ציבורי בהגנה עליו.

בית המשפט הוסיף וקבע כי מאחר ומדובר ב"לקט", הגנת זכות יוצרים חלה על הסיווג, הסידור וההצגה של החומר המופיע בלקט, אך לא על החומר עצמו. העובדה כי קבוצה מסוימת תשחק נגד קבוצה אחרת בתאריך ובשעה מסוימים אינה עולה כדי הגדרת "יצירה" בחוק ומשכך אינה ראויה להגנתו.

לדעתנו קיים קושי ביישום פסק הדין שכן דרישת קיום מידות של מקוריות ויצירתיות "המעשירות את הציבור" הינה "דרישת סל" הניתנת לפרשנות רחבה מדי ולמעשה מותירה מספר שאלות פתוחות: מתי יצירה גורמת ל"העשרה" של הציבור ומהם הפרמטרים לבירור עצם קיומה? מיהו אותו הציבור הראוי להעשרה?! שהרי יכול שציבור מסוים יראה ביצירה כמקורית וחדשנית לעומת ציבור אחר שיראה אותה כחסרת כל ערך. לדידנו, ראוי היה כי בית המשפט אשר נקט במינוח זה יגדיר מהם התנאים שבהתקיימותם ניתן להניח קיומו של יסוד "ההעשרה" שביצירה. זאת, על מנת שלא יקרו מצבים בהם יוצרים יפיקו יצירות תוך השקעת מקוריות, יצירתיות ומאמץ, ורק בשל דעתו של ציבור מסוים אשר אינו רואה עצמו כ"מועשר" ממנה, יישללו מהיצירות ההגנות אשר בחוק החדש.

1 במאי, 2010,

0 תגובות

הפרה או השראה? זו השאלה! יישום הלכת מוסינזון על חוק זכות יוצרים החדש

קבלת השראה מיצירה קודמת בזמן אינה בהכרח העתקה. הגבלת יצירת יצירות השואבות את מקור חיותן מיצירות קודמות, תביא לקיפאון יצירתי ותרבותי (זאת בתנאי שאין מדובר בהעתקה אסורה של היצירה - שאז קיים איסור מוחלט).

בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד סגן הנשיא י' זפט) קבע בת.א. 1437/02 מוסינזון נ' האפרתי (להלן: "פרשת מוסינזון") כי על מנת שדמות ביצירה העוסקת בדמויות המבוססות על אותן הדמויות ביצירה קודמת תעלה כדי הפרת זכויות היוצרים ביצירה הקודמת, "עליה (על הדמות ביצירה הראשונה, י.ו.א.) להיות דמות מקורית ומפותחת במידה המאפשרת זיהויה, שאם לא כן הדמות לא יצאה מכלל רעיון, בעוד ההגנה ניתנת אך לביטויו של רעיון, ולא לרעיון גרידא".

כלומר, אם דרך הביטוי לרעיון הבא לידי ביטוי ביצירה הראשונה זהה או מועתקת לדרך הביטוי ביצירה השנייה - כי אז מדובר בהעתקה אסורה שעלולה לעלות כדי הפרת זכיות יוצרים. אך אם דרך הביטוי אינה זהה ומראה צדדים אחרים של הדמויות ושל קווי המתאר העלילתיים, ייתכן שמדובר בשימוש הוגן ומותר ברעיונות.

סימן ההיכר לדמות הראויה להגנת זכויות יוצרים שהוצע בפרשת מוסינזון, היא "האפשרות לצפות את מעשיה ותגובותיה בתחום הרלבנטי ליצירה ולייחס אותה לדמות". כך, אם מאפייני הדמויות ביצירה השניה הנושאות את שמות הדמויות ביצירה הראשונה שונים מהותית מאלה של הדמויות ביצירה הראשונה באופן שאם היו מקבלים שמות אחרים ביצירה השניה אף אדם לא היה יכול לחשוד כי מדובר באותן דמויות, כי אז מדובר בשימוש מותר ולא בהפרה.

באותו אופן גם שימוש במאפיינים של יצירה קודמת שאינה טקסטואלית (כגון ציור, תצלום או פסל), אך נותן אופי חדש לחלוטין ליצירה החדשה, יכול לעלות בקנה אחד עם פסיקה זו ולמעשה להכשיר את היצירה החדשה כיצירה עצמאית אשר אינה מפרה את זכויות יוצר היצירה הקודמת.

סעיף 19 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (החוק החדש) קובע כי למרות שישנם איסורים לשימוש ביצירות מוגנות, בתנאים מסוימים וכאשר מדובר ב"שימוש הוגן" ניתן יהיה לעשות את השימוש. בין השאר החוק קובע כי "לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך" עולים כדי שימוש הוגן. כך, נקבע בפסק הדין בפרשת מוסינזון (שניתן עוד בתקופת תחולתו של חוק זכות יוצרים הישן) כי "התרת העתקת יצירה מוגנת לצורך ביקורת היצירה נועדה לצמצם את פגיעת זכות היוצרים בחופש הביטוי. עניין לנו בערכים ובאינטרסים מתחרים:  מחד עידוד היצירה ופרסומה לתועלת הרבים, ובצידה הכרה מוסרית בזכות היוצר להנות מיצירתו ולהגן עליה מפני פולשים חמדנים, ומנגד הגנה על החופש לבקר את היצירה המוגנת".

אם כן, גם שימוש העושה שימוש בקווי האופי הכלליים של הדמויות ביצירה הראשונה יכול לעלות כדי שימוש מותר ביצירה ולמעשה להכשיר את הדמויות ואת העלילה ביצירה השנייה, זאת אם אותו שימוש עולה כדי הגדרת "שימוש הוגן" או שימוש מותר בחוק.

10 באפריל, 2010,

0 תגובות

זכות יוצרים בקונספט לפרסומת

בית משפט המחוזי, השופטת אסתר שטמר (ת"א 385-12-0710) –  10.4.2010

תחום: זכות יוצרים בקונספט לפרסומת

נושאים: הגנה על פרסומת, הגנה על טקסט פרסומי קצר, הגנה ליצירה ולא לרעיון, ההוכחה בדבר העתקת יצירה

עובדות:

תביעה לצו מניעה ולפיצויים בשל הפרת זכות יוצרים בפרסומת שהגה התובע. התובע טוען כי הפרסום שהגה הינו יצירה מקורית, הראוי להגנה, וכי המשיבות עשו שמוש ביצירתו ובצמד המלים שהגה, ושילבו אותן בפרסומת שלהן, ללא הסכמתו. לפיכך טוען התובע לפיצוי לפי חוק זכות יוצרים, ולפי פקודת זכות יוצרים, מכח הפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין, ומכוח חוק עשיית עשר ולא במשפט. התובע עתר לפיצוי מכח החוק וכן עתר לחייב את הנתבעות ליתן חשבונות באשר לסכומים ששולמו בגין פרסום המכונית 6 MAZDA . שווי התביעה הועמד על 4,000,000 ₪.

נפסק:

התביעה נדחית, נפסק כי בהעדר העתקה יש לדחות את התביעה בכל העילות.

נפסק כי ההגנה ניתנת ליצירה, לא לרעיון. על כן, רעיונותיו של התובע בדבר אופן הפרסום, הצבת נייד מול נייח, שתוף הקהל וכו' – כל אלו אין ענינם לכאן. אם בכלל אין הם מלמדים אלא על הכלל המשפטי החשוב, שאין להגן על הרעיון, שאם לא כן תצונן רוח היצירה החבויה ביוצרים אחרים, ותמצא החברה כולה ניזוקה.

הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הגנה על פרסומת

טקסט שבפרסומת יכול להיחשב כיצירה ספרותית, אם הוא יצירה הראויה להגנה, בעוד שהחלק הציורי או הגראפי של אותה פרסומת יכול להיחשב כיצירה אמנותית.

כדי שהיצירה תהיה ראויה להגנה כ"יצירה ספרותית", צריכה היא לתת ביטוי בכתב לרעיון כלשהו, דל ככל שיהיה, וצריכה היא למקוריות ולמידת מה של מאמץ וכישרון.

הגנה על טקסט פרסומי קצר

דברי פרסומת ותעמולה יכולים להוות יצירות ספרותיות ובלבד שלא יהיו בבחינת סיסמאות.

על הביטוי הקצר לשאת עמו מידה מספקת של יצירתיות ומטען, מעבר למידה המינימלית הנדרשת של מקוריות ביצירה.

הגנה ליצירה ולא לרעיון

אין הגנה לרעיון, כי אם לדרך הביטוי שלו על ידי היוצר.

נפסק כי אין הגנת יצירה לפילוסופיית הפרסום והשווק של התובע, אלא אם קבלה ביטוי מוחשי קונקרטי ביצירה מסויימת.

ההוכחה בדבר העתקת יצירה

ההוכחה בדבר העתקת יצירה יכול שתעלה מתוך ראיות נסיבתיות, מבלי שתהיה הוכחה ישירה לכך שפלוני נטל יצירתו של פלמוני והפכה לשלו. ניתן להסיק, שבוצעה העתקה של היצירה המקורית, כאשר לנתבע הייתה גישה ליצירה המקורית, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח, שהוא פרי המקריות או של סיבה דומה, להוציא ההעתקה.

השאלה, אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מן היצירה המוגנת, היא שאלה שבעובדה ושל דרגה, והתשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מיכאנית של מספר מלים או שורות, הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מן היצירות בכללותן.

בית המשפט פסק כי הוא לא מצא במעשי הנתבעים העתקה של היצירה הנטענת.

7 בפברואר, 2010,

0 תגובות

ייבוא מקביל של משחקי מחשב

בית משפט העליון, השופט א' גרוניס (רע"א  10119/09) – 7.2.2010

תחום: זכויות יוצרים במשחקי מחשב

נושאים: הפרה של זכות היוצרים או ייבוא מקביל

עובדות:

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט י' זפט), בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לסעד זמני בו התבקש בית המשפט להצהיר, כי המשחקים אותם רכשה המבקשת בדרום קוריאה מותרים בייבוא לישראל מבלי שהדבר ייחשב להפרה של זכויות הקניין הרוחני.

נפסק :

בקשת רשות ערעור נדחית, אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

הפרה של זכות היוצרים או ייבוא מקביל

סעיף 1 לחוק זכות יוצרים התשס"ח-2007 מגדיר "עותק מפר", לגבי עותקים שנוצרו מחוץ לישראל, כך: "עותק שיובא לישראל אשר אילו היה נעשה בישראל, היתה עשייתו מהווה הפרה של זכות היוצרים להעתקה כאמור בסעיף 11(1); ואולם עותק שנעשה מחוץ לישראל ברשותו של בעל זכות היוצרים במדינה שבה נעשה, לא ייחשב לעותק מפר".

הסיפא של הקטע המצוטט עוסקת במצב הידוע כ"ייבוא מקביל". השקפתו היסודית של החוק היא כי ייבוא מקביל לגיטימי הוא.

באשר לפרשנות סעיף זה ביחס לייבוא מקביל פסק בית המשפט כי אין להכריע בשאלות אלו בגדר ההליך הנוכחי. מן הראוי שהמחלוקת תתברר בגדר התביעה שהגישה Spin Master נגד המבקשת בבית המשפט המחוזי מרכז.

31 בינואר, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים ביצירה משותפת

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט איתן אורנשטיין (תא (ת"א) 1884/06) – 31.1.2010

תחום: זכויות יוצרים בספר לימוד

נושאים: יצירה משותפת - ההסכמה בין הצדדים, גמירות דעת, הסכם בכתב על מפית בית קפה, העדר מחאה, אין הגנה על רעיון, מתי המדובר בהשראה ומתי המדובר בהעתקה?, ויתור משתמע על הזכות המוסרית- אכיפת חוזה בלתי צודקת

עובדות

תובענה למתן סעדים הצהרתיים וכספיים שעיקרם הוא שהתובעת היא בעלת זכות השווה לנתבעת בכל הנוגע לספר לימוד זהירות בדרכים. בתובענה נטען כי התובעת והנתבעת עבדו במשותף להכנת ספר לימוד ולאחר גמר הטיוטה הראשונה, הנתבעת הפרה את ההסכם בין הצדדים והפיצה את הספר המשותף כשלה בלבד.

התביעה מתקבלת, ניתן פסק דין המצהיר כי התובעת היא בעלת זכויות בשווה עם הנתבעת, בספר "חכמים בדרך". עוד נקבע בזאת כי הנתבעת הפרה את ההסכם בינה לבין התובעת לפיו השתיים יפיקו במשותף את הספר.

נקבע בזאת כי התובעת זכאית למחצית מכל הרווחים שקיבלה ו/או תקבל הנתבעת מהספר, לרבות תגמולים מכל גורם שהוא.

ניתן בזאת צו למתן חשבונות המחייב את הנתבעת למסור לתובעת פירוט של כל ומלוא ההכנסות מכל מין וסוג שהוא ששולמו לה.

סכומי הפיצויים בגין ההפרה, יידונו במסגרת פסק הדין שיינתן לאחר גילוי החשבונות ובמסגרתו ייפסקו ההוצאות ושכר הטרחה.

נפסק

יתר עתירות התובעת לרבות הצהרה כי היא מחברת משותפת של הספר וחיוב הנתבעת להוסיף את שמה של התובעת לספר, כמו גם משלוח הודעה בעניין היות התובעת בעלת זכויות בספר, נדחות.

נקודות מרכזיות

יצירה משותפת - ההסכמה בין הצדדים

נפסק כי הצדדים הגיעו להסכמה לפיה ייכתב ויופץ על ידן במשותף ספר הלימוד. הדבר ייעשה בשיתוף פעולה של השתיים, כאשר כל אחת מהן תורמת את הידע, הניסיון והכישורים והיכולת שלה לצורך כך, הקרדיט ביצירה יהיה שייך לשתיהן, וכל אחת מהן תהיה זכאית למחצית ההכנסות והתמלוגים שיתקבלו.

בהפקת יצירה ספרותית על ידי שני יוצרים, מטבע הדברים, לא תמיד ניתן להבחין בתרומה הייחודית של מי מהשתיים בהבניית היצירה, שכן מדובר ב"תרכובת" שבחלקה היא תוצאה של ערבוב בין התחומים השונים.

כך שגם אם כל צד מופקד כעקרון על תחומים נפרדים ממשנהו, אזי מטבע הדברים יש חצייה של האחד לתחום שבאחריות משנהו, והכל בהסכמה וידיעה של הצד השני ויתכן אף כתוצאה מפנייה של הצד השני אל הצד הראשון. לכן, למרות שהייתה חלוקה בין התובעת לבין הנתבעת בתחומים שונים בנוגע ליצירה, אזי ניתן להבחין כי היתה זליגה בין אלה, כאשר התובעת הייתה מעורבת ותרמה גם בתחומים שבאחריות הנתבעת, דבר המתיישב עם האופן בו מעבדים יצירה ספרותית של שני יוצרים.

גמירות דעת

תנאי יסודי ליצירת החוזה הוא גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה המסוים. בתנאי גמירות הדעת באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשר בחוזה.

מבחן גמירות הדעת הוא אפוא מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על-פי אמות מידה חיצוניות. נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע בית-המשפט קיומה או העדרה של גמירת דעת.

הסכם בכתב על מפית בית קפה

הסכם על גבי מפית בית קפה שנערך על ידי הדיוטות, קרי הצדדים עצמם, ואינו מנוסח כ"חוזה" מקובל הערוך על ידי פרקליטים יודעי דין, הוא בעל נפקות יתר, שכן הוא מבטא נכונה את מה שהצדדים התכוונו.

בענייננו נפסק כי "הסכם המפית" מלמד על גמירות הדעת שהיתה לצדדים להתקשר בהסכם מחייב ומה היו ההסכמות. "הסכם המפית", כולל את ליבת התנאים הדרושים להתקשרות שבין הצדדים, ואף תוך ירידה לפרטים כגון מיהות היועץ הלשוני ונושא ההפצה.

נפסק כי עיון ברכיבי "הסכם המפית" מלמד כאמור כי למעשה כל היסודות הדרושים על מנת לראות בו כ"הסכם" שלם, כלולים בו ולמעשה לא קיים חסר, ומכל מקום, חסר אשר נטען על ידי הנתבעת, כדי לאיין את ההכרה בו כחוזה מושלם; לעניין זה כולל "הסכם המפית" הוראות חשובות המהוות את אבני היסוד לצורך עיגון ההסכמה שבין הצדדים למיזם המשותף ובכללן חלוקת התמלוגים אשר תעשה באופן שווה בין הצדדים.

טעם נוסף למשקל הרב שיש ליתן ל"הסכם המפית" הוא כי אין חולק שכריתתו הייתה בשלב מאוחר של ביצוע המיזם.

העדר מחאה

התנהגות הנתבעת אשר נמנעה בכל אופן שהוא, בין במישרין ובין במרומז להביע את הסתייגותה מאי שיתוף הפעולה של התובעת במיזם, עומד בעוכריה.

שעה שהנתבעת טענה כי התובעת לא תרמה דבר ליצירה, מצופה היה שלא תעביר לה באופן עקבי את הפרקים שכתבה בספר, כי לא תשתף אותה ברעיונות, לא תבקש ממנה הערות ורעיונות וכדומה.

לאור טענת הנתבעת כי התובעת לא המציאה את שהתחייבה כלפיה, מצופה היה כי הנתבעת תימחה לפני התובעת על כך. חרף האמור, הנתבעת לא הביעה מחאה על חוסר שיתוף הפעולה של התובעת, על טיב עבודתה של התובעת, העדר תרומה וכדומה. התנהגותה של הנתבעת עומדת כנגדה.

אין הגנה על רעיון

"רעיון" אינו מוגן בזכויות יוצרים להבדיל מיישומו.

אין לקבוע מראש מסמרות, מתי מדובר ברעיון ומתי מדובר ביישומו, אלא הכול תלוי בנסיבות: אותה מערכת עובדות יכולה להיחשב לעניין אחד רעיון ולעניין אחר יישום של רעיון.

מתי המדובר בהשראה ומתי המדובר בהעתקה?

בהיבט רחב אין קיים שום דבר מקורי, אלא כל המצאה או "רעיון" הם פיתוח של המצאה או "רעיון" קודמים; השאלה בכל מקרה היא, אם בפועל הוסיף פלוני משהו מקורי משלו ל"רעיון" או ל"יישום" קודם (ואז עבודתו תהיה מוגנת, אף¬על-פי שאת היסודות לעבודתו המקורית הוא שאב ממקור אחר), או שהוא העתיק בדרך מוסווית מה שעשה אחר, בלי שבפועל הוא יצר משהו מקורי משלו; כשאנו בוחנים יצירה, שלגביה טוענים הפרה של זכות יוצרים, השאלה היא אך זאת, האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן, מידת המקוריות, הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים, משתנה אף היא ממקרה למקרה ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך.

ויתור משתמע על הזכות המוסרית- אכיפת חוזה בלתי צודקת

נפסק כי אין מקום לכוף על הנתבעת את הוספת שמה של התובעת כצד נוסף למחברת הספר - למרות שנפסק כי התובעת היא בעלת זכויות שווה בספר.

אחד הסייגים בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א–1970 הוא "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין" (סעיף 3(4) לחוק).

הכיצד מחד גיסא טוענת התובעת באופן חד משמעי, כי הספר אינו ראוי לשימוש, ומאידך גיסא היא רוצה ששמה יתנוסס כמחברת הספר במשותף עם הנתבעת? בשל כך שהתובעת טענה כי אינה שלמה עם התוצר המוגמר כפי שיצא לאור, וכי היא רואה בו רק "שלד", אשר לדבריה יש להשקיע בו עוד עבודה רבה. היא אינה יכולה לתבוע קרדיט בספר שכן היא מסתייגת ממנו.

טעם נוסף למסקנה זו היא כי האכיפה הינה בלתי צודקת, הוא חלוף הזמן מאז יצא הספר לאור והופץ. הימנעותה של התובעת לבקש צו מניעה זמני עת נודע לה על ההפרה המהווה טעם עצמאי שלא להוסיף את התובעת כמחברת נוספת של הספר כמו גם להודיע על כך לאחרים.

בית המשפט סבר כי מסקנה זו אף תואמת את ההלכה הפסוקה לפיה על בית המשפט לבחון האם האכיפה בלתי צודקת גם בעת ההכרעה ולא רק בעת הכריתה.

23 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

גניבת עין בהעתקת כיסויים לחלה

בית המשפט המחוזי ירושלים, השופט יוסף שפירא (ת"א 3402/09, בש"א 8858/09) - 23.12.2009

תחום: העתקת כיסויים לחלה (גניבת עין)

נושאים: סעד זמני, גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, אי רישום מדגם, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, מאזן הנוחות

עובדות

בקשה למתן צו לסעד זמני שיורה למשיבים להימנע מלמכור סדרה של כיסויים לחלה או מצה. אשר נטען כי הם מפירים את זכויות המבקשת במוצרים המקוריים אותם היא מייצרת ומשווקת.

נפסק

הבקשה מתקבלת בחלקה. ניתן צו מניעה זמני עד למתן פסק דין המורה למשיבים להימנע מלעשות שימוש בסדרה של כיסויים לחלה של המבקשים.

לא ניתן צו לאיסוף המוצרים המפרים שווקו קודם למתן הצו. לא ניתן צו למתן חשבונות וגילוי מסמכים, אשר יכול ויעשה במסגרת ההליך העיקרי.

שכ"ט עו"ד בבקשה זו בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ ישולם על פי תוצאות ההליך העיקרי.

נקודות מרכזיות

סעד זמני

השיקולים למתן סעד זמני, שהיו בעבר יציר הפסיקה, מעוגנים כיום בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, והם כדלקמן:

א.    חיוניות הסעד - השאלה היא האם מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי באופן שיש בו כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה.

ב.    הוכחת קיום הזכות - התובע צריך להוכיח סיכוי של הצלחה בתביעה, ברמה של קיום זכות לכאורה (תקנה 362(א)).

ג.    מאזן הנוחות - על בית המשפט לבחון למי מן הצדדים תיגרם אי נוחות רבה יותר ממתן או מאי מתן הצו (תקנה 362(ב)(1)). אי נוחות זו נבחנת על-ידי השוואת נזקי הצדדים, לרבות צדדים שלישיים. מנושא זה נגזרת גם שאלה נוספת: האם נזקו של התובע הוא בלתי הפיך ולא יהא ניתן לפיצוי בכסף. בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני, נדרשים שיקולים מיוחדים של מאזן הנוחות, הנוגעים בעיקרם לנסיבות הכלכליות והמסחריות של המקרה.

גניבת עין

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט– 1999, קובע: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

לעוולת גניבת עין יש שני יסודות: מוניטין והטעיה.

מוניטין

מוניטין הוא תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו. אין צורך שקהל הלקוחות ידע את זהותו של התובע. כל שעל התובע להראות הוא שבבוא הצרכן לקנות את המוצר נשוא המחלוקת, הוא מתכוון לרכוש את המוצר של התובע אשר מאופין בתיאור נשוא החיקוי.

בית המשפט פסק כי לאור: הקטלוגים הרבים שהפיצה המבקשת, עדות מנהל המבקשת בדבר המוניטין שלא נחקר בנושא זה בחקירתו הנגדית, עדות המשיבים כי הם מכירים את המבקשת במשך עשרות שנים, גידול מרשים ועקבי במכירות הסדרה, יש בכל אלה כדי לקבוע כי למבקשת יש מוניטין לעניין בקשה לסעד זמני.

בית המשפט פסק כי המבקשת אף הוכיחה כי המוצר רכש לעצמו "משמעות שנייה" המקשרת אותו עם המבקשת, עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על-פי חזותו עם תוצרתה של המבקשת.

בית המשפט דחה את הטענה כי מוניטין למוצר יכול להתקיים רק לאחר שנים רבות של ייצור ושיווק. שכן משמעותה של טענה זו היא כי אין הגנה על מוצרים "חדשים". יש לבדוק לפיכך נסיבות כל מקרה ומקרה.

בית המשפט דחה את הטענה כי מוניטין של יצרן אינו רלבנטי כלל אלא רק מוניטין במוצר, וכי מוניטין אצל לקוח משנה, לאו מוניטין הוא.

הטעיה

שאלת ההטעיה על ידי חיקוי נבדקת על פי "המבחן המשולש" - הקובע שלושה פרמטרים לבחינת התקיימותו של "דמיון מטעה":

א. מבחן המראה והצליל;

ב. מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות;

ג. מבחן יתר נסיבות העניין.

המבחנים המתאימים יותר לבדיקת קיומו של חשש להטעיה לגבי המוצר עצמו הינם מבחן סוג הסחורה ומבחן יתר הנסיבות ו'השכל הישר'.

בבחינת ההטעיה, יש להשוות את שני המוצרים בשלמותם, ולתת משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו.

שאלת המפתח שיש לברר במסגרת בחינת יתר הנסיבות, היא: מה יקרה אם כל אחד משני היריבים, המתחרים זה בזה, יורשה להשתמש בסימן שלו? העלול הציבור, מחמת דמיון המילים, לערבב סחורתם, ולחשוב שסחורתו של פלוני היא סחורתו של אלמוני?

בית המשפט קבע כי המראה בין הדגמים הינו דומה עד כדי להטעות, סוג הטובין זהה, חוג הלקוחות זהה, אפיקי השיווק זהים, והתחרות בין מוצרי המבקשת למשיבים מתבצעת יום יום, שעה שעה, באותן חנויות עצמן.

התערבות בלתי הוגנת

סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות קובע: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".

בית המשפט דחה את העילה לפי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות (התערבות בלתי הוגנת) וקבע כי סעיף 3 אינו חל במקרה דנא, שכן הסעיף עוסק במקרה בו העוסק חוסם או מונע בצורה כלשהיגישה פיסית ללקוחות של העסק.

סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות לא נועד לקבוע איסור כללי מפני תחרות בלתי-הוגנת. שידול לקוחות, אף אם הוא 'רוכב' על גבי המוניטין של התובע, עדיין אינו בגדר 'חסימה' של הגישה לתובע.

עילת עשיית עושר ולא במשפט

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, קובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

יסודות העילה הם: זכייה בטובת הנאה ללא כל זכות שבדין, התעשרות אשר באה מהמזכה והיסוד הנוסף.

רק במקרים חריגים דיני עשיית עושר יגנו על ההשקעה של פלוני בפיתוח, וזאת רק מקום בו המדובר במוצר חדשני, ייחודי, אשר ההשקעה של פלוני בפיתוח ושיווק המוצר הינה בשיעור גבוה המצדיק את מתן ההגנה.

ואולם מקום בו קיימת השקעה משמעותית בפיתוח המוצר, יש לבחון זאת על פי היחס בין ההשקעה לבין מחיר המוצר, שאם לא כן תחסם הדלת להוכחת הפרת זכויות קניין רוחני בפני היוצר הקטן.

זכייה בטובת הנאה ללא כל זכות שבדין

המשיבים קיבלו טובת הנאה מן המבקשת המתבטאת בשימוש שהם עושים ברעיון העיצובי אותו מימשה המבקשת במוצרים המקוריים - מוצר שכבר הוכיח הצלחה - אשר בפיתוחו השקיעה מקורית, חדשנות, יצירתיות, זמן וכסף, ללא כל השקעה מצדם.

ההתעשרות אשר באה מהמזכה

ההתעשרות, פנים רבות לה: התעשרות נובעת מרווחים אותם המפר מפיק ממכירות המוצרים המפרים. מחיסכון בהוצאות פיתוחו של המוצר שעל ידי העתקתו נחסכת מן המעתיקים השקעה של מאמץ, מחשבה, טרחה זמן וממון.

היסוד הנוסף

בהלכת א.ש.י.ר נקבע, בדעת הרוב, כי ניתן להגן על תוצר רוחני, שאינו מוגן במסגרת דיני הקניין הרוחני, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. וזאת כאשר מוכח יסוד נוסף.

היסוד הנוסף עשוי להיות משני סוגים עיקריים:

א.    התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב.

ב.    נסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.

העתקת של מוטיבים שאינם פונקציונאלים העתקתם אשר נעשתה מטעמים עסקיים ותחרותיים. אשר נעשתה כדי לקטוף את פרי עמלו של הממציא אשר הצריך יצירתיות, מיומנות, השקעה כספית והשקעת זמן. העתקה כזו מאפשרת ליצרן המעתיק לייצר מוצרים בעלות נמוכה, וכך להתחרות באופן בלתי הוגן ביצרן אשר עמד בכל ההוצאות הכרוכות בפיתוח ועיצוב המוצר. בנסיבות אלו מתקיים היסוד הנוסף העושה את ההתעשרות בלתי צודקת.

קריטריונים נוספים לבחינת התקיימותו של "היסוד הנוסף": היקף ההשקעה בפיתוח המוצר; היותה של ההעתקה שיטתית או חד פעמית; הקושי שבחיקוי; השאלה אם מדובר בהעתקה מלאה או חלקית של המוצר; משך הזמן שבו המוצר המועתק נמצא בשוק; קיומן של חלופות להשגת התכלית המבוקשת על ידי המעתיק; האפשרות לקיומו של כשל שוק אם יותר החיקוי; והשאלה אם ניתן היה להשיג הגנה על הקניין הרוחני על ידי רישומו.

בית המשפט פסק כי קמה למבקשת עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר.

אי רישום מדגם

כאמור בסעיף 7 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח- 2007: מוצר לא יקבל הגנה כפולה הן מכוח דיני זכות יוצרים והן מכוח דיני המדגמים.

אולם כאשר תובענה בגין הפרת זכות יוצרים לא נסמכת על מונופול על פי דין אלא על הפגיעה בזכותה הקניינית, אין לשלול את זכותה של המבקשת לפי לתבוע לפי חוק זכויות יוצרים (אף אם הכיסויים המשווקים על ידי המבקשת משוכפלים באופן תעשייתי וראויים להירשם כמדגם).

הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן

כאמור בסעיפים 2(א), 2(ב) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981, נטילת חלק ביצירת החיקוי והפצתו בציבור, מהווה הטעייה של ציבור הצרכנים.

הוכחת הטעייה בפועל, אינה מחויבת אלא ניתן להסתפק בהוכחת סכנה בלבד של הטעייה.

חיקוי מכוון של מוצר של מתחרה מעידה, לכאורה, על חשש להטעיה של ציבור הלקוחות מן ההיבט האובייקטיבי.

מאזן הנוחות

בבחינת מאזן הנוחות - על בית המשפט לבחון למי מן הצדדים תיגרם אי נוחות רבה יותר ממתן או מאי מתן הצו. אי נוחות זו נבחנת על-ידי השוואת נזקי הצדדים, לרבות צדדים שלישיים. מנושא זה נגזרת גם שאלה נוספת: האם נזקו של התובע הוא בלתי הפיך ולא יהא ניתן לפיצוי בכסף. בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני, נדרשים שיקולים מיוחדים של מאזן הנוחות, הנוגעים בעיקרם לנסיבות הכלכליות והמסחריות של המקרה

שאלת מאזן הנוחות מושפעת משאלת חוזק עילת התביעה.

לאור העובדה שהמשיבים מוכרים דגמים רבים של כיסויים, ולא מדובר במוצר עונתי אלא המתאים לכל עונות השנה, הרי שאם תדחה תביעת המבקשת, יוכלו להיפרע ממנה את נזקיהם. כך גם לעניין טענתם כי נזקי המבקשת הינם כספיים בלבד, הרי שעיון בבקשתה ובכתב תביעתה מלמד כי לא בנזק כספי בלבד עסקינן.

בית המשפט פסק כי דווקא נזקי התובעת הם בלתי הפיכים, בניגוד לטענת כל המשיבים.

1 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים במאגר נתונים

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו, כבוד השופט אבי זמיר (בשא (ת"א) 11667/09) - 13.9.09

בית המשפט העליון, כבוד השופט א' גרוניס (רעא 8304/09) - 1.12.09

תחום: זכויות יוצרים במאגר נתונים בסעד זמני

נושאים: שיקולים להענקת סעד זמני, זכויות יוצרים במאגר נתונים, העתקת נתונים מאתר באמצעות רובוט, מאזן הנוחות, שוק חופשי ותחרות

עובדות

דפי זהב "שאבה" נתוני 144 מן אתר בזק והיא עושה בהם שימוש באתר מתחרה, המופעל על ידה. בזק טוענת כי מדובר בהתנהלות אשר מהווה עבירה לפי חוק המחשבים, תשנ"ה – 1995, הפרה של חוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007, הפרת התחייבות חוזית ועשיית עושר ולא במשפט, כמו גם פגיעה בפרטיותם של המנויים.

לטענתה, המידע "נשאב" בדרך טכנולוגית, באמצעות שליחת מספר עצום של שאילתות סדרתיות ורצופות לאתר של בזק, תוך פריצה של מנגנון הגנה אשר נועד להגביל את מספר השאילתות.

דפי זהב כופרת בטענות אלה. לשיטתה, אין לבזק זכות יוצרים או כל זכות אחרת במידע הגולמי של פרטי המנויים, ופרסומו על ידה אינו מהווה הפרה של הסכם או דין כלשהם ואינו פוגע בפרטיות המנויים.

נפסק

לא הוכחה זכות לכאורה לקבלת הסעד ומאזן הנוחות נוטה לטובת דפי זהב.

הוצאות הבקשה, ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

הבקשה נדחית

בקשת רשות ערעור

גם בקשת רשות הערעור עך החלטה זו נדחתה,  תוך פסיקת הוצאות בסך של 30,000 ש"ח.

נפסק כי אף אם יש הבדלים מסוימים בין המקרה שנדון בעניין רע"א 2516/05 מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ נ' חברת אול יו ניד בע"מ  לבין המקרה דנא, אין בכוחם של הבדלים אלו כדי לשנות מן המסקנה לפיה אין להכריע בשאלות המשפטיות הלא פשוטות המתעוררות בענייננו בגדר בקשה לסעד זמני. באשר לטענות בעניין זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט, הרי קיים דמיון גדול ביניהן לבין אלו שנבחנו בעניין מעריב. ההבדלים עליהם הצביעה המבקשת אינם משמעותיים דיים כדי להצדיק הכרעה בשאלות אלו בשלב הנוכחי. גם באשר ליתר העילות עליהן מסתמכת המבקשת, תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי אין להכריע בהן בגדר בקשה לסעד זמני. מדובר בשאלות מורכבות וקשה להעריך בשלב זה לאן תיטה הכף. במצב דברים זה, על ההכרעה בבקשה לסעד זמני ליפול לפי מאזן הנוחות. מסכים אני עם בית משפט קמא, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה וכי נזקיה של המבקשת יוכלו למצוא מענה הולם בפיצוי כספי.

נקודות מרכזיות

תנאים לקבלת סעד זמני

על בעל דין המבקש לקבל סעד זמני בהליך אזרחי לעמוד בשני תנאים מצטברים:

א. התנאי הראשון הוא קיומה של זכות לכאורה לקבלת הסעד. במילים אחרות, על המבקש להוכיח כי סיכוייו לזכות בהליך העיקרי טובים. הערכת סיכוייה של התביעה במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני היא לכאורית בלבד ותלויה בחומר העומד בפני בית המשפט במועד הדיון. הערכה זו אפשר ותשתנה לאחר שיוצג בפני בית המשפט מלוא חומר הראיות במסגרת ההליך העיקרי.

ב. התנאי השני הוא הוכחה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. במסגרת עריכת מאזן הנוחות, על בית המשפט לבחון את הנזקים שייגרמו לכל אחד מהצדדים כתוצאה מהענקתו או אי-הענקתו של הסעד המבוקש.

בין התנאים מתקיים יחס המוכר כ"מקבילית כוחות" - ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכוייו של מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, יקל עמו בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך. עם זאת, על המבקש לעמוד ברף מינימאלי, בנוגע לכל אחד מן התנאים בנפרד, שאם לא כן, לא יהיה מקום למתן סעד זמני.

שיקול מרכזי נוסף הוא השאלה האם קיימת זהות בין הסעד הזמני המבוקש לבין הסעד הקבוע המבוקש בהליך העיקרי, כך שמתן הסעד הזמני עלול, במידה רבה, לייתר את המשך הדיון בהליך העיקרי. אמנם, בעובדה זו אין כשלעצמה כדי לשלול מתן סעד זמני כשזה נדרש, אך שיקול זה מצטרף לשיקולים נוספים שיילקחו בחשבון במסגרת ההחלטה בבקשה.

תחרות חופשית

בעריכת "מאזן נוחות" יש לקחת בחשבון גם אינטרסים ציבוריים של שוק חופשי ותחרות (הוגנת). בדרך כלל, יטו עקרונות של פלורליזם ושוק חופשי את הכף כנגד הגבלת עיסוקו של "שחקן חדש", אשר מבקש להצטרף למערכה של אספקת שירות מסוים, תוך שמירה כמובן על כללים של תחרות הוגנת.

ראוי לציין כי תחרות חופשית – הנגזרת, בין השאר, מעקרון חופש העיסוק – היא מדיניות ראויה ורצויה, כל עוד אינה פוגעת שלא כדין בערכים מוגנים אחרים: 'קיומה של תחרות חופשית הוא אינטרס ציבורי. שיטתנו החברתית והכלכלית מכירה בערכה של תחרות חופשית... תחרות חופשית עשויה להביא להורדת מחירים, לשיפור איכותו של המוצר ולשיפור השירות אשר ניתן אגב מכירתו. תחרות חופשית עשויה אף לעודד פיתוחו של המשק בדרך של יוזמות לגיטימיות לסוגיהן. הישגים אלו, אשר התחרות החופשית עשויה להשיג, אנו מבקשים לעודד'.

זכויות יוצרים במאגר 144

ספק רב אם לבזק זכות יוצרים במאגר המידע של 144. לפי הוראת סעיף 5 לחוק זכות יוצרים, לא משתרעת הזכות על "עובדה או נתון". דפי זהב עושה שימוש, כך נראה, רק בנתונים הגולמיים, לא ב"פלטפורמה". יתרה מכך, בזק לא הראתה כי במאגר מושקעת יצירתיות; במאמץ אין די, וספק בעיניי אפילו אם ניתן לראות באותן שאלות בודדות המופנות ללקוח בזק שיוצר קשר עם השירות באופן אקראי וקבלת פרטיו העדכניים, משום "מאמץ" כלשהו.

פגיעה בפרטיות

ספק רב גם אם ישנה פגיעה של ממש בפרטיותם של מנויי בזק. כל מנוי, אשר לא מבקש לחסות את פרטיו, לוקח בחשבון כי אלו נגישים לכלל הציבור.

כב' השופט גבריאל בך: "כתובת ומספר הטלפון של אדם נכללים, לשיטתי, בין ענייניו הפרטיים. אך אם הוא מוסר פרטים אלה לחברת הטלפונים לצורכי פירסום, או מסכים הוא בשתיקה לפירסומם בספר הטלפונים, הרי הוא ללא ספק נותן את הסכמתו, לפחות מכללא, לשימוש החופשי בפרטים אלה על-ידי כולי עלמא, ועל-כן אין בשימוש בפרטים אלה ובהפצתם משום פגיעה אסורה בפרטיות. לעומת זאת, אם עומד אדם על החזקת טלפון "במספר חסוי", אזי נשללת הסכמתו להפצת המספר ברבים, ובמקרה כזה פירסום המספר לגורם בלתי מוסמך עלול להוות פגיעה בפרטיות, אם הוא תואם את אחת הקטיגוריות המנויות בסעיף 2 לחוק".

חוק המחשבים ושאיבת נתונים באמצעות רובוט

אכן, הדעת אינה נוחה מהדרך שבה "נשאבו" הנתונים מאתר בזק. השאלה, אם הדבר מהווה הפרה של חוק המחשבים תבחן בתיק העיקרי. על פני הדברים אין לפסול על הסף את טענת ההגנה, שלפיה אם אכן לא מדובר בקניין של בזק, אלא מידע שנגיש לכל הציבור, אזי אין כל פסול בכלי טכני, שנועד אך לחסוך זמן בהעתקת הנתונים.

מאזן הנוחות

בכל הנוגע למאזן הנוחות. האינטרס הציבורי, כאמור לעיל, הוא של פתיחת שוק ועידוד תחרות, בדרך של אי-פגיעה יתר על המידה בחופש עיסוקה של המשיבה. אם יינתן הצו הזמני, לא יתאפשר למשיבה להפעיל על-אתר את האתר ולתת את השירות שאותו היא מבקשת לתת לציבור.

אם לא יינתן הצו הזמני והמבקשת תזכה בתביעה העיקרית, תוכל להיפרע כספית מהמשיבה, ככל שתוכיח נזקים באותה תקופה ביניים של פעילות האתר. אעיר, בהקשר זה, שלא הוצגה בפניי תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענת בזק, כאילו מצויה דפי זהב בקשיים כלכליים כאלה, שימנעו את האפשרות להיפרע ממנה בעתיד.

30 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימני מסחר באריזה לשוקולד

בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופט אחיקם סטולר (תא (מרכז) 1976-08-07) – 30.11.09

תחום: הפרת סימני מסחר באריזה לשוקולד

נושא:  מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן השכל, סימן מסחר מוכר היטב , סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב, יסודות עוולת גניבת עין , מבחני הוכחת מוניטין, שיקולים לפיצוי מכח חוק עוולות מסחריות

עובדות

תביעה שעילתה הפרת סימן מסחר הרשום על שם התובעת חברת Ferrero S.p.A מאיטליה. בגין הפצה ומכירה של  חיקויים של מוצר פררו-רושה. התביעה הוגשה כנגד חברת נ.א. קסטרו יבוא ויצוא בע"מ וכנגד המכס אשר עיכב את הטובין שיובאו על ידי הנתבעת מסין. התביעה כנגד חברת קסטרו עניינה הפרת סימני מסחר, גניבת עין וכן הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן. לפיצויים בסך של 100,000 ₪.

קסטרו הגישה תביעה שכנגד, נגד חברת פררו והמכס, בגין נזקים שנגרמו לחברת קסטרו בשל העיכוב בשחרורו של המטען. לפיצויים בסך של 273,000 ₪.

נפסק

התביעה של התובעת כנגד הנתבעת 1 מתקבלת. הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 60,000 ₪. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. תביעה התובעת (פררו) כנגד הנתבעת 2 היא המכס –  נדחית. התביעה שכנגד שהגישה קסטרו כנגד פררו והמכס נדחית.

לטובת פררו נפסקו הוצאות ושכ"ט בשיעור של 30,000 ₪ + מע"מ. לטובת המכס נפסקו הוצאות ושכ"ט בשיעור של 15,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

מבחני הפרה של סימני המסחר

על מנת לקבוע האם מתקיימת הפרה של סימן מסחר רשום יש לבחון האם ישנו דמיון מטעה בין סימן המסחר הרשום לבין הסימן שנטען כי הוא מפר. שאלת קיומו של דמיון מטעה מוכרעת על פי מבחן משולש: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

יודגש כי בעת בחינת קיומו של דמיון מטעה אין לפרק את הסימן לגורמיו. יש להשוות את הסימן האחד בשלמותו לסימן האחר בשלמותו, ולבחון האם הדמיון בין שני המכלולים עולה כדי דמיון מטעה.

מבחן המראה והצליל

מבחן המראה והצליל, הוא המבחן המרכזי מבין השלושה. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם, אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו. אין מדובר בהשוואה מדוקדקת של כל הברה בנפרד, שהרי אדם המכיר היטב את שני הסימנים ממילא איננו צפוי להתבלבל ביניהם. תחת זאת יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם. המשקל היחסי אשר יש ליתן להיבט החזותי לעומת סוגיית צלילם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות. מבחן סוג הסחורות איננו מתמצה אך בשאלת הדמיון בין המוצרים, אלא הוא עוסק אף בהשפעת סוג המוצרים הנדונים על מידת הסכנה להטעיה. אף מבחן חוג הלקוחות מורכב משני עניינים משלימים – האחד, אם המוצרים פונים לאותו חוג לקוחות; השני, כיצד משפיעה זהותם של הלקוחות הנוהגים לרכוש את הסחורה על הסיכוי להטעיה. ככל שמדובר בחוג לקוחות מצומצם ומובחן, בעל כושר הבחנה מפותח יותר, כך פוחתת סכנת ההטעיה.

מבחן יתר נסיבות העניין

מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן לוואי המאגד בתוכו את שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא הובאו בחשבון במסגרת המבחנים האחרים.

מבחן השכל

כלי נוסף העשוי לשמש להכרעה בשאלת הדמיון הוא "מבחן השכל", שבבסיסו עומדת העובדה כי לעתים מגלם סימן המסחר מסר רעיוני כלשהו, מעין אומנות קונספטואלית. במצבים כאלה יש להשוות את מידת הדמיון בין הרעיונות המועברים על-ידי שני הסימנים. במקרים שבהם המסר הרעיוני העומד בבסיס סימנו של הנתבע זהה, או דומה מהותית, לזה העולה מסימנו של התובע, עשוי בית-המשפט לראות בכך הפרה אף אם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל.

סימן מסחר מוכר היטב

סעיף 1 לפקודת סימני המסחר מגדיר סימן מסחר מוכר היטב:  כ"סימן המוכר היטב בישראל כסימן שבבעלות אדם שהוא אזרח מדינה חברה, תושב קבוע בה או שיש לו בה מפעל עסקי תעשייתי פעיל, ואפילו הסימן אינו סימן מסחר רשום בישראל או אין משתמשים בו בישראל; לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק";

לאור הצטרפות להסכם TRIPS הפקודה מגינה לא רק על סימן מסחר הרשום על פי הפקודה, אלא גם על "סימן מסחר מוכר היטב" אף אם אינו רשום לפי הפקודה, ומרחיבה את ההגנה על "סימן מסחר מוכר היטב" שנרשם על פי הפקודה אף כלפי טובין שאינם מאותו הגדר.

נפסק כי לתובעת ולמוצריה מוניטין רב לרבות מוצר ROCHER מתוצרתה בישראל. סימני המסחר שנרשמו על ידי התובעת לגבי מוצר זה הינם סימני מסחר רשומים מוכרים היטב, ויש לתת להם הגנה רחבה ביותר בהתאם להוראות פקודת סימני המסחר.

סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב

בית המשפט פסק גם כי החוזי הכללי של כדור ROCHER מתוצרתה הינו סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב של התובעת. כדור השוקולד, בתצורה שהוא עטוף לרבות צבעה, אופי האריזה, המדבקה וצורתה נותנים שיש להכיר בו כסימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב כמשמעות היגד זה בפקודת סימני המסחר.

יסודות עוולת גניבת עין

עוולת גניבת עין, בהתאם לסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט- 1999מכילה שני יסודות: האחד, שלתובע יש מוניטין במוצר או בשירות המדובר; השני, שקיים חשש סביר להטעיה העלולה להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

יסודה של עוולת "גניבת עין" בשמירה על זכותו הקניינית של בעל מוניטין בעסק העלול להיפגע ממצג שווא של הנתבע, להבדיל מתכלית שעניינה בהגנה על הציבור ככזה.

הערך המוגן העומד ביסוד העוולה הוא הגנה על האינטרס הקנייני של העוסק להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים. העוולה של גניבת עין באה אפוא להגן על יצרן, שהמעשים המבוצעים על ידי המעוול עלולים להביא קונה רגיל לטעות ולהניח שהוא קונה טובין של היצרן, שעה שלמעשה הוא קונה טובין של המעוול הנהנה מן ההטעיה. המדובר בראיות אובייקטיביות המעידות על קיום סכנה של הטעיית הציבור. אין חובה להוכיח הטעיה בפועל, ודי בהוכחת סכנה בלבד של הטעיה כזאת.

לצורך עמידה בדרישות ההוכחה כי נתקיימה עוולה יש להראות קיומו של חשש סביר שמעשי הנתבע יגרמו לקונה הרגיל לחשוב בטעות, כי מדובר בטובין או בשירות שמספק התובע בעוד, שלאמיתו של דבר, מדובר באלה של הנתבע.

למושג "חשש סביר" יוחס ממד אובייקטיבי, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעיה, אם כי הוכחת כוונה כזו עשויה להקל את נטל ההוכחה בדבר קיום חשש סביר להטעיה. אין צורך בהוכחת הטעיה בפועל אלא די בהוכחת קיום סכנת הטעיה בלבד.

ההבדלים בישום המבחנים לבחינת הטעיה בין סימן מסחר לגניבת עין

המבחן לבדיקת חשש סביר להטעיה הוא המבחן המשולש, המשמש גם לעניין בדיקת "דמיון מטעה" בסימני מסחר ולעניינים נוספים. עם זאת, קיים הבדל רב חשיבות באופן יישומו של המבחן בשני המקרים. כאשר נבדקת שאלת הפרתו של סימן מסחר, מתמקדת הבחינה בהשוואה בין סימני המסחר לבדם. בעוולה של גניבת עין, לעומת זאת, הבדיקה היא האם מכלול התנהלותו ופועלו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה? בדרך כלל יש בעובדה זו כדי לצמצם את היקף ההגנה הניתנת בגדר עוולת גניבת העין ביחס להגנה הניתנת בגדרם של דיני סימני המסחר או דינים דומים. עם זאת, הקביעה שמושא הבחינה הוא מכלול מצגי הנתבע עשויה במקרים מסוימים להביא להרחבת ההגנה. כך יהיה במקרה בו השוואה בין רכיבי המוצרים או השירותים תלמד על דמיון מסוים בין כל רכיב ורכיב אשר בעומדו בפני עצמו אינו מעורר חשש להטעיה, אולם צירופם של כל הרכיבים יחדיו מצטבר לכדי "מסה קריטית" היוצרת חשש סביר להטעיה.

מבחני הוכחת מוניטין

המושג מוניטין קשה להגדרה מדויקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר.

בפסיקה נמנו מבחני עזר שונים שניתן להסתייע בהם על מנת להוכיח מוניטין, כגון: (א) משך תקופת השימוש בסימן או בשם; (ב) האופי וההיקף של פרסום הסימן או השם והבאתם לידיעת הציבור; (ג) האמצעים שהושקעו ביצירת קשר מודע, אצל קהל הצרכנים, בין שם או סימן זה לבין מוצר מסוים; (ד) האם הציבור ייחס חשיבות לזהות היצרן ולא רק לתכונות ולצורה או למבנה של המוצר; (ה) האם הביקוש למוצר מושפע מהמיומנות ומההגינות של היצרן;

ויודגש, אין להיצמד לנוסחת בירור קשיחה והמבחן צריך להיגזר מנסיבות העניין.

שיקולים לפיצוי מכח חוק עוולות מסחריות

סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות קבע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת באותו חוק בסך של עד 100,000 ₪. כאשר עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים יראו כעוולה אחת.

שני עיקרים עומדים בבסיס הסעיף המאפשר פיצויים ללא הוכחת נזק:

האחד - העדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין, השני – הרצון להרתיע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים אותם צריך לשקול בית המשפט בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים בהתחשב ברציונאליים אלה, איננה סגורה: בין היתר, יתחשב בית המשפט בעוצמת ההפרות, מספרן ומשכן, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר וכדומה

המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה ולכן יש לראות עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים כעוולה אחת.

קביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין גניבת עין, בחוק עוולות מסחריות, יוצרת הינע מסוים גם לבעל סימן רשום, להשתית תביעתו דווקא על העוולה של גניבת עין, במקום על פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], שאינה מקנה פיצוי ללא הוכחת נזק. אין מניעה לתביעה בעוולה של גניבת עין גם כאשר מדובר בסימן רשום. מובן, כי הכדאיות לכך תלויה בנסיבות העניין. התביעה לפי דיני הסימן הרשום היא עוצמתית יותר, שכן זו תביעה בעלת אופי מונופוליסטי, בעוד שהתביעה לפי דיני גניבת עין דורשת הוכחת יסוד של הטעיה אצל לקוחות לגבי מקור הטובין או השירות.

בנסיבות העניין נפסק כי יש לראות במעשה גניבת העין מסכת אחת המקימה עילת תביעה אחת בלבד בקשר לאותה עוולה. המדובר במעשה חד פעמי של ניסיון לייבא מסין מוצרים מפרים. העובדה שלא כל המוצרים נמצאו מפרים היא הנותנת שלא מדובר בהפרה בעוצמה רבה. אין מדובר במעשה שנמשך לאורך זמן ואין המדובר בהיקף משמעותי שכן מדובר בחלק ממשלוח. במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בגדרי סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות, יש בהחלט לשקול את היקף ההפרה.

חוק זכות יוצרים כמקור להיקש לגניבת עין

מקור חקיקתי-נורמטיבי נוסף, שראוי להזקק לו הינו חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים עוסק בקביעת פיצויים בהפרת זכות יוצרים, וממנו ניתן להקיש את הדין בהפרת סימן מסחר, לרבות את השיקולים שרשאי בית המשפט לשקול בבואו לקבוע פיצויים. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע: בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה: (1) היקף ההפרה; (2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; (3) חומרת ההפרה; (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (6) מאפייני פעילותו של הנתבע; (7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; (8) תום לבו של הנתבע.

30 בנובמבר, 2009,

9 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציור

בית המשפט המחוזי בירושלים, כב' השופט  יוסף שפירא (תא (י-ם) 908007) – 30.11.09 תחום: הפרת זכויות יוצרים בציור נושא: זכויות יוצרים בציור, זכות חומרית, זכות מוסרית, העברת זכות מוסרית לאחר, מספר הפרות

 

עובדות

התובעת טענה כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים שלה בציוריה. הנתבע 1, שמעון סולומון סוויסה, פרסם את יצירותיה תוך שהוא מחליף את חתימתה בחתימתו. והנתבעים 2, 3 פרסמו באתר אינטרנט עותקים מיצירותיה, כאשר הם יודעים כי סוויסה אינו בעל זכויות היוצרים ביצירות.

 

נפסק

התביעה התקבלה. הנתבעות הפרו את הזכות היוצרים החומרית והמוסרית של התובעת. בית המשפט פסק לתובעת פיצויים בסך של 20,000 ₪. וכן הוצאות המשפט ושכר טרחה בסך של 18,000 ₪.

 

לפסק הדין בערעור ראו: מולי (מזל) כהן נ' יאיר מדינה (עא 1007/10)

 

נקודות מרכזיות

ליוצר זכויות יוצרים כלכלית, וזכות מוסרית ביצירתו.

הזכות הכלכלית מגלמת זכות יוצר להנות מפירותיו הכלכליים של יצירתו, סופר ממכירות ספריו, וזמר ממכירות תקליטיו. הזכות מוסרית היא זו, המקפלת בתוכה זכויות הקשורות לזכותו של אומן כי יצירתו תיוחס לו, וכי זו לא תעוות.

העברת זכות מוסרית לאחר

סעיף 45 לחוק זכות יוצרים התשסח – 2007 קובע כי זכות מוסרית, אינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד לאומן אף אם זה מכר את זכויות היוצרים ביצירתו. על כן פסק בית המשפט כי גם אם מכרה התובעת את הזכות הכלכלית ביצירותיה, ודאי שלא מכרה את הזכות המוסרית ביצירותיה.

מספר הפרות

בית המשפט פסק כי יש לראות את פרסום התמונות באתר כהפרה אחת, בעיקר מהסיבה שרשלנותו של הנתבע, התבטאה במחדל עיקרי אחד, ולא בכמה.

27 באוקטובר, 2009,

0 תגובות

אישום פלילי בגין הפרת זכויות יוצרים בהעתקת ספרים

בית המשפט המחוזי בתל-אביב, כב' השופטים המר, פוגלמן, שפירא (עפ (ת"א) 70281/06) - 27.10.09

תחום: זכויות יוצרים - פלילי - העתקת ספרים

נושא: זכויות יוצרים - פלילי, החמרה בחוק החדש, עבירת ההתקנה, עבירת המכירה, זוטי-דברים, הגנה מן הצדק, הקלה בעונש, האינטרס הציבורי

עובדות

ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ח' אפרתי)  בת"פ 8239/01, אשר הרשיע את המערער בעבירה של התקנה לצרכי-מכירה של העתקה מפרה של יצירה הנתונה לזכויות יוצרים, לפי סעיף 3(1)(א) לפקודת זכות יוצרים ובעבירה של מכירת העתקות מפרות של יצירה הנתונה לזכות יוצרים, לפי סעיף 3(1)(ב) לפקודה.

על המערער נגזרו 6 חודשי-מאסר בעבודות שירות; 9 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, וקנס בסך 30,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו.

נפסק

הוחלט לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ולקבל את הערעור על העונש בחלקו כך שעונש המאסר יועמד על 4 חודשים (במקום 6 חודשים), אותם יישא המערער בעבודות שירות בכפוף לחוות דעת הממונה.

יתר רכיבי גזר הדין - יעמדו בעינם.

נקודות מרכזיות

תיקון חוק זכות יוצרים - המסגרת הנורמטיבית

הענישה המתייחסת לעבירות של עשיית עותקים מפרים של יצירה לשם מסחר בהם, הוחמרה, והעונש המירבי הקבוע הועמד על חמש שנות מאסר.

בית המשפט דחה את טענת בא-כוח המערער, כי לאחר התיקון קיימים הבדלים משמעותיים בין העבירות. האיסור שהיה קיים בסעיף 3(1)(א) לפקודה, על יצירת העתקה מפרה של יצירה הנתונה לזכות יוצרים, ממשיך לחול גם לאחר התיקון, לפי סעיף 10(א) לפקודה. גם האיסור שבסעיף 3(1)(ב) לפקודה, על ביצוע מכירה בהעתקים המפרים של היצירה, ממשיך לחול לאחר התיקון, בגדרו של סעיף 10(ג) לפקודה. במקרה שלפנינו, לא חל שינוי משמעותי ביסודות העבירות, במידה שניתן לומר כי התיקון הביא לביטול האיסור, כמשמעות הדברים בסעיף 4 לחוק העונשין. ההיפך הוא הנכון. התיקון החקיקתי נועד, כאמור, להחמיר בעונשים הקבועים בצדן של העבירות.

העבירות שיוחסו למערער לפי סעיף 3 לפקודה

סעיפים 3(1)(א) - (ב) לפקודה, קובעים בזו הלשון:

"כל העושה ביודעין אחד המעשים דלקמן, דינו – מאסר שלוש שנים וקנס פי שבעה מהקנס שנקבע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין ...

(א)    מתקין לצרכי-מכירה או שכירות העתקה מפרה של יצירה הנתונה לזכות יוצרים;

(ב) מוכר או משכיר או מציג או מציע למכירה או לשכירות בדרך מסחרית כל העתקה מפרה של יצירה כזאת".

עבירת ההתקנה

המערער טען כי הוא עצמו לא היה מעורב בפעולת ההעתקה של הספרים. ואולם טענתו נדחתה, ונקבע כי לא ניתן לקבל את טענתו, כי מעורבותו בפרשה הסתכמה בכך שנשלח על-ידי דוד לאסוף את הספרים מבית הדפוס. וכי המערער הוא – למצער – מבצע בצוותא, שנטל חלק מהותי בביצוע המעשים המיוחסים בכתב האישום.

המערער היה מודע לכך כי מדובר בהעתקות מפרות ובכך נתקיים היסוד הנפשי הנדרש בעבירה. המודעות נבחנת על בסיס כלל הנסיבות לפני הערכאה הדיונית – "שהרי דבר הנתון ללבו של אדם פנימה, אין להוכיחו אלא על דרך התחקות אחר ראיות נסיבתיות, התנהגות ונתונים חיצוניים".

נדחתה גם טענת המערער לפיה לא הוכח כי יש זכות יוצרים ביצירה.

עבירת המכירה

בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה לא הוכחה עיסקת המכירה של קבוצת הספרים המזוייפים. שכן העסקה בוטלה; וקבע כי ביטולה של העיסקה, לאחר השלמת המכירה, לא מאיינת את העבירה שבוצעה עוד קודם לכן. בעבירה זו, די היה בכך שהמערער "... מציע למכירה ..." את הספרים המזוייפים לחנות "מסחר הספר" בחיפה – גם בלא השלמת הליך המכירה.

בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה, לא הוכח כי הספרים אותם מכר אכן היו הספרים המזוייפים.

וקבע כי הוא מקבל את מסקנות חוות-דעת מז"פ ועדות מיכאל רייזמן לפיהם כריכת הספר נמצאה מזוייפת, הגם שההדפסה עצמה נמצאה מקורית.

על-יסוד כל אלה, לא מצא בית המשפט כי יש מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית-משפט קמא, לפיה הוכח שהספרים שנמצאו בידי המערער אינם עותקים מקוריים, כי אם עותקים מפרים.

"זוטי-דברים"

בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה אין מקום לקבל את טענת המערער כי עומדת לו  ההגנה של "זוטי-דברים". הגנת זוטי-דברים שבסעיף 34יז לחוק העונשין, "... באה להעניק לבית-המשפט סמכות - שלא היתה לו עד כה - ליטול ממעשה את פליליותו, בשל היותו "חסר-משמעות" מן ההיבט של "האינטרס הציבורי" ...". מדובר במקרים בהם המעשה בו הואשם פלוני הינו קל ערך. במקרה דנן, הוכחה הפרת זכויות יוצרים בהיקף רחב לצרכים מסחריים. האינטרס הציבורי חייב נקיטה בהליכי-אכיפה, ובדין נדחתה טענתו זו של המערער.

הגנה מן הצדק

בית המשפט דחה את טענת המערער להגנה מן הצדק, בין מן הטעם של אכיפה  בררנית, בשל כך שנגד מעורבים אחרים בפרשה לא הוגש כתב אישום ובין בשל התנהלות המעורבים וגורמי החקירה בפרשה דנן, אשר הביאו לפגיעה בהגנתו.

דוקטרינת ההגנה מן הצדק נקלטה לראשונה בפסיקת בית המשפט בישראל, בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996). במקרה זה נקבע, כי בית המשפט יכיר בדוקטרינה זו, במקרים נדירים, בהם התנהגותה של הרשות הינה כה בלתי-נסבלת ו"שערורייתית", עד ש"... המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת ..." (בעמ' 370). בעניין בורוביץ (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005) (להלן: "פרשת בורוביץ")) ובפסיקת בית המשפט העליון שבאה בעקבותיו, הורחב תחום התפרשותה של הדוקטרינה (בפסק-דינו של מותב זה, שניתן לאחרונה, עמדנו על הדברים בפירוט ולא נרחיב כאן: ע"פ 70095/08 מדינת ישראל נ' אור (לא פורסם, 7.9.09)).

אכיפה בררנית אכן יכולה לשמש בסיס לקיומה של הגנה מן הצדק. ואולם בית המשפט לא מצא כי יש שוויון מהותי בין המערער לבין אחרים אליהם היפנה בטיעוניו, הן מבחינת התשתית הראייתית הקיימת בעניינם והן נוכח חלקם במסכת העבריינית, להבדיל מן המערער שהיה הגורם המרכזי שהיה מעורב בעבירות ההתקנה והמכירה.

הערעור על גזר הדין

בית המשפט קיבל באופן חלקי את טענת המערער באשר לחומרת גזר הדין, בית המשפט קבע כי:

מחד - האינטרס הציבורי, המחייב הגנה על זכויות היוצרים, ובלשונו של בית המשפט העליון: "תופעת העבירות כנגד הקניין הרוחני הגיעו למימדים רחבי-היקף, המביאים לפגיעה חמורה בסחר המקומי, כמו גם בסחר הבינלאומי, והמחייבים את רשויות אכיפת החוק, כמו-גם את מערכת בתי-המשפט, להקפיד כי תהיה הרתעה יעילה כנגד עבירות אלה" (רע"פ 1519/03 סויסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.4.03)).

מאידך - ניתן משקל לנסיבותיו האישיות של המערער ולזמן הרב שחלף מאז בוצעו העבירות.

נוכח היקף ההפרה מצא בית המשפט, כי העונש שהושת על המערער אינו חורג לחומרה ממדיניות הענישה הראוייה. ואולם ראה בית המשפט להקל במידת-מה עם המערער, בשל הזמן הרב שחלף מאז בוצעו העבירות בשנת 2000.

19 באוקטובר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בצילום

בית משפט השלום בנתניה, כב' הנשיאה  דפנה בלטמן קדראי (תא (נת') 5006-06) - 19.10.09

תחום: זכויות יוצרים בצילום

נושא: תחולת חוק זכויות יוצרים החדש,  זכות הבעלות בצילום, הזכות המוסרית בצילום

עובדות

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 60,000 ש"ח בגין הפרת זכות יוצרים, הפרת זכות מוסרית, פגיעה בשם הטוב, פגיעה במוניטין, גזל ועשיית עושר ולא במשפט. ההפרות והעוולות, עניינן פרסום תמונתה של הנתבעת 1, שצולמה על ידי התובעת, במקומון השייך לנתבעת 2.

נפסק

התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי בבעלותה זכות יוצרים שהופרה וכי נפגעה זכותה המוסרית.

התביעה נדחית.

התובעת תשלם לכל נתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 12,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הדין החל לעניין זכות היוצרים והזכות המוסרית

ביום 25.11.07 פורסם חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: "החוק החדש"). בסעיף 77 לחוק החדש נקבע כי תחילתו שישה חודשים מיום פרסומו. החוק אמנם חל גם על יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, אך סעיף 78(ג) קובע כי על פעולה ביצירה שנעשתה לפני יום התחילה לא יחולו ההוראות לעניין הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית ולעניין תרופות, וימשיכו לחול לגביה, לעניינים אלה, הוראות הדין הקודם.

בסעיף 78(ה) לחוק החדש נקבע כי הוראות סעיפים 33 עד 36, אשר עניינם בעלות בזכות יוצרים, לא יחולו על יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, וימשיכו לחול לגביה לעניין זה הוראות הדין הקודם. סעיף 78(ט)לחוק החדש אף קובע כי לעניין זהות מחבר היצירה של יצירת צילום לפי סעיף 21 לחוק זכות יוצרים, 1911, שנוצרה לפני יום התחילה וכן לעניין תקופת זכות היוצרים ביצירת צילום כאמור, ימשיכו לחול הוראות הדין הקודם.

היצירה בענייננו נוצרה בשנת 2003 וההפרות הנטענות התרחשו בנובמבר 2004, על כן הדין החל על התביעה לעניין קביעת הבעלות וההפרה הוא חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק") ופקודת זכות יוצרים (להלן: "הפקודה").

הבעלות בזכות היוצרים

סעיף 5(1) לחוק קובע את הכלל כי "יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה...". אלא, שלגבי צילומים חלות הוראות מיוחדות לעניין הזכויות וכן לעניין הגדרת ה"מחבר". סעיף 21 לחוק קובע כי לעניין צילומים כך: "...והאיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה....". משמע, מחבר היצירה המצולמת אינו זה שלחץ על כפתור המצלמה, אלא מי שהיה בעל התשליל בעת הצילום. לפיכך, הכלל לגבי צילומים הוא שבעל הנגטיבה (התשליל) בעת הצילום הוא הבעל הראשון של זכות היוצרים בו.

אך, גם לכלל זה חריג, בהוראת סעיף 5(1)(א) לחוק, לפיו בשונה מהכלל האמור בסעיף 5(1) : "שאם היה זה פיתוח, צלום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר ערך בהתאם לאותה הזמנה הרי, אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את העתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות היוצרים...".

החזקת התשליל אינה מחייבת את ההנחה כי הבעלות בו היא של התובעת ובעיקר אינה מוכיחה כי התובעת היתה הבעלים של התשליל בעת הצילום, כלשון סעיף 21 המגדיר את מחבר היצירה.  אפשר כי התובעת קבלה את התשליל לחזקתה בכל שלב שמאז לצילום ועד להגשתו, אפשר כי הינה מחזיקה בו ברשיון בעל הזכויות. אין חזקה שבדין על פיה המחזיק בתשליל הוא בעליו ואף אין לומר כי חזקה שבעובדה כי כך, וראה לעניין זה הפסיקה על פיה קיים הבדל מהותי בין החזקת התשליל לבין הבעלות בו.

הזכות המוסרית

דחיית טענותיה של התובעת בדבר הבעלות בזכות הכלכלית, זכות היוצרים, אינה פוגמת בטענתה כי נפגעה זכותה המוסרית אשר נקבעה בסעיף 4א' לפקודה ונזכרת היום בסעיפים 45 ו-46 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. הזכות המוסרית ביצירה קיימת לצד זכות היוצרים אך אינה תלויה בה ואינה נובעת ממנה. הזכות המוסרית היא "זכות האבהות" ביצירה, על פיה נהנה היוצר מהזכות לייחוס היצירה ולשימורה. זכות זו עומדת ליוצר, כאמור, אף כאשר זכות היוצרים שייכת לאחר.

דרך יישום חובת הנצחת הזיקה שבין יוצר ליצירתו לא נקבעה בפקודה. סעיף 4א(1) לפקודה קובע כי "זכות האבהות" אינה מוחלטת והיא תלויה בהיקף ובמידה המקובלים, כך שישנם מקרים בהם השימוש ביצירה אף לא יחייב את ציון שם היוצר.

לפיכך, תובע הטוען להפרת זכותו המוסרית חייב להוכיח לא רק את היותו היוצר, אלא גם את הדרך המקובלת להנצחת זכות היוצר לגבי פרסום היצירה בנסיבות הרלבנטיות. על הצדדים להביא בפני בית המשפט ראיות על דרך ההנצחה שנהוגה לגבי סוג היצירה ולגבי נסיבות הפרסום, כאשר נטלי הראיה וההוכחה לעניין ההיקף והמידה המקובלים מוטלים על התובע.

21 בספטמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בהשמעת מוזיקה באולם

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כב' השופט דר עמירם בנימיני (תא (תא) 255504) - 21.9.09

תחום: הפרת זכויות יוצרים בהשמעת מוזיקה באולם

נושא: אחריות אולם אירועים להפרת זכויות יוצרים ביצירות מוקלטות; אחריות אורגנים בחברה להפרת זכויות יוצרים; פסיקת פיצויים; פסיקת הוצאות.

עובדות

הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בעמ (להלן התובעת) הגישה תביעה בתיק זה נגד אולם אירועים בשם ברקת התלתן בעמ ומנהליו (להלן הנתבעים). בכתב התביעה נטען, כי הנתבעים מתירים השמעה פומבית של מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, ללא קבלת הרשאה מהתובעת, באולם שבשליטתם או בניהולם, באופן המהווה הפרה של זכות היוצרים בהקלטות על פי חוק זכות יוצרים, 1911.

כך גם נטען כי השמעת המוסיקה המוקלטת מסייעת לנתבעים להפיק רווחים, ולכן הם מתעשרים שלא כדין על חשבון התובעת. הסעדים הנתבעים בתביעה הם צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים להשמיע בפומבי מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, וכן תשלום פיצוי סטטוטורי בסך הקבוע בסעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים, 1924, קרי 20,000 ₪ בגין כל הפרה שביצעו הנתבעים.

נפסק

התביעה נגד החברה ומנהלה (הנתבעים 1-2) מתקבלת, והתביעה נגד בעל המניות והעובד (הנתבעים 3-4) נדחית.

ניתן צו מניעה קבוע ונקבע פיצוי בגין ההפרה בסך 40,000 ₪.

הוצאות משפט בסך כולל של 15,000 ₪, ובנוסף שכט עוד בסך 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הפרה בהשמעה פומבית

השמעת מוסיקה בפומבי באולם אירועים נחשבת כהשמעה פומבית, המהווה הפרת זכות יוצרים לפי חוק זכות יוצרים 1911 החל בענייננו.

נפסק כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובעת ביצירות המוקלטות שהושמעו באולם האירועים שבשליטתה בימים נשוא התביעה. מעשיה נחשבים כהפרה הן לפי החוק הקודם והן לפי החוק החדש.

אחריות בעל האולם להפרה

סעיפים 1(2), 2(3) לחוק זכות יוצרים 1911 קובעים כי יחשב גם כהפרה מי שהרשה את מעשה ההפרה והוא חל גם על מי שבבעלותו, בשליטתו או בניהולו אולם ארועים או בית קפה.

ההבחנה בין הסעיפים (1(2) למול 2(3)) מתן הרשאה מפורשת לאחר לעשות פעולה שיש בה משום הפרת זכות יוצרים מהווה הפרה ברורה וישירה לפי סעיף 2(1) לחוק, אשר איננה כפופה לתנאים הקבועים בסעיף 2(3) לחוק (כמו למשל דרישת הידיעה). לעומת זאת, סעיף 2(3) לחוק מתייחס למקרה שבו אדם נותן רשות לאחר לעשות שימוש בחצריו, לצורך ביצוע פומבי של יצירות מוגנות בזכות יוצרים, לשם עשיית רווחים, ובידיעה שהביצוע יפר את זכות היוצרים, אף שהוא איננו מתיר לו במפורש לבצע הפרה של זכות יוצרים.

יסוד התועלת הפרטית שבסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים 1911

מתן רשות להשמעת מוזיקה במקומות בידור - גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו - נחשבת כהרשאה הניתנת לתועלתו הפרטית של בעל העסק. שכן השמעת מוסיקה באולם ארועים היא חלק אינטגראלי מהשכרת האולם; מדובר במתן רשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מן הארוע המתקיים במקום.

טענת העדר ידיעה של בעל האולם באשר להפרה

נפסק כי בעלי אולם ארועים אינם יכולים לנקוט מדיניות של עצימת עיניים והיתממות, ולטעון כי הם אינם יודעים איזה מוסיקה מושמעת באולם על ידי התקליטן או המבצע המובא על ידי בעלי השמחה.

מוטלת על בעלי האולם החובה לוודא שאלו מצויידים ברשיון מטעם התובעת, או גופים כדוגמתה, להשמעת היצירות המוקלטות ולביצוען, ולקבל מהם התחייבות שלא להשמיע יצירות מוקלטות בלא הרשאה. בעלים של אולם אירועים שאיננו נוהג כך, לא יצא ידי חובתו על פי סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, והוא לא ישמע בטענה כי לא ידע, ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד, שמתבצעת באולמו הפרת זכות יוצרים.

אחריותם של הנתבעים 2-4 (בעלי המניות והאורגנים)

ההלכה היא כי היותו של האדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה – אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל.

מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה או ההפרה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (עא 40789 צוק אור בעמ נ' קאר סקיוריטי בעמ, פד מח(5) 661).

אחריות אישית מכוח חוק זכויות יוצרים - דרישת התועלת האישית בבחינת אחריות האורגן

יכולה לקום אחריות אישית גם מכוח חוק זכויות יוצרים אך באשר לדרישת התועלת האישית, נפסק כי דרישת התועלת האישית הקבועה בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים צריכה להתקיים הן באורגן (המנהל) והן בחברה. ונפסק כי בנסיבות בהן בזכויות היוצרים נעשה שימוש בעל אופי מסחרי יש לפרש דרישה זו באופן המרחיב את אחריות השותפים העקיפים להפרה. תועלת איננה רק רווח כספי אלא גם טובת הנאה, ויש לומר כי כאשר חברה מרשה שימוש למטרות רווח ניתן לומר, ככלל, שהתועלת העיסקית... הינה גם התועלת הפרטית של כל אחד מהמנהלים... אין מי שיחלוק כי למנהל בתאגיד אינטרס בהצלחת התאגיד בכלל, ואינטרס אישי ברור להצליח בתפקידו בפרט.

מסקנה זו נכונה שבעתיים לגבי מנהל שהוא גם בעל השליטה בחברה, כדוגמת הנתבע 2, שכן רווחי החברה הולכים לכיסו.

פסיקת פיצוי

התובעת הוכיחה הפרה של זכויות היוצרים שלה ביצירות המוקלטות בשני מועדים שונים. יש לראות באלו שתי הפרות נבדלות של זכות יוצרים.

ההלכה היא כי המילים כל הפרה בסעיף 3א. לפקודה אינן מאפשרות לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד. המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. כאשר מדובר במסכת מעשים שמפרה סוג זכויות אחד, הרי שאין לראות בכל מעשה כהפרה נפרדת העומדת בפני עצמה.

סכום הפיצוי המירבי (לפי החוק הישן) שניתן לפסוק בלא הוכחת נזק בגין כל הפרה הינו בסך 20,000 ₪ (הסכום המינימלי הוא 10,000 ₪).

ועל כן יש לפסוק לתובעת פיצוי כספי מירבי בסך 40,000 ₪ (בגין 2 הפרות).

הוצאות המשפט

כאשר מוכח כי נתבע הפר בצורה בוטה זכות יוצרים של התובע, ובחר לנהל תיק הוכחות בלא שעומדת לזכותו טענת הגנה ממשית כלשהי - יש לפסוק הוצאות משפט בשיעור ההולם את מחירה הריאלי של ההתדיינות, ואולי אף מעבר לכך, בלא כל קשר לסכום הפיצויים שנפסק.

מדיניות זו תשמש כהרתעה מפני הפרת זכות יוצרים מן הסוג שהוכח במקרה זה, שהיא כל כך נפוצה חרף היותה גם עבירה פלילית.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור