משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: מספר הפרות

9 באוקטובר, 2016,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים באתר אינטרנט

תביעה שהוגשה על ידי הולילנד קוסמטיקס בע"מ ופרמה קוסמטיקס בע"מ כנגד אבנר מסיקה ואסתר מסיקה. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד. התיק נדון בבית משפט השלום בראשון לציון, בפני השופט ארז יקואל. ביום 29.6.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות מייצרות מוצרים בתחום הקוסמטיקה ומשווקות אותם באתר אינטרנט הכולל תמונות וטקסטים. התובעות טוענות כי הנתבעים מכרו את מוצריהן באמצעות אתר אינטרנט אחר, תוך העתקה לא מותרת של תמונות וטקסטים פרי יצירתן וכדי הפרת זכות היוצרים שלהן. בנוסף נטען כי הנתבעים הפרו את המוסכם בין הצדדים, בכך שמכרו את מוצרי התובעות בחו"ל. בכתב התביעה העיקרי עתרו התובעות לפיצוי בסכום של 200,000 ₪. הנתבעים טוענים כי הנתבע שכנגד 3 ביזה אותם כשסירב למכור להם מוצרים וכי התובעות קשרו אתו הסדר כובל. בכתב התביעה שכנגד, עתרו הנתבעים לפיצוי בסכום של 170,000₪  וכן לצו מניעה קבוע שיאסור על התובעות שלא למכור להם ממוצריהן.
 
תוצאות ההליך: נפסק כי התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה והנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעות סכום כולל של 65,000 ₪. התביעה שכנגד - נדחית.
בנוסף נפסק כי הנתבעים ישאו בהוצאות התובעות בסכום כולל של 18,000 ₪. בנוסף, יישאו הנתבעים בהוצאות הנתבע שכנגד 3 בסכום כולל של 6,500 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

זכות היוצרים של התובעות בתמונות ובטקסטים

דרישת המקוריות ביצירה הוכרה כדרישת סף לקיומה של זכות יוצרים באותה יצירה. דרישה זו נבחנת בעיקר על פי מבחני ההשקעה והיצירתיות והיא זכתה לעיגון בהוראת סעיף 4(א) לחוק, הקובעת באילו יצירות עשויה להתגבש זכות יוצרים: 
"4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: (1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי.
 
אשר לתמונות, בסעיף 1 לחוק נקבע כי "יצירה אמנותית" הנה:
" לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית; [...] "יצירת צילום" – לרבות יצירה המופקת בתהליך הדומה לצילום, ולמעט צילום 
שהוא חלק מיצירה קולנועית". 
 
נקבע בהקשר זה, כי: 
"... המקוריות יכולה להתבטא בהיבטים רבים ושונים כמו בחירת התזמון הנכון; בחירת זווית הצילום והתאורה, המרחק מהנושא, מיקוד התמונה, בחירת הרקע לתמונה וטכניקת הצילום; עיצוב הצילום, משחקי האור והצל, ההדגשים המגוונים ועצם בחירת הנושא וסידורו. בכל צילום העומד בדרישות המקוריות המינימלית קיימת טביעת עינו הייחודית של הצלם. "אין צילום – ויהא הפשוט ביותר, אשר אינו מושפע מאישיותו של המצלם". ... גם התמונה הפשוטה ביותר אינה חפה מהשפעתו האישית של היוצר שצילם אותה: ... ואכן, יותר משיש בו בצילום מן המצולם – יש בו מן המצלם – המשקיע, תכופות, בצילום מרוחו, מטעמו ומכישוריו; המשקיע בתצלום את חושיו ואת נקודת המבט הייחודית שלו על המציאות" (ר' רע"א 7774/09 ויינברג נ' ויסהוף [פורסם בנבו] (28.08.2012); בנוסף ר' ת"א (מרכז) 9540-10-10 בי. אין און ליין נ' שי לב ארי [פורסם בנבו] (18.06.2013); ת"א (נצ') 26485-09-11 קייקי כפר בלום ובית הלל ש.מ נ' צוק מנרה בע"מ [פורסם בנבו] (30.12.2012)). 
 
נפסק כי התמונות מהוות יצירה אומנותית, המגבשת זכות יוצרים ליוצריהן. 
 
אשר לטקסטים, בסעיף 1 לחוק נקבע כי "יצירה ספרותית" הנה: 
 "לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב" "תוכנת מחשב" – תוכנת מחשב בכל צורה שבה היא מבוטאת".
 
הנתבעים, כזכור, סבורים כי הטקסטים מהווים תיאור טכני- רגולטורי של המוצרים ואינם מקנים לתובעות הגנת זכויות יוצרים. בית המשפט לא קיבל עמדה זו ופסק כי הטקסטים מהווים יצירה ספרותית. גם אם חלק מהטקסטים נועד לתאר את יעוד המוצרים ואת אופן השימוש בהם, אשר אין בכך לבדו כדי להקנות הגנה של זכות יוצרים, קיבוצן של עובדות מסוימות, אופן הביטוי והבחירה בנתונים עובדתיים ספציפיים, מקנים לתובעות את ההגנה המתבקשת גם ביחס לטקסטים. 
 
נפסק כי אין בטקסטים משום תיאור טכני של המוצרים. 
 
טענת הנתבעים כי תיאור המוצרים מחייב אישור משרד הבריאות, אינה גורעת מזכויות התובעות בטקסטים. 
 

בעלות בזכות היוצרים

בית המשפט פסק כי יש לקבל גם את טענת התובעות לבעלותן בזכות היוצרים שבהם.
 
הנתבעים טוענים כי זכות היוצרים בתמונות שייכת לצלם. בית המשפט לא קיבל טענה זו. נפסק כי אין חולק כי התובעות מייצרות את המוצרים ולא יכול להיות חולק של ממש כי הן אלו שהקימו את אתר התובעות. התברר כי לצורך הקמתו, הזמינו התובעות את שירותיהם של הצלם ושל המעצבת ושיתפו את מחלקת השיווק שלהן. בית המשפט שוכנע כי גם תכני הטקסטים שייכים לתובעות והן אלו שהכתיבו אותם למעצבת. 
  
הוראת סעיף 35(א) לחוק קובעת כי: "ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר במפורש או במשתמע". מכאן וכל עוד לא הוכח אחרת, זכות היוצרים שמורה ליוצר ובענייננו לצלם ולמעצבת, אלא אם הוסכם אחרת במפורש או במשתמע.
 
בית המשפט פסק כי נחה דעתו כי מתקיימת בעניינינו הוראת הסיפא לסעיף 35 לחוק. 
שני היוצרים – הצלם והמעצבת מאשרים בחקירתם כי העבירו את זכות היוצרים לתובעות, אף אם הדבר לא סוכם בכתב. ממועד הקמת אתר התובעות ועד בכלל, לא עלתה מאת הצלם והמעצבת כל טענה בדבר הפרת זכות יוצרים. אין חולק כי התובעות נהגו מנהג בעלים בתמונות ובטקסטים ועשו בהם ובאתר שימוש בלתי מוגבל לחלוטין, שמעולם לא הועלתה לגביו כל טענה.
 

הצורך בהסכם בכתב לצורך העברת זכות יוצרים

נפסק כי אין ממש בטענת הנתבעים לפיה התובעות אינן בעלות זכויות יוצרים בהיעדר חוזה בכתב בינן לבין הצלם והמעצבת, בהתאם להוראת סעיף 37 (ג) לחוק המורה כי: "חוזה להעברת זכות יוצרים... טעון מסמך בכתב".  בית המשפט ציין כי דרישה זו אינה קונסטיטוטיבית אלא ראייתית גרידא (ר' רע"א 8626/13 יוסף טאובר (תבור) נ' ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ [פורסם בנבו] (5.5.14)). הצלם אישר בחקירתו כי ידוע לו שיש צורך בעריכת חוזה לשם העברת זכות היוצרים, אך לא מצא צורך לחתום על חוזה. המעצבת אישרה בחקירתה כי הזכויות: "...נמצאות בתוך החברה".
 

הפרת זכות היוצרים בתמונות ובטקסטים

נפסק כי הנתבעים העתיקו דפים מאתר התובעות לאתר הנתבעים ולמצער בכך הפרו את זכות היוצרים שלהן בתמונות ובטקסטים.
 
הוראת סעיף 11 לחוק קובעת מהי זכות יוצרים ואילו פעולות בלעדיות ביצירה נתונות למחזיק בה:
"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה: (1) העתקה כאמור בסעיף 12 – לגבי כל סוגי היצירות; (2) פרסום – לגבי יצירה שלא פורסמה; (3) ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13 – לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט; (4) שידור כאמור בסעיף 14 – לגבי כל סוגי היצירות; (5) העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15 – לגבי כל סוגי היצירות; (6) עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור – לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית ויצירה מוסיקלית; (7) השכרה כאמור בסעיף 17 – לגבי תקליט, יצירה קולנועית ותוכנת מחשב". 
 
הוראת סעיף 47 לחוק קובעת כי:
"העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'". 
 
ביצוע אחת מן הפעולות המנויות בסעיף 11 לחוק, כגון העתקה, מהווה הפרה של זכות יוצרים המנוגדת לחוק. אין חולק כי התובעות לא הרשו לנתבעים להעתיק דפים מאתר התובעות, או להציגם באתר הנתבעים והנתבעים לא טוענים כי ביקשו את רשותן.
 
לכתב התביעה צורפו חמישה נספחים, הכוללים צילומי דפים מאתר התובעות, המכילים פרסום של המוצרים הן באמצעות תמונת המוצר והן באמצעות טקסט נלווה. בנוסף, צורפו צילומי דפי אתר הנתבעים שהועתקו מאתר התובעות כטענתה. 
 
אומנם, לא בכל המוצרים המוצגים באתר הנתבעים הופיעו תמונות וטקסטים, אולם התמונות שהופיעו זהות לתמונות שבאתר התובעות וכך גם ביחס לטקסטים, כאשר בחלק מהם הוסיפו הנתבעים פסקאות קצרות. בהשוואת התמונות והטקסטים המופיעים בשני האתרים, התרשמתי מזהות מוחלטת, באופן השולל אפשרות לדמיון מקרי ומלמד על העתקה. 
 
כך גם בנוגע לטקסטים, לא הוצגה ראיה מהימנה לפיה הם הועתקו מאתרים אחרים ולא מאתר התובעות. 
 
בנסיבות אלו, שוכנע בית המשפט כי הנתבעים העתיקו את התמונות והטקסטים מאתר התובעות. כהבהרת התובעות בסיכומיהן, שם מרוכזים כל החומרים התומכים בשיווק המוצרים ולא ברור מה להם לנתבעים לחפש את התמונות והטקסטים באתרים אחרים. הנתבעים גם לא טענו למסירת עבודות צילום המוצרים שבאתר הנתבעים לידי צלם.  
 

מפר תמים

בית המשפט דחה טענה נוספת של הנתבעים שעלתה לראשונה בסיכומיהם, לפיה לא ידעו ולא יכולים היו לדעת כי קיימות זכויות יוצרים בתמונות ובטקסטים שבהם השתמשו, זאת בהתאם להוראת סעיף 58 לחוק הקובעת: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה". הנתבעים פרסמו את המוצרים באתר שהקימו באמצעות תמונות וטקסטים שהועתקו, ללא כל הידרשות להשקעה ומקוריות. התובעות הוכיחו כי בכל דף באתר התובעות נרשם בתחתיתו  All Rights Reserved Pharma Cosmetics Ltd, כך שלא נמצא דבר, לבד מהיתממות, בטענת הנתבעים בהקשר זה. נפסק כי דבר לא מנע את הנתבעים מלפעול בדרך מקובלת ולפנות לתובעות לשם בירור וקבלת רשותן טרם העתקת דפים לאתר הנתבעים. 
 

שימוש אגבי

טענה נוספת אותה דחה בית המשפט, שעלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים, הנה כי השימוש שנעשה מטעמם בתמונות ובטקסטים הנו שימוש אגבי, מכוח הוראת סעיף 22 לחוק. 
 
בבחינת הגדרת המונח "שימוש אגבי" כבר נקבע כי: 
"... כאשר המטרה היא להציג את התמונה כמתארת אירוע שהתרחש בעבר, אין בה כדי להוות שימוש אגבי ... אין מדובר בתמונה המופיעה בכתבה באופן חלקי או ששימשה רק לכתבה גרידא, אלא התמונה עמדה במוקד הכתבה והיוותה חלק משמעותי מתוכנה" (ר' ת"א (ביש"א) 4384-12-13 אפרים שריר נ' "טלטל ערוצי תקשוב בע"מ" [פורסם בנבו] (28/09/14)). 
 
התמונות והטקסטים היו העיקר באתר הנתבעים. פרסומם הביא להזמנת המוצרים על ידי לקוחות ולא היה כל דבר אגבי בשימוש בהם. אם תמונות אלו פורסמו באתר הנתבעים בדרך אגבית, לא ברור מה היה השימוש העיקרי שעשו הנתבעים באתרם. 
 

פיצויי בגין הפרת זכות יוצרים

בכתב התביעה, עתרו התובעות לפיצוי על מלוא הנזקים שנגרמו להם בפועל, שהוערכו לצרכי אגרה בסכום של 200,000 ₪. לחילופין, עתרו לפיצוי ללא הוכחת נזק. 
 
הוראת סעיף 56 לחוק מאפשרת לבית המשפט פסיקת פיצויים סטטוטוריים בהתאם לשיקול דעתו וקובעת, כך: 
"(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב)בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
"(1) היקף ההפרה; 
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע.
(ג) לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת".
 
כבר נקבע בהקשר זה, כי:
 
"... המחוקק הכיר בצורך כי פסיקת הפיצוי במקרה של הפרת זכות יוצרים תגלם גם אלמנט הרתעתי, על מנת שלא יקל המפר ראש במעשי ההפרה, ועל מנת שיהיה בפיצוי שייפסק נגדו עקב מעשי הפרה- משום הרתעה מספקת בכדי שמעשים אלו לא יישנו ... עם זאת, ברי שהפיצוי אמור לשקף גם אומדן של הנזק המשוער שנגרם לתובע ... היינו, בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי ישקול בית המשפט, בין היתר, את עוצמת ההפרה, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר. כאשר ההפרה הייתה ממושכת והניבה למפר רווחים למכביר, או כאשר המפר פועל בחוסר תום לב, יטו בית המשפט לפסוק פיצויים בסכום המרבי..." (ר' ת"א (י-ם) 36461-12-11  לעיל)). 
 
לעניין הנזק הממשי שנגרם לתובעות – נפסק כי למעט טענה בדבר נזקים, לא הוכיחו התובעות באלו נזקים מדובר. נטען גם להשקעת מאמצים וכספים ניכרים בהקמת אתר התובעות, ללא תימוכין בראיות. 
 
לעניין היקף הרווח שהפיקו הנתבעים, נפסק כי מי מהצדדים לא הציג ראיה אובייקטיבית בנושא ונותרו תהיות לגבי היקף המכירות החודשי של אתר הנתבעים האם 200 ₪ או מעבר לכך.
 
לעניין משך הזמן, הוכח כי המדובר בהפרה ארוכת טווח. התביעה הוגשה בחודש אפריל 2013 כאשר הנתבעת רכשה לראשונה מוצרים מאת התובעות בחודש ינואר 2013. אף לאחר שדקל שוחח אישית עם הנתבע, לא נרתעו הנתבעים מלהמשיך ולהפעיל את אתרם עד לסוף שנת 2014. רק לאחר הגשת התביעה, סגרו הנתבעים את האתר. 
 
אשר להיקף ההפרה וחומרתה, נפסק כי המדובר בהפרה משמעותית. הוכח כי חלקים מרכזיים וחשובים באתר התובעות הועתקו, במספר לא מבוטל. 
 

מספר ההפרות

השאלה שנותרה, כהוראת סעיף 56 (ג) לחוק, האם יש לראות בהפרה כ-"מסכת אחת של מעשים", או שכל הפרה הנה עצמאית וייחודית. בסיכומיהן, טענו התובעות להעתקת 39 תמונות ו 26 טקסטים, בית המשפט לא ראה לנכון לפסוק לתובעות פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לפירוט זה.
 
כידוע: 
"... נקבע כי ניתן לראות סדרת הפרות כהפרה אחת, או כמספר הפרות נפרדות, לצורך מתן פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בין היתר, יישמה הפסיקה את "מבחן הזכות שנפגעה", "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" ועוד ....." (ר' ע"א 1007/10 כהן נ' מדינה [פורסם בנבו]  (17.2.13)).
 
וכן:
"ה"הפרה", אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על-ידי הנתבע, ואין זה משנה, מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (ר' ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 267 (1992)).
 
בעניין דומה, בו הועתקו שלושה עמודים של אתר אינטרנט השייך לחברה להשכרת רכב,  נקבע כי:
"... שלוש ההעתקות מהוות חלקים מאותה יצירה ופורסמו בבת אחת במקום אחד, אתר הנתבעת. על כן יש לראות בהפרות אלו כהפרה אחת המזכה בפיצוי סטאטוטורי אחד.." (ר' תא (פ"ת) 9864-07-08 דורנט (1991) ישראל בע"מ נ' אמפא קפיטל קאר ליס בע"מ [פורסם בנבו] (26.12.13)).
 
בהערכת זכות התובעות שנפגעה, ביקש בית המשפט להתחשב, מצד אחד, בסוג ההפרה – העתקת הנתבעים את התמונות והטקסטים מאתר התובעות לאתר הנתבעים. לעניין זה, לא ניתן לשלול את בחינת כל ההפרות כמסכת עובדתית אחת, נוכח שהמדובר באתר אחד של הנתבעים המהווה יצירה אחת, בו רוכזו כל ההעתקות ודומה כי אין הבדל ממשי אם נעשו בפעם אחת או במספר פעמים. מצד שני, ביקש בית המשפט להתחשב בהפרדה אפשרית בין היצירות השונות, כך שהעתקתן לא תחשב כהפרה אחת. 
 
בית המשפט פסק כי יפה לעניין זה הפניית התובעות בסיכומיהן, לפיה:
 "... הפרות של אותה זכות יוצרים ביצירות שונות לא תיחשבנה כהפרה אחת (גם אם כל ההפרות נעשו באירוע אחד או בפרסום אחד), אלא כהפרות אחדות שמספרן הוא כמספר היצירות שהזכויות בהן הופרו. מסקנה זו מתחייבת לטעמי מהגיון הדברים ומהתכלית ההרתעתית של הסעיף והחוק, שהיא להגן על זכויות היוצרים, לקדם את היצירה המקורית ולצמצם ככל הניתן את כמות ההפרות. כל אחד מהתצלומים הנדונים הוא בחזקת יצירה מקורית ועצמאית, שחיבורה חייב השקעה של זמן, מאמץ, כשרון ומקוריות, ולפיכך יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של הזכויות בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי" (ר' תא (י-ם) 3560/09 ראובני נ' מפה - מיפוי והוצאה לאור בע"מ [פורסם בנבו] (6.1.11)). 
 
כך גם בת"א (י-ם) 36461-12-11 הנ"ל. שם, נמצא כי המדובר במספר הפרות שונות ובזו הלשון:
"... המבחן השולט לצורך הקביעה האם עסקינן בהפרה אחת או במספר הפרות הינו מבחן הזכות שנפגעה. לפי מבחן זה, יש לראות בהפרה של זכויות יוצרים שונות כהפרות עצמאיות ונפרדות ... במקרה שלפני הוכח, לטעמי, כי מספר ההפרות הינו כמספר התמונות והתכנים. היצירות לא מהוות "מסכת אחת של מעשים", שכן בכל אחת מהתמונות ובכל אחד מהתכנים הושקעה השקעה נפרדת של זמן, מאמץ, כשרון ומקוריות, ולפיכך יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של הזכויות בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי". 
 
בית המשפט לא התרשם כי הוכח שמספר ההפרות אותו יש לייחס לנתבעים הנו כמספר התמונות והטקסטים המופיע בסיכומי התובעות וכדי הצדקה לפסיקת פיצוי נפרד ועצמאי בגין כל יצירה שהועתקה. נפסק כי אכן, הוכח שבכל אחת מהיצירות הושקעו משאבים ומקוריות נפרדים, אך אין בכך די. קיים קושי להחריג את ההפרה הנטענת ביחס לכל יצירה  מהגדרתה כמרכיב בודד במסגרת כוללת של הפרה שבה מספר אירועים מפרים, שאינו  נתפס, כשלעצמו, כהפרה "נבדלת". בית המשפט התרשם כי נכון יהיה להתייחס להתנהלות הנתבעים כאל הפרה עצמאית, מלאה ונפרדת של זכות יוצרים (ר' ע"א 1007/10 הנ"ל).
 
נפסק כי הפניית התובעות בסיכומיהן להעתקת 39 תמונות ו-26 טקסטים, נועדה להמחיש את היקף ההפרה. הגשת עתירה לפסיקת פיצוי סטטוטורי, כמשל נפרד בגין כל הפרה, הייתה מוציאה את התביעה מתחום סמכותו של בית משפט זה. 
 

היבט ההרתעתי בפסיקת פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

בית המשפט ביקש גם להתחשב בהיבט ההרתעתי של פסיקת הפיצויים, על מנת שמעשים דומים לא ישנו. בית המשפט התייחס אף לטיב היחסים שבין הצדדים - ספק ומזמין של המוצרים, להעדר משלוח מכתב התראה לנתבעים וכן למאפייני פעילות הנתבעים, על ציפיית התובעות, שהתבדתה, כי הנתבעת נקשרת איתן לשם רכישת המוצרים ללקוחותיה לנוכח עיסוקה כקוסמטיקאית. 
בית המשפט לא התרשם כי התנהלות הנתבעים כלפי התובעות נגועה בזדון. נפסק כי קיים קושי לייחס משקל ראייתי רב לטענות התובעות כי הוסתרה ממנה פעילות הנתבעים, שעה שהפלטפורמה לאותה פעילות היא רשת האינטרנט.
 
לאור כל אלו, נפסק כי יש לחייב הנתבעים, ביחד ולחוד, בפיצוי התובעות בסכום כולל  של 65,000 ₪.
  

25 במאי, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בשידור משחקי ספורט - צ'רלטון

הפרת זכות יוצרים בשידור משחקי ספורט - צ'רלטון
תביעה שהגישה חברת צ'רלטון בע"מ כנגד חברת סורטיס בע"מ ומנהלה אלי ארגמן. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 19.4.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: על פי האמור בכתב התביעה, במועדים הרלוונטיים, הפעילה הנתבעת 1 בית עסק בו שודרו משחקי היורו 2012 בהפקת התובעת וזאת מבלי שקבלה הנתבעת 1 רישיון לעשות כן מהתובעת. לפיכך, הוגשה תביעה לפיצוי בסכום של 85,000 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים. 
התביעה הוגשה בתחילה מכוח קיומן של שתי זכאויות- הן מכוח הזכאות על פי הרישיון שניתן לתובעת מאת אופ"א והן מכוח זכאותה בהתאם לפעולות ההפקה העצמאיות. לאחר שהתובעת סירבה לדרישת הנתבעים להציג את ההסכם המלא עם אופ"א, נמחקה עילת התביעה הנוגעת לזכאות מכוח הרישיון.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק פיצוי בגובה 30,000 ₪ לזכות התובעת ובנוסף נפסק כי הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסכום של  10,000 ₪ .  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

הנתבעת שדרה את המשחק

נפסק כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה והוכיחה כי ביום 1.7.12 שודר משחק הגמר בבית העסק אשר בבעלות הנתבעת 1, על גבי מספר מסכים, כאשר במקום שהו לקוחות אשר ביכולתם לצפות במשחק. 
 

הנתבעת ניהלה את בית העסק

הנתבעת 1 טענה כי לא ניהלה את המקום באותה העת. לדבריה, במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, נוהל בית העסק על ידי חברת נטרליס. בית המשפט לא קיבל טענה זו. נפסק כי שעה שהחשבונית אשר הוצגה בפני תומכת בעמדת התובעת, מחד, והנתבעת 1 כשלה להראות כי בית העסק נוהל על ידי חברת "נטרליס" באופן בלעדי, מאידך- שוכנע בית המשפט כי הנתבעת 1 הינה הנתבעת הראויה בתובענה. 
 

אחריות אישית של מנהל

התביעה כנגד הנתבע 2 הוגשה מכוח אחריות נזיקית אישית בהיותו מנהל הנתבעת.
הנתבע 2 כפר בטענות שהועלו כנגדו וטען כי באותו מועד שימש כשכיר בנתבעת 1 ועבד בה כמנהל רכש,  אולם לא ניהל אותה ולא היה בה בעל מניות. בית המשפט דחה טענה זו ופסק כי מהעדויות שהוצגו עלתה תמונה לפיה בניגוד לטענת הנתבע 2 כי הועסק באותה העת כמנהל רכש בנתבעת, בפועל היו תפקידיו כשל מנהל- הן מבחינת רישומו והמצגים שהציג בפני דן אנד ברדסטריט והן מבחינת הסמכויות שנתנו לו. ומכאן כי הוכיחה התובעת גם רכיב זה של התביעה. 
 
בתא (ת"א) 6327-09-11  הפדרציה הישראלית לתקליטים לקלטות בע"מ נ' קר ויז'ן ישראל בע"מ (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] (להלן: "עניין קר ויז'ן") , דן בית המשפט בעניין חבותו האישית של מנהל בשאלת הפרת זכויות יוצרים מכוח דיני הנזיקין וכך קבע- 
"20. הטענה כי הנתבעים אינם אחראים למעשי עובדיהם, אם אלו פעלו בניגוד להנחיות- דינה להידחות, גם אם נתנה הנחיה שכזו והיא לא מולאה. אחריותו מעביד למעשי עובדיו קבועה בפקודת הנזיקין, החלה על הפרת זכות יוצרים לפי סעיף 52 לחוק זכות יוצרים. סעיף 13 לפקודת הנזיקין קובע: 
"(א) לעניין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו-
(1) אם הרשה או אשרר את המעשה;
(2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;
...
(ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה ההמעביד...".
הכלל הוא, אם כן, כי מעביד אחראי למעשי עובדיו שנעשו תוך כדי עבודתם. יתר על כן, מלשון הסעיף עולה כי גם כאשר העובד פעל בניגוד להנחיות המעביד, אין פירושו של דבר כי המעביד בהכרח יהיה פטור מאחריות שילוחית למעשה העובד, כל עוד אין מדובר בחריגה מוחלטת מגדר תפקידו של העובד (ראה:  ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' יואב מירו, [פורסם בנבו] תק- על 2003(1) 17, 21 (2003); רע"א 1389/98 מזאוי נ' מדינת ישראל ואח' פ"ד נג(3) 207, בע' 229; ת.א. (חי') 105/01 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחנטי הובלות ושירותים בע"מ, [פורסם בנבו] תק- מח 2008 1188, 1193). כך, אם התקין המעביד מכשיר טלוויזיה בחדר המתנה במרפאה, הוא יהיה אחראי לכך שהעובד השמיע מוזיקה באמצעות הטלוויזיה, גם אם נתן הוראה שלא להעביר את התחנות לערוצי מוזיקה. יש לזכור כי הטלוויזיה הותקנה במקום בהתאם לרצונם של הנתבעים, וכי עובדי הנתבעות 1-2 מפעילים את הטלוויזיה לטובת לקוחותיהן, ולא למטרותיהם האישיות (כפי שהעיד גור, הטלוויזיה נמצאת בחדר ההמתנה כדי להנעים את זמנם של השוהים בו- עמ' 18)."
 
בענייננו, לא הוכיח הנתבע 2 קיומם של נהלים כלשהם באשר לשידור משחקי היורו 2012, כי אם היפוכו של דבר- הנתבע אישר למעשה בדבריו כי לא היו קיימים נהלים כאלה אצל הנתבעת 1, באשר לשידור משחקים בבית העסק. 
ומכאן נפסק כי ככל שיימצא ששידור משחק הגמר של משחקי יורו 2012 מהווה הפרת זכויות היוצרים של התובעת - הרי שיש לחייבו באופן אישי מכוח דיני הנזיקין.
 

זכות יוצרים בשידורי ספורט

סעיף 11 לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח- 2007 (להלן: "חוק זכויות יוצרים") קובע:
"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה:
...
(3) ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13- לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט;
(4) שידור כאמור בסעיף 14- לגבי כל סוגי היצירות;
(5) העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15- לגבי כל סוגי היצירות;
(6) עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור- לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית ויצירה מוסיקלית;"
ואילו בסעיפים 14 ו-15 נקבע- 
"14. שידור של יצירה הוא העברה קווית או אלחוטית, של צלילים, מראות או שילוב של צלילים ומראות הכלולים ביצירה, לציבור". 
"15. העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם".
השאלה האם שידורי ספורט מוגנים בזכויות יוצרים נדונה בפסיקה לא אחת. הפסיקה הכירה בשידורי ספורט כזכאים- באופן עקרוני- להגנה בדיני זכויות יוצרים. 
לצורך הוכחת תביעתה, הציגה התובעת את "מסמך ההפקה" המתאר מהן הפעולות שנעשו לצורך הפקת השידורים. מעיון במסמך עולה כי מדובר בפעולות רבות אשר עשייתן כרוכה בהשקעת מחשבה, זמן ומשאבים כספיים כאחד. ניתן לראות כי מדובר בפעולות הכוללות שידורים מהאולפן, פרשנויות, עריכת המשחקים עצמם, כתבות שונות וכד', כל אלה בונים  יצירה עצמאית ומקורית. 
 

למי הבעלות ביצירה 

בית המשפט שלל את טענות הנתבעת כי בהעדר הצגת הרישיון אשר ניתן לתובעת מאופ"א במלואו, לא קמות לתובעת זכויות יוצרים בשידורי יורו 2012. 
נפסק כי ממכלול הראיות שפורטו לעיל עולה כי התובעת השקיעה משאבים לצורך הפקת השידורים וכי בסופו של יום יצרה יצירה עצמאית ומקורית. יצירה אשר ביטויה האישי של התובעת ניכר בה באופן מהותי ומקנה לה הגנה על פי דיני זכויות היוצרים. הואיל וכך, אין היא זקוקה להצגת הרישיון מאופ"א על מנת שתעמוד לה זכות התביעה מכוח דיני זכויות היוצרים וזכות זו מוקנית לה באופן עצמאי. 
 

יצירה נגזרת

עוד נפסק כי אף הטענות הנוגעות להיותה של היצירה "יצירה נגזרת" אינן יכולות לבוא לעזרת הנתבעים. בהקשר זה, מציינים הנתבעים כי הואיל והתובעת קבלה את צילומי המשחקים מידי אופ"א ויצרה, בפעולותיה, "מוצר משולב", הרי שהשידורים מהווים, לכל היותר, יצירה נגזרת המקנה בזכויות יוצרים רק מכוח הצגת הרישיון. לפיכך, מבהירים הם כי מאחר והתובעת לא הוכיחה את זכותה לערוך בשידורים את פעולות ההפקה- קרי, לא הציגה את הרישיון שרכשה מידי אופ"א במלואו - כשלה בהוכחת זכות התביעה. 
נפסק כי דינה של טענה זו להידחות. 
סעיף 16 לחוק זכויות יוצרים קובע מהי יצירה נגזרת-  "16. עשיית יצירה נגזרת היא עשיית יצירה מקורית המבוססת באופן מהותי על יצירה אחרת, כגון תרגום או עיבוד". 
בספרו, מציין גרינמן כי באשר ליצירה נגזרת- 
"הובעה דעה בפסיקה, שלפיה ככל שיצירה נגזרת בלתי מורשית מקיימת את מידת היצירתיות הנדרשת, היא תהיה זכאית לזכות יוצרים בפני עצמה. אם אכן נכונה גישה זו, יהא היוצר הבלתי מורשה של היצירה הנגזרת רשאי לתבוע צדדים שלישיים המעתיקים את היצירה הנגזרת שיצר, אולם בו בזמן, יוכל גם להיתבע מצדו של בעל זכויות היוצרים ביצירה המקורית המשמשת יסוד ליצירה הנגזרת". ( טוני גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, 2008, 210). 
ובתא (ת"א) 1457/89 יעל בוקשפן נ' אברהם נוב, [פורסם בנבו] פ"מ, כרך תשנ"ג חלק שני, תשנ"ג  1993 נקבע- "העתקת השירים מהחוברת של התובעות פסולה גם מסיבה נוספת. רישום השירים בצורת התיווי הבינארית מהווה מעין "תרגום" של הלחן. תרגום זה מוגן בזכות יוצרים של התובעות, גם אם הלחן עצמו אינו פרי יצירתן, שכן תרגום מקנה זכויות יוצרים, גם אם הוא נעשה שלא ברשותו של בעל זכות היוצרים המקורי על היצירה". 
מכאן כי פעולות ההפקה שעשתה התובעת, אשר הביאו ליצירתה של יצירה עצמאית הזכאית להגנה בדיני זכויות היוצרים, מקימה לה עילת תביעת עצמאית. 
 

שידור פומבי המפר זכויות יוצרים 

התובעת הוכיחה כי המשחק שודר בבית העסק של הנתבעת 1 על גבי מספר מסכים וכי במקום שהו לקוחות אשר יכלו לצפות בו. 
הנתבעים שדרו את משחק הגמר אשר זכויות היוצרים בו שייכות לתובעת והעמידוהו לרשות הציבור וזאת מבלי לקבל את אישור התובעת לכך. בכך, הפרו את זכויות היוצרים שלה. 
התובעת הוכיחה כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים שלה עת שדרו בבית העסק את משחק הגמר של משחקי היורו 2012. 
 

הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בשידור משחק

סעיף 56 לחוק זכויות יוצרים קובע-
"56. הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים. 
(ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום ליבו של הנתבע;"
במקרה דנן ביצעו הנתבעים הפרה אחת עת שדרו את משחק הגמר ביום 1.7.12 בבית העסק "לינקולן" בחולון. 
בית המשפט לא קיבל את עמדת התובעת כי הוכחת אותה הפרה מצביעה על עשייתן של הפרות נוספות ומשהוכיחה התובעת הפרה אחת בלבד- זוהי נקודת המוצא. 
 
לאחר ביצוע ההפרה, פנתה התובעת אל הנתבעים והציעה להם לרכוש רישיון רטרואקטיבי לשידור המשחקים, אולם הנתבעים סירבו לכך. כן, עמדו הנתבעים על ניהול ההליך לכל ארכו. בשים לב לדברים אלה ולכך שעל מנת להפיק את המשחקים השקיעה התובעת משאבים ניכרים, על כן נפסק כי גובה הפיצוי יעמוד על 30,000 ₪.
 

28 באוקטובר, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתכנים ביחס למוצרי יודאיקה

הפרת זכויות יוצרים בתכנים ביחס למוצרי יודאיקה
תביעה שהוגשה על ידי חברת ג'. דבליו . ג'י. בע"מ כנגד הנתבעים: 1.בר און שופ בע"מ; 2.מארק בר-און; 3.חמסה וכסף בע"מ; 4.אינפוטרייד ישראל 2010 בע"מ; 5.שרון גנתי. הנתבעים 1-2 הגישו הודעה כנגד צד שלישי - טל כהן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט כרמי מוסק. ביום 24.9.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תובענה שעיקרה תביעה לקבלת פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים ובגין קיומן של עילות תביעה נוספות. במסגרת התובענה מתבקש בית המשפט על ידי התובעת לחייב את הנתבעים 1-2 בתשלום פיצויים בגין הפרת זכויות ב-10 תכנים ששייכים לתובעת ואת הנתבעים 3-5 בתשלום פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים ב-5 תמונות השייכות לתובעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כדלקמן:
א. התובענה אשר הוגשה כנגד הנתבעים 1-2 והנתבעים 4-5 מתקבלת;
ב. התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות;
ג. ההודעה כנגד הצד השלישי נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות;
ד. הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים שלה בתכנים, וזאת בסך של 40,000 ₪, וכן ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. 
ה. הנתבעים 4-5, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים שלה בתמונות, וזאת בסך של 40,000 ₪ וכן ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

6 ביולי, 2015,

0 תגובות

העתקת עיצוב גרפי של אתר אינטרנט

העתקת עיצוב גרפי של אתר אינטרנט
תביעה שהוגשה על ידי מיכל רוזן בן יוסף כנגד עידו פז. התביעה נדונה בבית משפט השלום בנתניה, בפני השופטת סמדר קולנדר-אברמוביץ. ביום 31.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: הנתבע בנה בעבור התובעת אתר אינטרנט. כמפורט בכתב התביעה התובעת גילתה לפני מספר חודשים שתכני האתר שלה כולל מאמרים, תמונות ותבניות עיצוב הועתקו ומופיעים באתר של עמותה בשם "מרכז שורשים" מירושלים. מבירור שערכה התובעת עולה שהנתבע הוא שבנה את האתר של מרכז שורשים. 
 
בהתאם לסעיף 4 להסכם שבין הצדדים הנתבע לא רשאי היה למכור, להשכיר או להעתיק את קוד האתר למטרות מסחריות. חודשיים לאחר מכן גילתה התובעת אתר נוסף שנבנה ע"י הנתבע ובו תכנים שהועתקו מאתר האינטרנט שלה. 
משכך הוגשה התביעה בהתאם לסעיף 56 לחוק זכויות יוצרים התשס"ח 2007   לפיצוי על סך  200,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי יש מקום לפצות את התובעת בסך של 10,000 ₪. בנסיבות הענין נפסק כי אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

1 ביולי, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בצילומי קעקועים

הפרת זכויות יוצרים בצילומי קעקועים
צילום: https://pixabay.com/p-556036/?no_redirect
 
תביעה שהוגשה על ידי חברת הרעיון הקבוע בע"מ כנגד אלכס בודקוב. וכן הודעת צד ג כנגד חברת פלאנט טאטו בע"מ. התיק נדון בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 30.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת מנהלת סטודיו לקעקועים בשם  "TRIBAL TATOO" והעסיקה את המקעקע אלכס בודקוב, הנתבע 1. 
 
האחרון צילם את הקעקועים שביצע בתקופת עבודתו אצלה, ואלו הועלו לאתר האינטרנט של התובעת. בנוסף, העתיק אלכס את הצילומים גם לדיסק און קי שברשותו. משעבר לעבוד אצל המתחרה, הנתבעת 2, פלאנט טאטו בע״מ, מסר לה את מתקן הדיסק און קי שברשותו. הצילומים (64 צילומי קעקועים) הועלו לאתר האינטרנט של הנתבעת  אשר ציינה את שמו של אלכס המקעקע ואת מספר הטלפון שלה, לצורך הפנית המעוניינים אליה. התובעת, שגילתה זאת באקראי, כשנתיים לאחר מכן, פנתה אל הנתבעת אשר הסירה את הצילומים מהאתר. 
 
בתביעה זו דורשת התובעת פיצוי בסכום של 400,000 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים ביצירותיה. 
 
אלכס הגיש תביעה נגדית בטענה שהופרה זכותו המוסרית בכך שלא ניתן לו על ידי התובעת קרדיט בגין הצילומים.
 
 
תוצאות ההליך: תביעת הרעיון הקבוע כנגד פלאנט טאטו ואלכס מתקבלת באופן שפלאנט תשלם לתובעת סכום של 96,000 ₪. בנוסף נפסק כי הנתבעת תישא במחצית מהוצאות המשפט ובנוסף אף בשכר טרחת עו"ד בסכום של 12,000 ₪. 
תביעת הרעיון הקבוע כנגד אלכס מתקבלת באופן שאלכס ישלם לתובעת סכום של 32,000 ₪ 
 
תביעת אלכס כנגד הרעיון הקבוע (בגין הפרת הזכות המוסרית) מתקבלת באופן שהאחרונה תשלם לתובע שכנגד סכום של 28,000 ₪. 
 
בגין ההליכים שבין הרעיון הקבוע ואלכס- אין צו להוצאות
 
פלאנט תישא בשכר טרחת ב"כ הרעיון הקבוע בסכום של 8,000 ₪.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

15 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בגין העתקת גרפים וניתוחים

הפרת זכויות יוצרים בגין העתקת גרפים וניתוחים
תביעה שהוגשה על ידי יניב פורת כנגד קו מנחה - בורסה גרף בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה, בפני השופטת ליאת הר ציון. ביום 20.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית שעילתה הפרת זכויות יוצרים. התובע טוען כי הנתבעת העתיקה לאתר האינטרנט שלה גרפים וניתוחים שפרסם באתרו "בטא בורסה"  www.betabursa.co.il בניגוד לדין. 
 
התובע טוען כי יש לו זכויות יוצרים כלכליות ב-13 יצירות, וזכויות יוצרים מוסריות ב- 11 יצירות. התובע רואה בכל גרף כיצירה בפני עצמה ובכל ניתוח כיצירה בפני עצמה. לטענת התובע רק בשני גרפים ניתן לו קרדיט על יצירותיו ולא ניתן לו קרדיט לשאר היצירות- 6 יצירות גרפיות נוספות ו- 5 יצירות טקסטואליות. ולכן לטענת התובע, הופרה זכותו הכלכלית ביחס ל-13 יצירות אלה. כמו כן לטענתו הופרה זכותו המוסרית ביחס ל-11 היצירות שבהן לא ניתן לו קרדיט. 
 
עוד הוסיף התובע, כי הוא יצר את הגרפים באמצעות תוכנת הנתבעת והוא זה שכתב את הניתוחים באתרו. הוא זה שבחר את המניות, את הפרמטרים העיצוביים של הגרפים, את היישומים שיופעלו על הגרפים, צבעים וכדומה, על מנת שהגרפים ייווצרו באמצעות התוכנה. בנוסף, הוא זה שבחר היכן לשים סימונים, כגון הדגשה, חצים וכיוצ"ב על הגרפים, אשר חלקם נעשו באמצעות תוכנות חיצוניות לתוכנת הנתבעת, וכי הניתוחים נשוא התביעה הם הביטויים שלו, בשפתו, למסקנות שלדעתו עולות מן הגרפים.
התובע העמיד את תביעתו על סכום של 100,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים הכלכלית והמוסרית על סך של 35,000 ₪. בנוסף, נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

2 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחקי מחשב של SONY

הפרת זכויות יוצרים במשחקי מחשב של SONY
העובדות תביעה שהוגשה על ידי חברת Kabushiki Kaisha Sony Computer Entertainment Inc. וחברת Sony Computer Entertainment Europe Inc. כנגד ענת אבו רוקאן (ס.א.ר אלקטרוניקה). התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת אורית וינשטיין. ביום 26.4.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות, חברת SONY, הגישו כנגד הנתבעת תביעה בעילות של הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימני מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות טענו כי הנתבעת מכרה 4 דיסקים מזויפים (מתוך "קיר שלם"), המכילים משחקים, המתאימים לקונסולת המשחקים "Playstation".  
 
הנתבעת טענה כי במהלך חודש ינואר 2014, רכשה הנתבעת כ- 15-20 תקליטורים של משחקי מחשב. הנתבעת טענה כי התקליטורים היו ארוזים במארז שנראה מקורי. וכי מייד לאחר קבלת מכתב התראה פעלה מידית להשמדת כל יתר הדיסקים שהיו ברשותה. 
 
התובעות עתרו לסעד של צו מניעה טענו וכן לפיצוי סטטוטורי בסך של 150,000 ₪.
 
הצדדים הסכימו כי לא קיימת מחלוקת עובדתית ביניהם ולא קיים צורך בהבאת ראיות על ידם, כי יסתמכו על הטענות המופיעות בכתבי הטענות שהוגשו על ידם ויוגשו סיכומים קצרים לעניין הפיצוי לתובעות בגין ההפרות נשוא כתב התביעה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, מאחר והוכח כי הנתבעת הפרה את זכויות התובעות בארבעה משחקי פלייסטיישן, בכך שמכרה דיסקים מזויפים של משחקים אלו.
 
נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעות את הפיצוי הסטטוטורי שנקבע בסך של 16,000 ₪.
ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת ומי מטעמה להפר את זכויות התובעות במשחקי פלייסטיישן.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאות התובעות בסך 1,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

 

13 באפריל, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית בכתבות ובצילומים ששולבו בקמפיין פוליטי

הפרת זכות מוסרית בכתבות ובצילומים ששולבו בקמפיין פוליטי
תביעה שהוגשה על ידי דוד פינצי כנגד שביט יהודה ז"ל ואברמוביץ שלמה. התביעה נדונה בבית משפט השלום בקריות, בפני השופטת פנינה לוקיץ'. ביום 16.3.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעילתה הפרת זכויות יוצרים וזכויות מוסריות אשר לטענת התובע בוצעו על ידי הנתבעים עת עשו שימוש ב- 29 כתבות ותמונות, כולם פרי יצירתו, וזאת מבלי שנתן הסכמתו לעצם השימוש ומבלי שהנתבעים נתנו לו קרדיט על דרך ציון שמו כיוצר. 
 
התובע עותר לחייב את הנתבעים לשלם לו בגין כל הפרה נטענת של זכות יוצרים וכל הפרה של זכות מוסרית סך 20,000 ₪ וכן פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק עוולות מסחריות בסך 100,000 ₪ ובסה"כ  1,260,000 ₪ (אם כי סכום התביעה, לצרכי אגרה, הועמד על סך של 400,000 ₪).
 
התובע עבד כעורך ומפיק של עיתון שהופק ומומן מתקציב המועצה האזורית מטה אשר ואשר נקרא בשם "זה אשר". הנתבע 1 שימש בזמנים הרלוונטיים לתובענה כראש המועצה. הנתבע 2, הוא בעליו של משרד תקשורת ושימש כיועץ למסע הבחירות של ראש המועצה, ובמסגרת זו חיבר והפיק שלושה גליונות תעמולה מטעם ראש המועצה. בגליונות התעמולה נעשה שימוש בחומרים של התובע.
 
לטענת התובע הנתבעים פרסמו 29 פרסומים שונים בהן נעשה שימשו ללא רשות ב"חומרים " שלו והכל ללא מתן קרדיט. לטענת הנתבעים התובע נתן רשותו לשימוש בחומרים והעביר אותם לידי הנתבעים לבקשתם.
 
תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבע 2 התקבלה (בגין הפרת הזכות המוסרית ביצירות), נפסק כי הנתבע 2 ישלם לתובע פיצוי בסך של 36,000 ₪. בנוסף נפסק כי הנתבע 2 יישא בהוצאות התובע בסך 3,000 ₪. 
התביעה כנגד נתבע 1 נדחתה ללא צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

22 בינואר, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית בצילום ופיצוי בגין ההפרה

הפרת זכות מוסרית בצילום ופיצוי בגין ההפרה
תביעה שהוגשה על ידי אפרים שריר כנגד מפלגת מרץ-יחד. התביעה נדונה בבית משפט השלום בעפולה, בפני השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד. ביום 30.12.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית לתשלום פיצויים בסך של 70,000 ₪ שעילתה הפרת זכויות יוצרים. 
 
התובע, אפרים שריר, צלם עיתונות במקצועו, צילם את מר עמיר פרץ, בתקופת כהונתו כשר ביטחון, במהלך תרגיל צבאי כשהוא "מביט" על התרגיל הצבאי דרך "משקפת סגורה". לטענות מרץ עשתה שימוש בתמונה תוך העתקת התמונה עצמה וחלקים ממנה והדבקתם על פניהם של פוליטיקאים אחרים וזאת ללא קבלת אישורו והסכמתו, תוך פגיעה בזכויותיו הקנייניות והמוסריות ותוך השמטת שמו של התובע, ובכך הפרה את זכות היוצרים וזכותו המוסרית של התובע בתמונה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה בגין הפגיעה בזכות היוצרים של התובע.  התביעה מתקבלת חלקית בגין הפגיעה בזכות המוסרית. 
בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בגין הפגיעה בזכות המוסרית בסך של 14,000 ₪, אגרת תביעה יחסית לסכום פסק הדין ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתיק:

17 באפריל, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בתוכנת מחשב

הפרת זכות יוצרים בתוכנת מחשב
תביעה שהוגשה על ידי חברת דנ-אל פתרונות תוכנה מתקדמים בע"מ כנגד גיל סנפיר. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן. ביום 9.4.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת פיתחה תוכנה בשם "דנאל 2000", לתפעול וניהול תיקי ניירות ערך ומוצרים פיננסיים. הנתבע, גיל סנפיר, פיתח תוכנה לתפעול וניהול תיקי ניירות ערך, אשר לטענת התובעת מהווה העתקה של תוכנת "דנאל 2000". 
כנגד שיווק התוכנה ניתן צו מניעה זמני ובתביעה עותרת התובעת לקבלת צו מניעה קבוע כנגד הנתבע ולפיצוי כספי בגין הפרת זכות יוצרים, גזל סוד מסחרי ועשיית עושר ולא במשפט.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעת בתוכנת דנאל.  ניתן בזאת צו מניעה קבוע כנגד הנתבע האוסר על הנתבע להפר את זכויותיה של התובעת.
בנוסף נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי סטטוטורי בסכום של 80,000 ש"ח  בגין הפרת זכות היוצרים.
בנוסף נפסק כי הנתבע יישא בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בגין הליך זה בסך של 35,000 ₪.
 
הערת DWO: פסק דין חשוב ומלומד המסביר לראשונה את השינוי שנוצר בדין החדש למול הדין הישן ביחס לחישוב למספר הפרות של זכויות יוצרים. בנוסף, פסק הדין מבהיר את היקף ההגנה לתוכנה בעלת מאפיינים פונקציונאלים.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

3 במרץ, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונות
תביעה שהוגשה על ידי הצלם שמואל רחמני כנגד חברת אלג'זירה אנטרנשיונל לימיטד בע"מ וחברת אלג'זירה סאטלייט נטוורק בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט רפאל יעקובי. ביום 19.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובע, צלם מקצועי, צילם שני צילומים באירוע "אוטובוס הדמים". לטענת התובע, הנתבעות עשו שימוש בתמונות אלו ללא אישורו וללא מתן קרדיט. 
 
התובע מבסס תביעתו נגד הנתבעות על פרסום כתבה בערוץ 10 הישראלי, אשר בה הופיעו שני הצילומים שבנדון כשעליהם מוטבע הלוגו של "אלג'זירה". לטענתו הצילומים ששידרו הנתבעות הם העתק של אלה שפורסמו בעיתון "מעריב", תוך ששם ניתן קרדיט מלא לתובע.
 
התובע טוען כי יש לראות בהתנהלות הנתבעות שתי הפרות של זכות היוצרים שלו ושתי הפרות של הזכות המוסרית שלו ובסה"כ ארבע הפרות. בגין אלה הוא עותר לפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום כולל של 80,000 ש"ח (20,000 ש"ח לכל הפרה).
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי יש לחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסכום כולל של 50,000 ש"ח. 
 
בנוסף נקבע כי על הנתבעות לשלם לתובע סך 15,000 ש"ח למועד פסק דין זה עבור שכ"ט עו"ד וסכום נוסף של 1,500 ש"ח למועד פסק דין זה עבור הוצאות המשפט. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

19 בפברואר, 2014,

0 תגובות

הפרתך חוזרת של זכות יוצרים בצילום

תביעה שהוגשה על ידי חברת זום 77 א.ש (2002) בע"מ ואליהו הרשקוביץ כנגד מדינת ישראל - הטלוויזיה החינוכית הישראלית. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופטת גילה כנפי-שטייניץ. ביום 16.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לצו מניעה קבוע ולפיצויים בגין הפרת זכויות היוצרים של התובעת 1 בצילום הידוע המתעד את כף ידו של מרדכי ואנונו כשעליה רשום כי נחטף. 
נטען כי תמונת התובעים שודרה בטלוויזיה החינוכית ללא נטילת רשות התובעת וללא ציון שמה כבעלת זכויות היוצרים, תכנית זו שודרה בשנית ובשלישית בערוץ 23 וכן הועלתה לאתר האינטרנט של הטלוויזיה החינוכית.  
בנוסף יובהר כי אין זו הפעם הראשונה בה הפרה הנתבעת את זכויות היוצרים של התובעת בכל המתייחס לצילום נשוא הדיון. התובעת הגישה בעבר תביעה נגד הנתבעת בגין הפרת זכויות יוצרים ונפסק כי היה על הנתבעת, לכל הפחות, לציין את שמה של התובעת כבעלת זכויות היוצרים. בית המשפט פסק לתובעת בגין ההפרה פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 18,000 ₪ (ע"א (ת"א) 3038/02 זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית, [פורסם בנבו]).
 
תוצאות ההליך: ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לעשות שימוש בצילום, אלא אם יינתן לתובעת קרדיט נאות ע"י ציון שמה בעת הקרנת הצילום. 
בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 27,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

20 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בשגגה והפרת זכויות יוצרים בתמונות

שתי תובענות אשר נדונו במאוחד: התביעה הראשונה הוגשה על ידי אפולו אדקס בע"מ, פרומו פולו בע"מ ופולו אוניברסל בע"מ כנגד שווק ישיר – קראוס בע"מ. התביעה השנייה הוגשה על ידי שיווק ישיר - קראוס בע"מ נגד אפולו אדקס בע"מ, פרומו פולו בע"מ ופולו אוניברסל בע"מ. התביעות נדונו בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופטת עירית וינברג-נוטוביץ. ביום 30.12.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: במסגרת התביעה הראשונה הוגשה על ידי אפולו נגד שיווק ישיר, נטען לזכויות קניין רוחני בתיק גב שיוצר עבור אגד. לטענת אפולו, שיווק ישיר הפרה סימן מסחר עת ייצרה ושיווקה תיק גב דומה עבור אגד תוך שימוש בסימן המסחר הרשום של אפולו - POLO STAR.
 
במסגרת התביעה השנייה שהוגשה על ידי שיווק ישיר נגד אפולו נטען כי אפולו הפרה זכויות יוצרים בכך שהעתיקה ללא רשות תמונות וקטעים עיצוביים מקטלוג של שיווק ישיר לקטלוג שהוציאה, ובכך שעשתה שימוש בתמונות בקטלוג ובאתר האינטרנט שלה.
 
תוצאות ההליך: תביעת אפולו בגין הפרת סימן מסחר ועילות נוספות נדחתה. נפסק כי אפולו תישא בהוצאות שיווק ישיר, לרבות שכר-טרחת עורך-דין, בסך 25,000 ₪.
 
תביעת שיווק ישיר בגין הפרת זכות יוצרים התקבלה, בית המשפט הורה לאפולו לשלם לשיווק ישיר פיצוי בסך של 24,000 ₪. 
בנוסף, ניתן בזאת צו מניעה קבוע, האוסר על אפולו לעשות שימוש בתמונות ובלקטים המופיעים בקטלוג 2009 של שיווק ישיר.
ובנוסף חייב בית המשפט את אפולו בהוצאות שיווק ישיר (כולל שכר-טרחת עורך-דין) בסכום כולל של 10,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

20 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בחוברת לימוד

הפרת זכות יוצרים בחוברת לימוד
תביעה שהוגשה על ידי אסף-יצחק גולני כנגד סלמאן אלאמיר עאמר. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט אהרן פרקש. ביום 1.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תובענה שעיקרה תביעה לקבלת פיצוי מהנתבע בגין הפרת זכות יוצרים בחוברת לימוד שחיבר התובע בשפה הערבית בשם "ערבית מדוברת פלסטינית למתחילים", ואשר הוצאה על ידי חברה שבבעלותו של התובע, וכן בגין עילות תביעה נוספות.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 40,000 ₪ בגין הפרת זכויותיו בחוברת "ערבית מדוברת פלסטינית למתחילים" (שתי הפרות - זכות מוסרית וזכות חומרית - 20,000 ש"ח בגין כל הפרה - לפי החוק הישן).
 
בנוסף ניתן צו האוסר על הנתבע לעשות שימוש בחוברת המפרה, בין באופן אישי ובין על ידי אחרים, ולהימנע מלשווק, להפיץ, לפרסם, להציג או למכור את החוברת המפרה או כל חומר לימודי אחר הדומה עד כדי הטעייה לפרי עטו של התובע.
 
בנוסף נפסק כי הנתבע יישא בהוצאותיו של התובע ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪.
 
הערת DWO: ברכות לחברי עו"ד אורי שורר על פסק הדין.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

16 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בהעתקת אתר אינטרנט

הפרת זכות יוצרים בהעתקת אתר אינטרנט
תביעה שהוגשה על ידי חברת דורנט (1991) ישראל בע"מ כנגד חברת אמפא קפיטל קאר ליס בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה, בפני השופט נחום שטרנליכט. ביום 26.12.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: בבעלות התובעת אתר אינטרנט. לתובעת נודע כי לנתבעת אתר אינטרנט בבעלותה. לטענת התובעת עיון באתר הנתבעת מלמד, כי המצוי בו מהווה העתקה של אתר התובעת. המדובר הן בהעתקה של המלל שבאתר התובעת והן בהעתקה של מאפייניו היחודיים, לרבות העתקה של טעויות ושגיאות, שנפלו באתר התובעת.
התובעת טוענת כי במעשיה, הנזכרים לעיל, הנתבעת הפרה זכויות יוצרים. התובעת טוענת, שהנתבעת ביצעה העתקה של לפחות 15 דפים או חלקי דפים מתוך אתר התובעת. על כן עותרת התובעת לקבלת פיצוי מהנתבעת, ללא הוכחת נזק, בסך 100,000 ₪ בגין כל העתקה ובסה"כ 1,500,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה הקטן, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 50,000 ₪.
 
משנדחתה התביעה ברובה והתקבלה בחלקה, לא הטיל בית המשפט חיוב בהוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

28 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתמונות שפורסמו באתר נופשונים וצימרים

תביעה שהוגשה על ידי ליאב אוזן ואמנון אוזן כנגד חברת Winhelp בע"מ ובעליה מר מנדי נשר וגב' מרים נשר (הנתבעים 1 - 3) וכנגד יוסף ארביב, לאה ארביב, ישראל ארביב, ז'קלין פחימה, אסעד חטאר, דוד דמרי (הנתבעים 4 - 9) (בנוסף לתובענה העיקרית, הוגשו בתיק שתי תביעות שכנגד, שלוש הודעות צד ג' והודעת צד ד'). ההליך נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט אורי שהם. ביום 18.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעים בעלים ומפעילים של אתר האינטרנט www.zimercard.co.il, העוסק בשיווק נופשים בצימרים. לטענת התובעים, הם בעלי זכויות היוצרים במידע, בתכנים ובתמונות המפורסמים באתר. לטענת התובעים, הנתבעים 3-1 העתיקו לאתר מתחרה בשם weekend.co.il, 47 תמונות השייכות להם,  תוך הפרה של זכויות היוצרים שבבעלות התובעים.
 
לטענת הנתבעים 3-1, אתר weekend משמש זירה בלבד לתיירנים המפרסמים בו את שירותיהם, וכל המידע באתרי המשנה, לרבות התמונות, נמסר לפרסום על-ידי התיירנים, והינו באחריותם בלבד. משכך, נטען, כי לווינהלפ אין כל ידיעה ו/או שליטה בנוגע לצילומים שהוזנו או מוזנים לאתרי המשנה על-ידי התיירנים. 
 
לטענתם הנתבעים 9-4 (הנתבעים 4 – 6 - צימר "איזזולה", הנתבעת 7 - צימר "אגדה כפרית", הנתבע 8 - צימר "בלסם", הנתבע 9 - צימר "אל המעיינות הקסומים"), הם אשר פירסמו את התמונות באתרי המשנה.
 
לטענת הנתבעים 9-4, הבעלות בתמונות שייכת להם שכן הם הזמינו מהתובעים את פרסום הצימרים, דבר שכלל את צילומם.
 
התובעים בתביעתם ביקשו צו מניעה וצו עשה, וכן תשלום פיצויים בסכום של 800,000 ₪ בעילות של הפרת זכות יוצרים, גניבת עין ועוד.... 
 
תוצאות ההליך בתביעה העיקרית: התביעה העיקרית התקבלה באופן חלקי נגד ווינהלפ (הנתבעת 1) וגם ביחס לאתרי המשנה, הנתבעים 4-6 (צימר "איזזולה") והנתבע 8 (צימר "בלסם"). 
 
בית המשפט חייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעים סכום של 40,000 ₪.  בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעת 1 בהוצאות בסכום של 10,000 ₪. ובנוסף נתן בית המשפט צווי מניעה וצווי עשה שנתבקשו.
 
התביעה נדחתה כנגד הנתבעת 7 (צימר "אגדה כפרית") והנתבע 9 (צימר "אל המעיינות הקסומים").
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

26 במרץ, 2012,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרם במצגת שפורסמה באינטרנט

הפרת זכות יוצרם במצגת שפורסמה באינטרנט

תביעה שהגישו אמיר גבאי וחברת בי פור יועצי פרישה כנגד מדינת ישראל ויורם אזרד.

התביעה נדונה בבית המשפט השלום בירושלים בפני השופט ארנון דראל וביום 18.3.2012 ניתן פסק הדין בתובענה.

כנטען בכתב התביעה קטעים של המצגות המצויות באתר פרישה (אתר התובעים) הועתקו והם מופיעים באתר האינטרנט של הנתבעת 1 (אתר החשב הכללי).  לאחר שנעשתה פנייה אל החשב הכללי התברר כי מקורן של המצגות המועתקות הוא בנתבע 2 אשר עשה שימוש במצגות אלו להעברת הרצאות. בכך טענו התובעים כי הופרה זכות היוצרים שלהם ב- 63 הפרות (כל אחד מעמודי המצגת) ותבעו פיצוי בגובה של 1,000,000 ₪, מאוחר יותר התביעה צומצמה לסך של 400,000 ₪ (בגין תשע הפרות).

בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי הנתבע 2 ישלם פיצוי בסכום של 60,000 ₪ והוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 12,000 ₪.

בנוסף חייב בית המשפט את המדינה לשלם לתובעים סכום של 20,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין ובהוצאות משפט בסכום כולל של 3,500 ₪. 

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

האם מדובר ב'יצירות' המוגנות בזכויות יוצרים

נפסק כי המצגות כוללות עקרונות מנחים, המלצות ומקרים ליישום, ניסוחים מקוריים, דברי פרשנות, כותרות, דוגמאות מפורטות, ראשי פרקים סדורים ועוד. כל אלה נכתבו על ידי התובעים ביצירתיות ובמחשבה. בהסתמך על  ע"א 2790/93  Eisenman   נ' קימרון, פ"ד נד (3) 817, 829-830 (2000), (להלן: "קימרון") נקבע כי מדובר ביצירה מקורית המקיימת את שני המבחנים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה ובוודאי במינימום הנדרש לפי ע"א 513/89 Interlego  נ' Exim Lines Bros. ,  פ"ד מה (4) 133, 170 (1994), (להלן: " אינטרלגו").

די לעיין בצילומי השקפים של המצגות כדי לראות כי אין המדובר בציטוט סעיפי חוק אלא בעריכה מיוחדת ומקצועית, לשיטת העורך, של היבטים ונושאים שונים בתחום העונה על דרישות הפסיקה כמפורט בפסקי הדין בעניין קימרון ואינטרלגו ובשורה של פסקי דין אחרים, שאליהם מפנים התובעים בסיכומיהם,  ביחס להכרה בזכות יוצרים ליצירה.

האם הופרה הזכות המוסרית ביצירות

עיון במצגות של התובעים ובמצגות שערך הנתבע מעלה כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעים ביצירות ואת הזכות המוסרית. השוואת השקפים השונים מעלה כי חלקים שלמים מהמצגות הועתקו מהמצגות שבאתר פרישה למצגת הראשונה ולמצגת השנייה שערך הנתבע. אמנם העיצוב שונה במעט אך התוכן בשקפים רבים הוא זהה ומועתק. העתקת התוכן לוותה בהשמטת הקרדיט ליוצרי היצירה כפי שהופיעו באתר פרישה ובהחלפתם בשמו של הנתבע.  הנתבע למעשה לא נתן הסבר ברור מאיפה הגיעו לידיו המצגות ומה היה תהליך העיבוד של המצגות שהוא עצמו הכין מתוך מה שקיבל ממי שקיבל. מכל מקום, נפסק כי אין המדובר בהפרה זניחה אלא בהפרה שלוותה לא רק בהעמדת המצגת המפרה לציבור הרחב באתר החשכ"ל אלא בביצוע פומבי של תוכן הדברים במסגרת ההרצאה שערך הנתבע פעמיים למאות אנשים.

הגנת רשלנות תורמת

בית המשפט דחה את הטענה לפיה בכך שהתובעים איפשרו את העתקת היצירה ברשת הם ניתן לטעון לרשלנות תורמת.  נפסק כי טענה שכזו – הדומה לתלונתו של מי שנוטל את רכושו של הזולת ומלין על כך בעל הרכוש כי לא העמיד שומר שישמור עליו – היא טענה שלא ניתן לקבלה.

כידוע, קביעת האשם התורם נעשית באופן דו שלבי: בחינת התנהגות הניזוק כאדם סביר ולאחריה, אם נמצא כי לא נהג בסבירות, בדיקת האשמה המוסרית בין הצדדים (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי  פ"ד נח(1), 1 ,עמ' 21-22  (2003); ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד (1) 422 (1990)). במקרה זה העמדת האשם המוסרי של הנתבע בהעתקת היצירה ושל התובעים בהימנעותם, ככל שהייתה, מלמנוע את האפשרויות להעתקה, אינה מאפשרת לקבל את הטענה גם אם ניתן לראות בתובעים כמי שהתרשלו – דבר המוטל בספק. 

מספר ההפרות ושאלת הפיצוי

בית המשפט פסק כי הוא אינו סבור כי נדרשת הכרעה כמותית בשאלת מספר ההפרות לאחר שהחוק תוקן ואינו קובע עוד פיצוי מינימום לכל הפרה. אמנם בסעיף 56 (א') לחוק נקבע כי ניתן לפסוק פיצוי בסכום של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק בגין כל הפרה ואולם אין הכרח במקרה זה בקביעה כמותית של מספר ההפרות אלא יותר בהערכה ערכית של מהותן של ההפרות, החשיפה של המצגות המפרות והיבטים נוספים מבלי לראות בכמות ה'טכנית' של מספר ההפרות כחזות הכל. 

סעיף 56 (ב') לחוק מונה שיקולים שונים שיש בהם להשפיע על פסיקת הפיצוי ובהם היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה, חומרתה, הנזק הממשי להערכת בית המשפט, הרווח שצמח לנתבע, מאפיני פעילותו, טיב היחסים שבין הצדדים ותום הלב של הנתבע.

נפסק כי יש להתחשב בכך שההפרה כללה הצגת המצגת המפרה בשתי הרצאות; העמדתה באתר האינטנט של החשכ"ל ובהצעת השימוש במצגת השניה ובמשלוח שלה לחוקר; השימוש היה שימוש מסחרי למטרת עסקו של הנתבע ותמורת תשלום ועל פני הדברים הצגת המצגת באתר היתה למשך מספר חודשים. מנגד יש לזכור כי ההרצאה נעשתה לקהל סגור יחסית של עובדי מדינה; האתר בו מדובר הוא אתר ממשלתי ואינו אתר מסחרי; לא הוברר מה הייתה מידת החשיפה של המצגת וזו לא כללה בעת שהועלתה לאתר פרטים על הנתבע.

בהתחשב בכל אלה ובהינתן כי מדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק אלא על דרך של אומדן המעמיד בית המשפט את הפיצוי עבור הפרת זכות היוצרים בסכום של 40,000 ₪ ואת הפיצוי עבור הפרת הזכות המוסרית בסכום של 20,000 ₪.

הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית  על ידי החשב הכללי

בית המשפט ערך הבחנה בין שתי ההפרות הנטענות. ביחס להפרה שעניינה העלאת המצגת לאתר החשכ"ל, נפסק כי יש לראותה כהפרת זכות היוצרים והפרת הזכות המוסרית אף אם נעשתה מתוך הנחה כי זכות היוצרים במצגת היא של הנתבע.

שונים פני הדברים בכל הנוגע להצגת המצגות על ידי הנתבע במהלך הרצאתו בפני עובדי המדינה. בפעילות זו של הנתבע לא נטלה המדינה כל חלק ולא ניתן לראותה כמי שהפרה את זכות היוצרים או את הזכות המוסרית. נפסק כי הרחבת הגנת זכות היוצרים באופן שבו תחול גם על הגורם שמארגן את ההרצאה איננה סבירה. 

הגנת מפר תמים

המדינה טענה לכך שככל שהפרה את זכות היוצרים קמה לה עילת ההגנה של מפר תמים שכן פעלה בתום לב ומבלי לדעת כי מדובר במצגת מפרה.

התובעים טוענים כי אין לראות את המדינה כמפר תמים וזאת בשל כך שהמדינה ידעה שקיימת זכות יוצרים אף אם לא ידעה למי היא שייכת. בעניין זה מפנים התובעים לסעיף 58 לחוק ולע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט (6) 421, 430-431 (2005) (להלן: "ברוק"). הם מבקשים לקבוע כי החשב הכללי לא פעל בתום לב  ולא עומדת לו הגנת 'מפר תמים'.  התובעים מצביעים על כך כי החשב הכללי לא ווידא כי תכני ההרצאה והמצגת המפרה שהציג ואשר נטענה לאתר החשב הכללי אינה פוגעת בזכות צדדים שלישיים, לא נדרש מהנתבע אישור בכתב או כתב שיפוי או התחייבות והחשב הכללי לא עמד באמות המידה שהוא עצמו מציב כלפי ספקים חיצוניים וגופים המתקשרים עם משרדי הממשלה בכל הנוגע לבדיקת קיומן של זכויות אחרים. הבדיקה שהייתה צריכה להיערך הייתה, לטענת התובעים, צריכה להיות מקיפה וקפדנית יותר.  התובעים מפנים למה שנקבע בת.א. 21685/07  דטה פקס בע"מ נ' לשכת רואי החשבון (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 2.8.10) (להלן: "דטה פקס").

סעיף 58 לחוק קובע כי: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."

ההגנה הניתנת למפר התמים אינה עומדת לו מקום בו ברור שקיימת זכות יוצרים למצגת והטעות היא באשר לזהותו של בעליה. הבחנה זו בין עצם קיומה של זכות יוצרים לבין הידיעה או הטעות באשר לשאלה למי היא שייכת שוללת את תחולת ההגנה של המפר התמים (ר' דרוק, שם; ע"א 9678/05 חב' בטימו נ' ARABON (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 3.8.2008); ע"א (ת"א) 3130/05  ישעיהו רוטר נ' שלומי בוצ'צ'ו (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 12.12.2007)).

הגנת הודעה והסרה

טענת הגנה נוספת שמעלה המדינה היא כי מייד לאחר שקיבלה את ההודעה הסירה את המצגת מהאתר ולכן יש להפעיל את נוהל הודעה והסרה ולהימנע מפסיקת פיצוי כנגד החשב הכללי.  טענה זו, שלפיה אין על בעל ומפעיל אתר חובה לבצע מראש סינון של תכנים מפרים אלא להסתפק בהסרתם בדיעבד התקבלה לדעת המדינה בפסיקה (ת.א. (ת"א) 1559/05  גלעד נ' נטויזן (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 23.7.09); על השולחן; ת.א. 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ נ' רוטר נט בע"מ (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 8.8.11)) והיא חלה גם על המצגת כאן. המדינה סבורה כי אין חשיבות לשאלה מי לחץ על הכפתור שהביא להכללת המצגת באתר החשכ"ל – המדינה או הנתבע ואף שלא ניתן לראות בכך 'תוכן גולשים מובהק' הרי שהמהות היא אותה מהות – ויש לראות את החשב הכללי כספק האינטרנט.  המדינה למדה על כך גם מבהחלטה שניתנה בת.א. 10695-09-09 Nav N Go Kft  נ' דימטרי גולצמן (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 6.9.11) (להלן: "גולצמן") ששם לא חויב מפעיל אתר על הפרת זכות יוצרים שביצע אחד משותפיו בדרך של העלאת תוכנה מפרה על ידי שותף והסרתה מייד.

נפסק כי טענת ההודעה וההסרה אינה עומדת למדינה – אין להשוות את המדינה למפעיל אתר שגולשים מטעינים לאתר שלו מצגת מבלי שיש לו יכולת לבדוק או לברר אם מדובר במצגת שמפרה זכות יוצרים לבין החשב הכללי, שמתקשר בחוזה עם נותן שירותים, ומעלה בעצמו את המצגת לאתר החשכ"ל מבלי לבצע כל בדיקה ומבלי לשאול שאלות. התנהלות זו של החשב הכללי אינה עולה בקנה אחד עם המצופה והסביר ומשכך נהג הרי שהוא חב כלפי התובעים בגין הפרת זכויותיהם.

הגנת השימוש ההוגן

לחלופין טוענת המדינה לכך שעשתה שימוש הוגן ביצירה לצורך יום עיון לימודי, הרחבת ההשכלה, הידיעה והרמה המקצועית של עובדי מדינה שונים שהם חשבי שכר כדי שיוכלו להעביר את הידע. מטרת ההצבה היא הבאת מובאות, מחקר, סקירה וכן הוראה על ידי מוסד חינוך וכך מבקשת המדינה לראות ביום העיון שמארגן החשב הכללי.  בנוסף נטען לכך שמדובר בשימוש לא מסחרי מובהק.  בא כוח המדינה  סבור כי רשימת השימושים המופיעה בסעיף 19 לחוק אינה רשימה סגורה והוא נסמך על המילה 'כגון' המופיעה שם.

באשר להגנת השימוש ההוגן – הגנה זו נובעת מסעיף 19 לחוק שקובע כי:

(א)        שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.

(ב)        לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:

(1)        מטרת השימוש ואופיו;

(2)        אופי היצירה שבה נעשה השימוש;

(3)        היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;

(4)        השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

נפסק כי קשה לראות כיצד חלה הגנה זו במקרה זה מקום בו מועלית מצגת לאתר אינטרנט כללי שבינו לבין חינוך אין ולא כלום. אין המדובר במוסד חינוך; אין המדובר בהוראה מחקר, לימוד עצמי או כל דבר אחר.  השיקולים שבסעיף 19 (ב') אינם תומכים בהנחה כי מדובר בשימוש הוגן. לפיכך לא סבר בית המשפט כי עומדת למדינה הגנת השימוש ההוגן בכל הנוגע להעלאת המצגת לאתר החשכ"ל.

למסקנה אחרת יש להגיע באשר לשימוש במצגת בהרצאה ככל שניתן היה לראות בכך הפרה של זכות היוצרים של התובעים למרות האמור לעיל שכן  מתן הרצאה קרוב הרבה יותר לאותה פעילות חינוכית שאליה מתייחס סעיף 19 לחוק. באשר לטענה כי בשל הפרת הזכות המוסרית לא עומדת הגנה זו (ר' לעניין זה ע"א (ת"א)  3038/02  זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 29.4.2007); ת.א. (י"ם) 3560/09; 3561/09 אבי ראובני נ' מפה מיפוי והוצאה לאור בע"מ (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 6.1.11)).  עמדת בית המשפט היא כי אין המדובר בקביעה מוחלטת  אלא כי יש לאזן בין אינטרסים שונים ולתת משקל לאי מתן הקרדיט בהתאם לטיבה של הגנת השימוש ההוגן (ר' ת.א. (ירושלים) 8211/09 פורגס נ' בית חינוך תיכון גליל מערבי (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 27.7.11)).  במקרה זה בכל הנוגע לעצם מתן ההרצאה נפסק כי אם היה בית המשפט סבור כי מדובר בהפרה היה מקום להחיל את ההגנה.

8 בפברואר, 2012,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בספרים - שיחון "עברי – ערבי"

הפרת זכויות יוצרים בספרים - שיחון

תובענה שהוגשה על ידי אסף יצחק גולני (מו"ל) ויוחנן אליחי (הסופר) כנגד ד"ר משה כהן (הסופר) ומר מיכאל זק (מו"ל). התובענה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז וביום 8.2.2012 ניתן פסק הדין מפי כב' השופט בנימין ארנון.

בתובענה נטען כי השיחון שהוציאו הנתבעים כלל מספר קטעים זהים או דומים מאוד לאלה המצויים בספרים שכתב התובע 2. התובעים לא טרחו לפנות אל הנתבע 1 בכתב התראה בטרם הגישו את התביעה.

התובעים עותרו לקבלת פיצוי כספי בסך של 2,260,000 ₪. בנוסף עותרים התובעים לקבלת הצווים הבאים: צו מניעה קבוע – האוסר על הנתבעים לעשות שימוש כלשהו בשיחון. צו עשה – המורה לנתבעים להעביר לבעלות התובעים את כל ההעתקים של השיחונים. צו למתן חשבונות – לצורך כימות כספי של ההכנסות שקיבלו הנתבעים כתוצאה ממכירת השיחון.

התובעים תבעו בגין רשימה ארוכה של עילות לפיצוי ובהן: הפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, תיאור כוזב, התערבות בלתי הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, גזל, רשלנות, תרמית, הטעייה לפי חוק הגנת הצרכן, הפרת חובה חקוקה ובנוסף עתרו לפיצויים בגין עוגמת נפש.

סיכום פסיקתו של בית המשפט היא כי:

התובענה אשר הוגשה על ידי התובעים – אסף יצחק גולני ויוחנן אליחי, כנגד הנתבעים – ד"ר משה כהן ומיכאל זק, מתקבלת באופן חלקי.

על הנתבעים, לפצות את התובעים בסך של 40,000 ₪, בהתאם לחלוקה הבאה: 20,000 ₪ – פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, בגין הפרת הזכות החומרית; 20,000 ₪ – פיצוי ללא הוכחת נזק ממון, בגין הפרת הזכות המוסרית ובגין עוגמת נפש.

נפסק כי יתר עילות התביעה כנגד הנתבעים נדחות.

ניתן בזאת צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לעשות שימוש כלשהו בשיחון.

ניתן בזאת צו עשה, המורה לנתבעים להשמיד את כל ההעתקים המפרים.

באשר לנושא פסיקת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד: בשל התנהלות התובעים נפסקו הוצאות בסך של 12,000 ₪.

שיהוי בהגשת תובענה

הלכה היא כי נתבע "הטוען שיהוי המצדיק דחיית התובענה, עליו הנטל להראות קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הטענה", וכי "לא עצם חלוף הזמן כשלעצמו הוא המצדיק דחיית התביעה, אלא דבר-מה נוסף שמיתוסף לחלוף הזמן או שנובע ממנו באופן ברור" [ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל על ידי יורשיה נ' יונגר, פ"ד מה (3) 749, 756 (1991). אותו "דבר מה נוסף" פורט בפסיקה כשיהוי ממנו ניתן ללמוד על ויתור או ייאוש של התובע אשר גרם לשינוי לרעה במצבו של הנתבע, או כשיהוי הנובע מחוסר תום ליבו של התובע [ראו: ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן פ"ד נז (5) 49, 69-70 (2003)].

נפסק כי אין הצדקה לקבלת טענת השיהוי של הנתבעים, נוכח אי עמדתם של הנתבעים בנטל ההוכחה הנדרש לשם הוכחתה.

למי הזכות ביצירה

הנתבעים טענו כי הקטעים המפרים כשלעצמם, אינם בגדר "יצירה מקורית". לגרסתם, הקטעים המפרים אינם מהווים יצירה מקורית הן בשל העובדה שהתובע 2 אינו היוצר המקורי של הקטעים המפרים, אשר מהווים תמלול של הקלטות לשיחות שניהלו אחרים, והן בשל העובדה שהקטעים המפרים הינם חסרי כל יצירתיות מקורית, ולפיכך אינם עומדים בדרישת ה"יצירתיות" הנדרשת.

בחינת מקוריותם של הקטעים המפרים

בע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A., פ"ד מח (4) 133, 172-173 (1994) קבע כב' נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) השופט מ. שמגר את המבחנים העיקריים שקיומם נדרש לצורך קבלת הגנת הדין הניתנת לבעלי זכות יוצרים. מבחנים אלה כוללים גם את דרישת המקוריות, ואלו הם:

 "(1) ביטוי לגביו מתבקשת הגנת זכות יוצרים צריך לעמוד בתנאים הבאים:

 (א) צריך שיהיה, לפחות בחלקו, מעשה ידי אדם.

 (ב) הוא צריך ללבוש חזות ממשית.

(ג) הוא צריך להיות תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.

(ד) יצירתו צריך שתיעשה תוך שימוש מינימאלי של יצירתיות מקורית, כאשר "מקורית" פירושה שהיצירתיות היא פרי עמלו הרוחני של היוצר, אך לאו דווקא שהיא מהווה חידוש על פני יצירות קיימות.

(ה) על היצירתיות המחשבתית ללבוש צורת ביטוי ולא רק רעיון העומד מאחוריו.

(2) בחינת מקוריות היצירה צריכה להתמקד בשלב גיבוש הביטוי ולא בשלב המוצר המוגמר.

(3) יש להבחין בין בדיקת מקוריותה של יצירה המתבססת על יצירה קודמת ספציפית לבין בדיקת מקוריותה של יצירה העושה שימוש רק באלמנטים כלליים. יצירה מהסוג השני תעבור את מחסום המקוריות בקלות יחסית".

בית המשפט דחה את טענתם של הנתבעים לפיה כל עבודתו של התובע 2 בכתיבת הקטעים המפרים הסתכמה בהקלטה ובתמלול גרידא. מהראיות שהובאו בפני, ובמיוחד – מעדותו של התובע 2 עצמו אשר נמצאה על ידי מהימנה וראויה לאמון בית המשפט, עולה כי קטעי השיחה הנכללים בספרים, ובכללם גם הקטעים המפרים, הינם תוצר של חומרי גלם רבים, שונים ומגוונים שליקט, הכין, עיבד וערך התובע 2.

בית המשפט פסק כי התקיימו כל מבחני המקוריות והיצירתיות הנדרשים לשם הכרה ביצירתו של התובע 2 כיצירה מקורית המצדיקה מתן הגנה במקרה של הוכחת הפרה של זכות היוצרים בה.

איזה שימוש ביצירה יחשב כשימוש המפר זכות יוצרים?

סעיף 11 בחוק החדש קובע כדלקמן:

"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה".

עיקרון זה היה קבוע גם בסעיף 1(2) בחוק הישן, בו נקבע, באופן דומה, כי על המעשה המפר להיעשות ביצירה או ב"חלק ניכר הימנה".

למקרא סעיפי חוק אלה מתעוררת השאלה כיצד ניתן להגדיר את אותו חלק מהותי, או חלק ניכר ביצירה, אשר עשיית שימוש בלתי מורשה בו מהווה הפרה של זכות היוצרים? בעניין זה קבע כב' השופט י. טירקל  בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד (1) 577, 591 (2000), כדלקמן:

"ההכרעה בשאלה אם הועתק "חלק ניכר" מן היצירה המוגנת – כמשמעותו של מושג זה בסעיף 1(2) בחוק – אינה צריכה להיות רק, או בעיקר, על-פי בחינה כמותית של הקטעים העומדים להשוואה, אלא יש לבדוק אותם גם – ואולי, בעיקר – מבחינה איכותית. גם כאן אין להסתפק בבדיקה מדוקדקת של כל פרט בקטעים המושווים ושל השימוש שנעשה בו, אלא יש לבחון את הקטעים מתוך ראייה כוללת. זאת ועוד: הואיל וההגנה על היצירה המוגנת בכללותה מושתתת על יסודות מקוריים המרכיבים אותה, יש לבחון אם ההעתקה גזלה דבר מיסודות אלה. לפיכך, תיבחן הפגיעה בזכות היוצרים לאור השאלה אם המוטיבים שהועתקו מן היצירה המוגנת – בין בצורה ישירה ובין במרומז – כוללים יסודות, אשר יש בהם כשלעצמם מידה של מקוריות (השווH. Laddie The Modern Law of Copyright, at p. 53)" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

נפסק כי מתקיימת העתקה מלאה של לפחות עשרה קטעים מתוך הספרים הכוללים עמודים שלמים שהועתקו מהם אל השיחון, מהווה הפרה מהותית של זכויות היוצרים של התובעים בספרים.

האם התובעים הוכיחו את בעלותם בזכויות היוצרים בספרים – שרשת הזכויות?

לשם הוכחת זכויות היוצרים שלהם בספרים פרטו התובעים את החוליות "בשרשרת הבעלות" המקשרות אותם אל בעלי זכויות היוצרים בספרים ממועד כתיבתם ועד למועד הגשת התביעה.

לטענת הנתבע 2, התובע 1 לא הוכיח את בעלותו בזכויות היוצרים בספרים מאחר שהעברת בעלות בזכויות יוצרים צריכה להיעשות בכתב, ואילו במקרה דנן לא הוצג הסכם בכתב בין הבעלים הראשון של הספרים (התובע 2) לבין הבעלים השני שלהם (הוצאת "קסת").

על פי הוראות סעיף 5(2) בחוק הישן החל על העברות זכויות יוצרים שנעשו עד ליום 25.5.2008, כדוגמת העברת הזכויות במקרה הנוכחי (נוכח הוראת המעבר הקבועה בסעיף 78(ו) בחוק החדש) – בעל זכות יוצרים "...יכול הוא ליתן כל טובת-הנאה בזכות על-פי רשיון; ואולם כל העברה או נתינה כאלה לא יהיה כוחן יפה אלא אם נעשו בכתב...".

נפסק כי עיקר עבודתו של התובע 2 בחיבור הספרים נעשתה בעת שעבד כשכיר בהוצאת "קסת" – כך שממילא, הוצאת "קסת" (המעביד) היתה הבעלים הראשון של זכויות היוצרים בספרים בהתאם לסיכום קודם שנעשה בינה לבין התובע 2 טרם כתיבת עיקר הספרים. בהתאם להסכם זה זכויות היוצרים בספרים היו שייכות להוצאת "קסת" בכפוף לזכות לקבלת תמלוגים ממכירת הספרים שניתנה לתובע 2. בנוסף, וזה עיקר, סבור בית המשפט כי בנסיבות המקרה הנוכחי חלה ההוראה הקבועה בסעיף 5(1)(ב) בחוק הישן, הקובעת כדלקמן:

"אם היה המחבר עובד אצל אדם אחר על פי חוזה שירות או שוליות, והיצירה נעשתה תוך כדי עבודתו אצל אותו אדם,  הרי, באין הסכם הקובע את ההפך, יהא האדם שהעביד את המחבר הבעל הראשון של זכות היוצרים".

נפסק כי הוכח שהתובע 2 היה ונותר בעל זכות היוצרים המוסרית בספרים. קביעה זו מבוססת גם על הוראת סעיף 45(ב) בחוק החדש, הקובעת כי:

"הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר".

לסכיום נפסק כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה הנדרש מהם לשם הוכחת היותם הבעלים של זכויות היוצרים בספרים, לרבות בקטעים המפרים, באופן שהתובע 1 הינו הבעלים בזכות היוצרים החומרית, ואילו התובע 2 הינו הבעלים בזכות היוצרים המוסרית.

הפרת הזכות החומרית

נפסק כי הנתבעים הפרו את הזכות החומרית של התובע 1 בספרים, בכך שהעתיקו את הקטעים המפרים מהספרים אל השיחון, בניגוד להוראות המפורטות בסעיפים 2(1) ו- 1(2) בחוק זכויות היוצרים הישן.

הפרת הזכות המוסרית

הזכות המוסרית מוגדרת בסעיף 46 בחוק החדש באופן הבא:

"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –

(1)        כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;

(2)        כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".(ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

בסעיף 4א בחוק הישן הוגדרה הזכות המוסרית באופן הבא:

" (1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים.

(2) מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה". (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

זכות ההורות - הזכות לייחוס

הזכות לייחוס הינה, אם כן, זכותו המוסרית של היוצר לכך ששמו יקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים (על פי סעיף 46(1) בחוק החדש) או המקובלים (על פי סעיף 4א(1) בחוק הישן) בנסיבות העניין.

נפסק כי, הנתבעים הפרו באופן גורף את זכותו של התובע 2 לייחוס הקטעים המפרים כיצירתו.

האם הנתבעים הפרו את זכותו של התובע 2 לשלמות היצירה? הנתבעים פרסמו את השיחון המכיל את הקטעים המפרים שהועתקו מתוך הספרים, כשהוא כולל שגיאות רבות.

הזכות לשלמות היצירה

הפרת הזכות לשלמות היצירה מותנית בקיומם של שני התנאים המצטברים הבאים:

התנאי הראשון – כי היצירה נפגעה על ידי אחת או יותר מבין הפעולות הפוגעניות המפורטות בסעיף 46(2) בחוק החדש ובסעיף 4א(2) בחוק הישן. ראוי לציין כי על פי החוק החדש מדובר על פגם, סילוף, שינוי צורה או פעולה פוגענית שפגעו ביצירה, ואילו על פי החוק הישן מדובר על סילוף, פגימה, שינוי, או פעולה שיש בה הפחתת ערך של היצירה.

נפסק כי, אין מחלוקת שבקטעים המפרים שהועתקו אל השיחון, נכללו "טעויות גסות מאוד"– כך שניתן לקבוע כי התנאי הראשון הנדרש לשם הוכחת הפרתה של הזכות לשלמות היצירה התקיים.

התנאי השני – כי יש באותה פעולה פוגענית כדי לפגוע בשמו או בכבודו של היוצר.

נפסק כי, במקרה דנן אין בפרסום הקטעים המפרים במסגרת השיחון כדי לפגוע בשמו או בכבודו של התובע 2, ומשכך – נפסק כי לא הופרה זכותו של התובע 2 לשלמות היצירה.

פיצוי ללא הוכת נזק בגין הפרת זכות יוצרים

בעניין שיעור הפיצוי הסטטוטורי בגין הפרת זכויות יוצרים קיים הבדל מהותי בין ההסדר המצוי בחוק החדש לבין הדין שקדם לו. על פי סעיף 3א בפקודת זכות יוצרים, הוגבלה סמכותו של בית המשפט לפסוק לתובע, לגבי כל הפרה, פיצוי ללא הוכחת נזק "בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים". מאידך, על פי 56(א) בחוק החדש, לבית המשפט מוקנית הסמכות לפסוק לתובע, בגין כל הפרה, פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק "בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".

מנוסח הסעיף ותכליתו החקיקתית עולה כי ההכרעה בנוגע למנגנון הפיצוי הסטטוטורי אותו יש ליישם תעשה בהתאם למועד ביצוע ההפרה. אם ההפרה בוצעה לפני יום התחילה (25.5.2008) – יחול מנגנון הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בפקודת זכות יוצרים. מאידך, אם ההפרה בוצעה לאחר יום התחילה דהיינו – לאחר יום 25.5.2008, יחול מנגנון הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק החדש.

במקרה דנן בוצעו הן הפרה של הזכות החומרית בדרך של העתקה, והן הפרה של הזכות המוסרית בדרך של פגיעה בזכותו לייחוס של הנתבע 2. שתי העוולות האמורות בוצעו בעת הוצאתו לאור של השיחון, לראשונה, בשנת 1996, ובעת הוצאתו לאור במהדורה נוספת בשנת 2004. לנוכח ממצאים עובדתיים אלה ניתן לקבוע כי משהפרו הנתבעים את זכויות היוצרים של התובעים בספרים במועדים הקודמים ליום 25.5.2008 (דהיינו – לפני מועד כניסתו של החוק החדש לתוקפו), הרי שמנגנון הפיצוי הסטטוטורי החל בנסיבות העניין הינו זה הקבוע בסעיף 3א בפקודת זכות יוצרים.

מספר הקטעים המפרים

נפסק כי אין הצדקה בנסיבות העניין, לפסיקת פיצויים סטטוטוריים עצמאיים ונפרדים בגין כל אחד מהקטעים המפרים שפורסמו בשיחון.

מספר הזכויות המופרות

בע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו (2) 254 (1992) נקבע כי "המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העסקה" (שם, עמוד 269), כך שלא רק מספר האקטים המפרים הוא החשוב, אלא יש להתמקד במספר הזכויות שנפגעו. בפרשת שגיא נקבע אומנם חריג לכלל זה, ולפיו "יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות", אך הובהר כי "יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות ­ובענייננו זכות יוצרים - כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה".

בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין קיבוצית לשירותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא (5) 337 (להלן: "פרשת דקל"), דן בית המשפט העליון בהלכת שגיא וקבע כי בנסיבות בהן הנתבע מפר זכויות יוצרים המתייחסות לשתי יצירות שונות או יותר – מספר ההפרות יקבע בהתאם למספר היצירות שזכויות היוצרים בהן הופרו. בית המשפט אף הדגיש כי "השאלה הרלוונטית היא דווקא מהו מספר הזכויות שהופרו, ולא מהו מספרן של היצירות המפרות". יצוין כי בפרשת דקל נידון מקרה של העתקות שבוצעו לאורך שנים ממחירון מקצועי מתעדכן שיצא לאור מדי חודש. בית המשפט העליון פסק כי כל חוברת חודשית מסוג זה היא יצירה בפני עצמה, וזאת – בין היתר, בהתבסס על "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", נוכח העובדה שבנסיבות שתוארו שם לכל אחת מהחוברות שהועתקה היה ערך כלכלי עצמאי משל עצמה (פסקה 15 לפסק הדין).

בענייננו, עסקינן ביצירה מפרה אחת (שיחון), שבמסגרתו הועתקו 10 קטעים מפרים מתוך סדרת הספרים. בנסיבות אלה נדרש לקבוע מהו מספר היצירות שהופרו במקרה זה, וכנגזרת לכך – מהו מספר הזכויות שהופרו?

נפסק כי סדרת הספרים שמהם הועתקו אל השיחון 10 הקטעים המפרים, הינם יצירה אחת, וכי הפרתם מהווה הפרה של זכות אחת.

גובה הפיצויים הסטטוטוריים בגין הפרת הזכות החומרית

מנגנון הפיצוי הסטטוטורי החל בנסיבות העניין הינו זה הקבוע בסעיף 3א בפקודת זכות יוצרים ולפיו הפיצוי הסטטוטורי חייב להסתכם בסכום שבין סך של 10,000 ₪ לסך של 20,000 ₪.

באשר לגובהו של הפיצוי הסטטוטורי, נפסק בפרשת דקל (בעמודים 350-351) כי:

"שיקול-דעתו של בית-המשפט בקביעת פיצויים סטטוטוריים אינו מוגבל בשיעור הנזק הממשי שהוכח לו. בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי רשאי בית-המשפט להתחשב בראיות שהובאו לפניו להוכחת הנזקים הממשיים שנגרמו לתובע עקב ההפרה, ורשאי הוא, בהתחשב במכלול השיקולים, להעמיד את גובה הפיצוי על הסכום המינימלי הקבוע בחוק, גם אם הוא סבור כי הנזקים הממשיים שנגרמו לתובע בעקבות ההפרה או כי הרווחים הממשיים של הנתבע כתוצאה מן ההפרה פחותים מן הסכום המינימלי.

לא זו בלבד שרשאי בית-המשפט להתחשב בראיות שהביא התובע לעניין הנזק הממשי שנגרם לו עקב ההפרה, אלא שראוי כי יביא התובע מקצת ראיות לצורך הדרכת שיקול-דעתו של בית-המשפט, אם כי ראיות אלה אינן צריכות לעמוד בקנה-המידה הדרוש להוכחת נזק על-פי המשפט האזרחי. אומר על כך בית-המשפט בעניין שגיא [1]:

"...יש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי, ולו מיזערי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול-דעתו ולבחור בפיצוי המתאים מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומי הסכומים שבסעיף. אין צורך לקבוע עתה מהו מינימום זה, כיוון שהדרישה עשויה להשתנות ממקרה למקרה, ודי לומר, כי יש לפרוס לפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא לפניו, נקודות ייחוס כלשהן, אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי..." (בעמ' 265)".

בנסיבות העניין, על אף היעדר ראיות להוכחת הנזקים הממשיים שנגרמו לתובעים, לטענתם, נוכח חומרתה הרבה של ההעתקה שבוצעה והיקפם הרב של הקטעים שהועתקו, (על אף שמדובר בהפרה אחת) – נפסק כי התובע 1 זכאי לפיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכויות היוצרים החומריות שלו בספרים, בשיעור המירבי הקבוע בפקודת זכות היוצרים, דהיינו בסך של 20,000 ₪.

גובה הפיצויים בגין הפרת הזכות המוסרית

בשאלת גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית, קובע סעיף 4א(5) כי:

"(5) בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון; הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ".

למקרא ההוראה הקבועה בסעיף זה, עולה לכאורה כי בעל זכות מוסרית ביצירה אשר זכותו זו הופרה – זכאי לקבל פיצויים בסכום שיקבע בית המשפט אף אם לא הוכח על ידו כי סבל נזק ממון.

נפסק כי בנסיבות העניין הוכיח התובע כי נגרם לו נזק לא ממוני בגין הפגיעה בזכותו המוסרית (בזכות לייחוס), וכן נזק לא ממוני בגין עוגמת נפש, ומשכך – נפסק לזכותו פיצוי סטטוטורי המסתכם בסך כולל של 20,000 ₪.

אין כפל פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית לזכות החומרים בזכויות יוצרים

במקרה הנוכחי, קביעת פיצויים סטטוטוריים הן עבור הפרת הזכות החומרית והן עבור הפרת הזכות המוסרית, אין בה כדי ליצור מצב פסול של "כפל פיצוי בגין נזק זהה". המדובר בפיצויים נפרדים, הניתנים עבור נזקים שונים: האחד הינו פיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת נזק (מכוח סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים) בגין הנזקים שנגרמו לתובע 1 עקב הפרת זכותו החומרית בספרים; והאחר הינו פיצוי ללא הוכחת נזק ממון (מכוח סעיף 4א(5) בפקודת זכות יוצרים) בגין הנזקים שנגרמו לתובע 2 עקב הפרת זכותו המוסרית בספרים.

גניבת עין

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולה של גניבת עין, כמשמעותה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, מאחר שבפרסום הקטעים המפרים בשיחון יש כדי להטעות את הצרכנים ולגרום להם לחשוב כי הם נכתבו על ידי התובעים.

סעיף 1(א) בחוק עוולות מסחריות קובע כדלקמן:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

התנאים המצטברים להיווצרותה של עוולת גניבת עין הם : אחד, מוניטין שיש לטובין או לשירותים של התובע, ושניים, חשש סביר להטעיית הציבור כי טובין או שירותים שמציע הנתבע לציבור – טובין או שירותים של התובע הם או שקשורים הם אליו".

נפסק כי בקטעים המפרים אין מאפיינים מיוחדים המזהים אותם כמחברם. משכך, נקבע כי לא רק שהתובעים לא טענו ולא הוכיחו את קיומם של שני התנאים המצטברים שהוכחתם נדרשת לשם ביסוס קיומה של עוולת גניבת עין, אלא שמעדותו של התובע 2 עולה כי גם הוא עצמו מודה בכך שתנאים אלו אינם מתקיימים בנסיבות העניין. לפיכך נפסק כי תביעתם של התובעים בעילה זו דינה  להידחות.

תיאור כוזב

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולה של תיאור כוזב, כמשמעותה בסעיף 2 בחוק עוולות מסחריות, מאחר שבפרסום הקטעים המפרים בשיחון יש כדי להטעות את הצרכנים ולגרום להם לחשוב כי נכתבו על ידי התובעים.

סעיף 2(א) בחוק עוולות מסחריות קובע כדלקמן:

"לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן - תיאור כוזב)". (ההדגשה איננה במקור – ב.א.)

התנאי הבסיסי לביסוסה של עוולה זו הינו פרסום מידע שאינו נכון לגבי נכסם של התובעים או לגבי נכסם של הנתבעים.

תנאי זה אינו מתקיים במקרה דנן. לא הוכח כי יש בקטעים המועתקים, המהווים אחוז קטן כאמור מהספרים, ואשר הועתקו ושולבו ביצירה המפרה באופן לא רציף כדי ליצור חשש שהציבור יראה את השיחון כאילו נכתב (כולו או חלקו) על ידי התובע 2, או כי הציבור יראה את הספרים, כאילו נכתבו (כולם או חלקם) על ידי הנתבע 1.

התערבות בלתי הוגנת

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולה של התערבות בלתי הוגנת, כמשמעותה בסעיף 3 בחוק עוולות מסחריות, מאחר שפרסום הקטעים המפרים בשיחון, ללא ציון שמו של התובע 2 – מכביד את הגישה אל עסקיהם של התובעים.

סעיף 3 בחוק עוולות מסחריות קובע כדלקמן:

"לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".

במקרה דנן, התובעים לא טענו, ולא הוכיחו, כי הנתבעים יצרו חסימה ממשית, פיסית או טכנית, המונעת או המכבידה את הגישה של הלקוחות אל הספרים. לפיכך, גם התביעה בגין עילה זו – דינה להידחות.

עשיית עושר ולא במשפט

לטענת התובעים, הנתבעים עשו עושר ולא במשפט על חשבונם ולפיכך הם נדרשים להשיבו לתובעים, על פי סעיף 1 בחוק עשיית עושר ולא במשפט.

סעיף 1 בחוק עשית עושר קובע כי:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

נפסק כי בנסיבות התביעה דנן מתקיימים לכאורה התנאים להיווצרותה של חובת השבה בנוגע לרווחי מכירתו של השיחון:

קבלה "שלא על פי זכות שבדין" – הוצאתו לאור, שיווקו ומכירתו של השיחון נעשו שלא על פי זכות שבדין, תוך הפרת זכויות היוצרים של התובעים בספרים – הפרה שנעשתה על ידי שני הנתבעים.

של "טובת הנאה" – הנתבע 1 קבל מהנתבע 2 שכר עבור חבור השיחון על אף שכלל בו את הקטעים המפרים אשר זכויות היוצרים בהן שמורות לתובעים, ואילו הנתבע 2 זכה לאורך השנים בטובת הנאה מהשיחון במסגרת הרווחים שהפיק כתוצאה ממכירתו ושיווקו;

שבאה לו מאדם אחר – טובת ההנאה הגיעה לנתבע 1 מהתובעים ועל חשבונם, בשל העובדה שהתובעים הינם בעלי זכויות היוצרים באותם עמודי השיחון שהועתקו ללא הרשאתם מהספרים, אך התובעים לא תוגמלו בגין כך.

ואולם הלכה מושרשת היא כי " תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו" [פרשת דפוס ניאוגרפיקה, ראו סעיף 72 לעיל, בעמוד 893].

בנסיבות אלה משבחרו התובעים במסלול של סעד של פיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכויות היוצרים שלהם בספרים, אין הם יכולים לקבל סעד של השבה בגין עילת עשיית עושר ולא במשפט.

על כן נפסק כי דינה של עילת התביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט להידחות.

גזל

לטענת התובעים, הנתבעים ביצע כלפיהם עוולה של גזל, כמשמעותה של עוולה זו בסעיף 52 בפקודת הנזיקין, בכך שגזלו את המוניטין שלהם בספרים.

סעיף 52 בפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

"גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת".

נפסק כי ראשית, לא עלה בידי התובעים להוכיח קיומו של מוניטין בספרים בכללותם, ובקטעים המפרים בפרט. התובעים לא הצליחו להוכיח כי הספרים נושאים אופי ייחודי המבחין אותם מיתר הספרים בתחום הוראת השפה הערבית, וכי הציבור מזהה אותם דווקא עם התובע 2. ברי כי אין מקום לטעון לגזל מוניטין כאשר עצם קיומו של המוניטין כלל לא הוכח.  שנית, התובעים לא הוכיחו קיומו של נזק שנגרם להם בגין עילה זו. לא זו אף זו: אפילו היו התובעים מוכיחים קיומו של נזק כאמור, פסיקת פיצויים בגין עילה זו, תהווה כפל פיצוי, נוכח הפיצוי הסטטוטורי שפסקתי לתובעים בגין הפרת זכויות היוצרים בספרים.

נוכח הנימוקים שפורטו לעיל, נפסק כי דין עילת התביעה בגין גזל מוניטין להידחות.

רשלנות

לטענת התובעים, הנתבעים התרשלו בכך שידעו, או צריכים היו לדעת, שכתוצאה משילובם של הקטעים המפרים בשיחון ייגרמו לתובעים נזקים רבים, וכי בנסיבות דנן חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" המטיל על הנתבעים את החובה להוכיח שלא התרשלו.

יסודותיה של עוולת הרשלנות הינם שלושה – חובת זהירות, התרשלות ונזק. בהקשר זה, נקבע בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, 128, כי:

"המבקש לבסס זכותו על אחריות המזיק בגין רשלנות, חייב להראות, כי נתקיימו במזיק יסודותיה של עוולת הרשלנות. יסודות אלה הם שלושה: חובת זהירות, התרשלות ונזק. כן יש להצביע על קשר סיבתי "עובדתי" ו"משפטי" בין ההתרשלות לבין הנזק. נבחן קיומם של יסודות אלה בסוגיה שלפנינו".

בכל הנוגע ליסוד הנזק, נדרשו התובעים להוכיח את רכיב הנזק הממשי אשר נגרם להם כתוצאה ממעשי הרשלנות המיוחסים על ידם לנתבעים. דא עקא, התובעים כשלו מלהוכיח שנגרם להם נזק כלשהו, וכן הם כשלו מלהוכיח בהוכחת קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות והנזק הנטענים על ידם. לפיכך, נפסק כי גם תביעתם לקבלת פיצוי מהנתבעים עקב ביצוע עוולת רשלנות כנגדם – דינה להדחות.

תרמית

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולת תרמית, כמשמעותה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, בכך שהציגו מצג כוזב כי הקטעים המפרים מהספרים שפורסמו בשיחון נכתבו על ידם – בזמן שאין הדבר כך.

סעיף 56 בפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

"תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".

בע"א 614/84 ספיר נ' אשד, פ"ד מא (2) 225, 239 (1987), סיכם הנשיא שמגר את 5 היסודות של עוולת התרמית – כדלקמן:

"חמישה יסודות נדרשים, על-מנת שעוולת התרמית תתקיים: (א) היצג כוזב של עובדה; (ב) העדר אמונה באמיתות ההיצג; (ג) כוונה שהתובע יוטעה על-ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; (ד) התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו;  (ה) התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג".

במקרה דנן, לא טענו התובעים, וודאי שלא הוכיחו, כי התקיימו חמשת היסודות הנדרשים לשם ביסוסה של עוולת התרמית. התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים התכוונו להטעותם על ידי ההיצג הכוזב באופן שיגרום להם לפעול בהסתמך עליו; התובעים לא הוכיחו כי טעו בפועל עקב ההיצג הכוזב ופעלו בהסתמך עליו; ובנוסף לכך –  התובעים אף לא הוכיחו כי סבלו נזק ממון כתוצאה מהפעולה בה נקטו על סמך ההיצג הכוזב. בנוסף לא הוכח על ידי התובעים כי יסודות אלה של עילת התרמית התקיימו כלפי צדדים שלישיים.

נוכח כישלונם של התובעים בהוכחת קיומם של כל יסודות עוולת התרמית אף דינה של עילת תביעה זו להידחות.

הטעייה לפי חוק הגנת הצרכן

לטענת התובעים, העתקת הקטעים המפרים מהספרים אל השיחון ללא רשות התובעים, תוך סילופם ואי ציון שמו של התובע 2 כמחברם, עולה כדי עילת הטעיה, כמשמעותה בסעיף 2 בחוק הגנת הצרכן.

סעיף 2 בחוק הגנת הצרכן קובע כדלקמן:

"(א) לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה). בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה:

(ב) לא ימכור עוסק, לא ייבא ולא יחזיק לצרכי מסחר נכס שיש בו הטעיה ולא ישתמש בנכס כאמור למתן שירות".

אחד היסודות ההכרחיים לשם ביסוסה של עילה זו הינו הוכחת קיומה של הטעיה בעניין מהותי. דא עקא, מאחר שתוכנם של הקטעים המפרים מהווה פחות מ- 3% מתוכן הספרים וכ- 15% מתוכן השיחון – נפסק כי אין באי מתן קרדיט בשיחון לתובע 2 כמחברם של הקטעים המפרים משום הטעיה בעניין מהותי בעסקת רכישת השיחון. מסקנה זו נתמכת בכך שהנתבע 1 הינו יוצרו העיקרי של השיחון. לא למותר לציין כי לא הוכח שההטעיה הנטענת גרמה לנזקים כלשהם לתובעים.

הפרת חובה חקוקה

לטענת התובעים, הנתבעים הפרו את החובה החקוקה המפורטת בסעיף 1 בחוק עשית עושר ולא במשפט, וכן את החובה החקוקה בדבר אי הטעיית צרכן, הקבועה בסעיף 2(א) בחוק הגנת הצרכן. לטענתם, בנסיבות אלה יש לחייב את הנתבעים בגין ביצוע עוולה בדבר הפרת חובה חקוקה כמפורט בסעיף 63 בפקודת הנזיקין (נוסח חדש). 

נפסק כי בנסיבות תביעה זו, לא מתקיימים יסודותיה של עוולת הפרה חובה חקוקה.

פיצויים בגין עוגמת נפש

התובעים טוענים כי הם זכאים לקבל פיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם על ידי הנתבע כתוצאה מהפרת זכות היוצרים שלהם בספרים. נפסק כי סכום הפיצוי הנתבע על ידם מסתכם בסכום מופלג ומוגזם של 330,000 ₪. לטענתם, פיצוי בגין עוגמת נפש עשוי להיפסק במובחן מהפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית – כפי שנקבע בפסקי הדין של כב' השופטת פלפל [ת.א. (ת"א) 2048/03 קבלי נ' מוצפי (נבו; 28.10.08); ת.א. (ת"א) 2671/04 אלון נ' פיק (נבו; 19.4.2009)].

נפסק כי עוגמת נפש כשלעצמה אינה מהווה עילת תביעה – אלא מדובר ברכיב של נזק. לפיכך, פיצויים בגין עוגמת נפש ייפסקו רק במקרה בו יוכיח התובע כי הנתבע ביצע כלפיו עוולה אשר כתוצאה מביצועה נגרם לו נזק המוגדר בדין כעוגמת נפש.

באשר לתובע 1 – לא הוכח בפני כי לתובע 1, כמו"ל של הספרים, נגרמה עוגמת נפש כלשהי. לפיכך, לא נפסק לו פיצויים בגין עוגמת נפש;

באשר לתובע 2 – בית המשפט סבר כי אף אם הוא יקבל את הטענה כי נגרמה לתובע 2 עוגמת נפש מסוימת כאשר הובאה לידיעתו ההעתקה המפרה מספריו – נפסק כי המדובר בעוגמת נפש קטנה יחסית, בהתחשב בכך שהקטעים המפרים מהווים חלק מזערי בלבד (פחות מ- 3%) מהספרים. עוגמת נפש זו נלקחה על ידי בחשבון עת נפסק לתובע 2 פיצוי סטטוטורי בסך של 20,000 ₪ – סכום הכולל הן פיצוי בגין הנזק שנגרם לתובע 2 עקב הפגיעה ב"זכות לייחוס" שלו ביצירה,  והן בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל פגיעה זו. 

9 באוקטובר, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים בצילום עיתונאי

זכויות יוצרים בצילום עיתונאי

תביעה שהוגשה על ידי הצלם שמואל רחמני כנגד חברת החדשות הישראלית בע"מ, התביעה הוגשה בבית המשפט השלום בירושלים ונדונה בפני השופט ארנון דראל. ביום 9.10.2011 ניתן פסק הדין בתובענה.

עניינה של התובענה הוא השימוש שנעשה על ידי הנתבעת בתמונות שונות שצולמו על ידי התובע וזאת במסגרת תוכניתה 'השבוע לפני' ובשתי הזדמנויות נוספות.

התובע, צלם, טוען בכתב התביעה כי הוא הצלם, בעל התשלילים ובעל זכות היוצרים באחד עשר צילומי חדשות המתעדים באופן ייחודי אירועים היסטוריים ומשמעותיים בתולדות המדינה ובהם צילומים המתעדים את פרשת קו 300, פרשת אוטובוס הדמים, פינוי אלון מורה, בריחת אסירים מכלא רמלה; צילומים המתעדים אישים שונים ואירועים אחרים.

התביעה היא לתשלום פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים של התובע בשל 11 הפרות בסכום של 20,000 ₪ לכל צילום. עבור עשר הפרות התביעה היא לפיצוי הסטטוטורי לפי פקודת זכות יוצרים (להלן: "הפקודה") ועבור האחרון לפי סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, התשנ"ח – 2007 (להלן: "החוק" או "החוק החדש").  עוד מבוקש פיצוי בסכום זה עבור הפרת הזכות המוסרית בשל 10 צילומים (לגבי אחד הצילומים ניתן לתובע הקרדיט על צילומו).

התביעה התקבלה, נקבע כי הנתבעת ביצעה 7 הפרות. בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 105,000  ₪ (15,000 ₪ לכל הפרה) - בגין הפרת הזכות החומרית. בנוסף בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 20,000  ₪ בגין הפרת הזכות המוסרית. בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע  שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 25,000  ₪ ואת הוצאות המשפט.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

בעלות בזכות יוצרים בצילומים – נגטיב שאבד

הנתבעת לא חלקה על זכויותיו בכל התמונות למעט תמונה אחת, תמונת מחבלת אוטובוס הדמים, וזאת בטענה שלא הוצג ה'נגטיב' של אותה תמונה. בית המשפט קיבל את עמדת התובע כי התשליל אבד וכי יש לראותו כבעל זכות היוצרים בכל התמונות.

האם התמונות הן 'יצירה' הראויה להגנה

נפסק כי יש לראות בכל אחת מהתמונות יצירה הראויה להגנת זכות יוצרים. המדובר ביצירות שהן פרי עמלו הרוחני של היוצר ותוצר של השקעה מינימאלית של משאב כלשהו.

בחינת הצילומים נשוא התביעה מעלה כי  מדובר בצילומים יחודיים, שמתעדים אירועים היסטוריים שהושקע בצילומם מאמץ רב ונדרשו מחשבה, הכנה ותכנון בצילומם. התובע הצליח להיות נוכח מבחינת המקום והזמן באותם רגעים שאפשרו את הצילום; בחר את דרך הצילום הראויה מבחינתו וצילם את התמונות.

גם צילום עיתונאי דוקומנטארי הוא צילום העונה על דרישת המקוריות על אף שהצלם אינו מעורב בהכנת הדמות והעמדתה לצילום (התובע מפנה לת.א. (ת"א) 24478/87  עוזי קרן נ' יפתח שביט, פ"מ תשנ"א, 139 (1991)).

צילום בנאלי שלא יזכה בהגנה

בעניין ע"א (מר') 3437/06  וייסהוף אליעזר נ' ויינברג אמיר [פורסם בנבו] (להלן: "וייסהוף") דן בית המשפט בצילום אקראי של יצחק רבין במקום ציבורי ונקבע כי 'צילום בנאלי' שהוא לא יותר מהעתקה פשוטה של אובייקטים ומסמכים אינו עונה על הקריטריון של מקוריות ואינו מוגן בזכויות יוצרים.

בית המשפט המחוזי בעניין וייסהוף מציין בפסק הדין את ההבחנה בין שני סוגי צילומים: הצילום האמנותי, שבו משקיע היוצר מכשרונו ביצירת היצירה ואשר עונה על קריטריון המקוריות והצילום הבנאלי שהוא לא יותר מהעתקה פשוטה של אוביקטים ומסמכים ואינו על קריטריון  זה (פסקה 17).

עמדתו של כב' השופט שנלר בעניין וייסהוף באשר למידת ההגנה על זכויותיהם של צלמים דוקומנטריים וצלמי עיתונות פורטה על ידו באופן הבא:

"צלמים דוקומנטרים וצלמי עיתונאות משקיעים, ללא ספק, עבודה ביצירותיהם העשויות לשקף מידה כזו או אחרת של יצרתיות ומקוריות. מידת היצרתיות ומקוריות  תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ועשויה להיות לה השלכה הן על שאלת עצם קיום זכות היוצרים ביצירה והן על שאלת הפרתה. 

כעיקרון, מקובלת עלי, כאמור, הקביעה כי צלמים בז'אנר זה, שאינם מעורבים בהכנת הדמות והעמדתה לצילום, זכאים לזכויות יוצרים ביצירות הצילום. אך, מידת ההגנה והשאלה אם הופרה הזכות תלויות במידת היצירתיות והמקוריות שבא לידי ביטוי ביצירות העומדות לדיון.

החשש הוא כי הגנה רחבה מידי לצלם הלוכד בעדשת מצלמתו דמות ציבורית ידועה בפוזיציה מסויימת, תהיה בעלת השלכה מרחיקת לכת על כל יצירת אומנות עתידית הנבנית ומפותחת מתוך צילום זה ובהסתמך עליו, ותגביל מעבר לנדרש את האפשרות ליצור ולפתח יצירות עם אותה הדמות.

האיזון הראוי לדעתי מחייב הבחנה ברורה בין הגנה לצילום עצמו, ובין הגנה לדמות המצולמת. הצלם אינו בעל הזכויות בפוזיציה בה נלכדה הדמות, בתווי פניה, פרטי הלבוש וביוצא באלה מאפיינים של הדמות שאינם תוצר מקורי ויצירתי שלו, הגם שהם מבטאים מידה כזו או אחרת של השקעתו ומיומנותו בצילום."

לאחר שהוא סוקר את המשפט המשווה מגיע השופט שנלר למסקנה הבאה:

"נראה לי, כי מידת ההגנה שראוי להעניק לצילום או תמונה של דמות מקורית שהיא יצירתו של היוצר, המוגנת היא עצמה בזכויות יוצרים, רחבה ממידת ההגנה שראוי להעניק לצילום דמותו של רבין ז"ל שהיא דמות ציבורית מוכרת וידועה שהייתה נתונה כל העת תחת עדשות המצלמה. הצילום העומד לדיון אינו צילום עיתונאי-דוקומנטרי של רגע יחודי ואין הוא מתעד "סקופ" עיתונאי או מצב נדיר או מיוחד. המשיב הגיע לאירוע כעיתונאי ומוקם יחד עם הצלמים האחרים שצלמו גם הם את רבין ז"ל באותו זמן בפוזיציות כאלה ואחרות.

אכן, אין להמעיט מהשקעתו המקצועית והיצרתית של המשיב, שבחר להגיע אל הטכס מצויד במצלמה מקצועית ובעדשה מיוחדת באורך מוקד של 300 מ"מ ובמפתח צמצם של 2.8 שאפשרו לו לצלם את רבין ז"ל ממרחק רב ובזווית ייחודית.

דא עקא, שכפי שנקבע בפסיקה, מבחן ההשקעה (עבודה) אינו מבחן אקסלוסיבי, ועדיין שאלה היא האם ראוי בנסיבות העניין לפרוס את ההגנה לא רק על הצילום עצמו אלא גם על תוכנו שעיקרו הוא מאיפייני דמותו ולבושו של רבין ז"ל והפוזיציה המיקרית בה נלכדה הדמות בעדשת מצלמתו של המשיב.

בצדק טען המערער כי אין המדובר בענייננו בצילום סטודיו שבו מכין הצלם את הדמות לצילום, מעמיד את הדמות והאלנמטים האחרים בו, קובע את הרקע ואת מידת התאורה, כמו גם מיקום המצלמה וזוויות הצילום. ההבדל בין צילום כזה ומידת ההשקעה ושיקול הדעת האומנותי העצמי של הצלם הכרוכים בו ובין הצילום העומד לדיון, צריך לבוא לידי ביטוי גם במידת ההגנה שראוי להעניק לזה מול האחר.

ההבדל במידת ההגנה משליך גם על המבחן שיש להפעיל לצורך הכרעה בשאלה האם הופרה זכותו של המשיב."

 התוצאה אליה הגיע כב' השופט שנלר הייתה כי התמונות אינן ראויות להגנת זכות יוצרים.

 בענייננו פסק בית המשפט כי הדברים שנכתבו על ידי כב' השופט שנלר אינם מתאימים למקרה הנדון. כאן אין המדובר בשימוש בדמות המצולמת אלא בשימוש מובהק בתמונות עצמן. בנוסף, אף אם מבחן המאמץ אינו המבחן הבלעדי עדיין יש מקום להגן, ככלל, על קניינם הרוחני של הצלמים.

 התמונות נשוא התביעה מקימות גם את המבחן האחר שעלה מפסק הדין בעניין וייסהוף, שכן המדובר בצילומים של רגע יחודי ושל 'סקופ עיתונאי' או מצב נדיר או מיוחד.

שינוי בגודל התמונה

נפסק כי גם במצב בו התמונה שפורסמה בעיתון מעריב קטנה במעט מהתמונה שצורפה לכתב התביעה ולתצהיר אין הדבר הופך את התמונות לאחרות או משנה את אופיין ומכאן שאין בכך כדי לשלול את זכותו של התובע לזכות יוצרים על התמונה המקורית או כפי שפורסמה במעריב, כיצירה נגזרת שהוכנה על בסיס הצילום המקורי שצילם. בין שהמדובר באותה יצירה עצמה ובין שהמדובר ביצירה חדשה שהיא 'ורסיה' של היצירה המקורית – זכות היוצרים בשתיהן היא של התובע.

הגנת השימוש ההוגן

אחד המעשים 'שלא יהא בהם משום הפרת זכות יוצרים' הוא 'כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית'.

בסעיף 19 לחוק החדש נקבע כי:

"(א)        שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.

(ב)        לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:

(1)        מטרת השימוש ואופיו;

(2)        אופי היצירה שבה נעשה השימוש;

(3)        היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;

(4)        השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה".

התובע טען כי בשל כך שלא ניתן קרדיט ליוצר כדי לשלול מהמפר את הגנת השימוש ההוגן.

 בפסק הדין שניתן בע"א (ת"א)  3038/02  זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 29.4.2007) (להלן: "זום") מצא בית המשפט המחוזי בתל אביב כי כדי שכלי התקשורת, באותו מקרה, הטלויזיה החינוכית, יוכל לחסות בצלה של הגנת הטיפול ההוגן עליו 'ליתן אשראי מתאים למערערת, היינו לאזכר את שמה ולציין את העובדה שהיא בעלת הזכויות'. אי מתן הקרדיט לצורך מתן הגנת השימוש ההוגן מצביעה על חוסר תום הלב מצד המפרסם.

עם זאת, בית המשפט פסק כי אין מדובר בכלל מוחלט אלא בכלל יחסי המחייב את האיזון המתבקש בין שני האינטרסים. הדעת נותנת כי באותם מקרים שבהם מרכז הכובד של הפרסום המפר הוא חינוכי – לימודי יהיה מקום למתן משקל נמוך יותר להיבט האחר של אי מתן הקרדיט ליוצר.

בענייננו נפסק כי ספק אם העתקת התמונה ושילובה במהדורות החדשות שערכה הנתבעת היא פעולה שערכה הוא כזה שיש בו כדי להצדיק את הפגיעה בזכות המוסרית ואת אי מתן הקרדיט.

 שימוש אגבי

טענת ההגנה הנוספת שמעלה הנתבעת היא כי המדובר בשימוש אגבי ביצירה שאינו מהווה הפרה וזאת בהתאם לסעיף 22 לחוק.

סעיף 22 לחוק קובע כי:

"שימוש אגבי ביצירה בדרך של הכללתה ביצירת צילום, ביצירה קולנועית או בתקליט, וכן שימוש ביצירה שבה הוכללה היצירה כאמור, מותר; לעניין זה, הכללה במתכוון של יצירה מוסיקלית, לרבות המילים הנלוות אליה, או של תקליט שבו היא טבועה ביצירה אחרת, לא תיחשב לשימוש אגבי."

בית המשפט פסק כי לא ניתן לראות בנטילה מכוונת של תמונות לצורך כתבה שכל מטרתה להציג את התמונות כמתארות אירוע בעבר כ'שימוש אגבי' בתמונות וקבלת עמדתה של הנתבעת עומדת בסתירה לנוסחו של סעיף 22.

 נפסק כי במקרה זה נטלה הנתבעת את התמונות מהעיתון ושילבה אותם במכוון בכתבה כאשר הן אחד מהמוטיבים המרכזיים של כל כתבה ולא מצולמות כבדרך אגב בעת צילום משהו אחר.

הפרת הזכות המוסרית  - טעות בשם הצלם כהגנה

כעולה מהתאור שלעיל הפרה הנתבעת גם את הזכות המוסרית בעת שנמנעה מלציין את שמו של המחבר על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים (ר' סעיף 4א' לפקודה). זכות זו נלווית לזכות היוצרים ובעלת מעמד עצמאי המקנה ליוצר את הזכות לפיצוי מקום בו הופרה (ר' ע"א 2790/93 Eisenman  נ' אלישע קימרון, פ"ד נד (3) 817, 841 (2004)).

 לו הייתה הנתבעת מציינת את שם האחר (כטעות) יתכן והייתה עומדת לה הגנה מפני הטענה להפרה אך מקום בו הנתבעת לא נתנה קרדיט גם לצלם האחר, שזהותו הייתה ידועה, שוב לא עומדת לה הגנה מפני הפגיעה בזכות המוסרית של התובע. לפיכך נמצא כי הנתבעת הפרה את הזכות המוסרית של התובע ביחס לעשר התמונות (למעט תמונת קו 300).

מספר ההפרות

בית המשפט פסק כי אין מדובר במסכת אחת של הפרה. המדובר בתמונות שונות וביצירות שונות שנעשה בהן שימוש בכתבות שונות.

האמור לעיל יפה לתמונות שפורסמו למעט שלוש תמונות מר לוינסון ז"ל ושתי תמונות משפחת ירדן שאותן ניתן לראות (כל קבוצה) כפרסום שהוא מסכת אחת של תמונות והפרה אחת.

בהתחשב בכך שכל קבוצת תמונות פורסמה יחד באותה הכתבה ניתן לראות שני המקבצים כשתי הפרות אף שהמדובר בחמש תמונות (ר' באשר להבחנה זו ת.א. (שלום י"ם) 10322/07 הארגון היציג של המבצעים בישראל נ' אגד אגודה  שיתופית לתחבורה בישראל (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 14.3.2010)

המדובר אפוא בשש הפרות של זכות היוצרים של התובע במסגרת התוכנית 'השבוע לפני' ובהפרה אחת במסגרת מהדורת החדשות.

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים והזכות המוסרית

סעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים - 1924, שחל נוכח מועד ההפרה קובע כי: "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח;..."

כב' הנשיא שמגר מזכיר בפסק הדין בע"א 592/88 שמשון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו, פ"ד מו (2) 254, 273 (1992) את השיקולים שהביאו לקביעת סכום הפיצוי הסטטוטורי ובהם המטרה לפצות את בעל הזכות ומולה הרצון להרתעת מפר או מפרים בפוטנציאליים אחרים. מכאן נקבע שיש לשקול את 'עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר'. עם זאת, עדיין ככל שלא הוכח נזק יש לפסוק את הפיצוי המינימאלי וזאת בשל שיקולי ההרתעה שהינה תכליתה המרכזית של קביעת הפיצוי הסטטוטורי המינימאלי (השווה רע"א 1108/04 קידמה נ' גדי אבקסיס, (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו],  20.12.2004)).

נפסק כי יש להעמיד את הפיצוי בסכום של 105,000  ₪ (15,000 ₪ לכל אחת מההפרות) בכל הנוגע להפרות זכות היוצרים.

ובסכום נוסף של 20,000  ₪ עבור הפרת הזכות המוסרית בכל התמונות.

בקביעת סכום הפיצוי הביא בית המשפט בחשבון את השיקולים הבאים:

  1. המדובר במספר רב של הפרות שנעשו באופן שיטתי ומצטבר על ידי הנתבעת. ההפרות בוצעו על ידי מי שעיסוקו תקשורת וחזקה עליו כי הוא מודע היטב לזכויות אחרים ולחובה להקפיד עליהם ובוודאי על חובתו לתת קרדיט ליוצר היצירה.
  2.  לא ניתן כל הסבר על ידי הנתבעת לכך שלא נבדק מי צלם התמונות ולא נתבקשה הסכמתו לשימוש בהן ולא ניתן לו קרדיט ובמקרה זה המשקל שיש לתת לקושי האפשרי באיתור הצלם אינו רב. על חלק מהתמונות הופיע שמו של התובע ובירור קל יחסית בעיתון מעריב היה מפנה את הנתבעת אל התובע.
  3.  חומרת ההפרות רק מתגברת מקום בו התובע עצמו אינו חולק כי הנתבעת הייתה נהנית מהגנת השימוש ההוגן אם הייתה משדרת את התמונות כאשר ניתן לו קרדיט. מכאן שיש מקום גם לשיקולי הרתעה, העומדים גם הם בבסיס הפיצוי הסטטוטורי לפי הפקודה ומחייבים מתן מסר ברור לנתבעת ולאמצעי תקשורת אלקטרונית וכתובה אחרים לבל יטלו את יצירותיהם של האחרים, גם אם ניתן לעשות בהן שימוש הוגן, ללא הסכמתם וללא הסדרת התשלום עבור זכויותיהם ולמצער ללא מתן הקרדיט המתאים מקום בו חלה ההגנה.
  4. בית המשפט לא שותף לעמדת הנתבעת כי לא נגרם לצלם כל נזק כאשר נוטלים את תמונותיו.  היכולת של צלם להנות מפרי יצירתו מותנה בחשיפתה ובכך שהנחשפים ליצירה מודעים לכך שהוא היוצר. מטעם זה מקום בו היה הפרסום נעשה תוך מתן הקרדיט היו צופי התוכניות השונות נחשפים לשמו של התובע ולכך שהוא הצלם ויתכן שמכאן הייתה צומחת לו טובת הנאה כלשהי, בין בפניית לקוחות אחרים ובין בהכרת פועלו וטיב עבודתו.
  5.  מנגד אף שיתכן והיה מקום לפסוק את הסכום המקסימאלי – מצא בית המשפט להביא בחשבון כי השימוש שנעשה היה למטרת שירות לציבור בפרסום כתבות על אירועים הסטוריים. אין המדובר בשימוש למטרת רווח מיידי אלא במילוי תפקידה של הנתבעת על פי דין.
  6.  מאחר ולא הוכח קיומו של נזק ואין אפשרות לכמת את הנזק בראיות שהובאו נכון  שלא להסתפק ברף התחתון של הפיצוי הסטטוטורי אך לא לפסוק את הרף התחתון. החיל בית המשפט את אותם קריטריונים גם על התמונה שלגביה חל הדין החדש.

10 במאי, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים בגופן

זכויות יוצרים בגופן

תביעה שהגישה חברת מסטרפונט כנגד חב' החדשות הישראלית. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט חגי ברנר.  ביום 10.5.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 1,000,000 ₪ בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בגופנים ("פונטים") מסוג "נרקיס תם" ו"נרקיס חדש".

חברת החדשות שידרה במהלך מהדורת החדשות שלה, מספר כתוביות שיש בהן שילוב של שני סוגי הגופנים, קרי, מילים מסויימות הורכבו מאותיות מסוג "נרקיס תם" בצירוף שש אותיות מסוג "נרקיס חדש" (ג', כ', ך', ס', פ' ו- ף').  בעקבות שידורים אלה, הוגשה התביעה כנגד חברת החדשות וכנגד משרד הפרסום - פרימוס.

פרימוס היתה בעלת רשיון כדין מאת התובעים, לעשות שימוש בגופנים ואין חולק כי חברת החדשות לא רכשה מאת התובעים רשיון לשימוש בגופנים.

התובעים טענו בכתב התביעה כי הנתבעות הפרו את זכות היוצרים שלהם בגופנים, הן הכלכלית והן המוסרית, וכן ביצעו שורה ארוכה של עוולות ובהן רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, גזל וכו'.

נפסק

התביעה מתקבלת באופן חלקי, חברת החדשות תשלם לתובעים פיצוי בסך 70,000 ₪. מתוך סכום זה (ולא במצטבר אליו), פרימוס תשלם לתובעים פיצוי בסך 10,000 ₪ ביחד ולחוד עם חברת החדשות.

כמו כן, חברת החדשות תשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הגנת מדגם שוללת הגנת זכות יוצרים

הנתבעים טענו כי גופנים אמורים להיות מוגנים, אם בכלל, רק במסגרת מדגם רשום ולא במסגרת זכות יוצרים. על כן אם ייקבע כי גופנים ראויים להגנתו של מדגם רשום, אזיי ממילא מתבקשת המסקנה כי אין לתובעים עילה בגין הפרת זכות יוצרים. שכן ס' 22 (1) לחוק זכות יוצרים, 1911, קובע כי החוק לא יחול על "סימני אמצאה" (מדגמים) הראויים להרשם לפי חוק הפטנטים.

קרי, אין הגנה של זכות יוצרים לגבי יצירה הראויה להרשם כמדגם.

האם גופן מוגן במדגם או בזכות יוצרים

נפסק, כי השאלה העקרונית הוכרעה אך לאחרונה בפסק דינו המנחה של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט פרופ' ע' גרוסקופף), בגדרו של ת.א. 5311-04-08 נרקיס נ' מיקרוסופט [פורסם בנבו] (להלן: "ענין נרקיס"). בית המשפט קבע כי דיני המדגמים אינם חלים על גופנים, לא על פי לשונה של פקודת הפטנטים והמדגמים, וגם לא על פי שיקולי מדיניות ראויה. לא על פי לשונה של הפקודה, שכן זו מגדירה מדגם כ"קווי דמות, צורה, דוגמא או קישוט שמייחדים לכל חפץ ...", ואילו סימנים של השפה הכתובה אינם בבחינת "חפץ"; לא על פי שיקולי מדיניות ראויה, שכן לא ראוי לגרוע מן ההגנה הניתנת לטיפוגרפים המעצבים גופנים, בהשוואה ליוצרים פונקציונליים אחרים דוגמת אדריכלים וציירי מפות.

גם משך ההגנה הקצר יחסית על מדגם (15 שנה בלבד), לא מתאים לגופן, שמשך חיי המדף שלו הוא עשרות שנים, ושיווקו אורך זמן רב.

עוד הצביע בית המשפט על כך שההגנה על פי דיני המדגמים היא מיושנת ומסורבלת, כרוכה בעלויות ואינה אפקטיבית.

סיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי "שיקולי מדיניות אינם יכולים להצדיק לתת לפקודת הפטנטים והמדגמים פרשנות רחבה, המביאה לכך שנראה גופן כראוי להירשם כמדגם, ונשלול את האפשרות להגן עליו מכוח דיני זכויות היוצרים. ... שיקולי המדיניות מצדיקים להעניק ליוצר הגופן הגנה מקבילה לזו שמוענקת ליוצרים אחרים ...".

סיכומו של דבר, בהתאם להלכה שנפסקה בענין נרקיס הנ"ל, ההגנה הראויה על גופנים היא במסגרת זכות יוצרים ולא במסגרת רישומו של מדגם.

האם במקרה דנן מדובר ביצירה מקורית

הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי הגופנים אינם ראויים להגנתה של זכות יוצרים, משום שנרקיס הודה כביכול בעת חקירתו, כי האותיות שלו אינן מקוריות, אלא הועתקו מכתבי יד עתיקים.

בית המשפט דחה טענות אלו ופסק כי מתוך הקשר הדברים ניתן להבין כי נרקיס אולי הושפע ממקורות שונים, או קיבל השראה מהם, אך בוודאי שלא ניתן לקבוע כי נרקיס פשוט העתיק את הגופן ממקור מסויים כלשהו, והנתבעות גם לא מצביעות על מקור מסויים כזה.

הכלל הוא שדי במידה מינימלית של השקעה ויצירתיות על מנת שיצירה תזכה להגנה בתור יצירה ספרותית (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון  [פורסם בנבו]).

הדעה הרווחת היא שנדרשת לא רק מקוריות (קרי, שהיוצר הוא אכן המחבר הראשון), אלא גם יצירתיות מסויימת (קרי, שהיצירה תהיה ביטוי של מחשבה מקורית), כדי להצדיק את מתן ההגנה של זכות יוצרים (ראה גם ע"א 513/89-Interlego A/S נ' .Exin - Lines Bros S. A  פ"ד מח(4), 133).

נפסק כי אין ספק שבמקרה דנן עונים הגופנים על הדרישות המינימליות של השקעה ויצירתיות.

הגנה על מוצרים פונקציונאליים בזכויות יוצרים

בית המשפט דחה את טענת הנתבעות לפיה במקרה דנן הגופנים אינם ראויים להגנה משום ש"הצורה מוכתבת על ידי הפונקציה". אכן, כאשר עסקינן באותיות, ישנה הגבלה מסויימת על אופן העיצוב, על מנת שיישמרו מאפייני האותיות וניתן יהיה לזהותן כאותיות בשפה העברית ולקרוא את המילים המורכבות מהן, אך מאידך, קיימות דרכים רבות מספור בהן ניתן לעצב אות מסויימת, תוך שמירת זיהוייה הפונקציונלי כאות המוכרת לכל.

סיכומו של דבר, הגופנים שבמחלוקת עונים על הדרישות המינימליות לשם הגנתה של זכות יוצרים, והם מהווים יצירת אמנות שימושית הראויה להגנה.

האם הופרה זכות היוצרים הכלכלית (החומרית) בגופנים

מקובל להבחין בין שני סוגי זכות יוצרים: הזכות הראשונה היא הזכות הכלכלית (המכונה גם הזכות החומרית). זוהי זכות הניתנת להעברה. הזכות השניה היא הזכות המוסרית. זכות זו נשמרת לעולם ליוצר, גם אם הזכות הכלכלית הועברה לאחר.

נפסק כי פרימוס היתה רשאית להפיק את הטקסטים הקבועים ולמכור אותם לחברת החדשות, וכי חברת החדשות היתה רשאית לשדר את הטקסטים הקבועים במסגרת מהדורות החדשות שלה, בלא צורך ברשיון נוסף מאת התובעים.

ואולם שונים בתכלית הם פני הדברים בכל הנוגע לשימוש שעשתה חברת החדשות בקובץ המחשב true type שהכינו עבורה אנשי פרימוס, לצורך כתיבת הטקסטים המשתנים שיופיעו על המסך בעת השידור, על פי צרכי המהדורה הספציפית. אין חולק כי חברת החדשות לא רכשה את זכות השימוש בגופנים, לצורך כתיבת הטקסטים המשתנים, לא מן התובעים וגם לא מפרימוס (שממילא, לא היתה רשאית למכור להם את זכות השימוש בגופנים, זכות הנתונה לתובעים לבדם).

נפסק כי בענין הטקסטים המשתנים הופרה זכות היוצרים הכלכלית בגופנים, בין אם הובהר לנציגי חברת החדשות כי עליהם לרכוש רשיון שימוש, ובין אם לאו.

הגנת המפר התמים

נפסק כי חברת החדשות הפרה בתחילה בתום לב את זכות היוצרים של התובעים ואולם תום ליבה של חברת החדשות בעת ביצועו של המשדר הראשון איננו שולל את חבותה כלפי התובעים, שכן הגנת מפר תמים לפי ס' 8 לחוק זכות יוצרים, 1911, אינה חלה במקרים כגון זה. הגנת מפר תמים נתונה רק למי שלא ידע ולא היה צריך לדעת כי קיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה המפירה. לעומת זאת, ההגנה לא תחול כאשר הנתבע רק טעה לגבי זהותו של בעל זכות היוצרים. ראה ע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט(6), 421 , 430-431 (2005).

נפסק כי גם פרימוס נהגה בענין זה בתום לב, הגם שבאופן רשלני, משום שלא מתקבל על הדעת כי תבחר להפר במודע את זכות היוצרים של התובעים, שעה שהיא טרחה ורכשה מהם בתמורה מלאה את זכות השימוש בגופנים, כמו גם לנוכח העובדה שהיא לא גבתה תמורה כספית נוספת מחברת החדשות בגין יצירת קובץ המחשב שבאמצעותו הופקו הטקסטים המשתנים. בנסיבות אלה, לא היה לפרימוס כל אינטרס להפר דווקא בענין הטקסטים המשתנים את זכות היוצרים של התובעים.

הגנת השימוש ההוגן

בית המשפט דחה את טענתה של פרימוס לפיה יצירת קובץ המחשב שנמסר לידיה של חברת החדשות, אינה עולה כדי הפרה של זכות היוצרים. גם לא מדובר ב"שימוש הוגן", שכן יצירת אמצעי טכני שמאפשר להפר זכות יוצרים, כפי שהיה במקרה דנן, אינה יכולה להחשב שימוש הוגן. פרימוס מפנה בענין זה להוראות ס' 19 לחוק החדש, המגדירות מהו "שימוש הוגן" ביצירה, אך יצירתו של קובץ המחשב אינה באה בגדרה של אף אחת מבין חלופותיו של ס' 19.

הזכות המוסרית כזכות אישית שאינה ניתנת להעברה

זכות היוצרים המוסרית בגופנים שייכת אך ורק ליוצרם, נרקיס, להבדיל מהתובעים 1 ו- 2, שקיבלו מנרקיס רשיון בלעדי לשיווקם של הגופנים וכן רשות לעבדם למדיה דיגיטלית. בשונה מזכות היוצרים הכלכלית, הניתנת להעברה, הרי שהזכות המוסרית היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, והיא נותרת לעולם בחזקתו של היוצר עצמו, אף לאחר שהעביר את זכותו החומרית ביצירה. כך היה הדין על פי ס' 4א' לפקודת זכות יוצרים, (להלן: "הפקודה") וכך הוא הדין גם כיום, לפי ס' 45(ב) לחוק החדש (ראה גם ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 834, 838).

הפרת הזכות המוסרית בסילוף

התובעים טענו לפגיעה מסוג של סילוף, פגימה והפחתת ערך ביחס ליצירה לפי ס' 4א'(2) לפקודה.

נפסק כי לא נפגעה זכותו המוסרית של נרקיס.

מדובר איפוא ביצירה בעלת אופי פונקציונלי, ובהתאם לכך, מידת ההגנה שהיא זוכה לה מוגבלת לאות הבודדת ולא לצירופים של אותיות. באותיות עצמן לא נעשה כל שינוי או פגימה.

העובדה שנעשה שימוש בשני סוגי גופן במילה אחת, אינה יכולה להחשב סילוף, פגימה או שינוי של היצירה, שכן לענין זה היצירה היא כל אות בפני עצמה.

בוודאי שאין בשימוש כזה כדי לפגוע בכבודו או בשמו של יוצר הגופן.

בית המשפט קיבל את טענתה של פרימוס בסיכומיה, לפיה בהתאם לס' 50(ב) לחוק החדש, ביצוע פעולה סבירה ביצירה, איננו מהווה הפרה של הזכות המוסרית בה, כאשר לענין זה רשאי בית המשפט להתחשב, בין השאר, באופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה.

יתר על כן, במקרה דנן העובדה שנעשה שימוש בשני סוגי גופן נראית לעינם של טיפוגרפים בלבד, דוגמת התובע 2. אדם מן היישוב כלל איננו מסוגל להבחין כי מדובר בגופנים שונים זה מזה. ברי איפוא כי לא ניתן לדבר בנסיבות אלה על פגיעה בשמו של נרקיס או על הפחתת ערכה של היצירה.

בנוסף, הנתבעות הדגימו כיצד השימוש בשני סוגי גופן באותה מילה ממש הוא דבר נפוץ בענף העיצוב הגרפי, ואפילו התובעת 1 משלבת בעצמה בין סוגי גופן שונים בלוגו שלה.

זאת ועוד, מעדותו של נרקיס עולה כי הוא עצמו לא היה מודע לפגיעה כלשהי בכבודו או בשמו הטוב, ולמעשה, דומה שלא הבין על מה המהומה, שכן מבחינתו, התביעה הינה אך ורק בגין שימוש ללא רשות בגופנים.

סיכומו של דבר, יש לדחות את הטענה בדבר הפרת זכותו המוסרית של נרקיס.

מספר ההפרות לחישוב הפיצוי

ברע"א 4148/09 אקו"םנ' יום טוב, (2009) [פורסם בנבו], נפסק כי: "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה ... לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי עת נקט במבחן זה."

שם היה מדובר בהשמעת שלוש עשרה יצירות מוסיקליות מפירות ברצף, במהלך ארוע שמחות אחד, ואושרה החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לענין הפיצוי הסטטוטורי מדובר בהפרה אחת בלבד, שכן מדובר במסכת אחת במסגרת ארוע מפר אחד.

נפסק כי כל משדר חדשות שבוצעו במהלכו הפרות של זכות היוצרים בגופנים, מהווה לענין הפיצוי הסטטוטורי הפרה אחת בלבד. הואיל ועסקינן בארבעה משדרים, שכל אחד מהם נעשה ביום אחר, מדובר בארבע הפרות בלבד.

גובה הפיצוי בגין כל הפרה

ס' 3א' לפקודה קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪.

בית המשפט סבר כי יש לערוך הבחנה בין גובה הפיצוי בגין המשדר הראשון, לבין שלושת המשדרים הבאים.

הסיבה לכך היא שמיד לאחר המשדר הראשון, נדרשה חברת החדשות על ידי פרימוס לחדול מכל שימוש בגופנים כל עוד לא הוסדר השימוש בהם.

מכאן שחברת החדשות ביצעה את שלושת המשדרים הבאים חרף ידיעתה אודות ההפרה של זכות היוצרים בגופנים.

על כן, בעוד שבגין המשדר הראשון ראוי להסתפק בפיצוי סטטוטורי בסך 10,000 ₪, לנוכח תום ליבם של כל המעורבים בהפרה, לא כך הם פני הדברים בכל הנוגע לשלושת המשדרים הבאים. בגין משדרים אלה ראוי להשית על חברת החדשות פיצוי סטטוטורי בסך 20,000 ₪ בגין כל שידור, ואין מקום להשית פיצוי כלשהו על פרימוס לנוכח נסיונה למנוע את המשך ההפרה.

לפיכך נפסק כי, התובעים זכאים לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין המשדר המפר הראשון, ולפיצוי בסך 60,000 ₪ בגין שלושת המשדרים הבאים. חבותה של חברת החדשות היא בגין מלוא הסכום, ואילו חבותה של פרימוס מוגבלת לסך של 10,000 ₪, ביחד ולחוד עם חברת החדשות ולא באופן מצטבר, וזאת בגין המשדר הראשון.

הקשר בין הפיצוי לבין הנזק הממשי שנגרם

טוענות הנתבעות כי יש ליתן משקל לעובדה שנזקם האמיתי של התובעים מסתכם בסכום זעום של כ- 5,700 ₪ בלבד, הוא המחיר שחברת החדשות היתה נדרשת לשלם לו רכשה מהתובעים כדין את זכות השימוש בגופנים.

בית המשפט דחה טענה זו.

פשיטא שרכישת עותק חוקי של יצירה, זולה הרבה יותר מן הפיצוי המושת על המפר בדיעבד, לאחר שהתגלתה דבר ההפרה. יחד עם זאת, משיקולי מדיניות ראויה אין מקום לתחום את הפיצוי לגובה המחיר שניתן היה לשלם לבעל הזכויות מלכתחילה, טרם ההפרה, שאם לא כן, נעודד בכך הפרת זכויות יוצרים, שהרי המפר לא יקח על עצמו כל סיכון: אם ייתפס, ישלם בסופו של דבר סכום דומה לאותו תשלום שיכול היה לשלם מלכתחילה, ומה הועילו איפוא חכמים בתקנתם?

28 במרץ, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציור

הפרת זכויות יוצרים בציור

תביעה שהגישה הגב' מרים שטרנברג־וכסלר כנגד מר מיכאל עמית. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 28.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

התובעת הגישה בקשה לצו מניעה זמני ותביעה כספית, שעניינן הפרת זכויות יוצרים, בציור עשר המכות של הצייר יעקב וכסלר, בהגדה לפסח. על פי הנטען, העתיקו הנתבעים את הציורים ופרסמו אותם לאורך שנים בדפוס ובאינטרנט, כאשר הם גורפים את הרווחים לכיסם, ללא ידיעתם או הסכמתם של הצייר וכסלר המנוח ובני משפחתו. בתביעה מתבקש בית המשפט ליתן צו מניעה קבוע ולחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי כספי בסך 1,800,000 ₪.

התביעה התקבלה. נפסק כי עמית (הנתבע 1) שהעתיק את הציורים והסתיר זאת מידיעת הנתבעים, ישלם לתובעת  פיצויים בסך 100,000 ₪. א.ג.נ (הנתבעת 2-4 ) שהפיקו רווחים ממכירת ההגדות והתמידו בכך גם לאחר פניות התובעת, ישלמו לתובעת פיצויים בסך 70,000 ₪.

בנוסף ניתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים או מי מהם, להפיק להפיץ או למכור, בכל דרך שהיא, בין בדפוס ובין בדרך דיגיטאלית ו/או בכל דרך אחרת, את הציורים המתארים את עשר מכות מצרים, שצוירו ע"י הצייר וכסלר ו/או ציוריו של עמית שהועתקו מציורי וכסלר.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבע 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום של 30,000 ₪. ואת הנתבעים 2-4 בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הבעלות בזכויות היוצרים

נפסק כי אמנם התובע בתביעה על הפרת זכויות יוצרים חייב להוכיח, בין היתר, שהוא הבעלים של זכות ביצירה. אולם, נקודת המוצא בדיון על זכויות יוצרים ביצירה אמנותית היא, כי הזכויות בה שמורות ליוצר. זהו הכלל הקבוע בסעיף 33(1) לחוק, והיה קבוע גם בדין הקודם בסעיף 5(1).

הנתבעים טענו כי הבעלות בזכויות היוצרים עברה ואולם העברת זכויות יוצרים טעונה מסמך בכתב. כך היה על פי הדין בעבר (ס' 5 (2) לחוק זכות יוצרים, 1911) וכך גם היום (סעיף 37(ג) לחוק החדש). הנתבעים "דילגו" על משוכה זו והתעלמו מדרישת הכתב, הגם שמדובר בדרישה מהותית ולא ראייתית בלבד (גרינמן, 547; ראה גם פסק דיני בת"א (מחוזי ת"א) 1551/08 אבירמה גולן נ' דובי גל ואח', מיום 6.10.10, פורסם ב"נבו").

הבעלות בזכות המוסרית

גם אם היתה מתקבלת הטענה, כי זכויות היוצרים הועברו על ידי הצייר וכסלר (והטענה לא התקבלה), גם אז הזכות המוסרית היתה ונותרה בידי התובעת – יורשתו, שכן זכות זו אינה ניתנת להעברה, כאמור בסעיף 45 לחוק. היא שייכת ליוצר בלבד, ויורשיו רשאים להגיש תביעה בין הפרת הזכות לאחר פטירת היוצר (גרינמן, 835).

הלכה היא,  כי "אדם זכאי ששמו ייקרא על "ילדי רוחו". זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר" (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(39 817, 840).

הזכות המוסרית של יוצר שנפטר

הצייר וכסלר נפטר בשנת 1995. קרובי משפחתו יכולים לתבוע בגין הפרת הזכות המוסרית, רק אם ההפרה נעשתה לאחר מותו (ס' 55 לחוק). מאחר שהנתבעים אישרו, כי הגדות עם הציורים המפרים פורסמו משנת 1988 מידי שנה בשנה, נפסק כי כי עומדת לתובעת, כיורשתו היחידה של הצייר וכסלר, זכות תביעה בהתייחס להגדות שהופקו משנת 1995 ואילך.

השראה או העתקה

ההגדה בסגנונו המיוחד של וכסלר מהווה "יצירה אמנותית", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח – 2007: "יצירה אמנותית – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול..." (להלן: "החוק"). זכויות יוצרים היא אגד של זכויות משנה, המנויות בסעיף 11 לחוק וכוללות את זכות ההעתקה, זכות הפרסום ועוד. הזכויות מוענקות לבעל זכות היוצרים באופן בלעדי, ולפיכך מימושן מותר רק על ידיו או בהרשאתו (ט' גרינמן, זכויות יוצרים, מהד' שניה, 227).

הנתבע הכחיש תחילה, כי ראה את הגדת וכסלר וטען, כי צייר את ציוריו בסגנון שנות ה- 50, שהיה מקובל באותה עת גם על הצייר וכסלר וציירים אחרים. לאחר הגשת התביעה הודה לראשונה, כי הגדת וכסלר היתה לנגד עיניו, כאשר צייר את ציוריו, אך טען כי הציור שימש לו השראה ולא מקור להעתקה. במהלך הדיון הוצגו לפני הגדלות של ציורי וכסלר, על גבי לוחות קרטון ענקיים. הנתבע הצביע במהלך הדיון על השינויים והתוספות שערך בהם וטען, כי בכך הפכו ציוריו ממעשה העתקה ליצירה מקורית שלו.

ואולם נפסק כי אין בטענה זו ולא כלום. ציורי עשרת המכות שונים באופיים ובצבעיהם מיתר ציורי ההגדה של הנתבע. מדובר בציורים נאיביים, בצבעי פסטל בהירים. ציורי עשר המכות שונים בעליל, והם מתאפיינים בצבעים כהים ועזים, תוך שימוש מרובה באדום חום ושחור. העמוד הכולל את ציורי עשר המכות בהגדות של עמית כה שונה באופיו ובסגנונו עד כי הוא מהווה נטע זר, שתל או תותב, בהסתכלות  בעיני "המתבונן הסביר".

בית המשפט פסק כי הדמיון בין הציורים כה רב, עד כי לא עלה בידיו לרדת לפשר טענתו של עמית, כי מדובר בהשראה ולא בהעתקה.

בכל הקשור לאופן ההשוואה נקבע בע"א 8393/96 מפעל הפיס ואח' נ'THE ROY EXPORT ESTABLISHMENT CO.  ואח' פ"ד נד(1) 577, 590: "אכן, פירוק סיטואציות מורכבות למרכיביהן היא דרך מועילה - ויש שיאמרו אף מהנה - כדי לבחון סוגיות משפטיות, אך לא בכל מקרה יש יצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיבהן בנפרד, פירוק המסית את המבט - ואת הדעת - מן העיקר. את הדמיון בין היצירה המוגנת לבין היצירה המפרה יש לבחון מתוך הסתכלות רחבה על המכלול, בלי לטשטש את התמונה הכוללת על-ידי ירידה לפרטים, שבמקרים כאלה היא כמדומה, מלאכותית ומאולצת".

ההכרעה בשאלה אם הועתק "חלק ניכר" אינה כמותית אלא איכותית, כפי שנקבע בע"א 15/81 מיכאל גולדנברג ואח' נ' מייקל בנט ואח'  פ"ד לו (2) 813,  818: "לצורך ביסוסה של תביעה בדבר פגיעה בזכות יוצרים על התובע להוכיח, כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו של התובע, ולעניין זה לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו. ההכרעה בשאלה זו נופלת על יסוד התרשמותו של השופט מן היצירות בכללותן, ולעניין זה יש לאבחן בין היתר, בין מקרה בו פעל נתבע תחת השראה מקרית, מדעת או שלא מדעת, לבין מקרה בו הושפע ממנה באופן שמנע ממנו יצירה עצמאית. הבדיקה היא מהותית ולא פורמלית, ולכן יכול ובית המשפט ישתכנע מקיומו של חיקוי גם כאשר הוא מוסווה".

בית המשפט פסק כי אם נבחן את ציוריו של וכסלר ואת ציוריו של עמית במבט כללי, ובהינתן כי הגדת וכסלר היתה מונחת בפני עמית בעת שצייר את ציוריו, הרי בניגוד לטענתו של עמית, לא מדובר בהשראה אלא בהעתקה פשוטה ובוטה.

מספר ההפרות

בית המשפט פסק כי עסקינן ביצירה אחת ולא בעשר יצירות. כאמור בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 267, נקבע, כי ה"הפרה" מוסבת על זכות יוצרים אחת, ואין זה משנה לצורך פסיקת פיצוי סטטוטורי, מהו מספר "האקטים המפרים".

יישום "מבחן הזכות שנפגעה" על עובדות המקרה מוביל את ב"כ הנתבעים למסקנה, כי מדובר בציור אחד, המצדיק פיצוי סטוטורי אחד בלבד. כך גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" של היצירות, אשר לטענת ב"כ הנתבעים מלמד, כי כל אחד ממרכיבי איור עשרת המכות של וכסלר, נעדר קיום עצמאי ואינו עומד בפני עצמו.

בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים, כי מדובר בציור אחד, הבנוי מעשרה מרכיבים או ריבועים, ולא בעשר יצירות נפרדות. אמנם, הוצגו בפני סקיצות שערך וכסלר, בהן התמודד עם כל אחת מעשר המכות בנפרד, אולם בסופו של דבר הן עוצבו כתמונה אחת, הבנויה מעשרה ריבועים או מלבנים, כמתבקש מהעובדה שכל הציורים עוסקים בנושא אחד.

בית המשפט פסק כי וכסלר בנה את הציור כפאזל, המורכב מעשרה חלקים, שכל אחד מהם נעדר משמעות ואין לו קיום או ערך כלכלי משל עצמו. לפיכך, זכאית התובעת לפיצוי סטוטורי בגין הפרת אחת של זכויות היוצרים של הצייר וכסלר בציורים.

בנוסף קבע בית המשפט כי העובדה שמדובר בהפקה חוזרת של אותם ציורים, שהודפסו ללא שינויים על ידי הנתבעים, כאשר לאורך שנים רבות לא היתה כל הסתייגות מצד הצייר וכסלר או התובעת להפצתם, מצדיקה התייחסות למקרה כהפרה אחת  (בשונה מהתייחסות שהיתה בענין דקל, למשל, ע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5) 337. וראה גם, ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נד (5) 255, שם קבע בית המשפט כי מדובר בהפרות נפרדות).

א.ג.נ אינה מפר עקיף הפטור מפיצויים

סעיף 48 לחוק דן בהפרת זכות עקיפה של זכויות יוצרים וקובע כי : "העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר..."

פנייתה הראשונה של התובעת לא.ג.נ. היתה בחודש פברואר 2010 ולמרות פניה זו, וגם לאחר שהומצאו לא.ג.נ מלוא הראיות המלמדות, כי עמית העתיק את ציוריו של הצייר וכסלר, המשיכו א.ג.נ להדפיס ולשווק את ההגדות עם הציורים המפרים. אם לא די בכך, א.ג.נ הודיעו, כי בכוונתם להתמיד במעשיהם, גם לאחר שהתקיים הדיון ראשוני בבקשת התובעת למתן צו מניעה זמני, בפני כב' השופט זפט, וגם לאחר סיום ההוכחות בתביעה. רק לאחר מכן, ביום 8.3.11 מצאו א.ג.נ לנכון להודיע לבית המשפט, כי לא ימשיכו במכירת ההגדות עם הציורים המפרים. ועל כן הם מהווים מפר ישיר ולא עקיף.

חיוב מנהלי א.ג.נ באופן אישי

נפסק כי נתבעים 3,4 - מנהלי חברת א.ג.נ יחויבו באופן אישי בגין התנהלות החברה. נפסק כי בהפרת זכויות יוצרים ניתן לחייב חברה ומנהליה יחדיו, כאשר מוכח, כי המנהלים הורו באופן אישי על ביצוע מעשה העוולה, ויש עילה להטלת אשם אישי עליהם, בנפרד מהחברה (ראה, למשל, בת"א (מחוזי ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, [פורסם בנבו; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661, בעמ' 700-703). בע"א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ARRABON -HK- limited (מיום 2.8.08, פורסם בנבו, להלן: "בתימן"), נדונה שאלה דומה ונפסק מפי כב' השופט פוגלמן כי: "אין מניעה מלהחיל כללים אלה [של אחריות אישית, ד.א.] גם בהתייחס להפרת זכות יוצרים, הדומה במהותה לעוולה נזיקית, ומוגדרת ככזו בסעיף 52 לחוק החדש (השוו: גרינמן, בעמ' 388 – 389; בר"ע (י-ם) 2055/06 ששר נ' וסטי (1992) בע"מ ([פורסם בנבו], 15.5.06); ת.א. (ת"א) 2428/01  KONINKLIJKE HOUSEMANN EN HOTTE NVנ' לי-דן סוכניות בע"מ ([פורסם בנבו], 2.3.06) פסקה 6). לגוף הדברים, עמד בית המשפט בפסק הדין על מעורבותם האישית של המנהלים בביצוע העוולות ועל חוסר תום הלב שדבק בפעולתם (ראו פסקה 20 לפסק הדין). מאלה עולה כי התקיימו בהם היסודות המקימים אחריות אישית, ולא ראינו כי קמה עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט בהיבט זה".

במקרה דנן, הוכח, כי הנתבעים 3,4 ביצעו מעשה עוולה באופן אישי, בכך שהחליטו להמשיך במכירת העותקים המפרים, חרף פניות התובעת ולכן אני סבורה, כי יש לחייבם באופן אישי.

סכום הפיצויים

סעיף 56(א) לחוק מורה, כי אם הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי ביהמ"ש לפסוק בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

סעיף 56(ב) מתווה את השיקולים, שרשאי בית המשפט לשקול בקביעת הפיצויים, ביניהם היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק שנגרם לתובע והרווח שהפיק הנתבע.

בית המשפט פסק כי תום לב, תמימות ואי הפקת רווחים לא היו נחלתם של הנתבעים. עמית העתיק את ציוריו של וכסלר אך הכחיש בפני הנתבעים ובפני ביהמ"ש, כי הכיר את הגדת וכסלר. רק בתצהיר עדותו הראשית הודה עמית לראשונה, כי הגדת וכסלר היתה מונחת בפניו בעת שצייר את ציוריו, אך התמיד בהכחשתו כי העתיק את הציורים וטען כי רק שימשו לו מקור השראה.

הסכום שקיבל עמית עבור הציורים אמנם אינו גבוה, אך חומרת ההפרה והתכחשותו לעובדה שמדובר בהעתקה, מהווים שיקול לחומרה כנגדו.

הנתבעים לא ידעו כי מדובר בציורים שהועתקו על ידי עמית, אך גם לאחר שהודע להם, כי מדובר בהפרת זכויות יוצרים של הצייר וכסלר, התעלמו הנתבעים מדרישתה של התובעת  והתמידו במעשיהם, עד לאחר סיום שמיעת כל העדויות בתביעה. הנתבעים הודיעו, כי בכוונתם להמשיך למכור את מלאי ההגדות שנותר ברשותם ועשו כן עד ליום 8.3.11 - מועד בו הואילו להודיע, כי לא ימשיכו במכירת העותקים המפרים.

בנסיבות אלה, חייב בית המשפט את הנתבעים בתשלום פיצויים כדלקמן: 1. עמית (הנתבע 1) שהעתיק את הציורים והסתיר זאת מידיעת הנתבעים, ישלם לתובעת  פיצויים בסך 100,000 ₪. 2. א.ג.נ (הנתבעת 2-4 ) שהפיקו רווחים ממכירת ההגדות והתמידו בכך גם לאחר פניות התובעת, ישלמו לתובעת פיצויים בסך 70,000 ₪. בקביעת סכומי הפיצויים לקח בית המשפט בחשבון את מצבם הנפשי של המפרים, שפעלו במתכוון כמתואר לעיל, ואת הצורך להרתיע מפרים פוטנציאליים אחרים, כפי שנקבע בפס"ד בתימן.

10 במרץ, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציורים

הפרת זכויות יוצרים בציורים

תביעה שהגיש מר גול יוסי כנגד מר יואב פור. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט  חגי ברנר. ביום 10.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה לתשלום פיצויים בסך 2,500,000 ₪ שעילתה בהפרה נטענת של זכות יוצרים בשבעה ציורים שצויירו על ידי ארבעה ציירים שונים.

נטען כי הנתבעים הפרו את זכות היוצרים ביצירות בכך שהדפיסו בלא אישור בעלי הזכויות 5,000 עותקים מכל יצירה, ומכרו אותם לצדדים שלישיים. עקב כך נגרם לתובעים נזק כבד מחמת אובדן מכירות של הדפסי היצירות, ירידה בהכנסות השנתיות וכן פגיעה במוניטין.

התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים פיצויים בסך של של 140,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ והוצאות משפט בסך 6,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

בעל דין נדרש בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים חומרית

נדחתה טענת הנתבעים לפיה התובעים צריכים היו לצרף לתביעתם את הציירים עצמם, בהיותם בעלי זכות היוצרים ביצירה. נפסק כי מחומר הראיות עולה כי התובעים רכשו את זכות היוצרים ביצירות מאת הציירים. זכות היוצרים החומרית (המכונה גם זכות יוצרים כלכלית), היא נכס הניתן להעברה, ולכן, משרכשו התובעים מאת הציירים את הזכות האמורה, הם הפכו לבעליה, לכל דבר וענין ועל כן לא היה צורך לצרף את הציירים עצמם כתובעים נוספים.

בעל דין נדרש בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים מוסרית

אילו היה מדובר בהפרת זכות המוסרית (אי מתן קרדיט), מכיוון שזכות מוסרית אינה ניתנת להעברה, ולעולם היא מוקנית ליוצר עצמו (ראה ס' 4(א)(5) לפקודת זכות יוצרים) היה צורך בהוספת הציירים כתובעים.

הפרת זכות יוצרים באמצעות העתקה

הנתבעים לא חלקו על כך שהדפיסו 5,000 עותקים של כל אחת מן היצירות, הגם שטענו כי עשו כן בתום לב.

כידוע, הזכות להעתיק יצירה "היא הזכות הבסיסית ביותר מבין כלל זכויותיו של בעל זכות היוצרים" (ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך א' ע' 236). לנוכח המסקנה לפיה התובעים הם בעלי זכות היוצרים החומרית ביצירות, אין ספק שמעשי הנתבעים מהוים הפרה של זכות היוצרים האמורה, שכן העתקתה, או הדפסתה, או שכפולה של יצירה בכל פורמט שהוא הן פעולות המחייבות הרשאה מאת בעל זכות היוצרים, הרשאה שלא ניתנה במקרה דנן.

הגנת תום הלב

הגנת מפר תמים לפי ס' 8 לחוק זכות יוצרים, 1911, נתונה רק למי שלא ידע ולא היה צריך לדעת כי קיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה המועתקת. לעומת זאת, ההגנה לא תחול כאשר הנתבע רק טעה לגבי זהותו של בעל זכות היוצרים. ראה: ע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט(6), 421 , 430-431 (2005): "כפי שנפסק חל סעיף 8 לחוק זכות יוצרים "רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת - ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד - שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד - שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים".

החוק מתייחס בסלחנות מסוימת כלפי זה שהפר ב'תמימות' זכות יוצרים של אחר. מפר כזה פטור מתשלום פיצויים בגין ההפרה, אם כי ניתן לקבל נגדו צו מניעה. החוק עצמו אינו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'.

נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה' (ט' גרינמן זכויות יוצרים (תשס"ד) 502).

כמו כן ראוי לתת את הדעת על כך 'שתום לב אינו מהווה הגנה כנגד הפרה ראשונית [שהיא ביצוע של פעולה המצויה תחת הפריווילגיה של בעל זכות היוצרים, כגון העתקה או עיבוד של היצירה], אלא (וגם זאת לענין סעד הפיצויים בלבד), כאשר הנתבע לא ידע ולא חייב היה לדעת כלל ועיקר על קיומה של זכות יוצרים לאי-מי ביצירה שלגביה הוא מבצע את הפעולה המפירה. רק לעיתים רחוקות יסבור הנתבע כי ביצירה שבה הוא מטפל אין זכות יוצרים לאדם כלשהו. הסיכון בנדון מוטל אם כן על הנתבע. קושי זה הוא קושי כללי, הקיים גם בשיטות אחרות' (מ' דויטש קניין (תשנ"ז, כרך א') 191.

במקרה דנן, ברור כי הנתבעים ידעו כי היצירות שהדפיסו מוגנות בזכות יוצרים של מאן דהוא, בין שיהיה זה הצייר עצמו ובין שיהיה זה מי שרכש ממנו את הזכויות. אם סברו בטעות כי הזכות נתונה לשחר, או ששחר פועל מטעמו של גול, אין בכך כדי להגן עליהם מפני הפרת זכות היוצרים של התובעים. ודוק: הנתבעים כולם עוסקים בתחום של מסחר בחפצי אמנות, ולכן הם מודעים היטב לנושא של זכות יוצרים, על היבטיו השונים.

מספר הפרות

יש לקבוע תחילה בכמה הפרות מדובר, שהרי הפיצוי הסטטוטורי האמור הינו בגין כל הפרה.

שאלה כזו התעוררה ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' יום טוב, [פורסם בנבו] תק-על 2009(3), 1498 , 1500 (2009), שם היה מדובר בהשמעת שלוש עשרה יצירות מוסיקליות ברצף במהלך ארוע שמחות אחד, ואושרה החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לענין הפיצוי הסטטוטורי מדובר בהפרה אחת בלבד, שכן מדובר במסכת אחת במסגרת ארוע מפר אחד. עוד נקבע כי: "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה... לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי עת נקט במבחן זה."

ראה גם ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2), 254 , 266-267 (1992): "ה"הפרה" אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על ידי הנתבע, ואין זה משנה מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר תובעים בגין הפרתן."

בעניננו נפסק כי, הופרה זכות היוצרים של התובעים בשבע יצירות, כאשר אין חולק כי הודפסו 5,000 עותקים של כל יצירה. ברור גם כי מדובר בשבע הפרות ולא בשבעה אקטים מפירים של זכות אחת בלבד, שכן כל יצירה עומדת בפני עצמה וראויה להגנה, ולא מדובר בארוע מפר אחד.

הכלל הוא: "כל יצירה נפרדת היא נושא לזכות יוצרים נפרדת. על כן, הפרת זכות יוצרים בכל יצירה נפרדת היא הפרה נפרדת לצורך פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק." (ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 780).

פיצוי ללא הוכחת נזק

הנתבעים טוענים כי התובעים לא הוכיחו קיומו של נזק בעין. הלכה למעשה, הדיון בשאלה זו התייתר, לנוכח הודעתם של התובעים בסיכומיהם לפיה הם עותרים בראש ובראשונה לפיצוי הסטטוטורי, ורק באופן חלופי, לפיצוי בגין נזק בעין. ממילא, שעה שהתובעים זכאים לפיצוי סטטוטורי, כפי שנראה להלן, ואף עותרים לקבל פיצוי כזה בתור סעד עיקרי, אין צורך לדון בשאלת הנזק שנגרם לתובעים בעין.

השאלה הבאה היא כיצד יש לחשב את הפיצוי הסטטוטורי לו זכאים התובעים. לענין זה חלה הוראת ס' 3א' לפקודת זכות יוצרים (החוק הישן),  הקובעת כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪.

מדובר בשבע הפרות, שבגין כל אחת מהן זכאים התובעים לפיצוי סטטוטורי. אכן, גם על פי הדין הקודם (שהוא הדין החל בעניננו), לבית המשפט נתון שיקול הדעת שלא לפסוק פיצוי כלשהו גם כאשר עסקינן בפיצוי סטטוטורי (ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2), 254 , 271 (1992)), אלא שמדובר בחריג שבחריגים, שאיננו מתאים לנסיבות שבפנינו.

במקרה דנן, סבור בית המשפט כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על הסכום המכסימלי של 20,000 ₪, גם בשל ריבוי ההפרות והאופן השיטתי והתעשייתי בו בוצעו, וגם לנוכח זהותם של אלה שהפרו את זכות היוצרים של התובעים- מדובר בגורמים המפעילים בית דפוס, העוסקים גם בסחר בחפצי אמנות. מתוקף עיסוקם ונסיונם המקצועי הם מודעים היטב לנושא של זכויות יוצרים, וניתן לצפות מהם כי יקפידו קלה כחמורה בנושא השמירה על זכויות אלה.

סיכומו של דבר, התובעים זכאים לפיצוי סטטוטורי בסך 20,000 ₪ בגין כל אחת משבע ההפרות של זכות היוצרים, ובסך הכל, לסכום כולל של 140,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

הפרת זכות מוסרית

התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית, מן הטעם הפשוט שהזכות המוסרית אינה שלהם אלא של הציירים שציירו את היצירות. בשונה מזכות היוצרים החומרית או הכלכלית, הניתנת להעברה, הרי שהזכות המוסרית היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, והיא נותרת לעולם בחזקתו של היוצר עצמו, אף לאחר שהעביר את זכותו החומרית ביצירה. כך היה הדין על פי ס' 4א' לפקודת זכות יוצרים, וכך הוא הדין גם כיום, לפי ס' 45(ב) לחוק החדש (ראה גם ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 834, 838).

6 בינואר, 2011,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים בצילום

אבי ראובני נ' מפה - מיפוי והוצאה לאור בע"מ

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט צבי זילברטל (תא (י-ם) 3560/09) - 6.1.2011

תחום: פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים בצילום נושאים: מספר הפרות בצילומים שונים, הגנת השימוש ההוגן, שמוש הוגן ביחס לזכות המוסרית, גובה הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

עובדות:

עניינו של פסק דין זה בשתי תובענות שהגישו אבי ראובני ואמיר ריבלין נגד הנתבעת, חברת מפה – מיפוי והוצאה לאור בע"מ, בטענה כי הפרה את זכויות היוצרים שלהם ב 15 צילומים מקוריים שצילמו, שעה שכללה את הצילומים בספר שהוציאה לאור, מבלי לקבל את רשותם של התובעים ומבלי להעניק להם קרדיט ראוי בדרך של ציון שמם בספר כמי שצילמו את אותם צילומים. התובע ראובני העמיד את תביעתו על סכום כולל של 450,000 ש"ח והתובע ריבלין על סכום של 150,000 ש"ח.

התובעים טוענים כי הצגת התצלומים באתר האינטרנט "פליקר" נעשתה במסגרת רישיון הנקרא "Creative Common", הקובע כי ניתן לעשות שימוש בתצלומים בכפוף למילוי שלושה תנאים: מתן קרדיט ליוצרים, שימוש שאינו מסחרי, ואיסור על עשיית יצירה נגזרת מהצילומים. התובעים טוענים כי הנתבעת לא עמדה אף לא באחד משלושת התנאים האמורים.

נפסק:

התביעה מתקבלת. בגין הפרת זכות היוצרים נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של 3,000 ש"ח בגין כל אחת מ-15 ההפרות שבספר (הן עבור הפגיעה בזכות היוצרים והן עבור הפרת הזכות המוסרית), וכן 2,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיו של התובע ראובני בתצלום שפורסם באינטרנט.

לפיכך תשלם הנתבעת לתובע ראובני סכום של 35,000 ש"ח (11 הפרות בספר והפרה בפרסום באינטרנט) ולתובע ראובני סכום של 12,000 ש"ח.
כן נפסק כי הנתבעת תחזיר לתובעים מחצית מסכום האגרה ששילמו ותישא בשכ"ט עו"ד בשתי התובענות בסכום כולל של 9,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות:

מספר ההפרות במסגרת מסכת של הפרות

בפסק דין בעניין אקו"ם נקבע כי השמעה של 13 שירים שונים (של יוצרים שונים) במהלך שמחה משפחתית מהווה הפרה אחת, מאחר והמבחן הקובע הינו סוג הזכות שנפגעה ולא מספר האקטים המפרים. ההחלטה בפרשת אקו"ם התבססה על פסק הדין המנחה שניתן בפרשת שגיא (ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2) 254 (1992)), בו נקבע מבחן סוג הזכות שהופרה (ולא מנספר האקטים המפרים) כמבחן הקובע לעניין מספר ההפרות.

על פי הוראת הדין הישן (סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים), הפיצוי שהוסמך בית המשפט לפסוק "לכל הפרה" היה אמור להיות בשיעור שלא יפחת מ-10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח. בפרשת שגיא היה מדובר בהפרת זכויות יוצרים במחזה, כאשר נטען שכל פעם שהמחזה הועלה על בימת התיאטרון היה בכך משום הפרה המזכה בפיצוי הסטטוטורי. כב' הנשיא שמגר דחה טענה זו ופסק, כי בדרך כלל "יהיה נכון לראות ... בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות ובענייננו זכות יוצרים – כמקימה עילת תביעה אחת בלבד ... " (שם, סעיף 13 לפסק הדין). על כן – "'ההפרה' אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על ידי הנתבע, ואין זה משנה מה מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי 'כל הפרה' יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (שם, סעיף 10 לפסק הדין).

עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270).

בפסיקה מאוחרת יותר, אף היא בקשר עם הוראת סעיף 3א לפקודה, נקבע (מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן) כי העתקת חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה, שפורסמו במהלך 4 שנים, מהווה 11 הפרות שונות, שכן כל חוברת מהווה יצירה המקנה זכות יוצרים עצמאית למחברה (ע"א 3616/92 דקל נ' חשב, פ"ד נא(5) 337 (1997), להלן – "פרשת דקל").

מאידך גיסא, כאשר היה מדובר במודולים שהרכיבו תוכנה פיננסית, מצא בית המשפט שאין הם מהווים יצירה עצמאית נפרדת מהתוכנה עצמה ועל כן העתקת כל אחד מהם אינה בגדר הפרה נפרדת (ע"א 2392/99 אשרז נ' טרנסבטון פ"ד נז(5) 255 (2003)).

כאמור, לרקע ההלכות הנ"ל פסק בית המשפט המחוזי בחיפה בפרשת אקו"ם, לעניין סעיף 3א לפקודה, כי השמעה פומבית של 13 שירים שונים במהלך אירוע אחד של שמחה משפחתית מהווה הפרה אחת של זכויות היוצרים ביצירות המושמעות. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור בפרשה הנ"ל בהזכירו "כי המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה".

נפסק כי, ההחלטה בפרשת אקו"ם ופסקי הדין הנוספים אליהם היפנו בעלי הדין מתייחסים, רובם ככולם, למצב המשפטי שעל-פי הפקודה, שהוראותיה הוחלפו בהוראות החוק החדש משנת 2007.

פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים שניתנו לאחר ההחלטה בפרשת אקו"ם אימצו את ההלכה שנקבעה. כך למשל קבע כב' השופט ע' בנימני בפרשת ברקת התלתן, כי: "ההלכה היא כי המילים 'כל הפרה' בסעיף 3א לפקודה אינן מאפשרות לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד. המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. כאשר מדובר במסכת מעשים שמפרה סוג זכויות אחד, הרי שאין לראות בכל מעשה כהפרה נפרדת העומדת בפני עצמה" (ת"א (מחוזי-ת"א) 2555/04 הפדרציה הישראלית לתקליטים נ' ברקת התלתן, [פורסם בנבו] פיסקה 22 (21.9.09).

בפרשה נוספת (ת"א (מחוזי-ת"א) 2068.07 בילסקי נ' עיריית ראש העין, פיסקה ח' (20.9.10)) קבעה כב' סגנית הנשיאה פלפל, בהסתמך על ההחלטה בפרשת אקו"ם, כי ביצוע של חמש יצירות מוסיקליות המוגנות בזכויות יוצרים במהלך שני קונצרטים נפרדים, מהווה שתי הפרות (בהתאם למספר הקונצרטים) ולא חמש (בהתאם למספר היצירות) לעניין סעיף הפיצוי.

למסקנה דומה הגיע בית משפט השלום בתל-אביב בפרשת שוחט (ת"א (שלום-ת"א) 10560/08 שוחט נ' שמש, 25.5.10) [פורסם בנבו] – באותו עניין נעשה שימוש בעשרה תצלומים שצילם התובע במופע בו נכח, תוך פגיעה בזכות היוצרים שלו. התצלומים המפרים פורסמו ע"י הנתבע באתר אינטרנט בשני מועדים שונים. בית המשפט ראה בכך שתי הפרות בלבד והתייחס לתצלומים כאל סדרה אחת שנוצרה בהזדמנות בודדת. מקרה שלכאורה ממשיך את מגמת הפסיקה הנ"ל נדון בת"א (מחוזי-חי') 454/07 פורת נ' פסגות [פורסם בנבו] (14.11.10). בפרשה זו אמנם נקבע, בהסתמך על ההחלטה בפרשת אקו"ם, כי העתקת 173 מאמרים קצרים שחיברה התובעת אינה אלא הפרה אחת, שכן אין "לספור את מספר ההפרות שאירעו אלא את מספר סוגי הזכויות שנפגעו". אלא שבית המשפט הדגיש שם, כי הערך העיקרי של כל מאמר היה נעוץ בהיותו חלק ממאגר של מידע בנושא בו עסקו המאמרים (דיני עבודה), כך שנראה שבית המשפט התייחס אל המאמרים כאל חלקיה של יצירה אחת ולכן ראה בשרשרת ההפרות מסכת אחת של מעשים.

לעומתם, כב' השופט א' דראל קבע בפרשת גוטמן (ת"א (שלום-י-ם) 18571/08 גוטמן נ' בריזה, [פורסם בנבו] פיסקאות 22-25 (18.11.09)), כי בפרסום מפר של כתבה ובה ארבעה תצלומים יש חמש הפרות שונות של זכויות היוצרים, מאחר ובכל אחת מהתמונות (בנוסף לטקסט) הושקעה השקעה נפרדת ואין לראותן כיצירה אחת. כב' השופט דראל אף איבחן את אותו מקרה מנסיבותיה של פרשת אקו"ם, שכן שם הדגיש בית המשפט המחוזי את העובדה שהנציג מטעם התובעת (אקו"ם) לא הזהיר את הנתבעים לאחר ההפרה הראשונה ובכך איפשר את המשכה.

ראו גם פסקי דין נוספים, שניתנו טרם ההחלטה בפרשת אקו"ם, ובהם נקבע כי הפרה של הזכויות ביצירות שונות, גם אם היא נעשתה במסגרת פרשה אחת, מהווה הפרה עצמאית: ת"א (שלום-י-ם) 15155/06 קופר נ' תבירו, [פורסם בנבו] (6.1.08); ת"א (שלום-ת"א) 69995/04 ערד נ' משכל, [פורסם בנבו] (27.4.08). בדומה לכך, בע"א (חי') 4886/99 אקו"ם נ' מאי, [פורסם בנבו] (4.10.00) ראה בית המשפט המחוזי בחיפה לפצות בגין שתי הפרות כאשר היה מדובר בהשמעת שתי יצירות במסעדה בערב מסוים, ולא התייחס לעניין כאל פרשה אחת המבטאת הפרה אחת (כפי שנעשה בפרשת אקו"ם).

במחלוקת ביחס לפרשנות הראויה של סעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים במצב הדברים הנדון כאן, פסק בית המשפט כי יש לקבל את עמדת התובעים ולקבוע, כי הפרות של אותה זכות יוצרים ביצירות שונות לא תיחשבנה כהפרה אחת (גם אם כל ההפרות נעשו באירוע אחד או בפרסום אחד), אלא כהפרות אחדות שמספרן הוא כמספר היצירות שהזכויות בהן הופרו.

מסקנה זו מתחייבת מהגיון הדברים ומהתכלית ההרתעתית של הסעיף והחוק, שהיא להגן על זכויות היוצרים, לקדם את היצירה המקורית ולצמצם ככל הניתן את כמות ההפרות. כל אחד מהתצלומים הנדונים הוא בחזקת יצירה מקורית ועצמאית, שחיבורה חייב השקעה של זמן, מאמץ, כשרון ומקוריות, ולפיכך יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של הזכויות בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי. יודגש, כי אין מדובר בענייננו (במובחן מחלק מהפרשות שנסקרו לעיל) בסיטואציה עובדתית שתצדיק להתייחס אל התצלומים כאל סדרה אחת ולראות בסדרה, להבדיל ממרכיביה, יצירה אחת. כל תצלום מתאר אובייקט שונה. התצלומים נעשו בהזדמנויות שונות, גם אם חלקם באותו התאריך. העובדה שכולם מתארים אותו האירוע (מסע עלייה לרגל) אינה הופכת אותם ליצירה אחת, בדיוק כשם שסדרת פורטרטים של אותו האובייקט לא תיחשב, במקרה הרגיל, יצירה אחת של יוצר התמונות.

לא יהיה זה נכון לקבוע כי הפרה של זכויות יוצרים ביצירות שונות, היא שוות ערך מבחינת מספר ההפרות להפרת הזכויות ביצירה אחת בלבד. מסקנה מעין זו עלולה כמובן להביא לתוצאות שאינן סבירות, שלפיהן פרסום מפר אחד, בו נעשה שימוש בעשרות או במאות יצירות שזכויות היצרים בהן הופרו, ייחשב כשווה ערך, לעניין כמות ההפרות, לפרסום המפר זכויות ביצירה אחת בלבד. מסקנה מעין זו מעודדת למעשה את ריבוי ההפרות ולפיכך מנוגדת לתכלית הסעיף, שכן היא מתמרצת את המפר – משעה שהפר את הזכויות ביצירה אחת – להפר את הזכויות בעוד ועוד יצירות, כל עוד הדבר נעשה במסגרת אותו פרסום מפר. אמנם, סעיף 56(ב) לחוק קובע כי בית המשפט יתחשב, לעניין הפיצוי הסטטוטורי, בהיקף ההפרה ובחומרתה. אולם כל עוד נקבע כי מדובר בהפרה אחת בלבד, מוגבל בית המשפט בפסיקת הפיצויים על פי סעיף זה לפיצוי בסכום של 100,000 ש"ח, ומכאן נובע כי הפרה של הזכויות ביצירה אחת והפרה של הזכויות ביצירות רבות, כל עוד אלו נעשות באותה מסגרת, עשויות לזכות את התובע בסכום פיצויים של 100,000 ש"ח לכל היותר.

הגנת השימוש ההוגן

על פי פסיקת בתי המשפט, אין לומר כי פרסום מהווה שימוש הוגן שעה שהוא אינו מעניק קרדיט ליוצר ואינו מאזכר כלל את שמו. הלכה היא כי בחינת השימוש ההוגן נעשית בשני שלבים מצטברים: בשלב הראשון, שהוא השלב העיקרי, נבחנת השאלה העקרונית הכללית אם מדובר בשימוש הוגן, ולאחר מכן נבחנת השאלה אם השימוש נעשה לצורך אחת מהמטרות הספציפיות המופיעות בחוק (ע"א 8393/06 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577 (2000), בעמ' 597; רע"א 2687/92 גבע נ' וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251 (1993), בעמ' 270). באשר לשלב הראשון נקבע, כי אין מדובר בשימוש הוגן שעה שלא ניתן בפרסום קרדיט הולם ליוצר.

אמנם, פסקי דין בעבר ניתנו ביחס למונח "טיפול הוגן" שהופיע בסעיף 2(1)(I) לחוק זכות יוצרים, 1911 שקדם לחוק הנוכחי, אולם נוכח העובדה כי מדובר בסעיפים זהים במהותם ודומים בניסוחם, אין כל טעם לסטות מההלכה הברורה שהותוותה. עוד יש לציין בהקשר זה, כי פרסום התמונה נעשה באתר האינטרנט של נתבעת 2 שהינה חברה מסחרית, המשמש אותה לשם הפקת רווחים. עניין זה מחזק אף הוא את המסקנה כי אין מדובר בשימוש הוגן כהגדרתו בחוק.

שמוש הוגן ביחס לזכות המוסרית

מעבר לצורך ניתן להוסיף, כי גם אם היה נקבע כי מדובר בשימוש הוגן, הרי שהנתבעת עדיין היתה חבה בתשלום פיצויים לתובע ראובני בגין הפרת זכותו המוסרית בתמונה, שכן בהתאם להוראת סעיף 18 לחוק זכות יוצרים, הגנת השימוש ההוגן אינה חלה על הפרה של הזכות המוסרית.

גובה הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

נפסק לתובעים פיצויים בגין 16 הפרות של זכות היוצרים (הכלכלית) ו-16 הפרות של הזכות המוסרית.

באשר לסכום הפיצוי, סעיף 56(ב) לחוק זכות יוצרים, מתווה את השיקולים השונים שעל בית המשפט לבחון בבואו לקבוע את השיעור הראוי. במקרה שלפנינו, יש להביא לחובת הנתבעת את היותה הוצאת ספרים שנושא זכויות היוצרים הוא חלק בלתי נפרד מעיסוקה ואינו זר לה, ולפיכך שומה עליה להקפיד הקפדה יתרה על שמירתן (ראו ת"א (ת"א) 69995/04 ערד נ' משכל, [פורסם בנבו] פסקאות 28 ו-46 (2008)), דבר שלא נעשה על ידה במקרה זה, שבו לא פעלה בשקדנות הנדרשת לשם בירור הזכויות בתמונות טרם הוצאת הספר לאור. ביחס לחומרת ההפרה, מדובר בפרסום מספר לא מועט (15) של תמונות ולא בפרסום של תמונה בודדת, כאשר עיקר הפרסום נעשה במסגרת ספר שהוצא למכירה למטרות רווח.

ביחס לתובעים יש לציין כי הם אינם צלמים מקצועיים המתפרנסים ממכירת תמונותיהם, וכי בנסיבות רגילות ואלמלא פרסום הספר הם לא התכוונו ולא היו צפויים להפיק רווח כלשהו מהתמונות שצילמו.

עוד יצויין, כי יש ליתן ביטוי להעלאת סכום הפיצוי הסטטוטורי (ללא הוכחת נזק) (ל 100,000 ₪) לעומת הסכום המירבי שהיה קבוע בפקודה (20,000 ₪), זאת בצד נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון.

נוכח מכלול השיקולים הללו, ובהתחשב בתכליתו של הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק כאמצעי הרתעה מפני הפרות כמו גם כמכשיר לפיצוי הניזוק במקרה הקונקרטי, מצא בית המשפט לנכון לקבוע כי הנתבעת תשלם לתובעים סכום של 3,000 ש"ח בגין כל אחת מ-15 ההפרות שבספר (הן עבור הפגיעה בזכות היוצרים והן עבור הפרת הזכות המוסרית), וכן 2,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיו של התובע ראובני בתצלום שפורסם באינטרנט. לפיכך תשלם הנתבעת לתובע ראובני סכום של 35,000 ש"ח (11 הפרות בספר והפרה בפרסום באינטרנט) ולתובע ראובני סכום של 12,000 ש"ח.

5 בינואר, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בצילומי בניינים

בית המשפט המחוזי תל אביב, השופט אבי זמיר (תא (ת"א) 2432/07) - 5.1.11

תחום: הפרת זכויות יוצרים בצילומי בניינים

נושאים: זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות ושרטוטים, דרישת ה"מקוריות" בזכויות יוצרים, תמונות סטילס וסרטוני וידאו המתעתדים פרוייקטים נדל"ניים, מספר הפרות,  זכויות המזמין ביצירה מוזמנת, התחייבות לשמירה על סודיות, פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

עובדות:

תביעה שעניינה הפרת זכויות יוצרים בצילומים המתעדים פרוייקטים בתחום הנדל"ן, על דרך העברתם לצדדים שלישיים, שלא כדין ובניגוד למוסכם.

במסגרת התביעה המקורית עתרה התובעת למתן צו מניעה וצו עשה, וכן לפיצוי כספי בסך 324,435 ₪, המורכב מארבעה רכיבים - פיצוי סטטוטורי, פיצוי מוסכם, השבת רווחים והשבת סכום, שעל פי הנטען שולם לנתבעת מראש על חשבון עבודה שטרם בוצעה.

נפסק:

התביעה מתקבלת חלקית, בית המשפט חייב את הנתבעת בתשלום הפיצוי המוסכם, בסך 40,000 ₪ , המעוגן בנספח ההתחייבות לשמירה על סודיות.

בנוסף, בגין הפרת זכות התובעת בתצלומים בארבע הפרות, חיויבה הנתבעת בתשלום סכום כולל של 60,000.

בנוסף, חויבה הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות ושרטוטים

נפסק כי תוכניות הנדסיות למבנה ושרטוטי ייצור מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אמנותית", בכפוף להוכחת דרישת המקוריות וכך גם תוכניות הנדסיות להקמת בנין או לשיפוצו מוגנות בזכות יוצרים (כ"יצירה ספרותית" או כ"יצירה אמנותית"), הן לפי הדין הקודם והן לפי הדין החדש.

דרישת ה"מקוריות" בזכויות יוצרים

דרישת ה"מקוריות" היא תנאי מרכזי להכרה בזכות יוצרים, והיא נבחנת באמצעות שני מבחנים מצטברים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה (ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט [פורסם בנבו] (25.1.2010).

כדי שהיצירה תהיה ראויה להגנה כ"יצירה ספרותית", צריכה היא לתת ביטוי בכתב לרעיון כלשהו, דל ככל שיהיה, וצריכה היא למקוריות ולמידת מה של מאמץ וכישרון.

תמונות סטילס וסרטוני וידאו המתעתדים פרוייקטים נדל"ניים

היצירות המדוברות הם תמונות סטילס וסרטוני וידאו עבור לקוחות התובעת, המתעתדים פרוייקטים נדל"ניים.

נפסק כי תמונות וסרטוני וידאו אלה הם בגדר "יצירה אמנותית", המוגנת בזכות יוצרים, על פי החוק הישן והחדש גם יחד, והמתבטאת, בעיקר, באופן הצגתם של הפרוייקטים המצולמים.

כלומר, צילום הבניינים (שהם בפני עצמם, יצירה אדריכלית), מציג את הבניינים בפרוייקט באופן מסויים, הדורש יצירתיות והשקעה, ולכן הוא בגדר יצירה מוגנת (וזאת להבדיל מבניינים הממוקמים במקום ציבורי, שצילומם הראשוני אינו מהווה הפרת זכויות יוצרים).

מספר הפרות

המדובר בארבע הפרות, בהתאם למספר הסרטונים המפר.

זכויות המזמין ביצירה מוזמנת

סעיף 33 לחוק החדש קובע:

"בכפוף להוראות פרק זה-

(1) היוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה;

(2) המפיק של תקליט הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בתקליט".

ובסעיף 35(א) לחוק החדש נקבע:

"ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".

סעיף זה מציב לבית-המשפט אתגר לא-פשוט לקבוע כלים ומבחנים מתי תישמר הבעלות בידי היוצר ומתי היא תעבור לידי המזמין.  בהעדר מבחנים ברורים, נראה שטוב יעשו בתי-המשפט אם יקדמו באמצעות פרשנות הסעיף את המטרות העומדות בבסיסן של זכויות היוצרים.  במילים אחרות, בקביעת המבחנים ניתן לשלב, נוסף על רצון הצדדים, גם שיקולים הקשורים לתעשייה שבה נעשה ההסכם, לקידום היצירות בחברה מבחינה יומית, למתן גישה ליצירות לאחר שנוצרו וכן הלאה.  כמו-כן יהיה נכון מצד בתי-המשפט לספק כלים מנחים לבדיקת מהותו של ההסכם.

על פי נוסח סעיף 5(1) לחוק הקודם, מוקנות זכויות היוצרים לתובעת, בהיותה מזמינת הצילומים והסרטונים, אלא אם כן יתברר, כי כוונת הצדדים במועד עריכת ההסכם היתה אחרת.

אציין, כי בניגוד לטענת הנתבעת, המחיר הנמוך (לטענתה) ששולם לה כתמורה עבור עבודתה, אינו מעיד גם הוא על אומד דעת הצדדים לגבי מצב הזכויות בתצלומים, ומנגד אינו שולל את התחייבויותיה החוזיות של הנתבעת או את מהות ההסכמות בין הצדדים, וזאת בהתחשב בכך שבפתח חוזה ההתקשרות הוצהר כי הנתבעת הסכימה לקבוע מחירים מיוחדים ונמוכים משאר הלוחות המתחרים, על מנת להקנות יתרון לשיתוף הפעולה בין הצדדים.

לפיכך, פסק בית המשפט כי לא התקיים החריג המעוגן בסעיף 5(1)(א) בדבר קיומה של הסכמה בין הצדדים, המעידה על כך שהנתבעת היא בעלת זכויות היוצרים בתצלומים, למרות שאינה מזמינת הצילום.

אם כן, מתקיים בענייננו הכלל האמור, שלפיו מאחר שמדובר בתצלומים מוזמנים, הרי שהתובעת-המזמינה היא בעלת זכויות היוצרים בהם.

מעבר לכך, ניתן להתרשם, שהוראות ההתחייבות, כמו גם הוראות חוזה ההתקשרות, מטילות על הנתבעת חובות חוזיות מסויימות, אשר משמעותן היא צמצום טווח השימושים המותרים של הנתבעת בתצלומים ובסרטונים (וכן בחומרי הגלם).

כבר נפסק, כי תכליתו של חוזה מגלמת את המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית שהצדדים ביקשו להגשים ביחד, ובהעדר נתונים מספיקים על אומד דעתם הסובייקטיבי, או בהתקיימותו של קושי ממשי לחלצו, ניתן לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה, ולנסות לאתר את המטרות והאינטרסים שחוזה מאותו סוג או מאותו טיפוס נועד להגשים.

התחייבות לשמירה על סודיות

במסגרת חוזה ההתקשרות וההתחייבות לשמירה על סודיות, הודגשו, בפועל, הנפקויות המעשיות הנובעות מכח זכויות היוצרים של התובעת בתצלומים. לפיכך, בעלותה של התובעת על זכויות היוצרים בתצלומים וכן ההסכמות השונות, מקנות בלעדיות עסקית לתובעת כמפרסמת התצלומים, ומונעת את העברת התצלומים לאתרי אינטרנט שהם מתחרים פוטנציאליים שלה.

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

נפסק כי לאור הפרת זכות התובעת בתצלומים, ולאור העדר הוכחת נזק, חייב בית המשפט את הנתבעת בתשלום פיצוי סטטוטורי מכח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים, שלפיו:

"לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים".

בהתאם לכך, ומאחר שהוכחו ארבע הפרות, ראה בית המשפט לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום סכום כולל של 60,000 ₪, מכח סעיף 3א האמור.

15 באוגוסט, 2010,

1 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט ד"ר עמירם בנימיני (ת"א 2051-04) - 15.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט.

נושאים: תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים, דרישת המקוריות, הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות, הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע, קביעת מספר ההפרות, לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, פגיעה בזכות המוסרית ופיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין.

עובדות:

התובעת הינה חברה שעיסוקה במתן ייעוץ ותכנון בתחום הנדסת קונסטרוקציות בנין. היא הגישה תביעה נגד הנתבע, שהוא מהנדס בנין, על מנת למנוע ממנו להפר את  זכויותיה בתוכניות הקונסטרוקציה שהכינה עבור חברת אפייאה חב' לבנין והשקעות בע"מ. התובעת טוענת כי הנתבע העתיק את התוכניות שהכינה עבור המזמין והציגן כתוכניות שהוכנו על ידו, לאחר שהתובעת הפסיקה את העבודה בשל סכסוך עם המזמין והנתבע מונה להיות המהנדס שיחליף אותה.

נפסק:

הערעור נדחה:  בית המשפט קבע כי הנתבע העתיק את התוכניות ההנדסיות של התובעת והציגן כשלו. עוד קבע בית המשפט כי הנתבע הפר בצורה בוטה את זכויות היוצרים של התובעת בתוכניות, ופגע ב"זכותה המוסרית" של התובעת לגביהן. בית המשפט קבע כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי כולל בסך 70,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום, הוצאות משפט בסך כולל של 7,000 ₪, וכן את הסכומים ששולמו למומחים מטעם בית המשפט. כמו כן נקבע שישלם הנתבע לתובעת שכר טרחת עורך דין סבך של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות

תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים

בית המשפט מזכיר כי בדין הישן נפסק כי תכניות אדריכליות למבנה יכולות להיות מוגנות או בתור "מעשה אמן אדריכלי" או בתור "יצירה ספרותית".

בענייננו מדובר בתוכניות הנדסיות למבנה, ולא בתוכנית אדריכלית. אך בית המשפט קובע כי גם תוכניות שכאלו, ואפילו תוכניות ייצור, מוגנות בזכות יוצרים. בע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, פסקה 5 (להלן: "עניין Krone"), פסק כב' השופט א' רובינשטיין לפי הדין הקודם (תוך התייחסות גם להצעת החוק החדש), כי שרטוטי ייצור מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אומנותית", בכפוף להוכחת דרישת המקוריות (ראה גם ש. פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני (הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שלישית, 2008, 728, 758-759). מכאן שגם תוכניות הנדסיות להקמת בנין או לשיפוצו מוגנות בזכות יוצרים (כ"יצירה ספרותית" או כ"יצירה אומנותית"), הן לפי הדין הקודם והן לפי הדין החדש.

בית המשפט קובע גם כי נוכח הדרישות המקלות שנקבעו בפסיקה באשר להיותה של יצירה "מקורית", לא יכול להיות ספק בכך שהתכניות נשוא הליך זה מהוות יצירה ראויה להגנה.

דרישת המקוריות

בית המשפט מצטט את השופטת ש' נתניהו בע"א 360/83 סטרוסקי נ' גלידת ויטמן, פ"ד מ(3) 340, פסקה 6 (להלן: "עניין סטרוסקי"): ; "הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת עבור רעיון מופשט אלא עבור ביטויו המוחשי של רעיון. ביטוי זה צריך שיהיה מקורי. אך הפירוש שניתן למושג 'מקורי' הן בפסיקה האנגלית והן בפסיקה האמריקנית איננו המושג המקובל של חדשני, בר-חידוש כלשהו. אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה... המבחן הוא – עצמאות היצירה ולא החידוש שבה, והמקוריות הנדרשת באה על סיפוקה גם בנסיבות בהן מידת המאמץ, הכישרון וההשקעה היצירתית של המחבר מועטה, ובלבד שיש ליצירה אופי שונה מזה של החומרים מהם עוצבה".

עוד מוסיף בית המשפט ומצטט את השופט א' רובינשטיין בעניין Krone: "...רעיון מקורי בעל ביטוי מוחשי, אפילו לא תהא בו התקדמות המצאתית או חדשנות, יהא בחינת יצירה שמוגנת על [ידי] דיני זכויות יוצרים. 'המקוריות היא העיקר, ולא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כשרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים' (ע"א 2790/93 איזנמן נ' קמרון, פ"ד נד (3) 817,829, מפי השופט טירקל). בפסיקה ניכרת התלבטות באשר לאופי המקוריות הנדרש; יש שיסתפקו בהיות היצירה יצירה עצמאית של המחבר ולא דוקא ביטוי של מחשבה מקורית... 'עיקר הכוונה ליצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה; אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי".

בית המשפט מדגיש כי יש שיסתפקו בפחות: "השאלה היא אך זאת האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן מידת המקוריות הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים משתנה אף היא ממקרה למקרה, ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך (ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 759-760)"

לסיכום קובע בית המשפט שעל מנת ליהנות מהגנת זכות יוצרים די בכך שהתובעת תראה כי לא העתיקה את התכניות ממקור כלשהו, וכי יש בהן השקעה מינימלית של זמן ומחשבה.

הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות

בית המשפט קבע כי ככל שהדבר נוגע להעברת זכות היוצרים, לאחר שכבר התגבשה בידי היוצר, אין מחלוקת כי זו דורשת מסמך בכתב, כפי שמורה סעיף 5(2) לחוק זכויות יוצרים הישן. הבחנה זו נשמרה גם בסעיף 37(ג) לחוק החדש (חוק זכות יוצרים, התשס"ח–2007 (להלן:"החוק החדש")), המבחין בין התניה על זכות הבעלות הראשונית ביצירה מוזמנת, שיכולה להיות מפורשת או משתמעת כאמור בסעיף 35(א), לבין "חוזה להעברת זכות יוצרים או להענקת רישיון ייחודי", הטעונים מסמך בכתב (על הבחנה זו בדין הקודם ראה:  ט' גרינמן זכויות יוצרים 256 (2003); ואילו על ההבחנה לפי החוק החדש ראה א' יעקב "בעלות בזכות היוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (בעריכת מ' בירנהק וג' פסח) 304-305 (2009)).

סעיף 5(1) לחוק הישן קובע כי "בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה...". הוראה דומה מופיעה גם בחוק החדש, בסעיף 35(א), המתייחס ל"יצירה מוזמנת". להוראה שבסעיף 5 לחוק הקודם שני חריגים. האחד מתייחס לזכות יוצרים בפיתוח, צילום או תמונה וקובע כי אם הקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו על ידי אדם אחר תמורת דבר ערך – יהא האיש שהזמין את הקלישאה או ההעתקה בעל זכות היוצרים. השני מתייחס למצב בו מחבר היצירה הינו עובד, שאז זכויות היוצרים ביצירה שנעשתה תוך כדי עבודתו שייכות למעביד. בכל יתר המקרים, גם כאשר מדובר ביצירה מוזמנת שניתנה עבורה תמורה, הכלל הינו שבהעדר הסכם הקובע אחרת, זכויות היוצרים הן של המחבר (ראה ט' גרינמן זכויות יוצרים  256 (2003); ש' פרזנטי דיני זכויות יוצרים 907 (2008)).

אמנם, ייתכנו מצבים בהם ניתן יהיה ללמוד מן הנסיבות על הסכם משתמע לפיו הזכויות תהיינה של המזמין, כמו למשל המקרה בו העבודה המוזמנת נעשית עבור עסקו של המזמין ועל חשבונו, וברור כי אין ליוצר שימוש כלשהו ביצירה, זולת השימוש שייעשה בה על ידי המזמין. על בית המשפט להביא בחשבון את המחיר ששולם עבור היצירה, את ההשפעה של העברת הזכות על היוצר, ואת השאלה אם מבחינת היגיון העסקה ייתכן שהיוצר ירצה לשמור בידיו את הבעלות בזכויות (א' יעקב, שם, בעמ' 307-308). עם זאת, הנטל להוכיח נסיבות אלו הוא לעולם על מי שמבקש לסתור את החזקה הקבועה בחוק.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי הוראה נוספת אשר יש בה כדי לחזק גרסת התובעת, הינה זו הקבועה בסעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, המורה כי:

"מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה;".

הואיל ושמה של התובעת מופיע על התכניות שהכינה, קמה החזקה האמורה, וכאמור, הנתבע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לסתור את החזקה הנ"ל

הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע

בית המשפט קובע כי על מנת לבסס טענה בדבר הפרת זכות יוצרים על התובעת להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו. דימיון מסויים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה מכיוון שאין לפנינו "יצירה ספרותית" או "אומנותית" קלאסית, שמידת היצירתיות והמקוריות בה רבה, היה על התובעת להוכיח העתקה נרחבת של התכניות על ידי הנתבע.

קביעת מספר ההפרות

בית המשפט מזכיר כי שאלת משמעותו של הביטוי "כל הפרה" המופיע בסעיף 3א. לפקודה נדונה בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (להלן: "עניין שגיא"), במקרה בו הועלתה הצגה עשרות פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה. כב' הנשיא מ' שמגר קבע כי את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה. דהיינו, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע הפר מספר זכויות יוצרים. עוד נקבע כי המבחן הרלבנטי להפרה הוא מבחן הזכות המופרת, ולא מספרם של האקטים המפרים (שם, בעמ' 267). לפיכך, העלאתה של הצגה מספר רב של פעמים מהווה הפרה אחת בלבד לצורך הסעיף. עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270). הלכה זו אושרה לאחרונה מפי כב' השופט י' דנציגר ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' חדד, [פורסם בנבו] תק-על 2009(3) 1498, פסקאות 3 ו- 9. נפסק כי אין לראות בהשמעת כל יצירה מוסיקלית במהלך אירוע כהפרה נפרדת; "הפרה" לענין זה היא מסכת אירועים שמפרה סוג זכויות אחד, שכן המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול, פ"ד נא(5) 337, (להלן: "עניין דקל")  נדונה שאלת העתקתם של חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה שפורסמו במהלך 4 שנים. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי בשונה מעניין שגיא, שם דובר בהצגה אחת שהועלתה מספר פעמים, בעניין שלפניה מדובר בהעתקה של 11 חוברות שונות, שכל אחת מהן הופצה במספר רב של עותקים. לדבריה, ובהתבסס על ההלכה שנקבעה בעניין שגיא, השאלה הינה:

"האם החוברות של דקל, מהן הועתקו חוברות חשב, שונות זו מזו עד כדי שכל אחת מהן מהווה יצירה המקנה לדקל זכות יוצרים עצמאית והעתקת כל אחת מהן... מהווה הפרה של זכות יוצרים נפרדת..." (שם, בפסקה 11).

נמצא כי כל אחת מן החוברות הצריכה עבודת ליקוט, ניתוח ועיבוד נתונים נפרדת, ולכן יש לראות בכל חוברת יצירה עצמאית (פסקה 14). למסקנה זו הגיעה בית המשפט גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" שכן מצאה כי בכל חוברת יש מידע משמעותי חדש ההופך אותה לבעלת ערך כלכלי נפרד (פסקה 15).

בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 2003(2) 3908, שבה כב' השופטת שטרסברג-כהן ונדרשה לשאלה האם מודולים המרכיבים תוכנה פיננסית מהווים כל אחד יצירה עצמאית, אשר העתקתה מהווה הפרה נפרדת של זכות יוצרים. היא  הבהירה כי השאלה מהי זכות מופרת ומהו אקט מפר הינה בראש ובראשונה קביעה עובדתית שעל הערכאה הדיונית לדון בה. לפיכך, אימצה השופטת את קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה: "מחומר הראיות עולה בבירור כי תת המערכות של התוכנה הפיננסית (המודולים), אין להם קיום עצמאי ולא ניתן לתפעל אותן או להשתמש באיזה מהן ללא תת המערכת של הנהלת החשבונות הבסיסית...". יש לציין כי למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי על אף שלעיתים נמכר רישיון שימוש נפרד לכל אחת מתת המערכות הנ"ל, והן תומחרו כל אחת בנפרד (ראה עניין אשרז, בפסקאות 19-20).

בענייננו, מדובר בתכניות קונסטרוקציה לחיזוק חמש תקרות במבנה קיים אחד. התכניות הוכנו כמקשה אחת, בהתאם להסכם אחד, ולא תומחרו כל אחת בנפרד. העובדה שהמהנדס משרטט כל קומה על גבי דף נפרד, ומגדיר כל דף כזה כ"תכנית", איננה הופכת את חלקי התכנית השונים ליצירות נפרדות ועצמאיות, הזכאיות כל אחת להגנת זכות יוצרים עצמאית. גם אם ניתן היה, מבחינה טכנית, לבצע חיזוק של אחת התקרות בלבד, ברור כי בפועל הדבר איננו מעשי וכי נדרש חיזוקן של כל חמש התקרות במבנה. גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", בית המשפט אינו רואה איזה ערך עצמאי יכול להיות לתוכנית של כל אחת מן הקומות בנפרד. לפיכך, בית המשפט קבע כי התובעת זכאית לפיצוי סטטוטורי בגין הפרה אחת של זכויות היוצרים שלה בתכניות.

לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק

בעניין שגיא התייחס בית המשפט לשאלה האם לצורך קבלת פיצוי סטטוטורי  על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק, ופסק:

"לשם קביעת אותו פיצוי יש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי, ולו מזערי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול דעתו ולבחור בפיצוי המתאים, מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומי הסכומים שבסעיף...יש לפרוס בפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא בפניו, נקודות ייחוס כלשהן אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי" (פסקה 8).

בדומה, קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן בעניין דקל, כי גם כאשר ברור שהתובע לא סבל כלל נזק ממשי והנתבע הרוויח מעט מאד מן ההפרה - יש לפסוק פיצוי סטטוטורי, אם כי, במקרה זה, יטו בתי המשפט לפסוק פיצוי בשיעור המינימלי הקבוע בחוק (פסקה 18).

בהתייחס לשיקולים שינחו את בית המשפט בבואו לפסוק לתובע פיצוי סטטוטורי, נקבע בעניין שגיא כי:

"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השניה – הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים..." (עמ' 271).

עוד נקבע כי בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי ישקול בית המשפט, בין היתר, את עוצמת ההפרה, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר. כאשר ההפרה היתה ממושכת והניבה למפר רווחים למכביר, או כאשר המפר פועל בחוסר תום לב, יטו בתי המשפט לפסוק פיצויים בסכום המירבי (עניין שגיא בעמ' 272; ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים נ' טרנסבטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 03(2) 3908, בפסקה 30; ט' גרינמן זכויות יוצרים 486 (2003)).

פגיעה בזכות המוסרית

הנתבע העתיק את התוכניות של התובעת, תוך שהוא מציב את שמו כמתכנן על גבי תוכניות אלו ומעלים את שמה של התובעת כמתכננת (ראה העמוד הראשון לנספח ד2' לתצהיר אנגל). סעיף 4א.(1) לפקודה קובע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". הפרת זכות זו מהווה פגיעה ב"זכות המוסרית" של המחבר, ועולה כדי עוולה נזיקית המזכה את המחבר בפיצויים "בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון" (ס"ק (3) ו- (5) לסעיף 4א. לפקודה). זכות זו איננה תלויה בהיותו של המחבר הבעלים של זכות יוצרים, וחלה גם לאחר העברת זכות היוצרים לאחר (ס"ק (4)).

פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין

בית המשפט קבע כי משהוכח כי הנתבע עשה שימוש בתכניות התובעת, תוך הפרת זכות היוצרים שלה, ובזכות הפרה זו קיבל את העבודה מן המזמין - התובעת הוכיחה כי הנתבע הוא בגדר "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה", כאמור בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.

בית המשפט מסתייג בקובעו שההלכה היא שהתובע בקניין רוחני צריך לבחור בין סעד ההשבה (המבוסס בדרך כלל על צו למתן חשבונות) לבין פיצוי בגין הנזק שנגרם לו עובר למתן פסק הדין; הוא איננו זכאי לסכום העולה על הגבוה מבין השניים, שכן אחרת יקבל כפל-סעד בגין אותו אינטרס (ראה בת.א. (ת"א) 2960/00 Gianni Versace S.p.a נ' וורסאצ'ה 83 בע"מ, לא פורסם, [פורסם בנבו], 9.8.09, פסקה 27, והאסמכתאות שצוטטו שם). משעתרה התובעת לפיצוי בגין נזקיה, ואף נפסק לה פיצוי בשיעור המירבי האפשרי ללא הוכחת נזק, לצד פיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית - אין היא זכאית לעתור גם להשבת רווחי הנתבע.

30 בנובמבר, 2009,

9 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציור

בית המשפט המחוזי בירושלים, כב' השופט  יוסף שפירא (תא (י-ם) 908007) – 30.11.09 תחום: הפרת זכויות יוצרים בציור נושא: זכויות יוצרים בציור, זכות חומרית, זכות מוסרית, העברת זכות מוסרית לאחר, מספר הפרות

 

עובדות

התובעת טענה כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים שלה בציוריה. הנתבע 1, שמעון סולומון סוויסה, פרסם את יצירותיה תוך שהוא מחליף את חתימתה בחתימתו. והנתבעים 2, 3 פרסמו באתר אינטרנט עותקים מיצירותיה, כאשר הם יודעים כי סוויסה אינו בעל זכויות היוצרים ביצירות.

 

נפסק

התביעה התקבלה. הנתבעות הפרו את הזכות היוצרים החומרית והמוסרית של התובעת. בית המשפט פסק לתובעת פיצויים בסך של 20,000 ₪. וכן הוצאות המשפט ושכר טרחה בסך של 18,000 ₪.

 

לפסק הדין בערעור ראו: מולי (מזל) כהן נ' יאיר מדינה (עא 1007/10)

 

נקודות מרכזיות

ליוצר זכויות יוצרים כלכלית, וזכות מוסרית ביצירתו.

הזכות הכלכלית מגלמת זכות יוצר להנות מפירותיו הכלכליים של יצירתו, סופר ממכירות ספריו, וזמר ממכירות תקליטיו. הזכות מוסרית היא זו, המקפלת בתוכה זכויות הקשורות לזכותו של אומן כי יצירתו תיוחס לו, וכי זו לא תעוות.

העברת זכות מוסרית לאחר

סעיף 45 לחוק זכות יוצרים התשסח – 2007 קובע כי זכות מוסרית, אינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד לאומן אף אם זה מכר את זכויות היוצרים ביצירתו. על כן פסק בית המשפט כי גם אם מכרה התובעת את הזכות הכלכלית ביצירותיה, ודאי שלא מכרה את הזכות המוסרית ביצירותיה.

מספר הפרות

בית המשפט פסק כי יש לראות את פרסום התמונות באתר כהפרה אחת, בעיקר מהסיבה שרשלנותו של הנתבע, התבטאה במחדל עיקרי אחד, ולא בכמה.

18 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בכתבה וצילומים

בית המשפט השלום ירושלים, כב' השופט א' דראל (תא (י-ם) 18571/08) – 18.11.09

תחום: זכויות יוצרים בכתבה וצילומים

נושא: הבעלות בזכויות יוצרים, הפרת זכות חומרית, הפרת זכות מוסרית, מספר הפרות, פיצוי סטוטורי

עובדות

התובעת פרסמה באתר Ynet  כתבה במסגרת הכתבה שולבו שמונה תמונות שצולמו על ידי התובעת. לפי הנטען בכתב התביעה העתיקו הנתבעים את הכתבה לאתר אינטרנט פרסומי המתפרסם על ידם, אתר Breeza, מבלי שקיבלו את הסכמת התובעת ומבלי שנתנו לה קרדיט מלא.

נפסק

התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעת בגין חמש הפרות של זכות היוצרים שלה סכום של 50,000 ₪.

ובנוסף שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות

מי הבעלים בכתבה שמתפרסמת באתר האינטרנט YNET?

אף שהכתבה פורסמה באתר האינטרנט YNET יש לראות את התובעת כמחברת היצירה וכבעלים הראשון של זכות היוצרים בה וזאת אלא אם היה נקבע אחרת במערכת היחסים שבינה לבין אתר האינטרנט. משלא פעל הנתבע להבאת ראיה הסותרת חזקה זו – והתומכת בטענתו כי בעל הזכות הוא מפרסם אתר האינטרנט וכי קיימים קשרי עובד מעביד בינו לבין התובעת, הוא אינו יכול להתגונן בטענה כי לתובעת אין זכויות.

מה משמעות הסרת הכתבה המפרה באופן מיידי

הסרת הכתבה באופן מיידי אינה מאיינת את עצם ההפרה. הגנה מכוח כלל של הודעה והסרה יחול רק כאשר נותנת הנתבעת שירותי אינטרנט והעתקה נעשתה על ידי גולשת חיצונית.

בכמה הפרות של זכות היוצרים מדובר

"הפרה", אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על-ידי הנתבע, ואין זה משנה, מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים.

בענייננו מדובר בהעתקה של טקסט שלם של כתבה ובהעתקה של מספר תמונות שכל אחת מהן היא שונה ונפרדת, מתעדת עניין אחר ואיזור אחר והצריכה זמן ומאמץ נפרדים לצילומה.

בית המשפט פסק כי יש לייחס לכתבה ולכל אחת מהתמונות השקעה נפרדת וחשיבות כלכלית נפרדת ואין לראותן כיצירה אחת. עצם העתקן בהינף אחד של "העתק – הדבק" אינו משנה את מהותן הנפרדת של הכתבה ושל כל אחת מהתמונות.

ועל כן, נפסק כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעת חמש פעמים: בהעתקת הכתבה ובהעתקת כל אחת מארבע התמונות שהוכללו בכתבה המועתקת באתר Breeza.

הפיצוי הסטוטורי

בעיניינו חל חוק זכויות יוצרים הישן הקובע פיצוי בין 10,000 ₪ ל 20,000 ₪ בגין כל הפרה.

בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת - פיצויו של בעל הזכות; השנייה ¬הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין.

בעת הערכת הפיצוי הסטטוטורי נקבע בפסק הדין בעניין ניניו כי יש לשקול את 'עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר'. עם זאת, עדיין ככל שלא הוכח נזק יש לפסוק את הפיצוי המינימאלי וזאת בשל שיקולי ההרתעה שהינה תכליתה המרכזית של קביעת הפיצוי הסטטוטורי המינימאלי.

בית המשפט מצא כי יש מקום לפסוק לתובע את הפיצוי הסטטוטורי המינימלי עבור כל אחת מחמש ההפרות וזאת בשל העובדות הבאות:

א.    אף שמדובר בהפרה אחת המתייחסת לכתבה ובארבע הפרות המתייחסות לתמונות ומדובר בחמש הפרות שונות עדיין אין להתעלם מהמכלול שהפרת זכות היוצרים נעשתה בכתבה אחת שפורסמה באתר אחד.

ב.    משך ההפרה לא היה ממושך וזו הופסקה לאחר קבלת מכתב בא כוח התובעת.

ג.    אין מדובר בהפרת זכות היוצרים לצורך מסחרי ישיר אלא בהעתקת כתבה ותמונות אינפורמטיביות על יעד תיירותי.

ד.    הנזק הכלכלי שנגרם לתובעת, אם נגרם, היה מזערי.

ה.    ההפרה נעשתה בתום לב וללא כוונת זדון.

הפרת הזכות המוסרית והפיצוי בגינה

בית המשפט פסק כי בנסיבות אלה לא הופרה הזכות המוסרית של התובעת. הכתבה והתמונות הועתקו באופן מלא וללא כל שינוי תוך שבתחילת הכתבה נזכר שם התובעת וכן מתחת לתמונה הראשונה. אזכור שם התובעת מתחת לתמונה אחת בלבד תוך הציון כי הצילומים  נעשו על ידה, סיפק את התובעת עצמה, בעת שהכתבה פורסמה במקור באתר Ynet. ולכן, מצא בית המשפט כי יש בכך משום מילוי הדרישה ששמה של התובע ייקרא על יצירתה בהיקף ובמידה המקובלים.

13 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בצילום שפורסם ב YNET

בית המשפט השלום תל אביב, כב' השופט חגי ברנר (תא (ת"א) 58032-07) – 13.11.09

תחום: זכויות יוצרים בצילום

נושא: זכויות יוצרים בצילום, הגנת מפר תמים, הגנת טיפול הוגן, הזכות המוסרית, פיצוי בגין הפרת הזכות הכלכלית, פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

עובדות

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 70,000 ₪ בגין הפרת זכות יוצרים בצילום שצילמה התובעת.

הנתבעות פרסמו את הצילום שצילמה התובעת, הן באתר ynet והן בעיתון "ידיעות אחרונות", בלא לקבל את רשותה של התובעת ובלא לציין את שמה.

נפסק

התביעה מתקבלת, הנתבעות הפרו את זכות היוצרים החומרית והמוסרית של התובעת. סך כל הפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים החומרית בשתי הפרות הוא 20,000 ₪.

סך הפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים המוסרית בשתי הפרות הוא 8,000 ₪.

בנוסף תשלמנה הנתבעות לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

נקודות מרכזיות

זכות היוצרים בתמונה

צילום כשלעצמו עשוי להיות מוגן בזכות יוצרים, שכן על פי סעיף 1 לחוק זכויות יוצרים 1911, זכות יוצרים יכול שתהיה: "לגבי יצירות ספרותיות, דרמטיות, מוזיקליות ואומנותיות".

סעיף 35(1) לחוק מגדיר יצירה אומנותית כ"כוללת עבודות ציור, שרטוט, פיסול ומלאכת אומנות ומעשי אמן אדריכליים ופיתוחים וצילומים".

דרישת המקוריות

תנאי להגנה של זכות יוצרים על יצירה הוא שהמדובר ביצירה "מקורית". דרישה זו משמעותה כי היצירה היא פרי עמלו הרוחני של היוצר והיא תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.

יצירת הצילום מעוררת מספר סוגיות מבחינת זכאותה להגנה של זכות יוצרים. בין היתר, יש להבחין בין שני סוגי צילומים:

א.    האחד, "צילום אמנותי", שבו משקיע היוצר מכשרונו ביצירת היצירה, אשר עונה על קריטריון המקוריות;

ב.    השני, "צילום בנאלי" שהוא לא יותר מהעתקה פשוטה של אוביקטים ומסמכים, אשר אינו עונה על קריטריון זה.

בצילום מקפיא היוצר רגע מסוים וכשרונו עשוי לבוא לידי ביטוי בבחירת נשוא הצילום, זווית הצילום, הצבעים, אור וצל, וקליטת העיתוי המושלם להנצחה.

הגנת "מפר תמים"

מאחר והצילום פורסם כשבצידו מופיעים שמה של התובעת והסימן הבינלאומי (c) לא עומדת לנתבעות הגנת סעיף 8 לחוק, שעניינו "מפר תמים".

הגנת המפר התמים חלה רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים.

נטל ההוכחה בטענה זו רובץ על הנתבע.

יצירה הנושאת שם ואת הסימן © יש בה כדי ליצור חזקה שלפיה יש לאדם אחר זכות יוצרים ביצירה ועל כן המפר לא יוכל לטעון לתמימות.

לא די בתום ליבו הסוביקטיבי של המפר, אלא עליו להוכיח שעל פי מבחן אוביקטיבי לא היתה סיבה לחשוד בקיומה של זכות היוצרים.

הגנת "טיפול הוגן"

סעיף 2 לחוק קובע מספר חריגים בהם תוענק הגנה למעשים אשר הזכות היחידה לעשייתם מוקנית לבעל זכות היוצרים. בין השאר הוא מעניק הגנה על: "כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, בקורת, סקירה או תמצית עתונאית".

בכל אחד מהמעשים שלעיל מתבטא ערך בעל אופי ציבורי, חברתי או לימודי הנובע מעיקרון חופש הביטוי. עיקרון זה מתנגש בעיקרון הקנייני המקנה הגנה לקניינו של היוצר. כדי להעניק עדיפות לעיקרון חופש הביטוי, יש לוודא כי המעשה הנגזר מתוכו, נעשה תוך "טיפול הוגן" ביצירה. בכל שימוש אשר לא יימצא "הוגן" נעדיף את העיקרון הקנייני ונקנה ליוצר הגנה מפני הפרת זכויותיו ביצירתו.

בענייננו לא עומדת לנתבעות הגנת הטיפול ההוגן למרות שמדובר ב"תמצית עיתונאית". טעמו של דבר הוא שהגנה כזו מחייבת את אזכור שמו של בעל זכות היוצרים.

הפרת הזכות המוסרית

הזכות המוסרית מעוגנת בסעיף 4 א' לפקודת זכויות יוצרים.

הזכות המוסרית מורכבת משני יסודות:

א.    זכות ההורות, קרי, זכותו של היוצר שהיצירה תיקרא על שמו,

ב.    והזכות לשלמות, קרי, זכותו של היוצר שלא תסולף יצירתו.

הזכות המוסרית ביצירה נשמרת למחבר גם באותם מקרים בהם זכות היוצרים החומרית שייכת לאדם אחר, כגון, במקרה של העברתה או במקרה שבו הזכות החומרית שייכת למעבידו של המחבר משום שהיצירה חוברה בהיותו של המחבר עובד של המעביד.

נפסק כי הנתבעות הפרו את זכותה המוסרית של התובעת ביצירתה, בכך שלא פרסמו את שמה לצד הצילום.

גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות הכלכלית

סעיף 3א' לפקודת זכויות יוצרים קובע כי גם כאשר לא הוכח נזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, לפסוק לכל הפרה פיצויים שבין 10,000 ₪ ועד 20,000 ₪.

בית המשפט העמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על סך של 10,000 ₪, שכן לא היתה לנתבעות כל כוונת זדון ליטול לעצמן את הזכויות ביצירה לשם הפקת רווח כספי, וכי בית המשפט התרשם כי מדובר במחדל שנעשה מתוך רשלנות וקלות דעת.

מספר הפרות

בית המשפט פסק כי במקרה דנן מדובר בשתי הפרות, שכן הצילום פורסם הן באתר ynet והן בעיתון ידיעות אחרונות. מדובר בסוגי מדיה שונים, גם אם שני הפרסומים נעשו באותו היום ממש.

גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

סעיף 4א(5) לפקודת זכויות יוצרים קובע כי תובע, אשר נפגעה זכותו המוסרית, זכאי לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט. פיצויים אלה נפסקים בנוסף לפיצויים בגין הפגיעה בזכות הקניינית, שכן מטרתם לפצות את התובע בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו ובגין הפגיעה בכבודו.

בנסיבות הענין, בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בסך של 4,000 ₪ בגין כל הפרה של זכותה המוסרית.

לפסק הדין המלא.

11 במאי, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת רות רונן (תא (ת"א) 1188/08) – 05.11.2009

תחום: הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

נושא: הפרת זכויות יוצרים בתוכנה, פיצוי סטטוטורי, זכויות יוצרים בתוכנת דמו, מספר הפרות

עובדות

התובעת טענה כי על המחשב של הנתבע הותקנו תוכנות שלה. עוד טוענת התובעת כי הנתבע העתיק ומכר תוכנות פרוצות שלה. בעשותו כן ללא רישיון של התובעת, הפר הנתבע את זכויות היוצרים של התובעת. התובעת תבעה פיצוי בסך של 255,000 ₪ וכן צו מניעה קבוע להפסקת ההפרות.

נפסק

התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 150,000 ש"ח.

ניתן צו מניעה כמבוקש בתביעה.

בנוסף יישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עורכי דינה בסכום כולל של 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

בית המשפט קבע כי התובעת הוכיחה כי הנתבע העתיק את התוכנות שלה ללא שניתן לו רישיון לכך ממנה, ולכן הוא הפר את זכויות היוצרים שלה, הן לפי הדין הישן והן לפי החוק החדש. בנוסף, הנתבע הפר את זכויות התובעת גם בכך שמכר את התקליטור עליו היו צרובות תוכנות שלתובעת יש בהן זכות יוצרים.

העתקה של תוכנה היא הפרה של זכות היוצרים לפי הדין הישן, והיא מהווה הפרה גם לפי החוק החדש. לכן, ניתן לקבוע כי הנתבע שהעתיק את התוכנות של התובעת לתקליטור הפר את זכויות היוצרים של התובעת.

עותק התקליטור שהיה בידי הנתבע היה "עותק מפר" – שכן לתובעת היו זכויות יוצרים בתוכנות שהיו צרובות עליו, והעותק לא נעשה ברשותה של התובעת. הנתבע מסר את העותק המפר לחוקרים לצורכי מסחר ומכר להם אותו תמורת תשלום. לכן, יש לקבוע כי פעולתו של הנתבע מהווה הפרה של זכות יוצרים הן לפי הדין הישן והן לפי הוראות החוק החדש.

הטענה באשר להיות התוכנה תוכנת דמו

בית המשפט פסק כי אף לו היה הנתבע מוכיח כי הוא העתיק תוכנות דמו בלבד, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. גם תוכנות דמו הן תוכנות שלתובעת יש זכויות יוצרים בהן. לכן, בלא רישיון מתאים אסור היה לנתבע להעתיק את התוכנה, ואסור היה לו גם להשכיר או למכור אותה. תוכנת הדמו היא תוכנה שנועדה לצרכי שיווק של התובעת, ולא נועדה לכך שמי שאינו בעל רישיון מהתובעת יעשה בה שימוש מסחרי על ידי העתקתה.

הטענה באשר לכך שהתקליטור שנמכר פגום

בית המשפט פסק כי גם אם הנתבע העתיק את תוכנות התובעת על גבי תקליטור פגום, מדובר עדיין בהעתקה המהווה הפרה של זכות היוצרים של התובעת. אם הנתבע מכר לחוקרים דיסק פגום, מדובר עדיין בעסקה של מכירה אסורה של תוכנה שזכות היוצרים בה שייכת לתובעת.

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים

בית המשפט פסק כי התובעת הוכיחה כי נגרם לה נזק בסך 55,752 ₪. והוא שוויין של התוכנות אותן הנתבע העתיק.

ואולם מאחר והתובעת תבעה כתביעה חלופית כאמור פיצוי ללא הוכחת נזק, יכול התובע, אשר הוכיח הפרת זכותו, לבחור תמיד, במקום פיצוי על סמך הראיות שבפני בית המשפט, בפיצוי הסטטוטורי, וזאת ללא קשר לאפשרויות, האובייקטיביות או הסובייקטיביות, להוכיח את הנזק הממשי.

ולכן, סבר בית המשפט כי התובעת זכאית לפיצוי הסטטוטורי, וכי שיעורו ייבחן ללא קשר לנזקים הממשיים שהוכחו על ידיה.

מספר ההפרות

לטענת התובעת, לתקליטור הצרוב הועתקו 15 תוכנות שלה, ולכן יש לפסוק לזכותה פיצוי סטטוטורי נפרד עבור כל תוכנה ותוכנה, שיש לראות בכול אחת מהן יצירה עצמאית בפני עצמה.

בית המשפט פסק כי כל תוכנה מהווה יצירה בפני עצמה. יצירה נפרדת הראויה להגנה היא יצירה שיש לה ערך כלכלי עצמאי, והיא חיה מכוח עצמה. לכן, במקרה של מספר תקליטורים המהווים תוכנה אחת, אין חשיבות למספר התקליטורים.גם במקרה של מודולים המהווים מרכיבים של התוכנה, אין חשיבות למספר המודולים שהועתקו כאשר מדובר בתוכנה אחת. בענייננו, מאחר שהוכח כי התוכנות הן נפרדות, הן מבחינת מספרן הסידורי והם מבחינת תוכנן והפונקציות שלהן, סבר בית המשפט כי יש מקום לקבוע כי העתקה של כל תוכנה מהווה הפרה.

23 בפברואר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

בית המשפט המחוזי בתל אביב, כב' השופטת דרורה פלפל (תא (ת"א) 2469/02) – 8.4.08 (פסק דין בעניין החבות), 23.2.09 (פסק דין בעניין הנזק)

תחום: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

נושא: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח, פיצוי סטטוטורי מכוח מספר דינים, תקנת השוק, גניבת עין

עובדות

תביעה למתן צווי-מניעה, צווי-עשה, מתן חשבונות ופיצויים בסך 100,000 ₪, בגין העתקת משחק לוח בשם "נחש מי".

בין הצדדים התנהל תיק קודם בשל הפרת זכות יוצרים הידוע כת"א  (ת"א) 1384/95, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה, במסגרתו התחייבו הנתבעים להימנע מלייבא ו/או לשווק את המשחקים נשוא התובענה דכאן.

נפסק

התביעה מתקבלת, נפסק כי הנתבעים העתיקו את מוצר התובעים והפרו את הסכם הפשרה. הוצאות ושכ"ט עו"ד 50,000 ₪

לעניין שלב הנזק ומתן חשבונות, בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

נקודות מרכזיות

הפרה של זכות יוצרים

נפסק כי כדי להוכיח שהופרה זכות יוצרים, על-פי חוק זכויות יוצרים - 1911, על התובעים לשכנע את בית המשפט:

(1)    שהמשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים;

(2)    שהתובעים הם בעלי זכויות היוצרים;

(3)    שזכות היוצרים הופרה על-ידי הנתבעים.

האם המשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים? והאם קיימת הפרה של זכויות אלה?

לוח המשחק, הכרטיסים ומסגרות המשחק הינם יצירה אומנותית.

אין הגנה על הרעיון ועל המקוריות של היצירה. ההגנה ניתנת לדרכי הביטוי של היצירה.

משחקי-לוח עשויים אף הם לזכות בהגנת זכות יוצרים, אך היקף ההגנה אינו ברור די צרכו. אין ספק שמרכיביהם השונים של המשחקים עשויים להיות מוגנים בזכויות יוצרים, עד כמה שהם מהווים יצירות מקוריות. הלוח עשוי להיות מוגן, אם כיצירה אומנותית, אם כיצירה ספרותית ואם בשילוב של שתיהן; כלי המשחק עשויים להיות יצירה אומנותית.

אין לשלול שימוש ברעיון תוך יישומו ביצירות עצמאיות גם אם התוצאה הכללית שמתקבלת היא דמיון מהותי, שנובע ממימוש אותו הרעיון לעומת זהות שנובעת מהעתקה בוטה.

בית המשפט פסק כי דרך הבעת הרעיון הועתקה על-ידי הנתבעים בשני המקרים.

הפרה בתרגום של הוראות המשחק

תרגום הוראות משחק מסינית לעברית, הינה פעולה שבניגוד לסעיף 1(2)(א) לחוק זכויות יוצרים, באשר זכות זו מוקנית לבעל זכות היוצרים. תרגום מושווה להעתקה של היצירה המקורית, כך שאפילו נרכשה הזכות "בתום-לב" על רכיביה הסיניים, אזי התרגום לעברית מהווה הפרת זכות היוצרים.

משמעות מדגם שנרשם בחו"ל

חלקי הפלסטיק לא נרשמו כמדגמים בארץ (הגם שנרשמו באנגליה), ומכאן שהגנת מדגם אינה חלה עליהם.

הגנה של תקנת השוק

המטרה הבסיסית של תקנת השוק, היא יצירת ודאות בחיי המסחר. המטרה של חוק זכויות יוצרים היא הגנה על הקנין הרוחני.

כדי ליישם את חוק המכר, יש צורך שיימכר נכס נד. כלומר, על המימכר להיות סוג של נכס ריאלי, חפץ.

במקרה לעיל, לא ניתן לומר שנמכר נכס ריאלי או חפץ מכאן, שלא התמלא התנאי הראשון של סעיף 34 לחוק המכר, המאפשר את החלתו.

עמדתי היא, שתקנת השוק, לפי סעיף 34 לחוק המכר, לא תחול על נכס שמפר זכות יוצרים. בהתנגשות שבין שני חוקים אלה - חוק המכר וחוק זכויות יוצרים - התכלית המועדפת והבלעדית היא לבעל זכות הקנין, למנוע את השימוש או השיווק של המוצר שלו, מכח זכות הבלעדיות המונופוליסטית שמוענקת לו בחוק.

יישום הוראות חוק המכר על-גבי יצירות ומוצרים מוגנים, תאיין את חוק זכויות היוצרים כליל מתוכן ותאפשר מכירה פיראטית מתוחכמת של חומרים מוגנים מכח דין אחר. אשר-על-כן, בית המשפט קבע כי לנתבעים לא קמה כל הגנה לפי חוק המכר.

גניבת עין

לצורך הוכחת גניבת-עין נדרשים שני תנאים מצטברים:

א.    חשש להטעיית הציבור לחשוב, כי הטובין שמציע הנתבע הם הטובין של התובע.

ב.    שיש לטובין של התובע מוניטין.

ג.    לענין הטעיית הציבור –

הטעיית הציבור

התובעים הוכיחו כי עיתון שמפרסם כתבות צרכנות באופן קבוע, טעה לחשוב שהמשחק המפר הראשון הוא גירסה ישראלית של "נחש מי".

בנושא של גניבת-עין, האריזה היא הדבר הראשון שבו נתקלת עינו של הצרכן.

בנוסף, מתקיימים גם כל מרכיבי המבחן המשולש לצורך ההטעיה.

מבחינת המראה והצליל -  כדי להוכיח דמיון אין צורך בזהות מוחלטת. הדמיון נבחן לאור השאלה האם החיקוי עלול להטעות את הצרכן הסביר. אם הרושם הראשון שמתקבל מראיית שני הצרכים יכול להוביל לתוצאה כזו, יש בכך כדי לענות על מבחן זה. השלב הראשון בו נתקל הצרכן במשחק הוא "שלב האריזה".

המשחק "נחש מי" הוא המשחק הוותיק ביותר שנמכר מזה שנים. אדם יכול לזכור את הרעיון המובע מאחוריו, אבל לא את שמו המדויק. יש לציין, שהרוכשים הפוטנציאליים עשויים להיות הורים צעירים או סבים וסבתות, שיסתפקו בכך שקיימים אותם אלמנטים, ולכן עשויים לטעות בזיהוי ובאבחנה, ובכלל במידע שקיימים עוד מוצרים נוספים על המוצר המקורי.

המוניטין

העובדה שבמשך שנים רבות המוצר נמכר בעולם, תפוצתו מורחבת, ובארץ הוא כבר קיים בנוסחו המשוכלל כ- 13 שנה, מעידה על מוניטין. סביר להניח שמוצר שאין לו "שוק" שיווקו יצטמצם וייפסק, ולא יימשך ויתרחב.

נפסק כי קיימת גניבת-עין מצידם של הנתבעים.

האם ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי

בית המשפט פסק כי פיצויים לא משתלמים פעמיים בגין אותו נזק; הקביעה של פיצוי קבוע ומוערך מראש בחוזה או פיצוי הקבוע בדין, נועדה לחסוך התדיינות משפטית לעניין קביעת גובה הנזק, אך לא להעניק שני סעדים מצטברים.

ועל כן לא ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי.

סכום הפיצוי הסטטוטורי

אין מחלוקת כי גישת הפסיקה היא, שכאשר הנתבע מפר זכות יוצרים ביצירה אחת יותר מפעם אחת, הוא יכול לזכות בפיצוי סטטוטורי מוכפל בגין הפרת זכות יוצרים. במקרה הנוכחי, מדובר בשני משחקים, כל אחד משנה אחרת, שכל אחד מהם הופר בתקופה שונה.

מכיוון שעסקינן בשתי הפרות נוספות, נראה לי כי יש מקום להעניק לתובעים את מקסימום הפיצוי הקבוע בחוק, בגין כל אחת ואחת מהפרות אלה.

בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

קביעה זו חוסמת, עפ"י גישת בית המשפט, את הדרך לפיצוי נוסף מכח דין נוסף בגין הפרות אלה.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור