משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: מחשבים ואינטרנט

8 באוגוסט, 2013,

0 תגובות

הפרת פרטיות ב Google AdWords (ערעור)

הפרת פרטיות ב Google AdWords (ערעור)
ערעור בתחום מחשבים ואינטרנט שהוגש על ידי חברת פרופורציה פי.אם.סי בע"מ וחברת גוגל כנגד ד"ר דב קליין וזאת כנגד פסק הדין של השופטת חנה ינון מיום 18.9.2011. הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בפני השופט גדעון גינת. ביום 29.7.2013 ניתן פסק הדין בערעור.
 
העובדות: המערערת עשתה שימוש בשמו של המשיב כמילת חיפוש (keyword) במנוע חיפוש "גוגל", במובן זה ששימוש בשם הביא להופעת מודעה ממומנת בתוצאות החיפוש. במודעה, לא נעשה שימוש בשמו של המשיב. 
 
פסק הדין של בית המשפט שלום: בית המשפט השלום פסק כי צודק התובע בדרישתו כי שמו הפרטי או צירופי שמו לא יופיעו בגדר פרסום מסחרי המהווה קישור ממומן, בלא ידיעתו והסכמתו. האינטרס של שמירה על זכות אדם להימנע מפרסום שמו ע"י אחרים, לשם פרסומת גובר על האינטרס השיווקי ועל עקרון התחרות החופשית.
השופטת קבעה פיצוי, על פי אמדן ותוך התחשבות בהוראות סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות, המאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק, בסכום של 50,000 ₪ למועד הגשת התביעה. עוד חויבו הנתבעות לשלם הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, ליום מתן פסק הדין.   
 
 
תוצאות הערעור: הערעור התקבל, פסק הדין של בית המשפט השלום בוטל.
 
בית המשפט חייב את התובע לשלם לגוגל הוצאות המשפט בסך 28,000 ₪ וכן לשלם הוצאות משפט לחברת פרופורציה בסך של 28,000 ₪. 
 
הערת DWO: ברכות לחברי עו"ד צחי חליו ממשרד גולדפרב זליגמן על פסק הדין.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בערעור:

9 בנובמבר, 2011,

5 תגובות

משלוח אסור של דבר פרסומת באינטרנט - חוק הספאם

משלוח אסור של דבר פרסומת באינטרנט - חוק הספאם

תביעה שהוגשה על ידי עו"ד אסף לוטן כנגד חברת לוג טק תקשורת בע"מ. התביעה הוגשה בבית-המשפט לתביעות קטנות בתל אביב ונדונה בפני השופט גיא הימן . ביום 9.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

התובע קיבל מהנתבעת 17 הודעות דואר אלקטרוני העולים כדי "דבר פרסומת", אשר נטען כי נשלחו בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), תשמ"ב-1982.

לטענת הנתבעת, התובע העלה את קורות החיים שלו לאתרהּ בתהליך של הרשמה מקוונת, ובגדרה הוא הסכים כי יישלחו אליו מסרים שיווקיים.

התביעה התקבלה. בית המשפט פסק לזכותו של התובע סך של 19,000 ש"ח – פיצויים ללא הוכחת נזק בגין ההודעות שנשלחו לו והוצאות שהוציא בהגשתה של תביעתו לבית-משפט זה.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

התובע לא אישר מעולם לנתבעת לשלוח לו דואר פרסומי

לטענת הנתבעת, התובע העלה את קורות החיים שלו לאתרהּ בתהליך של הרשמה מקוונת, ובגדרה הוא הסכים כי יישלחו אליו מסרים שיווקיים. טענת התובע היא, מנגד, כי הוא מעולם לא נרשם באתר הנתבעת, ואם הניחה זו את ידיה על קורות החיים שלו לא היה זה אלא במעשה תרמית.

בית המשפט פסק כי הוא מקבל את גרסת התובע. הנתבעת לא הביאה ולו בדל של ראיה לכך, כי התובע ערך הליך של רישום באתרה. חזקה על הרשמה מקוונת כי פרטיה, לרבות התאריך והשעה שבה נעשתה, מתועדים ונשמרים במאגר נתונים שבידי בעלי האתר. אם שומר האתר בידיו את כתובת הדוא"ל של הנרשמים, אף את טופס קורות החיים שלהם, יש להניח כי הוא שומר גם את פרטיה של ההרשמה שבוצעה. אלא שלא הוצג כל פירוט כזה.

על כן נפסק, כי לא הוכח שהתובע אישר לנתבעת לשלוח מסרים לתיבת הדוא"ל שלו.

הגדרת דבר פרסומת אסור

הנתבעת טענה גם כי המסרים שנשלחו לתובע לא היו דבר פרסומת אסור, אלא הודעות מוּתרות.

סעיף 30א לחוק התקשורת קובע כך: "דבר פרסומת" – מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת".

נפסק כי 17 פעמים שלחה הנתבעת לתובע הודעות מסִדרת "כל מה שחינם ברשת". נכללו בהן הצעות להירשם ללא תשלום להרצאה; להיפגש ללא חיוב עם אנליסט; להיבדק חינם בידי רופאים; לאתֵר בלא כל תמורה מסלול ללימודים ועוד...

בנוסף טענה הנתבעת כי "המטרה שלנו היא לשתף כמה שיותר גולשים בישראל במידע חינם".

בית המשפט תהה: אם כל מסר שיווקי לא נשלח, מדוע זה נדרשים הנרשמים לאתרה של הנתבעת לאשר את קבלתם של מסרים שיווקיים?

בית המשפט פסק כי הידרשות לתכליתו של סעיף 30א לחוק, מעלה כי אין כל דרישה כי התשלום הזה יועבר ישירות מן הנמען לידי השולח; אף לא כי האינטראקציה בין השניים תהא, בכל שלביה, התקשרות בתמורה. עיקר הוא בתכליתו של סעיף 30א: למנוע ממפרסמים לגרום לאדם, במישרין או בדרך עקיפה, להוציא כספים בעקבות הודעה שנשלחה אליו.

עיון בהודעות שקיבל התובע מעלה, באורח שאין ברור ממנו, כי גם אם מוצעת בהן הטבת חינם, הרי שבהטבה זו אין ההצעה מתמצית. תכליתה היא לפתוח בפניו של הנמען נתיב לקשר עמוק יותר עם מספק השירות, כך שמייד לאחר ההרצאה החינמית, מפגש המבוא המרתק או ההדגמה ללא תשלום, תבוא התקשרות עסקית שמהותה קבלת שירותים בידי הנמען תמורת תשלום כספי.

האיסור לשגר דבר פרסומת

באשר לדבר פרסומת, קובע החוק איסור מפורש על שליחתו למי שלא נתן מפורשות את הסכמתו לכך. כך נקבע בסעיף 30א(ב): "לא ישגר מפרסם דבר פרסומת באמצעות פקסימיליה, מערכת חיוג אוטומטי, הודעה אלקטרונית או הודעת מסר קצר, בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, בכתב, לרבות בהודעה אלקטרונית או בשיחה מוקלטת"

משכך, אין זה מעלה ואין מוריד אם התובע ביקש או שלא ביקש את הסרתו מרשימת התפוצה, אם לחץ או שלא לחץ על הקישור המאפשר זאת, או אם תיבת הדואר של הנתבעת מנוטרת לפניות כאלו, שמא לא. בלא הסכמתו המפורשת של התובע, אסור היה לנתבעת לשגר אליו דברי פרסומת.

פיצוי בגין משלוח דבר פרסומת

מששלחה הנתבעת דבר פרסומת, זכאי התובע, כקבוע בחוק, לפיצויים לדוגמה שאינם תלויים בנזק, ואינם כפופים לחובה להקטינו. מספרן הרב של ההודעות שנשלחו לתובע, והניסיון לעקוף במודע את הוראותיו של חוק התקשורת, מצדיקים את פסיקתו של הפיצוי המרבי שניתן לפסוק במסגרת זו.

בית המשפט קיבל את התובענה, ופסק לזכותו של התובע סך של 19,000 ש"ח.

18 בספטמבר, 2011,

0 תגובות

הפרת פרטיות ב Google AdWords

הפרת פרטיות ב Google AdWords

העובדות: תביעה שהוגשה על ידי ד"ר דב קליין כנגד חברת פרופורציה פי.אם.סי. בע"מ וחברת Google, התביעה הוגשה בבית המשפט השלום בתל אביב – יפו ונדונה בפני השופטת חנה ינון. ביום 18.9.2011 ניתן פסק הדין בתובענה.

תובענה על סך של 300,000 ₪ שעניינה תביעה על פי חוק עוולות מסחריות, חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ועל פי חוק הגנת הפרטיות.

התובע גורס כי Google באמצעות שירות AdWords מפנה לקוחות המקישים באינטרנט את שמו - "דב קליין" לאתר האינטרנט של פרופורציה שהינה מתחרה בו.

לאמור, כל גולש המקליד השם "דב קליין" או "ד"ר קליין" במנוע החיפוש מופנה לפרסומת "פרופורציה רפואה אסתטית" המפנה אל פרופורציה. פרסומת זו פעלה במשך של כשנה וחצי.

 

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט פסק לתובע פיצוי בסך של 50,000 ₪. בנוסף, נפסק כי הנתבעות תשלמנה, ביחד ולחוד, הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪.

 

לפסק הדין בערעור על פסק דין זה ראו: פרופורציה גוגל נ' דב קליין - ערעור

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:

8 באוגוסט, 2011,

1 תגובות

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

תביעה שהוגשה על יד א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ כנגד חברת רוטר .נט בע"מ, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 8.8.2011 ניתן פסק הדין בתביעה. 

במסגרת הפורומים בתשלום שמקיימת רוטר.נט מוצבים באופן תדיר קישורים (Links) לאתרים בהם מצויים עותקים מפרים של יצירות שבבעלות התובעות. קצפן של התובעות יוצא במיוחד נגד שניים מהפורומים בתשלום, בהם מתרכזים לטענתן הקישורים לאתרים מפרים בתחום הסרטים: פורומים המכונים "Downloads" (להלן: "הורדות") ו- "סרטים וטלוויזיה" (להלן: "סרטים").

התביעה נדחתה, נפסק כי התובעים לא הוכיחו כי החריגים (חריג העידוד או חריג ה"פורום הפסול") מתקיימים בנתבעים או באיזה מהפורומים שבאתר רוטר.נט. לפיכך, ובכפוף לכך שהנתבעים יוסיפו לפעול על פי נוהל "הודעה והסרה", כפי שהצהירו שבכוונתם לעשות, יש מקום לדחות את התביעה. בנוסף נפסקו הוצאות משפט לטובת הנתבעים בסך של 50,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הדין: היקף אחריות של בעל אתר לתוכן מפר המועלה על ידי צד שלישי

להבדיל מישראל במדינות רבות הנושא מוסדר באמצעות חקיקה. בארצות הברית נעשה הדבר באמצעות ה- Online Copyright Infringement Liability Limitation Act שחוקק כסעיף 512 ב- Digital Millennium Copyright Act of 1998 (להלן: "DMCA"). באיחוד האירופי ניתנה התייחסות לסוגיה של אחריות גורמי ביניים באינטרנט במסגרת Directive 2000/31/EC of The European Parliament and The Council of 8 June, 2000 (להלן: "הדירקטיבה האירופית").

הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח – 2008, אשר הוגשה מטעם הממשלה, אשר ניסתה להסדיר את נוהל "הודעה והסרה", אושרה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, אולם דין הרציפות לא הוחל עליה, והיא ירדה מהפרק. ועל כן היא אינה יכולה לשמש בסיס להכרעה משפטית בסוגיה.

 "בהיעדר נורמות משפטיות ייחודיות להסדרת האחריות המשפטית לתוכן המופץ  באינטרנט, יחולו כללי המשפט הפרטי" (אלקין-קורן, בע' 402).

אחריות להפרה ישירה על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

הטלת אחריות ישירה להפרת זכות יוצרים על בעל אתר מחייבת קביעה כי באתר בוצעה פעולה המהווה הפרה של זכות יוצרים לפי סעיף 47 לחוק זכות יוצרים. סעיף זה קובע כדלהלן: "העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'".

סעיף 11 לחוק זכות יוצרים מונה שבע פעולות המגדירות מהו "אגד הזכויות" הכלול בזכות היוצרים: העתקה, פרסום, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור, עשיית יצירה נגזרת והשכרה. מבין הפעולות הללו, היחידה שניתן לטעון לגביה שהיא מבוצעת בעצם יצירת קישור לאתר מפר, בדרך שהדבר נעשה בענייננו, היא "העמדה לרשות הציבור". חלופה זו מוגדרת בסעיף 15 לחוק זכות יוצרים, באופן הבא: "העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם".

עיון בהגדרה שמספק המחוקק הישראלי בסעיף 15 לחוק מוביל למסקנה כי עצם יצירת קישור המעביר את הגולש ישירות לאתר המפר אינו מהווה "העמדה לרשות הציבור" וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, עצם יצירת הקישור לאתר המפר, אינו בגדר "עשיית פעולה ביצירה"; שנית, הקישור כשלעצמו אומנם מקל על אנשים מקרב הציבור לאתר את היצירה המפרה, אך אין הוא זה שיוצר את אפשרות הגישה. במילים אחרות, היצירה כבר הועמדה לרשות הציבור בידי האתר המפר, ועל כן הקישור לאותו אתר לבדו אינו יכול להוות "העמדה לרשות הציבור".

 נפסק כי לא ניתן ליחס לנתבעות אחריות ישירה בגין קיומו של קישור לאתר מפר בפורום זה או אחר המתנהל באתר שבבעלותן.

הטלת אחריות בגין הפרה תורמת על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

בפסק דינו החשוב והתקדימי בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן קבע בית המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, הן את תחולתה של דוקטרינת ההפרה התורמת בתחום דיני זכויות היוצרים, והן את התנאים להחלתה.

בהתאם לפסק הדין הפרה תורמת תוכר רק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:

א. קיומה בפועל של הפרה ישירה.

ב. מודעותו של גורם הביניים לביצועה של ההפרה הישירה.

ג. קיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה.

 יישום שלושת התנאים שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן ביחס לאחריותם של בעלי אתרים לקישורים לאתרים מופרים המוצבים על ידי הגולשים באחד הפורומים שמתנהלים באתר מוביל למסקנה הבאה: אחריות בעל אתר להימצאות קישור לאתר מפר יכולה להתקיים בנסיבות מתאימות, אולם, למעט מצבים קיצוניים, היא מותנית בכך שנמסרה לבעל האתר התראה על הימצאות הקישור באתר שבבעלותו, והוא נמנע מלפעול לגביה בהתאם לנוהל של "הודעה והסרה".

 סיכומו של דבר, הכלל הוא שבעל אתר אינו נושא באחריות להפרה תורמת בגין הימצאות קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור, והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו.

 החריגים – מצבים קיצוניים בהם תוטל חבות על בעל אתר

 ואולם יתכנו גם מקרים חריגים, בהם יתקיימו בבעל האתר התנאים שנקבע בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן להטלת אחריות בגין הפרה תורמת. קיימים שני מצבים מרכזיים בהם יתקיים החריג: בעל אתר המעודד הצבת קישורים מפרים (להלן: "חריג העידוד"), ובעל אתר שפורום בו משמש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים (להלן: "חריג הפורום הפסול").

חריג העידוד

בעל אתר המעודד באופן אקטיבי הצבת קישורים לאתרים מפרים באחד או יותר מהפורומים של האתר עלול למצוא עצמו אחראי להפרה תורמת, וזאת מאחר שפעילותו מביאה להתקיימות תנאי המודעות והתרומה המשמעותית שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן. לעניין זה יש לתת את הדעת למכלול הנסיבות, ובכלל זה שם הפורום, דרך שיווקו לציבור, ההנחיות שניתנו לגולשים בתקנון האתר ובמסגרת הפורום, ההודעות שפורסמו מטעם בעל האתר ומפעיל הפורום, הצהרותיו הפומביות של בעל האתר וכיו"ב. אם התמונה המצטיירת ממכלול הנסיבות הללו היא שבעל האתר (או מנהל הפורום מטעמו) משווק את האתר כלוח המשמש להצבת קישורים לאתרים מפרים, כי אז לא יחול לגביו הכלל, והוא עלול להימצא אחראי להפרה תורמת בגין הימצאות קישורים לאתרים מפרים באתר.

בענייננו, ביחס לחריג העידוד, הרי שהתובעות לא הביאו כל ראיות לכך שהנתבעים, או מי מטעמם, מעודד הצבת קישורים לאתרים מפרים באתר בכללותו, או במי מהפורומים שבו.

כל שנטען על ידי התובעות בהקשר זה הוא ששמות הפורומים מדברים בעד עצמם, ומהווים הזמנה להשתמש בו לצורך הצבת קישורים מפרים. קשה לקבל טענה זו. אכן, השמות מצביעים על כך שהפעילות במסגרתם היא בקשר לסרטים או יצירות אחרות המוגנות בדיני זכויות יוצרים, אולם השמות הם כלליים, ויכולים לשמש גם ככותרת למסגרת פעילות חוקית ולגיטימית.

חריג ה"פורום הפסול"

אף בהעדר עידוד אקטיבי של בעל אתר או מנהל פורום, עלול להיווצר מצב בו פורום מסוים הופך להיות מוקדש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים. במצב דברים זה הפורום משמש מעין "מדריך להפרת זכויות יוצרים", וככזה הוא עלול לאבד את זכות הקיום הלגיטימית שלו. כאשר נוצר מצב דברים מסוג זה, ובעל האתר מודע לכך, הרי מחובתו של בעל האתר לסגור את הפורום האמור.

על מנת לקבוע האם פורום מסוים נכנס להגדרת "פורום פסול" יש לבחון בעיקר את היקף הקישורים לאתרים מפרים שנמצאם בפורום, וזאת הן כעניין יחסי לפעילות בפורום (קרי, אחוז הקישורים לאתרים מפרים מכלל ההודעות בפורום), והן כעניין אבסולוטי (קרי, מספר הקישורים לאתרים מפרים הקיימות בפורום).

כן יש מקום לתת את הדעת לשאלה אם מדובר בפורום פתוח או סגור (קרי, פורום שהכניסה אליו מוגבלת, בין אם בתשלום ובין אם בדרך אחרת), וזאת מהטעם שביחס לפורום סגור קשה יותר לבעלי זכויות היוצרים לבצע את משימת הפיקוח.

חריג ה"פורום הפסול": פורום סגור

ככללי אצבע ניתן לקבוע כי פורום סגור, שבו קיימות במועד נתון למעלה מ- 10 קישורים לאתרים מפרים, ואשר הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים מהוות יותר מרבע מהתוכן המהותי של הפורום (קרי, מההודעות שאינן בגדר בקשה לקבלת מידע או תגובה להודעות אחרות), צריך להיחשד כ"פורום פסול".

חריג ה"פורום הפסול": פורום פתוח

לעומת זאת, ביחס לפורום פתוח נראה שראוי לקבוע מבחן מחמיר יותר, עד כדי דרישה שמחצית מהתוכן המהותי של הפורום יהיו הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים.

בענייננו, ביחס לחריג ה"פורום הפסול" הרי שמספר הקישורים לאתרים מפרים עליהם הצביעו התובעות איננו מצדיק את המסקנה כי הוכח שמדובר בפורומים החשודים כפורומים פסולים. ודוק, התובעות הצביעו על כך שבפורומים הללו הוצבו קישורים לאתרים מפרים, אולם הן לא הביאו ראיות לא למספרם האבסולוטי.

24 ביולי, 2011,

0 תגובות

לשון הרע באינטרנט בפורום תפוז

לשון הרע באינטרנט בפורום תפוז

תביעה שהגיש מר נתן הופמן כנגד חברת תפוז אנשים בע"מ, התביעה נדונה בבית המשפט השלום בתל אביב, בפני השופט חגי ברנר. ביום 24.7.2011 ניתן פסק הדין בתובענה.

התביעה היא לתשלום פיצויים בסך 118,276 ₪ בגין פרסום לשון הרע על התובע (לשון הרע בפורום).

במסגרת פורום מניות ואופציות מעו"ף באתר האינטרנט "תפוז" אותו מפעילה הנתבעת, פורסמו דברים על ידי צד שלישי בשם אבי גרג'י אשר לטענת התובע מהווים לשון הרע כנגדו.

ביום 30.8.2006 שלח בא כוחו של התובע מכתב התראה אל הנתבעת. במכתב זה התלונן התובע על שני פרסומים נגדו. בעקבות כך, הסירה הנתבעת שניים מבין שלושת הפרסומים מן האתר. נטען כי הפרסום השלישי הוסר רק לאחר הגשת התביעה.

התביעה נדחתה. נפסק כי תפוז הסירה את הפרסומים כשנתבקשה ולכן אין לה אחריות בגינם. בנוסף נפסק כי התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

פרסום שעלול לפגוע במשלח יד

נפסק כי הדברים שפרסם אבי על התובע מהווים לשון הרע, שכן האשמתו של אדם כי הוא מעלים מס היא בבחינת פרסום שעלול לפגוע בו ובמשלח ידו.

הגנת אמת דיברתי

הטענה כאילו היה בפרסום אמת ולכן מדובר בפרסום מוגן לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), דינה להדחות. נפסק כי אף אם ניתן להניח כי אכן מדובר בדברי אמת (ולא נקבע כך), לא די בכך על מנת שתעמוד הגנת אמת בפרסום, שכן אבי כשל בהוכחת קיומו של ענין ציבורי בפרסום. אין זה עניינם של הגולשים בפורום  מניות ואופציות מעו"ף באתר תפוז של הנתבעת, לדעת מי מביניהם משלם מס ומי מעלים מס.

אחרות בעל אתר לפרסום של גולש

אין מקום להטיל אחריות בגין הפרסום על הנתבעת, שכן לא הנתבעת היא שביצעה את הפרסום, אלא אבי. אמנם, הפרסום קיבל במה על גבי אתר אינטרנט של הנתבעת, אלא שהיא אינה המפרסמת, אלא רק מי שהעמידה פלטפורמה טכנית עליה בוצע הפרסום של אבי.

סעיף 11 לחוק, שמטיל אחריות אזרחית ופלילית על אמצעי תקשורת בגין פרסומי לשון הרע שנעשים אצלו, מגדיר אמצעי תקשורת באופן הבא: "עתון כמשמעותו בפקודת העתונות (להלן – עתון) וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור".

פשיטא שעל פי הגדרה זו, אתר אינטרנט איננו אמצעי תקשורת. ראה גם ת.א. (ת"א) 18725/05 קי.אס.פי. מחשבים נ' ברלב גיל (2007) (פורסם באתר משפטי) [פורסם בנבו].

החוק, בנוסחו הנוכחי, מטיל אחריות על המפרסם, ובמקרה דנן, המפרסם היה אבי ולא הנתבעת.

 מכל מקום, בהחלט ניתן לשקול גם על פי הדין הקיים, הטלת אחריות נזיקית על מפעילי אתר אינטרנט, בין מכח עילה של פרסום לשון הרע ובין מכח עילה של רשלנות בנזיקין, אם הם נמנעו, ללא כל הצדקה, מלמחוק תוך פרק זמן סביר פרסום פוגע, לאחר שתשומת ליבם הופנתה לקיומו של פרסום כאמור באופן שיש בו די כדי לאתר את הפרסום המסויים מתוך שלל הפרסומים האחרים, והם נדרשו למחוק את אותו פרסום.

 בעניננו, לא כך הם פני הדברים. פניותיו של התובע אל הנתבעת בנוגע לפרסומים, היו מבולבלות וחסרות פרטים מספיקים. כך, התובע לא מסר פרטים מדוייקים לגבי הכינוי בו השתמש אבי במסגרת הפרסומים. התובע גם לא טרח לצטט את המילים בהן השתמש אבי, על מנת שהנתבעת תוכל לאתר את הפרסום באמצעות מנוע חיפוש.

הנתבעת ביקשה מהתובע, לא פעם אחת אלא פעמיים, כי ישלח לה "קישורים ספציפיים" של הפרסומים, קרי, מה שמכונה "לינק", אך התובע לא עשה כן.

התובע גם לא ביקש בזמן אמת את מחיקת הפרסומים הפוגעים, אלא רק את חסימת כניסתו של אבי לאתר.

רק ביום 30.8.2006 טרח התובע סוף סוף למסור לנתבעת מספיק פרטים מזהים לגבי שניים מבין הפרסומים, שכן ציטט מתוכם את הביטויים בהם השתמש אבי נגדו ואף נקב בכינוי המדוייק בו השתמש אבי. אז הוא גם טרח לראשונה לבקש את מחיקת הפרסומים מאתר האינטרנט של הנתבעת. ואכן, מיד לאחר מכן, שניים מבין הפרסומים נמחקו.

התובע גם לא טרח להבהיר לנתבעת כי מדובר בשלושה פרסומים ולא בשניים בלבד, ולכן הפרסום השלישי נמחק רק לאחר הגשת התביעה.

12 ביוני, 2011,

0 תגובות

תוקף החלטת IL-DRP והקפאתו באמצעות פנייה לבית משפט

תוקף החלטת IL-DRP והקפאתו באמצעות פנייה לבית משפט

בקשה שהגישה טלזר 019 שירותי תקשורת בינלאומיים כנגד מארס 019 טלקום, הבקשה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז,  בפני הנשיאה השופטת הילה גרסטל. ביום 12.6.2011 ניתנה החלטה בבקשה.

מארס 019 רשמה את הדומיין http://019.net.il, בעקבות כך פנתה טלזר 019 למנגנון יישוב סכסוכים של איגוד האינטרנט IL-DRP, אשר מינה את ד"ר קרניאל כפוסק שפסק ביום 22.12.10 שיש להעביר את שם המתחם לידי המבקשת.

בעקבות החלטה זו פנתה מארס 019 לבית המשפט בבקשה לסעד זמני שיורה על השהיית הליך העברת שם המתחם עד לבירור התובענה.

במהלך ההליך ובמעמד צד אחד נתן בית המשפט תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין איגוד האינטרנט למארס 019, אשר לפיו התחייב האיגוד לא להעביר את שם המתחם עד למתן פסק דין בתובענה שבין מארס 019 לטלזר 019.

זוהי בקשה לביטול פסק דין בו אושר הסכם פשרה. טלזר 019 טענה כי מתן פסק דין זה מייתר את ההליך לסעד זמני שכן בהתאם לפסק הדין וללא קשר להחלטת בית המשפט בסעד הזמני, שם המתחם לא יעבור לרשותה אלא רק לאחר מתן פסק דין בתובענה כולה.

טלזר 019, טענה כי היה ולא תתקבל הבקשה לסעד זמני יש להעביר את שם המתחם על שמה ואין להמתין עד להכרעה בהליך כולו.

נפסק:

בית המשפט דחה את הבקשה ופסק כי בעצם הגשת תובענה על איגוד האינטרנט לחדול מהעברה של שם המתחם עד למתן פסק דין סופי בתובענה.

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההחלטה:

מנגנון חלופי להכרעה בסכסוכי שמות מתחם

האיגוד יצר מנגנון חלופי להכרעה מהירה בסכסוכי שמות מתחם. הכרעת הפאנל שהוקם מכוח אותו מנגנון תקפה כל עוד לא נקבע אחרת בבית המשפט על פי בקשה מטעם המחזיק הנוכחי בשם המתחם. לפאנל כללים ונהלים הנוגעים להכרעת סכסוכים, ואלו מהווים חלק בלתי נפרד מכללי הרישום. כל המעוניין להירשם מקבל על עצמו כללים אלה. כללי הפאנל אינם גורעים מזכותו של כל צד מעוניין לפנות לערכאה שיפוטית לפתרון המחלוקות לעניין שם המתחם, והסכמה לשימוש בשירותי הפאנל אינה מהווה חתימה על הסכם בוררות.

כללי יישוב מחלוקות של איגוד האינטרנט

המבוא לכללי יישוב מחלוקות מדגיש ש"ה- IL-DRP אינו מיועד להחליף את מערכת המשפט. ההסכמה להשתמש בשירותי ה- IL-DRPאינו מהווה חתימה על הסכם בוררות כמשמעותו בחוק הבוררות הישראלי".

סעיף 18 לכללי יישוב מחלוקות קובע: "18. איגוד האינטרנט הישראלי מחויב לקיים כל החלטה של דיין או הרכב להקצות, למחוק או להעביר זכויות אחזקה בשם מתחם שבמחלוקת, בכפוף לשינוי ההחלטה ע"י בית משפט ישראלי".

סעיף 21 קובע כי: "21. למרות האמור לעיל, פניה לבית משפט ישראלי במקביל לקיום הליך IL-DRP, לא תשפיע ולא תשהה את קיום הליך ה-IL-DRP, זולת אם התקבלה הוראה מפורשת על כך מבית המשפט".

סעיף 22 קובע כי: "22. כאשר ההחלטה שהתקבלה היא מחיקת שם מתחם שבמחלוקת, או העברת זכויות האחזקה מהמחזיק לעותר, האיגוד יודיע למחזיק על המחיקה או ההעברה הצפויות לפחות 30 יום טרם ביצוען בפועל, וזאת על מנת לאפשר למחזיק לפנות לבית המשפט לשם בחינה של ההחלטה".

סעיף 22 לכללים אינו קובע מפורשות שהחלטת הפאנל בדבר העברת שם המתחם מבעליו הנוכחיים (במקרה דנן מארס 019) תחול משך כל זמן ניהולו של ההליך המשפטי, אולם אין לקרוא לתוכו את שמבקשת המבקשת לקרוא, דהיינו, ביצוע מיידי וללא כל שיקול דעת של החלטת הפאנל.

הכלל מנוסח באופן כזה שאין די בהחלטת הפאנל, שכן האיגוד חייב, בנוסף לכך, ליתן התראה 30 יום מראש על כוונתו לבצע בפועל את ההחלטה. מתוך רצון לאפשר לצד המעוניין להשיג על כך – לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה.

נפסק כי אם יועבר עתה שם המתחם לבעלותה של המבקשת תימנע דה פקטו זכותה של המשיבה לבחון בערכאה המשפטית את החלטת הפאנל.

אמנם, בסעיף 21 נכתב שפנייה לבית המשפט לא תשהה את קיומו של הליך ה-IL-DRP, אך הסעיף מתייחס לעצם ניהולו של הליך ה-IL-DRP ואינו רלוונטי לענייננו, שכן ההליך דנן הסתיים זה מכבר.

באשר לסעיף 18, אכן נדרשת החלטה של בית המשפט כדי למנוע קיום החלטת הפאנל, אך סעיף זה הוא סעיף גורף ואילו סעיף 22, דן במקרה פרטני בו ההחלטה שהתקבלה היא העברת זכויות במתחם, כבענייננו.

משכך, האיגוד היה חייב לפעול, כפי שאכן עשה, כמצוות סעיף 22, ולאפשר למשיבה לפנות לבית המשפט לבחינת ההחלטה וכדי שלא לרוקן מתוכן זכות זו עליו להקפיא את החלטת ד"ר קרניאל עד להכרעה סופית בתובענה.

17 באפריל, 2011,

0 תגובות

זכות יוצרים בלחן

זכות יוצרים בלחן

תביעה שהוגשה על ידי מר עמוס ברזל כנגד משרד החינוך. התביעה הוגשה בבית משפט השלום בירושלים ונדונה בפני השופט ארנון דראל. ביום 17.04.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

התובע יוצר, מלחין, זמר ומפיק ובין היתר כתב את הלחן לשיר 'כל שנה מתחילה'. לפי הנטען בכתב התביעה הוא גילה בשנת 2003 כי באתר 'צפונט' אשר הוקם ביוזמת משרד החינוך מפורסם ומופץ לכל דורש קליפ (פלאש) אשר עושה שימוש בשיר ובמסטר אשר בהוצאתו והפקתו הושקע ממון רב.

התובע טוען כי כל הזכויות בשירים ובעיבודים לרבות זכות היוצרים, זכות השעתוק, הזכות המוסרית ושאר זכויות הקניין הרוחני נתונות לו (למעט הזכויות שהועברו לאקו"ם לפי כתב ההעברה) והוא היחיד שיכול להתיר את השימוש בזכויותיו. התביעה הוגשה בעילות של הפרת זכוית היוצרים של התובע; הפרת זכותו המוסרית; גזל, עשיית עושר ולא במשפט וחוסר תום לב מצד משרד החינוך.

בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי משרד החינוך הפר את זכות היוצרים והזכות המוסרית של המלחין.בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 20,000 ₪ ובנוסף פסק כי הנתבעת תשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪ וכן תשיב לתובע את האגרה ששילם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתה.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכות יוצרים בהקלטה לביצוע השיר - המסטר

נפסק כי העיבוד שנערך לשיר על ידי התובע באמצעות ההקלטה הוא בגדר יצירה הנהנית מהגנה. המדובר בפעולה המצריכה ידע ומיומנות, בחירת מכשיר הקלטה מתאים, בחינת המקום ממנו תבוצע ההקלטה, כיוון עוצמות ואיכויות ושמירת ההקלטה. בכל אלה הושקעה מקוריות ויצירותיות מצד התובע ויש לראות גם בעיבוד המוקלט של השיר כפי שעשה אותו התובע יצירה הראויה להגנה.

"זכות יוצרים קיימת בהקלטות או ברישמות קול, וזאת בנפרד מזכות היוצרים הקיימת ביצירה המבוצעת ברשומה או בהקלטה. חשיבותה של הזכות בעיקר בתעשיית המוסיקה. מכוחה, מצמיחה יצירה מוסיקלית, בדרך כלל, שתי זכויות נפרדות: זכות יוצרים ביצירה עצמה וזכות יוצרים או זכויות יוצרים בכל ביצוע מוקלט שלה. זכויות אלה עשויות להיות בידיים שונות, כאשר המלחין או המו"ל הוא בעל הזכות ביצירה עצמה, ואילו חברת ההקלטות, המפיק או אדם אחר, מחזיקים בזכות על ההקלטה. למעשה, כל הקלטה או רישמה מצמיחה זכות יוצרים נוספת. מכאן שניתן לדבר על מספר זכויות היוצרים כמספר ההקלטות בעוד שביצירה המוסיקלית לעולם תתקיים זכות יוצרים אחת ויחידה." (ט' גרינמן, זכויות יוצרים, 115 (2003))

 

הפרת זכות היוצרים

בית המשפט פסק כי זכות היוצרים של התובע הופרה. משנלקח המסטר שנוצר ושולב בתוך קליפ הרי שאין מדובר עוד בשימוש שנעשה לשמיעת השיר על ידי אחד המורים שרכש את הקלטת או להשמעת השיר לתלמידים של אותה כיתה שהגב' גופר מלמדת אלא בניצול היצירה לצורך הכנת יצירה חדשה ושונה.

הביצוע של השיר הועתק ושולב ללא הסכמת התובע בתוך קליפ שהפך יצירה אחרת. אותו קליפ הופץ לאתרים שונים במסגרת משרד החינוך ובהמשך אף שולב בתוך ברכת שנה טובה שנשלחה. אותם אתרים שבהם נעשה שימוש בביצוע השיר היו אתרים שונים החוסים תחת צלו של משרד החינוך גם אם אינם האתר המרכזי של המשרד ולמצער אתרים המופעלים על ידי עובדי המשרד במסגרת תפקידם.

בית המשפט הבהיר כי השימוש שנעשה אינו העלאה אגבית של הקליפ לרשת אגב שיחה בפורום כזה או אחר אלא העמדתו לשימוש מכלול המבקרים באתרים השונים כאשר העלאה זו נעשית על ידי עובדי משרד החינוך מבלי שיש בקרה מספקת למניעת פגיעה בזכויות יוצרים.

נעשה שימוש על ידי עובדי המשרד בשיר גם לצורך הפצתו במסגרת הקליפ בברכת שנה טובה שנשלחת בתפוצה רחבה.

הגנת שימוש לצרכי הוראה

משרד החינוך טען לקיומן של מספר הגנות ובהן הטענה כי המדובר בשימוש שנעשה בשיר לצרכי לימוד כאמור בסעיף 19 לחוק זכות יוצרים. בית המשפט פסק כי לא הוכח כי נעשה שימוש הוגן לצרכים חינוכיים ביצירה. הקלטת השיר שולבה בתוך קליפ שהכינה אחת המורות. לא הוברר כי השימוש בו היה אך ורק לצרכי לימוד או הוראה ומכל מקום השימוש שנעשה בו לאחר מכן, גם אם לא היה מסחרי, חרג בהרבה משימוש הסביר לצרכי לימוד.

הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

סעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים - 1924, שחל נוכח מועד ההפרה קובע כי: "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח;...". כב' הנשיא שמגר מזכיר בפסק הדין בע"א 592/88 שמשון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו, פ"ד מו (2) 254, 273 (1992) (להלן: "ניניו") את השיקולים שהביאו לקביעת סכום הפיצוי הסטטוטורי ובהם המטרה לפצות את בעל הזכות ומולה הרצון להרתעת מפר או מפרים בפוטנציאליים אחרים. מכאן נקבע שיש לשקול את 'עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר'.

בית המשפט פסק לזכות התובע פיצוי סטטוטורי בסכום של 15,000 ₪, עבור הפרת זכותו במסטר בשל הנימוקים הבאים: א. המדובר בהפרה 'קלה' יחסית שנעשתה במסגרת מצומצמת של ציבור המורים ולא בחשיפה כוללת. ב. המדובר במקרה זה בהפרה אחת, העלאת המסטר השייך לתובע לתוך הקליפ ומכאן הפצת הקליפ או העלאתו לאינטרנט. ג. המדובר היה בשיר 'נשכח' שבעקבות ההפרה ניתנה לו 'עדנה מחודשת'. ד. לא היתה למשרד החינוך או למורים כל כוונה להפיק רווח כלכלי מהשימוש שנעשה. ה. לעומת זאת המדובר במספר הפרות ובאתרים שונים. משך הזמן היה ארוך יחסית והתובע נדרש פעם אחר פעם לפנות כדי שהקליפ יוסר מאתרי המשרד.

הפרת הזכות המוסרית

בית המשפט קיבל את טענת התובע כי הופרה זכותו המוסרית שכן הקליפ שהועלה לא כלל  ייחוס של קרדיט לתובע. נפסק כי הנתבעת הפרה את הזכות המוסרית של התובע בעת שנמנעה מלציין את שמו של התובע כמלחין בהיקף ובמידה המקובלים (ר' סעיף 4א' לפקודה). זכות זו נלווית לזכות היוצרים ובעלת מעמד עצמאי המקנה ליוצר את הזכות לפיצוי מקום בו הופרה (ר' ע"א 2790/93 Eisenman  נ' אלישע קימרון, פ"ד נד (3) 817, 841 (2004)). עם זאת, נוכח הנסיבות, פסק בית המשפט סכום מתון של 5,000 ₪ בגין הפרה זו.

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור