משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: מבחן היצירתיות

15 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בגין העתקת גרפים וניתוחים

הפרת זכויות יוצרים בגין העתקת גרפים וניתוחים
תביעה שהוגשה על ידי יניב פורת כנגד קו מנחה - בורסה גרף בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה, בפני השופטת ליאת הר ציון. ביום 20.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית שעילתה הפרת זכויות יוצרים. התובע טוען כי הנתבעת העתיקה לאתר האינטרנט שלה גרפים וניתוחים שפרסם באתרו "בטא בורסה"  www.betabursa.co.il בניגוד לדין. 
 
התובע טוען כי יש לו זכויות יוצרים כלכליות ב-13 יצירות, וזכויות יוצרים מוסריות ב- 11 יצירות. התובע רואה בכל גרף כיצירה בפני עצמה ובכל ניתוח כיצירה בפני עצמה. לטענת התובע רק בשני גרפים ניתן לו קרדיט על יצירותיו ולא ניתן לו קרדיט לשאר היצירות- 6 יצירות גרפיות נוספות ו- 5 יצירות טקסטואליות. ולכן לטענת התובע, הופרה זכותו הכלכלית ביחס ל-13 יצירות אלה. כמו כן לטענתו הופרה זכותו המוסרית ביחס ל-11 היצירות שבהן לא ניתן לו קרדיט. 
 
עוד הוסיף התובע, כי הוא יצר את הגרפים באמצעות תוכנת הנתבעת והוא זה שכתב את הניתוחים באתרו. הוא זה שבחר את המניות, את הפרמטרים העיצוביים של הגרפים, את היישומים שיופעלו על הגרפים, צבעים וכדומה, על מנת שהגרפים ייווצרו באמצעות התוכנה. בנוסף, הוא זה שבחר היכן לשים סימונים, כגון הדגשה, חצים וכיוצ"ב על הגרפים, אשר חלקם נעשו באמצעות תוכנות חיצוניות לתוכנת הנתבעת, וכי הניתוחים נשוא התביעה הם הביטויים שלו, בשפתו, למסקנות שלדעתו עולות מן הגרפים.
התובע העמיד את תביעתו על סכום של 100,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים הכלכלית והמוסרית על סך של 35,000 ₪. בנוסף, נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

14 ביוני, 2015,

0 תגובות

אין הגנה על רעיון למחזה במסגרת זכות יוצרים

אין הגנה על רעיון למחזה במסגרת זכות יוצרים
תביעה שהוגשה על ידי אלכסנדר פובולוצקי כנגד גריגורי גרומברג ואליקה וולפסון. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 10.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
בתמונה: שלום עליכם (וויקיפדיה).
 
העובדות: תובענה נטען כי הנתבעים הפרו את זכויות יוצרים של התובע במחזה שעיבד על פי הרומן "סטמפניו" של שלום עליכם ושמו "אהבה ומוזיקה".
 
הצדדים החליטו בשנת 2008 לשתף פעולה בהעלאת הצגה מוסיקלית. בין התובע לבין הנתבע 1 הוסכם כי ישולבו בהצגה קטעי מוסיקה בנגינת כינור על פי לחן של התובע ובביצועו. שיתוף הפעולה בין התובע לנתבע 1 לא צלח ודרכיהם נפרדו. 
 
הנתבע 1 פנה לכנר אחר, מקסים שרייבר, להשלמת החלק המוסיקלי. שיתוף פעולה זה הביא בשנת 2010 להעלאת ההצגה "נגן כנר". מדובר בהצגה בת שני משתתפים, שהינה למעשה הצגת יחיד של הנתבעת 2, המגלמת את רוח'לה, בשילוב קטעי נגינה בכינור של שרייבר.
 
לטענת התובע, ההצגה מבוצעת על פי עיבוד פרי עטו של הרומן למחזה (בשם "אהבה ומוזיקה"), תוך שינוי החלק המוסיקלי, וזאת ללא הסכמתו ומבלי להזכיר את שמו כמעבד. התביעה הינה לסעדים בגין הפרת זכויות יוצרים, לרבות הזכות המוסרית, עקב השימוש שנעשה לטענת התובע ביצירתו. 
מנגד, טוען הנתבע 1 כי העיבוד למחזה כפי שמבוצע בהצגה נכתב על ידיו ולא מבוסס על המחזה "אהבה ומוזיקה". 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי ההצגה אינה מבוססת על המחזה של התובע וכי הרעיון של התובע שסופר לנתבע אינו מוגן בזכות יוצרים.
 
בית המשפט חייב את התובע לשלם לנתבעים (ביחד) את הוצאות המשפט וכן, בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך 58,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

6 במאי, 2015,

1 תגובות

זכות יוצרים בסיסמה

זכות יוצרים בסיסמה
תביעה שהוגשה על ידי מיכאל בן חורין כנגד אגודת מים שיתופית למשקי רמת הגולן בע"מ ומנהלה רמי לנר. התביעה נדונה בבית משפט השלום בקצרין, בפני השופט דניאל קירס. ביום 18.4.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: בכתב התביעה נטען כי התובע הגה את הסיסמה "הגולן – המים של המדינה". התובע טוען כי גרפיקאים הכינו לו 5 כרזות הנושאת את הסיסמה, בהן השתמש במהלך מערכה ציבורית שניהל.  
 
הנתבעת היא אגודה שיתופית העוסקת באספקת מים לישובי רמת הגולן, קידוחי מים ובנייה ותחזוקה של מאגרי מים (להלן: האגודה או מי גולן). הנתבע מכהן כמנהלה הכללי. 
 
לטענת התובע, מזה מספר שנים עושים הנתבעים שימוש שוטף בסיסמה שהגה, בין היתר על גבי שלטי פרסום של האגודה ברחבי רמת הגולן, ועל גבי כל המסמכים הרשמיים שלה ובמצגות שהיא מציגה באתרה במרשתת. 
 
בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי מדובר בסיסמה פוליטית שהפכה זה מכבר לנחלת הכלל. לחילופין טוענים הנתבעים כי הם בגדר "מפרים תמימים" לפי סעיף 58 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, שכן הם לא ידעו, וכי גם כיום אין הם יודעים, כי לתובע זכות יוצרים כנטען על ידו. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 18,000 ₪, כאשר 8,000 ₪ מתוכם חייב לו הנתבע יחד ולחוד עם הנתבעת. מאחר והתובע לא הוכיח את זכאותו לרוב רובו של סכום הפיצוי לו הוא עתר, בית המשפט לא עשה צו להוצאות.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

25 בינואר, 2015,

0 תגובות

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני
תביעה שהוגשה על ידי חברת Fisher Price  וחברת Mattel  כנגד חברת דוורון - יבוא ויצוא בע"מ ומנהליה, אהרון שטיין ודוד בן שושן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופט יוסף בן-חמו. ביום 8.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לייצר, לייבא, להפיץ ולמכור כיסא נדנדה לתינוק, המהווה, על פי הנטען, העתק מדויק של כיסא נדנדה לתינוק מתוצרת התובעות, על כל מרכיביו, לרבות הריפוד המצויר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו, וכן תביעה כספית לאחר מתן חשבונות, שעילתה טענות להפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות העמידו את תביעתן הכספית על סך של 750,000 ₪, מטעמי אגרה.
 
לטענת התובעות, הנתבעים מייצרים, מייבאים ומפיצים כיסא נדנדה לתינוק שהוא העתק מדויק של כיסא הנדנדה מתוצרתן, ומשווקים אותו בישראל בכשני שליש ממחירו של כיסא הנדנדה מתוצרתן, תחת השם "Infanti", תוך הפרה בוטה וגסה של זכויות הקניין הרוחני שלהן.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. בית המשפט לא שוכנע כי הנתבעים הפרו את זכויות הקניין הרוחני של התובעות בכיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו, לרבות זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר רשום ועשיית עושר ולא במשפט. 
בנוסף, חייב בית המשפט את התובעות לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

1 באפריל, 2014,

0 תגובות

היחס בין הגנת מדגם להגנת זכויות יוצרים

תביעה שהוגשה על ידי האדריכל צבי תמרי כנגד חברת קומפי וור בע"מ ומנהלה שי שחל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט חאלד כבוב. ביום 20.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובע טוען להפרת זכויות יוצרים, שיש  לו ביצירותיו שיצר בהתאם למוסכם בינו לבין הנתבעת 1, לפיתוח מתחמי קומפי.  היצירות אותן יצר התובע  כוללות יצירות דו ממדיות, הכוללות  שרטוטים אדריכליים; תוכניות; אימג'ים; הדמיות וכד' ויצירות תלת ממדיות, הכוללות מתחמי קומפי; מודלים ואבי טיפוס.
 
לטענת התובע, הוסכם בין הצדדים במסגרת הסכמים שונים כי זכויות היוצרים ביצירות תישארנה קניינו, אך למרות זאת עשו הנתבעים שימוש ביצירות מבלי לציין כנדרש את היותו הבעלים של הזכויות ביצירה. לא זו בלבד, לטענת התובע, הנתבעים הגישו בקשה לרישום פטנט בארה"ב תוך שימוש ביצירות, מבלי לבקש, וממילא מבלי לקבל, את רשותו של התובע.
 
מנגד, הנתבעים טענו כי לתובע אין בעלות או זכויות יוצרים ביצירות. זאת, הן בגין העובדה שהיצירות נבנו והתבססו על רעיון וקונספט מובנה וידוע של קומפי; והן בשל כך שהפרויקטים שביצע התובע וההסכמים שחתם עמם לא מקנים לו זכויות כנ"ל.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה כנגד החברה (ונדחתה כנגד מנהלה), נפסק כי התובע הינו בעלים במשותף עם קומפי במדגם, וכי זכויותיו של התובע במדגם הופרו ככל שההפרות בוצעו במתחמים שיוצרו או נמכרו בישראל.
ניתן צו הצהרתי, לפיו זכויות הקניין במדגם, הינן בבעלות התובע וחברת קומפי במשותף, לאורך כל תקופת ההגנה כמדגם.
 
ככל שהוארכה תקופת המדגם לתקופה נוספת ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעים, לפרסם את מתקני קומפי בישראל או לשווק אותם בישראל, ללא הסכמת התובע מראש ובכתב. 
 
בנוסף ניתן צו למתן חשבונות לפיו תמציא  קומפי  לתובע  ולתיק בית המשפט, תוך 30 יום מהיום, תצהיר הכולל דו"ח מאומת על ידי רואה חשבון אשר יכלול פירוט מלא של כמות מתחמי קומפי  שיוצרו, שווקו, נמכרו, הופצו או התקבלו על ידי קומפי או על ידי מי מטעמה, לרבות הסכומים והרווחים אשר התקבלו או אמורים להתקבל אצלו או אצל מי מטעמה או עבורה, בעקבות עסקאות הקשורות לייצור ולשיווק מתחמי קומפי, ככל שיוצרו או שווקו בישראל.
 
בנוסף נפסק כי הנתבעים יישאו בהוצאת התובע בגין תביעה זו בסך כולל של 60,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

16 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בהעתקת אתר אינטרנט

הפרת זכות יוצרים בהעתקת אתר אינטרנט
תביעה שהוגשה על ידי חברת דורנט (1991) ישראל בע"מ כנגד חברת אמפא קפיטל קאר ליס בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה, בפני השופט נחום שטרנליכט. ביום 26.12.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: בבעלות התובעת אתר אינטרנט. לתובעת נודע כי לנתבעת אתר אינטרנט בבעלותה. לטענת התובעת עיון באתר הנתבעת מלמד, כי המצוי בו מהווה העתקה של אתר התובעת. המדובר הן בהעתקה של המלל שבאתר התובעת והן בהעתקה של מאפייניו היחודיים, לרבות העתקה של טעויות ושגיאות, שנפלו באתר התובעת.
התובעת טוענת כי במעשיה, הנזכרים לעיל, הנתבעת הפרה זכויות יוצרים. התובעת טוענת, שהנתבעת ביצעה העתקה של לפחות 15 דפים או חלקי דפים מתוך אתר התובעת. על כן עותרת התובעת לקבלת פיצוי מהנתבעת, ללא הוכחת נזק, בסך 100,000 ₪ בגין כל העתקה ובסה"כ 1,500,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה הקטן, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 50,000 ₪.
 
משנדחתה התביעה ברובה והתקבלה בחלקה, לא הטיל בית המשפט חיוב בהוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

20 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

זכות יוצרים ביצירה פונקציונלית

זכות יוצרים ביצירה פונקציונלית
ערעור שהוגש על ידי חברת סייפקום בע"מ ומנהלה דוד זילברברג כנגד עופר רביב. הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני הרכב השופטים השופט אליקים רובינשטיין, השופט יורם דנציגר והשופט צבי זילברטל. ביום 18.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.08.2011 בת"א 542-04-09 שניתן על ידי השופט ד"ר עדי זרנקין. במסגרתו נדחתה תביעת המערערים כנגד המשיב בגין הפרת זכויות יוצרים בשרטוטים שבבעלותם.
 
סייפקום עוסקת בפיתוח ושיווק של מוצרים בתחום גיבוי חשמלי למערכות שידורי טלוויזיה בכבלים. המשיב שיווק את מוצרי סייפקום בארה"ב ובמסגרת זו אף השתתף בעריכת שרטוטים טכניים של מוצרי סייפקום.  בשנת 2008 התקבלה בקשת פטנט שהגיש המשיב בארה"ב שעניינו הוא מערכת לגיבוי מתח חשמלי עבור מערכות כבלים.  סייפקום טענה כי השרטוטים שבבסיס בקשת הפטנט מפרים את זכויות היוצרים שלה בשרטוטי מוצריה. 
סייפקום טענה כי המשיב העתיק 14 שרטוטים מקוריים שזילברברג הכין כחלק ממצגת עבור מוצרי סייפקום, אשר הועברה למשיב בשנת 2003 כאשר ההסכם עוד היה בתוקף. לטענתה, השרטוטים שהכין זילברברג מוגנים בזכויות יוצרים ונמצאים בבעלותה ואילו שרטוטי המשיב זהים להם באופן מוחלט והועתקו "אחד לאחד" באופן המגבש הפרה של זכות ההעתקה שלה.
 
פסק דינו של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קבע כי שרטוטי סייפקום אכן עולים כדי יצירה מוגנת הן לפי החוק הישן והן לפי החוק החדש. באשר לטענת ההעתקה, קבע בית המשפט המחוזי תחילה כי המשיב אינו בעלים משותף של הזכויות בשרטוטי סייפקום. בית המשפט קיבל את טענת המשיב באשר לשוני בכמות הרכיבים בין שרטוטי סייפקום לשרטוטים שבבקשת הפטנט ולכן נפסק כי לא הוכח דמיון ראייתי. בנוסף נפסק כי בשל הפונקציונאליות הרבה שבשרטוטי סייפקום הרי שמתחייב דמיון כלשהו בין שרטוטים שיבקשו להציג מוצר דומה ולכן לא הועתקו שרטוטי סייפקום או חלק מהותי מהם.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל. נפסק כי רכיבים מסוימים משרטוטי סייפקום עולים כדי יצירה מוגנת, 13 משרטוטי המשיב עולים כדי העתקה מוחלטת או כמעט מוחלטת של שרטוטי סייפקום וכי השימוש שעשה המשיב בשרטוטים לא עולה כדי שימוש מותר. 
בית המשפט העליון החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך הכרעה בעניין הסעדים המתאימים בגין הפרות אלה וחייב את המשיב בהוצאות המערערים בסך 40,000 ש"ח.
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

28 בנובמבר, 2012,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתסריט

הפרת זכויות יוצרים בתסריט

 

תביעה שהוגשה על ידי התסריטאי גרי ברינט כנגד ערן ריקליס הפקות בע"מ, ערן ריקליס, סוהא עראף, גלובוס גרופ בע"מ, יורם גלובוס, אלן גרינבלט, Neue Impuls Film, Mact Productions Antoine de Clermont-Tonnere.
התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ונדונה בפני השופט אבי זמיר. ביום 19.11.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: התובע טוען כי חלקים מהסרט הידוע "הכלה הסורית" הועתקו מתסריטים קודמים, שנכתבו על ידו.
התובע טוען, כי הוא פגש את הנתבע 6, מר אלן גרינבלט ומסר לו תסריט שכתב ששמו “The Pioneers”. בנוסף טוען התובע כי מסר לנתבעת 4, גלובוס גרופ בע"מ,  את התסריט “Leaving Omar”.
לטענת התובע, הנתבעים 4 - 6 לא הפיקו כל סרט או סדרה על פי התסריטים שכתב אלא השתמשו בהם לצרכיהם והעתיקו מהם, לצורך כתיבת ופיתוח התסריט ששימש בסיס לסרט "הכלה הסורית" (שאר הנתבעים קשורים בצורה זו או אחרת להפקת הסרט).
 
תוצאות ההליךהתביעה נדחתה, נפסק כי לא הוכח שתסריט “The Pioneers” נמסר למר ריקליס; כרונולוגיית האירועים אינה מאפשרת את היתכנות העתקת התסריט “Leaving Omar” ; מאפייני הסרט "הכלה הסורית" ודמויותיו נלקחו ישירות מהסרט “Borders” שהופק על ידי מר ריקליס בשנת 1998, בטרם כתיבת תסריטיו של התובע; כך או כך, קווי דמיון מסוימים, ככל שניתן למצוא כאלה, אינם מעידים על העתקה.
בנוסף נפסק כי התובע ישלם לנתבעים 1, 2, 3, 7, 8 (ביחד) הוצאות משפט בסך של 200,000 ₪, וסכום נוסף של 200,000 ש"ח לנתבעים 4, 5, 6.
 
הערת DWO: המדובר בפסיקת הוצאות חריגה ביותר להליכים בתחום זכויות היוצרים ובפסק הדין אין הנמקה ביחס לסיבותיה.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

12 באוגוסט, 2012,

4 תגובות

זכויות יוצרים בדמויות חזותיות מצוירות למול דמויות ספרותיות

זכויות יוצרים בדמויות חזותיות מצוירות למול דמויות ספרותיות

תובענה שהוגשה על ידי הציירת והמאיירת מרים בילו כנגד מוזיאון הילדים בחולון. התובענה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 2.8.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

התובענה הוגשה בתחילה במסגרת המרצת פתיחה לקבלת סעד הצהרתי. בהמשך, בית המשפט הורה על העברתה לתביעה במסגרת פסים רגילים ואולם למרות החלטה זו התובעת לא תיקנה את התביעה והוסיפה סעד לפיצוי כספי.

העובדות: לטענת התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בדמויות ובציורים המוצגים במוזיאון הילדים בחולון. כל המעורבים בפרויקט, לרבות הנתבעות, ידעו היטב כי היא הציירת ומעצבת הדמויות בהן נעשה שימוש במוזיאון. אף על פי כן, הנתבעות עשו שימוש בדמויות שעיצבה מבלי לקבל את רשותה ומבלי להסדיר את זכויות השימוש בהן. הנתבעות אף הכניסו שינויים בחלק מן הדמויות, ללא רשותה, והן גם מוכרות ללא רשות מוצרים המעוצבים על פי הדמויות. התובעת טענה כי מעשי הנתבעות מהווים הפרה של זכויות היוצרים של התובעת בדמויות, והיא זכאית לצו האוסר עליהם להשתמש בהם.

לטענת הנתבעות, לצורך הקמת מוזיאון הילדים הן חתמו על מספר הסכמים עם אברמסון וחברות שבשליטתו, אשר נטלו על עצמם את האחריות המלאה לתכנון וביצוע המוזיאון ותצוגותיו. בהסכמים אלו הובהר כי כל העבודות הקשורות למוזיאון, וכל הזכויות בהן, יהיו בבעלות הנתבעות. הזכויות הנתבעות על ידי התובעת נרכשו אף הן מאברמסון על ידי הנתבעות. לחלופין, טענו הנתבעות כי התובעת מנועה מלטעון כיום לזכויות בדמויות נוכח שתיקתה במשך שנים רבות בהן לא עמדה על זכויותיה. בהתנהלותה, מנעה התובעת מהנתבעות את האפשרות להסדיר את הנושא מבעוד מועד.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בעיקרה. נפסק כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בציורים ובשרטוטים נשוא התובענה.

ניתן צו מניעה קבוע, שייכנס לתוקף בתום שנה מיום מתן פסק הדין, האוסר על הנתבעות, בעצמן או באמצעות אחרים, לעשות שימוש כלשהו, בדו-מימד או בתלת-מימד, באיזה מן הציורים או השרטוטים של התובעת.

בנוסף נפסק כי הנתבעות תשלמנה לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

הערת DWO: המדובר בתביעה בהיקף הפרה גדול בו, באופן לא ברור, התובעת לא עתרה לקבלת פיצוי בגין ההפרה ולא עתרה לפיצול סעדים, כך שתוכל לתבוע בשלב מאוחר יותר את נזקה בגין ההפרה. ניתן להעריך כי בהיקף ההפרה המדובר ניתן היה לתבוע פיצויים בהיקף של (לפחות) מאות אלפי שקלים ויותר ואולם משלא הוגשה תובענה כספית בזמן ובמועד ובהתאם לעיקרון מיצוי העילה, ספק אם התובעת תוכל לעתור לפיצויים בשלב זה.

אומנם, בתביעה לסעד הצהרתי, מי שזכה בסעד הצהרתי, רשאי לתבוע סעד אופרטיבי, ותביעתו הנוספת אינה טעונה היתר לפיצול סעדים ואולם, במקרה הנדון אין המדובר בתביעה שהסעד היחידי בה הוא סעד הצהרתי, המדובר בתביעה שהסעד העיקרי בה הוא צו מניעה ועל כן יש ספק ביחס לתוקפו של החריג המדובר במקרה הנדון. 

נקודות מרכזיות שנדנו בפסק הדין:

11 באוקטובר, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים במודל פדגוגי

זכויות יוצרים במודל פדגוגי

תביעה שהוגשה על ידי הגב' אורלי טל כנגד האוניברסיטה הפתוחה, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט שאול מנהיים. ביום 11.10.2011 ניתן פסק הדין בתובענה.

התביעה היא תביעה כספית על סך 3,172,000 ₪ בה טוענת התובעת להפרת זכויותיה ושימוש שלא כדין מצד האוניברסיטה הפתוחה במודל פדגוגי שהגתה התובעת ללימודי שנת השלמה (שנה ד') בחשבונאות.

התובעת טענה כי נפגשה עם הנתבעים ופרשה לפניהם את המודל הפדגוגי שהגתה. לטענת התובעת הפגישה הסתיימה בנימה חיובית, וברושם שהאוניברסיטה תרצה לשתף עם התובעת פעולה ביישום המודל במסגרת תוכנית הלימודים, כשבתמורה תשמש התובעת מרכזת אקדמית של תוכנית שנת ההשלמה.

בסופו של דבר שיתוף הפעולה לא יצא אל הפועל, ולטענת התובעת האוניברסיטה מתכוונת לעשות שימוש במודל הפדגוגי, תוך הצגתו כשלה, דבר המהווה פגיעה בזכויותיה של התובעת כהוגת המודל הפדגוגי וכיוזמת התוכנית ליישומו בפועל.

התביעה נדחתה, נפסק כי התובעת תשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 200,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכות יוצרים בת הגנה במודל הפדגוגי

כדי לזכות בהגנה לפי דיני זכויות יוצרים, יש להוכיח לכל הפחות שלושה תנאים מצטברים: קיומה של "יצירה" במובן דיני זכויות היוצרים; קיום יצירתיות ביצירה; ועמידה במבחן ההשקעה (כאשר בין שני האחרונים, מבחן היצירתיות הוא החשוב יותר).

דרישת הקיבוע - זכות יוצרים ברעיון

סעיף 5 לחוק זכות יוצרים, תשס"ז-2007 (להלן "החוק") קובע כי רעיון אינו זוכה להגנת החוק, וכי הגנה זו ניתנת רק לביטויו בצורה כלשהי.

נפסק כי התובעת לא תיארה את סוג היצירה שהיא טוענת שיצרה. במסגרת התביעה השתמשה התובעת במונחים "מודל פדגוגי" ובמילה "רעיון".

כלל זה, לפיו הגנת דיני זכויות יוצרים אינו ניתן לרעיון לכשעצמו אלא רק לדרך ביטוי מסוימת שלו שהיא בגדר "יצירה", ובתנאי נוסף שאותה יצירה "מקובעת בצורה כלשהי".

נפסק כי בענייננו, התובעת לא טענה כי העבירה לאוניברסיטה מערכי שיעור שבנתה, הרצאות שכתבה או דברים דומים. שלא הציגה התובעת ולו בדל מסמך או צורת ביטוי אחרת, שאינה אמירה בעל פה בלבד, הכוללת את ה"מודל הפדגוגי", אין בפנינו "יצירה" כלל. להיפך: בפנינו הודאת בעל דין כי ה"מודל הפדגוגי" הוא רעיון שלא היה "מקובע בצורה כלשהי", משום ש"בעל פה" אינה צורת "קיבוע" של יצירה, ועל כן אין בפנינו "יצירה" כלל לעניין דיני זכויות היוצרים, אלא רעיון בלבד שאינו זכאי להגנה.

דרישת ה"יצירתיות"

גם לו המסקנה מהראיות היתה כי בפנינו "יצירה" לעניין דיני זכויות יוצרים, עדיין ביטויו של הרעיון כיצירה יזכה להכרה בזכות יוצרים רק אם מתקיימים בו שני מבחנים מצטברים נוספים על עצם קיומה של "יצירה": מבחן היצירתיות, ומבחן ההשקעה.

מבחן היצירתיות הוא בעל משקל רב יותר ממבחן ההשקעה (ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited  נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14/3/2010), פיסקה 34).

התובעת הציעה, לשיטתה, שילוב של שתי שיטות לימוד: לימוד מרחוק והוראה פרונטאלית. בית המשפט פסק כי לא מצא שבכך המציאה התובעת דבר שלא היה קודם לכן. שתי השיטות קיימות וידועות בכלל, כאשר שיטת הלימוד מרחוק נפוצה ומיושמת באוניברסיטה מזה שנים והיא ממאפייניה הייחודיים של אוניברסיטה זו הידועה בהפעלתה במסגרת תוכניות לימודיה השונות.

בית המשפט פסק כי לא מצא שהתובעת חידשה או הטביעה חותם אישי שעולים לכדי יצירתיות או מקוריות, וכי המציאה יצירה עצמאית.

דרישת ה "השקעה"

לעניין מבחן ההשקעה, נפסק כי לא הוכח גם שה"מודל הפדגוגי", שלגביו עותרת התובעת לקבל הגנה בדיני זכויות יוצרים וסעד בגין הפרת זכויות אלה, עומד ב"מבחן ההשקעה". גרסת התובעת לגבי היקף ותוכן ההשקעה בפיתוח ויצירת ה"מודל" התבררה כבלתי סבירה בעליל ובלתי ראויה לאמון.

שימוש שלא כדין בסוד מסחרי

סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999, מגדיר סוד מסחרי כך: "'סוד מסחרי', 'סוד' - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;"

נפסק כי התובעת לא הוכיחה מהו ה"סוד המסחרי" הנטען, כלומר מהו המידע שהיה ברשות התובעת ולא היה בידי האוניברסיטה קודם לכן והיא לא הייתה יכולה לגלותו, ובנקל, בעצמה.

היה על התובעת להוכיח כי המידע שלטענתה הוא בגדר סוד מסחרי אינו זמין לכל דורש, והיא לא עשתה כן.

 לא הוכח כלל שהמידע שהיה בידי התובעת היה בגדר "סוד מסחרי" כהגדרתו בחוק. זאת ועוד: התובעת גם לא הוכיחה כי מסרה נתונים אלה לנתבעים.

ממילא לא הוכח שהנתבעים בכלל והאוניברסיטה בפרט עושים שימוש ב"סוד מסחרי" שקיבלו מהתובעת.

חבותם האישית של הנתבעים 2-5

בתביעתה עתרה התובעת לחיוב הנתבעים 2-5 ביחד ולחוד עם האוניברסיטה שכן עוולו יחדיו כלפיה, ובסיכומיה טענה לאחריותם האישית מהיותם אורגנים של האוניברסיטה, שהיו מעורבים באופן מרכזי בפעילות האוניברסיטה ולקחו חלק אישי במו"מ.

בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים כי התובעת לא פירטה מהם מעשיו של כל אחד מהנתבעים 2-5 בעוולות להן היא טוענת, מהן החובות שכל אחד מהם הפר, ומדוע יש לחייבם באופן אישית כאשר אין חולק שפעלו כנציגיה של האוניברסיטה, ואין טענה שחרגו מהסמכות שהעניקה להם.

אומדן הנזק בקניין רוחני

אמנם הפסיקה קובעת כי בדיני הקניין הרוחני בהם קשה לעיתים לקבוע באופן מדויק את נזקי המפר ניתן לקבוע פיצוי לניזוק על פי אומדן במקום בו הוכחה גרימה של נזק, אך בענייננו נפסק לא רק שהתובעת לא הוכיחה כי נגרם נזק, אלא גם חלק מהנזקים להם היא טוענת ניתנים להוכחה והמידע עליהם, אם היה קיים, אמור היה להיות בשליטתה.

גם כאשר קובעים פיצוי בדרך של אומדן צריך בית משפט קמא לקחת בחשבון את הנתונים והעובדות שהוצגו לפניו ועל בסיסם להשלים את החסר, כלומר היה על התובעת לנמק על מה מבוסס סכום האומדן לו היא טוענת.

אם סברה התובעת כי לפניה קושי ראייתי בהוכחת נזקיה, הרי שלשם כך התווה המחוקק בדיני הקניין הרוחני סעיף של פיצוי ללא הוכחת נזק (סעיף 56 לחוק זכות יוצרים), אלא שבהעדר זכות יוצרים לא ניתן לדבר על פיצוי מסוג זה.

גם אם הייתה התובעת מוכיחה קיומה של זכות, הנזקים אותם היא תובעת אינם מוכחים לא מצד עצם קיומם ולא מצד שיעוריהם. הם מופרזים בעליל. הם אינם נתמכים בעדויות בכתב, בחישובים או בנתונים אחרים.

13 במרץ, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

תביעה שהגישה חברת H.Stern כנגד חברת א.נ.ארניל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 13.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

אחד התכשיטים המצליחים והיותר מוכרים של התובעות הינה טבעת בשם "ג'וליאנה", בה משולבים שלשה אלמנטים. הנתבעים משווקים טבעת שאף היא משלבת את שלושת האלמנטים האמורים, בהבדל קטן.

התובעות טוענות, כי יש בטבעת זו משום העתקה של העיצוב הייחודי של טבעת ג'וליאנה, למעט הבדל זניח – לשיטתן, ועל-כן יש בייצורה ובשיווקה משום הפרה של סימן מסחר רשום, שאף מוכר היטב בישראל; עוולה של גניבת עין; הפרה של זכויות יוצרים; עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעות; דילול וגזל המוניטין של התובעות; והטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

נפסק:

התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס לעילה של הפרת זכות יוצרים.

ניתן צו לפיו על הנתבעים לחדול ולהימנע, בעצמם או באמצעות אחרים, במישרין או בעקיפין, מכל עיסוק מסחרי בטבעת המפרה.

ניתן צו לאיסוף והתכת הטבעות המפרות, וכן השמדת תבניות היציקה והגלופות, וזאת בנוכחות נציגי התובעות, תוך 45 יום ממועד מתן פסק-דין זה.

הנתבעים ישלמו לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪, וכן את הוצאותיהן, אותן יישום הרשם.

בנוסף, כאמור, על התובעות לבחור בין שני סעדים חלופיים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

נקודות מרכזיות:

האם הפרו הנתבעים את סימן או סימני המסחר הרשומים של התובעות?

התובעות טוענות כי הנתבעים מפרים את סימני המסחר שלהן בדמות הכוכב, על-פי הגדרת ההפרה שבסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972: "'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר"

הנתבעים אמנם אינם משתמשים ב"סימן מסחר רשום" של התובעות והשאלה היא האם שימוש במגן דוד הינו, לעניינו, שימוש "בסימן הדומה לו" בידי מי שאינו זכאי לכך. בית המשפט פסק כי התשובה לכך, הינה בשלילה.

המבחנים שהציבה הפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימנים מכונים "המבחן המשולש" – מבחן מצטבר המורכב משלושה מבחנים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין ה"מבחן המשולש" הוצג לראשונה בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק אגודת ישראל בע"מ, פ"ד יט(2) 673, 675 (1966). כן ראו, למשל, רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 453-451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע).

מבחן המראה והצליל

בעניין טעם טבע, בעמ' 451, נקבע כי זהו המבחן המרכזי מבין השלושה, וכי: "אין מדובר בהשוואה מדוקדקת... יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם."

בין הכוכב בעל חמשת הקודקודים לבין הכוכב בעל ששת הקודקודים קיים דמיון מסוים. בעיקר נכונים הדברים כאשר מדובר בהטבעות – קטנטנות – של היטלי הכוכבים.

עם זאת, כאשר מדובר בתכשיטים כגון טבעות, אשר מטבעם הינם קטנים, והפרטים המבחינים בהם הינם זעירים, ואשר בשל מחירם הגבוה ביחס לגודלם הם נבחנים בקפדנות ובדקדקנות על-ידי רוכשיהם הפוטנציאליים – יש לייחס חשיבות רבה גם להבדלים מזעריים בין תכשיט אחד למשנהו, וכך גם להבדל – כבענייננו – במספר הצלעות.

בנוסף, בעניין טעם טבע ציין השופט גרוניס כי המשקל היחסי שיינתן להיבט החזותי לעומת סוגיית הצליל או שמם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, והבחין בין שני סוגי מוצרים: "הסוג האחד הינו מוצרים המונחים דרך כלל על המדף שצרכנים יכולים ליטול אותם באופן חופשי, ואילו הסוג השני הוא מוצרים המצויים מעבר לדלפק אשר על-מנת לקבלם יש צורך להיעזר במוכר. במהלך דו-השיח עם המוכר נדרש הצרכן להגות את סימן המסחר המתייחס למוצר שהוא חפץ בו. הצורך לבטא את סימן המסחר על-פה והסכנה לטעות או לבלבול מגבירים את המשקל שיש ליתן לדמיון בצליל ביחס לסימנים של מוצרים מן הסוג השני. לעומת זאת ביחס לסימנים המתייחסים למוצרים מן הסוג הראשון יש לשים דגש דווקא על הדמיון החזותי, שהרי הצרכן נוטל את המוצרים לאחר שהוא מתבונן בסימנים המופיעים על גבי אריזתם." (ר' שם, בעמ' 452).

בית המשפט פסק כי בענייננו, לאור זאת, יש לשים דגש מיוחד להבדלים בין שמות הסמלים.

מבחן סוג הסחורות

בית המשפט פסק כי אין מחלוקת שסוג הסחורות – תכשיטים – משותף וזהה לשני הצדדים, התובעות והנתבעים. עם זאת, ביחס למבחן סוג הסחורות נקבע כי כאשר מדובר במוצרים אשר עלותם גבוהה, יטו הצרכנים לבצע בדיקה מעמיקה יותר ולהשוות בין המוצרים השונים בשוק בטרם ביצוע העסקה (ר' בעניין טעם טבע, בעמ' 453, מול האות ג', והאזכורים שם).

נפסק כי דברים אלה נכונים לענייננו. צרכנים המתעניינים ברכישת טבעת משובצת יהלומים, בודאי כאלה המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות – המתומחרים כיקרים מאד ביחס לשוק – אינם עושים זאת בחטף.

מבחן חוג הלקוחות

התובעות מיתגו את עצמן במשך שנים ארוכות כפונות לחוג לקוחות מסוים, ובמקומות מסוימים בלבד – בשדה התעופה הלאומי ובמלונות יוקרה; זאת, בשונה מהנתבעים, שפנו תמיד ללקוחות באופן בלתי אמצעי ונגיש, ותימחרו את מוצריהן בהתאם – ברמת מחירים נמוכה משמעותית מתימחור תכשיטי התובעות.

לקוחות המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות יודעים בוודאי כי את תכשיטיהן של התובעות ניתן לרכוש רק בחנויות שבבעלותן, ולכן אין חשש כי לקוח של התובעות הנכנס לחנויות הנתבעים ייטעה לחשוב כי אלה החלו לשווק את תכשיטי התובעות, ובכללן ג'וליאנה.

מבחן יתר נסיבות העניין

נוסף על שני המבחנים הנזכרים לעיל, מבחן זה מאגד את הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא נדונו במבחנים הקודמים. נפסק כי בעניין זה ניתן לציין כי הנתבעים אינם נוקטים בדרכי פירסום ושיווק כגון אלה בהם עושות התובעות שימוש, ולמעט תמונות באתר האינטרנט שלהם, לא הוצגו בפני בית-המשפט צילומים של תכשיטי הנתבעים אשר בגינן עלול לטעות צרכן פוטנציאלי ולהתבלבל בין מוצרי הצדדים.

מבחן "השכל הישר"

הפסיקה הכירה במקרים מסוימים במבחן רביעי – הוא מבחן "השכל הישר" – במסגרתו עשוי בית-המשפט להכיר בהפרה אף במקרים בהם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל, וזאת כאשר המסר הרעיוני העומד בבסיס הסימן המפר דומה מהותית למסר העולה מהסימן של התובע (ראו בעניין טעם טבע, בעמ' 453). ומההן ניתן להכיר בלאו בענייננו: אם ניתן לייחס תכונות קונספטואליות לעבודות האומנות התכשיטנית, הרי שהמסר הרעיוני הנובע משימוש בכוכב, שמן של התובעות, שונה לחלוטין מהמסר הרעיוני הנובע מהשימוש במגן-דוד כסמל לתכשיטים שיוצרו בישראל.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הפרו את סימני המסחר הרשומים של התובעות.

האם הפרו הנתבעים סימן מסחר מוכר היטב של התובעות?

לטענת התובעות, סימן הכוכב (או הכוכבים) זכאי להגנה כסימן מסחר מוכר היטב, בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר: "סימן המוכר היטב בישראל... לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק."

מעבר לקביעה הכוללנית כי "בין השאר" יילקחו בחשבון שני השיקולים המנויים לעיל, החוק הישראלי, כמו גם אמנת פריס והסכם הטריפס – הם מקורות ההגנה על סימן מסחר מוכר היטב – אינם מספקים מענה מדויק לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב ומהם התנאים המגדירים סימן מסחר כמוכר היטב - ת"א (ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פסקה ה' (פורסם בנבו, 25.4.2010) (להלן: "אנג'ל נ' ברמן ".

התובעות הציגו שימוש רב וארוך בסימן הכוכב בתכשיטיהן, כמו גם שימוש בסימן בפירסום ובשיווק של התכשיטים.

עם זאת, במהלך הדיון הציג בא-כוח הנתבעים ראיות לא מעטות לשימוש בסימן הכוכב על-ידי אחרים, הן בעבר – אפילו הרחוק, והן בהווה – בשווקים רבים ושונים בעולם, בעיקר במזרח אירופה, ובפרט בארצות ברית-המועצות לשעבר (ביניהם מפורסמים מאד כגון CHANEL).

בנוסף, טענו הנתבעים, כי השימוש בסימן הכוכב הינו בסיסי מאד בתכשיטנות, והטבעתו הינה אחת מפעולות הצורפות הראשונות שנלמדות בבתי-ספר לצורפות.

על כן נפסק כי התובעות לא הוכיחו ברמה המחויבת בדיני הראיות האזרחיים (51%) כי סימן הכוכב הינו סימן מסחר מוכר היטב שלהן, דווקא.

האם ביצעו הנתבעים עוולה של גניבת עין?

שניים הם היסודות אותם נדרשות התובעות להוכיח בעוולת גניבת העין: המוניטין של התובעות בטבעת ג'וליאנה; והחשש הסביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטבעות של התובעות והנתבעים (ר' ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 942 (2001) (להלן: עניין עיתון משפחה).

מוניטין

באשר ליסוד הראשון – הוכחת המוניטין – נקבע כי על התובעות להראות, בראש ובראשונה, כי הטבעת שלהן הינה בעלת אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף, ושהציבור מקשר אותה עם מקור מסוים – שהינו הן – אפילו אינו מזהה את המקור בשמן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232 (1991) (להלן: עניין פניציה); וכן בעניין עיתון משפחה, בעמ' 942).

התובעים הציגו עדויות במצביעות על הקישור – הנדרש לשם הוכחת מוניטין – בין תיאור הטבעת בעל-פה לבין הטבעת עצמה ואף למקור הטבעת – הוא התובעות.

ואולם, לשם הוכחת המוניטין נידרש להראות כי הציבור הוא שמקשר בין התיאור והמוצר לבין המקור, ועדויות שהציגו התובעים מתארות את הקישור האמור בקרב זבני החנויות שמשווקות חיקויים של אותו המקור – שלהם עניין ואינטרס מיוחד ועודף בהכרת המוצר, כמו גם מקורו, ביחס לכלל הציבור.

החיקויים עצמם – אין בהם משום עוולה של גניבת עין (ר' עניין פניציה, בעמ' 232), אלא יש בהם, בקישור בין תיאור הטבעת לבין התובעות ובכינוי הטבעת בשם התובעות אף בפי החקיינים, משום ראייה לקיומו של מוניטין, שפגיעה בו – בדרך של הטעיית הציבור – היא שמקימה את העוולה.

חשש להטעיה

המבחן הנוהג לבחינת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור במסגרת עוולת גניבת העין זהה למבחן הנוהג בבחינת הדמיון בין סימני מסחר, קרי – "המבחן המשולש", המורכב, כזכור, ממבחני המראה והצליל, מבחני סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ר' עניין עיתון משפחה, בעמ' 949).

למרות הזהות בין המבחנים, עמד בית-המשפט העליון בעבר על ההבדל, לעניין יסוד ההטעיה, בין עוולת גניבת העין לבין הפרת סימן מסחר, ככל שהדבר נוגע לשוני חזותי במכלול מרכיביו של המוצר. השופט א' גרוניס, בעניין טעם טבע, בעמ' 451-450, אף התייחס מפורשות למשמעות אריזת המוצר: "על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם. כלומר, בתביעת הפרה יש ליתן משקל נמוך יותר, או במקרים מסוימים לא ליתן משקל כלל, למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם...".

בית המשפט פסק כי אין במכלול מעשיהם של הנתבעים כדי להביא לחשש סביר שהציבור יטעה לחשוב שטבעת הנתבעים היא מתוצרת התובעות.

התובעים לא הציגו ראיות לכך: - שהנתבעים משתמשים בשם הטבעת או בשמן של התובעות; - שהם משווקים את הטבעת שלהם בקשר כלשהו לטבעת התובעות או לתובעות עצמן; - או שלקוח כלשהו טעה והתבלבל בין התובעות לנתבעים ובין טבעותיהם.

נוסף על כך, התובעות משווקות את תכשיטיהן בחנויות שבבעלותן בלבד. לקוחותיהם, הקיימים והפוטנציאליים, בודאי יודעים זאת, שכן התובעות מיתגו עצמן כיצרני תכשיטי יוקרה מובילים. לפיכך, החשש כי לקוח פוטנציאלי ייכנס לחנות של הנתבעים וייטעה לחשוב שראה שם תכשיט של התובעות – הינו בלתי סביר.

אשר-על-כן, דחה בית המשפט את טענות התובעות אף בדבר גניבת-עין.

חוק זכויות יוצרים ביחס למוצרים שכשירים להירשם כמדגם

טענה מקדמית שהעלו הנתבעים בסיכומיהם (טענה שהינה משפטית גרידא, ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית): לשיטת הנתבעים, בענייננו חל סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, לפיו חוק זה אינו חל לגבי מדגמים הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים והמדגמים, שכן הטבעת הינה פריט אופנתי הראוי להירשם כמדגם – ורישום שכזה לא נעשה על-ידי התובעות.

לתמיכה בטענתם זו, הפנו הנתבעים לפסיקה קודמת [למשל, ת"א (ת"א) 1311/04 אלקריף נ' יומטוביאן יעקב – אופנת טריפ (פורסם בנבו, 19.4.2010); וכן פסיקתי בעניין ת"א (ת"א) גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 16.4.2009)].

סעיף 22(1) קובע בזו הלשון: "חוק זה לא יחול על סימני-אמצאה הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים וסימני-האמצאה, 1907, פרט לסימני-אמצאה שאם, אמנם, ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כמודלים או כדוגמאות המוכפלות על-ידי פרוצס תעשייתי"

על-פי תצהיר עדת התביעה, לפיו ייצור תכשיטי התובעות הינו "ידני ופרטני", הרי שטבעת ג'וליאנה אינה עונה על הסיפא של ההגדרה המחייבת רישום, באשר אינה מהווה דוגמא המוכפלת על-ידי פרוצס תעשייתי.

ודוק: על-פי הגדרת "מדגם" בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (שהחליפה את חוק הפטנטים וסימני האמצאה, 1907) – מדגם, כעקרון, כולל גם עבודת יד: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

נמצא שהמחוקק הישראלי עמד על כך שרק לגבי מדגמים שנוצרו בתהליך תעשייתי, ולא בעבודת-יד, לא יחול חוק זכות יוצרים. בנוסף, עיון בפסיקה, [ר' גם, למשל, ת"א (נצ') 552/90 שדה-שוורץ נ' מאוזנר, פ"מ תשנ"ד(3) 147, 159-154 (1992)[, מלמד כי הקביעות לגבי הצורך ברישום פריטים אופנתיים כמדגמים התייחסו – כולן – לפריטי לבוש בלבד, ר' גם בעמ' 94-92 לספרו של טוני גרינמן זכויות יוצרים (2003)].

הפסיקה נוהגת להחיל את הוראת סעיף 22 לגבי בגדים, וזאת בשל כך שבגד הוא מוצר שימושי, שצורתו מוכתבת בעיקר על-ידי שיקולים פונקציונלים וצורת הגוף.

לא כך הדבר בעניין תכשיטים, ואין דין תכשיטים כדין אופנת לבוש.

למסקנה דומה הגיעה גם השופטת ארבל בהמ' (ת"א) 11001/95 מיכל נגרין עיצובים בע"מ נ' שארם – תכשיטים ישראליים מקוריים בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.1995) (להלן: עניין מיכל נגרין).

זכויות יוצרים בטבעת ג'וליאנה

לשם הגנה על טבעת ג'וליאנה בזכויות יוצרים נדרש ראשית להכיר בה כיצירה מוגנת.

בית-משפט זה הכיר בעבר בתכשיטים כיצירה אומנותית הראויה להגנה, כל עוד מדובר ביצירה מקורית וייחודית (ר' עניין מיכל נגרין, בפסקה 3 להחלטה).

על-פי הפסיקה, מקוריות מורכבת משניים: 1. יצירה עצמית (להבדיל מהעתקה); 2. יצירתיות, או משאב רוחני השקול ליצירתיות. באשר ליצירה העצמית – התובעות הציגו בפני בית-המשפט ראיות, שלא הופרכו, לכך שמדובר בתכשיט פרי עיצובן. באשר לדרישת היצירתיות – כאמור לעיל, בפרק העובדות, טבעת ג'וליאנה מתאפיינת בשלושה אלמנטים, אשר נטען כי שילובם הינו מקורי וייחודי, ולפיכך זכאי להגנה.

לפיכך קבע בית המשפט כי טבעת ג'וליאנה הינה יצירה מקורית הראויה להגנה על זכויות יוצריה, וזאת בשל השילוב הייחודי והמקורי של שלושת האלמנטים.

ודוק: אין בקביעה זו כדי להקנות זכויות יוצרים באלמנט מסוים מבין שלושת האלמנטים, אלא על שילובם של השלושה בטבעת.

הפרת זכויות היוצרים – העתקה

העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני אלה: 1. "גישה" או נגישות של הנתבע ליצירת התובע; 2. דמיון מהותי בין יצירת הנתבע ליצירתו הקודמת של התובע.

כאמור, התובעות הציגו בפני בית-המשפט פרסומים רבים ונפוצים של טבעת ג'וליאנה, בארץ ובעולם, ומשכך אין ספק שלנתבעים הייתה גישה ליצירת התובעות.

שאלה מורכבת יותר היא האם קיים בין טבעות הצדדים דמיון מהותי. דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים כאשר: הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970) (להלן: עניין אלמגור))

בהמשך הדברים בעניין אלמגור קבע השופט י' כהן כי: "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

גישה זו, של בחינת הדמיון המהותי בין היצירות כמכלול – בשונה מהשוואת רכיביהן – היא הגישה שאימץ בית-המשפט העליון כדרך המלך, בעיקר ביצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיביהן עדיפה על-פני פירוקן לרכיבים והשוואתם בנפרד ]ר' ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 590 (2000)[.

בודאי נכונים הדברים כאשר מדובר ביצירה שההגנה על זכויות יוצריה הוקנתה בשל שילוב ייחודי ומקורי של אלמנטים, ולא לאלמנטים עצמם.

כך גם בענייננו – יש לבחון ולהשוות את טבעות הצדדים כמכלול, המאופיין והמיוחד בשילוב שלושת האלמנטים. בית המשפט פסק כי בין הטבעות קיים דמיון מהותי, שכן הנתבעים לא הצליחו להצביע ולו על תכשיט אחד נוסף, שלהם או אחרים, בו משולבים שלושת האלמנטים. אין זה סביר ששילוב האלמנטים רק בטבעת זו הינו פרי של סיבה אחרת חוץ מהעתקת השילוב מטבעת התובעות.

במובן זה, השוני בפרטי רכיב הכוכב, אין בו כדי לערער ולהפחית מהדמיון המהותי בין טבעות הצדדים, ומהמסקנה כי הנתבעים העתיקו את טבעת התובעות.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעות בטבעת ג'וליאנה.

סעד כספי - פיצוי

התובעות ביקשו פיצוי בלא הוכחת נזק בגובה 20,000 ₪, מכוח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים; וכן הוצאת צו למתן חשבונות, המורה לנתבעים להגיש דו"ח מפורט, בתצהיר, שתוכנו מאומת על-ידי רואה-חשבון, ביחס לכמות הטבעות המפרות שנמכרו על-ידי הנתבעים ולכלל התמורה בגין מכירות אלה.

סעדים אלה הינם סעדים חלופיים, ואין האחד יכול לבוא ביחד עם השני, שכן אז יהא זה משום כפל פיצוי לתובעות בגין הפרת זכויות היוצרים שלהן. יפים לכך דברי השופט לנדוי, בפרשת דפוס ניאוגרפיקה [ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 893-892 (1957)]: "שלוש הן התרופות הכספיות אותן יכול בעל זכות-יוצרים לתבוע עקב הפרת זכותו: (א) פיצויים על הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, בהתאם לסעיף 6 של חוק זכות יוצרים, 1911... (ב) מתן חשבונות על-ידי הנתבע, על הריווח שזה הפיק מן ההפרה... (ג) ... ... תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו, ועל-כן אי-אפשר לתבוע יחד את התרופות (א) ו-(ב)... הטעם לדבר הוא, שבתביעה למתן חשבונות יש משום מחילת ההפרה, בעוד שתביעת פיצויים מבוססת על עובדת ההפרה. לשון אחרת, תביעה לתשלום המגיע בהתאם לחשבון אינה תביעת נזיקים, אלא תביעה מעין-חוזית, בה תובע בעל-הזכות מאת המפר מה שהלה גבה עבורו, על יסוד 'עשיית עושר ולא במשפט'."

משלא פירטו התובעות את נזקן בגין ההפרה, נותרו בפניהן שני הסעדים החלופיים האמורים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

משציינו התובעות בסיכומיהן שהן חוזרות על כל הסעדים המבוקשים בפרשת התביעה, נראה שכדי לסיים תובענה ישנה זו, עדיף כיום לבחור בתשלום הפיצוי הסטטוטורי.

בית המשפט פסק כי אם תודענה התובעות כי ברצונן לבחון את סעד השבת הרווחים, יוצא צו למתן חשבונות, תוך 30 יום מיום מתן הודעת התובעות.

21 בנובמבר, 2010,

0 תגובות

גזל סודות וזכויות יוצרים ממעביד

גזל סודות וזכויות יוצרים ממעביד

תביעה שהגישה חברת שקד הנדסה איכות ובטיחות בע"מ כנגד קרויטנברג בתיה. התביעה הוגשה בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ונדונה בפני השופטת מהא סמיר-עמאר. ביום 21.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

בכתב תביעתה עתרה התובעת לאסור על הנתבעת לעשות שימוש בספר הנהלים שנטלה  עמה במועד סיום עבודתה ללא רשות התובעת, וכן לאסור עליה לפנות ללקוחות התובעת,  לחייבה בתשלום פיצויי, בגין גזל סוד מסחרי והפרת זכויות יוצרים של התובעת ביחס לספר הנהלים, שנטען שהוא יצירה ספרותית וקניין רוחני המוגן עפ"י חוק זכויות יוצרים, בסכום של 50,000 ₪.

התביעה נדחתה. נפסק כי הנתבעת לא עשתה כל שימוש בסודות מסחר של התובעת ואין לתובעת זכויות יוצרים בספר הנהלים (העדר חדשנות).

יחד עם זאת,  ונוכח התנהלות שני הצדדים, החליט בית הדין לא לעשות צו לחיוב התובעת בהוצאות הנתבעת עקב דחיית התביעה.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

גזילת סוד מסחרי

כאמור טענתה העיקרית של התובעת הינה, כי הנתבעת גזלה את סודותיה המסחריים (ספרי נוהל טפסים ורשימת לקוחות), עת נטלה מהמחשב נהלים וטפסים, רשימת הלקוחות ושיטות העבודה, שנוצרו בעמל רב ע"י מר שקד,  ועשתה בהם שימוש בעבודתה כעצמאית ללא רשות התובעת, תוך הפרת חובת האמונים שהיא חבה לתובעת.

נקודת המוצא לבחינת השאלה מהו סוד מסחרי מצויה בחוק עוולות מסחריות,  תשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), אשר סעיף  5 שלו  מגדיר כך: "סוד מסחרי", "סוד" — מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;.."

סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות,  מפרט מהו גזל סוד מסחרי וקובע לאמור:

"(ב)      גזל סוד מסחרי הוא אחד מאלה:

(1)        נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לענין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;

(2)        שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;

(3)        קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2), או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו.

 (ג)        גילוי סוד מסחרי באמצעות הנדסה חוזרת, לא ייחשב,  כשלעצמו, אמצעי פסול כאמור בסעיף קטן (ב)(1); לענין סעיף קטן זה, "הנדסה חוזרת" — פירוק         או ניתוח של מוצר או של תהליך במטרה לפענח סוד מסחרי, בהילוך חוזר."

סעיף 7 לחוק עוולות מסחריות קובע סייגים לאחריות בגין גזל מסחרי, כדלקמן:

"(א) לא יהיה אדם אחראי בשל גזל סוד מסחרי, אם התקיים אחד מאלה:

(1) הידע הגלום בסוד המסחרי הגיע אליו במהלך עבודתו אצל בעליו של הסוד המסחרי וידע זה הפך לחלק מכישוריו המקצועיים הכלליים;

(2) השימוש בסוד המסחרי מוצדק בשל תקנת הציבור".

בנוסף להגדרה המצויה בחוק, עמדו בתי הדין לעבודה בפסיקותיהם על סוגית גזל סוד מסחרי. בפסק הדין המנחה בעניין ע"ע 164/00  פרומר – רדגארד (להלן: הלכת צ'ק פויינט) קבע בית הדין הארצי לעבודה כי:

"מכאן, עסקינן ב"סוד מסחרי", כאשר מדובר במידע המצוי בידי המעסיק בלבד, אינו נחלת הכלל ואינו ניתן לגילוי בנקל. בדרך-כלל מדובר במידע המצוי בידי חלק קטן מעובדי המעסיק, כגון: בידי ההנהלה הבכירה או בידי מנהלי מחלקת השיווק.

ניתן לגלות מידע רב אודות חברה באמצעים המודרניים הקיימים כיום דוגמת האינטרנט. כמו כן, קיים מידע המופץ לכלל העובדים בחברה. כל אלה אינם בגדר "סוד מסחרי". מכאן, כי מידע הנגיש לציבור או מוצר מוגמר הנמכר לציבור הרחב, אינם נופלים בגדר "סוד מסחרי".

...דוגמאות ל"סוד מסחרי" שמצאנו במשפט האמריקני כוללות: רשימת לקוחות או ספקים שהוכנה ונשמרה על-ידי המעסיק; תכניות עסקיות, נוסחאות ושרטוטים      (Designs); תוכנות מחשב ומידע ממוחשב. מושגים כלליים, דוגמת שיטות להפעלת תוכנה, שהפכו זה מכבר נגישות לציבור הרחב, אינם נחשבים בארצות-הברית ל"סודות מסחריים". ...

"סוד מסחרי" אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של "סוד מסחרי" להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של "סוד", כפי שאירע במקרה דנן, אלא יש להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת תהליך מסויים וכו'. במסגרת הוכחת ה"סוד המסחרי" על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר "סוד". יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב"סוד" וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן".

האם נהלי וטפסי העבודה הם בגדר סוד מסחרי

התובעת צרפה לכתב תביעתה מספר טפסים שלטענתה מהווים סוד מסחרי שלה , שהועתקו ונעשה בהם שימוש ע"י הנתבעת, ללא רשות התובעת. גם בסיכומיה טענה התובעת כי הסוד המסחרי טמון בעיקר במאגר הנהלים  והטפסים השונים – המבוססים על תקן ISO  מתאימים לענפים השונים שהיא צברה במסגרת שנות עבודתה.

בית הדין פסק כי כעקרון התקן ידוע ומפורסם ברבים, וכי בכל נוהל ניתן למצוא את פרקי החובה המתבססים על דרישות התקן הידועות והתמצית שלהם, פרק המתיחס לחוקים הרלבנטיים לענף, ופרק היישום שחייב להיות מבוסס על עבודת היועץ והיכרותו את הארגון הספיציפי ואת הבעיות המיוחדות שלו, כאשר לצורך תיעוד ולימוד פעולותיו של הארגון  לצורך חיבור הנוהל בהתאם לדרישות התקן בארגון הספיציפי, נעזרים בטפסים שונים שעניינם, לגודמא,  תשלום, הזמנת חומרי גלם, מעקב אחרי ספקים וכיו"ב.

נפסק כי קובצי הנהלים והטפסים של התובעת, אינם בגדר "סוד מסחרי" כהגדרתו בחוק עוולות מסחריות, ומכאן נדחתה בקשת התובעת לפסוק לטובתה פיצויי בהתאם לסעיף 13 (א) לחוק עוולות מסחריות ,בסך של 50,000 ₪.

האם רשימת הלקוחות היא בגדר סוד מסחרי

טענה נוספת בפי התובעת הייתה כי גם רשימת הלקוחות שלה הינה בגדר סוד מסחרי שהנתבעת עשתה בה שימוש בעבודתה כעצמאית וגרמה לה נזק ממשי. למעשה ומלבד טענה כללית לא הוכיחה התובעת את רשימת הלקוחות הסודית הנטענת על ידה ולא את השימוש שכביכול עשתה בה הנתבעת.

מהעדויות הוברר כי, רשימת הלקוחות של התובעת, (אף אם החלקית) נמצאת באתר האנטרנט שלה. ואילו הנתבעת  הראתה מצדה שהיא בכל מקרה לא התקשרה עם לקוחות  התובעת, וכי מלבד לקוח אחד שטיפלה בעניינו בזמן עבודתה בתובעת, חב' מסיעי נסימי בע"מ, בו המשיכה לטפל כשיצאה לעצמאות בנסיבות שיופרטו להלן, היא לא התקשרה עם אף לקוח מלקוחות התובעת. את טענתה זו תמכה התובעת  בהציגה החשבוניות שהנפיקה בעסק שלה בשנת פעילותו הראשונה, לאחר שפוטרה ע"י מר שקד.

משכך פסק בית הדין כי לא הוכח כי רשימת הלקוחות של התובעת הינה בגדר סוד מסחרי.

הפרת זכות יוצרים באוגדן הנהלים

לטענת התובעת אוגדן הנהלים שלה, הינו יצירה ספרותית אשר הושקעו בה עמל רב, כשרון, ידע, לימוד ואיסוף נתונים, כל זאת מהווה עבודה במובן של WORK, וכזו היא מהווה קניין רוחני בר הגנה עפ"י חוק זכויות יוצרים, ומזכה את התובעת בפיצויי של 20,000 ₪ בגין כל העתקה של כל קובץ נוהל  שהעתיקה הנתבעת, ביחס ל- 8-10 ענפים שונים שהודתה כי  העתיקה לפני סיום עבודתה בתובעת.

תנאים לקיום זכות יוצרים

בעא (חי') 40319-02-10 עו"ד יוסף סגל נ' עו"ד אבי גולדהמר,  פורסם ביום 10.08.10) נקבע, כי לצורך קיומה של זכות מוגנת כזכות יוצרים צריך שיתקיימו שני תנאים הכרחיים מצטברים,  מבחן היציריתיות ומבחן ההשקעה. באשר למרכיב ההשקעה נקבע כי הוא קל יותר לזהוי וכי הדרישה היא, שתהיה השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו, הכולל: זמן עבודה, כישרון, ידע ועוד (סע' 34 לפסה"ד של השלום  המפנה גם לפס"ד אינטרלגו (ע"א 513/89 Interlego A/S  נ' Exin-Line Bros.S.A, פ"ד מח(4) 133, 173)), וכי הכוונה הברורה העומדת מאחורי דרישה זו הינה, שאדם יוכל ליהנות מפירות עמלו שלו, ולא מפירות עמלו של אחר, בלא רשות ובלא תמורה.

מבחן היצירתיות

באשר ליצירתיות נקבע כי יכול ודרך הביטוי היא שתעניק לאותו נכס שנוצר "מקוריות ייחודית", מתוך כוונה להעשיר את עולם הביטויים, בהתבסס על העובדות, הנתונים והרעיוניות הקיימים, וכי כדי לאבחן את יסוד היצירתיות, אין הכרח להתמקד בתוצר המוגמר, אלא בתהליך הכנתו, והשאלה שתקבע היא, מידת היצירתיות של מלקט החומר ביצירה שיצר, בשלבי גיבושה.

בחירת הנתונים, סידורם, עיצובם והסקת המסקנות של אלו ביישומם על העבדות הספיציפיות, אכן יכולה לחייב מסקנה לפיה התקיים מרכיב היצירתיות.

נפסק כי גם אם בהכנת הנוהלים והטפסים ע"י מר שקד אכן התקיים מרכיב ההשקעה כנטען על ידו, עדיין יש לבחון את מרכיב היצירתיות. בהקשר זה  הדעה היא  כי טופס שאין בו מקוריות בעיצוב או במתן ביטוי למידע ואשר משמש רק לרישומו של מידע לא יהיה מוגן  בהגנת זכות יוצרים.

נפסק כי יישום האמור לעיל ביחס למסמכים שלטענת התובעת הם בגדר יצירה ספרותית שלה, מוביל למסקנה שלא מתקיים בהם מרכיב היצירתיות ומקוריות. עיון במסמכים שצרפה התובעת לכתב תביעתה ושלטענתה ראויים להגנת חוק זכויות יוצרים, מלמד כי המדובר בטבלה פשוטה המפרטת "תוכן העניינים", וכפי שהתרשמנו מהראיות תוכנו ופרקיו הם נגזרת מדרישות התקן, ובנוסף תורף של טפסים, של התובעת ושל הנתבעת, שכנראה מיועדים למטרה דומה, אך רק חלק מהכותרות בהם  דומה.

בית הדין לא שוכנע כי קיימת מקוריות או יצירתיות כלשהיא במסמכים.

ובנסיבות אלו, ובהעדר מרכיב היצירתיות, ברי כי המסמכים הנטענים אינם חוסים תחת ההגנה על פי חוק זכויות יוצרים, ולכן טענת התובעת לפיצויי מכוח החוק, דינה להידחות.

25 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת מדגם וזכות יוצרים באריזה

הפרת מדגם וזכות יוצרים באריזה

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט יהודה זפט – סגן הנשיא (ת"א 20300-03-10) - 25.8.2010

תחום: תביעה על הפרת זכויות יוצרים ומדגם.

נושאים: זכות היוצרים באריזה קצפת, מדגם רשום ומוניטין למשווק.

עובדות:

לטענת התובעת, הנתבעת משווקת מוצרים תוך שימוש בשם דומה ואריזה זהה (להלן:"אריזת הקצפת") שזכויות היוצרים בה הם של התובעת. כמו כן טוענת התובעת כי הנתבעת משווקת מוצר נוסף באריזה המפרה מדגם הרשום בבעלות התובעת (להלן:"המדגם"), בכך, לטענת התובעת מעוולות הנתבעות בהפרת זכות יוצרים, הפרת מדגם, גניבת עין וגזל ומתעשרות כלא כדין על חשבונם.

נפסק:

התביעה נדחית: בית המשפט פסק כי התובעות ביחד ולחוד תשלמנה לנתבעת 1 את הוצאות המשפט, ושכר טרחת עו"ד בסך חמשים אלף בצירוף מע"מ כדין, וכסכום הזה לנתבעת 2.

נקודות מרכזיות

לעניין זכות היוצרים באריזה קצפת

לכתב התביעה צירפה התובעת הסכם שנכרת לכאורה בין התובעת ובין צד ב' לפיו עיצב צד ב' את אריזת הקצפת ותמורת תשלום העביר את זכות היוצרים באריזת הקצפת לתובעת. בית המשפט קבע כי סביר להניח שהסכם זה נכרת לצורך ההליך הנ"ל, לאחר שהתובעת כבר עשתה שימוש באריזת הקצפת, בשל שלא נשא תאריך.

עוד מוסיף בית המשפט כי כדי לזכות בהגנת זכות יוצרים דרושה מידה מינימלית של יצירתיות או מקוריות, בית המשפט מפנה לשם כך לע"א 8485/08 The FA Premier League Limited ואח' נ' המועצה להסדר הימורים בספורט (פורסם בנבו).

בית המשפט מדגיש וקובע כי זכות יוצרים מוקנית על פי הוראות סעיפים 33 – 37 (פרק ה) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח , ואין במגעים שהתנהלו בין התובעת לבין נציגי RICH בקשר לשימוש בגרפיקה של אריזת הקצפת ולמשמעות שמייחסת התובעת למגעים אלה, כדי לסייע לבסס זכות יוצרים מקום  שלא התקיימו היסודות הצריכים על פי דין לביסוס הזכות.

לעניין מדגם רשום

בית המשפט מאזכר את ע"א 7125/98 מיפרומאל תעשיות ירושלים נ' קליל תעשיות (פורסם באתר בית המשפט העליון) [פורסם בנבו]: " המדגם נועד להעניק הגנה ליוצר הצורה החדשנית של המוצר. ההגנה נועדה לקדם את אינטרס הפרט, יוצר הצורה, כמו גם את אינטרס הכלל בפיתוח וביצירה של עיצובים אסתטיים חדשים או מקוריים."

בית המשפט קובע כי ברישום מדגם גלומה פגיעה בזכות לחופש העיסוק והקניית מונופול ביחס לצורת המדגם. על כן ובהתחשב באינטרס הציבורי בפיתוח ויצירה של עיצובים אסתטיים חדשים או מקוריים, יש ליתן לאמור בהצהרת החידוש שבתעודת רישום המדגם משקל מכריע בשאלת היקף הגנת המדגם, ובהתאם יש להגביל את ההגנה  לחלק בו מצוי  החידוש, בענייננו "החלק התחתון של הקופסא". בנסיבות אלה, משמעות הצהרת החידוש ברורה והיא  מוגבלת לחלק התחתון בלבד. בית המשפט קובע כי נוכח האמור עד כאן ומשהתובעת עצמה מסכימה שהתחתית הינה רכיב פונקציונאלי, דינו של המדגם להתבטל.

לעניין מוניטין

בית המשפט רואה לנכון להוסיף כי התובעת שיווקה את מוצרי הקצפת כמפיצה של חברה אחרת ועל כן יש לייחס את המוניטין במוצרים האלה לחברה הנ"ל ולא לתובעת.

10 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בכתבי טענות

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים, השופטת סגן נשיאה שולמית וסרקרוג (ע"א 40319-02-10 וערעור שכנגד) -  10.8.2010

תחום: זכויות יוצרים בכתבי טענות.

נושאים: הגדרת "יצירה ספרותית" החוסה תחת הגנת זכויות יוצרים, האם עתירה לבג"ץ היא "יצירה ספרותית" מוגנת, עילת התביעה ופיצוי מכוח עשיית עושר ולא במשפט ועניין שיעור הפיצוי.

עובדות:

ערעור וערעור שכנגד על פסק דין שניתן בבית משפט השלום. הנתבע הגיש בג"ץ, ובכתב הטענות השתמש בחלקים נרחבים מכתב טענות שכתב התובע בעבר, ללא רשות או ידיעה של התובע.

נפסק:

הערעור נדחה: בית המשפט חייב את המערער (הנתבע בהליך הקודם) לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בערכאה זו בסכום כולל של 15,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק.

נקודות מרכזיות

הגדרת "יצירה ספרותית" החוסה תחת הגנת זכויות יוצרים

בע"א 8485/08 (The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר הימורים בספורט [פורסם בנבו] (ניתן ב- 14/3/10, להלן: פס"ד הסדר ההימורים)) הבהיר בית המשפט כי כניסתו לתוקף של חוק זכות היוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: החוק החדש) אשר ביטל את החוק הישן - חוק זכות היוצרים, 1911 (להלן: החוק הישן) לא הביא לשינוי הדינים הנוגעים לעניין, והחוק החדש בא לעגן את הפסיקה שניתנה עד לאותו מועד.

באותו פסק דין מזכיר בית המשפט כי לצורך קיומה של זכות מוגנת כזכות יוצרים צריך שיתקיימו שני תנאים הכרחיים מצטברים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה, אולם הזכות לא תהא קיימת ברעיון, בעובדה או בנתון, כשהם בלבדם, אלא בדרך הביטוי שלהם. כלומר,  המאפיין את ההגדרה של זכות יוצרים הוא, דרך הביטוי, יותר מאשר נושאו.

עיקר ההדגשה הוא בהיותו של "הנכס" מאופיין ביצירתיות. כדי לאבחן את יסוד היצירתיות, אין הכרח להתמקד בתוצר המוגמר אלא בתהליך הכנתו, והשאלה היא, מידת היצירתיות של מלקט החומר ביצירה שיצר, בשלבי גיבושה (סע' 33 של פסה"ד).

מרכיב ההשקעה - קל יותר לזהותו. הדרישה היא, כי תהיה השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו, הכוללים: זמן עבודה, כישרון, ידע ועוד (סע' 34 לפסה"ד, המפנה גם לפס"ד אינטרלגו (ע"א 513/89 Interlego A/S  נ' Exin-Line Bros.S.A, פ"ד מח(4) 133, 173 להלן: פס"ד אינטרלגו).

האם עתירה לבג"ץ היא "יצירה ספרותית" מוגנת

בית המשפט קבע כי עתירה לבג"ץ יכול שתושווה ללקט ספרותי. שכן ביצירה מסוג זה המקוריות היא בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים בו, לרבות אופן סידורים ועיצובם (סעיפים 42-41 לפסה"ד הסדר ההימורים). הגנה תינתן כאשר עצם האיסוף מחייב יצירתיות הן בבחירת הנתונים והן באופן סידורים וייצוגם. לכן, כאשר לא נעשה כל סינון של נתונים או כאשר הסידור הרשומי הנעשה, אפשרי רק על פי חלופה אמיתית אחת (כמו למשל הכנת מדריך טלפון), הרי שאין לקט כזה מזכה בהגנת החוק.

בנוגע למבחן ההשקעה בית המשפט מסתמך על קביעתו של בית משפט קמא – בית משפט השלום – כי "אין ספק שבכתיבת העתירה וביצירתה, הושקעו לימוד, יישום הידע המשפטי, מאמץ באיסוף הנתונים הדרושים כדי לתקוף את החלטות שר הפנים והוועדה, עצם כתיבת הטיעונים, התיאור העובדתי וההשלכות הצפויות. כל אלה מצביעים על עבודה ניכרת ורבה, אשר עו"ד סגל "חסך" לעצמו, ובכך למעשה הפר את זכות היוצרים המוגנת של עו"ד גולדהמר ב"יצירה" שהיא העתירה שהוגשה".

בנוגע למרכיב היצירתיות, בית המשפט קובע כי עיון בעתירה כפי שהוגשה, ותוך השוואה ללוחות המשחקים שנבחנו בפס"ד הסדר ההימורים, מוביל לכאורה לתוצאה לפיה בחירת הנתונים, סידורם, עיצובם והסקת המסקנות של אלה ביישומם על העובדות הספציפיות של עתירת גולדהמר, אכן יכולה לחייב מסקנה לפיה בעתירת גולדהמר התקיים מרכיב "היצירתיות".

עילת התביעה ופיצוי מכוח עשיית עושר ולא במשפט

ההנחה העקרונית שהונחה בפס"ד אשיר ואשר עליה חזר בית המשפט בע"א 2287/00 (שוהם מכונות ומבלטים בע"מ נ' שמואל הרר, אלומל בע"מ, משה לוי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 5/12/05 (להלן: פס"ד אלומל) היא, שכאשר נעשה חיקוי או העתקה של מוצר או של יצירה שנוצרו על ידי אחר, והמחקה או המעתיק מפיץ את המוצר ומקבל ממנו טובת הנאה, וכאשר לנפגע אין תביעה בעילה מכוח דיני הקניין הרוחני או דיני הנזיקין, עומדת לנפגע זכות תביעה בעילה  מכוח עשיית עושר ולא במשפט.

ואולם, מזכיר בית המשפט כי כדי שתעמוד לנפגע הזכות לסעד של השבה על בסיס עילה של עשיית עושר ולא במשפט, אין די בחיקוי או העתקה לכשעצמם. בהעדר קניין רוחני במוצר על-פי הדינים הסטטוטוריים, ובלא שהעתקה  תהווה עוולה או פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי, יש צורך שלחיקוי או להעתקה ייווסף יסוד נוסף.

בית המשפט מזכיר כי פס"ד אשיר ניתן בהרכב שבעה שופטים. המחלוקת בין השופטים נגעה לזהותו של היסוד הנוסף (ברק, פס"ד אשיר, שם 449). ואולם, נראה כי "היסוד הנוסף" הדרוש לצורך מימושה של זכות ההשבה יכולה לבוא לידי ביטוי ביסוד פנימי (פס"ד אשיר, שם 449ה).

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי כדי שתקום עילה על בסיס של עשיית עושר ולא במשפט, על פי סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר), יש למלא אחר שלושה תנאים: קיומה של התעשרות, ההתעשרות האמורה באה לזוכה מן המזכה ועל חשבונו, וכי אותה התעשרות של הזוכה על חשבון המזכה היא שלא על פי זכות שבדין, כאשר לתנאי השלישי נוסף בפסיקה, במסגרת פס"ד אשיר, "היסוד הנוסף", כפי שהוזכר לעיל.

על-פי גישתו של הנשיא ברק "היסוד הנוסף" מתקיים –

"אם פעולת החיקוי או ההעתקה - הגם שאינה מהווה "גניבת עין" או פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי - נעשתה תוך הפרת עקרון תום הלב (האובייקטיבי).

דבר זה יקרה, בסוג העניינים שלפנינו, אם החיקוי או ההעתקה נעשו בנסיבות של תחרות לא הוגנת, וזאת גם אם התחרות הבלתי הוגנת טרם הפכה לעוולה בשיטת המשפט הישראלי".

ותוך הפנייה לפסיקתו של הנשיא שמגר, קובע הנשיא ברק, כי היסוד הנוסף יכול להיות משני סוגים עיקריים שהם:

"א) התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב;

ב) נסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת (רע"א 371/89 [ליבוביץ נ' א.אתי.י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309 - ש' ו'] (להלן: פרשת ליבוביץ [1]), בעמ' 330-329)."

(פס"ד אשיר, שם עמ' 450).

בית המשפט קובע כי על אף חילוקי הדעות בפס"ד אשיר, בנוגע למיהותו של היסוד הנוסף, ניתן לקבוע כי מדובר בהתנהלות לא ראויה, שעל אף שלא הגיעה לכדי הפרה של הוראת חוק קיימת, אין זו התנהלות שראוי להשלים עמה, ובחינתה של ההתנהגות תעשה על-פי בחינה של היסוד הנוסף, כיסוד פנימי, על פי מבחן אובייקטיבי של אותה התנהלות.

בית המשפט קובע כי לצורך שימוש באמות מידה נדרשות לקיומו או העדרו של היסוד הנוסף, ניתן לעשות שימוש - על דרך ההשוואה - במבחנים שהובאו בפס"ד הסדר ההימורים.

בפס"ד הנ"ל, לעצם קיומו של "יסוד נוסף" על פי מבחן התחרות הבלתי הוגנת, הגיע בית המשפט העליון למסקנה, כי יסוד זה לא התקיים מאחר שמדובר היה שם במועצה להסדר ההימורים בספורט שהיא למעשה הגוף היחיד הרשאי לארגן ולערוך הימורים על תוצאות של משחקים ותחרויות בספורט בישראל, ולכן לא יכולה להתקיים תחרות בין המערערות שם, שהן מנהלות את הליגות לכדורגל בבריטניה לבין המועצה להסדר ההימורים בספורט, האחראית על הנושא בארץ.

יתר על כן ביהמ"ש הוסיף והבהיר שגם אלמלא הייתה גוף יחיד שאחראי על ההסדר האמור, לא היה נוצר באותו מקרה מצב של תחרות בלתי הוגנת, מאחר שיש לאתר את נקודת האיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים, עידוד היצירה מחד גיסא לבין האינטרס הציבורי שעניינו חופש הביטוי והמידע, מאידך גיסא.

השוואה בין נסיבותיו של התיק דנן לבין פסה"ד הסדר ההימורים, מוביל לדעת בית המשפט לתוצאה לפיה יש לקבל את תביעת עו"ד גולדהמר על בסיס העילה של עשיית עושר ולא במשפט מפני שיש בנסיבות בענייננו משום תחרות בלתי הוגנת ובלתי מוסרית. בית המשפט מוסיף, כי לצורך בחינת מיהותו של היסוד הנוסף, כיסוד פנימי, אין מניעה לעשות שימוש במבחנים שהותוו בפס"ד אלומל. שם נעשתה בחינה של המשאב הנדון, טיב הזיקה הכולל את היוצר, "הזוכה" והציבור כבעל אינטרס, ומהות הפגם שדבק בהתנהגות "הזוכה". בית המשפט קבע כי מרכיבים אלה יכולים לשמש כאמור, גם לצורך קביעת מידת קיומו של היסוד הנוסף.

בהמשך פסק הדין בית המשפט מדגים שימוש במבחנים אלו.

לעניין שיעור הפיצוי

בית המשפט קובע כי באשר לשיעורו של הפיצוי, הרי ראוי כי יהיה בו מסר הרתעתי, אך ייתן גם ביטוי ל"ערך הקנייני" שיש ל"נכס", שהוא כתב בית דין, וכן מניעת מונופול (ראה על דרך ההשוואה סעיף 26 לפס"ד אלומל).

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור