משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: מבחן החשש להטעייה

18 באוגוסט, 2013,

0 תגובות

חשש להטעיה גדל בין סימנים דומים באנגלית

חשש להטעיה גדל בין סימנים דומים באנגלית
המתנגדת, חברת ENSTO OY, הגישה התנגדות לבקשה לסימן מסחר מספר 219922 שהוגשה על ידי חברת Yueqing Onesto Electric Co., Ltd. ההתנגדות נדונו ברשות סימני המסחר בפני ז'קלין ברכה, פוסקת בקניין רוחני וסגנית רשם הפטנטים. ביום 10.7.2013 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: התנגדות לרישום סימן המסחר ONESTO לגבי מכשור חשמלי בסוג 9. למתנגדת סימנים רשומים בישראל ENSTO EE (מעוצב) בסוג 9 ו-ENSTO (מילולי) בסוגים 7, 9, 11. לטענת המתנגדת ישנו דמיון מטעה בין הסימן שרישומו נתבקש לבין הסימנים הרשומים. 
 
תוצאות ההליך:  ההתנגדות מתקבלת. הסימן המבוקש אינו כשיר לרישום. נפסק כי שקלול מבחני הדמיון מביא למסקנה כי יהיה ברישום הסימן כדי להטעות ולפיכך אין הוא כשיר לרישום לפי הוראות סעיף 11(9) לפקודה.
 
בנוסף נפסק כי המבקשת תישא בהוצאות הליך זה ושכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

17 באפריל, 2013,

0 תגובות

התנגדות לרישום סימני מסחר CLEARASIL STAYCLEAR

התנגדות לרישום סימני מסחר CLEARASIL STAYCLEAR

חברת מדיליין בע"מ הגישה התנגדות לרישום סימן מסחר שהוגש על ידי חברת Reckitt & Colman (Overseas) Limited. הליך נדון בפני רשם סימני המסחר, אסא קלינג. ביום 5.3.2013 ניתנה ההחלטה בתיק.

העובדות: המבקשת הגישה בקשות לרישום סימני מסחר מספר 203593 ו-203594, לא מעוצבים, הכוללים את המילים "CLEARASIL STAYCLEAR", בסוג 5 ובסוג 3. הבקשות הוגשו על פי דין קדימה מבריטניה.
המתנגדת טענה כי היא הבעלים של סימן מסחר רשום מעוצב מספר 116547, בסוג 5 אשר כולל את המילה CLEAREX וכי כתוצאה מהיקפי המכירות הגדולים רכש סימנה מוניטין רב והפך לסימן מוכר היטב. על כן טענתה המרכזית של המתנגדת, היא כי הסימנים המבוקשים אינם כשירים לרישום על פי סעיפים 8(א), 11(9) ו-11(14) לפקודה, מאחר והם דומים עד כדי הטעיה עם סימנה הרשום והמוכר היטב.

תוצאות ההליך: ההתנגדות נדחתה. הרשם הורה על רישום הסימנים.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

החשש מפני הטעיה

נפסק כי ההכרעה בשאלת קיומו של דמיון מטעה בין סימנים תיעשה בעזרתו של "המבחן המשולש" כפי שפותח בפסיקה. מבחן זה מאגד בתוכו שלושה מבחני עזר הכוללים את מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות, הלקוחות וערוצי השיווק ומבחן יתר נסיבות העניין.
במשך הזמן וכחלק ממבחן יתר נסיבות העניין נוסף מבחן ההיגיון והשכל הישר.

במסגרת מבחנים אלה תיבדק מידת הדמיון בין הסימן המבוקש לבין הסימן הרשום, והאם קיים חשש כי דמיון זה יביא להטעיה בקרב הצרכנים לחשוב כי הטובין של בעל הסימן המבוקש מקורם אצל בעל הסימן הרשום.
מבחן המראה והצליל

מבחן זה נחשב לראשון והמרכזי מבין שלושת המבחנים. במסגרתו ייבחנו הסימנים תוך השוואת חזותם הכללית וצליל הגייתם. ההכרעה בשאלת הדמיון המטעה בין הסימנים תיעשה תוך השוואת הסימנים בשלמותם ומתן משקל לרושם הראשוני של הצרכן אשר אינו מתעכב להבחין בין הסימנים לפרטי פרטיהם.

נפסק כי סימנה הרשום של המתנגדת מעוצב וכולל כיתוב בעברית ובאנגלית כאחד כאשר המלה באותיות לטיניות "CLEAREX" מוצבת מעל המלה באותיות עבריות "קלירקס". זאת בעוד שהסימנים המבוקשים עושים שימוש באותיות לטיניות בלבד לגבי המלים "CLEARASIL STAYCLEAR" ללא עיצוב.

המלה "CLEAR" משותפת לסימנה הרשום של המתנגדת ולסימנים המבוקשים. לעניין זה ככל שהרכיב הזהה מופרד ומובחן מיתר חלקי הסימן כך יראה בו הציבור רכיב עצמאי אשר אינו מייחד סימן זה או אחר. לעומת זאת, כאשר הרכיב הינו חלק אינהרנטי מן הסימן ואינו ניתן להפרדה מיתר חלקיו, כך יקשה על הציבור לראות בו רכיב עצמאי. לכך ניתן להוסיף כי בסימנים מילוליים הדגש בדרך כלל יושם על תחילת הסימן ופחות על סופו ויש בכך כדי הוספת משקל כאשר נבחן דמיון בין סימנים.

נפסק כי יש הבדלים חזותיים בין הסימניים אשר די בהם כדי להקטין את החשש שברושם החזותי הראשוני שנוצר אצל הצרכן יהיה בלבול בין הסימנים, גם כאשר מדובר בזכרונו הבלתי מושלם של הצרכן.

יתר נסיבות העניין

מבחן זה הינו מבחן לוואי או מבחן "סל" המאגד בתוכו את שאר נסיבות המקרה אשר לא הובאו בחשבון במסגרת המבחנים האחרים. במסגרתו יש להתחשב במשמעות הסימנים, השימוש שנעשה בהם בפועל, פרסומים קודמים, ראיות להטעיה בפועל אם ישנן כאלה, ועוד, וזאת על מנת לברר האם אכן עלול הציבור לטעות ולבלבל בין הסימנים המבוקשים למוצרי המתנגדת.

בסיכומם של כלל המבחנים מתאיין החשש להטעיה בין הסימנים המבוקשים לסימנה של המתנגדת לאור סעיפים 11(9) ו- 11(14) לפקודה.

28 בנובמבר, 2012,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר נייקי בצמידי יד שיובאו ולא שווקו

הפרת סימן מסחר נייקי בצמידי יד שיובאו ולא שווקו
תביעה שהגישה NIKE International Ltd ונייקי ישראל בע"מ כנגד אלי אביטל. התיבעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת ר. למלשטריך- לטר. ביום 11.11.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: התובעות הגישו תביעתן לפיצוי בסך 75,000 ₪ בגין יבוא 300 צמידי יד ע"י הנתבע, אשר נשאו את סימן המסחר של נייק, ונמצאו מזויפים (תביעת סימני מסחר).
 
ביום 19.10.10 תפסו נציגי המכס בנתב"ג משלוח של 300 יחידות צמידי יד הנושאים את סימן המסחר של נייק וחשודים כמפרים את זכויות נייק. הטובין עוכבו.
 
בהתאם לפקודת המכס [נוסח חדש] ולפי דרישת רשויות המכס הפקידו התובעות ערבות וקיבלו את הטובין. בבדיקה שנערכה ע"י התובעות נמצאו הטובין כמפרים את סימן המסחר של נייק. התובעות ניסו לסיים תביעה זו מחוץ לכותלי בית המשפט בהצעה שהציעו לנתבע שעמדה על סכום של 5,000₪, אלא שהנתבע סרב לכך.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק פיצוי בסך של 10,000₪ וכן הוצאות משפט בסך 15,000 ₪.
 
ובנוסף ניתן צו קבוע המורה לנתבע להמנע ממכירה מוצרים הנושאים ללא הרשאה את סימני המסחר של NIKE.
 
 
הערת DWOכלל לא ברור מדוע נפסק פיצוי כאשר על פניו לא נגרם כל נזק שכן המוצרים המזוייפים מעולם לא שווקו! מתיאור פסק הדין עולה כי ההתנהלות הדיונית של הנתבע לקוייה וגרמה טרחה והוצאות לתובעת ועל כן יתכן והיה מקום לחייב את הנתבע בהוצאות וזאת להבדיל מפיצוי בגין נזק שלא נגרם. המודבר גישה דומה ננקטה לאחרונה בעניין ROLEX בהליך שנדון בבית המשפט המחוזי בפני השופט גדעון גינת.
בנוסף לא ברור מדוע אין כל התייחסות בפסק הדין לכך שהתובעת גילתה פרטי מו"מ שנכשל כאשר על פניו שהדבר אסור על פי הדין (יתכן כמובן שהנתבע הסכים לכך ואולם הדבר אינו מפורט בפסק הדין).
 
נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:

28 באוגוסט, 2012,

0 תגובות

התנגדות לרישום סימן מסחר – מבחני הרישום וההטעיה

התנגדות לרישום סימן מסחר – מבחני הרישום וההטעיה

ערעור שהוגש על ידי מיכה דנציגר ודנציגר משק פרחים "דן" כנגד שמואל מור, על החלטת החלטת פוסק הקניין הרוחני, נח שלו שלומוביץ, בגדרה נדחתה התנגדות המערערים לרישום סימן מסחר שהמשיב ביקש לרושמו.

הערעור נדון בפני בית המשפט העליון בהרכב השופטים המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין, השופטת ע' ארבל, השופט ח' מלצר. ביום 23.8.2012 ניתן פסק הדין בערעור.

עובדות: המשיב הוא מטפח זני פרחים ומשווק פרחים. בשנת 2002 הגיש המשיב בקשה לרישום סימן מסחר מספר 158742. הסימן המבוקש הוא צורה מעוצבת, בעלת אלמנטים גרפיים מסוימים, המכילה במרכזה את צמד המילים: "More Stars". הסימן המבוקש משמש את המשיב לשיווק פרח מסוג "גיפסנית", מזן "מורין".  

המערערים הגישו הודעת התנגדות לרישום הסימן המבוקש. בבסיס ההתנגדות עמדה העובדה שהמערער, שגם הוא מטפח זני פרחים ומשווק פרחים כאמור – הינו בעל סימן מסחר מס' 125477, המכיל את הכיתוב: "Lucky Stars", וסימן מסחר מס' 116336, המכיל את הכיתוב: "Million Stars". הסימן הרשום משמש את המערערים בקשר לזן ייחודי, בשם "דנגיפמיני", של אותו פרח ה"גיפסנית".

בנוסף, בשנת 1999 כרתו הצדדים הסכם רישיון, במסגרתו ניתן למשיב רשיון לגדל ולשווק את זן ה"דנגיפמיני" שפיתחו המערערים. באותו ההסכם התחייב המשיב להימנע, במשך שלוש שנים, מלעשות שימוש כלשהו בשתילי ה"גיפסנית" שלו וכן בשימוש לא מותר בשתילים מזן "דנגיפמיני" של המערערים, המכונים: More Stars.

בגדרי הודעת ההתנגדות לרישום הסימן המבוקש, טענו המערערים כי המשיב מנסה להבנות מהמוניטין שיצא לזן שפיתחו. המערערים טענו כי בנוסף להגנה על הסימן הרשום, הפרח משווק ומפורסם באריזות שעל חזיתן תיאור של כוכבים פזורים, סביב המילים: Million Stars. לטענתם, הסימן המבוקש דומה עד כדי הטעיה בחזותו, במצלול וברושם הכללי – לסימן הרשום ולסימן המוכר היטב שלהם, ועלול להטעות צרכנים שיקשרו בין פרחי-המשיב לפרחי המערערים.

נוכח האמור לעיל המערערים גרסו כי הסימן המבוקש איננו כשר למעשה לרישום, במשמעות סעיף 8(א) לפקודה, שקובע כדלקמן: "אין סימן כשר לרישום כסימן מסחר אלא אם יש בו כדי להבחין בין הטובין של בעל הסימן לבין הטובין של אחרים".

החלטת הפוסק: החלטת הפוסק קבע כי המילה "Stars" הינה מונח מרמז, דהיינו המילה "Stars" לא מתארת, כפשוטו, את הטובין שהמערערים מוכרים, או משווקים, אלא רק גורמת לייחוס אסוציאטיבי בראשו של הצרכן לפרחי ה"גיספנית", הדומים לכוכבים. בהתאם לכך קבע הפוסק כי מילה זו כשירה לרישום כשלעצמה.

בהמשך ההחלטה בחן הפוסק את הסימן המבוקש באמצעות "מבחני ההטעיה", שהם המבחנים שבהם נהוג להשתמש על מנת לבחון את קיומה של אפשרות "הטעיה" של הצרכן. הפוסק מצא כי "מבחני ההטעיה" מובילים בצורה מצרפית למסקנה שאין חשש להטעיה בין שני הסימנים במקרה דנן.

כפועל יוצא מכל האמור לעיל – אושר הסימן לרישום. מכאן הערעור שבפנינו.

תוצאות ההליך: הערעור התקבל, נפסק כי יש לבטל את החלטת הפוסק ולמחוק את סימן המסחר המבוקש מפנקס סימני המסחר. שלושת מבחני-המשנה לבחינת סימן מסחר העלו בצורה ברורה כי קיים חשש אמיתי ומהותי שצרכנים עלולים לבוא לכדי טעות בין הסימנים. על כן חל במכלול סעיף 11(9) סיפא לפקודה, ואין מקום לרשום את הסימן המבוקש.

עוד נפסק כי המשיב ישא בהוצאות המערערים בשתי הערכאות בסך של 50,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

6 ביוני, 2012,

0 תגובות

סימני מסחר הגנתיים וסימני מלאי

סימני מסחר הגנתיים וסימני מלאי

הליך שנדון בפני רשם סימני המסחר, אסא קלינג,  בין חברת Gemological Institute of America לבין חברת Gemology Headquarters International. ביום 28.5.2012 ניתנה ההחלטה בתיק.

חברת Gemological Institute of America הגישה התנגדות לסימן מסחר GHI  (מעוצב) ובקשה למחיקה של סימן GHI  (לא מעוצב) שהגישה חברת Gemology Headquarters International.

המתנגדת טוענת כי הסימנים אינם כשירים לרישום לפי סעיף 8(א) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן: "הפקודה"), זאת משום שאין בסימן GHI כדי להבחין בין הטובין של המבקשת לבין הטובין של אחרים, שכן המבקשת לא מספקת כל טובין או שירותים אלא הוקמה רק כדי לשרת את חברת EGL USA, באמצעות רישום סימני מלאי. בנוסף, המתנגדת טוענת כי לאור דמיונם לסימניה שלה, בסימניה של המבקשת יש כדי לגרום לסכנת הטעיה.

הרשם דחה את ההתנגדות ואת בקשות הביטול. ופסק כי המתנגדת תשלם למבקשת את הוצאותיה ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000₪.

הנקודות המרכזיות שנדונו בהליך:

אופי מבחין 

בהתאם להוראות סעיף 11(10) לפקודה, סימן המורכב מאותיות הנוהגות במסחר לציונם של טובין או סוגי טובין או הנוגעות במישרין למהותם או לאיכותם לא יהא כשיר לרישום אלא אם הוא בעל אופי מבחין.

נפסק כי, שני הסימנים שבמחלוקת הנם צירופי אותיות שרירותיים אשר לכשעצמם חסרי משמעות מילולית או שלצירופן נעדר דמיון לאותיות המקובלות במסחר. צירופי האותיות דנן אינם מכוונים לתאר את אופיים של הטובין.

סימן מסחר המורכב מאות אחת

סימן המורכב מאות אחת בלבד לא כשיר לרישום שכן לא ניתן להפקיע אות בודדת מרשות הציבור.

סימן מסחר המורכב משלוש אותיות

צירוף של שלוש אותיות ויותר לא יידחה רישומו על פניו וייחשב כסימן כשיר לרישום, גם אם אינו מעוצב, בכפוף לשאר הוראות החוק. כמצויין בחוזר, מובן שרישום של סימן שכזה לא יהיה בו להעניק למבקש זכות ייחודית באותיות המרכיבות את הסימן. ההחלטה אם סימן המורכב מאותיות הנו בעל אופי מבחין, תקבע בהתחשב בטובין או בשירותים, שביחס אליהם מתבקש הרישום.

סימן מלאי וסימן הגנתי

במונח "סימן מלאי" (הידוע בספרות גם בכינוי Reserve mark) הכוונה כפי הנראה לסימן הנרשם כאשר יש כוונה להשתמש בו, אולם לא באופן מיידי אלא בעתיד. בעל סימן המסחר מגיש את בקשתו לרישום כהכנה לקראת כניסתם של הטובין לשוק, כך שבמועד זה כבר יהיה בידיו סימן המסחר המגן על קניינו הרוחני. זאת, בשונה מסימן הגנתי (Defensive mark) שאין כוונה להשתמש בו.

סעיף 1 לפקודה קובע כי:

"סימן מסחר הוא סימן המשמש, או מיועד לשמש, לאדם לעניין הטובין שהוא מייצר או סוחר בהם, וסימן שירות הוא סימן המשמש, או מיועד לשמש, לאדם לעניין השירות שהוא נותן".

לאור האמור, על פי לשון הפקודה נקבע שאין חובה כי ייעשה שימוש בפועל בסימן המסחר המבוקש בזמן רישומו, אלא מספיקה כוונה להשתמש בו.

אם בדיעבד יתברר כי לא נעשה שימוש בסימן במשך שלוש שנים, או כי הוא הוגש לרישום ללא כוונה בתום לב להשתמש בו, כלומר שמדובר בסימן הגנתי ולא בסימן מלאי, הרי שניתן למחקו לפי סעיף 41 לפקודה, בתנאים האמורים שם. הסדר זה הוא הסדר מספק, והוא אינו מונע רישום של סימן כל עוד יש כוונה להשתמש בו. אמנם, כאשר הכוונה להשתמש נטענת לאחר רישום רב שנים ללא שימוש בסימן, אין די בה כדי למנוע את מחיקת הסימן (בג"צ 67/71 פרמו נ' שמידגל, פ"ד כה(1), 802).

חשש להטעיה

טענתה המרכזית של המתנגדת היא לדמיון בין הסימנים. דמיון זה ייבחן על פי המבחן המשולש: (1) החוזי והצליל; (2) קהל הלקוחות וסוג הסחורות; ו-(3) יתר נסיבות העניין. אל מבחנים אלה נוסף מבחן השכל הישר וכן פותחו קריטריונים כמבחני עזר, כגון: מבחן העין, מבחן החזות והפרטים המבחינים, מבחן צליל הסימנים (דמיון פונטי), מבחן סוג הלקוחות, מבחן סוג הטובין, מבחן צינורות השיווק ומבחן כלל הנסיבות.

מבחן החוזי והצליל

בהקשר זה ייבחן הדמיון באותיות, ביחס לסימנים המעוצבים ולסימנים הלא מעוצבים. לשני הסימניםGHI  ו-GIA משותפות האותיות G ו- I. האות G מופיעה בשני הסימנים כתחילית וככזו נטען כי יש ליתן לה משקל יתר.

ככלל, בהתאם לפסיקה, ההתייחסות לסימן תהיה לסימן בכללותו. יחד עם זאת, לעיתים יהיו חלקים בולטים וניכרים יותר, ולהם יינתן משקל מיוחד. כך למשל בהתנגדות לרישום סימן מסחר 169507 'טל עדן', סיימן סחר נ' תנובה (2.2.2009) נקבע, כי יש לתת משקל למילה הראשונה או לתחילית הסימן. מאידך, יהיו מקרים בהם לתחילית הסימן ינתן משקל פחות לעומת סיומת הסימן:

"בבואנו לבחון את מידת הדמיון שבין שני סימני מסחר, עלינו לבחון כל סימן וסימן כמכלול יחד עם מתן דגש על מידת הדמיון הקיימת בין המרכיבים היסודיים שבסימנים, אלו שהשפעתם על מכלול הסימן בולטת במיוחד. כך למשל, ייתכן וסימן יכלול מספר מרכיבים הזהים לחלקים הנמצאים בסימן אחר, ואולי אף יכיל את רוב מרכיבי הסימן האחר, ועדיין הרושם שיתקבל מכל אחד משני סימנים אלה יהא שונה במידה ניכרת. ייתכן אף שלסימן מסוים אשר מכיל בחובו סימן אחר, תתווסף תחילית או סיומת שתהא משמעותית לסימן עד כדי כך שלא יהא עוד חשש שהצרכן הסביר יטעה בין הסימנים". (התנגדות לרישום סימן מסחר מס' 146483 "Lenoplast", Farmaban SA נ' BSN medical Gmbh & Co. KG (4.12.2005))

נפסק כי לצורך בחינת שאלת החשש להטעיה, אין לייחס משקל יתר לאות G מאחר שהיא מייצגת מילה גנרית. הדברים אמורים לא רק לגבי המשקל שיש לייחס לאותG  המרכיבה את הסימן אלא יש בהם גם להשפיע על כיצד יש להתייחס ליתר האותיות המרכיבות את הסימן.

כבר נקבע  שכאשר כוללים הסימנים נשוא ההשוואה רכיב משותף, שהנו מקובל בענף (Common to the trade), נוטים הצרכנים לתת את הדעת דווקא לחלקים האחרים של הסימנים ולהבחין ביניהם באמצעות חלקים אלה.

נפסק כי, הסיומת הפונטית של GI-A שונה במשקלה מהסיומת הפונטית של GH-I. השוני בצליל יוצר הבדל משמעותי בין הסימנים.

לאור האמור, למרות הזהות בחלק מהאותיות והדמיון בהגיית האחרות, אין בכך די כדי לקבוע חשש להטעיה הן במבחן הצליל והן במבחן המראה.

מבחן קהל הלקוחות וסוג הסחורות

במסגרת מבחן זה ייבחן קהל הלקוחות וסוג הסחורות של הצדדים. ככל שהקהל הוא משותף לשני הצדדים, והסחורות דומות, יתחזק החשש להטעיה. עניין נוסף שיש לבחון בהקשר זה הוא שאלת מידת התחכום של הלקוחות והיכרותם את השוק. ככל שהלקוח מתוחכם יותר ומכיר בצורה טובה יותר את השוק, כך פוחת החשש להטעיה (ר' למשל ע"א 210/65 בנק איגוד לישראל נ. בנק "אגודת ישראל", פ"ד י"ט(2), 673 (1965) בעמ' 676).

בענייננו קהל הלקוחות וסוג הסחורות הרלבנטיים לשני הצדדים, הם דומים.

נפסק כי קהל הלקוחות הרלבנטי הוא ציבור הסוחרים. ציבור זה הינו ציבור מתוחכם האמון על ההבדלים בין המתנגדת ובין המבקשת אשר ידועות כשחקניות נפרדות ואחרות בשוק. הסוחרים יודעים להבחין בין הטובין שכל אחת מספקת.

על כן נפסק כי ציבור הסוחרים לא יטעה לבחור את המקור המתאים לו לתעודות הערכה.

לאור האמור לעיל, נפסק כי אין סכנת הטעיה בין הסימנים GHI ו-GIA כשהם אינם מעוצבים, במיוחד לאור העובדה שקהל הלקוחות הוא קהל מתוחכם של סוחרי יהלומים, שהם גם "שחקנים חוזרים", ומן הסתם מכירים את שתי החברות וידעו להבדיל ביניהן.

סימן מוכר היטב

המתנגדת טוענת כי סימנה הוא סימן מוכר היטב, ולכן יש להרחיב את היקף ההגנה עליו.

בהחלטה בהתנגדות לרישום סימן מסחר מס' 93261, Pentax נ' Asahi Kogaku Kogyo Kabushiki Kaisha (4.9.2003), סוכמו הכללים ומבחני העזר לקביעה האם סימן מסחר הוא סימן מוכר היטב, וביניהם: מידת ההכרה של הסימן; היקף השימוש ומשך השימוש, היקפי מכירות ועומק החדירה לשוק; היקף ומשך פרסום הסימן; המידה בה הסימן מוכר, נעשה בו שימוש, פרסום, רישום ואכיפה; מידה גבוהה של רכישת אופי מבחין תסייע בהוכחת מוניטין יותר מאשר אופי מבחין אינהרנטי; מידת הייחודיות (אקסקלוסיביות) של הסימן ואופי ומידת השימוש של הסימן או סימן דומה על ידי צדדים שלישיים, כאשר שימוש על ידי מספר גורמים בסימן עשוי להצביע על כך שהמוניטין אינו צמוד אף לא לאחד מהם; אופי הסחורות או השירותים וצינורות השיווק: והדרגה שבה המוניטין של הסימן מסמל איכות של הסחורות. השאלה אם סימן הנו מפורסם אם לאו, היא שאלה שבעובדה, ויש לבחון אם הסימן מוכר היטב בקרב הציבור הנוגע לעניין.

משדחה הרשם את ההנחה כי ישנו דמיון בין הסימנים, לא מצא הרשם צורך להכריע בשאלה האם הסימן של המתנגדת הוא מוכר היטב.

12 במרץ, 2012,

0 תגובות

העתקה של פרטי לבוש שאינם רשומים כמדגם

העתקה של פרטי לבוש שאינם רשומים כמדגם

ערעור שהגישה המעצבת טלי דדון כנגד חברת א.ת סנאפ בע"מ, בעלי המניות שלה והחנויות שמכרו את מוצריה, על פסק הדין של כב' השופטת אסתר שטמר (מחוזי מרכז). הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני ההרכב המשנה לנשיא  א' ריבלין, השופט ס' ג'ובראן, השופט ע' פוגלמן. ביום 12.3.2012 ניתן פסק הדין בערעור.

המשיבים יוצגו על ידי עו"ד אבי מונטקיו.

הערעור עסק בתביעת המעצבת לפיה דגמי אופנה שעיצבה (שאינם בגדר מדגם רשום), הועתקו ושוקו על ידי הנתבעים לצד דגמיה שלה כמוצרי חיקוי זול.

בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי המערערת לא הוכיחה מוניטין בדגמים או הטעייה.

בנוסף נפסק כי המערערת תשא בהוצאות ובשכר טרחת המשיבים בסך 15,000 ש"ח.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי מצא כי הבגדים שנמכרו דומים דמיון רב לדגמים שעיצבה המערערת, בהבדל אחד – דגמי המשיבים נמכרו במחירים זולים יותר.

בית המשפט העיר כי מכירת החיקויים באותה חנות במחיר זול יותר מהווה תחרות בלתי הוגנת. התנהלות המשיבים הייתה חסרת תום לב, ומנוגדת לכללי המסחר ההוגן ולכללי האתיקה, כך נפסק.

עם זאת, בית המשפט קמא מצא כי יסודות העוולה של גניבת עין לא התקיימו בענייננו. נפסק כי המערערת לא הוכיחה שקנתה לעצמה מוניטין, באופן שקהל הלקוחות מכיר ומוקיר את הדגמים, או כי הציבור מזהה את המוצר על פי חזותו ומקשר אותו עם מוצרים של המערערת. בנוסף על כך מצא בית המשפט כי המשיבים לא ניסו להשתמש בשמה של המערערת למכירת הדגמים, וכי הם אף דאגו להדגיש כי מדובר בחיקוי.

בנסיבות אלה, כך נפסק, אין חשש להטעיה. על כן פסק בית המשפט קמא כי אין החיקוי מקים עילה בגין גניבת עין.

באשר לעילת עשיית עושר ולא במשפט פסק בית המשפט קמא כי המערערת לא הוכיחה את שווי גובה חסרון הכיס שנגרם לה או את ההתעשרות שעשו המשיבים על חשבונה. המערערת אף ויתרה על בקשתה לצו למתן חשבונות, אשר היה יכול להוביל להוכחת הסעד המבוקש. בית המשפט קבע כי לא ניתן לפסוק סעד בגין עשיית עושר על דרך האומדנה, בלא שהובא בסיס עובדתי כלשהו לכך. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה.

עוולת גניבת עין ביחס להעתקה של מוצרי אופנה

העוולה של גניבת עין מופיעה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

עוולה זו דורשת את הוכחתם של שניים: מוניטין שרכש התובע בנכס או בשירות שהוא מציע וחשש מפני הטעיה של הציבור העלול לחשוב כי הנכס או השירות שמציע הנתבע – למעשה שייך לתובע.

מטרת עוולת גניבת עין: העוולה נועדה להגן על היצרן ולא נועדה להגן על הצרכן

בבסיס עוולת גניבת העין עומד הערך של הגנה על האינטרס הקנייני של העוסק, ולא של ההגנה על אינטרס ציבור הצרכנים. העוולה נועדה לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים. מצד אחד, עומד הצורך להגן על האינטרס הקנייני של בעל מוניטין מפני מי שמבקש "להתעטף" במוניטין זה על חשבונו. מנגד, אל מול הרצון להגן על המוניטין עומדים חופש העיסוק של היצרנים המתחרים והרצון לעודד תחרות חופשית שתשרת במידה הרבה ביותר את קהל הצרכנים.

זאת משום שההגנה הניתנת בגניבת עין מקנה למעשה מונופול ליצרן הראשון.

עוולת גניבת העין לא נועדה למנוע תחרות (אפילו הייתה זו תחרות בלתי-הוגנת), ולא להגן על הצרכן. העוולה נועדה להגן על היצרן מפני גזילת המוניטין שלו בדרכים של הטעיה.

אין בדגמים שהועתקו מוניטין

באשר ליסוד המוניטין, תנאי להוכחתו הוא כי הציבור מזהה את הנכס או את השירותים שמציע התובע עם עסקו של התובע. המוניטין מתייחס לקיומה של תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר מאפשרת שוק של לקוחות פוטנציאליים המעוניינים ברכישתו. על התובע להראות כי המוצר או השירות אותו הוא מציע רכשו הכרה והוקרה בקרב הציבור, וכי ציבור הלקוחות מסוגל להבחין בין תוצרתו של התובע לבין מוצרים אחרים בשוק.

בנסיבות מסוימות ניתן לראות בחיקוי אינדיקציה לרצון "להתעטף" במוניטין של אחר. אולם יהיו מקרים בהם נועד החיקוי לשרת מטרות אחרות, שאינן קשורות דווקא במוניטין אלא בתכונות אחרות של המוצר. לפיכך, אין החיקוי מכריע בשאלת קיומו של מוניטין, אלא הוא מהווה רק אחת האינדיקציות לכך.

נפסק כי, לא הוכח כי הדגמים היו בעלי ייחוד כזה או כי הציבור מסוגל להבחין ביניהם לבין דגמים של מעצבים אחרים. לא הוכח גם כי קיים למערערת מוניטין בדגמים אלה, במובן של תדמית חיובית המושכת אחריה לקוחות.

הדגמים אשר יצרה המערערת היו מבוססים על רעיונות אשר היו קיימים בשוק האפנה באותן שנים, ואין בהם די ייחוד כדי שיקבע כי המערערת קנתה לעצמה מוניטין בהם. יתרה מכך, המערערת גם לא הציגה די נתונים בנוגע לפרסום ושיווק הדגמים, להיקף המכירות וכיוצא באלה – נתונים אשר היו יכולים להעיד גם הם על קיומו של מוניטין. על כן, המערערת לא רכשה מוניטין בדגמי השמלה והמכנסיים שהועתקו.

אין בדגמים שהועתקו כדי להטעות

באשר ליסוד ההטעיה – באופן כללי נבחנת ההטעיה על-פי כמה רכיבים: מבחן המראה והצליל, סוג הסחורה הנמכרת וחוג הלקוחות שלה; מבחן יתר נסיבות העניין ומבחן השכל הישר.

גם לעניין ההטעיה, כמו לעניין המוניטין – עצם החיקוי אינו מעיד בהכרח על כוונה להטעות את הלקוחות. יתכן, למשל, כי המחקה התכוון למשוך לקוחות למוצר בשל תכונותיו – ולאו דווקא בשל שיוכו לתוצרתו של המותג המתחרה.

כאשר נשאלו בעלי החנויות לפשר ההפרש בין המחירים (בין המקור לחיקוי) – דאגו המשיבים ליידע את הלקוחות בדבר היות הבגד חיקוי.

על כן במקרה כזה נפסק כי לא מתקיים חשש סביר להטעיית הלקוחות.

לא ניתן לקבל פיצוי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט על דרך אומדנה

המערערת לא הביאה כל נתונים שעל בסיסם ניתן להעריך מה גובה ההתעשרות שעשו המשיבים על חשבונה, ואם אכן הייתה כזאת. על כן, אפילו התקיימו כל יתר יסודות העילה בעשיית עושר – אין לפני בית המשפט כל הוכחה באשר לגובה ההשבה המתבקשת. אמנם, חוק העוולות המסחריות כולל בחובו אפשרות של פיצוי סטטוטורי, אשר אינו דורש כי התובע יוכיח את נזקיו (סעיף 13 לחוק). אולם סעיף זה מיועד למקרה של פיצוי בגין העוולות הקבועות בחוק עוולות מסחריות. אין כל בסיס לקביעה כי רף זה משקף בהכרח את גובה ההתעשרות שנעשתה על חשבונה של המערערת. בוודאי שאין בסיס לייבא את סעד הפיצוי המוסכם מכוח חוק עוולות מסחריות אל סעד ההשבה מכוח דיני עשיית עושר. כלל הוא כי "בתביעות לתשלום סכום כסף הכלל הוא שעל התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובה הנזק" – או, כבמקרה שלנו, את גובה ההשבה (ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397 (2001)).

המערערת אף פגעה בסיכויי תביעתה שלה כאשר ויתרה על קבלת צו למתן חשבונות – דבר שפגם בסיכוי להוכיח את גובה הסעד המבוקש. 

24 בנובמבר, 2011,

0 תגובות

התנגדות לרישום סימן מסחר חמצוצים - סימן העלול להטעות את הציבור

התנגדות לרישום סימן מסחר חמצוצים - סימן העלול להטעות את הציבור

התנגדות לסימן מסחר שהוגשה על ידי חברת גורי יבוא והפצה בע"מ כנגד חברת אליאס וקסמן בע"מ. נדונה בפני רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, הפוסקת יערה שושני כספי. ביום 24.11.2011 ניתנה ההחלטה בתיק.

התנגדות לרישום סימן המסחר מעוצב מספר 200256 "חמצוצים" בסוג 30 ביחס למסטיקים, ממתקים, ופלים וסוכריות.

המתנגדת טוענת כי היא זו שהגתה את סימן המסחר "חמצוצים" והחל משנת 2005 היא עושה בו שימוש. המתנגדת טוענת כי יש ברישום הסימן המבוקש כדי להטעות את הציבור ולעודד תחרות בלתי הוגנת במסחר ולפיכך אינו כשיר לרישום לנוכח הוראות סעיף 11(6) לפקודה.

ההתנגדות התקבלה, נפסק כי אין לרשום את הסימן בשל כך שרישומו עלול להטעות את הציבור.

המבקשת תשלם למתנגדת הוצאות בסך 7,000 ₪ הכולל מע"מ.

נקודות מרכזיות שנדונו בהחלטה:

סימן מוכר היטב

לפי סעיף 11(13) לפקודת סימני המסחר, סימן מסחר אינו כשיר לרישום במידה וקיים סימן מסחר אחר המוכר היטב.

המבחנים להכרעה בשאלת היות סימן מסחר בבחינת מוכר היטב הם: מידת ההכרה וההוקרה של הסימן;  היקף השימוש ומשך השימוש בו; היקף ומידת פרסום הסימן; מידת האופי המבחין האינהרנטי או הנרכש של הסימן; מידת מידת השימוש בסימן או בסימן דומה על ידי צדדים שלישיים (לעניין זה יצוין כי שימוש על ידי מספר גורמים בסימן מסוים עשוי להצביע על כך שהמוניטין אינו משויך אף לא לאחד מהם וכך תתקבל המסקנה כי אין המדובר בסימן מוכר היטב) ועוד (ראו ע"א 9191/03  Aktiebolag  נ' אבסולוט שוז, פ"ד נח(6) 869).

בענייננו, להוכחת טענתה כי הסימן "חמצוצים" הפך לסימן מוכר היטב המזוהה עמה, הגישה המתנגדת ראיות באשר למאמצי הפרסום והשיווק מטעמה.

נפסק כי בהעדר חוות דעת מומחה בשאלה נתח השוק, בהעדר סקר צרכנים ובשל כך שמוצרי המתנגדת אינם נמכרים כאשר הסימן "חמצוצים" מוטבע על אריזתה, קיים קושי לקבוע בוודאות הנדרשת כי הסימן המבוקש הפך למוכר היטב כמשמעותו בדין כתוצאה מפעילות המתנגדת.

על כן הסימן "חמצוצים" (מעוצב) איננו בבחינת סימן מוכר היטב המזוהה עם המתנגדת.

הטעית הציבור ותחרות בלתי הוגנת

המתנגדת טענה כי רישום הסימן על שם המבקשת יצור הטעיה בקרב ציבור הצרכנים  וכן יעודד תחרות בלתי הוגנת במסחר לפי סעיף 11(6) לפקודה.

המבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימני מסחר, הם כידוע מבחן המראה והצליל, סוג הסחורות וחוג הלקוחות, צינורות השיווק מבחן השכל הישר וכלל נסיבות העניין (ע"א 261/64 פרו-פרו נ. פרומין, פ"ד י"ח(3), 275).

נפסק כי הסימן המבוקש וסימן המתנגדת מעוצבים ואי לכך קיימים ביניהם הבדלים ויזואליים. אולם מבחינה פונטית קיימת למעשה זהות מוחלטת בין שני הסימנים. כמו כן, הן המבקשת והן המתנגדת מעוניינות לעשות שימוש בסימן "חמצוצים" ביחס לאותן סחורות בדיוק, היינו, פסי גומי ארוכים וחמוצים. קהל היעד בשני המקרים הינו זהה וכולל בעיקר ילדים ונוער.

בנוסף נפסק כי המתנגדת עשתה שימוש בסימן "חמצוצים" החל משנת 2005 ועל כן שוכנע הרשם כי סימן המתנגדת רכש אופי מבחין במידה מסוימת אשר יש בה כדי למנוע רישומו של הסימן המבוקש נוכח חשש להטעיה.

22 בנובמבר, 2011,

0 תגובות

גניבת עין במצעים והפרת חובות אמון של מתווך

גניבת עין במצעים והפרת חובות אמון של מתווך

תביעה שהגישה חברת ציפי דבש בע"מ כנגד חברת שמיכות מורן מ.ד. בע"מ ומנהלה וכן תביעה שכנגד. התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז ונדונה בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 22.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

הנתבע (דני דלל), קישר בין דבש לבין מפעל סיני. בתמורה לסיועו הובטחה לדני דלל עמלה בשיעור של 3% עד 5%. זמן לא רב לאחר מכן, החל הנתבע לייבא מצעי תינוקות דומים מהמפעל הסיני. בסמוך לאחר מכן ניתק המפעל הסיני את הקשר עם דבש.

דבש הגישה תביעה כנגד דלל בה טענה כי יבוא הסחורה המתחרה מהווה הפרה של זכויות קניין רוחני, שימוש בסוד מסחרי , גניבת עין  ועשיית עושר ולא במשפט. בנוסף לטענת דבש המפעל הסיני ניתק את היחסים בשל לחצו של דני דלל ופעולה זו מהווה התערבות לא הוגנת בקשרי המסחר עם המפעל הסיני והפרת אמונים.

דלל תבע את דבש, במסגרת התביעה שכנגד נטען כי לא שולמה העמלה המגיעה לו וכי ציפי דבש הוציאה את דיבתו של דני דלל ופגעה במוניטין שלו, בהאשמות הקשות , והמופרכות, שהטיחה נגדו, בפני בעלי חנויות ובפני המפעל הסיני.

תביעתן של התובעות (ציפי דבש) התקבלה. נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך  159,108₪. בנוסף, ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים, לייבא, לייצר לשווק ולמכור מוצרים הדומים למוצרי דבש.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים בהוצאותיה הגשת תביעתה ובשכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪.

התביעה הנגדית נדחית, למעט סכום העמלה בסך 10,510 ₪  בה הכירה ציפי דבש.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

אי רישום מדגם בסט מצעים

בית המשפט דחה את הטענה כי יש לדבש קניין רוחני בסט המצעים. נפסק כי ציפי דבש לא השכילה לפעול על פי דיני המדגמים, על מנת לזכות בהגנת הדין (רישום מדגם היה מאפשר תביעה על הפרת מדגם).  דבש הגישה בקשות לרישום מדגמים, אולם התיקים בעניין נסגרו מחוסר מעש ציפי דבש לא השיבה לדו"ח השגות שנשלח אליה ולהודעות.

רק לאחר הגשת התביעה פנתה ציפי דבש, לרשם המדגמים בבקשה לשוב ולפתוח את התיקים ואולם רשם המדגמים דחה את הבקשה.

במצב דברים זה אין התובעות יכולות לסמוך עצמן, בתביעה שלפני, על טענה לקיום זכות קניין רוחני בעיצוב סט המצעים.

דחייה מטעם זה של טענה לקיום זכות קניין רוחני בעיצוב  שוללת בנסיבות העניין גם את האפשרות לטעון לקיומה של זכות בעיצוב מכוח דיני  עשיית עושר ולא במשפט.

גזילת סוד מסחרי

סעיף 16 לחוק עוולות מסחריות מגדיר סוד מסחרי כ  "כל סוג, מידע עסקי שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני,  מתחריו ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו עיצובו ".

המוצר הנמכר לכל דורש בשווקים, כדוגמת סט המצעים בו עסקינן , אינו יכול,  מטבע בריאתו, להיכנס להגדרה זו, שכן הוא מידע שניתן לגלות בנקל.

גניבת עין

נטילת מוניטין קבועה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, המעגן כיום את העוולה של גניבת עין. וזו לשון הסעיף: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

על מנת לבוא בגדרה של העוולה נדרש, כידוע, להוכיח שני יסודות מצטברים , ראשית:  קיומו של מוניטין לתובע אצל ציבור הלקוחות הפוטנציאלי , שנית; נטילתו של המוניטין על  ידי הנתבע באמצעות הטעייה של ציבור.

על תובע המבקש להוכיח קיומה של העוולה של גניבת עין, להוכיח שני אלה: תחילה על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית של הטובין עם התובע.  בשלב שני על התובע לשכנע את בית המשפט שמעשיו של הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה לחשוב כי הטובין של הנתבע הם הטובין של התובע או שיש להם קשר לתובע.

ציפי דבש איננה עוסקת בשיווק ישיר של סחורתה לצרכנים, ולפיכך טענתה לגניבת עין יכולה להתייחס הן להטעיה של הצרכן הסופי והן להטעיה של גורם הביניים עימו היא סוחרת (בתי העסק לממכר מוצרי).

נפסק כי לציפי דבש מוניטין בתחום ייצור בגדי תינוקות וכי מוניטין זה משתרע גם על מצעי תינוקות. ראיה לכך היא העובדה כי דבש הצליחה למכור את סחורתה גם בענף זה כסחורה  ממותגת ואיכותית, שמחירה גבוה משמעותית מזה של סחורה בלתי ממותגת מאחר.

למרות שהעיצוב בין המוצרים שונה במעט ולמרות שלמוצרי הנתבע  צורפה תווית יצרן שונה ולמרות שהיא נמכרה לבתי עסק במחיר נמוך משמעותית מסחורתה של ציפי דבש, ושיווקה נעשה בידי משווק אחר.

מן הקלטות השיחות שבוצעו בין המשווק מטעם ציפי דבש לבין שתי חנויות עימן עבד ביחסי  מסחר עולה כי לפחות אחת מהן טעתה לחשוב שסחורה של דני דלל היא סחורה של ציפי דבש.

ועל כן נפסק כי הוכח שהדמיון בין הסטים עלול היה להטעות את בעלי החנויות ולמצער את הצרכניים הסופיים, להניח כי סחורתו של דני דלל נהנית מהמוניטין הטוב של מוצרי ציפי דבש.

הטעיית לקוחות

סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן קובע כי "לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל בכתב או, בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה".

הזכות לתבוע סעדים בגין עוולה של הטעיה צרכנית ניתנה על פי סעיף31 (א) לחוק  "לצרכן שנפגע מהעוולה וכן לעוסק שנפגע, במהלך עסקו".

הקביעה לפיה הוכח לעניין עוולת גניבת עין, שקיים חשש להטעיית צרכנים להניח כי סחורתו של דני דלל היא סחורה של ציפי דבש (חשש שבוודאי קיים אם בעלי החנויות עלולים לטעות, ולהציג את הסחורה ככזו) מחייבת ממילא את המסקנה כי הוכחה גם העילה של הטעיית לקוחות, עם זאת.

כאשר העוולה של הטעיית לקוחות נטענת בידי עוסק ביחס לשימוש מטעה במוניטין שלו על ידי אחר , מתקיימת מבחינת האינטרס המוגן חפיפה,  בינה לבין העוולה של גניבת עין. לפיכך הגם שבשתי עוולות שונות עסקינן, נראה שאין מקום להעניק לעוסק שנפגע פיצוי נפרד בגין כל אחת מהן.

הפרת אמון ע"י מתווך

דני דלל הוא האדם שסייע ביצירת הקשר העסקי בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני ובגין סיועו זה הוא היה זכאי לתשלום בהתאם לחוזה שבינו לבין ציפי דבש. מערכת יחסים זו הופכת את דני דלל, מבחינה משפטית למתווך.

מעמדו של דני דלל כמתווך שייצר את הקשר העסקי בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני מטיל  עליו חובות אמון מסוימות כלפי ציפי דבש.

עד להסדרת נושא התיווך בחוק, ניתן ללמוד גזירה שווה לעניין זה מהוראת סעיף 19(א) לחוק המתווכים במקרקעין, כי על מתווך לפעל בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת ולמסור ללקוחו כל מידע שיש בידו בענין מהותי הנוגע לנכס נשוא עסקת התיווך.

גם סעיף 229 להצעת חוק דיני ממונות 2011,  מטיל על מתווך חובת אמון כשהוענקה לו בלעדיות ביחס לקשירת העסקה.

היקפן של חובות האמון המוטלות על מתווך הוא תלוי נסיבות, ובאופן כללי ניתן לומר כי  הוא נמוך מזה הנדרש משליח.

אם נציין כי למתווך, כמי שאמור לפעול לטובת הלקוח בקשר לעסקה אסור להשתמש  במידע שברשותו לרעת הלקוח ראו, ובכלל זה אסור לו לנצל מידע שהגיע לרשותו בעקבות שירותי התיווך שנתן על מנת להתחרות בלקוח או להפיק רווחים שאמורים היו להגיע לידי הלקוח.

בית המשפט פסק כי יבוא הסחורה המתחרה על ידי דני דלל בנסיבות המקרה מהווה  הפרה של חובות האמון שלו כמתווך. בעקבות התפקיד שמילא בעסקה ידע דני דלל מהיכן  מייבאת ציפי דבש את סחורתה, ובזכות קשריו במפעל הצליח בנקל להשיג בעבור  עצמו סחורה הדומה בצורתה ובאיכותה לסחורה שיוצרה בעבור ציפי דבש. בכך מעל דני דלל באמון שניתן בו, ועשה שימוש במידע שברשותו לרעת הלקוחה, ולמען התעשרות על חשבונה מכאן שגם העילה של הפרת חובת אמון מצד מתווך הוכחה בענייננו.

תחרות בלתי הוגנת

הדין הישראלי איננו מכיר בעוולה נזיקית כללית של תחרות בלתי הוגנת, אולם במסגרת  דיני עשיית עושר ולא במשפט הוכרה קיומה של עילה המאפשרת לאסור על תחרות בלתי  הוגנת ולתבוע את הרווחים שהופקו במסגרתה.

דרך התחרות בה בחר דני דלל מהווה, בנסיבות שהוכחו, היא תחרות בלתי הוגנת.

דלל תיווך בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני, ולאחר שלא היה שבע רצון מהעמלה שהוצעה לו,  החליט להתחרות בה (ועל ידי כך אף לנקום בה) וזאת באמצעות יבוא סחורה דומה עד  מאד לסחורתה, ושיווקה במחיר נמוך משמעותית מהמחיר שדרשה , ודוק. לא עצם התחרות הוא הפסול במקרה זה, אלא הדרך הבלתי ראויה בה בחר דני דלל להתחרות: במקום לעצב לעצמו או לבחור מבין שפע העיצובים הבלתי מוגנים העומדים לרשות הכלל, עיצוב המבדיל  בינו לבין ציפי דבש, הוא נטל עיצוב מוצלח משלה וביצע בו שינויים קלים. בעשותו כן פעל דני דלל באופן בלתי לגיטימי תוך הפרת חובת האמון וגניבת עין ובכך נהנה הוא שלא על פי זכות שבדין ממאמצי הייצור של ציפי דבש (בשל כך שבא אל המוכן).

גם אלמלא היותו מתווך בעסקה עם המפעל הסיני ניתן היה לראות במעשיו של דני  דלל  בנסיבות המקרה, משום תחרות בלתי הוגנת לעניין דיני עשיית עושר ולא במשפט וזאת בשל יצור מוצרים הדומים עד כדי הטעיה לאלו של ציפי דבש כאשר, לא כל שכן מדובר גם בנסיבות בהן התנהגותו מהווה הפרה של חובת אמון.

התערבות בקשרי המסחר עם המפעל הסיני

נפסק כי דני דלל הוא שעומד מאחורי ניתוק הקשר בין המפעל הסיני לבין ציפי דבש. פעולתו האקטיבית של דני דלל לניתוק יחסי המסחר שבין המפעל הסיני לבין ציפי דבש  מהווה עוולה כלפיה בשני מישורים:  ראשית, המעשה מהווה הפרה נוספת של חובת האמון שחב דני דלל לציפי דבש מכוח תפקידו כמתווך.

שנית, התערבותו של דני דלל ביחסים החוזיים שבין המפעל הסיני לבין ציפי דבש מהווה  עוולה של גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין הקובע: "מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

נפסק כי לא רק שדני דלל ידע כי הוא גורם לניתוק מוקדם מאד של היחסים החוזיים שבין  המפעל הסיני לדבש, אלא שהוא גרם בכוונת מכוון לניתוק זה. לפעולתו "אין כל צידוק מספיק " וזאת בשים לב לכך שהמעשה נעשה אך ורק על מנת לפגוע בציפי דבש.

פיצוי

ציפי דבש לא הביאה ראיות לגבי היקף מכירת המצעים לאורך השנים, וממילא אין לדעת מה הפגיעה שספגה במכירותיה. דבש לא הציגה כל ניתוח של הסיבות שהביאו להפחתת מכירותיה וזאת בשעה שהנתבעים טענו, ובצדק, שיש גורמים אחרים שיכלו לפגוע במכירות (כגון תחרות מצד יבואנים אחרים).

על כן פסק בית המשפט כי אין באפשרותו לפסוק פיצוי בגין נזק שהוכח בפועל.

כל שניתן לפסוק לטובת ציפי דבש הוא את הרכיבים הבאים:

א. פיצויים בלא הוכחת נזק בגין העוולה של גניבת עין בהתאם לסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות –  הפיצוי המקסימאלי בגין רכיב זה עומד על סך של 100,000 ₪ ובשים לב לחומרת העוולות שביצעו הנתבעים, להיותם מעשים מכוונים, ולקשיי ההוכחה  שניצבו בפני התובעים, מצא בית המשפט לנכון לפסוק אותו במלואו.

ב. השבת רווח מיבוא הסחורה המתחרה  – בנסיבות המקרה, סבר בית המשפט כי ניתן לפסוק  סעד זה במצטרף לפיצוי ללא הוכחת נזק (וזאת בשונה מהמצב בו היה נפסק פיצוי  על נזק שהוכח). הנתבע הרוויח מהמכירה,  ₪29,108 - אשר אותם פסק בית המשפט לטובת התובע .

ג. הוצאות בגין הצורך לאתר מפעל חלופי בסין -   בעקבות ניתוק היחסים עם המפעל  נאלצה ציפי דבש לאתר מפעל חילופי לייצור הסחורה. לא הוצגו בפני בית המשפט נתונים  מדויקים ביחס לעלויות הכרוכות בכך, וספק אם ניתן לכמת את כל העלויות הללו , דני דלל, טען בעדותו כי הוא נשא בהוצאות של  30,000 ₪ עת נדרש לסייע לציפי דבש ליצור יחסים עם המפעל הסיני. סביר להניח כי ציפי דבש נשאה לפחות בהוצאות דומות על מנת לאתר מפעל חילופי. על כן פסק לה בית המשפט 30,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

22 ביוני, 2011,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בסימן כלאים וגניבת עין במהלך שיווק

הפרת סימן מסחר בסימן כלאים וגניבת עין במהלך שיווק

תביעת הפרת סימן מסחר שהגישה ד"ר גב כנגד חברת נייט סליפ סנטר, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 22.6.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

נטען כי הנתבעים עשו הכלאה של חלק מסימן המסחר של התובעת 2 ("ד"ר גב") וחלק משם המותג הבינלאומי אותו מייבאת התובעת 1, והרשום כסימן מסחר לטובתה בישראל ("RELAXON") ויצרו לשימושם סימן מסחר שהוא בגדר "סימן כִּלְאַיִם" – המותג "ד"ר רילקס". בעשותם כן, לטענת התובעות, הם פוגעים בסימן המסחר הרשום (ולטענתם גם והמוכר היטב) של התובעות, מבצעות עוולות של גניבת עין והפרת חובה חקוקה, נוהגות בחוסר תום לב ומתעשרות שלא על פי זכות שכדין על חשבון התובעות.

בנוסף נטען כי במהלך שנת 2006 עובד הנתבעים הציג מצג כאילו כורסאות הנמכרות על ידם תחת המותג "ד"ר רילקס" הן כורסאות של "ד"ר גב" ובמקרה שני העתיקה הנתבעת 1 את העיצוב של חלקים מהקטלוג "ד"ר גב".

בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, נפסק כי לא הוצגה תשתית ראייתית המצדיקה הוצאת צו מניעה כנגד השימוש בסימן המסחר "ד"ר רילקס", שכן אין להטעיה בשל השימוש בסימן.

ואולם נפסק כי הוכח לפני כי לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 בשנת 2006, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין. מהטעמים אלו חייב בית המשפט את הנתבעת 1 בתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק לטובת התובעת 2, בסכום כולל של 200 אלף ₪.

בית המשפט לא מצא לנכון לעשות צו להוצאות. לעניין זה הביא בית המשפט בחשבון את מכלול השיקולים, לרבות השיקולים הבאים: התביעה התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה; התובעת 1, גם אם לא זכתה בסעד, הגישה תביעה שראוי היה כי תתברר; התנהגות הנתבעת 1 בעבר (קרי, בעת החדרת המותג לשוק) הייתה פגומה; הגשת התביעה על ידי התובעים נעשתה בשיהוי לא מבוטל; כל הנתבעים יוצגו על ידי בא כוח אחד.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

ההבדל בין גניבת עין להפר סימן מסחר

הטענות כנגד שימוש הנתבעים בסימן המסחר "ד"ר רילקס" הועלו בעיקר במסגרת העילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין (סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999). השוני בין העילות הללו הוא "במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם" (דברי השופט אשר גרוניס ברע"א 5454/02 טעם טבע (1998) טיבולי נ' אמבורזיה סופרהרב, פ"ד נז(2) 438, 450 (2003) (להלן: "עניין טעם טבע")).

האם יש בשימוש בסימן "ד"ר רילקס" משום הפרה של סימני המסחר "ד"ר גב" או "רילקסון"?

המבחן לקיומו של דמיון מטעה בדיני סימני המסחר הוא "המבחן המשולש", לאמור עלינו לבחון את המראה והצליל, סוג הסחורות וחוג הלקוחות ויתר נסיבות העניין.

בית המשפט פסק כי, הפעלת מבחן זה בנפרד ביחס לכל אחד מסימני המסחר הרשומים של התובעות מחייבת להגיע למסקנה כי לא הוכחה בענייננו הפרה לא של סימן המסחר "ד"ר גב" ולא של סימן המסחר "רילקסון". וזאת מהטעמים הבאים:

א. בית המשפט פסק כי לאחר המונח החוזר ("ד"ר"), קיים מונח שונה ("גב" לעומת "רילקס") הן מבחינת הכתיב, הן מבחינת הצליל והן מבחינת המשמעות. מונח זה יוצר אבחנה, הן מבחינת המראה והן מבחינת הצליל, בין סימני המסחר.

ב. נפסק כי המונח החוזר, "ד"ר", הוא תואר אשר, נעשה בו שימוש תדיר בתחומי המסחר לצורך תיאור עוסקים רבים (לדוגמא "ד"ר לק", "ד"ר שקשוקה", "ד"ר סובארו", "ד"ר פישר" ועוד). במצב דברים זה, לא ניתן לטעון כי יש ליחס משמעות של ממש לקיומו של מונח חוזר זה, וזאת גם כששני הסימנים משמשים באותו תחום פעילות, ומצויים בשימוש של מתחרים ישירים.

נפסק כי ככל שהדברים נוגעים לסימן המסחר "רילקסון", הרי שאכן קיים דמיון לכאורי הוא גדול יותר. למרות זאת, סבר בית המשפט כי התובעת 1 לא עמדה בנטל להוכיח קיומו של דמיון מטעה, וזאת מהטעמים הבאים:

א. מבחינת המראה, קיים הבדל ניכר בין דרך רישום סימן המסחר "רילקסון" לדרך רישום הסימן "ד"ר רילקס".

ב. ה"מוטיב החוזר" בשני הסימנים הוא אומנם דומיננטי מבחינת הצליל, אולם המדובר בסימנים המשמשים בעיקר לפרסומים בדפוס. מכאן שאת עיקר המשקל יש לתת, בנסיבות המקרה, לשוני בצורה, ולא לדמיון בצליל.

המרכיב החוזר בשני הסימנים , "relax", שבו מתמצה הדמיון, הוא מילה לועזית שמקובל להשתמש בה הן בחיי היום יומיום והן בעולם המסחר. היא קשורה למגוון דימויים רחב, ובהקשר בו עסקינן מתקשרת ל"נוחות" ול"רגיעה", שכורסאות ומערכות ישיבה אמורות לספק. במצב דברים זה, הקביעה כי רק לעוסק אחד, התובעת 1, תינתן הזכות להשתמש במונח זה לתיאור מוצריה היא מרחיקת לכך, ואינה רצויה.

מטרת סימני המסחר: סימן שהוא שעטנז של שני סימני קיימים ורשומים

הסימן מהווה הכלאה של שני סימני המסחר  ואולם, כפי שהפסיקה חזרה והדגישה, המבחן לעניין סימני מסחר, כמו גם המבחן לעניין גניבת עין, הוא, במקרה הרגיל, מבחן החשש להטעיית הציבור (ראו עניין טעם טבע, בע' 450). וזאת יש לזכור, הגם שסימן המסחר הוא זכות קניינית, הרי שבשונה מזכות היוצרים, תכליתו אינה להעניק בלעדיות בשימוש בסימנים ובצלילים המהווים את סימן המסחר, אלא להקנות לבעל סימן המסחר שליטה על השימוש במוניטין שסימן המסחר משקף.

מכאן, שבכפוף למקרים חריגים, אין לראות בעצם שימוש בסימן המסחר, ללא סכנה להטעיית הציבור, משום הפרה של זכויות בעל סימן המסחר (למקרה חריג, לגישת שופטי הרוב ראו ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314 (2004).

נפסק כי זה אין זה עניינם של דיני סימני המסחר למנוע מעשה ממין זה, כל עוד אין חשש להטעיית הציבור ליחס את המוניטין של אחד או שני בעלי הסימנים לבעל סימן הכלאים.

האם יש בשימוש בסימן "ד"ר רילקס" משום גניבת עין?

הטענה לביצוע עוולה של גניבת עין מחייבת הנחת תשתית עובדתית מתאימה. במקרה הרגיל, יש צורך להוכיח את דבר קיומו של מוניטין התובעת בשלב הראשון, ואת הסכנה להטעיית הציבור לייחס את המוניטין של התובעת לנתבע בשלב השני.

התנאים להוכחת מוניטין בסימן

התובעת 1 לא טרחה להביא ראיות של ממש להוכחת המוניטין שצברה, והסתפקה בהצהרת מנהלה, מר אליהו יגאל, כי המותג "רילקסון" מוכר בארץ עוד משנת 1993. ספק בעיני אם די בכך לשם הוכחת מוניטין, אולם נוכל להניח עניין זה בצריך עיון.

התובעת 2 הוכיחה קיומו של מוניטין. מוניטין זה הוכח הן מרמת ההיכרות הגבוהה של הציבור עם סימן המסחר של התובעת 2 לפי הסקר שערכה והן מההיקף העצום של השקעתה בפרסום סימן המסחר (כ- 14 מליון ₪ בין השנים 1999 – 2007).

התנאים להוכחת חשש להטעיה

נפסק כי התובעת 1 כלל לא ניסתה להניח בסיס ראייתי שיש בו כדי להתמודד עם השלב השני של הוכחת קיום העוולה: הצגת מצע ראייתי היכול לבסס מסקנה שפעולות הנתבעים, ובכלל זה השימוש במונח "ד"ר רילקס", יוצרים חשש להטעיית הציבור להאמין כי מוצרי הנתבעת 1 הם מוצרים של התובעת (קרי, שציבור הלקוחות מעניק בטעות למותג "ד"ר רילקס" את המוניטין שהוא מייחס למוצרי "רילקסון"). מכאן שטענת הנתבעת 1 כי בוצע כלפיה עוולה של גניבת עין, או כי יש חשש שהמשך השימוש בסימן "ד"ר רילקס" יהווה גניבת עין כלפיה,  לא הוכחה.

גם התובעת 2 לא הוכיחה כי יש חשש של ממש להטעיה של הציבור מעצם השימוש בסימן "ד"ר רילקס" על ידי הנתבעת 1. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, משך הזמן המשמעותי שחלף מאז החלה הנתבעת 1 להשתמש בסימן "ד"ר רילקס" ועד להגשת התביעה; שנית, הראיות שהובאו על ידי התובעת 2 להוכחת הסכנה להטעיית הציבור היו קלושות, ולא מספקות. אבהיר בקצרה כל אחד מטעמים מצטברים אלו.

גניבת עין וסימן שהוא שעטנז של שני סימני קיימים ורשומים

יתכן ששימוש בסימן כלאים, המשלב בין שמותיהם של שני עוסקים בעלי מוניטין בשוק, יהווה עוולה של גניבת עין, מאחר שיוכח כי הדבר מביא את הציבור להניח קיומו של שיתוף פעולה בין העוסקים הוותיקים, ובעקבות זאת לייחס למוצר או לשירות המסומן באמצעות מותג הכלאים את המוניטין של שניהם. לפיכך, אם היה מוכח כי השימוש בשם "ד"ר רילקס" מוביל את הציבור לסבור בטעות שהמדובר בשיתוף פעולה עסקי בין "ד"ר גב" ל"רילקסון", הרי שהיה מקום לשקול מתן צו מניעה על מנת למנוע הטעיה שכזו. אפס, לא רק שטענה כזו לא הוכחה באמצעות ראיות מתאימות, אלא שהיא אף לא נטענה על ידי באי כוח התובעים.

על כן נפסק כי לא הוכח שעצם השימוש בסימן "ד"ר רילקס" (לרבות הלוגואים שלו) מהווה הפרה של סימן המסחר "ד"ר גב" ו/או של סימן המסחר "רילקסון", ואף לא הוכח כי המשך השימוש בסימן "ד"ר רילקס" צפוי להביא להטעיית לקוחות, באופן שיכול להצדיק מניעתו מכוח העוולה של גניבת עין.

עשיית עושר ודיני הקניין הרוחני

בית המשפט פסק כי בשים לב לכך שמדובר באינטרס המוסדר בדיני הקניין הרוחני באופן מספק, לא ניתן לטעון שיש מקום להרחבת היקף ההגנה המשפטית באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט (עופר גרוסקופף, "הנשר והנסיכות – על היחס שבין דיני עשיית עושר ולא במשפט לבין דיני זכויות יוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס"ט) 201, וראו במיוחד עמודים 222 – 225).

גניבת עין באופן השיווק

בית המשפט פסק כי הוכח לפני לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 באותה תקופה, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין.

במקרה האחד, הציג עובד של הנתבעת 1 ביום 18.9.2006 מצג בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת 1, כאילו כורסאות הנמכרות על ידה תחת המותג "ד"ר רילקס" הן כורסאות של "ד"ר גב".

במקרה השני העתיקה הנתבעת 1 לערך בחודש ספטמבר 2006 את העיצוב של חלקים מהקטלוג של התובעת 2, ועשתה בהם שימוש בקטלוג שיצרה לקו המוצרים "ד"ר רילקס". נפסק כי הדמיון בין שני הקטלוגים איננו יכול להיות מקרי, וכי המדובר במעשה מכוון, שנועד, ועלול היה לגרום, להטעיה של ציבור הלקוחות.

הפיצוי בגניבת עין

בהעדר הוכחה בדבר גובה הנזק הממשי שנגרם לתובעת 2, או ההתעשרות שהפיקה הנתבעת 1, בית המשפט פסק, בעיקר משיקולי הרתעה, לחייב את הנתבעת 1 בפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, דהיינו 100,000 ₪, בגין כל אחת מההפרות הללו.

לעניין זה ראוי להדגיש כי המדובר בשני מעשים שונים, אשר התרחשו בסמיכות זמנים, בעת החדרת המותג לשוק, והיכולים ללמד על מדיניות מכוונת מצד הנתבעת 1.

נפסק כי הקושי הרב באיתור מעשים זדוניים כגון אלו, מחייב כי כאשר נתפס עוסק בקלקלתו, יוטלו עליו פיצויים בשיעור ממשי, שיש בהם כדי להוות משקל נגד לסיכויי התפיסה הנמוכים (לשיקולים לעניין קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק ראו עמית אשכנזי, "פיצויים ללא הוכחת נזק", יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס"ט) 573).

13 במרץ, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

תביעה שהגישה חברת H.Stern כנגד חברת א.נ.ארניל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 13.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

אחד התכשיטים המצליחים והיותר מוכרים של התובעות הינה טבעת בשם "ג'וליאנה", בה משולבים שלשה אלמנטים. הנתבעים משווקים טבעת שאף היא משלבת את שלושת האלמנטים האמורים, בהבדל קטן.

התובעות טוענות, כי יש בטבעת זו משום העתקה של העיצוב הייחודי של טבעת ג'וליאנה, למעט הבדל זניח – לשיטתן, ועל-כן יש בייצורה ובשיווקה משום הפרה של סימן מסחר רשום, שאף מוכר היטב בישראל; עוולה של גניבת עין; הפרה של זכויות יוצרים; עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעות; דילול וגזל המוניטין של התובעות; והטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

נפסק:

התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס לעילה של הפרת זכות יוצרים.

ניתן צו לפיו על הנתבעים לחדול ולהימנע, בעצמם או באמצעות אחרים, במישרין או בעקיפין, מכל עיסוק מסחרי בטבעת המפרה.

ניתן צו לאיסוף והתכת הטבעות המפרות, וכן השמדת תבניות היציקה והגלופות, וזאת בנוכחות נציגי התובעות, תוך 45 יום ממועד מתן פסק-דין זה.

הנתבעים ישלמו לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪, וכן את הוצאותיהן, אותן יישום הרשם.

בנוסף, כאמור, על התובעות לבחור בין שני סעדים חלופיים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

נקודות מרכזיות:

האם הפרו הנתבעים את סימן או סימני המסחר הרשומים של התובעות?

התובעות טוענות כי הנתבעים מפרים את סימני המסחר שלהן בדמות הכוכב, על-פי הגדרת ההפרה שבסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972: "'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר"

הנתבעים אמנם אינם משתמשים ב"סימן מסחר רשום" של התובעות והשאלה היא האם שימוש במגן דוד הינו, לעניינו, שימוש "בסימן הדומה לו" בידי מי שאינו זכאי לכך. בית המשפט פסק כי התשובה לכך, הינה בשלילה.

המבחנים שהציבה הפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימנים מכונים "המבחן המשולש" – מבחן מצטבר המורכב משלושה מבחנים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין ה"מבחן המשולש" הוצג לראשונה בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק אגודת ישראל בע"מ, פ"ד יט(2) 673, 675 (1966). כן ראו, למשל, רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 453-451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע).

מבחן המראה והצליל

בעניין טעם טבע, בעמ' 451, נקבע כי זהו המבחן המרכזי מבין השלושה, וכי: "אין מדובר בהשוואה מדוקדקת... יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם."

בין הכוכב בעל חמשת הקודקודים לבין הכוכב בעל ששת הקודקודים קיים דמיון מסוים. בעיקר נכונים הדברים כאשר מדובר בהטבעות – קטנטנות – של היטלי הכוכבים.

עם זאת, כאשר מדובר בתכשיטים כגון טבעות, אשר מטבעם הינם קטנים, והפרטים המבחינים בהם הינם זעירים, ואשר בשל מחירם הגבוה ביחס לגודלם הם נבחנים בקפדנות ובדקדקנות על-ידי רוכשיהם הפוטנציאליים – יש לייחס חשיבות רבה גם להבדלים מזעריים בין תכשיט אחד למשנהו, וכך גם להבדל – כבענייננו – במספר הצלעות.

בנוסף, בעניין טעם טבע ציין השופט גרוניס כי המשקל היחסי שיינתן להיבט החזותי לעומת סוגיית הצליל או שמם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, והבחין בין שני סוגי מוצרים: "הסוג האחד הינו מוצרים המונחים דרך כלל על המדף שצרכנים יכולים ליטול אותם באופן חופשי, ואילו הסוג השני הוא מוצרים המצויים מעבר לדלפק אשר על-מנת לקבלם יש צורך להיעזר במוכר. במהלך דו-השיח עם המוכר נדרש הצרכן להגות את סימן המסחר המתייחס למוצר שהוא חפץ בו. הצורך לבטא את סימן המסחר על-פה והסכנה לטעות או לבלבול מגבירים את המשקל שיש ליתן לדמיון בצליל ביחס לסימנים של מוצרים מן הסוג השני. לעומת זאת ביחס לסימנים המתייחסים למוצרים מן הסוג הראשון יש לשים דגש דווקא על הדמיון החזותי, שהרי הצרכן נוטל את המוצרים לאחר שהוא מתבונן בסימנים המופיעים על גבי אריזתם." (ר' שם, בעמ' 452).

בית המשפט פסק כי בענייננו, לאור זאת, יש לשים דגש מיוחד להבדלים בין שמות הסמלים.

מבחן סוג הסחורות

בית המשפט פסק כי אין מחלוקת שסוג הסחורות – תכשיטים – משותף וזהה לשני הצדדים, התובעות והנתבעים. עם זאת, ביחס למבחן סוג הסחורות נקבע כי כאשר מדובר במוצרים אשר עלותם גבוהה, יטו הצרכנים לבצע בדיקה מעמיקה יותר ולהשוות בין המוצרים השונים בשוק בטרם ביצוע העסקה (ר' בעניין טעם טבע, בעמ' 453, מול האות ג', והאזכורים שם).

נפסק כי דברים אלה נכונים לענייננו. צרכנים המתעניינים ברכישת טבעת משובצת יהלומים, בודאי כאלה המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות – המתומחרים כיקרים מאד ביחס לשוק – אינם עושים זאת בחטף.

מבחן חוג הלקוחות

התובעות מיתגו את עצמן במשך שנים ארוכות כפונות לחוג לקוחות מסוים, ובמקומות מסוימים בלבד – בשדה התעופה הלאומי ובמלונות יוקרה; זאת, בשונה מהנתבעים, שפנו תמיד ללקוחות באופן בלתי אמצעי ונגיש, ותימחרו את מוצריהן בהתאם – ברמת מחירים נמוכה משמעותית מתימחור תכשיטי התובעות.

לקוחות המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות יודעים בוודאי כי את תכשיטיהן של התובעות ניתן לרכוש רק בחנויות שבבעלותן, ולכן אין חשש כי לקוח של התובעות הנכנס לחנויות הנתבעים ייטעה לחשוב כי אלה החלו לשווק את תכשיטי התובעות, ובכללן ג'וליאנה.

מבחן יתר נסיבות העניין

נוסף על שני המבחנים הנזכרים לעיל, מבחן זה מאגד את הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא נדונו במבחנים הקודמים. נפסק כי בעניין זה ניתן לציין כי הנתבעים אינם נוקטים בדרכי פירסום ושיווק כגון אלה בהם עושות התובעות שימוש, ולמעט תמונות באתר האינטרנט שלהם, לא הוצגו בפני בית-המשפט צילומים של תכשיטי הנתבעים אשר בגינן עלול לטעות צרכן פוטנציאלי ולהתבלבל בין מוצרי הצדדים.

מבחן "השכל הישר"

הפסיקה הכירה במקרים מסוימים במבחן רביעי – הוא מבחן "השכל הישר" – במסגרתו עשוי בית-המשפט להכיר בהפרה אף במקרים בהם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל, וזאת כאשר המסר הרעיוני העומד בבסיס הסימן המפר דומה מהותית למסר העולה מהסימן של התובע (ראו בעניין טעם טבע, בעמ' 453). ומההן ניתן להכיר בלאו בענייננו: אם ניתן לייחס תכונות קונספטואליות לעבודות האומנות התכשיטנית, הרי שהמסר הרעיוני הנובע משימוש בכוכב, שמן של התובעות, שונה לחלוטין מהמסר הרעיוני הנובע מהשימוש במגן-דוד כסמל לתכשיטים שיוצרו בישראל.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הפרו את סימני המסחר הרשומים של התובעות.

האם הפרו הנתבעים סימן מסחר מוכר היטב של התובעות?

לטענת התובעות, סימן הכוכב (או הכוכבים) זכאי להגנה כסימן מסחר מוכר היטב, בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר: "סימן המוכר היטב בישראל... לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק."

מעבר לקביעה הכוללנית כי "בין השאר" יילקחו בחשבון שני השיקולים המנויים לעיל, החוק הישראלי, כמו גם אמנת פריס והסכם הטריפס – הם מקורות ההגנה על סימן מסחר מוכר היטב – אינם מספקים מענה מדויק לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב ומהם התנאים המגדירים סימן מסחר כמוכר היטב - ת"א (ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פסקה ה' (פורסם בנבו, 25.4.2010) (להלן: "אנג'ל נ' ברמן ".

התובעות הציגו שימוש רב וארוך בסימן הכוכב בתכשיטיהן, כמו גם שימוש בסימן בפירסום ובשיווק של התכשיטים.

עם זאת, במהלך הדיון הציג בא-כוח הנתבעים ראיות לא מעטות לשימוש בסימן הכוכב על-ידי אחרים, הן בעבר – אפילו הרחוק, והן בהווה – בשווקים רבים ושונים בעולם, בעיקר במזרח אירופה, ובפרט בארצות ברית-המועצות לשעבר (ביניהם מפורסמים מאד כגון CHANEL).

בנוסף, טענו הנתבעים, כי השימוש בסימן הכוכב הינו בסיסי מאד בתכשיטנות, והטבעתו הינה אחת מפעולות הצורפות הראשונות שנלמדות בבתי-ספר לצורפות.

על כן נפסק כי התובעות לא הוכיחו ברמה המחויבת בדיני הראיות האזרחיים (51%) כי סימן הכוכב הינו סימן מסחר מוכר היטב שלהן, דווקא.

האם ביצעו הנתבעים עוולה של גניבת עין?

שניים הם היסודות אותם נדרשות התובעות להוכיח בעוולת גניבת העין: המוניטין של התובעות בטבעת ג'וליאנה; והחשש הסביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטבעות של התובעות והנתבעים (ר' ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 942 (2001) (להלן: עניין עיתון משפחה).

מוניטין

באשר ליסוד הראשון – הוכחת המוניטין – נקבע כי על התובעות להראות, בראש ובראשונה, כי הטבעת שלהן הינה בעלת אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף, ושהציבור מקשר אותה עם מקור מסוים – שהינו הן – אפילו אינו מזהה את המקור בשמן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232 (1991) (להלן: עניין פניציה); וכן בעניין עיתון משפחה, בעמ' 942).

התובעים הציגו עדויות במצביעות על הקישור – הנדרש לשם הוכחת מוניטין – בין תיאור הטבעת בעל-פה לבין הטבעת עצמה ואף למקור הטבעת – הוא התובעות.

ואולם, לשם הוכחת המוניטין נידרש להראות כי הציבור הוא שמקשר בין התיאור והמוצר לבין המקור, ועדויות שהציגו התובעים מתארות את הקישור האמור בקרב זבני החנויות שמשווקות חיקויים של אותו המקור – שלהם עניין ואינטרס מיוחד ועודף בהכרת המוצר, כמו גם מקורו, ביחס לכלל הציבור.

החיקויים עצמם – אין בהם משום עוולה של גניבת עין (ר' עניין פניציה, בעמ' 232), אלא יש בהם, בקישור בין תיאור הטבעת לבין התובעות ובכינוי הטבעת בשם התובעות אף בפי החקיינים, משום ראייה לקיומו של מוניטין, שפגיעה בו – בדרך של הטעיית הציבור – היא שמקימה את העוולה.

חשש להטעיה

המבחן הנוהג לבחינת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור במסגרת עוולת גניבת העין זהה למבחן הנוהג בבחינת הדמיון בין סימני מסחר, קרי – "המבחן המשולש", המורכב, כזכור, ממבחני המראה והצליל, מבחני סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ר' עניין עיתון משפחה, בעמ' 949).

למרות הזהות בין המבחנים, עמד בית-המשפט העליון בעבר על ההבדל, לעניין יסוד ההטעיה, בין עוולת גניבת העין לבין הפרת סימן מסחר, ככל שהדבר נוגע לשוני חזותי במכלול מרכיביו של המוצר. השופט א' גרוניס, בעניין טעם טבע, בעמ' 451-450, אף התייחס מפורשות למשמעות אריזת המוצר: "על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם. כלומר, בתביעת הפרה יש ליתן משקל נמוך יותר, או במקרים מסוימים לא ליתן משקל כלל, למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם...".

בית המשפט פסק כי אין במכלול מעשיהם של הנתבעים כדי להביא לחשש סביר שהציבור יטעה לחשוב שטבעת הנתבעים היא מתוצרת התובעות.

התובעים לא הציגו ראיות לכך: - שהנתבעים משתמשים בשם הטבעת או בשמן של התובעות; - שהם משווקים את הטבעת שלהם בקשר כלשהו לטבעת התובעות או לתובעות עצמן; - או שלקוח כלשהו טעה והתבלבל בין התובעות לנתבעים ובין טבעותיהם.

נוסף על כך, התובעות משווקות את תכשיטיהן בחנויות שבבעלותן בלבד. לקוחותיהם, הקיימים והפוטנציאליים, בודאי יודעים זאת, שכן התובעות מיתגו עצמן כיצרני תכשיטי יוקרה מובילים. לפיכך, החשש כי לקוח פוטנציאלי ייכנס לחנות של הנתבעים וייטעה לחשוב שראה שם תכשיט של התובעות – הינו בלתי סביר.

אשר-על-כן, דחה בית המשפט את טענות התובעות אף בדבר גניבת-עין.

חוק זכויות יוצרים ביחס למוצרים שכשירים להירשם כמדגם

טענה מקדמית שהעלו הנתבעים בסיכומיהם (טענה שהינה משפטית גרידא, ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית): לשיטת הנתבעים, בענייננו חל סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, לפיו חוק זה אינו חל לגבי מדגמים הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים והמדגמים, שכן הטבעת הינה פריט אופנתי הראוי להירשם כמדגם – ורישום שכזה לא נעשה על-ידי התובעות.

לתמיכה בטענתם זו, הפנו הנתבעים לפסיקה קודמת [למשל, ת"א (ת"א) 1311/04 אלקריף נ' יומטוביאן יעקב – אופנת טריפ (פורסם בנבו, 19.4.2010); וכן פסיקתי בעניין ת"א (ת"א) גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 16.4.2009)].

סעיף 22(1) קובע בזו הלשון: "חוק זה לא יחול על סימני-אמצאה הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים וסימני-האמצאה, 1907, פרט לסימני-אמצאה שאם, אמנם, ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כמודלים או כדוגמאות המוכפלות על-ידי פרוצס תעשייתי"

על-פי תצהיר עדת התביעה, לפיו ייצור תכשיטי התובעות הינו "ידני ופרטני", הרי שטבעת ג'וליאנה אינה עונה על הסיפא של ההגדרה המחייבת רישום, באשר אינה מהווה דוגמא המוכפלת על-ידי פרוצס תעשייתי.

ודוק: על-פי הגדרת "מדגם" בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (שהחליפה את חוק הפטנטים וסימני האמצאה, 1907) – מדגם, כעקרון, כולל גם עבודת יד: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

נמצא שהמחוקק הישראלי עמד על כך שרק לגבי מדגמים שנוצרו בתהליך תעשייתי, ולא בעבודת-יד, לא יחול חוק זכות יוצרים. בנוסף, עיון בפסיקה, [ר' גם, למשל, ת"א (נצ') 552/90 שדה-שוורץ נ' מאוזנר, פ"מ תשנ"ד(3) 147, 159-154 (1992)[, מלמד כי הקביעות לגבי הצורך ברישום פריטים אופנתיים כמדגמים התייחסו – כולן – לפריטי לבוש בלבד, ר' גם בעמ' 94-92 לספרו של טוני גרינמן זכויות יוצרים (2003)].

הפסיקה נוהגת להחיל את הוראת סעיף 22 לגבי בגדים, וזאת בשל כך שבגד הוא מוצר שימושי, שצורתו מוכתבת בעיקר על-ידי שיקולים פונקציונלים וצורת הגוף.

לא כך הדבר בעניין תכשיטים, ואין דין תכשיטים כדין אופנת לבוש.

למסקנה דומה הגיעה גם השופטת ארבל בהמ' (ת"א) 11001/95 מיכל נגרין עיצובים בע"מ נ' שארם – תכשיטים ישראליים מקוריים בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.1995) (להלן: עניין מיכל נגרין).

זכויות יוצרים בטבעת ג'וליאנה

לשם הגנה על טבעת ג'וליאנה בזכויות יוצרים נדרש ראשית להכיר בה כיצירה מוגנת.

בית-משפט זה הכיר בעבר בתכשיטים כיצירה אומנותית הראויה להגנה, כל עוד מדובר ביצירה מקורית וייחודית (ר' עניין מיכל נגרין, בפסקה 3 להחלטה).

על-פי הפסיקה, מקוריות מורכבת משניים: 1. יצירה עצמית (להבדיל מהעתקה); 2. יצירתיות, או משאב רוחני השקול ליצירתיות. באשר ליצירה העצמית – התובעות הציגו בפני בית-המשפט ראיות, שלא הופרכו, לכך שמדובר בתכשיט פרי עיצובן. באשר לדרישת היצירתיות – כאמור לעיל, בפרק העובדות, טבעת ג'וליאנה מתאפיינת בשלושה אלמנטים, אשר נטען כי שילובם הינו מקורי וייחודי, ולפיכך זכאי להגנה.

לפיכך קבע בית המשפט כי טבעת ג'וליאנה הינה יצירה מקורית הראויה להגנה על זכויות יוצריה, וזאת בשל השילוב הייחודי והמקורי של שלושת האלמנטים.

ודוק: אין בקביעה זו כדי להקנות זכויות יוצרים באלמנט מסוים מבין שלושת האלמנטים, אלא על שילובם של השלושה בטבעת.

הפרת זכויות היוצרים – העתקה

העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני אלה: 1. "גישה" או נגישות של הנתבע ליצירת התובע; 2. דמיון מהותי בין יצירת הנתבע ליצירתו הקודמת של התובע.

כאמור, התובעות הציגו בפני בית-המשפט פרסומים רבים ונפוצים של טבעת ג'וליאנה, בארץ ובעולם, ומשכך אין ספק שלנתבעים הייתה גישה ליצירת התובעות.

שאלה מורכבת יותר היא האם קיים בין טבעות הצדדים דמיון מהותי. דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים כאשר: הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970) (להלן: עניין אלמגור))

בהמשך הדברים בעניין אלמגור קבע השופט י' כהן כי: "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

גישה זו, של בחינת הדמיון המהותי בין היצירות כמכלול – בשונה מהשוואת רכיביהן – היא הגישה שאימץ בית-המשפט העליון כדרך המלך, בעיקר ביצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיביהן עדיפה על-פני פירוקן לרכיבים והשוואתם בנפרד ]ר' ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 590 (2000)[.

בודאי נכונים הדברים כאשר מדובר ביצירה שההגנה על זכויות יוצריה הוקנתה בשל שילוב ייחודי ומקורי של אלמנטים, ולא לאלמנטים עצמם.

כך גם בענייננו – יש לבחון ולהשוות את טבעות הצדדים כמכלול, המאופיין והמיוחד בשילוב שלושת האלמנטים. בית המשפט פסק כי בין הטבעות קיים דמיון מהותי, שכן הנתבעים לא הצליחו להצביע ולו על תכשיט אחד נוסף, שלהם או אחרים, בו משולבים שלושת האלמנטים. אין זה סביר ששילוב האלמנטים רק בטבעת זו הינו פרי של סיבה אחרת חוץ מהעתקת השילוב מטבעת התובעות.

במובן זה, השוני בפרטי רכיב הכוכב, אין בו כדי לערער ולהפחית מהדמיון המהותי בין טבעות הצדדים, ומהמסקנה כי הנתבעים העתיקו את טבעת התובעות.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעות בטבעת ג'וליאנה.

סעד כספי - פיצוי

התובעות ביקשו פיצוי בלא הוכחת נזק בגובה 20,000 ₪, מכוח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים; וכן הוצאת צו למתן חשבונות, המורה לנתבעים להגיש דו"ח מפורט, בתצהיר, שתוכנו מאומת על-ידי רואה-חשבון, ביחס לכמות הטבעות המפרות שנמכרו על-ידי הנתבעים ולכלל התמורה בגין מכירות אלה.

סעדים אלה הינם סעדים חלופיים, ואין האחד יכול לבוא ביחד עם השני, שכן אז יהא זה משום כפל פיצוי לתובעות בגין הפרת זכויות היוצרים שלהן. יפים לכך דברי השופט לנדוי, בפרשת דפוס ניאוגרפיקה [ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 893-892 (1957)]: "שלוש הן התרופות הכספיות אותן יכול בעל זכות-יוצרים לתבוע עקב הפרת זכותו: (א) פיצויים על הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, בהתאם לסעיף 6 של חוק זכות יוצרים, 1911... (ב) מתן חשבונות על-ידי הנתבע, על הריווח שזה הפיק מן ההפרה... (ג) ... ... תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו, ועל-כן אי-אפשר לתבוע יחד את התרופות (א) ו-(ב)... הטעם לדבר הוא, שבתביעה למתן חשבונות יש משום מחילת ההפרה, בעוד שתביעת פיצויים מבוססת על עובדת ההפרה. לשון אחרת, תביעה לתשלום המגיע בהתאם לחשבון אינה תביעת נזיקים, אלא תביעה מעין-חוזית, בה תובע בעל-הזכות מאת המפר מה שהלה גבה עבורו, על יסוד 'עשיית עושר ולא במשפט'."

משלא פירטו התובעות את נזקן בגין ההפרה, נותרו בפניהן שני הסעדים החלופיים האמורים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

משציינו התובעות בסיכומיהן שהן חוזרות על כל הסעדים המבוקשים בפרשת התביעה, נראה שכדי לסיים תובענה ישנה זו, עדיף כיום לבחור בתשלום הפיצוי הסטטוטורי.

בית המשפט פסק כי אם תודענה התובעות כי ברצונן לבחון את סעד השבת הרווחים, יוצא צו למתן חשבונות, תוך 30 יום מיום מתן הודעת התובעות.

1 בפברואר, 2011,

0 תגובות

גניבת עין בשם המסחרי אורט

גניבת עין בשם המסחרי אורט

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, א' פרוקצ'יה, נ' הנדל (עא 5207/08) – 1.2.2011

תחום: גניבת עין בשם המסחרי אורט

נושאים: מטרת עוולת גניבת העין, יסודות עוולת גניבת העין, יסוד ה"מוניטין", זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין, הבעלות במוניטין, יסוד ה"הטעייה", מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, מבחן יתר נסיבות הענין, הגנת שימוש בתום לב בשם לתיאור העסק

עובדות:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא ג' גינת). שעניינו מחלוקת בזכות לשימוש בסימן "אורט", המשמש בשמותיהם של שני הגופים אורט ישראל ו World ORT.

ההליך בבית המשפט המחוזי:

בבית המשפט המחוזי ביקשה אורט-ישראל, בתמצית, למנוע מארגון אורט-עולמי להציג את עצמו בישראל או לפעול בישראל תוך שימוש בשמות "אורט", "ORT" ונגזרותיהם. התביעה התבססה בעיקר על עוולת גניבת העין.

המחלוקת נוגעת לזכות השימוש בישראל של אורט-עולמי בסימן "אורט", הכתוב באותיות עבריות או אנגליות (ORT), במסגרת פעילותה לגיוס תרומות ועשיית שימוש בכספי תרומות.

בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי אורט-ישראל היא גוף נפרד ועצמאי, שאינו נתון לשליטת אורט-עולמי. מכך הוא הסיק, כי פעילותה הענפה של אורט-ישראל, תוך שימוש בסימן "אורט", הקנתה לארגון הפנים-מדינתי מוניטין בסימן זה, ולו בלבד.

וכך נקבע, כי אורט-ישראל היא בעלת זכויות מוניטין בלעדיות בסימן "אורט" בישראל, ואילו אורט-עולמי לא הוכיחה כי יש לה חלק במוניטין זה.

ועל כן אסר בית המשפט על ארגון אורט-עולמי לעשות שימוש בסימן "אורט" או "ORT".

בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת כי השימוש בשם "אורט העולמי", או "World ORT", מהווה שימוש מותר בשמה הנכון.

ארגון אורט-עולמי חוייב בהוצאות ההליך ושכר טרחה בסך 146,000 ₪ בתוספת מע"מ.

נפסק:

הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בטל.

פועל יוצא מכך הוא, כי בפעילותה בישראל, רשאית World ORT להשתמש בשמה המלא, באנגלית בלבד, הכולל את המילים "World ORT", ובלא כל תוספת בעברית, באופן המבטא את היותה ארגון אורט עולמי, להבדיל מארגון פנים-מדינתי בישראל. הסמל בו משתמשת אורט-עולמי נכון לעת זו עונה על התנאים האמורים.

אורט ישראל תשא בשכ"ט עו"ד המערערת בשתי הערכאות בסך 40,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות:

מטרת עוולת גניבת העין

הערך המוגן בעוולת גניבת העין נועד לפרוש על אדם את הגנת החוק מפני פגיעה בזכות שרכש במוניטין של עיסקו. הגנה זו עיקרה בהכרה בזכותו של בעל עסק לשמור על תדמיתם החיובית של המוצר או השירות שהוא מספק, הן בעיני הציבור, ככלל, והן בעיני ציבור הלקוחות המבקש לרכוש את המוצר או השירות, בפרט. הגנת החוק מותנית בהוכחת שני יסודות: ראשית, כי העוסק רכש מוניטין בטובין או בשירות, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית עמו; שנית, כי מעשי הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה, או עלול להיות מוטעה, לחשוב כי הטובין או השירות המסופקים על ידי הנתבע הם, למעשה, אלה של התובע. עיקרה של עוולת גניבת העין הוא, אפוא, בהגנה על זכותו הקניינית של בעל המוניטין בעסק, העלולה להיפגע ממצג שווא של הנתבע. הערך המוגן ביסוד העוולה נועד להגן על האינטרס הקנייני של העוסק, להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים (ע"א 7980/98 פרוינדליך נ' חליבה, פ"ד נד(2) 856, 865 866 (2000)).

יסודות עוולת גניבת העין

עוולת גניבת העין מוגדרת בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות:

"גניבת עין

1. (א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר, או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב, כשלעצמו, גניבת עין."

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות קובע את יסודות עוולת גניבת העין, שעיקרם בשני אלה: קיום "מוניטין" בידי התובע, ו"הטעייה".

לצורך קיום יסודות העוולה די בקיום חשש סביר כי מעשי הנתבע יגרמו לקונה רגיל לחשוב בטעות כי מדובר בטובין או בשירות המסופק על ידי התובע, בעוד שלמעשה מדובר באלה של הנתבע. לענין זה, יסוד החשש הסביר נמדד בהקשר האובייקטיבי, ובקיום סכנה להטעייה, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעייה, ובהוכחת הטעייה בפועל (ענין פרוינדליך, בעמ' 866).

היקף הגנת המוניטין של העוסק מפני חשש הטעייה נקבע על רקע המתח הקיים בין אינטרס ההגנה על המוניטין של הפרט לבין האינטרסים הנוגדים של חופש התחרות של עוסקים אחרים, וחופש העיסוק הנתון לכל אדם. חופש התחרות הוא אינטרס ציבורי מובהק, שנועד לעודד ולפתח את המשק, ולהשביח את המוצר ואת השירות המסופקים לציבור; חופש העיסוק הנתון בידי הפרט נימנה עם חירויות היסוד של האדם, ולכן הגבלות על חופש זה מתפרשות בדרך כלל בצמצום. עוולת גניבת העין מעודדת בלעדיות בשימוש בשם עסק, וההגבלות המוטלות על הזולת מכח בלעדיות זו מצדיקות הגדרה קפדנית של תחומי ההגנה, שיש בה מימד של הצרת התחרות החופשית, בין היתר, בהקשר לשימוש בשם עסק (ע"א 5792/99 עיתון משפחה נ' עיתון משפחה טובה, פ"ד נה(3) 933, 942 (2001)).

הצורך באיזון בין הזכות למוניטין עיסקי, שיש בה ממימד הבלעדיות, לבין חופש התחרות וחופש העיסוק, מוביל לפרישת הגנה יחסית בלבד על המוניטין במסגרת עוולת גניבת העין, שגבולותיה מתעצבים בנקודת שיווי המשקל שבה נמנעת פגיעה בלתי מידתית בערכים מוגנים אחרים (ע"א 8981/04 מלכה נ' אווזי, פסקה 17 ([פורסם בנבו], 27.9.2006)).

יסוד ה"מוניטין"

יסוד ה"מוניטין" מורכב משני היבטים: האחד – עצם קיום ה"מוניטין", והשני – זכויות הקנין של התובע בו (ע"א 945/06 General Mills. נ' משובח, פסקה 7 ([פורסם בנבו], 1.10.2009)).

המושג "מוניטין" הוא מורכב, והגדרתו אינה פשוטה. בנסיון להגדיר מושג זה לצורך עוולת גניבת העין, נעשתה אבחנה בין שני סוגים של מוניטין: מוניטין הקשור בתדמיתו החיובית של היצרן, המקרינה על תדמיתם של מוצריו, ומוניטין הקשור בתדמיתו של המוצר עצמו, גם אם היצרן עצמו אינו מוכר בציבור. התייחס לכך בית המשפט בענין אפרופו (המשנה לנשיאה ריבלין):

"המוניטין מן הסוג הראשון קשור למוניטין של היצרן... בסוג זה של מוניטין, תדמיתו החיובית של היצרן בעיני הציבור מקרינה על מכלול המוצרים המיוצרים על ידו, ויוצרת את המוניטין שלהם. המוניטין מן הסוג השני קשור למוצר עצמו, גם אם היצרן אינו מוכר לציבור, או אינו זוכה לתדמית חיובית בעיני הציבור. מוניטין זה נוצר בעקבות השם הטוב שהמוצר קונה לעצמו בקרב הצרכנים" (שם, פסקה 8; כן ראו דנ"א 8910/09 General Mills Inc. נ' משובח תעשיות מזון בע"מ ([פורסם בנבו], 4.7.2010)).

האבחנה בין מוניטין עיסקי, המוגן על ידי עוולת גניבת העין, לבין "שם טוב" שאינו זוכה להגנה זו, אינה קלה ליישום: גרעין האבחנה טמון בשאלה האם מדובר במוניטין בעל משמעות עיסקית, המבטא אינטרס קנייני מובהק, הזכאי להגנה מפני פגיעה, או שמא מדובר בשם טוב שאין לו משמעות קניינית בתחום העיסקי. על אופיו של המוניטין המוגן מכח העוולה נאמר:

"המושג מוניטין קשה להגדרה מדוייקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר" (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' אליהו, פ"ד מד(2) 309, 315 (1990) (להלן: ענין ליבוביץ)).

ואכן, המוניטין המוגן על ידי עוולת גניבת העין אינו אינטרס מופשט של התובע בשמו הטוב, אלא אינטרס כלכלי מובהק ב"כוח השוק" של עסקו. זהו "כח משיכת הלקוחות" של העוסק (ענין קארגלס, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת נאור). עוולת גניבת העין עוסקת במאטריה מסחרית, ב"נכס ש[המעוול] מוכר, או שירות שהוא נותן"; העוולה "נועדה להגן מפני הפקת רווח מהמוניטין של המוצר בדרך של הצעתו למכירה, ולא מפני פגיעה אפשרית עקיפה, שאינה קשורה לרווח שנוצר ממכירת המוצר המחקה" (ענין אפרופו, פסקה 15 (ההדגשה אינה במקור); והשוו ע"א 523/91 כהן נ' נדיר, פ"ד מט(2) 353, 362 (1995) (להלן: ענין נדיר)).

נפסק כי הטעם האמיתי להתנגדותה לשימוש בסימן על ידי אורט-עולמי נובע, כך נראה, מרצונה להבטיח לעצמה את המונופולין על הפעילות הפילנתרופית בתחום החינוך המקצועי בישראל, ומחשש לקיום תחרות עם אורט-עולמי בהזרמת תרומות לפעילויות השונות. גם אם ניתן להבין את הצורך בתיאום והסדרה של פעילותם המקבילה של ארגוני אורט השונים בישראל – העולמי והמדינתי – קשה לומר כי האינטרס המדריך את אורט-ישראל מצוי "בגרעין הקשה" של מושג ה"מוניטין", במשמעות לה ניתנה ההגנה בעוולת גניבת העין.

זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין

במדינות שונות הוכרה זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין, אך לעתים היא צומצמה לשימוש במוניטין לצורך גיוס תרומות ותמיכה כספית, ולא להיבטים רחבים יותר של השימוש בשם.

עמדת אורט-ישראל, הטוענת לבלעדיות בזכות השימוש בסימן "אורט", מעוררת מידה לא מעטה של אי-נחת, משיש בה פגיעה בפעילות רצויה וחשובה מנקודת מבט חברתית. שהרי, ככל שירבו ארגוני צדקה שיקדמו מטרות חברתיות חשובות כן ייטב, וכך יצא הציבור נשכר, אפילו מדובר בתחומי פעילות דומים, או אף זהים.

עולים, אפוא, סימני שאלה באשר להיקף ההגנה שעוולת גניבת העין מעניקה לשימוש בשם לצורך זיהויו של ארגון פילנתרופי. אין הכרח להכריע בהם, ונוכל להותיר לעת מצוא את ההכרעה בשאלת היקף ההגנה על מוניטין של ארגון צדקה לצורך עוולת גניבת העין. זאת, מאחר שניתן להכריע בהליך זה גם בלא קביעה נחרצת בענין זה.

הבעלות במוניטין

בעית הבעלות במוניטין נחלקת לשתי בעיות-משנה: ראשית, יש לברר את זהות הבעלים ה"מקורי" במוניטין, עם היווצרו; שנית, יש לבדוק האם המוניטין נותר בידי הבעלים, או הועבר לידיים אחרות.

בסוגיית זהותו של הבעלים ה"מקורי" במוניטין, נוטה הפסיקה להתייחס לשני מבחנים נפרדים, שאינם עולים, בהכרח, בקנה אחד: מבחן אחד הוא, מי יצר את המוניטין: "הבעלות במוניטין שייכת למי שיוצר את המוניטין, לגורם שאפשר לראות בו את המקור למוניטין שיש למוצר..." (ענין אפרופו). מבחן אחר הוא, מיהו הגורם שהציבור קושר את המוניטין אליו: "על התובע להוכיח, כי רכש מוניטין בטובין, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית של הטובין עם התובע" (ענין ריין, בעמ' 845; ענין עיתון משפחה, בעמ' 942; ענין פרוינדליך, בעמ' 866).

אשר למבחן הגורם האחראי ליצירת המוניטין: בית משפט קמא ציין את פעילותה הענפה והעצמאית של המשיבה בישראל. עם זאת, לא ניתן להתעלם מאחריותה של המערערת לבניית המוניטין של "אורט" בישראל, וזאת נוכח פעילותה הענפה במשך שנים רבות הקשורה בישראל, בעצם הקמתו של ארגון אורט-ישראל, בהעברת כספי תרומות לארגון בישראל, בשותפות ארגונית עם המשיבה, ובשל התרומה שפעילותה הבינלאומית של המערערת תרמה לשמו הטוב של "אורט" בישראל; ואכן, לא אחת, פעילות הנעשית מחוץ לישראל עשויה ליצור מוניטין בישראל.

נפסק כי לא ניתן, אפוא, לראות באחד מן הארגונים שלפנינו כזכאי יחיד ובלעדי למוניטין בסימן "אורט" בישראל, עם היווצרו. יתר על כן, מערכת היחסים בין שני הארגונים לאורך השנים, עד לפרוץ המחלוקת, מתאפיינת בשיתוף ביניהם בזכויות בנכסי המוניטין שלהם, עד כדי יצירת בעלות משותפת בהם. מסקנה זו עולה מן הנסיבות שכבר הוזכרו: פעילותם של שני הארגונים לאורך שנים תוך שיתוף פעולה הדוק, והשימוש המשותף לשניהם בסימן "אורט" בישראל לאורך שנים רבות.

על רקע זה, מתבקשת, לכאורה, המסקנה, כי קמה למערערת, ביחד עם המשיבה, זכות משותפת בישראל במוניטין לסימן "אורט", ולכן אין לאסור על אורט-עולמי לעשות שימוש בסימן זה בישראל.

יסוד ה"הטעייה"

יסוד ה"הטעייה" משמעו קיומו של חשש סביר כי הציבור יוטעה בקשר למוניטין של המוצר או השירות, כך שיעלה בידי הנתבע ליטול ולנצל מוניטין השייך לתובע. העוולה בניסוחה המחודש בחוק עוולות מסחריות פורשת את הגנת המוניטין הן על טובין והן על שירותים.

היסוד השני בעוולת גניבת העין הוא יסוד ה"הטעייה". "בבוחנו תנאי זה של הטעייה שומה עליו, על בית-המשפט, לבחון אם קיים חשש סביר להטעיית הציבור" (ענין עיתון משפחה, בעמ' 949; ענין פרוינדליך, בעמ' 866; ענין אווזי, פסקה 12). בהלכה הפסוקה הוגדרו שלושה מבחנים מרכזיים, שבאמצעותם נבחן החשש הסביר להטעייה: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות הענין.

הגנת העוולה ניתנת לא רק בנסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר.

מבחן המראה והצליל

מבחן המראה והצליל: "זהו המבחן המרכזי מבין השלושה. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם. קביעת קיומו, או היעדרו, של דמיון תיעשה תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו" (רע"א 5454/02 טעם טבע נ' אמברוזיה, פ"ד נז(2) 438, 451 (2003)).

בחינת סמלי הצדדים בשלמותם מראה בבירור כי לא עולה חשש של ממש להטעייה. המכנה המשותף לשני הסמלים הוא השימוש בשם "ORT" באנגלית, אך רב מאד המבדיל והמפריד ביניהם על המשותף להם.

ההנחה ביסוד הדברים האמורים היא, כי לצורך שמירת האבחנה הראויה בין הארגון העולמי לבין הארגון הפנים-מדינתי, על אורט-עולמי להשתמש בשמה המלא באנגלית בכל מצג שהוא – בין בכתב ובין בעל פה – שבו היא מציגה את ארגונה בישראל, גם אם הסמל הגרפי אינו מופיע בו.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות: מבחן זה בוחן "האם בעלות-הדין מספקות את אותה 'סחורה' ופונות לאותו חוג לקוחות?... האם באותו תחום שבו עוסקות בעלות הדין קיים חשש ממשי שהציבור לא יבחין בין ה'סחורות' המסופקות על-ידי בעלות-הדין? למשל: האם מדובר במוצר יום-יומי שרמת הבדיקה שעורכים בו הלקוחות טרם רכישתם אותו היא נמוכה, שאז יש להקפיד הקפדה יתירה על ההבחנה בין הסימנים, או שמא מדובר במוצר שרכישתו, מעצם טיבה, מצריכה בדיקה מעמיקה יותר, שאז החשש כי הציבור לא יבחין בין הסחורות השונות נמוך יותר" (ע"א 2626/95 מלון הנסיכה נ' לקסן, פ"ד נא(3) 802, 805-806 (1997)).

מבחן זה, על פי טיבו, הולם פעילות עיסקית מובהקת, שעניינה בפנייה לציבור הרחב לצורך מכירת מוצרים או שירותים, ונוצר חשש הטעייה בין מתחרים. מבחן זה אינו מתאים לפעילות ציבורית המתאפיינת במעשי צדקה שמקורם בכספי תרומות.

מבחן יתר נסיבות הענין

ולבסוף, מבחן יתר נסיבות הענין: מבחן זה הינו מבחן כוללני, בלתי מסוים, שבמסגרתו נשקלות שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה, אשר לא נכללו במסגרת המבחנים הקודמים (ענין טעם טבע, בעמ' 453, 459; בג"ץ 197/51 קוקה קולה נ' ויטה, פ"ד ח 772, 782 784 (1954); גינת, בעמ' 15). בענייננו ראוי להביא בחשבון, במסגרת מבחן-מסגרת זה, את העובדה שבמשך שנים ארוכות פעלו שני הארגונים בצוותא, בשיתוף פעולה מלא ביניהם, ולא עלתה טענה של חשש הטעייה עקב שימוש משותף בסימן "אורט". מסקירת חומר הראיות שהוגש, מצטייר הרושם כי הקרע בין שני הגופים נולד לאו דוקא בשל חשש אמיתי להטעיית הציבור מערבוב זהויות בין שניהם, אלא ממתחים בינאישיים בין הגורמים המנהלים, אשר תרמו יותר מכל לנתק שארע.

יתר על כן, אורט-עולמי פועלת ברחבי העולם במקביל לגופי "אורט" מדינתיים בארצות שונות. אורט-ישראל, מצידה, פועלת בארצות הברית במקביל ל-ORT America, תוך שימוש בסימן "אורט", ומאז שנות ה-20 של המאה שעברה ועד שנת 2007 – במקביל לשני ארגוני "אורט" אמריקאיים.

מסקנת בית המשפט היא, כי לא עולה חשש סביר כי שימושה של אורט-עולמי בשמה המלא, באנגלית בלבד, או בשני סמליה, הכתובים כולם אנגלית, בלא כיתוב עברית, וכוללים את המונח World ORT בתוספת שרטוט של גלובוס, יביא להטעית הציבור.

הגנת שימוש בתום לב בשם לתיאור העסק

סעיף 1(ב) לחוק חוק עוולות מסחריות קובע הגנה מסוימת מפני ביצוע עוולה של גניבת עין למי שמשתמש בשמו בתום לב לתיאור עיסקו: "שימוש של עוסק בשמו בתום לב לשם מכירת נכס או מתן שירות לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין".

הגנה זו היא אחד הביטויים לאיזון שיצר המחוקק, בהגנה מפני גניבת עין, בין אינטרס העוסק, בעל המוניטין, לבין אינטרסים נוגדים, ובמקרה זה אינטרס של עוסק אחר להשתמש בשמו האמיתי לצורך תיאור עיסקו.

כבר נפסק, כי הגנת השם קשורה בהכרת זכותו של אדם להשתמש בשמו האמיתי בעיסקו כסימן זהותו בהקשר הפרטי, המשפחתי ואף הלאומי. השימוש בשם האמיתי של האדם טומן בחובו הנחה מובנית כי הוא נעשה בתום לב, ועל פי רוב החשש להטעיית הציבור בנסיבות אלה קטן יותר מאשר במצב רגיל. השימוש בשמו האמיתי של אדם לצורך עיסקו מצביע, מלכתחילה, על הצורך לבדוק בדיקה קפדנית יותר מיהו העסק שעמו מתקשרים, במיוחד אם מדובר בשם נפוץ, נוכח האפשרות שיימצאו גם עסקים אחרים בשם זהה, או בשם דומה.

בענין "הגנת השם" על פי סעיף 1(ב) לחוק ראוי להעיר את ההערות הבאות:

ראשית, נשמעה דעה לפיה הגנת השם אינה חלה על שמות תאגידים, אלא על שמות יחידים בלבד. אולם, ספק אם יש הצדקה לשלילה גורפת של הגנה על שמות תאגידים, במקום שבו תאגיד נושא שם עסק בתום לב במשך תקופה ארוכה ביותר, בנסיבות בהן השם הופך סימן זיהוי מובהק של העסק, בדומה לשמו של אדם. בענייננו, הסימן "אורט" מהווה סימן זיהוי של הגופים הקשורים לארגון, והפועלים לקידום החינוך המקצועי בקהילות היהודיות בתפוצות ובישראל באמצעות תרומות נדבנים. סימן זה ראוי ל"הגנת השם" גם כשמדובר בתאגידים, המהווים חלק מארגון הגג, ופועלים במסגרתו.

שנית, "הגנת השם" היא, על פי טיבה, הגנה יחסית בלבד, במובן זה שהיא כפופה בכל מקרה לתנאי כי אין בשימוש בשם כדי להעלות חשש סביר להטעיית הציבור (ענין פרוינדליך, בעמ' 869, 873 874; ע"א 8483/02 אלוניאל נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 341 (2004)); יוצא מכך, כי גם שימוש בשמו האמיתי של עוסק בתום לב לא יהיה מוגן באופן מוחלט אם השימוש בו עלול להטעות את הציבור (Wadlow, בעמ' 766 767; והשוו התייחסותו של דויטש, בעמ' 61). משמעות הדבר היא, כי גם אילו נזקקנו ל"הגנת השם" בעניינה של המערערת, גם אז לא היה מדובר בהגנה מוחלטת, שכן גם בהנחה שהמערערת משתמשת בתום לב בשמה ההסטורי, לא היה בכך בלבד כדי לשלול את אחריותה לעוולת גניבת העין אילו נתקיים בשימוש בשם יסוד של חשש הטעייה (גינת, בעמ' 38 39). אולם, כאמור, יסוד ההטעייה אינו מתקיים במערערת במקרה זה, ומכאן שלא הוכחה אחריותה לביצוע עוולת גניבת העין.

23 בינואר, 2011,

0 תגובות

התנגדות לבקשה לרישום סימן המסחר "נו-שפה"

רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, הפוסקת בקניין רוחני יערה שושני-כספי (התנגדות לבקשה לרישום סימן המסחר "NO-SPA", "נו-שפה" מס' 202248) - 23.1.2011

תחום: התנגדות לבקשה לרישום סימן המסחר

נושאים: עילות התנגדות לרישום סימן מסחר בטענת הטעייה, בחינת הזהות בין הפרטה של כל סימן, הטעיה בין הסימנים, מבחן המראה והצליל, סימן בעברית ובאנגלית, מבחן סוג הסחורות, חוג הלקוחות וערוצי השיווק, מבחן יתר נסיבות העניין

עובדות:

התנגדות לרישומו של סימן מסחר "נו-שפה", "NO-SPA" (לא מעוצב) ביחס לתוסף תזונה בסוג 5.

המתנגדת טוענת כי מאז שנת 1970 משווקת היא בעולם, תחת הסימן "NO-SPA", את תכשירה הרפואי המשמש להרגעה, לשיכוך כאבים ולמניעת עוויתות בקיבה ובמעיים.

המתנגדת טוענת כי הסימן המבוקש לרישום, הינו זהה לחלוטין לסימנה הרשום ודומה עד כדי להטעות לחלק מסימניה הרשומים בישראל. משכך, נסמכת המתנגדת על סעיף 11(9) לפקודת סימני המסחר וטוענת כי הסימן המבוקש פסול לרישום.

נפסק:

הסימן המבוקש דומה עד כדי להטעות לסימניה הרשומים של המתנגדת.

ההתנגדות מתקבלת. המבקש ישא בהוצאות המתנגדת בהליך בסך 8,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

עילות התנגדות לרישום סימן מסחר בטענת הטעייה

סעיף 11(9) לפקודה, המהווה עילת התנגדות לרישום הסימן המבוקש, קובע כדלקמן:

"סימן הזהה עם סימן שהוא שייך לבעל אחר וכבר הוא רשום בפנקס לגבי אותם טובין או טובין מאותו הגדר, והוא הדין בסימן הדומה לסימן כאמור עד כדי שיש בו להטעות;"

בהוראה זו התייחס המחוקק לשני סוגי סימנים בלתי כשרים לרישום: האחד, סימנים הזהים לסימן הרשום בפנקס סימני המסחר, והשני, סימנים הדומים דמיון מטעה לסימן ממין זה.

בחינת הזהות בין הפרטה של כל סימן

יש לבדוק האם פרטת סימני המתנגדת ופרטת סימן המבקש כוללים את אותם הטובין או טובין מאותו הגדר.

נפסק כי הן הסימן המבוקש והן סימני הרשומים של המתנגדת הוגשו לרישום בסוג 5 וכי מן הראוי לקבוע כי תכשירים רפואיים ותוספי מזון מהווים טובין מאותו הגדר. זאת מאחר שהמדובר במוצרים חלופיים או לפחות משלימים. שני סוגי המוצרים נמכרים לרוב בבתי מרקחת  ולא מן הנמנע כי אדם המשתמש בתכשיר רפואי, יצרוך גם תוסף מזון לאותה הבעיה בדיוק.

הטעיה בין הסימנים

בפסיקה נקבעו שלושה מבחנים עיקריים ("המבחן המשולש") לצורך הכרעה בשאלת קיומו של דמיון מטעה בין סימני מסחר המשתייכים לאותו הגדר: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וסוג הלקוחות ומבחן השכל הישר וכלל נסיבות העניין.

מבחן המראה והצליל

זהו המבחן המרכזי מבין שלושת המבחנים הנ"ל. בחינת הדמיון המטעה בין הסימנים מבחינת החזות והצליל תיעשה תוך השוואת הסימנים בשלמותם ותוך מתן משקל לרושם הראשוני הבלתי מושלם של הצרכן אשר אינו מתעכב להבחין בין הסימנים לפרטי פרטיהם.

הסימנים נבחנים כפי שהוגשו לרישום או כפי שנרשמו ולא כפי שנעשה בהם שימוש בפועל.

מבחן המראה והצליל: סימן בעברית ובאנגלית

המבקש טוען כי הסימן המבוקש מכיל את הצירוף באנגלית "NO-SPA" ואת המילה "נו-שפה" בעברית. זאת בניגוד לסימני המתנגדת אשר מכילים את הצירוף "NO-SPA" אם כשלעצמו, ואם בצירוף תוספות שונות. לדידו יש בכך כדי ליצור הבחנה בין סימנו המבוקש ובין סימני המתנגדת.

הרשם פסק כי אין לקבל טענה זו. הצרכן הישראלי הזוכר את שם המוצר באנגלית והנתקל במוצר הנושא את אותו השם בכיתוב עברית, עלול לחשוב כי המדובר באותו המוצר אשר הותאם לקהל הצרכנים הישראלי.

מבחן סוג הסחורות, חוג הלקוחות וערוצי השיווק

נפסק כי מדובר בשני תכשירים אשר מיועדים לשיווק תחת קורת גג אחת – היינו בבית המרקחת.

מבחן יתר נסיבות העניין

במסגרת זו יש לזכור כי סימני המבקשת נועדו לשיווק תכשירים רפואיים וכי לבלבול בין מוצריה לבין מוצר המבקש, אשר הינו תוסף מזון, עלולות להיות השלכות חמורות. אכן נכון, המתנגדת טרם החלה בשיווק  מוצריה בישראל. עם זאת לא מן הנמנע כי המתנגדת תשווק מוצריה בארץ בעתיד. בנוסף, מראיות המתנגדת ניכרים אחוזי היכרות לא מבוטלים של הצרכן הישראלי הרלבנטי עם  מוצרי המתנגדת בחו"ל. מכאן החשש הממשי כי הצרכן המקומי עלול להושיט יד למוצר המבקש בעודו טועה באשר לאפקט הרפואי המצופה מן המוצר אותו רכש.

16 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת מדגם ריפוד למושב רכב

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת ענת ברון (תא (ת"א) 2531/05) – 16.8.2010

תחום: תביעת הפרת מדגם

נושאים: מטרת המדגם, רישום מדגם, המונופול שמעניק המדגם, האם מוצר מפר מדגם?

עובדות:

עניינה של התובענה הוא במדגם רשום של התובעת בגין כיסויים למושב ולגב הספסל האחורי של מכונית, ובעתירה למתן צו מניעה שיאסור על הנתבעת להפר את המדגם על ידי מכירה של מוצר דומה או זהה; וכן לחייב את הנתבעת לפצות את התובעת בגין הנזקים הכספיים שנגרמו לתובעת עקב הפרה נטענת של המדגם, ולצורך זה להקדים ולצוות על הנתבעת ליתן חשבונות.

נפסק:

ניתן צו מניעה המורה לנתבעת לחדול ולהימנע מכל שימוש במוצר המהווה הפרה של המדגם.

עוד ניתן צו למתן חשבונות שלפיו על הנתבעת להמציא את פירוט כמות הסטים של המוצרים המפרים שיובאו על ידי הנתבעת, המחיר ששולם עבורם, מחיר המכירה, הרווח מהמכירה.

שאלת הסעדים הכספיים בגין ההפרה תידון לאחר שהתובעת תקבל את החשבונות.

נפסק כי הנתבעת תישא בשכר טרחת עורך דין בגין שלב זה של הדיון בסך 25,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

מטרת המדגם

המדגם נועד להעניק הגנה ליוצר הצורה של המוצר. ההגנה נועדה לקדם את אינטרס הפרט, יוצר הצורה, כמו גם את אינטרס הכלל בפיתוח וביצירה של עיצובים אסתטיים חדשים או מקוריים. ההגנה ניתנת לצורה המיוחדת של המוצר, כפי שהעין מסוגלת לקולטה. הצורה צריכה למשוך את עינו של הצרכן הרלבנטי, באופן שישפיע על בחירתו במוצר הספציפי. יחד עם זאת, לצד הדרישה הפוזיטיבית למשיכת עין, נשללה ההגנה – כך על פי הסיפא להגדרת המדגם – מחפץ שצורתו מוכתבת כל כולה על פי תפקידו לאמור שצורתו פונקציונלית גרידא.

פקודת הפטנטים והמדגמים מעניקה הגנה למדגם שנרשם על פיה. הגדרת "מדגם" נמצא בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה דוגמא או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין הרואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של ענין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכנית".

רישום מדגם

על  מנת שמדגם יירשם על ידי רשם המדגמים, צריך שהוא יענה על התנאים הקבועים בפקודה, קרי עליו להיות "חדש או מקורי שלא נתפרסם קודם לכן בישראל" (סעיף 30(1) לפקודת הפטנטים והמדגמים).

המונופול שמעניק המדגם

הבעלים הרשום של המדגם הוא בעל זכות יוצרים במדגם למשך חמש שנים מעת רישומו, ויכול רשם המדגמים להאריך את תקופת ההגנה פעמיים, למשך חמש שנים כל פעם, ובסך הכל חמש עשרה שנים (סעיף 33 לפקודת הפטנטים והמדגמים).

זכות היוצרים המוענקת לבעלים הרשום במדגם, מעניקה לו מונופול מסחרי בצורה המוגנת לתקופה הקבועה בפקודה. כל עוד קיימת לבעל המדגם זכות זו, אסור לשום אדם להפר אותה (סעיף 37(1) לפקודת הפטנטים והמדגמים).

האם מוצר מפר מדגם?

המבחן הקובע לצורך הכרעה אם מוצר מסוים נמצא מפר זכות מדגם רשומה הוא "מבחן העין"; קרי: מבחן ההתרשמות מן הצורה של המוצר כפי שהעין מסוגלת לקלוט אותה.

בית המשפט נדרש, בראש ובראשונה, לקבוע מיהו הצרכן הרלבנטי להליך הנדון בפניו, אשר בעיניו תבחן שאלת ההפרה. ככלל, הצרכן הפוטנציאלי, אשר בעיניו נבחן המוצר, הוא 'הצרכן הממוצע' או 'הצרכן הסביר', הרוכש את המוצר מבלי שהוא מקדיש לעניין זמן רב לצורך בחינה מדוקדקת ומבלי שהוא עורך השוואה בין המוצרים בשוק (ת"א (חיפה) 10340/97 אירועית שיווק יבוא נ' יאיר, [פורסם בנבו] תקדין-מחוזי 99(1) 62). עם זאת, יתכנו מקרים בהם יחייב אופיו של המוצר, כי ההשוואה תיערך בעיניו של מומחה לדבר (כ"בעל המקצוע הממוצע" שבסעיף 5 לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967) בהיותו הצרכן הנכון.

בשלב השני, צריך בית המשפט לקבוע את מהות המוצר (ה'חפץ', כלשון הפקודה), העומד להשוואה. בית המשפט יברר, לצורך כך, כיצד נמכר המוצר או כיצד נעשה בו שימוש בפועל.

לבסוף, מששם בית המשפט לנגד עיניו את הקונה הרלבנטי של המוצר, המבקש לרכוש את המוצר בתנאים הרגילים בהם עומד הוא למכירה או לשימוש, שומה עליו להשוות בין המוצרים ולקבוע אם המוצר האחר מהווה 'חיקוי בולט' של המוצר המוגן במדגם (ע"א 7125/98 מיפרומאל נ' קליל, פ"ד נז(3) 702 (2003), 712).

ההשוואה המתבצעת במסגרת השלב האחרון של "מבחן העין", מעוררת את עיקר הקושי.

המבחן לביצוע ההשוואה, והוא "מבחן החשש להטעייה", קרי: אם יסבור בית המשפט כי הצרכן עלול לטעות בין שני המוצרים, יהווה הדבר אינדיקציה לכך שמדובר בהפרה, ולהיפך. עם זאת הדגיש בית המשפט כי מדובר במבחן עזר בלבד, שכן האיסור להפר זכות מדגם רשומה של מוצר הוא מוחלט ואינו מותנה בקיומה של הטעייה.

פרמטר רלבנטי נוסף, שיש להביאו בחשבון בהערכת השינויים שנתגלו בהשוואה בין המוצרים, הוא היקף ההגנה הניתן למדגם הרשום, הנגזר ממידת החידוש או המקוריות שבו, בתחומים כאמור, בהם יש מרווח תמרון קטן יחסית בעיצוב הדגמים השונים, אין לפרוש את הגנת המדגם בצורה רחבה מדי ולפיכך תינתן למדגם הרשום הגנה בהיקף צר ומוגבל יותר.

בית המשפט נדרש, אפוא, לבחון את מידת החידוש והמקוריות במדגם הרשום ולהשוותו למוצרים קודמים הקיימים בתחום הרלוונטי. אם יימצא כי החידוש או המקוריות שבמדגם אינם משמעותיים, עשוי בית המשפט, באופן דומה, לשלול טענת הפרה, על יסוד שינויים קלים בלבד, שהוכנסו במוצר החדש.

בית המשפט פסק כי השוואה בין הכיסויים מגלה כי "הגופיות האחוריות" הנמכרות על ידי הנתבעת זהות לאלה הנמכרות על ידי התובעת מבחינת הגזרה והצורה, ושונות רק בצבען ויתכן שגם  בסוג הבד. ודוק: המדגם הרשום הוא בגין הגזרה (הצורה) של הכיסויים לספסל האחורי של הרכב – מושב וגב, לפי העניין; שכן הדגש "במדגם" על פי הגדרתו בפקודה וההלכה הפסוקה הוא על הצורה. המדגם שנרשם על המוצר אינו כולל את צבע המוצר, את סוג הבד, או אם נתפר בשילוב צבעים.

על כן נמצא אפוא כי מוצר הנתבעת זהה למוצר נושא המדגם. מדובר איפוא "בחיקוי תרמית" וממילא ב"חיקוי בולט" של המוצר כלשון סעיף 37(1) לפקודת הפטנטים והמדגמים. משכך אין צורך להוסיף ולהידרש "למבחן החשש להטעיה" שהוא מבחן עזר.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור