משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: מוניטין

26 במאי, 2016,

0 תגובות

גניבת עין בשל שימוש בקול ידוען בפרסומת

גניבת עין בשל שימוש בקול ידוען בפרסומת
העובדות: הצדדים מתחרים בתחום בתי דיור לקשישים. לטעת התובעת, ניהלה הנתבעת מסע פרסום תוך שימוש בקולו ודמותו של הידוען אלכס אנסקי, אשר קודם לכן שימש כקריין לפרסום עסקיה של התובעת. על כן טוענת התובעת כי הנתבעת עוולה כלפיה בעוולות מסחריות, ותביעתה היא תביעה כספית על סך 1,000,000 ש"ח, שהם שווי  עלותו של מסע הפרסום בקריינותו של אנסקי אשר שיווק את עסקי התובעת.
 
התובעת טענה כי הנתבעת התקשרה במכוון ובחוסר תום לב עם אנסקי, בכדי להשתמש במוניטין שלה וליהנות מיתרון בלתי הוגן. יתרון זה הוא זיהויו של אנסקי עם דיור מוגן, שהוא פרי השקעת התובעת בפרסום.
 
התובעת עתרה לחייב את הנתבעת בפיצויים בגין גניבת עין, התערבות לא הוגנת,  גזילת קניינה של התובעת  ועשיית עושר שלא במשפט וכן עתרה להפסקת כל פרסום באמצעות אנסקי בכל מדיה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. נפסק כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה, באשר לא הוכיחה טענותיה העובדתיות והמשפטיות, ואף לא הוכיחה את הנזק הנטען בה. 
 
בנוסף נפסק כי התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 100,000 ש"ח. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

עוולת גניבת העין

עוולת גניבת העין מעוגנת בסעיף 1 (א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), אשר קובע כך:  "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות  כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
 
להוכחת עוולה זו על התובע להוכיח שני יסודות.  האחד, כי רכש  מוניטין בטובין או בשירות והשניה כי מעשי הנתבע מובילים לכך שהציבור מוטעה או עלול להיות מוטעה  לחשוב כי הטובין או השירות  אשר סופקו על ידו, סופקו למעשה על ידי התובע , או כאשר הם נחשבים  בטעות לקשורים אליו. 
 
נפסק כי טענת התובעת כי הנתבעת באמצעות הפרסום נכסה לעצמה מוניטין שאינו שלה, לא הוכחה.
המוניטין אשר אליו התייחסו ראיות התביעה בחוות הדעת, הוא המוניטין של אנסקי, ואולם מוניטין זה אינו שייך לתובעת, ואינו רלבנטי לעילה.
הן התובעת והן הנתבעת רצו להיתרם מדימויו החיובי של אנסקי, כמי המייצג ערכים לגיל השלישי. דימוי זה שייך לאנסקי ואף אחד מהצדדים אינו רשאי לנכסו לעצמו.
על כן  נפסק כי לא מתקיים התנאי הראשון בסעיף, לפיו  התובעת רכשה  מוניטין בקולו של אנסקי.  ממילא אף לא מתקיים  התנאי השני שהינו חשש סביר להטעיה. טענת התובעת כי  לקוחותיה הוטעו לסבור כי אנסקי משווק את דיור התובעת, היא טענה מופרכת על פניה – הפרסום מאוד ברור ומכוון לקוחות דווקא ובמיוחד אל הנתבעת.
 

התערבות לא הוגנת

עילת ההתערבות הבלתי הוגנת קבועה בסעיף 3 לחוק עוולות  מסחריות לפיו: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל  העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר". 
 
נפסק כי התובעת לא הוכיחה יסודות עילה זו. על פי הפסיקה עוולה זו מתקיימת כאשר המעוול מונע גישה פיסית אל עסקי התובע.  לא כך היה בענייננו. התובעת לא הוכיחה כל הכבדה או מניעה שגרמה לה הנתבעת.
 

גזילת קניינה של התובעת  

עוולת הגזל עוגנה בסעיף52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וזו לשונה: "גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא-כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת".
 
נפסק כי קולו של אנסקי אינו מטלטלין או זכות שזכותה של התובעת להחזיק בהם. אין הוא קניינה של התובעת. אף המוניטין של אנסקי כקריין, ואפילו כקריין של בתי עסק לדיור מוגן, אינו של התובעת.  אף אם ההתקשרות בין התובעת לאנסקי העשירה את אנסקי במוניטין הקשור להיותו מפרסם של דיור מוגן, התעשרות זו שייכת לאנסקי ולתובעת אין חלק בה. על כן, לא הוכח כי נגזל  מוניטין של התובעת או כי הנתבעת ניצלה את המוניטין של התובעת  לצורך גיוס לקוחות. אין צריך לומר כי אף הטענה בסיכומי התובעת, לפיה הנתבעת פגעה בזכות לפי חוק יסוד בקניינה, לא הוכחה. מובן שאף לא הוכחה "שלילת הקניין"  מהתובעת, כנדרש בעוולת הגזל. על כן יש לדחות את התביעה מכח עילה זו.
 

עשיית עושר ולא במשפט 

טענת התובעת לעניין זה נסמכת על חובת ההשבה הקבועה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") לפיה: "מי שקיבל שלא על פי  זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן- הזוכה)  שבאו לו מאדם אחר (להלן- המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה". 
 
נפסק כי אף יסודות עילה זו לא הוכחו. התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת קיבלה נכס או שירות או טובת הנאה שבאו לה מהתובעת. 
 
לא הוכחה זכות שבאה מהתובעת: הנתבעת עשתה שימוש בשירותיו של אנסקי. אנסקי לא שייך לתובעת. לתובעת אין זכויות בכל יתרון של אנסקי, אף אם התפתח שעה שהועסק לטובתה. 
נפסק כי אפשר והתובעת נקלעה לידי טעות, שעה שייחסה לעצמה את "זכות הפרסום", שהוכרה בפסיקה בע"א 8483/0אלוניאל בע"מ נ. אריאל מקדונלד, פ"ד נ"ח (4) 314, שהיא זכותו של ידוען להינות משמו והמוניטין הקשור אליו לצרכי פרסום, ואשר פגיעה בה עשויה להצמיח תביעה מכח חוק עשיית עושר. זכות הפרסום היא זכות של הידוען, והוא זה הזכאי להגיש תביעה מכוחה. זכות זו אינה עומדת לתובעת.
 
לא הוכחה התעשרות: את התעשרות הנתבעת, שהיא הזכיה כמשמעותה בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר, יש להוכיח מהרווח או היתרון שצמחו לנתבעת מעוולותיה. ניתן היה לצפות כי טענת ההתעשרות תתייחס לגידול במספר לקוחות הנתבעת, גניבת לקוחות וכיוב'. לא זו טענתה של התובעת, אשר תביעת ההשבה שלה היא להחזר הוצאות הפרסום בהם נשאה, שאין בינן ובין רווחי הנתבעת מלקוחותיה דבר.  טענת אפשרית לגבי גניבת לקוחות לא הוכחה ואף לא נטענה ממילא ספק אם עומדת היתה כאן, כאשר אין ענייננו בשוק ממוקד שבו רק שני מתחרים (וראה, להבדיל ע"א 6126/92 אטלנטיק, חברה לדייג ולספנות בע"מ נ. דג פרוסט תעשיות דייג בע"מ, פד"י נ (4) 471).
התובעת טענה בהקשר להתעשרות הקשורה להוצאות הפרסום של התובעת, כי נגרם לנתבעת חסכון בהוצאותיה, אולם גם  טענה זו לא הוכחה. 
 
לא הוכח שלא על פי זכות שבדין: נפסק כי לא הוכח שהנתבעת פעלה שלא כדין. אין דין המונע העסקתו של אדם על ידי יריב מסחרי למעסיקו הקודם. הדרך היחידה להטיל מגבלות על קשר כזה היא במערך חוזי שבין המועסק לצד המתקשר עמו בהסכם, וגם מגבלות המוטלות אגב כך חייבות לעמוד במגבלות של הזכות לחופש העיסוק. לא הוכחו מגבלות שהוטלו על אנסקי או על הנתבעת בקשר להתקשרות בין אנסקי לנתבעת.
 
עילת עשיית העושר נמצאה מתאימה במקרים חריגים להטלת חיובים בגין תחרות בלתי הוגנת, זאת משעה שאיסור כאמור לא נכלל בחוק, באשר הצעת החוק אשר הוכנה לטובת קידום חקיקה כאמור לא נתקבלה. אולם, הוכחת תביעה למניעת תחרות בלתי הוגנת כרוכה בהוכחת יסודות עשיית העושר, ובתנאים מיוחדים שפותחו בפסיקה, בעיקר בהלכת א.ש.י.ר (ע"א 5768/94, 5614/95, 993/96 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ. פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נ"ב  (4) 289). תנאים אלה כוללים הוכחת יסוד נוסף להפרה הנטענת – כגון תרמית או הטעיה, חוסר תום לב בוטה או מעשה "כמעט עוולתי" (ראה גם ת.א. 7262/05 (בש"א 2263/05 (מח' – י-ם) רבוע כחול – ישראל בע"מ נ. רמי לוי שיווק השקמה בע"מ ואח' (החלטה מיום 6.7.05- פורסם בנבו, אליה הפנה ב"כ התובעת בסיכומיו).
 
 משמע, גם דיני עשיית העושר אינם מונעים התנהלות תחרותית תוך צבירת יתרונות מסחריים, אלא אם הינה כוללת פעילות אסורה על פי חוק ופוגענית במיוחד.
 
בענייננו, כאמור, נפסק כי לא הוכחה התעשרות שלא כדין, בין היתר מתוך כל שלא הוכחה הפרת הוראה חוקית או התחייבות, ואף לא הוכח מעשה מעין עוולתי. בנסיבות אלה לא הוכחה עילה מכח חוק עשיית עושר.
 
משכך, נפסק כי לא הוכחה עילת התביעה ודי בכך בכדי להביא לדחייתה.
 

הנזק

נזקיה הנטענים של התובעת הם עלות השקעתה - הוצאותיה בפרסום. 
נפסק כי על כן היה על הנתבעת להוכיח הן את גובה ההוצאות והן את הקשר הסיבתי בינן לבין העוולות וההפרות הנטענות - היותן בגדר נזק הנובע מההתנהלות העוולתית המיוחסת לנתבעת. 
נפסק כי התובעת לא הוכיחה דבר מכל אלה.
בנוסף נפסק כי אף אם יונח גי כל ההוצאות הנטענות הוצאו בזיקה לתשדירים נשוא התביעה, אזי עדיין לא הוכח כי הן בגדר נזק אשר לפצות בגינו את התובעת. 
אין מחלוקת כי התובעת ניהלה מסע פרסום וכי נשאה בהוצאותיו. ההוצאה היא נזק רק ככל שמוכח כי מסע הפרסום כשלעצמו הוא נזק, או שהוא או השפעותיו ירדו לטמיון כתוצאה מהתנהגות הנתבעת, באופן שההוצאה בגינו הפכה להפסד. התובעת לא הוכיחה כי כך היה, ומהראיות אף עלה היפוכו של דבר. 
בנוסף נפסק כי הוצאות אלה, אשר הוצאו עוד קודם למסע הפרסום של הנתבעת לא הושפעו מהתנהלות הנתבעת, לא מראש ולא בדיעבד. בנסיבות אלה הוצאות הפרסום של התובעת אינן נזק שיש לפצות את התובעת בגינו.
 
לפיכך נפסק כי התובעת לא הוכיחה כל נזק ועל כן, גם מטעם זה, יש לדחות את תביעתה.

7 בינואר, 2016,

0 תגובות

אין חשש להטעייה בין אריזת סנו לאריזת לוריאל

אין חשש להטעייה בין אריזת סנו לאריזת לוריאל
בקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי חברת L'Oreal כנגד חברת קוסמופארם (חברה מקבוצת סנו הישראלית). הבקשה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט  הרי קירש. ביום 3.11.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: לוריאל משווקת, בין השאר, סדרת תכשירים לטיפוח השיער בשם Elvive-Arginine Resist. הסדרה האמורה מורכבת משמפו, מרכך שיער, ומסיכה ("סדרת ארג'נין") והיא נמכרת בישראל מתחילת שנת 2012. 
 
סנו משווקת, בין השאר, סדרת תכשירים לטיפוח השיער בשם Natural Formula – Ampoule Intense.  סדרת מוצרים זו מורכבת משמפו, מרכך, מסיכה וסרום ("סדרת אמפולה") והיא הושקה בישראל בחודש יוני 2015. 
 
לטענת לוריאל, סדרת האמפולה של סנו היא חיקוי של סדרת הארג'נין של לוריאל ויש במראה של מוצרי סדרת האמפולה כדי להטעות את הציבור, שעלול להתבלבל בין שתי הסדרות. 
 
לוריאל עתרה לקבלת סעד זמני לפיו על סנו ייאסר לאלתר לייצר ולשווק את מוצרי האמפולה (לפחות באריזותיהם הקיימות) וייאספו כל מוצרי האמפולה, לרבות אלה הנמצאים על מדפי החנויות, ומכירתם תופסק מיד. עיקרה של הבקשה לסעד זמני הוא טענה לקיום עוולה מסחרית של גניבת עין כמשמעותה בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.
 
תוצאות ההליך: הבקשה לסעד זמני נדחתה. נפסק כי אין חשש להטעייה בין המוצרים.
 
יחד עם זאת, ועל מנת לאפשר מתן חשבונות מלאים אם וכאשר הדבר יידרש בעתיד, בית המשפט הורה למשיבה להקפיד ולנהל רישומים חשבונאיים ועסקיים מלאים אשר יאפשרו מדידה מדוייקת של מכירות מוצרי האמפולה השונים – הן במונחים כמותיים והן במונחים כספיים – ושל הרווחים שהופקו ויופקו ממכירות אלו. 
 
בנוסף נפסק כי המבקשת תשלם למשיבה הוצאות בסך של 36,000 ש"ח. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

מסגרת הדיון בסעד זמני

תקנה 22 לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999 קובעת כי "על הליכים על פי החוק [חוק עוולות מסחריות] בכל עניין שאינו מוסדר בתקנות אלה, יחולו, בשינויים המחוייבים, תקנות סדר הדין האזרחי...".  
 
כידוע, תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורה כי רשאי בית המשפט לתת סעד זמני "...אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה..." 
 
על פי תקנה 362(ב), בהחלטתו בדבר מתן סעד זמני יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר,
 "(1)  הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם
          למשיב אם יינתן הסעד הזמני...
(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע 
      במידה העולה על הנדרש."
 
על כן נפסק כי יש לבחון את סיכויי התביעה של לוריאל – המבוססת כאמור על עוולת גניבת העין - ולשקול את הנזקים העלולים להגרם אם מוצרי האמפולה של סנו יפסיקו להמכר לאלתר, דהיינו אם בקשתה של לוריאל לסעד זמני תתקבל, לעומת הנזקים העלולים להגרם אם מוצרי האמפולה ימשיכו להמכר עד להכרעה בתביעתה העיקרית של לוריאל, אם הבקשה לסעד זמני תידחה. כידוע, קיים קשר גומלין בין מבחן סיכויי התביעה לבין מבחן מאזן הנזקים ("מקבילית הכוחות"), וככל שסיכויי התביעה קטנים יותר, נדרש חשש גדול יותר לנזק בלתי הפיך העלול להגרם לתובע על מנת להצדיק מתן סעד זמני (ראו רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אמר [פורסם בנבו] (30.4.2001)).  
 

מאזן הנוחות

במקרה דנן, דומה כי מתן סעד זמני האוסר על סנו למכור את מוצרי האמפולה עד אשר תתברר התביעה העיקרית עלול לגרום לה נזק בלתי הפיך הכולל אובדן מיידי  של נתח השוק שהספיקה סדרת האמפולה לרכוש מאז השקתה. יש לשער כי גם אם בסופו של דבר תביעתה של לוריאל תידחה, מתן הסעד הזמני המבוקש יחייב את סנו להחדיר מחדש את מוצרי האמפולה לשוק וזאת לאחר חלוף זמן רב, על כל הקושי והעלויות הכרוכים בכך. 
 
מנגד, אם הסעד הזמני לא יינתן כמבוקש אך לוריאל תזכה בתביעתה ותוכיח כי נעשתה עוולה מסחרית, ניתן יהיה לפצותה בפיצוי כספי בהתאם לפגיעה המשוערת שנגרמה לה כתוצאה ממכירת מוצרי האמפולה של סנו לצדם של מוצרי הארג'נין עד למועד מתן פסק הדין. (כאן יוער כי במסגרת הדיון בבקשה לוריאל לא הביאה ראיות או נתונים כדי להוכיח כי חלה ירידה במכירות מוצרי ארג'נין כתוצאה מכניסתם של מוצרי האמפולה לשוק. יחד עם זאת הוכחת נזק כאמור איננה נדרשת כחלק מיסודות קיום עוולת גניבת העין והשקת מוצרי האמפולה אירעה אך זמן קצר לפני הגשת הבקשה הנדונה). 
 
נפסק כי הנזק הצפוי לסנו מהורדה מיידית של מוצריה מן המדפים הינו חמור יותר באופיו ובהשלכותיו מאשר הנזק שעלול להגרם ללוריאל מהמשך מכירת מוצרי האמפולה עד להכרעה בתביעה העיקרית. טענתה של לוריאל כי נגרם וייגרם נזק למוניטין שלה שכלל איננו ניתן לפיצוי כספי נותרה בגדר אמירה כללית  ובלתי מוכחת לכאורה. 
 
לעניין מאזן הנזקים העלולים להגרם ממתן או אי מתן סעד זמני  (שמשמעותו הפסקה מיידית של מכירת מוצרי האמפולה של סנו), הנזק העלול להגרם לסנו ממתן הסעד הזמני כבד יותר מהנזק העלול להגרם ללוריאל מאי מתן הסעד הזמני (נזק שממילא ניתן לרפא בפיצוי כספי).
 

גניבת עין

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות (המצוי בפרק א לחוק – "הלכות מסחר לא הוגנות") אוסר על עוסק לגרום לכך "שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר." 
 
תכליתו של איסור גניבת עין היא להגן על האינטרס הכלכלי של עוסק, אשר השקיע משאבים בבניית מעמד בשוק למוצרו (או לשירותו), בפני גזלת פירות השקעותיו כתוצאה משיווק מוצר אחר המחקה את מוצרו. ברי כי אדם העמל להכניס בהצלחה את מרכולתו לשוק זכאי לצפות כי לא יבוא אדם אחר וייהנה מעמלו על ידי הצעה למכירה של סחורה מתחרה תוך הטעיית הציבור בשל הדמיון בין המוצרים. ולמותר לציין כי ככל שגבולות העוולה הנדונה יפורשו בהרחבה, כך גם יצומצם חופש העיסוק והתחרות של משתתפי השוק. 
 
על פי פסיקת בתי המשפט שניים הם יסודות עוולת גניבת העין: (א) הוכחת צבירת מוניטין למוצר המקורי כך שמתקיים אינטרס כלכלי ממשי אשר עליו יש להגן, ו-(ב) הוכחת חשש של ממש שרוכשים פוטנציאלים עלולים להתבלבל ולטעות בזיהוי המוצר כך שירכשו את המוצר המחקה למרות שהתכוונו לרכוש את המוצר המקורי, דהיינו חשש להטעיה. 
 
לעניין סיכויי התביעה בעוולת גניבת עין, נפסק כי יש לשער כי לוריאל תשכיל להוכיח כי למוצרי Elvive ככלל, ובתוכם מוצרי הארג'נין, קיים מוניטין. אולם, באשר לחשש להטעיית הציבור כתוצאה מדמיון חזותי בין המוצרים הנדונים, אינני סבור כי סיכויי התביעה גבוהים, וזאת מכל הנימוקים אשר פורטו לעיל.
אף אם קיים סיכוי מסויים לתביעה העיקרית המבוססת על דמיון חזותי ועל חשש להטעייה, שקילת נזקיה של סנו אל מול סיכוייה של לוריאל ("מקבילית הכוחות") במסגרת יישום תקנה 362 הנ"ל מביאה אותי לדחיית הבקשה למתן סעד זמני. 
 
בנסיבות העניין, הסעד הזמני המבוקש לא יהיה מידתי ויפגע במשיבה באופן העולה על הנדרש.
 

ראיות לכאורה לקיום מוניטין

משמעות המונח "מוניטין" בהקשר הנוכחי היא התדמית החיובית או כוח המשיכה של מוצר (או שירות) הגורם ללקוחות לשוב ולרכוש את המוצר ולהעדיפו על פני מתחריו: "במשפט בגין גניבת עין צריך התובע להוכיח כי השם, הסימן או התיאור רכשו להם הוקרה והערכה (reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן ובתאור או השם ציון עסקו או סחורותיו של התובע" (ע"א 307/87 מ. וויסברוד ובניו ואח' נ' ד.י.ג. ביח"ר למצרכי חשמל בע"מ [פורסם בנבו] (21.1.1990)).  
 
כאמור, לוריאל גורסת כי לסדרת הארג'נין קיים מוניטין ואף משתמע מהטיעון כי מוניטין זה מתקיים מעל ומעבר לכל מוניטין כללי יותר שקיים לקבוצת לוריאל עצמה או למותג Elvive המאגד  את סדרות מוצרי טיפוח השיער השונות כמוסבר.  
 
נפסק כי לעניין הדיון בבקשה לסעד זמני, כאשר עסקינן ב"בסיס ראיות מהימנות לכאורה", אכן יצאה לוריאל ידי חובה בעניין הוכחת המוניטין. אמנם סנו מתייחסת בביטול מסויים לנתח השוק השייך למוצרי ארג'נין ובפרט בהשוואה לנתח השוק של מוצרי סנו (ולכך נשוב בהמשך), אך נראה כי הוכחת מוניטין כיסוד נדרש לקיום עילת גניבת עין איננה עניין השוואתי וגם מוצר בעל נתח שוק קטן יחסית עשוי לזכות לנאמנות בקרב חוג לקוחותיו. העוסק המשווק את המוצר האמור זכאי להגנה בפני חיקויים העלולים "לרכוב על המוניטין" של מוצרו אף אם היקף מכירותיו מסתכם באחוזים בודדים בלבד מהשוק כולו.
 
בית המשפט פסק כי לכאורה תקופה של שלוש שנים וחצי עשוייה להספיק לצורך צבירת מוניטין למוצר צריכה פשוט (כמו שמפו) בהתחשב בחשיפה המהירה שניתן ליצור למוצר חדש בזכות  אפיקי הפרסום המודרניים (השוו עניין וויסברוד הנ"ל, שם נפסק כי שימוש בעיצוב מוצר לתקופה של כחמש שנים הוא "ממושך" דיו ליצירת מוניטין).
 

חשש להטעיה

כאמור, היסוד השני בעוולת גניבת העין הוא החשש להטעיית הציבור, דהיינו קיומו של סיכון שהמוצר הנמכר על ידי המתחרה הנתבע "ייחשב כנכס של העוסק [התובע]". 
 
מובהר כי לא נדרשת הוכחה של התרחשות הטעייה בפועל ואף לא נדרשת הוכחה לקיום כוונה להטעות מצדו של הנתבע. די בחשש אובייקטיבי (ממשי ולא רחוק או קלוש) בפני גרימת בלבול אצל הצרכנים כדי שדרישת ההטעיה תתקיים. 
 
דומה כי השאלה שצריכה להשאל היא האם קיים דמיון כה גדול בין המוצרים שקונה מצוי עלול לרכוש אחד מהם בעודו סבור שהוא רוכש את השני? 
 
בית המשפט פסק כי לאחר התבוננות במוצרים המסקנה היא כי אין מקום לחשש ממשי כי מראהו של שמפו האמפולה של סנו יטעה את צרכנים ויובילם לחשוב כי מדובר בשמפו הארג'נין של לוריאל. 

הטעייה: המבחן המשולש

בפסיקה התגבשה רשימת מבחנים המשמשת לבדיקת החשש להטעיה: 
(א) בחינת מראהו של המוצר וצליל שמו. 
(ב) בחינת סוג המוצר, מאפייני השוק בו הוא נמכר, וסוג הלקוחות שנוהגים לרכוש אותו. 
(ג) בחינת כלל הנסיבות העשויות להשפיע על מידת סיכון ההטעיה. 
 

מבחן השכל הישר: קווים מנחים נוספים לבדיקת הדמיון בין מוצרים

בנוסף לכך, על פי השכל הישר ועל סמך נסיון החיים, הותוו קווים מנחים נוספים לבדיקת הדמיון בין מוצרים. ניתן לסכמם כך:
 

מבחן השכל הישר: נקודת מבטו של צרכן מן היישוב

(א) יש לבחון את הדברים, ככל שניתן, מנקודת מבטו של צרכן מן היישוב שאיננו מסוגל לזכור באופן מושלם את כל פרטי המוצר שהוא מתכוון לקנות ושעורך את קניותיו בתנאים הרגילים השוררים בחנויות ולא "בתנאי מעבדה".
 

מבחן השכל הישיר: אופן הצגת המוצרים בפועל בנקודות המכירה

 (ב) כתוצאה מכך, יש לבחון את שאלת הדמיון בין המוצרים על רקע אופן הצגתם בפועל בנקודות המכירה ולא רק על ידי השוואה מבודדת של מוצר זה לצד מוצר זה במנותק מהקשר המכירה האמיתי. 
 

מבחן השכל הישר: לא לבצע עיון מדוקדק

 (ג) כמו כן, וכפועל יוצא מן האמור, אין לבחון את דמיון המוצרים באמצעות עיון מדוקדק ב"אותיות הקטנות" או בפרטים הקטנים המרכיבים אותם אלא על פי החוזי הכללי יותר של המוצר כפי שהוא עשוי להתפס על ידי הצרכן הרגיל בנקודת המכירה. 
 
לכלל אחרון זה שתי הצדקות: (1) יש לשער כי בתנאים רגילים הצרכן המצוי איננו בודק את המוצרים המוצגים בפניו ברזולוציה גבוהה, ו-(2) השוואת המוצרים על ידי פירוקם לגורמים קטנים מדי עלולה לעודד חקיין לבדל את מוצרו דווקא בפרטים הקטנים כאשר המראה הכללי של מוצר החיקוי נותר דומה מאד לזה של המוצר המקורי  (כפי שמאשימה לוריאל את סנו במקרה הנוכחי). 
 
ומן הכלל אל הפרט:
 

הטעייה: בחינת החוזי בין המוצרים

ללא ספק קיים דמיון חזותי כללי מסויים בין שני המוצרים, ובפרט בשל השילוב בין שחור וורוד. 
 
אולם, צרכן ממוצע וסביר, המתנהג בנקודת המכירה באורח רגיל, איננו עלול להתבלבל בין המוצרים. אולי במבט חטוף וממרחק גדול קיים דמיון בין הבקבוקים. אולם אין לבחון את המקרה על פי אמת מידה של צרכן נמהר המוכן לקנות כל "שמפו בבקבוק שחור וורוד" (העלול, כפי שנראה בהמשך, לשים את ידו על מוצרים אחרים לגמרי, של יצרנים שלישיים). 
 
המבחן הנכון במקרה זה הוא: האם צרכן הנמצא בחנות והמעוניין לרכוש שמפו ארג'נין דווקא (למשל בשל חשיפה לפרסומת משודרת או מודפסת, בשל המלצה כתובה או בעל פה או בשל שימוש אישי קודם במוצר האמור) עלול, בהסתברות בלתי מבוטלת, לרכוש מתוך טעות ובלבול את שמפו האמפולה? תשובתה לשאלה זו היא שלילית, וזאת אף אם נביא בחשבון שזכרונו של הצרכן איננו מושלם והוא עשוי להיות מוטרד בדברים אחרים בזמן רכישת המוצר. 
 

הטעייה: חוג הלקוחות ואופי השוק

נפסק כי לא ניתן לומר שמוצרי ה-Natural Formula של סנו נבדלים באופן ממשי (אם בכלל) משאר מוצרי טיפוח השיער הנמצאים על מדפי החנויות, לפחות מבחינת דרך הצגתם למכירה. כפי שיפורט בהמשך, כל המוצרים הנדונים כאן נמכרים יחד עם שלל מוצרים דומים של יצרנים אחרים על אותם מדפים בחנויות, ומוצריה "המקצועיים" של סנו אינם מועמדים למכירה באזור נפרד ואינם מסומנים כשייכים לקטגוריה אחרת (פרט למלל המודפס על הבקבוקים עצמם). הדבר נלמד אף מהתמונות שהוגשו על ידי סנו עצמה. 
 
ייתכן מאד שלקוחות המעוניינים לרכוש את שמפו האמפולה של סנו בשל אופיו "המקצועי" לא יטעו ולא ירכשו שמפו הארג'נין של לוריאל, אך הדבר איננו מעלה או מוריד לעניינינו. החשש הנדון כאן הוא הפוך, והיות וכל המוצרים עומדים למכירה בצוותא באותו אזור מסויים בחנות, גם אם נייחס למוצרי Natural Formula סגולה מקצועית, תכונה זו כשלעצמה לא תמנע בלבול הלקוחות. 
 

הטעייה: הבדלים במחיר

סנו טוענת כי שמפו האמפולה יקר משמפו הארג'נין באופן ניכר ועד פי ארבעה לפי כמות נתונה. אמנם טענה זו לא נסתרה בראיות (אף לא אחד מן הצדדים הגיש מחירון מוצרים או נתונים באשר למחירים הנגבים בפועל בחנויות), אולם נראה כי יש בה גוזמה מסויימת ודומה כי פער המחירים איננו כה גדול. 
 
לפער המחירים האמור (יהיה היקפו המדוייק אשר יהיה) יש השלכה לעניינינו: הוא מראה כי אין בפנינו "מקרה קלסי" של חקיין או זייפן המנסה לנצל דמיון חזותי בין מוצרים על מנת לגרום לציבור הצרכנים לקנות את מוצריו הזולים יותר מתוך טעות באשר למקורם. לעניין כוונותיה של סנו נשוב בהמשך אך נציין בהקשר של מחירי המוצרים כי אם סנו קיוותה כי הצרכנים יתבלבלו בין שמפו האמפולה לבין שמפו הארג'נין, אזי היא לא עשתה את הצעד הנוסף של קביעת מחיר האמפולה ברמה נמוכה ממחיר הארג'נין, אלא להיפך (ולא מן הנמנע כי צרכן שהתכוון מלכתחילה לקנות את שמפו האמפולה יראה את שמפו הארג'נין – הארוז באופן דומה כטענת המבקשת – ויעדיף אותו, לא מתוך טעות או בלבול אלא בשל מחירו הנמוך יותר). 
 
 

הטעייה: אופן ההצגה למכירה של מוצרי השיער

נפסק כי ניתן להבחין בקלות בתמונות שהוגשו, כי בדרך כלל כל מוצרי השיער של לוריאל (הנושאים כאמור את המותג הכללי Elvive)  יועמדו בסמיכות אחד לשני ויסודרו בהתאם לסדרות השונות. 
אלא מאי? יוצא כי לעתים סדרות ה-Elvive של לוריאל מוצבות על המדפים ליד סדרות ה- Natural Formula של סנו, ובתוך כך אף קורה שמוצרי האמפולה מוצבים דווקא בצמידות למוצרי הארג'נין. לא נטען כי הצבת המוצרים כאמור נעשית בכוונה להטעות או לבלבל והדבר כלל איננו בשליטת הצדדים. 
נפסק כי לאחר התבוננות בתמונות שצולמו בחנויות, אין באופן העמדת המוצרים בחנויות כדי להגדיל את החשש בפני הטעייה ואולי יש בו אף כדי להפחית אותו.
הטעם לכך הוא שאופן ההצבה על פי "משפחות מוצרים" המסודרות לפי יצרן מבליט את השתייכות המוצר הבודד למשפחת המוצרים של אותו בית יוצר. 
 

הטעייה: השילוב שחור/ורוד אינו ייחודי למוצרי השיער של המבקשת ושל המשיבה 

עוד מתברר כי על מדפי מוצרי השיער בישראל קיימים מוצרים נוספים הארוזים בבקבוקים שחורים/ורודים. הנה למותג "הוואי" סוג שמפו כאמור וכך גם למותג Syoss. אמת שהדמיון החזותי בין שני המוצרים הנ"ל ובין מוצרי הארג'נין של לוריאל הוא פחות מהדמיון בין מוצרי האמפולה למוצרי הארג'נין. ובכל זאת ניתן למצוא על מדפי החנויות לא פחות מארבעה מותגי שמפו שונים בעלי שילוב שחור וורוד. 
יוזכר כי שמפו הארג'נין של לוריאל הושק בישראל בתחילת 2012, ואילו השמפו השחור ורוד של Syoss הושק בחודש אוגוסט 2011 ושל הוואי בחודש מרץ 2013. 
 
בהקשר זה נפסק כי דמיון חזותי בין מוצרי טיפוח שיער שונים איננו דבר יוצא דופן. מרבית הבקבוקים דומים בצורתם הכללית ואף בגודלם. ייתכן כי לצורה הרווחת של בקבוקי השמפו יש גם הצדקה פונקציונלית. מעבר לכך, שימוש חוזר בשילוב צבעים מסויים על ידי יצרנים שונים הוא גם חזון נפרץ. 
 

הטעייה: מסעות הפרסום 

כפי שצויין, מוצרי הארג'נין הושקו בישראל אגב מסע פרסום רב היקף והמוצרים ממשיכים להיות משווקים באפיקי פרסומת שונים. וכאמור, גם השקת מוצרי האמפולה של סנו לוותה במסע פרסום נרחב. מטבע הדברים חומר הפרסום עוצב ואוייר באופן המזכיר את המוצרים עצמם לרבות צבעיהם. כתוצאה מכך החומר הפרסומי של שני המוצרים המתחרים מתאפיין בהדגשת הצבע ורוד על גבי רקע שחור. כאן הדמיון בין החומר הפרסומי של הצדדים מסתיים. 
לפיכך אין במסע הפרסום של סנו (אמפולה) כדי להחריף את החשש להטעיה (ככל שהוא קיים) וזאת מפני שהדמיון הכללי בין הפרסומים נובע מאותו גורם אשר בעטיו יש דמיון כללי בין המוצרים הפיזיים עצמם – דהיינו הצבעים. 
 

ייסוד נפשי וכוונה לצורך עוולת גניבת עין

במישור הכללי הוכחת כוונה זדונית להטעות את הציבור איננה יסוד הכרחי בעוולת גניבת העין ודי בקיום חשש להטעייה בשל מראה המוצר המתחרה (יחד עם הוכחת מוניטין המוצר המקורי) כדי להקים חבות.
 
"אך אף אם נצא מנקודת הנחה כי המשיבה התכוונה להטעות, לא סגי בכך. אכן, כבר מראשית דרכה אימצה הפסיקה את הגישה האנגלית ולפיה 'הוכחת כוונה להטעות עשויה להקל על התובע הוכחת סכנה של הטעיה גם מבחינה אובייקטיבית'... אלא שהוכחת כוונה – אף אם מקלה את הנטל הרובץ על התובע – אינה פוטרת אותו מלהוכיח את יסודות העוולה. אי לכך, מקום בו מצא בית המשפט כי אין הטעיה של הציבור, לא תתגבש עוולה של גניבת עין..."
(עניין אנג'ל, בסעיף 30 לפסק הדין.)
 
בנוסף נפסק, כי במקרה דנן לא הוכח לכאורה כי סנו עיצבה את בקבוקי האמפולה מתוך כוונה להטעות או לבלבל את הציבור. 
 

סקר צרכנים

אחד הנדבכים העיקריים בטיעוניה של לוריאל הוא סקר צרכנים שנערך לבקשתה. 
הסקר נערך באמצעות האינטרנט בהשתתפות כ-500 נשים בגילאים 15 עד 60 שנים. למשתתפות בסקר הוצגה תמונה צבעונית של בקבוק שמפו ארג'נין של לוריאל המונח על משטח מצד שמאל ולידו, במרחק של מספר סנטימטרים, בקבוק מרכך מסדרת האמפולה של סנו, מצד ימין.
המשתתפות נשאלו כדלקמן: "האם לדעתך המוצרים שבתמונה קשורים לאותה חברה או לא קשורים?" 
על פי האמור בחוות הדעת של גב' גולדברג-ענבי, 52% מהמשתתפות השיבו בחיוב לשאלה הנ"ל. 
אותן 260 משתתפות אשר השיבו בחיוב לשאלה הראשונה, נשאלו שאלה נוספת: "לאיזו חברה לדעתך הם קשורים?". 
46.9% מהמשתתפות בקבוצה זו ענו "לוריאל" ועוד 18.8% ענו "אלביב" (Elvive). דהיינו כ-66% מהנשים בקבוצה זו שייכו את שני המוצרים שבתמונה לקבוצת לוריאל. מכאן התקבלה התוצאה המשוקללת כי מתוך כלל המשתתפות (500), למעלה מ-34% (66%X52%) "סברו שהמוצר של הנתבעת קשור ללוריאל/אלביב". 
הוסבר כי סקר נוסף נערך כביקורת והפעם ליד בקבוק השמפו של לוריאל הוצב בקבוק שמפו של הוואי, שגם צבעיו שחור וורוד.
הפעם פחות מ-5% מכלל המשתתפות סברו כי המוצר של הוואי קשור ללוריאל/אלביב. 
 
לטענת המבקשת, תוצאות הסקר הראשון מוכיחות כי קיים חשש ממשי להתבלבלות בקרב הצרכנים (בהיקף משוער של כ-34%). 
 
המשיבה מתחה ביקורת על אופן עריכת הסקר וטענה כי ממצאיו אינם אמינים וכי אין בהם הוכחה לחשש להטעיה. 
 
בית המשפט גרס כי קיים ספק באשר ל"מובהקות" או ל"חוזק" הממצאים המוצגים בסקר וזאת בשל הנימוקים הבאים: 
בהקשר של דיבור יום יומי, כוונת השאלה הראשונה,  ובפרט המילים "קשורים לאותה חברה" איננה חד משמעית. לא מן הנמנע כי השאלה הובנה בדרכים שונות על ידי משתתפות שונות בשל השימו במושג רב משמעי כגון "קשר". 
העמדת בקבוק מרכך (של סנו) לצד בקבוק שמפו (של לוריאל) עלולה לגרום לעמעום נוסף בתוצאות כי הרי שמפו ומרכך הם מוצרי שיער משלימים או שלובים מבחינת ייעודם ושימושם ולא מן הנמנע כי המילה "קשורים" הובנה באופן זה. 
אילו היו מוצגים בתמונה שני בקבוקי שמפו ההבדל ביניהם היה ניכר יותר. החלטת עורכי הסקר להציג בקבוק שמפו מול בקבוק מרכך הינה תמוהה, ולא ניתן לכך הסבר המניח את הדעת.
גם איכות התמונה איננה טובה ועל פני בקבוק המרכך של סנו נראית השתקפות אור המקשה על קריאת שם המותג "Natural Formula". 
מעל לכל בית המשפט חשש כי כל סקר, המבוסס על הצגת תמונה של מוצרים על רקע חלק והצגת שאלה באשר ל"קשר" ביניהם, עלול להחטיא את העניין. 
הסוגייה שמעסיקה אותנו היא האם צרכן  שנחשף למוצר הארג'נין של לוריאל והמעוניין לרכוש אותו, עלול, בהסתברות של ממש, לטעות בזמן הקנייה ולקנות מתוך בלבול את מוצר האמפולה של סנו. נראה כי הדרך המיטבית לבחון את העניין היא עריכת "ניסוי" בתנאים אמיתיים, דהיינו בתוך חנות. כחלופה לכך ניתן להעלות על הדעת סקר (לא באמצעות האינטרנט) לפיו מראים למשתתף תמונה של מוצר הארג'נין של לוריאל ולאחר פרק זמן מסויים מבקשים ממנו להצביע על אותו מוצר בתמונה גדולה יותר בה רואים כל מדפי מוצרי השיער בחנות.
לסיום נושא זה: בית המשפט לא שלל את ממצאי הסקר מכל וכל אולם במסגרת בקשה לסעד זמני לא סבר כי יש בממצאים אלה כדי להוסיף משקל רב לסיכויי ההצלחה (לכאורה) של התביעה העיקרית. 
 
בית המשפט הזכיר את עניין גלידות שטראוס בו כבוד השופט בנימיני ציין כי "אינני יודע עד כמה מובהקות יש בתוצאה זו, המעידה על כך שרוב מכריע של הצרכנים איננו מוטעה" (סעיף 7 להחלטה). כאמור גם לפי הסקר שנערך במקרה הנוכחי, ואף אם מקבלים את ממצאים ללא עוררין, הרוב המכריע של כלל המשתתפות לא סברו כי המוצר של סנו קשור ליצרן לוריאל. 

18 ביוני, 2015,

0 תגובות

הטעיית הציבור ותחרות בלתי הוגנת ברישום סימן מסחר

התנגדות לרישום סימן מסחר שהוגשה על ידי סאר-גו השקעות בע"מ כנגד ENRICO COVERI s.r.l.. ההתנגדות נדונה ברשות הפטנטים, בפני ז'קלין ברכה, פוסקת בקניין רוחני וסגנית רשם הפטנטים. ביום 27.5.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: התנגדות לרישום סימן המסחר COVERI בסוג 25 בגין דברי הלבשה, הנעלה וכיסויי ראש.
 
המתנגדת טוענת כי היא פועלת מזה כ-15 שנים תחת השם Coveri Kids ו- Coveri Home ומשכך ביססה את המוניטין שלה בקרב קהל הצרכנים בסימנים אלה. המתנגדת טוענת כי הינה בעלת זכות קודמת בסימן מכוח סעיף 24(א1)(2) לפקודת סימני המסחר, למרות שלא רשמה את הסימן קודם לכן. עוד טוענת המתנגדת כי רישום הסימנים המבוקשים יביא לתחרות בלתי הוגנת במסחר וכי יש ברישום הסימנים להביא לכדי הטעיה ופגיעה בתקנת הציבור לפי סעיפים 11(6) ו-11(5) לפקודה. 
 
לחלופין טוענת המתנגדת כי גם אם תידחה התנגדותה יש לאפשר רישום מקביל של סימנה לצד סימני המבקשת וזאת בשל השוני במראה הסימנים וצליליהם. לטענת המתנגדת, יש להגות את סימנה Caveri או קאברי, ואילו את הסימן המבוקש יש להגות Coveri או קוברי. 
 
תוצאות ההליך: ההתנגדות מתקבלת ללא צו להוצאות. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

3 ביוני, 2015,

0 תגובות

פגיעה במוניטין באמצעות פרסומת מתחרה

פגיעה במוניטין באמצעות פרסומת מתחרה
המבקשות חברת Societe des Produits Nestle, חברת Nestle Nespresso S.A וחברת נספרסו ישראל בע"מ כנגד המשיבה חברת אספרסו קלאב בע"מ. התיק נדון בבית המשפט העליון, בפני השופט נעם סולברג. ביום 12.5.2015 היתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.1.2015 בת"א 45192-12-14 (השופט מ' אלטוביה), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשות (להלן: נספרסו) למתן סעדים זמניים עד להכרעה בתובענה שהגישו נגד המשיבה (להלן: אספרסו).
 
החל משנת 2009 מפרסמת נספרסו את מוצריה בישראל באמצעות שחקן הקולנוע George Clooney (להלן: קלוני). ביום 17.12.2014 שודרה בטלוויזיה פרסומת מטעם אספרסו (להלן: הפרסומת), ובה 'כיכב' שחקן המשמש ככפיל של קלוני. הפרסומת האמורה 'מתכתבת' עם פרסומותיה של נספרסו, ואף אין ספק כי הבחירה בכפילוֹ של קלוני לצורך הפרסומת קשורה בעובדת היותו של קלוני יַצְגָן ('פרזנטור') ותיק ומוכר של נספרסו. 
 
נספרסו בבקשה לסעד זמני ובתביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי נגד אספרסו, טענה כי השימוש שעושה אספרסו בדמותו של קלוני לפרסום מוצריה – פוגע בזכויותיה של נספרסו. 
 
החלטת בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסעדים זמניים. להחלטה המלאה ראו את המאמר שבקישור זה.
 
תוצאות ההליך: נפסק כי בקשת הרשות לערער נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

5 במרץ, 2015,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר NANOKERATIN

תביעה שהוגשה על ידי חברת הייר אקספרס בע"מ כנגד נוֹבוֹקרֶטין בע"מ, אופיר ארץ קדושה, גבי ויינשטיין ונחם מאזוּגִי. התביעה נדונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 21.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעניינה פגיעה בזכויות קניין רוחני וּבמוניטין של התובעת, שימוש בסימני מסחר הרשומים שבבעלותה, וּבגין גניבת עין ועשׂיית עושר ולא במשפט.
התובעת, יצרנית וּמשׁווקת של מוצרים לטיפול בשיער, רשמה בישראל את סימני המסחר: "NANOKERATIN SYSTEM" (סימן מס' 206699); NK PRO"" (סימן מס'  222043); וּמותג מִשׁנה נוסף (סימן מס' 214529) [להלן יחד: "סימני המסחר".
 
הנתבעת 1, נובוקרטין בע"מ, מגדירה עצמה כעוסקת ב"תחום מוצרי יופי וטיפוח לשיער". הנתבע 2, אופיר ארץ קדושה, הינו מנהלהּ של הנתבעת 1. הנתבע 3, גבי וינשטיין, עובד אצל הנתבעת 1 (הגירסאות חלוקות באשר לתפקידו). הנתבע 4, מנחם מאזוגי, הינו בעל המפעל המייצר את מוצרי הנתבעת 1.
 
במהלך חודש מרץ 2013 נתברר לתובעת, כי הנתבעת 1 (חברה חדשה, שהוקמה ב 10.10.2012 וּפועלת בתחום עיסוק זהה), מֵפֵרה (לשיטתה), סימני מסחר הנמצאים בבעלותה מזה שנים, כאשר היא מטביעה את האותיות "NK" על-גבי מוּצריהּ, וּמשתמשת בשם "NOVOKERATIN", הדומה דמיון רב לשֵׁם "NANOKERATIN", שמה של התובעת המופיע על כל מוּצריהּ. בהתנהלות זו יש, כך הטענה, גם כדי לבלבל וּלהטעות את לקוחות התובעת באופן הממלא אחר יסודות העוולה של גניבת עין.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, ניתן צו מניעה קבוע. בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של  60,000 ₪ וכן הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך 18,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

25 בינואר, 2015,

0 תגובות

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני
תביעה שהוגשה על ידי חברת Fisher Price  וחברת Mattel  כנגד חברת דוורון - יבוא ויצוא בע"מ ומנהליה, אהרון שטיין ודוד בן שושן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופט יוסף בן-חמו. ביום 8.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לייצר, לייבא, להפיץ ולמכור כיסא נדנדה לתינוק, המהווה, על פי הנטען, העתק מדויק של כיסא נדנדה לתינוק מתוצרת התובעות, על כל מרכיביו, לרבות הריפוד המצויר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו, וכן תביעה כספית לאחר מתן חשבונות, שעילתה טענות להפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות העמידו את תביעתן הכספית על סך של 750,000 ₪, מטעמי אגרה.
 
לטענת התובעות, הנתבעים מייצרים, מייבאים ומפיצים כיסא נדנדה לתינוק שהוא העתק מדויק של כיסא הנדנדה מתוצרתן, ומשווקים אותו בישראל בכשני שליש ממחירו של כיסא הנדנדה מתוצרתן, תחת השם "Infanti", תוך הפרה בוטה וגסה של זכויות הקניין הרוחני שלהן.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. בית המשפט לא שוכנע כי הנתבעים הפרו את זכויות הקניין הרוחני של התובעות בכיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו, לרבות זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר רשום ועשיית עושר ולא במשפט. 
בנוסף, חייב בית המשפט את התובעות לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

9 בינואר, 2015,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר וגניבת עין בפחיות משקה XL

הפרת סימן מסחר וגניבת עין בפחיות משקה XL
תביעה שהוגשה על ידי XL Energy International Corp. כנגד Cool Trade & Industry Co. וכנגד מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 17.11.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת,XL Energy  עוסקת בייצור של משקה תחת השם: "XL", מדובר ב"משקה אנרגיה מוגז בתוספת קפאין וטאורין". 
 
התביעות הוגשו בעקבות יבוא על ידי הנתבעת של שני משלוחים של כ-600,000 אלף פּחיוֹת ריקות של "משקה אנרגיה", בכל משלוח, שעוכבו על-ידי מְנהל המכס, מכוח סמכותו לפי סעיף 200א. לפקודת המכס [נוסח חדש]. התביעה הראשונה הוגשה לאחר שמשלוח של פּחיוֹת "HIPHOP" עוכב כאמור על-ידי מְנהל המכס. התובעת טוענת כי מדובר בפּחיוֹת הנושאות גוון כחול עם בּועות כחולות כהות, והסימן "X2" בצבע אדום. התביעה השנייה הוגשה בעקבות משלוח של פּחיוֹת שעוכב. תיאור הפּחיוֹת של המשלוח השני שונה מזה שבמשלוח הראשון: הורדו הבּועות הכחולות הכהות, "X2" הוא בצבע שחור/כּסוּף ולא בצבע אדום.
 
התובעת טוענת להפרה של סימן מסחר  בשני סימני מסחר רשומים: סימן מס' 216718  ו-סימן מס'217476   וכן לגניבת. 
 
להלן סימני המסחר של התובעת:
 
סימני המסחר של XL
 
 
להלן מוצר התובעת לצד מוצרי הנתבעת:
 
מוצרי התובעת לצד מוצרי הנתבעת
 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי הפחיות שיובאו במשלוח הראשון מפרות את סימני המסחר של התובעת ועולות כדי עוולת גניבת עין ואילו הפחיות שיובאו במשלוח השני אינן מפרות את סימני המסחר של התובעת ואינן עולות כדי גניבת עין. 
 
בית המשפט הורה כדלקמן:
 
א. מנהל המכס ידאג להשׁמדה של הפּחיוֹת מוּשׂא התביעה הראשונה. הוצאות האחסנה וההשׁמדה של פּחיוֹת אלה - על הנתבעת 1;
 
ב. ניתן בזאת צו מניעה האוסר על הנתבעת 1 לייבא ו/או לשווק, במישרין או בעקיפין, פּחיוֹת דוּגמת אלה מוּשׂא התביעה הראשונה;
 
ג. יבוטל עיכוב הפּחיוֹת מוּשׂא התביעה השנייה. הוצאות האחסנה של הפחיות, שעוכבו במסגרת התביעה השנייה, יחולו על התובעת; 
 
ד. בשׂים לב לתוצאה, לא עשה בית המשפט צו בדבר הוצאות והוא נמנע מסעדים כספּיים נוספים.
 
להלן נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:
 

 

15 בספטמבר, 2014,

0 תגובות

גניבת עין בכיסויים לחלות (ערעור)

ערעור בתחום גניבת עין שהוגש על ידי חברת מרכז המתנות 2006 בע"מ ומנהלה דקר עזר כנגד קארשי אינטרנשיונל בע"מ, עמי מוצרי נוי בע"מ ושלומי נחיאסי וזאת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.1.2012 בת.א 3402/09 שניתן על ידי כב' השופט י' שפירא.
 
 הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני המשנה לנשיא מרים נאור, השופטת אסתר חיות והשופט נ' סולברג. ביום 9.9.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המערערים והמשיבים עוסקים בשיווק מזכרות ומוצרי יודאיקה. קארשי עיצבה ושווקה  סידרה של כיסויי חלה לשבת. במשך תקופה של כשנתיים, רכשה מרכז המתנות את כיסויי קארשי ושיווקה אותם ללקוחותיה. בחודש ינואר 2009 החלה מרכז המתנות לייבא כיסויי חלה באופן עצמאי מספק בסין ובמסגרת זו רכשה כ- 3,000 יחידות והחלה למכור אותן בארץ.
 
קארשי אשר סברה כי מרכז המתנות העתיקה את סדרת הכיסויים בעיצובה שיגרה ביום מכתב התראה למרכז המתנות. מרכז המתנות מצידה דחתה את טענות קארשי וכארבעה חודשים לאחר מכן מכרה 1,420 יחידות מהכיסויים החדשים למשיבה 2, חברת עמי מוצרי נוי בע"מ. בנוסף, במהלך שנת 2009 החלה גם עמי בייבוא של כיסויי חלה מסין וגם לגביהם טענה קארשי כי הם מפרים את זכויותיה.
 
נוכח האמור לעיל, הגישה קארשי תביעה, בעילות של גניבת עין על פי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות; התערבות בלתי הוגנת על פי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות; עשיית עושר ולא במשפט על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט; קיום הסכם שלא בתום לב וכן בשורה של עילות נוספות. במסגרת התביעה ביקשה קארשי כי יינתן כנגד מרכז המתנות ומנהלה ונגד עמי ומנהלה צו מניעה קבוע האוסר עליהם לעשות כל שימוש בכיסויי החלה המפרים וכי הם יחוייבו לשלם לה פיצוי בסך 200,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. כמו כן, עתרה קארשי למתן חשבונות.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל בחלקה את תביעת המשיבה 1 נגד המערערים וכן נגד המשיבים 3-2 בעילות של גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט וקיום חוזה שלא בתום לב והורה על הוצאת צו מניעה קבוע האוסר עליהם לבצע פעולות שונות בקשר לסדרת כיסויי חלה שייבאו וכמו כן נתן צו למתן חשבונות ואישור לפיצול סעדים.
 
לפסק הדין של בית המשפט המחוזי ראו מאמר שלהלן.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל ונקבע כי: א. כי לא התקיימו במקרה דנן יסודותיה על עוולת גניבת העין; ב. כי נסיבות העניין אינן מקימות עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט; ג. כי לא הונח הבסיס הראייתי להענקת סעד בשל ביצוע חוזה בחוסר תום לב; ד. כי נוכח המסקנות הללו אין מתקיימת גם עילה אישית נגד דקר.
 
בנוסף נפסק כי בשל האופן שבו התנהלה מרכז המתנות לא נפסקו הוצאות לזכותה, למרות קבלת הערעור.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

5 באוגוסט, 2014,

0 תגובות

אין פיצוי בגין הפרת סימן מסחר במידה ולא הוכח נזק

אין פיצוי בגין הפרת סימן מסחר במידה ולא הוכח נזק
תביעה שהוגשה על ידי חברת ADIDAS AG וחברת ADIDAS INTERNATIONAL MARKETING B.V.  כנגד יעקב בטש. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ענת ברון. ביום 30.7.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המשטרה ביצעה חיפוש בחנות בשם "B גוד", זאת בעקבות תלונה שהגישה אדידס. בחיפוש נתפסו מוצרי הלבשה הנושאים ללא הרשאה את סימן שלושת הפסים. בטש מכר לעסק "B גוד" כ-870 מוצרי הלבשה הנושאים כנטען ללא הרשאה את סימן שלושת הפסים. המשטרה ביצעה גם חיפוש בחנות ובמחסן השייכים לבטש. בחיפוש נתפסו מאות פריטי לבוש המפרים כנטען את זכויות אדידס. 
 
לטענת אדידס, מוצרי בטש נושאים ללא הרשאה את סימני המסחר או סימנים הדומים לסימני המסחר הרשומים של אדידס, והלבוש המסחרי של מוצרים אלה אף הועתק מהלבוש המסחרי של מוצרי אדידס מקוריים. נטען כי במעשיו בטש מפר את זכויותיה של אדידס בסימני מסחר רשומים ומוכרים היטב, מעוול בגניבת עין וגזילת המוניטין שלה, ומתעשר ולא במשפט על חשבונה; והכל תוך שבטש גורם או עלול לגרום לפגיעה הן באדידס והן בציבור הצרכנים.
 
להשלמת התמונה יצויין כי התביעה נוהלה בתחילה גם נגד נתבע נוסף - מאיר משה-שוילי וביום 1.10.09 ניתן כנגד אותו נתבע פסק דין חלקי בהסכמה לפיו: ניתנו צווי מניעה והשמדת המוצרים וכן חויב מאיר משה-שוילי בהוצאות הכרוכות בכך ובתשלום פיצויים לתובעות בסך 100,000 ש"ח. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. ניתן בזה צו מניעה המורה להימנע מכל שימוש במוצרים הנושאים ללא הרשאה את סימני המסחר של אדידס או כל סימן הדומה לסימני מסחר אלה.
בית המשפט הורה על השמדת המוצרים שנתפסו.
לא נפסק כל פיצוי מאחר והתובעות לא הוכיחו נזק.
לא ניתן צו להוצאות.
 
הנתבע יוצג על ידי עו"ד אבי מונטקיו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

26 בפברואר, 2014,

0 תגובות

אין הגנה על דגמי שעונים שלא נרשמו כמדגם

אין הגנה על דגמי שעונים שלא נרשמו כמדגם
תביעה שהוגשה על ידי חברת Ice s.a. וחברת Ice IP s.a. כנגד טיים קונספט 1999 בע"מ ורענן  כץ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 10.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: הנתבעים שיווקו שעונים בעלי דמיון חזותי של שעונים אופנתיים הדומים לשעוני התובעות, הנושאים שמות שונים ואריזות חיצוניות שונות.
 
התובעת הגישה תביעה ובקשה לסעדים זמניים שעיקרן בטענות לגניבת עין, הפרת זכות יוצרים ועשיית עושר שלא במשפט.
 
התובעות עתרו למתן פסק-דין שיורה לנתבעים לחדול ולהימנע מכל שימוש בשעונים מושא התובענה, וכן לפיצוי בסך של 500,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נוכח הנסיבות, נפסק כי כל צד יישא בהוצאותיו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

12 בדצמבר, 2013,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר מעוצב PUMA

הפרת סימן מסחר מעוצב PUMA
תביעה בעילת הפרת סימן מסחר שהוגשה על ידי חברת PUMA  כנגד חברת סיטי ווש בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת דרורה פלפל. ביום 2-12-2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: Puma בעלת סימן מסחר רשום (דמות חתול מקפץ) בסוג 25 הכולל בגדי ספורט והנעלה. חברת סיטי ווש בע"מ, מייבאת פריטי לבוש בהם מוטבע חתול מקפץ בשם TIGRIS. סיטי ווש הגישה בקשה לרישום הסימן המעוצב ואולם הסימן בסופו לא נרשם (לאור התנגדות PUMA).
Puma טוענת כי יש בסימן (הלא רשום) סיטי ווש כדי להפר את סימן המסחר הסחר שלה תוך גניבת עין ביחס לסימנה ועל כן היא הגישה תביעה לקבלת צו מניעה ולפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪ או לפי צו למתן חשבונות.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לעשות שימוש בסימן. ניתן צו להשמדת המוצרים המפרים.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצויים בגין גניבת עין כאמור בסעיף 13 לחוק עוולות מיסחריות בגובה 100,000 ₪. 
בנוסף ניתן צו למתן חשבונות לפיו הנתבעת תמסור לתובעת, דו"ח מנומק על-ידי רו"ח ביחס להיקף המכירות של המוצרים המפרים. והתיק נקבע לשלב ביניים, כולל התייצבות באי-כח הצדדים, על-מנת לבדוק ענין דו"ח רוה"ח.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪ פלוס מע"מ.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

13 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

שימוש בתום לב בסימן מסחר

שימוש בתום לב בסימן מסחר
תביעה ותביעה נגדית שהוגשה על ידי אפנת רן - לי סחר (2003) בע"מ ומנהלה חגי אהרמי כנגד נתן  נוסבוים והניה גולדה נוסבוים. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 27.10.2013 ניתן לפסק הדין בתיק.
 
העובדות: שתי תובענות שעניינן אחד, ואשר הדיון בהן אוחד. האחת, תביעה שהוגשה על ידי רן לי וחגי בגין הפרת סימן מסחר רשום "MIKADO". התובענה השניה הינה המרצת פתיחה שהגישו נוסבוים לבית משפט השלום בהרצליה, במסגרתה ביקשו כי ייקבע שהם היו רשאים לעשות שימוש בשם MIKADO, וכי הם רשאים להוסיף ולעשות בו שימוש גם בעתיד. 
 
תוצאות ההליך: תביעת רן לי התקבלה וניתן צו מניעה קבוע האוסר על נוסבוים לעשות כל שימוש בשם MIKADO.
בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 44,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

9 בינואר, 2013,

0 תגובות

זכויות מפיץ וזכויות יוצרים במסגרות למשקפיים

זכויות מפיץ וזכויות יוצרים במסגרות למשקפיים
תביעה ותביעה נגדית שהתנהלה בין חברת ארט אופטיק בע"מ כנגד סמואל טומשובר ומריל טומשובר. התביעות הוגשו בבית המשפט המחוזי בתל אביב ונדונו יחדיו בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. פסק הדין ניתן ביום 30.12.2012.
התובעת הגישה שתי תביעות שהדיון בהן אוחד: האחת למתן צו מניעה קבוע וסעד הצהרתי (ת.א. 1661/07); השניה לפיצויים, צווי מניעה וצווי חיפוש כנגד הנתבעים (ת.א. 2101/08).
 
העובדות: התובעים מיצרים ומשווקים מסגרות משקפיים מצוירות בעבודת יד, הנושאות את שם המותג “Ronit Furst” (אשר היא בעלת זכויות היוצרים והיא אינה תובעת). הנתבעים שימשו כסוכני מכירות ומשווקים בלעדיים של התובעת בארה"ב, בשנים 2005 ו-2006. בסוף שנת 2006 מסרה התובעת את זכויות ההפצה והשיווק בארה"ב לידי מפיץ אחר.
על פי הנטען, זייפו הנתבעים את המסגרות ומכרו אותן לחנויות בארצות הברית וזאת לאחר שהסכם ההפצה עימם הסתיים.  התובעים מבקשים פיצוי בסך 2,500,000 ₪. 
הנתבעים מצידם מעלים, כי התביעה נועדה לכסות על התנהגותה הדורסנית של התובעת, שהפרה את הסכם להפצת המסגרות שכרתה עמם וגרמה להם נזקים כספיים כבדים, תוך פגיעה בשמם הטוב. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי הנתבעים אכן הפיצו מסגרות מזוייפות בארצות הברית ולא חדלו ממעשיהם, אלא לאחר שננקטו נגדם הליכי ביזיון בית המשפט, תוך שהם מסתירים מהתובעת את היקף המכירות והרווחים שהפיקו מכך.
נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בגין מכירת המסגרות המזוייפות בסך של 418,332 $. 
בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 60,000 ₪. 
 
הערת DWO: בפסק דין בעניין שאלת הפיצוי יש חוסר בהירות, לא ברור האם הפיצוי ניתן בעילה של עשיית עושר או ניתן בעילה של גניבת עין. חשוב להדגיש כי רק בעילה של גניבת עין ניתן לקבל פיצוי ואילו עילה של עשיית עושר מאפשרת סעד חלופי והוא השבה (לא ניתן לקבל גם פיצוי וגם השבה – לעניין זה ראו למשל פסק הדין בעניין Versace  נ' ורסצ'ה 83).
 
המדובר בפסק דין ייחודי בנוף הפסיקה האחרונה, פסק דין שקובע פיצוי בדרך של אומדנה לפי הנזק הממשי ולא בוחר בדרך של פיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות (המוגבל לסך של 100,000 ₪ בגין הפרה יחידה).
 
דבר נוסף ייחודי בפסק הדין הוא הקביעה כי למשווק יש מוניטין (למרות שהוא אינו הבעלים בזכויות היוצרים) והוא יכול לתבוע פיצוי בעילה של גניבת עין. עד היום לא ניתן פסק דין שקבע באופן פוזטיבי כי למשווק יש את המוניטין וניתנו אך ורק פסקי דין שקבעו כי באופן תיאורטי הדבר אפשרי. בנוסף אף ניתנו פסקי דין שקבעו שלמשווק אין מוניטין וכי המוניטין הוא אך ורק לבעל זכות הקניין (ראו למשל: בירמן עצים ופירזול בע"מ נ' נסים פרג'ון מסחר (2000) בע"מ).
 
 
התביעה שכנגד נדחתה. 
 
פסק הדין בערעור: על פסק דין זה הוגש ערעור שהתקבל בחלקו לעניין גובה הפיצוי - ראו מאמר.
 
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:

28 בנובמבר, 2012,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר נייקי בצמידי יד שיובאו ולא שווקו

הפרת סימן מסחר נייקי בצמידי יד שיובאו ולא שווקו
תביעה שהגישה NIKE International Ltd ונייקי ישראל בע"מ כנגד אלי אביטל. התיבעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת ר. למלשטריך- לטר. ביום 11.11.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: התובעות הגישו תביעתן לפיצוי בסך 75,000 ₪ בגין יבוא 300 צמידי יד ע"י הנתבע, אשר נשאו את סימן המסחר של נייק, ונמצאו מזויפים (תביעת סימני מסחר).
 
ביום 19.10.10 תפסו נציגי המכס בנתב"ג משלוח של 300 יחידות צמידי יד הנושאים את סימן המסחר של נייק וחשודים כמפרים את זכויות נייק. הטובין עוכבו.
 
בהתאם לפקודת המכס [נוסח חדש] ולפי דרישת רשויות המכס הפקידו התובעות ערבות וקיבלו את הטובין. בבדיקה שנערכה ע"י התובעות נמצאו הטובין כמפרים את סימן המסחר של נייק. התובעות ניסו לסיים תביעה זו מחוץ לכותלי בית המשפט בהצעה שהציעו לנתבע שעמדה על סכום של 5,000₪, אלא שהנתבע סרב לכך.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק פיצוי בסך של 10,000₪ וכן הוצאות משפט בסך 15,000 ₪.
 
ובנוסף ניתן צו קבוע המורה לנתבע להמנע ממכירה מוצרים הנושאים ללא הרשאה את סימני המסחר של NIKE.
 
 
הערת DWOכלל לא ברור מדוע נפסק פיצוי כאשר על פניו לא נגרם כל נזק שכן המוצרים המזוייפים מעולם לא שווקו! מתיאור פסק הדין עולה כי ההתנהלות הדיונית של הנתבע לקוייה וגרמה טרחה והוצאות לתובעת ועל כן יתכן והיה מקום לחייב את הנתבע בהוצאות וזאת להבדיל מפיצוי בגין נזק שלא נגרם. המודבר גישה דומה ננקטה לאחרונה בעניין ROLEX בהליך שנדון בבית המשפט המחוזי בפני השופט גדעון גינת.
בנוסף לא ברור מדוע אין כל התייחסות בפסק הדין לכך שהתובעת גילתה פרטי מו"מ שנכשל כאשר על פניו שהדבר אסור על פי הדין (יתכן כמובן שהנתבע הסכים לכך ואולם הדבר אינו מפורט בפסק הדין).
 
נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:

31 באוקטובר, 2012,

0 תגובות

העתקה של מוצרי אופנה חסרי מוניטין מותרת

העתקה של מוצרי אופנה חסרי מוניטין מותרת

תביעה שהוגשה על ידי פייר גליו בע"מ ויוסף וולברומסקי כנגד אמנון ביבי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט אילן שילה. ביום 11.10.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

הנתבעים יוצגו על ידי עו"ד אבי מונטקיו.
 
עובדות: נטען כי הנתבע העתיק שני דגמים של שמלות לילדות, אשר לטענת התובעים עוצבו על ידם. בגין העתקה הנטענת נתבע פיצוי בסך 510,410 ש"ח ובנוסף התבקש צו מניעה להפסקת מכירת הדגמים שנטענו כמפרים.

נפסק: התביעה נדחית. למרות שהתובעים הוכיחו העתקה של המוצר, לא הוכח מוניטין ועל כן התביעה נדחתה.

נפסק כי התובעים ישאו בשכ"ט עו"ד והוצאות בסך של 20,000 ש"ח.

הערת DWO: המדובר בפסק דין הממשיך את המגמה בפסיקה לפיה מותר להעתיק מוצר שאינו רשום כפטנט או כמדגם ואין לו מוניטין (ראה למשל פסק דין דומה בעניין טלי דדון). החלטה הפוכה ניתן למצוא בעניין ת.א. (מחוזי ת"א) 2318/03 אהרון קצב נגד פסגות עד, שם נפסק פיצוי בעילה של עשיית עושר למרות שלא הוכח מוניטין. 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

27 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

הגנה על סימן מסחר מתאר כמילת חיפוש

הגנה על סימן מסחר מתאר כמילת חיפוש

תביעה שהוגשה על ידי חברת למטייל המרכז לטיולים בע"מ וחברת למטייל ברשת.קום (2000) בע"מ כנגד כ.כ.א.ש. בע"מ והבעלים שלה אליהו ברנס. התובענה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 2.9.2012 ניתן פסק הדין בתובענה.

 

עובדות: התובעות, רשת למטייל, הן בעלות שני סימני מסחר: האחד, ביחס למילה "למטייל" בעברית ו -  lametayel באנגלית והשני, ביחס לסמל (לוגו) של קבוצת "למטייל", הכולל גם את המילה "למטייל".

הנתבעת מפעילה חנות תחת השם "כ.כ.א.ש – המרכז למטייל ולחייל" החלה להפעיל אתר אינטרנט, שכתובתו www.odafim- lamtayel.co.il. הנתבעים פרסמו את האתר במנוע החיפוש "גוגל", תחת השמות "למטייל" ו"עודפים למטייל". כמו כן, רכשו הנתבעים מ"גוגל" קישורים ממומנים, כך שהקשת מילים מסוימות שנבחרו על ידם, מביאה ל"קפיצת" מודעה פרסומית מטעמם בצד הדף, הכוללת קישור לאתר. בנוסף הנתבעים כתבו בדף הראשי של האתר, כי "כל הזכויות שמורות לעודפים למטייל".

בפעילותם זו, נטען כי הנתבעים ביצעו עוולות של גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, תיאור כוזב והפרת סימני מסחר.

התובעות עותרות להורות לנתבעים לחדול ולהימנע מכל שימוש עתידי בשמות "למטייל" ו- "lametayel" ולחדול משימוש בשם הדומיין  http://www.odafim-lametayel.co.il; לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות פיצויים בסך של  200,000 ₪.

 

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי השימוש שעשו הנתבעים בסימן "למטייל" הינו שימוש המטעה צרכנים לחשוב כי הם קשורים לרשת למטייל.

על כן, ניתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בשמות "למטייל" ו- "lametayel", בין באתר המפר ובין בדרך אחרת, לרבות שימוש בשם המתחם .www.odafim - lametayel.co.il.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים  לשלם לתובעות פיצוי בסך  100,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

 

הערת DWO: פסק דין זה מנוגד לפסיקה העקבית שניתנה בשנים האחרונות ביחס לפרשנות עוולת התערבות בלתי הוגנת לפיה עוולת זו תתקיים רק במצב של חסימה פיזית המונעת או המכבידה את הגישה של הלקוחות (ראו למשל פסקי דין בעניין אסף יצחק גולני ובעניין אופנת תוכנה).

בנוסף, המדובר בפסק דין המחדד את הפסיקה (בעניין מתאים לי) לפיה שימוש מטעה במילת חיפוש בגוגל (לרבות קישור ממומן בגוגל) הינו שימוש אסור אשר מנוגד לדיני סימני מסחר וגניבת עין.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

25 ביולי, 2012,

0 תגובות

עשיית עושר בהעתקה של נר נשמה סולארי שאינו רשום כמדגם או כפטנט

עשיית עושר בהעתקה של נר נשמה סולארי שאינו רשום כמדגם או כפטנט

תביעה שהוגשה על ידי אילן חנינה כנגד י.ל. יבוא ויצוא רחובות (2002) בע"מ, יהודה לוי ויאיר נומברג. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז בפני השופט אברהם יעקב. ביום 9.7.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

עובדות: תביעה למתן צו קבוע המורה לנתבעים להפסיק ליבא נר נשמה סולארי העונה לשם "נר התמיד", ולמתן צו עשה להשמדת הנרות הקיימים והתבניות ששימשו לייצורם. כמו כן מבקש התובע, כי ייפסקו לו פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח, כקבוע בסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999. לחלופין, התבקשה השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, כאשר התובע העמיד בסיכומיו את הסכום הנתבע על סך של 64,329 ש"ח. 

בשנת 2009 החל בשיווק הנר ובשנת 2010, נודע לתובע על קיומו של נר סולארי נוסף בשוק. לטענת התובע לאחר שבחן את נר התמיד הסתבר לו, כי מדובר בהעתק - הן חיצוני והן פנימי - של הנר שפותח על ידו, ולפיכך הוגשה התביעה דנא.

תוצאות ההליך: התביעה נתקבלה בחלקה, נפסק כי הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבון התובע ואולם העילה בגניבת עין נדחתה בשל היעדר מוניטין.

לא ניתן צו מניעה מכוח עילת עשיית עושר. ונפסק כי על הנתבעים לפצות את התובע בסכום של 10,260 ש"ח בגין הרווח שהפיקו מהסחורה המתחרה. בנוסף נפסק כי הנתבעים ישלמו את הוצאות הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

הערת DWO: המדובר בפסק דין החורג מהמגמה הכללית של בתי המשפט - והיא להצר את האפשרות לקבל סעד בעילה של עשיית עושר בקניין רוחני. הגישה הרווחת היא כי אדם אשר טרח לרשום פטנט או מדגם (רישום מדגם) בגין מוצר שהמציא לא יקבל הגנה בדרך עוקפת (כך למשל נקבע לאחרונה בעניין: שבא נ' שפרן).

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

26 במרץ, 2012,

0 תגובות

גניבת עין בכיסויים לחלות

תביעה שהגישה חברת קארשי אינטרנשיונל בע"מ כנגד מרכז המתנות 2006 בע"מ, עזר דקר, עמי- מוצרי נוי בע"מ, שלומי נחאיסי. תביעה זו עניינה בהפרת זכויותיה הקנייניות של התובעת על ידי הנתבעים, בקשר עם סדרת כיסויי חלה  לשבת שעוצבו על ידי מנהל התובעת בתחילת שנת 2006.

התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני כב' השופט יוסף שפירא. ביום  15.1.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי הנתבעים הפרו את זכויות התובעת במוצריה. נפסק סעד של מתן חשבונות ופיצול סעדים. נקבע כי צו המניעה הזמני שניתן בתיק יהפוך לקבוע.

אשר להוצאות, נפסק כי בשלב זה יישאו הנתבעים 1,2 במחצית אגרת המשפט, וכך אף נתבעים 3,4.  כן  יישאו הנתבעים 1,2 בשכ"ט עו"ד התובעת בסך 20,000 ₪, ואילו נתבעים 3,4, בסכום של 10,000 ₪.

הערעור: על הליך זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר ביטל את פסק דין זה, ראה לעניין זה מאמר שלהלן.

 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

גניבת עין בכיסוי לחלות

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ "ט– 1999 (להלן: "החוק"), קובע: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר. "

בית המשפט פסק כי יש זהות ממשית בין המוצרים המקוריים לבין המוצרים המפרים, וכי הקטלוגים הרבים שהפיצה התובעת יש בהם להוות מוניטין ולאור עדות מר קארשי, כמפורט בתצהירו והוא שלא נחקר בנושא זה בחקירתו הנגדית בבקשה לסעדים זמניים, ניתן ללמוד אף עתה על מוניטין של התובעת. כך גם מתשובותיהם של הנתבעים בחקירותיהם הנגדיות שהבהירו כי הם עצמם מכירים את התובעת ופעילותה במשך עשרות שנים.

נראה בעיני כי לגבי המוצרים נשוא התובענה המראה הינו דומה עד כדי להטעות, סוג הטובין זהה, חוג הלקוחות זהה, אפיקי השיווק זהים, והתחרות בין מוצרי התובעת לנתבעים התבצעה יום יום, שעה שעה, באותן חנויות עצמן. יש להשוות את שני המוצרים בשלמותם, ולתת משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו (ראו והשוו: ע "א 1123/04 Canali S.P.A  נ ' Canal Jean CO . (אתר נבו , 13.1.2005)).

מוניטין במוצר חדש

הנתבעים נתלו בדרישה להוכחת מוניטין במוצר המסוים הזה, ובטענה כי מוניטין למוצר יכול להתקיים רק לאחר שנים רבות של ייצור ושיווק. טענה זו לא נתקבלה שכן משמעותה שאין הגנה על מוצרים "חדשים". כך גם, אין "תקופת דגירה" למוצר, שניתן לקצוב אותה בזמן, ויש לבדוק נסיבות כל מקרה ומקרה.

מוניטין של יצרן המשפיע על מוניטין של מוצר

נפסק כי יש לדחות טענת הנתבעים כי מוניטין של יצרן אינו רלבנטי כלל אלא רק מוניטין במוצר, וכי מוניטין אצל לקוח משנה, לאו מוניטין הוא. בתוך כך יש לציין כי קארשי הוכיחה גם גידול מרשים ועקבי משנת 2006 ועד לשנת 2008 במכירות הסדרה, דבר המעיד על הביקוש למוצריה ובתוך כך אף על המוניטין של הסדרה עצמה.

מרכז המתנות טענו כי הנחת היסוד במוצרים חסרי ייחוד הינה כי מוצרים אלו נעדרי מוניטין, וכי הצרכן אינו מזהה אותם עם יצרן זה או אחר ומפנים לע"א 3471/98, סאלים סאלם נ' חלבי ענתר, נד(2) 681 (להלן: "פרשת ענתר").

"והנה, מקום שהמדובר אינו אלא במוצרים יומיומיים ונעדרי ייחוד, אך פשוט הוא שהתובע יישא בנטל כבד להוכיח כי רכש באותם מוצרים מוניטין כדי חיובו של הזולת בגניבת עין. אכן הנחת היסוד היא כי במוצרים נעדרי – ייחוד אין הקונה הרגיל מזהה את המוצרים בהם מדובר עם יצרן ספציפי דווקא. יתר על כן להוכחת המוניטין במוצרים נעדרי ייחוד, מטבע הדברים אין די לו לתובע כי יוכיח שימוש ממושך ונרחב בהם; שכן, "השימוש הממושך והנרחב לא הוא החשוב, החשוב הוא אופי השימוש – האם היה זה שימוש כזה שבעקבותיו מזהה הציבור את המוצר עם התובע" (שם, 701).

אלא שהתובעת הוכיחה כי היה לה שימוש נרחב במוצרים הנדונים, שהוא, כאמור הדבר החשוב, כדברי כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין בפרשת ענתר הנ"ל.

התייחס לסוגיה זו כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין בע"א 945/06Genreral Mills Inc ‏ נ' משובח תעשיות מזון בע"מ (אתר נבו) (1.10.09), וציין כי הגדרתו המדויקת של המושג מוניטין אינה פשוטה ונדונה באריכות בספרות ובפסיקה , וכך קבע:

"תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו".

  ובהמשך:  

"מכל מקום בענייננו מדובר, ככל הנראה, במוניטין מהסוג השני, הקשור למוצר עצמו . לא עלתה על ידי מי מהצדדים הטענה כי המוניטין במוצר נובע מן השם הטוב של המערערת או של "אסם" וכי המוניטין קושר על ידם למוצר עצמו. בנסיבות אלה, אין חשיבות לזיהויו של המוצר עם יצרן ספציפי או עם קבוצת מוצרים ספציפית".

נפסק כי התובעת עונה על המבחנים שנקבעו בפסיקה בסוגיה זו.

דמיון, זהות והטעייה

בת.א. 639/93 המר' 8460/93 עדין קואופרטיב ליצור שוקולד בע"מ נ' שפיר תעשיות מזון (1989) בע"מ , נאמר: "אין הכרח בהיכרות של הצרכן עם שם היצרן או שם המותג של הוופל האהוב עליו, אלא בידיעת הלקוח שבתוך האריזה המסוימת נמצא מוצר ממקור מסוים ואין להטעות לקוח זה ע"י אריזה דומה לרכוש וופל שאיננו מאותו מקור". (שם, 241).

אשר לדמיון של המוצרים נשוא התביעה, כבר נקבע בזמנו שיש להחיל את "המבחן המשולש", שהובע בפסיקה (ראו: ע "א 261/64 פרו-פרו ביסקויט נ' חברת פרומין, פ"ד יח (3) 275), הקובע שלושה פרמטרים לבחינת התקיימותו של "דמיון מטעה": מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

עוד נפנה לאמור בת.א. 2580/06 SAFETY-KLEEN SYSTEMS, INC נ' סייקלין בע"מ , (אתר נבו) (30/11/09 ), שם מציינת כב' השופטת מ' אגמון- גונן, כדלקמן: "המבחנים המתאימים יותר לבדיקת קיומו של חשש להטעיה לגבי המוצר עצמו הינם מבחן סוג הסחורה ומבחן יתר הנסיבות ו'השכל הישר'. שאלת המפתח שיש לברר במסגרת בחינת יתר הנסיבות".

נפסק כי מוצרי הנתבעים והתובעות אינם שונים מבחינת עיצובם, כך שאדם מן הישוב שאינו מומחה, יכול לזהות את ההבדלים ביניהם בנקל. המוצרים הם בעלי קונספט דומה מאוד של בד שקוף בעל מסגרת אטומה ועליו קומפוזיציות פייטים וחרוזים, כפי שקבעתי לעיל.

נפסק כי לאור הזהות בין המוצרים המקוריים לבין המוצרים המפרים, הוכיחה התובעת כי מוצר הנתבעים עשוי להטעות.

התערבות בלתי הוגנת

סעיף 3 לחוק קובע: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן , על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר."

לאורו של סעיף זה, טענה התובעת כי הכנסתם לשוק של מוצרים מועתקים המפרים את זכויותיה, במחירים נמוכים הנסמכים על כך כי לא הושקע ביצירתם ובשיווקם דבר, תוך שימוש לא הוגן בזכויותיה, מכבידה ומונעת לקוחות מלהגיע למוצר המקורי המוצע לציבור על ידי התובעת.

נפסר כי הוראת חוק זו אינה רלוונטית למעשים המתוארים בתובענה, כטענת הנתבעים, כך אף התייחס לכך המחבר מיגל דויטש בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר (הוצאת נבו, 2002), כדלקמן:

"מעשים המונעים או המכבידים באופן בלתי הוגן על הגישה לעסקו, לנכסיו, או לשירות, של עסק אחר... יש להתחרות על לבם של הלקוחות, אך לא על דרכי הגישה שלהם לעסק. על אלו להיוותר חופשיות. העוולה נועדה לטפל במקרים של חסימה פיסית או טכנית, ולא במקרים בהם ההכבדה על הגישה של הלקוחות היא תולדה של צבירת יתרון תחרותי (אף אם הוא בלתי-הוגן)... עוולה זו מטפלת אם-כן ב"תעלות" הקשר עם הלקוח, ולא בתכנים האינפורמטיביים המוזרמים בתעלות אלו. דוגמא לתחולת העוולה יכולה להיות מקרה של "הצפה" של דרכי תקשורת אלקטרוניות של עוסק אחר במסרים סתמיים, על-מנת להכיד על פניות של לקוחות אל אותו עוסק". (שם, 64).

"כאמור לעיל, סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות לא נועד לקבוע איסור כללי מפני תחרות בלתי-הוגנת. שידול לקוחות, אף אם הוא "רוכב" על גבי המוניטין של התובע, עדיין אינו בגדר "חסימה" של הגישה לתובע". (שם, 66).

כן ראו: ת.א. 1948/04 אלה גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (נבו, 16.4.09), אליו מפנים עמי בסיכומיהם. לפיכך, טענה זו נדחית כאמור.

תקנת השוק

עמי נוי טוענת, כי הם רכשו את הדגם שהפרתו מיוחסת להם ממרכז המתנות בתנאי תקנת השוק -  דהיינו בתום לב ובתמורה ממי שעיסוקו במכירת מוצרי יודאיקה. לטענתם, הם רכשו דגם זה לאחר שמרכז המתנות הבהירו להם כי הדגם נקי מזכויות צדדים שלישיים וכי שיווקו מותר. היקף הרכישות של כיסוי החלה אצלם הינו זעום, ומגיע לכדי 1,400 יחידות לערך.

עמי מפנים להוראת החוק בעניין תקנת השוק, דהיינו לסעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, הקובע: "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה הייתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקייה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב".

לפיכך, משאין מחלוקת לגבי רכישת המוצרים וקבלת התמורה, הרי שמתקיים יסוד התמורה. כמו כן המוצרים הינם בגדר "נכס נד" כאמור בסעיף 34 לחוק המכר.

אשר לאלמנט תום הלב טוענים עמי כי לא היה להם יסוד להניח כי ישנה טענה כלשהי לגבי הדגם שרכשו וכי סוג הנכס בו הם עוסקים ומהלך העסקים הרגיל בו נרכש הדגם, בעסקה שגרתית, כאשר הנתבעים 1-2 הציגו את הדגם כדגם שלהם.

מכאן מסקנת עמי כי הם עמדו בכל היסודות הנדרשים בסעיף 34 לחוק המכר על מנת להחיל את תקנת השוק.

בהקשר זה נפסק כי יש סתירה מובהקת בין טיעוני מרכז המתנות לבין עמי לעניין ידיעת עמי על מכתב ההתראה ששלחה התובעת למרכז המתנות, ידיעה אשר שוללת את תנאי תקנת השוק.

אי  רישום מדגם

בית המשפט קבע כי אינו מקבל את טענת הנתבעים כי העובדה שהתובעת לא רשמה מדגם, שומטת את הקרקע מתחת לתביעה (לא תביעת הפרת מדגם). אמנם מוצר לא יקבל הגנה כפולה הן מכוח דיני זכות יוצרים והן מכוח דיני המדגמים, כאשר בהקשר זה קובע סעיף 7 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 כי יצירה הכשרה להגנת מדגם, המיועדת לשכפול תעשייתי, לא תזכה להגנה אשר חוק זכות יוצרים מקנה, אולם תביעתה בגין הפרת זכות יוצרים לא נסמכת על מונופול על-פי דין אלא על הפגיעה בזכותה הקניינית.

אף אם הכיסויים המשווקים על-ידי קארשי משוכפלים באופן תעשייתי, אין בכך כדי לשלול ממנה את זכותה הנ"ל.

יפים לעניין דברי המחבר מיגל דויטש בספרו הנ"ל – עוולות מסחריות, שער שני: האיסור הכללי על תחרות בלתי הוגנת, בציינו:

"קרובים לאמור לעיל הם פני הדברים בכל הנוגע ליחס שבין הזכות למוניטין לבין סימן המסחר הרשום, או המדגם הרשום. הזכויות הרשומות מקנות מונופול. הזכות למוניטין, אף אם היא תיתפס כזכות in rem ממש, אינה מקנה לבעל המוניטין אלא את הזכות לכך שלא יינטל ממנו אותו מוניטין על-ידי עשיית ששימוש בלתי מורשה בו על-ידי אדם אחר. יש צורך להצביע על כך שהתוצר הרוחני של התובע עמד מול עיני הנתבע, כאשר הוא הפיק את הסימן או המדגם שבו מדובר.

הגם שבעל מוניטין שלא דאג לרישום זכותו בנוגע לאותו מוניטין "משלם" אם כן מחיר מסוים בגין הימנעות זו מרישום, בכך שאין הוא נהנה ממונופול, אף אם יראו אותו כבעל זכות in rem, אין לכחד כי מחיר זה אינו כבד והוא נופל באורח מהותי מן המחיר שאותו משלם בעל המוניטין להצביע על כך כי ארע אקט של נטילה. אולם בשונה מן המקרה של הזכות לסודיות מסחרית, אשר לגביה האפשרות לביצוע הנדסה חוזרת היא אפשרות רלוונטית היוצרת הבדל חריף בין ההגנה על הזכות לסודיות מסחרית לבין ההגנה על פטנט, הפער הנותר בין הגנה קניינית על מוניטין, אם יוחלט להקנות הגנה כזו, לבין המונופול המוקנה לבעל סימן או מדגם רשום, יצטמצם רק למומנט המנטאלי, כך שבמקרה הראשון תידרש ידיעה בדבר המוניטין של התובע ובמקרה השני – לא תידרש. אף שלהלכה הבדל זה הוא הבדל מהותי, העשוי לשמור עדיין על פער חשוב בין רמת הגנה קניינית של מוניטין (אם יוחלט להקנותה) לבין רמת ההגנה המונופוליסטית על סימן או מדגם רשום, בפועל אין בנדון פער מהותי דיו, שכן מוניטין הוא מטבעו מפורסם וידוע היטב לכל העוסקים בתחום, אחרת הוא לא היה צומח לכדי מוניטין".            

12 במרץ, 2012,

0 תגובות

העתקה של פרטי לבוש שאינם רשומים כמדגם

העתקה של פרטי לבוש שאינם רשומים כמדגם

ערעור שהגישה המעצבת טלי דדון כנגד חברת א.ת סנאפ בע"מ, בעלי המניות שלה והחנויות שמכרו את מוצריה, על פסק הדין של כב' השופטת אסתר שטמר (מחוזי מרכז). הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני ההרכב המשנה לנשיא  א' ריבלין, השופט ס' ג'ובראן, השופט ע' פוגלמן. ביום 12.3.2012 ניתן פסק הדין בערעור.

המשיבים יוצגו על ידי עו"ד אבי מונטקיו.

הערעור עסק בתביעת המעצבת לפיה דגמי אופנה שעיצבה (שאינם בגדר מדגם רשום), הועתקו ושוקו על ידי הנתבעים לצד דגמיה שלה כמוצרי חיקוי זול.

בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי המערערת לא הוכיחה מוניטין בדגמים או הטעייה.

בנוסף נפסק כי המערערת תשא בהוצאות ובשכר טרחת המשיבים בסך 15,000 ש"ח.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי מצא כי הבגדים שנמכרו דומים דמיון רב לדגמים שעיצבה המערערת, בהבדל אחד – דגמי המשיבים נמכרו במחירים זולים יותר.

בית המשפט העיר כי מכירת החיקויים באותה חנות במחיר זול יותר מהווה תחרות בלתי הוגנת. התנהלות המשיבים הייתה חסרת תום לב, ומנוגדת לכללי המסחר ההוגן ולכללי האתיקה, כך נפסק.

עם זאת, בית המשפט קמא מצא כי יסודות העוולה של גניבת עין לא התקיימו בענייננו. נפסק כי המערערת לא הוכיחה שקנתה לעצמה מוניטין, באופן שקהל הלקוחות מכיר ומוקיר את הדגמים, או כי הציבור מזהה את המוצר על פי חזותו ומקשר אותו עם מוצרים של המערערת. בנוסף על כך מצא בית המשפט כי המשיבים לא ניסו להשתמש בשמה של המערערת למכירת הדגמים, וכי הם אף דאגו להדגיש כי מדובר בחיקוי.

בנסיבות אלה, כך נפסק, אין חשש להטעיה. על כן פסק בית המשפט קמא כי אין החיקוי מקים עילה בגין גניבת עין.

באשר לעילת עשיית עושר ולא במשפט פסק בית המשפט קמא כי המערערת לא הוכיחה את שווי גובה חסרון הכיס שנגרם לה או את ההתעשרות שעשו המשיבים על חשבונה. המערערת אף ויתרה על בקשתה לצו למתן חשבונות, אשר היה יכול להוביל להוכחת הסעד המבוקש. בית המשפט קבע כי לא ניתן לפסוק סעד בגין עשיית עושר על דרך האומדנה, בלא שהובא בסיס עובדתי כלשהו לכך. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה.

עוולת גניבת עין ביחס להעתקה של מוצרי אופנה

העוולה של גניבת עין מופיעה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

עוולה זו דורשת את הוכחתם של שניים: מוניטין שרכש התובע בנכס או בשירות שהוא מציע וחשש מפני הטעיה של הציבור העלול לחשוב כי הנכס או השירות שמציע הנתבע – למעשה שייך לתובע.

מטרת עוולת גניבת עין: העוולה נועדה להגן על היצרן ולא נועדה להגן על הצרכן

בבסיס עוולת גניבת העין עומד הערך של הגנה על האינטרס הקנייני של העוסק, ולא של ההגנה על אינטרס ציבור הצרכנים. העוולה נועדה לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים. מצד אחד, עומד הצורך להגן על האינטרס הקנייני של בעל מוניטין מפני מי שמבקש "להתעטף" במוניטין זה על חשבונו. מנגד, אל מול הרצון להגן על המוניטין עומדים חופש העיסוק של היצרנים המתחרים והרצון לעודד תחרות חופשית שתשרת במידה הרבה ביותר את קהל הצרכנים.

זאת משום שההגנה הניתנת בגניבת עין מקנה למעשה מונופול ליצרן הראשון.

עוולת גניבת העין לא נועדה למנוע תחרות (אפילו הייתה זו תחרות בלתי-הוגנת), ולא להגן על הצרכן. העוולה נועדה להגן על היצרן מפני גזילת המוניטין שלו בדרכים של הטעיה.

אין בדגמים שהועתקו מוניטין

באשר ליסוד המוניטין, תנאי להוכחתו הוא כי הציבור מזהה את הנכס או את השירותים שמציע התובע עם עסקו של התובע. המוניטין מתייחס לקיומה של תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר מאפשרת שוק של לקוחות פוטנציאליים המעוניינים ברכישתו. על התובע להראות כי המוצר או השירות אותו הוא מציע רכשו הכרה והוקרה בקרב הציבור, וכי ציבור הלקוחות מסוגל להבחין בין תוצרתו של התובע לבין מוצרים אחרים בשוק.

בנסיבות מסוימות ניתן לראות בחיקוי אינדיקציה לרצון "להתעטף" במוניטין של אחר. אולם יהיו מקרים בהם נועד החיקוי לשרת מטרות אחרות, שאינן קשורות דווקא במוניטין אלא בתכונות אחרות של המוצר. לפיכך, אין החיקוי מכריע בשאלת קיומו של מוניטין, אלא הוא מהווה רק אחת האינדיקציות לכך.

נפסק כי, לא הוכח כי הדגמים היו בעלי ייחוד כזה או כי הציבור מסוגל להבחין ביניהם לבין דגמים של מעצבים אחרים. לא הוכח גם כי קיים למערערת מוניטין בדגמים אלה, במובן של תדמית חיובית המושכת אחריה לקוחות.

הדגמים אשר יצרה המערערת היו מבוססים על רעיונות אשר היו קיימים בשוק האפנה באותן שנים, ואין בהם די ייחוד כדי שיקבע כי המערערת קנתה לעצמה מוניטין בהם. יתרה מכך, המערערת גם לא הציגה די נתונים בנוגע לפרסום ושיווק הדגמים, להיקף המכירות וכיוצא באלה – נתונים אשר היו יכולים להעיד גם הם על קיומו של מוניטין. על כן, המערערת לא רכשה מוניטין בדגמי השמלה והמכנסיים שהועתקו.

אין בדגמים שהועתקו כדי להטעות

באשר ליסוד ההטעיה – באופן כללי נבחנת ההטעיה על-פי כמה רכיבים: מבחן המראה והצליל, סוג הסחורה הנמכרת וחוג הלקוחות שלה; מבחן יתר נסיבות העניין ומבחן השכל הישר.

גם לעניין ההטעיה, כמו לעניין המוניטין – עצם החיקוי אינו מעיד בהכרח על כוונה להטעות את הלקוחות. יתכן, למשל, כי המחקה התכוון למשוך לקוחות למוצר בשל תכונותיו – ולאו דווקא בשל שיוכו לתוצרתו של המותג המתחרה.

כאשר נשאלו בעלי החנויות לפשר ההפרש בין המחירים (בין המקור לחיקוי) – דאגו המשיבים ליידע את הלקוחות בדבר היות הבגד חיקוי.

על כן במקרה כזה נפסק כי לא מתקיים חשש סביר להטעיית הלקוחות.

לא ניתן לקבל פיצוי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט על דרך אומדנה

המערערת לא הביאה כל נתונים שעל בסיסם ניתן להעריך מה גובה ההתעשרות שעשו המשיבים על חשבונה, ואם אכן הייתה כזאת. על כן, אפילו התקיימו כל יתר יסודות העילה בעשיית עושר – אין לפני בית המשפט כל הוכחה באשר לגובה ההשבה המתבקשת. אמנם, חוק העוולות המסחריות כולל בחובו אפשרות של פיצוי סטטוטורי, אשר אינו דורש כי התובע יוכיח את נזקיו (סעיף 13 לחוק). אולם סעיף זה מיועד למקרה של פיצוי בגין העוולות הקבועות בחוק עוולות מסחריות. אין כל בסיס לקביעה כי רף זה משקף בהכרח את גובה ההתעשרות שנעשתה על חשבונה של המערערת. בוודאי שאין בסיס לייבא את סעד הפיצוי המוסכם מכוח חוק עוולות מסחריות אל סעד ההשבה מכוח דיני עשיית עושר. כלל הוא כי "בתביעות לתשלום סכום כסף הכלל הוא שעל התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובה הנזק" – או, כבמקרה שלנו, את גובה ההשבה (ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397 (2001)).

המערערת אף פגעה בסיכויי תביעתה שלה כאשר ויתרה על קבלת צו למתן חשבונות – דבר שפגם בסיכוי להוכיח את גובה הסעד המבוקש. 

16 בפברואר, 2012,

1 תגובות

הפרת מדגם בשעוני צלילה

הפרת מדגם בשעוני צלילה

הצדדים לכלל התביעות הם חברת סובקורונו המשווקת ומייצרת שעוני סאב, האחים בר נוי המשווקים ומייצרים שעוני אמבוס, וחנויות שונות ששיוקו את שעוני אמבוס.

המדובר ב 4 תביעות שהוגשו במועדים שונים ואוחדו לדיון אחד:

  1. תביעת "סאב" נגד בר נוי (ת.א. 1673/05) – בגין העתקה של דגם שעוני הבסיס (שלא נרשם כמדגם) והעתקה של רצועת השעון (רשומה כמדגם).
  2. תביעת "סאב" נגד בר נוי והחנויות ששיווקו (ת"א 1954/06) - בגין העתקה של דגם שעון sub diving watch (הרשום כמדגם) והעתקה של רצועת השעון (רשומה כמדגם).
  3. תביעת בר נוי כנגד "סאב" (ת.א. 2605/06) – תביעה לביטול מדגם שעון sub diving watch.
  4. תביעת בר נוי כנגד "סאב" (ה.פ. 317/07) – תביעה לסעד הצהרתי כי שעוני הצלילה החדשים של אמבוס אינם מפרים את זכויות "סאב".

התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 16.2.2012 ניתן פסק הדין מפי כב' השופט יהושע גייפמן. 

סיכום פסק הדין

בית המשפט דחה את תביעת סאב בגין דגם שעוני הבסיס וקיבל את תביעת סאב בגין דגם שעון sub diving watch. בית המשפט דחה את תביעות ברנוי.

ניתן צו מניעה קבוע האוסר על כלל הנתבעים לשווק את השעונים המפרים את זכויות סאב במדגם 38665 על שעון מדגם sub diving watch.

נקבע כי בר נוי ישלמו לסאב פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בסך 70,000₪.

נפסק כי החנות, תכשיטי אלן אור, תשלם לתובעים פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בסך 30,000 ₪ ואילו בר נוי יחוייבו להחזיר סכום זה לחנות.

בנוסף נפסק כי בר נוי ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 60,000 ₪.

 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

העדר העתקה של דגם הבסיס (שלא נרשם כמדגם)

נפסק כי שעוני אמבוס אינם מהווים חיקוי של שעוני דגם הבסיס של סאב ואין חשש שהצרכן הממוצע יטעה לחשוב ששעוני אמבוס הם של סאב. קביעה זו התבססה על ההנמקות הבאות:

  1. לא נרשם מדגם.
  2. המדובר בשוק צפוף.
  3. יש הבדלים עיצוביים רבים.
  4. אין דמיון בחוזי בין הסימן אמבוס לבין הסימן סאב שעל השעונים.
  5. שם המותג אמבוס מצוין בצורה בולטת השולל את החשש להטעייה.

העדר העתקה של הרצועה (שנרשמה כמדגם)

נפסק כי רצועת אמבוס אינה מהווה חיקוי של רצועת סאב. קביעה זו התבססה על ההנמקות הבאות:

  1. יש הבדלים עיצוביים רבים.
  2. שם המותג אמבוס מצוין בצורה בולטת השולל את החשש להטעייה.

פרסום קודם השולל מדגם

התנאים לכשירות רישום מדגם מפורטים בסעיף 30 לפקודת הפטנטים והמדגמים. על מנת שניתן יהיה לרשום מדגם- על המוצר נשוא המדגם להיות חדש או מקורי וכן לעמוד בתנאי של העדר פרסום קודם בישראל. פרסום קודם יכול להוות מדגם קודם או מוצר שפורסם בישראל ע"י שיווק או פרסום בפומבי בדרך אחרת.

ריצ'רד, הבעלים של סאב, הודה בחקירתו הנגדית, שהחל למכור את רצועת השעון בישראל בשנת 2000 – כ- 3 שנים לפני הגשת הבקשה לרישום המדגם על רצועת השעון.

על כן, לאור הוראת סעיף 30 לפקודת הפטנטים המדגמים, ולאחר שהוכח שרצועת השעון שווקה ופורסמה בישראל קודם להגשת הבקשה למדגם – יש להורות על ביטול מדגם 38807.

ביטול מדגם מחמת חוסר חידוש והיעדר מקוריות

בעתירה לביטול מדגם יש להשוות בין שעון המדגם כפי שמופיע בתעודת רישום המדגם לבין חומר שפורסם בפומבי בישראל לפני תאריך הגשת המדגם.

נפסק כי השוואת שעון המדגם לפרסומים שצורפו לכתב התביעה מלמדנו שאין דמיון בין השעונים המבססים עילה לביטול.

בע"א 3406/96 סלע נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ תקדין-עליון 99(1), 590 פסק כב' השופט אילן: "החידוש מציג דרישה לפיה המדגם צריך להראות צורה, דוגמה או קישוט בלתי מוכרים בכלל, ואילו המקוריות מדברת על דרך יישומם של אלמנטים ידועים באופן שונה מן הידוע קודם לכן באותו תחום... בתחומים מסוימים תבוא דרישת החידוש או המקוריות על סיפוקה גם על יסוד שינויים ותוספות קטנים למדי... בתחומים בהם מתרבה מספר המדגמים במהירות – בכל אלו יכולים שינויים מועטים לעלות כדי חידוש".

לעניין המקוריות – נפסק כי דרישת המקוריות התקיימה באופן המצטבר של שילוב הקישוטים המייחדים את סאב.

העתקת מדגם שעון sub diving watch

נפסק כי אמבוס העתיקה את דגם שעון הצלילה [שעון המדגם] של סאב.  התדמית הכוללת וקווי המתאר הצדים את העין מחייבים קביעה שמדובר בחיקוי בולט של המדגם. קביעה זו התבססה על ההנמקות כדלקמן:

  1. ישנם אפשרויות רבות לעיצוב.
  2. שעוני אמבוס עשו שימוש בחוזי הכללי של שעוני סאב.
  3. יש דמיון בולט בין שעוני אמבוס למדגם.
  4. יש העתקה של מאפיינים קישוטיים מצטברים. ולא הובאה ראיה כי מאפיינים אלו קיימים במצטבר בשעון של חברה אחרת.
  5. מנהל המכירות של אמבוס בשיחה מוקלטת הודה כי "כן זה אותו מוצר... זה אותו קונספט פחות או יותר".
  6. הצרכן הסביר עלול לטעות ולחשוב ששעון הצלילה של אמבוס הוא שעון המדגם של סאב.

גניבת עין בשעון

נפסק כי לסאב קמה עילה בעניין שעון המדגם גם בעילה של גניבת עין.

עוולת גניבת עין קבועה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות. לצורך הוכחת העוולה יש להוכיח: קיומו של מוניטין אצל התובע, ושמכלול התנהגותו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה בעוד שהנכס שייך או קשור לעוסק האחר.

חשש להטעיה

בית המשפט קבע כי הוכח שקיים חשש סביר כי מעשה אמבוס יגרום לקונה רגיל לחשוב בטעות כי מדובר בטובין המסופקים ע"י סאב, בעוד למעשה מדובר באלה של אמבוס.

המדובר באותו סוג סחורה ושני המוצרים עונים לאותו חתך לקוחות ובנוסף, יש להתחשב גם בזכרונו הבלתי מושלם של הצרכן ובאפשרות כי הוא ייחשף לשני המוצרים כשהם לא מונחים אחד ליד השני.

מוניטין

נפסק כי לסאב קיים מוניטין בשעון. ההוכחה על קיומו של מוניטין נסמכת על ההנמקות כדלקמן:

  1. סאב עשתה שימוש ייחודי וממושך בקו שעוני הצלילה.
  2. הקולקציה של סאב מבוססת על אותם אלמנטים קישוטיים.
  3. סאב מוכרת את שעון המדגם אך ורק ב 13 חנויות הרשת.
  4. יוצרו ושווקו למעלה מ- 21 אלף שעונים.
  5. הוצאות הפרסום של סאב היו מאות אלפי שקלים.
  6. העתקה כאשר אין סיבה פונקציונלית לחיקוי, מלמדת על המוניטין.

פסיקת פיצוי בגין הפרת מדגם וגניבת עין

הפיצוי בחוק עוולות מסחריות הינו פיצוי עונשי – הרתעתי. בגובה הפיצוי יתחשב בית המשפט בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר [ראו ע"א 45/08 מיגדור בע"מ נ' גייל תקדין עליון 2010(4) 3646].

נפסק כי המדובר בהפרות מתמשכות. נפסק כי בר נוי היו מודעים לשעון המדגם ולקו העיצוב המאפיין את שעוני סאב, לפיכך יש חומרה יתרה בחיקוי הבולט של שעון המדגם שנעשה לאחר פרישתם של בר נוי מחברת סאבכרונו.

נפסק כי יש לחייב את בר נוי לשלם לסאב פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בסך 70,000 ₪.

פסיקת פיצוי כנגד החנויות שמכרו את השעונים: העדר ידיעה

סעיף 37(1)(ב) לפקודת הפטנטים והמדגמים מורה: "כל עוד קיימת זכות מדגם... אסור לשום אדם לפרסם סחורה או להציעה למכירה, אם ידע כי ייחדו לאותה סחורה מדגם או כל חיקוי הימנו...".

סעיף 8 לחוק זכויות יוצרים 1911 מורה: "אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות יוצרים ביצירה והנתבע טוען שלא ידע בדבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו מניעה או צו איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה".

נפסק כי משלא הוכח היסוד הנפשי של מודעות הנדרש בסעיף 37(1)(ב) לפקודת הפטנטים והמדגמים בעניין בעלי החנויות – אין להטיל פיצויים סטטוטוריים על בעלי החנויות, ויש להסתפק בהשארת צו המניעה הזמני, החל גם לגביהם - על כנו.

דין שונה חל על התביעה לחייב בפיצויים סטטוטוריים את חב' תכשיטי אלן. בית המשפט שוכנע שהייתה מודעות של מנהל השיווק של חב' תכשיטי אלן לכך שהם משווקים שעון בעל דמיון בולט לשעון המדגם ובעניין זה הייתה "עצימת עיניים" מצד החברה. על כן נפסק כי חב' תכשיטי אלן תחוייב בגין הפרת המדגם ועוולת גניבת עין,  מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין [מודעות לדמיון הבולט ועצימת עיניים], בתשלום פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק לתובעת בסך 30,000 ₪.

22 בנובמבר, 2011,

0 תגובות

גניבת עין במצעים והפרת חובות אמון של מתווך

גניבת עין במצעים והפרת חובות אמון של מתווך

תביעה שהגישה חברת ציפי דבש בע"מ כנגד חברת שמיכות מורן מ.ד. בע"מ ומנהלה וכן תביעה שכנגד. התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז ונדונה בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 22.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

הנתבע (דני דלל), קישר בין דבש לבין מפעל סיני. בתמורה לסיועו הובטחה לדני דלל עמלה בשיעור של 3% עד 5%. זמן לא רב לאחר מכן, החל הנתבע לייבא מצעי תינוקות דומים מהמפעל הסיני. בסמוך לאחר מכן ניתק המפעל הסיני את הקשר עם דבש.

דבש הגישה תביעה כנגד דלל בה טענה כי יבוא הסחורה המתחרה מהווה הפרה של זכויות קניין רוחני, שימוש בסוד מסחרי , גניבת עין  ועשיית עושר ולא במשפט. בנוסף לטענת דבש המפעל הסיני ניתק את היחסים בשל לחצו של דני דלל ופעולה זו מהווה התערבות לא הוגנת בקשרי המסחר עם המפעל הסיני והפרת אמונים.

דלל תבע את דבש, במסגרת התביעה שכנגד נטען כי לא שולמה העמלה המגיעה לו וכי ציפי דבש הוציאה את דיבתו של דני דלל ופגעה במוניטין שלו, בהאשמות הקשות , והמופרכות, שהטיחה נגדו, בפני בעלי חנויות ובפני המפעל הסיני.

תביעתן של התובעות (ציפי דבש) התקבלה. נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך  159,108₪. בנוסף, ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים, לייבא, לייצר לשווק ולמכור מוצרים הדומים למוצרי דבש.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים בהוצאותיה הגשת תביעתה ובשכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪.

התביעה הנגדית נדחית, למעט סכום העמלה בסך 10,510 ₪  בה הכירה ציפי דבש.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

אי רישום מדגם בסט מצעים

בית המשפט דחה את הטענה כי יש לדבש קניין רוחני בסט המצעים. נפסק כי ציפי דבש לא השכילה לפעול על פי דיני המדגמים, על מנת לזכות בהגנת הדין (רישום מדגם היה מאפשר תביעה על הפרת מדגם).  דבש הגישה בקשות לרישום מדגמים, אולם התיקים בעניין נסגרו מחוסר מעש ציפי דבש לא השיבה לדו"ח השגות שנשלח אליה ולהודעות.

רק לאחר הגשת התביעה פנתה ציפי דבש, לרשם המדגמים בבקשה לשוב ולפתוח את התיקים ואולם רשם המדגמים דחה את הבקשה.

במצב דברים זה אין התובעות יכולות לסמוך עצמן, בתביעה שלפני, על טענה לקיום זכות קניין רוחני בעיצוב סט המצעים.

דחייה מטעם זה של טענה לקיום זכות קניין רוחני בעיצוב  שוללת בנסיבות העניין גם את האפשרות לטעון לקיומה של זכות בעיצוב מכוח דיני  עשיית עושר ולא במשפט.

גזילת סוד מסחרי

סעיף 16 לחוק עוולות מסחריות מגדיר סוד מסחרי כ  "כל סוג, מידע עסקי שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני,  מתחריו ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו עיצובו ".

המוצר הנמכר לכל דורש בשווקים, כדוגמת סט המצעים בו עסקינן , אינו יכול,  מטבע בריאתו, להיכנס להגדרה זו, שכן הוא מידע שניתן לגלות בנקל.

גניבת עין

נטילת מוניטין קבועה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, המעגן כיום את העוולה של גניבת עין. וזו לשון הסעיף: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

על מנת לבוא בגדרה של העוולה נדרש, כידוע, להוכיח שני יסודות מצטברים , ראשית:  קיומו של מוניטין לתובע אצל ציבור הלקוחות הפוטנציאלי , שנית; נטילתו של המוניטין על  ידי הנתבע באמצעות הטעייה של ציבור.

על תובע המבקש להוכיח קיומה של העוולה של גניבת עין, להוכיח שני אלה: תחילה על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית של הטובין עם התובע.  בשלב שני על התובע לשכנע את בית המשפט שמעשיו של הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה לחשוב כי הטובין של הנתבע הם הטובין של התובע או שיש להם קשר לתובע.

ציפי דבש איננה עוסקת בשיווק ישיר של סחורתה לצרכנים, ולפיכך טענתה לגניבת עין יכולה להתייחס הן להטעיה של הצרכן הסופי והן להטעיה של גורם הביניים עימו היא סוחרת (בתי העסק לממכר מוצרי).

נפסק כי לציפי דבש מוניטין בתחום ייצור בגדי תינוקות וכי מוניטין זה משתרע גם על מצעי תינוקות. ראיה לכך היא העובדה כי דבש הצליחה למכור את סחורתה גם בענף זה כסחורה  ממותגת ואיכותית, שמחירה גבוה משמעותית מזה של סחורה בלתי ממותגת מאחר.

למרות שהעיצוב בין המוצרים שונה במעט ולמרות שלמוצרי הנתבע  צורפה תווית יצרן שונה ולמרות שהיא נמכרה לבתי עסק במחיר נמוך משמעותית מסחורתה של ציפי דבש, ושיווקה נעשה בידי משווק אחר.

מן הקלטות השיחות שבוצעו בין המשווק מטעם ציפי דבש לבין שתי חנויות עימן עבד ביחסי  מסחר עולה כי לפחות אחת מהן טעתה לחשוב שסחורה של דני דלל היא סחורה של ציפי דבש.

ועל כן נפסק כי הוכח שהדמיון בין הסטים עלול היה להטעות את בעלי החנויות ולמצער את הצרכניים הסופיים, להניח כי סחורתו של דני דלל נהנית מהמוניטין הטוב של מוצרי ציפי דבש.

הטעיית לקוחות

סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן קובע כי "לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל בכתב או, בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה".

הזכות לתבוע סעדים בגין עוולה של הטעיה צרכנית ניתנה על פי סעיף31 (א) לחוק  "לצרכן שנפגע מהעוולה וכן לעוסק שנפגע, במהלך עסקו".

הקביעה לפיה הוכח לעניין עוולת גניבת עין, שקיים חשש להטעיית צרכנים להניח כי סחורתו של דני דלל היא סחורה של ציפי דבש (חשש שבוודאי קיים אם בעלי החנויות עלולים לטעות, ולהציג את הסחורה ככזו) מחייבת ממילא את המסקנה כי הוכחה גם העילה של הטעיית לקוחות, עם זאת.

כאשר העוולה של הטעיית לקוחות נטענת בידי עוסק ביחס לשימוש מטעה במוניטין שלו על ידי אחר , מתקיימת מבחינת האינטרס המוגן חפיפה,  בינה לבין העוולה של גניבת עין. לפיכך הגם שבשתי עוולות שונות עסקינן, נראה שאין מקום להעניק לעוסק שנפגע פיצוי נפרד בגין כל אחת מהן.

הפרת אמון ע"י מתווך

דני דלל הוא האדם שסייע ביצירת הקשר העסקי בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני ובגין סיועו זה הוא היה זכאי לתשלום בהתאם לחוזה שבינו לבין ציפי דבש. מערכת יחסים זו הופכת את דני דלל, מבחינה משפטית למתווך.

מעמדו של דני דלל כמתווך שייצר את הקשר העסקי בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני מטיל  עליו חובות אמון מסוימות כלפי ציפי דבש.

עד להסדרת נושא התיווך בחוק, ניתן ללמוד גזירה שווה לעניין זה מהוראת סעיף 19(א) לחוק המתווכים במקרקעין, כי על מתווך לפעל בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת ולמסור ללקוחו כל מידע שיש בידו בענין מהותי הנוגע לנכס נשוא עסקת התיווך.

גם סעיף 229 להצעת חוק דיני ממונות 2011,  מטיל על מתווך חובת אמון כשהוענקה לו בלעדיות ביחס לקשירת העסקה.

היקפן של חובות האמון המוטלות על מתווך הוא תלוי נסיבות, ובאופן כללי ניתן לומר כי  הוא נמוך מזה הנדרש משליח.

אם נציין כי למתווך, כמי שאמור לפעול לטובת הלקוח בקשר לעסקה אסור להשתמש  במידע שברשותו לרעת הלקוח ראו, ובכלל זה אסור לו לנצל מידע שהגיע לרשותו בעקבות שירותי התיווך שנתן על מנת להתחרות בלקוח או להפיק רווחים שאמורים היו להגיע לידי הלקוח.

בית המשפט פסק כי יבוא הסחורה המתחרה על ידי דני דלל בנסיבות המקרה מהווה  הפרה של חובות האמון שלו כמתווך. בעקבות התפקיד שמילא בעסקה ידע דני דלל מהיכן  מייבאת ציפי דבש את סחורתה, ובזכות קשריו במפעל הצליח בנקל להשיג בעבור  עצמו סחורה הדומה בצורתה ובאיכותה לסחורה שיוצרה בעבור ציפי דבש. בכך מעל דני דלל באמון שניתן בו, ועשה שימוש במידע שברשותו לרעת הלקוחה, ולמען התעשרות על חשבונה מכאן שגם העילה של הפרת חובת אמון מצד מתווך הוכחה בענייננו.

תחרות בלתי הוגנת

הדין הישראלי איננו מכיר בעוולה נזיקית כללית של תחרות בלתי הוגנת, אולם במסגרת  דיני עשיית עושר ולא במשפט הוכרה קיומה של עילה המאפשרת לאסור על תחרות בלתי  הוגנת ולתבוע את הרווחים שהופקו במסגרתה.

דרך התחרות בה בחר דני דלל מהווה, בנסיבות שהוכחו, היא תחרות בלתי הוגנת.

דלל תיווך בין ציפי דבש לבין המפעל הסיני, ולאחר שלא היה שבע רצון מהעמלה שהוצעה לו,  החליט להתחרות בה (ועל ידי כך אף לנקום בה) וזאת באמצעות יבוא סחורה דומה עד  מאד לסחורתה, ושיווקה במחיר נמוך משמעותית מהמחיר שדרשה , ודוק. לא עצם התחרות הוא הפסול במקרה זה, אלא הדרך הבלתי ראויה בה בחר דני דלל להתחרות: במקום לעצב לעצמו או לבחור מבין שפע העיצובים הבלתי מוגנים העומדים לרשות הכלל, עיצוב המבדיל  בינו לבין ציפי דבש, הוא נטל עיצוב מוצלח משלה וביצע בו שינויים קלים. בעשותו כן פעל דני דלל באופן בלתי לגיטימי תוך הפרת חובת האמון וגניבת עין ובכך נהנה הוא שלא על פי זכות שבדין ממאמצי הייצור של ציפי דבש (בשל כך שבא אל המוכן).

גם אלמלא היותו מתווך בעסקה עם המפעל הסיני ניתן היה לראות במעשיו של דני  דלל  בנסיבות המקרה, משום תחרות בלתי הוגנת לעניין דיני עשיית עושר ולא במשפט וזאת בשל יצור מוצרים הדומים עד כדי הטעיה לאלו של ציפי דבש כאשר, לא כל שכן מדובר גם בנסיבות בהן התנהגותו מהווה הפרה של חובת אמון.

התערבות בקשרי המסחר עם המפעל הסיני

נפסק כי דני דלל הוא שעומד מאחורי ניתוק הקשר בין המפעל הסיני לבין ציפי דבש. פעולתו האקטיבית של דני דלל לניתוק יחסי המסחר שבין המפעל הסיני לבין ציפי דבש  מהווה עוולה כלפיה בשני מישורים:  ראשית, המעשה מהווה הפרה נוספת של חובת האמון שחב דני דלל לציפי דבש מכוח תפקידו כמתווך.

שנית, התערבותו של דני דלל ביחסים החוזיים שבין המפעל הסיני לבין ציפי דבש מהווה  עוולה של גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין הקובע: "מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

נפסק כי לא רק שדני דלל ידע כי הוא גורם לניתוק מוקדם מאד של היחסים החוזיים שבין  המפעל הסיני לדבש, אלא שהוא גרם בכוונת מכוון לניתוק זה. לפעולתו "אין כל צידוק מספיק " וזאת בשים לב לכך שהמעשה נעשה אך ורק על מנת לפגוע בציפי דבש.

פיצוי

ציפי דבש לא הביאה ראיות לגבי היקף מכירת המצעים לאורך השנים, וממילא אין לדעת מה הפגיעה שספגה במכירותיה. דבש לא הציגה כל ניתוח של הסיבות שהביאו להפחתת מכירותיה וזאת בשעה שהנתבעים טענו, ובצדק, שיש גורמים אחרים שיכלו לפגוע במכירות (כגון תחרות מצד יבואנים אחרים).

על כן פסק בית המשפט כי אין באפשרותו לפסוק פיצוי בגין נזק שהוכח בפועל.

כל שניתן לפסוק לטובת ציפי דבש הוא את הרכיבים הבאים:

א. פיצויים בלא הוכחת נזק בגין העוולה של גניבת עין בהתאם לסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות –  הפיצוי המקסימאלי בגין רכיב זה עומד על סך של 100,000 ₪ ובשים לב לחומרת העוולות שביצעו הנתבעים, להיותם מעשים מכוונים, ולקשיי ההוכחה  שניצבו בפני התובעים, מצא בית המשפט לנכון לפסוק אותו במלואו.

ב. השבת רווח מיבוא הסחורה המתחרה  – בנסיבות המקרה, סבר בית המשפט כי ניתן לפסוק  סעד זה במצטרף לפיצוי ללא הוכחת נזק (וזאת בשונה מהמצב בו היה נפסק פיצוי  על נזק שהוכח). הנתבע הרוויח מהמכירה,  ₪29,108 - אשר אותם פסק בית המשפט לטובת התובע .

ג. הוצאות בגין הצורך לאתר מפעל חלופי בסין -   בעקבות ניתוק היחסים עם המפעל  נאלצה ציפי דבש לאתר מפעל חילופי לייצור הסחורה. לא הוצגו בפני בית המשפט נתונים  מדויקים ביחס לעלויות הכרוכות בכך, וספק אם ניתן לכמת את כל העלויות הללו , דני דלל, טען בעדותו כי הוא נשא בהוצאות של  30,000 ₪ עת נדרש לסייע לציפי דבש ליצור יחסים עם המפעל הסיני. סביר להניח כי ציפי דבש נשאה לפחות בהוצאות דומות על מנת לאתר מפעל חילופי. על כן פסק לה בית המשפט 30,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

22 ביוני, 2011,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בסימן כלאים וגניבת עין במהלך שיווק

הפרת סימן מסחר בסימן כלאים וגניבת עין במהלך שיווק

תביעת הפרת סימן מסחר שהגישה ד"ר גב כנגד חברת נייט סליפ סנטר, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 22.6.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

נטען כי הנתבעים עשו הכלאה של חלק מסימן המסחר של התובעת 2 ("ד"ר גב") וחלק משם המותג הבינלאומי אותו מייבאת התובעת 1, והרשום כסימן מסחר לטובתה בישראל ("RELAXON") ויצרו לשימושם סימן מסחר שהוא בגדר "סימן כִּלְאַיִם" – המותג "ד"ר רילקס". בעשותם כן, לטענת התובעות, הם פוגעים בסימן המסחר הרשום (ולטענתם גם והמוכר היטב) של התובעות, מבצעות עוולות של גניבת עין והפרת חובה חקוקה, נוהגות בחוסר תום לב ומתעשרות שלא על פי זכות שכדין על חשבון התובעות.

בנוסף נטען כי במהלך שנת 2006 עובד הנתבעים הציג מצג כאילו כורסאות הנמכרות על ידם תחת המותג "ד"ר רילקס" הן כורסאות של "ד"ר גב" ובמקרה שני העתיקה הנתבעת 1 את העיצוב של חלקים מהקטלוג "ד"ר גב".

בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, נפסק כי לא הוצגה תשתית ראייתית המצדיקה הוצאת צו מניעה כנגד השימוש בסימן המסחר "ד"ר רילקס", שכן אין להטעיה בשל השימוש בסימן.

ואולם נפסק כי הוכח לפני כי לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 בשנת 2006, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין. מהטעמים אלו חייב בית המשפט את הנתבעת 1 בתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק לטובת התובעת 2, בסכום כולל של 200 אלף ₪.

בית המשפט לא מצא לנכון לעשות צו להוצאות. לעניין זה הביא בית המשפט בחשבון את מכלול השיקולים, לרבות השיקולים הבאים: התביעה התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה; התובעת 1, גם אם לא זכתה בסעד, הגישה תביעה שראוי היה כי תתברר; התנהגות הנתבעת 1 בעבר (קרי, בעת החדרת המותג לשוק) הייתה פגומה; הגשת התביעה על ידי התובעים נעשתה בשיהוי לא מבוטל; כל הנתבעים יוצגו על ידי בא כוח אחד.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

ההבדל בין גניבת עין להפר סימן מסחר

הטענות כנגד שימוש הנתבעים בסימן המסחר "ד"ר רילקס" הועלו בעיקר במסגרת העילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין (סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999). השוני בין העילות הללו הוא "במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם" (דברי השופט אשר גרוניס ברע"א 5454/02 טעם טבע (1998) טיבולי נ' אמבורזיה סופרהרב, פ"ד נז(2) 438, 450 (2003) (להלן: "עניין טעם טבע")).

האם יש בשימוש בסימן "ד"ר רילקס" משום הפרה של סימני המסחר "ד"ר גב" או "רילקסון"?

המבחן לקיומו של דמיון מטעה בדיני סימני המסחר הוא "המבחן המשולש", לאמור עלינו לבחון את המראה והצליל, סוג הסחורות וחוג הלקוחות ויתר נסיבות העניין.

בית המשפט פסק כי, הפעלת מבחן זה בנפרד ביחס לכל אחד מסימני המסחר הרשומים של התובעות מחייבת להגיע למסקנה כי לא הוכחה בענייננו הפרה לא של סימן המסחר "ד"ר גב" ולא של סימן המסחר "רילקסון". וזאת מהטעמים הבאים:

א. בית המשפט פסק כי לאחר המונח החוזר ("ד"ר"), קיים מונח שונה ("גב" לעומת "רילקס") הן מבחינת הכתיב, הן מבחינת הצליל והן מבחינת המשמעות. מונח זה יוצר אבחנה, הן מבחינת המראה והן מבחינת הצליל, בין סימני המסחר.

ב. נפסק כי המונח החוזר, "ד"ר", הוא תואר אשר, נעשה בו שימוש תדיר בתחומי המסחר לצורך תיאור עוסקים רבים (לדוגמא "ד"ר לק", "ד"ר שקשוקה", "ד"ר סובארו", "ד"ר פישר" ועוד). במצב דברים זה, לא ניתן לטעון כי יש ליחס משמעות של ממש לקיומו של מונח חוזר זה, וזאת גם כששני הסימנים משמשים באותו תחום פעילות, ומצויים בשימוש של מתחרים ישירים.

נפסק כי ככל שהדברים נוגעים לסימן המסחר "רילקסון", הרי שאכן קיים דמיון לכאורי הוא גדול יותר. למרות זאת, סבר בית המשפט כי התובעת 1 לא עמדה בנטל להוכיח קיומו של דמיון מטעה, וזאת מהטעמים הבאים:

א. מבחינת המראה, קיים הבדל ניכר בין דרך רישום סימן המסחר "רילקסון" לדרך רישום הסימן "ד"ר רילקס".

ב. ה"מוטיב החוזר" בשני הסימנים הוא אומנם דומיננטי מבחינת הצליל, אולם המדובר בסימנים המשמשים בעיקר לפרסומים בדפוס. מכאן שאת עיקר המשקל יש לתת, בנסיבות המקרה, לשוני בצורה, ולא לדמיון בצליל.

המרכיב החוזר בשני הסימנים , "relax", שבו מתמצה הדמיון, הוא מילה לועזית שמקובל להשתמש בה הן בחיי היום יומיום והן בעולם המסחר. היא קשורה למגוון דימויים רחב, ובהקשר בו עסקינן מתקשרת ל"נוחות" ול"רגיעה", שכורסאות ומערכות ישיבה אמורות לספק. במצב דברים זה, הקביעה כי רק לעוסק אחד, התובעת 1, תינתן הזכות להשתמש במונח זה לתיאור מוצריה היא מרחיקת לכך, ואינה רצויה.

מטרת סימני המסחר: סימן שהוא שעטנז של שני סימני קיימים ורשומים

הסימן מהווה הכלאה של שני סימני המסחר  ואולם, כפי שהפסיקה חזרה והדגישה, המבחן לעניין סימני מסחר, כמו גם המבחן לעניין גניבת עין, הוא, במקרה הרגיל, מבחן החשש להטעיית הציבור (ראו עניין טעם טבע, בע' 450). וזאת יש לזכור, הגם שסימן המסחר הוא זכות קניינית, הרי שבשונה מזכות היוצרים, תכליתו אינה להעניק בלעדיות בשימוש בסימנים ובצלילים המהווים את סימן המסחר, אלא להקנות לבעל סימן המסחר שליטה על השימוש במוניטין שסימן המסחר משקף.

מכאן, שבכפוף למקרים חריגים, אין לראות בעצם שימוש בסימן המסחר, ללא סכנה להטעיית הציבור, משום הפרה של זכויות בעל סימן המסחר (למקרה חריג, לגישת שופטי הרוב ראו ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314 (2004).

נפסק כי זה אין זה עניינם של דיני סימני המסחר למנוע מעשה ממין זה, כל עוד אין חשש להטעיית הציבור ליחס את המוניטין של אחד או שני בעלי הסימנים לבעל סימן הכלאים.

האם יש בשימוש בסימן "ד"ר רילקס" משום גניבת עין?

הטענה לביצוע עוולה של גניבת עין מחייבת הנחת תשתית עובדתית מתאימה. במקרה הרגיל, יש צורך להוכיח את דבר קיומו של מוניטין התובעת בשלב הראשון, ואת הסכנה להטעיית הציבור לייחס את המוניטין של התובעת לנתבע בשלב השני.

התנאים להוכחת מוניטין בסימן

התובעת 1 לא טרחה להביא ראיות של ממש להוכחת המוניטין שצברה, והסתפקה בהצהרת מנהלה, מר אליהו יגאל, כי המותג "רילקסון" מוכר בארץ עוד משנת 1993. ספק בעיני אם די בכך לשם הוכחת מוניטין, אולם נוכל להניח עניין זה בצריך עיון.

התובעת 2 הוכיחה קיומו של מוניטין. מוניטין זה הוכח הן מרמת ההיכרות הגבוהה של הציבור עם סימן המסחר של התובעת 2 לפי הסקר שערכה והן מההיקף העצום של השקעתה בפרסום סימן המסחר (כ- 14 מליון ₪ בין השנים 1999 – 2007).

התנאים להוכחת חשש להטעיה

נפסק כי התובעת 1 כלל לא ניסתה להניח בסיס ראייתי שיש בו כדי להתמודד עם השלב השני של הוכחת קיום העוולה: הצגת מצע ראייתי היכול לבסס מסקנה שפעולות הנתבעים, ובכלל זה השימוש במונח "ד"ר רילקס", יוצרים חשש להטעיית הציבור להאמין כי מוצרי הנתבעת 1 הם מוצרים של התובעת (קרי, שציבור הלקוחות מעניק בטעות למותג "ד"ר רילקס" את המוניטין שהוא מייחס למוצרי "רילקסון"). מכאן שטענת הנתבעת 1 כי בוצע כלפיה עוולה של גניבת עין, או כי יש חשש שהמשך השימוש בסימן "ד"ר רילקס" יהווה גניבת עין כלפיה,  לא הוכחה.

גם התובעת 2 לא הוכיחה כי יש חשש של ממש להטעיה של הציבור מעצם השימוש בסימן "ד"ר רילקס" על ידי הנתבעת 1. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, משך הזמן המשמעותי שחלף מאז החלה הנתבעת 1 להשתמש בסימן "ד"ר רילקס" ועד להגשת התביעה; שנית, הראיות שהובאו על ידי התובעת 2 להוכחת הסכנה להטעיית הציבור היו קלושות, ולא מספקות. אבהיר בקצרה כל אחד מטעמים מצטברים אלו.

גניבת עין וסימן שהוא שעטנז של שני סימני קיימים ורשומים

יתכן ששימוש בסימן כלאים, המשלב בין שמותיהם של שני עוסקים בעלי מוניטין בשוק, יהווה עוולה של גניבת עין, מאחר שיוכח כי הדבר מביא את הציבור להניח קיומו של שיתוף פעולה בין העוסקים הוותיקים, ובעקבות זאת לייחס למוצר או לשירות המסומן באמצעות מותג הכלאים את המוניטין של שניהם. לפיכך, אם היה מוכח כי השימוש בשם "ד"ר רילקס" מוביל את הציבור לסבור בטעות שהמדובר בשיתוף פעולה עסקי בין "ד"ר גב" ל"רילקסון", הרי שהיה מקום לשקול מתן צו מניעה על מנת למנוע הטעיה שכזו. אפס, לא רק שטענה כזו לא הוכחה באמצעות ראיות מתאימות, אלא שהיא אף לא נטענה על ידי באי כוח התובעים.

על כן נפסק כי לא הוכח שעצם השימוש בסימן "ד"ר רילקס" (לרבות הלוגואים שלו) מהווה הפרה של סימן המסחר "ד"ר גב" ו/או של סימן המסחר "רילקסון", ואף לא הוכח כי המשך השימוש בסימן "ד"ר רילקס" צפוי להביא להטעיית לקוחות, באופן שיכול להצדיק מניעתו מכוח העוולה של גניבת עין.

עשיית עושר ודיני הקניין הרוחני

בית המשפט פסק כי בשים לב לכך שמדובר באינטרס המוסדר בדיני הקניין הרוחני באופן מספק, לא ניתן לטעון שיש מקום להרחבת היקף ההגנה המשפטית באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט (עופר גרוסקופף, "הנשר והנסיכות – על היחס שבין דיני עשיית עושר ולא במשפט לבין דיני זכויות יוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס"ט) 201, וראו במיוחד עמודים 222 – 225).

גניבת עין באופן השיווק

בית המשפט פסק כי הוכח לפני לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 באותה תקופה, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין.

במקרה האחד, הציג עובד של הנתבעת 1 ביום 18.9.2006 מצג בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת 1, כאילו כורסאות הנמכרות על ידה תחת המותג "ד"ר רילקס" הן כורסאות של "ד"ר גב".

במקרה השני העתיקה הנתבעת 1 לערך בחודש ספטמבר 2006 את העיצוב של חלקים מהקטלוג של התובעת 2, ועשתה בהם שימוש בקטלוג שיצרה לקו המוצרים "ד"ר רילקס". נפסק כי הדמיון בין שני הקטלוגים איננו יכול להיות מקרי, וכי המדובר במעשה מכוון, שנועד, ועלול היה לגרום, להטעיה של ציבור הלקוחות.

הפיצוי בגניבת עין

בהעדר הוכחה בדבר גובה הנזק הממשי שנגרם לתובעת 2, או ההתעשרות שהפיקה הנתבעת 1, בית המשפט פסק, בעיקר משיקולי הרתעה, לחייב את הנתבעת 1 בפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, דהיינו 100,000 ₪, בגין כל אחת מההפרות הללו.

לעניין זה ראוי להדגיש כי המדובר בשני מעשים שונים, אשר התרחשו בסמיכות זמנים, בעת החדרת המותג לשוק, והיכולים ללמד על מדיניות מכוונת מצד הנתבעת 1.

נפסק כי הקושי הרב באיתור מעשים זדוניים כגון אלו, מחייב כי כאשר נתפס עוסק בקלקלתו, יוטלו עליו פיצויים בשיעור ממשי, שיש בהם כדי להוות משקל נגד לסיכויי התפיסה הנמוכים (לשיקולים לעניין קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק ראו עמית אשכנזי, "פיצויים ללא הוכחת נזק", יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס"ט) 573).

13 במרץ, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

תביעה שהגישה חברת H.Stern כנגד חברת א.נ.ארניל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 13.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

אחד התכשיטים המצליחים והיותר מוכרים של התובעות הינה טבעת בשם "ג'וליאנה", בה משולבים שלשה אלמנטים. הנתבעים משווקים טבעת שאף היא משלבת את שלושת האלמנטים האמורים, בהבדל קטן.

התובעות טוענות, כי יש בטבעת זו משום העתקה של העיצוב הייחודי של טבעת ג'וליאנה, למעט הבדל זניח – לשיטתן, ועל-כן יש בייצורה ובשיווקה משום הפרה של סימן מסחר רשום, שאף מוכר היטב בישראל; עוולה של גניבת עין; הפרה של זכויות יוצרים; עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעות; דילול וגזל המוניטין של התובעות; והטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

נפסק:

התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס לעילה של הפרת זכות יוצרים.

ניתן צו לפיו על הנתבעים לחדול ולהימנע, בעצמם או באמצעות אחרים, במישרין או בעקיפין, מכל עיסוק מסחרי בטבעת המפרה.

ניתן צו לאיסוף והתכת הטבעות המפרות, וכן השמדת תבניות היציקה והגלופות, וזאת בנוכחות נציגי התובעות, תוך 45 יום ממועד מתן פסק-דין זה.

הנתבעים ישלמו לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪, וכן את הוצאותיהן, אותן יישום הרשם.

בנוסף, כאמור, על התובעות לבחור בין שני סעדים חלופיים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

נקודות מרכזיות:

האם הפרו הנתבעים את סימן או סימני המסחר הרשומים של התובעות?

התובעות טוענות כי הנתבעים מפרים את סימני המסחר שלהן בדמות הכוכב, על-פי הגדרת ההפרה שבסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972: "'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר"

הנתבעים אמנם אינם משתמשים ב"סימן מסחר רשום" של התובעות והשאלה היא האם שימוש במגן דוד הינו, לעניינו, שימוש "בסימן הדומה לו" בידי מי שאינו זכאי לכך. בית המשפט פסק כי התשובה לכך, הינה בשלילה.

המבחנים שהציבה הפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימנים מכונים "המבחן המשולש" – מבחן מצטבר המורכב משלושה מבחנים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין ה"מבחן המשולש" הוצג לראשונה בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק אגודת ישראל בע"מ, פ"ד יט(2) 673, 675 (1966). כן ראו, למשל, רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 453-451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע).

מבחן המראה והצליל

בעניין טעם טבע, בעמ' 451, נקבע כי זהו המבחן המרכזי מבין השלושה, וכי: "אין מדובר בהשוואה מדוקדקת... יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם."

בין הכוכב בעל חמשת הקודקודים לבין הכוכב בעל ששת הקודקודים קיים דמיון מסוים. בעיקר נכונים הדברים כאשר מדובר בהטבעות – קטנטנות – של היטלי הכוכבים.

עם זאת, כאשר מדובר בתכשיטים כגון טבעות, אשר מטבעם הינם קטנים, והפרטים המבחינים בהם הינם זעירים, ואשר בשל מחירם הגבוה ביחס לגודלם הם נבחנים בקפדנות ובדקדקנות על-ידי רוכשיהם הפוטנציאליים – יש לייחס חשיבות רבה גם להבדלים מזעריים בין תכשיט אחד למשנהו, וכך גם להבדל – כבענייננו – במספר הצלעות.

בנוסף, בעניין טעם טבע ציין השופט גרוניס כי המשקל היחסי שיינתן להיבט החזותי לעומת סוגיית הצליל או שמם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, והבחין בין שני סוגי מוצרים: "הסוג האחד הינו מוצרים המונחים דרך כלל על המדף שצרכנים יכולים ליטול אותם באופן חופשי, ואילו הסוג השני הוא מוצרים המצויים מעבר לדלפק אשר על-מנת לקבלם יש צורך להיעזר במוכר. במהלך דו-השיח עם המוכר נדרש הצרכן להגות את סימן המסחר המתייחס למוצר שהוא חפץ בו. הצורך לבטא את סימן המסחר על-פה והסכנה לטעות או לבלבול מגבירים את המשקל שיש ליתן לדמיון בצליל ביחס לסימנים של מוצרים מן הסוג השני. לעומת זאת ביחס לסימנים המתייחסים למוצרים מן הסוג הראשון יש לשים דגש דווקא על הדמיון החזותי, שהרי הצרכן נוטל את המוצרים לאחר שהוא מתבונן בסימנים המופיעים על גבי אריזתם." (ר' שם, בעמ' 452).

בית המשפט פסק כי בענייננו, לאור זאת, יש לשים דגש מיוחד להבדלים בין שמות הסמלים.

מבחן סוג הסחורות

בית המשפט פסק כי אין מחלוקת שסוג הסחורות – תכשיטים – משותף וזהה לשני הצדדים, התובעות והנתבעים. עם זאת, ביחס למבחן סוג הסחורות נקבע כי כאשר מדובר במוצרים אשר עלותם גבוהה, יטו הצרכנים לבצע בדיקה מעמיקה יותר ולהשוות בין המוצרים השונים בשוק בטרם ביצוע העסקה (ר' בעניין טעם טבע, בעמ' 453, מול האות ג', והאזכורים שם).

נפסק כי דברים אלה נכונים לענייננו. צרכנים המתעניינים ברכישת טבעת משובצת יהלומים, בודאי כאלה המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות – המתומחרים כיקרים מאד ביחס לשוק – אינם עושים זאת בחטף.

מבחן חוג הלקוחות

התובעות מיתגו את עצמן במשך שנים ארוכות כפונות לחוג לקוחות מסוים, ובמקומות מסוימים בלבד – בשדה התעופה הלאומי ובמלונות יוקרה; זאת, בשונה מהנתבעים, שפנו תמיד ללקוחות באופן בלתי אמצעי ונגיש, ותימחרו את מוצריהן בהתאם – ברמת מחירים נמוכה משמעותית מתימחור תכשיטי התובעות.

לקוחות המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות יודעים בוודאי כי את תכשיטיהן של התובעות ניתן לרכוש רק בחנויות שבבעלותן, ולכן אין חשש כי לקוח של התובעות הנכנס לחנויות הנתבעים ייטעה לחשוב כי אלה החלו לשווק את תכשיטי התובעות, ובכללן ג'וליאנה.

מבחן יתר נסיבות העניין

נוסף על שני המבחנים הנזכרים לעיל, מבחן זה מאגד את הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא נדונו במבחנים הקודמים. נפסק כי בעניין זה ניתן לציין כי הנתבעים אינם נוקטים בדרכי פירסום ושיווק כגון אלה בהם עושות התובעות שימוש, ולמעט תמונות באתר האינטרנט שלהם, לא הוצגו בפני בית-המשפט צילומים של תכשיטי הנתבעים אשר בגינן עלול לטעות צרכן פוטנציאלי ולהתבלבל בין מוצרי הצדדים.

מבחן "השכל הישר"

הפסיקה הכירה במקרים מסוימים במבחן רביעי – הוא מבחן "השכל הישר" – במסגרתו עשוי בית-המשפט להכיר בהפרה אף במקרים בהם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל, וזאת כאשר המסר הרעיוני העומד בבסיס הסימן המפר דומה מהותית למסר העולה מהסימן של התובע (ראו בעניין טעם טבע, בעמ' 453). ומההן ניתן להכיר בלאו בענייננו: אם ניתן לייחס תכונות קונספטואליות לעבודות האומנות התכשיטנית, הרי שהמסר הרעיוני הנובע משימוש בכוכב, שמן של התובעות, שונה לחלוטין מהמסר הרעיוני הנובע מהשימוש במגן-דוד כסמל לתכשיטים שיוצרו בישראל.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הפרו את סימני המסחר הרשומים של התובעות.

האם הפרו הנתבעים סימן מסחר מוכר היטב של התובעות?

לטענת התובעות, סימן הכוכב (או הכוכבים) זכאי להגנה כסימן מסחר מוכר היטב, בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר: "סימן המוכר היטב בישראל... לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק."

מעבר לקביעה הכוללנית כי "בין השאר" יילקחו בחשבון שני השיקולים המנויים לעיל, החוק הישראלי, כמו גם אמנת פריס והסכם הטריפס – הם מקורות ההגנה על סימן מסחר מוכר היטב – אינם מספקים מענה מדויק לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב ומהם התנאים המגדירים סימן מסחר כמוכר היטב - ת"א (ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פסקה ה' (פורסם בנבו, 25.4.2010) (להלן: "אנג'ל נ' ברמן ".

התובעות הציגו שימוש רב וארוך בסימן הכוכב בתכשיטיהן, כמו גם שימוש בסימן בפירסום ובשיווק של התכשיטים.

עם זאת, במהלך הדיון הציג בא-כוח הנתבעים ראיות לא מעטות לשימוש בסימן הכוכב על-ידי אחרים, הן בעבר – אפילו הרחוק, והן בהווה – בשווקים רבים ושונים בעולם, בעיקר במזרח אירופה, ובפרט בארצות ברית-המועצות לשעבר (ביניהם מפורסמים מאד כגון CHANEL).

בנוסף, טענו הנתבעים, כי השימוש בסימן הכוכב הינו בסיסי מאד בתכשיטנות, והטבעתו הינה אחת מפעולות הצורפות הראשונות שנלמדות בבתי-ספר לצורפות.

על כן נפסק כי התובעות לא הוכיחו ברמה המחויבת בדיני הראיות האזרחיים (51%) כי סימן הכוכב הינו סימן מסחר מוכר היטב שלהן, דווקא.

האם ביצעו הנתבעים עוולה של גניבת עין?

שניים הם היסודות אותם נדרשות התובעות להוכיח בעוולת גניבת העין: המוניטין של התובעות בטבעת ג'וליאנה; והחשש הסביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטבעות של התובעות והנתבעים (ר' ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 942 (2001) (להלן: עניין עיתון משפחה).

מוניטין

באשר ליסוד הראשון – הוכחת המוניטין – נקבע כי על התובעות להראות, בראש ובראשונה, כי הטבעת שלהן הינה בעלת אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף, ושהציבור מקשר אותה עם מקור מסוים – שהינו הן – אפילו אינו מזהה את המקור בשמן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232 (1991) (להלן: עניין פניציה); וכן בעניין עיתון משפחה, בעמ' 942).

התובעים הציגו עדויות במצביעות על הקישור – הנדרש לשם הוכחת מוניטין – בין תיאור הטבעת בעל-פה לבין הטבעת עצמה ואף למקור הטבעת – הוא התובעות.

ואולם, לשם הוכחת המוניטין נידרש להראות כי הציבור הוא שמקשר בין התיאור והמוצר לבין המקור, ועדויות שהציגו התובעים מתארות את הקישור האמור בקרב זבני החנויות שמשווקות חיקויים של אותו המקור – שלהם עניין ואינטרס מיוחד ועודף בהכרת המוצר, כמו גם מקורו, ביחס לכלל הציבור.

החיקויים עצמם – אין בהם משום עוולה של גניבת עין (ר' עניין פניציה, בעמ' 232), אלא יש בהם, בקישור בין תיאור הטבעת לבין התובעות ובכינוי הטבעת בשם התובעות אף בפי החקיינים, משום ראייה לקיומו של מוניטין, שפגיעה בו – בדרך של הטעיית הציבור – היא שמקימה את העוולה.

חשש להטעיה

המבחן הנוהג לבחינת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור במסגרת עוולת גניבת העין זהה למבחן הנוהג בבחינת הדמיון בין סימני מסחר, קרי – "המבחן המשולש", המורכב, כזכור, ממבחני המראה והצליל, מבחני סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ר' עניין עיתון משפחה, בעמ' 949).

למרות הזהות בין המבחנים, עמד בית-המשפט העליון בעבר על ההבדל, לעניין יסוד ההטעיה, בין עוולת גניבת העין לבין הפרת סימן מסחר, ככל שהדבר נוגע לשוני חזותי במכלול מרכיביו של המוצר. השופט א' גרוניס, בעניין טעם טבע, בעמ' 451-450, אף התייחס מפורשות למשמעות אריזת המוצר: "על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם. כלומר, בתביעת הפרה יש ליתן משקל נמוך יותר, או במקרים מסוימים לא ליתן משקל כלל, למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם...".

בית המשפט פסק כי אין במכלול מעשיהם של הנתבעים כדי להביא לחשש סביר שהציבור יטעה לחשוב שטבעת הנתבעים היא מתוצרת התובעות.

התובעים לא הציגו ראיות לכך: - שהנתבעים משתמשים בשם הטבעת או בשמן של התובעות; - שהם משווקים את הטבעת שלהם בקשר כלשהו לטבעת התובעות או לתובעות עצמן; - או שלקוח כלשהו טעה והתבלבל בין התובעות לנתבעים ובין טבעותיהם.

נוסף על כך, התובעות משווקות את תכשיטיהן בחנויות שבבעלותן בלבד. לקוחותיהם, הקיימים והפוטנציאליים, בודאי יודעים זאת, שכן התובעות מיתגו עצמן כיצרני תכשיטי יוקרה מובילים. לפיכך, החשש כי לקוח פוטנציאלי ייכנס לחנות של הנתבעים וייטעה לחשוב שראה שם תכשיט של התובעות – הינו בלתי סביר.

אשר-על-כן, דחה בית המשפט את טענות התובעות אף בדבר גניבת-עין.

חוק זכויות יוצרים ביחס למוצרים שכשירים להירשם כמדגם

טענה מקדמית שהעלו הנתבעים בסיכומיהם (טענה שהינה משפטית גרידא, ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית): לשיטת הנתבעים, בענייננו חל סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, לפיו חוק זה אינו חל לגבי מדגמים הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים והמדגמים, שכן הטבעת הינה פריט אופנתי הראוי להירשם כמדגם – ורישום שכזה לא נעשה על-ידי התובעות.

לתמיכה בטענתם זו, הפנו הנתבעים לפסיקה קודמת [למשל, ת"א (ת"א) 1311/04 אלקריף נ' יומטוביאן יעקב – אופנת טריפ (פורסם בנבו, 19.4.2010); וכן פסיקתי בעניין ת"א (ת"א) גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 16.4.2009)].

סעיף 22(1) קובע בזו הלשון: "חוק זה לא יחול על סימני-אמצאה הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים וסימני-האמצאה, 1907, פרט לסימני-אמצאה שאם, אמנם, ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כמודלים או כדוגמאות המוכפלות על-ידי פרוצס תעשייתי"

על-פי תצהיר עדת התביעה, לפיו ייצור תכשיטי התובעות הינו "ידני ופרטני", הרי שטבעת ג'וליאנה אינה עונה על הסיפא של ההגדרה המחייבת רישום, באשר אינה מהווה דוגמא המוכפלת על-ידי פרוצס תעשייתי.

ודוק: על-פי הגדרת "מדגם" בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (שהחליפה את חוק הפטנטים וסימני האמצאה, 1907) – מדגם, כעקרון, כולל גם עבודת יד: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

נמצא שהמחוקק הישראלי עמד על כך שרק לגבי מדגמים שנוצרו בתהליך תעשייתי, ולא בעבודת-יד, לא יחול חוק זכות יוצרים. בנוסף, עיון בפסיקה, [ר' גם, למשל, ת"א (נצ') 552/90 שדה-שוורץ נ' מאוזנר, פ"מ תשנ"ד(3) 147, 159-154 (1992)[, מלמד כי הקביעות לגבי הצורך ברישום פריטים אופנתיים כמדגמים התייחסו – כולן – לפריטי לבוש בלבד, ר' גם בעמ' 94-92 לספרו של טוני גרינמן זכויות יוצרים (2003)].

הפסיקה נוהגת להחיל את הוראת סעיף 22 לגבי בגדים, וזאת בשל כך שבגד הוא מוצר שימושי, שצורתו מוכתבת בעיקר על-ידי שיקולים פונקציונלים וצורת הגוף.

לא כך הדבר בעניין תכשיטים, ואין דין תכשיטים כדין אופנת לבוש.

למסקנה דומה הגיעה גם השופטת ארבל בהמ' (ת"א) 11001/95 מיכל נגרין עיצובים בע"מ נ' שארם – תכשיטים ישראליים מקוריים בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.1995) (להלן: עניין מיכל נגרין).

זכויות יוצרים בטבעת ג'וליאנה

לשם הגנה על טבעת ג'וליאנה בזכויות יוצרים נדרש ראשית להכיר בה כיצירה מוגנת.

בית-משפט זה הכיר בעבר בתכשיטים כיצירה אומנותית הראויה להגנה, כל עוד מדובר ביצירה מקורית וייחודית (ר' עניין מיכל נגרין, בפסקה 3 להחלטה).

על-פי הפסיקה, מקוריות מורכבת משניים: 1. יצירה עצמית (להבדיל מהעתקה); 2. יצירתיות, או משאב רוחני השקול ליצירתיות. באשר ליצירה העצמית – התובעות הציגו בפני בית-המשפט ראיות, שלא הופרכו, לכך שמדובר בתכשיט פרי עיצובן. באשר לדרישת היצירתיות – כאמור לעיל, בפרק העובדות, טבעת ג'וליאנה מתאפיינת בשלושה אלמנטים, אשר נטען כי שילובם הינו מקורי וייחודי, ולפיכך זכאי להגנה.

לפיכך קבע בית המשפט כי טבעת ג'וליאנה הינה יצירה מקורית הראויה להגנה על זכויות יוצריה, וזאת בשל השילוב הייחודי והמקורי של שלושת האלמנטים.

ודוק: אין בקביעה זו כדי להקנות זכויות יוצרים באלמנט מסוים מבין שלושת האלמנטים, אלא על שילובם של השלושה בטבעת.

הפרת זכויות היוצרים – העתקה

העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני אלה: 1. "גישה" או נגישות של הנתבע ליצירת התובע; 2. דמיון מהותי בין יצירת הנתבע ליצירתו הקודמת של התובע.

כאמור, התובעות הציגו בפני בית-המשפט פרסומים רבים ונפוצים של טבעת ג'וליאנה, בארץ ובעולם, ומשכך אין ספק שלנתבעים הייתה גישה ליצירת התובעות.

שאלה מורכבת יותר היא האם קיים בין טבעות הצדדים דמיון מהותי. דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים כאשר: הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970) (להלן: עניין אלמגור))

בהמשך הדברים בעניין אלמגור קבע השופט י' כהן כי: "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

גישה זו, של בחינת הדמיון המהותי בין היצירות כמכלול – בשונה מהשוואת רכיביהן – היא הגישה שאימץ בית-המשפט העליון כדרך המלך, בעיקר ביצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיביהן עדיפה על-פני פירוקן לרכיבים והשוואתם בנפרד ]ר' ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 590 (2000)[.

בודאי נכונים הדברים כאשר מדובר ביצירה שההגנה על זכויות יוצריה הוקנתה בשל שילוב ייחודי ומקורי של אלמנטים, ולא לאלמנטים עצמם.

כך גם בענייננו – יש לבחון ולהשוות את טבעות הצדדים כמכלול, המאופיין והמיוחד בשילוב שלושת האלמנטים. בית המשפט פסק כי בין הטבעות קיים דמיון מהותי, שכן הנתבעים לא הצליחו להצביע ולו על תכשיט אחד נוסף, שלהם או אחרים, בו משולבים שלושת האלמנטים. אין זה סביר ששילוב האלמנטים רק בטבעת זו הינו פרי של סיבה אחרת חוץ מהעתקת השילוב מטבעת התובעות.

במובן זה, השוני בפרטי רכיב הכוכב, אין בו כדי לערער ולהפחית מהדמיון המהותי בין טבעות הצדדים, ומהמסקנה כי הנתבעים העתיקו את טבעת התובעות.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעות בטבעת ג'וליאנה.

סעד כספי - פיצוי

התובעות ביקשו פיצוי בלא הוכחת נזק בגובה 20,000 ₪, מכוח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים; וכן הוצאת צו למתן חשבונות, המורה לנתבעים להגיש דו"ח מפורט, בתצהיר, שתוכנו מאומת על-ידי רואה-חשבון, ביחס לכמות הטבעות המפרות שנמכרו על-ידי הנתבעים ולכלל התמורה בגין מכירות אלה.

סעדים אלה הינם סעדים חלופיים, ואין האחד יכול לבוא ביחד עם השני, שכן אז יהא זה משום כפל פיצוי לתובעות בגין הפרת זכויות היוצרים שלהן. יפים לכך דברי השופט לנדוי, בפרשת דפוס ניאוגרפיקה [ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 893-892 (1957)]: "שלוש הן התרופות הכספיות אותן יכול בעל זכות-יוצרים לתבוע עקב הפרת זכותו: (א) פיצויים על הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, בהתאם לסעיף 6 של חוק זכות יוצרים, 1911... (ב) מתן חשבונות על-ידי הנתבע, על הריווח שזה הפיק מן ההפרה... (ג) ... ... תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו, ועל-כן אי-אפשר לתבוע יחד את התרופות (א) ו-(ב)... הטעם לדבר הוא, שבתביעה למתן חשבונות יש משום מחילת ההפרה, בעוד שתביעת פיצויים מבוססת על עובדת ההפרה. לשון אחרת, תביעה לתשלום המגיע בהתאם לחשבון אינה תביעת נזיקים, אלא תביעה מעין-חוזית, בה תובע בעל-הזכות מאת המפר מה שהלה גבה עבורו, על יסוד 'עשיית עושר ולא במשפט'."

משלא פירטו התובעות את נזקן בגין ההפרה, נותרו בפניהן שני הסעדים החלופיים האמורים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

משציינו התובעות בסיכומיהן שהן חוזרות על כל הסעדים המבוקשים בפרשת התביעה, נראה שכדי לסיים תובענה ישנה זו, עדיף כיום לבחור בתשלום הפיצוי הסטטוטורי.

בית המשפט פסק כי אם תודענה התובעות כי ברצונן לבחון את סעד השבת הרווחים, יוצא צו למתן חשבונות, תוך 30 יום מיום מתן הודעת התובעות.

1 בפברואר, 2011,

0 תגובות

גניבת עין בשם המסחרי אורט

גניבת עין בשם המסחרי אורט

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, א' פרוקצ'יה, נ' הנדל (עא 5207/08) – 1.2.2011

תחום: גניבת עין בשם המסחרי אורט

נושאים: מטרת עוולת גניבת העין, יסודות עוולת גניבת העין, יסוד ה"מוניטין", זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין, הבעלות במוניטין, יסוד ה"הטעייה", מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, מבחן יתר נסיבות הענין, הגנת שימוש בתום לב בשם לתיאור העסק

עובדות:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא ג' גינת). שעניינו מחלוקת בזכות לשימוש בסימן "אורט", המשמש בשמותיהם של שני הגופים אורט ישראל ו World ORT.

ההליך בבית המשפט המחוזי:

בבית המשפט המחוזי ביקשה אורט-ישראל, בתמצית, למנוע מארגון אורט-עולמי להציג את עצמו בישראל או לפעול בישראל תוך שימוש בשמות "אורט", "ORT" ונגזרותיהם. התביעה התבססה בעיקר על עוולת גניבת העין.

המחלוקת נוגעת לזכות השימוש בישראל של אורט-עולמי בסימן "אורט", הכתוב באותיות עבריות או אנגליות (ORT), במסגרת פעילותה לגיוס תרומות ועשיית שימוש בכספי תרומות.

בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי אורט-ישראל היא גוף נפרד ועצמאי, שאינו נתון לשליטת אורט-עולמי. מכך הוא הסיק, כי פעילותה הענפה של אורט-ישראל, תוך שימוש בסימן "אורט", הקנתה לארגון הפנים-מדינתי מוניטין בסימן זה, ולו בלבד.

וכך נקבע, כי אורט-ישראל היא בעלת זכויות מוניטין בלעדיות בסימן "אורט" בישראל, ואילו אורט-עולמי לא הוכיחה כי יש לה חלק במוניטין זה.

ועל כן אסר בית המשפט על ארגון אורט-עולמי לעשות שימוש בסימן "אורט" או "ORT".

בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת כי השימוש בשם "אורט העולמי", או "World ORT", מהווה שימוש מותר בשמה הנכון.

ארגון אורט-עולמי חוייב בהוצאות ההליך ושכר טרחה בסך 146,000 ₪ בתוספת מע"מ.

נפסק:

הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בטל.

פועל יוצא מכך הוא, כי בפעילותה בישראל, רשאית World ORT להשתמש בשמה המלא, באנגלית בלבד, הכולל את המילים "World ORT", ובלא כל תוספת בעברית, באופן המבטא את היותה ארגון אורט עולמי, להבדיל מארגון פנים-מדינתי בישראל. הסמל בו משתמשת אורט-עולמי נכון לעת זו עונה על התנאים האמורים.

אורט ישראל תשא בשכ"ט עו"ד המערערת בשתי הערכאות בסך 40,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות:

מטרת עוולת גניבת העין

הערך המוגן בעוולת גניבת העין נועד לפרוש על אדם את הגנת החוק מפני פגיעה בזכות שרכש במוניטין של עיסקו. הגנה זו עיקרה בהכרה בזכותו של בעל עסק לשמור על תדמיתם החיובית של המוצר או השירות שהוא מספק, הן בעיני הציבור, ככלל, והן בעיני ציבור הלקוחות המבקש לרכוש את המוצר או השירות, בפרט. הגנת החוק מותנית בהוכחת שני יסודות: ראשית, כי העוסק רכש מוניטין בטובין או בשירות, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית עמו; שנית, כי מעשי הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה, או עלול להיות מוטעה, לחשוב כי הטובין או השירות המסופקים על ידי הנתבע הם, למעשה, אלה של התובע. עיקרה של עוולת גניבת העין הוא, אפוא, בהגנה על זכותו הקניינית של בעל המוניטין בעסק, העלולה להיפגע ממצג שווא של הנתבע. הערך המוגן ביסוד העוולה נועד להגן על האינטרס הקנייני של העוסק, להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים (ע"א 7980/98 פרוינדליך נ' חליבה, פ"ד נד(2) 856, 865 866 (2000)).

יסודות עוולת גניבת העין

עוולת גניבת העין מוגדרת בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות:

"גניבת עין

1. (א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר, או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב, כשלעצמו, גניבת עין."

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות קובע את יסודות עוולת גניבת העין, שעיקרם בשני אלה: קיום "מוניטין" בידי התובע, ו"הטעייה".

לצורך קיום יסודות העוולה די בקיום חשש סביר כי מעשי הנתבע יגרמו לקונה רגיל לחשוב בטעות כי מדובר בטובין או בשירות המסופק על ידי התובע, בעוד שלמעשה מדובר באלה של הנתבע. לענין זה, יסוד החשש הסביר נמדד בהקשר האובייקטיבי, ובקיום סכנה להטעייה, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעייה, ובהוכחת הטעייה בפועל (ענין פרוינדליך, בעמ' 866).

היקף הגנת המוניטין של העוסק מפני חשש הטעייה נקבע על רקע המתח הקיים בין אינטרס ההגנה על המוניטין של הפרט לבין האינטרסים הנוגדים של חופש התחרות של עוסקים אחרים, וחופש העיסוק הנתון לכל אדם. חופש התחרות הוא אינטרס ציבורי מובהק, שנועד לעודד ולפתח את המשק, ולהשביח את המוצר ואת השירות המסופקים לציבור; חופש העיסוק הנתון בידי הפרט נימנה עם חירויות היסוד של האדם, ולכן הגבלות על חופש זה מתפרשות בדרך כלל בצמצום. עוולת גניבת העין מעודדת בלעדיות בשימוש בשם עסק, וההגבלות המוטלות על הזולת מכח בלעדיות זו מצדיקות הגדרה קפדנית של תחומי ההגנה, שיש בה מימד של הצרת התחרות החופשית, בין היתר, בהקשר לשימוש בשם עסק (ע"א 5792/99 עיתון משפחה נ' עיתון משפחה טובה, פ"ד נה(3) 933, 942 (2001)).

הצורך באיזון בין הזכות למוניטין עיסקי, שיש בה ממימד הבלעדיות, לבין חופש התחרות וחופש העיסוק, מוביל לפרישת הגנה יחסית בלבד על המוניטין במסגרת עוולת גניבת העין, שגבולותיה מתעצבים בנקודת שיווי המשקל שבה נמנעת פגיעה בלתי מידתית בערכים מוגנים אחרים (ע"א 8981/04 מלכה נ' אווזי, פסקה 17 ([פורסם בנבו], 27.9.2006)).

יסוד ה"מוניטין"

יסוד ה"מוניטין" מורכב משני היבטים: האחד – עצם קיום ה"מוניטין", והשני – זכויות הקנין של התובע בו (ע"א 945/06 General Mills. נ' משובח, פסקה 7 ([פורסם בנבו], 1.10.2009)).

המושג "מוניטין" הוא מורכב, והגדרתו אינה פשוטה. בנסיון להגדיר מושג זה לצורך עוולת גניבת העין, נעשתה אבחנה בין שני סוגים של מוניטין: מוניטין הקשור בתדמיתו החיובית של היצרן, המקרינה על תדמיתם של מוצריו, ומוניטין הקשור בתדמיתו של המוצר עצמו, גם אם היצרן עצמו אינו מוכר בציבור. התייחס לכך בית המשפט בענין אפרופו (המשנה לנשיאה ריבלין):

"המוניטין מן הסוג הראשון קשור למוניטין של היצרן... בסוג זה של מוניטין, תדמיתו החיובית של היצרן בעיני הציבור מקרינה על מכלול המוצרים המיוצרים על ידו, ויוצרת את המוניטין שלהם. המוניטין מן הסוג השני קשור למוצר עצמו, גם אם היצרן אינו מוכר לציבור, או אינו זוכה לתדמית חיובית בעיני הציבור. מוניטין זה נוצר בעקבות השם הטוב שהמוצר קונה לעצמו בקרב הצרכנים" (שם, פסקה 8; כן ראו דנ"א 8910/09 General Mills Inc. נ' משובח תעשיות מזון בע"מ ([פורסם בנבו], 4.7.2010)).

האבחנה בין מוניטין עיסקי, המוגן על ידי עוולת גניבת העין, לבין "שם טוב" שאינו זוכה להגנה זו, אינה קלה ליישום: גרעין האבחנה טמון בשאלה האם מדובר במוניטין בעל משמעות עיסקית, המבטא אינטרס קנייני מובהק, הזכאי להגנה מפני פגיעה, או שמא מדובר בשם טוב שאין לו משמעות קניינית בתחום העיסקי. על אופיו של המוניטין המוגן מכח העוולה נאמר:

"המושג מוניטין קשה להגדרה מדוייקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר" (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' אליהו, פ"ד מד(2) 309, 315 (1990) (להלן: ענין ליבוביץ)).

ואכן, המוניטין המוגן על ידי עוולת גניבת העין אינו אינטרס מופשט של התובע בשמו הטוב, אלא אינטרס כלכלי מובהק ב"כוח השוק" של עסקו. זהו "כח משיכת הלקוחות" של העוסק (ענין קארגלס, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת נאור). עוולת גניבת העין עוסקת במאטריה מסחרית, ב"נכס ש[המעוול] מוכר, או שירות שהוא נותן"; העוולה "נועדה להגן מפני הפקת רווח מהמוניטין של המוצר בדרך של הצעתו למכירה, ולא מפני פגיעה אפשרית עקיפה, שאינה קשורה לרווח שנוצר ממכירת המוצר המחקה" (ענין אפרופו, פסקה 15 (ההדגשה אינה במקור); והשוו ע"א 523/91 כהן נ' נדיר, פ"ד מט(2) 353, 362 (1995) (להלן: ענין נדיר)).

נפסק כי הטעם האמיתי להתנגדותה לשימוש בסימן על ידי אורט-עולמי נובע, כך נראה, מרצונה להבטיח לעצמה את המונופולין על הפעילות הפילנתרופית בתחום החינוך המקצועי בישראל, ומחשש לקיום תחרות עם אורט-עולמי בהזרמת תרומות לפעילויות השונות. גם אם ניתן להבין את הצורך בתיאום והסדרה של פעילותם המקבילה של ארגוני אורט השונים בישראל – העולמי והמדינתי – קשה לומר כי האינטרס המדריך את אורט-ישראל מצוי "בגרעין הקשה" של מושג ה"מוניטין", במשמעות לה ניתנה ההגנה בעוולת גניבת העין.

זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין

במדינות שונות הוכרה זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין, אך לעתים היא צומצמה לשימוש במוניטין לצורך גיוס תרומות ותמיכה כספית, ולא להיבטים רחבים יותר של השימוש בשם.

עמדת אורט-ישראל, הטוענת לבלעדיות בזכות השימוש בסימן "אורט", מעוררת מידה לא מעטה של אי-נחת, משיש בה פגיעה בפעילות רצויה וחשובה מנקודת מבט חברתית. שהרי, ככל שירבו ארגוני צדקה שיקדמו מטרות חברתיות חשובות כן ייטב, וכך יצא הציבור נשכר, אפילו מדובר בתחומי פעילות דומים, או אף זהים.

עולים, אפוא, סימני שאלה באשר להיקף ההגנה שעוולת גניבת העין מעניקה לשימוש בשם לצורך זיהויו של ארגון פילנתרופי. אין הכרח להכריע בהם, ונוכל להותיר לעת מצוא את ההכרעה בשאלת היקף ההגנה על מוניטין של ארגון צדקה לצורך עוולת גניבת העין. זאת, מאחר שניתן להכריע בהליך זה גם בלא קביעה נחרצת בענין זה.

הבעלות במוניטין

בעית הבעלות במוניטין נחלקת לשתי בעיות-משנה: ראשית, יש לברר את זהות הבעלים ה"מקורי" במוניטין, עם היווצרו; שנית, יש לבדוק האם המוניטין נותר בידי הבעלים, או הועבר לידיים אחרות.

בסוגיית זהותו של הבעלים ה"מקורי" במוניטין, נוטה הפסיקה להתייחס לשני מבחנים נפרדים, שאינם עולים, בהכרח, בקנה אחד: מבחן אחד הוא, מי יצר את המוניטין: "הבעלות במוניטין שייכת למי שיוצר את המוניטין, לגורם שאפשר לראות בו את המקור למוניטין שיש למוצר..." (ענין אפרופו). מבחן אחר הוא, מיהו הגורם שהציבור קושר את המוניטין אליו: "על התובע להוכיח, כי רכש מוניטין בטובין, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית של הטובין עם התובע" (ענין ריין, בעמ' 845; ענין עיתון משפחה, בעמ' 942; ענין פרוינדליך, בעמ' 866).

אשר למבחן הגורם האחראי ליצירת המוניטין: בית משפט קמא ציין את פעילותה הענפה והעצמאית של המשיבה בישראל. עם זאת, לא ניתן להתעלם מאחריותה של המערערת לבניית המוניטין של "אורט" בישראל, וזאת נוכח פעילותה הענפה במשך שנים רבות הקשורה בישראל, בעצם הקמתו של ארגון אורט-ישראל, בהעברת כספי תרומות לארגון בישראל, בשותפות ארגונית עם המשיבה, ובשל התרומה שפעילותה הבינלאומית של המערערת תרמה לשמו הטוב של "אורט" בישראל; ואכן, לא אחת, פעילות הנעשית מחוץ לישראל עשויה ליצור מוניטין בישראל.

נפסק כי לא ניתן, אפוא, לראות באחד מן הארגונים שלפנינו כזכאי יחיד ובלעדי למוניטין בסימן "אורט" בישראל, עם היווצרו. יתר על כן, מערכת היחסים בין שני הארגונים לאורך השנים, עד לפרוץ המחלוקת, מתאפיינת בשיתוף ביניהם בזכויות בנכסי המוניטין שלהם, עד כדי יצירת בעלות משותפת בהם. מסקנה זו עולה מן הנסיבות שכבר הוזכרו: פעילותם של שני הארגונים לאורך שנים תוך שיתוף פעולה הדוק, והשימוש המשותף לשניהם בסימן "אורט" בישראל לאורך שנים רבות.

על רקע זה, מתבקשת, לכאורה, המסקנה, כי קמה למערערת, ביחד עם המשיבה, זכות משותפת בישראל במוניטין לסימן "אורט", ולכן אין לאסור על אורט-עולמי לעשות שימוש בסימן זה בישראל.

יסוד ה"הטעייה"

יסוד ה"הטעייה" משמעו קיומו של חשש סביר כי הציבור יוטעה בקשר למוניטין של המוצר או השירות, כך שיעלה בידי הנתבע ליטול ולנצל מוניטין השייך לתובע. העוולה בניסוחה המחודש בחוק עוולות מסחריות פורשת את הגנת המוניטין הן על טובין והן על שירותים.

היסוד השני בעוולת גניבת העין הוא יסוד ה"הטעייה". "בבוחנו תנאי זה של הטעייה שומה עליו, על בית-המשפט, לבחון אם קיים חשש סביר להטעיית הציבור" (ענין עיתון משפחה, בעמ' 949; ענין פרוינדליך, בעמ' 866; ענין אווזי, פסקה 12). בהלכה הפסוקה הוגדרו שלושה מבחנים מרכזיים, שבאמצעותם נבחן החשש הסביר להטעייה: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות הענין.

הגנת העוולה ניתנת לא רק בנסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר.

מבחן המראה והצליל

מבחן המראה והצליל: "זהו המבחן המרכזי מבין השלושה. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם. קביעת קיומו, או היעדרו, של דמיון תיעשה תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו" (רע"א 5454/02 טעם טבע נ' אמברוזיה, פ"ד נז(2) 438, 451 (2003)).

בחינת סמלי הצדדים בשלמותם מראה בבירור כי לא עולה חשש של ממש להטעייה. המכנה המשותף לשני הסמלים הוא השימוש בשם "ORT" באנגלית, אך רב מאד המבדיל והמפריד ביניהם על המשותף להם.

ההנחה ביסוד הדברים האמורים היא, כי לצורך שמירת האבחנה הראויה בין הארגון העולמי לבין הארגון הפנים-מדינתי, על אורט-עולמי להשתמש בשמה המלא באנגלית בכל מצג שהוא – בין בכתב ובין בעל פה – שבו היא מציגה את ארגונה בישראל, גם אם הסמל הגרפי אינו מופיע בו.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות: מבחן זה בוחן "האם בעלות-הדין מספקות את אותה 'סחורה' ופונות לאותו חוג לקוחות?... האם באותו תחום שבו עוסקות בעלות הדין קיים חשש ממשי שהציבור לא יבחין בין ה'סחורות' המסופקות על-ידי בעלות-הדין? למשל: האם מדובר במוצר יום-יומי שרמת הבדיקה שעורכים בו הלקוחות טרם רכישתם אותו היא נמוכה, שאז יש להקפיד הקפדה יתירה על ההבחנה בין הסימנים, או שמא מדובר במוצר שרכישתו, מעצם טיבה, מצריכה בדיקה מעמיקה יותר, שאז החשש כי הציבור לא יבחין בין הסחורות השונות נמוך יותר" (ע"א 2626/95 מלון הנסיכה נ' לקסן, פ"ד נא(3) 802, 805-806 (1997)).

מבחן זה, על פי טיבו, הולם פעילות עיסקית מובהקת, שעניינה בפנייה לציבור הרחב לצורך מכירת מוצרים או שירותים, ונוצר חשש הטעייה בין מתחרים. מבחן זה אינו מתאים לפעילות ציבורית המתאפיינת במעשי צדקה שמקורם בכספי תרומות.

מבחן יתר נסיבות הענין

ולבסוף, מבחן יתר נסיבות הענין: מבחן זה הינו מבחן כוללני, בלתי מסוים, שבמסגרתו נשקלות שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה, אשר לא נכללו במסגרת המבחנים הקודמים (ענין טעם טבע, בעמ' 453, 459; בג"ץ 197/51 קוקה קולה נ' ויטה, פ"ד ח 772, 782 784 (1954); גינת, בעמ' 15). בענייננו ראוי להביא בחשבון, במסגרת מבחן-מסגרת זה, את העובדה שבמשך שנים ארוכות פעלו שני הארגונים בצוותא, בשיתוף פעולה מלא ביניהם, ולא עלתה טענה של חשש הטעייה עקב שימוש משותף בסימן "אורט". מסקירת חומר הראיות שהוגש, מצטייר הרושם כי הקרע בין שני הגופים נולד לאו דוקא בשל חשש אמיתי להטעיית הציבור מערבוב זהויות בין שניהם, אלא ממתחים בינאישיים בין הגורמים המנהלים, אשר תרמו יותר מכל לנתק שארע.

יתר על כן, אורט-עולמי פועלת ברחבי העולם במקביל לגופי "אורט" מדינתיים בארצות שונות. אורט-ישראל, מצידה, פועלת בארצות הברית במקביל ל-ORT America, תוך שימוש בסימן "אורט", ומאז שנות ה-20 של המאה שעברה ועד שנת 2007 – במקביל לשני ארגוני "אורט" אמריקאיים.

מסקנת בית המשפט היא, כי לא עולה חשש סביר כי שימושה של אורט-עולמי בשמה המלא, באנגלית בלבד, או בשני סמליה, הכתובים כולם אנגלית, בלא כיתוב עברית, וכוללים את המונח World ORT בתוספת שרטוט של גלובוס, יביא להטעית הציבור.

הגנת שימוש בתום לב בשם לתיאור העסק

סעיף 1(ב) לחוק חוק עוולות מסחריות קובע הגנה מסוימת מפני ביצוע עוולה של גניבת עין למי שמשתמש בשמו בתום לב לתיאור עיסקו: "שימוש של עוסק בשמו בתום לב לשם מכירת נכס או מתן שירות לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין".

הגנה זו היא אחד הביטויים לאיזון שיצר המחוקק, בהגנה מפני גניבת עין, בין אינטרס העוסק, בעל המוניטין, לבין אינטרסים נוגדים, ובמקרה זה אינטרס של עוסק אחר להשתמש בשמו האמיתי לצורך תיאור עיסקו.

כבר נפסק, כי הגנת השם קשורה בהכרת זכותו של אדם להשתמש בשמו האמיתי בעיסקו כסימן זהותו בהקשר הפרטי, המשפחתי ואף הלאומי. השימוש בשם האמיתי של האדם טומן בחובו הנחה מובנית כי הוא נעשה בתום לב, ועל פי רוב החשש להטעיית הציבור בנסיבות אלה קטן יותר מאשר במצב רגיל. השימוש בשמו האמיתי של אדם לצורך עיסקו מצביע, מלכתחילה, על הצורך לבדוק בדיקה קפדנית יותר מיהו העסק שעמו מתקשרים, במיוחד אם מדובר בשם נפוץ, נוכח האפשרות שיימצאו גם עסקים אחרים בשם זהה, או בשם דומה.

בענין "הגנת השם" על פי סעיף 1(ב) לחוק ראוי להעיר את ההערות הבאות:

ראשית, נשמעה דעה לפיה הגנת השם אינה חלה על שמות תאגידים, אלא על שמות יחידים בלבד. אולם, ספק אם יש הצדקה לשלילה גורפת של הגנה על שמות תאגידים, במקום שבו תאגיד נושא שם עסק בתום לב במשך תקופה ארוכה ביותר, בנסיבות בהן השם הופך סימן זיהוי מובהק של העסק, בדומה לשמו של אדם. בענייננו, הסימן "אורט" מהווה סימן זיהוי של הגופים הקשורים לארגון, והפועלים לקידום החינוך המקצועי בקהילות היהודיות בתפוצות ובישראל באמצעות תרומות נדבנים. סימן זה ראוי ל"הגנת השם" גם כשמדובר בתאגידים, המהווים חלק מארגון הגג, ופועלים במסגרתו.

שנית, "הגנת השם" היא, על פי טיבה, הגנה יחסית בלבד, במובן זה שהיא כפופה בכל מקרה לתנאי כי אין בשימוש בשם כדי להעלות חשש סביר להטעיית הציבור (ענין פרוינדליך, בעמ' 869, 873 874; ע"א 8483/02 אלוניאל נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 341 (2004)); יוצא מכך, כי גם שימוש בשמו האמיתי של עוסק בתום לב לא יהיה מוגן באופן מוחלט אם השימוש בו עלול להטעות את הציבור (Wadlow, בעמ' 766 767; והשוו התייחסותו של דויטש, בעמ' 61). משמעות הדבר היא, כי גם אילו נזקקנו ל"הגנת השם" בעניינה של המערערת, גם אז לא היה מדובר בהגנה מוחלטת, שכן גם בהנחה שהמערערת משתמשת בתום לב בשמה ההסטורי, לא היה בכך בלבד כדי לשלול את אחריותה לעוולת גניבת העין אילו נתקיים בשימוש בשם יסוד של חשש הטעייה (גינת, בעמ' 38 39). אולם, כאמור, יסוד ההטעייה אינו מתקיים במערערת במקרה זה, ומכאן שלא הוכחה אחריותה לביצוע עוולת גניבת העין.

6 בינואר, 2011,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת פטנט למערכת השקייה

בית המשפט העליון, השופטים מ' נאור, ח' מלצר, י' עמית (עא 2634/09) - 6.1.2011

תחום: פיצוי בגין הפרת פטנט נושאים: פיצויים בגין הפרת הפטנט בתקופת ההפרה, מניעת כפל פיצוי – השבה ופיצוי בדיני פטנטים, פגיעה במוניטין, פיצויים עונשיים

עובדות:

במוקד הערעור עומדת המצאתו של המערער, מהנדס השקיה בהכשרתו, עליה נרשם פטנט כדין. ההמצאה מושא הפטנט היא אביזר המכונה "פולסטור", הממיר ספיקה רצופה וקבועה של מים לספיקה גבוהה בפולסים. המשיבה, חברת אלגו השקיה, חתמה עם המערער על הסכם לפיו נמסרו לה זכויות ייצור ושיווק בפטנט.

בחלוף מספר שנים מחתימת ההסכם, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים, והמערערים שלחו למשיבים הודעה על ביטול ההסכם. המשיבים כפרו בהודעת הביטול, המשיכו בהפצה ובשיווק של המוצרים מושא הפטנט ואף העבירו לתובעים תמלוגים מכוח ההסכם.

הצדדים פנו לבוררות ולאחר סיום הליכי הבוררות, המערערים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי לפיצוי בגין הפרת ההסכם ובגין נזקים נמשכים בתקופה שלאחר הגשת התביעה לבורר, היא התביעה מושא הערעור שבפנינו.

תביעת הפיצוי הורכבה מראשי הנזק הבאים: אי פיתוח המוצרים במשך תקופת ההפרה והכנסות אבודות בשנים אלו שנבעו מאי פיתוח המוצרים; פגיעה במוניטין של המערערים; הפצה באזורים שלא נקבעו בחוזה; נזקים שנגרמו למערערים בגין התערבות המשיבים ביחסיהם עם החברות הזרות. כן נתבעו פיצויים עונשיים בהסתמך על החוזה ומכוח סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק הפטנטים). המערערים העמידו את תביעתם על סך 9,650,000 דולר ועתרו במקביל למתן צו חשבונות לפירוט הכנסות המשיבה ממכירת המוצרים מושא הפטנט.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

להלן עיקרי קביעותיו ונימוקיו של השופט ד"ר אחיקם סטולר בפסק דינו: הפרת הפטנט - בית משפט קמא פסק לטובת המערערים פיצוי בסך 200,000 דולר (שתורגמו ל-800,000 ₪) בגין הפרת הפטנט בתקופת ההפרה. זאת, בהתאם להוראות סעיף 183 לחוק הפטנטים הקובע כי בפסיקת הפיצויים בתביעה על הפרת פטנט, רשאי בית המשפט להתחשב, בין היתר, בהיקף ההפרה וברווחים שהפיק המפר. יתר טענות המערער באשר לנזקים ודרישה למתן חשבונות נדחו.

נפסק:

הערעור נדחה והערעור שכנגד מתקבל, כך שיבוטל הפיצוי בסך 30,000 ₪. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ערעור המערערים התמקד בשמונה נקודות עיקריות שהסתעפו לנתיבים שונים: התערבות המשיבים ביחסים העסקיים של המערערים עם חברות זרות; מתן צו לפירוט חשבונות ומינוי חוקר; פיצויים בגין הפרת פטנט; הפרת חובת הפיתוח ומניעת זכויות בפטנט מהמערערים; פגיעה במוניטין; פיצויים עונשיים; תביעה אישית נגד משיב 2; ריבית והוצאות. מרביתן של הטענות נגד קביעות בית משפט קמא עוסקות בממצאי עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. מכל מקום, גם לאחר שבחנו טענות המערערים לגופן, לא ראה בית המשפט העליון להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי.

נקודות מרכזיות

פיצויים בגין הפרת הפטנט בתקופת ההפרה

בית משפט קמא קבע כי לפסק דינו של הבורר בדבר בטלות ההסכם יש ליתן תוקף החל ממועד הודעת הביטול בחודש אפריל 1996. בהתאם לכך, נעתר בית משפט קמא חלקית לתביעה ברכיב זה, הנסב על שיווק מוצרים לאחר ביטול ההסכם, ופסק למערערת פיצוי בגובה רווחי המשיבה בתקופת ההפרה, בסכום של 200,000 דולר. המערערים טענו כי בית משפט קמא טעה בכך שאימץ את חוות דעתו של רואה חשבון זונטג, בעוד שעל פי רו"ח אגם, סמנכ"ל המשיבה, הרווח עמד על 385,000 דולר. בהקשר זה, נטען כי בית משפט קמא התעלם מטענות המערערים כי המשיבה העלימה הכנסות וניפחה עלויות, ופסק בדרך של אומדנא לא מבוססת. נפסק כי, ענייננו בתביעה לרווחים שנוצרו בעקבות הפרת פטנט, והמסגרת הנורמטיבית קבועה בסעיף 183 לחוק הפטנטים הקובע כדלהלן:

"183. סעדים במשפטי הפרה (א) בתביעה על הפרה זכאי התובע לסעד בדרך צו מניעה ולפיצויים. (ב) בית המשפט, בבואו לפסוק פיצויים, יתחשב במעשה ההפרה של הנתבע ובמצבו של התובע עקב מעשה זה, והוא רשאי להביא בחשבון, בין היתר – (1) הנזק הישיר שנגרם לתובע; (2) היקף ההפרה; (3) הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה; (4) דמי תמלוגים סבירים שהמפר היה חייב בתשלומם אילו ניתן לו רשיון לנצל את הפטנט בהיקף שבו נעשתה ההפרה".

בפרשת עין טל (בע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל, פ"ד נ"ט(6) 406, 502 (2005)) - גם שם נדונה תביעה הקשורה לפטנטים בתחום ההשקייה - נאמר כי העקרון שעומד מאחורי פסיקת פיצויים מכוח הסעיף האמור הוא, בדומה לדיני הנזיקין, השבת המצב לקדמותו והעמדת הניזוק במצב בו היה אלמלא ההפרה. וכלשונו של בית המשפט בעניין עין טל: "הכלל היסודי הוא החזרת 'עטרת בעל הפטנט ליושנה' כאילו לא הופרו זכויותיו כלל" (שם, בעמ' 502). אך להבדיל מדיני הנזיקין, רשאי בית המשפט בבואו לפסוק פיצויים בגין הפרת פטנט להתחשב "במעשה ההפרה של הנתבע ובמצבו של התובע עקב מעשה זה" וכן רשאי הוא להתחשב בשיקולים השונים כדלעיל, והרשימה איננה סגורה. על בית המשפט לקבוע את הפיצוי הראוי בהתייחס לכל מקרה לגופו, בבחינת השיקול הראוי אשר ישרת את מטרת הפיצוי ויתחשב ברווחי המפר מחד ובהוצאותיו מאידך.

הפיצוי שנפסק על ידי בית משפט קמא מבוסס על הרווח הריאלי שהפיקה המשיבה בתקופת ההפרה, בהתאם לחוות דעתו של רו"ח זונטג. בית המשפט קבע כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי טיעוני המערערים בעניין זה צריכים היו להיתמך בחוות דעת מומחה מטעמם, כפי שנעשה על ידי המשיבים, ובהיעדר נתונים לסתור, אין לבית המשפט אלא להתייחס לחוות הדעת שהוגשו על ידי המשיבה.

חוות דעתו ששל רו"ח זונטג, אשר אומצה על ידי בית משפט קמא, עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים לגבי "הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה", מה עוד שגם המערער השתית טענתו על כך שהפיצויים המגיעים לו נגזרים מרווחי המשיבה כתוצאה מהפרת הפטנט. אף לא למותר לציין את טענת המשיבה, ודומה כי יש בה ממש, כי אם המערער היה לוקח את המושכות לידיו ומפתח בעצמו את הפטנט לא היה מפיק רווחים מיידיים בתקופת הפרה, נוכח הערכה כי נדרשות שש שנות פיתוח עד להפקת רווחים בפועל מהמוצר.

בנוסף, רשאי היה בית משפט להפחית את סך הפיצויים על פי שיקול דעתו לאור רכיב הסיכון, אם מכוח סמכותו הכללית לאמץ חוות דעת מומחה על כל רכיביה או חלק מרכיביה, ואם מכוח סמכותו לפי סעיף 183(ד) לחוק הפטנטים הקובע כדלהלן: "נתבעו פיצויים, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע במתן דין וחשבון על היקף ההפרה; אולם בבואו לקבוע את שיעורם של הפיצויים, לא יהא בית המשפט כפות בדין וחשבון אלא רשאי לקבוע את שיעורם לפי כל נסיבות המקרה..." (ראו עניין עין טל בעמ' 499).

מניעת כפל פיצוי – השבה ופיצוי בדיני פטנטים

בעניין עין טל נאמר כי בדומה לעוולה נזיקית, תכלית הפיצוי בגין הפרת פטנט היא השבת המצב לקדמותו. לצד תכלית זו ניתן להוסיף גם את התכלית של מניעת התעשרות שלא כדין. בדומה לדיני הנזיקין, גם דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים על חיובים לא רצוניים, אך מטרתם שונה – לא רק השבת המצב לקדמותו, אלא גם שלילה של התעשרות על חשבון הזולת, ובהקשר של הפרת פטנט, מניעת מצב בו ראובן מתעשר על חשבון פרי המצאתו של שמעון. על חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, נאמר כי "שולח הוא פארותיו אל כל פינות המשפט והוא בצופן הגנטי של כל כלל במשפט" (דברי השופט חשין, כתארו אז, בהקשר של ביטוח כפל ברע"א 3948/97 מגדל נ' מנורה, פ"ד נה(3) 769, 814 (2001)). מגוון האפשרויות והסעדים שמעמיד המחוקק לרשות בית המשפט בסעיף 183(ב) לחוק הפטנטים, עולה בקנה אחד הן עם התכלית של השבת המצב לקדמותו והן עם התכלית של מניעת עשיית עושר ולא במשפט. "הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה" - כאמור בסעיף 183(ב)(3) לחוק הפטנטים - מהווים קריטריון להערכת הנזק שנגרם לבעל האמצאה עקב הפרת הפטנט, אך גם מאפשרים לנפגע לקבל את רווחי מפר הפטנט על מנת למנוע התעשרות עקב נטילת רכוש הזולת.

בבוא בית המשפט לתאם בין הסעדים והשיקולים השונים בפסיקת הפיצויים מכוח סעיף 183 לחוק הפטנטים, עליו ליתן את הדעת שאין לפסוק כפל פיצוי. כך יאה וכך נאה בדין האזרחי בכללותו, ובהיקש קרוב לענייננו, נזכיר את ההלכה לפיה ניתן לתבוע סעדים מכוח דיני עשיית עושר לצד סעדים מתחום דיני קניין רוחני (ע"א 5768/94 א.ש.י.ר  נ' פורום אביזרים, פ"ד נב(4) 289 (1998)) אך "מן ההכרח לתאם בין שני הסעדים האלה, פן ייוצר כפל פיצוי" (ע"א 2972/95 וולף נ' דפוס בארי, פ"ד נג(3) 472, 480 (1999)).

ומהתם להכא: התביעה בגין מניעת זכויות המערער בפטנט היא תביעה חלופית לתביעת הפיצויים בגין הרווח שהפיקה המשיבה מכוח סעיף 183(ב)(3) לחוק הפטנטים, אך אינה יכולה להצטבר אליה. בית משפט קמא פסק לזכות המערערים את הרווח הריאלי שהפיקה המשיבה בסך של 200,000 דולר (מעבר לתמלוגים בסכום של למעלה מ–226,000$ ששולמו למערערים בתקופת ההפרה). מתן פיצוי למערער בגין מניעת השימוש בפטנט במצטבר להשבת הרווח הריאלי שהפיקה המשיבה בגין השימוש בפטנט, מהווה למעשה כפל פיצוי וגם מטעם זה יש לדחות את תביעת המערערים.

פגיעה במוניטין

המערער טען כי המשיבים פגעו במוניטין שלו בשני אופנים: בכך שלא ציינו את שמו על גב אריזות המוצרים ששווקו חרף התחייבות המשיבה בהסכם, ועקב השמצות והאשמות שהפיצו אודותיו, לפיהן כביכול הוא מפר פטנטים של אחרים ושלא ניתן לנהל עימו יחסים מסחריים.

נפסק כי, על הטוען לפגיעה במוניטין להוכיח את הפגיעה ואת שיעור הנזק שנגרם לו כתוצאה ממנה. בית משפט קמא דחה את טענת המערערים בקובעו כי לא הרימו את נטל ההוכחה. המערער לא הראה כי המוניטין שלו נפגע ולא הוכיח את הנזק שנגרם לו, והמכתבים שהוחלפו בין הצדדים, גם אם כללו חילופי האשמות, נכתבו על רקע הסכסוך העסקי בין הצדדים וכך יש לראות את הדברים.

פיצויים עונשיים

המערערים טענו כי התקיימו התנאים לפסיקת פיצויים עונשיים, נוכח הפרה שנעשתה בכוונת מכוון, ביודעין ובמצח נחושה על אף הודעת הביטול, תוך שהמשיבים ממשיכים ביודעין לעשות שימוש אסור בפטנט ולמכור את הפולסטורים. עוד נטען כי לאחר ביטול ההסכם מכרה המשיבה לחברת Drip-in זכויות שכבר לא היו שייכות לה, והתערבה ביחסים העסקיים שבין המערערים לחברות זרות. לטענת המערערים, הקביעה של בית משפט קמא לפיה המשיכו הצדדים לנהוג על פי ההסכם חרף הודעת הביטול, אינה עולה בקנה אחד עם שאר הראיות ועם קביעת הבורר שאין לזקוף לחובת המערערים את קבלת התמלוגים לאחר הודעת הביטול.

נפסק כי, סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים קובע כלהלן: "נעשתה הפרה לאחר שבעל הפטנט או בעל הרשיון היחודי הזהיר עליה את המפר, רשאי בית המשפט לחייב את המפר בתשלום פיצויי עונשין, בנוסף לפיצויים שקבע לפי סעיף קטן (ב), ובלבד שלא יעלו על סכום אותם פיצויים".

עניינו של הסעיף בסעד עונשי, שנועד להרתיע מפר מלהמשיך ולהשתמש בפטנט חרף פנייה של בעל הפטנט. סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים לא קובע קריטריונים ברורים לפסיקת פיצויים עונשיים במקרה של הפרה. הפיצוי מסור לשיקול דעתו של בית המשפט על רקע מכלול הנסיבות, לרבות התנהגות הצדדים, היקף ההפרה וחומרתה, ותחושת הצדק.

בדין הישראלי נקבע כי פסיקת פיצוי עונשי מכוח סעיף 183(ג) תיעשה במשורה ובזהירות רבה, מקום בו הוכח כי ההפרה נעשתה ביודעין תוך הסבת נזקים נוספים למפר ולאחר שבעל הפטנט הודיע בכתב על מעשה ההפרה ודרש ממנו לחדול ממעשיו (עניין עין טל, בעמ' 511).

[במאמר מוסגר בית המשפט מציין, כי הנושא של פיצוי עונשי מתעורר בהקשרים שונים, כפיצוי שתכליתו לשקף סלידתה של החברה מהמעשה, להעניש את המפר ולהרתיע מפרים פוטנציאליים לבל ישנו מקרים דומים (ראו עניין Roton Barrier v. Stanley Works וכן רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני ([פורסם בנבו], 6.7.2009) פסקה כ"ב לפסק דינו של השופט רובינשטיין והאסמכתאות שם. נציין כי באותו מקרה לא נפסקו פיצויים עונשיים, למרות שהנתבע הורשע בפלילים בעבירות מין חמורות שביצע בתובעת)].

נפסק כי, המערערים לא הביאו ראיה המוכיחה כי התרו במשיבים לחדול ממעשה הפרה, ודי בכך כדי לדחות תביעתם לפיצוי עונשי. עוד נזכיר כי בתקופת ההפרה קיבלו המערערים תמלוגים שוטפים מהמשיבים, וכפי שנקבע על ידי בית משפט קמא "המשיכו למעשה לקיים את ההסכם כשהם ממתינים לפסק הבורר.. ההפרה כפי שבא לידי ביטוי בעניין דכאן היא הפרה מינורית...".

מכל מקום, בית המשפט לא סבר כי ניתן לראות את התנהגות המשיבים כזדונית עקב כך שדחו את הודעת המערערים על ביטול החוזה. המשיבה רשאית הייתה לדחות את הודעת הביטול ולהיאבק על עמדתה בהליך הבוררות, כך שאין מדובר בהפרה בוטה של ההסכם ושל זכות המערערים בפטנט.

בהתחשב בכל אלו, נפסק כי לא זה המקרה המתאים לפסיקת פיצוי עונשי.

29 בדצמבר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר מיג

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן, נ' הנדל (עא 45/08) – 29.12.2010

תחום: הפרת סימן מסחר וגניבת עין

נושאים: מטרת דיני סימני המסחר, הפרת סימן מסחר רשום, סימן דומה או זהה - מבחן הצליל ומבחן המראה, טובין מאותו הגדר – משפחה מסחרית, מבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק, מבחן יתר הנסיבות, פסיקת פיצויים בגין הפרת סימן המסחר הרשום, גניבת עין, מטרת עוולת גניבת עין, פסיקת פיצויים בגין גניבת עין, מספר הפרות בעוולת גניבת עין

עובדות:

המשיבה (מיג) עוסקת בפרסום והוצאה לאור של עיתונים בשפה הרוסית ועושה שימוש בסימן הכולל: שעון עם מחוגים וספרות שמוסתר קלות מאחורי המילה "מיג".

המערערת (מיגדור) נוסדה כ- 4 שנים לאחר שהמשיבים החלו לעשות שימוש בסימן והיא החלה בהוצאה לאור של עיתונים הנושאים אף הם את השם המסחרי "מיג".

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

בית-המשפט המחוזי (כב' סגנית-הנשיא ד"ר ד' פלפל) קיבל, את התביעה של מיג בקובעו, כי המערערים הפרו סימן מסחר רשום של המשיבים ועוולו בגניבת עין.

בית המשפט המחוזי פסק לזכות מיג פיצוי סטטוטורי (ללא הוכחת נזק) בגין גניבת עין בגובה של 50,000 ש"ח לכל עוולה, ובסך-הכל 300,000 ש"ח.

אשר לפיצויים בגין הפרת סימן מסחר רשום קבע בית-המשפט, כי המשיבים לא הצליחו להוכיח נזק ומשכך נדחתה תביעת הפיצויים מכוח פקודת סימני מסחר.

על כן בחרה המערערת להגיש ערעור והמשיבה בחרה להגיש ערעור שכנגד.

נפסק:

בית המשפט דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד.

ולא נתן צו להוצאות.

נקודות מרכזיות:

מטרת דיני סימני המסחר

מטרתם של דיני רישום סימני המסחר, השימוש בהם והפרתם, הינה להגן על שם מסחרי שהוא קניינו של אדם ועל המוניטין שרכש לו בעשותו שימוש בשמו, כמו גם להגן על אינטרס הציבור במניעת הטעיה עקב שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר.

הפרת סימן מסחר רשום

המבחן שנועד להכריע האם קיים דמיון מטעה בין הסימנים הוא מבחן משולב ומטרתו לבחון האם הצרכן הסביר יוטעה לחשוב כי מקור שני סימני המסחר הינו זהה, לאור הדמיון בין השניים. המבחן המשולש, כולל שלושה רכיבים העומדים זה לצד זה ומשתקללים לבסוף לכלל הכרעה. המבחן נפתח בבחינה ממוקדת של הסימן דהיינו מבחן העין, החזות והפרטים המבחינים ומבחן הצליל; הוא נמשך בבחינת הקונטקסט של הסימן דהיינו מבחן חוג הלקוחות, מבחן סוג הטובין ומבחן צינורות השיווק; ולבסוף מבחן כולל הבוחן את יתר הנסיבות העשויות להשפיע על שאלת ההטעיה (ע"א 411/06 Gateway נ' פסקול טכנולוגיות מתקדמות בע"מ ([פורסם בנבו], 20.6.2007).

סימן דומה או זהה - מבחן הצליל ומבחן המראה

המבחן העיקרי מבין השלושה הוא מבחן המראה והצליל.

ככל שמדובר בסימן הזהה לסימן המסחר הרשום, אין הטוען להפרה נדרש להוכיח כי הסימן המפר גורם להטעיית הציבור באשר למקור הטובין או השירות. כמו-כן, ככל שהייחודיות העובדתית של שם המסחר קטנה יותר, כלומר ככל ששם המסחר דומה לשם השגור בתחום, כך גדל משקל הראיות הנדרשות לשם ביסוס המובחנות לצורך רישומו כסימן מסחר.

אשר למבחן הצליל - במקרה דנן, נפסק כי המערערת עושה שימוש בשם "מיג", הזהה לחלוטין לשם "מיג" בו עושים שימוש המשיבים.

אשר למבחן המראה – נפסק כי ישנו דמיון רב בין שני הסימנים, המתקרב לכדי זהות ומבחינה ויזואלית ישנו דמיון המקשר בין הסימנים על-ידי שימוש בסימן "מיג" על-ידי המערערת בשפה הרוסית בלוגו באותו גודל של אותיות, ובאותה צורה, גוון ופונט הדומים לסימן הרשום של המשיבים והן באלמנט הגרפי המקורי קרי: שעון שמעוצב בצורה דומה מאוד לשעון המופיע לצד הסימן הרשום. דמיון רב זה עלול בהחלט להטעות את הצרכן הסביר, שעלול להתבלבל ולקנות את המוצרים המפרים בסוברו בטעות, כי הוא מקבל מוצרים מקוריים או מוצרים הקשורים למוצרים המקוריים.

טובין מאותו הגדר – משפחה מסחרית

מבחן סוג הטובין: טובין הינם מאותו הגדר כאשר קיים חשש שקונה אשר רואה את סימן המסחר על סחורה של גורם אחר, יטעה לערבב בין הסחורות ולחשוב ששתי הסחורות נובעות מאותו מקור.

בשנים האחרונות, בהתחשב בהתפתחויות שחלו בסחר הבין-לאומי ובפריצתן של חברות מסחריות מתחום מסחרי אחד לאחר, תוקנה הפקודה באופן שבו הורחבה ההגנה לסימני מסחר "מוכרים היטב" גם כאשר הטובין אינם מאותו הגדר. בנסיבות מסוימות אין נפקא מינה אם בעל סימן המסחר מספק טובין, ואילו הגורם האחר, העושה שימוש בסימן המסחר, הינו נותן שירות בקשר לטובין מאותו סוג. השאלה שצריכה להישאל היא אם מצויים אנו באותה 'משפחה מסחרית' שבמסגרתה מתקיים החשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין בעל הסימן הרשום לעושים בו שימוש או על חסות מטעמו של בעל הסימן הרשום. המשפחה המסחרית צריכה להיות מוגדרת ממקרה למקרה, בהתאם למבנה השוק והשחקנים הפועלים בו.  כך למשל, בע"א 9191/03 V & S Vin Spirt Aktiebolag   נ' אבסולוט שוז בע"מ, פ"ד נח(6) 869 (2004) נקבע, כי ייצור וודקה ומכירת נעליים אינם תחומים משיקים או קרובים.

נפסק כי במקרה דנן נופלות פעולות שני הצדדים במסגרת אותו הגדר.

מבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק

הן הלקוחות של המערערים והן הלקוחות של המשיבים כוללים את המגזר הרוסי ומופנים לקהל הרוסי, שכן כאמור העיתון הינו בשפה הרוסית. על כן, הלקוחות הפוטנציאליים של השתיים קשורות לאותו חתך אוכלוסייה ולפיכך גם צינורות השיווק בין המוצרים דומים עד מאוד.

מבחן יתר הנסיבות

נפסק כי במקרה דנן, מבחן יתר הנסיבות כולל בחובו את קודמיו ואף הוא מתקיים בענייננו. מצויים אנו בתחום העלונים והעיתונים המשווקים בשפה הרוסית בלבד. אין כל ספק, כי המספקים טובין אלה פועלים במסגרת אותו הגדר ובאותה "משפחה מסחרית", שבמסגרתה מתקיים החשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין בעל הסימן הרשום לעושים בו שימוש או על חסות מטעמו של בעל הסימן הרשום, כל זאת במיוחד כאשר הן הלקוחות של המערערים והן הלקוחות של המשיבים כוללים את המגזר הרוסי ומופנים לקהל הרוסי.

פסיקת פיצויים בגין הפרת סימן המסחר הרשום

סעיף 59 לפקודת סימני המסחר מאפשר להעניק לנפגע פיצויים, באם יוכיח נזק בעקבות הפרת סימן המסחר.

נפסק כי למרות ההפסדים שהוכחו לעיתון המשיבים ומאחר ולא הוכח קשר סיבתי בין הפסדים אלה לבין הוצאת העיתון על-ידי המערערים, לא הוכיחו המשיבים הוכיחו נזק אמיתי בגין הפרת סימן המסחר. כן הוכח, כי עיתונם של המשיבים ספג הפסדים בשנים בהם כלל לא היה קיים עיתונם של המערערים. יתרה מכך. המשיבים לא הביאו הוכחה לנזק כלשהו שאירע להם כתוצאה מהוצאת העיתון של המערערים. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין ההפסדים של המשיבים לבין הוצאת העיתון של המערערים. משלא הוכיחו המשיבים קיומו של נזק, אין מקום לעשות שימוש בשיטת האומדנא לקביעת נזקים ולפיכך אין מנוס מדחיית טענתם לקבלת פיצויים מכוח הפרת סימן המסחר.

יסודות עוולת גניבת עין

שני יסודות עיקריים לעוולת גניבת עין. ואלו הם:

א. הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו (של התובע). כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.

ב. הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע. המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, זוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין. על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר". (ראו: ע"א 8981/04 אבי מלכה "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ ([פורסם בנבו], 27.9.2006).

מטרת עוולת גניבת עין

עוולת גניבת עין נועדה להגן על המוניטין של מוכר טובין או נותן שירות מפני מצג מטעה כאילו המוצר או השירות של אחר קשורים לבעל המוניטין. ההגנה בעוולה הינה רחבה וחלה לא רק על נסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר. במסגרת עוולת גניבת עין נבחן החשש להטעיה באשר למקור המוצר ואין ההשוואה נעשית בין הסימנים בלבד.

בית המשפט פסק כי קיים ביסוס לטענות המשיבים כלפי המערערים וכי הוכחו יסודות העוולה של גניבת עין.

פסיקת פיצויים בגין גניבת עין

בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת בחוק ובכללן עוולת גניבת עין: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".

העיקרון של פיצוי ללא הוכחת נזק בחוק עוולות מסחריות הינו עונשי-הרתעתי של הפגיעה במוניטין.

שני שיקולים עיקריים עומדים באפשרות קבלת פיצויים ללא הוכחת נזק. ואלו הם: היעדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין והרצון להתריע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים שבית-המשפט ישקול בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים, איננה סגורה. כך למשל נקבע, כי בית-המשפט יתחשב בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר וכדומה (ראו: ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992)).

מספר הפרות בעוולת גניבת עין

המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה. עם זאת, יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות. יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות. כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה.

נפסק כי במקרה שלפנינו, המערערים עשו שימוש בשם "מיג" לעיתונם במשך תקופה קצרה מאוד. עם זאת הוכח, כי הם עשו רבות על-מנת לפרסם את עיתונם על-מנת להחדיר את דבר קיומו לתודעת הציבור ובכך לרכוש מוניטין. נראה, כי תקופה קצרה זו מצדיקה את סכום הפיצויים בסך בגובה של 50,000 ש"ח לכל עוולה ובסך-הכל 300,000 ש"ח כפי שפסק בית-המשפט המחוזי. לפיכך, לא מצא בית המשפט מקום להתערב בגובה הפיצויים שפסק בית-המשפט המחוזי במסגרת סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

5 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

גניבת עין במתקן לקיבוע מסכי מחשב

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, השופטת מ' נאור (ע"א 2154/07 וע"א 2482/07) - 5.9.2010

תחום: ערעור על פסק דין בעניין של גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט וגזל סוד מסחרי.

נושאים: עוולת גזל סוד מסחרי, גניבת עין, שאלת הפונקציונליות בגניבת עין, הקשר בין תביעה בגין גניבת עין ותביעה בגין הפרת פטנט, עשיית עושר ולא במשפט וגזל סוד מסחרי בידי עובד.

עובדות:

התובעים ייצרו ושווקו מִתקן המשמש לקיבוע מסכי מחשב לשולחנות. הנתבעים – אשר שימשו כסוכני מכירות של המוצר אותו ייצרו התובעים – התחילו לייצר בעצמם מִתקן דומה. התובעים פנו לבית המשפט על מנת למנוע את ייצור ושיווק המתקן המתחרה של הנתבעים וכן על מנת לדרוש פיצויים המגיעים להם, לטענתם. על בית המשפט קמא להורות על מניעת ייצור ושיווק המוצר המתחרה של הנתבעים וכן להעניק לתובעים פיצויים. בתגובה, הנתבעים טענו כי הם הכניסו שינויים במוצר שלהם והתחילו לייצר ולשווק מוצר חדש.

התובעים פנו שוב לבית המשפט קמא על מנת למנוע את שיווק המוצר החדש של הנתבעים.

בית המשפט קמא החליט לאפשר את ייצורו ושיווקו של המוצר החדש.

שני הצדדים מערערים על פסק דינו של בית המשפט קמא.

נפסק:

הערעור נדחה:  בית המשפט קבע כי אין מקום להתערבות בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה לתובעים לא קמה עילה מכוח עשיית עושר ולא במשפט ביחס למוצרים החדשים. שני הצדדים נדחו בלא צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

לעניין גזל סוד מסחרי בידי עובד

בית המשפט מזכיר כי בכל הנוגע לגזל סוד מסחרי בידי עובד או עובד לשעבר, הסמכות הייחודית קנויה לבית הדין לעבודה (סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות")). לעתים, במקרים בהם מדובר באדם אשר תפקד הן כעובד והן כסוכן, אין מנוס מפיצול ההתדיינות (ראו: ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 521ו ואילך (2004)).

לעניין עוולת גזל סוד מסחרי

בית המשפט קבע כי אין ראיות מספיקות לכך שזהות ספק יחידות הנעילה הייתה סוד מסחרי של התובעים. לאור העובדה שהספק מייצר מוצר מדף.  וכי התובעים  לא הוכיחו במידה מספקת גישה של הנתבע לפרטי הספק אצלה; היא לא הראתה אפילו כי דאגה, באופן סביר, לשמור על זהות הספק בסוד, כדרישת סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות.

לעניין גניבת עין

בית המשפט קבע כי לשם ביסוס עוולת גניבת עין יש צורך להוכיח שני נדבכים: ראשית, קיומו של מוניטין אצל התובע; שנית, כי מכלול התנהגותו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה שהנכס שייך או קשור לעוסק אחר.עם זאת, גם אם יש דמיון בין שני מוצרים, לא מתגבשת עוולת גניבת עין אם הדמיון הוא במאפיינים פונקציונאליים של המוצר.

בית המשפט קבע כי התובעים מכרו את המתקנים המקוריים במשך תקופה העול העל חמש שנים לפני שהנתבעים חדרו לשוק עם מוצריהם המתחרים. לפיכך קבע בית המשפט כי בשימוש ממושך וייחודי זה יש כדי להצביע על קיומו של מוניטין למתקן המקורי. בית המשפט מוסיף וקובע כי בכך שהנתבע היה ידוע כמפיץ ומשווק של מוצרי התובעים, הסיכוי שהלקוחות יחשבו כי הם רוכשים מוצרים של התובעים גדל פי כמה.

לעניין שאלת הפונקציונליות בגניבת עין

בנוגע לשאלה האם החיקוי נבע מצרכים פונקציונאליים, בית המשפט קבע שבריח מגן חיקתה את העיצוב החיצוני של המוצר של נובל, חיקוי שאינו מבוסס רק על הצרכים הפונקציונאליים. דבר זה מהווה נדבך נוסף המוביל למסקנה בעניין ההטעיה. מעבר לכך, בית המשפט קבע כי העובדה כי בדיעבד הנתבעת יצרה מנגנוני נעילה חדשים – לגביהם, כפי שקבע בצדק בית המשפט, לא הוכחו יסודות עוולת גניבת העין – מעידה על כך שלא הייתה כל הצדקה פונקציונאלית לחיקוי. החיקוי נבע רק מהרצון ליהנות מן המוניטין של נובל.

לעניין הקשר בין תביעה בגין גניבת עין ותביעה בגין הפרת פטנט

הנתבעים טוענים כי לא היה מקום כלל להיזקק לתביעה בגין גניבת עין משנדחתה התביעה להפרת פטנט.  בית המשפט קובע כי אין לקבל טענה זו. התביעות אינן מוציאות זו את זו, ואין בעניין זה כל הסדר שלילי.

לעניין עשיית עושר ולא במשפט

בית המשפט מזכיר כי המסגרת המשפטית להכרה בעילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט כאשר מתקיים חיקוי של מוצר נדונה בהרחבה בפרשת א.ש.י.ר. ובו נקבע כי חיקוי של מוצר כשלעצמו – כאשר אין מדובר במוצר המוגן על ידי דיני הקניין הרוחני, וכאשר החיקוי אינו מהווה פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי – אינו מקים זכות להשבה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט. על מנת שתקום זכות השבה נדרש כי יתווסף לחיקוי "דבר מה נוסף". הדעות בפרשת א.ש.י.ר. נחלקו בנוגע למהותו של אותו דבר מה נוסף. עם זאת, כפי שציין השופט ריבלין בפרשת הרר (ע"א 2287/00 שוהם מכונות ומבלטים בע"מ ואח' נ' שמואל הרר ואח', פסקה 12 לפסק דינו ([פורסם בנבו], 5.12.2005) (להלן: פרשת הרר)), מתוך העמדות השונות שהוצגו בפרשת א.ש.י.ר., נדמה כי שני תנאים זכו לתמיכת רוב השופטים. התנאי הראשון הינו כי הרעיון המועתק צריך להיות "מסוים, ניתן להגדרה, חדשני, ייחודי ויישומי ועליו להיות רעיון שבעליו עשו בו שימוש או שבכוונתם לעשות בו שימוש" (שם, בעמ' 431); ושנית, על המעתיק "להיות מודע לכך שהוא מעתיק מוצר פרי רעיונו של אחר" (שם, בעמ' 432).

בנוסף לקריטריונים הפרטניים אשר נדונו בפרשת א.ש.י.ר., בטרם מחליט בית המשפט להעניק סעד לפי דיני עשיית עושר בגין חיקוי של מוצר, נראה שיש מקום גם לבחינה כללית יותר של השוק בו נמכר המוצר. עמד על כך המשנה לנשיאה ריבלין בפרשת General Mills אשר הוזכרה לעיל: "השיקולים הפרטניים האמורים לא באים אלא לבחון אם מדובר בחיקוי המהווה "תחרות בלתי הוגנת", "הפרה של הלכות המסחר" או "חוסר תום-לב". בחינתם של מושגים אלה צריכה להיעשות, בין היתר, גם על רקע ההתנהגות המקובלת בתחום המסחר שבו מדובר. קשה להלום עמדה הרואה בחיקוי מסוים "הפרה של הלכות המסחר", אם חיקוי מעין זה מקובל באותו תחום והעוסקים בתחום זה אינם מלינים על כך. במסגרת הבחינה הכללית יש ליתן משקל גם למטרה שיש ליצירת החיקויים בשוק המסוים, ולהצדקה האפשרית של יצירתם לאור מטרה זו."

25 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת מדגם וזכות יוצרים באריזה

הפרת מדגם וזכות יוצרים באריזה

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט יהודה זפט – סגן הנשיא (ת"א 20300-03-10) - 25.8.2010

תחום: תביעה על הפרת זכויות יוצרים ומדגם.

נושאים: זכות היוצרים באריזה קצפת, מדגם רשום ומוניטין למשווק.

עובדות:

לטענת התובעת, הנתבעת משווקת מוצרים תוך שימוש בשם דומה ואריזה זהה (להלן:"אריזת הקצפת") שזכויות היוצרים בה הם של התובעת. כמו כן טוענת התובעת כי הנתבעת משווקת מוצר נוסף באריזה המפרה מדגם הרשום בבעלות התובעת (להלן:"המדגם"), בכך, לטענת התובעת מעוולות הנתבעות בהפרת זכות יוצרים, הפרת מדגם, גניבת עין וגזל ומתעשרות כלא כדין על חשבונם.

נפסק:

התביעה נדחית: בית המשפט פסק כי התובעות ביחד ולחוד תשלמנה לנתבעת 1 את הוצאות המשפט, ושכר טרחת עו"ד בסך חמשים אלף בצירוף מע"מ כדין, וכסכום הזה לנתבעת 2.

נקודות מרכזיות

לעניין זכות היוצרים באריזה קצפת

לכתב התביעה צירפה התובעת הסכם שנכרת לכאורה בין התובעת ובין צד ב' לפיו עיצב צד ב' את אריזת הקצפת ותמורת תשלום העביר את זכות היוצרים באריזת הקצפת לתובעת. בית המשפט קבע כי סביר להניח שהסכם זה נכרת לצורך ההליך הנ"ל, לאחר שהתובעת כבר עשתה שימוש באריזת הקצפת, בשל שלא נשא תאריך.

עוד מוסיף בית המשפט כי כדי לזכות בהגנת זכות יוצרים דרושה מידה מינימלית של יצירתיות או מקוריות, בית המשפט מפנה לשם כך לע"א 8485/08 The FA Premier League Limited ואח' נ' המועצה להסדר הימורים בספורט (פורסם בנבו).

בית המשפט מדגיש וקובע כי זכות יוצרים מוקנית על פי הוראות סעיפים 33 – 37 (פרק ה) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח , ואין במגעים שהתנהלו בין התובעת לבין נציגי RICH בקשר לשימוש בגרפיקה של אריזת הקצפת ולמשמעות שמייחסת התובעת למגעים אלה, כדי לסייע לבסס זכות יוצרים מקום  שלא התקיימו היסודות הצריכים על פי דין לביסוס הזכות.

לעניין מדגם רשום

בית המשפט מאזכר את ע"א 7125/98 מיפרומאל תעשיות ירושלים נ' קליל תעשיות (פורסם באתר בית המשפט העליון) [פורסם בנבו]: " המדגם נועד להעניק הגנה ליוצר הצורה החדשנית של המוצר. ההגנה נועדה לקדם את אינטרס הפרט, יוצר הצורה, כמו גם את אינטרס הכלל בפיתוח וביצירה של עיצובים אסתטיים חדשים או מקוריים."

בית המשפט קובע כי ברישום מדגם גלומה פגיעה בזכות לחופש העיסוק והקניית מונופול ביחס לצורת המדגם. על כן ובהתחשב באינטרס הציבורי בפיתוח ויצירה של עיצובים אסתטיים חדשים או מקוריים, יש ליתן לאמור בהצהרת החידוש שבתעודת רישום המדגם משקל מכריע בשאלת היקף הגנת המדגם, ובהתאם יש להגביל את ההגנה  לחלק בו מצוי  החידוש, בענייננו "החלק התחתון של הקופסא". בנסיבות אלה, משמעות הצהרת החידוש ברורה והיא  מוגבלת לחלק התחתון בלבד. בית המשפט קובע כי נוכח האמור עד כאן ומשהתובעת עצמה מסכימה שהתחתית הינה רכיב פונקציונאלי, דינו של המדגם להתבטל.

לעניין מוניטין

בית המשפט רואה לנכון להוסיף כי התובעת שיווקה את מוצרי הקצפת כמפיצה של חברה אחרת ועל כן יש לייחס את המוניטין במוצרים האלה לחברה הנ"ל ולא לתובעת.

24 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

גניבת עין באריזות

גניבת עין באריזות

בית המשפט העליון, השופט א' גרוניס (רע"א 9485/09) - 24.8.2010

תחום: ערעור על דחיית בקשה לסעד זמני בעילת גניבת עין

נושאים: אחריות אישית של נושאי משרה בחברה, צו מניעה זמני אשר ימנע פעולות ייצור ואריזה הנעשות בארץ מכח עוולת גניבת העין, יסודות עוולת גניבת עין וטענת "שוק רווי".

עובדות:

המבקשת מייצרת ומשווקת מוצרי ים המלח בעולם, המבקשת טוענת כי מי מהמשיבים משתמשים באנגליה באריזות הדומות לאריזות המבקשת עד כדי הקמת עוולת גניבת העין, מכאן הבקשה לסעד זמני.

נפסק:

הערעור נדחה:  בית המשפט פסק 3000 ש"ח לזכות משיבים 3-1 (שכללו ראיות נוספות בתשובתם בלא שניתן היתר לכך, למשל בסעיף 40 לתשובה), ו-10,000 ש"ח לזכות כל אחד מן המשיבים 5-4 (יחדיו), 8-6 (יחדיו) ו-10-9 (יחדיו).

נקודות מרכזיות

לעניין אחריות אישית של נושאי משרה בחברה

בית המשפט קבע כי למרות קביעתו של בית משפט קמא כי "המבקשת לא הראתה עילה להרמת מסך בין נושאי המשרה לבין החברות" יש טעם בטענת המבקשת כי הסוגיה הטעונה בדיקה אינה זו של הרמת מסך, אלא האם מעשיהם של נושאי המשרה יש בהם כדי להשית עליהם אחריות אישית בעוולה של גניבת עין (השוו, ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח(5) 661 (1994); ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות נ' אחים בן רחמים (צפון), פיסקה 16 ([פורסם בנבו], 20.10.09), וההפניות שם). עוד מוסיף בית המשפט כי עצם העובדה שחברה ביצעה עוולה אין די בה כדי להשית אחריות אישית על נושא המשרה. על התובע להראות כי המעשים או המחדלים של נושא המשרה עצמו עולים כדי עוולה. במקרה זה קבע בית המשפט כי אין די בכך שהמבקשת כינתה את נושאי המשרה "הרוח החיה והיד המכוונת" בפעילות של החברות הרלוונטיות.

לעניין צו מניעה זמני אשר ימנע פעולות ייצור ואריזה הנעשות בארץ מכח עוולת גניבת העין

טענת המבקשת היא כי יש ליתן צו זמני אשר ימנע את פעולות הייצור והאריזה הנעשות בארץ, אשר לטענתה הן חוליה בשרשרת ההפרה המתרחשת בפועל בחו"ל. בית המשפט קבע כי טענה זו מעוררת מספר שאלות: ראשית, עולה השאלה האם בגדרי עוולת גניבת עין יש הצדקה ליתן צו מניעה זמני כלפי קבלני משנה, המבצעים פעולות הקשורות לייצור או להכנת מוצר שנטען כי מכירתו תביא להטעיה. זאת, כאשר פעולות הייצור וההכנה עצמן אין בהן משום הטעיה. שאלה זו עשויה להתעורר גם במקרים בהם לא מעורב היבט בין מדינתי. שנית, מתעוררת השאלה האם העובדה שהמוצר נמכר מחוץ לישראל, ושם מתרחשת ההטעיה הנטענת של הצרכנים, אינה מביאה לכך שבית המשפט הישראלי הינו "פורום לא נאות". זאת, גם אם ניתן מבחינה עקרונית "לתקוף" את פעולות הייצור וההכנה של מוצר מטעה. שלישית, מתעוררת השאלה מהו הדין החל על התביעה.

לעניין זה קבע בית המשפט כי לצורך הדיון יש להניח, כי בגדר תביעה בגין גניבת עין ניתן לעתור נגד פעולות ההכנה של המוצר המטעה וכי הפורום הישראלי אינו פורום בלתי נאות. בית המשפט יוצא מנקודת הנחה כי יש ליישם את הדין הישראלי על הבקשה לסעדים זמניים, בין אם מכיוון שזהו הדין החל ובין אם מכוח חזקת שוויון הדינים.

יסודות עוולת גניבת עין

בית המשפט מזכיר כי על מנת לזכות בתביעה המבוססת על עוולת גניבת עין, על התובע להוכיח שני יסודות: האחד, כי הוא רכש מוניטין במוצר המקורי; השני, כי המוצר נשוא התביעה דומה למוצר המקורי באופן המעורר חשש סביר להטעיה של הלקוחות. בית המשפט מזכיר גם כי כאשר מדובר בבקשה לסעדים זמניים, נדרש התובע להוכיח את היסודות הנזכרים ברמה של הוכחה לכאורה.

טענת "שוק רווי"

בעניין זה מפנה בית המשפט לפסקי הדין העוסקים בתביעות בגין הפרה של מדגם, אולם קובע שהדברים יפים באותה מידה גם לעניין גניבת עין. בית המשפט קובע כי הטענה כי שוק מסוים הינו שוק רווי מבחינה עיצובית היא בעלת משקל לא מבוטל, כאשר עסקינן בבחינת השאלה אם דמיון בין שני מוצרים עולה כדי הטעיה. כאשר קיים שוק רווי, די בשינויים קלים על מנת לשלול קיומו של דמיון מטעה.

עוד קובע בית המשפט כי השאלה האם הוכח לכאורה חשש סביר להטעיה תלויה בשאלה האם השוק הרלוונטי הינו שוק רווי. לענייננו, בית המשפט קובע כי קיים קושי להוכיח את מידת הרוויה של השווקים הרלוונטיים, לאור העובדה שמדובר בשווקים הנמצאים בחו"ל. וכי יש בכך כדי להביא לריכוך מה של הנטל המונח על כתפי המשיבים.

 

15 באוגוסט, 2010,

1 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט ד"ר עמירם בנימיני (ת"א 2051-04) - 15.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט.

נושאים: תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים, דרישת המקוריות, הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות, הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע, קביעת מספר ההפרות, לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, פגיעה בזכות המוסרית ופיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין.

עובדות:

התובעת הינה חברה שעיסוקה במתן ייעוץ ותכנון בתחום הנדסת קונסטרוקציות בנין. היא הגישה תביעה נגד הנתבע, שהוא מהנדס בנין, על מנת למנוע ממנו להפר את  זכויותיה בתוכניות הקונסטרוקציה שהכינה עבור חברת אפייאה חב' לבנין והשקעות בע"מ. התובעת טוענת כי הנתבע העתיק את התוכניות שהכינה עבור המזמין והציגן כתוכניות שהוכנו על ידו, לאחר שהתובעת הפסיקה את העבודה בשל סכסוך עם המזמין והנתבע מונה להיות המהנדס שיחליף אותה.

נפסק:

הערעור נדחה:  בית המשפט קבע כי הנתבע העתיק את התוכניות ההנדסיות של התובעת והציגן כשלו. עוד קבע בית המשפט כי הנתבע הפר בצורה בוטה את זכויות היוצרים של התובעת בתוכניות, ופגע ב"זכותה המוסרית" של התובעת לגביהן. בית המשפט קבע כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי כולל בסך 70,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום, הוצאות משפט בסך כולל של 7,000 ₪, וכן את הסכומים ששולמו למומחים מטעם בית המשפט. כמו כן נקבע שישלם הנתבע לתובעת שכר טרחת עורך דין סבך של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות

תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים

בית המשפט מזכיר כי בדין הישן נפסק כי תכניות אדריכליות למבנה יכולות להיות מוגנות או בתור "מעשה אמן אדריכלי" או בתור "יצירה ספרותית".

בענייננו מדובר בתוכניות הנדסיות למבנה, ולא בתוכנית אדריכלית. אך בית המשפט קובע כי גם תוכניות שכאלו, ואפילו תוכניות ייצור, מוגנות בזכות יוצרים. בע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, פסקה 5 (להלן: "עניין Krone"), פסק כב' השופט א' רובינשטיין לפי הדין הקודם (תוך התייחסות גם להצעת החוק החדש), כי שרטוטי ייצור מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אומנותית", בכפוף להוכחת דרישת המקוריות (ראה גם ש. פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני (הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שלישית, 2008, 728, 758-759). מכאן שגם תוכניות הנדסיות להקמת בנין או לשיפוצו מוגנות בזכות יוצרים (כ"יצירה ספרותית" או כ"יצירה אומנותית"), הן לפי הדין הקודם והן לפי הדין החדש.

בית המשפט קובע גם כי נוכח הדרישות המקלות שנקבעו בפסיקה באשר להיותה של יצירה "מקורית", לא יכול להיות ספק בכך שהתכניות נשוא הליך זה מהוות יצירה ראויה להגנה.

דרישת המקוריות

בית המשפט מצטט את השופטת ש' נתניהו בע"א 360/83 סטרוסקי נ' גלידת ויטמן, פ"ד מ(3) 340, פסקה 6 (להלן: "עניין סטרוסקי"): ; "הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת עבור רעיון מופשט אלא עבור ביטויו המוחשי של רעיון. ביטוי זה צריך שיהיה מקורי. אך הפירוש שניתן למושג 'מקורי' הן בפסיקה האנגלית והן בפסיקה האמריקנית איננו המושג המקובל של חדשני, בר-חידוש כלשהו. אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה... המבחן הוא – עצמאות היצירה ולא החידוש שבה, והמקוריות הנדרשת באה על סיפוקה גם בנסיבות בהן מידת המאמץ, הכישרון וההשקעה היצירתית של המחבר מועטה, ובלבד שיש ליצירה אופי שונה מזה של החומרים מהם עוצבה".

עוד מוסיף בית המשפט ומצטט את השופט א' רובינשטיין בעניין Krone: "...רעיון מקורי בעל ביטוי מוחשי, אפילו לא תהא בו התקדמות המצאתית או חדשנות, יהא בחינת יצירה שמוגנת על [ידי] דיני זכויות יוצרים. 'המקוריות היא העיקר, ולא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כשרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים' (ע"א 2790/93 איזנמן נ' קמרון, פ"ד נד (3) 817,829, מפי השופט טירקל). בפסיקה ניכרת התלבטות באשר לאופי המקוריות הנדרש; יש שיסתפקו בהיות היצירה יצירה עצמאית של המחבר ולא דוקא ביטוי של מחשבה מקורית... 'עיקר הכוונה ליצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה; אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי".

בית המשפט מדגיש כי יש שיסתפקו בפחות: "השאלה היא אך זאת האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן מידת המקוריות הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים משתנה אף היא ממקרה למקרה, ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך (ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 759-760)"

לסיכום קובע בית המשפט שעל מנת ליהנות מהגנת זכות יוצרים די בכך שהתובעת תראה כי לא העתיקה את התכניות ממקור כלשהו, וכי יש בהן השקעה מינימלית של זמן ומחשבה.

הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות

בית המשפט קבע כי ככל שהדבר נוגע להעברת זכות היוצרים, לאחר שכבר התגבשה בידי היוצר, אין מחלוקת כי זו דורשת מסמך בכתב, כפי שמורה סעיף 5(2) לחוק זכויות יוצרים הישן. הבחנה זו נשמרה גם בסעיף 37(ג) לחוק החדש (חוק זכות יוצרים, התשס"ח–2007 (להלן:"החוק החדש")), המבחין בין התניה על זכות הבעלות הראשונית ביצירה מוזמנת, שיכולה להיות מפורשת או משתמעת כאמור בסעיף 35(א), לבין "חוזה להעברת זכות יוצרים או להענקת רישיון ייחודי", הטעונים מסמך בכתב (על הבחנה זו בדין הקודם ראה:  ט' גרינמן זכויות יוצרים 256 (2003); ואילו על ההבחנה לפי החוק החדש ראה א' יעקב "בעלות בזכות היוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (בעריכת מ' בירנהק וג' פסח) 304-305 (2009)).

סעיף 5(1) לחוק הישן קובע כי "בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה...". הוראה דומה מופיעה גם בחוק החדש, בסעיף 35(א), המתייחס ל"יצירה מוזמנת". להוראה שבסעיף 5 לחוק הקודם שני חריגים. האחד מתייחס לזכות יוצרים בפיתוח, צילום או תמונה וקובע כי אם הקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו על ידי אדם אחר תמורת דבר ערך – יהא האיש שהזמין את הקלישאה או ההעתקה בעל זכות היוצרים. השני מתייחס למצב בו מחבר היצירה הינו עובד, שאז זכויות היוצרים ביצירה שנעשתה תוך כדי עבודתו שייכות למעביד. בכל יתר המקרים, גם כאשר מדובר ביצירה מוזמנת שניתנה עבורה תמורה, הכלל הינו שבהעדר הסכם הקובע אחרת, זכויות היוצרים הן של המחבר (ראה ט' גרינמן זכויות יוצרים  256 (2003); ש' פרזנטי דיני זכויות יוצרים 907 (2008)).

אמנם, ייתכנו מצבים בהם ניתן יהיה ללמוד מן הנסיבות על הסכם משתמע לפיו הזכויות תהיינה של המזמין, כמו למשל המקרה בו העבודה המוזמנת נעשית עבור עסקו של המזמין ועל חשבונו, וברור כי אין ליוצר שימוש כלשהו ביצירה, זולת השימוש שייעשה בה על ידי המזמין. על בית המשפט להביא בחשבון את המחיר ששולם עבור היצירה, את ההשפעה של העברת הזכות על היוצר, ואת השאלה אם מבחינת היגיון העסקה ייתכן שהיוצר ירצה לשמור בידיו את הבעלות בזכויות (א' יעקב, שם, בעמ' 307-308). עם זאת, הנטל להוכיח נסיבות אלו הוא לעולם על מי שמבקש לסתור את החזקה הקבועה בחוק.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי הוראה נוספת אשר יש בה כדי לחזק גרסת התובעת, הינה זו הקבועה בסעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, המורה כי:

"מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה;".

הואיל ושמה של התובעת מופיע על התכניות שהכינה, קמה החזקה האמורה, וכאמור, הנתבע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לסתור את החזקה הנ"ל

הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע

בית המשפט קובע כי על מנת לבסס טענה בדבר הפרת זכות יוצרים על התובעת להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו. דימיון מסויים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה מכיוון שאין לפנינו "יצירה ספרותית" או "אומנותית" קלאסית, שמידת היצירתיות והמקוריות בה רבה, היה על התובעת להוכיח העתקה נרחבת של התכניות על ידי הנתבע.

קביעת מספר ההפרות

בית המשפט מזכיר כי שאלת משמעותו של הביטוי "כל הפרה" המופיע בסעיף 3א. לפקודה נדונה בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (להלן: "עניין שגיא"), במקרה בו הועלתה הצגה עשרות פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה. כב' הנשיא מ' שמגר קבע כי את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה. דהיינו, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע הפר מספר זכויות יוצרים. עוד נקבע כי המבחן הרלבנטי להפרה הוא מבחן הזכות המופרת, ולא מספרם של האקטים המפרים (שם, בעמ' 267). לפיכך, העלאתה של הצגה מספר רב של פעמים מהווה הפרה אחת בלבד לצורך הסעיף. עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270). הלכה זו אושרה לאחרונה מפי כב' השופט י' דנציגר ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' חדד, [פורסם בנבו] תק-על 2009(3) 1498, פסקאות 3 ו- 9. נפסק כי אין לראות בהשמעת כל יצירה מוסיקלית במהלך אירוע כהפרה נפרדת; "הפרה" לענין זה היא מסכת אירועים שמפרה סוג זכויות אחד, שכן המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול, פ"ד נא(5) 337, (להלן: "עניין דקל")  נדונה שאלת העתקתם של חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה שפורסמו במהלך 4 שנים. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי בשונה מעניין שגיא, שם דובר בהצגה אחת שהועלתה מספר פעמים, בעניין שלפניה מדובר בהעתקה של 11 חוברות שונות, שכל אחת מהן הופצה במספר רב של עותקים. לדבריה, ובהתבסס על ההלכה שנקבעה בעניין שגיא, השאלה הינה:

"האם החוברות של דקל, מהן הועתקו חוברות חשב, שונות זו מזו עד כדי שכל אחת מהן מהווה יצירה המקנה לדקל זכות יוצרים עצמאית והעתקת כל אחת מהן... מהווה הפרה של זכות יוצרים נפרדת..." (שם, בפסקה 11).

נמצא כי כל אחת מן החוברות הצריכה עבודת ליקוט, ניתוח ועיבוד נתונים נפרדת, ולכן יש לראות בכל חוברת יצירה עצמאית (פסקה 14). למסקנה זו הגיעה בית המשפט גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" שכן מצאה כי בכל חוברת יש מידע משמעותי חדש ההופך אותה לבעלת ערך כלכלי נפרד (פסקה 15).

בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 2003(2) 3908, שבה כב' השופטת שטרסברג-כהן ונדרשה לשאלה האם מודולים המרכיבים תוכנה פיננסית מהווים כל אחד יצירה עצמאית, אשר העתקתה מהווה הפרה נפרדת של זכות יוצרים. היא  הבהירה כי השאלה מהי זכות מופרת ומהו אקט מפר הינה בראש ובראשונה קביעה עובדתית שעל הערכאה הדיונית לדון בה. לפיכך, אימצה השופטת את קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה: "מחומר הראיות עולה בבירור כי תת המערכות של התוכנה הפיננסית (המודולים), אין להם קיום עצמאי ולא ניתן לתפעל אותן או להשתמש באיזה מהן ללא תת המערכת של הנהלת החשבונות הבסיסית...". יש לציין כי למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי על אף שלעיתים נמכר רישיון שימוש נפרד לכל אחת מתת המערכות הנ"ל, והן תומחרו כל אחת בנפרד (ראה עניין אשרז, בפסקאות 19-20).

בענייננו, מדובר בתכניות קונסטרוקציה לחיזוק חמש תקרות במבנה קיים אחד. התכניות הוכנו כמקשה אחת, בהתאם להסכם אחד, ולא תומחרו כל אחת בנפרד. העובדה שהמהנדס משרטט כל קומה על גבי דף נפרד, ומגדיר כל דף כזה כ"תכנית", איננה הופכת את חלקי התכנית השונים ליצירות נפרדות ועצמאיות, הזכאיות כל אחת להגנת זכות יוצרים עצמאית. גם אם ניתן היה, מבחינה טכנית, לבצע חיזוק של אחת התקרות בלבד, ברור כי בפועל הדבר איננו מעשי וכי נדרש חיזוקן של כל חמש התקרות במבנה. גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", בית המשפט אינו רואה איזה ערך עצמאי יכול להיות לתוכנית של כל אחת מן הקומות בנפרד. לפיכך, בית המשפט קבע כי התובעת זכאית לפיצוי סטטוטורי בגין הפרה אחת של זכויות היוצרים שלה בתכניות.

לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק

בעניין שגיא התייחס בית המשפט לשאלה האם לצורך קבלת פיצוי סטטוטורי  על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק, ופסק:

"לשם קביעת אותו פיצוי יש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי, ולו מזערי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול דעתו ולבחור בפיצוי המתאים, מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומי הסכומים שבסעיף...יש לפרוס בפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא בפניו, נקודות ייחוס כלשהן אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי" (פסקה 8).

בדומה, קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן בעניין דקל, כי גם כאשר ברור שהתובע לא סבל כלל נזק ממשי והנתבע הרוויח מעט מאד מן ההפרה - יש לפסוק פיצוי סטטוטורי, אם כי, במקרה זה, יטו בתי המשפט לפסוק פיצוי בשיעור המינימלי הקבוע בחוק (פסקה 18).

בהתייחס לשיקולים שינחו את בית המשפט בבואו לפסוק לתובע פיצוי סטטוטורי, נקבע בעניין שגיא כי:

"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השניה – הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים..." (עמ' 271).

עוד נקבע כי בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי ישקול בית המשפט, בין היתר, את עוצמת ההפרה, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר. כאשר ההפרה היתה ממושכת והניבה למפר רווחים למכביר, או כאשר המפר פועל בחוסר תום לב, יטו בתי המשפט לפסוק פיצויים בסכום המירבי (עניין שגיא בעמ' 272; ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים נ' טרנסבטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 03(2) 3908, בפסקה 30; ט' גרינמן זכויות יוצרים 486 (2003)).

פגיעה בזכות המוסרית

הנתבע העתיק את התוכניות של התובעת, תוך שהוא מציב את שמו כמתכנן על גבי תוכניות אלו ומעלים את שמה של התובעת כמתכננת (ראה העמוד הראשון לנספח ד2' לתצהיר אנגל). סעיף 4א.(1) לפקודה קובע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". הפרת זכות זו מהווה פגיעה ב"זכות המוסרית" של המחבר, ועולה כדי עוולה נזיקית המזכה את המחבר בפיצויים "בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון" (ס"ק (3) ו- (5) לסעיף 4א. לפקודה). זכות זו איננה תלויה בהיותו של המחבר הבעלים של זכות יוצרים, וחלה גם לאחר העברת זכות היוצרים לאחר (ס"ק (4)).

פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין

בית המשפט קבע כי משהוכח כי הנתבע עשה שימוש בתכניות התובעת, תוך הפרת זכות היוצרים שלה, ובזכות הפרה זו קיבל את העבודה מן המזמין - התובעת הוכיחה כי הנתבע הוא בגדר "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה", כאמור בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.

בית המשפט מסתייג בקובעו שההלכה היא שהתובע בקניין רוחני צריך לבחור בין סעד ההשבה (המבוסס בדרך כלל על צו למתן חשבונות) לבין פיצוי בגין הנזק שנגרם לו עובר למתן פסק הדין; הוא איננו זכאי לסכום העולה על הגבוה מבין השניים, שכן אחרת יקבל כפל-סעד בגין אותו אינטרס (ראה בת.א. (ת"א) 2960/00 Gianni Versace S.p.a נ' וורסאצ'ה 83 בע"מ, לא פורסם, [פורסם בנבו], 9.8.09, פסקה 27, והאסמכתאות שצוטטו שם). משעתרה התובעת לפיצוי בגין נזקיה, ואף נפסק לה פיצוי בשיעור המירבי האפשרי ללא הוכחת נזק, לצד פיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית - אין היא זכאית לעתור גם להשבת רווחי הנתבע.

20 ביולי, 2010,

0 תגובות

גניבת עין והעתקת משחק ילדים

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט רפי כרמל (ת.א. 1126-07-10) –  20.7.2010

תחום: גניבת עין והעתקת משחק ילדים

נושאים: זכויות יוצרים, גניבת העין, מוניטין, הטעיה

עובדות:

המבקשת טוענת כי המשיבה משווקת ומוכרת מוצר (קורקינט) המהווה חיקוי וזיוף של מוצר אשר היא עצמה מוכרת ומשווקת בישראל ובעולם וכי המשיבים מפרים את זכויות המבקשת בפטנט, סימני מסחר וזכויות יוצרים.

נפסק:

התביעה נדחית  נפסק כי המבקשת לא הוכיחה קיום מוניטין או הטעיה לצורך עוולת גניבת העין ולא הצליחה לבסס עילה בזכויות יוצרים, פטנט  או עשיית עושר שלא במשפט.

נקודות מרכזיות

לעניין עוולת גניבת העין

לעניין מוניטין, נפסק כי עצם החיקוי או ההעתק כשלעצמם אינם מהווים תחרות בלתי הוגנת ושעצם ההעתקה אינה מהווה הוכחה לכך שלתובע מוניטין במוצר, מה גם שנדרשות ראיות בנוגע לכמות המוצרים שנמכרו, אופן ומקומות השיווק וצרכן היעד – ראיות אלו לא הובאו.  בפרסומים למכירת המוצר אין משום ראיה מספקת לעניין הוכחת מוניטין. בפסק הדין נזכרת הלכת פיניציה לפיה חיקוי של מוצר ועיצובו אינם מלמדים על ביסוס מוניטין מה גם שיש בחיקוי לגרום לתחרות שהיא בעלת יתרונות לציבור הצרכנים.

לעניין הטעיה, נפסק כי למרות הדמיון הרב בעיצוב ובצבעים ה"חיקוי" נושא שם (סימן מסחר) שונה המופיע באופן ברור וקריא בכמה מקומות. בנוגע לאריזה מפסק כי: צורת האריזה, השם וצבע האריזה שונים ועל כן אין כל חשש להטעייה.

ומכאן שדין העילה הנסמכת על גניבת העין להדחות.

לעניין זכויות יוצרים

אין אינדיקציה כי למבקשת זכויות יוצרים במוצר וכי המוצר הנדון הינו פרי יצירתה.

לעניין החוברת למשתמש, החוברת שהוצגה ע"י המבקשים זהה כמעט לחלוטין לזו שהוצגה ע"י המשיבים אך בעוד שהמשיבים הציגו את החוברת המקורית (בשפה האנגלית) המבקשים לא הציגו את החוברת המקורית ממנה נשאב התרגום.

לעניין האריזה, כנזכר לעיל נקבע כי אין האריזות דומות כלל וכלל.

לעניין עשיית עושר ולא במשפט

עקב כך שהמבקשת לא ביססה את זכותה בהמוצר, אין היא יכולה לקבל סעד שכן סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט – 1979 מבוסס על קבלת נכס הבאים לזוכה מן המזכה שלא ע"פ זכות שבדין וכאמור המבקשת לא הוכיחה את זכותה במוצר.

1 ביולי, 2010,

0 תגובות

על קניין רוחני

כללי

קניין רוחני הינו תת תחום בתוך דיני הקניין אשר נועד להסדיר את שיח זכויות הקניין בנכסים בלתי מוחשיים – חסרי תיחום פיזי כשלעצמם.

ענפיהם הקניין הרוחני השונים מעוצבים באופן שונה כדי להתאים את ההגנה לסוגים שונים של נכסים בלתי מוחשיים. דיני הקניין הרוחני, מעניקים בדרך כלל זכויות בלעדיות ומונופול ביחס למגוון של נכסים בלתי מוחשיים, כגון נגינה, ספרות, יצירות אמנות, תגליות, המצאות, מילים, ביטויים, סמלים, עיצובים ועוד.

ענפי הקניין הרוחני מחולקים לשתי  קבוצות מרכזיות והם זכויות רשומות וזכויות שאינן רשומות, חלוקה זו אינה חלוקה קבועה וברורה והיא עשויה להשתנות ממדינה למדינה. כך למשל בישראל הזכויות הרשומות הן: פטנטים, סימני מסחר, מדגמים, זכויות מטפחים וכינוי מקור, ואילו הזכויות הבלתי רשומות הן: זכויות יוצרים, סוד מסחרי, הגנה על מוניטין וזכויות מבצעים.

ההיסטוריה של הקניין הרוחני

אמנם רבים מן העקרונות המשפטיים השולטים בתחומי הקניין הרוחני התפתחו במשך מאות שנים, ואולם רק במאה ה -19 החל השימוש במונח "קניין רוחני" [1].

הבסיס החקיקתי לחוקי הקניין הרוחני בעולם ובעיקר לחוקי זכויות היוצרים והפטנטים מבוסס כנראה על החקיקה הבריטית: Statute of Anne 1710 ועל חוק בריטי נוסף והוא Statute of Monopolies 1623.

מטרות חוקי הקניין הרוחני

מטרת דיני הקניין הרוחני היא לאפשר מתן בלעדיות לבעלים הקניין הרוחני וזאת כדי שאלו יוכלו ליהנות מן הנכס שהם יצרו, ובכך לתמרץ אותם להמשיך וליצור. תוך הענקת הגנה לתוצר מאמציו המנטאליים של האדם ולא ליציר כפיו [2]. כיום הגישה המודרנית היא, שלא להרחיב את תחומי ההגנה על זכויות הקניין הרוחני מעבר למטרות, שלשמן נוצרה אותה הגנה וזאת כדי לאזן בין הזכות של בעל הקניין הרוחני לבין זכות הציבור לנצל את הקניין הרוחני.

במסגרת פסק דין אשרז [3] נקבע כי על ידי בית המשפט העליון כי תכלית ההגנה על קניינו הרוחני של היוצר היא לשמור על יצירתו לבל יפגעו בה ולבל ינשלו אותו ממנה על דרך העתקה או גזלה בכל צורה אחרת ולבל יפגעו באינטרסים הכלכליים שלו. כן מיועדת הגנה זו לעודד את היוצר לפתח יצירתיות ומקוריות התורמות לקידומם, להתפתחותם ולהעשרת עולמם של האדם ושל החברה בכל תחומי החיים.

הרמוניזציה של חוקי הקניין הרוחני

כיום חוקי הקניין הרוחני במדינות השונות בעולם מתחילים להיות מושפעים יותר ויותר ממגמות של הרמוניזציה של זכויות הקניין הרוחני בכל העולם. כך למשל בשנת 1994 חתמה ישראל בתור מדינה, על הסכם TRIPS (Agreement on Trade-Related Aspects of Intellectual Property Rights) אשר מטרתו הינה האחדה של זכויות הקניין הרוחני בכל העולם. הסכם TRIPS, נוגע להיבטים מסחריים של זכויות קניין רוחני, הוא הסכם בינלאומי, המחייב הגנה ואכיפה של זכויות קניין רוחני.

בנוסף ארגונים בינלאומיים של האו"ם כגון WIPO (World Intellectual Property Organization) (ארגון המונה כיום 170 מדינות החברות בו) מקדמים את ההגנה על הקניין הרוחני ברחבי העולם, תוך פיקוח על מספר אמנות קניין רוחני ופיתוח נורמות ותקנים בינלאומיים להגנה על זכויות קניין רוחני.

החקיקה בתחום בישראל

בישראל ישנם מספר רב של חוקים אשר מסדיר את שיח הזכויות המשפטי ואשר ניכרת בהם השפעה רבה של החקיקה הבריטית והחקיקה בארה"ב ובהם:

 

  • בתחום הפטנטים: חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967, פקודת הפטנטים והמדגמים, 1926.
  • בתחום סימני המסחר: פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972.
  • בתחום המדגמים: פקודת הפטנטים והמדגמים, 1926.
  • בתחום זכויות היוצרים: חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, חוק זכות יוצרים, 1911, פקודת זכות-יוצרים, 1924.
  • בתחום סודות מסחריים והגנה על המוניטין: חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999.

[1] Lemley, Mark A., Property, Intellectual Property, and Free Riding. Texas Law Review, Vol. 83, p. 1031, 2005. Available at SSRN: http://ssrn.com/abstract=582602 or doi:10.2139/ssrn.582602

[2] עא 513/89 interlego  נ' lines bros. S.a-exin, פ"ד מח(4) 133

[3] ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נז(5) 255

31 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילום

בית משפט השלום בתל אביב, השופטת אביגיל כהן (תא (ת"א) 3235-12-09) - 31.1.2010

תחום: הפרת זכות יוצרים בצילום

נושאים: זכויות יוצרים בצילום, הגנת מפר תמים, עוולת גניבת עין, מוניטין בגניבת עין, פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים.

עובדות:

התובע הגיש תביעה על סך 200,000 ₪ נגד הנתבע בגין שימוש בצילום מתוך קטלוג פרסומי שהופק ע"י התובע, לצרכי פרסום של המרכז הרפואי, בניהולו של הנתבע.

סמוך לאחר הודעת ב"כ התובע בדבר ההפרה, הוסר הפרסום.

נפסק:

קיימת הפרה ואולם, היקף ההפרה היה קטן ולא משמעותי. בנסיבות אלו, סכום הפיצוי שנפסק הן בגין זכות היוצרים והן בגין הזכות המוסרית הוא בסך  9,000 ₪.

הנתבע יישא בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

זכויות יוצרים בצילום

עפ"י סעיף 1 לחוק זכות יוצרים התשס"ח – 2007 נכנסת יצירת צילום לגדר "יצירה אמנותית" המוגנת מכח החוק.

נפסק כי בענייננו, עסקינן בצילום שיש בו דרגה מסוימת של מקוריות, במובן זה שהוא תוצאה של כשרון ומאמץ מסוים ולא מהווה העתקה מיצירה אחרת.

הגנת מפר תמים

סעיף 58 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007 קובע כי:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".

בית המשפט קיבל את גרסתו העובדתית של הנתבע ולפיה, כאשר הוא קיבל את התמונה לידיו מאחד ממכריו, הוא קיבל תמונה בלבד, מבלי שניתן היה לדעת, שהיא לקוחה מקטלוג או ממקור מזוהה אחר, ולא היו עליה כל סימני זיהוי בנוגע לתובע או למישהו אחר.

בית המשפט פסק כי יתכן והנתבע בפועל לא ידע כי קיימת זכות יוצרים ביצירה כפי שהוא אכן טוען, אולם בנסיבות העניין,  היה מוטל עליו הנטל להוכיח, כי לא היה לו יסוד סביר לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה.

משקיבל הנתבע לידיו צילום של אישה, שהוא אינו יודע מי הצלם, מי המצולמת, מהיכן נלקחה התמונה וכיוצ"ב, הוא היה צריך לדעת, כי קיימת למאן דהוא זכות יוצרים ביצירה ולא ניתן לעשות שימוש בתמונה לצרכי פרסום, כל עוד לא נערך בירור לגבי הזכויות בתמונה.

על פסק בית המשפט כי בנסיבות אלו, לא ניתן להחיל את הוראות סעיף 58 בעניינו של התובע.

עוולת גניבת עין

עוולה גניבת עין נקבעה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט – 1999:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

בפסק הדין בע"א 8981/04 אבי מלכה מסעדת אווזי  זהב נ' אווזי שכונת התקווה 1997 ניהול מסעדות  תק-על 2006 (3) 4762 [פורסם בנבו] , חזר בית המשפט על היסודות הבסיסיים של העוולה כפי שנקבעו בשורה ארוכה של פסקי דין קודמים והם:

(א) הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.

(ב) הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע.

המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, סוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין.

על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר.

מוניטין בגניבת עין

על העותר לסעד בעילת גניבת עין להוכיח, כי המוצר בגינו הוא עותר רכש לעצמו את ה"משמעות המשנית" המקשרת אותו עם המוצר עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על פי חזותו עם תוצרתו שלו או שרכש המוצר את ה"אופי המבחין" אותו ומבדל אותו מיתר המוצרים הדומים בענף.

בראש ובראשונה שומה עליו על תובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירותים שהוא מציע לציבור, לאמר: כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע – הנפגע (לנוחות הדיון נדבר להלן אך בטובין, ודברים שנאמר יחולו, בשינויים המחויבים, על שירותים אף הם). פירוש הדברים הוא, שעל התובע להוכיח כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש.

בית המשפט פסק כי במקרה דנן, משלא הובאו ראיות בנוגע למוניטין שיש לתובע במותג (ובניגוד לחזקה אשר קיימת לגבי זכויות יוצרים על פי חוק זכויות יוצרים, אין כל חזקה בנוגע לקיומו של מוניטין בנוגע לעוולת גניבת עין והנושא טעון הוכחה), ממילא לא הוכחו היסודות לעוולת גניבת עין.

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

סעיף 56 לחוק זכות יוצרים מאפשר לבית משפט לפסוק לתובע בשל כל הפרה פיצוי בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

בסעיף 56 (ב) לחוק צוינו שיקולים שבית המשפט רשאי לקחת אותם בחשבון, כאשר הוא מבקש לחייב את הנתבע בפיצוי.

בית המשפט פסק כי אמנם אין מדובר ב"מעשה של מה בכך" אך היקף ההפרה היה קטן ולא משמעותי. מדובר היה בפרסום של מספר ימים. פרסום בהיקף לא גדול באתר אינטרנט מקומי אשר מיועד לתושבי הצפון זאת שעה שהעסק של התובע נמצא בתל אביב, ולמעשה, קשה  להניח  שלקוחותיו  של  התובע  בתל אביב  היו  פונים בעקבות ההפרה, לטיפול דווקא בעסק של הנתבע המצוי בצפון.

בית המשפט לא שוכנע, כי נגרם נזק ממשי לתובע  והרווח שהפיק הנתבע מפרסום התמונה במשך ימים ספורים, הוא זניח, אם בכלל.

אין מדובר בנתבע אשר הפר את זכויות התובע בכוונה תחילה, יש לזקוף לזכותו את העובדה, כי סמוך לאחר ההודעה על ההפרה הייתה גם הסרה.

בנסיבות אלו, סכום הפיצוי שיש לפסוק הן בגין זכות היוצרים והן בגין הזכות המוסרית הוא בסך  9,000 ₪.

31 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר "נערת אודם"

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת דניה קרת מאיר (תא (ת"א) 1595-04) – 31.1.2010

תחום: הפרת סימן מסחר

נושאים: הגנה על סימן שבמועד ההפרה טרם נרשם אך הוגש לרישום, גניבת עין, מוניטין, חשש סביר להטעיה, עשיית עושר, פיצוי בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין

עובדות

תובענה לפיצוי של 100,000 ₪, מתן חשבונות וצו מניעה, בעילת הפרת סימן מסחר המבוסס על דמות מאוירת של נערה המכונה "נערת אודם". נטען כי הנתבעים עושים שימוש בלתי מורשה בסימן המסחרי של נערת אודם במוצרי הלבשה ואופנה. זאת כדי ליצור רושם מטעה כי הם קשורים לתובעת או לחנויותיה, תוך פגיעה בזכויותיה הקנייניות של התובעת.

עילות התביעה הנטענות הן גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימן מסחר, גזל ועשיית עושר ולא במשפט.

נפסק

התביעה מתקבלת בעילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין, העילה בעשיית עושר נדחית. ניתן צו מניעה להפסקת השימוש במוצר המפר. הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך 60,000 ₪.  כמו כן ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

הגנה על סימן שבמועד ההפרה טרם נרשם אך הוגש לרישום

במועד הרלבנטי להפרה טרם נרשם סימן רשום – אך הוגשו בקשות לרישומו. הסימנים קובלו כסימן מסחר רשום במהלך ניהול התובענה.

על כן, על פי סעיף 27 לפקודת סימני המסחר "התאריך שבו הוגשה הבקשה לרישום סימן מסחר יירשם כתאריך רישומו".

לפיכך נפסק, כי ביום הגשת התביעה, יש לראות את הסימן המסחרי גם בהגדרים אלה כסימן שנרשם.

הפרה של סימן המסחר

אין די בכך שקיימים הבדלים  מסוימים בין שני הסימנים כדי להביא למסקנה כי לא קיים דמיון מטעה.

בהקשר זה חשוב להדגיש שתי נקודות:

א. האחת, הבחינה האם קיים דמיון מטעה בין שני סימני המסחר אינה נעשית בהכרח כאשר שני הסימנים מוצבים זה לצד זה. החשש להטעיה, שמפניו מגנים דיני סימני המסחר, כולל גם מצב בו נחשף הצרכן לשני הסימנים בנפרד ובמועדים שונים. על כן, גם אם כאשר מוצבים שני הסימנים זה לצד זה קיימים ביניהם הבדלים לא קטנים, אין בכך כדי לשלול את המסקנה כי קיים דמיון מטעה. זאת, כאשר קיים חשש סביר להטעיה אם ייחשף הצרכן לסימנים בהזדמנויות שונות.

ב. השנייה, עשויים להיות מקרים בהם לא קיים חשש כי הציבור יטעה בין שני סימני המסחר במובן זה שהוא יחשוב כי מדובר באותו סימן מסחר, ועדיין יש לומר כי קיים דמיון מטעה. מצב כזה יתקיים כאשר ביסוד שני הסימנים ניצב "רעיון" זהה, אף אם ייצוגו הגרפי שונה, כך שקיים חשש סביר כי הצרכן יטעה לחשוב שהסימן המפר הוא וריאציה או חידוש של הסימן המוגן.

השאלה מתי קיים דמיון מטעה בשל זהות רעיונית אינה תמיד פשוטה. יש להיזהר שלא להרחיב יתר על המידה את ההגנה הניתנת לסימני מסחר, כך שהיא תתפשט על כל מוטיב או מצג רעיוני בהם נעשה שימוש בגדר סימן המסחר. המבחן הוא האם הדמיון הרעיוני או הקשר האסוציאטיבי מקימים חשש כי הצרכן יסבור שמקורם של שני הסימנים אחד הוא. ההכרעה בשאלה זו צריכה להיעשות תוך הסתייעות, בין היתר, במבחנים המוכרים לנו מן המבחן המשולש, כגון חוג הלקוחות בו מדובר ויתר נסיבות העניין.

בית המשפט פסק כי בנסיבות העניין ההבדלים בין הסימנים הינם פעוטים והם עשויים רק לעורר בקרב הצרכן את הרושם כי מדובר בואריאציה על סימן המסחר הרשום, להבדיל מעיצובו של מוצר שונה לחלוטין.

נפסק כי לאור כל האמור יש לקבוע כי השימוש בדמות על גבי המוצרים המפרים מהווה הפרה של סימן מסחר רשום של התובעת.

גניבת עין

ההלכה הפסוקה קובעת, כי עוולת גניבת עין  מכילה שני יסודות:

א. האחד, כי לתובע יש מוניטין במוצר או בשירות המדובר;

ב. השני, כי קיים חשש סביר להטעיה העלולה להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

בית המשפט פסק כי העוולה של גניבת עין מתקיימת בענייננו.

מוניטין

באשר לאופן הוכחתו של מוניטין נקבע כי אין להגביל מראש את התובע המבקש להוכיח קיומו של מוניטין לסוגים מסויימים של דרכי הוכחה. מרכז הכובד הוא במשקל הראיה ולא בסיווגה. כך לא מן הנמנע, כי סוגם ואופיים של הטובין בהם מדובר יתוו את דרכי ההוכחה של המוניטין לפני בית המשפט, וככל שדרך הוכחה מסוימת תשקף את עמדת ציבור הלקוחות בצורה מהימנה, כך יגדל המשקל שיינתן לאותה דרך הוכחה בנסיבות קונקרטיות מסוימות. יש למשל, מקרים, בהם עשוי להינתן משקל רב לתוצאותיו של סקר שוק או לעדותו של עד בעל היכרות אישית ממושכת עם קהל לקוחות גדול ומגוון של הטובין המסוימים, אשר ביחס אליהם מבקש התובע להוכיח את קיום  המוניטין. במקרים אחרים יכול שיינתן משקל יחסי גבוה לראיות מסוג שונה.

בעניננו נפסק כי לתובעת יש מוניטין וזאת, בין היתר, לנוכח עדותו של מנכ"ל התובעת ממנה עלה כי עצם הגילוי בדבר מכירתם של מוצרים מפרים מקורו בפניות של לקוחות.

חשש סביר להטעיה

לעניין זה יש לבחון האם קיים חשש סביר להטעיה העלול להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

בית המשפט פסק כי בנסיבות שבפניו, בהם הטובין המפרים הם טובין מסוג הטובין אשר נמכרים על ידי התובעת בחנויותיה. יש זהות בין הסימנים. כאשר ערוץ השיווק של טובין התובעת הוא בחנויות וכך גם של המוצרים המפרים. כאשר הנתבעים אינם פועלים לבדל את המוצרים המפרים כך שיהיה ברור כי מדובר במוצרים שאינם מוצרי התובעת. ולאור עדות המנכ"ל כי הגיעו לחנות התובעת לקוחות אשר טענו כי ראו את מוצרי התובעת נמכרים בשווקים ובחנויות בדרום העיר – כל אלוף מלמדים על קיומה של הטעייה באשר למקור המוצר.

עשיית עושר

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 מציב שלושה יסודות להתגבשות עילה על פיו:

א. היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות. במסגרתו נבחנת השאלה, אם הזוכה "קיבל.....נכס, שירות או טובת הנאה אחרת...".

ב. היסוד השני עניינו בשאלה, אם ההתעשרות האמורה "באה" לזוכה מן המזכה. כאן הדרישה היא, כי ההתעשרות של הזוכה תהא "על חשבון" המזכה.

ג. היסוד השלישי מציב את הדרישה כי התעשרות הזוכה על חשבון המזכה תהא "שלא על-פי זכות שבדין".

היסוד הנוסף בעילת עשיית עושר

לניתוח זה מתווספת בחינה של יסוד נוסף ההופך את ההתעשרות להתעשרות שלא כדין. היסוד הנוסף, הופך את התעשרותו של המתחרה לבלתי צודקת, עשוי להיות משני סוגים עיקריים:

א. התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של מתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב,

ב. נסיבות אחרות ההופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.

באשר למהותו של היסוד הנוסף יש דעות שונות (שנקבעו בפסק דין א.ש.י.ר) ובהן:

א. השופט אנגלרד סבר כי היסוד הנוסף הוא זכות סטטוטורית או הלכתית מוכרת ומיוסדת של בעל המוצר שהועתק, ההופכת את מעשה ההעתקה לפעולה אסורה על פי דין מחוץ לדיני עשיית עושר.

ב. השופט חשין הדגיש כי רק יסוד נוסף בעל עצמה רבה, יש בכוחו להוציא את המקרה מההסדר השלילי ולהכניסו לגדר התנהגות שלא על פי זכות שבדין לאור הוראות חוק עשיית עושר.

ג. השופטת שטרסברג-כהן סברה כי היסוד הנוסף מאופיין "בחוסר תום לב, בהתנהגות פסולה הפוגעת בחוש ההגינות והצדק".

ד. הנשיא ברק הגדיר את היסוד הנוסף כ"הפרה של כללי התחרות החלים בין הפועלים בשוק".

ה. השופט אור הצטרף לגישת ברק, אך ציין כי יש לתת משקל לעובדה "אם יכול היה התובע על פי דיני הקניין הרוחני לרשום את זכותו ועל אף זאת לא עשה כן".

ו. השופט זמיר הצטרף לגישת ברק ושטרסברג, אולם הדגיש כי אין הכרח בקיומו של יסוד נוסף וכי במקרים של חומרה מיוחדת, העתקה יכולה להגיע לכדי עשיית עושר ולא במשפט אף לא ביסוד נוסף.

ז. השופט ש.לוין הצטרף לגישת ברק ושטרסברג, אולם ביקש להוסיף סייג על פיו כאשר הסיבה לאי רישום הזכות תלויה בתובע, עליו להבהיר מדוע לא עמד בתנאי החוק.

סיכום: שני תנאים זכו לתמיכת רוב השופטים לבחינת היסוד הנוסף:

א. האחד, לפיו על הרעיון להיות מסויים, ניתן להגדרה, חדשני ויישומי ועליו להיות רעיון שבעליו עשו בו שימוש או שבכוונתם לעשות בו שימוש.

ב. השני, על הזוכה להיות מודע לכך שהוא מעתיק מוצר פרי רעיונו של אחר.

אמות המידה למתן סעד בדיני עשיית עושר

בפס"ד שוהם מנה בית המשפט את אמות המידה למתן סעד בדיני עשיית עושר: בין היתר, נבדק טיבו של המשאב. הם יש בו ערך המצאתי מיוחד. יש לבדוק האם מדובר במשאב בעל קניין רוחני, מוצר מורכב פרי פיתוח של שנים רבות אשר מה שמאפיין אותו הוא חדשנותו, משך ההשקעה הפיתוח והזהות שבהעתקה.

כמו כן, נבדקה פסלות הנטילה: יש לבחון האם המוצר המפר הועתק מהמוצר המקורי, העתקה אשר כונתה "הנדסה חוזרת". עצם תהליך ההנדסה החוזרת איננו מצמיח פסול. אולם, נסיבות מסויימות אשר מצטרפות אליו, כגון רמת השקעות גבוהה בפיתוח התוצר וחומרה רבה בחיקוי, עשויות להשפיע על טיבו של הסעד אשר ניתן מכוח דיני עשיית עושר.

כך, נטילה שיטתית של פרי עמלו של אחר יכולה להוות התנהגות בלתי הגונה המקימה סעד בעשיית עושר.

נקבע כי יש להגן על ממציאים וחוקרים המפתחים מוצרים, גם אם אלה נושאים מאפיינים תעשייתיים ופונקציונליים.

כמו כן, נקבע יש לקחת בחשבון את תום הלב המאפיינת את התנהגות המשיב.

באותו מקרה, נבחנו הסממנים המיוחדים אשר אפיינו את התנהלות המשיבה בהליך ההעתקה - העתקה מדוייקת אינטנסיבית תוך השקעת מאמץ מקצועי על ידי מהנדסים, ולהעתקת הסטנדים של מבלטי המערערת.

נפסק כי יש לבחון את ההשקעה ביחס לעלותו הסופית של המוצר, שאם לא כן תחסם יכולתו של היוצר הקטן לשמור על זכויותיו הקנייניות בהמצאות שהן פרי פיתוחו.

בענייננו נפסק כי לא ניתן במקרה הנוכחי לקבוע כי הוכחו בפניי חד משמעית נסיבות המעידות על התנהגות בלתי הגונה. וגם לא הובאה כל ראייה ממנה עולה כי יש בנערת האודם פיתוח חדשני כלשהו. גם רמת ההשקעה של התובעת בפיתוח המוצר נותרה בלתי ידועה.  על כן לא מתקיים בענייננו היסוד הנוסף, ככל שהוא מתייחס למידת הקושי וההשקעה אשר נדרשו לעניין ההעתקה והחיקוי.

בנסיבות אלה נקבע כי אין לקבל את התביעה בעילה זו של עשיית עושר.

פיצוי בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין

סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות קובע כי בית משפט רשאי לפסוק בגין כל עוולה על פי אותו חוק פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

פקודת סימני מסחר קובעת כי בגין הפרת סימן מסחר יהיה התובע זכאי בין היתר, לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית משפט הדן בדבר מוסמך לתיתו.

הנזקים בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין קשים לכימות. קשה לדעת בוודאות כמה מוצרים מפרים נמכרו ובאיזו תקופה, גם אם יימסר דו"ח על ידי הנתבעת כפי שהיא היתה מוכנה לעשות. קושי זה עולה במקרה הנוכחי גם מהעובדה כי הנתבעת ציינה שייתכן ותתקשה במסירת הדו"ח לאור הזמן שחלף מאז מכירת המוצרים.

נפסק כי יש לפסוק במקרה הנוכחי פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, כפי שביקשה התובעת עוד בכתב התביעה ולא להורות על המשך ניהול ההליכים לשם מתן חשבונות.

אופן קביעת הפיצוי

אין מקום להתחשב בעלות הרכישה, בסך המכירות וברווח שנצבר לעניין קביעת הפיצוי, שכן המדד לקביעת הפיצוי על פי הוראות פקודת סימני מסחר, במקרה הנוכחי בגין גניבת עין, אינו אמור להיות הרווח אשר הפיקו המפרים ממכירת המוצרים המפרים.

הפיצוי אמור להיקבע תוך התחשבות באלמנט ההרתעה אשר יימנע את הפרת הזכויות בעתיד.

הקביעה תעשה תוך כדי הערכה או אומדן של הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לבעלי הזכות שהופרה.

בנסיבות העניין נפסק פיצוי בגובה של 60,000 ₪.

31 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בכתבי טענות

בית משפט השלום בחיפה, השופטת חנה לפין הראל (תא (חי') 8034-06) – 31.12.09

תחום: זכויות יוצרים בכתבי טענות

נושאים: זכויות יוצרים בכתבי טענות, פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים החומרית, פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים המוסרית' פגיעה במוניטין ועוגמת נפש, עשיית עושר שלא במשפט, הפרת חובה חקוקה

עובדות

תביעת זכויות יוצרים, בגין העתקה של עתירה אשר הוגשה לבג"צ. נטען כי העתקה זו מהווה הפרה של זכויות היוצרים, והפרה של חוק עשיית עושר שלא במשפט, חוק עוולות מסחריות, והפרת חובה חקוקה.

סכום התביעה הועמד על סך 180,000 ₪.

נפסק

התביעה מתקבלת, מעשה הנתבע הוא מעשה לא הגון שלא ייעשה. העתקה שלא כדין של העתירת, מהווה הפרת זכויות יוצרים ופגיעה בו, עשיית עושר שלא במשפט והפרת חובה חקוקה.

הנתבע ישלם לתובע בגין כך סך  50,000 ₪. בנוסף ישא הנתבע בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד באופן כולל בסך 25,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

נפסק כי עיון השוואתי של מילה במילה, בין שתי העתירות, מלמד כי אכן היתה העתקה כמעט מושלמת של עתירת התובע לעתירת הנתבע. ההעתקה נעשתה במתכוון ובמודע תוך כדי  שינויים המחוייבים בלבד וללא קבלת כל רשות.

זכויות יוצרים בכתבי טענות

כתב תביעה, כתב הגנה, בקשה או עתירה לבג"צ מהווים יצירה ספרותית כהגדרתה בחוק זכות יוצרים 1911 (החוק הישן).

הדרישה למאמץ כשרון והשקעה הם במידה צנועה. הדרישה היא במובן של עבודה (work). נפסק כי אין ספק שבכתיבת ויצירת עתירת התובע הושקעו לימוד, ישום הידע המשפטי, מאמץ באיסוף הנתונים הדרושים, עצם כתיבת הטיעונים, התיאור העובדתי, ההשלכות הצפויות כתוצאה וכו'.

היה ויוכח כי את הסעיפים המועתקים לא ניתן היה לכתוב אחרת, כך למשל מצב בו הסעיפים המועתקים מתארים סעיפי חוק ונכתבים בלשון משפטית יבשה – במצב זה לא תינתן הגנה בזכויות יוצרים.

ואולם כאשר מועתק תוכן ענייני ללא קשר להוראות חוק, מועתק כל מבנה העתירה ובכלל זה החלוקה לפרקים, לסעיפים, הדגשים והצורה, הלשון, השפה, הסגנון. כאשר מועתקת כך כל העתירה, אין מדובר ב"עובדות יבשות" וניסוחים משפטיים מקובלים - כפי שהיה בענייננו.

פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים החומרית

בתוך הגבולות הצרים למדי שקבע לו המחוקק, נקבע כי יש להחמיר עם המפרים וכי ראוי לפסוק את הסכום המירבי, או סכום קרוב לזה. זאת, בעיקר, משיקולים של התרעה, שמשקלם גדל והולך ככל שהאפשרויות לפגוע בקניינו הרוחנית של הזולת גדלות והולכות עם השתכללותם של אמצעי ההעתקה והשכפול.

יש להתייחס במקשה אחת לכל העתירה שהועתקה.

לאור עמדתו הנחרצת של הנתבע לפיה אינו מבין כלל "מה רוצים ממנו", בית המשפט פסק את הפיצוי המקסימאלי בגין הפרת הזכות החומרית, דהיינו 20,000 ₪.

פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים המוסרית פגיעה במוניטין ועוגמת נפש

בית המשפט פסק כי לתובע נגרם עוגמת הנפש בשל מעשי הנתבע. וכי הציבור הרחב עלול חלילה לחשוב כי התובע העתיק מהנתבע.

לעניין הפיצוי בעניין עוגמת הנפש, בית המשפט פסק כי יש להתחשב בהתנהגות הנתבע, אשר לא התנצל  לא התחרט, וסבור עדיין כי פעל כשורה.

הפיצוי המגיע בגין כך הוא 15,000 ₪.

עשיית עושר שלא במשפט

בית המשפט פסק כי עוולת עשיית עושר ולא במשפט מתקיימת. בית המשפט דחה את הטענה כי גם אם היה הנתבע כותב עתירה אחרת, היה מקבל שכ"ט. שכן הוא קיבל שכ"ט עבור הכנת והגשת העתירה אותה העתיק מהתובע ובכך הוא השתכר בגין מעשה שעשה שלא כדין.

הפרת חובה חקוקה

בית המשפט קיבל את הטענה כי התקיימה עוולה בהפרת חובה חקוקה בגין הפרת החובות החקוקות, על פי סעיפים 53, 61 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961, סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986 (שמירה על הגינות וכבוד המקצוע).

הפיצוי המגיע בגין ראש נזק זה הוא 15,000 ₪.

23 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

גניבת עין בהעתקת כיסויים לחלה

בית המשפט המחוזי ירושלים, השופט יוסף שפירא (ת"א 3402/09, בש"א 8858/09) - 23.12.2009

תחום: העתקת כיסויים לחלה (גניבת עין)

נושאים: סעד זמני, גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, אי רישום מדגם, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, מאזן הנוחות

עובדות

בקשה למתן צו לסעד זמני שיורה למשיבים להימנע מלמכור סדרה של כיסויים לחלה או מצה. אשר נטען כי הם מפירים את זכויות המבקשת במוצרים המקוריים אותם היא מייצרת ומשווקת.

נפסק

הבקשה מתקבלת בחלקה. ניתן צו מניעה זמני עד למתן פסק דין המורה למשיבים להימנע מלעשות שימוש בסדרה של כיסויים לחלה של המבקשים.

לא ניתן צו לאיסוף המוצרים המפרים שווקו קודם למתן הצו. לא ניתן צו למתן חשבונות וגילוי מסמכים, אשר יכול ויעשה במסגרת ההליך העיקרי.

שכ"ט עו"ד בבקשה זו בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ ישולם על פי תוצאות ההליך העיקרי.

נקודות מרכזיות

סעד זמני

השיקולים למתן סעד זמני, שהיו בעבר יציר הפסיקה, מעוגנים כיום בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, והם כדלקמן:

א.    חיוניות הסעד - השאלה היא האם מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי באופן שיש בו כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה.

ב.    הוכחת קיום הזכות - התובע צריך להוכיח סיכוי של הצלחה בתביעה, ברמה של קיום זכות לכאורה (תקנה 362(א)).

ג.    מאזן הנוחות - על בית המשפט לבחון למי מן הצדדים תיגרם אי נוחות רבה יותר ממתן או מאי מתן הצו (תקנה 362(ב)(1)). אי נוחות זו נבחנת על-ידי השוואת נזקי הצדדים, לרבות צדדים שלישיים. מנושא זה נגזרת גם שאלה נוספת: האם נזקו של התובע הוא בלתי הפיך ולא יהא ניתן לפיצוי בכסף. בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני, נדרשים שיקולים מיוחדים של מאזן הנוחות, הנוגעים בעיקרם לנסיבות הכלכליות והמסחריות של המקרה.

גניבת עין

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט– 1999, קובע: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

לעוולת גניבת עין יש שני יסודות: מוניטין והטעיה.

מוניטין

מוניטין הוא תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו. אין צורך שקהל הלקוחות ידע את זהותו של התובע. כל שעל התובע להראות הוא שבבוא הצרכן לקנות את המוצר נשוא המחלוקת, הוא מתכוון לרכוש את המוצר של התובע אשר מאופין בתיאור נשוא החיקוי.

בית המשפט פסק כי לאור: הקטלוגים הרבים שהפיצה המבקשת, עדות מנהל המבקשת בדבר המוניטין שלא נחקר בנושא זה בחקירתו הנגדית, עדות המשיבים כי הם מכירים את המבקשת במשך עשרות שנים, גידול מרשים ועקבי במכירות הסדרה, יש בכל אלה כדי לקבוע כי למבקשת יש מוניטין לעניין בקשה לסעד זמני.

בית המשפט פסק כי המבקשת אף הוכיחה כי המוצר רכש לעצמו "משמעות שנייה" המקשרת אותו עם המבקשת, עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על-פי חזותו עם תוצרתה של המבקשת.

בית המשפט דחה את הטענה כי מוניטין למוצר יכול להתקיים רק לאחר שנים רבות של ייצור ושיווק. שכן משמעותה של טענה זו היא כי אין הגנה על מוצרים "חדשים". יש לבדוק לפיכך נסיבות כל מקרה ומקרה.

בית המשפט דחה את הטענה כי מוניטין של יצרן אינו רלבנטי כלל אלא רק מוניטין במוצר, וכי מוניטין אצל לקוח משנה, לאו מוניטין הוא.

הטעיה

שאלת ההטעיה על ידי חיקוי נבדקת על פי "המבחן המשולש" - הקובע שלושה פרמטרים לבחינת התקיימותו של "דמיון מטעה":

א. מבחן המראה והצליל;

ב. מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות;

ג. מבחן יתר נסיבות העניין.

המבחנים המתאימים יותר לבדיקת קיומו של חשש להטעיה לגבי המוצר עצמו הינם מבחן סוג הסחורה ומבחן יתר הנסיבות ו'השכל הישר'.

בבחינת ההטעיה, יש להשוות את שני המוצרים בשלמותם, ולתת משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו.

שאלת המפתח שיש לברר במסגרת בחינת יתר הנסיבות, היא: מה יקרה אם כל אחד משני היריבים, המתחרים זה בזה, יורשה להשתמש בסימן שלו? העלול הציבור, מחמת דמיון המילים, לערבב סחורתם, ולחשוב שסחורתו של פלוני היא סחורתו של אלמוני?

בית המשפט קבע כי המראה בין הדגמים הינו דומה עד כדי להטעות, סוג הטובין זהה, חוג הלקוחות זהה, אפיקי השיווק זהים, והתחרות בין מוצרי המבקשת למשיבים מתבצעת יום יום, שעה שעה, באותן חנויות עצמן.

התערבות בלתי הוגנת

סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות קובע: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".

בית המשפט דחה את העילה לפי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות (התערבות בלתי הוגנת) וקבע כי סעיף 3 אינו חל במקרה דנא, שכן הסעיף עוסק במקרה בו העוסק חוסם או מונע בצורה כלשהיגישה פיסית ללקוחות של העסק.

סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות לא נועד לקבוע איסור כללי מפני תחרות בלתי-הוגנת. שידול לקוחות, אף אם הוא 'רוכב' על גבי המוניטין של התובע, עדיין אינו בגדר 'חסימה' של הגישה לתובע.

עילת עשיית עושר ולא במשפט

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, קובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

יסודות העילה הם: זכייה בטובת הנאה ללא כל זכות שבדין, התעשרות אשר באה מהמזכה והיסוד הנוסף.

רק במקרים חריגים דיני עשיית עושר יגנו על ההשקעה של פלוני בפיתוח, וזאת רק מקום בו המדובר במוצר חדשני, ייחודי, אשר ההשקעה של פלוני בפיתוח ושיווק המוצר הינה בשיעור גבוה המצדיק את מתן ההגנה.

ואולם מקום בו קיימת השקעה משמעותית בפיתוח המוצר, יש לבחון זאת על פי היחס בין ההשקעה לבין מחיר המוצר, שאם לא כן תחסם הדלת להוכחת הפרת זכויות קניין רוחני בפני היוצר הקטן.

זכייה בטובת הנאה ללא כל זכות שבדין

המשיבים קיבלו טובת הנאה מן המבקשת המתבטאת בשימוש שהם עושים ברעיון העיצובי אותו מימשה המבקשת במוצרים המקוריים - מוצר שכבר הוכיח הצלחה - אשר בפיתוחו השקיעה מקורית, חדשנות, יצירתיות, זמן וכסף, ללא כל השקעה מצדם.

ההתעשרות אשר באה מהמזכה

ההתעשרות, פנים רבות לה: התעשרות נובעת מרווחים אותם המפר מפיק ממכירות המוצרים המפרים. מחיסכון בהוצאות פיתוחו של המוצר שעל ידי העתקתו נחסכת מן המעתיקים השקעה של מאמץ, מחשבה, טרחה זמן וממון.

היסוד הנוסף

בהלכת א.ש.י.ר נקבע, בדעת הרוב, כי ניתן להגן על תוצר רוחני, שאינו מוגן במסגרת דיני הקניין הרוחני, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. וזאת כאשר מוכח יסוד נוסף.

היסוד הנוסף עשוי להיות משני סוגים עיקריים:

א.    התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב.

ב.    נסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.

העתקת של מוטיבים שאינם פונקציונאלים העתקתם אשר נעשתה מטעמים עסקיים ותחרותיים. אשר נעשתה כדי לקטוף את פרי עמלו של הממציא אשר הצריך יצירתיות, מיומנות, השקעה כספית והשקעת זמן. העתקה כזו מאפשרת ליצרן המעתיק לייצר מוצרים בעלות נמוכה, וכך להתחרות באופן בלתי הוגן ביצרן אשר עמד בכל ההוצאות הכרוכות בפיתוח ועיצוב המוצר. בנסיבות אלו מתקיים היסוד הנוסף העושה את ההתעשרות בלתי צודקת.

קריטריונים נוספים לבחינת התקיימותו של "היסוד הנוסף": היקף ההשקעה בפיתוח המוצר; היותה של ההעתקה שיטתית או חד פעמית; הקושי שבחיקוי; השאלה אם מדובר בהעתקה מלאה או חלקית של המוצר; משך הזמן שבו המוצר המועתק נמצא בשוק; קיומן של חלופות להשגת התכלית המבוקשת על ידי המעתיק; האפשרות לקיומו של כשל שוק אם יותר החיקוי; והשאלה אם ניתן היה להשיג הגנה על הקניין הרוחני על ידי רישומו.

בית המשפט פסק כי קמה למבקשת עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר.

אי רישום מדגם

כאמור בסעיף 7 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח- 2007: מוצר לא יקבל הגנה כפולה הן מכוח דיני זכות יוצרים והן מכוח דיני המדגמים.

אולם כאשר תובענה בגין הפרת זכות יוצרים לא נסמכת על מונופול על פי דין אלא על הפגיעה בזכותה הקניינית, אין לשלול את זכותה של המבקשת לפי לתבוע לפי חוק זכויות יוצרים (אף אם הכיסויים המשווקים על ידי המבקשת משוכפלים באופן תעשייתי וראויים להירשם כמדגם).

הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן

כאמור בסעיפים 2(א), 2(ב) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981, נטילת חלק ביצירת החיקוי והפצתו בציבור, מהווה הטעייה של ציבור הצרכנים.

הוכחת הטעייה בפועל, אינה מחויבת אלא ניתן להסתפק בהוכחת סכנה בלבד של הטעייה.

חיקוי מכוון של מוצר של מתחרה מעידה, לכאורה, על חשש להטעיה של ציבור הלקוחות מן ההיבט האובייקטיבי.

מאזן הנוחות

בבחינת מאזן הנוחות - על בית המשפט לבחון למי מן הצדדים תיגרם אי נוחות רבה יותר ממתן או מאי מתן הצו. אי נוחות זו נבחנת על-ידי השוואת נזקי הצדדים, לרבות צדדים שלישיים. מנושא זה נגזרת גם שאלה נוספת: האם נזקו של התובע הוא בלתי הפיך ולא יהא ניתן לפיצוי בכסף. בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני, נדרשים שיקולים מיוחדים של מאזן הנוחות, הנוגעים בעיקרם לנסיבות הכלכליות והמסחריות של המקרה

שאלת מאזן הנוחות מושפעת משאלת חוזק עילת התביעה.

לאור העובדה שהמשיבים מוכרים דגמים רבים של כיסויים, ולא מדובר במוצר עונתי אלא המתאים לכל עונות השנה, הרי שאם תדחה תביעת המבקשת, יוכלו להיפרע ממנה את נזקיהם. כך גם לעניין טענתם כי נזקי המבקשת הינם כספיים בלבד, הרי שעיון בבקשתה ובכתב תביעתה מלמד כי לא בנזק כספי בלבד עסקינן.

בית המשפט פסק כי דווקא נזקי התובעת הם בלתי הפיכים, בניגוד לטענת כל המשיבים.

30 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימני מסחר באריזה לשוקולד

בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופט אחיקם סטולר (תא (מרכז) 1976-08-07) – 30.11.09

תחום: הפרת סימני מסחר באריזה לשוקולד

נושא:  מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן השכל, סימן מסחר מוכר היטב , סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב, יסודות עוולת גניבת עין , מבחני הוכחת מוניטין, שיקולים לפיצוי מכח חוק עוולות מסחריות

עובדות

תביעה שעילתה הפרת סימן מסחר הרשום על שם התובעת חברת Ferrero S.p.A מאיטליה. בגין הפצה ומכירה של  חיקויים של מוצר פררו-רושה. התביעה הוגשה כנגד חברת נ.א. קסטרו יבוא ויצוא בע"מ וכנגד המכס אשר עיכב את הטובין שיובאו על ידי הנתבעת מסין. התביעה כנגד חברת קסטרו עניינה הפרת סימני מסחר, גניבת עין וכן הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן. לפיצויים בסך של 100,000 ₪.

קסטרו הגישה תביעה שכנגד, נגד חברת פררו והמכס, בגין נזקים שנגרמו לחברת קסטרו בשל העיכוב בשחרורו של המטען. לפיצויים בסך של 273,000 ₪.

נפסק

התביעה של התובעת כנגד הנתבעת 1 מתקבלת. הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 60,000 ₪. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. תביעה התובעת (פררו) כנגד הנתבעת 2 היא המכס –  נדחית. התביעה שכנגד שהגישה קסטרו כנגד פררו והמכס נדחית.

לטובת פררו נפסקו הוצאות ושכ"ט בשיעור של 30,000 ₪ + מע"מ. לטובת המכס נפסקו הוצאות ושכ"ט בשיעור של 15,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

מבחני הפרה של סימני המסחר

על מנת לקבוע האם מתקיימת הפרה של סימן מסחר רשום יש לבחון האם ישנו דמיון מטעה בין סימן המסחר הרשום לבין הסימן שנטען כי הוא מפר. שאלת קיומו של דמיון מטעה מוכרעת על פי מבחן משולש: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

יודגש כי בעת בחינת קיומו של דמיון מטעה אין לפרק את הסימן לגורמיו. יש להשוות את הסימן האחד בשלמותו לסימן האחר בשלמותו, ולבחון האם הדמיון בין שני המכלולים עולה כדי דמיון מטעה.

מבחן המראה והצליל

מבחן המראה והצליל, הוא המבחן המרכזי מבין השלושה. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם, אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו. אין מדובר בהשוואה מדוקדקת של כל הברה בנפרד, שהרי אדם המכיר היטב את שני הסימנים ממילא איננו צפוי להתבלבל ביניהם. תחת זאת יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם. המשקל היחסי אשר יש ליתן להיבט החזותי לעומת סוגיית צלילם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות. מבחן סוג הסחורות איננו מתמצה אך בשאלת הדמיון בין המוצרים, אלא הוא עוסק אף בהשפעת סוג המוצרים הנדונים על מידת הסכנה להטעיה. אף מבחן חוג הלקוחות מורכב משני עניינים משלימים – האחד, אם המוצרים פונים לאותו חוג לקוחות; השני, כיצד משפיעה זהותם של הלקוחות הנוהגים לרכוש את הסחורה על הסיכוי להטעיה. ככל שמדובר בחוג לקוחות מצומצם ומובחן, בעל כושר הבחנה מפותח יותר, כך פוחתת סכנת ההטעיה.

מבחן יתר נסיבות העניין

מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן לוואי המאגד בתוכו את שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא הובאו בחשבון במסגרת המבחנים האחרים.

מבחן השכל

כלי נוסף העשוי לשמש להכרעה בשאלת הדמיון הוא "מבחן השכל", שבבסיסו עומדת העובדה כי לעתים מגלם סימן המסחר מסר רעיוני כלשהו, מעין אומנות קונספטואלית. במצבים כאלה יש להשוות את מידת הדמיון בין הרעיונות המועברים על-ידי שני הסימנים. במקרים שבהם המסר הרעיוני העומד בבסיס סימנו של הנתבע זהה, או דומה מהותית, לזה העולה מסימנו של התובע, עשוי בית-המשפט לראות בכך הפרה אף אם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל.

סימן מסחר מוכר היטב

סעיף 1 לפקודת סימני המסחר מגדיר סימן מסחר מוכר היטב:  כ"סימן המוכר היטב בישראל כסימן שבבעלות אדם שהוא אזרח מדינה חברה, תושב קבוע בה או שיש לו בה מפעל עסקי תעשייתי פעיל, ואפילו הסימן אינו סימן מסחר רשום בישראל או אין משתמשים בו בישראל; לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק";

לאור הצטרפות להסכם TRIPS הפקודה מגינה לא רק על סימן מסחר הרשום על פי הפקודה, אלא גם על "סימן מסחר מוכר היטב" אף אם אינו רשום לפי הפקודה, ומרחיבה את ההגנה על "סימן מסחר מוכר היטב" שנרשם על פי הפקודה אף כלפי טובין שאינם מאותו הגדר.

נפסק כי לתובעת ולמוצריה מוניטין רב לרבות מוצר ROCHER מתוצרתה בישראל. סימני המסחר שנרשמו על ידי התובעת לגבי מוצר זה הינם סימני מסחר רשומים מוכרים היטב, ויש לתת להם הגנה רחבה ביותר בהתאם להוראות פקודת סימני המסחר.

סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב

בית המשפט פסק גם כי החוזי הכללי של כדור ROCHER מתוצרתה הינו סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב של התובעת. כדור השוקולד, בתצורה שהוא עטוף לרבות צבעה, אופי האריזה, המדבקה וצורתה נותנים שיש להכיר בו כסימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב כמשמעות היגד זה בפקודת סימני המסחר.

יסודות עוולת גניבת עין

עוולת גניבת עין, בהתאם לסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט- 1999מכילה שני יסודות: האחד, שלתובע יש מוניטין במוצר או בשירות המדובר; השני, שקיים חשש סביר להטעיה העלולה להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

יסודה של עוולת "גניבת עין" בשמירה על זכותו הקניינית של בעל מוניטין בעסק העלול להיפגע ממצג שווא של הנתבע, להבדיל מתכלית שעניינה בהגנה על הציבור ככזה.

הערך המוגן העומד ביסוד העוולה הוא הגנה על האינטרס הקנייני של העוסק להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים. העוולה של גניבת עין באה אפוא להגן על יצרן, שהמעשים המבוצעים על ידי המעוול עלולים להביא קונה רגיל לטעות ולהניח שהוא קונה טובין של היצרן, שעה שלמעשה הוא קונה טובין של המעוול הנהנה מן ההטעיה. המדובר בראיות אובייקטיביות המעידות על קיום סכנה של הטעיית הציבור. אין חובה להוכיח הטעיה בפועל, ודי בהוכחת סכנה בלבד של הטעיה כזאת.

לצורך עמידה בדרישות ההוכחה כי נתקיימה עוולה יש להראות קיומו של חשש סביר שמעשי הנתבע יגרמו לקונה הרגיל לחשוב בטעות, כי מדובר בטובין או בשירות שמספק התובע בעוד, שלאמיתו של דבר, מדובר באלה של הנתבע.

למושג "חשש סביר" יוחס ממד אובייקטיבי, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעיה, אם כי הוכחת כוונה כזו עשויה להקל את נטל ההוכחה בדבר קיום חשש סביר להטעיה. אין צורך בהוכחת הטעיה בפועל אלא די בהוכחת קיום סכנת הטעיה בלבד.

ההבדלים בישום המבחנים לבחינת הטעיה בין סימן מסחר לגניבת עין

המבחן לבדיקת חשש סביר להטעיה הוא המבחן המשולש, המשמש גם לעניין בדיקת "דמיון מטעה" בסימני מסחר ולעניינים נוספים. עם זאת, קיים הבדל רב חשיבות באופן יישומו של המבחן בשני המקרים. כאשר נבדקת שאלת הפרתו של סימן מסחר, מתמקדת הבחינה בהשוואה בין סימני המסחר לבדם. בעוולה של גניבת עין, לעומת זאת, הבדיקה היא האם מכלול התנהלותו ופועלו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה? בדרך כלל יש בעובדה זו כדי לצמצם את היקף ההגנה הניתנת בגדר עוולת גניבת העין ביחס להגנה הניתנת בגדרם של דיני סימני המסחר או דינים דומים. עם זאת, הקביעה שמושא הבחינה הוא מכלול מצגי הנתבע עשויה במקרים מסוימים להביא להרחבת ההגנה. כך יהיה במקרה בו השוואה בין רכיבי המוצרים או השירותים תלמד על דמיון מסוים בין כל רכיב ורכיב אשר בעומדו בפני עצמו אינו מעורר חשש להטעיה, אולם צירופם של כל הרכיבים יחדיו מצטבר לכדי "מסה קריטית" היוצרת חשש סביר להטעיה.

מבחני הוכחת מוניטין

המושג מוניטין קשה להגדרה מדויקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר.

בפסיקה נמנו מבחני עזר שונים שניתן להסתייע בהם על מנת להוכיח מוניטין, כגון: (א) משך תקופת השימוש בסימן או בשם; (ב) האופי וההיקף של פרסום הסימן או השם והבאתם לידיעת הציבור; (ג) האמצעים שהושקעו ביצירת קשר מודע, אצל קהל הצרכנים, בין שם או סימן זה לבין מוצר מסוים; (ד) האם הציבור ייחס חשיבות לזהות היצרן ולא רק לתכונות ולצורה או למבנה של המוצר; (ה) האם הביקוש למוצר מושפע מהמיומנות ומההגינות של היצרן;

ויודגש, אין להיצמד לנוסחת בירור קשיחה והמבחן צריך להיגזר מנסיבות העניין.

שיקולים לפיצוי מכח חוק עוולות מסחריות

סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות קבע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת באותו חוק בסך של עד 100,000 ₪. כאשר עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים יראו כעוולה אחת.

שני עיקרים עומדים בבסיס הסעיף המאפשר פיצויים ללא הוכחת נזק:

האחד - העדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין, השני – הרצון להרתיע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים אותם צריך לשקול בית המשפט בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים בהתחשב ברציונאליים אלה, איננה סגורה: בין היתר, יתחשב בית המשפט בעוצמת ההפרות, מספרן ומשכן, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר וכדומה

המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה ולכן יש לראות עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים כעוולה אחת.

קביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין גניבת עין, בחוק עוולות מסחריות, יוצרת הינע מסוים גם לבעל סימן רשום, להשתית תביעתו דווקא על העוולה של גניבת עין, במקום על פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], שאינה מקנה פיצוי ללא הוכחת נזק. אין מניעה לתביעה בעוולה של גניבת עין גם כאשר מדובר בסימן רשום. מובן, כי הכדאיות לכך תלויה בנסיבות העניין. התביעה לפי דיני הסימן הרשום היא עוצמתית יותר, שכן זו תביעה בעלת אופי מונופוליסטי, בעוד שהתביעה לפי דיני גניבת עין דורשת הוכחת יסוד של הטעיה אצל לקוחות לגבי מקור הטובין או השירות.

בנסיבות העניין נפסק כי יש לראות במעשה גניבת העין מסכת אחת המקימה עילת תביעה אחת בלבד בקשר לאותה עוולה. המדובר במעשה חד פעמי של ניסיון לייבא מסין מוצרים מפרים. העובדה שלא כל המוצרים נמצאו מפרים היא הנותנת שלא מדובר בהפרה בעוצמה רבה. אין מדובר במעשה שנמשך לאורך זמן ואין המדובר בהיקף משמעותי שכן מדובר בחלק ממשלוח. במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בגדרי סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות, יש בהחלט לשקול את היקף ההפרה.

חוק זכות יוצרים כמקור להיקש לגניבת עין

מקור חקיקתי-נורמטיבי נוסף, שראוי להזקק לו הינו חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים עוסק בקביעת פיצויים בהפרת זכות יוצרים, וממנו ניתן להקיש את הדין בהפרת סימן מסחר, לרבות את השיקולים שרשאי בית המשפט לשקול בבואו לקבוע פיצויים. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע: בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה: (1) היקף ההפרה; (2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; (3) חומרת ההפרה; (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (6) מאפייני פעילותו של הנתבע; (7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; (8) תום לבו של הנתבע.

23 בפברואר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

בית המשפט המחוזי בתל אביב, כב' השופטת דרורה פלפל (תא (ת"א) 2469/02) – 8.4.08 (פסק דין בעניין החבות), 23.2.09 (פסק דין בעניין הנזק)

תחום: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

נושא: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח, פיצוי סטטוטורי מכוח מספר דינים, תקנת השוק, גניבת עין

עובדות

תביעה למתן צווי-מניעה, צווי-עשה, מתן חשבונות ופיצויים בסך 100,000 ₪, בגין העתקת משחק לוח בשם "נחש מי".

בין הצדדים התנהל תיק קודם בשל הפרת זכות יוצרים הידוע כת"א  (ת"א) 1384/95, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה, במסגרתו התחייבו הנתבעים להימנע מלייבא ו/או לשווק את המשחקים נשוא התובענה דכאן.

נפסק

התביעה מתקבלת, נפסק כי הנתבעים העתיקו את מוצר התובעים והפרו את הסכם הפשרה. הוצאות ושכ"ט עו"ד 50,000 ₪

לעניין שלב הנזק ומתן חשבונות, בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

נקודות מרכזיות

הפרה של זכות יוצרים

נפסק כי כדי להוכיח שהופרה זכות יוצרים, על-פי חוק זכויות יוצרים - 1911, על התובעים לשכנע את בית המשפט:

(1)    שהמשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים;

(2)    שהתובעים הם בעלי זכויות היוצרים;

(3)    שזכות היוצרים הופרה על-ידי הנתבעים.

האם המשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים? והאם קיימת הפרה של זכויות אלה?

לוח המשחק, הכרטיסים ומסגרות המשחק הינם יצירה אומנותית.

אין הגנה על הרעיון ועל המקוריות של היצירה. ההגנה ניתנת לדרכי הביטוי של היצירה.

משחקי-לוח עשויים אף הם לזכות בהגנת זכות יוצרים, אך היקף ההגנה אינו ברור די צרכו. אין ספק שמרכיביהם השונים של המשחקים עשויים להיות מוגנים בזכויות יוצרים, עד כמה שהם מהווים יצירות מקוריות. הלוח עשוי להיות מוגן, אם כיצירה אומנותית, אם כיצירה ספרותית ואם בשילוב של שתיהן; כלי המשחק עשויים להיות יצירה אומנותית.

אין לשלול שימוש ברעיון תוך יישומו ביצירות עצמאיות גם אם התוצאה הכללית שמתקבלת היא דמיון מהותי, שנובע ממימוש אותו הרעיון לעומת זהות שנובעת מהעתקה בוטה.

בית המשפט פסק כי דרך הבעת הרעיון הועתקה על-ידי הנתבעים בשני המקרים.

הפרה בתרגום של הוראות המשחק

תרגום הוראות משחק מסינית לעברית, הינה פעולה שבניגוד לסעיף 1(2)(א) לחוק זכויות יוצרים, באשר זכות זו מוקנית לבעל זכות היוצרים. תרגום מושווה להעתקה של היצירה המקורית, כך שאפילו נרכשה הזכות "בתום-לב" על רכיביה הסיניים, אזי התרגום לעברית מהווה הפרת זכות היוצרים.

משמעות מדגם שנרשם בחו"ל

חלקי הפלסטיק לא נרשמו כמדגמים בארץ (הגם שנרשמו באנגליה), ומכאן שהגנת מדגם אינה חלה עליהם.

הגנה של תקנת השוק

המטרה הבסיסית של תקנת השוק, היא יצירת ודאות בחיי המסחר. המטרה של חוק זכויות יוצרים היא הגנה על הקנין הרוחני.

כדי ליישם את חוק המכר, יש צורך שיימכר נכס נד. כלומר, על המימכר להיות סוג של נכס ריאלי, חפץ.

במקרה לעיל, לא ניתן לומר שנמכר נכס ריאלי או חפץ מכאן, שלא התמלא התנאי הראשון של סעיף 34 לחוק המכר, המאפשר את החלתו.

עמדתי היא, שתקנת השוק, לפי סעיף 34 לחוק המכר, לא תחול על נכס שמפר זכות יוצרים. בהתנגשות שבין שני חוקים אלה - חוק המכר וחוק זכויות יוצרים - התכלית המועדפת והבלעדית היא לבעל זכות הקנין, למנוע את השימוש או השיווק של המוצר שלו, מכח זכות הבלעדיות המונופוליסטית שמוענקת לו בחוק.

יישום הוראות חוק המכר על-גבי יצירות ומוצרים מוגנים, תאיין את חוק זכויות היוצרים כליל מתוכן ותאפשר מכירה פיראטית מתוחכמת של חומרים מוגנים מכח דין אחר. אשר-על-כן, בית המשפט קבע כי לנתבעים לא קמה כל הגנה לפי חוק המכר.

גניבת עין

לצורך הוכחת גניבת-עין נדרשים שני תנאים מצטברים:

א.    חשש להטעיית הציבור לחשוב, כי הטובין שמציע הנתבע הם הטובין של התובע.

ב.    שיש לטובין של התובע מוניטין.

ג.    לענין הטעיית הציבור –

הטעיית הציבור

התובעים הוכיחו כי עיתון שמפרסם כתבות צרכנות באופן קבוע, טעה לחשוב שהמשחק המפר הראשון הוא גירסה ישראלית של "נחש מי".

בנושא של גניבת-עין, האריזה היא הדבר הראשון שבו נתקלת עינו של הצרכן.

בנוסף, מתקיימים גם כל מרכיבי המבחן המשולש לצורך ההטעיה.

מבחינת המראה והצליל -  כדי להוכיח דמיון אין צורך בזהות מוחלטת. הדמיון נבחן לאור השאלה האם החיקוי עלול להטעות את הצרכן הסביר. אם הרושם הראשון שמתקבל מראיית שני הצרכים יכול להוביל לתוצאה כזו, יש בכך כדי לענות על מבחן זה. השלב הראשון בו נתקל הצרכן במשחק הוא "שלב האריזה".

המשחק "נחש מי" הוא המשחק הוותיק ביותר שנמכר מזה שנים. אדם יכול לזכור את הרעיון המובע מאחוריו, אבל לא את שמו המדויק. יש לציין, שהרוכשים הפוטנציאליים עשויים להיות הורים צעירים או סבים וסבתות, שיסתפקו בכך שקיימים אותם אלמנטים, ולכן עשויים לטעות בזיהוי ובאבחנה, ובכלל במידע שקיימים עוד מוצרים נוספים על המוצר המקורי.

המוניטין

העובדה שבמשך שנים רבות המוצר נמכר בעולם, תפוצתו מורחבת, ובארץ הוא כבר קיים בנוסחו המשוכלל כ- 13 שנה, מעידה על מוניטין. סביר להניח שמוצר שאין לו "שוק" שיווקו יצטמצם וייפסק, ולא יימשך ויתרחב.

נפסק כי קיימת גניבת-עין מצידם של הנתבעים.

האם ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי

בית המשפט פסק כי פיצויים לא משתלמים פעמיים בגין אותו נזק; הקביעה של פיצוי קבוע ומוערך מראש בחוזה או פיצוי הקבוע בדין, נועדה לחסוך התדיינות משפטית לעניין קביעת גובה הנזק, אך לא להעניק שני סעדים מצטברים.

ועל כן לא ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי.

סכום הפיצוי הסטטוטורי

אין מחלוקת כי גישת הפסיקה היא, שכאשר הנתבע מפר זכות יוצרים ביצירה אחת יותר מפעם אחת, הוא יכול לזכות בפיצוי סטטוטורי מוכפל בגין הפרת זכות יוצרים. במקרה הנוכחי, מדובר בשני משחקים, כל אחד משנה אחרת, שכל אחד מהם הופר בתקופה שונה.

מכיוון שעסקינן בשתי הפרות נוספות, נראה לי כי יש מקום להעניק לתובעים את מקסימום הפיצוי הקבוע בחוק, בגין כל אחת ואחת מהפרות אלה.

בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

קביעה זו חוסמת, עפ"י גישת בית המשפט, את הדרך לפיצוי נוסף מכח דין נוסף בגין הפרות אלה.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור