משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: מבחן יתר נסיבות העניין

27 באוקטובר, 2015,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר ומדגם במוצרי חשמל Gewiss

הפרת סימן מסחר ומדגם במוצרי חשמל Gewiss
תביעה שהוגשה על ידי חברת Gewiss כנגד חברת חשמל תמנע בע"מ ומוחמד שואהנה. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת אורית וינשטיין. ביום 6.9.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת הגישה תובענה לתשלום פיצויים בסך 300,000 ₪ ולסעד מניעתי בטענה להפרת זכויות הקניין הרוחני שלה באביזרי חשמל מסוג שקעים, מתגים, מפסקים, מסגרות לבתי שקעים ומתגים, נתיכים, בתים ותעלות לחוטי חשמל ומוצרים הנלווים להם. 
 
לטענת התובעת הפרו הנתבעים את סימני המסחר הרשומים של התובעת ואת המדגם הרשום בישראל של התובעת, על ידי מכירה לחוקר פרטי מטעמה של אביזרי חשמל מפרים, המעוצבים באופן זהה לעיצוב אביזרי החשמל המוגנים במדגם הרשום, ארוזים באריזה הנחזית להיות אריזת התובעת והנושאים על גביהם את סימן המסחר Gewss, הדומה עד כדי הטעייה לסימן המסחר הרשום של התובעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. ניתן בזאת צו הצהרתי לפיו כל זכויות הקניין הרוחני באביזרי החשמל המקוריים נשוא התובענה דנן הינם בבעלותה הבלעדית של התובעת וחל על איסור על כל צד שלישי לעשות בהם שימוש ללא רשותה המפורשת של התובעת. ניתן בזאת צו מניעה נגד הנתבעים, המורה להם להימנע מכל שימוש ביחס לאביזרי חשמל או אריזותיהם המפרים את זכויות התובעת בסימני המסחר ו/או במדגם הרשום. ניתן בזאת צו המורה לנתבעים להוריד לאלתר מן המדפים את כל אביזרי החשמל המפרים. 
 
נפסק כי הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, פיצוי בסך 80,000 ₪ בגין הפרת זכויות התובעת בסימני המסחר שבבעלותה. 
 
נפסק כי הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין הפרת זכויות התובעת במדגם הרשום. 
 
בנוסף נפסק כי הנתבעים ישאו בהוצאות התובעת בסך 5,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

3 בספטמבר, 2015,

0 תגובות

הבדלים בהגדר בין סימנים השוללים חשש להטעיה

הבדלים בהגדר בין סימנים השוללים חשש להטעיה
הליך התנגדות לסימן מסחר שהוגש על ידי חברת RADO UHREN AG (RADO WATCH Co Ltd) (MONTRES RADO S.A). כנגד חברת ראדו יבוא ושיווק בע"מ. ההליך נדון ברשות הפטנטים, בפני אסא קלינג, רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר. ביום 29.6.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: מבקשת הסימן הגישה בקשה לרישום סימן מסחר "R RADO" (מעוצב), בסוג 25 לגבי "דברי הלבשה, הנעלה וכיסויי ראש". על שם המתנגדת, רשום בישראל הסימן 79906 "RADO" מעוצב לגבי שעונים וחלקיהם הנכללים בסוג 14. בנוסף, רשומים בישראל על שם המתנגדת הסימנים המעוצבים 79907 לגבי "RADO DIASTAR", 86719 לגבי "RADO FLORENCE", 103811 לגבי "RADO", 234320 לגבי "RADO D-STAR" ו-235706 לגבי "RADO jubilé", כולם בגין פרטות שתכנן נכלל בסוג 14.
 
המתנגדת טענה שהזכויות בסימן "RADO" בין היתר בסוג 25, שייכות לה ומזוהות עמה בלבד. לכן אין הסימן המבוקש כשיר לרישום מהטעמים הבאים: הסימן המבוקש אינו כשיר לרישום לפי סעיף 11(9) לפקודה בהיותו זהה או דומה עד כדי להטעות לסימנה הרשום של המתנגדת; הסימן המבוקש אינו כשיר לרישום בהיותו זהה או דומה עד כדי להטעות לסימנה המוכר היטב הרשום של המתנגדת לפי סעיף 11(14) לפקודה; הבקשה לרישום הסימן פוגעת בתקנת הציבור ולכן הסימן אינו כשיר לרישום לפי סעיף 11(5) לפקודה; הסימן המבוקש אינו כשיר לרישום בהתאם לסעיף 11(6) לפקודה שכן עלול להטעות את הציבור ולעודד תחרות בלתי הוגנת במסחר; הסימן המבוקש אינו כשיר לרישום לפי סעיף 12 לפקודה שכן הוא דומה לשם עסק המתנגדת; וכי הבקשה לרישום הסימן הוגשה שלא בתום לב.
 
תוצאות ההליך: ההתנגדות נדחתה בשל שני נימוקים עיקריים: האחד, בשל ההבדל בהגדר בין הסימנים (שעונים למול מוצרי הלבשה) והשני, של שמבקשת הסימן פועלת מזה שנים תחת הסימן.
הרשם הורה על רישומו של סימן 244357.
 
בנוסף נפסק כי המתנגדת תישא בהוצאות משפט של המבקשת בסך כולל של  5,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 20,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

חשש להטעיה בין סימנים

עילת ההתנגדות לפי סעיף 11(9), עיקרה שאלת החשש להטעיה בין סימן שרישומו מבוקש לבין סימן אשר כבר רשום בפנקס.
המבחן המשולש הינו צרור מבחנים פרי הפסיקה המשמשים לבחינת מידת הדמיון בין הסימנים ואת פוטנציאל הטעיית הציבור בעקבותיו: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין.  אל מבחנים אלה נוסף מבחן השכל הישר.
 

מבחן המראה והצליל

כלל ידוע הוא שלצורך בחינת מידת הדמיון בין הסימנים לעניין מבחן זה, על ההשוואה להיעשות בין שני הסימנים בשלמותם, תוך התחשבות בעובדה שזכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם. מאידך, לא פעם נקבע שבעת הפעלת מבחן זה יש ליתן את הדעת לרכיב הדומיננטי בסימנים – כרעיון המרכזי בסימן כפי שמונח זה נדון בין היתר בעניין Uniliver.  
מהשוואה בין הסימן המבוקש והסימן הרשום של המתנגדת עולה כי חזותם דומה במידה רבה. 
ניכר כי רכיב המלה "RADO" הנו הרכיב הדומיננטי במראה הסימנים. למרות ההבדלים שבין העיטורים שמעל למלה, לא סבר הרשם כי יש בהבדלים אלה כדי לגרום לבידול ואבחנת סימן אחד ממשנהו בעיני הציבור, שעה שאף בעת השוואת הסימנים בשלמותם זה לצד זה חזותם דומה. לא כל שכן כאשר נעסוק בזיכרון הבלתי נעזר של הצרכן.    
מבחינה פונטית, הרי ששני הסימנים נהגים באופן זהה מבלי משים לרכיב העיטור הנוסף. 
מכאן שבהפעלת מבחן המראה והצליל הסימן המבוקש דומה לסימנה של המתנגדת.
 

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

באשר לטענת המבקשת בדבר חוג לקוחותיה, לא פעם נקבע שככל שמדובר בחוג לקוחות מצומצם ומובחן כך פוחתת סכנת ההטעיה. אין חולק שהן המבקשת והן המתנגדת פעילות בשוק מזה שנים רבות. על פי סוג הטובין, הן בסוג 14 והן בסוג 25, אין המדובר בחוג לקוחות מצומצם אלא בציבור הרחב העשוי להתעניין במוצרי הנעלה, אופנה וכיוצא באלה. עם זאת, לאור סוג הסחורות כפי שנדון להלן אין בכך להכריע לשאלת ההטעיה.
כאמור, הפרטה לגביה מתייחס הסימן המבוקש כוללת דברי הלבשה, הנעלה וכיסויי ראש בסוג 25. זאת בעוד שסימן המתנגדת נרשם לגבי שעונים וחלקיהם הנכללים בסוג 14.
 

השוואה בין הגדר ולא בין הסוגים

אמנם על פניו סימני המתנגדת רשומים בסוג אחר מהסוג המבוקש. כלומר, אין חפיפה בין פרטת הסחורות של הסימנים ולכאורה אינם כוללים את אותם הטובין. אך עדיין נדרשת הבדיקה האם מדובר ב"טובין מאותו הגדר" כמצוות סעיף 11(9) לפקודה. 
סוגיית הגדר הטובין נדונה על ידי בית המשפט העליון ב-ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1), 873, 893 שם נקבע כי טובין מ"אותו הגדר" אינם מצומצמים לטובין המסווגים באותו סוג, אלא כוללים טובין הקרובים במהותם, לרבות מוצר ושירות הקרובים במהותם. בהחלטות נוספות אף פורטו מספר קריטריונים אשר בידם לסייע לקביעה האם הטובין הם מאותו הגדר: אופי הטובין והרכבם, המטרות שלשמן משמשים הטובין, ערוצי ואופני השיווק ומידת התחרות השוררת בין הטובין. 
 
לעניין זה, נפסק כי לא עלה בידי המתנגדת להוכיח שמגמת השילוב בין ענף השעונים וענף האופנה לרבות תחום ההנעלה בו עוסקת המבקשת, אכן קיימת במידה אשר יש בה להביא למסקנה שבמישור המהותי מוצרי ההנעלה הפכו לטובין מאותו ההגדר של מוצרי השעונים כנדרש בסעיף 11(9) לפקודה. באשר למגמת השילוב, יש בראיות המתנגדת, אשר מתייחסות לנתח ספציפי מהחברות בשוק בלבד, כדי לענות לכל היותר על דרישות מבחן אחד מבין אלה המנויים בעניין לעיל. שעוני המתנגדת ונעלי המבקשת משמשים למטרה דומה וישנה חפיפה בין אופני שיווקם אך אינם משווקים באותן חנויות. מכאן שאכן ישנה קירבה מסוימת בין שני הענפים והגדרי הטובין, אך הרשם לא מצא שזו עולה כדי היותם טובין מאותו ההגדר. 
 
לעניין זה יוער שאין ברישומים שבבעלות המתנגדת בסוג 25 בחו"ל לסייע לה לעניין זה, שכן הבחינה לעניין סעיף 11(9) לפקודה נוגעת לסימנים הרישומים על שמה בישראל.  
 

מבחן יתר נסיבות העניין

צליל המלה הערבית יהא רשום באותיות לטיניות "RADU" ולא "RADO". עם זאת, לאחר שימוש של כ-20 שנים בסימן המבוקש, מהן כ-10 בידיעת המתנגדת, ספק אם יש להעניק משקל יתר לשאלת נסיבות בחירת הסימן לפני זמן כה רב.
לפיכך, אמנם הסימנים דומים עד מאוד מבחינת חזותם וצלילם, אך משום היותם בהגדרים שונים ובהעדר טעם נוסף הנגזר מיתר נסיבות העניין לא מצא הרשם שבמקרה זה ישנו חשש להטעיה בין הסימנים לצרכי סעיף 11(9) לפקודה.
 

סימן מוכר היטב

סעיף 11(14) לפקודה עוסק בסימן מוכר היטב רשום וזו לשונו:
"סימן שהוא זהה או דומה לסימן מסחר מוכר היטב שהוא סימן מסחר רשום, וזאת אף לגבי טובין שאינם מאותו הגדר, אם יש בסימן המבוקש לרישום כדי להצביע על קשר בין הטובין שלגביהם מבוקש הסימן לבין בעל הסימן הרשום, ובעל הסימן הרשום עלול להיפגע כתוצאה משימוש בסימן המבוקש."
 
קני המידה לעניין סימן המוכר היטב הקבועים בסעיף 1 לפקודה פורטו ב-ע"א 9191/03 V& S Vin Spirt Aktiebolag  נ' אבסולוט שוז בע"מ (פורסם בנבו, 19.7.2004)(להלן: "עניין אבסולוט"):
"לענין קביעתו של סימן מסחר מוכר היטב בישראל - יילקחו בחשבון בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לדבר, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק". ודוק: המדובר בסימן מוכר היטב בישראל - קרי, על תנאי ההכרה להיות כאלה המתקיימים בישראל; דהיינו, שבחוגים הנוגעים לכך בישראל הוא מוכר, ואין די בהיותו מוכר בארצות אחרות."
 
מבחני העזר לבחינת מעמדו של סימן מסחר כמוכר היטב בישראל, הם: מידת ההכרה של הסימן; היקף השימוש ומשך השימוש בסימן; היקפי מכירות ועומק החדירה לשוק; היקף ומשך פרסום הסימן; המידה בה הסימן מוכר, נעשה בו שימוש, פרסום רישום ואכיפה; מידת הייחודיות (אקסקלוסיביות) של הסימן; אופי ומידת השימוש בסימן או בסימן דומה על ידי צדדים שלישיים (שימוש על ידי מספר גורמים בסימן עשוי להצביע על כך שהמוניטין בסימן אינו שייך למי מהם); מידה גבוהה של רכישת אופי מבחין תסייע בהוכחת מוניטין יותר מאשר אופי מבחין אינהרנטי; אופי הסחורות או השירותים וצינורות השיווק והדרגה שבה המוניטין של הסימן מסמל איכות של הסחורות.
 
נפסק כי למתנגדות נוכחות דומיננטית בתחום השעונים בארץ ובעולם. באשר להיקף השימוש בסימן וטיבו, הסימן מופיע באופן ברור ובולט לעין על כל מוצרי המתנגדת לרבות מוצרים אחרים משעונים, שהם בבחינת מוצרי קידום מכירות כמו כובעים, חולצות וצמידים.
 
בישראל, משווקים שעוני המתנגדת במספר רב של חנויות ברחבי הארץ. כמו כן, מר הולנדר הצהיר על מכירותיה של המתנגדת, לרבות פירוט פלח המכירות עבור כל מוצר שכפי הנראה נושא את סימניה. בישראל עמדו מכירותיה בשנים 2011 ו-2012 על 11 ו-13 מיליון ₪, בהתאמה.
במסגרת מאמצי השיווק, לפי הצהרת מר הולנדר השקעת המתנגדת בפרסום בישראל בשנת 2012 עמדה על 2 מיליון ₪. בנוסף, צורפו ראיות לגבי עשרות פרסומים בעיתונים מגזינים וירחונים ישראליים רבים שיוצאים לאור בשפות שונות (עברית, ערבית ורוסית) וכן לגבי פרסומים שלא דרך אמצעי התקשורת, לרבות פרסומים על גבי שלטי חנויות ובתוך קניונים ומתחמים מסחריים. כלל ועיקר פרסומים אלה נעשו לגבי השעונים של המתנגדת.
 
נוסף על כך, בהתחשב בזהירות שיש לייחס להשפעות הגלובליות של פעולות בשווקים בינלאומיים, יש מקום לתת משקל מסויים לשימוש הנרחב שעושה המתנגדת בסימן ברחבי העולם כגון באירועי ספורט כגון טורנירי הטניס US Champion משנת 2011 וה- Tennis Kremlin Cup משנת-2012 או באירועי תרבות מסוגים שונים, והכל בהקשרם של שעוני המתנגדת. 
 
כל האמור לעיל מוביל למסקנה כי סימן המתנגדת הינו בבחינת סימן מוכר היטב בקרב הציבור הנוגע לתחום השעונים. 
 

הגנת סימן מסחר מוכר היטב ביחס להגדרים שונים

כפי שמצאנו לעיל אין הטובין לגביהם מבוקש רישום של הסימן המבוקש באותו הגדר כטובין של המתנגדת. ברם, תחולתו של סעיף 11(14) לפקודה רחבה מתחולתו של סעיף 11(9) לפקודת המצטמצם לטובין מאותו הגדר. סימן מוכר היטב רשום יכול לחול אף לגבי טובין שאינם מאותו הגדר, שאז יידרשו שני תנאים להחלתו: 
א. אם יש בסימן המבוקש לרישום כדי להצביע על קשר בין הטובין שלגביהם מבוקש הסימן לבין בעל הסימן הרשום; 
ב. והאם בעל הסימן הרשום עלול להיפגע כתוצאה משימוש בסימן המבוקש. 
על משמעות שני תנאים אלה עומדת כב' השופטת ברלינר בעניין Unilever תוך הפניה לפסקה י"ב לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין בעניין אבסולוט:
"ובאשר לשני התנאים שבפקודה, הקשר והפגיעה, קשר לטעמנו אינו רחוק מאוד מהטעיה, אך אינו זהה לה, והמחוקק הבדיל בהגדרותיו. רף הקשר נמוך מרף ההטעיה, אך עדיין יש צורך בזיקה שתהא ניכרת בתודעתו של הלקוח. ובאשר לפגיעה, יש צורך להניח תשתית של ממש לאפשרות זו".
 
בענייננו, נפסק כי לא הניחה המתנגדת די כדי לבסס תשתית של ממש לפגיעה כאמור. לא הוצגו נתונים באשר לפגיעה מסתברת במתנגדת כתוצאה מפעילותה של המבקשת בתחום הנעליים. מצטרפת לכך עובדת אי העלאת טענה כלשהי כלפי המבקשת במשך 10 שנים מעת שידעה המתנגדת על קיומה ופעילותה תחת השם האמור.
 
בנוסף נפסק כי לעניין הקשר – likelihood of association הנדון בעניין אבסולוט (עמודים 883 - 884) שאמנם מצוי ברף נמוך מהטעיה  אך עדיין יש צורך בזיקה שתהא ניכרת בתודעתו של הלקוח – לא הביאה המתנגדת די כדי לשכנע. כפי שעמד על כך כב' השופט רובינשטיין בעניין אבסולוט, יש לשקול כל מקרה לגופו באשר להתקיימות התנאים המנויים בסעיף 11(14) לפקודה (בעמוד 885). בנסיבות עניין אבסולוט שנגע לוודקה מצד אחד ונעליים מצד שני, קבע, בעמוד 886: 
"אם השימוש שעשתה המשיבה עשוי להצביע על קשר בין הטובין שלה, הנעליים, לבין המערערות? חוששני שהתשובה לכך אינה חיובית, גם ברף נמוך מרף ההטעיה. נעליים רחוקות מוודקה וממשקאות משכרים, ולא הרי צורכי פיו של אדם כהרי צורכי כפות רגליו. "
 
ניכר אמנם שפער המרחק בין וודקה ובין נעליים גדול מזה המצוי בין שעונים ובין נעליים ששניהם טובין בתחום האופנה. עם זאת, תחום האופנה הינו תחום נרחב ביותר והיה על המתנגדת להצביע על נסיבות קונקרטיות מהן ניתן היה ללמוד על קרבה רבה ממנה היה ניתן ללמוד על קישור אותו היה הציבור עושה בין הטובין של המבקשת ובין אלה של המתנגדת. 
 

סעיף 11(6)

נפסק כי לא נמצא שהמתנגדת עמדה בנטל כדי לשכנע כי המבקשת כיוונה צעדיה כדי לרכב על מוניטין זה שנצבר למתנגדת (ר' ע"א 6181/96 יגאל קרדי נ' Bacardy Limited & Company, פ"ד נב(3) 276). נוסף על כך שהמתנגדת לא הביאה ראיות בדבר התנהגותה וכוונותיה של המבקשת הרי שגם תחת חקירה נגדית של העד מטעם המבקשת לא צלחה המתנגדת להראות כי התכוון ליהנות מהמוניטין שצברה המתנגדת בשם "RADO". מכאן שלא מתקיימים הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לשם קיומו של טעם שלא לרשום סימן לאור הוראות סעיף 11(6) לפקודה.
 

7 באפריל, 2015,

0 תגובות

אין דמיון מטעה בין הסימנים "SILVERLINE" ל "SILVER LINE"

אין דמיון מטעה בין הסימנים
התנגדות לרישום סימן מסחר שהוגשה על ידי חברת בנדא מגנטיק בע"מ כנגד חברת Silverline Endustri Ve Ticaret Anonim Sirekti. התיק נדון ברשות הפטנטים בפני, רשם סימני המסחר, אסא קלינג. ביום 11.2.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: התנגדות לרישום סימן מסחר מס' 233053 "SILVERLINE" (מעוצב) לגבי הסוגים 6, 7 ו- 11. בבעלות המתנגדת סימני מסחר רשומים 188459, 195795 ו- 195892 הכוללים את צמד המילים "SILVER LINE" כשהם מעוצבים ורשומים בסוג 9. המתנגדת טוענת כי המותג "SILVER LINE" הינו בעל מוניטין וחשיפה גדולים בתחום האלקטרוניקה, המחשבים ומוצרי החשמל.
 
המתנגדת טוענת כי לאור הדמיון שבין הסימנים יש בסימן המבוקש בכדי להטעות. בפי המתנגדת גם טענות למוניטין אשר ייפגע במידה ויירשם הסימן המבוקש. קרי המדובר בטענות  טענות לאי-כשירות הסימן לרישום לאור הוראות סעיפים 11(6) ו-11(9) לפקודת סימני מסחר.
 
תוצאות ההליך: ההתנגדות תידחה. נפסק כי תוצאת הפעלת המבחן המשולש במקרה זה תהא שאין חשש להטעיה בין סימני המתנגדת הרשומים ובין הסימן המבוקש: מראה הסימנים השונה, סוג המוצרים וסוג הלקוחות השונים והנסיבות המיוחדות של מידת עצמתם של הסימנים המבוקשים גוברים במצטבר על הצליל הדומה של הגיית הסימנים לו אין ליתן משקל רב לאור אופי צינורות השיווק של המוצרים ומחיריהם המבטלים את עיקרו של החשש להטעיה. מכאן שנדחית טענת ההתנגדות על סמך סעיף 11(9) לפקודה.
 
נפסק כי המתנגדת תישא בהוצאות המבקשת בהליך זה ובשכר טרחת עו"ד ועו"פ בסך כולל של 35,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

5 באפריל, 2015,

0 תגובות

גניבת עין בסימנים "בית בכפר" למול "הבית בכפר סבא"

תביעה שהוגשה על ידי חברת בית בכפר שירותי ניהול (לבתי אבות וחברות בניה) בע"מ וחברת בית בכפר כפר סבא בע"מ כנגד חברת משכנות כלל - מגדלי הים התיכון בע"מ, חברת חצרות הדר בע"מ וחברת מג'יקפיוצ'ר בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט יחזקאל קינר. ביום 26.2.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות מפעילות חמישה בתי דיור מוגן הפועלים כולם תחת המותג "בית בכפר" והן בעלות של סימן מסחר "בית בכפר" בסוג 43 עבור ניהול והפעלה של בתי אבות, ודיור מוגן לאוכלוסיה מבוגרת. סימן מסחר זה נרשם ועימו תנאי כי רישום הסימן לא יתן זכות לשימוש ייחודי במילה בית בנפרד, אלא בהרכב הסימן.
 
הנתבעות הן הבעלים והמפעילות של רשת בתי הדיור המוגן "מגדלי הים התיכון" והן החליטו לעשות שימוש במילה "הבית" בצירוף מיקומו הגיאוגרפי של כל בית דיור מוגן. כך יצא כי שמו של בית הדיור המוגן בכפר סבא הוא "הבית בכפר סבא", ומכאן עיקר התביעה. 
 
התובעות טוענת כי בהתנהלות זו יש הפרה של סימנה המסחרי. לטענת הנתבעות אין המדובר בהטעיה או בהפרת סימניה המסחריים של התובעות אלא בשימוש לגיטימי במונח "בית" שהוא מונח גנרי.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבל באופן חלקי. התביעה בעילה של גניבת עין התקבלה ויתר העילות נדחו.
 
ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעות לעשות שימוש בצירוף "הבית בכפר סבא", אלא אם התקיים אחד מהתנאים החלופיים הבאים:
1. הפרסום אינו ייחודי ובלעדי לבית בכפר סבא של רשת מגדלי הים התיכון.
2. לגבי פרסומים ייחודיים ובלעדיים לבית בכפר סבא של רשת מגדלי הים התיכון: א. בפרסום יופיע שם רשת "מגדלי הים התיכון". ב. בכל מקום בו יופיע בפרסום הצירוף "הבית בכפר סבא", תופיע בצמוד אליו התוספת "מגדלי הים התיכון". 
3. בכל מקום בו ייאמר בפרסום "הבית בכפר סבא", תתווסף בצמוד אליו (לפני או אחרי, אך ללא מלים מפרידות) התוספת "מגדלי הים התיכון" או "(מ)רשת מגדלי הים התיכון".
 
בהתחשב בדחיית מרבית טענות התובעות מחד, ובקבלת טענה אחת שלהן מאידך, וכן בהתחשב בסעדים המוגבלים שניתנו, לא מצא בית המשפט מקום לעשות צו להוצאות לטובת מי מהצדדים.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

30 במרץ, 2015,

0 תגובות

הדימיון בין הסימן Click & fresh לסימן Clip Fresh

הדימיון בין הסימן Click & fresh לסימן Clip  Fresh
ערעור על החלטות רשם הפטנטים שהוגש על ידי חברת מילניום כנגד חברת Farm Chalk. הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת יהודית שיצר.
 
העובדות: ערעור על החלטות רשם הפטנטים אסא קלינג מיום 12.3.2014, בעניין התנגדות המערערת לרישום סימן המסחר המעוצב של המשיבה, ומיום 24.7.2014, בעניין חיוב המערערת בהוצאות המשיבה בהליך ההתנגדות. 
 
המשיבה, חברה בינלאומית שמרכז עסקיה בהונג קונג ובסין, ושמוצרי כלי הבית והמטבח שלה משווקים במדינות רבות בעולם ובישראל, הגישה בקשה לרישום סימן מסחר מעוצב שבמרכזו אליפסה שבתוכה רשומות המילים -   Clip  Fresh ומתחת לאליפסה מופיע הכיתוב "By Farm Chalk. המערערת הגישה את התנגדותה  לסימן המסחר, לטענת הסימן דומה לסימנה המעוצב "Click & fresh"  , בסוג זהה. 
 
החלטת הרשם: ביום 12.3.2014 נתן הרשם החלטתו, לפיה התנגדות המערערת נדחית מאחר שהיא לא הוכיחה דמיון מטעה בין הסימנים, ולפיכך הורה הרשם על רישום הסימן המבוקש. 
בנוסף חייב הרשם את המערערת לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 80,000 ₪. 
 
מכאן הערעור שלפנינו בו עותרת המערערת לביטול החלטות הרשם, הן לעניין דחיית התנגדותה והן לעניין ההוצאות. 
 
תוצאות ההליך: הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 30,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

15 בספטמבר, 2014,

0 תגובות

גניבת עין בכיסויים לחלות (ערעור)

ערעור בתחום גניבת עין שהוגש על ידי חברת מרכז המתנות 2006 בע"מ ומנהלה דקר עזר כנגד קארשי אינטרנשיונל בע"מ, עמי מוצרי נוי בע"מ ושלומי נחיאסי וזאת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.1.2012 בת.א 3402/09 שניתן על ידי כב' השופט י' שפירא.
 
 הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני המשנה לנשיא מרים נאור, השופטת אסתר חיות והשופט נ' סולברג. ביום 9.9.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המערערים והמשיבים עוסקים בשיווק מזכרות ומוצרי יודאיקה. קארשי עיצבה ושווקה  סידרה של כיסויי חלה לשבת. במשך תקופה של כשנתיים, רכשה מרכז המתנות את כיסויי קארשי ושיווקה אותם ללקוחותיה. בחודש ינואר 2009 החלה מרכז המתנות לייבא כיסויי חלה באופן עצמאי מספק בסין ובמסגרת זו רכשה כ- 3,000 יחידות והחלה למכור אותן בארץ.
 
קארשי אשר סברה כי מרכז המתנות העתיקה את סדרת הכיסויים בעיצובה שיגרה ביום מכתב התראה למרכז המתנות. מרכז המתנות מצידה דחתה את טענות קארשי וכארבעה חודשים לאחר מכן מכרה 1,420 יחידות מהכיסויים החדשים למשיבה 2, חברת עמי מוצרי נוי בע"מ. בנוסף, במהלך שנת 2009 החלה גם עמי בייבוא של כיסויי חלה מסין וגם לגביהם טענה קארשי כי הם מפרים את זכויותיה.
 
נוכח האמור לעיל, הגישה קארשי תביעה, בעילות של גניבת עין על פי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות; התערבות בלתי הוגנת על פי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות; עשיית עושר ולא במשפט על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט; קיום הסכם שלא בתום לב וכן בשורה של עילות נוספות. במסגרת התביעה ביקשה קארשי כי יינתן כנגד מרכז המתנות ומנהלה ונגד עמי ומנהלה צו מניעה קבוע האוסר עליהם לעשות כל שימוש בכיסויי החלה המפרים וכי הם יחוייבו לשלם לה פיצוי בסך 200,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. כמו כן, עתרה קארשי למתן חשבונות.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל בחלקה את תביעת המשיבה 1 נגד המערערים וכן נגד המשיבים 3-2 בעילות של גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט וקיום חוזה שלא בתום לב והורה על הוצאת צו מניעה קבוע האוסר עליהם לבצע פעולות שונות בקשר לסדרת כיסויי חלה שייבאו וכמו כן נתן צו למתן חשבונות ואישור לפיצול סעדים.
 
לפסק הדין של בית המשפט המחוזי ראו מאמר שלהלן.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל ונקבע כי: א. כי לא התקיימו במקרה דנן יסודותיה על עוולת גניבת העין; ב. כי נסיבות העניין אינן מקימות עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט; ג. כי לא הונח הבסיס הראייתי להענקת סעד בשל ביצוע חוזה בחוסר תום לב; ד. כי נוכח המסקנות הללו אין מתקיימת גם עילה אישית נגד דקר.
 
בנוסף נפסק כי בשל האופן שבו התנהלה מרכז המתנות לא נפסקו הוצאות לזכותה, למרות קבלת הערעור.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

30 באפריל, 2014,

0 תגובות

דמיון מטעה בין סימני מסחר

דמיון מטעה בין סימני מסחר
מילניום מרקטינג - אינטרטרייד (1999) בע"מ הגישה התנגדות לבקשה לרישום סימן מסחר שהוגשה על ידי חברת FARM CHALK INVESTMENT LIMITED. התיק נדון ברשות סימני המסחר, בפני הרשם אסא קלינג. ביום 12.3.2014 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: התנגדות לרישום סימן מסחר "Clip Fresh-By Farm Chalk" (מעוצב), לגבי מכלים לאחסון מזון, הנכללים בסוג 21. לטענות המתנגדת, הסימן המבוקש מטעה ביחס לסימנה הרשום גם הוא בסוג 21 - "Click & fresh" (מעוצב) ועל כן לטענתה סימן המבקשת אינו כשיר לרישום מכוח סעיף 11(6) (תחרות בלתי הוגנת במסחר ובהטעיית הציבור) וסעיף 11(9) (הטעייה ביחס לסימן רשום) לפקודה בכך שזהה הוא או דומה עד כדי הטעיה לסימנה הרשום. 
 
תוצאות ההליך: ההתנגדות נדחית. נפסק כי אין חשש להטעייה בין הסימנים.
 
על החלטה זו הוגש ערעור שנדחה להחלטה בערעור ראו את המאמר שלהלן.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

13 באפריל, 2014,

0 תגובות

בחינת הטעייה בין סימנם בתהליך רישום סימן

בחינת הטעייה בין סימנם בתהליך רישום סימן
דוד יחזקאל עזריאל הגיש התנגדות לבקשה לרישום סימן מסחר שהוגשה על ידי חברת שיק דיזיין תעשיות בע"מ. התיק נדון ברשות סימני המסחר, בפני ז'קלין ברכה, פוסקת בקניין רוחני, סגנית רשם הפטנטים. ביום 19.3.2014 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: התנגדות לרישום סימן מסחר "שיק דיזיין בע"מ Chic Design Ltd" לגבי שירותי מכירה בתחום הריהוט, הנכללים כולם בסוג 35. לטענות המתנגד, המבקשת בחרה את סימנה בחוסר תום לב ובמטרה להיבנות מן המוניטין שרכש במהלך השנים ובכך מטעה את הציבור ומעודדת תחרות בלתי הוגנת לפי סעיפים 11(5) ו- 11(6) לפקודת סימני המסחר. עוד טוען המתנגד כי סימן המבקשת אינו כשיר לרישום מכוח סעיף 11(9) לפקודה בכך שזהה הוא או דומה עד כדי הטעיה לסימניו הרשומים. 
 
תוצאות ההליך: ההתנגדות נדחית. נפסק כי המתנגד יישא בהוצאות המבקשת בסך 1,500 ₪ ובשכר טרחת עורכי דינה בסך של 15,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

9 באפריל, 2014,

0 תגובות

בקשה לרישום סימן מסחר INFINITY

בקשה לרישום סימן מסחר שהוגשה על ידי אמיר אייל. הבקשה שנדונה בפני יערה שושני כספי, פוסקת בקניין רוחני. ביום 31.3.2014 ניתנה החלטה בתיק.
 
העובדות: בקשה לרישום סימן המסחר ""INFINITY "אינפיניטי" בסוג 36 בגין ביטוח ומימון. הבקשה סורבה לרישום לפי סעיף 11(9) לפקודת סימני מסחר מכוח רישום סימן מסחר מס' 116478 "INFINITE" הרשום ביחס ל"כל השירותים המנויים בסוג 36". לגישת מחלקת סימני המסחר, הסימן המבוקש דומה עד כדי להטעות לסימן הרשום. 
 
תוצאות ההליך: הבקשה נדחתה, נפסק כי הסימן המבוקש אינו כשיר לרישום, מכוח סעיף 11(9) לפקודה.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

15 בינואר, 2014,

0 תגובות

רכיב דומיננטי בסימן מסחר וחוסר תום לב ברישום סימן

רכיב דומיננטי בסימן מסחר וחוסר תום לב ברישום סימן
חברת עשינו עסק בע"מ הגישה בקשה לסימן מסחר אשר פורסמה להתנגדות. חברת פיוניר כלי עבודה מבית ש. כהן (2011) בע"מ הגישה התנגדות לסימן. ההתנגדות נדונה ברשות סימני המסחר, בפני ז'קלין ברכה, פוסקת בקניין רוחני וסגנית רשם הפטנטים. ביום 5.12.2013 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: המבקשת הגישה בקשה לרישום סימן מסחר בשני סוגים: כלים חשמליים בסוג 7,  התקנים למאור בסוג 11. 
המתנגדת הגישה התנגדות לרישום סימני המסחר בטענה כי הסימנים המבוקשים דומים עד כדי הטעייה לסימניה הרשומים בסוגים 7, 8, 11, 12 והינם טובין מאותו הגדר. המתנגדת מוסיפה וטוענת כי בינה לבין המבקשת קשרים עסקיים, וכי בחוזה שנחתם ביניהן, הסכימה המבקשת שלא לעשות כל שימוש בסימנה או בשמה של המתנגדת. 
 
המבקשת טוענת כי המילה "PIONEER" הינה מילה גנרית שלא ניתן לרכוש בה בעלות וכי קיימים גופים עסקיים לא מעטים המשתמשים בה.
 
תוצאות ההליך: ההתנגדות מתקבלת, נפסק כי הסימן המבוקש אינו כשיר לרישום לאור הוראות סעיפים 11(6) ו-11(9) לפקודת סימני המסחר. 
 
בנוסף נפסק כי המבקשת תשלם למתנגדת הוצאותיה בהליך זה בסך 1,500 ₪ ושכר טרחת עורכי דינה בסך 16,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

6 במרץ, 2013,

0 תגובות

התנגדות לרישום סימן מסחר "TORRO"

התנגדות לרישום סימן מסחר
חברת Red Bull GmbH הגישה התנגדות לרישום סימן מסחר שהוגש על ידי חברת FINANSCONSULT" EOOD". הליך נדון בפני ז'קלין ברכה, פוסקת בקניין רוחני, סגנית רשם הפטנטים. ביום 24.1.2013 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: המבקשת הגישה בקשה לרישום סימן המסחר TORRO בגין סיגריות, סיגרים ומוצרים למעשנים, כולם בסוג 34. הבקשה נבחנה, קובלה ופורסמה להתנגדויות. 
 
לאחר הפרסום הגישה חברת Red Bull GmbH התנגדות לרישום הסימן. בהודעתה טענה המתנגדת כי הינה בעלת סימני המסחר TORO ROSSO ו-TORO ROJO וכי סימניה אלה מוכרים היטב. כן טענה המתנגדת כי הסימן המבוקש לרישום דומה עד כדי להטעות לסימנים האמורים ולפיכך אינו כשיר לרישום בהתאם להוראות סעיפים 11(9), 11(14), 11(6) לפקודת סימני המסחר. לבסוף טענה המתנגדת כי הסימן המבוקש לרישום הינו חסר אופי מבחין בשל העובדה שאינו ייחודי למבקשת.
 
תוצאות ההליך: ההתנגדות התקבלה והבקשה לסימן מסחר נדחתה. הרשם חייב את המבקשת בהוצאות המתנגדת בסך 3,000 ₪ ובשכר טרחת עורכי דינה בסך 30,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

27 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

הגנה על סימן מסחר מתאר כמילת חיפוש

הגנה על סימן מסחר מתאר כמילת חיפוש

תביעה שהוגשה על ידי חברת למטייל המרכז לטיולים בע"מ וחברת למטייל ברשת.קום (2000) בע"מ כנגד כ.כ.א.ש. בע"מ והבעלים שלה אליהו ברנס. התובענה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 2.9.2012 ניתן פסק הדין בתובענה.

 

עובדות: התובעות, רשת למטייל, הן בעלות שני סימני מסחר: האחד, ביחס למילה "למטייל" בעברית ו -  lametayel באנגלית והשני, ביחס לסמל (לוגו) של קבוצת "למטייל", הכולל גם את המילה "למטייל".

הנתבעת מפעילה חנות תחת השם "כ.כ.א.ש – המרכז למטייל ולחייל" החלה להפעיל אתר אינטרנט, שכתובתו www.odafim- lamtayel.co.il. הנתבעים פרסמו את האתר במנוע החיפוש "גוגל", תחת השמות "למטייל" ו"עודפים למטייל". כמו כן, רכשו הנתבעים מ"גוגל" קישורים ממומנים, כך שהקשת מילים מסוימות שנבחרו על ידם, מביאה ל"קפיצת" מודעה פרסומית מטעמם בצד הדף, הכוללת קישור לאתר. בנוסף הנתבעים כתבו בדף הראשי של האתר, כי "כל הזכויות שמורות לעודפים למטייל".

בפעילותם זו, נטען כי הנתבעים ביצעו עוולות של גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, תיאור כוזב והפרת סימני מסחר.

התובעות עותרות להורות לנתבעים לחדול ולהימנע מכל שימוש עתידי בשמות "למטייל" ו- "lametayel" ולחדול משימוש בשם הדומיין  http://www.odafim-lametayel.co.il; לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות פיצויים בסך של  200,000 ₪.

 

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי השימוש שעשו הנתבעים בסימן "למטייל" הינו שימוש המטעה צרכנים לחשוב כי הם קשורים לרשת למטייל.

על כן, ניתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בשמות "למטייל" ו- "lametayel", בין באתר המפר ובין בדרך אחרת, לרבות שימוש בשם המתחם .www.odafim - lametayel.co.il.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים  לשלם לתובעות פיצוי בסך  100,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

 

הערת DWO: פסק דין זה מנוגד לפסיקה העקבית שניתנה בשנים האחרונות ביחס לפרשנות עוולת התערבות בלתי הוגנת לפיה עוולת זו תתקיים רק במצב של חסימה פיזית המונעת או המכבידה את הגישה של הלקוחות (ראו למשל פסקי דין בעניין אסף יצחק גולני ובעניין אופנת תוכנה).

בנוסף, המדובר בפסק דין המחדד את הפסיקה (בעניין מתאים לי) לפיה שימוש מטעה במילת חיפוש בגוגל (לרבות קישור ממומן בגוגל) הינו שימוש אסור אשר מנוגד לדיני סימני מסחר וגניבת עין.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

23 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

הסימן AFRIN למול EPHRINE – אין הטעיה אצל גורם מקצועי - הרוקח

הסימן AFRIN למול EPHRINE – אין הטעיה אצל גורם מקצועי - הרוקח

בקשה לרישומו של סימן מסחר מספר AFRIN"", שהוגש לרישום על ידי חברת MSD International Holdings GmbH. הבקשה נדונה ברשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, בפני הרשם אסא קלינג. ביום 22.8.2012 ניתנה ההחלטה בתיק.

עובדות: הסימן המבוקש נבחן על ידי מחלקת סימני המסחר ונמצא כבלתי כשיר לרישום לאור דמיון לסימן אשר כבר רשום בפנקס "EPHRINE - אפרין". בעקבות סירוב המחלקה הגישה המבקשת בקשה להשמיע טענותיה בפני הרשם.

בתחילה דחה הרשם את הבקשה לרישום. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. הערעור התקבל (עש"א 48527-02-11) והחלטת הרשם בוטלה מאחר שהתברר שהמערערת ביקשה להביא ראיות נוספות לביסוס עמדתה בתמיכה לבקשת הרישום. הדיון הוחזר אל רשם סימני המסחר על מנת שיאפשר למבקשת להביא בפניו ראיות נוספות, הן אלה שהגשתן התבקשה בשלב הערעור והן כל ראיה נוספת, לאחריהן ייתן הרשם החלטה מחודשת.

נפסק: הבקשה התקבלה, הרשם הורה כי הסימן ירשם. למרות הדמיון הרב בצליל בין הסימנים, נפסק כי לאור ההבדלים שבציבור הלקוחות השונים ולאור יתר נסיבות העניין הסימן מתקבל.

נקודות מרכזיות שנדונו בהחלטה:

28 באוגוסט, 2012,

0 תגובות

התנגדות לרישום סימן מסחר – מבחני הרישום וההטעיה

התנגדות לרישום סימן מסחר – מבחני הרישום וההטעיה

ערעור שהוגש על ידי מיכה דנציגר ודנציגר משק פרחים "דן" כנגד שמואל מור, על החלטת החלטת פוסק הקניין הרוחני, נח שלו שלומוביץ, בגדרה נדחתה התנגדות המערערים לרישום סימן מסחר שהמשיב ביקש לרושמו.

הערעור נדון בפני בית המשפט העליון בהרכב השופטים המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין, השופטת ע' ארבל, השופט ח' מלצר. ביום 23.8.2012 ניתן פסק הדין בערעור.

עובדות: המשיב הוא מטפח זני פרחים ומשווק פרחים. בשנת 2002 הגיש המשיב בקשה לרישום סימן מסחר מספר 158742. הסימן המבוקש הוא צורה מעוצבת, בעלת אלמנטים גרפיים מסוימים, המכילה במרכזה את צמד המילים: "More Stars". הסימן המבוקש משמש את המשיב לשיווק פרח מסוג "גיפסנית", מזן "מורין".  

המערערים הגישו הודעת התנגדות לרישום הסימן המבוקש. בבסיס ההתנגדות עמדה העובדה שהמערער, שגם הוא מטפח זני פרחים ומשווק פרחים כאמור – הינו בעל סימן מסחר מס' 125477, המכיל את הכיתוב: "Lucky Stars", וסימן מסחר מס' 116336, המכיל את הכיתוב: "Million Stars". הסימן הרשום משמש את המערערים בקשר לזן ייחודי, בשם "דנגיפמיני", של אותו פרח ה"גיפסנית".

בנוסף, בשנת 1999 כרתו הצדדים הסכם רישיון, במסגרתו ניתן למשיב רשיון לגדל ולשווק את זן ה"דנגיפמיני" שפיתחו המערערים. באותו ההסכם התחייב המשיב להימנע, במשך שלוש שנים, מלעשות שימוש כלשהו בשתילי ה"גיפסנית" שלו וכן בשימוש לא מותר בשתילים מזן "דנגיפמיני" של המערערים, המכונים: More Stars.

בגדרי הודעת ההתנגדות לרישום הסימן המבוקש, טענו המערערים כי המשיב מנסה להבנות מהמוניטין שיצא לזן שפיתחו. המערערים טענו כי בנוסף להגנה על הסימן הרשום, הפרח משווק ומפורסם באריזות שעל חזיתן תיאור של כוכבים פזורים, סביב המילים: Million Stars. לטענתם, הסימן המבוקש דומה עד כדי הטעיה בחזותו, במצלול וברושם הכללי – לסימן הרשום ולסימן המוכר היטב שלהם, ועלול להטעות צרכנים שיקשרו בין פרחי-המשיב לפרחי המערערים.

נוכח האמור לעיל המערערים גרסו כי הסימן המבוקש איננו כשר למעשה לרישום, במשמעות סעיף 8(א) לפקודה, שקובע כדלקמן: "אין סימן כשר לרישום כסימן מסחר אלא אם יש בו כדי להבחין בין הטובין של בעל הסימן לבין הטובין של אחרים".

החלטת הפוסק: החלטת הפוסק קבע כי המילה "Stars" הינה מונח מרמז, דהיינו המילה "Stars" לא מתארת, כפשוטו, את הטובין שהמערערים מוכרים, או משווקים, אלא רק גורמת לייחוס אסוציאטיבי בראשו של הצרכן לפרחי ה"גיספנית", הדומים לכוכבים. בהתאם לכך קבע הפוסק כי מילה זו כשירה לרישום כשלעצמה.

בהמשך ההחלטה בחן הפוסק את הסימן המבוקש באמצעות "מבחני ההטעיה", שהם המבחנים שבהם נהוג להשתמש על מנת לבחון את קיומה של אפשרות "הטעיה" של הצרכן. הפוסק מצא כי "מבחני ההטעיה" מובילים בצורה מצרפית למסקנה שאין חשש להטעיה בין שני הסימנים במקרה דנן.

כפועל יוצא מכל האמור לעיל – אושר הסימן לרישום. מכאן הערעור שבפנינו.

תוצאות ההליך: הערעור התקבל, נפסק כי יש לבטל את החלטת הפוסק ולמחוק את סימן המסחר המבוקש מפנקס סימני המסחר. שלושת מבחני-המשנה לבחינת סימן מסחר העלו בצורה ברורה כי קיים חשש אמיתי ומהותי שצרכנים עלולים לבוא לכדי טעות בין הסימנים. על כן חל במכלול סעיף 11(9) סיפא לפקודה, ואין מקום לרשום את הסימן המבוקש.

עוד נפסק כי המשיב ישא בהוצאות המערערים בשתי הערכאות בסך של 50,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

19 ביולי, 2012,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר ממוריט

ערעור שהוגש על ידי אנדרסון מדיקל בע''מ ומר יונתן שרייבר כנגד חברת אוניפארם בע''מ. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב השופטים השופטת א' חיות, השופט ח' מלצר, השופט נ' סולברג. ביום 15.7.2012 ניתן פסק הדין.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ו' מרוז) בו נקבע כי המערערים הפרו סימן מסחר של המשיבה ועוולו כלפיה בגניבת עין ובגזל מוניטין.

עובדות: המשיבה עוסקת בשיווק ובהפצת תרופות גנריות ובבעלותה סימן מסחר רשום - "ממוריט-MEMORIT" - שהינו שמה של תרופה לטיפול במחלת האלצהיימר. המשיבה שווקה תוסף מזון לטיפול בבעיות זיכרון בשם "ממוריקס-MEMORIX". המערער נהג לפרסם את תוסף המזון המתחרה תחת השם ממוריקס באתר האינטרנט ולאחר קבלת מכתב התראה מהמשיבה, הסיר את התרופה מהאתר ואולם המשיך לשווק את התרופה ועל כן הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי בגין הפרת סימן המסחר ובגין ביצוע עוולות מסחריות שונות.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי: בפסק הדין מיום 1.6.2011 קיבל בית משפט קמא את התביעה בקובעו כי סימן המסחר הופר וכי שיווק תוסף המזון תחת השם ממוריקס עולה כדי גניבת עין וגזל מוניטין.

נקבע כי על פי מבחן המראה והצליל קיים דמיון רב בין שמה של התרופה ממוריט-MEMORIT - לבין השם ממוריקס-MEMORIX שניתן על-ידי המערערים לתוסף המזון וכי אין בסיומת השונה כדי ליצור הבחנה של ממש ביניהם.

בית המשפט הוסיף וציין כי בחירת שמו של תוסף המזון לא בוצעה בתום לב שכן המערער, שעבד בעבר אצל המשיבה, היה מודע לאיכות התרופה ולהצלחתה.

אשר למבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, נקבע כי חרף ההבדלים בין המוצרים - שני המוצרים נמכרים בבתי מרקחת ופונים לקהל יעד של חולי אלצהיימר, ומכאן שיש חשש ממשי להטעיית הצרכנים.

לגבי מבחן שאר נסיבות העניין קבע בית המשפט כי סימן המסחר עבר את מבחני האיכות השונים והוא נכלל בסל התרופות וזכה להכרה ולפרסום, וכי מפירות אלו ביקש המערער ליהנות.

משנתקבלה התביעה, הוציא בית המשפט המחוזי צו מניעה קבוע האוסר על המערערים או מי מטעמם לעשות שימוש בסימן המתחרה. עוד קבע בית המשפט כי המערערים ישלמו למשיבה פיצוי ללא הוכחת נזק בגין העוולות שביצעו בסך של 150,000 ש"ח וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ש"ח.

תוצאות ההליך בבית המשפט העליון: הערעור נדחה, למעט בכל הנוגע לחיוב הכספי הכלול בו כפיצוי סטאטוטורי. על כן, יעמוד בעינו חיוב המערערים בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסך של 50,000 ש"ח, אך חיובם של המערערים בפיצוי הסטאטוטורי בסך 150,000 ש"ח - יבוטל. בנוסף המערערים יחויבו לשלם למשיבה שכר-טרחת עורך-דין בערעור בסך 25,000 ש"ח.

הערת DWO: מקריאת הערעור עולה כי מבחינת התוצאה בפועל - הערעור התקבל, כל סכום הפיצוי שנפסק בגובה 150,000 ש"ח בוטל ואולם למרות תוצאה זו בית המשפט העליון, ללא כל הנמקה, פוסק הוצאות כנגד המערער!

 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

פיצוי ללא הוכחת נזק בגניבת עין

סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לתובע, לכל עוולה, פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ש"ח. בהמשך הסעיף נקבע כי יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת.

בענייננו, בית המשפט העמיד את סכום הפיצוי על סך של 150,000 ש"ח, אך בעשותו כן נמנע מלציין מהו הטעם העומד ביסוד עצם החיוב או ביסוד הסכום שנפסק.

הדבר מעורר קושי בייחוד נוכח העובדה שפסק הדין קבע בית המשפט בהסתמך על דברי מנהל המשיבה, ד"ר רון תומר, כי היקף המכירות של מוצרי המערערים אינו מהווה איום של ממש על המשיבה וכי המשיבה נמנעה מלהצביע על קיומו של נזק ממשי כלשהו שנגרם בעקבות התנהגות המערערים.

ואולם, בקובעו את סכום הפיצוי הוא העמידו בפיסקה המסיימת את פסק הדין על סך של 150,000 ש"ח בגין "מעשי העוולה" שביצעו המערערים, בלא הנמקה כלשהי.

נפסק כי, בקביעת סכום הפיצוי יתחשב בית המשפט, בין היתר, בעוצמת ההפרות או העוולות שבוצעו, במספרן ובמשכן, במידת האשמה הרובצת על הצד המפר וכן באופיו ובגודלו של העסק המפר.

בנסיבות המקרה דנן, נוכח קביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה לא הוכחה כל פגיעה ממשית בקניינה של המשיבה ונוכח העדר נימוק אחר המצדיק את הפיצוי הסטאטוטורי שנקבע, דין חיוב זה להתבטל.

13 במרץ, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

תביעה שהגישה חברת H.Stern כנגד חברת א.נ.ארניל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 13.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

אחד התכשיטים המצליחים והיותר מוכרים של התובעות הינה טבעת בשם "ג'וליאנה", בה משולבים שלשה אלמנטים. הנתבעים משווקים טבעת שאף היא משלבת את שלושת האלמנטים האמורים, בהבדל קטן.

התובעות טוענות, כי יש בטבעת זו משום העתקה של העיצוב הייחודי של טבעת ג'וליאנה, למעט הבדל זניח – לשיטתן, ועל-כן יש בייצורה ובשיווקה משום הפרה של סימן מסחר רשום, שאף מוכר היטב בישראל; עוולה של גניבת עין; הפרה של זכויות יוצרים; עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעות; דילול וגזל המוניטין של התובעות; והטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

נפסק:

התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס לעילה של הפרת זכות יוצרים.

ניתן צו לפיו על הנתבעים לחדול ולהימנע, בעצמם או באמצעות אחרים, במישרין או בעקיפין, מכל עיסוק מסחרי בטבעת המפרה.

ניתן צו לאיסוף והתכת הטבעות המפרות, וכן השמדת תבניות היציקה והגלופות, וזאת בנוכחות נציגי התובעות, תוך 45 יום ממועד מתן פסק-דין זה.

הנתבעים ישלמו לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪, וכן את הוצאותיהן, אותן יישום הרשם.

בנוסף, כאמור, על התובעות לבחור בין שני סעדים חלופיים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

נקודות מרכזיות:

האם הפרו הנתבעים את סימן או סימני המסחר הרשומים של התובעות?

התובעות טוענות כי הנתבעים מפרים את סימני המסחר שלהן בדמות הכוכב, על-פי הגדרת ההפרה שבסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972: "'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר"

הנתבעים אמנם אינם משתמשים ב"סימן מסחר רשום" של התובעות והשאלה היא האם שימוש במגן דוד הינו, לעניינו, שימוש "בסימן הדומה לו" בידי מי שאינו זכאי לכך. בית המשפט פסק כי התשובה לכך, הינה בשלילה.

המבחנים שהציבה הפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימנים מכונים "המבחן המשולש" – מבחן מצטבר המורכב משלושה מבחנים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין ה"מבחן המשולש" הוצג לראשונה בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק אגודת ישראל בע"מ, פ"ד יט(2) 673, 675 (1966). כן ראו, למשל, רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 453-451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע).

מבחן המראה והצליל

בעניין טעם טבע, בעמ' 451, נקבע כי זהו המבחן המרכזי מבין השלושה, וכי: "אין מדובר בהשוואה מדוקדקת... יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם."

בין הכוכב בעל חמשת הקודקודים לבין הכוכב בעל ששת הקודקודים קיים דמיון מסוים. בעיקר נכונים הדברים כאשר מדובר בהטבעות – קטנטנות – של היטלי הכוכבים.

עם זאת, כאשר מדובר בתכשיטים כגון טבעות, אשר מטבעם הינם קטנים, והפרטים המבחינים בהם הינם זעירים, ואשר בשל מחירם הגבוה ביחס לגודלם הם נבחנים בקפדנות ובדקדקנות על-ידי רוכשיהם הפוטנציאליים – יש לייחס חשיבות רבה גם להבדלים מזעריים בין תכשיט אחד למשנהו, וכך גם להבדל – כבענייננו – במספר הצלעות.

בנוסף, בעניין טעם טבע ציין השופט גרוניס כי המשקל היחסי שיינתן להיבט החזותי לעומת סוגיית הצליל או שמם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, והבחין בין שני סוגי מוצרים: "הסוג האחד הינו מוצרים המונחים דרך כלל על המדף שצרכנים יכולים ליטול אותם באופן חופשי, ואילו הסוג השני הוא מוצרים המצויים מעבר לדלפק אשר על-מנת לקבלם יש צורך להיעזר במוכר. במהלך דו-השיח עם המוכר נדרש הצרכן להגות את סימן המסחר המתייחס למוצר שהוא חפץ בו. הצורך לבטא את סימן המסחר על-פה והסכנה לטעות או לבלבול מגבירים את המשקל שיש ליתן לדמיון בצליל ביחס לסימנים של מוצרים מן הסוג השני. לעומת זאת ביחס לסימנים המתייחסים למוצרים מן הסוג הראשון יש לשים דגש דווקא על הדמיון החזותי, שהרי הצרכן נוטל את המוצרים לאחר שהוא מתבונן בסימנים המופיעים על גבי אריזתם." (ר' שם, בעמ' 452).

בית המשפט פסק כי בענייננו, לאור זאת, יש לשים דגש מיוחד להבדלים בין שמות הסמלים.

מבחן סוג הסחורות

בית המשפט פסק כי אין מחלוקת שסוג הסחורות – תכשיטים – משותף וזהה לשני הצדדים, התובעות והנתבעים. עם זאת, ביחס למבחן סוג הסחורות נקבע כי כאשר מדובר במוצרים אשר עלותם גבוהה, יטו הצרכנים לבצע בדיקה מעמיקה יותר ולהשוות בין המוצרים השונים בשוק בטרם ביצוע העסקה (ר' בעניין טעם טבע, בעמ' 453, מול האות ג', והאזכורים שם).

נפסק כי דברים אלה נכונים לענייננו. צרכנים המתעניינים ברכישת טבעת משובצת יהלומים, בודאי כאלה המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות – המתומחרים כיקרים מאד ביחס לשוק – אינם עושים זאת בחטף.

מבחן חוג הלקוחות

התובעות מיתגו את עצמן במשך שנים ארוכות כפונות לחוג לקוחות מסוים, ובמקומות מסוימים בלבד – בשדה התעופה הלאומי ובמלונות יוקרה; זאת, בשונה מהנתבעים, שפנו תמיד ללקוחות באופן בלתי אמצעי ונגיש, ותימחרו את מוצריהן בהתאם – ברמת מחירים נמוכה משמעותית מתימחור תכשיטי התובעות.

לקוחות המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות יודעים בוודאי כי את תכשיטיהן של התובעות ניתן לרכוש רק בחנויות שבבעלותן, ולכן אין חשש כי לקוח של התובעות הנכנס לחנויות הנתבעים ייטעה לחשוב כי אלה החלו לשווק את תכשיטי התובעות, ובכללן ג'וליאנה.

מבחן יתר נסיבות העניין

נוסף על שני המבחנים הנזכרים לעיל, מבחן זה מאגד את הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא נדונו במבחנים הקודמים. נפסק כי בעניין זה ניתן לציין כי הנתבעים אינם נוקטים בדרכי פירסום ושיווק כגון אלה בהם עושות התובעות שימוש, ולמעט תמונות באתר האינטרנט שלהם, לא הוצגו בפני בית-המשפט צילומים של תכשיטי הנתבעים אשר בגינן עלול לטעות צרכן פוטנציאלי ולהתבלבל בין מוצרי הצדדים.

מבחן "השכל הישר"

הפסיקה הכירה במקרים מסוימים במבחן רביעי – הוא מבחן "השכל הישר" – במסגרתו עשוי בית-המשפט להכיר בהפרה אף במקרים בהם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל, וזאת כאשר המסר הרעיוני העומד בבסיס הסימן המפר דומה מהותית למסר העולה מהסימן של התובע (ראו בעניין טעם טבע, בעמ' 453). ומההן ניתן להכיר בלאו בענייננו: אם ניתן לייחס תכונות קונספטואליות לעבודות האומנות התכשיטנית, הרי שהמסר הרעיוני הנובע משימוש בכוכב, שמן של התובעות, שונה לחלוטין מהמסר הרעיוני הנובע מהשימוש במגן-דוד כסמל לתכשיטים שיוצרו בישראל.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הפרו את סימני המסחר הרשומים של התובעות.

האם הפרו הנתבעים סימן מסחר מוכר היטב של התובעות?

לטענת התובעות, סימן הכוכב (או הכוכבים) זכאי להגנה כסימן מסחר מוכר היטב, בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר: "סימן המוכר היטב בישראל... לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק."

מעבר לקביעה הכוללנית כי "בין השאר" יילקחו בחשבון שני השיקולים המנויים לעיל, החוק הישראלי, כמו גם אמנת פריס והסכם הטריפס – הם מקורות ההגנה על סימן מסחר מוכר היטב – אינם מספקים מענה מדויק לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב ומהם התנאים המגדירים סימן מסחר כמוכר היטב - ת"א (ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פסקה ה' (פורסם בנבו, 25.4.2010) (להלן: "אנג'ל נ' ברמן ".

התובעות הציגו שימוש רב וארוך בסימן הכוכב בתכשיטיהן, כמו גם שימוש בסימן בפירסום ובשיווק של התכשיטים.

עם זאת, במהלך הדיון הציג בא-כוח הנתבעים ראיות לא מעטות לשימוש בסימן הכוכב על-ידי אחרים, הן בעבר – אפילו הרחוק, והן בהווה – בשווקים רבים ושונים בעולם, בעיקר במזרח אירופה, ובפרט בארצות ברית-המועצות לשעבר (ביניהם מפורסמים מאד כגון CHANEL).

בנוסף, טענו הנתבעים, כי השימוש בסימן הכוכב הינו בסיסי מאד בתכשיטנות, והטבעתו הינה אחת מפעולות הצורפות הראשונות שנלמדות בבתי-ספר לצורפות.

על כן נפסק כי התובעות לא הוכיחו ברמה המחויבת בדיני הראיות האזרחיים (51%) כי סימן הכוכב הינו סימן מסחר מוכר היטב שלהן, דווקא.

האם ביצעו הנתבעים עוולה של גניבת עין?

שניים הם היסודות אותם נדרשות התובעות להוכיח בעוולת גניבת העין: המוניטין של התובעות בטבעת ג'וליאנה; והחשש הסביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטבעות של התובעות והנתבעים (ר' ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 942 (2001) (להלן: עניין עיתון משפחה).

מוניטין

באשר ליסוד הראשון – הוכחת המוניטין – נקבע כי על התובעות להראות, בראש ובראשונה, כי הטבעת שלהן הינה בעלת אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף, ושהציבור מקשר אותה עם מקור מסוים – שהינו הן – אפילו אינו מזהה את המקור בשמן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232 (1991) (להלן: עניין פניציה); וכן בעניין עיתון משפחה, בעמ' 942).

התובעים הציגו עדויות במצביעות על הקישור – הנדרש לשם הוכחת מוניטין – בין תיאור הטבעת בעל-פה לבין הטבעת עצמה ואף למקור הטבעת – הוא התובעות.

ואולם, לשם הוכחת המוניטין נידרש להראות כי הציבור הוא שמקשר בין התיאור והמוצר לבין המקור, ועדויות שהציגו התובעים מתארות את הקישור האמור בקרב זבני החנויות שמשווקות חיקויים של אותו המקור – שלהם עניין ואינטרס מיוחד ועודף בהכרת המוצר, כמו גם מקורו, ביחס לכלל הציבור.

החיקויים עצמם – אין בהם משום עוולה של גניבת עין (ר' עניין פניציה, בעמ' 232), אלא יש בהם, בקישור בין תיאור הטבעת לבין התובעות ובכינוי הטבעת בשם התובעות אף בפי החקיינים, משום ראייה לקיומו של מוניטין, שפגיעה בו – בדרך של הטעיית הציבור – היא שמקימה את העוולה.

חשש להטעיה

המבחן הנוהג לבחינת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור במסגרת עוולת גניבת העין זהה למבחן הנוהג בבחינת הדמיון בין סימני מסחר, קרי – "המבחן המשולש", המורכב, כזכור, ממבחני המראה והצליל, מבחני סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ר' עניין עיתון משפחה, בעמ' 949).

למרות הזהות בין המבחנים, עמד בית-המשפט העליון בעבר על ההבדל, לעניין יסוד ההטעיה, בין עוולת גניבת העין לבין הפרת סימן מסחר, ככל שהדבר נוגע לשוני חזותי במכלול מרכיביו של המוצר. השופט א' גרוניס, בעניין טעם טבע, בעמ' 451-450, אף התייחס מפורשות למשמעות אריזת המוצר: "על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם. כלומר, בתביעת הפרה יש ליתן משקל נמוך יותר, או במקרים מסוימים לא ליתן משקל כלל, למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם...".

בית המשפט פסק כי אין במכלול מעשיהם של הנתבעים כדי להביא לחשש סביר שהציבור יטעה לחשוב שטבעת הנתבעים היא מתוצרת התובעות.

התובעים לא הציגו ראיות לכך: - שהנתבעים משתמשים בשם הטבעת או בשמן של התובעות; - שהם משווקים את הטבעת שלהם בקשר כלשהו לטבעת התובעות או לתובעות עצמן; - או שלקוח כלשהו טעה והתבלבל בין התובעות לנתבעים ובין טבעותיהם.

נוסף על כך, התובעות משווקות את תכשיטיהן בחנויות שבבעלותן בלבד. לקוחותיהם, הקיימים והפוטנציאליים, בודאי יודעים זאת, שכן התובעות מיתגו עצמן כיצרני תכשיטי יוקרה מובילים. לפיכך, החשש כי לקוח פוטנציאלי ייכנס לחנות של הנתבעים וייטעה לחשוב שראה שם תכשיט של התובעות – הינו בלתי סביר.

אשר-על-כן, דחה בית המשפט את טענות התובעות אף בדבר גניבת-עין.

חוק זכויות יוצרים ביחס למוצרים שכשירים להירשם כמדגם

טענה מקדמית שהעלו הנתבעים בסיכומיהם (טענה שהינה משפטית גרידא, ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית): לשיטת הנתבעים, בענייננו חל סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, לפיו חוק זה אינו חל לגבי מדגמים הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים והמדגמים, שכן הטבעת הינה פריט אופנתי הראוי להירשם כמדגם – ורישום שכזה לא נעשה על-ידי התובעות.

לתמיכה בטענתם זו, הפנו הנתבעים לפסיקה קודמת [למשל, ת"א (ת"א) 1311/04 אלקריף נ' יומטוביאן יעקב – אופנת טריפ (פורסם בנבו, 19.4.2010); וכן פסיקתי בעניין ת"א (ת"א) גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 16.4.2009)].

סעיף 22(1) קובע בזו הלשון: "חוק זה לא יחול על סימני-אמצאה הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים וסימני-האמצאה, 1907, פרט לסימני-אמצאה שאם, אמנם, ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כמודלים או כדוגמאות המוכפלות על-ידי פרוצס תעשייתי"

על-פי תצהיר עדת התביעה, לפיו ייצור תכשיטי התובעות הינו "ידני ופרטני", הרי שטבעת ג'וליאנה אינה עונה על הסיפא של ההגדרה המחייבת רישום, באשר אינה מהווה דוגמא המוכפלת על-ידי פרוצס תעשייתי.

ודוק: על-פי הגדרת "מדגם" בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (שהחליפה את חוק הפטנטים וסימני האמצאה, 1907) – מדגם, כעקרון, כולל גם עבודת יד: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

נמצא שהמחוקק הישראלי עמד על כך שרק לגבי מדגמים שנוצרו בתהליך תעשייתי, ולא בעבודת-יד, לא יחול חוק זכות יוצרים. בנוסף, עיון בפסיקה, [ר' גם, למשל, ת"א (נצ') 552/90 שדה-שוורץ נ' מאוזנר, פ"מ תשנ"ד(3) 147, 159-154 (1992)[, מלמד כי הקביעות לגבי הצורך ברישום פריטים אופנתיים כמדגמים התייחסו – כולן – לפריטי לבוש בלבד, ר' גם בעמ' 94-92 לספרו של טוני גרינמן זכויות יוצרים (2003)].

הפסיקה נוהגת להחיל את הוראת סעיף 22 לגבי בגדים, וזאת בשל כך שבגד הוא מוצר שימושי, שצורתו מוכתבת בעיקר על-ידי שיקולים פונקציונלים וצורת הגוף.

לא כך הדבר בעניין תכשיטים, ואין דין תכשיטים כדין אופנת לבוש.

למסקנה דומה הגיעה גם השופטת ארבל בהמ' (ת"א) 11001/95 מיכל נגרין עיצובים בע"מ נ' שארם – תכשיטים ישראליים מקוריים בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.1995) (להלן: עניין מיכל נגרין).

זכויות יוצרים בטבעת ג'וליאנה

לשם הגנה על טבעת ג'וליאנה בזכויות יוצרים נדרש ראשית להכיר בה כיצירה מוגנת.

בית-משפט זה הכיר בעבר בתכשיטים כיצירה אומנותית הראויה להגנה, כל עוד מדובר ביצירה מקורית וייחודית (ר' עניין מיכל נגרין, בפסקה 3 להחלטה).

על-פי הפסיקה, מקוריות מורכבת משניים: 1. יצירה עצמית (להבדיל מהעתקה); 2. יצירתיות, או משאב רוחני השקול ליצירתיות. באשר ליצירה העצמית – התובעות הציגו בפני בית-המשפט ראיות, שלא הופרכו, לכך שמדובר בתכשיט פרי עיצובן. באשר לדרישת היצירתיות – כאמור לעיל, בפרק העובדות, טבעת ג'וליאנה מתאפיינת בשלושה אלמנטים, אשר נטען כי שילובם הינו מקורי וייחודי, ולפיכך זכאי להגנה.

לפיכך קבע בית המשפט כי טבעת ג'וליאנה הינה יצירה מקורית הראויה להגנה על זכויות יוצריה, וזאת בשל השילוב הייחודי והמקורי של שלושת האלמנטים.

ודוק: אין בקביעה זו כדי להקנות זכויות יוצרים באלמנט מסוים מבין שלושת האלמנטים, אלא על שילובם של השלושה בטבעת.

הפרת זכויות היוצרים – העתקה

העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני אלה: 1. "גישה" או נגישות של הנתבע ליצירת התובע; 2. דמיון מהותי בין יצירת הנתבע ליצירתו הקודמת של התובע.

כאמור, התובעות הציגו בפני בית-המשפט פרסומים רבים ונפוצים של טבעת ג'וליאנה, בארץ ובעולם, ומשכך אין ספק שלנתבעים הייתה גישה ליצירת התובעות.

שאלה מורכבת יותר היא האם קיים בין טבעות הצדדים דמיון מהותי. דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים כאשר: הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970) (להלן: עניין אלמגור))

בהמשך הדברים בעניין אלמגור קבע השופט י' כהן כי: "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

גישה זו, של בחינת הדמיון המהותי בין היצירות כמכלול – בשונה מהשוואת רכיביהן – היא הגישה שאימץ בית-המשפט העליון כדרך המלך, בעיקר ביצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיביהן עדיפה על-פני פירוקן לרכיבים והשוואתם בנפרד ]ר' ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 590 (2000)[.

בודאי נכונים הדברים כאשר מדובר ביצירה שההגנה על זכויות יוצריה הוקנתה בשל שילוב ייחודי ומקורי של אלמנטים, ולא לאלמנטים עצמם.

כך גם בענייננו – יש לבחון ולהשוות את טבעות הצדדים כמכלול, המאופיין והמיוחד בשילוב שלושת האלמנטים. בית המשפט פסק כי בין הטבעות קיים דמיון מהותי, שכן הנתבעים לא הצליחו להצביע ולו על תכשיט אחד נוסף, שלהם או אחרים, בו משולבים שלושת האלמנטים. אין זה סביר ששילוב האלמנטים רק בטבעת זו הינו פרי של סיבה אחרת חוץ מהעתקת השילוב מטבעת התובעות.

במובן זה, השוני בפרטי רכיב הכוכב, אין בו כדי לערער ולהפחית מהדמיון המהותי בין טבעות הצדדים, ומהמסקנה כי הנתבעים העתיקו את טבעת התובעות.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעות בטבעת ג'וליאנה.

סעד כספי - פיצוי

התובעות ביקשו פיצוי בלא הוכחת נזק בגובה 20,000 ₪, מכוח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים; וכן הוצאת צו למתן חשבונות, המורה לנתבעים להגיש דו"ח מפורט, בתצהיר, שתוכנו מאומת על-ידי רואה-חשבון, ביחס לכמות הטבעות המפרות שנמכרו על-ידי הנתבעים ולכלל התמורה בגין מכירות אלה.

סעדים אלה הינם סעדים חלופיים, ואין האחד יכול לבוא ביחד עם השני, שכן אז יהא זה משום כפל פיצוי לתובעות בגין הפרת זכויות היוצרים שלהן. יפים לכך דברי השופט לנדוי, בפרשת דפוס ניאוגרפיקה [ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 893-892 (1957)]: "שלוש הן התרופות הכספיות אותן יכול בעל זכות-יוצרים לתבוע עקב הפרת זכותו: (א) פיצויים על הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, בהתאם לסעיף 6 של חוק זכות יוצרים, 1911... (ב) מתן חשבונות על-ידי הנתבע, על הריווח שזה הפיק מן ההפרה... (ג) ... ... תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו, ועל-כן אי-אפשר לתבוע יחד את התרופות (א) ו-(ב)... הטעם לדבר הוא, שבתביעה למתן חשבונות יש משום מחילת ההפרה, בעוד שתביעת פיצויים מבוססת על עובדת ההפרה. לשון אחרת, תביעה לתשלום המגיע בהתאם לחשבון אינה תביעת נזיקים, אלא תביעה מעין-חוזית, בה תובע בעל-הזכות מאת המפר מה שהלה גבה עבורו, על יסוד 'עשיית עושר ולא במשפט'."

משלא פירטו התובעות את נזקן בגין ההפרה, נותרו בפניהן שני הסעדים החלופיים האמורים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

משציינו התובעות בסיכומיהן שהן חוזרות על כל הסעדים המבוקשים בפרשת התביעה, נראה שכדי לסיים תובענה ישנה זו, עדיף כיום לבחור בתשלום הפיצוי הסטטוטורי.

בית המשפט פסק כי אם תודענה התובעות כי ברצונן לבחון את סעד השבת הרווחים, יוצא צו למתן חשבונות, תוך 30 יום מיום מתן הודעת התובעות.

1 בפברואר, 2011,

0 תגובות

גניבת עין בשם המסחרי אורט

גניבת עין בשם המסחרי אורט

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, א' פרוקצ'יה, נ' הנדל (עא 5207/08) – 1.2.2011

תחום: גניבת עין בשם המסחרי אורט

נושאים: מטרת עוולת גניבת העין, יסודות עוולת גניבת העין, יסוד ה"מוניטין", זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין, הבעלות במוניטין, יסוד ה"הטעייה", מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, מבחן יתר נסיבות הענין, הגנת שימוש בתום לב בשם לתיאור העסק

עובדות:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא ג' גינת). שעניינו מחלוקת בזכות לשימוש בסימן "אורט", המשמש בשמותיהם של שני הגופים אורט ישראל ו World ORT.

ההליך בבית המשפט המחוזי:

בבית המשפט המחוזי ביקשה אורט-ישראל, בתמצית, למנוע מארגון אורט-עולמי להציג את עצמו בישראל או לפעול בישראל תוך שימוש בשמות "אורט", "ORT" ונגזרותיהם. התביעה התבססה בעיקר על עוולת גניבת העין.

המחלוקת נוגעת לזכות השימוש בישראל של אורט-עולמי בסימן "אורט", הכתוב באותיות עבריות או אנגליות (ORT), במסגרת פעילותה לגיוס תרומות ועשיית שימוש בכספי תרומות.

בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי אורט-ישראל היא גוף נפרד ועצמאי, שאינו נתון לשליטת אורט-עולמי. מכך הוא הסיק, כי פעילותה הענפה של אורט-ישראל, תוך שימוש בסימן "אורט", הקנתה לארגון הפנים-מדינתי מוניטין בסימן זה, ולו בלבד.

וכך נקבע, כי אורט-ישראל היא בעלת זכויות מוניטין בלעדיות בסימן "אורט" בישראל, ואילו אורט-עולמי לא הוכיחה כי יש לה חלק במוניטין זה.

ועל כן אסר בית המשפט על ארגון אורט-עולמי לעשות שימוש בסימן "אורט" או "ORT".

בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת כי השימוש בשם "אורט העולמי", או "World ORT", מהווה שימוש מותר בשמה הנכון.

ארגון אורט-עולמי חוייב בהוצאות ההליך ושכר טרחה בסך 146,000 ₪ בתוספת מע"מ.

נפסק:

הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בטל.

פועל יוצא מכך הוא, כי בפעילותה בישראל, רשאית World ORT להשתמש בשמה המלא, באנגלית בלבד, הכולל את המילים "World ORT", ובלא כל תוספת בעברית, באופן המבטא את היותה ארגון אורט עולמי, להבדיל מארגון פנים-מדינתי בישראל. הסמל בו משתמשת אורט-עולמי נכון לעת זו עונה על התנאים האמורים.

אורט ישראל תשא בשכ"ט עו"ד המערערת בשתי הערכאות בסך 40,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות:

מטרת עוולת גניבת העין

הערך המוגן בעוולת גניבת העין נועד לפרוש על אדם את הגנת החוק מפני פגיעה בזכות שרכש במוניטין של עיסקו. הגנה זו עיקרה בהכרה בזכותו של בעל עסק לשמור על תדמיתם החיובית של המוצר או השירות שהוא מספק, הן בעיני הציבור, ככלל, והן בעיני ציבור הלקוחות המבקש לרכוש את המוצר או השירות, בפרט. הגנת החוק מותנית בהוכחת שני יסודות: ראשית, כי העוסק רכש מוניטין בטובין או בשירות, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית עמו; שנית, כי מעשי הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה, או עלול להיות מוטעה, לחשוב כי הטובין או השירות המסופקים על ידי הנתבע הם, למעשה, אלה של התובע. עיקרה של עוולת גניבת העין הוא, אפוא, בהגנה על זכותו הקניינית של בעל המוניטין בעסק, העלולה להיפגע ממצג שווא של הנתבע. הערך המוגן ביסוד העוולה נועד להגן על האינטרס הקנייני של העוסק, להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים (ע"א 7980/98 פרוינדליך נ' חליבה, פ"ד נד(2) 856, 865 866 (2000)).

יסודות עוולת גניבת העין

עוולת גניבת העין מוגדרת בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות:

"גניבת עין

1. (א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר, או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב, כשלעצמו, גניבת עין."

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות קובע את יסודות עוולת גניבת העין, שעיקרם בשני אלה: קיום "מוניטין" בידי התובע, ו"הטעייה".

לצורך קיום יסודות העוולה די בקיום חשש סביר כי מעשי הנתבע יגרמו לקונה רגיל לחשוב בטעות כי מדובר בטובין או בשירות המסופק על ידי התובע, בעוד שלמעשה מדובר באלה של הנתבע. לענין זה, יסוד החשש הסביר נמדד בהקשר האובייקטיבי, ובקיום סכנה להטעייה, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעייה, ובהוכחת הטעייה בפועל (ענין פרוינדליך, בעמ' 866).

היקף הגנת המוניטין של העוסק מפני חשש הטעייה נקבע על רקע המתח הקיים בין אינטרס ההגנה על המוניטין של הפרט לבין האינטרסים הנוגדים של חופש התחרות של עוסקים אחרים, וחופש העיסוק הנתון לכל אדם. חופש התחרות הוא אינטרס ציבורי מובהק, שנועד לעודד ולפתח את המשק, ולהשביח את המוצר ואת השירות המסופקים לציבור; חופש העיסוק הנתון בידי הפרט נימנה עם חירויות היסוד של האדם, ולכן הגבלות על חופש זה מתפרשות בדרך כלל בצמצום. עוולת גניבת העין מעודדת בלעדיות בשימוש בשם עסק, וההגבלות המוטלות על הזולת מכח בלעדיות זו מצדיקות הגדרה קפדנית של תחומי ההגנה, שיש בה מימד של הצרת התחרות החופשית, בין היתר, בהקשר לשימוש בשם עסק (ע"א 5792/99 עיתון משפחה נ' עיתון משפחה טובה, פ"ד נה(3) 933, 942 (2001)).

הצורך באיזון בין הזכות למוניטין עיסקי, שיש בה ממימד הבלעדיות, לבין חופש התחרות וחופש העיסוק, מוביל לפרישת הגנה יחסית בלבד על המוניטין במסגרת עוולת גניבת העין, שגבולותיה מתעצבים בנקודת שיווי המשקל שבה נמנעת פגיעה בלתי מידתית בערכים מוגנים אחרים (ע"א 8981/04 מלכה נ' אווזי, פסקה 17 ([פורסם בנבו], 27.9.2006)).

יסוד ה"מוניטין"

יסוד ה"מוניטין" מורכב משני היבטים: האחד – עצם קיום ה"מוניטין", והשני – זכויות הקנין של התובע בו (ע"א 945/06 General Mills. נ' משובח, פסקה 7 ([פורסם בנבו], 1.10.2009)).

המושג "מוניטין" הוא מורכב, והגדרתו אינה פשוטה. בנסיון להגדיר מושג זה לצורך עוולת גניבת העין, נעשתה אבחנה בין שני סוגים של מוניטין: מוניטין הקשור בתדמיתו החיובית של היצרן, המקרינה על תדמיתם של מוצריו, ומוניטין הקשור בתדמיתו של המוצר עצמו, גם אם היצרן עצמו אינו מוכר בציבור. התייחס לכך בית המשפט בענין אפרופו (המשנה לנשיאה ריבלין):

"המוניטין מן הסוג הראשון קשור למוניטין של היצרן... בסוג זה של מוניטין, תדמיתו החיובית של היצרן בעיני הציבור מקרינה על מכלול המוצרים המיוצרים על ידו, ויוצרת את המוניטין שלהם. המוניטין מן הסוג השני קשור למוצר עצמו, גם אם היצרן אינו מוכר לציבור, או אינו זוכה לתדמית חיובית בעיני הציבור. מוניטין זה נוצר בעקבות השם הטוב שהמוצר קונה לעצמו בקרב הצרכנים" (שם, פסקה 8; כן ראו דנ"א 8910/09 General Mills Inc. נ' משובח תעשיות מזון בע"מ ([פורסם בנבו], 4.7.2010)).

האבחנה בין מוניטין עיסקי, המוגן על ידי עוולת גניבת העין, לבין "שם טוב" שאינו זוכה להגנה זו, אינה קלה ליישום: גרעין האבחנה טמון בשאלה האם מדובר במוניטין בעל משמעות עיסקית, המבטא אינטרס קנייני מובהק, הזכאי להגנה מפני פגיעה, או שמא מדובר בשם טוב שאין לו משמעות קניינית בתחום העיסקי. על אופיו של המוניטין המוגן מכח העוולה נאמר:

"המושג מוניטין קשה להגדרה מדוייקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר" (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' אליהו, פ"ד מד(2) 309, 315 (1990) (להלן: ענין ליבוביץ)).

ואכן, המוניטין המוגן על ידי עוולת גניבת העין אינו אינטרס מופשט של התובע בשמו הטוב, אלא אינטרס כלכלי מובהק ב"כוח השוק" של עסקו. זהו "כח משיכת הלקוחות" של העוסק (ענין קארגלס, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת נאור). עוולת גניבת העין עוסקת במאטריה מסחרית, ב"נכס ש[המעוול] מוכר, או שירות שהוא נותן"; העוולה "נועדה להגן מפני הפקת רווח מהמוניטין של המוצר בדרך של הצעתו למכירה, ולא מפני פגיעה אפשרית עקיפה, שאינה קשורה לרווח שנוצר ממכירת המוצר המחקה" (ענין אפרופו, פסקה 15 (ההדגשה אינה במקור); והשוו ע"א 523/91 כהן נ' נדיר, פ"ד מט(2) 353, 362 (1995) (להלן: ענין נדיר)).

נפסק כי הטעם האמיתי להתנגדותה לשימוש בסימן על ידי אורט-עולמי נובע, כך נראה, מרצונה להבטיח לעצמה את המונופולין על הפעילות הפילנתרופית בתחום החינוך המקצועי בישראל, ומחשש לקיום תחרות עם אורט-עולמי בהזרמת תרומות לפעילויות השונות. גם אם ניתן להבין את הצורך בתיאום והסדרה של פעילותם המקבילה של ארגוני אורט השונים בישראל – העולמי והמדינתי – קשה לומר כי האינטרס המדריך את אורט-ישראל מצוי "בגרעין הקשה" של מושג ה"מוניטין", במשמעות לה ניתנה ההגנה בעוולת גניבת העין.

זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין

במדינות שונות הוכרה זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין, אך לעתים היא צומצמה לשימוש במוניטין לצורך גיוס תרומות ותמיכה כספית, ולא להיבטים רחבים יותר של השימוש בשם.

עמדת אורט-ישראל, הטוענת לבלעדיות בזכות השימוש בסימן "אורט", מעוררת מידה לא מעטה של אי-נחת, משיש בה פגיעה בפעילות רצויה וחשובה מנקודת מבט חברתית. שהרי, ככל שירבו ארגוני צדקה שיקדמו מטרות חברתיות חשובות כן ייטב, וכך יצא הציבור נשכר, אפילו מדובר בתחומי פעילות דומים, או אף זהים.

עולים, אפוא, סימני שאלה באשר להיקף ההגנה שעוולת גניבת העין מעניקה לשימוש בשם לצורך זיהויו של ארגון פילנתרופי. אין הכרח להכריע בהם, ונוכל להותיר לעת מצוא את ההכרעה בשאלת היקף ההגנה על מוניטין של ארגון צדקה לצורך עוולת גניבת העין. זאת, מאחר שניתן להכריע בהליך זה גם בלא קביעה נחרצת בענין זה.

הבעלות במוניטין

בעית הבעלות במוניטין נחלקת לשתי בעיות-משנה: ראשית, יש לברר את זהות הבעלים ה"מקורי" במוניטין, עם היווצרו; שנית, יש לבדוק האם המוניטין נותר בידי הבעלים, או הועבר לידיים אחרות.

בסוגיית זהותו של הבעלים ה"מקורי" במוניטין, נוטה הפסיקה להתייחס לשני מבחנים נפרדים, שאינם עולים, בהכרח, בקנה אחד: מבחן אחד הוא, מי יצר את המוניטין: "הבעלות במוניטין שייכת למי שיוצר את המוניטין, לגורם שאפשר לראות בו את המקור למוניטין שיש למוצר..." (ענין אפרופו). מבחן אחר הוא, מיהו הגורם שהציבור קושר את המוניטין אליו: "על התובע להוכיח, כי רכש מוניטין בטובין, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית של הטובין עם התובע" (ענין ריין, בעמ' 845; ענין עיתון משפחה, בעמ' 942; ענין פרוינדליך, בעמ' 866).

אשר למבחן הגורם האחראי ליצירת המוניטין: בית משפט קמא ציין את פעילותה הענפה והעצמאית של המשיבה בישראל. עם זאת, לא ניתן להתעלם מאחריותה של המערערת לבניית המוניטין של "אורט" בישראל, וזאת נוכח פעילותה הענפה במשך שנים רבות הקשורה בישראל, בעצם הקמתו של ארגון אורט-ישראל, בהעברת כספי תרומות לארגון בישראל, בשותפות ארגונית עם המשיבה, ובשל התרומה שפעילותה הבינלאומית של המערערת תרמה לשמו הטוב של "אורט" בישראל; ואכן, לא אחת, פעילות הנעשית מחוץ לישראל עשויה ליצור מוניטין בישראל.

נפסק כי לא ניתן, אפוא, לראות באחד מן הארגונים שלפנינו כזכאי יחיד ובלעדי למוניטין בסימן "אורט" בישראל, עם היווצרו. יתר על כן, מערכת היחסים בין שני הארגונים לאורך השנים, עד לפרוץ המחלוקת, מתאפיינת בשיתוף ביניהם בזכויות בנכסי המוניטין שלהם, עד כדי יצירת בעלות משותפת בהם. מסקנה זו עולה מן הנסיבות שכבר הוזכרו: פעילותם של שני הארגונים לאורך שנים תוך שיתוף פעולה הדוק, והשימוש המשותף לשניהם בסימן "אורט" בישראל לאורך שנים רבות.

על רקע זה, מתבקשת, לכאורה, המסקנה, כי קמה למערערת, ביחד עם המשיבה, זכות משותפת בישראל במוניטין לסימן "אורט", ולכן אין לאסור על אורט-עולמי לעשות שימוש בסימן זה בישראל.

יסוד ה"הטעייה"

יסוד ה"הטעייה" משמעו קיומו של חשש סביר כי הציבור יוטעה בקשר למוניטין של המוצר או השירות, כך שיעלה בידי הנתבע ליטול ולנצל מוניטין השייך לתובע. העוולה בניסוחה המחודש בחוק עוולות מסחריות פורשת את הגנת המוניטין הן על טובין והן על שירותים.

היסוד השני בעוולת גניבת העין הוא יסוד ה"הטעייה". "בבוחנו תנאי זה של הטעייה שומה עליו, על בית-המשפט, לבחון אם קיים חשש סביר להטעיית הציבור" (ענין עיתון משפחה, בעמ' 949; ענין פרוינדליך, בעמ' 866; ענין אווזי, פסקה 12). בהלכה הפסוקה הוגדרו שלושה מבחנים מרכזיים, שבאמצעותם נבחן החשש הסביר להטעייה: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות הענין.

הגנת העוולה ניתנת לא רק בנסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר.

מבחן המראה והצליל

מבחן המראה והצליל: "זהו המבחן המרכזי מבין השלושה. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם. קביעת קיומו, או היעדרו, של דמיון תיעשה תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו" (רע"א 5454/02 טעם טבע נ' אמברוזיה, פ"ד נז(2) 438, 451 (2003)).

בחינת סמלי הצדדים בשלמותם מראה בבירור כי לא עולה חשש של ממש להטעייה. המכנה המשותף לשני הסמלים הוא השימוש בשם "ORT" באנגלית, אך רב מאד המבדיל והמפריד ביניהם על המשותף להם.

ההנחה ביסוד הדברים האמורים היא, כי לצורך שמירת האבחנה הראויה בין הארגון העולמי לבין הארגון הפנים-מדינתי, על אורט-עולמי להשתמש בשמה המלא באנגלית בכל מצג שהוא – בין בכתב ובין בעל פה – שבו היא מציגה את ארגונה בישראל, גם אם הסמל הגרפי אינו מופיע בו.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות: מבחן זה בוחן "האם בעלות-הדין מספקות את אותה 'סחורה' ופונות לאותו חוג לקוחות?... האם באותו תחום שבו עוסקות בעלות הדין קיים חשש ממשי שהציבור לא יבחין בין ה'סחורות' המסופקות על-ידי בעלות-הדין? למשל: האם מדובר במוצר יום-יומי שרמת הבדיקה שעורכים בו הלקוחות טרם רכישתם אותו היא נמוכה, שאז יש להקפיד הקפדה יתירה על ההבחנה בין הסימנים, או שמא מדובר במוצר שרכישתו, מעצם טיבה, מצריכה בדיקה מעמיקה יותר, שאז החשש כי הציבור לא יבחין בין הסחורות השונות נמוך יותר" (ע"א 2626/95 מלון הנסיכה נ' לקסן, פ"ד נא(3) 802, 805-806 (1997)).

מבחן זה, על פי טיבו, הולם פעילות עיסקית מובהקת, שעניינה בפנייה לציבור הרחב לצורך מכירת מוצרים או שירותים, ונוצר חשש הטעייה בין מתחרים. מבחן זה אינו מתאים לפעילות ציבורית המתאפיינת במעשי צדקה שמקורם בכספי תרומות.

מבחן יתר נסיבות הענין

ולבסוף, מבחן יתר נסיבות הענין: מבחן זה הינו מבחן כוללני, בלתי מסוים, שבמסגרתו נשקלות שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה, אשר לא נכללו במסגרת המבחנים הקודמים (ענין טעם טבע, בעמ' 453, 459; בג"ץ 197/51 קוקה קולה נ' ויטה, פ"ד ח 772, 782 784 (1954); גינת, בעמ' 15). בענייננו ראוי להביא בחשבון, במסגרת מבחן-מסגרת זה, את העובדה שבמשך שנים ארוכות פעלו שני הארגונים בצוותא, בשיתוף פעולה מלא ביניהם, ולא עלתה טענה של חשש הטעייה עקב שימוש משותף בסימן "אורט". מסקירת חומר הראיות שהוגש, מצטייר הרושם כי הקרע בין שני הגופים נולד לאו דוקא בשל חשש אמיתי להטעיית הציבור מערבוב זהויות בין שניהם, אלא ממתחים בינאישיים בין הגורמים המנהלים, אשר תרמו יותר מכל לנתק שארע.

יתר על כן, אורט-עולמי פועלת ברחבי העולם במקביל לגופי "אורט" מדינתיים בארצות שונות. אורט-ישראל, מצידה, פועלת בארצות הברית במקביל ל-ORT America, תוך שימוש בסימן "אורט", ומאז שנות ה-20 של המאה שעברה ועד שנת 2007 – במקביל לשני ארגוני "אורט" אמריקאיים.

מסקנת בית המשפט היא, כי לא עולה חשש סביר כי שימושה של אורט-עולמי בשמה המלא, באנגלית בלבד, או בשני סמליה, הכתובים כולם אנגלית, בלא כיתוב עברית, וכוללים את המונח World ORT בתוספת שרטוט של גלובוס, יביא להטעית הציבור.

הגנת שימוש בתום לב בשם לתיאור העסק

סעיף 1(ב) לחוק חוק עוולות מסחריות קובע הגנה מסוימת מפני ביצוע עוולה של גניבת עין למי שמשתמש בשמו בתום לב לתיאור עיסקו: "שימוש של עוסק בשמו בתום לב לשם מכירת נכס או מתן שירות לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין".

הגנה זו היא אחד הביטויים לאיזון שיצר המחוקק, בהגנה מפני גניבת עין, בין אינטרס העוסק, בעל המוניטין, לבין אינטרסים נוגדים, ובמקרה זה אינטרס של עוסק אחר להשתמש בשמו האמיתי לצורך תיאור עיסקו.

כבר נפסק, כי הגנת השם קשורה בהכרת זכותו של אדם להשתמש בשמו האמיתי בעיסקו כסימן זהותו בהקשר הפרטי, המשפחתי ואף הלאומי. השימוש בשם האמיתי של האדם טומן בחובו הנחה מובנית כי הוא נעשה בתום לב, ועל פי רוב החשש להטעיית הציבור בנסיבות אלה קטן יותר מאשר במצב רגיל. השימוש בשמו האמיתי של אדם לצורך עיסקו מצביע, מלכתחילה, על הצורך לבדוק בדיקה קפדנית יותר מיהו העסק שעמו מתקשרים, במיוחד אם מדובר בשם נפוץ, נוכח האפשרות שיימצאו גם עסקים אחרים בשם זהה, או בשם דומה.

בענין "הגנת השם" על פי סעיף 1(ב) לחוק ראוי להעיר את ההערות הבאות:

ראשית, נשמעה דעה לפיה הגנת השם אינה חלה על שמות תאגידים, אלא על שמות יחידים בלבד. אולם, ספק אם יש הצדקה לשלילה גורפת של הגנה על שמות תאגידים, במקום שבו תאגיד נושא שם עסק בתום לב במשך תקופה ארוכה ביותר, בנסיבות בהן השם הופך סימן זיהוי מובהק של העסק, בדומה לשמו של אדם. בענייננו, הסימן "אורט" מהווה סימן זיהוי של הגופים הקשורים לארגון, והפועלים לקידום החינוך המקצועי בקהילות היהודיות בתפוצות ובישראל באמצעות תרומות נדבנים. סימן זה ראוי ל"הגנת השם" גם כשמדובר בתאגידים, המהווים חלק מארגון הגג, ופועלים במסגרתו.

שנית, "הגנת השם" היא, על פי טיבה, הגנה יחסית בלבד, במובן זה שהיא כפופה בכל מקרה לתנאי כי אין בשימוש בשם כדי להעלות חשש סביר להטעיית הציבור (ענין פרוינדליך, בעמ' 869, 873 874; ע"א 8483/02 אלוניאל נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 341 (2004)); יוצא מכך, כי גם שימוש בשמו האמיתי של עוסק בתום לב לא יהיה מוגן באופן מוחלט אם השימוש בו עלול להטעות את הציבור (Wadlow, בעמ' 766 767; והשוו התייחסותו של דויטש, בעמ' 61). משמעות הדבר היא, כי גם אילו נזקקנו ל"הגנת השם" בעניינה של המערערת, גם אז לא היה מדובר בהגנה מוחלטת, שכן גם בהנחה שהמערערת משתמשת בתום לב בשמה ההסטורי, לא היה בכך בלבד כדי לשלול את אחריותה לעוולת גניבת העין אילו נתקיים בשימוש בשם יסוד של חשש הטעייה (גינת, בעמ' 38 39). אולם, כאמור, יסוד ההטעייה אינו מתקיים במערערת במקרה זה, ומכאן שלא הוכחה אחריותה לביצוע עוולת גניבת העין.

23 בינואר, 2011,

0 תגובות

התנגדות לבקשה לרישום סימן המסחר "נו-שפה"

רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, הפוסקת בקניין רוחני יערה שושני-כספי (התנגדות לבקשה לרישום סימן המסחר "NO-SPA", "נו-שפה" מס' 202248) - 23.1.2011

תחום: התנגדות לבקשה לרישום סימן המסחר

נושאים: עילות התנגדות לרישום סימן מסחר בטענת הטעייה, בחינת הזהות בין הפרטה של כל סימן, הטעיה בין הסימנים, מבחן המראה והצליל, סימן בעברית ובאנגלית, מבחן סוג הסחורות, חוג הלקוחות וערוצי השיווק, מבחן יתר נסיבות העניין

עובדות:

התנגדות לרישומו של סימן מסחר "נו-שפה", "NO-SPA" (לא מעוצב) ביחס לתוסף תזונה בסוג 5.

המתנגדת טוענת כי מאז שנת 1970 משווקת היא בעולם, תחת הסימן "NO-SPA", את תכשירה הרפואי המשמש להרגעה, לשיכוך כאבים ולמניעת עוויתות בקיבה ובמעיים.

המתנגדת טוענת כי הסימן המבוקש לרישום, הינו זהה לחלוטין לסימנה הרשום ודומה עד כדי להטעות לחלק מסימניה הרשומים בישראל. משכך, נסמכת המתנגדת על סעיף 11(9) לפקודת סימני המסחר וטוענת כי הסימן המבוקש פסול לרישום.

נפסק:

הסימן המבוקש דומה עד כדי להטעות לסימניה הרשומים של המתנגדת.

ההתנגדות מתקבלת. המבקש ישא בהוצאות המתנגדת בהליך בסך 8,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

עילות התנגדות לרישום סימן מסחר בטענת הטעייה

סעיף 11(9) לפקודה, המהווה עילת התנגדות לרישום הסימן המבוקש, קובע כדלקמן:

"סימן הזהה עם סימן שהוא שייך לבעל אחר וכבר הוא רשום בפנקס לגבי אותם טובין או טובין מאותו הגדר, והוא הדין בסימן הדומה לסימן כאמור עד כדי שיש בו להטעות;"

בהוראה זו התייחס המחוקק לשני סוגי סימנים בלתי כשרים לרישום: האחד, סימנים הזהים לסימן הרשום בפנקס סימני המסחר, והשני, סימנים הדומים דמיון מטעה לסימן ממין זה.

בחינת הזהות בין הפרטה של כל סימן

יש לבדוק האם פרטת סימני המתנגדת ופרטת סימן המבקש כוללים את אותם הטובין או טובין מאותו הגדר.

נפסק כי הן הסימן המבוקש והן סימני הרשומים של המתנגדת הוגשו לרישום בסוג 5 וכי מן הראוי לקבוע כי תכשירים רפואיים ותוספי מזון מהווים טובין מאותו הגדר. זאת מאחר שהמדובר במוצרים חלופיים או לפחות משלימים. שני סוגי המוצרים נמכרים לרוב בבתי מרקחת  ולא מן הנמנע כי אדם המשתמש בתכשיר רפואי, יצרוך גם תוסף מזון לאותה הבעיה בדיוק.

הטעיה בין הסימנים

בפסיקה נקבעו שלושה מבחנים עיקריים ("המבחן המשולש") לצורך הכרעה בשאלת קיומו של דמיון מטעה בין סימני מסחר המשתייכים לאותו הגדר: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וסוג הלקוחות ומבחן השכל הישר וכלל נסיבות העניין.

מבחן המראה והצליל

זהו המבחן המרכזי מבין שלושת המבחנים הנ"ל. בחינת הדמיון המטעה בין הסימנים מבחינת החזות והצליל תיעשה תוך השוואת הסימנים בשלמותם ותוך מתן משקל לרושם הראשוני הבלתי מושלם של הצרכן אשר אינו מתעכב להבחין בין הסימנים לפרטי פרטיהם.

הסימנים נבחנים כפי שהוגשו לרישום או כפי שנרשמו ולא כפי שנעשה בהם שימוש בפועל.

מבחן המראה והצליל: סימן בעברית ובאנגלית

המבקש טוען כי הסימן המבוקש מכיל את הצירוף באנגלית "NO-SPA" ואת המילה "נו-שפה" בעברית. זאת בניגוד לסימני המתנגדת אשר מכילים את הצירוף "NO-SPA" אם כשלעצמו, ואם בצירוף תוספות שונות. לדידו יש בכך כדי ליצור הבחנה בין סימנו המבוקש ובין סימני המתנגדת.

הרשם פסק כי אין לקבל טענה זו. הצרכן הישראלי הזוכר את שם המוצר באנגלית והנתקל במוצר הנושא את אותו השם בכיתוב עברית, עלול לחשוב כי המדובר באותו המוצר אשר הותאם לקהל הצרכנים הישראלי.

מבחן סוג הסחורות, חוג הלקוחות וערוצי השיווק

נפסק כי מדובר בשני תכשירים אשר מיועדים לשיווק תחת קורת גג אחת – היינו בבית המרקחת.

מבחן יתר נסיבות העניין

במסגרת זו יש לזכור כי סימני המבקשת נועדו לשיווק תכשירים רפואיים וכי לבלבול בין מוצריה לבין מוצר המבקש, אשר הינו תוסף מזון, עלולות להיות השלכות חמורות. אכן נכון, המתנגדת טרם החלה בשיווק  מוצריה בישראל. עם זאת לא מן הנמנע כי המתנגדת תשווק מוצריה בארץ בעתיד. בנוסף, מראיות המתנגדת ניכרים אחוזי היכרות לא מבוטלים של הצרכן הישראלי הרלבנטי עם  מוצרי המתנגדת בחו"ל. מכאן החשש הממשי כי הצרכן המקומי עלול להושיט יד למוצר המבקש בעודו טועה באשר לאפקט הרפואי המצופה מן המוצר אותו רכש.

29 בדצמבר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר מיג

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן, נ' הנדל (עא 45/08) – 29.12.2010

תחום: הפרת סימן מסחר וגניבת עין

נושאים: מטרת דיני סימני המסחר, הפרת סימן מסחר רשום, סימן דומה או זהה - מבחן הצליל ומבחן המראה, טובין מאותו הגדר – משפחה מסחרית, מבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק, מבחן יתר הנסיבות, פסיקת פיצויים בגין הפרת סימן המסחר הרשום, גניבת עין, מטרת עוולת גניבת עין, פסיקת פיצויים בגין גניבת עין, מספר הפרות בעוולת גניבת עין

עובדות:

המשיבה (מיג) עוסקת בפרסום והוצאה לאור של עיתונים בשפה הרוסית ועושה שימוש בסימן הכולל: שעון עם מחוגים וספרות שמוסתר קלות מאחורי המילה "מיג".

המערערת (מיגדור) נוסדה כ- 4 שנים לאחר שהמשיבים החלו לעשות שימוש בסימן והיא החלה בהוצאה לאור של עיתונים הנושאים אף הם את השם המסחרי "מיג".

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

בית-המשפט המחוזי (כב' סגנית-הנשיא ד"ר ד' פלפל) קיבל, את התביעה של מיג בקובעו, כי המערערים הפרו סימן מסחר רשום של המשיבים ועוולו בגניבת עין.

בית המשפט המחוזי פסק לזכות מיג פיצוי סטטוטורי (ללא הוכחת נזק) בגין גניבת עין בגובה של 50,000 ש"ח לכל עוולה, ובסך-הכל 300,000 ש"ח.

אשר לפיצויים בגין הפרת סימן מסחר רשום קבע בית-המשפט, כי המשיבים לא הצליחו להוכיח נזק ומשכך נדחתה תביעת הפיצויים מכוח פקודת סימני מסחר.

על כן בחרה המערערת להגיש ערעור והמשיבה בחרה להגיש ערעור שכנגד.

נפסק:

בית המשפט דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד.

ולא נתן צו להוצאות.

נקודות מרכזיות:

מטרת דיני סימני המסחר

מטרתם של דיני רישום סימני המסחר, השימוש בהם והפרתם, הינה להגן על שם מסחרי שהוא קניינו של אדם ועל המוניטין שרכש לו בעשותו שימוש בשמו, כמו גם להגן על אינטרס הציבור במניעת הטעיה עקב שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר.

הפרת סימן מסחר רשום

המבחן שנועד להכריע האם קיים דמיון מטעה בין הסימנים הוא מבחן משולב ומטרתו לבחון האם הצרכן הסביר יוטעה לחשוב כי מקור שני סימני המסחר הינו זהה, לאור הדמיון בין השניים. המבחן המשולש, כולל שלושה רכיבים העומדים זה לצד זה ומשתקללים לבסוף לכלל הכרעה. המבחן נפתח בבחינה ממוקדת של הסימן דהיינו מבחן העין, החזות והפרטים המבחינים ומבחן הצליל; הוא נמשך בבחינת הקונטקסט של הסימן דהיינו מבחן חוג הלקוחות, מבחן סוג הטובין ומבחן צינורות השיווק; ולבסוף מבחן כולל הבוחן את יתר הנסיבות העשויות להשפיע על שאלת ההטעיה (ע"א 411/06 Gateway נ' פסקול טכנולוגיות מתקדמות בע"מ ([פורסם בנבו], 20.6.2007).

סימן דומה או זהה - מבחן הצליל ומבחן המראה

המבחן העיקרי מבין השלושה הוא מבחן המראה והצליל.

ככל שמדובר בסימן הזהה לסימן המסחר הרשום, אין הטוען להפרה נדרש להוכיח כי הסימן המפר גורם להטעיית הציבור באשר למקור הטובין או השירות. כמו-כן, ככל שהייחודיות העובדתית של שם המסחר קטנה יותר, כלומר ככל ששם המסחר דומה לשם השגור בתחום, כך גדל משקל הראיות הנדרשות לשם ביסוס המובחנות לצורך רישומו כסימן מסחר.

אשר למבחן הצליל - במקרה דנן, נפסק כי המערערת עושה שימוש בשם "מיג", הזהה לחלוטין לשם "מיג" בו עושים שימוש המשיבים.

אשר למבחן המראה – נפסק כי ישנו דמיון רב בין שני הסימנים, המתקרב לכדי זהות ומבחינה ויזואלית ישנו דמיון המקשר בין הסימנים על-ידי שימוש בסימן "מיג" על-ידי המערערת בשפה הרוסית בלוגו באותו גודל של אותיות, ובאותה צורה, גוון ופונט הדומים לסימן הרשום של המשיבים והן באלמנט הגרפי המקורי קרי: שעון שמעוצב בצורה דומה מאוד לשעון המופיע לצד הסימן הרשום. דמיון רב זה עלול בהחלט להטעות את הצרכן הסביר, שעלול להתבלבל ולקנות את המוצרים המפרים בסוברו בטעות, כי הוא מקבל מוצרים מקוריים או מוצרים הקשורים למוצרים המקוריים.

טובין מאותו הגדר – משפחה מסחרית

מבחן סוג הטובין: טובין הינם מאותו הגדר כאשר קיים חשש שקונה אשר רואה את סימן המסחר על סחורה של גורם אחר, יטעה לערבב בין הסחורות ולחשוב ששתי הסחורות נובעות מאותו מקור.

בשנים האחרונות, בהתחשב בהתפתחויות שחלו בסחר הבין-לאומי ובפריצתן של חברות מסחריות מתחום מסחרי אחד לאחר, תוקנה הפקודה באופן שבו הורחבה ההגנה לסימני מסחר "מוכרים היטב" גם כאשר הטובין אינם מאותו הגדר. בנסיבות מסוימות אין נפקא מינה אם בעל סימן המסחר מספק טובין, ואילו הגורם האחר, העושה שימוש בסימן המסחר, הינו נותן שירות בקשר לטובין מאותו סוג. השאלה שצריכה להישאל היא אם מצויים אנו באותה 'משפחה מסחרית' שבמסגרתה מתקיים החשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין בעל הסימן הרשום לעושים בו שימוש או על חסות מטעמו של בעל הסימן הרשום. המשפחה המסחרית צריכה להיות מוגדרת ממקרה למקרה, בהתאם למבנה השוק והשחקנים הפועלים בו.  כך למשל, בע"א 9191/03 V & S Vin Spirt Aktiebolag   נ' אבסולוט שוז בע"מ, פ"ד נח(6) 869 (2004) נקבע, כי ייצור וודקה ומכירת נעליים אינם תחומים משיקים או קרובים.

נפסק כי במקרה דנן נופלות פעולות שני הצדדים במסגרת אותו הגדר.

מבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק

הן הלקוחות של המערערים והן הלקוחות של המשיבים כוללים את המגזר הרוסי ומופנים לקהל הרוסי, שכן כאמור העיתון הינו בשפה הרוסית. על כן, הלקוחות הפוטנציאליים של השתיים קשורות לאותו חתך אוכלוסייה ולפיכך גם צינורות השיווק בין המוצרים דומים עד מאוד.

מבחן יתר הנסיבות

נפסק כי במקרה דנן, מבחן יתר הנסיבות כולל בחובו את קודמיו ואף הוא מתקיים בענייננו. מצויים אנו בתחום העלונים והעיתונים המשווקים בשפה הרוסית בלבד. אין כל ספק, כי המספקים טובין אלה פועלים במסגרת אותו הגדר ובאותה "משפחה מסחרית", שבמסגרתה מתקיים החשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין בעל הסימן הרשום לעושים בו שימוש או על חסות מטעמו של בעל הסימן הרשום, כל זאת במיוחד כאשר הן הלקוחות של המערערים והן הלקוחות של המשיבים כוללים את המגזר הרוסי ומופנים לקהל הרוסי.

פסיקת פיצויים בגין הפרת סימן המסחר הרשום

סעיף 59 לפקודת סימני המסחר מאפשר להעניק לנפגע פיצויים, באם יוכיח נזק בעקבות הפרת סימן המסחר.

נפסק כי למרות ההפסדים שהוכחו לעיתון המשיבים ומאחר ולא הוכח קשר סיבתי בין הפסדים אלה לבין הוצאת העיתון על-ידי המערערים, לא הוכיחו המשיבים הוכיחו נזק אמיתי בגין הפרת סימן המסחר. כן הוכח, כי עיתונם של המשיבים ספג הפסדים בשנים בהם כלל לא היה קיים עיתונם של המערערים. יתרה מכך. המשיבים לא הביאו הוכחה לנזק כלשהו שאירע להם כתוצאה מהוצאת העיתון של המערערים. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין ההפסדים של המשיבים לבין הוצאת העיתון של המערערים. משלא הוכיחו המשיבים קיומו של נזק, אין מקום לעשות שימוש בשיטת האומדנא לקביעת נזקים ולפיכך אין מנוס מדחיית טענתם לקבלת פיצויים מכוח הפרת סימן המסחר.

יסודות עוולת גניבת עין

שני יסודות עיקריים לעוולת גניבת עין. ואלו הם:

א. הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו (של התובע). כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.

ב. הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע. המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, זוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין. על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר". (ראו: ע"א 8981/04 אבי מלכה "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ ([פורסם בנבו], 27.9.2006).

מטרת עוולת גניבת עין

עוולת גניבת עין נועדה להגן על המוניטין של מוכר טובין או נותן שירות מפני מצג מטעה כאילו המוצר או השירות של אחר קשורים לבעל המוניטין. ההגנה בעוולה הינה רחבה וחלה לא רק על נסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר. במסגרת עוולת גניבת עין נבחן החשש להטעיה באשר למקור המוצר ואין ההשוואה נעשית בין הסימנים בלבד.

בית המשפט פסק כי קיים ביסוס לטענות המשיבים כלפי המערערים וכי הוכחו יסודות העוולה של גניבת עין.

פסיקת פיצויים בגין גניבת עין

בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת בחוק ובכללן עוולת גניבת עין: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".

העיקרון של פיצוי ללא הוכחת נזק בחוק עוולות מסחריות הינו עונשי-הרתעתי של הפגיעה במוניטין.

שני שיקולים עיקריים עומדים באפשרות קבלת פיצויים ללא הוכחת נזק. ואלו הם: היעדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין והרצון להתריע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים שבית-המשפט ישקול בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים, איננה סגורה. כך למשל נקבע, כי בית-המשפט יתחשב בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר וכדומה (ראו: ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992)).

מספר הפרות בעוולת גניבת עין

המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה. עם זאת, יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות. יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות. כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה.

נפסק כי במקרה שלפנינו, המערערים עשו שימוש בשם "מיג" לעיתונם במשך תקופה קצרה מאוד. עם זאת הוכח, כי הם עשו רבות על-מנת לפרסם את עיתונם על-מנת להחדיר את דבר קיומו לתודעת הציבור ובכך לרכוש מוניטין. נראה, כי תקופה קצרה זו מצדיקה את סכום הפיצויים בסך בגובה של 50,000 ש"ח לכל עוולה ובסך-הכל 300,000 ש"ח כפי שפסק בית-המשפט המחוזי. לפיכך, לא מצא בית המשפט מקום להתערב בגובה הפיצויים שפסק בית-המשפט המחוזי במסגרת סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

13 בדצמבר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בארבעה פסים

הפרת סימן מסחר בארבעה פסים

תביעה שהוגשה על ידי חברת אדידס כנגד יבואן נעליים בשם ג'אלאל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת  דר' מיכל אגמון-גונן (ת"א 2177/05). ביום 13.12.2010 ניתן פסק הדין בתיק.

תחום: הפרת סימן מסחר נושאים: מטרת סימני המסחר: מניעת תחרות בלתי הוגנת, מניעת הגנה על הצרכן, מניעת דילול סימן מסחר, תדמית ואפיק שיווק, סימני מסחר ונחלת הכלל: אין להגן על סימן בהיעדר הטעייה, פגיעה בתחרות, עלויות שיפגעו בצרכן, אפקט מצנן, הזכות לביטוי עצמי, שימוש הוגן בסימני מסחר, צמצום ההגנה לסימני מסחר, מבחן ההטעיה: סימן מסחר דומה, מראה וצליל, סוג הלקוחות מבחן השכל הישר ויתר הנסיבות, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט , גזל מוניטין, דילול מוניטין.

 

עובדות: הנתבע ייבא ממפעל בסין נעלי ספורט שיוצרו לפי הזמנתו, שעליהן ארבעה פסים אלכסוניים בצידי הנעל, שהשם SYDNEY מוטבע עליהם בצורה ברורה. חברת אדידס טוענת כי השימוש בארבעה פסים אלכסוניים, ללא קשר לשאר מרכיבי הנעל, מפר את סימן המסחר הרשום והמוכר היטב של חברת אדידס העולמית הכולל שלושה פסים מקבילים על צידי הנעל. סכנת טעות באשר למקור הנעל אינה קיימת. השאלה, אם יש ליתן הגנה לסימן המסחר בהעדר חשש תחרות בלתי הוגנת מצד הנתבע, או ניסיון של הנתבע להיבנות מהמוניטין של חברת אדידס, או שמא יש להשאיר בנחלת הכלל, כל מה שלא כלול בסימן המסחר, כגון ארבעה פסים, במקרה שלפניי.

 

תוצאות ההליך: התביעה נדחית. מדינת ישראל תשחרר את הנעליים שנתפסו במכס. אדידס תישא בכל העלויות הנובעות מעיכוב ואחסנת הנעליים במחסני המכס. בנוסף לעלויות אלו, תשלם אדידס לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 85,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

 

ערעור: להחלטה בערעור על פסק דין זה ראו ע"א 563/11.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

 

31 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

התנגדות לרישום סימן מסחר אנרג'י

בית המשפט העליון, השופטת מ' נאור (ע"א 4410/06) - 31.8.2010

תחום: התנגדות לרישום סימן מסחר והפרת סימן מסחר

נושאים: מילה תאורית, הפרת סימן מסחר,  הודעת הסתלקות, אופי מבחין, מבחן הצליל, מבחן המראה, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות וסימן מסחר מוכר היטב.

עובדות:

למערערת סימן מסחר רשום (צירוף של שלוש אותיות באנגלית) אשר מבחינה פונטית נשמע כמו המילה אנרג'י, למשיבה סימן מסחר הכולל את המילה אנרג'י. המערערת הגישה ללשכת רשם סימני המסחר בקשה למחיקת המילה אנרג'י מסימן המשיבה. הבקשה נדחתה, מכאן הערעור.

נפסק:

הערעור נדחה: בית המשפט קבע כי העמדה המחייבת של המערערת שעמדה בפני הרשם כבסיס לאישור הסימן היא כאמור כי "לאותיות NRG... אין פירוש". גם בהתעלם מנסיבות אלה, סימן המסחר הכולל כיתוב האותיות NRG אינו משנה בהקשר בו נסובה התובענה, של שמני מנוע, את אופיה של המילה Energy כמילה תיאורית ועליה להישאר בנחלת הכלל. בית המשפט קבע כי המערערת תישא בהוצאות ושכר טרחת המשיבה בסך 50,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות

הפרת סימן מסחר

בית המשפט מזכיר כי בדיקת טענה בדבר הפרת סימן מסחר נבדקת על פי המבחן המשולש: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין.

מבחן הצליל בוחן האם שני הסימנים כפי שיהגו אותם קרובים זה לזה באופן בו הם נשמעים ("דמיון אקוסטי"), בית המשפט קבע כי כאשר מדובר במוצר הנמכר "מעבר לדלפק", יש ליתן חשיבות יתרה למבחן זה, וכי בנסיבות מסויימות מדובר אף במבחן העיקרי אף אם לא הבלעדי. כל הוא למשל, מצב בו הביטוי היחיד של השוני בין המוצרים הוא הכתב שעליהם, כאשר קהל הקונים של המוצר אינו יודע קרוא וכתוב. כך הוא גם, למשל, מצב שבו דוברי שפה מסוימת הוגים שני סימנים שונים באופן דומה עד זהה.

בית המשפט קובע כי מבלי להכריע בדבר, יש להניח כי צירוף אותיות עשוי להקים הגנה על מילה נגזרת.

הודעת הסתלקות

המשמעות הישירה של הודעת ההסתלקות היא כי כל יצרן אחר רשאי לעשות שימוש האותן אותיות ובלבד שלא יעצב אותן ב"הרכב הסימן", יתרה מזאת, בית המשפט קבע כי נסיבות הרישום ותוכן ההתכתבות בין המערערת לרשם לקראת רישום סימן המסחר והודעת ההסתלקות מלמדות כי הלכה למעשה הסתלקה המערערת גם מן המשמעויות העשויות להגזר מן הסימן. כמו כן קבע בית המשפט כי "יש גם יש" משמעות לחיבור אותיות, ותוהה מדוע לא צויין הדבר בפני הרשם בעת הרישום.

מילה תאורית

בית המשפט קבע כי דין סימני המסחר מחייב שלילת הגנה למשמעויות הנגזרות - פונטית או אודיטורית - מן האותיות NRG בכלל וביחס למילה  Energy בפרט, וזאת אף מבלי להסתמך על נסיבות הרישום. בדין סימני המסחר מקובל להבחין בין ארבעה סוגי שמות: שמות גנרים; שמות תיאוריים; שמות מרמזים; ושמות דמיוניים, כאשר עוצמת ההגנה המוענקת לשמות נגזרת מסיווגם לאחת מן הקטגוריות. השימוש במילה Energy – ככינוי לטובין בתחום השמנים – הוא שימוש מקובל בטרמינולוגיה המקצועית בעולם. הפוסק קבע בעניין זה כי "כפי שהוכח בפני המילה אנרגיה היא מילה המקובלת במסחר בשוק זה".

בית המשפט מוסיף וקובע כי מדובר בהקשר בו אנו עוסקים במונח מילוני-תיאורי. המילה הינה מילה לועזית בעלת מאפיינים תיאוריים: המערערת והמשיבה טענו כאחד כי השימוש במוצריהן מייעל את תהליך הפקת האנרגיה במנוע. זהו שם שנועד לתאר תכונה או רכיב של המוצר. המילה היא מילה בעלת "'ניחוח אוניברסלי', אשר נתקשה מאוד לקבוע כי יכול אדם לנַכס אותן לעצמו ולשלול אותן מן הציבור"

הלכה היא כי מונח מילוני-תיאורי צריך להישאר חופשי לשימוש הציבור:

"כשהמדובר בסימן הכולל שם שהוא מונח תיאורי-מילוני - ועושים אנו שימוש במלה 'מילוני' כדי להדגיש הדגשה יתרה - יש לנהוג זהירות רבה בפסילת הסימן ובמתן הגנה ל'ניכוסו' של המילון" (דברי השופט רובינשטיין ב-ע"א 9191/03 V&S Vin Spirt Aktiebolag נ' אבסולוט שוז בע"מ)

הלכה זו חלה גם לגבי שם המוצר בשפה האנגלית, המובנת לפחות לחלק ניכר של האוכלוסיה בישראל.

בית המשפט קבע כי על המקרה חלה ההלכה כי "שמות תיאוריים, אשר מתארים תכונות או רכיבים של הנכס הנסחר או השירות הניתן, יזכו להגנה מועטה ביותר ובמקרים נדירים" (ע"א 8981/04 אבי מלכה – "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ).

בית המשפט מוסיף כי כיוון שבענייננו מדובר במילה תיאורית, אין המערערת יכולה לרכוש זכות לשימוש ייחודי בה ולהפקיעה, אף לא מכוח טענתה בדבר מבחן הצליל. זהות צלילית שאינה מטעה, תיתכן, כמובן, כאשר שני הסימנים נושאים מילה תיאורית או מילה המקובלת במסחר שכן בקבוצת סימנים זו הצליל הדומה נובע מאופיים המולד החל ש של הסימנים, המצדיק את השארתם פתוחים מעצם מהותם לשימוש הכלל.

אופי מבחין

בית המשפט מזכיר כי הכלל הוא כי אין מקום לגרוע שמות מתארים מן השפה השגורה, להפקיעם מרשות הציבור ולנכסם לטובין מוגדרים, אלא אם רכשו במהלך השימוש בהם אופי מבחין.

וכי המערערת לא הוכיחה כי המילה התיאורית Energy, לגביה היא טוענת לזכות לשימוש ייחודי, רכשה במהלך השימוש בה על גבי מוצר המערערת "משמעות שניה" באופן היוצר זיקה בלעדית בין המילה לבין המערערת או מוצרה העולה כדי "אופי מבחין" כהגדרתו בפסיקה.

לא התקיימו בענייננו אמות המידה להוכחת אופי מבחין "אינהרנטי" לסימן המערערת החולש על המילהEnergy  . המילה Energy היא כאמור "חלק מאוצר הלשון המדובר, שהיא נחלת הכל", המערערת לא הביאה ראיות מספקות להוכחת תקופת השימוש בסימן, מידת הפרסום שזכה לו והמאמץ שהשקיעה חברה ביצירת הזיקה האמורה. הנטל בעניין זה רובץ לפתח הטוען לאופי מבחין.

כמו כן קובע בית המשפט כי המערערת לא נקטה בצעד המקובל להוכחת "משמעות שנייה" - עריכת סקר צרכנים מהימן, להבדיל מבדיקה רנדומלית, שעשוי היה אולי להעיד כי הציבור מזהה את המילה עם מוצרה ומבדיל בינה לבין אחרים. סקר צרכנים אינו נדבך בלעדיו אין, וניתן להחליפו בראיות משכנעות אחרות, אולם בענייננו לא הומצאו ראיות שכאלה.כמו כן על הראיות לקיומו של אופי מבחין להיות בעלות עוצמה גבוהה.

מבחן הצליל

בית המשפט קובע כי יישום מבחן הצליל עליו מסתמכת המערערת, כשלעצמו, אינו מביא למסקנה כי קיימת הטעייה. מבחן הצליל בוחן את הדמיון הצלילי בין הסימנים בשלמותם. קרי, יש להשוות את סימנה של המערערת לסימנה של המשיבה על כל חלקיו תוך מתן משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו. הגיית הסימנים בשלמותם מפחיתה את החשש להטעיה במבחן הצליל, שכן סימן המשיבה כולל שתי מילים: הראשונהHavoline  והשניה Energy, ואילו סימן המערערת כולל רק את צירוף האותיות NRG.

לפיכך, אם נאמר כי הצרכן, הבא לרכוש את המוצר נסמך רק על הצליל של סימן המסחר של המערערת, פוחת החשש שמא יטעה וירכוש את מוצר המשיבה הכולל מילה נוספת. המילה Energy היא בעלת זיקה הדוקה לענף השמנים, כך שעיקר הדגש בהשוואה שעורך הצרכן צריך להיות ליתר חלקי הסימן ובענייננו, למילה Havoline. אכן, בית המשפט מציין כי נהוג לשים דגש מהותי על הצליל או ההברה הדומיננטית של הסימנים בעת ההכרעה בדבר קיומה של סכנת הטעיה בין סימנים. לפי בית המשפט המילה Havoline היא תוספת דומיננטית שיש בה כדי להחליש באופן משמעותי את הדמיון הצלילי בין הסימנים.

מבחן המראה

בית המשפט קובע כי השוואת מראה הסימנים בשלמותם מלמדת על היעדר שוויון. השוואת הסימנים על כל חלקיהם מעלה כי סימן המשיבה כולל אלמנטים המבדילים בינו לבין סימן המערערת ומאיינים את החשש לבלבול ביניהם. קווי הדמיון הגראפיים – ובעיקר הכוונה לאיור הבוכנה – אינם משנים את המסקנה הניכרת לעין נוכח הכיתוב המפורש. בית המשפט קובע כי גם אין דמיון חזותי בסימנים "בהתחשב באופן שבו [הם מופיעים] בשימוש על המוצר בפועל" על גבי המוצר עצמו.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

אשר לסוג הסחורה. בית המשפט קבע כי תכלית כל מוצר היא שונה. לשוני בתכלית המוצרים יש השלכה ביחס לחוג הלקוחות, באופן המחליש את קו הטיעון של המערערת. כיוון ש"תוסף לשמן" איננו "שמן", נחלש החשש שמא יבקש הצרכן מן המוכר בתחנת התדלוק "תוסף לשמן".

אשר לחוג הלקוחות. לא נקבע בעניין זה ממצא עובדתי היכול להדריכנו בשאלה, אם מדובר בחוג לקוחות מצומצם ובעל כושר הבחנה מפותח היכול להחליש את סכנת ההטעיה, אם לאו. בית המשפט קובע כי יש בדבר פנים לכאן ולכאן. מחד, צינור השיווק עשוי להיות מורכב ממוכרים מקצועיים הממליצים מיוזמתם ללקוחות על המוצר ונוכח מיומנותם קטן החשש להטעיה, וכי גם אם יאמר כי מדובר בבחירה עצמאית של הלקוח, או-אז דווקא ההשוואה החזותית היא ההשוואה הרלוונטית ונוכח ההבדל הניכר באריזת המוצרים אין חשש להטעיה. מאידך, הלקוחות המגיעים לתחנות התדלוק עלולים להיות לא מיומנים דיים ולהסתמך על הצליל בלבד, אך הנטל בעניין זה מוטל על הטוען להטעיה.

סימן מסחר מוכר היטב

דוקטרינה זו בוחנת בין היתר את יסוד המוניטין במוצר, כאשר המבחנים הנוהגים בענין זה דומים לאלו של רכישת "אופי מבחין". בית המשפט קבע כי המערערת לא עמדה באמות המידה הנדרשות להוכחת מוניטין. בכלל זה,  כאמור, לא הביאה המערערת נתונים מספקים ביחס באופן שיוכיח שימוש נרחב וממושך במוצרה. לא הוכח גם שימוש שבעקבותיו מזהה הציבור את המוצר דווקא עם המערערת.

10 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר במוצר הצללה

בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת ורדה פלאוט (ת"א 10193-07-09) –  10.8.2010

תחום: הפרת סימן מסחר

נושאים: הפרת סימן מסחר, טענת שיהוי, פיצוי בדרך של אמדן, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט, סעדים בגין הפרת בסימן מסחר, סעד ופיצוי בגין שני הסדרים חקיקתיים שונים וצו למתן חשבונות.

עובדות:

התובעת הינה חברה העוסקת בשיווק וילונות, תריסים ומוצרי הצללה. הנתבעות הן מפיצות, משווקות ומוכרות של מוצרים אלו. עיקר התביעה היא על הפרת סימן המסחר המשמש את התובעת.

נפסק:

התביעה התקבלה:  ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות ו\או מי מטעמן לשווק את המוצרים שבנדון, ניתן צו למתן חשבונות המורה לנתבעת לגלות את הרווחים שהפיקו כתוצאה מהשימוש המפר. עוד נפסק כי הנתבעות 1-3 והנתבעת 4, ישלמו לתובעת הוצאות פסק הדין החלקי ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הפרת סימן מסחר

על פי סעיף 57 לפקודת סימני המסחר "בעל סימן מסחר רשום... רשאי להגיש תובענה על הפרה..."

"סימן מסחר רשום" מוגדר בסעיף 1 לפקודת סימני המסחר כ"סימן מסחר הרשום בפנקס סימני המסחר לפי הוראות פקדה זו".

"הפרה" מוגדרת בסעיף 1 לפקודה כ –

"שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –

(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובים שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;

(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;"

בית המשפט מזכיר כי הוכחת נזק אינה מיסודות עילת התביעה בגין הפרת סימני מסחר (ע. פרידמן סימני מסחר – דין, פסיקה ומשפט משווה, 1998, 374)

עוד מזכיר בית המשפט כי על פי סעיף 27 לפקודת סימני המסחר: "התאריך שבו הוגשה הבקשה לרישום סימן מסחר יירשם כתאריך רישומו".

על פי הפסיקה, הקביעה האם סימן מפר סימן מסחר רשום תיעשה על פי "המבחן המשולש", המורכב משלושה מבחני עזר - מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות ויתר נסיבות הענין (ר' רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438).

ההשוואה תיעשה בין שני הסימנים בשלמותם (ע"א 1123/04 Canali S.P.A נ' Canal Jean Co (פורסם ב"נבו").

בית המשפט מזכיר כי שמות תיאוריים אינם כשרים לרישום (סעיף 11(10) לפקודה) וההגנה עליהם מצומצמת ביותר ובמקרים נדירים (ע"א 5792/99 עיתון "משפחה" נ' עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933).

לעניין טענת שיהוי

הנתבעות טוענות כי התובעת פנתה אליהן כ-9 חודשים לאחר שגילתה על ההפרה ובכך נתנה להן התובעת לעשות שימוש בסימן באין מפריע, בית המשפט מאזכר את פס"ד ורסצ'ה: "ויתור ושיהוי היוצרים מניעות והשתק הם הגנה טובה לגבי מעשי הפרה שנעשו בהסתמך עליהם. אין בהם, בהכרח, כדי לאפשר לנתבע להמשיך ולהפר את הזכות ללא הגבלת זמן, גם לאחר שבעליה הבהיר כי הוא עומד על קיומה. כך הדגיש כב' השופט מ' בן-יאיר בת.א. 3825/85 הנ"ל בעניין בלאס, בעמ' 215, כי יש להוכיח מצג של בעל הזכות (פטנט באותו מקרה) "ממנו נובע שלא תהיה כל התנגדות בעתיד, מצדו, כלפי ההפרה" (הדגשות במקור, פסקה 46 לפסק הדין).

בית המשפט מזכיר כי מעבר לכך, כפי שאף נקבע בפס"ד ורסצ'ה, אין תוקף לטענות הנתבעים בדבר השתק מניעות ושיהוי בכל הנוגע למתן צו מניעה קבוע מכאן ואילך כפי שעותרת התובעת (שם, פסקה 26).

פסיקת פיצוי בדרך של אמדן

התובעת לא הוכיחה את היקף הנזק שנגרם לה. בית המשפט מזכיר כי על פי הפסיקה, במקרים כאלו רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי על פי שיקול דעתו, בדרך של אמדן. כפי שנקבע בע"א 3400/03 רוחמה רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 470:

"לגבי עילות שבתחום דיני הקניין הרוחני נטל ההוכחה הוא קל בהשוואה לתחום דיני הנזיקין, משום שההנחה היא כי מעשי ההפרה גרמו נזקים לבעלי הזכויות" (ראו קלדרון [21], בעמ' 461). מקדמת דנא נפסק בעניין הפיצוי על הפרת סימן מסחר רשום: "... במשפטים מסוג זה, אף לגבי נזק ממשי, שלרוב לא ניתן למדוד אותו במדוייק, ניתנת יד חופשית למדי לבית המשפט להעריכו או לקבעו על דרך האמדן, בהתחשב עם כל נסיבות המקרה כפי שהוכחו בבית המשפט" (דברי השופט ברנזון בע"א 715/68 פרו-פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ נ' פרומין ובניו בע"מ [4], בעמ' 50)

בית המשפט קבע כי לאחר שהתובעת תקבל את פירוט הרווחים אותם הפיקו הנתבעות כתוצאה מהשימוש המפר בסימן המסחר הרשום, תודיע התובעת האם ברצונה לקבל את אותם רווחים (בקיזוז הוצאות הנתבעות), או שהיא מבקשת מבית המשפט לפסוק פיצוי על פי אומדן כאמור לאור נסיבות הענין.

לעניין עוולת גניבת העין

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות קובע:

"(א).לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

(ב).שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין."

בית המשפט מזכיר כי בעוד שעילת תביעה על פי פקודת סימני המסחר, בגין הפרת סימן מסחר רשום, נועדה להגן מפני הטעיית הציבור ביחס למקור המוצר נשוא סימן המסחר, הרי שעילת תביעה בגין גניבת עין נועדה להגן על המוניטין של בעל סימן המסחר.

בית המשפט קובע כי על מנת לבסס עילת תביעה על פי עוולת גניבת עין, על התובעת להוכיח כי קיים לסימן המסחר הרשום מוניטין, כי הזכות במוניטין שייכת לה וכי שימוש הנתבעות בסימן המסחר יצר סיכון ממש שהציבור יוטעה לחשוב שהמוצרים תחת סימן המסחר הם של התובעת.

עשיית עושר ולא במשפט

על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה"

בית המשפט קובע כי על התובע מכח חוק זה להוכיח קיומם של שלושה יסודות: א. קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (התעשרות); ב. קבלה מהמזכה; ג. קבלה שלא על פי זכות שבדין.

בית המשפט מזכיר שבפסיקה נקבע, כי לשם ביסוס היסוד השלישי (קבלה שלא על פי זכות שבדין) נדרש "ייסוד נוסף" והוא התנהגות מצד הזוכה אשר אינה עולה בקנה אחד עם דרישות המסחר ההוגן, התנהגות אשר נגועה בחוסר תום לב. כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא ייצוא והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, רע"א 502/04 buffalo Boots GMGH ואח' נ' גלי ואח', פ"ד נח (5) 487).

לעניין סעדים בגין הפרת בסימן מסחר

על פי סעיף 59(א) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972:

"במשפט על הפרה יהיה התובע זכאי לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית המשפט הדן בדבר מוסמך לתיתו, וכן יהא זכאי לסעדים המנויים בסעיף 59א"

על יסוד האמור לעיל, קבע בית המשפט כי זכאית התובעת כי יינתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות ו/ואו מי מטעמן לשווק מוצרי וילונות ותריסי הצללה תחת סימן המסחר הרשום או "פיין סטריפ".

סעד ופיצוי בגין שני הסדרים חקיקתיים שונים

בית  המשפט מזכיר כי על פי הפסיקה, כאשר זכאי תובע לסעד ופיצוי בגין שני הסדרים חקיקתיים שונים, יקנה התובע את שתי הזכויות גם יחד אך יזכה בפיצוי פעם אחת בלבד, בגין אחת מהזכויות (פרשת א.ש.י.ר).

דהיינו, הפיצוי מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט יהא חופף לפיצוי בגין פקודת סימני המסחר, ואין לחייב את הנתבעות בתשלומם במצטבר.

צו למתן חשבונות

בית המשפט קובע כי כאשר מוגשת תביעה למתן חשבונות, יש לברר תחילה האם זכאית התובעת למתן חשבונות. בשלב השני לאחר שניתן צו למתן חשבונות ואלו הוגשו, יתברר הסעד הכספי המבוקש. התובעת זכאית לבחור האם לקבל פיצוי כספי על הנזק שנגרם לה כתוצאה מההפרה, או האם לקבל את הרווחים שהפיקו הנתבעות ממעשה ההפרה. היא אינה זכאית לקבל את השניים במצטבר (ר' פרשת ורסצ'ה לעיל, פסקה 27).

1 ביולי, 2010,

0 תגובות

על "המבחן המשולש" בדיני סימני מסחר ובעוולת גניבת העין

בפסיקה שניתנה לאחרונה בבית המשפט העליון,  עמד בית המשפט על ההבדלים שביישום "המבחן המשולש" בתביעה מכוח דיני סימני המסחר ובתביעה המבוססת על עוולת גניבת העין הקבועה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999.

פסק הדין עסק בערעור על בקשה למתן צו מניעה זמני שביקשה יבואנית תכשיר לניקוי מערכות דלק ברכב, הנושא את סימן המסחר הרשום "Gold Label" נגד חברה המשווקת תכשיר דומה הנושא את השם "Gold 55". בנוסף טענה המערערת, כי לא רק שיש בשם המוצר המתחרה כדי להטעות את ציבור הצרכנים, אלא שגם מיכל המוצר הוחלף ברבות הימים למיכל חדש הדומה עד כדי הטעיה למיכל המערערת.

בית המשפט סקר את שתי עילות התביעה העיקריות המהוות חלק מדיני הקניין הרוחני וירד לעובי הקורה שלהן, תוך שהוא מסביר את מהותה של כל עילת תביעה מחד גיסא ועומד על ההבדלים ביסודות כל אחת מהן הדרושים הוכחה.

סימן מסחר

סימן מסחר אמור ליצור זיקה בין הטובין הנושאים את סימן המסחר לבין מקורם, באופן שתיווצר הבחנה בין מוצרו של עוסק אחד לבין מוצריהם של עוסקים אחרים, תוך שהדבר מקל על הצרכנים לאתר ולרכוש את הטובין שבהם הם מעוניינים. הבחנה זו משרתת למעשה שתי מטרות: מצד אחד, ניתנת הגנה לעוסק מפני פגיעה בקניינו ובמוניטין שמוצריו צברו, ומצד שני נמנעת הטעייתו של הציבור בעקבות שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר.

בכדי לבחון האם קיימת הפרה של סימן מסחר רשום, יש לבחון האם ישנו דמיון מטעה בין הסימן הרשום לבין הסימן המפר לכאורה. קיומו של דמיון מטעה זה נבדק על פי "המבחן המשולש":

א. מבחן המראה והצליל; ב. מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ג. ומבחן יתר נסיבות העניין.

בעת יישומו של המבחן המשולש בבחינת הפרת סימן מסחר רשום, משווים בין הסימן הרשום בשלמותו לסימן המפר לכאורה בשלמותו ובודקים האם מכלול המאפיינים של הסימנים עולה כדי דמיון מטעה.  הכוונה היא כי אין לבחון רק את חלקו של הסימן (כגון סוג הגופן או צבען של האותיות), כי אם את הסימן כולו על כל חלקיו.

גניבת עין

מטרת תביעה בגין עוולת גניבת עין היא למנוע מעוסקים שונים לגרום לכך שמוצרים שהם מוכרים או שירות שהם נותנים ייחשבו בטעות על ידי הצרכן כמוצרים או שירותים של עוסק אחר. בכדי להוכיח את קיומה של עוולה זו, יש להראות כי מתקיימים שני יסודות: לתובע יש מוניטין במוצר או בשירות; וכי קיים חשש סביר להטעיית הציבור לחשוב כי המוצר או השירות של הנתבע הינו של התובע.

גם כאן, בדיקת החשש הסביר להטעיה נעשית לאור "המבחן המשולש". עם זאת, כך הבהיר והסביר בית המשפט בפסק  הדין, בעוד שכאשר נבדקת הפרת סימן מסחר, מתמקדת הבחינה בהשוואה בין סימני המסחר לבדם, בבחינת עוולת גניבת העין, הבדיקה היא האם מכלול התנהלות ופעילות הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה.

לפיכך, כעיקרון, ההגנה הניתנת למוצר או שירות בעקבות תביעה בגין עוולת גניבת העין היא מצומצמת יותר מאשר ההגנה הניתנת מכוח תביעה בגין הפרת סימן מסחר רשום ו/או דינים אחרים. עם זאת, "הקביעה שמושא הבחינה הוא מכלול מצגי הנתבע עשויה במקרים מסוימים להביא להרחבת ההגנה. כך יהיה במקרה בו השוואה בין רכיבי המוצרים או השירותים תלמד על דמיון מסוים בין כל רכיב ורכיב אשר בעומדו בפני עצמו אינו מעורר חשש להטעיה, אולם צירופם של כל הרכיבים יחדיו מצטבר לכדי "מסה קריטית" היוצרת חשש סביר להטעיה".

בפסק הדין, יישם בית המשפט את המבחן המשולש הן בעילת הפרת סימן מסחר והן בעילת עוולת גניבת העין ומצא כי ככל שהדבר נוגע להפרת סימן המסחר של המבקשת, "השוואה של הסימן 'Gold 55' לסימן 'Gold Label' מלמדת על נקלה כי אין ביניהם דמיון מטעה". עוד קבע בית המשפט כי השימוש במילה Gold במסגרת סימן מסחר שאינו קשור לטובין העשויים מהמתכת היקרה, הינו למעשה שימוש בשם תיאורי האמור להעיד על טיבו של המוצר. שמות תיאוריים הינם שמות אשר היקף ההגנה שהם מקבלים מכוח דיני סימני המסחר הינו מצומצם ביותר.  לפיכך קבע בית המשפט כי כאשר משווים את שני הסימנים בשלמותם זה לזה, מגיעים למסקנה כי לא התבצעה הפרה של סימן המסחר של המבקשת.

למעשה קבע בית המשפט, כי אין די בהכללת מילה מסוימת הקיימת בסימן המסחר הרשום של המבקשת בשם המסחרי של המוצר אותו שיווקה המשיבה, במיוחד כאשר השוואת שני הסימנים בכללותם מראים באופן ברור כי הסימנים שונים ו"צבען של האותיות וצורתן אינם זהים".

כך, רואות עינינו כי יישומו של מבחן אחד על מערכות דינים שונות, יכולה להביא לקבלת תוצאות שונות. מכאן החשיבות של ידיעת הדין על בוריו בבואו של אדם לתבוע את זכויותיו בבית המשפט. תביעה בקניין רוחני שאינה מבוססת על יישום העובדות על הדינים השונים, עלולה במקרים מסוימים להסתיים בדחיית התביעה, וזאת למרות שלו היו מיושמות העובדות על מערכת דינים נוספת, היה מקבל התובע את יומו בבית המשפט.

23 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

גניבת עין בהעתקת כיסויים לחלה

בית המשפט המחוזי ירושלים, השופט יוסף שפירא (ת"א 3402/09, בש"א 8858/09) - 23.12.2009

תחום: העתקת כיסויים לחלה (גניבת עין)

נושאים: סעד זמני, גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, אי רישום מדגם, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, מאזן הנוחות

עובדות

בקשה למתן צו לסעד זמני שיורה למשיבים להימנע מלמכור סדרה של כיסויים לחלה או מצה. אשר נטען כי הם מפירים את זכויות המבקשת במוצרים המקוריים אותם היא מייצרת ומשווקת.

נפסק

הבקשה מתקבלת בחלקה. ניתן צו מניעה זמני עד למתן פסק דין המורה למשיבים להימנע מלעשות שימוש בסדרה של כיסויים לחלה של המבקשים.

לא ניתן צו לאיסוף המוצרים המפרים שווקו קודם למתן הצו. לא ניתן צו למתן חשבונות וגילוי מסמכים, אשר יכול ויעשה במסגרת ההליך העיקרי.

שכ"ט עו"ד בבקשה זו בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ ישולם על פי תוצאות ההליך העיקרי.

נקודות מרכזיות

סעד זמני

השיקולים למתן סעד זמני, שהיו בעבר יציר הפסיקה, מעוגנים כיום בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, והם כדלקמן:

א.    חיוניות הסעד - השאלה היא האם מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי באופן שיש בו כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה.

ב.    הוכחת קיום הזכות - התובע צריך להוכיח סיכוי של הצלחה בתביעה, ברמה של קיום זכות לכאורה (תקנה 362(א)).

ג.    מאזן הנוחות - על בית המשפט לבחון למי מן הצדדים תיגרם אי נוחות רבה יותר ממתן או מאי מתן הצו (תקנה 362(ב)(1)). אי נוחות זו נבחנת על-ידי השוואת נזקי הצדדים, לרבות צדדים שלישיים. מנושא זה נגזרת גם שאלה נוספת: האם נזקו של התובע הוא בלתי הפיך ולא יהא ניתן לפיצוי בכסף. בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני, נדרשים שיקולים מיוחדים של מאזן הנוחות, הנוגעים בעיקרם לנסיבות הכלכליות והמסחריות של המקרה.

גניבת עין

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט– 1999, קובע: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

לעוולת גניבת עין יש שני יסודות: מוניטין והטעיה.

מוניטין

מוניטין הוא תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו. אין צורך שקהל הלקוחות ידע את זהותו של התובע. כל שעל התובע להראות הוא שבבוא הצרכן לקנות את המוצר נשוא המחלוקת, הוא מתכוון לרכוש את המוצר של התובע אשר מאופין בתיאור נשוא החיקוי.

בית המשפט פסק כי לאור: הקטלוגים הרבים שהפיצה המבקשת, עדות מנהל המבקשת בדבר המוניטין שלא נחקר בנושא זה בחקירתו הנגדית, עדות המשיבים כי הם מכירים את המבקשת במשך עשרות שנים, גידול מרשים ועקבי במכירות הסדרה, יש בכל אלה כדי לקבוע כי למבקשת יש מוניטין לעניין בקשה לסעד זמני.

בית המשפט פסק כי המבקשת אף הוכיחה כי המוצר רכש לעצמו "משמעות שנייה" המקשרת אותו עם המבקשת, עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על-פי חזותו עם תוצרתה של המבקשת.

בית המשפט דחה את הטענה כי מוניטין למוצר יכול להתקיים רק לאחר שנים רבות של ייצור ושיווק. שכן משמעותה של טענה זו היא כי אין הגנה על מוצרים "חדשים". יש לבדוק לפיכך נסיבות כל מקרה ומקרה.

בית המשפט דחה את הטענה כי מוניטין של יצרן אינו רלבנטי כלל אלא רק מוניטין במוצר, וכי מוניטין אצל לקוח משנה, לאו מוניטין הוא.

הטעיה

שאלת ההטעיה על ידי חיקוי נבדקת על פי "המבחן המשולש" - הקובע שלושה פרמטרים לבחינת התקיימותו של "דמיון מטעה":

א. מבחן המראה והצליל;

ב. מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות;

ג. מבחן יתר נסיבות העניין.

המבחנים המתאימים יותר לבדיקת קיומו של חשש להטעיה לגבי המוצר עצמו הינם מבחן סוג הסחורה ומבחן יתר הנסיבות ו'השכל הישר'.

בבחינת ההטעיה, יש להשוות את שני המוצרים בשלמותם, ולתת משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו.

שאלת המפתח שיש לברר במסגרת בחינת יתר הנסיבות, היא: מה יקרה אם כל אחד משני היריבים, המתחרים זה בזה, יורשה להשתמש בסימן שלו? העלול הציבור, מחמת דמיון המילים, לערבב סחורתם, ולחשוב שסחורתו של פלוני היא סחורתו של אלמוני?

בית המשפט קבע כי המראה בין הדגמים הינו דומה עד כדי להטעות, סוג הטובין זהה, חוג הלקוחות זהה, אפיקי השיווק זהים, והתחרות בין מוצרי המבקשת למשיבים מתבצעת יום יום, שעה שעה, באותן חנויות עצמן.

התערבות בלתי הוגנת

סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות קובע: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".

בית המשפט דחה את העילה לפי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות (התערבות בלתי הוגנת) וקבע כי סעיף 3 אינו חל במקרה דנא, שכן הסעיף עוסק במקרה בו העוסק חוסם או מונע בצורה כלשהיגישה פיסית ללקוחות של העסק.

סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות לא נועד לקבוע איסור כללי מפני תחרות בלתי-הוגנת. שידול לקוחות, אף אם הוא 'רוכב' על גבי המוניטין של התובע, עדיין אינו בגדר 'חסימה' של הגישה לתובע.

עילת עשיית עושר ולא במשפט

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, קובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

יסודות העילה הם: זכייה בטובת הנאה ללא כל זכות שבדין, התעשרות אשר באה מהמזכה והיסוד הנוסף.

רק במקרים חריגים דיני עשיית עושר יגנו על ההשקעה של פלוני בפיתוח, וזאת רק מקום בו המדובר במוצר חדשני, ייחודי, אשר ההשקעה של פלוני בפיתוח ושיווק המוצר הינה בשיעור גבוה המצדיק את מתן ההגנה.

ואולם מקום בו קיימת השקעה משמעותית בפיתוח המוצר, יש לבחון זאת על פי היחס בין ההשקעה לבין מחיר המוצר, שאם לא כן תחסם הדלת להוכחת הפרת זכויות קניין רוחני בפני היוצר הקטן.

זכייה בטובת הנאה ללא כל זכות שבדין

המשיבים קיבלו טובת הנאה מן המבקשת המתבטאת בשימוש שהם עושים ברעיון העיצובי אותו מימשה המבקשת במוצרים המקוריים - מוצר שכבר הוכיח הצלחה - אשר בפיתוחו השקיעה מקורית, חדשנות, יצירתיות, זמן וכסף, ללא כל השקעה מצדם.

ההתעשרות אשר באה מהמזכה

ההתעשרות, פנים רבות לה: התעשרות נובעת מרווחים אותם המפר מפיק ממכירות המוצרים המפרים. מחיסכון בהוצאות פיתוחו של המוצר שעל ידי העתקתו נחסכת מן המעתיקים השקעה של מאמץ, מחשבה, טרחה זמן וממון.

היסוד הנוסף

בהלכת א.ש.י.ר נקבע, בדעת הרוב, כי ניתן להגן על תוצר רוחני, שאינו מוגן במסגרת דיני הקניין הרוחני, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. וזאת כאשר מוכח יסוד נוסף.

היסוד הנוסף עשוי להיות משני סוגים עיקריים:

א.    התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב.

ב.    נסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.

העתקת של מוטיבים שאינם פונקציונאלים העתקתם אשר נעשתה מטעמים עסקיים ותחרותיים. אשר נעשתה כדי לקטוף את פרי עמלו של הממציא אשר הצריך יצירתיות, מיומנות, השקעה כספית והשקעת זמן. העתקה כזו מאפשרת ליצרן המעתיק לייצר מוצרים בעלות נמוכה, וכך להתחרות באופן בלתי הוגן ביצרן אשר עמד בכל ההוצאות הכרוכות בפיתוח ועיצוב המוצר. בנסיבות אלו מתקיים היסוד הנוסף העושה את ההתעשרות בלתי צודקת.

קריטריונים נוספים לבחינת התקיימותו של "היסוד הנוסף": היקף ההשקעה בפיתוח המוצר; היותה של ההעתקה שיטתית או חד פעמית; הקושי שבחיקוי; השאלה אם מדובר בהעתקה מלאה או חלקית של המוצר; משך הזמן שבו המוצר המועתק נמצא בשוק; קיומן של חלופות להשגת התכלית המבוקשת על ידי המעתיק; האפשרות לקיומו של כשל שוק אם יותר החיקוי; והשאלה אם ניתן היה להשיג הגנה על הקניין הרוחני על ידי רישומו.

בית המשפט פסק כי קמה למבקשת עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר.

אי רישום מדגם

כאמור בסעיף 7 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח- 2007: מוצר לא יקבל הגנה כפולה הן מכוח דיני זכות יוצרים והן מכוח דיני המדגמים.

אולם כאשר תובענה בגין הפרת זכות יוצרים לא נסמכת על מונופול על פי דין אלא על הפגיעה בזכותה הקניינית, אין לשלול את זכותה של המבקשת לפי לתבוע לפי חוק זכויות יוצרים (אף אם הכיסויים המשווקים על ידי המבקשת משוכפלים באופן תעשייתי וראויים להירשם כמדגם).

הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן

כאמור בסעיפים 2(א), 2(ב) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981, נטילת חלק ביצירת החיקוי והפצתו בציבור, מהווה הטעייה של ציבור הצרכנים.

הוכחת הטעייה בפועל, אינה מחויבת אלא ניתן להסתפק בהוכחת סכנה בלבד של הטעייה.

חיקוי מכוון של מוצר של מתחרה מעידה, לכאורה, על חשש להטעיה של ציבור הלקוחות מן ההיבט האובייקטיבי.

מאזן הנוחות

בבחינת מאזן הנוחות - על בית המשפט לבחון למי מן הצדדים תיגרם אי נוחות רבה יותר ממתן או מאי מתן הצו. אי נוחות זו נבחנת על-ידי השוואת נזקי הצדדים, לרבות צדדים שלישיים. מנושא זה נגזרת גם שאלה נוספת: האם נזקו של התובע הוא בלתי הפיך ולא יהא ניתן לפיצוי בכסף. בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני, נדרשים שיקולים מיוחדים של מאזן הנוחות, הנוגעים בעיקרם לנסיבות הכלכליות והמסחריות של המקרה

שאלת מאזן הנוחות מושפעת משאלת חוזק עילת התביעה.

לאור העובדה שהמשיבים מוכרים דגמים רבים של כיסויים, ולא מדובר במוצר עונתי אלא המתאים לכל עונות השנה, הרי שאם תדחה תביעת המבקשת, יוכלו להיפרע ממנה את נזקיהם. כך גם לעניין טענתם כי נזקי המבקשת הינם כספיים בלבד, הרי שעיון בבקשתה ובכתב תביעתה מלמד כי לא בנזק כספי בלבד עסקינן.

בית המשפט פסק כי דווקא נזקי התובעת הם בלתי הפיכים, בניגוד לטענת כל המשיבים.

30 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימני מסחר Safety-Kleen

בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן (תא (ת"א) 2580-06) – 30.11.09

תחום: הפרת סימני מסחר

נושא:  מטרת פקודת סימן מסחר, הפרת סימן מסחר, מבחן הדמיון המטעה בסימני מסחר – המבחן המשולש, שימוש אמת בסימן מסחר, הודעת הסתלקות בסימן מסחר, גניבת עין, מבחן הדמיון המטעה בגניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט – צמצום תכולה על קניין רוחני

עובדות

תביעה שעילתה הפרת סימן מסחר וגניבת עין בגין שימוש בשם "סייקלין" אשר לטענת התובעת דומה עד כדי להטעות לסימן המסחר "Safety-Kleen".

נפסק

התביעה נדחית. אין דמיון בחזות בין הסימנים, בוודאי שלא דמיון העלול להטעות.

התובעת תשלם לנתבעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

מטרת פקודת סימן מסחר

המטרה המרכזית שביסוד פקודת סימני המסחר הינה הגנה על הציבור הרחב. אמנם לפקודה גם מטרות מסחריות של מניעת תחרות בלתי הוגנת המוגשמות על ידי הגנה על בעל הזכות לשימוש בלעדי בשם, אך בבסיס הפקודה הינה חוק צרכני.

הפרת סימן מסחר

סעיף 1 לפקודת סימני מסחר מגדיר הפרה של סימן מסחר רשום כך:

"הפרה" - שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך -

(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;

(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;".

מבחן הדמיון המטעה בסימני מסחר – המבחן המשולש

הפסיקה אימצה את מבחן "הדימיון המטעה", לפיו לא כל דימיון יספיק כדי לפסול סימן מסחר, אלא רק דמיון שיש בו כדי להטעות.

"הדמיון המטעה" יכול להתקיים בשני מישורים:

א.    במישור של המוצר – הלקוח עשוי לטעות ולחשוב שהמוצר שהוא רוכש הינו למעשה מוצר אחר או מוצר ממקור אחר;

ב.    במישור של החברה ממנה הוא רוכש את המוצר – הלקוח עלול לטעות ולהאמין שהוא רוכש את המוצר מחברה פלונית בעוד שבפועל הוא רוכש את המוצר מחברה אלמונית.

"המבחן המשולש", שנקבע בפסיקה, קובע שלושה פרמטרים לבחינת התקיימותו של "דמיון מטעה": מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

המבחנים המתאימים יותר לבדיקת קיומו של חשש להטעיה במישור המוצר עצמו הינם מבחן סוג הסחורה ומבחן יתר הנסיבות ו'השכל הישר'. שאלת המפתח שיש לברר במסגרת בחינת יתר הנסיבות.

המבחנים הרלוונטיים לבחינת קיומו של דמיון מטעה במישור החברה המוכרת, הינם מבחן המראה והצליל ומבחן חוג הלקוחות.

שימוש אמת בסימן מסחר

כאשר השימוש בסימן המסחר נעשה כלפי סחורה "אמיתית" של התובעת, לא ניתן לטעון כי מדובר בשימוש מפר.

הדין הוא שאין אדם מפר את זכותו של בעל סימן מסחר לשימוש בלעדי בסימנו כשהוא משתמש בו בקשר ל"סחורה האמיתית", דהיינו, לסחורתו של בעל הסימן, שנפלה לידיים בלתי-מוסמכות או בלתי-נאמנות, אין הסימן מגן בפני השימוש בסימן לגבי סחורה כזאת. בשימוש כזה אין הטעיה. נכון אמנם שאף באין הטעיה יכול שיופר הסימן.

אם היה בעל הסימן יצרן, ופלוני מייבא ומשווק את סחורתו תוך שימוש בסימנו של היצרן, אין הסימן מעיד אלא על העובדה שהסחורה היא מוצרו של בעל הסימן. אין לומר כי אין זאת האמת כולה ושבעת ובעונה אחת הסימן גם מטעה את הציבור לגבי אופן היבוא והשיווק של הסחורה בארץ. די בכך שהסחורה היא "אמיתית" מבחינת המקור שלה, כדי לשלול מן השימוש את יסוד ההפרה.

מה משמעות של הודעת הסתלקות בסימן מסחר?

ככלל, את ההשוואה לצורך בחינת הדמיון המטעה יש לעשות בין שני הסימנים בשלמותם.

הנתבעות הפנו להערה ברישומי סימן המסחר של התובעת, לפיה: "רישום סימן זה לא יתן זכות לשימוש ייחודי במילה Kleen אלא בהרכב הסימן” – להלן: הודעת הסתלקות.

הערה זו אינה גורעת מזכותה של התובעת לשימוש בלעדי בצירוף המילים, ולא נכון להסיק מקיום ההערה כי יש להתעלם מהמילה 'Kleen' בהשוואה בין הסימנים.

הויתור על השימוש הייחודי במילה Kleen, אין משמעו כי זכותה של המבקשת מצטמצמת למונופולין ביחס למילה " Safety-". תוצאת הסייג היא שניתנת למבקשת זכות לשימוש ייחודי בסימן בשלמותו, תוך שנלקחת ממנה זכות זו ביחס לאחד ממרכיבי הסימן.

גניבת עין

סעיף 1(א) לחוק העוולות המסחריות, התשנ"ט-1999, קובע:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

לעוולת גניבת העין שני יסודות: מוניטין, וחשש סביר להטעיה.

המוקד של עוולת גניבת העין, על-פי לשונה, הוא בחשש מפני הטעייה. העוולה קמה, מקום בו אדם גורם לכך שנכס או שירות מבית מדרשו, ייחשבו בטעות כנכס או שירות של אחר. ואולם, לא תוטל אחריות מכוח עוולה זו, אלא מקום בו רכש האחר מוניטין בנכס או בשירות, לאמור 'כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-נפגע.

מבחן הדמיון המטעה בגניבת עין

המבחנים המשמשים לבחינת 'דמיון מטעה' במקרים של הפרת סימן מסחר זהים למבחנים בעוולת גניבת עין. ואולם, בעוד שבהקשר של הפרת סימן מסחר בוחנים את קיום הדמיון המטעה בין הסימנים עצמם, כאשר מדובר בעוולת גניבת עין יש לבדוק אם מכלול מעשיו של הנתבע גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר.

עשיית עושר ולא במשפט – צמצום תכולה על קניין רוחני

ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 389, 462 עסק בית המשפט העליון בהרכב מורחב בשאלת היחס בין דיני עשיית עושר לדיני הקנין הרוחני, ונקבע  שככלל, תפקידם של דיני הקניין הרוחני הוא להסדיר תחום זה של זכויות. עם זאת, נפתח פתח מסוים לבסס עילה שבעשיית עושר, גם כאשר מדובר בתחום הקנין הרוחני. הפתח שנפתח הוא פתח צר מאד, ולפיו במקרים חריגים וקיצוניים בהם מעשיו של הנתבע מקוממים במיוחד, יאפשרו לתובע לתבוע בעילה של עשיית עושר, גם אם לא הופרו דיני הקנין הרוחני. פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון לאחר רע"א 5768/94 לעיל מצביעים על מגמה מצמצמת לפתח שנפתח שם.

30 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימני מסחר באריזה לשוקולד

בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופט אחיקם סטולר (תא (מרכז) 1976-08-07) – 30.11.09

תחום: הפרת סימני מסחר באריזה לשוקולד

נושא:  מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן השכל, סימן מסחר מוכר היטב , סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב, יסודות עוולת גניבת עין , מבחני הוכחת מוניטין, שיקולים לפיצוי מכח חוק עוולות מסחריות

עובדות

תביעה שעילתה הפרת סימן מסחר הרשום על שם התובעת חברת Ferrero S.p.A מאיטליה. בגין הפצה ומכירה של  חיקויים של מוצר פררו-רושה. התביעה הוגשה כנגד חברת נ.א. קסטרו יבוא ויצוא בע"מ וכנגד המכס אשר עיכב את הטובין שיובאו על ידי הנתבעת מסין. התביעה כנגד חברת קסטרו עניינה הפרת סימני מסחר, גניבת עין וכן הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן. לפיצויים בסך של 100,000 ₪.

קסטרו הגישה תביעה שכנגד, נגד חברת פררו והמכס, בגין נזקים שנגרמו לחברת קסטרו בשל העיכוב בשחרורו של המטען. לפיצויים בסך של 273,000 ₪.

נפסק

התביעה של התובעת כנגד הנתבעת 1 מתקבלת. הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 60,000 ₪. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. תביעה התובעת (פררו) כנגד הנתבעת 2 היא המכס –  נדחית. התביעה שכנגד שהגישה קסטרו כנגד פררו והמכס נדחית.

לטובת פררו נפסקו הוצאות ושכ"ט בשיעור של 30,000 ₪ + מע"מ. לטובת המכס נפסקו הוצאות ושכ"ט בשיעור של 15,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

מבחני הפרה של סימני המסחר

על מנת לקבוע האם מתקיימת הפרה של סימן מסחר רשום יש לבחון האם ישנו דמיון מטעה בין סימן המסחר הרשום לבין הסימן שנטען כי הוא מפר. שאלת קיומו של דמיון מטעה מוכרעת על פי מבחן משולש: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

יודגש כי בעת בחינת קיומו של דמיון מטעה אין לפרק את הסימן לגורמיו. יש להשוות את הסימן האחד בשלמותו לסימן האחר בשלמותו, ולבחון האם הדמיון בין שני המכלולים עולה כדי דמיון מטעה.

מבחן המראה והצליל

מבחן המראה והצליל, הוא המבחן המרכזי מבין השלושה. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם, אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו. אין מדובר בהשוואה מדוקדקת של כל הברה בנפרד, שהרי אדם המכיר היטב את שני הסימנים ממילא איננו צפוי להתבלבל ביניהם. תחת זאת יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם. המשקל היחסי אשר יש ליתן להיבט החזותי לעומת סוגיית צלילם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות. מבחן סוג הסחורות איננו מתמצה אך בשאלת הדמיון בין המוצרים, אלא הוא עוסק אף בהשפעת סוג המוצרים הנדונים על מידת הסכנה להטעיה. אף מבחן חוג הלקוחות מורכב משני עניינים משלימים – האחד, אם המוצרים פונים לאותו חוג לקוחות; השני, כיצד משפיעה זהותם של הלקוחות הנוהגים לרכוש את הסחורה על הסיכוי להטעיה. ככל שמדובר בחוג לקוחות מצומצם ומובחן, בעל כושר הבחנה מפותח יותר, כך פוחתת סכנת ההטעיה.

מבחן יתר נסיבות העניין

מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן לוואי המאגד בתוכו את שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא הובאו בחשבון במסגרת המבחנים האחרים.

מבחן השכל

כלי נוסף העשוי לשמש להכרעה בשאלת הדמיון הוא "מבחן השכל", שבבסיסו עומדת העובדה כי לעתים מגלם סימן המסחר מסר רעיוני כלשהו, מעין אומנות קונספטואלית. במצבים כאלה יש להשוות את מידת הדמיון בין הרעיונות המועברים על-ידי שני הסימנים. במקרים שבהם המסר הרעיוני העומד בבסיס סימנו של הנתבע זהה, או דומה מהותית, לזה העולה מסימנו של התובע, עשוי בית-המשפט לראות בכך הפרה אף אם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל.

סימן מסחר מוכר היטב

סעיף 1 לפקודת סימני המסחר מגדיר סימן מסחר מוכר היטב:  כ"סימן המוכר היטב בישראל כסימן שבבעלות אדם שהוא אזרח מדינה חברה, תושב קבוע בה או שיש לו בה מפעל עסקי תעשייתי פעיל, ואפילו הסימן אינו סימן מסחר רשום בישראל או אין משתמשים בו בישראל; לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק";

לאור הצטרפות להסכם TRIPS הפקודה מגינה לא רק על סימן מסחר הרשום על פי הפקודה, אלא גם על "סימן מסחר מוכר היטב" אף אם אינו רשום לפי הפקודה, ומרחיבה את ההגנה על "סימן מסחר מוכר היטב" שנרשם על פי הפקודה אף כלפי טובין שאינם מאותו הגדר.

נפסק כי לתובעת ולמוצריה מוניטין רב לרבות מוצר ROCHER מתוצרתה בישראל. סימני המסחר שנרשמו על ידי התובעת לגבי מוצר זה הינם סימני מסחר רשומים מוכרים היטב, ויש לתת להם הגנה רחבה ביותר בהתאם להוראות פקודת סימני המסחר.

סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב

בית המשפט פסק גם כי החוזי הכללי של כדור ROCHER מתוצרתה הינו סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב של התובעת. כדור השוקולד, בתצורה שהוא עטוף לרבות צבעה, אופי האריזה, המדבקה וצורתה נותנים שיש להכיר בו כסימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב כמשמעות היגד זה בפקודת סימני המסחר.

יסודות עוולת גניבת עין

עוולת גניבת עין, בהתאם לסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט- 1999מכילה שני יסודות: האחד, שלתובע יש מוניטין במוצר או בשירות המדובר; השני, שקיים חשש סביר להטעיה העלולה להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

יסודה של עוולת "גניבת עין" בשמירה על זכותו הקניינית של בעל מוניטין בעסק העלול להיפגע ממצג שווא של הנתבע, להבדיל מתכלית שעניינה בהגנה על הציבור ככזה.

הערך המוגן העומד ביסוד העוולה הוא הגנה על האינטרס הקנייני של העוסק להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים. העוולה של גניבת עין באה אפוא להגן על יצרן, שהמעשים המבוצעים על ידי המעוול עלולים להביא קונה רגיל לטעות ולהניח שהוא קונה טובין של היצרן, שעה שלמעשה הוא קונה טובין של המעוול הנהנה מן ההטעיה. המדובר בראיות אובייקטיביות המעידות על קיום סכנה של הטעיית הציבור. אין חובה להוכיח הטעיה בפועל, ודי בהוכחת סכנה בלבד של הטעיה כזאת.

לצורך עמידה בדרישות ההוכחה כי נתקיימה עוולה יש להראות קיומו של חשש סביר שמעשי הנתבע יגרמו לקונה הרגיל לחשוב בטעות, כי מדובר בטובין או בשירות שמספק התובע בעוד, שלאמיתו של דבר, מדובר באלה של הנתבע.

למושג "חשש סביר" יוחס ממד אובייקטיבי, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעיה, אם כי הוכחת כוונה כזו עשויה להקל את נטל ההוכחה בדבר קיום חשש סביר להטעיה. אין צורך בהוכחת הטעיה בפועל אלא די בהוכחת קיום סכנת הטעיה בלבד.

ההבדלים בישום המבחנים לבחינת הטעיה בין סימן מסחר לגניבת עין

המבחן לבדיקת חשש סביר להטעיה הוא המבחן המשולש, המשמש גם לעניין בדיקת "דמיון מטעה" בסימני מסחר ולעניינים נוספים. עם זאת, קיים הבדל רב חשיבות באופן יישומו של המבחן בשני המקרים. כאשר נבדקת שאלת הפרתו של סימן מסחר, מתמקדת הבחינה בהשוואה בין סימני המסחר לבדם. בעוולה של גניבת עין, לעומת זאת, הבדיקה היא האם מכלול התנהלותו ופועלו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה? בדרך כלל יש בעובדה זו כדי לצמצם את היקף ההגנה הניתנת בגדר עוולת גניבת העין ביחס להגנה הניתנת בגדרם של דיני סימני המסחר או דינים דומים. עם זאת, הקביעה שמושא הבחינה הוא מכלול מצגי הנתבע עשויה במקרים מסוימים להביא להרחבת ההגנה. כך יהיה במקרה בו השוואה בין רכיבי המוצרים או השירותים תלמד על דמיון מסוים בין כל רכיב ורכיב אשר בעומדו בפני עצמו אינו מעורר חשש להטעיה, אולם צירופם של כל הרכיבים יחדיו מצטבר לכדי "מסה קריטית" היוצרת חשש סביר להטעיה.

מבחני הוכחת מוניטין

המושג מוניטין קשה להגדרה מדויקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר.

בפסיקה נמנו מבחני עזר שונים שניתן להסתייע בהם על מנת להוכיח מוניטין, כגון: (א) משך תקופת השימוש בסימן או בשם; (ב) האופי וההיקף של פרסום הסימן או השם והבאתם לידיעת הציבור; (ג) האמצעים שהושקעו ביצירת קשר מודע, אצל קהל הצרכנים, בין שם או סימן זה לבין מוצר מסוים; (ד) האם הציבור ייחס חשיבות לזהות היצרן ולא רק לתכונות ולצורה או למבנה של המוצר; (ה) האם הביקוש למוצר מושפע מהמיומנות ומההגינות של היצרן;

ויודגש, אין להיצמד לנוסחת בירור קשיחה והמבחן צריך להיגזר מנסיבות העניין.

שיקולים לפיצוי מכח חוק עוולות מסחריות

סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות קבע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת באותו חוק בסך של עד 100,000 ₪. כאשר עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים יראו כעוולה אחת.

שני עיקרים עומדים בבסיס הסעיף המאפשר פיצויים ללא הוכחת נזק:

האחד - העדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין, השני – הרצון להרתיע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים אותם צריך לשקול בית המשפט בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים בהתחשב ברציונאליים אלה, איננה סגורה: בין היתר, יתחשב בית המשפט בעוצמת ההפרות, מספרן ומשכן, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר וכדומה

המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה ולכן יש לראות עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים כעוולה אחת.

קביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין גניבת עין, בחוק עוולות מסחריות, יוצרת הינע מסוים גם לבעל סימן רשום, להשתית תביעתו דווקא על העוולה של גניבת עין, במקום על פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], שאינה מקנה פיצוי ללא הוכחת נזק. אין מניעה לתביעה בעוולה של גניבת עין גם כאשר מדובר בסימן רשום. מובן, כי הכדאיות לכך תלויה בנסיבות העניין. התביעה לפי דיני הסימן הרשום היא עוצמתית יותר, שכן זו תביעה בעלת אופי מונופוליסטי, בעוד שהתביעה לפי דיני גניבת עין דורשת הוכחת יסוד של הטעיה אצל לקוחות לגבי מקור הטובין או השירות.

בנסיבות העניין נפסק כי יש לראות במעשה גניבת העין מסכת אחת המקימה עילת תביעה אחת בלבד בקשר לאותה עוולה. המדובר במעשה חד פעמי של ניסיון לייבא מסין מוצרים מפרים. העובדה שלא כל המוצרים נמצאו מפרים היא הנותנת שלא מדובר בהפרה בעוצמה רבה. אין מדובר במעשה שנמשך לאורך זמן ואין המדובר בהיקף משמעותי שכן מדובר בחלק ממשלוח. במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בגדרי סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות, יש בהחלט לשקול את היקף ההפרה.

חוק זכות יוצרים כמקור להיקש לגניבת עין

מקור חקיקתי-נורמטיבי נוסף, שראוי להזקק לו הינו חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים עוסק בקביעת פיצויים בהפרת זכות יוצרים, וממנו ניתן להקיש את הדין בהפרת סימן מסחר, לרבות את השיקולים שרשאי בית המשפט לשקול בבואו לקבוע פיצויים. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע: בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה: (1) היקף ההפרה; (2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; (3) חומרת ההפרה; (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (6) מאפייני פעילותו של הנתבע; (7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; (8) תום לבו של הנתבע.

29 באוקטובר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בשם למלון Jerusalem Colony

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט נֹעם סולברג (תא (י-ם) 909107) – 29.10.09

תחום: הפרת סימן מסחר בשם למלון

נושא: סימני מסחר, סימן גנרי, סימן גיאוגרפי, סימן תיאורי, מבחני הפרה, פיצוי בהעדר נזק

עובדות

התובעת הגישה תביעה בטענה כי הנתבעת מפרה סימני מסחר, מעוולת בגניבת עין, ברשלנות ובהפרת חובות חקוקות, גוזלת מוניטין, עושה עושר ולא במשפט, מתערבת באופן לא הוגן במסחר, ומטעה את ציבור הצרכנים; וביקשה כי יינתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעת, וכן פיצוי כספי.

בכוונת הנתבעת להקים בירושלים מלון בשם 'Jerusalem Colony', והתובעת טוענת כי שם זה מפר את סימן המסחר הרשום על שמה – 'Colony', וכן את סימן המסחר 'אמריקן קולוני' המוכר היטב אף שאינו רשום.

נפסק

התביעה מתקבלת מכוח עילת הפרת סימני מסחר.

ניתן צו מניעה קבוע האוסר על שימוש בסימן.

בהעדר נזק, לא יפסקו פיצויים.

הנתבעת תשא בהוצאותיה של התובעת ושכט עוד ומעמ בסך כולל של 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

סימן גנרי

טענת הנתבעת כי השם 'Colony' 'שם גנרי' הוא ובטעות נרשם נדחתה. 'שם גנרי' הוא הסוג או הזן אליו משתייך הנכס או השירות שבהם מדובר. אין כל ספק כי המילה 'Colony' איננה מציינת את הסוג או את הזן שאליו משתייך בית-המלון,  ולפיכך איננו 'שם גנרי' ביחס לבתי-מלון או מלונאות.

סימן גיאוגרפי או 'תיאורי'

טענת הנתבעת כי השם 'Colony' הוא גיאוגרפי או 'תיאורי', ובטעות נרשם נדחתה.סימן תיאורי או גאוגרפי אינו כשיר לרישום, זולת אם הוא בעל אופי מבחין. השם 'Colony' איננו מתאר או מציין את בית המלון של התובעת. אין הוא מציין או מתאר את סוג הטובין. הוא גם אינו נוגע במישרין למהותו או לאיכותו של בית המלון, כלשון הסיפא של סעיף 11(10) לפקודת סימני מסחר (נוסח חדש), תשלב - 1972.

בשם 'Colony' גם אין לראות משום שם גיאוגרפי.

גם אילו היה הסימן 'Colony' שם מתאר או גיאוגרפי לא היתה נשללת כשירותו לרישום על-ידי התובעת, משום שהוכח האופי המבחין שרכש הסימן. עדי התובעת העידו – עדות שלא נסתרה – כי בית-המלון של התובעת מכונה באופן שגרתי גם 'Colony', על-ידי עיתונאים, ספקים, ולעיתים אף בפירסומיה של התובעת עצמה. גם בעיני הציבור הרלוונטי לעניין השם 'Colony', בתחום המלונאות, נקשר לבית-המלון של התובעת דווקא. די במה שהובא לפניי כדי לקבוע כי השימוש בשם 'Colony' הפך למעשה את הסימן לבעל אופי מבחין בטובין שלגביהם נתבקש הרישום, כלשון סעיף 8(ב) לפקודה, ולפיכך אין לפסול את כשירותו לרישום מכח סעיפים 11(10) או 11(11) לפקודה.

סימן מסחר מוכר היטב

כדי לקבוע האם סימן מסחר הוא סימן המוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק. שני מבחנים – לא בלעדיים – מורה אותנו החוק לבחון. ראשית, מהי מידת ההכרה של הסימן בחוגי הציבור הנוגע לעניין. זהו מבחן אובייקטיבי מובהק, שתכליתו לבחון האם הציבור הרלוונטי לתחום מכיר את הסימן ומקשר אותו לטובין של הטוען לזכות עליו. שנית יש לבחון עד כמה ההכרה הזו באה כתוצאה ממאמצי שיווק. אין די בהכרה בציבור שבאה מאליה, ואין זכייה מן ההפקר. נדרשת השקעת משאבים שיווקיים מטעם הטוען לזכות על הסימן. הבעלות על סימן המסחר כרוכה בהוכחת הפעולות שננקטו מטעם בעל הטובין כדי להשריש את ההכרה בסימן בקרב הציבור הרלוונטי.

הסימן 'אמריקן קולוני' הוא אפוא סימן מוכר היטב אף שאינו רשום, וככזה הוא זוכה להגנת הדין סעיף 46א(א) לפקודה קובע כי סימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן לענין טובין שלגביהם הוא מוכר היטב בישראל או לענין טובין מאותו הגדר.

ההפרה

סימן הכולל בתוכו סימן רשום עשוי בדרך-כלל להוות הפרה, אלא אם השימוש בסימן הרשום טפל למילים אחרות הנלוות אליו. רק תוספת דומיננטית, בעלת משמעות שאינה משנית או שולית לשם הרשום כסימן מסחר, תוספת שיש בה כדי לבטל את הדמיון התודעתי בין הסימן לסימן המסחר הרשום, תוכל לקיים את  ההסדר המוצע

שלושה מבחנים משמשים לבחינת קיומו של חשש הטעיה.

המבחן הראשון והחשוב בין המבחנים הוא מבחן המראה והצליל, ומקובלנו לגביו כי יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם. המבחן השני הוא מבחן סוג הסחורה וסוג הלקוחות. המבחן השלישי הוא מבחן לוואי – יתר נסיבות העניין.

מניתוח המבחנים עולה כי הנתבעת מפרה אפוא את סימניה של התובעת.

שימוש אמת

בהתאם להוראת סעיף 47 לפקודה רישום לפי פקודה זו לא ימנע אדם מהשתמש שימוש אמת בשמו או בשם עסקו או בשמו הגאוגרפי של מקום עסקו, שלו או של קודמיו בעסק, או מהשתמש כהגדר אמיתי של מהותם או איכותם של טובין שלו.

אלא שבהתאם לתכליתה של הפקודה – שמירה על תחרות הוגנת ומניעת הטעיה – ובעקבות הדין והפסיקה האמריקניים והאירופיים, פירשה פסיקת בית המשפט העליון את הסעיף הזה על דרך הצמצום (עניין מועדון מנויי טוטו זהב הנל, עמוד 898). נקבע כי המונח 'אמת' שבסעיף 47 רומז גם לעיקרון ההגינות, קרי, השאיפה כי יתאפשר לכל אדם להגדיר נכונה את הטובין או השירות שהוא מספק, שאיפה שיש לאזנה עם החתירה לכך שיתאפשר לכל צרכן לזהות נכונה את מקור הסחורה או השירות שהוא רוכש (שם). לשם האיזון הזה, אין די בכך שהסימן יתאר באופן אמיתי את הטובין או השירות של בעל העסק. נדרש כי השימוש יהיה שימוש כן, כלומר חיוני לבעל העסק, ולשם כך אומצו שלושה מבחנים האם ניתן לזהות את המוצר או השירות בקלות ללא השימוש בסימן המסחר; האם השימוש בסימן המסחר נעשה במידה שאינה עולה על הנדרש לשם זיהוי המוצר; והאם אין השימוש בסימן המסחר מצביע על חסות שנתן בעל הסימן לבעל העסק המבקש להשתמש בו.

על-פי שלושת המבחנים הללו אין ספק שלא תחול ההגנה הקבועה בסעיף 47 על הנתבעת.

יתר עילות התביעה

אין נזק לתובעת ואין רווח לנתבעת. בהעדר נזק אין עוולה, ואין מקום לדון בעילות הנזיקיות. בהעדר רווח אין התעשרות, ואין מקום לדון בהשבה לפי עילת עשיית עושר.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור