משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: לשון הרע

14 ביוני, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילום ולשון הרע

תביעה שהוגשה על ידי עומר כרמון כנגד קו מנחה שירותי מידע ותקשורת בע"מ (תפוז), צחי פלג, טל ברנע ודן רופ. הנתבעים 2, 3 הגישו כנגד התובע תביעה שכנגד. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט אהוד שוורץ. ביום 19.5.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
על הצדדים: התובע צילם תמונה. הנתבעת 1 עוסקת בהפעלת פורטל הפרומים "תפוז אנשים". הנתבע 2 בעל אתר אינטרנט בשם "התחזית" וכן פעיל וותיק בפורום. הנתבע 3 שותפו של הנתבע 2 להפקת האתר "התחזית" ופעיל בפורום.  הנתבע 4, חזאי מזג אויר ומגיש בטלוויזיה.
 
העובדות: התובע הגיש תביעה כספית ע"ס 300,000 ₪ כנגד הנתבעים כדלקמן: 200,000 ₪ כנגד הנתבעים 1-3 בעילת לשון הרע. 100,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים כדלקמן:  80,000 ₪ כנגד הנתבעים 2-3 , 20,000 ₪ כנגד הנתבע 4.
 
הנתבעים 2-3 הגישו תביעה שכנגד ע"ס 50,000 ₪ ובגין נזקים שנגרמו משימוש לרעה בהליכי בית משפט.
 
לטענת התובע, הנתבע 2 העלה תמונה שלו לפורום ללא רשות ונתן קרדיט לאדם אחר. התובע פנה בבקשה לנתבע 2, על מנת שיסיר את יצירתו, אך נתקל בסירוב. נטען גם כי הנתבעים 2-3 השמיצו את שם ההתובע – בין היתר על ידי פרסום סרטון משמיץ.
גם הנתבע 4 עשה שימוש בתמונה בעמוד פייסבוק. התובע פנה בבקשה לנתבע 4, על מנת שיסיר את יצירתו, אך לא זכה לתשובה.
 
נטען גם כי התובע פנה מספר פעמים לנתבעת 1, כדי שיסירו את התמונה, הנתבעת 1 חסמה את פעילותם של הנתבעים 2 ו-3 בפורום, לאחר פרסום הסרטון המכפיש והדיון לגביו בפורום, אך חסימה זו בוטלה לאחר יומיים, ולאחר שהנתבעים 2 ו-3 פרסמו התנצלות כלפי חבר פורום אחר, אשר הושמץ על ידם, כאמור לא פורסמה התנצלות כלפי התובע.
 
תוצאות ההליך: נפסק כי התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית. בית המשפט חייב את התובע לשלם לנתבעת 1 הוצאות דיון ושכ"ט עו"ד בסך 7,500₪.
 
נפסק כי התביעה כנגד הנתבעים 2-3 מתקבלת בחלקה. בית המשפט חייב את הנתבעים 2-3, לשלם לתובע, פיצוי בגין לשון הרע בסך 30,000 ₪. בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים 2-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות דיון ושכ"ט עו"ד בסך  10,000 ₪.
 
נפסק כי התביעה שכנגד נדחית.
 
נפסק כי התביעה כנגד הנתבע 4 נדחית. בית המשפט חייב את התובע לשלם לנתבע 4 הוצאות דיון ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

מנגנון הודעה והסרה בתקנון אתר 

נפסק כי מעיון בתקנון – תנאי שימוש באתר (נספח 3 לכתב הגנה של הנתבעת 1) בסעיף 2, עולה כי קיים מנגנון הודעה והסרה, אשר במסגרתו גולש מוזמן לפנות אל תפוז באמצעות עמוד יצירת הקשר ולדווח לתפוז על התוכן שלטענתו פוגע בזכויותיו.
 
בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת 1, כי התובע לא פעל כמתחייב בתקנון. פנייה בהתאם לתקנון לא הייתה בענייננו. נעשתה פניה כללית של התובע, התובע שאינו מפנה להודעה ספציפית מתוך 47 ההודעות שהיו בשרשור, וכאשר עולה מעדותו של נציג הנתבעת 1, כי בתפוז יש מאות פורומים, ובפורום הספציפי , בתקופה הרלוונטית היו אלפי הודעות, ולא מצופה מהנתבעת 1 להיות "משטרת מחשבות" של הגולשים, לרבות התובע.
 
התובע היה אמור לבצע פניה בהתאם לתקנון בו מצורף הקישור הרלוונטי , לציין את במפורש את העילה המשפטית , ולפרט את הסיבות בגינן מתקיימות העילה המשפטית המצוינת, מה שלא נעשה בענייננו, ואף הגיב בציניות ובנימה ביקורתית כלפי התשובה שקיבל מטעם תפוז, שלא הייתה חייבת לעשות כן בהתאם לתקנון. אולם ברור שע"מ לברר את פנייתו ביקשו את הקישור המתאים. ושוב בתגובה ביקורתית השיב, והגם שעדיין אינו מפרט את שנדרש ממנו בהתאם לתקנון. ואף מתגובת הנהלת הפורום עולה כי לא ברור להם על מה טרונייתו של התובע. 
חרף פנייתו החסרה של התובע, הנתבעת 1 הגם שלא הייתה חייבת שיתפה פעולה ודרשה פרטים נוספים , אולם התובע, בגישתו הביקורתית, מסר הפרטים טיפין טיפין, כשלשיטתו נפגע כל העת, אך בהתנהלותו תורם תרומה משמעותית לחוסר יכולת לטפל בכיאות בעניין.
 
בנוסף, סבר בית המשפט שיש גם לדחות את הטענות ללשון הרע ונוכח סעיפים 11 ,14, ו- 20 לתקנון.
בהם נקבע  כי לתפוז אין אחריות במצב דברים שבו מועלה תוכן שעלול להוות הפרה של זכויות של גולש אחר או פגיעה בפרטיותו או פגיעה כמובנה בחוק לשון הרע, ולשם כך קיים מנגנון ההודעה וההסרה. 
 
כאמור מסעיפי התקנון עולה כי תפוז אינה אחראית לתוכן המפורסם על ידי הגולשים, ואינה אחראית לתוכן, לצורה, למהימנות, לאמינות ולדיוק של תכני גולשים, ובכלל זה אינה אחראית לפגיעה או להפרה זכויות צד שלישי או הפרה של הדין בקשר עם תכני גולשים או בקשר עם שימוש כלשהו של גולש בפורטל, (ס' 14 לתקנון ) נטען כי התכנים אשר חשופים לצפיה ושימוש ע"י כל גולש אחר ברשת, הרי שתפוז אינה אחראית לאבטחתם, לכל נזק, אובדן, הפסד או הוצאה שיגרמו לגולש או לצד שלישי כלשהו כתוצאה מכך, תפוז איננה אחראית לתגובות שיעוררו תכני גולש או לשימוש שיעשו אחרים בתכני הגולשים. 
 

אחריותו אתר אינטרנט ללשון הרע שמבוצע ע"י גולש

בית המשפט איזכר כי ביחס לאחריותו של אתר אינטרנט בגין לשון הרע שמבוצע ע"י גולש המשתתף בפורום המנוהל ע"י האתר, נקבע ע"י כב' השופטת אביגיל כהן  בפס"ד תא (ת"א) 14303/08 רבקה פלח-חנות "בייבי פלוס" נ' פלונית, פסקה 10, [פורסם בנבו]:
" הסעיף היחיד בחוק איסור לשון הרע, אשר יכול להקנות אחריות שכזו, הוא סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו: "אחריות בשל פרסום באמצעי תקשורת". המונח "אמצעי תקשורת" הוגדר בסעיף 11 (ג) לחוק: "עתון כמשמעותו בפקודת העתונות (להלן - עתון) וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור". ב"כ התובעת יוצא ככל הנראה מנקודת הנחה ולפיה יש להחיל על אתר אינטרנט אחריות שיש להחיל על כל אמצעי תקשורת אחר, אך לא מתמודד כלל בסיכומיו (ולא בכל מקום אחר) עם העובדה שלפיה הפסיקה קובעת, כי אין להחיל על אתר אינטרנט אחריות לפרסום בהתאם לסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.
פסק דין מקיף בעניין זה ניתן ביום 28/10/08 בבית משפט השלום בתל אביב על ידי כב' השופטת תמר אברהמי בת.א. 51859/06 עו"ד שמעון דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, [פורסם בנבו], שם עסקה התביעה בעניינם של "טוקבקים" שפורסמו באתר אינטרנט אשר הופעל על ידי הנתבעת. (בהתאם למחשב ביהמ"ש לא הוגש ערעור על פסה"ד). בפסק הדין נותחה הפסיקה אשר עסקה בנוגע לאחריות אתר אינטרנט מכח סעיף 11 לחוק. כך למשל היתה התייחסות לת.א. (כ"ס) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי, [פורסם בנבו], (להלן: "פס"ד בורוכוב")  שם קבע כב' השופט רמי אמיר כי אתר אינטרנט אינו "אמצעי תקשורת" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע. (ראה סעיפים 37 - 43 לפסק דינו).
יודגש, כי אני מציינת דווקא את פס"ד בורוכוב כיוון שזהו פסק הדין אשר הוזכר במפורש בכתב התביעה (סעיף 26) וב"כ התובעת מבקש לבסס מכוחו את האחריות  של הכללית בגין עוולת הרשלנות, אך לא צוין, ולו ברמז בכתב התביעה או בסיכומים, כי אותו פס"ד שלל  במפורש ובהרחבה חבות של אתר אינטרנט לפרסום שנעשה ע"י גולש צד ג', מכח סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע. יפה לעניין זה גם פסק דינה של כב' השופטת רות רונן ת.א (שלום ת"א) 37692/03 סודרי נ' שטלריד  [פורסם בנבו], שם קבעה כב' השופטת כי אתר אינטרנט אינו אמצעי תקשורת לצורכי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.
מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק אשר מכונה: "חוק הטוקבקים" (הצעת חוק אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן [תיקוני חקיקה]) התשס"ח – 2007, במסגרתה הוצע לתקן את סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע ולכלול בהגדרת "אמצעי תקשורת", גם אתר אינטרנט שמספר הכניסות החודשי אליו הוא לפחות 50,000 כניסות בממוצע ליום. אך כאמור, החוק עדיין לא תוקן וסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע לא כולל אתרי אינטרנט ולא מטיל חבות על אתר אינטרנט בנוגע לדברים שנכתבים על ידי גולשים בפורומים או בתגוביות (טוקבקים)."
 
נוכח הנקבע לעיל לעניין התקנון וכן הפסיקה, ולפיה אין לראות במי שמעמיד את הבמה לרשות הטוקבקיסטים, כאשר ניתן לראות במובחן, כי מדובר בטוקבקים ולא בחלק מגופן של כתבות, משום "אמצעי תקשורת",  לצורך סעיף 11  לחוק איסור לשון הרע, התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית.
 

זכות יוצרים בתמונה

נפסק כי לתובע זכות יוצרים בתמונה נשוא התובענה, כמובנה על פי סעיף 11 לחוק זכויות יוצרים התשס"ח-2007. כמו כן העובדה כי התמונה הועלתה לאינטרנט, באופן המאפשר גישה לכל גולש ברשת, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זכויות התובע בתמונה.
 

תום לב בשימוש בתמונה 

הנתבע 2 הסביר בחקירתו כי ראה את התמונה בפייסבוק, והעלה אותה בתו"ל בתפוז, ומשם לתחזית שלו, טוען כי נתן קרדיט לצלם אחר,  אליו פנה יממה קודם, ומבלי שידע ששייכת לתובע, באשר לא היה מוטבע על התמונה סימן מזהה של התובע, ולא יכול היה לדעת של מי התמונה.
אולם נפסק כי הנתבעים נקטו בכל האמצעים כדי לברר מי בעל הזכויות התמונה. התנהלות הנתבע 2 לפני פרסום התמונה, מלמדת כי פנה לצלם אחר, בשם דניאל נגאוקר, וזה נתן לו אישור, וכך פעל הנתבע 2.  נפסק כי מבחינת הנתבעים, הבדיקה הספיקה לאותו שלב, ושעה שקיבלו אישור מאותו צלם לפרסם התמונה, ואכן ניתן  לו הקרדיט בהזדמנות הראשונה. לא ניתן היה לצפות מהנתבעים לבצע חקירה מקיפה נוספת, ומעבר לבדיקה שבוצעה. 
 
בעידן של מרחב ממוחשב, כאשר הודעות (כגון: תמונות, מסרים וכו' ) מועברים במהירות למשתמשים רבים, סבר בית המשפט כי לא ניתן לצפות שיתבצעו חקירות אינסופיות למקור מידע, ומעבר לבדיקה סבירה, כפי שנעשה בעניינו. 
בית המשפט קיבל את גרסת הנתבע 2, שפעל בתום לב.  
בנוסף נפסק כי השימוש בתמונה לא היתה לצורך שימוש מסחרי, השימוש בתמונה הוא אגבי, אומנם קשורה לסוג האתר, אך אינה מהווה עיקרו שהוא מתן התחזית.
פרסום התמונה , ומתן הקרדיט לצלם אחר, נבע מטעות, שנעשתה בתום לב ומשכך סבר בית המשפט כי לא הייתה במקרה זה הפרה. 
 
נפסק כי התביעה חרגה מהפרופורציות הדרושות לצורך הגנת זכויותיו של יוצר, גם אם ניתן היה לראות במעשי הנתבעים הפרה, הרי שזו הייתה הפרה שנעשתה בתום לב,  לפרק זמן קצר, ולהיקף חשיפה מוגבל, שעה שהתובע בעצמו העלה את התמונה לאינטרנט כמה ימים קודם ולפורום רחב, ואין ספק כי הייתה לו כוונה שהתמונה תיחשף, ואין להשית על הנתבעים 2-3 תשלום פיצוי, שכן ההפרה נעשתה כאמור בתום לב.
 

לשון הרע 

נפסק כי יש לבחון האם הדברים שנכתבו בפורום ושנאמרו בסרטון נשוא התביעה, נכנסים לגדר עוולת לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן "החוק"). סעיף 1 לחוק מורה כי לשון הרע היא "דבר שפרסומו עלול" להביא לאחת מארבע החלופות הבאות: האחת, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם", השנייה, "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו", השלישית, "לפגוע באדם שמשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו", הרביעית, "לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".
 
לעניין הפרשנות המסורה לבית המשפט בכל הנוגע לפירוש ביטוי או אמירה אם עולים הם כדי לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק דנן נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן:
"ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..."
בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), עמ' 734, קבע כב' השופט ד. לוין כי:
"המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..."
 
בית המשפט סבר כי תוכן הדברים שנכתבו  בפורום ושהופצו בסרטון, נכנסים לגדר התיבה "לשון הרע" כמשמעותה לפי סעיפים 1(1),(2) ו (3) לחוק. הדברים המיוחסים לתובע עלולים בהחלט לבזותו כאמור בסעיף 1(2) ואף היה בהם בכדי לפגוע במשרתו, במשלח ידו ובמקצועו כעיתונאי. 
 
אין חולק כי הדברים המתוארים בהקשרו של התובע הנם לא קלים. הדברים נכתבו בפורום בו משתתפים עשרות של גולשים, ובסרטון בו צופים  עשרות  אם לא מאות ואף יותר, ברשת, ועומדים הם בגדר פרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. לפיכך, התוצאה הנה כי הדברים מהווים לשון הרע לפי סעיפים 1 ו 2 לחוק. 
 
לאחר שנקבע כי עסקינן בדברים שנכתבו ושנאמרו בסרטון ושתכנם ותפוצתם מתגבשים לכדי עוולת לשון הרע נכנסים אנו לגדר השלב השלישי שבמסגרתו אנו נדרשים לבחון באם הנתבע נהנה מההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. 
 

הגנות בפני טענת לשון הרע

הנתבעים 2-3 נסמכים על ההגנות המנויות בסעיף  15 (1) ו- 16 לחוק איסור לשון הרע. 
סעיף 15 (1) לחוק איסור לשון הרע קובע :
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;"
 
סעיף 16 (א) קובע :
"16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".
 
ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, (פורסם בנבו), מונה כב' השופט ריבלין בסעיף 32 לפסק הדין, מספר שיקולים שיש לקחתם בחשבון כאשר בודקים באם פרסום נעשה בתום לב. כך למשל בודקים את הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום, האם זו כוונת זדון או כוונה אחרת, את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום, את נושא הפרסום ומושאו, מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו, והיקף התפרסותו. במקרים מתאימים יש לבדוק, אם ננקטו אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה וכן את סבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת. באותו פסק דין ציינה כב' השופטת פרוקצ'יה, (סעיף 22 לפסק הדין) כי משמעות "תום הלב" בחקיקה הישראלית אינה אחידה ומביאה ציטוט מספרו של שנהר, דיני לשון הרע  בעמ' 260:
"מהותו של תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית יצדיקו את הפגיעה בנפגע לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה".
 
באשר לכוונה העומדת מאחורי הפרסום, לטענת התובע  הדברים מהווים לשון הרע, והכל כדי לפגוע בו., במוניטין שלו ובשמו המקצועי הטוב. הנתבעים טוענים לעומת זאת, כי המונח טרול אין בכינוי זה כל השפלה  ולא ניתן למצוא בו ביזיון של התובע, נטען כי הדברים נאמרו בתום לב, ובסופו של יום לא פורסם כל טור באתר "מאקו" והפרסום אינו חורג מתחום הסבירות. 
 
בית המשפט פסק כי לא יכולות לעמוד לנתבעים 2-3 ההגנות הנטענות.
 
כאמור הדברים התחילו במסגרת הדיון באותו פורום , וכשברקע פרסום התמונה נשוא התביעה.
 
ככל שהדברים היו נעצרים במסגרת אותו דיון בפורום, ושלא נסתרת מעיני העובדה, שגם לתובע הייתה תרומה להתפתחות הדברים באותו דיון, כאשר מיד החל לאיים בהגשת תביעות משפטיות, ושגרר אחריו תגובות מצדם של גולשים אחרים נוספים, ולא רק מצד הנתבע 2, ניתן היה להחיל את ההגנות המנויות, אך שעה שהנתבע 2 יחד עם הנתבע 3 בחרו להמשיך ולהשתלח בתובע בסרטון שעלה לאתר, אין ספק כי הדברים נעשו שלא בתום לב, וחרגו מתחום הסבירות.
בנוסף הנתבעים להגנתם טענו, כי בסופו של יום לא פורסם טור באתר "מאקו", אולם לא היססו לפנות למעביד של התובע , ובוודאי שאין לראות בפניה יזומה שכזו תום לב נטען. 
 
לסיכום כל האמור לעיל , נפסק כי כי יש לחייב את הנתבעים 2-3 בפיצוי בגין לשון הרע.
 

פיצוי בגין לשון הרע

כב' הנשיא ברק  ברע"א 4740/00  אמר נ' יוסף פ"ד נ"ה(5) , 510, 525, קובע בפסקה 17:
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי." 
 
בנסיבות, וכאשר חילופי הדברים בין הצדדים, התפתחו על רקע פרסום התמונה, שנקבע  שהועלתה בתו"ל, תוך מתן קרדיט לצלם אחר, ובליווי מחמאה, וכאמור להתנהלות התובע, היתה תרומה להתפתחות הדברים במסגרת הדיון בפורום, ותוך שבית המשפט לא התעלם מתחושותיו הסובייקטיביות לדברים שנאמרו כלפי התובע, אולם הנתבעים לא אמרו די, והמשיכו להשתלח בתובע , בחוסר תו"ל , במסגרת הסרטון שהועלה באתר. החליט בית המשפט לחייב את הנתבעים 2-3 , ביחד ולחוד , לשלם לתובע פיצוי בגין לשון הרע בסך 30,000 ₪.
 

הגנת מפר תמים בזכויות יוצרים

בית המשפט קיבל את טענותיו העובדתיות של הנתבע 4 לגבי דרך קבלתו את התמונה, והעלאתה בפייסבוק הציבורי שלו שאינו למטרות רווח, משכך סבר בית המשפט כי ביחס לנתבע זה אכן התובע, באופן שהעלה את התמונה בפורום רב משתתפים, וכאשר לנתבע לא היה כל יסוד להניח שנדרש אישורו לענין זכות היוצרים, וכאשר הגיעה אליו במסגרת קבוצת ווטסאפ, של מתענינים בתחום , ושמועלים בה מדי פעם תמונות מסוג זה, ולא נדרש קרדיט בגינן, שהתובע, הגם שבעל הזכות בתמונה, זנח את זכותו בענין. 
 
בית המשפט גם סבר כי הנתבע 4 חוסה תחת ההגנה המנויה בסעיף 58 של "מפר תמים". סעיף 58 לחוק זכויות יוצרים תשס"ח -2007 קובע :"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה"
 
ובמובן כפי שהובהר לעיל , ונוכח אופן העלאת התמונה מחד ע"י התובע , ומאידך השימוש שעשה בה
הנתבע , שאינו שימוש מסחרי , וכאשר בית המשפט קיבל את דברי הנתבע 4, שלו ידע בענין מלכתחילה היה מסייע לתובע לפרסם התמונה שכן מדובר בתמונה יפה.
 
לענין הפניה בענין , קיבל בית המשפט את הטענה כי הנתבע 4 לא ראה את הפניה שנשלחה אליו, וזאת כיוון שאינו קורא את עשרות ההודעות הנשלחות לעמוד הפייסבוק,  יחד עם זאת המקרה דנן מלמד שעל הנתבע 4, למצוא דרך למשלוח וקבלת הודעה בנוגע לטענת הפרה שכזו, בהן מעיין, מאידך על התובע היה לפנות בערוצים נוספים ומשפנייתו בפייסבוק לא נענתה. בנסיבות אין ההודעה שנשלחה בענין מספקת.  
 
על כן נפסק כי התביעה כנגד הנתבע 4 נדחית.
 

1 ביוני, 2016,

0 תגובות

לשון הרע ושקר מפגיע בפרסומת "שוקה"

תביעה שהוגשה על ידי לשכת סוכני ביטוח בישראל ואח' כנגד איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ ואח'. ההליך נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט אליהו בכר. ביום 11.4.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: בתובענה זו ביהמ"ש נדרש ללגיטימיות הדרך בה בחרו הנתבעים להתחרות על שוק צרכני ביטוחי הרכב למול סוכני הביטוח במסגרת קמפיין פרסומי אותו יזמו. הקמפיין הינו לטענת התובעים פוגעני ובו מוצגים סוכני הביטוח בדרך שלילית ומזלזלת. ביהמ"ש נדרש לשאלת "כללי המשחק" והפרתם בתחרות על אותו פלח שוק.  
 
הנתבעים פתחו בקמפיין הפרסומי עוד בשנת 2006 והוא נדון בתובענה דנא עד לתאריך 31.12.11. תשדירי הפרסומת, הרלוונטיים להליך, עוסקים בסוכן ביטוח דמיוני אותו בדתה החברה  ולו העניקה את השם יהושע "שוקה" טל (להלן: "קמפיין שוקה").
לצורך תביעה זו וביחס לפרסומים במגבלת התקופה עליה מושתתת התביעה, תובעים התובעים ביחד ולחוד סך של 2,500,100 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי למרות שלא הוכח שיעור הנזק שנגרם לתובעים, עדיין רשאי ביהמ"ש לתן צו מניעה האוסר על המשך ביצוע העוולה כלפי התובעים, בין מכוח חלות פקודת הנזיקין על העוולות ובין מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט לשם הפסקת קבלת טובת ההנאה המופקת באמצעות הקמפיין ושהינה כאמור שלא עפ"י זכות שבדין.
 
לפיכך, ניתן בזאת צו מניעה האוסר על הנתבעים להמשיך בקמפיין שוקה כפי שבא לידי ביטוי בשנים עשר הסרטונים שצוינו לעיל ובקמפיין הרדיו. כמו כן, ניתן צו מניעה האוסר על החברה להפיק, ו/או לפרסם פרסומות ו/או לצאת בקמפיין בו מוצגים סוכני הביטוח כנהנתנים, מיושנים ומאותגרים טכנולוגית. כמו כן, ניתן צו האוסר על הנתבעים להמשיך ולפרסם קיומו של קשר כביכול בין תשלום פרמיה לחברת ביטוח הכוללת מימון סוכן הביטוח, למחיר המוצע על ידי החברה בין אם המחיר כולל הנחה ובין אם לאו.
בנוסף נפסק כי הנתבעים יישאו בהוצאות התובעים ושכ"ט בא כוחם בסך 351,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

חופש הביטוי למול הזכות לשם טוב

דיני לשון הרע משקפים איזון עדין בין זכויות ואינטרסים כבדי משקל, המושכים לכיוונים מנוגדים, הזכות לשם טוב מזה והזכות לחופש ביטוי מזה. הזכות לחופש ביטוי והזכות לשם טוב נגזרות שתיהן מההגנה הניתנת לאותה "זכות אם" היא כבוד האדם.
הזכות לשם טוב היא זכות רחבה שנועדה להגן על ההערכה העצמית ועל כבודו של אדם, והיא מבוססת על הצורך האנושי בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה חברתית.
מאידך, ניצבת הזכות לחופש ביטוי המבטאת את החשיבות שבמיצוי זכותו של האדם לאוטונומיה אישית ולביטוי עצמי. 
 

מידת ההגנה על חופש הביטוי

מידת ההגנה על חופש הביטוי תקבע, בין היתר, לפי סוג הביטוי ומאפייניו וכן בהתאם למשקל הזכות המתנגשת בו. ככל שהביטויים חוסים תחת "ליבת" חופש הביטוי, היינו ככל שחשיבותם להגשמת המטרות העומדות בבסיס חופש הביטוי גדלה, כן יורחב היקף ההגנה עליהם.
לעיתים, שתי הזכויות מושכות כל אחת לכיוון שונה. במצב דברים זה, שימת דגש על חופש הביטוי מאפשרת "לסבול" ביטוי פוגעני יותר לשמו הטוב של האדם ולהיפך, נכונות להגן על השם הטוב ולקבוע, כפועל יוצא, כי ביטוי פלוני הינו בבחינת לשון הרע עשויה להיות בעלת השלכות מצננות על חופש הביטוי. 
 

מידת ההגנה כתלות בגובה העניין הציבורי

בעניין עזור ציינה כב' הש' חיות כי: "כחלק מהערכה זו של נקודת האיזון – שממנה נגזר היקף ההגנה הראויה על הפרסומים – יש להביא בחשבון את מידת העניין הציבורי שמגלה הפרסום שלגביו נטען כי הוא פוגעני וכן את מידת ההשפעה הפוטנציאלית שלו על החיים הציבוריים". 
הגדרת מהו אותו "עניין ציבורי" או "דמויות ציבוריות" אינה פשוטה לאור מגוון המצבים האפשריים בחיי היומיום.  יחד עם זאת, ככלל, עניין ציבורי יכול לעורר כל מי "שבתחום כזה או אחר של החברה – תרבות, חברה, תקשורת, כלכלה – הגיע לעמדה אשר מביאה אותו לאור הזרקורים". סוגית היותו של הפרסום "עניין ציבורי" נבחנת כבר בעת בחינת השאלה האם הפרסום מהווה משום לשון הרע ולא רק לאחר קביעת היותו בבחינת לשון הרע וכהגנה בהיותו "עניין ציבורי".  
 

נקודת האיזון בין חופש הביטוי לבין שם טוב

שאלת נקודת האיזון הראויה בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, כשעסקינן בפרסומים הנוגעים לצדדים הנתונים למחלוקת עסקית, נדונה לראשונה בענין עזור. במקרה זה, קבעה כב' הש' חיות, כי בדומה לכל הקשר אחר, יש לבחון את מידת העניין הציבורי שהפרסום מעורר. יש להתחשב בזהות החברות או האנשים המעורבים בסכסוך המתוקשר. ככל שמדובר באיש ציבור ובחברה ציבורית או ממשלתית, כך יגבר העניין הציבורי שבפעילותם, לרבות בסכסוך שבו הם מעורבים. 
ביהמ"ש הדגיש, כי גם סכסוך בו מעורבים גורמים "פרטיים" לחלוטין, עדיין יכול לעורר עניין ציבורי. לשם בחינת היות הסכסוך מעורר עניין ציבורי ניתן להביא בחשבון את מידת ההיכרות של האדם הממוצע עם איש העסקים או החברה הרלוונטיים (האם מדובר בשם מוכר למשק הבית הממוצע, כמו גם בטיב העסקים שאיש העסקים או החברה עוסקים בהם). מי שמספק מוצרי צריכה או שירותים סביר שיזכה לסטטוס של "דמות ציבורית" ובמידה שבה איש העסקים או החברה זוכה לסיקור תקשורתי בשגרה. אלא שגם בכך אין די כדי למצות, שכן יש לתן משקל גם לשאלה על מה נסב הסכסוך, ככל שלסכסוך נודעת השפעה עמוקה יותר על סוגיות ליבה שבציבוריות הישראלית-כך יגבר העניין הציבורי בו. הטעם לכך הוא כי בדומה לנבחרי ציבור, גם אנשי עסקים, שמספקים מוצר או שירות בשוק תחרותי, מוותרים במידה מסוימת על ההגנה על זכותם לשם הטוב, נוכח ציפייה סבירה שהתנהלותם תהיה נתונה לביקורת.
בצד זאת, יש להעניק משקל גם לפגיעה בשם הטוב שפרסומים על יריבים בסכסוך עסקי עשויים לגרום. חוק איסור לשון הרע אינו מבחין בין הגנה על שמו הטוב של אדם כפרט והטלת דופי בתכונותיו המוסריות, לבין פגיעה באדם כאיש עסקים על ידי הטלת דופי בתכונותיו המקצועיות הרלוונטיות. חילופי דברים פוגעניים במסגרת סכסוך עסקי, אפילו קיים עניין הציבורי רב בה, אינה מכשירה את הדברים הנאמרים.
 

השלבים לבחינת השאלה האם פרסומים מקימים עילת לשון הרע

בהתאם להלכה הפסוקה הבחינה תכלול 4 שלבים (ענין עזור פסקה 19 לפסה"ד):
"בשלב הראשון יש לבחון אם מה שפורסם עולה כדי 'פרסום' במובנו של מונח זה בחוק לשון הרע; 
בשלב השני יש לבחון אם מה שפורסם מהווה "לשון הרע" כאמור בחוק זה, וזאת לפי משמעות הפרסומים בהקשר אובייקטיבי, קרי: לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר; ובשים לב לקביעותינו להלן בדבר מידת העניין הציבורי שבפרסום (וראו פסקה 12 לעיל). 
ככל שנמצא כי 'פורסם' דבר מה המהווה 'לשון הרע', יש להוסיף ולבחון בשלב השלישי את תחולתן של ההגנות השונות הנזכרות בחוק, שיש בכוחן לשלול את אחריותו של המפרסם בלשון הרע. 
אם לא קמות הגנות מסוג זה, בשלב הרביעי והאחרון ייקבע הסעד המתאים בנסיבות העניין".
 

השלב הראשון: האם סדרת הפרסומים מהווים פרסום?

נפסק כי הפרסומות הן משום "פרסום" כדרישת סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע הקובע:
"2.(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר".
משכך נפסק כי מתקיים המבחן הראשון.
 

השלב השני: האם סדרת הפרסומים מהווה לשון הרע?

אשר למבחן השני, מגדיר סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מהו "לשון הרע" כדלקמן:
" לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה 'אדם' – יחיד או תאגיד;
'מוגבלות' – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית".
סעיף 3 קובע כי:
"3.  אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".
 
ההגדרה בסעיף 1 לחוק כוללת ארבע חלופות של מצבים המהווים לשון הרע, החלופה הראשונה, היא "חלופת הסל", נוגעת לפרסום שעלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולהפחית את ההערכה שנרכשת לו בקרב הבריות, יתר שלוש החלופות מונות מקרים קונקרטיים יותר של ביטויים שנופלים בתחום ההגדרה של לשון הרע (עניין עזור פסקה 20). על פי סעיף 3, ההתייחסות לנפגע אינה חייבת להילמד במישרין מן הפרסום,  אלא היא יכולה להשתמע ממנו או מנסיבות חיצוניות או משילוב של הדברים.
בבואו לבחון אם ביטוי מסוים עולה לכדי לשון הרע יתחשב בית המשפט באופן שבו נתפס הביטוי בעיני אדם סביר. מבחן זה הוא מבחן אובייקטיבי שמתמקד בשאלה כיצד אדם רגיל היה מבין את הפרסום. חופש הביטוי מחייב שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע. השאלה איננה אפוא מה הכוונה שמאחורי הפרסום, אלא מהו "המסר עמו היא מותירה את הצופה". לשון הרע עלולה לנבוע מן הפרסום באחת משתיים: כאשר היא משתמעת מן הפרסום עצמו; או כאשר על פניו הפרסום תמים, אולם קיימות נסיבות חיצוניות שמשוות לו מובן פוגעני (ענין עזור פסקה 21). 
 
בענייננו נפסק כי בחינת התשדירים כולם, בעיניו של האדם הסביר, היינו בבחינה אובייקטיבית של ביהמ"ש, מעלה, כי למרות העובדה ולפיה מקור הפרסום הינו בצד מתחרה, באופן שמפחית את הנטייה להיות הפרסום בגדר לשון הרע, עדיין, סוכני הביטוח מוצגים בהם כנהנתנים, מיושנים ומאותגרים טכנולוגית ביחס לחברה. 
בית משפט פסק כי הצגת סוכן הביטוח בדרך בה הינה מוצגת בסרטוני הפרסומת, על אף היותה הומוריסטית, נכנסת להגדרת "לשון הרע" בחוק איסור לשון הרע והיא מופנית בנסיבות אל כלל סוכני הביטוח. הנתבעים בחרו לנהל קמפיין שנועד לקעקע את עצם עיסוקם של הנתבעים כסוכני ביטוח תוך הצגתם באור גרוטסקי וארכאי שאינו מחמיא, לשון המעטה. צביעת הפרסומת בצבעים הומוריסטיים לא רק שאינה מקטינה לטעמי את עוצמת הפגיעה אלא מחמירה אותה שכן התשדירים, שכולם עשויים אגב באופן מקצועי ומצחיק (סובייקטיבית), מגחיכים את סוכני הביטוח וגורמים להשפלתם כמי שהינם בעלי מקצוע הולך ונעלם וראוי להם שייעלמו כליל מהעולם, בהיותם בבחינת סרח עודף בענף הביטוח שקיומם לא נועד לשרת איש אלא את עצמם בלבד.
על כן נפסק כי תשדירי הפרסום פוגעים בסוכני הביטוח ובעבודתם ושמים אותם ללעג בעיני הבריות. בכך, יש משום הוצאת לשון הרע כאמור בסעיף 1 לחוק. 
 

השלב השישי: הגנות  - סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע

הנתבעים טענו להגנת סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע שזו לשונו: "4.  לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה. ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".
במילים אחרות, בהיות דבר לשון הרע מופנה לסוכני הביטוח כ"חבר בני אדם" שאינם תאגיד, לא קמה עילה לתובענה אזרחית.
התובעים מצדם טענו בסיכומיהם, כי סוכני הביטוח אינם "ציבור" במובן ס' 4 לחוק איסור לשון הרע. לטענתם עסקינן בקבוצה ו/או בתאגיד כאשר כל אדם בישראל יודע, כי עסקינן בסוכן הביטוח שלו ומכאן שהגנת הסעיף אינה חלה.
נפסק כי היקף ההגנה על השם הטוב של הציבור או של חבר בני האדם כעולה מסעיף 4 מוגבל וכי נקיטת הליך בגין פרסום לשון הרע עליהם מוענק לרשויות המדינה בלבד. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מחייב כזכור, כי במוקד הדברים העשויים להוות לשון הרע יעמוד אדם, קרי יחיד או תאגיד. "רק כאשר הדברים שפורסמו עלולים להשפילו, לבזותו או לפגוע בו (בהתאם לחלופות המנויות בסעיף זה) מדובר בלשון הרע" (עניין בכרי ס' 30 לפס"ד של הש' דנציגר). 
במילים אחרות על התובע להראות, כי דבר לשון הרע מתייחס אליו אישית. דרישת הזיהוי הינה  דרישה מהותית שכן ככל שאין בעיני האדם הסביר קשר בין דבר לשון הרע לפרט ספציפי,  אין מקום להגביל את חופש הביטוי. יחד עם זאת, השאלה אינה האם שמו של האדם צוין באופן מפורש בדברים שפורסמו. כפי שנקבע בסעיף 3 לחוק, דרישת הזיהוי תמולא באותם המקרים בהם מיוחסים דברים שפורסמו לפרט הטוען לפגיעה באופן משתמע מן הפרסום או כתוצאה מנסיבות חיצוניות או משילובם של הפרסום והנסיבות החיצוניות. 
 
לענייננו, נפסק כי דרישת הזיהוי בנסיבות הינה כזו שאין בפרסומים כל הצבעה על מי מהתובעים עצמם ולפיכך אין פגיעה בהם אישית באותם פרסומים. שאלה נפרדת הינה האם יש פגיעה בתובעים כחלק מקבוצה. או במילים אחרות, האם כל אחד מצופי הטלוויזיה, היה מזהה בדברי לשון הרע המיוחסים לכלל סוכני הביטוח  את סוכן הביטוח שלו או את סוכני הביטוח שתבעו בתביעה.  
הש' דנציגר הגדיר מספר מבחני עזר לבחינת נסיבות מקרה ספציפי ובהם: 
א. גודל הקבוצה הנפגעת; 
ב. המידה בה ניתן לזהות את חבריה; 
ג. את מידת הכלליות של הדברים העולבים ומידת ההגזמה שבהם; 
ד. ואת ניסוחם של הדברים.
 

גודל הקבוצה הנפגעת

גודל הקבוצה מהווה שיקול מרכזי, אך לא יחידי, לבחינת מידת הזיהוי של האדם הסביר את הדברים שפורסמו ביחס לקבוצה עם כלל חברי הקבוצה. ככלל, ככל שהקבוצה גדולה יותר, הנטייה של האדם הסביר תהיה שלא להקיש מהנאמר על הקבוצה לשמו הטוב של כל אחד מחברי הקבוצה. גודל הקבוצה הוא נתון המקבל משנה תוקף מקום בו מדובר על דברים המיוחסים לחלק מחברי הקבוצה. לא בכל הפעמים גודל הקבוצה הוא נתון עובדתי הטעון הוכחה. פעמים רבות, מאחר שהדברים הם בידיעת הכלל, אין צורך בהוכחה עובדתית ומדויקת של מספר חברי הקבוצה. (עניין בכרי ס' 56 לפס"ד של הש' דנציגר).
בנסיבות, יחד עם חברי הלשכה עסקינן באלפי סוכני ביטוח, אלא שלא כל סוכני הביטוח ביקשו סעד מביהמ"ש מאחר ובמסגרת הלשכה לא רשומים כלל הסוכנים אלא כמחציתם. מאחר ועסקינן כאמור באלפי אנשים, שלא כולם ביקשו כאמור סעד מביהמ"ש, לא ניתן לקבוע כי כלל סוכני הביטוח חברים באותה הקבוצה ומאידך לא ניתן להצביע בהכרח על כך שהנאמר בדברי הפרסום מתייחסים לשמם הטוב של כלל סוכני הביטוח באופן פרטני. מכאן שגודלה של הקבוצה פועל לרעת התובעים בנסיבות. 
 

המידה בה ניתן לזהות את חברי הקבוצה

גודל הקבוצה אינו שיקול יחידי ואינו השיקול המכריע. אף מאפייני הקבוצה, ובפרט מידת המסוימות שלה, מהווים שיקול חשוב. ככל שההתייחסות היא לקבוצה מסוימת יותר, כך תגבר הנטייה של האדם הסביר לקשור בין הדברים שנאמרו ביחס לקבוצה לכל אחד מיחידי הקבוצה (עניין בכרי ס' 57). במילים אחרות, ולשם הדוגמא בלבד, ייחוס נהנתנות לכלל סוכני הביטוח אין כמוה כייחוס נהנתנות לסוכני הביטוח של סוכנות ביטוח מסוימת. מכאן, שהאדם הסביר לא יקשור בהכרח אמירה כמו "סוכן ביטוח הינו נהנתן" לכל אחד מיחידי הקבוצה וזאת בשל היותה מופרכת באופן מובהק, שהרי לא ייתכן שכלל סוכני הביטוח הינם נהנתנים ולכן אין להצביע על הפרטים כנהנתנים בהכרח.
דברים המיוחסים לחלק מחברי קבוצה, מבלי שניתן לזהות מי הם היחידים הנמנים על אותו החלק, אינם שוללים את האפשרות כי כתוצאה מן הדברים יקשרו החשדות לכל אחד מחברי הקבוצה אם כי הם בהחלט מקשים על כך. במקרים אלו לגודל הקבוצה חשיבות יתרה. יש לבחון האם מדובר בחשד כה ממשי עד כי האדם הסביר היה קושר אותו לכל אחד מיחידי הקבוצה (עניין בכרי סעיף 58). במילים אחרות אין הפניית טענה לסוכני ביטוח בסוכנות ביטוח מסוימת למשל כהפניית טענה כלפי כלל סוכני הביטוח.
נפסק כי בנסיבות, משההפניה הינה לכלל סוכני הביטוח ולא לסוכנות ביטוח מסוימת כאמור, כי אז יתקשו התובעים לטעון, שהציבור מייחס לכלל סוכני הביטוח את דברי לשון הרע המופנים לקבוצת סוכני הביטוח.  
 

מידת הכלליות של הדברים העולבים ומידת ההגזמה שבהם

אם הדברים באופן אובייקטיבי נתפסים כמוגזמים, כפשטניים או כערטילאיים, לא ייחס אותם האדם הסביר לכל אחד מיחידי הקבוצה (ס' 60 בעניין בכרי). גם כאן פועל מבחן זה לרעת התובעים באשר נדמה, כי הרצון להצחיק יצר מוגזמות פשטנות וערטילאיות ביחס לכלל סוכני הביטוח באופן שאינו יכול להביא להתייחסות לכלל סוכני הביטוח למרות המסר הקשה העולה מהם בעיניו של הצופה הסביר.
על כן נפסק כי המסקנה מהאמור לעיל הינה, כי לא ניתן בנסיבות המקרה לראות בדברים הנאמרים על כלל סוכני הביטוח ככאלה הנאמרים עליהם באופן פרטני. לא ניתן לזהות את סוכני הביטוח כפרטים בכל פרסומת שכזו אלה כקבוצה, וככזו פועל ס' 4 לחוק איסור לשון הרע על מנת למנוע אפשרות הגשת תביעה אזרחית בגין לשון הרע.
 

תיאור כוזב

סעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות קובע: 
"2.(א) לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן - תיאור כוזב)".
במילים אחרות, חוק עוולות מסחריות אוסר על עוסק לפרסם מידע לגביו הוא יודע או עליו לדעת שאינו נכון, וזאת בהתייחס לעסק, מקצוע, נכס או שירות, בין אם הם שלו עצמו ובין אם הם של עוסק אחר. 
סעיף 11 לחוק עוולות מסחריות קובע:
"11. הפרת הוראה מהוראות פרקים א' ו-ב' היא עוולה בנזיקין, ופקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין) תחול עליה, כפוף להוראות חוק זה".
 
סעיף 2(א) מצוי במסגרת פרק א' לחוק עוולות מסחריות שכותרתו "הלכות מסחר לא הוגנות", ומכאן שפרסום תיאור כוזב כאמור בסעיף 2(א), מהווה עוולה נזיקית שפקודת הנזיקין חלה עליה. 
בבואו של ביהמ"ש לבחון את פרטי העוולה הקבועים בסעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות עליו לבחון האם:
א. העוסק מפרסם או גורם לפרסום מידע המתייחס לעסק, מקצוע, נכס או שירות.
ב. המידע מתייחס לעוסק המפרסם עצמו או לעוסק אחר.
ג. העוסק המפרסם את המידע יודע או עליו לדעת שהמידע שפורסם אינו נכון.
נפסק כי לא יכול להיות חולק בנסיבות, כי החברה הינה עוסק. כך גם אין חולק כי תשדירי הפרסומת הינם פרסום. עוד לא יכול להיות חולק, כי במסגרת תשדירי הפרסומת מועבר לצופה בהם מידע המתייחס לעסקו ומקצועו של סוכן ביטוח בלתי מסוים כמו גם של החברה. 
בית המשפט פסק כי שתי שאלות נותרו לבחינה, הראשונה, האם ב"עוסק אחר" הכוונה לעוסק ספציפי או שאפשר להתייחס גם לקבוצה של עוסקים בלתי מסוימים, השנייה, האם המידע שפורסם אינו נכון בהתייחס לעוסק המפרסם או ביחס לעוסק האחר. 
 

כלל סוכני הביטוח כ"עוסק אחר"

סעיף 4 לחוק עוולות מסחריות קובע מי המעוול ומי הוא הנפגע כך:
"4. החובות בפרק זה יחולו על עוסק, אשר עשה את המעשה האסור על פי פרק זה, במהלך עסקו או בהקשר לעסקו, כלפי עוסק אחר אשר נפגע או ניזוק מהפרת החובה, במהלך עסקו או בהקשר לעסקו."
נפסק כי על פניו חוק עוולות מסחריות אינו קובע כי על המעשה האסור (תיאור כוזב בנסיבות) להתייחס לעוסק מסוים פרטני ובשמו. מעבר לכך, לאור המגמה המרחיבה של הסעיף, ניתן ליחס את המעשה האסור גם כלפי קבוצת עוסקים העוסקים באותו התחום (מקצוע) ביחס אליו פורסם התיאור הכוזב בהקשר למהלך עסקם או בהקשר לעסקם. תימוכין לכך ניתן למצוא בהגדרת תחומי ההתייחסות של המעשה האסור היינו:  עסק, מקצוע, נכס או שירות שצוינו באופן כללי ולא נאמר "עסקו, מקצועו, נכסיו או שירותו של העוסק". סוכן ביטוח הינו לכל הדעות בעל מקצוע, מכאן שפרסום מידע המתייחס לכלל סוכני הביטוח כבעלי מקצוע מיושן, ארכאי ומיותר, תואם את הפירוש הנאות בו יש לפרש את הסעיף במיוחד כאשר המפרסם התכוון מפורשות למקצוע "סוכן הביטוח" ולכן לכלל סוכני הביטוח ולא לסוכן ביטוח ערטילאי - שוקה.
 
בנוסף נפסק כי תוטל חבות כלפי עוסק (החברה) שהיה עליו לצפות, כי העוסק האחר (סוכני הביטוח) ייפגעו מהמצג המטעה. הנתבעים עצמם מסכימים שמטרת הקמפיין הינה  לפגוע בפלח השוק שבשליטת סוכני הביטוח על מנת להגדיל את חלקה של החברה בשוק הביטוח (ר' למשל ס' 7 לתצהירו של מר סעד נ/24 לעניין חלקן של חברות הביטוח הישיר בעולם ביחס לישראל וכן ס' 13 לעניין היות הקמפיין מיועד להציג את סוכן הביטוח כמיושן, מיותר וארכאי). ודוק, המטרה של הגדלת פלח השוק על חשבון מתחרה אחר אינה אסורה, להיפך, היא מטרה ראויה ומרכזית במשק תחרותי. יחד עם זאת, השגת המטרה באמצעים בלתי הוגנים אינה מותרת והינה אסורה וזאת מכוח סעיף 2(א) באמצעות פרסום תיאור כוזב של מידע על העוסק או על העוסק האחר (החברה או סוכני הביטוח בהתאמה).
עובדת השתייכותו של אדם לקבוצת בעלי מקצוע מסוימת ומיוחדת בה הייחודיות מחייבת לימודים במוסד מתאים, רכישת הידע הנדרש וקבלת תעודה, כי אז אין לדבר על רנדומאליות. עצם ההשתייכות לקבוצה זו, כלפיה מופנה ומיועד הקמפיין, מובילה אותי למסקנה, כי פגיעה במקצוע סוכן הביטוח, הינה למעשה פגיעה בכל אחד ואחת מחברי/ות הקבוצה. לפיכך, נפסק כי יש לראות בסוכני הביטוח בהם מבקשים לפגוע - כקבוצה - את אותו "עוסק אחר", כאמור בסעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות, אליהם מתייחסים פרסומי הקמפיין. 
 

המידע המפורסם הינו תאור כוזב

נפסק כי העוולה של תיאור כוזב דורשת קיום ידיעה או ידיעה בכוח של הנתבע בדבר היות המידע המפורסם בגדר תיאור כוזב. חוק עוולות מסחריות לא הגדיר כיצד נפרש מהו "תיאור כוזב", האם כל אמירה שיש בה מן ההפרזה הופכת את המידע לתיאור כוזב? או האם מידע שיש בו אמיתות חלקיות בלבד, להבדיל מאמירות שקריות בלבד, הופך את המידע ל"תיאור כוזב"? כיצד יש להתייחס לתיאור כוזב במערכת יחסי תחרות בין עוסקים? האם כל מידע ביחס לעוסק האחר שאין בו אמיתה מוחלטת הופך את התיאור לכוזב? היכן למתוח את הקו, שהרי עסקינן בעולם תחרותי ובו מבקשים העוסקים להאדיר את מרכולתם מחד, ולהמעיט מערך מרכולתו של המתחרה מאידך. התייחס לכך פרופ' דויטש בספרו (עמ' 64) כשציין כי: "מושג הכזב בעוולה של תיאור כוזב (מידע ש'אינו נכון') יפורש על פי הנורמות המקובלות בתחום המסחרי; דהיינו, פרסום דברים שהם בגדר "mere puffs" (הפלגה בשבח/הגזמה א.ב.) לא ייתפס כפרסום ש'אינו נכון' על פי מובנו הראוי של המונח 'נכון' בהקשר הנדון".
נפסק כי מטרת הקמפיין של הנתבעים, הינה לנגח את סוכן הביטוח עד להכחדתו בבחינת זן הולך ונעלם, חסר תועלת, פרזיט ולא מתקדם. עם זאת ככל שנעשה למימוש המטרה שימוש באמצעים בלתי קונבנציונאליים (מידע כוזב או בלשון עדינה מידע שאינו נכון), יהא בכך משום הלכת מסחר לא הוגנת.
בבואו של ביהמ"ש לבחון עד כמה המידע הינו "תיאור כוזב" עליו לבחון זאת במבחן הציפיות, היינו באותו מבחן בו עושים שימוש במסגרת עוולת הרשלנות, או במילים אחרות, מקום בו עוסק סביר יכול היה וצריך היה לצפות כי המידע אותו הינו מפרסם ומהווה תיאור כוזב, עלול לגרום ללקוחות, אובייקטיבית, לתן אמון במידע זה ולגרום להם לעבור ולקבל את שירותיו הוא, כי אז הינו מבצע עוולה. 
נפסק כי העובדה ולפיה ניתן להשיג את אותה תוצאה -פוליסת ביטוח רכב או דירה- באמצעות חברת ביטוח ישירה, אין משמעה שסוכן הביטוח אינו מקצוע נדרש יותר. לסוכן הביטוח, כמי שמבין בוודאי את "שפת הביטוח" בדר"כ טוב יותר מהציבור הרחב, חשיבות רבה במערכת היחסים שבין המבוטח לחברת הביטוח. 
נפסק כי ביהמ"ש אינו מצפה משני מתחרים להגיע לרמה כה נמוכה בה מבקש האחד לקעקע את יריבו באמצעות מידע מוקצן באופן לא סביר, ממנו הוא יכול לצפות כי מתחרהו ייפגע עיסקית, כפי שארע בפועל. 
המעט המצופה ממתחרים הינו שיהיו הוגנים איש לרעהו בבחינת מתחרים שהינם בני אדם ולא זאבים. בכל מקרה "תחרות חופשית אין פירושה תחרות פרועה" (רע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 331(1990)).
על כן נפסק כי החברה התנהלה בניגוד לס' 2(א) לחוק העוולות המסחריות במידע הלא נכון (הכוזב) אותו מסרה בצורה הומוריסטית ביחס לכלל סוכני הביטוח. אך אפילו לא תאמר כן, עדיין מסרה החברה מידע לא נכון (כוזב) לציבור בהתייחס אליה עצמה באשר ניתן להבין מתשדירי הפרסומת כי שיעורי הפרמיה אותם הינה גובה מהלקוח אטרקטיביים יותר מאלה הנגבים מחברות הביטוח המסורתיות מאחר ורכיב עמלת הסוכן נעדרת מהם וכי קיימים הבדלים בשל כך בין הפרמיה המשתלמת לחברת הביטוח המסורתית לפרמיה המשתלמת לחברה ולא בהכרח כך הם פני הדברים.
 

עילת הרשלנות

נפסק כי יש אמנם טעם לקושי שבשימוש בעוולת הרשלנות בנסיבות דנא. יחד עם זאת, אפילו קמה לחברה חובת זהירות מושגית וקונקרטית בכל הקשור עם הצורך בניהול תחרות הוגנת, (כזו המוצאת מקומה בחוק העוולות המסחריות, פרק א' ולפיה חלק בלתי נפרד מחובת זהירות הינו שלא לפרסם תיאור כוזב של מידע לגבי המקצוע והשירות שנותן סוכן הביטוח או באשר לשירות שהוא עצמו נותן) והיתה התנהלות הנתבעים כזו המפירה את חובת הזהירות, עדיין  שאלה נפרדת הייתה עולה בהתייחס לנזקם של התובעים בעניין זה, ככל שנגרם נזק כתוצאה מההפרה. בנסיבות העניין התובעים אינם מוכיחים מהו הנזק שנגרם להם, במיוחד כשעסקינן בנזק שהינו נזק כלכלי במהותו המחייב פירוט מוגדר, אותו אין התובעים מוכיחים בפועל. מכאן, שאין מקום לקביעה כלשהי בדבר נזק שנגרם בשל עוולת הרשלנות, ודין עילה זו להידחות. 
 

תחרות לא הוגנת

בית המשפט השיב בתחילה לשאלה: האם לנוכח ההסדרים הקבועים בחוק עוולות מסחריות, תחת פרק א' לחוק היינו "הלכות מסחר לא הוגנות", במסגרתו מצוי גם סעיף 2(א) אותו ציינו לעיל (תיאור כוזב), אין אפשרות לפתח נושאים נוספים במסגרת "הלכות מסחר לא הוגנות", בין במסגרת חוק עוולות מסחריות עצמו ובין במסגרת חוק עשיית עושר ולא במשפט. 
בית המשפט הזכיר כי בעת הדיון בכנסת, בבחינת הנוסח הסופי של החוק, נשמטה ממנו ההוראה הכללית בדבר חיוב בתחרות הוגנת. 
נפסק כי המסקנה המתבקשת הינה, כי העוולות המצויות במסגרת חוק העוולות המסחריות אינן בגדר רשימה סגורה ואין מניעה להוסיף עליהן עניינים הקשורים לתחרות בלתי הוגנת במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט, כפי משנתו של פרופ' גרוסקופף ובתנאי שאין בפסיקה שכזו כדי לפגוע במגמות העולות מדברי החקיקה, אלא באות להשלים אותן וכלשונו: "תנאי מקדמי לחקיקה שיפוטית, בתחום זה, כמו גם בתחומים אחרים, הוא שאין בדברי החקיקה הקיימים כדי להוות הסדר שלילי, או, במילים אחרות, שאין דבר בחקיקה הקיימת שיש בו כדי לשלול או להגביל את האפשרות להטיל מגבלות נוספות על חירות הפעולה של הפרטים". (עמ' 242, שם). 
הדרך בה יש לילך ביצירה ושמירה על כללי התחרות בשוק בישראל הינה אם כן, גם באמצעות סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 הקובע:
"1.(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". 
הרעיון הינו הגנה על אינטרס הציפייה, ומה יהיו המצבים שיצדיקו הגנה כאמור. היינו:
"כשם שהמשפט מגן על האינטרס הקנייני והחוזי באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט, כך ייתכן ויצא להגנת ציפייה גרידא" (גרוסקופף שם, 261).
גישת ביהמ"ש העליון לעניין זה הינה, כי ההצדקה להתערבות במקרים של תחרות לא הוגנת נובעת מהפגיעה בציפייה המסחרית להמשך קשר עם לקוחות. עם זאת, עצם הפגיעה אין די בה על מנת להקנות ביד מתחרה עילה בדיני עשיית עושר. ל״נטילת הציפייה" חייב להתלוות יסוד נוסף, שיש בו כדי להצדיק את הפגיעה בחופש העיסוק של הנתבע, ובאינטרס הציבורי של תחרות חופשית. יסוד זה יכול להיות אי חוקיות שדבקה בהתנהגות הנתבע, אך גם כאשר התנהגות הנתבע היא כדין, עדיין ייתכן שהפגיעה בציפייה היא בלתי צודקת. במילים אחרות, האיזון אותו אנו נדרשים לעשות, אליבא דגישה זו, היא בין ציפיית התובע להמשך קשר עם לקוחותיו לאינטרסים של המתחרה והציבור (גרוסקופף שם. 263).
למול גישה זו הציע פרופ' גרוסקופף את הגישה ולפיה תהא ההתערבות המשפטית מוצדקת:
"אך ורק במקרים בהם אירעה פגיעה בכללי התחרות. דעה זו מעמידה את כללי התחרות במרכז, ומטילה על בית המשפט את המשימה לקבוע את תוכנם באמצעות איזון ראוי בין שיקולי מדיניות רלוונטיים, ובראשם הגנת הלקוחות ושמירת חופש הפעולה של המתחרים בשוק".
האם מן הראוי, להגביל כללי התחרות בשל אופן התנהלות הנתבעים במקרה דנא? זוהי השאלה הטעונה הכרעה. 
בית המשפט בחן את התשובה לשאלה זו תוך בחינת שתי הגישות, זו המחפשת פגיעה בציפיות התובעים וקיומו של דבר מה נוסף כמו התנהגות פסולה או נסיבות אחרות המצדיקות התערבות (עניין ליבוביץ') וזו המחפשת טעמים חברתיים המצדיקים קביעת כללי תחרות המגבילים את דרך פעולת הנתבע (גישת פרופ' גרוסקופף). נפסק כי שתי הגישות מובילות למסקנה, כי הופרו כללי התחרות ההוגנת מצד הנתבעים.
ציפיות התובעים ודבר מה נוסף
על פי גישה זו של ביהמ"ש נדרש לבחון תחילה פגיעה בעסקי התובעים. נפסק כי לא יכול להיות  חולק על כך שהקמפיין הוביל להגדלת נתח השוק של החברה בפוליסות רכב ולכן נולדה ירידה בחלקן של חברות הביטוח המסורתיות בתחום זה וכפועל יוצא גם של סוכני הביטוח. אלא שבפגיעה בעסקי התובעים לא די כזכור, שכן בהחלט יתכן, כי הקטנת נפח השוק נבעה מפעילות תחרותית ראויה של החברה ולכן נדרש אותו דבר מה נוסף, בין שעסקינן בהתנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום־לב ובין שעסקינן בנסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.
בית המשפט פסק כי התנהלות הנתבעים במסגרת קמפיין שוקה הינה התנהלות פסולה. בכך יש כדי להוות את אותו "דבר מה נוסף" הנדרש לשם הפיכת התנהלות החברה לכזו המולידה כנגדה עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. 
מכאן, שאפילו תאמר כי לא קמה לתובעים עילה מכוח חוק עוולות מסחריות באשר אין לראות בהם עוסק ספציפי אליו מתייחס סע' 2(א) לחוק, עדיין קמה לתובעים עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט בגין תחרות לא הוגנת.
 

טעמים חברתיים לפגיעה בתחרות 

גם כאן, מקום בו נדרש ביהמ"ש למצוא מהם הערכים החברתיים המוגנים לצורך הפגיעה בתחרות, אין מנוס מלקבוע, כי ערך ההגינות הינו ערך מתחייב מקום בו שניים מתחרים על אותו פלח שוק. שני מתחרים רשאים להלל את מרכולתם ולהסביר מדוע זו טובה משל העוסקים האחרים תוך מתן הסבר על היתרונות היחסיים שבין עוסק זה לעוסקים האחרים. יחד עם זאת, הופכת התחרות לבלתי הגונה ולכן לפגומה מקום בו העוסק מציג את מרכולתו שלא עפ"י תוכנה האמיתי וכך גם אף מציג את מתחרהו באור שלילי לא רק בהשוואה אליו אלא באופן כללי וגורף אף אם זו נעשית בדרך הומוריסטית על מנת להעביר מסר ישיר וגם סמוי ולפיו סוכן הביטוח אינו אלא מקצוע הולך ונעלם, בלתי נדרש וארכאי, כי סוכן הביטוח אינו חושב על הלקוח אלא על עצמו, כי הסוכן חי את החיים הטובים על חשבון  הלקוח ולכן יש מקום להפסיק לממנו. 
מכאן, שהצגת החברה כמי שמעניקה ללקוח הטבה שמקורה באי תשלום שכרו של הסוכן שמעתה לא ימומן יותר ע"י הלקוח, ואף יזכה למתנה בדמות של חודש ביטוח ללא תשלום, אינה נכונה ומהווה הצגה בלתי נכונה הן של סוכן הביטוח כנהנתן והן של החברה עצמה. בכך התנהלות החברה מהווה התנהלות פסולה באופן הפוגע בתחרות ולכן יש לבטלו. 
מעבר לדרישת ה"שלא כדין" כאמור בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, יש להוכיח כי קיימת התעשרות הקשורה סיבתית להתנהלות "שלא כדין". נושא זה כבר עלה לעיל לאחר שהוכח שהחברה משיאה רווחים כפועל יוצא ממסע הפרסום בעניין שוקה. בכל הקשור עם שיעור ההשבה הנדרש לצורך העניין, כאן כבר מתקשים התובעים בהוכחת הרווחים שנגרמו לחברה דווקא בשל פרויקט שוקה. נושא זה יידון בהמשך בראש הפרק בנושא הנזק. 
הטעיה אסורה לפי דיני הביטוח
לטענת התובעים, פרסומי החברה בדבר הנחות שניתנות על ידה בפרמיה הינן הנחות שאינן קיימות בפועל. לפיכך יש להפעיל ביחס אליהן את חוק הגנת הצרכן, תשמ"א 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") המפעיל נורמות מסחר הוגנות ביחס לצרכנים ולא את ס' 55 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפיקוח") כטענת הנתבעים. 
נפסק כי הסעיף אוסר אם כן תיאור מטעה בפרסום לציבור. כבר עתה אומר, כי הניסיון להחיל את דיני הגנת הצרכן כפי העולה מחוק הגנת הצרכן בכל הקשור עם דיני הביטוח לא יצלח בנסיבות באשר עסקינן בחוק מיוחד לחברות ולסוכני ביטוח המתייחס לפרסומים מטעים לציבור בהיבט הביטוח.
בכל הקשור עם דרישות סעיף 55, רלוונטי לענייננו סעיף 55(ב)(5) המתייחס לדמי הביטוח בהשוואה לדמי הביטוח הרגילים או המקובלים או שנדרשו בעבר לגבי אותו מבטח ולגבי מבטחים אחרים. האם יש צורך דווקא בהגדרת מחיר מחירון ממנו יש לגזור את ההנחות? לא כך מצוין בחוק הפיקוח. נושא זה הינו גם בגדר הרחבת חזית אסורה שכן אינו מופיע בכתבי הטענות. ואולם לא מיותר לציין, כי ראוי היה לציין ביחס לכלל חברות הביטוח מהו המחיר ממנו נגזרת ההנחה (ר' ס' 15 לחוק הגנת הצרכן לעניין המחיר ממנו מוענקת ההנחה). נושא זה מצוי כידוע לפתחו של המפקח על הביטוח. אציין בנוסף,  שלא סברתי כי צרכן סביר בנושאים אלה אינו מודע לכך כי חברות ביטוח שונות מוכרות פוליסות במחירים שונים לאותו סוג פוליסה וכי השורה התחתונה הינה השורה החשובה בסיכומה של העסקה.
לפיכך לא מצא בית המשפט כי החברה מתנהלת בעניין זה שלא כדין, אם כי מובן שעל הרגולטור לבחון האם אין מקום לשפר בנושא זה לטובת הצרכן. 
 

הוכחת הנזק והשבת ההתעשרות

לתובעים שתי עילות חלופיות שהתקבלו בנסיבות. האחת מקורה בסעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות והשניה מקורה בחוק עשיית עושר ולא במשפט. 
בכל הקשור עם חוק עוולות מסחריות, נדרש הניזוק להוכיח מהם נזקיו בכל הקשור עם סעיף 2(א) לחוק, וזאת כלשון סעיף 12 לחוק הקובע:
" 12. הסעדים שבסעיפים 13 עד 21, לא יחולו על עוולות לפי סעיפים 2 ו-3". 
סע' 13-21 מתייחסים לפיצויים בלא הוכחת נזק, עיון מחדש בצו מניעה שניתן בשל הפרת סוד מסחרי, מתן חשבונות ועוד. במילים אחרות, סעיפים אלה אינם חלים על עוולת תיאור כוזב ומכאן שלא ניתן לפסוק לתובע פיצוי בלא הוכחת נזק כעולה מן החוק. על כן נפסק כי אין מנוס מלקבוע כי על הניזוק להוכיח את שיעור נזקיו הן הממוניים והן הלא ממוניים. 
 
בנוסף נפסק כי כך גם בכל הקשור עם עוולת עשיית עושר ולא במשפט, על התובעים להוכיח מה על הנתבעים להשיב להם כסכומים שבהם התעשרה החברה שלא על פי זכות שבדין, אלא שלא הוכח בנסיבות העניין מה שיעור התעשרות החברה בשל הקמפיין הספציפי. במיוחד כך עת עסקינן בשוק חופשי ובו צרכני ביטוח עוברים בין חברות ביטוח ללא קשר הכרחי לקמפיין זה או אחר. מעבר לכך, כאשר החברה מפעילה קמפיין נוסף שאין בו דבר וחצי דבר עם פגיעה בסוכני הביטוח (קמפיין היונים) ואפילו הסכומים המושקעים בפרויקט ידועים, כי אז גם אין כל אפשרות לבצע חלוקה מתאימה. 
במצב דברים זה, ובכל הקשור עם הנזק הממוני, ולמרות שהוכחה התנהגות עוולתית עפ"י סעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות מצד החברה, וכן התעשרות שלא כדין כפועל יוצא מקמפיין "שוקה", עדיין לא ניתן לדעת מה שיעור הנזק הממוני שנגרם לתובעים בוודאות הנדרשת במשפט אזרחי. לפיכך, אין מנוס מלקבוע ששיעור הנזק הממוני לא מוכח בנסיבות העניין.
 

הנזק הלא ממוני

שאלה נפרדת הינה מה שיעור הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעים. מהו נזק לא ממוני הגדיר  כב' הש' עמית בע"א 4576/08 בן צבי נ' היס [פורסם בנבו] (7.7.11) כך:
"נזק לא ממוני משול לדירה עם מספר כניסות, כניסה נפרדת לכל סוג של פגיעה. יש כניסה בגין פגיעה שגרמה נזק גוף, יש כניסה בגין היעדר הסכמה מדעת, יש כניסה בגין פגיעה באוטונומיה, יש כניסה בגין פגיעה בשם הטוב, יש כניסה בגין פגיעה עקב הפלייה (כמו חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000) ועוד. אך כל הכניסות מובילות לאותו חדר שבו שוכנת לה ציפור הנפש על כל מגירותיה ... כל הרוצה יבוא ויטול רגש מהמגירה המתאימה לו, ללא קשר לכניסה דרכה הגיע לדירה. צער, זעזוע, בושה, השפלה וכיו"ב, כל אלה יכולים להיות מנת חלקו הן של מי שנגרם לו נזק גוף והן של מי שנגרמה לו פגיעה מסוג אחר. הרגשות שונים ומגוונים, אך כולם נכללים בנזק לא ממוני"
שאלת הנזק הלא ממוני עלתה במהלך הדיון ע"י עדי התביעה. כך למשל ציינה ד"ר טורין כי "הנזק שנגרם לסוכני הביטוח הוא נזק תדמיתי. תדמיתם בציבור נפגעה, יוקרת משלח ידם אך לא יכלה לכמת את הנזק" (עמ' 119 מול 8-11).
מאידך שלושת סוכני הביטוח עדי התביעה העידו על פגיעה שחשו בשל התנהלות הנתבעים. בנסיבות העניין, וכאשר התובעים בפועל לא שקטו על השמרים בהתנהלותם שלהם כלפי הנתבעים, אפילו שלא בהכרח באותו קנה מידה, סבר בית המשפט כי אין מקום לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני. 
 

צו מניעה

נפסק כי למרות שלא הוכח שיעור הנזק שנגרם לתובעים, עדיין רשאי ביהמ"ש לתן צו מניעה האוסר על המשך ביצוע העוולה כלפי התובעים, בין מכוח חלות פקודת הנזיקין על העוולות ובין מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט לשם הפסקת קבלת טובת ההנאה המופקת באמצעות הקמפיין ושהינה כאמור שלא עפ"י זכות שבדין.
על כן, ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעים להמשיך בקמפיין שוקה כפי שבא לידי ביטוי בשנים עשר הסרטונים שצוינו לעיל ובקמפיין הרדיו. כמו כן, ניתן צו מניעה האוסר על החברה להפיק, ו/או לפרסם פרסומות ו/או לצאת בקמפיין בו מוצגים סוכני הביטוח כנהנתנים, מיושנים ומאותגרים טכנולוגית. כמו כן, ניתן צו האוסר על הנתבעים להמשיך ולפרסם קיומו של קשר כביכול בין תשלום פרמיה לחברת ביטוח הכוללת מימון סוכן הביטוח, למחיר המוצע על ידי החברה בין אם המחיר כולל הנחה ובין אם לאו.
 

15 במרץ, 2016,

1 תגובות

אחריות להסרת פרסומים פוגעניים ברשת

אחריות להסרת פרסומים פוגעניים ברשת
תביעה שהוגשה על ידי חברת ב.ה. עוגן ניהול פרויקטים בע"מ ודורי גילפז כנגד גד צוקר. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת כאמלה ג'דעון. ביום 14.2.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות:  התובעת 1, הינה חברה המפעילה מותג בשם "טיולי דורון" והתובע 2 הינו הבעלים ומנהלה של החברה. הנתבע מר גד צוקר, הינו הבעלים והמנהל של אתר אינטרנט בשם "ג'יפ טריפ-אתר השטח המוביל בישראל". 
 
בשנת 2012 במסגרת אתר הנתבע פורסמו פרסומים פוגעניים אודות התובעים. בעקבות כך,  מיהר התובע והגיע עם מפרסם הפרסומים (אדם בשם אופיר) להסדר שכלל, בין היתר, הסרת הפרסומים הפוגעניים מהאתר. 
 
התובע פנה אל הנתבע בדרישה שיסיר את הפרסומים מהאתר, אולם האחרון סירב. בהמשך פנה באמצעות בא כוחו בדרישה דומה תוך מתן הסבר שאין אמת בדברים שפורסמו, וכי המדובר בהשמצות חסרות כל בסיס, אך גם דרישה זו סורבה ללא מתן נימוקים. 
 
בעקבות כך, הגישו התובעים בקשה למתן צו עשה זמני להסרת הפרסומים הפוגעניים, וביום 25.3.13 ניתן צו כמבוקש בהעדר התייצבות מטעם הנתבע. בקשה לביטול הצו נדחתה ביום 9.4.13. הנתבע לא הסיר את כל הפרסומים על פי הצו, דבר שאילץ את התובעים, ביום 2.7.13, להגיש  בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט. בעקבות הגשת הבקשה, הוסרו כל הפרסומים הפוגעניים על ידי הנתבע. 
 
על רקע ההשתלשלות הנ"ל, הגישו התובעים את תביעתם הנ"ל שבה טענו כי הנתבע נתן במה פומבית לפרסומים פוגעניים וחסרי בסיס באתר שלו, ולא שעה לדרישתם להסרת הפרסומים הנ"ל, דבר שפגע בשמם הטוב ובפרנסתם. אי לכך הם עתרו לחייבו בתשלום פיצוי בסך של 100,000 ₪ מכח אחריותו השילוחית לפגיעה בשמם הטוב לטענתם. 
 
התביעה נוהלה בשני שלבים, שלב חבות ושלב נזק. פסק דין זה נוגע לשלב החבות.
 
תוצאות: התביעה התקבלה. נפסק כי הנתבע עוול כלפי התובעים בעוולת הרשלנות עת נמנע מהסרת הפרסומים הפוגעניים מהאתר שלו, ומשכך חב הוא בנזק שנגרם להם עקב כך.  
 
בשלב הזה, בית המשפט התיר לנתבע להביא ראיות מצדו בעניין הנזק שנגרם מלשון הרע נשוא התביעה. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

לשון הרע או לא?

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, קובע כדלקמן: 
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; ..."
 
כבר נפסק כי:
"בבואו לבחון אם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע יתחשב בית המשפט באופן שבו נתפס הביטוי בעיני אדם סביר. מבחן זה הוא מבחן אובייקטיבי שמתמקד בשאלה כיצד אדם רגיל היה מבין את הפרסום.... השאלה איננה אפוא מה הכוונה שמאחורי הפרסום, אלא מהו "המסר עימו היא מותירה את הצופה"" (ראה ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp  נ' אלי עזור (פורסם בנבו, 22.07.2015). 
 
בענייננו נפסק כי לא יכולה להיות מחלוקת, בעיני האדם הסביר, כי בפרסומים אשר פורסמו על ידי אופיר בהם כינה את התובע כאדם שלוקח כספים במרמה, יש כדי להשפיל את התובעים בעיני הבריות, ולבזותם בשל מעשיהם ולפגוע בפרנסתם, ומשכך מהווים הם לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק. 
 

הגנת "אמת דיברתי" 

האם הפרסומים הפוגעניים חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק, כטענת הנתבע? 
 
בכדי לצאת ידי חובת הוכחת טענת "אמת דיברתי", היה על הנתבע להוכיח כי הכספים שנגבו על ידי התובעים מאופיר דרך כרטיס האשראי שלו, הוצאו ממנו במרמה ושלא כדין.
 
התובעים טענו כי חיובו של אופיר בתשלום הסך של 350 דולר דרך כרטיס האשראי שלו בעבור דמי השתתפות עצמית, נבע מנזק שגרם לג'יפ שעליו נהג במהלך הטיול, ונעשה בהתאם לתנאי ההסכם שעליו חתם אופיר טרם היציאה לטיול. 
הנתבע אשר טען כאמור כי הפרסומים בדבר הוצאת הכספים הנ"ל במרמה הינו אמת, לא הביא ולוּ בדל ראיה להוכחת טענה זו. הוא לא זימן את אופיר אשר פרטיו היו ידועים לו, למתן עדות, לא הציג כל ראיה והראיות שהוצגו אין בהם כדי להוכיח את אמיתות הפרסום בעניינו של אופיר כאמור. 
 
גם טענתו שלפיה ההסכמה שהושגה בין התובעים לאופיר להסרת הפרסומים, ואשר במסגרתה הושבו לאופיר הכספים שנגבו ממנו, מהווה הודאת בעל דין באמיתות הפרסום, אין בה ממש ודינה להידחות.
 

הגנת "הבעת דעה"

הנתבע טען כי הפרסומים הפוגעניים הינם בגדר הבעת דעה, ומשכך חוסים הם תחת ההגנה המנויה בסעיף 15(4) לחוק, הקובע כדלקמן: 
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: 
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות"
 
נפסק כי גם טענה זו דינה להידחות. 
בת.א (י-ם) 7642/03 יוסף נבות נ' שי גוטסמן (פורסם בנבו, 19.06.2006), נאמרו הדברים הבאים: 
"השאלה אם פרסומים שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעה גרידא של הכותב, איננה פשוטה. האבחנה נעשית עפ"י השכל הישר וכללי ההיגיון, ותוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע, כפי שאלה פותחו בפסיקה ... פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו, כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו. האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי 'הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר'. אותו הרושם יווצר עקב ניסוחה של האמרה, מקומה בפרסום ומבנה הפרסום בכללותו " א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, בעמוד 310; ראו גם ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55; ראו עוד ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857; ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן נו(3) 245, בפיסקה 16 לפסק הדין). 
 
ובהמשך נאמר:
"... בהקשר זה מיוחסת חשיבות לשאלה, האם הטענה שבמחלוקת ניתנת לבדיקה ובירור אובייקטיביים, שאז הנטייה היא לראות בה משום טענה שבעובדה, או שמא מדובר, על פי מבחן האדם הסביר, בטענה סובייקטיווית של המפרסם, אשר אינה נתונה לבדיקה ובירור כאמור (ראו לעניין זה Potomac Valve and Fitting v. Crawford Fitting 829 F. 2d 1280, 1285 – 1287 (1987)). טענה כזו תיחשב, בדרך כלל, להבעת דעה"
 
בענייננו, להבדיל מהאמירות שהתובע הינו אדם שקרן ולא אמין, אשר נתפסים בעיני הקורא הסביר כהבעת דעה, לא כך המצב לגבי האמירה שלפיה התובע לוקח כספים במרמה. אמירה כזו טומנת בחובה סממנים של תיאור עובדתי, והיא נתפסת בעיני הקורא הסביר כטענה שבעובדה.
 

חופש הביטוי למול שמירה על השם הטוב

בסיכומיו, טען הנתבע כי ככל שעסקינן בפרסום באמצעות "פורום" אינטרנטי, אשר תכליתו היא השמעת ביקורת – חיובית או שלילית- על  ידי המשתתפים, ראוי לייחס משקל רב יותר לחופש הדיבור. 
 
נפסק כי אין לקבל עמדה זו. חופש הביטוי ושמירה על השם הטוב, הינם שני ערכים מוגנים, אשר נקודת האיזון ביניהם נקבעת על פי שיקולים ערכיים ולא שיקולים טכנולוגיים. המחוקק נתן ביטוי לשיקולים ערכיים אלה בחוק איסור לשון הרע, וקבע את האיזונים הנדרשים לצורך הגנה עליהם, והפסיקה הענפה של בתי המשפט השונים, ובמיוחד של בית המשפט העליון, נתנה גושפנקא לאיזון הנ"ל על מרבית היבטיו. 
 
על כן, בהינתן העובדה שנקודת האיזון נשענת על שיקולים ערכיים כאמור, אין הצדקה עניינית ו/או חברתית ו/או תרבותית להפר נקודה זו כשעסקינן בפרסום בפורום אינטרנטי המדומה ל"כיכר העיר", ומה שמהווה בהגדרה, לשון הרע "בפרסום" רגיל, יהווה לשון הרע גם בפרסום אינטרנטי, שאם לא כן, נמצא עצמנו מתמודדים עם שני מרחבים תרבותיים שונים על כל ההשלכות השליליות הנובעות מכך. גם שיקולים של מדיניות שיפוטית אינם יכולים לצדד באבחנה זו. 
 

אחריות אתר לפרסומי צד שלישי

תחת ההנחה שבפנינו פרסום המהווה לשון הרע על פי החוק, נשאלת השאלה, האם מוטלת על הנתבע, כמנהל האתר, בנסיבות המקרה שבפנינו, אחריות נזיקית בגין הפרסומים הנ"ל?
 
שאלת הטלת אחריות נזיקית על מפעילי אתר אינטרנט, לפרסומים מפירי חוק אשר הועלו על ידי צדדים שלישיים באתר, הינה שאלה מורכבת הכורכת בחובה היבטים משפטיים והיבטים טכנולוגיים. 
 
ככלל, בתי המשפט לרבות בית המשפט העליון לא שללו, במקרים המתאימים, את האפשרות להטיל על מפעילי אתר באינטרנט, אחריות נזיקית לפרסומים מפירי חוק שהועלו על ידי צדדים שלישיים באתר, אם כי טרם יצאה הלכה פסוקה מתחת ידו של בית המשפט העליון בעניין (ראה דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי. טי. סי (1995) החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ (סעיפים ל"ד ו-ל"ה) (פורסם בנבו, 25.03.2010), וברע"א 1700/10 אבי רועי דוביצקי נ' ליאב שפירא, (פורסם בנבו, 20.05.2010). 
 
הערכאות הדיוניות נדרשו לסוגיה זו בהקשר של חוק איסור לשון הרע, ודעותיהן נחלקו בעניין. חלקן גרס כי בהעדר חקיקה מפורשת, אין לראות באתר אינטרנט "אמצעי תקשורת" כמשמעותו בסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, ומשכך, לא ניתן להטיל על מפעיל האתר אחריות מכח החוק, וחלקן התייחס לפרסום באינטרנט כאל פרסום ב"אמצעי תקשורת" כמשמעותו בחוק, תוך אימוץ פרשנות תכליתית של החוק (לעניין הגישות השונות ראה ת.א 24514-10-09 אסתר דור ואח' נ' יעקב בן יששכר ואח' והפסיקה המצוטטת בו (פורסם בנבו, 15.03.2015), וכן ראה ת.א (ת"א) 51859/06 עו"ד שמעון דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (פורסם בנבו, 28.10.2008), ת.א (ת"א) 14303/08 רבקה פלח – "חנות בייבי פלוס" נ' פלונית ואח' (פורסם בנבו, 25.11.2010).  
 
ברם נפסק כי: מחלוקת זו אינה רלוונטית לענייננו, שכן אחריותו של הנתבע במקרה שבפנינו, קמה מכח עוולת הרשלנות, אשר באה לידי ביטוי בהימנעותו מהסרת הפרסומים הפוגעניים מהאתר חרף דרישתם של התובעים לעשות כן, וכבר נפסק כי העדרה של עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע כנגד מנהל אתר, לפרסומים מפירים אשר הועלו באתרו, אינה שוללת הטלת אחריות עליו, בגין אותן עובדות, על פי דיני הרשלנות הכלליים (בעניין זה ראה ת.א (כ"ס) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי (פורסם בנבו, 14.07.2002), ת.א 32986/03 בושמיץ משה נ' אהרונוביץ' ענת (פורסם בנבו, 06.05.2007). 
 
מחומר הראיות הוכח כי התובעים פנו אל הנתבע בדרישה להסרת הפרסומים, אולם האחרון סירב לענות לדרישתם, וכשנשאל על הסיבה לכך בחקירתו הנגדית, ניתנו על ידו תשובות סותרות. 
 
מהאמור לעיל עולה, כי להבדיל ממעורבות פסיבית בהעלאת הפרסומים לראשונה באתר על ידי אופיר, בפנינו מעורבות אקטיבית מצד הנתבע להמשך העוולה של פגיעה בשמם הטוב של התובעים, והימנעות מלנקוט באמצעים יעילים ו"זולים" למניעת המשך הפגיעה הנ"ל. 
 
הטלת אחריות נזיקית על מפעיל אתר אינטרנט לפרסום מפר במקרה והוא סירב להסרת הפרסום, נדונה במספר בתי משפט. 
 
בפרשת בורוכוב המוזכרת לעיל קבע בית המשפט (כב' השופט ר. אמיר) כי:
"ראוי לחייב את ספק שירותי האינטרנט בגין פרסום פוגע שנעשה ע"י צד ג' במסגרת אותם שירותים שנותן הספק – רק אם וכאשר הצד הנפגע מתלונן על כך בפני הספק ודורש במפורש את הסרת הפרסום הפוגע ; ורק אם הפרסום אכן פוגע ואסור על-פניו ; ורק כאשר יש לספק יכולת למנוע זאת באופן סביר"
 
בפרשת בושמיץ המוזכרת אף היא לעיל, נקבע על ידי סגנית הנשיא כב' השופטת ש. אלמגור כדלקמן:
"האיזון הראוי בין חופש הביטוי ומתן במה חופשית לגולשים בפורום, מחד, אל מול זכותו של אדם לשם טוב, יהא הפרסום בכל מדיום שיהא, מביא למסקנה שיש להטיל על הנתבעת אחריות מקום בו ידעה והייתה ערה לדברי הנאצה המופנים כלפי התובע בפורום שבניהולה. הנתבעת הייתה ערה לאפשרות הטכנית – ואף עשתה בה שימוש לעתים – להסיר פרסומים שמצאה כי אינם ראויים להיות מובעים בפורום, ודרך מניעת הפרסומים הייתה קלה ואפשרית, ולא הצריכה השקעת משאבים כספיים או אחרים בלתי־סבירים ביחס לנזק שנועדה המניעה להשיג"
 
בת.א 12281/07 נתן הופמן נ' תפוז אנשים בע"מ (פורסם בנבו, 24.07.2011), נאמר על ידי כב' השופט ח. ברנר כי:
".... בהחלט ניתן לשקול גם על פי הדין הקיים, הטלת אחריות נזיקית על מפעילי אתר אינטרנט, בין מכח עילה של פרסום לשון הרע ובין מכח עילה של רשלנות בנזיקין, אם הם נמנעו, ללא כל הצדקה, מלמחוק תוך פרק זמן סביר פרסום פוגע, לאחר שתשומת ליבם הופנתה לקיומו של פרסום כאמור באופן שיש בו די כדי לאתר את הפרסום המסויים מתוך שלל הפרסומים האחרים, והם נדרשו למחוק את אותו פרסום"
 
במסגרת תביעה שבה נידונה השאלה האם מוטלת חובה על בעל האתר, במסגרתו מתנהל פורום, לדאוג מיוזמתו להסרת קישורים המפנים לכתובות בהן ניתן להוריד עותקים מופרים של יצירות המוגנות בדיני זכויות יוצרים, נפסק על ידי כב' השופט עופר גרוסקופף, כי ככלל, ניתן להטיל אחריות כאמור בגין הפרה תורמת עת נמסרה לבעל האתר התראה על הימצאות הפרסום המפר והוא נמנע מלהסירו בהתאם לנוהל "הודעה והסרה" (ראה ת.א (מרכז) 567-08-09 א.ל.י.ס אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"נ נ' רוטר. נט בע"מ (פורסם בנבו, 08.08.2011). 
 
בענייננו, נפסק כי התקיימו שלושת המבחנים להטלת אחריות נזיקית על הנתבע, אשר הותוו בפרשת בורוכוב הנ"ל כדלקמן: 
 
א. מבחן הידיעה בפועל - הוכח כי הנתבע היה מודע לקיום הפרסומים הפוגעניים באתר. 
 
ב. מבחן ודאות הפגיעה – הנתבע היה יודע ו/או היה אמור לדעת, כמו כל אדם סביר, כי הפרסומים נשוא התביעה הינם פרסומים העלולים לפגוע בשמם הטוב ובפרנסתם של התובעים.
 
ג. מבחן יכולת המניעה – הוכח כי לנתבע היתה היכולת והשליטה להסיר את הפרסומים הפוגעניים, וכי במאמץ סביר יכול היה למנוע את המשך הפגיעה בתובעים, אך הוא בחר לא לעשות כן. 
 
על כן נפסק כי הנתבע עוול במחדלו כלפי התובעים בעוולת הרשלנות, עת סירב להסיר את הפרסומים הפוגעניים לאחר קבלת דרישה לכך מאת התובעים, ומשכך, הוא חב לפצותם בגין הנזק שנגרם להם עקב מחדל זה. 
 

תקנון אתר אינטרנט

הנתבע צירף כנספח א' לכתב הגנתו העתק של מסמך הנושא כותרת "כללי האתר" (ראה ת/2), ובו צוין בין היתר כדלקמן:
"אנו דוגלים בחופש הביטוי אך גם על רמת ביטוי נאותה וחוקית. לפיכך, אין לפרסם תכנים בעלי אופי מיני בוטה, מאיימים, גזעניים, מוציאי לשון הרע .... ותכנים אשר מהוים הפרה כלשהיא של החוק...... הודעות ותגובות החורגות מכללים אלו יימחקו מהאתר".
 
האמור במסמך זה אף הוא מטיל חובה על הנתבע להסיר פרסומים מפירי חוק מהאתר, והימנעותו מלהסיר את הפרסומים הפוגעניים במקרה שבפנינו, מחזקת את המסקנה בדבר התרשלותו במילוי תפקידו כמנהל האתר. 
 

24 בינואר, 2016,

0 תגובות

שימוש הוגן בתמונה

שימוש הוגן בתמונה
תביעה שהוגשה על ידי יואל רונן כנגד עמותת "תנו לחיות לחיות". התיק נדון בבית משפט השלום בראשון לציון, בפני השופט ארז יקואל. ביום 5.1.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תמונה שצילם התובע ובה נראה עוף דורס אוחז בטרף, פורסמה באתר הפייסבוק הרשמי של הנתבעת, לצד דיווח שעניינו התעללות בבעלי חיים. בדיווח מתוארת שיטת צילום, בה צלם התמונה קושר יונים חיות לקרקע על מנת שתשמשנה כפיתיון לעופות דורסים ומצלמם בעת אכילתם את הטרף החי.
התובע הגיש תביעה כספית כנגד הנתבעת, בעתירה לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ תוך התמקדות בשתי טענות עיקריות. הראשונה, כי הפרסום מפר את זכויות היוצרים שלו בתמונה, לפי חוק זכות יוצרים התשס"ח - 2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים"). השנייה, כי המלל שפורסם לצד התמונה משליך את המעשים המתוארים עליו כצלם התמונה בהיותו מזוהה עמה ולכן הפרסום עולה כדי לשון הרע, לפי הוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית, נפסק כי השימוש של הנתבעת בתמונה נכנס בגדר הגנת השימוש ההוגן. התובע מחויב לשלם לנתבעת הוצאות מתונות בסכום כולל של 5,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתיק:
 

תנאים להגנת זכויות יוצרים על תמונה

נפסק כי התמונה מוגנת תחת זכויות יוצרים. לא הוצגו ראיות לסתור טענה זו. 
הוראת סעיף 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים מבהירה את גדר היצירה שיש בה זכות יוצרים, כך: "יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי". 
הוראת סעיף 8 (א) לחוק זכות יוצרים קובעת, כי: "זכות יוצרים תהא ביצירה כאמור בסעיף 4(א)(1), בהתקיים אחד מאלה: (1) היצירה פורסמה לראשונה בישראל; (2) בעת יצירתה של היצירה היה יוצרה אזרח ישראלי, או שמקום מגוריו הרגיל היה בישראל, וזאת בין שהיצירה פורסמה ובין שלא פורסמה".
 
התמונה מושא הפרסום, עולה לכדי "יצירה אומנותית" בהתאם להגדרות המנויות בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים, שבכללה מופיעה "יצירת צילום". עיון בתמונה, מעלה כי היא עומדת במבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה על מנת שתוגדר כ"יצירה אומנותית". 
קיימים מספר מבחנים לבחינת מושג ה"אומנותיות" של היצירה: 
 
1. ראשון, הוא מבחן הבחירה, לפיו יבחן האם ליוצר היו מספר אפשרויות לעצב את המוצר הנדרש להגנה; 
 
2. שני, הוא מבחן כוונת היוצר, לפיו נבחן האם היוצר הביא בחשבון גם שיקולים יצירתיים בעריכת המוצר; 
 
3. שלישי, הוא מבחן קבלת הדבר בציבור; 
 
4. רביעי, הוא מבחן נכונות הציבור לשלם כסף עבור המוצר; 
 
5. חמישי, הוא מבחן הרמה האסתטית המינימלית למוצר; 
 
6. שישי, הוא מבחן האמנות לשמה. 
 
נוסף למבחנים אלה נקבע כי יצירה צריכה להיות פרי מאמץ, כישרון והשקעה, או מיומנות של יוצרה המקנים לה אופי שונה ממרכיביה. ככל שהשקיע היוצר ביצירה די מאמץ וכישרון עצמאיים משלו שמקורם בו, תהיה יצירתו ראויה להגנה.
לעניין מקוריות היצירה, נקבע, כי: "אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה." (ר' ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 346 (1985)).
 
בהקשר זה, יפים הדברים הבאים: "יסוד המקוריות, משתקף בין השאר בגיבוש תפיסה צילומית ייחודית, בבחירת צבעי הצילום, הצורות והרקע, בתאורה, בזווית הצילום ובבחירת הטכניקה של הצילום. כללו של דבר - הקומפוזיציה של הצילום מקנה לו מעמד של יצירה אמנותית מקורית כמובנו של מושג זה בחוק זכות יוצרים" (ר' ת.א. (י-ם) 2441/89 שוקי קוק נ. פלאביו סיקאלר [פורסם בנבו] (8.8.91)).
 
מן הפרט אל הכלל, נפסק כי לצלם התמונה הייתה האפשרות לעצב את התמונה בזווית הצילום הנכונה כראות עיניו. בית המשפט התרשם כי בין שיקוליו של הצלם הובאו שיקולים יצירתיים וכי צילום התמונה עומד ברמה האסתטית הנדרשת כדי להוות צילום אומנותי ומקצועי, המהווה יצירת אמנות לשמה. לפיכך, נפסק כי התמונה מוגנת תחת זכות יוצרים, כיצירת אומנות, לפי הוראות חוק זכות יוצרים. 
 

הבעלות בתמונה 

התובע צירף לתצהירו העתק פרטים טכניים של התמונה בהקשר לקובץ המקור, אשר לגביהם טענה הנתבעת בסיכומיה כי הם ניתנים לשינוי בנקל, וודאי על ידי מי שמתעסק בצילום דיגיטאלי, כתובע. התובע נשאל לעניין זה בעדותו והשיב, מבלי שנסתר, כי הוא אינו בקיא בעניינים טכניים שכאלו. 
כנגד גרסה זו, על אף העדר ראיות אובייקטיביות לצידה, הנתבעת לא הראתה כי התמונה אינה מצויה בבעלותו של התובע, או שהיא מצויה בבעלותו של אחר. 
נפסק כי התובע הוא בעל זכויות היוצרים בתמונה, נוכח שהוא זה שצילם אותה ופרסם אותה באתרו. 
 

לא הופרה זכות היוצרים בתמונה

בית המשפט  דחה את טענות התובע בדבר הפרת הנתבעת את זכות היוצרים שלו בתמונה וזאת. 
יש לבחון האם הנתבעת העתיקה את התמונה ובכך הפרה את זכות היוצרים שלו, לפי הוראת סעיף 12(1) לחוק זכות יוצרים, הקובעת כי: "העתקה של יצירה היא עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית, לרבות- (1) אחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או באמצעי טכנולוגי אחר". 
 

שימוש הוגן בתמונה

בית המשפט קיבל את גרסת הנתבעת לפיה עשתה שימוש מותר והוגן בתמונה. הוראות סעיפים 18-30 לחוק זכות יוצרים קובעות רשימה של שימושים מותרים, המהווים שימוש הוגן. רלוונטיות לענייננו הוראות סעיפים 18 - 19, בזו הלשון: 
18. "על אף הוראות סעיף 11, עשיית הפעולות המפורטות בסעיפים 19 עד 30 מותרת בתנאים המפורטים באותם סעיפים ולשם השגת המטרות המפורטות בהם, אף בלא קבלת רשות מבעל זכות היוצרים ובלא תשלום תמורה...".
19. "(א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך; (ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין היתר, כל אלה: 
 
(1)מטרת השימוש ואופיו; 
 
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש; 
 
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה; 
 
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה".
 
הוראות חוק זכות יוצרים מאפשרות עשיית שימוש הוגן ביצירה, ככזה שמותר לעשות בה על אף ההגנה עליה, גם ללא הסכמתו של היוצר או בעל הזכות. בעניין האיזון בין זכות היוצרים לזכות המשתמשים ונחלת הכלל נקבע, כי:
"לצורך עידוד היצירה, מאפשרים ליוצר ליהנות, הנאה בלעדית, לתקופה מסוימת מפירות יצירתו. לכאורה, הנאה בלעדית כזו מחייבת איסור על כל שימוש אחר ביצירה. אולם, יד ביד עם דיני זכויות יוצרים, נקבעו זכויות מסוימות למשתמשים, המאפשרות שימוש מסוים ביצירות, גם ללא נטילת רשות מבעלי הזכויות. הצורך באיזון נובע מכך שמתן זכות יוצרים ביצירה, מטיל מגבלות על חופש הביטוי, הזכויות התרבותיות, חופש היצירה וחופש המידע. השימושים המותרים, ובראשם השימוש ההוגן מדגישים את האינטרס הציבורי בשימוש חופשי ביצירות התרבות ובהנגשתם לציבור רחב ככל האפשר" (ר' בש"א (ת"א) 11646/08 The Football Association Premier League Ltd נ' פלוני [פורסם בנבו] (02.09.2009)). 
 
בעניינו, שוכנע בית המשפט כי מדובר בתמונה שפורסמה לשם הבעת ביקורת על שיטה נטענת של צילום התמונה, בסקירת שיטת הצילום הנוהגת בצירוף התמונה לשם המחשה ואף בדיווח הדומה לדיווח עיתונאי, לשם הבאת דבר המעשה הנטען לידיעת הציבור ולמיגור התופעה בהקדם האפשרי ובהיקף נרחב ככל הניתן. 
 
לצורך בחינת הוגנות השימוש ביצירה, התייחס בית המשפט למטרת השימוש ולאופיו, לאופי היצירה, להיקף השימוש ביצירה מבחינה איכותית וכמותית ביחס ליצירה בשלמותה ולהשפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.
 
לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין בהתאם לסעיף 19(ב) לחוק, התרשם בית המשפט כי הנתבעת פעלה בתום לב בעת שפרסמה את התמונה לצד המלל, עומדת לה הגנת השימוש ההוגן והיא לא הייתה חבה בקבלת הרשאה מפורשת של התובע כבעל זכות היוצרים בתמונה עובר לפרסום.
 

שימוש הוגן: מטרת השימוש ביצירה ואופיו

ראשית, אשר למטרת השימוש ביצירה ואופיו. בחן בית המשפט האם השימוש נעשה למטרת רווח אם לאו והתחשב בתרומת השימוש לקידום ערכים אחרים החשובים לחברה (ר' רע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח (1) 251, 266 (1993)). 
 
בית המשפט התרשם כי המטרה העיקרית של פרסום התמונה, הייתה לשם הגנה על בעלי חיים, באמצעות הבאת מעשה ההתעללות המשוער לידיעת הציבור הרחב, מהר ככל הניתן. בזכות צירוף התמונה לפרסום, ניתן למלל נופך מציאותי ורלוונטי, המייעל את החשיפה הציבורית, מסייע בגיוס דעת הציבור, מעלה את מודעותו ועשוי להביא למיגור התופעה באופן מיידי. 
 
לנוכח האמור, דחה בית המשפט את טענת התובע בסיכומיו, לפיה היה על הנתבעת להסתפק בדיווח התלונה למחלקת חקירות שוטרים, מבלי לבצע את הפרסום. נפסק כי הפרסום נועד להביא להפסקה מיידית של התופעה הקשה ממנה חששה הנתבעת, אף שהסתבר שאין ממש בחשש זה בהקשר לתובע. 
בית המשפט התרשם כי יש להתייחס לפרסום כאל פרסום חירום, דחוף וחיוני ולכן, גם אם הסתבר שלא היה בו ממש, היה נכון ורצוי לפרסמו בהעדפת ההגנה על בעלי החיים. 
 
נפסק כי בנסיבות פעילות הנתבעת כמגנה על בעלי חיים, בית המשפט לא ראה לנכון להדגיש נורמה בעבורה לפיה יש להמתין עם פרסומים הקשורים בחשד להתעללות בבעלי חיים. כך, לא ראויה המתנה לשם עריכת בירור מעמיק הקשור בעובדות התלונה ובזכויות משפטיות או לשם השלמת חקירת מחלקת חקירות שוטרים כבעניין שמלפניי, כשאין לכחד כי בזמן ההמתנה ההתעללות הנחשדת בבעלי החיים תימשך. 
 
בהתאם לכך, בית המשפט פסק כי לא ראה את הנתבעת כמי שמנסה "לשפוט אשמים בעין ציבורית" כטענת התובע בסיכומיו. אלא כמי שהציגה את הפרסום בתום לב, תוך שנוסחו נשקל במחשבה זהירה. הנתבעת תיארה את המעשה הנטען שהובא לידיעתה, ללא חשיפת שם ופרטים, פירטה את הפעולות בהן נקטה ואף הציגה לציבור את תגובת החשוד כפי שהציגה פלוני, על מנת לאפשר לקורא הסביר להסיק את מסקנותיו האישיות בנושא. 
הנתבעת עשתה שימוש בתמונה כדי להביא לתוצאה מידית של הפסקת אותה פעולה פוגענית נטענת באמצעות גיוס דעת הציבור. מדובר בדיווח חירום, שיש לפרסמו ללא דיחוי כדי להשיג את מטרתו העיקרית וכל עיכוב בפרסומו, כאמור, עלול לגרום לפגיעה נוספת בבעלי חיים בעקבות העדר מודעות ציבורית מיידית.  
 
אין בנמצא ולו ראשית ראיה, המעידה כי פרסום התמונה נעשה לשם שימוש מסחרי כלשהו, בין במישרין ובין בעקיפין, או שלמצער הניב לנתבעת רווח כספי כלשהו, גם אם עתידי, בדמות תרומות. 
 

שימוש הוגן: אופי היצירה שבה נעשה השימוש

שנית, אשר לאופי היצירה שבה נעשה השימוש בגדר הפרסום. בית המשפט קיבל את הטענה כי לשם ביצוע הצילום, השקיע התובע מאמצים ויצירתיות. המדובר בתמונה שאין מחלוקת כי פורסמה במדיה דיגיטאלית באופן נרחב והייתה יכולה להגיע לכל אדם ולכל בית, לשימוש פרטי. בנסיבות העניין הייחודיות שמלפניי ובהינתן הקביעה אשר למטרת השימוש ואופיו, קבע בית המשפט כי יש להכיר בפרסום כשימוש הוגן שנעשה בתמונה, חרף אופייה היצירתי. 
 

שימוש הוגן: היקף השימוש בתמונה

שלישית, אשר להיקף השימוש בתמונה, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה. הנתבעת מאשרת כי התמונה פורסמה  כפי שהיא, בשלמותה, מבלי שנעשה בה שינוי. הפרסום נעשה באתר של הנתבעת ולא באתרים המופנים לקהל פוטנציאלי הרוכש צילומי עופות דורסים כתחביב או לשימוש אחר. הפרסום נעשה כפרסום בודד ובמסגרת דיווח ספציפי לקהל המבקרים באתר. הפרסום הוסר סופו של יום מהאתר והשימוש שנעשה בתמונה אינו בהיקף רחב. כיום, אף לא ניתן לאתרו במרשתת כלל. לא הוגשו ראיות לעניין איכות הפרסום, אך לנוכח הפלטפורמה בה הוצגה התמונה, שלא נועדה להציג צילומים מקצועיים באיכות גבוהה, לא ניתן להגדיר כך את איכות הפרסום. 
 

שימוש הוגן:  השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

רביעית, אשר להשפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה. לא הוצגו ראיות מהימנות המלמדות כי ערכה של היצירה ירד בהכרח.  השימוש משפיע על ערך היצירה והשוק הפוטנציאלי שלה, כאשר הפרסום מופנה לאותו שוק עמו מתכתבת היצירה המקורית. כאן, הפרסום נעשה בקרב שומרי זכויות בעלי חיים, באתר הרשמי של הנתבעת, שלא כל אדם מתעניין בנעשה בו ולא בקרב חובבי אומנות וצילום בעלי חיים. לפיכך, שוכנע בית המשפט כי הפרסום לא גרע מערכה של היצירה בקרב הקהל אליו פונה התובע. לעניין זה, דחה בית המשפט את טענת התובע ביחס להשפעת השיתופים הרבים שנעשו לפרסום על הוגנות השימוש ביצירתו. בית המשפט אימץ לעניין זה את הדברים כפי שנקבעו בבש"א (ת"א) 11646/08 The Football Association Premier League Ltd נ' פלוני [פורסם בנבו] (02.09.2009)), לאמור:
"אם השימוש הוא שימוש הוגן, אין להטיל סייג נוסף, של השפעה מצטברת. נניח לדוגמא שימוש הנכלל במפורש במסגרת השימושים המותרים – ברור כי שימוש מותר לא יהפוך לאסור בשל כמות המשתמשים. כן הדין לגבי שימוש הוגן". 
 

שימוש אגבי בתמונה

הנתבעת בסיכומיה להוראת סעיף 22 לחוק זכות יוצרים וטוענת כי השימוש בתמונה נעשה כשימוש אגבי. הוראת סעיף 22 לחוק זכות יוצרים קובעת, כי: "שימוש אגבי ביצירה בדרך של הכללתה ביצירת צילום, ביצירה קולנועית או בתקליט, וכן שימוש ביצירה שבה הוכללה היצירה כאמור, מותר; לעניין זה, הכללה במתכוון של יצירה מוסיקלית, לרבות המילים הנלוות אליה, או של תקליט שבו היא טבועה, ביצירה אחרת, לא תיחשב לשימוש אגבי". 
 
לא ניתנה התייחסותו של התובע לטענה זו, אך בית המשפט סבר כי אין היא רלוונטית בנסיבות העניין ודחה את הטענה. השימוש בתמונה לא נעשה באופן אגבי. היא פורסמה כפי שהיא לצד המלל המתאר מעשה מסוים ממקום בו ביקשה הנתבעת להמחישו ולא נכללה כחלק מיצירה אחרת, כבדרך אגב. 
 

לא הופרה הזכות המוסרית של התובע בתמונה

בית המשפט דחה את טענות התובע בדבר הפרת הנתבעת את זכותו המוסרית בתמונה. ההוראות בעניין הזכות המוסרית של בעל יצירה מוגנת, מצויות בסעיפים 45 ו- 46 לחוק זכות יוצרים, לפיהן: 
45. "(א). ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה; (ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר; 
46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר: (1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; (2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
 
הזכות המוסרית זכתה להכרה כזכות יסוד והיא מעוגנת בהוראת סעיף 27(ב) להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם לפיה: "כל אדם זכאי להגנת האינטרסים המוסריים והחומריים הכרוכים בכל יצירה מדעית, ספרותית או אמנותית, פרי רוחו" (ר' רע"א 2687/92 הנ"ל עמ' 251, 266). ההלכה הפסוקה הכירה בביטוי אומנותי כחלק מכבוד האדם וזכותו להגשמה עצמית, הכרה בכבוד היוצר והיצירה (ר' ע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פד"י נ(4) עמ' 136; בג"צ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ואח', פד"י נ(5) עמ' 661; רע"א 6141/02 אקו"ם נ' תחנת השידור גלי צהל, [פורסם בנבו] (3.1.2003)). 
 
אין חולק כי התמונה פורסמה באתר מבלי שניתן לתובע קרדיט כלשהו בגינה. עם זאת, סבר בית המשפט כי בנסיבות העניין הייחודיות של הפרסום כולו, לא ברור מה העניין הממשי של התובע במתן קרדיט על תמונה המציגה עוף דורס האוחז ביונה על הקרקע, כאשר המלל המצורף לה עניינו בהתעללות בבעלי חיים. 
 
גם לנוכח אופיו של קהל הנחשפים לפרסום, התובע לא הוכיח כי אותם פעילים או מתעניינים בדבר זכויות בעלי חיים, הם הקהל אליו הוא מפנה את יצירותיו בבואו להציען לשימוש מסחרי. יתרה מכך, לא הוכח שהתמונה מוצעת או הייתה מוצעת בעבר למכירה או שיש לה ערך שוק כלשהו. 
התובע לא הוכיח כי הנתבעת נוהגת לתת קרדיט לתמונות אותן היא מפרסמת באתר, או כי יש בפרסום יוצא דופן כלשהו. מכל מקום, שוכנע בית המשפט, כטענת הנתבעת, כי כלל לא ידעה שהתמונה שייכת לתובע. 
 

לשון הרע

ארבעה שלבים הותוו בהלכה הפסוקה לשם בחינת מחלוקת שקשורה בהוצאת לשון הרע:
 
1. בשלב הראשון, יש לבחון האם פרסום לשון הרע עלול לפגוע בשמו הטוב של התובע בעיני הבריות, לבזותו ולפגוע בשמו לפי הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע;
 
2. בשלב השני, שאין חולק כי מתקיים בעניין שמלפניי, יש לבחון האם מדובר בביטוי שפורסם, לפי הוראת סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע;
 
3. בשלב השלישי, יש לבחון האם עומדות למפרסם איזו מההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע.
 
4. בשלב הרביעי וככל שנקבעה חבות, יש לבחון את סוגיית הפיצויים (ר' ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558 (2004)). 
 

תוכן הפרסום אינו מהווה לשון הרע כלפי התובע

הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובעות כי לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול:
"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או  ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". 
 
הוראות סעיף זה אינן דורשות גרימת פגיעה בפועל בשמו הטוב של אדם כתוצאה מפרסום. די בכך שפרסום עלול לגרום לפגיעה שכזו, כאשר הבחינה נעשית דרך עיניו של "האדם הסביר" בגדר מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט לבחון מהי המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים מתוך עיון בפרסום עצמו (ר' ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989); א' שנהר דיני לשון הרע  (1997) עמ' 109; עמ' 122-123). לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עמו נותר הקורא. 
 
הפרסום נבחן בכללותו, לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות אותו. כבר נקבע לעניין זה, כי:
"המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו" (ר' ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977)).
 
לגופו של עניין וכידוע, הנפגע על פי הוראות חוק איסור לשון הרע הוא מי שלשון הרע מכוונת נגדו. מעמד הטוען ללשון הרע, יבחן לפי אמת מידה אובייקטיבית, כך שעל הנפגע, התובע, להצביע על כך שדברי העלבון מתייחסים אליו (ר' ספרו הנ"ל של שנהר עמ' 123; ת"א 636/71 שרף נ' שירותי יעוץ כלכלי בע"מ ואח', [פורסם בנבו] פ"מ תשל"ז (ב) 271, 285)). 
 
נפסק כי אין בכוחו של הפרסום כולו להשפיל את התובע עצמו כלשהו בעיני הבריות או לעשותו למטרה לשנאה, לבוז, ללעג, לבזותו, או לפגוע בעסקו או במשלח ידו. 
 
לשון הרע כלפי התובע אף אינה משתמעת מן הפרסום כהוראת סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, הקובעת, כי: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה" (ר' אף ע"א 1104/00 אפל נ' חסון ואח' פ"ד נו(2), 607)). 
 
אין ספק כי במלל מושא הפרסום מתואר מעשה קשה, חמור, מדאיג ומטריד. אין ספק אף כי התמונה המצורפת ממחישה את נסיבות המעשה הנחשד ומחזקת בעיני הקורא הסביר את התופעה הנטענת ואת אמינותה הנחזית. גם התגובות אליהן הפנה התובע הן חמורות, בהתייחסותן לחשוד השוטר. 
 
בית המשפט בחן את נוסח הפרסום, נסיבות פרסומו, מיהות הצדדים והמסר עמו נותר הקורא הסביר של האתר. המלל בו נעשה שימוש אינו מציין את שמו של התובע, אינו מקשר את האמור לתובע בדרך כלשהי ואף מזכיר מעורבות "שוטר", באופן המנתק קשרי התייחסות לתובע. בנוסף, התרשם בית המשפט כי התמונה אינה מזוהה עם התובע ככזה ראה וקדש וכי הקורא הרגיל המבקר באתר, לא יכול לשייך את מעשה ההתעללות הנטען לתובע. 
 
נפסק כי אף אם התובע מוכשר בתחום הצילום, התמונה אינה מאפיינת אותו משמע הייתה כתעודת זהות או טביעת אצבע בלתי מסויגת המשויכת אליו. לא מדובר ביצירה כה מפורסמת שהנה נחלת ידיעת הכלל, שאין צורך בפרסום שם יוצרה, הידוע מאליו. 
לנוכח הבחינה האובייקטיבית הנדרשת ביחס לפרסום המכפיש הנטען, דחה בית המשפט את טענת התובע לפיה היה בפרסום כדי להוות לשון הרע כלפיו. 
 

הגנת "פרסומים מותרים" - הוראת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע 

הנתבעת טוענת כי הפרסום הוא "פרסום מותר" לפי הוראת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, לפיה יש לראותה כמי שפעלה במסגרת: "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". לשיטתה, היא הוסמכה על ידי השר להגנת הסביבה לנקוט בכל אמצעי בהתאם לחוק צער בעלי חיים כנגד מי שפועל בניגוד להוראותיו ומתעלל בבעלי החיים (ר' נספחים א' ו-ב' לתצהיר ארקין). מכוח הסמכה זו בוצע הפרסום, לשם מיגור התופעה בהקדם אפשרי. 
 
הנתבעת לא הפנתה להוראת חוק המחייבת אותה לפרסם דבר על פי דין או על פי הרשאה שניתנה לה על ידי רשות. הוראות חוק צער בעלי חיים מסמיכות את הנתבעת להגיש קובלנות פליליות (ר' סעיף 15 לחוק צער בעלי חיים), או לבקש מתן צו כאשר ישנו: "יסוד סביר להניח כי מתבצעת עבירה לפי חוק זה, או כי עומדת להתבצע עבירה כאמור, בין במעשה ובין במחדל" (ר' סעיף 17א לחוק צער בעלי חיים). קיימת אף הוראה בדבר הסברה לציבור, בסעיף 14(ב) לחוק צער בעלי חיים בעניין הקרן למען בעלי החיים, לפיה: "מטרת הקרן לרכז אמצעים כספיים שישמשו לחינוך, להסברה, להדרכה, לסיוע לארגונים למען בעלי חיים ולקידום מטרותיו של חוק זה". 
 
בהעדר הוראה מפורשת המסמיכה את הנתבעת לפרסם דבר במדיות החברתיות, דחה בית המשפט את טענתה של הנתבעת לתחולת הגנה זו, אף בהעדר התייחסות התובע לנושא. 
 

הגנת "אמת דיברתי" - הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע

הנתבעת טוענת לאמת במלל מושא הפרסום. הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובעת כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
 
יוצא כי הגנת אמת בפרסום דורשת הוכחת שני יסודות מצטברים - שדבר הפרסום היה אמת ושהיה בפרסום עניין ציבורי (ר' שנהר, עמ' 215). האמת בפרסום תבחן לפי מבחן ה"אמת לשעתה", ביחס לתמונה העובדתית שהשתקפה בשעת הפרסום. כך נקבע, כי: "על מנת שיזכה לחסות תחת כנפיה של הגנת האמת, על המפרסם להראות אפוא כי הפרסום היה אמת כפי שהייתה ידועה בעת הפרסום. אין הוא נדרש להציג אמת שמתגלית בדיעבד" (ר' ע"א 751/10 הנ"ל; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843). 
 
לנוכח טבעם של הפרסום וחומרת הדברים הלכאורית, לא יכול להיות חולק של ממש כי עסקינן בעניין ציבורי. עם זאת, הנתבעת לא הוכיחה את חלקה השני והעיקרי של ההגנה לעניין אמת בפרסום. 
 
לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים לעניין ביצוע המעשה מושא הפרסום ובהעדר גרסת פלוני מלפניי, העדפתי את גרסת התובע בהקשר זה, לפיה לא הוכח שבתמונה אכן נראית יונה קשורה בחבל לאדמה. 
על כן בית המשפט דחה את טענת הנתבעת לתחולת הגנת אמת דיברתי לפי הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
 

הגנת "תום הלב" – סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע

הנתבעת טוענת כי עומדת לה הגנת תום הלב, המנויה בהוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הקובעת, כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהה זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו". הוראה זו מתייחסת לשני תנאים מצטברים, כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב וכי מתקיימת אחת מהנסיבות המפורטות בגופו של הסעיף.  
 
בהתייחס לנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, יש לבחון האם מדובר במקרים שבהם קיימים אינטרסים שונים וחשובים התומכים בפרסום, עד כדי השגת האינטרס לשם הטוב. הנסיבות הרלוונטיות לענייננו הן כי הנתבעת לא ידעה ולא הייתה חייבת לדעת על קיום התובע (ר' סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע); יחסים שהטילו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום (ר' סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע) וכאשר הפרסום היה ביקורת על יצירה אמנותית שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי (ר' סעיף 15 (6) לחוק איסור לשון הרע).  
 
ביחס להגנת תום הלב, חלה החזקה המנויה בסעיף 16(א) לחוק, לפיה אם פרסם הנתבע לשון הרע באחת מן הנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק והפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין – פעל הנתבע בתום לב. חזקה זו תחול, כל עוד לא הוכיח התובע היפוכו של דבר, המנוי בסעיף 16(ב) לחוק, הבא לידי ביטוי בזדון בפרסום שנעשה במטרה להזיק ולהשמיץ (ר' ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135 (1969); ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ [פורסם בנבו] (1989)).
 
כדי לבחון האם הנתבע פעל בתום לב, קרי, אם נקט באמצעים סבירים על מנת לבדוק את אמיתות הפרסום ובמידת זהירות בפרסומו, נבחנים מעשיו טרם הפרסום הפוגעני. נבחנת אף הסבירות שבפרסום ומידת אמונתו של הנתבע באמיתותו. 
 
בעניין זה, קיבל בית המשפט את טענת הנתבעת כי הפרסום נעשה בהתאם לחובתה המוסרית לפעול באופן מיידי, על מנת להפסיק התעללות חשודה בבעלי חיים, למנוע פגיעה עתידית בבעלי חיים, לחנך את הציבור בנושא, להעלות את מודעותו ולהזהיר מפני פעולות המנוגדות לחוק. 
נוכח המסקנה בדבר אופיו של הפרסום כפרסום חירום, דחוף וחיוני, גם אם הסתבר כי לא היה בו ממש, הנתבעת נקטה באמצעי זהירים סבירים כדי למנוע פגיעה מעבר לנדרש באמצעות אי פרסום שמו של החשוד. 
 
לפיכך, נפסק כי הפרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות" הנתבעת נתפסת כמי שפעלה בתום הלב לפי הוראת סעיף 15 לחוק ועומדת לה גם חזקת תום הלב שבסעיף 16 (א) לחוק בתנאי שתעמוד בשלב השני - כינון איזו מההגנות הנטענות לפי סעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. 
 

2 ביולי, 2015,

0 תגובות

אחריות מנוע חיפוש להסרת פרסומים פוגעניים

אחריות מנוע חיפוש להסרת פרסומים פוגעניים
ערעור שהוגש על ידי עו"ד עמי סביר כנגד שאול בר נוי וחברת Google וכן ערעור נוסף שהוגש על ידי שאול בר נוי כנגד עו"ד עמי סביר וחברת Google. הערעורים נדונו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת אביגיל כהן. ביום 22.6.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
שני ערעורים הם על פסק דינו של בית משפט שלום בת"א-יפו (כב' הש' הבכירה חנה ינון) מיום 23.9.14 בת"א 49918-05-12 [פורסם בנבו]. במסגרת ע"א 44711-11-14 מערער התובע בבימ"ש קמא – עו"ד עמי סביר (להלן: "סביר")  על דחיית תביעתו נגד Google incorporated, היא הנתבעת 2 בת.א 49918-05-12 [פורסם בנבו] (להלן: "גוגל"). במסגרת ע"א 39345-11-14 מערער - נתבע 1 בבימ"ש קמא – שאול בר נוי (להלן: "בר נוי") על קבלת התביעה נגדו.
 
העובדות: בר נוי הינו בעלים ומפעיל של אתר האינטרנט COURT.ORG.IL, באתר זה פורסם פסק דין שגוי אשר לפיו עו"ד סביר הורשע בבית הדין למשמעת וזאת כאשר עו"ד סביר רק ייצג את לשכת עורכי הדין בבית הדין למשמעת.
 
בגין פרסום זה הגיש סביר תביעה נזיקית על סך 200,000 ₪. נטען, כי הפרסום פגע בשמו, מעמדו, במוניטין המקצועי שלו, הסב לו הפסדי הכנסות, עוגמת נפש ואי נחת.
 
לכתב התביעה קדמו פניות לבר נוי ולגוגל לצורך הסרת הפרסום. הפרסום לא הוסר.
 
להלן הפרסום:
 
פסק הדין של בית המשפט השלום: כב' הש' ינון קיבלה את טענת סביר לפיה הדברים אשר נכתבו בפרסום מהווים דברי "לשון הרע", כמשמעותם בחוק איסור לשון הרע. התביעה נגד בר נוי התקבלה באופן חלקי ונפסק כי על בר נוי לשלם לסביר סך של 80,000 ₪. כן נקבע כי בר נוי ישא בהוצאות סביר בסך 20,000 ₪.
 
כב' הש' ינון דחתה את התביעה נגד גוגל. התקבלה טענת גוגל לפיה הביטוי בכותרת נוצר, נשלט ומפורסם ע"י בר נוי. לגוגל אין נגיעה לעניין ואין לה אפשרות לשנות את הקוד של בר נוי.
עוד סבר בימ"ש קמא כי אין מקום לחייב את גוגל, כמנוע חיפוש, באחריות לפרסום תוכן מאמר המפורסם ע"י האתר המפרסם כלפי צד שלישי, זאת כאשר בר נוי יכול היה לשנות את הכותרת בנקל ובכל עת.    
 
תוצאות ההליך: נפסק כי דין ערעורו של בר נוי להידחות. נפסק כי דין ערעורו של סביר להתקבל במובן זה, שבו שני הנתבעים בבית משפט קמא, כלומר בר נוי וגוגל יחויבו, יחד ולחוד, בסכום הפיצוי אשר נפסק.
בנוסף נפסק כי בר נוי ישלם לסביר הוצאות בסך 10,000 ₪ וכי גוגל תשלם לסביר הוצאות בסך 10,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

12 בינואר, 2014,

0 תגובות

צו איסור פרסום בעידן האינטרנט. היית או חלמתי חלום?

צו איסור פרסום בעידן האינטרנט. היית או חלמתי חלום?

האם להוצאת צו איסור פרסום קיימת משמעות בעידן האינטרנט? ומה אם הוא לא הגיע לידיהם של בלוגרים העוסקים בסיקור חדשותי? האם עליהם לנחש מהו תוכנו של הצו או שמא עליהם לפרסם את המידע שברשותם? ומה אם נשוא הידיעה הוא ידוען? האין זכות הציבור לדעת אודות הידוען וחשדות המופנים אליו? איזו זכות גוברת בין זכות הציבור לדעת לבין זכותו של הידוען לפרטיות ולשם טוב? על כל זאת ועוד במאמר זה.

26 בדצמבר, 2012,

1 תגובות

לשון הרע בפרסום חוות דעת באתר להשוואת מחירים ZAP

לשון הרע בפרסום חוות דעת באתר להשוואת מחירים ZAP
תביעה שהוגשה על ידי חברת פי.ג'י.איי. אינטרנשיונל אנטרטיימנט בע"מ, חברת גיים פוינט בע"מ ומר נוי שם כנגד גיא קפלן. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת  לימור רייך.
 
העובדות: תביעה זו עניינה בפרסום חוות דעתו של הנתבע  באתר השוואת המחירים ZAP (להלן:"זאפ")  אשר לטענת התובעים מציגם באור שלילי ופוגע בעסקיהם ועל כן מהווה לשון הרע (לשון הרע בחוות דעת), כאמור בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן:"החוק").
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי יש בפרסום הנתבע כדי לשון הרע.
נפסק כי על הנתבע לשלם לתובעים סך כולל של 8,000 ₪ בלבד. אין צו להוצאות.
 
הערת DWO: בפסק הדין אין כל הנמקה לשאלה מדוע לא נפסקו הוצאות בהליך. הלכה היא כי לבעל הדין שזכה בהליך זכות לכך שיפסקו הוצאותיו בשיעורן הממשי (ראה: בג"צ 891/05 תנובה נ' משרד התעשייה והמסחר, תק-על 2005(2) מיום 30.6.05) ובלבד שהינן סבירות, פרופורציונאליות ומידתיות בנסיבות העניין. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

25 בדצמבר, 2012,

0 תגובות

לשון הרע בבלוג

לשון הרע בבלוג
תביעה שהגיש מאיר וקנין כנגד מוטי מועלם. התביעה נדונה בבית המשפט השלום בצפת בפני השופט אורי גולדקורן. ביום 16.12.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: נטען כי הנתבע פרסם "פוסטים" בבלוגים ברשת, ובהם תיאר בעל עסק שהפסיד במשפט אזרחי כ"נוכל מפיל בפח לקוחות" ובכך יש כדי "פרסום לשון הרע".
הפיצוי שנדרש בתביעה הוא 30,000 ₪ וזאת בגין הוצאת לשון הרע (לשון הרע בבלוג).  
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. נפסק כי לאור אופי הרשת ואופי הפרסומים אין הם עלולים לפגוע באדם.
בנוסף נפסק כי התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך 3,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

31 ביולי, 2012,

0 תגובות

פרסומים בוטים של עיתונאי - לשון הרע על תאגיד

פרסומים בוטים של עיתונאי - לשון הרע על תאגיד

תביעה שהוגשה על ידי תאגיד איסוף מיכלי משקה בע"מ כנגד דניאל מורגנשטרן - יועץ כלכלי וסביבתי . התביעה נדונה בבית המשפט השלום בירושלים בפני השופטת מרים ליפשיץ-פריבס. ביום 19.7.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

עובדות: תביעה בעילה של הוצאת לשון הרע (תביעת לשון הרע), בגין חמש התבטאויותיו של הנתבע באמצעי התקשרות ופרסומים בעיתון כנגד התובעת לפיהם התובעת אינה פועלת ליישום חוק הפיקדון למיכלי משקאות כי אם להיפך, היא  פועלת כנגד יישומו ואף גוזלת את כספי הצרכן בפעולותיה ובאופן ניהולה. בתביעה נטען כי בפרסומיו של הנתבע יש כדי להכפיש את התובעת ולהטיל בה דופי והוא מוציא דיבתה רעה, על מנת לפגוע בפעילותה ובלגיטימיות שלה בעיני הציבור. בנוסף נטען כי למרות התנצלות של הנתבע על פרסומיו בעבר כנגד התובעת שבגינם נתבע בעבר, חזר הנתבע להכפיש את התובעת בפרסומיו ובכך, הפר את התחייבותו להימנע מהישנות הדבר. לפיכך, מבקשת התובעת להורות  לנתבע להתנצל על אמירותיו ולחייבו בפיצוי בסך של  500,000 ₪ בגין כל הפרסומים מושא התביעה.

הנתבע, אינו מתכחש לפרסומים, אך טוען כי הם אינם עולים לכדי לשון הרע וכי עומדות לו ההגנות שנקבעו בחוק איסור לשון הרע של "אמת דיברתי" ו"תום לב" .

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה ביחס לשניים מתוך חמישה פרסומים נקבע כי הם לשון הרע וכי לנתבע לא עומדת כל הגנה. נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת בגין שני הפרסומים לגביהם התקבלה התביעה פיצוי בסך של  90,000 ₪ בשל הפגיעה בשמה הטוב של התובעת.

בנוסף, לאור הוראת סעיף 9(א)(2) לחוק, חוייב הנתבע לפרסם הודעת תיקון או הכחשה של דבריו בעיתון יומי אחד, על הפרסום השני בנוגע לאמירותיו בדבר מעשה נבלה וגזלה מצד התובעת וכן על הפרסום הרביעי, בדבר תשלום של התובעת ל"אמון הציבור" עבור מחקר מוזמן ממנה בנוגע לחוק הפיקדון.

בנוסף נפסק כי הנתבע, ישלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך של  25,000 ₪.

הערת DWO: המדובר בפסק דין חריג שפסק כמעט את מלוא הפיצוי (90,000 ₪ מתוך 100,000 ₪ בגין שני פרסומים) וזאת כנגד עיתונאי אשר ביקר התנהלות של חברה. פסיקת גובה הפיצוי חריגה ביותר ואינה נותנת כל משקל לעבודה שהמדובר בביקורת ציבורית על גוף ציבורי וכי פסיק פיצוי כה גבוה כנגד אדם פרטי עלולה להוביל לאפקט מצנן בתחום חופש הביטוי על ביטוי מסוג דעה בתחום הציבורי.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

29 בינואר, 2012,

0 תגובות

על לשון הרע באינטרנט

החוק הישראלי המסדיר את מערכת האיסורים לגבי לשון הרע באינטרנט הוא חוק איסור לשון הרע [1].

חוק איסור לשון הרע מעורר בראש ובראשונה את שאלת האיזון וההתנגשות בין הזכות לחופש ביטוי, לבין זכותו של הפרט לשמו הטוב [2]. הסברה המרכזית כיום היא כי תוכן שיש בו משום לשון הרע המועבר ברשת האינטרנט, כפוף לכללים של הוצאת דיבה כתובה [3].

לשון הרע מהו?

חוק איסור לשון הרע מגדיר את עוולת לשון הרע במישור האזרחי ואת עבירת לשון הרע במישור הפלילי. סעיף ההגדרות של החוק מפרט לשון הרע באופן הבא:

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד".

ס' 2(א) לחוק קובע כי פעולת פרסום לשון הרע ניתן שתיעשה בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. המונח "כל אמצעי אחר" כלשון החוק, כולל בתוכו גם את רשת האינטרנט.

היקף האחריות

האחריות האזרחית והפלילית של בעל אתר אינטרנט בגין פרסום דברי לשון הרע במסגרת האתר על ידי צדדים שלישיים, מוסדרת במסגרת ס' 11 לחוק, באלו הדברים:

"11(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.

(ב) באישום פלילי לפי סעיף זה תהא זו הגנה טובה לעורך אמצעי התקשורת שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע פרסום אותה לשון הרע ושלא ידע על פרסומה".

כלומר ניתן לראות כי החוק רואה למעשה שלושה גורמים העשויים להיות אחראיים לפרסום לשון הרע והם:

א. "המפרסם" - בקטגוריה זו כלולים גם אלו שאחריותם נגזרת (השולח והמעביד) או נלווית (המשדל, המסייע, ובאמצעי תקשורת - גם מי שהביא את הידיעה, ומי שהחליט בפועל לפרסמה), ובלבד שלכולם יש זיקה לפרסום או למפרסם. אחריותם של גורמים אלו לפרסום הינה ישירה.

ב. "העורך" – זוהי קטגוריה המיוחדת לפרסום באמצעי התקשורת והיא מבוססת על מעמד ותפקיד אמצעי התקשורת, ולא על זיקה ישירה לפרסום. בכלל אלו באים גם העורך האחראי, העורך בפועל, והמוציא לאור ו"האחראי" על אמצעי התקשורת.

ג. "המפיץ" – זוהי קטגוריה המיוחדת לפרסום בדפוס (שאיננו עיתון שתדירותו גבוהה), וגם היא מבוססת על מעמד ותפקיד במערך התפעול והשיווק של אותה מדיה, ולא על זיקה ישירה לפרסום. כאן יש לכלול גם את המפיץ, המוכר, והמדפיס.

ידיעה

יסוד מרכזי המשותף לכל הנושאים באחריות בגין דברי לשון הרע הוא כי "אין פרסום בלי ידיעה" [4]. עיקרון זה משותף כמעט לכל חוקי איסורי לשון הרע ומורכב משלושה יסודות:

א. אדם כפוף לאחריות כ"מפרסם" רק אם העביר למישהו אחר ידיעה שיש בה משום לשון הרע;

ב. אדם המעביר הצהרה לאחר, נחשב כמפרסם אם ורק אם, הוא מודע לתוכן ההצהרה בעת שהפיץ אותה;

ג. באשר לגורם הידיעה והפרסום, חשוב שאותו אדם מילא תפקיד פעיל, או יכול היה להפעיל שליטה חלקית בהעברת התקשורת [5].

אתר אינטרנט כאמצעי תקשורת

לעניין הגדרת אמצעי תקשורת מגדיר המחוקק:

"אמצעי תקשורת - עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות (להלן - עיתון) וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור;

עורך אמצעי תקשורת, בעיתון - לרבות עורך בפועל, ובשידור - לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום;

אחראי לאמצעי התקשורת, בעיתון - המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלוויזיה - מי שאחראי לקיומם".

כאמור לעיל, החקיקה בתחום לשון הרע אינה מתייחסת כלל לרשת האינטרנט כגורם ו/או ככלי לפרסום. פרשנות מצמצמת תגרוס כי מקום בו המחוקק רצה להביע את דעתו לעניין האינטרנט במסגרת חקיקה, עשה כן מפורשות וראה לעניין זה התייחסות המפורשת של המחוקק בחוק הבחירות [6] ובתקנות חובת המכרזים [7]. הוראות חוק אלו מראות כי המחוקק מכיר באינטרנט כאמצעי תקשורת ואף מגדיר במספר חוקים ותקנות דרכי פרסום באינטרנט, ועל כן אין חוק איסור לשון הרע חל בגדרו של רשת האינטרנט.

גישה דומה אנו מוצאים בדבריו של כב' השופט חשין בפסק הדין בעניין סיעת ש"ס נ' אופיר פינס [8] שם נקבע כי:

"יכול היה המחוקק, לו אך רצה, להוסיף לחוק התעמולה הוראות בנושא האינטרנט - כשם שהוסיף לחוק התעמולה, משסבר כי ראוי לעשות כן, הוראות בנושא הרדיו, בנושא הטלוויזיה ובנושאים אחרים רבים ומגוונים. המחוקק נמנע מגעת באינטרנט, ואת שנמנע המחוקק מעשות - בין במתכוון בין שלא במתכוון – לא נשלים אנו".

ואולם יש לסייג דברים אלו שכן באותה החלטה הכיר השופט חשין בכך, כי במקרים מסוימים יתכן ויהיה צדק להחיל את הכללים החלים על הרדיו והטלויזיה גם על האינטרנט:

"לא נכחד שמצאנו טעם בטענת העותרת כי משנולדו וצמחו ערוצי-תקשורת חדשים שלא היו בזמנים קודמים – ערוצים המאפשרים העברתה של תעמולת בחירות אף שלא בדרכים שאליהן כיוון המחוקק ואשר עוגנו באורח נוקשה בחוק – שומה עלינו לבחון בקפדנות את שאלת החלתו של החוק על האינטרנט".

וראה לעניין זה בעניין פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ [9] שם קבעה השופטת אגמון כי:

"בדין הישראלי לא קיימות הוראות הנוגעות ישירות לסוגיית השימוש והפרסום באינטרנט, לרבות איסור קונקרטי על לשון הרע באינטרנט, ... אף קיימות הוראות הנוגעות לאמצעי התקשורת האחרים".

בפסיקה הישראלית של בית המשפט העליון אין התייחסות מפורשת לתחולת חוק איסור לשון הרע בתחומי רשת האינטרנט, אך אנו מוצאים מספר התייחסויות לסוגיה זו במסגרת פסיקה של ערכאות נמוכות.

בפסק הדין הראשון שעסק בסוגיה זו הוא בעניין ויסמן נ' גולן [10] שם נקבע על ידי השופטת רייך-שפירא כי אתר אינטרנט נכנס להגדרה של "עיתון" כאמור בחוק איסור לשון הרע, כאשר האתר למעשה משמש כעיתון מקוון (הנגזר מהמהדורה המודפסת) לכל דבר ועניין אשר מפקח ומאשר את כל הפרסומים שפורסמו בו.

אחריות אתר לתוכן המועלה על ידי צדדים שלישיים

בפסק דין מאוחר יותר בעניין בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי [11] קבע כב' השופט רמי אמיר כי אתר אינטרנט אינו נחשב כעיתון באופן הגדרתו בחוק איסור פרסום לשון הרע. בפסק דין זה התווה בית המשפט מודל המאזן בין חופש הביטוי לבין השם הטוב וכבוד האדם שמביא בחשבון את המאפיינים המיוחדים של האינטרנט ואת תפקיד הספק במערכת הזו. לפי מודל זה, יש לחייב בעל אתר אינטרנט בגין פרסום פוגע שנעשה ע"י צד ג' במסגרת אותם שירותים שנותן האתר לפי מבחן משולש ומצטבר לפיו:

א. רק אם וכאשר הצד הנפגע מתלונן על כך בפני הספק ודורש במפורש את הסרת הפרסום הפוגע;

ב. ורק אם הפרסום אכן פוגע ואסור באופן חד-משמעי וניכר על-פניו;

ג. ורק כאשר יש לספק יכולת למנוע זאת באופן סביר.

בפסק דין בורוכוב הודגש כי רק אם הנפגע פונה, מתריע ודורש – קמה החובה למחוק. ואם הנפגע אינו פונה ודורש, בעל האתר פטור מאחריות. משמע, היוזמה צריכה להיות של הנפגע ובעל האתר אינו צריך לחשוש, שמא הפיקוח שהוא עושה מיוזמתו אינו מספיק טוב ואינו מגלה פרסומים פוגעים. יצוין כי גם בעניין גלבוע רון נ' בנאטב עופר [12], קיבל השופט אחיקם סטולר את המבחנים שהותוו על ידי השופט אמיר בפרשת בורוכוב.

כמו כן נקבע, כי אין זה ראוי להטיל על בעל האתר תפקיד של צנזור או שופט, אלא במקרים קיצוניים של פגיעה משמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת על פני הדברים.

בפסק דין בעניין יצחק סודרי נ' ארנון שטלריד [13] קבעה השופטת רות רונן כי אתר אינטרנט אינו "אמצעי תקשורת" ואין הוא נחשב כ"עיתון", זאת בייחוד לאור העובדה שהאתר אשר נידון בפסק דין זה לא תיפקד כ"עיתון אינטרנט" ואין לו מאפיינים של עיתון. בפסק דין זה אומצה הגישה שנקבעה בפסק דין בורוכוב, אשר מצמצמת את האחריות של אתר אינטרנט בגין פרסומים שיש בהם לשון הרע ואשר פורסמו על ידי צדדים שלישיים.

רמי מור נ' YNET (מחוזי)

בשנת 2009 יצא מלפני בית המשפט המחוזי פסק דין מנחה בשאלת חשיפה פרטי טוקבקיסטים באתרי אינטרנט והוא:

ברע (חי') 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET -מערכת הפורומים (פורסם בנבו)- החלטה מיום 22.4.07

פסק דין זה הופך את הלכת פלונית אשר היתה נהוגה עד היום, לפיה רק באירוע פלילי של לשון הרע ניתן יהא לחשוף את זהות הגולש.

בהתאם לפסק דין זה של בית המשפט המחוזי בחיפה :

בבואו של בית המשפט לדון בבקשה לחשיפת זהות גולשים באינטרנט, נדרש "דבר מה נוסף", בית המשפט אינו קובע מסמרות לגבי טיבו של אותו 'דבר מה נוסף' אך מציע מספר מבחנים גמישים, שאינם ממצים, ואינם מתיימרים להיות רשימה סגורה ובהם:

1. על התובע להראות שהתביעה מוגשת בתום לב.

2. על התובע להראות שסיכוייו לזכות בתביעה טובים.

3. יש להתחשב בחופש הביטוי אינו זוכה להגנה אחידה. ותינתן הגנה רחבה יותר לביטוי הפוליטי.

4. יש להתחשב בשאלה האם התובע הוא אישיות ציבורית והאם יש בפרסום עניין לציבור.

5. יש להתחשב ב עוצמתו של הביטוי הפוגע, המטען הערכי השלילי שבו, ופוטנציאל הפגיעה בתובע.

6. יש להתחשב בשאלה האם מדובר בפרסום חד-פעמי או בפרסום חוזר ושיטתי;

7. יש להתחשב בטיבו של האתר או הפורום או הבלוג בו פורסם הביטוי הפוגע והקשר הדברים והדבקם.

8. יש להתחשב בשאלה האם יש להניח שהקורא הסביר נתן משקל של ממש לביטוי הפוגע.

9. ולאחר כל הדברים האלה, ובהתחשב כי בזכויות חוקתיות עסקינן, יש לבחון את הסוגיה באספקלריה של רכיב המידתיות שבפסקת ההגבלה, על פי מבחן המשנה השלישי של מושג המידתיות, המבחן של תועלת מול נזק. על בית המשפט לבחון אם שכרו של הגילוי אינו יוצא בהפסדו, קרי, התועלת שתצמח מחשיפתו של הגולש לעומת הנזק שעלול להיגרם עקב החשיפה.

רמי מור נ' YNET (עליון)

בשנת 2010 ניתן פסק-דינו של בית המשפט העליון, בעניין רמי מור, שקבע כי לא קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי, ואין להמציא מסגרת כזו בחקיקה שיפוטית.

חשיפה וסיכון

חוק איסור לשון הרע מתווה שתי מסגרות של סעדים: האחת אחריות פלילית והשנייה אחריות אזרחית.

היקף האחריות הפלילית בחוק איסור לשון הרע נקבע בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע כדלקמן:

"המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו - מאסר שנה אחת".

לצורך קיום אחריות פלילית לפי סעיף 6 לחוק, נדרש שהפרסום יפגע בשני בני אדם או יותר. בנוסף, נדרש יסוד נפשי של "כוונה לפגוע", כלומר ישנה דרישה לכוונת זדון בפרסום לשון הרע על מנת להטיל אחריות פלילית על מפרסם. והעונש המקסימאלי הצפוי הוא עד שנת מאסר אחת.

בתיק בורוכוב נ' יפת [14], התווה הנשיא ברק את התנאים בהם יש להטיל על מפרסם לשון הרע אחריות פלילית:

"נמצא, כי המטרה החקיקתית, העומדת ביסוד האחריות הפלילית, חייבת להיות קשורה, מטבע הדברים, באינטרס ציבורי, אשר הפגיעה בו יש בה כדי להצדיק, בנוסף לאחריות האזרחית, גם סנקציות פליליות. אינטרס ציבורי זה הוא המשתקף אפוא בביטוי "בכוונה לפגוע" אשר בסעיף 6 לחוק. אינטרס ציבורי זה חייב לקחת בחשבון לא רק את האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם הטוב, אלא חייב הוא להתחשב גם בחופש האישי מסנקציה פלילית מזה ובשלום הציבור מזה. כיצד ניתן אפוא לגבש אמת מידה ראויה לאינטרס ציבורי, אשר, מחד גיסא, תיתן הגנה מספקת לחופש הביטוי ולחופש האישי, ומאידך גיסא, תיתן הכרה ראויה לשמו הטוב של אדם ולשלום הציבור? נראה לי, כי אמת מידה זו היא, אם הפרסום נועד לפגוע בשמו הטוב של אדם אם לאו. כך, למשל, כאשר המפרסם פועל מתוך "כוונות רעות ומזימות ארסיות" - כלשונו של השופט אגרנט... - או כאשר מהפרסום עולים "הזדון והרשעות" - כלשונו של השופט עציוני... - מתגבש אותו אינטרס ציבורי, המצדיק לא רק אחריות אזרחית אלא גם אחריות פלילית.... החופש האישי וחופש הביטוי נסוגים, כאשר קיים רצון לפגוע באחר. אותו רצון לפגוע מצדיק התערבות ציבורית בהגנה על היחיד, שכן שלום הציבור נפגע, מקום שאדם מפרסם לשון הרע מתוך רצון או מתוך מטרה או מניע לפגוע" .

היקף האחריות האזרחית בחוק איסור לשון הרע נקבע בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע כדלקמן:

"7. פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית...

פיצוי ללא הוכחת נזק

7א. (א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה הוא כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".

לצורך קיום חבות אזרחית לפי סעיף 7 לחוק, נדרש שהפרסום הפוגעני יפגע באדם אחד או יותר. הפיצוי ללא הוכחת נזק המקסימאלי הצפוי הוא כ – 140,000 ₪ (במידה ודברי לשון הרע פורסמו בכוונה לפגוע ובהתאם לשיעור עליית המדד). גובה הפיצוי יקבע על ידי בית המשפט בהתאם להתנהגות הצדדים לפני הפרסום ואחריו, ביסוד הנפשי של הנתבע ובנזק שנגרם לתובע [15].

המסלול להגשת כתב אישום בגין עבירת לשון הרע אפשרי גם בהגשת קובלנה פלילית פרטית.

______________________________________

[1] חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965

[2] ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2)281; ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337

[3] David J. Loundy, "E-Law: Legal Issues Affecting Computer Information Systems and System Operator Liability", Vol 3, Albany Law Journal of Science and Technology (1993)

[4] Loftus E. Becker, Jr., "The Liability of Computer Bulletin Boards for Defamation Posted by Others", 22 Conn. L. Rev. 203 (1989)

[5] Tacket v. General Motors Corp., 836 F.2d 1042, 1047 (7th Cir. 1987); Anderson v. New York Telephone Co., 320 N.E.2d 647 (N.Y. Ct. App. 1974)

[6] חוק הבחירות (דרכי-תעמולה), התשי"ט-1959

[7] בתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993

[8] תב"מ 16/01 סיעת ש"ס נ' אופיר פינס, פ"ד נה(3), 159, 167

[9] בש"א (י-ם) 4995/05 פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ (פורסם בנבו)

[10] ק.פ (ת"א) 145/00 ויסמן נ' גולן (פורסם בנבו)

[11] ת.א (כ"ס) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי (פורסם בנבו)

[12] בש"א (ת"א) 174875/06 גלבוע רון נ' בנאטב עופר (פורסם בנבו)

[13] ת.א. (ת"א) 37692/03 יצחק סודרי נ' ארנון שטלריד (פורסם בנבו)

[14] ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת פ"ד לט(3)

[15] ת.א 1392/03 (שלום נצרת) גורדון ניב נ' פלאוט סטיבן (פורסם בנבו); ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1), 113

26 בנובמבר, 2011,

0 תגובות

פרסום לשון הרע של מתחרה על תאגיד

פרסום לשון הרע של מתחרה על תאגיד

תביעת דיבה בסך של 100,000 ש"ח בגין פרסומים בכתב התרעה, פרסום בכתבות כי התובעת מרמה את הגולשים והמפרסמים באמצעות הכפלת מודעות באתרה ובאמצעות תקנון בלתי חוקי (לשון הרע ברשת).

בית משפט השלום בפתח תקווה, השופטת אשרית רוטקופף (תא (פ"ת) 17308-12-09) – 26.11.2011

תחום: לשון הרע על תאגיד

נושאים: הגנה מוחלטת בהליך משפטי, הגנת אמת בפרסום, הגנות תום לב, פיצויים בגין לשון הרע על תאגיד, פרסום בכוונה לפגוע

העובדות:

אתר זה וזה, שבבעלות הנתבע (חברת לוחות מקוונים), מבוסס על העתקת מודעות מאתר יד 2 ומארבעה אתרי לוחות אחרים. בשל פעולתו זו שלחה התובעת, מכתב התראה לנתבע בדרישה כי יחדל מלהעתיק מודעות מאתר יד 2. בתגובה הגיש הנתבע תביעה כנגד התובעת לביהמ"ש המחוזי למתן סעד הצהרתי וצווי עשה המתייחסים בחלקם לבעלות התובעת בזכויות היוצרים בתוכן באתר.

 לאחר הגשת התביעה החל הנתבע, בקמפיין יחסי ציבור שבמסגרתו, ראשית, נטען לדבר דיבה משתיאר הנתבע בפרסומים את מכתב ההתרעה כ"מכתב איומים" וכמכתב לוחמני בו איימה לנקוט נגדו בהליכים משפטיים; שנית, נטען לדבר דיבה באשר לפרסום כי התובעת בהתנהגותה הברוטאלית חושפת שיטות דורסניות ומניפוליסטיות המאפיינות מדינות חשוכות; ושלישית, דיבה נוספת היא הטענה כי התובעת מרמה את הגולשים והמפרסמים באמצעות הכפלת מודעות באתרה ובאמצעות תקנון בלתי חוקי.

התובעת טוענת כי בפרסומים יש משום עוולת לשון הרע ותבעה בגין כך סך של 100,000 ש"ח.

נפסק:

התביעה מתקבלת, נפסק כי הנתבע הוציא דיבתה של התובעת.

הנתבע ישלם לתובעת פיצויים מכוח סעיף 7א(ג) לחוק בסך 100,000 ₪ משוערך ליום התשלום בהתאם לחוק.

כן יישא הנתבע בהוצאות  משפט של התובעת וכן בשכ"ט עו"ד בסך  25,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הגנה מוחלטת בהליך משפטי

הנתבע טען להגנה מכוח סעיפים 13(5) ו- 13(7) לחוק איסור לשון הרע, הקובעים כדלקמן:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי – (5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם או פרסום על ידי בעל דין ,בא כוחו של בעל דין או עד שנעשה תוך כדי דיון כאמור....

(7) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע  כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית ..."

סעיף 13(5) מעניק הגנה מוחלטת למופיעים בפני גופים שיפוטיים. ההגנה מסורה לבעל דין ולעדים המופיעים בפני הגוף השיפוטי. התנאי היחיד שהחוק מציב לתחולת ההגנה הוא שהפרסום ייעשה "תוך כדי דיון" בפני הגוף המשפטי.

לעניין סעיף 13(7), אכן ניתן לראות בהגשת כתבי בית דין כ"ישיבה פומבית". עמד על העניין כב' השופט אור ברע"א דן אבי יצחק, עו"ד ואח' נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח', פ"ד נג(1) 26: "על-כן, בנורמות האמורות יש כדי לתמוך, הן מן הבחינה הלשונית והן מן הבחינה העניינית, במסקנה כי לעניין סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע יש לראות את כתבי בי-הדין שבתיק בית-המשפט כדברים שפורסמו בישיבה פומבית. מן הבחינה הלשונית, תומכות הנורמות האמורות באופציה הפרשנית שלפיה הגשת כתבי בי-הדין לתיק בית-המשפט עשויה להיחשב כ"ישיבה פומבית" של בית-המשפט. במישור הענייני, יש בהן כדי ללמד על קיומו של אינטרס ציבורי במתן מידע לציבור על הליכי משפט, גם בשלב של טרם הגיע העניין לדיון".

הדרישה בסעיף 13(7) הינה לדיווח "נכון והוגן". דיווח נכון והוגן הוא לב ליבה של ההגנה הניתנת למפרסם אודות הליך שיפוטי.

נפסק כי, הפרסומים בענייננו אינם כאלו שנעשו "תוך כדי הדיון", ומשכך לא עומדת לנתבע הגנה מכוח סעיף 13(5) לחוק. בנוסף נפסק כי בנסיבות העניין, הפרסום, אשר הנתבע עמד מאחוריו באופן מלא, אינו עונה להגדרת דיווח נכון והוגן, וככזה, אינו יכול לחסות תחת ההגנה הניתנת בסעיף 13(7).

בנוסף נפסק כי החלק בפרסומים בו מצוטט הנתבע אינו מהווה דיווח על האמור בכתב התביעה, אלא מוצג כעובדות הנאמרות מפיו של הנתבע, פרסום זה נועד לקידום אתר הנתבע והכל אגב רמיסת התובעת.

הגנת אמת בפרסום

הנתבע אף ביקש לחסות תחת ההגנה בסעיף 14 לחוק, לפיה: "14.      במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

הנתבע התגונן בטענת "אמת הפרסום". להוכחת אמת הפרסום הסתמך הנתבע על דברי סמנכ"ל התובעת באשר למודעות הכפולות. על פי עדותו של זה, אכן קיימות באתר התובעת מודעות כפולות.

נפסק כי, מדברי סמנכ"ל התובעת עולה כי התובעת אכן מתמודדת עם מודעות כפולות ואף טורחת ומורידה הודעות כפולות מהאתר.

נפסק כי לעניין טענות אמת בפרסום, מטעם הנתבע הוצגה בפניי מודעה אחת ויחידה המופיעה פעמיים עם אותו מספר זיהוי. הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה כי התובעת מעלה לאתר באופן ייזום מודעות כפולות בעלות מספר זיהוי זהה.

בנוסף נפסק כי הקורא הסביר לא היה יכול להבין כי המדובר בדעתו האישית של הנתבע. אופן פרסום הדברים ושיבוצם בכתבה, מוצג כאילו  עניין לנו בעובדות מוגמרות. כמו כן לא הוכח כי התנהגותה של התובעת הלכה למעשה חושפת שיטות דורסניות ומונופוליסטיות המאפיינות מדינות חשוכות. על כן פסק בית המשפט כי לא עומדת לנתבע הגנת "אמת דיברתי".

הגנות תום לב

בנוסף טען הנתבע להגנות מכוח סעיפים 15(2), 15(3), 15(4), 15(5), 15(10).

סעיף 15 לחוק מסייג את ההגנות המפורטות בו בתנאי שהנתבע עשה הפרסום בתום לב.

נפסק כי אין בפנינו פרסום זהיר ומתון בלשונו, שאינו פוגע בנפגע מעבר לסביר על פי מטרת ההגנה הספציפית במסגרתה הוא נדרש.

הלשון הבוטה והמעליבה בה בחר הנתבע להשתמש הן בכתב הטענות שלו והן בהודעה לעיתונות, סמיכות הזמנים בין הגשת התביעה לבין הפרסומים באתרים השונים, ההחלטה לפרסם בטרם הוגש כתב הגנה וללא בקשת התייחסות מטעם התובעת, הדימיון המובהק בין הפרסומים באתרים השונים, הדברים הקשים שהוטחו בתובעת אשר אינם עונים להגדרת "אמת דיברתי", פרסום מספר הטלפון האישי של הנתבע, סמיכות המועדים להשקת האתר "זה וזה",  ההשפעה העצומה של הפרסומים על עסקי הנתבעת בשים לב לגודלה ולהיותה שחקן ראשי בתחום הלוחות המקוונים, כמו גם מניעיו של הנתבע, שהינו בעליו של אתר חדש המבוסס על העתקת התוכן המפורסם באתר התובעת, המתנגדת לכך, כל אלה מביאים אותי למסקנה כי התנהגות הנתבע נגועה בחוסר תום לב הנדרש על מנת לחסות תחת סעיפי ההגנה של סעיף 15.

פיצויים בגין לשון הרע על תאגיד

תאגיד ייפרע פיצויים בשל עוולה אזרחית של פרסום לשון הרע רק במקרה בו נגרם לו נזק. אולם הגדרת נזק כוללת גם את הפגיעה בשם הטוב, כלומר – די בכך שנאמר שנגרמה פגיעה בשם הטוב, כדי שנאמר שקיים לנפגע נזק. בתאגיד, בשונה מ"אדם טבעי", פגיעה בשם הטוב מהווה נזק רק אם גרמה לפגיעה בנכסיו או בעסקיו של התאגיד (ראה, אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 160-161, הוצאת נבו).

ויפים בעניין זה דבריו של כב' הנשיא התורן קנת בת"א 2430/58 שכון עובדים בע"מ נ' עיתון "הארץ"  בע"מ ואח' (1960), כג () 150 (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] : "ועוד נקבע במשפט אחר, הוא פסק הדין במשפט של: D&L Caterers ltd & Jackson v. D'Anjou (1945) 1 All E.R 563  כי בענייני שם רע על גופים מאוגדים, מותר לחברה לתבוע אף מבלי להוכיח נזק ממשי, בתנאי שהדיבה מתייחסת לעסקי הגוף המאוגד ולרכושו, כי אז החוק מסיק את גרימת הנזק מעצם פרסום הדיבה, ואין הבדל בנדון זה בין אדם טבעי וגוף מאוגד....המסקנה מהאסמכתאות האלה היא שאם מוכיחים כי הדיבה נוגעת לעסקי אדם או חברה, הרי שבכך יש כבר הוכחה על נזק" .

פיצוי בגין פרסום בכוונה לפגוע

נפסק כי עשיית הפרסום נעשתה בזדון ומתוך מטרה לפגוע בעסקי התובעת ובשמה ולא מתוך מניעים טהורים של דאגה לציבור. אף היריבות העסקית בין הנתבע לתובעת, יש בהם כדי להעיב על תום ליבו של המפרסם.

נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת כפל פיצוי מכוח סעיף 7א(ג) לחוק בסך כולל של 100,000 ₪.

24 ביולי, 2011,

0 תגובות

לשון הרע באינטרנט בפורום תפוז

לשון הרע באינטרנט בפורום תפוז

תביעה שהגיש מר נתן הופמן כנגד חברת תפוז אנשים בע"מ, התביעה נדונה בבית המשפט השלום בתל אביב, בפני השופט חגי ברנר. ביום 24.7.2011 ניתן פסק הדין בתובענה.

התביעה היא לתשלום פיצויים בסך 118,276 ₪ בגין פרסום לשון הרע על התובע (לשון הרע בפורום).

במסגרת פורום מניות ואופציות מעו"ף באתר האינטרנט "תפוז" אותו מפעילה הנתבעת, פורסמו דברים על ידי צד שלישי בשם אבי גרג'י אשר לטענת התובע מהווים לשון הרע כנגדו.

ביום 30.8.2006 שלח בא כוחו של התובע מכתב התראה אל הנתבעת. במכתב זה התלונן התובע על שני פרסומים נגדו. בעקבות כך, הסירה הנתבעת שניים מבין שלושת הפרסומים מן האתר. נטען כי הפרסום השלישי הוסר רק לאחר הגשת התביעה.

התביעה נדחתה. נפסק כי תפוז הסירה את הפרסומים כשנתבקשה ולכן אין לה אחריות בגינם. בנוסף נפסק כי התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

פרסום שעלול לפגוע במשלח יד

נפסק כי הדברים שפרסם אבי על התובע מהווים לשון הרע, שכן האשמתו של אדם כי הוא מעלים מס היא בבחינת פרסום שעלול לפגוע בו ובמשלח ידו.

הגנת אמת דיברתי

הטענה כאילו היה בפרסום אמת ולכן מדובר בפרסום מוגן לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), דינה להדחות. נפסק כי אף אם ניתן להניח כי אכן מדובר בדברי אמת (ולא נקבע כך), לא די בכך על מנת שתעמוד הגנת אמת בפרסום, שכן אבי כשל בהוכחת קיומו של ענין ציבורי בפרסום. אין זה עניינם של הגולשים בפורום  מניות ואופציות מעו"ף באתר תפוז של הנתבעת, לדעת מי מביניהם משלם מס ומי מעלים מס.

אחרות בעל אתר לפרסום של גולש

אין מקום להטיל אחריות בגין הפרסום על הנתבעת, שכן לא הנתבעת היא שביצעה את הפרסום, אלא אבי. אמנם, הפרסום קיבל במה על גבי אתר אינטרנט של הנתבעת, אלא שהיא אינה המפרסמת, אלא רק מי שהעמידה פלטפורמה טכנית עליה בוצע הפרסום של אבי.

סעיף 11 לחוק, שמטיל אחריות אזרחית ופלילית על אמצעי תקשורת בגין פרסומי לשון הרע שנעשים אצלו, מגדיר אמצעי תקשורת באופן הבא: "עתון כמשמעותו בפקודת העתונות (להלן – עתון) וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור".

פשיטא שעל פי הגדרה זו, אתר אינטרנט איננו אמצעי תקשורת. ראה גם ת.א. (ת"א) 18725/05 קי.אס.פי. מחשבים נ' ברלב גיל (2007) (פורסם באתר משפטי) [פורסם בנבו].

החוק, בנוסחו הנוכחי, מטיל אחריות על המפרסם, ובמקרה דנן, המפרסם היה אבי ולא הנתבעת.

 מכל מקום, בהחלט ניתן לשקול גם על פי הדין הקיים, הטלת אחריות נזיקית על מפעילי אתר אינטרנט, בין מכח עילה של פרסום לשון הרע ובין מכח עילה של רשלנות בנזיקין, אם הם נמנעו, ללא כל הצדקה, מלמחוק תוך פרק זמן סביר פרסום פוגע, לאחר שתשומת ליבם הופנתה לקיומו של פרסום כאמור באופן שיש בו די כדי לאתר את הפרסום המסויים מתוך שלל הפרסומים האחרים, והם נדרשו למחוק את אותו פרסום.

 בעניננו, לא כך הם פני הדברים. פניותיו של התובע אל הנתבעת בנוגע לפרסומים, היו מבולבלות וחסרות פרטים מספיקים. כך, התובע לא מסר פרטים מדוייקים לגבי הכינוי בו השתמש אבי במסגרת הפרסומים. התובע גם לא טרח לצטט את המילים בהן השתמש אבי, על מנת שהנתבעת תוכל לאתר את הפרסום באמצעות מנוע חיפוש.

הנתבעת ביקשה מהתובע, לא פעם אחת אלא פעמיים, כי ישלח לה "קישורים ספציפיים" של הפרסומים, קרי, מה שמכונה "לינק", אך התובע לא עשה כן.

התובע גם לא ביקש בזמן אמת את מחיקת הפרסומים הפוגעים, אלא רק את חסימת כניסתו של אבי לאתר.

רק ביום 30.8.2006 טרח התובע סוף סוף למסור לנתבעת מספיק פרטים מזהים לגבי שניים מבין הפרסומים, שכן ציטט מתוכם את הביטויים בהם השתמש אבי נגדו ואף נקב בכינוי המדוייק בו השתמש אבי. אז הוא גם טרח לראשונה לבקש את מחיקת הפרסומים מאתר האינטרנט של הנתבעת. ואכן, מיד לאחר מכן, שניים מבין הפרסומים נמחקו.

התובע גם לא טרח להבהיר לנתבעת כי מדובר בשלושה פרסומים ולא בשניים בלבד, ולכן הפרסום השלישי נמחק רק לאחר הגשת התביעה.

5 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

לשון הרע בהבעת דעה בעיתון

לשון הרע בהבעת דעה בעיתון

בית משפט השלום בתל אביב, השופט חגי ברנר (ת"א 23592-07) – 05.08.2010

תחום: תביעת פיצויים בגין לשון הרע במאמר דעה (תביעת לשון הרע)

נושאים: יסודות המקימים לשון הרע, משמעות  חוסר נזק בעקבות לשון הרע, הגנת תום הלב, חובה מוסרית או חוקית לעשות את הפרסום והגנת אמת בפרסום

עובדות:

הנתבע פרסם טור דעה בעיתון לשכת עורכי הדין בה העביר ביקורת על התנהלותו של התובע בתיק מסויים (בלי לציין את שמו של התובע) - הביקורת התייחסה להיעדר שימוש בתקשורת במהלך הליך משפטי.

נפסק:

התביעה נדחתה:  בשל קיומה של הגנת תום הלב לפי סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע.

נקודות מרכזיות

הגדרת לשון הרע - חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965

על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול, בין השאר, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצידם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו וכן לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".

המבחן לעניין זה הוא מבחן אובייקטיבי, קרי, כיצד מפרש האדם הסביר את הדברים שנאמרו ביחס לנפגע:

"ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים." (ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני , בעמ' 337  (1989)  - פורסם בנבו).

"הגדרת "לשון הרע" הקבועה בחוק הינה הגדרה רחבה, הנבחנת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר ..." (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי , בעמ' 13  - פורסם בנבו).

האם מדובר בפרסום אודות התובע

בית המשפט קבע כי אין כל חשיבות לשאלה האם המפרסם התכוון לנפגע, או האם הנפגע סבור שהפרסום מתייחס אליו, ומה שקובע הוא אך ורק כיצד האדם הסביר מפרש את הפרסום.

לעניין זה מפנה בית המשפט לספרו של המחבר א' שנהר "דיני לשון הרע" (1997):

"המבחן שעל פיו ייקבע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע הוא המבחן האובייקטיבי, ובעניין זה יישם בית-המשפט את הכללים הרגילים בנוגע לפרשנות הפרסום. לעתים "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש וגם אם שמו של אותו אדם מופיע בפרסום בצורה משובשת או חלקית. ... מסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע עולה, כי כאשר שמו של האדם אינו מוזכר מפורשות בפרסום או שהוא אינו מוזכר מפורשות כמי שלשון הרע מתייחסת אליו, התייחסותה של לשון הרע לאדם הטוען שנפגע ממנה יכולה להשתמע מהפרסום, מנסיבות חיצוניות או משילובם של השניים." (ע' 123- 124)

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי לעתים, "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש (ע"פ (ת"א) 2025/92 אבן ואח' נ' רוטר ואח', פ"מ תשנ"ד (1) 309,  311).  ראה גם ת.א. (ת"א) 11455/07 ‏עו"ד עופר נתנאל נ' בוינס משה (2009)- פורסם בנבו.

טיב הטענה בדבר חוסר פגיעה ממשי

הנתבעים טענו להגנתם כי כל העדים שזימן התובע, בלא יוצא מן הכלל, הודו כי תדמיתו של התובע כלל לא נפגעה בעיניהם בעקבות הפרסום, ומכאן שלא הוכח כי הדבר שפורסם היה לשון הרע.

בית המשפט אינו מקבל טענה זו. יפים לעניננו הדברים שנאמרו בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' [פורסם בנבו] תק-על 2008(3), 2030:

"אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע ... לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו ..."

על כן, קבע בית המשפט כי די בכך שהדברים שפורסמו היו עלולים להשפיל את התובע בעיני ציבור רחב יותר.

הגנת תום הלב – סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע

סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי תהא זו הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב במסגרת "הבעת דעה על התנהגות הנפגע- כבעל דין, כבא כוחו של בעל דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5) ..."

תנאי מצטבר ראשון להקמת הגנת תום הלב - הבעת דעה

על מנת לבחון האם הגנה זו טובה, בית המשפט קובע כי ראשית יש לבחון האם ניתן לסווג את הפרסום הפוגע כהבעת דעה ולא כקביעת עובדהץ בית המפשט מפנה בשנית לספרו של א' שנהר:

"פרסום עובדה הוא פרסום האמור לשקף את המציאות האובייקטיבית. פרסום של דעה, לעומת זאת, משקף הליך מחשבתי סובייקטיבי. דעה יכולה להתייחס לעניינים שב"טעם ובריח", אשר אינם יכולים להיות מסווגים כאמת או שקר, כמו דעה על רמתה של מוזיקה, יצירה ספרותית או מדיניות ידועה. עם זאת, הבעת דעה איננה מוגבלת למתן ביטוי ערכי לעניינים מסוימים (כמו טוב, רע, יפה, מכוער וכדו'), והיא יכולה גם לתאר מצב עובדתי אובייקטיבי ובלבד שתנוסח כדעה. ... בית-המשפט יקבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, או במילים אחרות: פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו" (ע' 309- 310)

זאת ועוד, בית המשפט מדגיש כי גם להבעת דעה יש מגבלות מסויימות. אמנם ההגנה אינה מותנית בכך שהתוכן המשמיץ יהיה אמת, אך כאשר הדעה מבוססת על עובדות מסויימות, נדרש שיהיו אלה עובדות אמת:

"הגנות הבעת הדעה אינן מותנות בכך שתוכן הפרסום המשמיץ היה אמת, והן אף אינן מותנות בכך שבפרסום היה "עניין ציבורי". תנאים אלה, המאפיינים את הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק, הומרו בתנאים אחרים. כמעין תחליף לדרישה שהפרסום יהיה אמת קיימת דרישה שהפרסום יובן כדעה גרידא, וכי יסתמך במקרים המתאימים על עובדות אמת;" (א' שנהר, ספרו הנ"ל, בע' 308)

תנאי מצטבר שני להקמת הגנת תום הלב – תום לב מהותי

לענין זה נקבעו בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע שתי חזקות, חיובית ושלילית. ס' 16(א) לחוק קובע כי אם הוכיח הנתבע שהפרסום לפי ס' 15 לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות- חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.  זוהי החזקה החיובית.

מנגד, ס' 16(ב) לחוק קובע חזקה הפוכה של חוסר תום לב, היא החזקה השלילית, אם נתקיים בפרסום אחד מאלה: הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים כדי להיווכח אם אמת הוא אם לאו; המפרסם התכוון לפגוע במידה גדולה מזו הסבירה להגנת הערכים לפי ס' 15 לחוק.

לעניין ההבדל בין סעיף 15  לסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע

חשוב לציין כי תום הלב הנדרש לפי ס' 15 הוא תום לב מהותי שיש להכריע בשאלת קיומו לגופו של ענין, ואילו ס' 16 לחוק קובע אך ורק חזקות ראייתיות. בית המשפט מפנה שוב לדברי המלומד א' שנהר בספרו הנ"ל:

"יש להדגיש, כי תום הלב הנדרש בסעיף 15 הוא תום לב מהותי, וכי הוראות סעיף 16 לחוק אינן מהוות הגדרה או מרכיב של דרישת "תום הלב". החזקות הקבועות בסעיף 16, על כל חשיבותן, קובעות כללים ראייתיים גרידא, ובין אם החזקות מתקיימות ובין אם לאו, בית-המשפט אינו פטור מלהתייחס לשאלה האם "תום הלב" המהותי, הנדרש בסעיף 15, התקיים או לא התקיים בפרסום". (ע' 255).

הגנה לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע - קיומה של חובה מוסרית או חוקית לעשות את הפרסום

בתי המשפט הכירו בקיומה של חובה מוסרית וחברתית לפרסם דברי לשון הרע רק במקרים בהם הדבר היה דרוש לשם מניעת פגיעה בחיי אדם, בריאותו או רכושו. ראה למשל את  ע"א 213/69 חברת החשמל נ' עיתון הארץ פ"ד כג(2) 87, 94, שם נקבע כי עיתון יוכל ליהנות מהגנתו של סעיף 15(2) לחוק רק כאשר קיים צורך "להזהיר את הציבור מפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו".

הגנה לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע - הגנת אמת בפרסום

הדין בהגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק, שמקומה לא יכירנה כאשר מדובר בהבעת דעה ולא בקביעת עובדות. שוב מפנה בית המשפט לדברי המלומד א' שנהר בספרו הנ"ל, לפיהם:

"כאשר הדעה המתפרסמת אינה ניתנת לסיווג כאמת או כשקר, יוכל הפרסום להיות מוגן רק על פי הגנת סעיף 15, שכן הגנת סעיף 14 אינה יכולה לחול על פרסומים כאלה." (ע' 310)

1 ביולי, 2010,

0 תגובות

בית המשפט העליון כמגן האנונימיות ברשת: סדקים בהלכת רמי מור

כזכור ביום 25.3.10 יצא מלפני בית המשפט העליון פסק דין בעניין רמי מור נ' בזק בינלאומי, בו נקבעה ההלכה העקרונית לגבי חשיפת פרטיהם של גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט אשר הפיצו דברי לשון הרע. בהלכת רמי מור נדונה שאלת האיזון הראוי בין ההגנה על האנונימיות ברשת, חופש הביטוי ובשמירה על הפרטיות, לבין הזכות לשם טוב, המוגנת במסגרת עוולת לשון הרע ונפסק כי לבית המשפט אין סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש.

הסיבוב השני לדיון בסוגיה זו הגיע, וכבר סדקים מתחילים לעלות בהלכה החדשה. בית המשפט העליון הוציא מלפניו פסק דין במסגרת ע"א 1622/09 גוגל ישראל נ' ברוקרטוב ואח' (1.7.10), שם נדונה תובענה בה הפעם חברת הבת הישראלית של ענקית התוכנה גוגל עמדה כמערערת וכמגנת הזכות לאנונימיות וסירבה לגלות פרטים אודות בעל חשבון Gmail.

הסיבוב הראשון במערכה זו, ניתן במסגרת פסק דין תקדימי של השופטת דבורה פלפל אשר אילצה, את גוגל העולמית (שכלל לא היתה צד להליך!) ואת גוגל ישראל לחשוף את פרטי כתובת ה IP של בעל חשבון Gmail אשר קיים חשד כי הוא מפר את סימן המסחר של חברת ברוקרטוב.

בית המשפט העליון הפך את פסק הדין של השופטת פלפל. בפסק הדין התייחס בית המשפט העליון באמירת אגב לשאלת האיזון הראוי בין ההגנה על האנונימיות ברשת ובשמירה על הפרטיות, לבין הזכות לקניין רוחני (סימן מסחר). בית המשפט עמד על השוני בין פסק הדין שניתן בעניין רמי מור שעניינו היה בחופש הביטוי ובשמירה על פרטיות, לבין פסק הדין הנוכחי, שעניינו הוא בפגיעה בקניין רוחני ורמז כי יתכן ויש בשוני זה כדי לאפשר את חשיפת פרטי הגולש.

לפי דעתו של השופט ריבלין נפסק כי אין לבית המשפט סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש, ועל הכנסת לומר את דבריה בנושא. כמאמרו של השופט ריבלין: "על-פי הכלים המצויים בידי בית המשפט כיום, מלאכת איתור הנתבע מוטלת על שכמו של המבקש לתבוע; ואילו יצירת מסגרת דיונית המאפשרת את גיוסו של צד שלישי לצורך כך – מלאכה היא למחוקק".

השופטים גרוניס והנדל הסתייגו מהקביעה כי יש צורך בהסדר חקיקתי נוסף כדי לאפשר לבית המשפט סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש והעדיפו להצטרף לחלק בפסק דינו של ריבלין אשר התבסס על הקביעה "הטכנית" כי חברת גוגל ישראל שנתבע אינה הגורם המתאים וכי היה על המשיבים לתבוע את חברת גוגל העולמית, בכדי שניתן יהיה לדון בסעד המבוקש. נפסק כי גוגל ישראל אינה מפעילה את שירות Gmail והיא אינה בעל הדין הדרוש בתובענה.

יוזכר כי גם בעניין רמי מור, נפסק על ידי השופט רובינשטיין בדעת מיעוט כי יתכן ויש לבית המשפט סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש.

לסיכום, בפסק דין זה בית המשפט פותח צוהר לפיו בתביעות בגין הפרה של קניין רוחני (זכויות יוצרים, פטנטים, סימני מסחר) קיימת אפשרות שבית המשפט יאפשר חשיפה של פרטי גולש.

19 בינואר, 2010,

0 תגובות

חשיפת פרטי גולש בשל טוקבק

חשיפת פרטי גולש בשל טוקבק

בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט אברהם אברהם (ברע (נצ') 213/09) – 19.1.10

תחום: חשיפת פרטי גולש בשל טוקבק (לשון הרע בטוקבק)

נושאים: מבחנים לחשיפת פרטי גולש, לשון הרע באינטרנט, האנונימיות באינטרנט

עובדות

המבקש פנה לבית משפט השלום בבקשה כי יכפה על המשיבה ליתן בידו את כתובת ה-IP של כותבי טוקבקים, שלטענתו הוציאו את דיבתו רעה. בית משפט קמא דחה את הבקשה. מכאן בקשת הרשות לערער.

נפסק

בקשת רשות הערעור נדחית, אין לחשוף את פרטי הגולשים.

אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

מבחנים לחשיפת פרטי גולש

שאלת חשיפתו של מפרסם אנונימי טרם הוסדרה בידי המחוקק. עם זאת נתנו שופטי שלום ומחוזי את דעתם בסוגיה, והדיעות חלוקות, וניתן לאפיינן בשלוש גישות:

הגישה האחת (גישתה של כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל, ה"פ (מחוזי ת"א) 1244/07 מזמור הפקות בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (אתר האינטרנט NRG), [פורסם בנבו], 2008) גורסת, כי לעובדת היות הפרסום ברשת האינטרנט דווקא, אין כדי להשליך על ההכרעה בשאלת החשיפה, ואם אדם פרסם פרסום פוגע, עליו לשאת באחריות, ולכן יש לחשוף את זהותו, אם עולה בידי התובע לשכנע בקיומה לכאורה של עוולה נזיקית העולה מן הפרסום.

הגישה השנייה, העומדת בקוטב הנגדי (בה אוחזת כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, בש"א (שלום י-ם) 4995/05 פלונית (קטינה) נ' בזק בינלאומי בע"מ, [פורסם בנבו], 2006), לפיה משום מאפייניה הייחודיים של הרשת – רק אם מגיע הפרסום כדי מעשה פלילי – יש מקום לחשיפת זהותו של המפרסם.

הגישה השלישית, גישת הביניים (המיוצגת מפיו של כב' השופט יצחק עמית (בר"ע (מח'-חי') 840/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET – מערכת הפורומים, [פורסם בנבו], 2007) גורסת, כי בשל מאפייניה של הרשת, וחשיבותה של האנונימיות שבגלישה, יש להוסיף על המבחן עליו הצביעה כב' השופטת אגמון-גונן "דבר מה נוסף".

בית המשפט מקבל את הגישה השלישית, גישת הביניים, לבחינת יסוד "דבר מה נוסף" לפי גישה זו, יש לבחון, בין היתר, את עוצמת הביטוי הפוגע (מבחינת תוכנו), היות הפרסום חד-פעמי או שמא חוזר ושיטתי, טיבו ומידת חשיבותו של האתר המפרסם, מאפייני הביטוי (פוליטי, מסחרי, פרטי), זיהויו של נשוא הפרסום כאיש ציבור או אדם פרטי, הרצינות שגולש סביר עשוי לייחס לביטוי (בשל מאפייניו של הפרסום, סוג האתר וכד'), ועוד כיוצא באלה סימנים, מהם ניתן יהיה לקבוע את האיזון הנכון שבין ההגנה על שמו הטוב של אדם, לעומת חופש הביטוי, ובהתחשב בחשיבותה של האנונימיות שבגלישה ברשת.

בית המשפט קובע כי הפרסומים אכן מהווים לשון הרע (כנגד דעת בית המשפט השלום).

ואולם בית המשפט קובע שאין מקום לחשוף את כתובת ה-IP של המגיב, מכיוון שהטוקבקים על תוכנם ועל השפה העילגת המאפיינת אותם, מלמדים על פגיעה אפשרית פחותה מאוד במבקש, הקורא הסביר איננו עשוי לראותן ברצינות רבה. ועל רקע החשיבות של האנונימיות לגלישה ברשת, בית המשפט איננו רואה מקום לחשיפת זהותם של המגיבים.

לשון הרע באינטרנט

בהכרעה בתביעת לשון הרע מתחרים, כידוע, זה בזה אינטרסים וזכויות אחדים, ובהם חופש הביטוי, זכותו של אדם לשמו הטוב, הזכות לפרטיות ועוד. עם זאת, לפי טעמי, משוואת האיזון שבין אינטרסים/זכויות אלו יש לבחון בתוך המסגרת המיוחדת בה אנו עוסקים, משמע רשת האינטרנט, משום מאפייניה הייחודיים, בהשוואה לעולם החומר שידענו עד היום.

בבואנו לעשות שימוש בכלי המשפט להם אנו מורגלים, עלינו להיות ערים למאפיינים הייחודיים  של האינטרנט. האינטרנט הוא שיח דינמי, מקוון, מבוזר, אינטראקטיבי והיפר-טקסטואלי. תחת כנפי המרחב הממוחשב חוסים אתרי עיתונות ותוכן, אתרים אישיים ומסחריים, פורומים, יומני רשת (בלוגים) לוחות מודעות מקוונים, קבוצות דיון וחדרי צ'טים, ולצידם של אלו צומחים ומשגשגים, לעיתים עד כדי גידולי פרא, התגוביות (טוקבק).

מקורות המידע, התכנים המגוונים של רשת האינטרנט והזמינות שלה לכל גולש, בבחינת  "הייד פארק" וירטואלי, הפכו את הרשת לגורם מכונן במדינות דמוקרטיות. הרשת היא "אוטסטרדת מידע" חובקת עולם שמקדמת את חזון "הכפר הגלובלי" והיא נחשבת למודל משודרג של "ככר העיר". האינטרנט הוא ספריית ענק שניתן למצוא בה הכל. ההנחה היא, שמדובר בתופעה חיובית, שיש לחברה אינטרס לקדמה ולהגן עליה.

האנונימיות באינטרנט

האנונימיות מקדמת את הדמוקרטיה אך גם את האנרכיה ברשת האינטרנט, יש לה יתרונות לצד חסרונות. נימוקי המצדדים ונימוקי המתנגדים לאנונימיות, אלו ואלו דברי אלוקים חיים. בית המשפט סבור כי, יתרונותיה של האנונימיות ברשת עולים על חסרונותיה ויש לראותה כנגזרת של חופש הביטוי ושל הזכות לפרטיות.

3 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

לשון הרע בטוקבק

לשון הרע בטוקבק

בית משפט השלום בראשון לציון, השופט אורן שוורץ (תא (ראשל"צ) 5844-07) – 03.12.2009

תחום: לשון הרע בטוקבק

נושא: חוק איסור לשון הרע, אחריות עיתון ללשון הרע בטוקבק, נוהל הודעה והסרה, חבות עיתון מכוח דיני הרשלנות

עובדות

תביעת לשון הרע, בעניינו של "טוקבק" שפורסם נגד התובעים באתר "גלובס" באינטרנט, אשר הוסר באופן מיידי מיד לאחר תלונת התובעת.

לטענת התובעים, אחריותה של הנתבעת קמה מכוח סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע (אחריות עיתון לפרסום) וכן מכוח דיני הרשלנות. בנוסף, עתרו התובעים למתן צו עשה, שיחייב את הנתבעת לחשוף את פרטי הגולש שפירסם את הטוקבק. סכום התביעה הועמד על סך 100,000 ₪.

נפסק

התביעה נדחית, לעיתון מקוון אין אחריות ביחס לטוקבקים המפורסמים בו.

בית המשפט חייב את התובעים בשכ"ט בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ.

נקודות מרכזיות

היקף האחריות של עיתון באינטרנט לטוקבקים

נפסק כי אין מניעה שעיתון באנטרנט ("עיתון מקוון") יחשב כעיתון לעניין סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע הקובע את היקף אחריות העיתון לדברי לשון הרע המתפרסמים במסגרתו.

עם זאת, אין בכך ללמד כי הטוקבקים המועלים לאתר גלובס מהווים חלק מאותו "עיתון". הטוקבקים הינם תגובות ספונטאניות בדרך כלל, מעין קריאות ביניים שנשלחות אל הרשת, המהווה את כיכר השוק של ימינו. היעדר הארגון והיעדר היד המכוונת, די בהם כדי להבדיל את הטוקבקים מחלקו העיתונאי של אתר הנתבעת.

נוהל "הודעה והסרה"

החובה של העיתון היא לפעול בהתאם לנוהל "הודעה והסרה" בגין פרסום המועלה לרשת על ידי צדדים שלישיים – וכך עשתה הנתבעת.

על פי נוהל זה, נקבע כי מנהלי אתרים לא יישאו באחריות לעוולה שבוצעה בפורומים על ידי הגולשים, כאשר ברגע שנעשתה פנייה ישירה אליהם בנוגע לחומר החשוד כמפר זכות כלשהי, הם הסירו אותו תוך זמן סביר מקבלת ההודעה על כך.

חבות הנתבעת מכוח דיני הרשלנות

המבחן הראוי בעיניו לבחינת קיומה של חבות ברשלנות של ספק האינטרנט בגין פרסום פוגע שנעשה על ידי צד ג', הינו מבחן משולש של ידיעה בפועל, של ודאות הפגיעה, ושל אפשרות מניעתה. יש לקבוע אחריות  לספק רק כאשר מתקיימים שלשת התנאים הבאים במצטבר:

א. רק אם וכאשר הצד הנפגע מתלונן על כך בפני הספק ודורש במפורש את הסרת הפרסום הפוגע;

ב. ורק אם הפרסום הפוגע אכן פוגע ואסור על פניו;

ג. ורק כאשר לספק יש יכולת למנוע זאת באופן סביר.

בית המשפט פסק כי לא מוטלת על הנתבעת חובה גורפת לבדוק כל תגובה ותגובה מתוך התגובות הרבות אשר נשלחות לאתר וכי הנתבעת פעלה באופן סביר למניעת העלאתו של הטוקבק הפוגע וכן פעלה כנדרש להסרתו של הטוקבק.

בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי הנתבעת לא התרשלה באי מניעת הפרסום.

13 בספטמבר, 2009,

0 תגובות

YNET נ' רמי מור - לשון הרע בטוקבק (שלום)

YNET נ' רמי מור - לשון הרע בטוקבק (שלום)

בית משפט השלום בקריות, כב' השופט דאוד מאזן (תא (קריות) 4815-02-09) - 13.9.09

תחום: לשון הרע בטוקבק

נושא: אחריות אתר בשל פרסום מכוח חוק איסור לשון הרע, אחריות אתר בשל פרסום מכוח עוולת הרשלנות, אימוץ כלל הודעה והסרה, תנאים למחיקה ודחייה על הסף.

עובדות

התובע הינו מטפל אלטרנטיבי השתתף באופן פעיל בפורום שבאתר Ynet. לטענתו באתר הופיעו מספר פרסומים שיש בהם כלפיו כדי לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב.

התובע פנה אל האתר ודרש לפעול להסרת הפרסומים הפוגעים מהפורם וממנוע החיפוש.

הנתבעת טוענת כי הפרסומים הנטענים הוסרו כבר ביום 21.12.08, וכן החל מיום 15.2.09 לא ניתן לאתר את התגובות גם לא באמצעות חיפוש דרך מנועי החיפוש של הקהילות הרפואיות ולפיכך התביעה ריקה מתוכן.

בקשה לסלק את התביעה על הסף

הנתבעת טוענת כי אין לתובע עילה מכוח חוק איסור לשון הרע מאחר ואתר אינטרנט אינו נמנה עם הרשימה הסגורה הקבועה בסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.

הנתבעת טוענת כי אין לתובע עילת תביעה בגין רשלנות, שכן הפרסומים הוסרו מיד עם דרישה, ולא היה לה אפשרות למנוע פרסומם מראש, מה גם שהפרסומים לא פגעו בתובע ואינן אסורות על פניהן, ואם יתברר כי יש עילה ברשלנות הרי אשמו התורם של התובע מגיע ל- 100% מאחר והוא הסתכן וחשף את שמו בפורום והיה פעיל לאורך מספר שנים בפורום וחשף את עצמו לשיח הבוטה של הטוקבקים ואפילו פעל בניגוד לכללים ובכך הוא בעצם הסכים לשיטה והשתתף בה. הנתבעת טוענת גם כי הסכמת התובע לתקנון השימוש בפורומים פוטרת אותה מאחריות לתכנים שמתפרסמים בהם והאחריות הבלעדית היא על המשתמש שמסרם לפרסום.

נפסק

אין חבות לנתבעת מכוח חוק איסור לשון הרע ואולם הבקשה לסילוק התביעה על הסף דינה להידחות בשל חברות אפשרית מכוח עוולת הרשלנות.

הוצאות הבקשה בסך 1500 ₪ כולל מע"מ.

נקודות מרכזיות

האם אתר אינטרנט יחשב כאמצעי תקשורת לעניין חוק איסור לשון הרע

סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע קובע את גדר האחריות בשל פרסום באמצעי תקשורת. המונח "אמצעי תקשורת" הוגדר בסעיף 11 (ג) לחוק: "עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור".

בית המשפט פסק כי מן הראוי לפרש את סעיף 11 לחוק כך שלא יכיל בהגדרתו "אתר אינטרנט" כאמצעי תקשורת הקבוע בסעיף 11 לחוק, ולפיכך אין חבות בלשון הרע על הנתבעת מכוח סעיף זה.

הדרך בה הדברים פורסמו הינה דרך תגובות הגולשים, תגובות אלו מתפרסמות באתר בכמויות גדולות מאד מדי יום ללא יכולת של האתר לדעתם מראש או לבצע בהם עריכה כלשהי לפני פרסומם או לצפות תוכנם מראש, ולכן אופיים שונה מאופי של דברים המתפרסמים בעיתון או ב"עיתון נט" או ברדיו/טלוויזיה שם העורך והכותב מחליטים מראש מה מתפרסם ומה לא, השוני במאפיינים מחייב שוני בהתייחסות ולכן אין מקום להתייחס לאתר אינטרנט מסוג הנתבעת כעיתון ולהחיל עליו סעיף 11 לחוק.

היקף החבות של אתר אינטרנט ברשלנות לתכנים שפרסם צד שלישי

שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות - התרשלות, קרות הנזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות ובין קרות הנזק וזאת בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; יסוד ההתרשלות מורכב משני נדבכים - האחד הינו קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק והשני הינו הפרתה של חובת זהירות זו. בכדי להוכיח את קיומה של חובת הזהירות על התובע להוכיח את התקיימותם של שני פניה - המושגי והקונקרטי. בכדי להוכיח בהמשך את הפרתה של חובת הזהירות על התובע להראות שהנתבע לא עמד בסטנדרט הזהירות שנדרש ממנו בנסיבות העניין.

שיקולים בעד ונגד

להטלת אחריות על ספק שירותי אינטרנט לגבי תכנים שפרסם צד שלישי קיימים שיקולים ואינטרסים בעד ונגד הטלת האחריות. בעד הטלת האחריות ניתן לציין בין היתר השיקול שהאמצעים שברשות ספק השירות למנוע את הפרסום המזיק ולנקוט בפעולת שיימנעו את הפרסום המזיק הם הם המסוגלים לצנזר, למיין, ולהציג חומרים ושירותים תוך שליטה עליהם; כמו כן את ועוד הליך איתור ספק השירות –מבחינת הנפגע- הוא הרבה יותר מהיר מאשר לאתר גולש אנונימי שזהותו אינה ידועה והליך חשיפת זהותו היא סוגיה סבוכה ומצריכה נקיטת הליך משפטי יקר. בנוסף שיקולים המבוססים על עקרונות דיני הנזיקין הכללים כגון הרתעה, כיס עמוק ופיזור הנזק גם הם תומכים בהטלת האחריות.

בצד השיקולים נגד הטלת האחריות: הטלת אחריות על ספקי השירות יביא לפגיעה בחיפוש הביטוי על ידי קביעת מנגנוני פיקוח ובקרה על תכנים של ביטויים, קשה מבחינה מעשית או לכל הפחות הדבר אינו כדאי כלכלית, לבחון כל תגובה ותגובה אם הוא כולל בתוכו תכנים של לשון הרע; הטלת אחריות יש בו ליצור "אפקט מצנן" שכן הטלת אחריות גוררת שינוי התנהגות מצד מפעלי אתרים וספקי השירות שמציעים לציבור הרחב , בלוגים, צ'אטים, רשתות חברתיות, ואתרים שמארחים תוכן של גולשים, בין לוותר לחלוטין על השירות המוצע או ליצור מנגנוני פיקוח על התכנים דבר שמייקר משמעותית את השירות הניתן.

סיכום ביניים

הטלת אחריות על הספק כדי שיבנה מנגנונים לפקח על תוכן התגובות הוא למעשה בלתי אפשרי, מדובר במאות אלפי משתמשים ואלפי מגיבים והדבר אינו מעשי ועליות פיקוח מעין זה הן עלויות גבוהות מאוד ואין זה ראוי לגלגל זאת על הציבור בכללותו שכן הדבר יגרום לייקור העלויות ויביא לפגיעה בחופש הביטוי.

ומצד שני אין זה ראוי להותיר בצל "האנונימיות" למגיב עלום שם או בעל זהות בדויה, לפגוע ולהשמיץ אדם על לא עוול בכפו ולגרום לפגיעה בכבודו ופגיעה בפרנסתו.

הטלת אחריות מלאה וישירה על ספק שירות אינה ראוי וגם הפטרתו מאחריות גם כן אינה ראויה, ויש לחפש דרך ביניים.

אימוץ כלל הודעה והסרה

בית המשפט מקבל את המבחן שנקבע על ידי השופט אמיר בפרשת בורוכוב (ת"א 7830/00) לפיה נקבע מבחן משולש לחיוב הנהלת אתר אינטרנט בעוולת הרשלנות בגין פרסומים טוקבקים: "במסגרת עוולות הרשלנות, ראוי לחייב את ספק שירותי האינטרנט בגין פרסום פוגע שנעשה ע"י צד ג' במסגרת אותם שירותים שנותן הספק – רק אם וכאשר הצד הנפגע מתלונן על כך בפני הספק ודורש במפורש את הסרת הפרסום הפוגע; ורק אם הפרסום אכן פוגע ואסור על-פניו; ורק כאשר יש לספק יכולת למנוע זאת באופן סביר. זהו מבחן משולש ומצטבר – של ידיעה בפועל, ושל ודאות הפגיעה, ושל אפשרות מניעתה."

למעשה בקביעה זו מאמץ לו בית המשפט את הכלל הידוע הן במשפט האמריקאי והאירופי הידוע ככל של "הודעה והסרה", בכך נקבע כי מן הראוי להטיל על הספק אחריות ברשלנות אם הוא לא מסיר את ההודעה הפוגעת וזאת כאשר אין בכך הכבדה לא סבירה, ומצד שני כשהנזק לשם הטוב הוא נזק כבד כאשר מידת כבידות הנזק נבחנת לפי האמצעים שיידרשו מספק השירות כדי לבצע פיקוח כזה שיימנע את הפרסום, ולפי ההשלכה של אותם אמצעים ואותו מנגנון פיקוח על חופש הביטוי באותה מדיה.

סילוק על הסף

הלכה היא כי בבחינת בקשה לסילוק על הסף, על ביהמ"ש להניח כי העובדות המונחות לפניו בכתב התביעה נכונות, ותחת הנחה זו לבדוק האם זכאי התובע לסעד הנתבע על ידו. הכלל, כפי שנשתרש בהלכה הפסוקה, הנו כי אין לחסום את זכות הגישה לערכאות וסעד של סילוק תובענה על הסף ננקט בלית ברירה במקרים יוצאי דופן כאשר ברור כי גם אם יוכיח התובע את כלל טענותיו העובדתיות, לא יהא זכאי לסעדים הנתבעים על ידו. די באפשרות קלושה, כי התובע יזכה בסעד על פי העובדות המועלות בכתב התביעה, כדי שתביעתו לא תימחק באיבה. נאמר כי לעולם יש להעדיף דיון ענייני והכרעה לגופא של מחלוקת.

הנתבעת טוענת כי בשל תקלה טכנית שטופלה, הפרסומים הוסרו בפברואר 2009 והתובע טוען כי איחור זה גרם לו נזק רב ובגינו הנתבעת אחראית בנזיקין. הכרעה בעניין זה דורשת בירור עובדתי ואם יתברר כי בנסיבות העניין היה מקום להסרת ההודעה ממנוע החיפוש בזמן מהיר יותר כי אז ניתן לומר כי הפרסומים לא הוסרו תוך זמן סביר ויכול ובמקרה שאכריע כי הנתבעת הפרה חובת זהירות שמוטלת עליה, אך אין זה המקום להכריע בעניין זה, והכלל הוא שבמידה וטענות התובע בכתב התביעה נכונות הן, הדבר מקים לו עילת תביעה ברשלנות. היכולת למנוע את הפרסום אמורה גם היא להיבחן לפי נסיבות העניין ולאחר בדיקת העבודות בתיק ואין לקבוע מסמרות בעניין זה עוד בטרם נשמעו ראיות בתיק.

על כן, הבקשה לסילוק התביעה על הסף דינה להידחות.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור