משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: פיצוי סטטוטורי

28 בספטמבר, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית בצילום

תביעה שהוגשה על ידי יגאל לוי כנגד חברת ש.י. - א.ד. תקשורת בע"מ, יעקב שלזינגר ושמעון וייס. ההליך נדון בית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופט בנימין ארבל. ביום 14.6.2016 ניתן פסק הדין.
 
העובדות: צלם מקצועי הוזמן על ידי עו"ד לצלמו כשהוא ישוב במשרדו. עורך הדין שילם עבור הצילום - והפך להיות בעל הזכות הקניינית בו. לאחר מכן, העבירו לאנשי יחסי הציבור לשם הפצתו. בעל מקומון השתמש בצילום בכתבה שנערכה אודות אותו עורך דין מבלי שנתן קרדיט לצלם. האם זכאי הצלם לפיצוי בגין הפרת זכויותיו המוסריות? 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעת 1 תשלם לתובע פיצוי בסך של 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכן בצירוף הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דינו בסכום כולל של 7,000 ₪. 
בנוסף נפסק כי כל הפרסומים המפרים יוסרו מן המרשתת, תוך 7 ימים, ולחילופין כי יתווסף לצידם קרדיט מתאים לתובע, אשר יכתב בצורה מכובדת ומכבדת. כמו כן, ניתן צו מניעה של קבע, האוסר על הנתבעים לפרסם את הצילום, או כל צילום אחר שצולם על ידי התובע, מבלי שינתן בו הקרדיט ההולם לתובע כמקובל.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

זכות מוסרית בצילום: אי מתן קרדיט

סעיף 46 לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח – 2007 קובע כדלקמן:
"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר - 
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; 
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
 
סעיף 45 (ב) קובע את היקפה הרחב של הזכות כדלקמן: 
"(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר".
 
ומכאן, שאף אם העביר התובע או מכר את זכותו הקניינית בצילום לאחר, עדיין לזכויותיו המוסריות יש תוקף בלתי פגיע. הקניין המוסרי רחב כמה מונים מזכות היוצרים. בעוד שאת זכות היוצרים ניתן להעביר, הרי הזכות המוסרית הינה זכות אישית בלתי עבירה, ותישאר זכותו של היוצר גם כאשר מכר את זכות היוצרים. על כן, גם במקרה שלפנינו, גם אם העביר התובע את זכות היוצרים לעו"ד הירש, עדיין עומדת לו הזכות המוסרית ובהתאם להוראת סעיף 46 קיימת לו הזכות הבלתי מסויגת כי שמו יקרא על יצירתו. כיום אין ויכוח כי ההיקף והמידה הראויים בנסיבות העניין ידועים היטב לשני הצדדים להליך שבפנינו. כך הוצגו בפנינו צילומים שונים, חלקם צילומים שצולמו על ידי התובע ואף צילום אחד שצולם על ידי הנתבע 2 וזכה לקרדיט בעיתון מעריב. הקרדיט נרשם תמיד באותיות קטנות בשולי הצילום. כך למשל רואים אנו ידיעה שפורסמה על ידי הנתבעים בעיתון חדשות קריות ביום 4.1.15, כאשר בשוליה נרשמו המילים "עו"ד דב הירש. צילום יגאל לוי". עוד רואים אנו צילום שפורסם במקומון עובדה מיום 21.8.15 לצד הכיתוב "מי אתה דב הירש?" ולצידו הכיתוב "צילום: יגאל לוי". קרדיט כאמור מופיעה בעוד שני פרסומים שונים שנעשו במסגרת המקומון עובדה. 
לסיכום פרק זה, אין חולק על כך כי נעשו על ידי הנתבעת 1 חמישה פרסומים במקומון עובדה, בתחילת חודש אוגוסט 2015 מבלי שניתנה הקרדיט ההולמת לתובע. 
 

הזכות המוסרית: פגיעה ביצירה

התובע טוען כי נעשה פרסום אחד של אותו צילום, אשר עבר תהליך חיתוך כלשהו, ובכך נעשה בו פגם בצילום כמפורט בסעיף 46 (2) לחוק זכויות יוצרים הנ"ל הקובע כי "לא יוטל פגם ביצירתו ולא יעשה בה סילוף או שונה צורה אחר, וכי לא תעשה פעולה פוגענית..." ברם, הסעיף מוסיף וקובע: "והכל אם יש באלו מהן כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר". על כן, על מנת שיוכל התובע לזכות בתביעתו בגין סילוף הצילום על ידי פעולה פוגענית כאמור, עליו לשאת בנטל ולהוכיח כי הסילוף האמור יש בו כדי לפגוע בכבודו או בשמו. לא הועלתה כל טענה של ממש, במה התאמת הצילום לפרסום הביאה לפגיעה כלשהי בכבודו או בשמו של התובע. על כן, איני מקבל את הטענה באשר לפגיעה השישית. 
 

שיעור הפיצויים

נפסק כי אי מתן הקרדיט לתובע מהווה משום פגיעה ברת פיצוי כקבוע בסעיף 52 לחוק זכויות יוצרים. המחוקק קבע מפורשות בסעיף 56 כי הפרת זכות יוצרים או זכות מוסרית מאפשרת לבית המשפט אף לפסוק פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪. 
פרסום יצירה של צלם מקצועי שעיסוקו בצילומים הזוכים לפרסום בכלי התקשורת הכתובה והדיגיטלית, אינו יכול להיחשב כדבר של מה בכך שאינו ראוי למתן קרדיט. 
התובע הסביר בצורה ברורה את העובדה כי למעשה פרנסתו מבוססת על שמו כצלם עיתונות. עדות זו, שניכר בה כי ניתנה מדם ליבו של התובע, יש בה כדי ללמד על אופייה של הזכות המוסרית וזכותו של התובע לקבל תמורה עבורה. אין לראות בהפרתה משום דבר של מה בכך, אשר בית המשפט יקבע כי אינו בר פיצוי. 
 
העובדה כי הפרסום בא במטרה לשרת את האינטרסים של העומדים מאחורי המקומון "עובדה", במסגרת מאבק לא ברור, אשר מתנהל בינם לבין עו"ד הירש, יש בה רק כדי להוסיף נופך נוסף של חומרה לעצם הפרת זכותו של התובע ושרבובו למחלוקת לא לו. 
כיום אף אין ספק בכך כי מספר פרסומים של צילום אחד במסגרת ידיעות שונות, יש בהם מספר הפרות כמספר הצילומים שפורסמו (ראה דבריו של כבוד השופט צבי זילברטל בבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 3560/09 אבי ראובני נגד מפה – מיפוי והוצאה לאור [פורסם בנבו] [6.1.11]). 
אין במקרה שלפנינו משום הפרה אחת, המתבצעת במסכת אחת של מעשים, אלא מעשים שונים שנעשו במועדים שונים ובמסגרת פרסומים שונים, אשר כל אחד מהם נוגע בנפרד בעו"ד הירש. 
בהתבסס בית המשפט על השיקולים השונים שנקבעו בפסיקה והמפורטים בסעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים, סבר בית המשפט כי מן הראוי לזכות את התובע בפיצויים בסך של 7,000 ₪ בגין כל אחת מחמשת ההפרות שנקבעו על ידי לעיל, ובסה"כ בסכום כולל של 35,000 ₪. 
 

2 ביוני, 2016,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בספרות משפטית

הפרת זכויות יוצרים בספרות משפטית
תביעה שהוגשה על ידי חברת אוצר המשפט הוצאה לאור בע"מ כנגד שושנה גנון. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחדרה, בפני השופט אמיר סלאמה. ביום 18.4.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית ע"ס 100,000 ₪, בטענה להפרת זכות יוצרים. הצדדים הם מתחרים העוסקים בשיווק והפצה של ספרות משפטית. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת היא בעלת זכות יוצרים בספר הנקרא "פירוק שיתוף במקרקעין בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני". לטענת התובעת הנתבעת מכרה עותק מפר ומזויף של הספר אשר נכרך בכריכה רכה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. הנתבעת חויבה לשלם לתובעת סכום של 7,500 ₪. כמו כן, חייב בית המשפט את הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪ ובנוסף, הוצאות משפט בסך 2,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

קיומה של יצירה מוגנת

סעיף 4 לחוק קובע כדלקמן:
(א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה:
(1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;
..
(ב) לעניין סעיף קטן (א), מקוריות של לקט היא המקוריות בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים שבו."
 
במקרה דנן נפסק כי הספר מושא ההליך הוא בבחינת יצירה שלתובעת יש זכות יוצרים בה, בהתאם להגדרת סעיף 4 לחוק.
מחומר הראיות עולה, כי התובעת עוסקת בחיבור ושיווק של ספרות משפטית. הוכח, כי במסגרת עיסוק זה, חיברה עורכת הדין איריס מרקוס, המועסקת אצל התובעת, את הספר מושא התביעה, וזאת כעולה מעדותה של עו"ד מרקוס בפניי. 
מדובר בספר העונה על הגדרת יצירה מוגנת לפי סעיף 4 לחוק. הספר עוסק בתחום משפטי של פירוק ושיתוף במקרקעין בבתי משפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבני, והוא מורכב ממספר פרקים בהתאם לנושאים שונים, כאשר בכל פרק יש ניתוח של נושא הפרק, וזאת בהסתמך על פסקי דין שונים המוזכרים בכל פרק.  מדובר בהחלט ביצירה מקורית, ולא סתם בציטוט מתוך פסקי דין כפי שניסתה הנתבעת לטעון בעדותה. המחברת מנתחת סוגיות שונות, משווה בין פסיקה ומנתחת את הפסיקה, וגם מסיקה מסקנות ביחס למצב המשפטי בכל סוגיה בה דנים בפרקים השונים, כך שמדובר בהחלט ביצירה מקורית אשר יכולה לחסות תחת הגנת חוק זכויות יוצרים. 
 

האם הוכח שזכות התובעת בספר הופרה?

בבסיס התביעה עומד הספר, אשר נמכר לעו"ד מרקוזה, ואשר לטענת התובעת מבטא הפרה של זכויותיה בספר. הספר נושא את אותה כותרת בדיוק של הספר מושא התביעה. הספר מכיל בדיוק את אותו מלל של הספר מושא התביעה; את אותו מספר עמודים; את אותם פרקים בהתאם לסדרם; ובאופן כללי ניתן לומר כי תוכנו זהה לחלוטין לתוכן הספר שחובר ע"י עו"ד איריס מרקוס. ההבדל המרכזי הנטען הוא שהספר המפר הופץ בכריכה רכה.
 
לטענת התובעת, הספר לא יוצר על ידה, כאשר לטענתה היא מעולם לא ייצרה או שיווקה את הספר בכריכה רכה, אלא תמיד באוגדן מהודר. מנגד טוענת הנתבעת, כי לא הוכח שהספר מהווה עותק מפר ("עותק מזויף"), ולא ניתן לשלול את האפשרות שהספק יוצר על ידי התובעת עצמה. 
 
נפסק כי חומר הראיות מוכיח שהספר הוא עותק מפר, שלא יוצר על ידי התובעת.
 
בית המשפט קיבל את עדויות התובעת כי מעולם לא ייצרה את הכותר הנ"ל בכריכה רכה, אלא רק באוגדן מהודר. מאידך, נפסק כי לא הובאה כל אינדיקציה ממשית לכך שהתובעת ייצרה את הספר האמור בכריכה רכה.
 

האם הוכח שהנתבעת הפרה את זכויותיה של התובעת?

לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את זכותה בספר לפי סעיפים 12 ו- 48 לחוק זכות יוצרים.
נפסק כי התובעת לא הוכיחה שהנתבעת העתיקה את הספר. מאידך, הוכח במידה הנדרשת, כי הנתבעת הפרה באופן עקיף את זכויותיה של התובעת בספר, ע"י מכירתו לאחר.
 

לא הוכחה העתקה של הספר בידי הנתבעת

סעיף 12 לחוק קובע כדלקמן:
"העתקה של יצירה היא עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית, לרבות – 
(1) אחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או בכל אמצעי טכנולוגי אחר; 
(2) עשיית עותק תלת-ממדי של יצירה דו ממדית;
(3) עשיית עותק דו ממדי של יצירה תלת ממדית;
(4) העתק 
להפרה של זכות לפי סעיף זה ניתן לקרוא "הפרה ישירה".
 
נפסק כי חומר הראיות אינו מוכיח שהנתבעת זייפה ו/או ייצרה את הספר ועל כן אין בסיס ראייתי בכדי לקבוע, כי הנתבעת היא זו שזייפה וייצרה את הספר ת/2, וכל שכן לא הוכח, כי הנתבעת הפרה את זכויות התובעת מכוח סעיף 12 לחוק.
 

הוכחה הפרה עקיפה מצד הנתבעת ע"י מכירה חד פעמית של הספר

סעיף 48 לחוק, הנושא את הכותרת "הפרה עקיפה של זכות יוצרים", קובע כדלקמן:
"העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר:
(1) מכירה או השכרה, לרבות הצעה או העמדה למכירה או להשכרה;
(2) החזרה למטרה עסקית;
(3) הפצה בהיקף מסחרי;
(4) הצדה לציבור בדרך מסחרית;
(5) ייבוא לישראל שלא לשימוש עצמי כהגדרתו בסעיף 129 לפקודת המכס."
 
הפרה של זכות יוצרים לפי סעיף זה, כוללת בחובה שני יסודות (בהשאלה מהדין הפלילי) – "יסוד עובדתי" המתבטא בביצוע אחד מהפעולות המנויות בסעיף בעותק מפר; ו- "יסוד נפשי" המתבטא בכך שמבצע הפעולה ידע, או היה עליו לדעת, כי העותק הוא עותק מפר.
 
באשר ליסוד הנפשי, הרי שלהבדיל מהמצב המשפטי שהיה קיים ערב חקיקת החוק הנוכחי, בו נדרשה ידיעה בפועל של המפר בדבר היות העותק עותק מפר, חוק זכות היוצרים הנוכחי מסתפק בידיעה בכוח, לאו דווקא בפועל, מצד המפר, אשר יכולה לבוא לידי ביטוי בעצימת עיניים. הואיל והיסוד הנפשי של ידיעה (בין אם ידיעה בפועל ובין אם ידיעה בכוח), הוא חלק ממרכיבי ההפרה כהגדרתה בסעיף 48 לחוק, על הטוען לקיומה של הפרה לפי סעיף זה, מוטל הנטל להוכחתה.
 
לעניין זה פסק בית המשפט כי העובדה שהנתבעת העלתה למן ההתחלה גרסה עמומה ביחס לנסיבות בהן הגיע לרשותה הספר שנמכר בסופו של יום על ידה לעו"ד מרקוזה; העובדה שהיא בחרה להעלות גרסה המבוססת במהותה על טיעונים עובדתיים חלופיים; העובדה שהיא לא סיפקה ראיות כלשהן לנסיבות בהן רכשה את הספר; והרושם הלא חיובי שהותירה במהלך עדותה; מובילים למסקנה, ולפיה הנתבעת ידעה, ולמצער עצמה עיניה מלדעת, כי היא מוכרת לעו"ד מרקוזה עותק מפר של ספר שהזכויות בו שייכות לתובעת. בכך מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 48 לחוק.
 

הגנת מפר תמים

אף שבא כוח הנתבעת השתמשה בסיכומיה בטרמינולוגיה של רכישת הספר בידי הנתבעת בתום לב, הנתבעת לא טענה בכתב ההגנה לתחולתו של סעיף 58 לחוק, המקנה הגנה לאדם הנחשב "מפר תמים". 
כך או אחרת, גם אם הנתבעת היתה טוענת להגנה מכוח סעיף זה (כאשר הנטל להוכחת התקיימות התנאי מוטלת עליה), לא היה מקום לקבל את טענתה, שכן קשה להלום שהנתבעת, אשר עוסקת במכירה ו/או שיווק של ספרות משפטית משך שנים רבות, לא ידעה ו/או לא היה עליה לדעת, כי קיימת זכות יוצרים בספר הנדון.
 

שיעור הפיצויים

סעיף 56 לחוק קובע פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסכום של 100,000 ₪ והתובעת ביקשה לפצותה בסכום זה. 
 
נפסק כי לא בכל מקרה של הפרה המזכה בפיצוי, זכאי בעל זכות היוצרים  למלוא הפיצוי הקבוע בסעיף 56 לחוק, כאשר בעניין זה יש לשקול מספר שיקולים, לרבות מהות ההפרה, היקפה, התמשכותה, ומידת פגיעתה בבעל הזכויות.
 
במקרה דנן, ההפרה שהוכחה מתבטאת במקרה אחד בו מכרה הנתבעת עותק אחד של הספר לעו"ד מרקוזה, ככל הנראה, בכמה מאות שקלים. בהקשר זה יש לציין, כי מחירו של הספר המשווק על ידי התובעת עומד על 398 ₪. יודגש, כי לא הוכח מקרה אחר של מכירת הספר בידי הנתבעת מלבד המקרה הנוגע לעו"ד מרקוזה, ולא הוכח, כי הנתבעת רכשה מצדדים שלישיים כלשהם עותקים מלבד הספר, ו/או שהיא החזיקה במספר יחידות של העותק המפר.
 
באשר למהות ההפרה, הרי שכאמור לא הוכח שהנתבעת היא זו שזייפה את הספר ו/או ייצרה אותו אלא הוכח שהיא רכשה את הספר מצד שלישי ומכרה אותו לאחר. נוסף לכך, לא הוכח שההפרה של הנתבעת גרמה נזק ממשי לתובעת. בהקשר זה, התובעת לא הוכיחה, כי הפרה של הנתבעת גרמה לפגיעה במכירות הספר או לירידה בהיקף מכירתו, כאשר העדה מטעם התובעת אשר אחראית על שיווק הספרים, לא ידעה לספק בעדותה מספרים אודות היקפי המכירה של הספר לפני ההפרה הנטענת ולאחריה, וכל שידעה לומר הוא, שבסופו של דבר הספר נמכר בכמה מאות עותקים. 
 
בית המשפט פסק כי מבלי להמעיט בחומרת הפרת זכות התובעת, מדובר במקרה דנן בהפרה הנמצאת על הסקאלה הפחות חמורה מבחינת ספקטרום ההפרות האפשריות, שהתבטאה ברכישת עותק מפר אחד מצד שלישי ומכירתו לאחר, כאשר מדובר בהיקף הפרה נמוך, אשר התבטא באירוע אחד שהוכח, של מכירת הספר לאחר, והכל כאשר אין הוכחה שהפרה זו גרמה לתובעת נזק של ממש. 
 
בסיכומו של דבר, העריך בית המשפט את הפיצוי הראוי במקרה זה בסכום של 7,500 ₪. 
 

30 במאי, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילומים

הפרת זכות יוצרים בצילומים
תביעה שהוגשה על ידי נתן אלון כנגד חברת רוז הפקות אירועים א.ת. בע"מ ומנהלה תומר רוזנק. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת רונית פינצ'וק-אלט. ביום 3.4.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית על סך 500,000 ₪, שעניינה הפרת זכויות יוצרים. התובע מחזיק מספר אתרי אינטרנט לשם שיווק ותיווך נדל"ן, בהם מופיעים צילומים של נכסים. התובע טוען כי הנתבעים העתיקו ללא רשות 42 תמונות מקוריות הנמצאות בבעלותו.
 
לטענת התובע, הנתבעות העתיקו צילומים מקוריים מאתרי האינטרנט שלו והציגו אותם באתר האינטרנט שנמצא בבעלותן, ללא קבלת היתר לעשות כן. הנתבעים כופרים בטענות התובע מאחר ולשיטתם, פעלו בתום לב כשקיבלו את הצילומים מבעלי הנכסים וממתווכים לצורך שימוש באתר האינטרנט הנמצא בבעלותם ומשלא דווח להם דבר ביחס לזכויות היוצרים הנטענים. כן טוענים הנתבעים כי התובע לא הוכיח שהצילומים מושא התובענה, צולמו על ידו או לחלופין, לא הביא ראיה השוללת את זכויות היוצרים מבעלי הנכסים והמזמינים עצמם. מרגע היוודע טענות התובע ביחס לזכויות היוצרים בצילומים הסירו הנתבעים את הצילומים מאתר האינטרנט שלהם באופן מיידי ולתובע לא נגרם נזק כלכלי משמעותי.  
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובע פיצוי בגובה של  2,500 ₪. בנוסף נפסק כי הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

זכויות יוצרים בצילומי סטילס

סעיף 4 לחוק זכות יוצרים מורה אותנו באלו יצירות תהא זכות יוצרים: "(א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: (1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי".
 
סעיף 1 לחוק זכות יוצרים, הוא סעיף ההגדרות, מגדיר, בין היתר, את התיבה "יצירה אמנותית" ו"יצירת צילום":
""יצירה אמנותית" – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית;
[...]
"יצירת צילום" – לרבות יצירה המופקת בתהליך הדומה לצילום, ולמעט צילום שהוא חלק מיצירה קולנועית;"
 
בית המשפט ציין כי: בתי המשפט נדרשו לא אחת לשאלת תחולתו של חוק זכות יוצרים ביחס לצילומים כך ברע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף, (פורסם במאגרים המשפטיים) [פורסם בנבו] (ניתן ביום 28.08.2012) נפסק ע"י כב' השופט א' ריבלין כי:
"אמנם, הצלם התיעודי אינו מביים את נושא צילומו, אולם אין בכך כדי לשלול את קיומה של מקוריות ושל יצירתיות בצילום התיעודי. אין להלום צמצום המקוריות למעשה של ביום. המקוריות יכולה להתבטא בהיבטים רבים ושונים כמו בחירת התזמון הנכון; בחירת זווית הצילום והתאורה, המרחק מהנושא, מיקוד התמונה, בחירת הרקע לתמונה וטכניקת הצילום; עיצוב הצילום, משחקי האור והצל, ההדגשים המגוונים ועצם בחירת הנושא וסידורו. בכל צילום העומד בדרישות המקוריות המינימלית קיימת טביעת עינו הייחודית של הצלם. "אין צילום – ויהא הפשוט ביותר, אשר אינו מושפע מאישיותו של המצלם".
[...]
גם התמונה הפשוטה ביותר אינה חפה מהשפעתו האישית של היוצר שצילם אותה:
[...]
ואכן, יותר משיש בו בצילום מן המצולם – יש בו מן המצלם – המשקיע, תכופות, בצילום מרוחו, מטעמו ומכישוריו; המשקיע בתצלום את חושיו ואת נקודת המבט הייחודית שלו על המציאות".
 
בעניין אוזן (שם), קבע כב' השופט א' שוהם: "עינינו הרואות, כי ביהמ"ש הכיר גם בצילום שאינו עומד בסטנדרטים אמנותיים, כצילום החוסה תחת הגנת זכות יוצרים מכוח החוק הישן, ובלבד שיש בו מעט מן המקוריות (ראו גם: דרישת ס' 4(א)(1) לחוק החדש). מידת המאמץ וההשקעה הדרושים הינה צנועה ביותר, וגם אם אין לצילום ערך אמנותי מיוחד, די במאמץ והכישרון הכרוכים בסידור ועריכה של הנושא, המופיע באותם צילומים".
 
בית המשפט פסק כי צילומים יכולים לחסות תחת הגנת חוק זכות יוצרים, כשהרף שהתגבש בפסיקה ביחס הכרה בקיומה של זכות יוצרים הוא נמוך, וזאת כפועל יוצא מהמשקל שניתן לפרמטרים כמו, מקוריות, מאמץ והשקעה היכולים להתמצות בסידור ועריכה. 
 
בנוסף נפסק כי התמונות מושא התובענה אינן בעלות יצירתיות אומנותית רבה, אך אף על פי כן, בהתאם לפרשנות המבחנים שלעיל ע"י בתי המשפט, מתבקשת המסקנה כי יש לראות בצילומים מושא התובענה ככאלו שמתקיימת בהן אותה יצירתיות הנדרשת, הגם שמדובר ברף התחתון בפרמטר זה.
 

בעלות בזכויות היוצרים בתמונות 

פרק ה' לחוק זכות יוצרים מסדיר את נושא הבעלות בזכות יוצרים באמצעות שורה של הסדרים, כך נקבע בסעיף 33 (1) קבע המחוקק כי "היוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה". בפרק ה' לחוק נקבעו הסדרים שונים ביחס לבעלות בזכות יוצרים, כך ביחס ליצירה שנוצרה בידי עובד (סעיף 34 לחוק); ביחס ליצירה מוזמנת (סעיף 35 לחוק); ביחס לבעלות המדינה ביצירה (סעיף 36 לחוק); וכן ביחס להעברת זכות יוצרים והענקת רישיון (סעיף 37 לחוק). יוער כי סעיף 35(ב) מורה כי "ביצירה שהיא דיוקן או צילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה הוא המזמין, אלא אם כן הוסכם אחרת". 
 
בית המשפט קיבל את עמדת המומחה מטעמו כי הצילומים צולמו במצלמת התובע. נפסק כי העובדה שהתובע לא הציג את קבצי המקור של הצילומים נשקלת לחובתו, אך זאת כאחד השיקולים בלבד, אולם בהתחשב ביתר הבדיקות שביצע המומחה, נפסק כי מוצדקת מסקנתו של המומחה. 
על כן נפסק כי התובע הוכיח את גרסתו טענתו בדבר בעלותו בזכויות היוצרים בצילומים.
 

הזכות המוסרית

התובע טוען כי הנתבעים הפרו את זכותו המוסרית בצילומים, מקום בו הצילומים נערכו ביוזמתו, בהסכמת בעלי הנכסים שצולמו, אך לא בהזמנתם.
סעיפים 45 ו- 46 לחוק זכות יוצרים עומדים על מהותה של הזכות המוסרית ולפיה:
" 45. (א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה.
(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר.
46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר – 
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
 
כב' השופט י' טירקל עמד על משמעותה של הפגיעה בזכות המוסרית בע"א  2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(3) 817, 840 – 842 (2000) שם קבע כי:
"23. מלבד הזכויות הכלכליות שבידי בעל זכות היוצרים עומדת לו גם זכות אישית-מוסרית (ראו י' ויסמן "הזכות האישית (droit moral) בדיני זכות יוצרים" [23], בעמ' 55).
[...]
אדם זכאי ששמו ייקרא על "ילדי רוחו". זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר.
[...]
כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, "פרי עמלו של התובע, הוא הטקסט המורכב, פורסם ללא אזכור שמו, ובכך הופרה זכותו המוסרית".
[...]
שנקס נמנע ביודעין מלציין את שמו של קימרון. לא הייתה כאן השמטה בבלי דעת, או השמטה כתוצאה מאי-ידיעת זהותו של המחבר. ממילא אין נפקות לשאלה אם יש להטיל חובה לבדוק את זהות המחבר על מפרסם יצירה שהועתקה מפרסום קודם שבו פורסמה ללא ציון שם מחברה
[...]
אזכור של "עמית" בלי לציין את שמו, ובלי לציין שהיה כאן מעשה יצירה של הטקסט המפוענח הוא ביזיון ולעג לרש. "אזכור" שכזה, לרבות הטענה שדי בו כדי לקיים את מצוות הפקודה – אם לא את החובה האנושית-המוסרית – מעליב אף יותר מאי אזכור".   
 
בענייננו אנו נדרשים לזכות המוסרית כאמור בסעיף 46(1), כלומר, זכותו של היוצר ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין. 
 
נפסק כי מבלי להיכנס להיקף או לדרך שבה היה על הנתבע לייחס את הצילומים לתובע, מאחר ולא נעשה ייחוס כלשהו מחד גיסא, מאחר ובאתר היה ציון ש"כל הזכויות שמורות לנתן אלון", ובהתחשב ביצירתיות המצויה בצילומים על הרף הנמוך, מאידך גיסא, ראה לנכון בית המשפט להעמיד את הפיצוי בגין פגיעה בזכות המוסרית סה"כ על סך של 500 ₪.
 

הגנת תום הלב והמפר התמים

סעיף 58 לחוק זכות יוצרים קובע:
"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה"
 
בע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט(6) 421, 430 (2005) נפסק
"החוק מתייחס בסלחנות מסוימת כלפי זה שהפר ב'תמימות' זכות יוצרים של אחר. מפר כזה פטור מתשלום פיצויים בגין ההפרה, אם כי ניתן לקבל נגדו צו מניעה. החוק עצמו אינו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'. נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה" (ט' גרינמן זכויות יוצרים – מעידן הדפוס אל העידן הדיגיטלי [11], בעמ' 502)".
 
נפסק כי לנתבעים לא יכולה לעמוד הגנת סעיף 58 לחוק זכות יוצרים מקום בו הנתבע 2 הוא בעלים של אתר אינטרנטי העוסק בעולם תוכן הדומה לזה של התובע ומי שהוא בעל ידע בתכנות ובניית אתרים. כמו כן גם באתר של הנתבע וגם באתר של התובע מופיעות הצהרות בדבר זכויות היוצרים. בנסיבות אלה אין ספק שהנתבע 2 ידע על קיום זכות יוצרים.
 
לזכותם של הנתבעים עומדת ההסרה המהירה של הצילומים מהאתר סמוך לאחר הפנייה של התובע, ועניין זה יילקח בחשבון בשקלול הנסיבות ביחס לשאלת הפיצויים.
 

פיצויים

סעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים המסדיר את פסיקת הפיצויים בלא הוכחת נזק קובע:
"(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, עפ"י בקשת התובע, לפסוק  לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".
 
המחוקק קבע כי במסגרת השיקולים אותם ישקול ביהמ"ש ביחס לשיעור הפיצויים רשאי הוא לקחת בחשבון, בין היתר, את היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק הממשי שנגרם לתובע, הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, מאפייני פעילותו של הנתבע, טיב היחסים שבין הנתבע לתובע ותום לבו של הנתבע. כמו כן נקבע כי לצורך העמדת שיעור הפיצויים יראו בהפרות המתבצעות כחלק ממסכת אחת של מעשים כהפרה אחת.
 
בעניין גוברין (שם) קבע כב' השופט ד"ר ע' בנימיני ביחס לפסיקת פיצויים במקרים בהם מתעוררת השאלה האם יש לראות בסדרה של פעמים בהן פורסם צילום משום הפרה נפרדת שבגינה יש לפצות בפיצוי סטטוטורי בגין כל הפרה או שיש להשקיף על הסדרה כהפרה אחת:
"שאלת משמעותו של הביטוי "כל הפרה" נדונה בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (להלן: "עניין שגיא"), במקרה בו הועלתה הצגה עשרות פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה. כב' הנשיא מ' שמגר קבע כי את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה. דהיינו, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע הפר מספר זכויות יוצרים. עוד נקבע כי המבחן הרלבנטי להפרה הוא מבחן הזכות המופרת, ולא מספרם של האקטים המפרים (שם, בעמ' 267). לפיכך, העלאתה של הצגה מספר רב של פעמים מהווה הפרה אחת בלבד לצורך הסעיף. עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270). הלכה זו אושרה מפי כב' השופט י' דנציגר ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' חדד,[פורסם בנבו] תק-על 2009(3) 1498, פסקאות 3 ו- 9. נפסק כי אין לראות בהשמעת כל יצירה מוסיקלית במהלך אירוע כהפרה נפרדת; "הפרה" לענין זה היא מסכת אירועים שמפרה סוג זכויות אחד, שכן המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. 
 
בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול, פ"ד נא(5) 337 (להלן: "עניין דקל"), נדונה שאלת העתקתם של חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה שפורסמו במהלך 4 שנים. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי בשונה מעניין שגיא, שם דובר בהצגה אחת שהועלתה מספר פעמים, בעניין שלפניה מדובר בהעתקה של 11 חוברות שונות, שכל אחת מהן הופצה במספר רב של עותקים. לדבריה, ובהתבסס על ההלכה שנקבעה בעניין שגיא, השאלה הינה:
"האם החוברות של דקל, מהן הועתקו חוברות חשב, שונות זו מזו עד כדי שכל אחת מהן מהווה יצירה המקנה לדקל זכות יוצרים עצמאית והעתקת כל אחת מהן... מהווה הפרה של זכות יוצרים נפרדת..." (שם, בפסקה 11). 
נמצא כי כל אחת מן החוברות הצריכה עבודת ליקוט, ניתוח ועיבוד נתונים נפרדת, ולכן יש לראות בכל חוברת יצירה עצמאית (פסקה 14). למסקנה זו הגיע ביהמ"ש גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", שכן מצא כי בכל חוברת יש מידע משמעותי חדש ההופך אותה לבעלת ערך כלכלי נפרד (פסקה 15)".
 
בענייננו נפסק כי יש לסווג את הפרות זכויות היוצרים כהפרה אחת, בגדר היותן מאותו סוג שכן מדובר בהפרות הומוגניות באופיין ובטבען. 
משנקבע כי מדובר בהפרה אחת, יש לכמת את שיעור הפיצוי בשים לב, בין היתר, לשיקולים שנמנו לעיל. 
בנסיבות העניין, נפסק כי הערך הכלכלי העצמאי המצוי בכל צילום או בכל קבוצת צילומים, אינו גבוה, הנזק הממשי שנגרם לתובע הנו תחום ומצומצם בהיקפו, ומנגד, הרווח שצמח לנתבעים בשל ההפרה, אף הוא מוגבל עד מאוד. לכל אלו, מצטרפת העובדה שהנתבעים פעלו להסרת הצילומים המפרים סמוך לאחר שהתובע פנה אליהם.
לאור האמור לעיל, נפסק כי על הנתבעים לשלם לתובע סך כולל של 2,000 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים בצילומים. 
 

25 במאי, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בשידור משחקי ספורט - צ'רלטון

הפרת זכות יוצרים בשידור משחקי ספורט - צ'רלטון
תביעה שהגישה חברת צ'רלטון בע"מ כנגד חברת סורטיס בע"מ ומנהלה אלי ארגמן. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 19.4.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: על פי האמור בכתב התביעה, במועדים הרלוונטיים, הפעילה הנתבעת 1 בית עסק בו שודרו משחקי היורו 2012 בהפקת התובעת וזאת מבלי שקבלה הנתבעת 1 רישיון לעשות כן מהתובעת. לפיכך, הוגשה תביעה לפיצוי בסכום של 85,000 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים. 
התביעה הוגשה בתחילה מכוח קיומן של שתי זכאויות- הן מכוח הזכאות על פי הרישיון שניתן לתובעת מאת אופ"א והן מכוח זכאותה בהתאם לפעולות ההפקה העצמאיות. לאחר שהתובעת סירבה לדרישת הנתבעים להציג את ההסכם המלא עם אופ"א, נמחקה עילת התביעה הנוגעת לזכאות מכוח הרישיון.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק פיצוי בגובה 30,000 ₪ לזכות התובעת ובנוסף נפסק כי הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסכום של  10,000 ₪ .  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

הנתבעת שדרה את המשחק

נפסק כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה והוכיחה כי ביום 1.7.12 שודר משחק הגמר בבית העסק אשר בבעלות הנתבעת 1, על גבי מספר מסכים, כאשר במקום שהו לקוחות אשר ביכולתם לצפות במשחק. 
 

הנתבעת ניהלה את בית העסק

הנתבעת 1 טענה כי לא ניהלה את המקום באותה העת. לדבריה, במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, נוהל בית העסק על ידי חברת נטרליס. בית המשפט לא קיבל טענה זו. נפסק כי שעה שהחשבונית אשר הוצגה בפני תומכת בעמדת התובעת, מחד, והנתבעת 1 כשלה להראות כי בית העסק נוהל על ידי חברת "נטרליס" באופן בלעדי, מאידך- שוכנע בית המשפט כי הנתבעת 1 הינה הנתבעת הראויה בתובענה. 
 

אחריות אישית של מנהל

התביעה כנגד הנתבע 2 הוגשה מכוח אחריות נזיקית אישית בהיותו מנהל הנתבעת.
הנתבע 2 כפר בטענות שהועלו כנגדו וטען כי באותו מועד שימש כשכיר בנתבעת 1 ועבד בה כמנהל רכש,  אולם לא ניהל אותה ולא היה בה בעל מניות. בית המשפט דחה טענה זו ופסק כי מהעדויות שהוצגו עלתה תמונה לפיה בניגוד לטענת הנתבע 2 כי הועסק באותה העת כמנהל רכש בנתבעת, בפועל היו תפקידיו כשל מנהל- הן מבחינת רישומו והמצגים שהציג בפני דן אנד ברדסטריט והן מבחינת הסמכויות שנתנו לו. ומכאן כי הוכיחה התובעת גם רכיב זה של התביעה. 
 
בתא (ת"א) 6327-09-11  הפדרציה הישראלית לתקליטים לקלטות בע"מ נ' קר ויז'ן ישראל בע"מ (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] (להלן: "עניין קר ויז'ן") , דן בית המשפט בעניין חבותו האישית של מנהל בשאלת הפרת זכויות יוצרים מכוח דיני הנזיקין וכך קבע- 
"20. הטענה כי הנתבעים אינם אחראים למעשי עובדיהם, אם אלו פעלו בניגוד להנחיות- דינה להידחות, גם אם נתנה הנחיה שכזו והיא לא מולאה. אחריותו מעביד למעשי עובדיו קבועה בפקודת הנזיקין, החלה על הפרת זכות יוצרים לפי סעיף 52 לחוק זכות יוצרים. סעיף 13 לפקודת הנזיקין קובע: 
"(א) לעניין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו-
(1) אם הרשה או אשרר את המעשה;
(2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;
...
(ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה ההמעביד...".
הכלל הוא, אם כן, כי מעביד אחראי למעשי עובדיו שנעשו תוך כדי עבודתם. יתר על כן, מלשון הסעיף עולה כי גם כאשר העובד פעל בניגוד להנחיות המעביד, אין פירושו של דבר כי המעביד בהכרח יהיה פטור מאחריות שילוחית למעשה העובד, כל עוד אין מדובר בחריגה מוחלטת מגדר תפקידו של העובד (ראה:  ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' יואב מירו, [פורסם בנבו] תק- על 2003(1) 17, 21 (2003); רע"א 1389/98 מזאוי נ' מדינת ישראל ואח' פ"ד נג(3) 207, בע' 229; ת.א. (חי') 105/01 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחנטי הובלות ושירותים בע"מ, [פורסם בנבו] תק- מח 2008 1188, 1193). כך, אם התקין המעביד מכשיר טלוויזיה בחדר המתנה במרפאה, הוא יהיה אחראי לכך שהעובד השמיע מוזיקה באמצעות הטלוויזיה, גם אם נתן הוראה שלא להעביר את התחנות לערוצי מוזיקה. יש לזכור כי הטלוויזיה הותקנה במקום בהתאם לרצונם של הנתבעים, וכי עובדי הנתבעות 1-2 מפעילים את הטלוויזיה לטובת לקוחותיהן, ולא למטרותיהם האישיות (כפי שהעיד גור, הטלוויזיה נמצאת בחדר ההמתנה כדי להנעים את זמנם של השוהים בו- עמ' 18)."
 
בענייננו, לא הוכיח הנתבע 2 קיומם של נהלים כלשהם באשר לשידור משחקי היורו 2012, כי אם היפוכו של דבר- הנתבע אישר למעשה בדבריו כי לא היו קיימים נהלים כאלה אצל הנתבעת 1, באשר לשידור משחקים בבית העסק. 
ומכאן נפסק כי ככל שיימצא ששידור משחק הגמר של משחקי יורו 2012 מהווה הפרת זכויות היוצרים של התובעת - הרי שיש לחייבו באופן אישי מכוח דיני הנזיקין.
 

זכות יוצרים בשידורי ספורט

סעיף 11 לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח- 2007 (להלן: "חוק זכויות יוצרים") קובע:
"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה:
...
(3) ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13- לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט;
(4) שידור כאמור בסעיף 14- לגבי כל סוגי היצירות;
(5) העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15- לגבי כל סוגי היצירות;
(6) עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור- לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית ויצירה מוסיקלית;"
ואילו בסעיפים 14 ו-15 נקבע- 
"14. שידור של יצירה הוא העברה קווית או אלחוטית, של צלילים, מראות או שילוב של צלילים ומראות הכלולים ביצירה, לציבור". 
"15. העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם".
השאלה האם שידורי ספורט מוגנים בזכויות יוצרים נדונה בפסיקה לא אחת. הפסיקה הכירה בשידורי ספורט כזכאים- באופן עקרוני- להגנה בדיני זכויות יוצרים. 
לצורך הוכחת תביעתה, הציגה התובעת את "מסמך ההפקה" המתאר מהן הפעולות שנעשו לצורך הפקת השידורים. מעיון במסמך עולה כי מדובר בפעולות רבות אשר עשייתן כרוכה בהשקעת מחשבה, זמן ומשאבים כספיים כאחד. ניתן לראות כי מדובר בפעולות הכוללות שידורים מהאולפן, פרשנויות, עריכת המשחקים עצמם, כתבות שונות וכד', כל אלה בונים  יצירה עצמאית ומקורית. 
 

למי הבעלות ביצירה 

בית המשפט שלל את טענות הנתבעת כי בהעדר הצגת הרישיון אשר ניתן לתובעת מאופ"א במלואו, לא קמות לתובעת זכויות יוצרים בשידורי יורו 2012. 
נפסק כי ממכלול הראיות שפורטו לעיל עולה כי התובעת השקיעה משאבים לצורך הפקת השידורים וכי בסופו של יום יצרה יצירה עצמאית ומקורית. יצירה אשר ביטויה האישי של התובעת ניכר בה באופן מהותי ומקנה לה הגנה על פי דיני זכויות היוצרים. הואיל וכך, אין היא זקוקה להצגת הרישיון מאופ"א על מנת שתעמוד לה זכות התביעה מכוח דיני זכויות היוצרים וזכות זו מוקנית לה באופן עצמאי. 
 

יצירה נגזרת

עוד נפסק כי אף הטענות הנוגעות להיותה של היצירה "יצירה נגזרת" אינן יכולות לבוא לעזרת הנתבעים. בהקשר זה, מציינים הנתבעים כי הואיל והתובעת קבלה את צילומי המשחקים מידי אופ"א ויצרה, בפעולותיה, "מוצר משולב", הרי שהשידורים מהווים, לכל היותר, יצירה נגזרת המקנה בזכויות יוצרים רק מכוח הצגת הרישיון. לפיכך, מבהירים הם כי מאחר והתובעת לא הוכיחה את זכותה לערוך בשידורים את פעולות ההפקה- קרי, לא הציגה את הרישיון שרכשה מידי אופ"א במלואו - כשלה בהוכחת זכות התביעה. 
נפסק כי דינה של טענה זו להידחות. 
סעיף 16 לחוק זכויות יוצרים קובע מהי יצירה נגזרת-  "16. עשיית יצירה נגזרת היא עשיית יצירה מקורית המבוססת באופן מהותי על יצירה אחרת, כגון תרגום או עיבוד". 
בספרו, מציין גרינמן כי באשר ליצירה נגזרת- 
"הובעה דעה בפסיקה, שלפיה ככל שיצירה נגזרת בלתי מורשית מקיימת את מידת היצירתיות הנדרשת, היא תהיה זכאית לזכות יוצרים בפני עצמה. אם אכן נכונה גישה זו, יהא היוצר הבלתי מורשה של היצירה הנגזרת רשאי לתבוע צדדים שלישיים המעתיקים את היצירה הנגזרת שיצר, אולם בו בזמן, יוכל גם להיתבע מצדו של בעל זכויות היוצרים ביצירה המקורית המשמשת יסוד ליצירה הנגזרת". ( טוני גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, 2008, 210). 
ובתא (ת"א) 1457/89 יעל בוקשפן נ' אברהם נוב, [פורסם בנבו] פ"מ, כרך תשנ"ג חלק שני, תשנ"ג  1993 נקבע- "העתקת השירים מהחוברת של התובעות פסולה גם מסיבה נוספת. רישום השירים בצורת התיווי הבינארית מהווה מעין "תרגום" של הלחן. תרגום זה מוגן בזכות יוצרים של התובעות, גם אם הלחן עצמו אינו פרי יצירתן, שכן תרגום מקנה זכויות יוצרים, גם אם הוא נעשה שלא ברשותו של בעל זכות היוצרים המקורי על היצירה". 
מכאן כי פעולות ההפקה שעשתה התובעת, אשר הביאו ליצירתה של יצירה עצמאית הזכאית להגנה בדיני זכויות היוצרים, מקימה לה עילת תביעת עצמאית. 
 

שידור פומבי המפר זכויות יוצרים 

התובעת הוכיחה כי המשחק שודר בבית העסק של הנתבעת 1 על גבי מספר מסכים וכי במקום שהו לקוחות אשר יכלו לצפות בו. 
הנתבעים שדרו את משחק הגמר אשר זכויות היוצרים בו שייכות לתובעת והעמידוהו לרשות הציבור וזאת מבלי לקבל את אישור התובעת לכך. בכך, הפרו את זכויות היוצרים שלה. 
התובעת הוכיחה כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים שלה עת שדרו בבית העסק את משחק הגמר של משחקי היורו 2012. 
 

הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בשידור משחק

סעיף 56 לחוק זכויות יוצרים קובע-
"56. הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים. 
(ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום ליבו של הנתבע;"
במקרה דנן ביצעו הנתבעים הפרה אחת עת שדרו את משחק הגמר ביום 1.7.12 בבית העסק "לינקולן" בחולון. 
בית המשפט לא קיבל את עמדת התובעת כי הוכחת אותה הפרה מצביעה על עשייתן של הפרות נוספות ומשהוכיחה התובעת הפרה אחת בלבד- זוהי נקודת המוצא. 
 
לאחר ביצוע ההפרה, פנתה התובעת אל הנתבעים והציעה להם לרכוש רישיון רטרואקטיבי לשידור המשחקים, אולם הנתבעים סירבו לכך. כן, עמדו הנתבעים על ניהול ההליך לכל ארכו. בשים לב לדברים אלה ולכך שעל מנת להפיק את המשחקים השקיעה התובעת משאבים ניכרים, על כן נפסק כי גובה הפיצוי יעמוד על 30,000 ₪.
 

23 בנובמבר, 2015,

0 תגובות

הפרת סימני מסחר וגניבת עין במכנסי DIESEL

הפרת סימני מסחר וגניבת עין במכנסי DIESEL
תביעה שהוגשה ע"י חברת DIESEL S.P.A וחברת פולימוד (1994) בע"מ כנגד הנתבע מר יוסף אלימלך. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 09.08.2015 ניתן פסק דין בתיק.
 
העובדות: תובענה שעיקרה תביעה לקבלת פיצויים ללא הוכחת נזק בגין טענה להפרת סימן מסחר וגניבת עין. במסגרת התובענה התבקש בית המשפט, להכריע האם 20 מכנסי ג'ינס שנתפסו ברכבו של הנתבע, מהווים הפרה של סימן מסחר (סעיף 1 לפקודות סימני המסחר) והאם ההפרה עולה לכדי גניבת עין (סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות).
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי על הנתבע לפצות את התובעות בסכום של 25,000 ₪ ובנוסף נפסק כי הנתבע יישא בהוצאות התובעות ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

האם התנהלות שאינה מסחרית מהווה הפרת סימן מסחר

הנתבע טען שלא עשה שימוש בג'ינסים המזויפים, כי לא התכוון לסחור בהם וכי היה בכוונתו להעבירם לתרומה. בנוסף, נטען כי הנתבע ככלל לא עסק במכירת מוצרים כגון אלהובפרט לא מכר את המוצרים נשוא התובענה.
סעיף 1 לפקודת סימני מסחר קובע כי "הפרה"- הינה שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך .. לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר".
 
נפסק כי הימצאותם של 20 זוגות מכנסיי ג'ינס מזויפים ברכבו של הנתבע, אשר אף הנתבע אינו טוען כי יועדו לשימושו האישי, מביאה למסקנה כי הנתבע עשה שימוש במוצרים באופן העולה כדי הפרה כמשמעה בפקודת סימני המסחר. 
 
השופטת פסקה כי אף אם יעלה בידי הנתבע להוכיח כי היה בכוונתו למסור את המכנסיים לתרומה ולא התכוון למכור אותם, היה מקום לקבוע הפרה לפי פקודת סימני המסחר.
 
סעיף 1 לפקודת סימני המסחר נוקט במילה "שימוש". בפרק י' לפקודת סימני המסחר, פרק ה'עונשין' העוסק בעונשים שניתן להטיל על המפר, בחר המחוקק לציין בפירוש את דרישת "המסחר" כתנאי להרשעה על פי חוק זה. מכלל הן נלמד לאו- "השימוש" הינו החזקה, גם אם אינה למסחר. 
 

גניבת עין

לעוולת גניבת העין שני יסודות, שהוכחתם מוטלת על הטוען לביצוע העוולה כלפיו: מוניטין שרכש בנכס או בשירות שהוא מציע;  ו- חשש מפני הטעיה של הציבור לחשוב כי הנכס שמציע הנתבע שייך לתובע. נפסק כי בענייננו שני היסודות להוכחתה של גניבת עין מתקיימים וזאת מן הטעמים הבאים:
 
1. אין חולק בדבר המוניטין אשר יצא לחברת דיזל בקרב הציבור. הדבר מביא למחירים הגבוהים שהציבור מוכן לשלם תמורת מוצריה ומתמונה שצורפה לתצהירי התובעות עולה כי לאחד מזוגות המכנסיים שנתפסו אצל הנתבע הוצמדה תווית ולפיה "מחיר לצרכן: 1,100 ₪". 
 
2. מתקיים חשש להטעיית הציבור - לנוכח היות המכנסיים שנתפסו, זיוף מדויק של מוצרי התובעות, הכולל את סימני המסחר שלהם ונושאים תגית עם המחיר. 
 

פיצוי בגין הפרת סימן מסחר שעולה לכדי גניבת עין

התובעות עתרו לסעד של פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח הפיצוי הסטטוטורי הניתן על פי חוק עוולות מסחריות. סעיף 59 לפקודת סימני המסחר מאפשר להעניק לנפגע פיצויים, אם יוכח נזק בעקבות הפרת סימן המסחר. אך בעניינינו לא נגרם נזק לתובעות (מכיוון שלא הוכח שהנתבע מכר את מכנסי הג'ינס, אלא רק החזיק בהם ברכבו)  ומנגנון פיצוי ללא הוכחת נזק אינו קיים בפקודת סימני מסחר. 
 
המנגנון קיים בחוק עוולות מסחריות בגין עוולת גניבת עין ומאחר ונקבע בפסק הדין כי בענייננו מעשיו של הנתבע עולים אף כדי גניבת עין, לא נדרשת השאלה האם ניתן לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח פקודת סימני המסחר, שכן סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות קובע כי - 
"13. (א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) לעניין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת".
 
בענייננו, נפסק כי קיימת מסכת אחת של הפרות וזאת ביחס ל 20 מכנסי ג'ינס שנתפסו.
 
נפסק כי על הנתבע לפצות את התובעות בסכום של 25,000 ₪.

10 בנובמבר, 2015,

0 תגובות

זכויות יוצרים בגופן "הדסה" - פיצוי בסך של 810,000 ש"ח

בפסק דין שניתן בתאריך 21.7.2015 בבית המשפט המחוזי בירושלים פסק כב' השופט רפאל יעקובי, כי הנתבעים, חב' מסטרפונט ובעליה, הפרו את זכויות היוצרים של התובעת, הגב' חנה טל, בתו של יוצר הגופן "הדסה", פרידלנדר.
 
התובעת עתרה לסעד הצהרתי לפיו כל הזכויות בגופן שייכות לה, לצווי מניעה ועשה קבועים ולפיצויים בסך 4.5 מליון ₪. 
 
לאחר שלב ההוכחות בתיק הוחלט  "כי התובעת היא בעלת הזכויות באות, ובכלל זה בתוצר הדיגיטאלי. זאת בשל כך שזכויות אלה היו בבעלות אביה כשנפטר, ועברו אליה כיורשתו היחידה".
 
בעקבות החלטה זו מונה רו"ח חקירתי לבדיקת הכנסות הנתבעים, אשר קבע כי הכנסות הנתבעת 1 ממכירת הגופן בשנים 2007-2006 (שלגביהן ביקשו הצדדים כי תיערך הבדיקה) הסתכמו בסכום נמוך של 12,920 ש"ח. לאור קביעה זו בחרה התובעת לבחור במסלול של פיצויים ללא הוכחת נזק. 
 
בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בית המשפט הכיר בתובעת כבעלים הבלעדיים של הזכויות בגופן, הורה למתן צו עשה וצו מניעה קבוע וכן הורה לנתבעים לשלם לתובעת סך של 810,000 ₪. סך הפיצויים שפסק בית המשפט הינו בגין הפרת זכות היוצרים בגופן כמו גם הפרת הזכויות המוסריות של יוצר היציר. לא רק שכאשר עשו שימוש ביצירה, הנתבעים לא הזכירו את שמו שלפרידלנדר, אלא שהם אף פגעו בשלמות היצירה כאשר יצרו גרסאות חדשות לגופן והעבירו את הגופן תהליך של דיגיטציה.
 
בפסקה 27 לפסק דינו קבע בית המשפט כי הרווח של הנתבעים מהשימוש המסחרי שעשו במסגרת ההפרות גבוה בהרבה מהסכום הנמוך שאליו הגיע המומחה ולכך מספר נימוקים: ראשית, הנתבעים נתפסו כלא מהימנים בעיני בית המשפט לאור העובדה כי לא מסרו למומחה את מלוא החומר והמידע בדבר הכנסותיהם ושינו גרסאות בעדויות שהובאו ושנית, הנתבעים עוסקים בסחר בתחום הגופנים ועל כן לא סביר כי הרווח אותו יפיקו מהסתכנות בהפרת זכויות גופן יהיה כה נמוך. 
 
לשם קיבעת סכום הפיצוי בית המשפט אף נאלץ להתחשב ולנתח את המצב המשפטי הרלבנטי בתקופות השונות שבהן בוצעו ההפרות, בהינתן שינוי הדין, אשר משליך על היקפי הפיצויים שניתן לפסוק לגבי כל תקופה של ההפרות (אשר החלו בחודש יוני 2002 ועד יולי 2009):
• בכל הנוגע לתקופה שעד 25.5.08 חלה פקודת זכות יוצרים, 1924. לענייננו רלבנטי מתוכה סעיף 3א – שכותרתו: "פיצויים ללא הוכחת נזק" – הקובע כי: 
"לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצוים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים...".
 
• לגבי ההפרות המאוחרות יותר חל חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007. בסעיף 56 של חוק זה – שכותרתו: "פיצויים בלא הוכחת נזק" – נקבע לאמור: 
"(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית רשאי בית  המשפט על פי  בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
 (ב)   בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1)  היקף ההפרה;
(2)  משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3)  חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע".
 
עבור התקופה הרלוונטית השנייה - בית המשפט פירט את השיקולים הראויים לשימת ליבו בנסיבות העניין, לרבות תם ליבם של הנתבעים, חומרת ההפרה, הנזק הממשי הנגרם לתובעת, הרווח שצמח לנתבעים, משך הזמן הארוך (עשרות שנים) וכן היקף ההפרות, אשר כלל שימוש של הנתבעים בשש גרסאות שונות של הגופן כמו גם המרתו לפורמט דיגיטאלי, אשר העצים את היקף התפוצה וההפרה באופן נרחב ביותר. 
 
בנוסף, בית המשפט נתן תשומת לב מיוחדת למערכת היחסים בין פרידלנדר ואחד הנתבעים שכן אותו נתבע היה עוזרו של פרידלנדר וככזה ידע היטב כי הנ"ל התנגד בכל תוקף לכל הליך של דיגיטציה ביצירתו. 
 
מנגד, בית המשפט התייחס לעובדה כי פרידלנדר עצמו נמנע מלנקוט בפעולות אקטיביות למניעת השימוש בגופן במשך שנים רבות חרף העובדה כי היה מודע לפעולות שונות אשר ביצעו הנתבעים בעודו בחיים ויש להתחשב בכך בחישוב הפיצויים. 
 
לאחר שקלול כלל הרכיבים כפי שפורטו לעיל, בנוסף לסכום הפיצויים שנפסק, בית המשפט הורה על הנתבעים לשלם לתובעת, יחד ולחוד, את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וכן סכום כולל של 200,000 ש"ח למועד פסק דין זה עבור שכ"ט עו"ד.

28 באוקטובר, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתכנים ביחס למוצרי יודאיקה

הפרת זכויות יוצרים בתכנים ביחס למוצרי יודאיקה
תביעה שהוגשה על ידי חברת ג'. דבליו . ג'י. בע"מ כנגד הנתבעים: 1.בר און שופ בע"מ; 2.מארק בר-און; 3.חמסה וכסף בע"מ; 4.אינפוטרייד ישראל 2010 בע"מ; 5.שרון גנתי. הנתבעים 1-2 הגישו הודעה כנגד צד שלישי - טל כהן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט כרמי מוסק. ביום 24.9.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תובענה שעיקרה תביעה לקבלת פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים ובגין קיומן של עילות תביעה נוספות. במסגרת התובענה מתבקש בית המשפט על ידי התובעת לחייב את הנתבעים 1-2 בתשלום פיצויים בגין הפרת זכויות ב-10 תכנים ששייכים לתובעת ואת הנתבעים 3-5 בתשלום פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים ב-5 תמונות השייכות לתובעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כדלקמן:
א. התובענה אשר הוגשה כנגד הנתבעים 1-2 והנתבעים 4-5 מתקבלת;
ב. התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות;
ג. ההודעה כנגד הצד השלישי נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות;
ד. הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים שלה בתכנים, וזאת בסך של 40,000 ₪, וכן ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. 
ה. הנתבעים 4-5, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים שלה בתמונות, וזאת בסך של 40,000 ₪ וכן ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

10 בספטמבר, 2015,

0 תגובות

ספר חדש: תרופות כספיות בהליכי קניין רוחני

ספר חדש: תרופות כספיות בהליכי קניין רוחני
סוגיית הפיצוי במסגרת חוקי הקניין הרוחני הינה סוגיה מרכזית, המכתיבה את היקף ההגנה האפקטיבי לזכויות הקניין הרוחני. הליך קביעת הפיצוי בתביעות שעניינן קניין רוחני הינו, למעשה, הליך נזיקי בעיקרו אשר כפוף לעקרונות הכלליים של דיני הנזיקין. בשל אי הוודאות הגדולה הקיימת בתחום ובשל הקושי האינהרנטי להוכחת הנזק בתביעות קניין רוחני, בתי המשפט בישראל ובעולם עשו שימוש, במהלך השנים, במנגנונים שונים לקביעת הפיצוי בתביעות מסוג זה ובהם פיצוי ללא הוכחת נזק, אומדן הנזק, חישוב ממשי של הנזק, מתן חשבונות, מתן רישיון רעיוני וקביעת פיצוי בדרך של פשרה וזאת, בהתאם לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. לפיכך קיים קושי עצום להגיע להרמוניה משפטית בתחום זה, מה שבהכרח פוגע באחידות הפסיקה ובוודאות המשפטית הנדרשת.
 
ספר זה מנסה להתמודד עם קושי זה, הספר פורס בפני הקורא, יהא שופט היושב בדין או עורך דין המייצג את לקוחותיו בסכסוך הנוגע לסוגיות קניין רוחני, את דברי החקיקה והפסיקה של בתי המשפט בישראל ובעולם ומנתח אותם ניתוח כמותי ואיכותי תוך מתן ביקורת, הסברים ונימוקים ברורים. 
 
ד"ר עמירם בנימיני, שופט בית המשפט המחוזי בדימוס, בהקדמה לספר:
"ספרו של ד"ר דרורי יהווה ללא ספק תרומה חשובה וערכית להבהרת הנושא של תרופות כספיות בקניין רוחני, ולקידום הרמוניזציה וודאות משפטית טובה יותר בתחום זה. הדבר אף יסייע להפחתת עלויות ולצמצום במשאבים שיפוטיים, כאשר ידוע כי שלב הדיון בתרופות הכספיות בקניין רוחני מתגלה לא-פעם כארוך ומתיש אף יותר משלב הדיון בשאלת ההפרה. ספר זה יהיה, ללא ספק, כלי עזר חשוב ושימושי לכל מי שעוסק בפרקטיקה המשפטית של הקניין הרוחני – שופטים ועורכי דין כאחד – כמו גם לאלו המבקשים לעסוק במחקר אקדמי בתחום זה. המחקר הסטטיסטי הנכלל בספר, אשר מבוסס על פסיקת בתי המשפט, יסייע אף הוא להאחדה של התרופות הכספיות בגין הפרת קניין רוחני, ויעניק לשופטים ולעורכי דין קנה מידה כללי לגבי הסכומים הנפסקים. על כל אלו יש לברך עם צאתו לאור של ספר חשוב זה".
 

2 בספטמבר, 2015,

0 תגובות

הכרה במוניטין של היצרן כמוניטין של המשווק

תביעה שהוגשה על ידי חברת קיי 1914 (1997) בע"מ כנגד אולגה אוסטרובסקי ודניאל ישראל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת ביום 18.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעניינה התנהלות חסרת תום לב וגרימת עוולות מסחריות שהביאו לפגיעה בזכויות יוצרים, במוניטין, בעסקיה ורווחיה של התובעת.
 
התובעת, קיי 1914 (1997) בע"מ, מפיצה, ברישיון מטעם היצרן, של שואבי אבק מתוצרת קירבי, בישראל החל משנת 1997.
 
הנתבעת 1, אולגה אוסטרובסקי, והנתבע 2, דניאל ישראל, עוסקים בשיווק, הפצה ומכירה של שואבי האבק הנ"ל, לרבות מוצרים נלווים, במסגרת יבוא מקביל, ללא רישיון או הסמכה מטעם היצרן. 
במסגרת פעילותה העסקית ולשם קידום עסקיה, הקימה התובעת, בשנת 2006, אתר אינטרנט שכתובתו WWW.K1914.CO.IL. 
הנתבעים, מתוך מטרה לקדם את עסקם, הקימו אף הם אתרי אינטרנט שכתובותיהם:  WWW.K-VAC.CO.IL, ; WWW.KIRBY1914.COM ובפייסבוק: WWW.FACEBOOK.COM/KIRBY.QYRBY , WWW.FACEBOOK.COM/KKIRBY.1914
התובעת מזוהה עם הסלוגן "בלי קירבי אין ניקיון" ואילו הנתבעים בחרו להשתמש במשפט: "אין קירבי אין ניקיון".
 
התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים שלה ועוולו בגניבת עין, בכך שחיקו את הסלוגן שלה ואת כתובת האתר שלה ואם לא די בכך, ציטטו באופן בוטה קטעים נבחרים מתוך האינפורמציה המופיעה באתר שלה.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה.
(א) ניתן לגבי כל אחד מהנתבעים צו מניעה קבוע לפיו נאסר עליהם להשתמש בכל מדיה שהיא לרבות אתרי אינטרנט בטקסט זהה לזה שבאתר האינטרנט של התובעת.  כן ימנעו הנתבעים באתר האינטרנט, שבניהולם בפועל מעיצוב זהה לזה של אתר התובעת.  בית המשפט הורה לנתבעים לשנות לאלתר את שמות הדומיין של האתרים המפירים (כהגדרתם בכתב התביעה) לשמות השונים מהותית משמה של התובעת;
 
(ב) בית המשפט חייב את הנתבעים , לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 50,000  ₪ וכן חייב את הנתבעים, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן, בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך 20,000  ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

6 ביולי, 2015,

0 תגובות

העתקת עיצוב גרפי של אתר אינטרנט

העתקת עיצוב גרפי של אתר אינטרנט
תביעה שהוגשה על ידי מיכל רוזן בן יוסף כנגד עידו פז. התביעה נדונה בבית משפט השלום בנתניה, בפני השופטת סמדר קולנדר-אברמוביץ. ביום 31.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: הנתבע בנה בעבור התובעת אתר אינטרנט. כמפורט בכתב התביעה התובעת גילתה לפני מספר חודשים שתכני האתר שלה כולל מאמרים, תמונות ותבניות עיצוב הועתקו ומופיעים באתר של עמותה בשם "מרכז שורשים" מירושלים. מבירור שערכה התובעת עולה שהנתבע הוא שבנה את האתר של מרכז שורשים. 
 
בהתאם לסעיף 4 להסכם שבין הצדדים הנתבע לא רשאי היה למכור, להשכיר או להעתיק את קוד האתר למטרות מסחריות. חודשיים לאחר מכן גילתה התובעת אתר נוסף שנבנה ע"י הנתבע ובו תכנים שהועתקו מאתר האינטרנט שלה. 
משכך הוגשה התביעה בהתאם לסעיף 56 לחוק זכויות יוצרים התשס"ח 2007   לפיצוי על סך  200,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי יש מקום לפצות את התובעת בסך של 10,000 ₪. בנסיבות הענין נפסק כי אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

16 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים והורדת קבצי מוזיקה מאתר YOUTUBE

הפרת זכות יוצרים והורדת קבצי מוזיקה מאתר YOUTUBE
תביעה שהוגשה על ידי אן.אם.סי יונייטד אנטרטיינמנט בע"מ, הד ארצי בע"מ, הליקון בע"מ, לב גרופ מדיה בע"מ והתו השמיני בע"מ כנגד חברת BLOOMBERG Inc. ופרפורי אהרון (שצורף בהמשך כנתבע רגיל). 
בנוסף כנתבעות פורמאליות נתבעו ספקיות האינטרנט בישראל (בזק בינלאומי בע"מ, פרטנר תעשיות תקשורת בע"מ, 013 נטוויז'ן בע"מ, 012 סמייל טלקום בע"מ, הוט נט שירותי אינטרנט בע"מ).
התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 12.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בעילה של הפרת זכויות יוצרים על-ידי מתווכי רשת. עמדת התובעות היא, כי ההפרה מבוצעת באמצעות הפעלה של אתר אינטרנט (www.unidown.co.il) העולה כדי עידוד, שידול או סיוע להפרת זכויות יוצרים. 
 
אתר האינטרנט UNIDOWN מעניק לגולשים את "השירותים" הבאים: (א) רובריקת "האזנה" - האתר מאפשר למשתמשיו לחפש ולהאזין באופן ישיר לתכני מוסיקה מאתר 'יוטיוב' וממנו בלבד; (ב) רובריקת "מידע על הזמר/ת" - האתר מאפשר למשתמשיו לחפש מידע אודות יוצרים מאתר 'ויקיפדיה'; (ג)  רובריקת "הוספה ל-Playlist" - האתר מאפשר יצירת נגן פלייליסט. (ד) רובריקת "הורדה" – נפסק כי האתר מאפשר למשתמשיו "להוריד" למחשבם האישי את תכני המוסיקה מאתר 'יוטיוב' לפורמט mp3.
 
בין יתר הסעדים הרבים שנתבקשו על-ידי התובעות: צו מניעה קבוע נגד הנתבעת 1 המורה לה לסגור את שני האתרים המפרים; להורות לנתבעת 1 לשלם פיצוי בסך 150,000 ₪ (לצורכי אגרה) שיסווג כפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, תוך חיובה של הנתבעת 1 בהוצאות משפט; צו עשה המורה לנתבעות 6-2, ספקיות שירות האינטרנט, לנקוט בכל אמצעי שבידן על מנת לחסום את הגישה מישראל לשמות המתחם ו/או כתובות האתרים המפרים. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה ככל שהיא מתייחסת לאתר האינטרנט UNIDOWN שאינו אלא פלטפורמה מפרה ל"הורדת" יצירות מוגנות במסווה של מנוע חיפוש.
 
בית המשפט חייב את הנתבעים 1 ו-7, הדדית וסולידרית, לסגור את אתר UNIDOWN.  ופסק כי הסעדים הזמניים שניתנו במסגרת ההליך הנוכחי יהפכו לקבועים (לרבות הסעד לחסימת האתר על ידי ספקיות התקשורת).  
 
הנתבעים 1 ו-7   חויבו לשלם לתובעות (ביחד) פיצוי בסך כולל של 100,000 ₪.
 
בנוסף, בית המשפט חייב את הנתבעים 1 ו-7 ביחד ולחוד, לשלם לתובעות (ביחד) את הוצאות המשפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.
את הנתבעת הפורמאליות 2 – ספקית תקשורת (שיוצגה בהליך), חייב בית המשפט לשלם לתובעות (ביחד) שכ"ט עו"ד בסך 34,000 ₪.
ביחס לנתבעות הפורמאליות 6-3 – ספקיות התקשורת (שכלל לא יוצגו בהליך) – נפסק כי אין צו להוצאות.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

15 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בגין העתקת גרפים וניתוחים

הפרת זכויות יוצרים בגין העתקת גרפים וניתוחים
תביעה שהוגשה על ידי יניב פורת כנגד קו מנחה - בורסה גרף בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה, בפני השופטת ליאת הר ציון. ביום 20.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית שעילתה הפרת זכויות יוצרים. התובע טוען כי הנתבעת העתיקה לאתר האינטרנט שלה גרפים וניתוחים שפרסם באתרו "בטא בורסה"  www.betabursa.co.il בניגוד לדין. 
 
התובע טוען כי יש לו זכויות יוצרים כלכליות ב-13 יצירות, וזכויות יוצרים מוסריות ב- 11 יצירות. התובע רואה בכל גרף כיצירה בפני עצמה ובכל ניתוח כיצירה בפני עצמה. לטענת התובע רק בשני גרפים ניתן לו קרדיט על יצירותיו ולא ניתן לו קרדיט לשאר היצירות- 6 יצירות גרפיות נוספות ו- 5 יצירות טקסטואליות. ולכן לטענת התובע, הופרה זכותו הכלכלית ביחס ל-13 יצירות אלה. כמו כן לטענתו הופרה זכותו המוסרית ביחס ל-11 היצירות שבהן לא ניתן לו קרדיט. 
 
עוד הוסיף התובע, כי הוא יצר את הגרפים באמצעות תוכנת הנתבעת והוא זה שכתב את הניתוחים באתרו. הוא זה שבחר את המניות, את הפרמטרים העיצוביים של הגרפים, את היישומים שיופעלו על הגרפים, צבעים וכדומה, על מנת שהגרפים ייווצרו באמצעות התוכנה. בנוסף, הוא זה שבחר היכן לשים סימונים, כגון הדגשה, חצים וכיוצ"ב על הגרפים, אשר חלקם נעשו באמצעות תוכנות חיצוניות לתוכנת הנתבעת, וכי הניתוחים נשוא התביעה הם הביטויים שלו, בשפתו, למסקנות שלדעתו עולות מן הגרפים.
התובע העמיד את תביעתו על סכום של 100,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים הכלכלית והמוסרית על סך של 35,000 ₪. בנוסף, נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

7 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בדיסקים מוסיקליים בערבית

הפרת זכויות יוצרים בדיסקים מוסיקליים בערבית
שלש עשרה תביעות שהוגשו על ידי  חברת אמאד - אראביה מיוזיק לניהול והפצה בע"מ כנגד 13 נתבעים ובהם: 1. אחמד (בן מוסטפא) ענבתאוי (ת"א 22698-05-11); 2. מוחמד (בן ג'אזי) אבו חג'ול (ת"א 35459-05-11) ; 3. פארס (בן אחמד) ח'טיב (ת"א 39327-05-11); 4. סעיד (בן זוהייר) כראם (ת"א 39410-05-11); 5. ראמי (בן כרים) שלח (ת"א 39410-05-11); 6. יוסף (בן אניס) עואד (ת"א 52565-05-11); 7. יוסף (בן סלים) עואד (ת"א 55254-05-11); 8. ג'יריב (בן פואז) סדראן (ת"א 57594-05-11); 9. חביב (בן עפיף) מסאד (ת"א 57609-05-11); 10. מוחמד (בן מחמוד) אבו ליל (ת"א 2310-06-11); 11. מרואן (בן ח'ליל) חסן (ת"א 2371-06-11); 12. חאתם (בן רזק) דואהרי (ת"א 11199-06-11); 13. סמיר דמאני (ת"א 33899-05-11).
הדיון בכלל התביעות אוחד והתביעות נדונו בבית המשפט המחוזי בנצרת בפני השופט שאהר אטרש. ביום 6.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצויים סטטוטוריים בגין עוולה אזרחית של הפרת זכות יוצרים בדיסקים (תקליטים) מוסיקליים. 
 
חברות מצריות אשר מפיקות תקליטים מוסיקליים העניקו לתובעת רישיון ייחודי באופן שהופך את התובעת לבעלת הזכות הבלעדית בכל הקשור לזכויות יוצרים בתקליטים מסויימים. 
 
הנתבעים הם בעלי חנויות אשר משווקים בחנויותיהם, בין היתר, העתקים בלתי מורשים של תקליטים מוגנים של החברות המצריות ללא הרשאה מטעמן או מטעם התובעת; בנוסף, באותן חנויות קיימים מלאי העתקים מפרים של התקליטים המוגנים. 
שליחים מטעם התובעת ביקרו בחנויותיהם של הנתבעים ורכשו מספר תקליטי מוסיקה (שירים בערבית) הכוללים יצירות מוגנות של החברות המצריות באופן ששיווקם טומן בחובו שיווק ומכירה של עותקים מפרים של יצירות מוגנות ללא הרשאה כדין. 
 
התובעת טוענת, כי הפרות הנתבעים כאמור מקימות לה זכות לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק וזכות לקבלת צו מניעה קבוע; משכך, התובעת עותרת למתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעים, שיאסור עליהם העתקה או החזקה למטרה עסקית או הצעה למכירה או מכירה של התקליטים המוגנים של החברות המצריות וכן לחייב כל נתבע לשלם לתובעת פיצויים סטטוטוריים בסך 60,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. הוכח כי הנתבעים הפרו את זכויות התובעת בכך שמכרו בחנויותיהם דיסקים של החברות המצריות ללא קבלת הרשאה כדין. 
 
ניתן בזה צו מניעה קבוע נגד כל אחד מהנתבעים האוסר עליהם העתקה או החזקה למטרה עסקית או הצעה למכירה או מכירה או הרשאה לאחרים לעשות כן בכל הקשור לדיסקים המוגנים של החברות המצריות. 
 
כמו כן, נפסק כי כל אחד מהנתבעים (בחיובים נפרדים) ישלם לתובעת פיצויים סטטוטוריים בסך 10,000 ₪ והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

2 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחקי מחשב של SONY

הפרת זכויות יוצרים במשחקי מחשב של SONY
העובדות תביעה שהוגשה על ידי חברת Kabushiki Kaisha Sony Computer Entertainment Inc. וחברת Sony Computer Entertainment Europe Inc. כנגד ענת אבו רוקאן (ס.א.ר אלקטרוניקה). התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת אורית וינשטיין. ביום 26.4.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות, חברת SONY, הגישו כנגד הנתבעת תביעה בעילות של הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימני מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות טענו כי הנתבעת מכרה 4 דיסקים מזויפים (מתוך "קיר שלם"), המכילים משחקים, המתאימים לקונסולת המשחקים "Playstation".  
 
הנתבעת טענה כי במהלך חודש ינואר 2014, רכשה הנתבעת כ- 15-20 תקליטורים של משחקי מחשב. הנתבעת טענה כי התקליטורים היו ארוזים במארז שנראה מקורי. וכי מייד לאחר קבלת מכתב התראה פעלה מידית להשמדת כל יתר הדיסקים שהיו ברשותה. 
 
התובעות עתרו לסעד של צו מניעה טענו וכן לפיצוי סטטוטורי בסך של 150,000 ₪.
 
הצדדים הסכימו כי לא קיימת מחלוקת עובדתית ביניהם ולא קיים צורך בהבאת ראיות על ידם, כי יסתמכו על הטענות המופיעות בכתבי הטענות שהוגשו על ידם ויוגשו סיכומים קצרים לעניין הפיצוי לתובעות בגין ההפרות נשוא כתב התביעה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, מאחר והוכח כי הנתבעת הפרה את זכויות התובעות בארבעה משחקי פלייסטיישן, בכך שמכרה דיסקים מזויפים של משחקים אלו.
 
נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעות את הפיצוי הסטטוטורי שנקבע בסך של 16,000 ₪.
ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת ומי מטעמה להפר את זכויות התובעות במשחקי פלייסטיישן.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאות התובעות בסך 1,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

 

6 במאי, 2015,

1 תגובות

זכות יוצרים בסיסמה

זכות יוצרים בסיסמה
תביעה שהוגשה על ידי מיכאל בן חורין כנגד אגודת מים שיתופית למשקי רמת הגולן בע"מ ומנהלה רמי לנר. התביעה נדונה בבית משפט השלום בקצרין, בפני השופט דניאל קירס. ביום 18.4.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: בכתב התביעה נטען כי התובע הגה את הסיסמה "הגולן – המים של המדינה". התובע טוען כי גרפיקאים הכינו לו 5 כרזות הנושאת את הסיסמה, בהן השתמש במהלך מערכה ציבורית שניהל.  
 
הנתבעת היא אגודה שיתופית העוסקת באספקת מים לישובי רמת הגולן, קידוחי מים ובנייה ותחזוקה של מאגרי מים (להלן: האגודה או מי גולן). הנתבע מכהן כמנהלה הכללי. 
 
לטענת התובע, מזה מספר שנים עושים הנתבעים שימוש שוטף בסיסמה שהגה, בין היתר על גבי שלטי פרסום של האגודה ברחבי רמת הגולן, ועל גבי כל המסמכים הרשמיים שלה ובמצגות שהיא מציגה באתרה במרשתת. 
 
בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי מדובר בסיסמה פוליטית שהפכה זה מכבר לנחלת הכלל. לחילופין טוענים הנתבעים כי הם בגדר "מפרים תמימים" לפי סעיף 58 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, שכן הם לא ידעו, וכי גם כיום אין הם יודעים, כי לתובע זכות יוצרים כנטען על ידו. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 18,000 ₪, כאשר 8,000 ₪ מתוכם חייב לו הנתבע יחד ולחוד עם הנתבעת. מאחר והתובע לא הוכיח את זכאותו לרוב רובו של סכום הפיצוי לו הוא עתר, בית המשפט לא עשה צו להוצאות.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

8 באפריל, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחקי מחשב של SONY

הפרת זכויות יוצרים במשחקי מחשב של SONY
תביעה שהוגשה על ידי חברת Computer.Kabushiki Kaisha Sony Entertainment Inc וחברת Sony Entertainment Europe Inc כנגד אחמד חוג'יראת. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת אורית וינשטיין. ביום 15.3.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות (להלן: סוני) הגישו כנגד הנתבע, תביעה בעילות של הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימני מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות טענו בכתב התביעה שהוגש מטעמן, כי הנתבע מכר בעסקו - חנות למכירה והתקנה של מכשירים סלולאריים בשפרעם בשם "אחמד פון" - דיסקים מזויפים, המכילים משחקים, המתאימים לקונסולת המשחקים "Playstation".  
 
הנתבע טען כי לא ידע כי הדיסקים אשר מכר בעסקו היו דיסקים מזויפים, שהפרו את זכויות התובעות. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, הוכח כי הנתבע הפר את זכויות התובעות ביודעין בארבעה משחקי פלייסטיישן, בכך שמכר דיסקים מזויפים של משחקים אלו.
 
נפסק כי הנתבע ישלם לתובעות פיצוי סטטוטורי בסך שלך 25,000 ₪.
 
ניתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבע, האוסר על הנתבע, בין בעצמו ובין באמצעות אחרים, בין במישרין ובין בעקיפין, להפר את זכויות התובעות מכל מין וסוג במשחקי פלייסטיישן.
 
בנוסף נפסק כי הנתבע יישא בהוצאות התובעות בסך 2,500 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

1 באפריל, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בספרי ילדים מתורגמים

הפרת זכויות יוצרים בספרי ילדים מתורגמים
תביעה שהוגשה על ידי ג'יהאד גושה עיראקי  וחברת דאר אל-הודא הוצאה לאור כרים2001 בע"מ כנגד אחמד ח'טיב ומיסאן גנאים. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת רבקה למלשטריך- לטר. ביום 11.2.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים במספר יצירות, שהן ספרי ילדים שערכה התובעת 1,  תרגמה לשפה הערבית ואף כתבה שתיים מהיצירות. 
 
נטען כי הנתבעים מכרו כל אחד במקומו יצירות מזויפות של היצירות הספרותיות, שכן שכפלו בעצמם או על ידי אחרים מטעמם את הספרים ומכרו אותם בכריכה רכה (מהודקת בסיכות). 
 
תוצאות ההליך: התביעה כנגד נתבע 1 נדחית. נפסק כי התובעות ישאו בהוצאות הנתבע 1 בסכום של 5,000 ₪. 
 
התביעה כנגד נתבע 2 מתקבלת. נפסק כי הנתבע 2 ישלם לתובעות ,ביחד ולחוד ,סכום של 60,000 ₪. כמו כן ישלם את הוצאות התובעות, ביחד ולחוד, בסכום של 5,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

9 במרץ, 2015,

0 תגובות

גניבת עין והפרת סימן מסחר בסימן "דלק"

גניבת עין והפרת סימן מסחר בסימן
תביעה שהוגשה על ידי חברת "דלק" - חברת הדלק הישראלית בע"מ כנגד חברת חאלד שדאפנה בע"מ וחברת נצרת ווילז בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחדרה, בפני השופטת  קרן אניספלד. ביום 11.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע ופסיקת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בגין שימוש של הנתבעות בסמליה המסחריים של התובעת ובשל הפרת סימן המסחר הרשום שמתייחס לשמה המסחרי של התובעת בתחנות תדלוק המופעלות על-ידי הנתבעות ביישובים כפר יאסיף ואכסאל.
 
לטענת התובעת הנתבעים מפעילם תחנות תדלוק, בהם נעשה שימוש בשם המסחרי ובסמליה המסחריים של התובעת, באופן שפגע בזכויות התובעת, עשה שימוש במוניטין שלה, הפר את סימן המסחר שלה, הטעה את ציבור הצרכנים והיה כרוך בהתעשרות שלא כדין על חשבונה ובביצוע עוולות מסחריות. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, ניתן צו מניעה קבוע שמורה לכל אחת מן הנתבעות להימנע, בעצמה או על-ידי מי מטעמה, מכל שימוש בסמלים מסחריים של התובעת לרבות סימן המסחר הרשום שלה, או בכל סמל וסימן אחרים שיש בהם כדי להטעות וליצור זיקה בין תחנות יאסיף ואכסאל לבין התובעת. 
 
בנוסף נפסק כי כל אחת מהנתבעות תשלם לתובעת את הסכומים שלהלן: פיצוי בסך של 100,000 ₪; סך של 3,500 ₪ בגין הוצאות ההליך ליום פסק-הדין; שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 23,600 ₪ ליום פסק-הדין. 
 
הערת DWO: לבית המשפט השלום אין סמכות לתת סעד של צו מניעה אשר לא ניתן לשומה כספית (כפי שניתן בפסק הדין). 
 
על-פי פסק דינו המנחה של בית המשפט העליון ברע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים נ' רחל שורץ, פ"ד נג(1), 670, הסמכות לדון בצו מניעה קבוע כזמני נתונה לבית המשפט המחוזי (ור' גם ד"ר א' וינוגרד, צווי מניעה, חלק כללי, הוצאת הלכות, עמוד 28; ד"ר י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמוד 63). מכאן שבית משפט נכבד זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה דנן, ככל שהיא נוגעת לעניין הסעד של צו מניעה קבוע.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

5 במרץ, 2015,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר NANOKERATIN

תביעה שהוגשה על ידי חברת הייר אקספרס בע"מ כנגד נוֹבוֹקרֶטין בע"מ, אופיר ארץ קדושה, גבי ויינשטיין ונחם מאזוּגִי. התביעה נדונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 21.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעניינה פגיעה בזכויות קניין רוחני וּבמוניטין של התובעת, שימוש בסימני מסחר הרשומים שבבעלותה, וּבגין גניבת עין ועשׂיית עושר ולא במשפט.
התובעת, יצרנית וּמשׁווקת של מוצרים לטיפול בשיער, רשמה בישראל את סימני המסחר: "NANOKERATIN SYSTEM" (סימן מס' 206699); NK PRO"" (סימן מס'  222043); וּמותג מִשׁנה נוסף (סימן מס' 214529) [להלן יחד: "סימני המסחר".
 
הנתבעת 1, נובוקרטין בע"מ, מגדירה עצמה כעוסקת ב"תחום מוצרי יופי וטיפוח לשיער". הנתבע 2, אופיר ארץ קדושה, הינו מנהלהּ של הנתבעת 1. הנתבע 3, גבי וינשטיין, עובד אצל הנתבעת 1 (הגירסאות חלוקות באשר לתפקידו). הנתבע 4, מנחם מאזוגי, הינו בעל המפעל המייצר את מוצרי הנתבעת 1.
 
במהלך חודש מרץ 2013 נתברר לתובעת, כי הנתבעת 1 (חברה חדשה, שהוקמה ב 10.10.2012 וּפועלת בתחום עיסוק זהה), מֵפֵרה (לשיטתה), סימני מסחר הנמצאים בבעלותה מזה שנים, כאשר היא מטביעה את האותיות "NK" על-גבי מוּצריהּ, וּמשתמשת בשם "NOVOKERATIN", הדומה דמיון רב לשֵׁם "NANOKERATIN", שמה של התובעת המופיע על כל מוּצריהּ. בהתנהלות זו יש, כך הטענה, גם כדי לבלבל וּלהטעות את לקוחות התובעת באופן הממלא אחר יסודות העוולה של גניבת עין.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, ניתן צו מניעה קבוע. בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של  60,000 ₪ וכן הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך 18,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

1 בפברואר, 2015,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בסרטון

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בסרטון
תביעה שהוגשה על ידי ישראל פוטרמן כנגד העמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת  מירב קלמפנר נבון. ביום 26.6.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית בסך 70,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים. התובע הוא צלם טלוויזיה, העלה צילום שצילם אל אתר יוטיוב. לטענת התובע, פורסם בידי הנתבעת, באתר של הנתבעת באינטרנט ובחשבונה באתר היוטיוב סרטון באורך של כ 2.5 דקות. הסרטון מורכב מחמישה קטעים, מהם ארבעה לקוחים מארבעה סרטונים אשר צולמו בידי התובע, כל זאת ללא פניה אל התובע וללא קבלת הרשאה ממנו. 
 
תוצאות ההליך: נפסק כי התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת תשלם לתובע בגין הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירותיו סך של 16,000 ₪. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 2000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 3500 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

19 בינואר, 2015,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכות מוסרית בתמונה

פיצוי בגין הפרת זכות מוסרית בתמונה
תביעה שהוגשה על ידי הצלם שמואל רחמני כנגד מפלגת הליכוד-תנועה לאומית ליברלית. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט רפאל יעקובי. ביום 14.12.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית לפיצויים (בסך 180,000 ש"ח) ולמתן צו מניעה קבוע, בגין הפרת זכות מוסרית בשני צילומי סטילס שצילם התובע, שהוא צלם במקצועו. הצילומים צולמו בעקבות הזמנה של רכבת ישראל. 
לטענת התובע הפרה הנתבעת את זכותו המוסרית בכך שפרסמה צילומים אלה במסגרת שידורי תעמולת בחירות שלה בטלוויזיה בשלושה ערוצים שונים,  ללא שנתנה לו קרדיט באמצעות איזכור שמו כצלם שצילם אותם. התובע מציין כי הוא אינו תובע כבעל זכות היוצרים בצילומים, שכן מדובר בצילומים שנעשו על-פי הזמנה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי על הנתבעת לשלם לתובע סך 20,000 ש"ח בגין הפרת זכותו המוסרית בצילומים. בנוסף נפסק כי על הנתבעת לשלם לתובע סכום כולל של 7,000 ש"ח עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד גם יחד. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

11 בינואר, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בספר עקידת תמר

תביעה שהוגשה על ידי סודי סינטיה רוזנגרטן ושרה שפירו (תובעת פורמלית) כנגד נעמי רגן וכתר הוצאה לאור בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט עודד שחם. ביום 11.11.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה של התובעת 1 לסעד כספי ולצו מניעה. עילת התביעה היא בעיקרה הפרה של זכויות יוצרים ושל הזכות המוסרית. 
 
בכתב התביעה הוגדרה התובעת 2, הגב' שפירו כתובעת פורמלית. הסעדים בכתב התביעה התבקשו עבור התובעת 1 בלבד.
 
התובעת 1, סינטיה (סודי) רוזנגרטן, חיברה לקט סיפורים ובו סיפור בשם"A Marriage Made in Heaven" ׁ ("שידוך משמיים"). התובעת 2, שרה שפירו, היא העורכת של הלקט. בספר בו כלול הלקט אף נכתב, כי זכויות היוצרים בו שייכות לה. 
הנתבעת 1, נעמי רגן, חיברה את הספר "The Sacrifice of Tamar". הספר תורגם לעברית בשם "עקידת תמר" ויצא לאור בישראל על ידי כתר הוצאה לאור בע"מ. 
התביעה סבה על הטענה כי הגב' רגן העתיקה והשתמשה, ללא רשות, בקטעים מהסיפור "שידוך משמיים", במסגרת פרק 24 של הספר. על פי הטענה, בכך הפרה את זכויות היוצרים בסיפור, ואת הזכות המוסרית שבדיני זכויות יוצרים. 
 
תוצאות ההליך: התביעה מתקבלת בחלקה. נפסק כי הגב' רגן העתיקה חלקים ממשיים ומהותיים מסיפורה של התובעת 1. הצטברות נקודות הדמיון הרבות בין שתי היצירות אינן מאפשרות לקבל כמציאותית את התזה לפיה מדובר בדמיון מקרי.
נפסק כי על הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 60,000 ₪. 
בנוסף נפסק כי אשר להוצאות משפט. בהתחשב בפער המשמעותי בין הסכום שנתבע ובין הסכום שנפסק, למכלול הקביעות שבפסק הדין, ולהיקף העבודה שנדרש בהליך, יישאו הנתבעות בשכר טרחת עורך דין בסך של 9,000 ₪. כמו כן, יישאו הנתבעות בהוצאות התובעת בסך של 1,700 ₪, המבטא את האגרה היחסית הנגזרת מן הסכום שנפסק. עוד יישאו הנתבעות ב – 10% משכר הטרחה ששילמה התובעת בפועל למומחית מטעמה. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

18 בנובמבר, 2014,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בשידורי ספורט

הפרת זכויות יוצרים בשידורי ספורט
תביעה שהגישה חברת צ'רלטון בע"מ כנגד א.י. פיצה שותפות, יניב מויאל ואורן חן. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 6.11.2014, ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת מפיקה, עורכת ומחזיקה בזכויות להענקת רישיון להקרנה של משחקי הכדורגל הידועים כ"יורו 2012". הנתבעים מפעילים בית עסק לממכר פיצה. 
 
לטענת התובעת הנתבעים שידרו לציבור הלקוחות את משחקי היורו לשנת 2012, מבלי שרכשו מאת התובעת רישיון לכך. התובעת שלחה מכתב התראה. משלא נענתה- הוגשה התביעה. התובעת עותרת לחייב את הנתבעים בסכום של 85,000 ₪ בגין הפרת זכויותיה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעים, ישלמו לתובעת סכום של 30,000 ₪. בנוסף, ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום של 6,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

18 בספטמבר, 2014,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים
תביעה שהוגשה על ידי הצלם דן פורגס כנגד עמותת בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה בירושלים. התיק נדון בבית משפט השלום בירושלים, בפני הרשמת מאיה אב-גנים ויינשטיין. ביום 5.9.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת היקף הפיצוי הראוי שיש לפסוק לטובת התובע, לנוכח הפרת זכויות יוצרים.
 
התובע, צלם במקצועו, הינו בעל זכויות היוצרים בתמונת המשורר המנוח יהודה עמיחי. לטענתו, הנתבעת פרסמה את התמונה באתר האינטרנט של בית הספר, תוך הפרת זכויותיו. התובע עתר לפיצוי בסך 20,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בגין הפרת זכויות היוצרים בתמונה.
עם פניית התובע, הוסרה התמונה מאתר הנתבעת, אשר אף הייתה נכונה לפצותו בסך 2,500 ₪ על מנת לייתר את הצורך בניהול הליכים משפטיים. כנטען, לו היה בית הספר רוכש את זכות השימוש בתמונה, היה הוא משלם כ-250 ש"ח בלבד.  
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 4,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים, בצירוף הוצאות התובע וכן שכ"ט עו"ד ע"ס 2,000 ש"ח. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

17 ביולי, 2014,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בסרטונים

הפרת זכויות יוצרים בסרטונים
תביעה שהוגשה על ידי ישראל פוטרמן כנגד העמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת מירב קלמפנר נבון. ביום 26.6.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית בגין הפרת זכויות יוצרים. התובע, צלם טלוויזיה, מתעד בקביעות בוידאו נושאים שונים בתחום החדשות. התובע טוען כי הוא נוהג דרך קבע להעלות סרטונים שהוא מצלם לחשבונו באתר היוטיוב ומאפשר לציבור כולו לצפות בהם באופן חופשי. לטענת התובע, פורסם בידי הנתבעת, באתר של הנתבעת באינטרנט ובחשבונה באתר היוטיוב סרטון באורך של כ 2.5 דקות שצולם על ידו ללא כל הרשאה. התובע טוען כי מדובר בשימוש המפר את זכויות היוצרים שלו ואת הזכות המוסרית שלו. משכך, עתר התובע לפיצוי בלא הוכחת נזק על סך של 70,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה חלקית, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע בגין הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירותיו סך של 16,000 ₪.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 2000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 3500 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

17 באפריל, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בתוכנת מחשב

הפרת זכות יוצרים בתוכנת מחשב
תביעה שהוגשה על ידי חברת דנ-אל פתרונות תוכנה מתקדמים בע"מ כנגד גיל סנפיר. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן. ביום 9.4.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת פיתחה תוכנה בשם "דנאל 2000", לתפעול וניהול תיקי ניירות ערך ומוצרים פיננסיים. הנתבע, גיל סנפיר, פיתח תוכנה לתפעול וניהול תיקי ניירות ערך, אשר לטענת התובעת מהווה העתקה של תוכנת "דנאל 2000". 
כנגד שיווק התוכנה ניתן צו מניעה זמני ובתביעה עותרת התובעת לקבלת צו מניעה קבוע כנגד הנתבע ולפיצוי כספי בגין הפרת זכות יוצרים, גזל סוד מסחרי ועשיית עושר ולא במשפט.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעת בתוכנת דנאל.  ניתן בזאת צו מניעה קבוע כנגד הנתבע האוסר על הנתבע להפר את זכויותיה של התובעת.
בנוסף נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי סטטוטורי בסכום של 80,000 ש"ח  בגין הפרת זכות היוצרים.
בנוסף נפסק כי הנתבע יישא בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בגין הליך זה בסך של 35,000 ₪.
 
הערת DWO: פסק דין חשוב ומלומד המסביר לראשונה את השינוי שנוצר בדין החדש למול הדין הישן ביחס לחישוב למספר הפרות של זכויות יוצרים. בנוסף, פסק הדין מבהיר את היקף ההגנה לתוכנה בעלת מאפיינים פונקציונאלים.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

9 באפריל, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית בצילומים

הפרת זכות מוסרית בצילומים
תביעה שהוגשה על ידי הצלם ארז איזן כנגד הזמר פבלו רוזנברג בגין הפרת זכות יוצרים. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 27.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: במהלך הופעה צילם התובע את פבלו רוזנברג ולהקתו. לאחר שתמה ההופעה, סיכם התובע עם אמרגנו דאז של הזמר, כי ישלח לו מספר תמונות מהאירוע על מנת שיוכל להשתמש בהן. על פי הנטען, הסכים כי הנתבע /אמרגנו יעשו שימוש בצילומים ללא תשלום, ובלבד שיינתן לו הקרדיט בגינן. הצילומים שהועברו על ידי התובע כללו גם את הלוגו ומספר הטלפון שלו. 
שנים לאחר מכן, גילה התובע באקראי, באתר האינטרנט של מועדון אחר, אחד מאותם צילומים- ללא קרדיט. עקב זאת, חיפש ומצא כי באתר הבית של הנתבע מצויות תמונות פסיפס רבות של הזמר, רובן כוללות את שמו של הצלם, אך דווקא מהתמונות שצילם בפיוז'ן הושמט שמו והוא לא זכה לקרדיט המגיע לו. 
 
לטענת התובע, העביר הזמר ו/או מי מטעמו את הצילומים לאתרים האחרים, תוך הפרת זכות היוצרים שלו, לצורך שימוש מסחרי, פרסום וקידום מכירות. משכך, מייחס התובע לנתבע תרומה להפרת זכויות היוצרים שלו-  באותם אתרים.
התביעה הועמדה על סכום של 100,000 ₪ בלבד. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בגין 5 התמונות אשר שולבו כפסיפס באתר הנתבע, ושהו בו שנים רבות, ללא מתן קרדיט- נפסק סכום של 8,000 ₪ לכל הפרה. בגין תרומת הנתבע להפרת הזכות המוסרית של התובע ביצירתו, באתרים האחרים, נפסק כי הנתבע ישלם 5,000 ₪ בגין כל הפרה. 
סה"כ נפסק כי הנתבע ישלם לתובע סכום של 50,000 ₪. 
בנוסף, נפסק כי יישא התובע בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 7,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

3 באפריל, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונות

תביעה שהוגשה על ידי הצלם שמואל רחמני כנגד הטלוויזיה החינוכית הישראלית. הטלוויזיה החינוכית הישראלית הגישה הודעת צד שלישי כנגד חברת נתיב ונעם תקשורת והפקות טלוויזיה בע"מ. התיק נדון בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופטת נאוה בן אור. ביום 26.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לפי חוק זכות יוצרים, במסגרתה נדרשת הטלוויזיה החינוכית הישראלית לשלם לתובע, צלם עיתונות במקצועו, פיצויים בסכום המרבי הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק הן בשל הפרת זכות היוצרים שיש לו, על פי הנטען, בתמונה שצילם, ואשר פורסמה במסגרת תכנית טלוויזיה, ששודרה על ידי הנתבעת, והן בשל הפרת הזכות המוסרית, ובסך הכל 200,000 ₪. עוד התבקש במסגרת התביעה סעד של צו מניעה קבוע לפיו ייאסר על הנתבעת לעשות בעתיד שימוש כלשהו בצילום נשוא התביעה בכל דרך, אלא אם יינתן לתובע קרדיט נאות על ידי ציון שמו בשקופית על גבי המסך בעת הקרנת הצילומים. 
 
התביעה הוגשה, כאמור, נגד הטלוויזיה החינוכית הישראלית, וזו שלחה הודעת צד ג' למפיקת התכנית, חברת נתיב נועם תקשורת והפקות טלוויזיה.
 
תוצאות ההליך: התביעה תקבלה,  נפסק כי התנהלותה הנתבעת אינה נגועה בחוסר תום לב. על כן, חייב בית המשפט את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 5,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים שלו, וסכום נוסף של 5,000 ₪ בגין הפרת זכותו המוסרית. 
בנוסף נפסק כי הודעת צד ג' מתקבלת, ועל החברה לשפות את הנתבעת בכל סכום שייפסק לטובת התובע.
 
הערת DWO: המדובר בפסק הדין הראשון בישראל אשר פירש את חוק זכויות היוצרים החדש המאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק נפרד בגין הפרת הזכות החומרית ובגין הפרת הזכות המוסרית.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

3 במרץ, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונות
תביעה שהוגשה על ידי הצלם שמואל רחמני כנגד חברת אלג'זירה אנטרנשיונל לימיטד בע"מ וחברת אלג'זירה סאטלייט נטוורק בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט רפאל יעקובי. ביום 19.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובע, צלם מקצועי, צילם שני צילומים באירוע "אוטובוס הדמים". לטענת התובע, הנתבעות עשו שימוש בתמונות אלו ללא אישורו וללא מתן קרדיט. 
 
התובע מבסס תביעתו נגד הנתבעות על פרסום כתבה בערוץ 10 הישראלי, אשר בה הופיעו שני הצילומים שבנדון כשעליהם מוטבע הלוגו של "אלג'זירה". לטענתו הצילומים ששידרו הנתבעות הם העתק של אלה שפורסמו בעיתון "מעריב", תוך ששם ניתן קרדיט מלא לתובע.
 
התובע טוען כי יש לראות בהתנהלות הנתבעות שתי הפרות של זכות היוצרים שלו ושתי הפרות של הזכות המוסרית שלו ובסה"כ ארבע הפרות. בגין אלה הוא עותר לפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום כולל של 80,000 ש"ח (20,000 ש"ח לכל הפרה).
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי יש לחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסכום כולל של 50,000 ש"ח. 
 
בנוסף נקבע כי על הנתבעות לשלם לתובע סך 15,000 ש"ח למועד פסק דין זה עבור שכ"ט עו"ד וסכום נוסף של 1,500 ש"ח למועד פסק דין זה עבור הוצאות המשפט. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

19 בפברואר, 2014,

0 תגובות

הפרתך חוזרת של זכות יוצרים בצילום

תביעה שהוגשה על ידי חברת זום 77 א.ש (2002) בע"מ ואליהו הרשקוביץ כנגד מדינת ישראל - הטלוויזיה החינוכית הישראלית. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופטת גילה כנפי-שטייניץ. ביום 16.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לצו מניעה קבוע ולפיצויים בגין הפרת זכויות היוצרים של התובעת 1 בצילום הידוע המתעד את כף ידו של מרדכי ואנונו כשעליה רשום כי נחטף. 
נטען כי תמונת התובעים שודרה בטלוויזיה החינוכית ללא נטילת רשות התובעת וללא ציון שמה כבעלת זכויות היוצרים, תכנית זו שודרה בשנית ובשלישית בערוץ 23 וכן הועלתה לאתר האינטרנט של הטלוויזיה החינוכית.  
בנוסף יובהר כי אין זו הפעם הראשונה בה הפרה הנתבעת את זכויות היוצרים של התובעת בכל המתייחס לצילום נשוא הדיון. התובעת הגישה בעבר תביעה נגד הנתבעת בגין הפרת זכויות יוצרים ונפסק כי היה על הנתבעת, לכל הפחות, לציין את שמה של התובעת כבעלת זכויות היוצרים. בית המשפט פסק לתובעת בגין ההפרה פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 18,000 ₪ (ע"א (ת"א) 3038/02 זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית, [פורסם בנבו]).
 
תוצאות ההליך: ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לעשות שימוש בצילום, אלא אם יינתן לתובעת קרדיט נאות ע"י ציון שמה בעת הקרנת הצילום. 
בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 27,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

20 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בשגגה והפרת זכויות יוצרים בתמונות

שתי תובענות אשר נדונו במאוחד: התביעה הראשונה הוגשה על ידי אפולו אדקס בע"מ, פרומו פולו בע"מ ופולו אוניברסל בע"מ כנגד שווק ישיר – קראוס בע"מ. התביעה השנייה הוגשה על ידי שיווק ישיר - קראוס בע"מ נגד אפולו אדקס בע"מ, פרומו פולו בע"מ ופולו אוניברסל בע"מ. התביעות נדונו בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופטת עירית וינברג-נוטוביץ. ביום 30.12.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: במסגרת התביעה הראשונה הוגשה על ידי אפולו נגד שיווק ישיר, נטען לזכויות קניין רוחני בתיק גב שיוצר עבור אגד. לטענת אפולו, שיווק ישיר הפרה סימן מסחר עת ייצרה ושיווקה תיק גב דומה עבור אגד תוך שימוש בסימן המסחר הרשום של אפולו - POLO STAR.
 
במסגרת התביעה השנייה שהוגשה על ידי שיווק ישיר נגד אפולו נטען כי אפולו הפרה זכויות יוצרים בכך שהעתיקה ללא רשות תמונות וקטעים עיצוביים מקטלוג של שיווק ישיר לקטלוג שהוציאה, ובכך שעשתה שימוש בתמונות בקטלוג ובאתר האינטרנט שלה.
 
תוצאות ההליך: תביעת אפולו בגין הפרת סימן מסחר ועילות נוספות נדחתה. נפסק כי אפולו תישא בהוצאות שיווק ישיר, לרבות שכר-טרחת עורך-דין, בסך 25,000 ₪.
 
תביעת שיווק ישיר בגין הפרת זכות יוצרים התקבלה, בית המשפט הורה לאפולו לשלם לשיווק ישיר פיצוי בסך של 24,000 ₪. 
בנוסף, ניתן בזאת צו מניעה קבוע, האוסר על אפולו לעשות שימוש בתמונות ובלקטים המופיעים בקטלוג 2009 של שיווק ישיר.
ובנוסף חייב בית המשפט את אפולו בהוצאות שיווק ישיר (כולל שכר-טרחת עורך-דין) בסכום כולל של 10,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

20 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בחוברת לימוד

הפרת זכות יוצרים בחוברת לימוד
תביעה שהוגשה על ידי אסף-יצחק גולני כנגד סלמאן אלאמיר עאמר. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט אהרן פרקש. ביום 1.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תובענה שעיקרה תביעה לקבלת פיצוי מהנתבע בגין הפרת זכות יוצרים בחוברת לימוד שחיבר התובע בשפה הערבית בשם "ערבית מדוברת פלסטינית למתחילים", ואשר הוצאה על ידי חברה שבבעלותו של התובע, וכן בגין עילות תביעה נוספות.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 40,000 ₪ בגין הפרת זכויותיו בחוברת "ערבית מדוברת פלסטינית למתחילים" (שתי הפרות - זכות מוסרית וזכות חומרית - 20,000 ש"ח בגין כל הפרה - לפי החוק הישן).
 
בנוסף ניתן צו האוסר על הנתבע לעשות שימוש בחוברת המפרה, בין באופן אישי ובין על ידי אחרים, ולהימנע מלשווק, להפיץ, לפרסם, להציג או למכור את החוברת המפרה או כל חומר לימודי אחר הדומה עד כדי הטעייה לפרי עטו של התובע.
 
בנוסף נפסק כי הנתבע יישא בהוצאותיו של התובע ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪.
 
הערת DWO: ברכות לחברי עו"ד אורי שורר על פסק הדין.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

20 בינואר, 2014,

0 תגובות

זכות יוצרים בסלוגן והגנה על רעיון שבמצגת

תביעה שהוגשה על ידי חברת קו האופק מערכות פרסום ותדמית בע"מ כנגד חברת עלי שלכת בע"מ ואלון נתיב. התביעה נדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה בפני השופטת שלהבת קמיר-וייס. ביום 22.12.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לפיצוי התובעת בגין קמפיין שיווקי חלקי, אותו הכינה התובעת עבור הנתבעים. ההתקשרות בסופו של יום לא יצאה לפועל, ונטען כעילה לפיצוי כי הנתבעים עשו שימוש בקמפיין השיווקי שבוצע על ידי התובעת במסגרת פרסומים אותם רכשו ממתחרים עסקיים של התובעת.
נטען כי הפרת זכות היוצרים ועשיית עושר על ידי הנתבעים נעשתה על ידי העתקת עקרונותיו של הקמפיין השיווקי לתוך תשדירי הרדיו שהופקו עבור הנתבעים וכן העתקת ה"סלוגן" פרי יצירתה של התובעת "עלי שלכת – להיפרד בדרך שלך". 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעים יפצו את התובעת בגין הפרת זכות יוצרים במצגת בסך של 35,000 ₪.
בנוסף נפסק כי הנתבעים ישיבו לתובעת את התעשרותם מהשימוש ברעיון שבמצגת (שאינו מוגן בזכויות יוצרים) בסך של 40,000 ₪ - סכום זה נקבע בדרך של אומדן. 
 
בנוסף נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 + מע"מ ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

16 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בהעתקת אתר אינטרנט

הפרת זכות יוצרים בהעתקת אתר אינטרנט
תביעה שהוגשה על ידי חברת דורנט (1991) ישראל בע"מ כנגד חברת אמפא קפיטל קאר ליס בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה, בפני השופט נחום שטרנליכט. ביום 26.12.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: בבעלות התובעת אתר אינטרנט. לתובעת נודע כי לנתבעת אתר אינטרנט בבעלותה. לטענת התובעת עיון באתר הנתבעת מלמד, כי המצוי בו מהווה העתקה של אתר התובעת. המדובר הן בהעתקה של המלל שבאתר התובעת והן בהעתקה של מאפייניו היחודיים, לרבות העתקה של טעויות ושגיאות, שנפלו באתר התובעת.
התובעת טוענת כי במעשיה, הנזכרים לעיל, הנתבעת הפרה זכויות יוצרים. התובעת טוענת, שהנתבעת ביצעה העתקה של לפחות 15 דפים או חלקי דפים מתוך אתר התובעת. על כן עותרת התובעת לקבלת פיצוי מהנתבעת, ללא הוכחת נזק, בסך 100,000 ₪ בגין כל העתקה ובסה"כ 1,500,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה הקטן, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 50,000 ₪.
 
משנדחתה התביעה ברובה והתקבלה בחלקה, לא הטיל בית המשפט חיוב בהוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

12 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית במאמר באינטרנט

הפרת זכות מוסרית במאמר באינטרנט
תביעה שהוגשה על ידי יעל אשד כנגד יותר מחברים בע"מ ובעליה: עדי גילמן ונעם שניר. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב , בפני השופט גדעון גינת. ביום 3.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: עיקרה של התובענה טענה להפרת זכות יוצרים חומרית ומוסרית בגין נטילת מאמר שכתבה התובעת, פרסומו באתר האינטרנט של הנתבעת 1 והפצתו בדואר אלקטרוני ללקוחות המנויים לאתר.
התובעת דרשה פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים והזכות המוסרית וכן, בגין עילות נזיקיות ועשיית עושר ולא במשפט.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק פיצוי בגין הפרת זכויות התובעת מכוח חוק זכות יוצרים בסך של 20,000 (עשרים אלף)₪. 
בנוסף,  הנתבעים חויבו לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

16 באוקטובר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילומי קטלוג

הפרת זכות יוצרים בצילומי קטלוג
תביעה שהוגשה על ידי מזל יפה תשובה כנגד אורן אוסי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז בפני השופט יחזקאל קינר. ביום 6.10.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה להפרת זכות יוצרים ב 200 בצילומים ששולבו במצגת אחת, של קישוטי מכוניות חתן וכלה, סידורי פרחים וזרי כלה שצולמו על ידי הנתבע בהיותו עובד של התובעת, בחנות הפרחים שלה. לאחר סיום עבודתו של הנתבע אצל התובעת, הוצגו צילומים אלה על ידו לקונים פוטנציאליים בחנות הפרחים שפתח. 
 
סכום התביעה היה 700,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעת בצילומים. 
ניתן צו מניעה מלעשות כל שימוש בצילומים שהיו מצויים בקטלוג התובעת. 
בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 35,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

9 באוקטובר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בקטלוג ריהוט

תביעה שהוגשה על ידי חברת דניאל הררי עיצובים בע"מ כנגד חברת היי סיין - ריהוטים בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בצפת, בפני השופט אורי גולדקורן. ביום 25.8.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה חוזית בגין אי תשלום תמורה מוסכמת עבור עיצוב קטלוג למכירת מוצרי ריהוט אותו הזמינה הנתבעת אצל התובעת, ותביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק עקב שימושים שונים בקטלוג אשר, לטענת התובעת, נעשו על-ידי הנתבעת ללא הסכמתה ותוך הפרת זכות יוצרים.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט הורה על חיוב הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 15,600 ₪; וכן - 25,000 ₪; וכן – שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

7 באוגוסט, 2013,

0 תגובות

הפרת פטנט בתחום המיזוג

הפרת פטנט בתחום המיזוג
שתי תביעות בעילת הפרת פטנט שהוגשו על ידי חברת טויטופלסט בע"מ כנגד חברת תביג-ישראל גרובר בע"מ מנהלה מר ישראל גרובר ובעלת המניות הגב' חיה גרובר וחברת בידוד פלוס בע"מ. הדיון בתביעות אוחד והם נדונו בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט יהודה פרגו. ביום 22.7.2013 ניתן פסק הדין בשני בתיקים.
 
על פסק דין זה הוגש ערעור שהתקבל בחלקו ביחס לשאלת הנזק, לערעור ראו מאמר זה.
 
העובדות: התובעת הגישה שתי תביעות שעניינן הפרה נטענת של פטנטים. ת.א 2260/08 – עוסק בהפרה נטענת של פטנט מס' 131198 שתפקידו חלוקה והזרמת אוויר ממוזג לאתרים שונים על פי הצורך, המכונה "מרכזייה". ת.א 1133-09-10 עוסק בהפרה נטענת של פטנט מספר 137728 שתפקידו לפצל זרם אוויר, המכונה "מפצל".
מנהל התובעת רכש מהנתבעת 4 "מרכזיה" ו"מפצל" שיוצרו ע"י הנתבעת 1. לטענת התובעת, מדובר במוצרים מועתקים המפרים את פטנט התובעת ויש בהתנהלות הנתבעים כדי גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט.
 
תוצאות ההליך לסעד זמני: הסעד הזמני בתיק התקבל בשנת 2009 והשופט יהודה זפט קבע כי עד לבירור התובענה ניתן סעד זמני המורה לנתבעים לחדול ולהימנע מלבצע מלעשות שימוש במוצרים המפרים לכאורה את פטנט התובעת.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי הנתבעים הפרו את פטנט התובעת.
 
ניתן צו קבוע המורה לנתבעים 1 ו-2 (היצרנים), לחדול ולהימנע מלעשות שימוש במוצרים אשר מפרים את פטנט התובעת. 
 
בנוסף בית המשפט חייב את הנתבעים 1 ו-2 – לשלם לתובעת סך של 200,000 ש"ח.
 
ניתן צו המורה לנתבעת 4 (החנות) להימנע מלשווק את מוצרי הנתבעת 1, 2  המפרים את פטנט התובעת.
 
בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים 1, 2 ו-4, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאותיה, לרבות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 60,000 ש"ח.
 
בית המשפט נמנע מלהטיל צווים כלשהם על הגב' חיה גרובר (הנתבעת 3), מבלי לגרוע מחובתה - כבעלת מניות בתביג – למנוע את הפרת הפטנטים על ידי תביג. 
 
 
הערת DWO: המדובר בפסק דין תקדימי בו לראשונה נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת פטנט וזאת בהתבסס על הוראות חוק עוולות מסחריות וחוק זכות יוצרים המאפשרות פיצוי ללא הוכחת נזק. בית המשפט סבר כי לאור הקושי הרב בחישוב הנזק בגין הפרת פטנט ניתן לעשות שימוש מושאל במנגנונים סטטוטוריים מחוקים אחרים קרובים.
 
יוער כי במסגרת הערעור על פסק דין זה, בית המשפט העליון ביטל את קביעת בית המשפט המחוזי ביחס לאפשרות של השימוש בכלי של פיצוי ללא הוכחת נזק לצורך קבית פיצוי בגין הפרת פטנט. לערעור ראו מאמר זה.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

24 ביוני, 2013,

0 תגובות

הטעיה וגניבת עין בשם חברה ובשם אתר

הטעיה וגניבת עין בשם חברה ובשם אתר
תביעה שהוגשה על ידי חברת ג'נסיס פרטנרס 4 מנג'מנט בע"מ וחברת ג'נסיס פרטנרס 3 מנג'מנט בע"מ כנגד ג'נסיס אנג'לס בע"מ, דוד חוגג, משה חוגג ואהוד אולמרט. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט גדעון גינת. ביום 18.6.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות מפעילות קרן הון סיכון בשם Genesis Partners  למן שנת 1997 (ראה לעיל – הסימן העליון). הנתבעים הקימו קרן הון סיכון תחת השם Genesis Angels למן שנת 2013 (ראה לעיל – הסימן התחתון).
 
התובעות הגישו בקשות לרישום סימני מסחר לא מעוצבים בשם Genesis Partners והסימנים קובלו ופורסמו להתנגדויות.
 
התובעות טוענות כי הן זכאיות למנוע מהנתבעים שימוש בסימן הכולל את המילהGenesis וכן לפיצוי ללא הוכחת נזק וזאת מכוח העוולה של "גניבת עין".
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי התובעים הוכיחו את יסודות עוולת גניבת עין.
 
ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בסימן Genesis  (בעברית או באנגלית).
בנוסף, בית המשפט חייב את הנתבעים 1-2-3 ביחד ולחוד לשלם לתובעות את סך 70,000 ₪.
בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבעים 1-2-3, לשלם לתובעות את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 33,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

18 ביוני, 2013,

0 תגובות

חישוב הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בשיר

חישוב הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בשיר
תביעה שהוגשה על ידי היוצר אסף אבידן כנגד שידורי קשת. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט עמירם בנימיני. ביום 19.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובע הגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים והזכות המוסרית בשיר Maybe You Are שכתב, הלחין, ביצע, הפיק והקליט אסף אבידן (התובע), ושהנתבעת (שידורי קשת בע"מ) עשתה בו שימוש ועיבוד ללא רשותו, לצורך שידור קדימון לתוכנית "האח הגדול". התביעה היא למתן צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעת להפר את זכויות היוצרים של התובעים ביצירותיהם, ולתשלום פיצויים בסך 300,000 ש"ח בגין הפגיעה בזכויותיהם.
הנתבעת מודה כי עשתה שימוש בשיר של התובע ללא רשותו, אך הדבר נעשה עקב טעות בתום לב והופסק בתוך פחות מ- 24 שעות מרגע פנייתו של התובע אליה, לאחר שהתבררה הטעות. 
 
קרי, אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת ההפרה, המחלוקת היא בשאלת הפיצוי.
 
תוצאות ההליך: התביעה מתקבלת. 
בית המשפט פסק לתובע פיצוי כולל בגין הפרת זכות היוצרים בסך של 60,000 ש"ח, ופיצוי נוסף לתובע בגין הפגיעה בזכות המוסרית בסך של 25,000 ₪. כמו כן ניתן צו מניעה קבוע. 
 
בית המשפט לא פסק לתובע הוצאות משפט, מאחר והסכום שנפסק איננו עולה על הסכום שהנתבעת הסכימה להותיר לשיקול דעת בית המשפט במסגרת פסק דין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. הנתבעת הסכימה שבית המשפט יפסוק לתובעים, במסגרת זו, סכום של עד 100,000 ₪, והתובעים התנגדו לכך. בנוסף ציין בית המשפט כי ב"כ התובעים התעלם מהוראת בית המשפט לגבי מתכונת הסיכומים (צפיפות השורות), וגם דבר זה הובא בחשבון לעניין פסיקת ההוצאות.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

17 ביוני, 2013,

0 תגובות

למי הבעלות בתמונה?

למי הבעלות בתמונה?
תביעה שהוגשה על ידי יוסף תבור כנגד ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט השלום בחיפה, בפני השופטת מעין צור. ביום 24.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לפיצויים בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בתמונה, אשר צולמה על ידי אביו המנוח (הצלם אוסקר טאובר ז"ל) של התובע ופורסמה בשתי תוכניות ששידרה הנתבעת.
 
במהלך מלחמת ההתשה, צילם המנוח תמונות סטילס של הזמרת יפה ירקוני ז"ל עם חיילי צה"ל בעת סיור שערכה במשלטים בתעלת סואץ ובאיסמעיליה. אחת מתמונות אלה היא התמונה נשוא תביעה זו. 
 
במסגרת תוכנית הבוקר "על הבוקר" ותוכנית "5 עם רפי רשף" ששודרה על ידי הנתבעת, שודרה ידיעה אודות יום הולדתה של הזמרת ירקוני. במהלך התוכנית הוצגו מספר תמונות סטילס ברצף, ובהן גם התמונה. כל תמונה הוצגה למשך שניות בודדות. התמונה הוצגה במהלך הראיונות פעמיים: בפעם הראשונה הופיע כיתוב בצידה הימני התחתון של התמונה, שבו נכתב ככל הנראה: "צילום אוסקר טאובר", אשר כוסה ברובו על ידי כתובית מזג האוויר. בפעם השניה הופיע בצידה הימני העליון הכיתוב "צילום אוסקר טאובר".
הכתבות ששודרו בתוכנית הבוקר ובתוכנית הערב פורסמו גם באינטרנט.
 
התובע טוען כי הוא הבעלים של זכות היוצרים בתמונה וכי פרסומה ללא קבלת הסכמתו מהווה הפרת זכות יוצרים והפרת זכותו המוסרית של אביו בתמונה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי התובע אינו בעל זכות היוצרים בתמונה.
 
בנוסף נפסק כי התובע ישלם לנתבעת הוצאותיה בתביעה זו בסך 20,000 ₪.
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

21 בפברואר, 2013,

1 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציורים

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 9080/07 מיום 30.11.09 (כב' השופט י' שפירא), בו התקבלה בחלקה תביעת המערערת (והמשיבה שכנגד) נגד המשיבים (והמערערים שכנגד), בשל שימוש מפר שעשו ביצירותיה של המערערת.
המערערת והמשיבה שכנגד: מולי (מזל) כהן, המשיבים והמערערים שכנגד: מר יאיר מדינה וחברת הדפס אומנותי ירושלים בע"מ. ההליך נדון בבית המשפט העליון, בפני הרכב השופטים: הנשיא א' גרוניס, השופטת ע' ארבל, השופטת א' חיות. ביום 17.2.2013 ניתן פסק הדין.
 
העובדות: המערערת (מולי (מזל) כהן), ציירת במקצועה, תבעה את המשיבים – יאיר מדינה והחברה שבבעלותו המתמחה במסחר ביצירות אומנות בגין הפרת זכויות יוצרים בציורים שמכרה לאדם שלישי (סוויסה). 
המערערת העבירה לסוויסה, תמונות שציירה ללא חתימת שמה. בשלב כלשהו חתם סוויסה על התמונות בשמו ופנה אל המשיב במטרה להביא לפרסום התמונות באתר האינטרנט שבבעלותו. כבר במפגש הראשון ביניהם, חשד המשיב בכנות דבריו של סוויסה. המשיב סרק ופרסם את התמונות שסוויסה העביר לידיו באתר האינטרנט שלו, כשלצד כל תמונה הופיעו שם האמן – סוויסה, והסכום המבוקש עבור התמונה. כמו כן, המשיב אף הנפיק לסוויסה כרטיסי ביקור עליהם התנוסס שמו של סוויסה לצד תמונה מעשה ידי צייר אחר, ופרסם את קורות חייו ופרטי ההתקשרות של סוויסה באתרו. 
המערערת גילתה כי תמונותיה מוצגות באתר ללא אישורה, ופנתה למשיב בדרישה להסיר את התמונות מהאתר. המשיב נענה לבקשתה והסיר את התמונות כבר למחרת היום. לאחר מכן המערערת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד סוויסה והמשיבים, בה תבעה פיצויים בגין הפרת זכויותיה בתמונות. נגד סוויסה ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קיבל את עדות המערערת וקבע כי הזכויות בציורים שייכות לה. עוד קבע בית המשפט כי המשיב ידע, או לכל הפחות היה עליו לדעת, כי סוויסה לא צייר את הציורים. עוד נקבע בפסק הדין כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק ממוני, וכי בחינת נסיבות העניין, וביניהן העובדה שלא הוכח שהמשיב הרוויח דבר מפרסום התמונות, מעלה כי יש לראות במעשי המשיב הפרה נמשכת. לכן, מצא בית המשפט כי יש לראות בפרסום באתר הפרה אחת, המזכה בפיצוי אחד על פרסום כל ארבעים התמונות. בשל כך, השית בית המשפט המחוזי על המשיבים פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 3(א) לפקודת זכות יוצרים, 1924, על סך 20,000 ש"ח. 
 
תוצאות הערעור: דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. על המשיבים לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של המערערת בסך כולל של 5,000 ש"ח.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

20 בפברואר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתמונות שפורסמו בעיתון

הפרת זכויות יוצרים בתמונות שפורסמו בעיתון

תביעה שהוגשה על ידי מגזין זכרון יעקב עיתונות ותקשורת בע"מ ומר יואב איתיאל כנגד כל אלערב בע"מ, התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה בפני השופטת רויטל באום, ביום 8.2.2013 ניתן פסק הדין בתובענה.

עובדות: התובעת 1 הינה בעלת מקומון, התובע 2 הינו מבעליה של התובעת 1, מו"ל, כתב וצלם במקצועו. הנתבעת הינה בעלת מגזין ארצי, המופץ בשפה הערבית, הן באינטרנט והן בגיליון מודפס.

התובע צילם שתי תמונות של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, אותן העלה לעמוד הפייסבוק שלו באינטרנט. הנתבעת ביקשה לתובע וביקשה ממנו רשות להשתמש באחת התמונות שצילם, התובע אישר השימוש בתמונה, בחפץ לב וללא תמורה.

התובע גילה כי הנתבעת עשתה שימוש בתמונה נוספת שצילם, לגביה לא התבקש לטענתו, אף לא ניתן לטענתו, כל אישור. השימוש בתמונה המפרה נעשה הן באתר האינטרנט של הנתבעת והן בעיתון המודפס שלה.

הנתבעת הסירה את התמונה המפרה מאתר האינטרנט שלה מיידית לאחר שהתובע פנה אליה. התובעים פנו בדרישה כספית לנתבעת, אשר דחתה הדרישה, ועל כן הוגשה התביעה דנן.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובע בתמונה אחת וגם לא נתנה כל קרדיט לתובע.
נפסק פיצוי לתובעים בסך של 25,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 2,500 ש"ח ובשכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ש"ח.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בתמונה בעיתון

סע' 56(ב) לחוק זכות יוצרים קובע, כי בקביעת פיצוי לפי הוראות ס"ק א' –
"רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1)  היקף ההפרה;
(2)  משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3)  חומרת ההפרה;
(4)  הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5)  הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6)  מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7)  טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8)  תום לבו של הנתבע"

 

נפסק כי מבין שמונת השיקולים שמונה סע' 56(ב) לעיל, השיקול של תום הלב, ובמקרה דנן: חוסר תום הלב של הנתבעת, הוא החמור ביותר, בנסיבותיו של מקרה זה, ואליו מצטרף אף השיקול של מאפייני פעילות הנתבעת.

מבחינת היקף ההפרה (סעיף משנה 1) המדובר כאמור בתמונה אחת בלבד;

זמן ההפרה (סעיף משנה 2) ארך יממה אחת בלבד לתמונה באינטרנט, ולכאורה ללא הגבלת זמן בעיתון המודפס. אך בשים לב לכך שעיתון מודפס נקרא, עפ"י רוב, בעיקר באותו יום בו הוא מופץ, ובהיותו עיתון של סוף שבוע - גם ביום שלמחרת, ולא מעבר לכך, המדובר לכן, לכל היותר, בתקופת הפרה של יומיים או שלושה ימים בלבד;

חומרת ההפרה (סעיף משנה 3) הינה במידה נמוכה לגבי הפרסום באינטרנט, שבו זכו התובעים לקרדיט מלא, ובמידה בינונית לגבי הפרסום בעיתון המודפס, שבו לא זכו התובעים לכל קרדיט בדף הראשי, אך פרטי הצלם צוינו בדף הפנימי, הגם שבאופן שגוי.

הנזק הממשי שנגרם לתובעים (סעיף משנה 4) לטעמי נמוך, וזאת נוכח העובדה שהתובע אישר לנתבעת להשתמש בתמונה אחרת ללא כל תמורה.

על הרווח שצמח לנתבעת מהפרסום (סעיף משנה 5) לא הובאה כל ראיה מטעם מי מהצדדים; הנטל בעניין זה, למצער לבקש מהנתבעת למסור דין וחשבון בהתאם להוראות סע' 57 לחוק זכות יוצרים, מוטל על התובעים, והם לא הרימו אותו.

מאפייני פעילותה של הנתבעת (סעיף משנה 6) מלמדים על דרגת פגיעה גבוה בזכות היוצרים, באשר הנתבעת היא עיתון המופץ בשפה הערבית, ופונה לציבור דובר ערבית.

אשר טיב היחסים בין התובעים לנתבע (סעיף משנה 7) להבנתי, כל אחד מהם (התובעת 1 והנתבעת) פונה לציבור מסוים, ואין ממש תחרות בין השניים; הציבור היהודי, עפ"י רוב, אינו מתעניין בנכתב בעיתונות הערבית, אף הציבור הערבי אינו מתעניין בנכתב בעיתונות המקומית היהודית.

אשר לתום הלב (סעיף משנה 8): בנסיבות הכוללות של המקרה דנן, חוסר תום לבה של הנתבעת לא בא לידי ביטוי רק בעצם הפרסום, אלא גם בחוסר לקיחת אחריות על הדברים לאחר מעשה, לרבות במסגרתו של הליך זה.

הנתבעת הסירה את התמונה באינטרנט. נפסק הסרת התמונה מהאינטרנט בהחלט לא הייתה לפנים משורת הדין (כטענת הנתבעת), אלא נעשתה כצעד מחושב, שקול והגיוני בנסיבות, משהובהר שלא ניתן אישור לפרסומה, וטוב עשתה הנתבעת כשפעלה כפי שפעלה.

במכלול השיקולים והנסיבות, נפסק כי בית המשפט היה יכול לקבל את טענתה של הנתבעת כי הפרסום של התמונה המפרה נעשה בתום לב, לו הייתה הנתבעת ממשיכה לפעול באותו תום לב נטען על ידה, ולמצער – מתנצלת על ההפרה.

נפסק כי לקיחת אחריות מלאה, התנצלות כנה ואמיתית (לרבות על גבי דפי העיתון המודפס) הייתה פועלת לטובתה של הנתבעת ואולם לא כך היה בענייננו.

לאור השיקולים הקבועים בסע' 56 לחוק זכות יוצרים כמפורט לעיל, ובשים לב לנסיבות המקרה, בפרט ההתנהלות הנורמטיבית המצופה ממפר זכויות יוצרים, יש לפסוק לתובעים פיצוי בסך של 25,000 ש"ח.
וכן הוצאות משפט בסך של 2,500 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ש"ח.

20 בינואר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בתוכנה בשל חריגה מהרישיון שניתן

הפרת זכות יוצרים בתוכנה בשל חריגה מהרישיון שניתן
תביעה שהוגשה על ידי חברת פי.פי.וי בילינג בע"מ כנגד ירון רותם, התביעה הוגשה בבית המשפט השלום בראשון לציון ונדונה בפני השופטת  מיכל עמית – אניסמן. ביום 31.12.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת הינה הבעלים של אתר אינטרנט  http://www.radiox.co.il, המספק תוכנת רדיו לאתרי אינטרנט שונים. התובעת מעניקה רישיונות שימוש בתוכנה בחינם, לכל הפונה אליה, בכפוף לקבלת קוד אישי לשימוש עצמי. הנתבע הוא הבעלים והמפעיל של אתר האינטרנט www.zetov.info. 
המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם התובעת נתנה לנתבע הרשות לעשות שימוש בתוכנה באתרו, וככל שהתשובה לשאלה זו שלילית, האם השימוש שעשה הנתבע בתוכנה, מבלי שהוענקה לו רשות, מהווה הפרת זכויות יוצרים המזכה את התובעת בפיצוי ללא הוכחת נזק.
התובעת העמידה תביעתה על הסך של 60,000 ₪ ללא הוכחת נזק.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. הנתבע עשה שימוש בתוכנה ולא קיים את תנאי הרישיון לשימוש בתוכנה. 
נפסק פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים בסך של 20,000 ₪. 
 
הערת DWO: בפסק הדין, בניגוד למקובל, לא נפסקו הוצאות ושכ"ט עורכי דין וזאת למרות שהתביעה התקבלה וללא כל הנמקה. אנו סבורים כי אי פסיקת הוצאות בהליכי קניין רוחני יוצר אפקט מצנן כנגד תובעים ומדרבן מפרים להפר זכויות יוצרים.  הלכה היא כי לבעל הדין שזכה בהליך זכות לכך שיפסקו הוצאותיו בשיעורן הממשי (ראה: בג"צ 891/05 תנובה נ' משרד התעשייה והמסחר, תק-על 2005(2) מיום 30.6.05) ובלבד שהינן סבירות, פרופורציונאליות ומידתיות בנסיבות העניין. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

13 בדצמבר, 2012,

0 תגובות

ריגול תעשייתי בדרך של פריצה לחומר מחשב

ריגול תעשייתי בדרך של פריצה לחומר מחשב
תביעה שהוגשה בתחילה על ידי חברת גאמידה מדאקויפ בע"מ כנגד חברת גטר ביו מד בע"מ, חברת Fisher Scientific Company L.L.C ומר יעקב טוויק (בהמשך הועבר התביעה כנגד טוויק לבית הדין לעבודה והתביעה כנגד גטר הסתיימה בפשרה). התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט עמירם בנימיני. ביום 5.12.2012 ניתן פסק הדין בתביעה כנגד פישר.
 
העובדות: תביעה לתשלום פיצויים בסך 4 מיליון ₪ בגין גזל של סודות מסחריים ושימוש בהם. התובעת טוענת כי הנתבעת, חברת FISHER SCIENTIFIC העולמית, שיתפה פעולה עם עובד לשעבר של התובעת, יעקב טוויק, אשר הורשע על פי הודאתו בכך שחדר ללא רשות למחשבי התובעת ונטל משם חומרים שונים (חדירה לחומר מחשב). התובעת טוענת כי הנתבעת עודדה את טוויק לחדור למחשבי התובעת לצורך השגת מידע סודי השייך לה, ולשם שימוש במידע על מנת לפגוע בעסקיה. 
התביעה הוגשה תחילה גם נגד טוויק וחברת גטר ביו מד בע"מ (להלן: "גטר"), שהיא נציגתה של הנתבעת בישראל. טוויק עבד בגטר בעת שביצע את החדירות הבלתי מורשות למחשבי התובעת, ועשה לשם כך שימוש במחשביה. התביעה נגד טוויק הועברה לבית הדין לעבודה, בהתאם להוראת סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, ובסיומה חויב טוויק לשלם לתובעת סך של 1 מיליון ₪ (פסק הדין ניתן מכוח סעיף 79א. לחוק בתי המשפט). התביעה נגד גטר הסתיימה בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ולפיו חויבה גטר בתשלום סך של 400,000 ₪ לתובעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי כתב התביעה חושף פרשה חמורה של גזל סודות מסחריים, שבוצע בידיעתה המלאה ובעידודה של הנתבעת. הנתבעת הפעילה עובד לשעבר של התובעת (טוויק) כסוכן שפעל עבורה אצל התובעת. הלה חדר למחשבי התובעת מאות פעמים, תוך ביצוע עבירות לפי חוק המחשבים, כדי לדלות משם מידע עסקי חסוי שהנתבעת שמחה לקבל ואף השתמשה בו כדי לפגוע בתובעת. עסקינן בריגול תעשייתי שביצעה הנתבעת אצל התובעת, כדי לשאוב מידע חסוי על מתחרותיה. 
 
נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 600,000 ₪ כפיצוי סטטוטורי בגין גזל סודותיה המסחריים (1,000,000 ₪ פיצוי בתיק זה, בקיזוז הסך של 400,000 ₪ שגבתה התובעת לפי פסק הדין שניתן נגד גטר). 
 
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 60,000 ₪, ובנוסף תשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך 150,000 ₪. סכומים אלו ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

3 בדצמבר, 2012,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים במאמר ברשת

הפרת זכות יוצרים במאמר ברשת
תביעה שהוגשה על ידי יניר לוין כנגד עורך דין מוטי קניבסקי. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב בפני השופטת עינת רביד. ביום 15.11.2012 ניתן פסק הדין.
 
העובדות: תביעה כספית לפיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים על ידי העתקה ופרסום טקסט באתר אינטרנט (זכויות יוצרים באינטרנט). התובע הוא אדם פרטי העוסק בבניה ובקידום אתרי אינטרנט אשר בבעלותו וביניהם האתר  www.shekel-il.org.il הרשום על שמו. האתר הוא פורטל מסחרי המעניק מענה מקיף לקהל המתעניינים, בין היתר בתחום הרשלנות הרפואית. נטען כי הנתבע הנתבע העתיק כמעט במדויק מאמר, ללא מתן קרדיט וללא רשות וזאת במטרה לקדם את עסקיו.
התובע טוען להפרת חוק זכויות יוצרים תשס"ח- 2007 וחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979 ותובע פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 80,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע ישלם לתובע פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים בסך של 10,000 ₪ ובגין הפרת הזכות המוסרית ישלם הנתבע פיצוי בסך של 10,000 ₪. כן ישלם הנתבע הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ ושכר טרחת  עורך דין  בסך 3,500 ₪. 
 
הערת DWO: פסק הדין ללא כל הנמקה ובשונה ממגמת פסקי הדין בתחום, פוסק סכום נמוך ביותר של שכר טרחת  עורך דין והוצאות. יש להניח כי סכום זה אינו משקף את עלות שכ"ט שהושקעה בתיק. בכדי להימנע ממצב בו בית המשפט פוסק שכ"ט בדרך של אומדן בתיקים קטנים, אנו ממליצים לצרף חשבוניות בדבר עלות שכ"ט, או לכל הפחות לטעון במסגרת הסיכומים לסכום פסיקת ההוצאות המקובל בתחום.
 
נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

24 באוקטובר, 2012,

0 תגובות

סיקור עיתונאי והפרת זכויות יוצרים

סיקור עיתונאי והפרת זכויות יוצרים

רקע: הליך שאיחד 7 תביעות נפרדות שהוגשו לבית משפט השלום בתל אביב. כל אחת מהתביעות הוגשה על ידי עיתון מעריב בצוותא עם כתב העיתון שיצר את הכתבות נושא התביעה. בהמשך אוחדו כל התביעות והועברו לבית המשפט המחוזי בתל אביב. עם הקמתו של בית המשפט המחוזי מרכז הועברה התובענה המאוחדת לבית משפט זה ונדונה בפני השופט בנימין ארנון, ביום 17.10.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

התובעת 1, מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, יתר התובעים הם הכתבים ובהם: ליאור ברון, דרור גלוברמן, רונית מורגנשטרן, יעל גרוס, יהודה שרוניוגד וגד פרץ. כתב נוסף, מר שי אליאש, מחק את תביעתו.

הנתבעת 1, ביזנסנט מידע מכוון בע"מ, אשר הפעילה את אתר האינטרנט הכלכלי "דה-מרקר", הנמנה על קבוצת "הארץ". יתר הנתבעים שימשו בתפקידים שונים בדה-מרקר ו/או בקבוצת "הארץ" בתקופה הרלבנטית לתביעה: עמוס שוקן (דירקטור), גיא רולניק (מייסד ועורך ראשי), חיים אינזלברג (דירקטור),  איתן אבריאל (מייסד ועורך), נתן ליפסון (עורך החדשות),  יוני ספיר (מנכ"ל).

 

עובדות: אתר האינטרנט דה-מרקר ביצע לאורך שנים סקירות עיתונים יומיות, ובהן סקר, בין היתר, כתבות שהתפרסמו בעיתון מעריב. במסגרת סקירות אלו, הועתק חלק ניכר מהמלל המקורי של הכתבות ומבלי שניתן קרדיט אישי לכתבים, להבדיל מהקרדיט שאכן ניתן לעיתון עצמו.

מעריב טענה כי המדובר בשימוש המהווה הפרה של זכויות היוצרים החומרית והמוסרית ב 453 כתבות אלה המזכה אותה ואת הכתבים בפיצוי בסך 15,736,666 ₪ (לפי החוק הישן).

 

תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבעים 1, 3 ו- 6 התקבלה. התובענה כנגד הנתבעים 2, 4, 7 ו- 9 – נדחה. נפסק כי הנתבעים 1, 3 ו- 6 ישלמו, ביחד ולחוד פיצויים סטטוטוריים כמפורט להלן:

לשלם לעיתון מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, פיצויים בסך של 2,121,666.5 ₪;

לשלם לכתב ליאור ברון, פיצויים בסך של60,000 ₪;

לשלם לכתב דרור גלוברמן, פיצויים בסך של50,000 ₪;

לשלם לכתבת רונית מורגנשטרן, פיצויים בסך של 101,666.6 ₪;

לשלם לכתבת יעל גרוס, פיצויים בסך של 93,333.3 ₪;

לשלם לכתבת יהודה שרוני, פיצויים בסך של 585,000 ₪;

לשלם לכתב גד פרץ, פיצויים בסך של 318,333.3 ₪.

בנוסף נפסק כי התובעים (מעריב והכתבים) ישלמו לכל אחד מהנתבעים 2, 4, 7 ו- 9 סך של 30,000 ₪ - בגין הוצאות משפטיות.

ובנוסף, נפסק כי הנתבעים 1, 3 ו- 6, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעורים הבאים: סך כולל של 180,000 ₪ישולם ע"י הנתבעים 1, 3 ו- 6 למעריב הוצאת מודיעין בע"מ. בנוסף לכך, ישלמו הנתבעים 1, 3 ו- 6 לכל אחד ואחד מבין ששת הכתבים-התובעים, סך של 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

27 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

הגנה על סימן מסחר מתאר כמילת חיפוש

הגנה על סימן מסחר מתאר כמילת חיפוש

תביעה שהוגשה על ידי חברת למטייל המרכז לטיולים בע"מ וחברת למטייל ברשת.קום (2000) בע"מ כנגד כ.כ.א.ש. בע"מ והבעלים שלה אליהו ברנס. התובענה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 2.9.2012 ניתן פסק הדין בתובענה.

 

עובדות: התובעות, רשת למטייל, הן בעלות שני סימני מסחר: האחד, ביחס למילה "למטייל" בעברית ו -  lametayel באנגלית והשני, ביחס לסמל (לוגו) של קבוצת "למטייל", הכולל גם את המילה "למטייל".

הנתבעת מפעילה חנות תחת השם "כ.כ.א.ש – המרכז למטייל ולחייל" החלה להפעיל אתר אינטרנט, שכתובתו www.odafim- lamtayel.co.il. הנתבעים פרסמו את האתר במנוע החיפוש "גוגל", תחת השמות "למטייל" ו"עודפים למטייל". כמו כן, רכשו הנתבעים מ"גוגל" קישורים ממומנים, כך שהקשת מילים מסוימות שנבחרו על ידם, מביאה ל"קפיצת" מודעה פרסומית מטעמם בצד הדף, הכוללת קישור לאתר. בנוסף הנתבעים כתבו בדף הראשי של האתר, כי "כל הזכויות שמורות לעודפים למטייל".

בפעילותם זו, נטען כי הנתבעים ביצעו עוולות של גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, תיאור כוזב והפרת סימני מסחר.

התובעות עותרות להורות לנתבעים לחדול ולהימנע מכל שימוש עתידי בשמות "למטייל" ו- "lametayel" ולחדול משימוש בשם הדומיין  http://www.odafim-lametayel.co.il; לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות פיצויים בסך של  200,000 ₪.

 

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי השימוש שעשו הנתבעים בסימן "למטייל" הינו שימוש המטעה צרכנים לחשוב כי הם קשורים לרשת למטייל.

על כן, ניתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בשמות "למטייל" ו- "lametayel", בין באתר המפר ובין בדרך אחרת, לרבות שימוש בשם המתחם .www.odafim - lametayel.co.il.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים  לשלם לתובעות פיצוי בסך  100,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

 

הערת DWO: פסק דין זה מנוגד לפסיקה העקבית שניתנה בשנים האחרונות ביחס לפרשנות עוולת התערבות בלתי הוגנת לפיה עוולת זו תתקיים רק במצב של חסימה פיזית המונעת או המכבידה את הגישה של הלקוחות (ראו למשל פסקי דין בעניין אסף יצחק גולני ובעניין אופנת תוכנה).

בנוסף, המדובר בפסק דין המחדד את הפסיקה (בעניין מתאים לי) לפיה שימוש מטעה במילת חיפוש בגוגל (לרבות קישור ממומן בגוגל) הינו שימוש אסור אשר מנוגד לדיני סימני מסחר וגניבת עין.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

12 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במאמר – פיצוי בגובה עלות הרישיון

הפרת זכויות יוצרים במאמר – פיצוי בגובה עלות הרישיון

תביעה שהוגשה על ידי דוריס לילינג כנגד אפרים מלצר. התביעה נדונה בבית משפט השלום ברמלה, בפני השופט ד"ר עמי קובו. ביום 30.8.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

עובדות: תביעה כספית בסך של 300,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים, הפרת זכויות מוסריות ביצירה, פגיעה במוניטין, הפרת חוזה ואי תשלום שכר עבודה בכל הנוגע לעבודתה של התובעת ככותבת מאמרים לספר "העשור לעיר מודיעין".

לטענת התובעת, עיתונאית וכותבת מאמרים, הנתבע הזמין ממנה מאמרים פרי עטה אשר יאוגדו בספר שיסקור 13 שנים 13 להיווסדה של העיר מודיעין. לטענתה, הנתבע התעלם מזכויות הקניין הרוחני שלה, פרסם 14 את הספר מבלי שרשם את זכויות הקניין הרוחני שלה ולא שילם לה בגין עבודתה. נטען כי הנתבע עשה שימוש במאמרים שכתבה, מבלי ששילם עבורם, וכאשר הקרדיט לו זכתה התובעת היה מינורי בלבד. שמה שורבב בתוך רשימה של שבעה כותבים.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע הפר את ההסכם עם התובעת לפיו התחייב לשלם לה שכר בגין כתיבת המאמרים, הפר את זכות היוצרים שלה וכן הפר הנתבע את זכות המוסרית של התובעת בספר.

בית המשפט פסק כי על הנתבע לפצות את התובעת כדלקמן:

א. בגין הפרת החוזה, הנתבע ישלם לתובעת סך של  30,000 ₪ .

ב. בגין הפרת הזכות המוסרית, הנתבע ישלם לתובעת סך של 15,000 ₪

בנוסף, ישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טרחת ב"כ התובעת בסך של  20% מהסכום האמור – 9,000 ₪.

 

הערת DWO: בית המשפט פסק כפיצוי על הפרת זכות היוצרים את הסכום אותו התחייב הנתבע לשלם  בגין החוזה שהפר. קרי, נוצר מצב לפיו לנתבע יש תמריץ להפר חוזה ולא לשלם לבעל הזכות, שכן התוצאה הגרועה ביותר שאליו יגיע היא פסיקת הסכום שהוא היה חייב לשלם בין כה וכה. 

אנו סבורים כי ככלל פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים רצוי שיגלם בו רכיב עונשי, אחרת יהיה תמריץ למפרים להפר את זכות היוצרים, במקרה הגרוע ביותר הם יהיו צריכים לשלם את עלות הרישיון.

כפי שנקבע בעניין אקו"ם נ' עמותת מכבי אבשלום הנזק בגין ההפרה החד-צדדית של זכויות היוצרים, אינו אמור להלום ולהיות שווה ערך למחיר שבו היה בעל הזכויות מוכן לתת רישיון בזכויות. יש הבדל בין מחיר של עסקה רצונית, לבין נזק של פגיעה חד-צדדית בזכויות. המחיר שפלוני היה דורש בעד סחורתו יכול לתת אינדיקציה למחיר ראוי, במקרה שיש הסכם ורק המחיר חסר ויש להשלימו. ואולם המחיר ההסכמי איננו אינדיקציה למחיר הפגיעה החד-צדדית בזכויות, ללא הסכם. כאן נכנסים שיקולים נוספים – גם שיקולים של פגיעה באוטונומיה ובתחום היחיד ובקניין, וגם שיקולים של הרתעה של מפרים ומעוולים.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

13 באוגוסט, 2012,

0 תגובות

זכות יוצרים של צלמת בצילומי אופנה

זכות יוצרים של צלמת בצילומי אופנה

תביעה שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, על ידי הצלמת עופרי בראל כנגד רשת חנויות אפנה דנה אשכנזי בע"מ ובעליה הגב' דנה אשכנזי. התביעה נדונה בפני השופטת אורלי מור-אל. ביום 25.7.2012 ניתן פסק הדין.

עובדות: לטענת התובעת, היא נשכרה על ידי הנתבעת, לצלם צילומי קולקציה וזאת בסטודיו של הנתבעת. בין הצדדים לא נכרת הסכם כתוב, אולם סוכם בעל-פה, כי בעבור עלות יום הצילומים, ישולם לצלמת סך של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ. יום לאחר מסירת התמונות (60 תמונות), כך טענה התובעת, צלצלה נציגת הנתבעת לתובעת, באמצעות עוזרתה וטענה כי התמונות לא טובות ולא ניתן לעשות בהן מאומה וכי אין בדעת הנתבעת לשלם בעבורן.

לאחר זמן מה התברר לתובעת כי הנתבעת עשתה שימוש בתמונות בדרך של הדבקת התמונות על חלונות החנויות ובחנויות, שימוש באתר הנתבעת, ובפייסבוק וזאת ללא רשות ותוך הפרת זכויות היוצרים של התובעת בתמונות. וחמור מכך, כך נטען, הדבר נעשה מבלי לתת קרדיט לתובעת כמי שצילמה את התמונות תוך הפרת זכויותיה המוסריות וזאת על מנת להסתיר את השימוש בצילומים.

התובעת תובעת את הנתבעת לפיצוי בסך של 30,000 ₪.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי זכויות היוצרים נשארו ביד הצלמת מאחר והחוזה בין הצדדים בוטל וכי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים והזכות המוסרית של התובעת.

בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בסך של 15,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך 400 ₪.

הערת DWO: המדובר בתביעה בהיקף הפרה גדול ובוטה (60 תמונות), סביר כי אילו התביעה לא היתה מתנהלת בבית משפט לתביעות קטנות, הפיצוי היה גדול בהרבה. כך למשל בעניין גליה גוטמן נ' בריזה עולם של מטיילים בע"מ, עניין דומה שנסיבותיו פחות חמורות, נפסק פיצוי בסך של 50,000 ₪ (בגין הפרה בודדת) ובנוסף שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:

31 ביולי, 2012,

0 תגובות

פרסומים בוטים של עיתונאי - לשון הרע על תאגיד

פרסומים בוטים של עיתונאי - לשון הרע על תאגיד

תביעה שהוגשה על ידי תאגיד איסוף מיכלי משקה בע"מ כנגד דניאל מורגנשטרן - יועץ כלכלי וסביבתי . התביעה נדונה בבית המשפט השלום בירושלים בפני השופטת מרים ליפשיץ-פריבס. ביום 19.7.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

עובדות: תביעה בעילה של הוצאת לשון הרע (תביעת לשון הרע), בגין חמש התבטאויותיו של הנתבע באמצעי התקשרות ופרסומים בעיתון כנגד התובעת לפיהם התובעת אינה פועלת ליישום חוק הפיקדון למיכלי משקאות כי אם להיפך, היא  פועלת כנגד יישומו ואף גוזלת את כספי הצרכן בפעולותיה ובאופן ניהולה. בתביעה נטען כי בפרסומיו של הנתבע יש כדי להכפיש את התובעת ולהטיל בה דופי והוא מוציא דיבתה רעה, על מנת לפגוע בפעילותה ובלגיטימיות שלה בעיני הציבור. בנוסף נטען כי למרות התנצלות של הנתבע על פרסומיו בעבר כנגד התובעת שבגינם נתבע בעבר, חזר הנתבע להכפיש את התובעת בפרסומיו ובכך, הפר את התחייבותו להימנע מהישנות הדבר. לפיכך, מבקשת התובעת להורות  לנתבע להתנצל על אמירותיו ולחייבו בפיצוי בסך של  500,000 ₪ בגין כל הפרסומים מושא התביעה.

הנתבע, אינו מתכחש לפרסומים, אך טוען כי הם אינם עולים לכדי לשון הרע וכי עומדות לו ההגנות שנקבעו בחוק איסור לשון הרע של "אמת דיברתי" ו"תום לב" .

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה ביחס לשניים מתוך חמישה פרסומים נקבע כי הם לשון הרע וכי לנתבע לא עומדת כל הגנה. נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת בגין שני הפרסומים לגביהם התקבלה התביעה פיצוי בסך של  90,000 ₪ בשל הפגיעה בשמה הטוב של התובעת.

בנוסף, לאור הוראת סעיף 9(א)(2) לחוק, חוייב הנתבע לפרסם הודעת תיקון או הכחשה של דבריו בעיתון יומי אחד, על הפרסום השני בנוגע לאמירותיו בדבר מעשה נבלה וגזלה מצד התובעת וכן על הפרסום הרביעי, בדבר תשלום של התובעת ל"אמון הציבור" עבור מחקר מוזמן ממנה בנוגע לחוק הפיקדון.

בנוסף נפסק כי הנתבע, ישלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך של  25,000 ₪.

הערת DWO: המדובר בפסק דין חריג שפסק כמעט את מלוא הפיצוי (90,000 ₪ מתוך 100,000 ₪ בגין שני פרסומים) וזאת כנגד עיתונאי אשר ביקר התנהלות של חברה. פסיקת גובה הפיצוי חריגה ביותר ואינה נותנת כל משקל לעבודה שהמדובר בביקורת ציבורית על גוף ציבורי וכי פסיק פיצוי כה גבוה כנגד אדם פרטי עלולה להוביל לאפקט מצנן בתחום חופש הביטוי על ביטוי מסוג דעה בתחום הציבורי.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

19 ביולי, 2012,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר ממוריט

ערעור שהוגש על ידי אנדרסון מדיקל בע''מ ומר יונתן שרייבר כנגד חברת אוניפארם בע''מ. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב השופטים השופטת א' חיות, השופט ח' מלצר, השופט נ' סולברג. ביום 15.7.2012 ניתן פסק הדין.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ו' מרוז) בו נקבע כי המערערים הפרו סימן מסחר של המשיבה ועוולו כלפיה בגניבת עין ובגזל מוניטין.

עובדות: המשיבה עוסקת בשיווק ובהפצת תרופות גנריות ובבעלותה סימן מסחר רשום - "ממוריט-MEMORIT" - שהינו שמה של תרופה לטיפול במחלת האלצהיימר. המשיבה שווקה תוסף מזון לטיפול בבעיות זיכרון בשם "ממוריקס-MEMORIX". המערער נהג לפרסם את תוסף המזון המתחרה תחת השם ממוריקס באתר האינטרנט ולאחר קבלת מכתב התראה מהמשיבה, הסיר את התרופה מהאתר ואולם המשיך לשווק את התרופה ועל כן הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי בגין הפרת סימן המסחר ובגין ביצוע עוולות מסחריות שונות.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי: בפסק הדין מיום 1.6.2011 קיבל בית משפט קמא את התביעה בקובעו כי סימן המסחר הופר וכי שיווק תוסף המזון תחת השם ממוריקס עולה כדי גניבת עין וגזל מוניטין.

נקבע כי על פי מבחן המראה והצליל קיים דמיון רב בין שמה של התרופה ממוריט-MEMORIT - לבין השם ממוריקס-MEMORIX שניתן על-ידי המערערים לתוסף המזון וכי אין בסיומת השונה כדי ליצור הבחנה של ממש ביניהם.

בית המשפט הוסיף וציין כי בחירת שמו של תוסף המזון לא בוצעה בתום לב שכן המערער, שעבד בעבר אצל המשיבה, היה מודע לאיכות התרופה ולהצלחתה.

אשר למבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, נקבע כי חרף ההבדלים בין המוצרים - שני המוצרים נמכרים בבתי מרקחת ופונים לקהל יעד של חולי אלצהיימר, ומכאן שיש חשש ממשי להטעיית הצרכנים.

לגבי מבחן שאר נסיבות העניין קבע בית המשפט כי סימן המסחר עבר את מבחני האיכות השונים והוא נכלל בסל התרופות וזכה להכרה ולפרסום, וכי מפירות אלו ביקש המערער ליהנות.

משנתקבלה התביעה, הוציא בית המשפט המחוזי צו מניעה קבוע האוסר על המערערים או מי מטעמם לעשות שימוש בסימן המתחרה. עוד קבע בית המשפט כי המערערים ישלמו למשיבה פיצוי ללא הוכחת נזק בגין העוולות שביצעו בסך של 150,000 ש"ח וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ש"ח.

תוצאות ההליך בבית המשפט העליון: הערעור נדחה, למעט בכל הנוגע לחיוב הכספי הכלול בו כפיצוי סטאטוטורי. על כן, יעמוד בעינו חיוב המערערים בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסך של 50,000 ש"ח, אך חיובם של המערערים בפיצוי הסטאטוטורי בסך 150,000 ש"ח - יבוטל. בנוסף המערערים יחויבו לשלם למשיבה שכר-טרחת עורך-דין בערעור בסך 25,000 ש"ח.

הערת DWO: מקריאת הערעור עולה כי מבחינת התוצאה בפועל - הערעור התקבל, כל סכום הפיצוי שנפסק בגובה 150,000 ש"ח בוטל ואולם למרות תוצאה זו בית המשפט העליון, ללא כל הנמקה, פוסק הוצאות כנגד המערער!

 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

פיצוי ללא הוכחת נזק בגניבת עין

סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לתובע, לכל עוולה, פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ש"ח. בהמשך הסעיף נקבע כי יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת.

בענייננו, בית המשפט העמיד את סכום הפיצוי על סך של 150,000 ש"ח, אך בעשותו כן נמנע מלציין מהו הטעם העומד ביסוד עצם החיוב או ביסוד הסכום שנפסק.

הדבר מעורר קושי בייחוד נוכח העובדה שפסק הדין קבע בית המשפט בהסתמך על דברי מנהל המשיבה, ד"ר רון תומר, כי היקף המכירות של מוצרי המערערים אינו מהווה איום של ממש על המשיבה וכי המשיבה נמנעה מלהצביע על קיומו של נזק ממשי כלשהו שנגרם בעקבות התנהגות המערערים.

ואולם, בקובעו את סכום הפיצוי הוא העמידו בפיסקה המסיימת את פסק הדין על סך של 150,000 ש"ח בגין "מעשי העוולה" שביצעו המערערים, בלא הנמקה כלשהי.

נפסק כי, בקביעת סכום הפיצוי יתחשב בית המשפט, בין היתר, בעוצמת ההפרות או העוולות שבוצעו, במספרן ובמשכן, במידת האשמה הרובצת על הצד המפר וכן באופיו ובגודלו של העסק המפר.

בנסיבות המקרה דנן, נוכח קביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה לא הוכחה כל פגיעה ממשית בקניינה של המשיבה ונוכח העדר נימוק אחר המצדיק את הפיצוי הסטאטוטורי שנקבע, דין חיוב זה להתבטל.

14 ביוני, 2012,

0 תגובות

החובה של העירייה לתחזק את הפסלים שהזמינה נגזרת מזכותו המוסרית של הפסל

החובה של העירייה לתחזק את הפסלים שהזמינה נגזרת מזכותו המוסרית של הפסל

תביעה שהוגשה על ידי הפסל המוערך אבנר בר חמא כנגד עיריית קרית גת, התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ונדונה בפני השופטת שרה דברה. ביום 7.6.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: המדובר בתביעה לפיצויים בשל הפרת זכותו המוסרית של התובע, בעקבות הפגיעה בשני פסלים שיצר בהזמנה בעבור עיריית קרית גת ואשר הועמדו בקריית גת. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם עירית קריית גת מחויבת לתחזק את הפסלים אשר רכשה מהתובע על פי מצבם המקורי, והאם התובע זכאי לפיצוי במידה והעיריה אינה עושה כן.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי על הערייה החובה לתחזק את הפסלים ומשאינה עושה כן פוגעת היא בזכותו המוסרית של התובע. נפסק כי העיריה תשלם לתובע 20,000 ש''ח בגין כל הפרה (40,000 ₪). בנוסף, נפסק כי העיריה תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ש"ח.

הערת DWO: החלטה זו של בית המשפט לפיה ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק (לפי החוק הישן) הינה החלטה המנוגדת להוראות הדין והוראות פסיקת, שכן לא ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק (לפי החוק הישן) בגין הפרת הזכות המוסרית ויש להוכיח את הנזק הממשי שנגרם. קרי: בית המשפט אינו מוגבל לפסיקה בין 10,000 ₪ ל 20,000 ₪, ראה למשל, בעניין תומרקין ובעניין פביאן פרדי, שם נפסקו לפסלים סכומים גבוהים בהרבה.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

4 באפריל, 2012,

0 תגובות

העברת בעלות בזכויות יוצרים ביומני גבע ושלילת זכאות לפיצוי סטטוטורי

העברת בעלות בזכויות יוצרים ביומני גבע ושלילת זכאות לפיצוי סטטוטורי

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו מיום 25.3.2008 בת"א 2062/02 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ע' בנימיני.

העובדות: הערעור הוגש על ידי אולפני הרצליה כנגד ברקי פטה המפריס ישראל ונדון בבית המשפט העליון בפני השופטים: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין, כבוד השופט ס' ג'ובראן, כבוד השופט נ' הנדל. ביום 4.4.2012 ניתן פסק הדין בערעור.

תוצאות ההליך: הערעור התקבל באופן חלקי, במובן זה שהסעד בדבר הזכאות לפיצוי סטטוטורי, מבוטל. יתר הסעדים נותרים בעינם.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

26 במרץ, 2012,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרם במצגת שפורסמה באינטרנט

הפרת זכות יוצרם במצגת שפורסמה באינטרנט

תביעה שהגישו אמיר גבאי וחברת בי פור יועצי פרישה כנגד מדינת ישראל ויורם אזרד.

התביעה נדונה בבית המשפט השלום בירושלים בפני השופט ארנון דראל וביום 18.3.2012 ניתן פסק הדין בתובענה.

כנטען בכתב התביעה קטעים של המצגות המצויות באתר פרישה (אתר התובעים) הועתקו והם מופיעים באתר האינטרנט של הנתבעת 1 (אתר החשב הכללי).  לאחר שנעשתה פנייה אל החשב הכללי התברר כי מקורן של המצגות המועתקות הוא בנתבע 2 אשר עשה שימוש במצגות אלו להעברת הרצאות. בכך טענו התובעים כי הופרה זכות היוצרים שלהם ב- 63 הפרות (כל אחד מעמודי המצגת) ותבעו פיצוי בגובה של 1,000,000 ₪, מאוחר יותר התביעה צומצמה לסך של 400,000 ₪ (בגין תשע הפרות).

בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי הנתבע 2 ישלם פיצוי בסכום של 60,000 ₪ והוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 12,000 ₪.

בנוסף חייב בית המשפט את המדינה לשלם לתובעים סכום של 20,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין ובהוצאות משפט בסכום כולל של 3,500 ₪. 

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

האם מדובר ב'יצירות' המוגנות בזכויות יוצרים

נפסק כי המצגות כוללות עקרונות מנחים, המלצות ומקרים ליישום, ניסוחים מקוריים, דברי פרשנות, כותרות, דוגמאות מפורטות, ראשי פרקים סדורים ועוד. כל אלה נכתבו על ידי התובעים ביצירתיות ובמחשבה. בהסתמך על  ע"א 2790/93  Eisenman   נ' קימרון, פ"ד נד (3) 817, 829-830 (2000), (להלן: "קימרון") נקבע כי מדובר ביצירה מקורית המקיימת את שני המבחנים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה ובוודאי במינימום הנדרש לפי ע"א 513/89 Interlego  נ' Exim Lines Bros. ,  פ"ד מה (4) 133, 170 (1994), (להלן: " אינטרלגו").

די לעיין בצילומי השקפים של המצגות כדי לראות כי אין המדובר בציטוט סעיפי חוק אלא בעריכה מיוחדת ומקצועית, לשיטת העורך, של היבטים ונושאים שונים בתחום העונה על דרישות הפסיקה כמפורט בפסקי הדין בעניין קימרון ואינטרלגו ובשורה של פסקי דין אחרים, שאליהם מפנים התובעים בסיכומיהם,  ביחס להכרה בזכות יוצרים ליצירה.

האם הופרה הזכות המוסרית ביצירות

עיון במצגות של התובעים ובמצגות שערך הנתבע מעלה כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעים ביצירות ואת הזכות המוסרית. השוואת השקפים השונים מעלה כי חלקים שלמים מהמצגות הועתקו מהמצגות שבאתר פרישה למצגת הראשונה ולמצגת השנייה שערך הנתבע. אמנם העיצוב שונה במעט אך התוכן בשקפים רבים הוא זהה ומועתק. העתקת התוכן לוותה בהשמטת הקרדיט ליוצרי היצירה כפי שהופיעו באתר פרישה ובהחלפתם בשמו של הנתבע.  הנתבע למעשה לא נתן הסבר ברור מאיפה הגיעו לידיו המצגות ומה היה תהליך העיבוד של המצגות שהוא עצמו הכין מתוך מה שקיבל ממי שקיבל. מכל מקום, נפסק כי אין המדובר בהפרה זניחה אלא בהפרה שלוותה לא רק בהעמדת המצגת המפרה לציבור הרחב באתר החשכ"ל אלא בביצוע פומבי של תוכן הדברים במסגרת ההרצאה שערך הנתבע פעמיים למאות אנשים.

הגנת רשלנות תורמת

בית המשפט דחה את הטענה לפיה בכך שהתובעים איפשרו את העתקת היצירה ברשת הם ניתן לטעון לרשלנות תורמת.  נפסק כי טענה שכזו – הדומה לתלונתו של מי שנוטל את רכושו של הזולת ומלין על כך בעל הרכוש כי לא העמיד שומר שישמור עליו – היא טענה שלא ניתן לקבלה.

כידוע, קביעת האשם התורם נעשית באופן דו שלבי: בחינת התנהגות הניזוק כאדם סביר ולאחריה, אם נמצא כי לא נהג בסבירות, בדיקת האשמה המוסרית בין הצדדים (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי  פ"ד נח(1), 1 ,עמ' 21-22  (2003); ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד (1) 422 (1990)). במקרה זה העמדת האשם המוסרי של הנתבע בהעתקת היצירה ושל התובעים בהימנעותם, ככל שהייתה, מלמנוע את האפשרויות להעתקה, אינה מאפשרת לקבל את הטענה גם אם ניתן לראות בתובעים כמי שהתרשלו – דבר המוטל בספק. 

מספר ההפרות ושאלת הפיצוי

בית המשפט פסק כי הוא אינו סבור כי נדרשת הכרעה כמותית בשאלת מספר ההפרות לאחר שהחוק תוקן ואינו קובע עוד פיצוי מינימום לכל הפרה. אמנם בסעיף 56 (א') לחוק נקבע כי ניתן לפסוק פיצוי בסכום של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק בגין כל הפרה ואולם אין הכרח במקרה זה בקביעה כמותית של מספר ההפרות אלא יותר בהערכה ערכית של מהותן של ההפרות, החשיפה של המצגות המפרות והיבטים נוספים מבלי לראות בכמות ה'טכנית' של מספר ההפרות כחזות הכל. 

סעיף 56 (ב') לחוק מונה שיקולים שונים שיש בהם להשפיע על פסיקת הפיצוי ובהם היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה, חומרתה, הנזק הממשי להערכת בית המשפט, הרווח שצמח לנתבע, מאפיני פעילותו, טיב היחסים שבין הצדדים ותום הלב של הנתבע.

נפסק כי יש להתחשב בכך שההפרה כללה הצגת המצגת המפרה בשתי הרצאות; העמדתה באתר האינטנט של החשכ"ל ובהצעת השימוש במצגת השניה ובמשלוח שלה לחוקר; השימוש היה שימוש מסחרי למטרת עסקו של הנתבע ותמורת תשלום ועל פני הדברים הצגת המצגת באתר היתה למשך מספר חודשים. מנגד יש לזכור כי ההרצאה נעשתה לקהל סגור יחסית של עובדי מדינה; האתר בו מדובר הוא אתר ממשלתי ואינו אתר מסחרי; לא הוברר מה הייתה מידת החשיפה של המצגת וזו לא כללה בעת שהועלתה לאתר פרטים על הנתבע.

בהתחשב בכל אלה ובהינתן כי מדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק אלא על דרך של אומדן המעמיד בית המשפט את הפיצוי עבור הפרת זכות היוצרים בסכום של 40,000 ₪ ואת הפיצוי עבור הפרת הזכות המוסרית בסכום של 20,000 ₪.

הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית  על ידי החשב הכללי

בית המשפט ערך הבחנה בין שתי ההפרות הנטענות. ביחס להפרה שעניינה העלאת המצגת לאתר החשכ"ל, נפסק כי יש לראותה כהפרת זכות היוצרים והפרת הזכות המוסרית אף אם נעשתה מתוך הנחה כי זכות היוצרים במצגת היא של הנתבע.

שונים פני הדברים בכל הנוגע להצגת המצגות על ידי הנתבע במהלך הרצאתו בפני עובדי המדינה. בפעילות זו של הנתבע לא נטלה המדינה כל חלק ולא ניתן לראותה כמי שהפרה את זכות היוצרים או את הזכות המוסרית. נפסק כי הרחבת הגנת זכות היוצרים באופן שבו תחול גם על הגורם שמארגן את ההרצאה איננה סבירה. 

הגנת מפר תמים

המדינה טענה לכך שככל שהפרה את זכות היוצרים קמה לה עילת ההגנה של מפר תמים שכן פעלה בתום לב ומבלי לדעת כי מדובר במצגת מפרה.

התובעים טוענים כי אין לראות את המדינה כמפר תמים וזאת בשל כך שהמדינה ידעה שקיימת זכות יוצרים אף אם לא ידעה למי היא שייכת. בעניין זה מפנים התובעים לסעיף 58 לחוק ולע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט (6) 421, 430-431 (2005) (להלן: "ברוק"). הם מבקשים לקבוע כי החשב הכללי לא פעל בתום לב  ולא עומדת לו הגנת 'מפר תמים'.  התובעים מצביעים על כך כי החשב הכללי לא ווידא כי תכני ההרצאה והמצגת המפרה שהציג ואשר נטענה לאתר החשב הכללי אינה פוגעת בזכות צדדים שלישיים, לא נדרש מהנתבע אישור בכתב או כתב שיפוי או התחייבות והחשב הכללי לא עמד באמות המידה שהוא עצמו מציב כלפי ספקים חיצוניים וגופים המתקשרים עם משרדי הממשלה בכל הנוגע לבדיקת קיומן של זכויות אחרים. הבדיקה שהייתה צריכה להיערך הייתה, לטענת התובעים, צריכה להיות מקיפה וקפדנית יותר.  התובעים מפנים למה שנקבע בת.א. 21685/07  דטה פקס בע"מ נ' לשכת רואי החשבון (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 2.8.10) (להלן: "דטה פקס").

סעיף 58 לחוק קובע כי: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."

ההגנה הניתנת למפר התמים אינה עומדת לו מקום בו ברור שקיימת זכות יוצרים למצגת והטעות היא באשר לזהותו של בעליה. הבחנה זו בין עצם קיומה של זכות יוצרים לבין הידיעה או הטעות באשר לשאלה למי היא שייכת שוללת את תחולת ההגנה של המפר התמים (ר' דרוק, שם; ע"א 9678/05 חב' בטימו נ' ARABON (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 3.8.2008); ע"א (ת"א) 3130/05  ישעיהו רוטר נ' שלומי בוצ'צ'ו (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 12.12.2007)).

הגנת הודעה והסרה

טענת הגנה נוספת שמעלה המדינה היא כי מייד לאחר שקיבלה את ההודעה הסירה את המצגת מהאתר ולכן יש להפעיל את נוהל הודעה והסרה ולהימנע מפסיקת פיצוי כנגד החשב הכללי.  טענה זו, שלפיה אין על בעל ומפעיל אתר חובה לבצע מראש סינון של תכנים מפרים אלא להסתפק בהסרתם בדיעבד התקבלה לדעת המדינה בפסיקה (ת.א. (ת"א) 1559/05  גלעד נ' נטויזן (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 23.7.09); על השולחן; ת.א. 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ נ' רוטר נט בע"מ (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 8.8.11)) והיא חלה גם על המצגת כאן. המדינה סבורה כי אין חשיבות לשאלה מי לחץ על הכפתור שהביא להכללת המצגת באתר החשכ"ל – המדינה או הנתבע ואף שלא ניתן לראות בכך 'תוכן גולשים מובהק' הרי שהמהות היא אותה מהות – ויש לראות את החשב הכללי כספק האינטרנט.  המדינה למדה על כך גם מבהחלטה שניתנה בת.א. 10695-09-09 Nav N Go Kft  נ' דימטרי גולצמן (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 6.9.11) (להלן: "גולצמן") ששם לא חויב מפעיל אתר על הפרת זכות יוצרים שביצע אחד משותפיו בדרך של העלאת תוכנה מפרה על ידי שותף והסרתה מייד.

נפסק כי טענת ההודעה וההסרה אינה עומדת למדינה – אין להשוות את המדינה למפעיל אתר שגולשים מטעינים לאתר שלו מצגת מבלי שיש לו יכולת לבדוק או לברר אם מדובר במצגת שמפרה זכות יוצרים לבין החשב הכללי, שמתקשר בחוזה עם נותן שירותים, ומעלה בעצמו את המצגת לאתר החשכ"ל מבלי לבצע כל בדיקה ומבלי לשאול שאלות. התנהלות זו של החשב הכללי אינה עולה בקנה אחד עם המצופה והסביר ומשכך נהג הרי שהוא חב כלפי התובעים בגין הפרת זכויותיהם.

הגנת השימוש ההוגן

לחלופין טוענת המדינה לכך שעשתה שימוש הוגן ביצירה לצורך יום עיון לימודי, הרחבת ההשכלה, הידיעה והרמה המקצועית של עובדי מדינה שונים שהם חשבי שכר כדי שיוכלו להעביר את הידע. מטרת ההצבה היא הבאת מובאות, מחקר, סקירה וכן הוראה על ידי מוסד חינוך וכך מבקשת המדינה לראות ביום העיון שמארגן החשב הכללי.  בנוסף נטען לכך שמדובר בשימוש לא מסחרי מובהק.  בא כוח המדינה  סבור כי רשימת השימושים המופיעה בסעיף 19 לחוק אינה רשימה סגורה והוא נסמך על המילה 'כגון' המופיעה שם.

באשר להגנת השימוש ההוגן – הגנה זו נובעת מסעיף 19 לחוק שקובע כי:

(א)        שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.

(ב)        לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:

(1)        מטרת השימוש ואופיו;

(2)        אופי היצירה שבה נעשה השימוש;

(3)        היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;

(4)        השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

נפסק כי קשה לראות כיצד חלה הגנה זו במקרה זה מקום בו מועלית מצגת לאתר אינטרנט כללי שבינו לבין חינוך אין ולא כלום. אין המדובר במוסד חינוך; אין המדובר בהוראה מחקר, לימוד עצמי או כל דבר אחר.  השיקולים שבסעיף 19 (ב') אינם תומכים בהנחה כי מדובר בשימוש הוגן. לפיכך לא סבר בית המשפט כי עומדת למדינה הגנת השימוש ההוגן בכל הנוגע להעלאת המצגת לאתר החשכ"ל.

למסקנה אחרת יש להגיע באשר לשימוש במצגת בהרצאה ככל שניתן היה לראות בכך הפרה של זכות היוצרים של התובעים למרות האמור לעיל שכן  מתן הרצאה קרוב הרבה יותר לאותה פעילות חינוכית שאליה מתייחס סעיף 19 לחוק. באשר לטענה כי בשל הפרת הזכות המוסרית לא עומדת הגנה זו (ר' לעניין זה ע"א (ת"א)  3038/02  זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 29.4.2007); ת.א. (י"ם) 3560/09; 3561/09 אבי ראובני נ' מפה מיפוי והוצאה לאור בע"מ (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 6.1.11)).  עמדת בית המשפט היא כי אין המדובר בקביעה מוחלטת  אלא כי יש לאזן בין אינטרסים שונים ולתת משקל לאי מתן הקרדיט בהתאם לטיבה של הגנת השימוש ההוגן (ר' ת.א. (ירושלים) 8211/09 פורגס נ' בית חינוך תיכון גליל מערבי (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 27.7.11)).  במקרה זה בכל הנוגע לעצם מתן ההרצאה נפסק כי אם היה בית המשפט סבור כי מדובר בהפרה היה מקום להחיל את ההגנה.

14 בפברואר, 2012,

2 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בגין השמעת קריוקי באולם אירועים

הפרת זכויות יוצרים בגין השמעת קריוקי באולם אירועים

התובעת, שרים קריוקי – חברה לתכני קריוקי, הגישה תביעה כנגד אולם אירועים שהיה בבעלות  חברת דיוה גרופ בע"מ וחברת דראג שואו בע"מ וגם כנגד מנהליה ובעלי המניות שלה, מר יצחק כהן והגב' אניה גיל פוקס.

התיק נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני כב' השופט אבי זמיר. ביום 6.2.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

בכתב התביעה נטען כי במהלך שנת 2006 הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים והמבצעים בכך שהם השמיעו או התירו להשמעה פומבית של יצירותיה במועדון האמור, וזאת ללא כל הרשאה כדין מהתובעת.

הנתבעים טענו כי הם סברו שניתן להסתפק ברישיון מאת התקליטן, ומאחר והם שילמו לתקליטן, שהציג עצמו כבעל רישיון, סברו כי אין צורך ברישיון נוסף.

התובעת ביקשה בתביעתה צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים השמעה פומבית של שירי קריוקי ללא הרשאה וכן דרשה לחייב את הנתבעים פיצוי בסך של 20,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בגין תשע הפרות לטענתה, המסתכמים ב- 180,000 ₪ ובנוסף ביקשה פיצוי בסך כ- 50,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין ובסך כ- 360,000 ₪ בגין אובדן הכנסה או עשיית עושר ולא במשפט.

נפסק

נפסק כי התביעה כנגד הנתבעת 4 נדחית (בנסיבות העניין, ללא צו להוצאות).

בנוסף נפסק כי התביעה כנגד הנתבעת 1, הנתבעת 2 והנתבע 3 מתקבלת (לגבי 2 הפרות).

נפסק כי הנתבעות  ישלמו כל אחת לתובעת:

א. סך של 10,000 ₪.

ב. שכר טרחת עו"ד של 1,800 ₪.

בנוסף נפסק כי הנתבע 3 ישלם לתובעת:

א. סך של 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה;

ב. שכר טרחת עו"ד של 3,600 ₪.

בנוסף הורה בית המשפט על מתן צו מניעה קבוע.

הפרה של זכות יוצרים ביצירה מוסיקלית

ההגדרה הרלוונטית להפרת זכות יוצרים מוסיקלית מעוגנת בסעיף 2(1) לחוק זכות יוצרים הקודם.

מסקנה בדבר הפרת זכויות היוצרים של התובעת, תתקבל, במידה שיוכח כי הנתבעים שידרו את שירי הקריוקי במועדון, באופן מסחרי, ושלא בהסכמתה.

אחריות אולם אירועים להפרה 

נפסק כי מתן רשות להשמעת מוזיקה במקומות בידור - כדוגמת אולמות אירועים, בתי מלון, מסעדות ואירועים ציבוריים - גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו - כמוה כמתן הרשאה הניתנת לתועלתו הפרטית של העסק.

בנוסף נפסק כי הנתעים אינם יכולים לצאת לידי חובתם בכך שהחתימו את התקליטן על גבי כתב התחייבות, במסגרתו התחייב, לכאורה, להשמיע מוסיקה מוגנת ולהסדיר את עניין התמלוגים עבור זכויות היוצרים,  שכן במצב זה הם "עצמו את עיניהם" ונהגו בחוסר תום לב.

ועל כן, כמפעילות המועדון, חבות בגין הפרה הנטענת של זכויות יוצרים, ללא קשר להתחייבות כזו או אחרת של תקליטן.

קיומן של זכויות היוצרים בשירי הקריוקי

העובדה, שלפיה התובעת נהגה להחתים תקליטנים על גבי כתבי התחייבות מטעמה, מעידה על מודעותם הכללית של הגורמים הרלוונטיים בתחום השמעת שירי הקריוקי, לבעלותה של התובעת בזכויות היוצרים המוסיקליות האמורות.

בנוסף, בפתח כל שיר שהוקרן על גבי המסך במועדון, מופיעה הערה המבהירה את מצב הדברים לגבי זכויות היוצרים של התובעת. עובדה זו, היא אינדיקציה נוספת לעצם קיומן של זכויות היוצרים המוסיקליות של התובעת, וכן היא אינדיקציה לכך שהתובעת עשתה כל שביכולתה בכדי להבהיר את פני הדברים למשתמשים פוטנציאליים בתקליטורים.

על פסק בית המשפט כי, ניתן לצאת מנקודת הנחה, שלפיה זכויות היוצרים המוסיקליות מצויות בבעלות התובעת, והיא בלבד זכאית להחליט לגבי אופן שידור השירים ולגבי מתן הרשאה מתאימה לשידורם לגורמים אחרים.

אופן מתן ההרשאה לשימוש בזכויות התובעת

רישיון התובעת - רישיון קריוקי, הוא רישיון אישי שאינו ניתן להעברה ומוגבל למסגרת אירועי קריוקי, שהם אירועים פרטיים שאינם פתוחים לקהל הרחב.

על פי כתב ההתחייבות, הצדדים להתקשרויות אלה, כלומר התקליטנים ובעלי החצרים, אחראים, כל אחד בנפרד, לקבלת רישיון ייחודי להשמעה פומבית של השירים.

על כן נפסק כי הנתבעים או מי מהם, כמפעילי המועדון, אינם רשאים להסתמך על רישיון שניתן לתקליטן, ככל שניתן, להשמעה פומבית של השירים, אלא הם נדרשים לפעול, באופן עצמאי, לקבלת רישיון להשמעה פומבית מאת התובעת. ללא רישיון השמעה כאמור, אין לבעלי המועדון הרשאה להשמיע, באופן פומבי, את שירי הקריוקי.

אי ידיעה ביחס להפרה

למפר זכות היוצרים עשויה לעמוד הגנה, בנסיבות שבהן הוא לא היה מודע לעצם ההפרה, ואף לא היה לו יסוד סביר לחשוד, שמדובר בהפרה.

הצדדים הציגו שתי גירסאות מנוגדות - גירסתם של הנתבעים, שלפיה הם באמת ובתמים סברו שהרישיון שניתן לתקליטן עונה על הנדרש גם מבחינת ההרשאה האמורה להיות מוקנית להם ומנגד, גירסתו של מר תומר קרימאייר, שהפעיל, כתקליטן, את ערבי הקריוקי מעת לעת, ולפיה הוא הבהיר לנתבעים את חובת הסדרת הרישיון, וקיבל את הרושם שסוגיית הסדרת הרישיון מצויה בטיפול, אם כי הוא לא המשיך לחקור מעבר לכך.

בנוסף, יש ליתן את הדעת לשני נתונים ראייתיים נוספים שהוצגו על ידי התובעת - כתב התחייבות חתום על ידי הנתבעים וכן מכתב התראה מיום 5/2/07 שהופנה אל מועדון הנתבעים מאת התובעת, ובו דרשה התובעת מהנתבעים להפסיק באופן מיידי כל שימוש בחומרים המוגנים השייכים לה, עד להסדרת תשלום הרישיון, וכן הבהירה כי הפעלת הקריוקי ללא הרשאה מתאימה מהווה הפרת זכות יוצרים וקניין רוחני.

שני מסמכים אלה תומכים בגירסתה של התובעת, ומעידים על כך שהיא אכן הבהירה את מצב הזכויות הקיים ואת ההתנהלות הנדרשת מצד הנתבעים, ואף התריעה על כך שהרישיון אינו מוסדר.

כמו כן, יש להתחשב בכך שנטל השכנוע, להראות כי מוקנית להם הגנת אי הידיעה המעוגנת בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים הקודם, מוטל על הנתבעים.

בנסיבות אלה התקבלה גרסת התובעת לפיה הנתבעים היו מודעים למעשי ההפרה.

מספר ההפרות

בכתב התביעה נטען, כי הנתבעים חבים בפיצוי הנתבע בגין תשע הפרות מתועדות שונות. בפועל, קיים תיעוד לגבי שתי הפרות בלבד, על גבי שני תקליטורים.

על כן פסק בית המשפט כי המדובר בשני מקרים שבהם הופרו זכויותיה של התובעת בשירי הקריוקי, על דרך השמעת שירים במועדון האמור.

אחריות מנהלים ובעלי מניות להפרה

לצורך בחינת חבותם האישית של הנתבעים 3 ו- 4 יש לבחון תחילה מהי מידת אחריותו העקרונית של נושא משרה, המפעיל מקום ציבורי, במסגרת חברה-נתבעת, אשר לגביה נטען כי היא מפרה זכויות יוצרים, וזאת בהתחשב בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

על פי הפסיקה, המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסודות האחריות, ואין בכך משום סתירה לעקרון היסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

בפסק הדין בת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2378-07 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' החלל המופלא עד הלום בע"מ [פורסם בנבו] (24/11/11), קבע כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני: "אשר לשאלת אחריותם של מנהלים ובעלי מניות להפרת זכות יוצרים שביצעה החברה שבשליטתם או בניהולם, נקבע כי היותו של אדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה- אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה: יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל.  עם זאת, מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה או ההפרה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (עניין קפוצ'ין בפסקה י"ז לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, פסקאות 17-23 לפסק דינו של כב' הנשיא מ.שמגר; ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769; רע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ' Lloyds & Co, פ"ד נא(5) 855; ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693)".

בהקשר הדברים הרלוונטי לענייננו, נקבע, כי השמעת מוסיקה במקומות פומביים היא חלק אינטגרלי מהשכרת האולם, ומדובר ברשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מהאירוע המתקיים במקום. 

הפרה תורמת המטילה אחריות על בעל מועדון

בפסק הדין בע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ [פורסם בנבו] (20/6/11), הוסברה דוקטרינת ההפרה התורמת, אשר טרם הוכרה במלואה במשפט הישראלי (סעיפים 11 ו- 12 לפסק הדין): 

"הפרה תורמת (Contributory Infringement) בזכות יוצרים, מתייחסת- ככלל- למצב בו גם מי שאינו מפר באופן ישיר זכות יוצרים נמצא אחראי לה, וזאת על רקע התנהגותו ומעורבותו בנסיבות המקרה.  מדובר לרוב בנסיבות בהן גורם אחד אינו מבצע את ההפרה בעצמו, אך הוא מאפשר ומתיר את פעילותו המפרה של גורם אחר, או אף מסייע ומעודד את אותה הפעילות.  הוא משמש מעין "גורם ביניים", בשרשרת ההפרה- בטווח שבין המפר הישיר (מפר "הקצה"), לבין בעל הזכות.  דוקטרינת ההפרה התורמת, טרם הוכרה במלואה במשפט הישראלי, בין בהוראות חוק זכות היוצרים, בין בפסיקה, כך שבמצב הנוכחי-  יצא המפר-התורם (Contributory Infringer) בלא אחריות, על אף תרומתו המשמעותית לביצוע ההפרה, בעוד שהמפר-הישיר יישא לבדו באחריות לביצועה.

אמנם, החוק הקודם הכיר בהפרה תורמת באופן מוגבל, בגדר סעיף 2(3), שעניינו איסור על השמעה פומבית של יצירה מוגנת בלא אישורו של בעל זכות היוצרים.  סעיף זה מורה, כי "כל אדם שהרשה, לתועלתו הפרטית, לתיאטרון או למקום שעשוע אחר, להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים"- ייחשב מפר.  הוראה זו מתייחסת בעיקר למצב בו בעל מקום בידור- כגון תיאטרון או אולם שמחות- מאפשר את ביצוען בפומבי של יצירות מוגנות.  הכוונה היא, למשל, לסיטואציה בה בעל אולם שמחות מתיר לתקליטן להשמיע לאורחים מוסיקה, בלא הסכמתם של בעלי הזכויות ביצירות המושמעות (בירנהק, "לידתה של עוולה: הפרה תורמת בדיני פטנטים, טכנולוגיות של צדק" 188 משפט מדע וחברה (2003) (להלן: בירנהק, לידתה של עוולה); טוני גרינמן זכויות יוצרים כרך ב 677-687 (מהדורה שנייה, 2008) (להלן: גרינמן); טוני גרינמן זכויות יוצרים, אמנים ומפיקים 147-148 (1998)).   סעיף 2(3) לחוק הקודם מוסיף ומורה, כי אחריות להפרה עקיפה זו לא תתקיים מקום בו "לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד סביר לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות יוצרים".  קרי, אחריותו של בעל התיאטרון או בעל האולם, כפופה לידיעתו על ההפרה (בירנהק, לידתה של עוולה, בעמ' 188; גרינמן, בעמ' 677-687).  הוראה דומה קיימת אף בסעיף 49 לחוק החדש".

בענייננו נפסק כי למעשה, בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים הקודם,  מעוגנת דוקטרינת ה"הפרה התורמת", באופן שלמעשה, מטיל אחריות על בעל אולם או בעל מועדון, רק בגין השמעת יצירות מוסיקליות מסויימות המוגנות בזכויות יוצרים, ללא הסכמתו של בעל זכות היוצרים, ותוך מודעות לעצם ההפרה.

אחריות הנתבע 3 - יצחק כהן

נפסק כי הנתבע 3 ניהל את המקום כשכיר של החברות. נפסק כי הנתבע 3 הוא שניהל את ההידברות אל מול התקליטן.  נפסק כי חתימתו של הנתבע 3 מופיעה על גבי כתב ההתחייבות. 

לאור זאת, ובהתחשב בעובדה, שהנתבע 3 לא הגיש תצהיר מטעמו,  סבר בית המשפט, כי הוכחה מעורבותו של הנתבע 3 בניהול פעיל של המועדון, ובכלל זאת, גם ארגון של שני ערבי הקריוקי בהם בוצעו ההפרות האמורות, או לכל הפחות, מתן אישור להוצאתם של ערבי קריוקי אלה אל הפועל.

לפיכך, נפסק כי ניתן לייחס לנתבע 3 אחריות אישית בגין שתי ההפרות האמורות.

אחריות הנתבעת 4 - אניה גיל פוקס

נפסק כי מצב הדברים ברור פחות לגבי מידת מעורבותה של הנתבעת 4 בהפרות השונות ובאחריותה להן.

הנתבעת 4, למעשה, ניהלה את שתי החברות. ואולם ההידברות בעניין כתב ההתחייבות ורישיון השימוש התנהלה בין התובעת לבין הנתבע 3 ומר יוסי כהן, ואין אינדיקציה לכך שהנתבעת 4 היתה מעורבת בפרטי הדברים.

לפיכך, ומאחר שבניגוד לנתבע 3, הגישה הנתבעת 4 תצהיר מטעמה ובו התכחשה לקיומה של אחריות אישית, סבר בית המשפט כי הוכחה מעורבותה באופן המצדיק להטיל עליה אחריות כזו.

הפיצוי בגין ההפרה

סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים 1924, קובע:

"לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים; שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בצו לשנות את השיעורים האמורים".

על פי הפסיקה, הקריטריונים לקביעת גובה הפיצוי הם עוצמת ההפרות, מספרן, משכן, סוג היצירות, אשמת המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר.

בענייננו נפסק כי יש להתחשב בכך, שכאמור, הוכח קיומן של שתי הפרות בלבד, על אף שבסעיף הסעדים בכתב התביעה נטען לקיומן של תשע הפרות, וכפי הנראה, הנתבעים הפעילו את ערבי הקריוקי באופן ניסיוני, ופעילותם בתחום זה הופסקה לאור קיומם של הפסדים כספיים.

נפסק כי יש להתחשב גם בעובדה שההפרות בוצעו במסגרת שתי מסיבות שנערכו במועדון, וכפי הנראה, לא היתה להפרות אלה תפוצה רחבה.

בנוסף נפסק כי, אמנם, הנתבעים התחייבו להסדיר את רישיון ההשמעה ולא עשו כן, אך מנגד ההפרות מצומצמות למדי בהיקפן, וכך גם היקף האחריות המוטלת על הנתבעים 1 - 3.

על רקע שיקולים אלה, קבע בית המשפט כי הנתבעת 1 תחוייב בסכום של 10,000 ₪; הנתבעת 2 תחוייב בסכום של 10,000 ₪ והנתבע 3 יחוייב בסכום של 20,000 ₪.

בנוסף נפסק כי יתר רכיבי הפיצויים שנתבעו, בגין פגיעה במוניטין ואובדן הכנסה או עשיית עושר, לא הוכחו, ומכל מקום, אין הצדקה לפסיקתם בהעדר הוכחת נזק ממשי ועל רקע העובדה שההפרות המעטות שבוצעו הופסקו זה מכבר. 

7 בפברואר, 2012,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילום עיתונאי ששולב בקליפ של הזמר עמיר בניון

תביעה שהוגשה על ידי הצלם אורן זיו כנגד הזמר עמיר בניון ותנועת אם תרצו. התובענה נדונה בבית המשפט השלום בחיפה בפני השופט שלמה לבנוני. ביום 7.2.2012 ניתן פסק הדין בתובענה.

התובע, צלם עיתונות במקצועו, הגיש תובענה כספית על סך 120,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים. בכתב התביעה נטען כי התובע צילם תמונות במהלך הפגנה ונתן הרשאה למספר אתרי חדשות באינטרנט לעשות שימוש חד-פעמי בתמונה. לאחר למעלה משנה, הועלה לאתרי אינטרנט שונים וידאו קליפ עם שיר חדש בביצועו של הנתבע, בשם "אני אחיך". בקליפ נראה הנתבע מבצע את שירו כאשר ברקע מתחלפות תמונות. בין שאר התמונות שולבה גם התמונה הנדונה שצולמה על ידי התובע, כשהיא אינה מוצגת במלואה אלא רק באופן חלקי.

בגין שימוש זה התובע דורש לפצותו בסכום של 100,000 ₪, כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין כל ההפרות של זכויות היוצרים החומריות וזכויותיו המוסריות. ועוד נתבע סכום של 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

בית המשפט קיבל את התובענה ופסק פיצוי בסך 25,000 ₪ ובנוסף תשלום שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

השאלות המרכזית שנדונו בפסק הדין הם:

האם הופרה זכותו המוסרית של הצלם

הפסיקה מבליטה לא אחת את הצורך לשמור על זכותו המוסרית של בעל זכות היוצרים, גם מקום שהוא לא משכיל להוכיח את זכותו החומרית. זכות מוסרית זו היא שהיצירה המפורסמת תיתן קרדיט ליוצרה. וכך מבהיר זאת כב' השופט טירקל, ב-ע"א 2811/93 Robert E. Eiseman  נ' קימרון, פ"ד נד(3) 817, כי "מלבד הזכויות הכלכליות שבידי בעל זכות היוצרים עומדת לו גם זכות אישית-מוסרית... אדם זכאי ששמו ייקרא על 'ילדי רוחו'. זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה 'בהיקף ובמידה המקובלים' הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר" (עמ' 841-840).

הפרסומים נעשו ללא מתן קרדיט לתובע. בית המשפט פסק כי אין בדעתו לקבוע אם זכות מוסרית זו הופרה אף לנוכח העובדה שפרסום הצילום נעשה כשהוא מקוטע ואולם בוודאי שבדעתי לשקול את העובדה שהוא פורסם בשחור-לבן ולא בפרסום התמונה הצבעונית.

גובה הפיצוי בגין ההפרה

סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי בסכום של 100,000 ₪. בגדרו של החוק הנ"ל, אין עוד "רצפה" של פיצוי, וממילא בית המשפט רשאי לא לפסוק פיצוי.

בית המשפט שקל רשימה של שיקולים בבואו לשקול את גובה הפיצוי ובהם: מיהותם של הנתבעים;  מועד הפרסום, מידת התפוצה; גישתו של התובע כי גם לו היה מתבקש ליתן את הסכמתו, הרי זו לא הייתה ניתנת, ולו כנגד תמורה ומתן קרדיט, משום שהתובע אינו מזדהה עם עמדותיהם הפוליטיות של הנתבע והנתבעת; תום לב הנתבעת;  עוצמת ההפרה - ההפרה שולית וזניחה, בת שלוש שניות בלבד;  נטילת אחריות על ידי הנתבעת.

לאחר ששקל בית המשפט את מכלול הנסיבות פסק בית המשפט כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 25,000 ₪ ובנוסף תשלום שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪. 

26 בנובמבר, 2011,

0 תגובות

פרסום לשון הרע של מתחרה על תאגיד

פרסום לשון הרע של מתחרה על תאגיד

תביעת דיבה בסך של 100,000 ש"ח בגין פרסומים בכתב התרעה, פרסום בכתבות כי התובעת מרמה את הגולשים והמפרסמים באמצעות הכפלת מודעות באתרה ובאמצעות תקנון בלתי חוקי (לשון הרע ברשת).

בית משפט השלום בפתח תקווה, השופטת אשרית רוטקופף (תא (פ"ת) 17308-12-09) – 26.11.2011

תחום: לשון הרע על תאגיד

נושאים: הגנה מוחלטת בהליך משפטי, הגנת אמת בפרסום, הגנות תום לב, פיצויים בגין לשון הרע על תאגיד, פרסום בכוונה לפגוע

העובדות:

אתר זה וזה, שבבעלות הנתבע (חברת לוחות מקוונים), מבוסס על העתקת מודעות מאתר יד 2 ומארבעה אתרי לוחות אחרים. בשל פעולתו זו שלחה התובעת, מכתב התראה לנתבע בדרישה כי יחדל מלהעתיק מודעות מאתר יד 2. בתגובה הגיש הנתבע תביעה כנגד התובעת לביהמ"ש המחוזי למתן סעד הצהרתי וצווי עשה המתייחסים בחלקם לבעלות התובעת בזכויות היוצרים בתוכן באתר.

 לאחר הגשת התביעה החל הנתבע, בקמפיין יחסי ציבור שבמסגרתו, ראשית, נטען לדבר דיבה משתיאר הנתבע בפרסומים את מכתב ההתרעה כ"מכתב איומים" וכמכתב לוחמני בו איימה לנקוט נגדו בהליכים משפטיים; שנית, נטען לדבר דיבה באשר לפרסום כי התובעת בהתנהגותה הברוטאלית חושפת שיטות דורסניות ומניפוליסטיות המאפיינות מדינות חשוכות; ושלישית, דיבה נוספת היא הטענה כי התובעת מרמה את הגולשים והמפרסמים באמצעות הכפלת מודעות באתרה ובאמצעות תקנון בלתי חוקי.

התובעת טוענת כי בפרסומים יש משום עוולת לשון הרע ותבעה בגין כך סך של 100,000 ש"ח.

נפסק:

התביעה מתקבלת, נפסק כי הנתבע הוציא דיבתה של התובעת.

הנתבע ישלם לתובעת פיצויים מכוח סעיף 7א(ג) לחוק בסך 100,000 ₪ משוערך ליום התשלום בהתאם לחוק.

כן יישא הנתבע בהוצאות  משפט של התובעת וכן בשכ"ט עו"ד בסך  25,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הגנה מוחלטת בהליך משפטי

הנתבע טען להגנה מכוח סעיפים 13(5) ו- 13(7) לחוק איסור לשון הרע, הקובעים כדלקמן:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי – (5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם או פרסום על ידי בעל דין ,בא כוחו של בעל דין או עד שנעשה תוך כדי דיון כאמור....

(7) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע  כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית ..."

סעיף 13(5) מעניק הגנה מוחלטת למופיעים בפני גופים שיפוטיים. ההגנה מסורה לבעל דין ולעדים המופיעים בפני הגוף השיפוטי. התנאי היחיד שהחוק מציב לתחולת ההגנה הוא שהפרסום ייעשה "תוך כדי דיון" בפני הגוף המשפטי.

לעניין סעיף 13(7), אכן ניתן לראות בהגשת כתבי בית דין כ"ישיבה פומבית". עמד על העניין כב' השופט אור ברע"א דן אבי יצחק, עו"ד ואח' נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח', פ"ד נג(1) 26: "על-כן, בנורמות האמורות יש כדי לתמוך, הן מן הבחינה הלשונית והן מן הבחינה העניינית, במסקנה כי לעניין סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע יש לראות את כתבי בי-הדין שבתיק בית-המשפט כדברים שפורסמו בישיבה פומבית. מן הבחינה הלשונית, תומכות הנורמות האמורות באופציה הפרשנית שלפיה הגשת כתבי בי-הדין לתיק בית-המשפט עשויה להיחשב כ"ישיבה פומבית" של בית-המשפט. במישור הענייני, יש בהן כדי ללמד על קיומו של אינטרס ציבורי במתן מידע לציבור על הליכי משפט, גם בשלב של טרם הגיע העניין לדיון".

הדרישה בסעיף 13(7) הינה לדיווח "נכון והוגן". דיווח נכון והוגן הוא לב ליבה של ההגנה הניתנת למפרסם אודות הליך שיפוטי.

נפסק כי, הפרסומים בענייננו אינם כאלו שנעשו "תוך כדי הדיון", ומשכך לא עומדת לנתבע הגנה מכוח סעיף 13(5) לחוק. בנוסף נפסק כי בנסיבות העניין, הפרסום, אשר הנתבע עמד מאחוריו באופן מלא, אינו עונה להגדרת דיווח נכון והוגן, וככזה, אינו יכול לחסות תחת ההגנה הניתנת בסעיף 13(7).

בנוסף נפסק כי החלק בפרסומים בו מצוטט הנתבע אינו מהווה דיווח על האמור בכתב התביעה, אלא מוצג כעובדות הנאמרות מפיו של הנתבע, פרסום זה נועד לקידום אתר הנתבע והכל אגב רמיסת התובעת.

הגנת אמת בפרסום

הנתבע אף ביקש לחסות תחת ההגנה בסעיף 14 לחוק, לפיה: "14.      במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

הנתבע התגונן בטענת "אמת הפרסום". להוכחת אמת הפרסום הסתמך הנתבע על דברי סמנכ"ל התובעת באשר למודעות הכפולות. על פי עדותו של זה, אכן קיימות באתר התובעת מודעות כפולות.

נפסק כי, מדברי סמנכ"ל התובעת עולה כי התובעת אכן מתמודדת עם מודעות כפולות ואף טורחת ומורידה הודעות כפולות מהאתר.

נפסק כי לעניין טענות אמת בפרסום, מטעם הנתבע הוצגה בפניי מודעה אחת ויחידה המופיעה פעמיים עם אותו מספר זיהוי. הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה כי התובעת מעלה לאתר באופן ייזום מודעות כפולות בעלות מספר זיהוי זהה.

בנוסף נפסק כי הקורא הסביר לא היה יכול להבין כי המדובר בדעתו האישית של הנתבע. אופן פרסום הדברים ושיבוצם בכתבה, מוצג כאילו  עניין לנו בעובדות מוגמרות. כמו כן לא הוכח כי התנהגותה של התובעת הלכה למעשה חושפת שיטות דורסניות ומונופוליסטיות המאפיינות מדינות חשוכות. על כן פסק בית המשפט כי לא עומדת לנתבע הגנת "אמת דיברתי".

הגנות תום לב

בנוסף טען הנתבע להגנות מכוח סעיפים 15(2), 15(3), 15(4), 15(5), 15(10).

סעיף 15 לחוק מסייג את ההגנות המפורטות בו בתנאי שהנתבע עשה הפרסום בתום לב.

נפסק כי אין בפנינו פרסום זהיר ומתון בלשונו, שאינו פוגע בנפגע מעבר לסביר על פי מטרת ההגנה הספציפית במסגרתה הוא נדרש.

הלשון הבוטה והמעליבה בה בחר הנתבע להשתמש הן בכתב הטענות שלו והן בהודעה לעיתונות, סמיכות הזמנים בין הגשת התביעה לבין הפרסומים באתרים השונים, ההחלטה לפרסם בטרם הוגש כתב הגנה וללא בקשת התייחסות מטעם התובעת, הדימיון המובהק בין הפרסומים באתרים השונים, הדברים הקשים שהוטחו בתובעת אשר אינם עונים להגדרת "אמת דיברתי", פרסום מספר הטלפון האישי של הנתבע, סמיכות המועדים להשקת האתר "זה וזה",  ההשפעה העצומה של הפרסומים על עסקי הנתבעת בשים לב לגודלה ולהיותה שחקן ראשי בתחום הלוחות המקוונים, כמו גם מניעיו של הנתבע, שהינו בעליו של אתר חדש המבוסס על העתקת התוכן המפורסם באתר התובעת, המתנגדת לכך, כל אלה מביאים אותי למסקנה כי התנהגות הנתבע נגועה בחוסר תום לב הנדרש על מנת לחסות תחת סעיפי ההגנה של סעיף 15.

פיצויים בגין לשון הרע על תאגיד

תאגיד ייפרע פיצויים בשל עוולה אזרחית של פרסום לשון הרע רק במקרה בו נגרם לו נזק. אולם הגדרת נזק כוללת גם את הפגיעה בשם הטוב, כלומר – די בכך שנאמר שנגרמה פגיעה בשם הטוב, כדי שנאמר שקיים לנפגע נזק. בתאגיד, בשונה מ"אדם טבעי", פגיעה בשם הטוב מהווה נזק רק אם גרמה לפגיעה בנכסיו או בעסקיו של התאגיד (ראה, אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 160-161, הוצאת נבו).

ויפים בעניין זה דבריו של כב' הנשיא התורן קנת בת"א 2430/58 שכון עובדים בע"מ נ' עיתון "הארץ"  בע"מ ואח' (1960), כג () 150 (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] : "ועוד נקבע במשפט אחר, הוא פסק הדין במשפט של: D&L Caterers ltd & Jackson v. D'Anjou (1945) 1 All E.R 563  כי בענייני שם רע על גופים מאוגדים, מותר לחברה לתבוע אף מבלי להוכיח נזק ממשי, בתנאי שהדיבה מתייחסת לעסקי הגוף המאוגד ולרכושו, כי אז החוק מסיק את גרימת הנזק מעצם פרסום הדיבה, ואין הבדל בנדון זה בין אדם טבעי וגוף מאוגד....המסקנה מהאסמכתאות האלה היא שאם מוכיחים כי הדיבה נוגעת לעסקי אדם או חברה, הרי שבכך יש כבר הוכחה על נזק" .

פיצוי בגין פרסום בכוונה לפגוע

נפסק כי עשיית הפרסום נעשתה בזדון ומתוך מטרה לפגוע בעסקי התובעת ובשמה ולא מתוך מניעים טהורים של דאגה לציבור. אף היריבות העסקית בין הנתבע לתובעת, יש בהם כדי להעיב על תום ליבו של המפרסם.

נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת כפל פיצוי מכוח סעיף 7א(ג) לחוק בסך כולל של 100,000 ₪.

4 בספטמבר, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בשידורי כבלים

הפרת זכויות יוצרים בשידורי כבלים

תביעה שהוגשה על יד AGICOA - Association for the International Collective Management of Audiovisual Works כנגד חברת הכבלים הוט - מערכות תקשורת בע"מ. התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז ונדונה בפני השופטת אסתר שטמר. ביום 4.9.2011 ניתן פסק הדין בתובענה.

התובעת היא עמותה לניהול משותף של זכויות יוצרים ביצירות אודיו-ויזואליות ומאגדת מפיקים וארגונים מרחבי העולם לגביית תמלוגים עבור שידורי משנה של ערוצים שבהם משודרים תכנים של היוצרים המאוגדים.

במרכז התביעה דרישת AGICOA כי הוט והחברות שקדמו לה ומוזגו לתוכה ישלמו פיצויים עבור שדורי משנה שהעבירו בשנים 1993-2000, מבלי ששלמו עבורם תמלוגים ל AGICOA.

התובעת טענה כי העברת שדורי משנה תוך סירוב לשלם תמלוגים עבורם עולה כדי הפרת זכות יוצרים ומזכה אותה בפיצויים.

הסעד שבוקש בתובענה התבסס על הפיצוי הסטטוטורי לפי חוק זכויות יוצרים 1911 (בין 10,000 ₪ לבין 20,000 ₪ לכל סוג של הפרה) וחישובו לפי מספר ההפרות שלו טוענת התובעת גבוה בהרבה, אולם התביעה הועמדה על 20,000,000 ₪.

התביעה התקבלה, הוט חויבה לשלם לשלם ל AGICOA סכום של 10,000,000 ₪. בנוסף נפסק כי הוט תוסיף ותשלם ל AGICOA את הוצאות התביעה, וכן שכר טרחת עורכי הדין שלה בסכום של 500,000 ₪.

הנקודות המרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

זכות היוצרים בשידור משנה

החוק החל בעניננו הוא חוק זכות יוצרים 1911, שעל פי סעיף 1(2) בו זכותו של בעל זכות יוצרים להעלות יצירה ולהעתיקה בכל דרך, ולהרשות זאת לאחרים. הפרת זכות יוצרים, על פי החוק, היא עשיית מעשה הנתון לבעל הזכות, לרבות הפצה לצרכי מסחר.

העברת שדורי משנה ללא הרשאת בעל זכות היוצרים היא בגדר הפרת זכות יוצרים. כך נקבע בד"נ 6407/01 ערוצי זהב ושות' ואח' נ' Tele Event Ltd. פ"ד נח(6)6 (2004), ובע"א 2173/94 Tele Event Ltd. נ' ערוצי זהב ושות' פ"ד נה(5) 529, 549-552 (2001).

כאמור בענין Tele Event , זכות היוצרים הנפרדת לצורך שידורי משנה נלמדת מהוראות סעיף 6 בחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 וכללים 2 ו-6 בכללי התקשורת (בזק ושידורים) (בעל רשיון לשידורים), התשמ"ח-1987.

זכויות היוצרים של המייג'ורס - המפיקים

למרות הנטען בתביעה ובתצהיר, AGICOA לא הראתה שזכויות כל אלפי המפיקים הועברו אליה. מסיבות שבחסכון ויעילות, לטענתה, החליטה התובעת להציג זכויות של 7 מפיקים בלבד, שבעת המייג'ורס (MGM, FOX, UNIVERSAL, SONY, PARAMOUNT, WARNER Bros., BUENA VISTA).

טענת הוט כי המפיקים אינם בעלי זכות יוצרים ביצירה, וכל יוצר אוחז בזכויות לגבי התחום שיצר: מוסיקה, תסריט, בימוי, וכן הלאה, מנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment פ"ד נד(1) 577, 589 (2000), שלפיה: "המסקנה היא שיש לראות ביצירה הקולנועית יחידה שלמה אחת, שהיא יצירה דרמטית העומדת בפני עצמה וראויה להגנה בתור שכזאת, בלי לגרוע מן ההגנה על יצירות המשנה המרכיבות אותה".

הוכחת הבעלות בזכות היוצרים - הוכחה שרשרת הזכויות

מקום שהמצהיר מטעם התובעת הצהיר כי הזכויות רשומות אצל התובעת, ולהצהרות המייג'ורס שצורפו לתצהירו צורפו רשימות פרטניות משלהן, והנתבעת אף הבהירה כי בדקה את הרשימות ומצאה בהן תקלות אחדות – לא ברור מדוע סבורה הוט שאין בידי AGICOA ראיה לזכויות של המייג'ורס ביצירות. מדובר ברשומה של החברה שהעיד בעל תפקיד מטעמה, שנבחנה גם על ידי הנתבעת ונמצאה נכונה ברובה המכריע. יתרה מזו, מעדות נציגת הוט עולה, שכאשר הוט רוכשת זכות שדור ממפיק זר, הצהרתו בדבר הזכויות שהוא אוחז בהן מספקת אותה. אותו דין צריך לחול גם בקשר לבדיקת הזכויות אצל AGICOA.

מכל מקום, משהעידו המייג'ורס על עצמן לצרכי התביעה כי חברות הפקה הן, ומשהעבירו את זכויותיהן כמפיקות – נדרשת התמודדות ישירה עם העובדות כדי לקבוע אחרת, ועל כן הוכחה שרשרת הזכויות במלואה.

אי צרוף המפיקים בעלי הזכות כתובעים

הוט טענה כי הדין הישן (להבדיל מהחדש) מחייב את צרוף בעל הזכות המקורית, למרות שהעביר את זכות התביעה לתאגיד זכויות, ולא היא: סעיף 6(1) בחוק זכות יוצרים 1911 מאפשר לבעל זכות היוצרים לתבוע את כל התרופות המוקנות לו כתוצאה מהפרת זכות יוצרים. על כן טוענת הוט כי מי שאינו הבעלים של הזכות, והוא בעל רשיון בלבד, אינו רשאי לתבוע בשמו את המפר (ס' 147 בסיכומיה).

בית המשפט פסק כי מטרת הצרוף היא להבטיח כי בעל הזכויות המקורי לא יגיש תביעה נוספת נגד הנתבע, דבר שמושג בעניננו בכתבי ההעברה עצמם, על פי לשונם הברורה. אומנם בתביעת חוב שהגישה AGICOA נגד תבל וגוונים (פש"ר (ת"א) 136102, בשא 5150/05 AGICOA נ' תבל תשדורת בינלאומית לישראל בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.10.2005) נדחתה ע"י כב' השופטת ו' אלשיך בעיקר מפני שבעלי זכות היוצרים לא צורפו לתביעה.

ואולם דעת בית המשפט שונה.

בית המשפט סבר כי לפי מילות כתבי ההעברה העבירו המייג'ורס ל AGICOA זכות בלעדית לטפל בזכויות היוצרים בהעברת משנה בישראל, והיות שהדין הישן המתיחס לתביעה שלפני מאפשר זכות תביעה עצמאית כזו, כאמור לעיל – לא ראה בית המשפט מקום להכנס לאבחנה שבין הזכות הקניינית עצמה לבין הזכות החוזית שמועברת ע"י בעל זכות הקנין לאחר.

ועל כן, למרות טענות הוט, הראיות שלפני בית המשפט אינן נותנות סיבה לפקפק בכך שלמייג'ורס המפיקים זכות יוצרים ביצירותיהם; ושהעניקו את כל ומלוא הזכות לתבוע תמלוגים או הפרה ופיצויים בגין העברת משנה בישראל ל-AGICOA, בין באמצעות העברת זכות הקנין עצמה לצורך שדורי המשנה בישראל, בין באמצעות רשיון ייחודי שניתן לה, ללא שיור.

ההפרה של זכויות יוצרים בשידורי כבלים

נפסק כי AGICOA הוכיחה כי הוט הפרה את זכויות היוצרים של המפיקים בערוצים הנזכרים.

פיצויים בגין הפרת זכות יוצרים

הוט סבורה שאין הצדקה לסכום הנתבע, ומשווה אותו לסכום ששולם על ידה לכל ארגוני גביית תמלוגים עבור זכויות קנין רוחני בשנת 2000, שעמד על 8 מליון ₪. השוואה זו אינה יכולה לעמוד: לא הרי תשלום תמלוגים לפי הסכם כהרי תשלום פיצוי בגין הפרה, בודאי כאשר מדובר בפיצוי סטטוטורי.

משהוחלט כי בהפרת זכויות יוצרים המדובר, המזכה את AGICOA בפיצוי ללא הוכחת נזק, השאלה שיש לבחון היא אם יש לראות כל אחד מן השדורים של יצירות המייג'ורס כהפרה נפרדת, אם לאו.

סעיף 3א בפקודת זכות יוצרים מאפשר לפסוק "...לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים;...". פסק הדין המנחה לעניין פרשנות סעיף 3א לפקודה הוא ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992). באותו מקרה נדונה הצגה שהועלתה 74 פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה, ועלתה השאלה האם יש לראות בכך 74 הצגות או שמא הצגה אחת. וכך נקבע על ידי כב' הנשיא שמגר : "ה"הפרה", אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על-ידי הנתבע, ואין זה משנה, מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (שם, בפסקה 10). המבחן שנקבע הוא "מבחן הזכות שנפגעה", אולם הנשיא שמגר מסייג קביעה זו בציינו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום "הפרה" עצמאית לעניין סעיף 3א" (שם, בפסקה 13).

בע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5) 337 (1997) נקבע כי העתקת חלקים מתוך מחירוני תשומות בניה אשר פורסמו במועדים שונים מהווה 11 הפרות שונות, שכן מידת ההשקעה הכרוכה בהשגת המידע העדכני ובפרסומו, ומשקלו הסגולי של המידע, מלמדים כי כל חוברת מהווה עבודה נפרדת. כן נפסק כי כך הדבר גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", המשמש בדין האמריקני, ולפיו יצירות נפרדות הן יצירות שלכל אחת מהן ערך כלכלי עצמאי והן עומדות בפני עצמן.

מאידך, בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נז(5) 255, 278 (2003), שעניינו במודולים שהרכיבו מערכת תוכנה פיננסית להנהלת חשבונות, נקבע כי יש לראות במודולים חלק אינטגרלי של התוכנה, שהעתקתם מהווה הפרת זכות יוצרים אחת בלבד.

בפסיקה מאוחרת יותר (רע"א 4148/09 אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים בע"מ נ' יום טוב (טוביה) חדד (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.7.2009)), נדונה השמעה פומבית של 13 יצירות מוגנות במהלך אירוע משפחתי ,על ידי תקליטן מקצועי, באמצעות מכשיר הגברה ורמקולים. בית המשפט המחוזי קבע כי עסקינן ב-13 יצירות שהושמעו ברצף באירוע אחד ולכן מדובר במסכת אחת. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין בציינו כי "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה" (שם, בפסקה 9).

בעניננו מדובר בהפרות נפרדות, ולו משום שמדובר ביצירות שונות ונפרדות, ששודרו במועדים שונים. איגודן לאגודה אחת אינו אפשרי אף לפי הפסיקה המחמירה ביותר. בפס"ד שגיא נקבע כי יש לתת פרשנות מורחבת לפיצוי ללא הוכחת נזק, כך שהתובע שהוכיח כי זכותה הופרה יוכל לבחור תמיד בפיצוי הסטטוטורי "ללא קשר לאפשרויות, האובייקטיביות או הסובייקטיביות, להוכיח את הנזק הממשי" (בסעיף 8 בפסק הדין).

אכן, שורת הדין הרגילה דורשת כי תובע יוכיח את נזקו. רק כיוצא מן הכלל מתאפשרת פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, כפי שנקבע בחוק. קביעה כזו מבקשת להשיג יעדים חברתיים חשובים, ובהם בעיקר הרתעה מפני הפרת זכות יוצרים. מניעת השמוש בכלי חשוב זה במקום שהנזק הנטען או הפיצוי הנתבע גבוהים עלולה להשיג את הנושא כולו לאחור, לרבות פגיעה חמורה במרכיב ההרתעה. בענייננו, הסכום הגבוה אינו נובע מקביעת המחוקק אלא משורת ההפרות הגדולה והארוכה, שהנתבעת לא שמה לה סוף. חוק זכות יוצרים הישן אמנם אינו קובע את הקריטריונים לקביעת סכום הפיצויים, אולם ניתן ללמוד אותם מסעיף 56(ב) בחוק החדש. בענייננו, גם אם נחיל את הסכום הנמוך האפשרי לפי החוק לכל אחת מן ההפרות, יהיה סכום הפיצויים מעבר לסכום שהתובעת תבעה.

תוצאת האמור היא, שיש לכפול את הרף התחתון שבפצויים הסטטוטוריים, 10,000 ₪ בכל ומלא היצירות שהמייג'ורס הציגו כיצירות שלהם ששודרו בישראל בשדורי משנה באמצעות הוט (34,000 לפחות), והתוצאה היא 340,000,000 ₪. יש להפחית מאלו אותן 14 יצירות שאינן משל המייג'ורס. יש להפחית מאלו את שדורי ערוץ Starworld בשנים 1999-2000 (כאמור בסעיף 58 לעיל) ויש להפחית מספר לא מבוטל של הפרות בגין הטענה שהעברת WarnerBros ושל MGM אינה נקיה מספקות. עדיין גבוה הסכום בהרבה מזה שנתבע על ידי הוט, ולכן יש להעמיד את הפיצוי על דרישת הוט, 20,000,000 ₪. מסכום התביעה יש להפחית את החיובים שאמורים היו לחול על תבל וגוונים ולא על החברות שמוזגו להוט. בהתחשב באמור ועל דרך האומדנא, מצא בית המשפט לנכון לנכות מחצית מן הסכום הנתבע, 10 מליון ₪ ע"ח הפרות של החברות שפורקו.

על כן חייב בית המשפט את הוט לשלם ל AGICOA סכום של 10,000,000 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה, 28.3.00. ובנוסף נפסק כי הוט תוסיף ותשלם ל AGICOA את הוצאות התביעה, וכן שכר טרחת עורכי הדין שלה בסכום של 500,000 ₪.

22 ביוני, 2011,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בסימן כלאים וגניבת עין במהלך שיווק

הפרת סימן מסחר בסימן כלאים וגניבת עין במהלך שיווק

תביעת הפרת סימן מסחר שהגישה ד"ר גב כנגד חברת נייט סליפ סנטר, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 22.6.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

נטען כי הנתבעים עשו הכלאה של חלק מסימן המסחר של התובעת 2 ("ד"ר גב") וחלק משם המותג הבינלאומי אותו מייבאת התובעת 1, והרשום כסימן מסחר לטובתה בישראל ("RELAXON") ויצרו לשימושם סימן מסחר שהוא בגדר "סימן כִּלְאַיִם" – המותג "ד"ר רילקס". בעשותם כן, לטענת התובעות, הם פוגעים בסימן המסחר הרשום (ולטענתם גם והמוכר היטב) של התובעות, מבצעות עוולות של גניבת עין והפרת חובה חקוקה, נוהגות בחוסר תום לב ומתעשרות שלא על פי זכות שכדין על חשבון התובעות.

בנוסף נטען כי במהלך שנת 2006 עובד הנתבעים הציג מצג כאילו כורסאות הנמכרות על ידם תחת המותג "ד"ר רילקס" הן כורסאות של "ד"ר גב" ובמקרה שני העתיקה הנתבעת 1 את העיצוב של חלקים מהקטלוג "ד"ר גב".

בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, נפסק כי לא הוצגה תשתית ראייתית המצדיקה הוצאת צו מניעה כנגד השימוש בסימן המסחר "ד"ר רילקס", שכן אין להטעיה בשל השימוש בסימן.

ואולם נפסק כי הוכח לפני כי לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 בשנת 2006, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין. מהטעמים אלו חייב בית המשפט את הנתבעת 1 בתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק לטובת התובעת 2, בסכום כולל של 200 אלף ₪.

בית המשפט לא מצא לנכון לעשות צו להוצאות. לעניין זה הביא בית המשפט בחשבון את מכלול השיקולים, לרבות השיקולים הבאים: התביעה התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה; התובעת 1, גם אם לא זכתה בסעד, הגישה תביעה שראוי היה כי תתברר; התנהגות הנתבעת 1 בעבר (קרי, בעת החדרת המותג לשוק) הייתה פגומה; הגשת התביעה על ידי התובעים נעשתה בשיהוי לא מבוטל; כל הנתבעים יוצגו על ידי בא כוח אחד.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

ההבדל בין גניבת עין להפר סימן מסחר

הטענות כנגד שימוש הנתבעים בסימן המסחר "ד"ר רילקס" הועלו בעיקר במסגרת העילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין (סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999). השוני בין העילות הללו הוא "במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם" (דברי השופט אשר גרוניס ברע"א 5454/02 טעם טבע (1998) טיבולי נ' אמבורזיה סופרהרב, פ"ד נז(2) 438, 450 (2003) (להלן: "עניין טעם טבע")).

האם יש בשימוש בסימן "ד"ר רילקס" משום הפרה של סימני המסחר "ד"ר גב" או "רילקסון"?

המבחן לקיומו של דמיון מטעה בדיני סימני המסחר הוא "המבחן המשולש", לאמור עלינו לבחון את המראה והצליל, סוג הסחורות וחוג הלקוחות ויתר נסיבות העניין.

בית המשפט פסק כי, הפעלת מבחן זה בנפרד ביחס לכל אחד מסימני המסחר הרשומים של התובעות מחייבת להגיע למסקנה כי לא הוכחה בענייננו הפרה לא של סימן המסחר "ד"ר גב" ולא של סימן המסחר "רילקסון". וזאת מהטעמים הבאים:

א. בית המשפט פסק כי לאחר המונח החוזר ("ד"ר"), קיים מונח שונה ("גב" לעומת "רילקס") הן מבחינת הכתיב, הן מבחינת הצליל והן מבחינת המשמעות. מונח זה יוצר אבחנה, הן מבחינת המראה והן מבחינת הצליל, בין סימני המסחר.

ב. נפסק כי המונח החוזר, "ד"ר", הוא תואר אשר, נעשה בו שימוש תדיר בתחומי המסחר לצורך תיאור עוסקים רבים (לדוגמא "ד"ר לק", "ד"ר שקשוקה", "ד"ר סובארו", "ד"ר פישר" ועוד). במצב דברים זה, לא ניתן לטעון כי יש ליחס משמעות של ממש לקיומו של מונח חוזר זה, וזאת גם כששני הסימנים משמשים באותו תחום פעילות, ומצויים בשימוש של מתחרים ישירים.

נפסק כי ככל שהדברים נוגעים לסימן המסחר "רילקסון", הרי שאכן קיים דמיון לכאורי הוא גדול יותר. למרות זאת, סבר בית המשפט כי התובעת 1 לא עמדה בנטל להוכיח קיומו של דמיון מטעה, וזאת מהטעמים הבאים:

א. מבחינת המראה, קיים הבדל ניכר בין דרך רישום סימן המסחר "רילקסון" לדרך רישום הסימן "ד"ר רילקס".

ב. ה"מוטיב החוזר" בשני הסימנים הוא אומנם דומיננטי מבחינת הצליל, אולם המדובר בסימנים המשמשים בעיקר לפרסומים בדפוס. מכאן שאת עיקר המשקל יש לתת, בנסיבות המקרה, לשוני בצורה, ולא לדמיון בצליל.

המרכיב החוזר בשני הסימנים , "relax", שבו מתמצה הדמיון, הוא מילה לועזית שמקובל להשתמש בה הן בחיי היום יומיום והן בעולם המסחר. היא קשורה למגוון דימויים רחב, ובהקשר בו עסקינן מתקשרת ל"נוחות" ול"רגיעה", שכורסאות ומערכות ישיבה אמורות לספק. במצב דברים זה, הקביעה כי רק לעוסק אחד, התובעת 1, תינתן הזכות להשתמש במונח זה לתיאור מוצריה היא מרחיקת לכך, ואינה רצויה.

מטרת סימני המסחר: סימן שהוא שעטנז של שני סימני קיימים ורשומים

הסימן מהווה הכלאה של שני סימני המסחר  ואולם, כפי שהפסיקה חזרה והדגישה, המבחן לעניין סימני מסחר, כמו גם המבחן לעניין גניבת עין, הוא, במקרה הרגיל, מבחן החשש להטעיית הציבור (ראו עניין טעם טבע, בע' 450). וזאת יש לזכור, הגם שסימן המסחר הוא זכות קניינית, הרי שבשונה מזכות היוצרים, תכליתו אינה להעניק בלעדיות בשימוש בסימנים ובצלילים המהווים את סימן המסחר, אלא להקנות לבעל סימן המסחר שליטה על השימוש במוניטין שסימן המסחר משקף.

מכאן, שבכפוף למקרים חריגים, אין לראות בעצם שימוש בסימן המסחר, ללא סכנה להטעיית הציבור, משום הפרה של זכויות בעל סימן המסחר (למקרה חריג, לגישת שופטי הרוב ראו ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314 (2004).

נפסק כי זה אין זה עניינם של דיני סימני המסחר למנוע מעשה ממין זה, כל עוד אין חשש להטעיית הציבור ליחס את המוניטין של אחד או שני בעלי הסימנים לבעל סימן הכלאים.

האם יש בשימוש בסימן "ד"ר רילקס" משום גניבת עין?

הטענה לביצוע עוולה של גניבת עין מחייבת הנחת תשתית עובדתית מתאימה. במקרה הרגיל, יש צורך להוכיח את דבר קיומו של מוניטין התובעת בשלב הראשון, ואת הסכנה להטעיית הציבור לייחס את המוניטין של התובעת לנתבע בשלב השני.

התנאים להוכחת מוניטין בסימן

התובעת 1 לא טרחה להביא ראיות של ממש להוכחת המוניטין שצברה, והסתפקה בהצהרת מנהלה, מר אליהו יגאל, כי המותג "רילקסון" מוכר בארץ עוד משנת 1993. ספק בעיני אם די בכך לשם הוכחת מוניטין, אולם נוכל להניח עניין זה בצריך עיון.

התובעת 2 הוכיחה קיומו של מוניטין. מוניטין זה הוכח הן מרמת ההיכרות הגבוהה של הציבור עם סימן המסחר של התובעת 2 לפי הסקר שערכה והן מההיקף העצום של השקעתה בפרסום סימן המסחר (כ- 14 מליון ₪ בין השנים 1999 – 2007).

התנאים להוכחת חשש להטעיה

נפסק כי התובעת 1 כלל לא ניסתה להניח בסיס ראייתי שיש בו כדי להתמודד עם השלב השני של הוכחת קיום העוולה: הצגת מצע ראייתי היכול לבסס מסקנה שפעולות הנתבעים, ובכלל זה השימוש במונח "ד"ר רילקס", יוצרים חשש להטעיית הציבור להאמין כי מוצרי הנתבעת 1 הם מוצרים של התובעת (קרי, שציבור הלקוחות מעניק בטעות למותג "ד"ר רילקס" את המוניטין שהוא מייחס למוצרי "רילקסון"). מכאן שטענת הנתבעת 1 כי בוצע כלפיה עוולה של גניבת עין, או כי יש חשש שהמשך השימוש בסימן "ד"ר רילקס" יהווה גניבת עין כלפיה,  לא הוכחה.

גם התובעת 2 לא הוכיחה כי יש חשש של ממש להטעיה של הציבור מעצם השימוש בסימן "ד"ר רילקס" על ידי הנתבעת 1. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, משך הזמן המשמעותי שחלף מאז החלה הנתבעת 1 להשתמש בסימן "ד"ר רילקס" ועד להגשת התביעה; שנית, הראיות שהובאו על ידי התובעת 2 להוכחת הסכנה להטעיית הציבור היו קלושות, ולא מספקות. אבהיר בקצרה כל אחד מטעמים מצטברים אלו.

גניבת עין וסימן שהוא שעטנז של שני סימני קיימים ורשומים

יתכן ששימוש בסימן כלאים, המשלב בין שמותיהם של שני עוסקים בעלי מוניטין בשוק, יהווה עוולה של גניבת עין, מאחר שיוכח כי הדבר מביא את הציבור להניח קיומו של שיתוף פעולה בין העוסקים הוותיקים, ובעקבות זאת לייחס למוצר או לשירות המסומן באמצעות מותג הכלאים את המוניטין של שניהם. לפיכך, אם היה מוכח כי השימוש בשם "ד"ר רילקס" מוביל את הציבור לסבור בטעות שהמדובר בשיתוף פעולה עסקי בין "ד"ר גב" ל"רילקסון", הרי שהיה מקום לשקול מתן צו מניעה על מנת למנוע הטעיה שכזו. אפס, לא רק שטענה כזו לא הוכחה באמצעות ראיות מתאימות, אלא שהיא אף לא נטענה על ידי באי כוח התובעים.

על כן נפסק כי לא הוכח שעצם השימוש בסימן "ד"ר רילקס" (לרבות הלוגואים שלו) מהווה הפרה של סימן המסחר "ד"ר גב" ו/או של סימן המסחר "רילקסון", ואף לא הוכח כי המשך השימוש בסימן "ד"ר רילקס" צפוי להביא להטעיית לקוחות, באופן שיכול להצדיק מניעתו מכוח העוולה של גניבת עין.

עשיית עושר ודיני הקניין הרוחני

בית המשפט פסק כי בשים לב לכך שמדובר באינטרס המוסדר בדיני הקניין הרוחני באופן מספק, לא ניתן לטעון שיש מקום להרחבת היקף ההגנה המשפטית באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט (עופר גרוסקופף, "הנשר והנסיכות – על היחס שבין דיני עשיית עושר ולא במשפט לבין דיני זכויות יוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס"ט) 201, וראו במיוחד עמודים 222 – 225).

גניבת עין באופן השיווק

בית המשפט פסק כי הוכח לפני לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 באותה תקופה, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין.

במקרה האחד, הציג עובד של הנתבעת 1 ביום 18.9.2006 מצג בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת 1, כאילו כורסאות הנמכרות על ידה תחת המותג "ד"ר רילקס" הן כורסאות של "ד"ר גב".

במקרה השני העתיקה הנתבעת 1 לערך בחודש ספטמבר 2006 את העיצוב של חלקים מהקטלוג של התובעת 2, ועשתה בהם שימוש בקטלוג שיצרה לקו המוצרים "ד"ר רילקס". נפסק כי הדמיון בין שני הקטלוגים איננו יכול להיות מקרי, וכי המדובר במעשה מכוון, שנועד, ועלול היה לגרום, להטעיה של ציבור הלקוחות.

הפיצוי בגניבת עין

בהעדר הוכחה בדבר גובה הנזק הממשי שנגרם לתובעת 2, או ההתעשרות שהפיקה הנתבעת 1, בית המשפט פסק, בעיקר משיקולי הרתעה, לחייב את הנתבעת 1 בפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, דהיינו 100,000 ₪, בגין כל אחת מההפרות הללו.

לעניין זה ראוי להדגיש כי המדובר בשני מעשים שונים, אשר התרחשו בסמיכות זמנים, בעת החדרת המותג לשוק, והיכולים ללמד על מדיניות מכוונת מצד הנתבעת 1.

נפסק כי הקושי הרב באיתור מעשים זדוניים כגון אלו, מחייב כי כאשר נתפס עוסק בקלקלתו, יוטלו עליו פיצויים בשיעור ממשי, שיש בהם כדי להוות משקל נגד לסיכויי התפיסה הנמוכים (לשיקולים לעניין קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק ראו עמית אשכנזי, "פיצויים ללא הוכחת נזק", יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס"ט) 573).

20 ביוני, 2011,

0 תגובות

הפרה תורמת בדיני זכויות יוצרים

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן, י' דנציגר (עא 5977/07) – 20.6.2011

תחום: הפרה תורמת בדיני זכויות יוצרים

נושאים: הפרה תורמת, הפרה תורמת: שימוש ביתי - פרטי, אחריותו של משתף ומשדל, התנאים להכרה בהפרה תורמת, הגנת השימוש ההוגן למוסד אקדמי, פיצוי ללא הוכחת נזק

העובדות:

שוקן הוציאה לאור את הספר "יפן המסורתית" מאת בן עמי השילוני. יצירה זו הועתקה בשלמותה, שוכפלה ונמכרה במסגרת "מקראה" המשמשת ללימודי סטודנטים. מכירת המקראה התקיימה באולם 300, בבניין מדעי הרוח בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, על-ידי המשיב 3, מר כהן, אשר שימש באותה התקופה כיושב ראש "תא אופק" של מפלגת העבודה.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא), במסגרתו נקבעה אחריותם של מספר גורמים להפרת זכויות יוצרים. במוקד הדיון ניצבת השאלה אם יש מקום להכיר בדוקטרינת ההפרה התורמת בדיני זכויות יוצרים, ובאילו תנאים יש להחילה. בהמשך לכך, עומדת השאלה אם ראוי במקרה זה להטיל אחריות על המערערת – האוניברסיטה העברית בירושלים – להפרת זכות יוצרים שלא בוצעה על-ידה, אך התקיימה בקמפוס שלה.

נפסק:

הערעור התקבל בחלקו, נקבע כי אין אחריות לאוניברסיטה להפרה, הערעור נדחה ביחס לשיעור הפיצוי. שוקן תשא בהוצאותיה של האוניברסיטה בערעור, וכן בשכר טרחת עורך דינה בשיעור של 10,000 ש"ח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי קיבל, באופן חלקי, את תביעתה של שוקן, תוך שהוא קובע כי מכירת המקראות הפרה את זכות היוצרים שלה בספר, ועל רקע זה נדרש בית המשפט לשאלת אחריותו של כל אחד מהגורמים לביצועה.

באשר לכהן, נקבע כי הוא אחראי באופן ישיר להפרה, וזאת – בין היתר – נוכח הודאתו בביצוע מעשה ההפרה בהליך הפלילי שהתנהל נגדו, ואף בעדותו בבית המשפט המחוזי.

בנוגע לאחריותה של המפלגה, נקבע כי לא הוכח שתא אופק הוא מוסד או אורגן שלה. נוכח זאת, נפסק כי אין למפלגת העבודה אחריות ישירה להפרה. אף באשר לאוניברסיטה, נקבע כי אין מקום לייחס לה אחריות ישירה להפרה.

על רקע קביעות אלה, בחן בית המשפט אם קמה לאוניברסיטה ולמפלגה אחריות תורמת להפרת הזכויות ביצירה. תחילה נקבע, כי אין מקום לייחס לאוניברסיטה אחריות עקיפה להפרה מכוח סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: החוק הקודם). לצד זאת, בחן בית המשפט את האפשרות להטיל אחריות מכוח דוקטרינת ההפרה התורמת. בהתייחסו לדברים שנקבעו בע"א 1636/98 רב בריח בע"מ נ' בית מסחר לאביזרי רכב חבשוש (1987) בע"מ, פ"ד נה(5) 337 (2001) (להלן: פרשת רב בריח), שם הוכרה תחולתה של דוקטרינת ההפרה התורמת בדיני פטנטים, קבע בית המשפט כי ניתן להחיל דוקטרינה זו אף בדיני זכויות יוצרים. את קיומה של ההפרה התורמת ניתן לעגן – כך נקבע – הן "בפני עצמה", הן באמצעות סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). נוכח דברים אלה, קבע בית המשפט כי "יש ליתן הגנה לזכות היוצרים, בקול צלול וברור. קיומה של עוולה זו של הפרה תורמת תהווה, כך יש לקוות, הרתעה הולמת מפני הפרת זכות היוצרים, ובמיוחד בקמפוסים של המוסדות להשכלה גבוהה".

בית המשפט הוסיף ונדרש לתנאים לתחולתה של ההפרה התורמת. הובהר, כי תקום למפר-התורם אחריות להפרה רק מקום בו אכן בוצעה הפרה על-ידי המפר-הראשי. כמו כן נקבע, כי האחריות התורמת מותנית בידיעתו של מי שתרם להפרה על אודות הפעילות המפרה שביצע המפר הראשי.

בית המשפט המשיך ובחן את אפשרויות השליטה והפיקוח של האוניברסיטה על תאי הסטודנטים, ויכולתה למנוע את הפרת זכויות היוצרים. בהקשר זה נקבע, כי האוניברסיטה לא נקטה צעד כלשהו למנוע את מכירתן של המקראות בתחומה, ולא הפעילה פיקוח כלשהו על פעילותם של התאים הסטודנטיאלים בהיבט זה. באשר למפלגה נקבע כי היא "אפשרה הדפסת צילום והפצת עותקים מפרים ותמכה בתא אופק, במטרה לקרב סטודנטים לעמדותיה, מימנה ואיפשרה לצלם עותקים מפרים", ואף נמנעה מלפעול להפסקת ההפרה על אף שהיה בידיה לעשות כן.

על רקע זה, פסק בית המשפט כי התנאים להכרה בהפרה תורמת נתקיימו במקרה שלפנינו, הן בנוגע למפלגה הן באשר לאוניברסיטה, ולאור זאת קבע כי השתיים הפרו את זכות היוצרים של שוקן ביצירה בהפרה תורמת.

לבסוף בחן בית המשפט את שאלת הנזק. נקבע, כי מחיר הספר המקורי הוא 89 ש"ח, וכי עותק מפר נמכר ב-10 ש"ח. אולם, לא הוכח – כך נקבע – מהו מספר העותקים המפרים שנמכרו. על רקע הקושי לכמת את הנזק שנגרם בפועל, פנה בית המשפט לבחינת פיצוי ללא הוכחת נזק. נקבע, כי מדובר בהפרה "בוטה" של זכות היוצרים, ומשכך חויבו האוניברסיטה, מפלגת העבודה וכהן – יחד ולחוד – בתשלום פיצוי סטטוטורי בשיעור של 20,000 ש"ח, הוא הפיצוי המקסימלי האפשרי לפי הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים. האחריות חולקה כך שהאוניברסיטה והמפלגה חויבו כל אחת ב-30% מהנזק, בעוד שכהן חויב ב-40% מהנזק. מכאן הערעור שלפנינו.

נקודות מרכזיות

הפרה תורמת

הפרה תורמת (Contributory Infringement) בזכות יוצרים, מתייחסת – ככלל – למצב בו גם מי שאינו מפר באופן ישיר זכות יוצרים נמצא אחראי לה, וזאת על רקע התנהגותו ומעורבותו בנסיבות המקרה. מדובר לרוב בנסיבות בהן גורם אחד אינו מבצע את ההפרה בעצמו, אך הוא מאפשר ומתיר את פעילותו המפרה של גורם אחר, או אף מסייע ומעודד את אותה הפעילות. הוא משמש מעין "גורם ביניים", בשרשרת ההפרה – בטווח שבין המפר הישיר (מפר "הקַצה"), לבין בעל הזכות.

נפסק כי ההכרה בהפרה תורמת אינה יוצרת קטגוריה חדשה של פגיעה בזכות היוצרים. היא רק מאפשרת להיפרע ממי שנטל חלק בפגיעה.

נמצא כי נכון להכיר בהפרה התורמת כדי לתגמל את היוצר על המאמץ שהשקיע ביצירה; לאפשר הגנה נאותה לזכויות היוצרים בעידן של משתמשים אנונימיים; ולספק את התמריצים הנדרשים להמשך הפקתן של יצירות חדשות. בין אם ב'פורום' באוניברסיטה או ב'פורום' המקוון, אין אפוא מקום ליתן לגורם-הביניים אשר תרם באופן ניכר לפגיעה בזכות היוצרים להתחמק מאחריות. האינטרסים של המשתמשים בהקשר זה, והציבור בכללותו, אינם שוללים את ההכרה בהפרה התורמת. אולם, כפי שיובהר בהמשך, הם מכתיבים את יישומה הזהיר והמצומצם של דוקטרינה זו, רק בהתקיים תנאים ספציפיים ובאופן המוגבל למקרים חריגים בלבד.

הפרה תורמת: שימוש ביתי - פרטי

ניתן להניח, כי ככול שאכן מדובר בשימוש ביתי-פרטי, שאין בו פגיעה ממשית בבעל הזכות, עדיין יישאר שימוש שכזה מחוץ להישג ידם של בעלי הזכויות. בין היתר, עשוי שימוש כזה – בנסיבות המתאימות – לחסות תחת הגנות אחרות הקיימות בדיני זכויות היוצרים, לרבות הגנת השימוש ההוגן (המעוגנת כיום בסעיף 19 לחוק החדש). מכל מקום, הכרה בהפרה תורמת אינה מביאה להטלת אחריות על המפר הישיר, כדוגמת המשתמש הביתי ש"מוריד" יצירה מוגנת למחשב הפרטי שלו, לצרכיו האישיים. אלא, הפרה תורמת משמעותה הכרה דווקא באחריותם של גורמים אחרים "בשרשרת", שאינם משתמשים ביצירה לצרכיהם הפרטיים, ושממילא האינטרס בהגנה עליהם הוא פַחות.

אחריותו של משתף ומשדל

הכרה בקיומה של הפרה תורמת אף עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין, ומתיישבת היטב עם התפיסה העומדת בבסיס הוראה זו. סעיף זה, שעניינו אחריותו של משתף ומשדל, מורה כי "המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם". התפיסה היא, אפוא, שמקום בו פרט משדל אחר לבצע עוולה, תורם לביצועה או מעודד את קיומה – יש להטיל עליו אחריות לנזק שנגרם.

כבר נפסק, כי פקודת הנזיקין חלה אף על עוולות שאינן קבועות בה, כל עוד "החלה של דוקטרינה פלונית מהפקודה מתיישבת עם יסודותיה, עם מהותה, עם בניינה של העוולה שבה מדובר, ועם המסגרת שבה היא נמצאת" (ע"א 804/80Sidaar Tanker Corportation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393, 440 (1985)).

סעיף 12 לפקודת הנזיקין חל, אפוא, גם על עוולות בדיני זכויות יוצרים, וזו המסגרת המתאימה לבחינת קיומה של הפרה תורמת. יצוין, כי הוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין, שעניינה מעוולים במשותף, מתאימה פחות לעיגונה של דוקטרינת ההפרה התורמת. הוראה זו עוסקת במצב בו שני שחקנים פועלים יחד, בין אם במיזם משותף בין אם בנפרד, ומביאים שניהם באופן ישיר לקיומו של נזק.

התנאים להכרה בהפרה תורמת

השאיפה היא להחיל דוקטרינה זו, תוך מיזעור הפגיעה במשתמשים ובמרחב הציבורי במידת האפשר, ומכאן שיש להכיר בהפרה התורמת רק במקרים המצומצמים המתאימים לכך. לצורך כך, יש לבחון את קיומם של שלושה תנאים, אשר רק בהתקיימם במצטבר ניתן להכיר בהפרה תורמת של זכות יוצרים.

א. התנאי האחד הוא קיומה בפועל של הפרה ישירה;

ב. התנאי השני, ידיעתו בפועל של המפר-התורם על ההפרה הישירה שבוצעה; ג. התנאי השלישי, הוא קיומה של תרומה משמעותית, ניכרת וממשית לביצוע ההפרה.

בענייננו נפסק כי באשר ליסוד השני, שעיקרו מודעותו בפועל של גורם-הביניים לקיומה של ההפרה, האוניברסיטה היתה מודעת לנורמה הכללית של הפרת זכויות היוצרים שהתקיימה בקמפוס ואולם קיים ספק באשר למודעותה בפועל של האוניברסיטה להפרת זכויותיה של שוקן בתחומה.

גם לגבי היסוד השלישי, שעניינו תרומה משמעותית לביצוע ההפרה. במקרה שלפנינו, האוניברסיטה לא פעלה באופן אקטיבי להאיץ או לקדם את ההפרה. האוניברסיטה אף לא יצרה באופן פעיל את התשתית לביצוע ההפרה, או את האמצעים לקיומה. ההפרה אמנם התרחשה בשטחה, אך אין הדבר דומה לשטח מסחרי שנועד בהגדרתו למכירה מפרה של יצירות מוגנות, או להפצת אמצעים טכנולוגיים המאפשרים את ההפרה תוך עידוד הצרכנים לעשות בהם שימוש מפר. במילים אחרות, מדובר בתרומה במחדל המתבססת, לכאורה, על יכולתה של האוניברסיטה לשלוט ולפקח על פעילותם של התאים הסטודנטיאלים. אלא שבמקרה שלפנינו אין די בכך כדי לבסס את אחריותה להפרה.

הגנת השימוש ההוגן למוסד אקדמי

ההגנות הרגילות הקיימות למפר הישיר בגדר דיני זכויות יוצרים עשויות לעמוד – במקרים המתאימים לכך – גם למפר-התורם. תכליתן של הגנות אלה לאפשר, בנסיבות מסוימות, את המשך קיומה של פעילות הרצויה מבחינת חברתית, אף שמדובר בפעילות מפרה.

נפסק כי קיימת חשיבות רבה במתן הגנה נאותה למוסדות חינוך, בכדי לאפשר להם למלא את השליחות החשובה המוטלת עליהם בהעשרת הידע הציבורי והפצתו, וחינוך דור היוצרים הבאים. הגנת השימוש ההגון עשויה להתיר, בנסיבות מסוימות, למוסדות חינוך לעשות שימוש מסוים בחלקים מיצירות לצרכי הוראה או מחקר, ובכך לאפשר להם למלא את התפקיד החברתי החשוב המוטל עליהם.

אלא שאין זה המקרה בענייננו. ראשית ועיקר, ספק אם העתקת ספר שלם צריכה לחסות בצל הגנת השימוש ההוגן, וזאת בין אם בהקשר החינוכי בין אם בעניין אחר. שנית, לא השתכנענו כי השימוש נעשה למטרות חינוך או הוראה. הפצת המקראה במקרה זה נעשתה על-ידי תא סטודנטיאלי, בעל אינטרסים ספציפיים, חלקם פוליטיים. אין מדובר במקרה שלפנינו בשימוש בקטע מסוים מתוך יצירה מוגנת לצורך הוראה, במהלך שיעור או למטרת בחינה. מדובר בהעתקת ספר שלם, למטרת קידומו של תא סטודנטים מסוים, ובנסיבות אלה, אין להידרש להגנת השימוש ההוגן.

פיצוי ללא הוכחת נזק

בית המשפט המחוזי נדרש, כאמור, לפיצוי ללא הוכחת נזק נוכח הקושי בכימות שיעור הנזק הקונקרטי בענייננו. מנגנון הפיצוי ללא הוכחת נזק בדיני זכויות יוצרים נועד להתמודד עם קושי שכזה, הקיים באופן טיפוסי בהוכחת הנזק שגרמה הפרת הזכות ביצירה, כמו גם להגביר את ההרתעה מפני הפרות עתידיות.

החוק קובע אפוא מנגנון המאפשר לבעל זכות היוצרים להתגבר על המכשלה הכרוכה בהוכחת הנזק הפרטני, אך מגביל מנגד את סכום הפיצוי האפשרי (בטווח שבין 20,000-10,000 ש"ח לפי פקודת זכות יוצרים; ועד 100,000 ש"ח לפי החוק החדש), כאשר קביעת שיעור הפיצוי בטווח האמור תעשה לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בהקשר שלפנינו יצוין, כי אין מניעה ששיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין קיומה של הפרה תורמת, יבחן לפי אותם שיקולים ועקרונות המנחים ברגיל את בית המשפט בבואו לקבוע פיצוי כאמור בגין הפרה ישירה.

במקרה זה, כזכור, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לפצות את שוקן בשיעור של 20,000 ש"ח. כבר נפסק, כי לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב בקביעת שיעור הפיצוי, ובמקרה שלפנינו, בהתחשב בנזק שנגרם לשוקן ובחומרת ההפרה – לא מצאנו כי קיימת הצדקה להתערב בהכרעה בעניין סך הפיצוי שנקבע.

10 במאי, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים בגופן

זכויות יוצרים בגופן

תביעה שהגישה חברת מסטרפונט כנגד חב' החדשות הישראלית. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט חגי ברנר.  ביום 10.5.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 1,000,000 ₪ בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בגופנים ("פונטים") מסוג "נרקיס תם" ו"נרקיס חדש".

חברת החדשות שידרה במהלך מהדורת החדשות שלה, מספר כתוביות שיש בהן שילוב של שני סוגי הגופנים, קרי, מילים מסויימות הורכבו מאותיות מסוג "נרקיס תם" בצירוף שש אותיות מסוג "נרקיס חדש" (ג', כ', ך', ס', פ' ו- ף').  בעקבות שידורים אלה, הוגשה התביעה כנגד חברת החדשות וכנגד משרד הפרסום - פרימוס.

פרימוס היתה בעלת רשיון כדין מאת התובעים, לעשות שימוש בגופנים ואין חולק כי חברת החדשות לא רכשה מאת התובעים רשיון לשימוש בגופנים.

התובעים טענו בכתב התביעה כי הנתבעות הפרו את זכות היוצרים שלהם בגופנים, הן הכלכלית והן המוסרית, וכן ביצעו שורה ארוכה של עוולות ובהן רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, גזל וכו'.

נפסק

התביעה מתקבלת באופן חלקי, חברת החדשות תשלם לתובעים פיצוי בסך 70,000 ₪. מתוך סכום זה (ולא במצטבר אליו), פרימוס תשלם לתובעים פיצוי בסך 10,000 ₪ ביחד ולחוד עם חברת החדשות.

כמו כן, חברת החדשות תשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הגנת מדגם שוללת הגנת זכות יוצרים

הנתבעים טענו כי גופנים אמורים להיות מוגנים, אם בכלל, רק במסגרת מדגם רשום ולא במסגרת זכות יוצרים. על כן אם ייקבע כי גופנים ראויים להגנתו של מדגם רשום, אזיי ממילא מתבקשת המסקנה כי אין לתובעים עילה בגין הפרת זכות יוצרים. שכן ס' 22 (1) לחוק זכות יוצרים, 1911, קובע כי החוק לא יחול על "סימני אמצאה" (מדגמים) הראויים להרשם לפי חוק הפטנטים.

קרי, אין הגנה של זכות יוצרים לגבי יצירה הראויה להרשם כמדגם.

האם גופן מוגן במדגם או בזכות יוצרים

נפסק, כי השאלה העקרונית הוכרעה אך לאחרונה בפסק דינו המנחה של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט פרופ' ע' גרוסקופף), בגדרו של ת.א. 5311-04-08 נרקיס נ' מיקרוסופט [פורסם בנבו] (להלן: "ענין נרקיס"). בית המשפט קבע כי דיני המדגמים אינם חלים על גופנים, לא על פי לשונה של פקודת הפטנטים והמדגמים, וגם לא על פי שיקולי מדיניות ראויה. לא על פי לשונה של הפקודה, שכן זו מגדירה מדגם כ"קווי דמות, צורה, דוגמא או קישוט שמייחדים לכל חפץ ...", ואילו סימנים של השפה הכתובה אינם בבחינת "חפץ"; לא על פי שיקולי מדיניות ראויה, שכן לא ראוי לגרוע מן ההגנה הניתנת לטיפוגרפים המעצבים גופנים, בהשוואה ליוצרים פונקציונליים אחרים דוגמת אדריכלים וציירי מפות.

גם משך ההגנה הקצר יחסית על מדגם (15 שנה בלבד), לא מתאים לגופן, שמשך חיי המדף שלו הוא עשרות שנים, ושיווקו אורך זמן רב.

עוד הצביע בית המשפט על כך שההגנה על פי דיני המדגמים היא מיושנת ומסורבלת, כרוכה בעלויות ואינה אפקטיבית.

סיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי "שיקולי מדיניות אינם יכולים להצדיק לתת לפקודת הפטנטים והמדגמים פרשנות רחבה, המביאה לכך שנראה גופן כראוי להירשם כמדגם, ונשלול את האפשרות להגן עליו מכוח דיני זכויות היוצרים. ... שיקולי המדיניות מצדיקים להעניק ליוצר הגופן הגנה מקבילה לזו שמוענקת ליוצרים אחרים ...".

סיכומו של דבר, בהתאם להלכה שנפסקה בענין נרקיס הנ"ל, ההגנה הראויה על גופנים היא במסגרת זכות יוצרים ולא במסגרת רישומו של מדגם.

האם במקרה דנן מדובר ביצירה מקורית

הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי הגופנים אינם ראויים להגנתה של זכות יוצרים, משום שנרקיס הודה כביכול בעת חקירתו, כי האותיות שלו אינן מקוריות, אלא הועתקו מכתבי יד עתיקים.

בית המשפט דחה טענות אלו ופסק כי מתוך הקשר הדברים ניתן להבין כי נרקיס אולי הושפע ממקורות שונים, או קיבל השראה מהם, אך בוודאי שלא ניתן לקבוע כי נרקיס פשוט העתיק את הגופן ממקור מסויים כלשהו, והנתבעות גם לא מצביעות על מקור מסויים כזה.

הכלל הוא שדי במידה מינימלית של השקעה ויצירתיות על מנת שיצירה תזכה להגנה בתור יצירה ספרותית (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון  [פורסם בנבו]).

הדעה הרווחת היא שנדרשת לא רק מקוריות (קרי, שהיוצר הוא אכן המחבר הראשון), אלא גם יצירתיות מסויימת (קרי, שהיצירה תהיה ביטוי של מחשבה מקורית), כדי להצדיק את מתן ההגנה של זכות יוצרים (ראה גם ע"א 513/89-Interlego A/S נ' .Exin - Lines Bros S. A  פ"ד מח(4), 133).

נפסק כי אין ספק שבמקרה דנן עונים הגופנים על הדרישות המינימליות של השקעה ויצירתיות.

הגנה על מוצרים פונקציונאליים בזכויות יוצרים

בית המשפט דחה את טענת הנתבעות לפיה במקרה דנן הגופנים אינם ראויים להגנה משום ש"הצורה מוכתבת על ידי הפונקציה". אכן, כאשר עסקינן באותיות, ישנה הגבלה מסויימת על אופן העיצוב, על מנת שיישמרו מאפייני האותיות וניתן יהיה לזהותן כאותיות בשפה העברית ולקרוא את המילים המורכבות מהן, אך מאידך, קיימות דרכים רבות מספור בהן ניתן לעצב אות מסויימת, תוך שמירת זיהוייה הפונקציונלי כאות המוכרת לכל.

סיכומו של דבר, הגופנים שבמחלוקת עונים על הדרישות המינימליות לשם הגנתה של זכות יוצרים, והם מהווים יצירת אמנות שימושית הראויה להגנה.

האם הופרה זכות היוצרים הכלכלית (החומרית) בגופנים

מקובל להבחין בין שני סוגי זכות יוצרים: הזכות הראשונה היא הזכות הכלכלית (המכונה גם הזכות החומרית). זוהי זכות הניתנת להעברה. הזכות השניה היא הזכות המוסרית. זכות זו נשמרת לעולם ליוצר, גם אם הזכות הכלכלית הועברה לאחר.

נפסק כי פרימוס היתה רשאית להפיק את הטקסטים הקבועים ולמכור אותם לחברת החדשות, וכי חברת החדשות היתה רשאית לשדר את הטקסטים הקבועים במסגרת מהדורות החדשות שלה, בלא צורך ברשיון נוסף מאת התובעים.

ואולם שונים בתכלית הם פני הדברים בכל הנוגע לשימוש שעשתה חברת החדשות בקובץ המחשב true type שהכינו עבורה אנשי פרימוס, לצורך כתיבת הטקסטים המשתנים שיופיעו על המסך בעת השידור, על פי צרכי המהדורה הספציפית. אין חולק כי חברת החדשות לא רכשה את זכות השימוש בגופנים, לצורך כתיבת הטקסטים המשתנים, לא מן התובעים וגם לא מפרימוס (שממילא, לא היתה רשאית למכור להם את זכות השימוש בגופנים, זכות הנתונה לתובעים לבדם).

נפסק כי בענין הטקסטים המשתנים הופרה זכות היוצרים הכלכלית בגופנים, בין אם הובהר לנציגי חברת החדשות כי עליהם לרכוש רשיון שימוש, ובין אם לאו.

הגנת המפר התמים

נפסק כי חברת החדשות הפרה בתחילה בתום לב את זכות היוצרים של התובעים ואולם תום ליבה של חברת החדשות בעת ביצועו של המשדר הראשון איננו שולל את חבותה כלפי התובעים, שכן הגנת מפר תמים לפי ס' 8 לחוק זכות יוצרים, 1911, אינה חלה במקרים כגון זה. הגנת מפר תמים נתונה רק למי שלא ידע ולא היה צריך לדעת כי קיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה המפירה. לעומת זאת, ההגנה לא תחול כאשר הנתבע רק טעה לגבי זהותו של בעל זכות היוצרים. ראה ע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט(6), 421 , 430-431 (2005).

נפסק כי גם פרימוס נהגה בענין זה בתום לב, הגם שבאופן רשלני, משום שלא מתקבל על הדעת כי תבחר להפר במודע את זכות היוצרים של התובעים, שעה שהיא טרחה ורכשה מהם בתמורה מלאה את זכות השימוש בגופנים, כמו גם לנוכח העובדה שהיא לא גבתה תמורה כספית נוספת מחברת החדשות בגין יצירת קובץ המחשב שבאמצעותו הופקו הטקסטים המשתנים. בנסיבות אלה, לא היה לפרימוס כל אינטרס להפר דווקא בענין הטקסטים המשתנים את זכות היוצרים של התובעים.

הגנת השימוש ההוגן

בית המשפט דחה את טענתה של פרימוס לפיה יצירת קובץ המחשב שנמסר לידיה של חברת החדשות, אינה עולה כדי הפרה של זכות היוצרים. גם לא מדובר ב"שימוש הוגן", שכן יצירת אמצעי טכני שמאפשר להפר זכות יוצרים, כפי שהיה במקרה דנן, אינה יכולה להחשב שימוש הוגן. פרימוס מפנה בענין זה להוראות ס' 19 לחוק החדש, המגדירות מהו "שימוש הוגן" ביצירה, אך יצירתו של קובץ המחשב אינה באה בגדרה של אף אחת מבין חלופותיו של ס' 19.

הזכות המוסרית כזכות אישית שאינה ניתנת להעברה

זכות היוצרים המוסרית בגופנים שייכת אך ורק ליוצרם, נרקיס, להבדיל מהתובעים 1 ו- 2, שקיבלו מנרקיס רשיון בלעדי לשיווקם של הגופנים וכן רשות לעבדם למדיה דיגיטלית. בשונה מזכות היוצרים הכלכלית, הניתנת להעברה, הרי שהזכות המוסרית היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, והיא נותרת לעולם בחזקתו של היוצר עצמו, אף לאחר שהעביר את זכותו החומרית ביצירה. כך היה הדין על פי ס' 4א' לפקודת זכות יוצרים, (להלן: "הפקודה") וכך הוא הדין גם כיום, לפי ס' 45(ב) לחוק החדש (ראה גם ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 834, 838).

הפרת הזכות המוסרית בסילוף

התובעים טענו לפגיעה מסוג של סילוף, פגימה והפחתת ערך ביחס ליצירה לפי ס' 4א'(2) לפקודה.

נפסק כי לא נפגעה זכותו המוסרית של נרקיס.

מדובר איפוא ביצירה בעלת אופי פונקציונלי, ובהתאם לכך, מידת ההגנה שהיא זוכה לה מוגבלת לאות הבודדת ולא לצירופים של אותיות. באותיות עצמן לא נעשה כל שינוי או פגימה.

העובדה שנעשה שימוש בשני סוגי גופן במילה אחת, אינה יכולה להחשב סילוף, פגימה או שינוי של היצירה, שכן לענין זה היצירה היא כל אות בפני עצמה.

בוודאי שאין בשימוש כזה כדי לפגוע בכבודו או בשמו של יוצר הגופן.

בית המשפט קיבל את טענתה של פרימוס בסיכומיה, לפיה בהתאם לס' 50(ב) לחוק החדש, ביצוע פעולה סבירה ביצירה, איננו מהווה הפרה של הזכות המוסרית בה, כאשר לענין זה רשאי בית המשפט להתחשב, בין השאר, באופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה.

יתר על כן, במקרה דנן העובדה שנעשה שימוש בשני סוגי גופן נראית לעינם של טיפוגרפים בלבד, דוגמת התובע 2. אדם מן היישוב כלל איננו מסוגל להבחין כי מדובר בגופנים שונים זה מזה. ברי איפוא כי לא ניתן לדבר בנסיבות אלה על פגיעה בשמו של נרקיס או על הפחתת ערכה של היצירה.

בנוסף, הנתבעות הדגימו כיצד השימוש בשני סוגי גופן באותה מילה ממש הוא דבר נפוץ בענף העיצוב הגרפי, ואפילו התובעת 1 משלבת בעצמה בין סוגי גופן שונים בלוגו שלה.

זאת ועוד, מעדותו של נרקיס עולה כי הוא עצמו לא היה מודע לפגיעה כלשהי בכבודו או בשמו הטוב, ולמעשה, דומה שלא הבין על מה המהומה, שכן מבחינתו, התביעה הינה אך ורק בגין שימוש ללא רשות בגופנים.

סיכומו של דבר, יש לדחות את הטענה בדבר הפרת זכותו המוסרית של נרקיס.

מספר ההפרות לחישוב הפיצוי

ברע"א 4148/09 אקו"םנ' יום טוב, (2009) [פורסם בנבו], נפסק כי: "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה ... לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי עת נקט במבחן זה."

שם היה מדובר בהשמעת שלוש עשרה יצירות מוסיקליות מפירות ברצף, במהלך ארוע שמחות אחד, ואושרה החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לענין הפיצוי הסטטוטורי מדובר בהפרה אחת בלבד, שכן מדובר במסכת אחת במסגרת ארוע מפר אחד.

נפסק כי כל משדר חדשות שבוצעו במהלכו הפרות של זכות היוצרים בגופנים, מהווה לענין הפיצוי הסטטוטורי הפרה אחת בלבד. הואיל ועסקינן בארבעה משדרים, שכל אחד מהם נעשה ביום אחר, מדובר בארבע הפרות בלבד.

גובה הפיצוי בגין כל הפרה

ס' 3א' לפקודה קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪.

בית המשפט סבר כי יש לערוך הבחנה בין גובה הפיצוי בגין המשדר הראשון, לבין שלושת המשדרים הבאים.

הסיבה לכך היא שמיד לאחר המשדר הראשון, נדרשה חברת החדשות על ידי פרימוס לחדול מכל שימוש בגופנים כל עוד לא הוסדר השימוש בהם.

מכאן שחברת החדשות ביצעה את שלושת המשדרים הבאים חרף ידיעתה אודות ההפרה של זכות היוצרים בגופנים.

על כן, בעוד שבגין המשדר הראשון ראוי להסתפק בפיצוי סטטוטורי בסך 10,000 ₪, לנוכח תום ליבם של כל המעורבים בהפרה, לא כך הם פני הדברים בכל הנוגע לשלושת המשדרים הבאים. בגין משדרים אלה ראוי להשית על חברת החדשות פיצוי סטטוטורי בסך 20,000 ₪ בגין כל שידור, ואין מקום להשית פיצוי כלשהו על פרימוס לנוכח נסיונה למנוע את המשך ההפרה.

לפיכך נפסק כי, התובעים זכאים לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין המשדר המפר הראשון, ולפיצוי בסך 60,000 ₪ בגין שלושת המשדרים הבאים. חבותה של חברת החדשות היא בגין מלוא הסכום, ואילו חבותה של פרימוס מוגבלת לסך של 10,000 ₪, ביחד ולחוד עם חברת החדשות ולא באופן מצטבר, וזאת בגין המשדר הראשון.

הקשר בין הפיצוי לבין הנזק הממשי שנגרם

טוענות הנתבעות כי יש ליתן משקל לעובדה שנזקם האמיתי של התובעים מסתכם בסכום זעום של כ- 5,700 ₪ בלבד, הוא המחיר שחברת החדשות היתה נדרשת לשלם לו רכשה מהתובעים כדין את זכות השימוש בגופנים.

בית המשפט דחה טענה זו.

פשיטא שרכישת עותק חוקי של יצירה, זולה הרבה יותר מן הפיצוי המושת על המפר בדיעבד, לאחר שהתגלתה דבר ההפרה. יחד עם זאת, משיקולי מדיניות ראויה אין מקום לתחום את הפיצוי לגובה המחיר שניתן היה לשלם לבעל הזכויות מלכתחילה, טרם ההפרה, שאם לא כן, נעודד בכך הפרת זכויות יוצרים, שהרי המפר לא יקח על עצמו כל סיכון: אם ייתפס, ישלם בסופו של דבר סכום דומה לאותו תשלום שיכול היה לשלם מלכתחילה, ומה הועילו איפוא חכמים בתקנתם?

17 באפריל, 2011,

0 תגובות

זכות יוצרים בלחן

זכות יוצרים בלחן

תביעה שהוגשה על ידי מר עמוס ברזל כנגד משרד החינוך. התביעה הוגשה בבית משפט השלום בירושלים ונדונה בפני השופט ארנון דראל. ביום 17.04.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

התובע יוצר, מלחין, זמר ומפיק ובין היתר כתב את הלחן לשיר 'כל שנה מתחילה'. לפי הנטען בכתב התביעה הוא גילה בשנת 2003 כי באתר 'צפונט' אשר הוקם ביוזמת משרד החינוך מפורסם ומופץ לכל דורש קליפ (פלאש) אשר עושה שימוש בשיר ובמסטר אשר בהוצאתו והפקתו הושקע ממון רב.

התובע טוען כי כל הזכויות בשירים ובעיבודים לרבות זכות היוצרים, זכות השעתוק, הזכות המוסרית ושאר זכויות הקניין הרוחני נתונות לו (למעט הזכויות שהועברו לאקו"ם לפי כתב ההעברה) והוא היחיד שיכול להתיר את השימוש בזכויותיו. התביעה הוגשה בעילות של הפרת זכוית היוצרים של התובע; הפרת זכותו המוסרית; גזל, עשיית עושר ולא במשפט וחוסר תום לב מצד משרד החינוך.

בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי משרד החינוך הפר את זכות היוצרים והזכות המוסרית של המלחין.בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 20,000 ₪ ובנוסף פסק כי הנתבעת תשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪ וכן תשיב לתובע את האגרה ששילם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתה.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכות יוצרים בהקלטה לביצוע השיר - המסטר

נפסק כי העיבוד שנערך לשיר על ידי התובע באמצעות ההקלטה הוא בגדר יצירה הנהנית מהגנה. המדובר בפעולה המצריכה ידע ומיומנות, בחירת מכשיר הקלטה מתאים, בחינת המקום ממנו תבוצע ההקלטה, כיוון עוצמות ואיכויות ושמירת ההקלטה. בכל אלה הושקעה מקוריות ויצירותיות מצד התובע ויש לראות גם בעיבוד המוקלט של השיר כפי שעשה אותו התובע יצירה הראויה להגנה.

"זכות יוצרים קיימת בהקלטות או ברישמות קול, וזאת בנפרד מזכות היוצרים הקיימת ביצירה המבוצעת ברשומה או בהקלטה. חשיבותה של הזכות בעיקר בתעשיית המוסיקה. מכוחה, מצמיחה יצירה מוסיקלית, בדרך כלל, שתי זכויות נפרדות: זכות יוצרים ביצירה עצמה וזכות יוצרים או זכויות יוצרים בכל ביצוע מוקלט שלה. זכויות אלה עשויות להיות בידיים שונות, כאשר המלחין או המו"ל הוא בעל הזכות ביצירה עצמה, ואילו חברת ההקלטות, המפיק או אדם אחר, מחזיקים בזכות על ההקלטה. למעשה, כל הקלטה או רישמה מצמיחה זכות יוצרים נוספת. מכאן שניתן לדבר על מספר זכויות היוצרים כמספר ההקלטות בעוד שביצירה המוסיקלית לעולם תתקיים זכות יוצרים אחת ויחידה." (ט' גרינמן, זכויות יוצרים, 115 (2003))

 

הפרת זכות היוצרים

בית המשפט פסק כי זכות היוצרים של התובע הופרה. משנלקח המסטר שנוצר ושולב בתוך קליפ הרי שאין מדובר עוד בשימוש שנעשה לשמיעת השיר על ידי אחד המורים שרכש את הקלטת או להשמעת השיר לתלמידים של אותה כיתה שהגב' גופר מלמדת אלא בניצול היצירה לצורך הכנת יצירה חדשה ושונה.

הביצוע של השיר הועתק ושולב ללא הסכמת התובע בתוך קליפ שהפך יצירה אחרת. אותו קליפ הופץ לאתרים שונים במסגרת משרד החינוך ובהמשך אף שולב בתוך ברכת שנה טובה שנשלחה. אותם אתרים שבהם נעשה שימוש בביצוע השיר היו אתרים שונים החוסים תחת צלו של משרד החינוך גם אם אינם האתר המרכזי של המשרד ולמצער אתרים המופעלים על ידי עובדי המשרד במסגרת תפקידם.

בית המשפט הבהיר כי השימוש שנעשה אינו העלאה אגבית של הקליפ לרשת אגב שיחה בפורום כזה או אחר אלא העמדתו לשימוש מכלול המבקרים באתרים השונים כאשר העלאה זו נעשית על ידי עובדי משרד החינוך מבלי שיש בקרה מספקת למניעת פגיעה בזכויות יוצרים.

נעשה שימוש על ידי עובדי המשרד בשיר גם לצורך הפצתו במסגרת הקליפ בברכת שנה טובה שנשלחת בתפוצה רחבה.

הגנת שימוש לצרכי הוראה

משרד החינוך טען לקיומן של מספר הגנות ובהן הטענה כי המדובר בשימוש שנעשה בשיר לצרכי לימוד כאמור בסעיף 19 לחוק זכות יוצרים. בית המשפט פסק כי לא הוכח כי נעשה שימוש הוגן לצרכים חינוכיים ביצירה. הקלטת השיר שולבה בתוך קליפ שהכינה אחת המורות. לא הוברר כי השימוש בו היה אך ורק לצרכי לימוד או הוראה ומכל מקום השימוש שנעשה בו לאחר מכן, גם אם לא היה מסחרי, חרג בהרבה משימוש הסביר לצרכי לימוד.

הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

סעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים - 1924, שחל נוכח מועד ההפרה קובע כי: "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח;...". כב' הנשיא שמגר מזכיר בפסק הדין בע"א 592/88 שמשון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו, פ"ד מו (2) 254, 273 (1992) (להלן: "ניניו") את השיקולים שהביאו לקביעת סכום הפיצוי הסטטוטורי ובהם המטרה לפצות את בעל הזכות ומולה הרצון להרתעת מפר או מפרים בפוטנציאליים אחרים. מכאן נקבע שיש לשקול את 'עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר'.

בית המשפט פסק לזכות התובע פיצוי סטטוטורי בסכום של 15,000 ₪, עבור הפרת זכותו במסטר בשל הנימוקים הבאים: א. המדובר בהפרה 'קלה' יחסית שנעשתה במסגרת מצומצמת של ציבור המורים ולא בחשיפה כוללת. ב. המדובר במקרה זה בהפרה אחת, העלאת המסטר השייך לתובע לתוך הקליפ ומכאן הפצת הקליפ או העלאתו לאינטרנט. ג. המדובר היה בשיר 'נשכח' שבעקבות ההפרה ניתנה לו 'עדנה מחודשת'. ד. לא היתה למשרד החינוך או למורים כל כוונה להפיק רווח כלכלי מהשימוש שנעשה. ה. לעומת זאת המדובר במספר הפרות ובאתרים שונים. משך הזמן היה ארוך יחסית והתובע נדרש פעם אחר פעם לפנות כדי שהקליפ יוסר מאתרי המשרד.

הפרת הזכות המוסרית

בית המשפט קיבל את טענת התובע כי הופרה זכותו המוסרית שכן הקליפ שהועלה לא כלל  ייחוס של קרדיט לתובע. נפסק כי הנתבעת הפרה את הזכות המוסרית של התובע בעת שנמנעה מלציין את שמו של התובע כמלחין בהיקף ובמידה המקובלים (ר' סעיף 4א' לפקודה). זכות זו נלווית לזכות היוצרים ובעלת מעמד עצמאי המקנה ליוצר את הזכות לפיצוי מקום בו הופרה (ר' ע"א 2790/93 Eisenman  נ' אלישע קימרון, פ"ד נד (3) 817, 841 (2004)). עם זאת, נוכח הנסיבות, פסק בית המשפט סכום מתון של 5,000 ₪ בגין הפרה זו.

28 במרץ, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציור

הפרת זכויות יוצרים בציור

תביעה שהגישה הגב' מרים שטרנברג־וכסלר כנגד מר מיכאל עמית. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 28.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

התובעת הגישה בקשה לצו מניעה זמני ותביעה כספית, שעניינן הפרת זכויות יוצרים, בציור עשר המכות של הצייר יעקב וכסלר, בהגדה לפסח. על פי הנטען, העתיקו הנתבעים את הציורים ופרסמו אותם לאורך שנים בדפוס ובאינטרנט, כאשר הם גורפים את הרווחים לכיסם, ללא ידיעתם או הסכמתם של הצייר וכסלר המנוח ובני משפחתו. בתביעה מתבקש בית המשפט ליתן צו מניעה קבוע ולחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי כספי בסך 1,800,000 ₪.

התביעה התקבלה. נפסק כי עמית (הנתבע 1) שהעתיק את הציורים והסתיר זאת מידיעת הנתבעים, ישלם לתובעת  פיצויים בסך 100,000 ₪. א.ג.נ (הנתבעת 2-4 ) שהפיקו רווחים ממכירת ההגדות והתמידו בכך גם לאחר פניות התובעת, ישלמו לתובעת פיצויים בסך 70,000 ₪.

בנוסף ניתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים או מי מהם, להפיק להפיץ או למכור, בכל דרך שהיא, בין בדפוס ובין בדרך דיגיטאלית ו/או בכל דרך אחרת, את הציורים המתארים את עשר מכות מצרים, שצוירו ע"י הצייר וכסלר ו/או ציוריו של עמית שהועתקו מציורי וכסלר.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבע 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום של 30,000 ₪. ואת הנתבעים 2-4 בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הבעלות בזכויות היוצרים

נפסק כי אמנם התובע בתביעה על הפרת זכויות יוצרים חייב להוכיח, בין היתר, שהוא הבעלים של זכות ביצירה. אולם, נקודת המוצא בדיון על זכויות יוצרים ביצירה אמנותית היא, כי הזכויות בה שמורות ליוצר. זהו הכלל הקבוע בסעיף 33(1) לחוק, והיה קבוע גם בדין הקודם בסעיף 5(1).

הנתבעים טענו כי הבעלות בזכויות היוצרים עברה ואולם העברת זכויות יוצרים טעונה מסמך בכתב. כך היה על פי הדין בעבר (ס' 5 (2) לחוק זכות יוצרים, 1911) וכך גם היום (סעיף 37(ג) לחוק החדש). הנתבעים "דילגו" על משוכה זו והתעלמו מדרישת הכתב, הגם שמדובר בדרישה מהותית ולא ראייתית בלבד (גרינמן, 547; ראה גם פסק דיני בת"א (מחוזי ת"א) 1551/08 אבירמה גולן נ' דובי גל ואח', מיום 6.10.10, פורסם ב"נבו").

הבעלות בזכות המוסרית

גם אם היתה מתקבלת הטענה, כי זכויות היוצרים הועברו על ידי הצייר וכסלר (והטענה לא התקבלה), גם אז הזכות המוסרית היתה ונותרה בידי התובעת – יורשתו, שכן זכות זו אינה ניתנת להעברה, כאמור בסעיף 45 לחוק. היא שייכת ליוצר בלבד, ויורשיו רשאים להגיש תביעה בין הפרת הזכות לאחר פטירת היוצר (גרינמן, 835).

הלכה היא,  כי "אדם זכאי ששמו ייקרא על "ילדי רוחו". זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר" (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(39 817, 840).

הזכות המוסרית של יוצר שנפטר

הצייר וכסלר נפטר בשנת 1995. קרובי משפחתו יכולים לתבוע בגין הפרת הזכות המוסרית, רק אם ההפרה נעשתה לאחר מותו (ס' 55 לחוק). מאחר שהנתבעים אישרו, כי הגדות עם הציורים המפרים פורסמו משנת 1988 מידי שנה בשנה, נפסק כי כי עומדת לתובעת, כיורשתו היחידה של הצייר וכסלר, זכות תביעה בהתייחס להגדות שהופקו משנת 1995 ואילך.

השראה או העתקה

ההגדה בסגנונו המיוחד של וכסלר מהווה "יצירה אמנותית", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח – 2007: "יצירה אמנותית – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול..." (להלן: "החוק"). זכויות יוצרים היא אגד של זכויות משנה, המנויות בסעיף 11 לחוק וכוללות את זכות ההעתקה, זכות הפרסום ועוד. הזכויות מוענקות לבעל זכות היוצרים באופן בלעדי, ולפיכך מימושן מותר רק על ידיו או בהרשאתו (ט' גרינמן, זכויות יוצרים, מהד' שניה, 227).

הנתבע הכחיש תחילה, כי ראה את הגדת וכסלר וטען, כי צייר את ציוריו בסגנון שנות ה- 50, שהיה מקובל באותה עת גם על הצייר וכסלר וציירים אחרים. לאחר הגשת התביעה הודה לראשונה, כי הגדת וכסלר היתה לנגד עיניו, כאשר צייר את ציוריו, אך טען כי הציור שימש לו השראה ולא מקור להעתקה. במהלך הדיון הוצגו לפני הגדלות של ציורי וכסלר, על גבי לוחות קרטון ענקיים. הנתבע הצביע במהלך הדיון על השינויים והתוספות שערך בהם וטען, כי בכך הפכו ציוריו ממעשה העתקה ליצירה מקורית שלו.

ואולם נפסק כי אין בטענה זו ולא כלום. ציורי עשרת המכות שונים באופיים ובצבעיהם מיתר ציורי ההגדה של הנתבע. מדובר בציורים נאיביים, בצבעי פסטל בהירים. ציורי עשר המכות שונים בעליל, והם מתאפיינים בצבעים כהים ועזים, תוך שימוש מרובה באדום חום ושחור. העמוד הכולל את ציורי עשר המכות בהגדות של עמית כה שונה באופיו ובסגנונו עד כי הוא מהווה נטע זר, שתל או תותב, בהסתכלות  בעיני "המתבונן הסביר".

בית המשפט פסק כי הדמיון בין הציורים כה רב, עד כי לא עלה בידיו לרדת לפשר טענתו של עמית, כי מדובר בהשראה ולא בהעתקה.

בכל הקשור לאופן ההשוואה נקבע בע"א 8393/96 מפעל הפיס ואח' נ'THE ROY EXPORT ESTABLISHMENT CO.  ואח' פ"ד נד(1) 577, 590: "אכן, פירוק סיטואציות מורכבות למרכיביהן היא דרך מועילה - ויש שיאמרו אף מהנה - כדי לבחון סוגיות משפטיות, אך לא בכל מקרה יש יצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיבהן בנפרד, פירוק המסית את המבט - ואת הדעת - מן העיקר. את הדמיון בין היצירה המוגנת לבין היצירה המפרה יש לבחון מתוך הסתכלות רחבה על המכלול, בלי לטשטש את התמונה הכוללת על-ידי ירידה לפרטים, שבמקרים כאלה היא כמדומה, מלאכותית ומאולצת".

ההכרעה בשאלה אם הועתק "חלק ניכר" אינה כמותית אלא איכותית, כפי שנקבע בע"א 15/81 מיכאל גולדנברג ואח' נ' מייקל בנט ואח'  פ"ד לו (2) 813,  818: "לצורך ביסוסה של תביעה בדבר פגיעה בזכות יוצרים על התובע להוכיח, כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו של התובע, ולעניין זה לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו. ההכרעה בשאלה זו נופלת על יסוד התרשמותו של השופט מן היצירות בכללותן, ולעניין זה יש לאבחן בין היתר, בין מקרה בו פעל נתבע תחת השראה מקרית, מדעת או שלא מדעת, לבין מקרה בו הושפע ממנה באופן שמנע ממנו יצירה עצמאית. הבדיקה היא מהותית ולא פורמלית, ולכן יכול ובית המשפט ישתכנע מקיומו של חיקוי גם כאשר הוא מוסווה".

בית המשפט פסק כי אם נבחן את ציוריו של וכסלר ואת ציוריו של עמית במבט כללי, ובהינתן כי הגדת וכסלר היתה מונחת בפני עמית בעת שצייר את ציוריו, הרי בניגוד לטענתו של עמית, לא מדובר בהשראה אלא בהעתקה פשוטה ובוטה.

מספר ההפרות

בית המשפט פסק כי עסקינן ביצירה אחת ולא בעשר יצירות. כאמור בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 267, נקבע, כי ה"הפרה" מוסבת על זכות יוצרים אחת, ואין זה משנה לצורך פסיקת פיצוי סטטוטורי, מהו מספר "האקטים המפרים".

יישום "מבחן הזכות שנפגעה" על עובדות המקרה מוביל את ב"כ הנתבעים למסקנה, כי מדובר בציור אחד, המצדיק פיצוי סטוטורי אחד בלבד. כך גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" של היצירות, אשר לטענת ב"כ הנתבעים מלמד, כי כל אחד ממרכיבי איור עשרת המכות של וכסלר, נעדר קיום עצמאי ואינו עומד בפני עצמו.

בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים, כי מדובר בציור אחד, הבנוי מעשרה מרכיבים או ריבועים, ולא בעשר יצירות נפרדות. אמנם, הוצגו בפני סקיצות שערך וכסלר, בהן התמודד עם כל אחת מעשר המכות בנפרד, אולם בסופו של דבר הן עוצבו כתמונה אחת, הבנויה מעשרה ריבועים או מלבנים, כמתבקש מהעובדה שכל הציורים עוסקים בנושא אחד.

בית המשפט פסק כי וכסלר בנה את הציור כפאזל, המורכב מעשרה חלקים, שכל אחד מהם נעדר משמעות ואין לו קיום או ערך כלכלי משל עצמו. לפיכך, זכאית התובעת לפיצוי סטוטורי בגין הפרת אחת של זכויות היוצרים של הצייר וכסלר בציורים.

בנוסף קבע בית המשפט כי העובדה שמדובר בהפקה חוזרת של אותם ציורים, שהודפסו ללא שינויים על ידי הנתבעים, כאשר לאורך שנים רבות לא היתה כל הסתייגות מצד הצייר וכסלר או התובעת להפצתם, מצדיקה התייחסות למקרה כהפרה אחת  (בשונה מהתייחסות שהיתה בענין דקל, למשל, ע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5) 337. וראה גם, ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נד (5) 255, שם קבע בית המשפט כי מדובר בהפרות נפרדות).

א.ג.נ אינה מפר עקיף הפטור מפיצויים

סעיף 48 לחוק דן בהפרת זכות עקיפה של זכויות יוצרים וקובע כי : "העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר..."

פנייתה הראשונה של התובעת לא.ג.נ. היתה בחודש פברואר 2010 ולמרות פניה זו, וגם לאחר שהומצאו לא.ג.נ מלוא הראיות המלמדות, כי עמית העתיק את ציוריו של הצייר וכסלר, המשיכו א.ג.נ להדפיס ולשווק את ההגדות עם הציורים המפרים. אם לא די בכך, א.ג.נ הודיעו, כי בכוונתם להתמיד במעשיהם, גם לאחר שהתקיים הדיון ראשוני בבקשת התובעת למתן צו מניעה זמני, בפני כב' השופט זפט, וגם לאחר סיום ההוכחות בתביעה. רק לאחר מכן, ביום 8.3.11 מצאו א.ג.נ לנכון להודיע לבית המשפט, כי לא ימשיכו במכירת ההגדות עם הציורים המפרים. ועל כן הם מהווים מפר ישיר ולא עקיף.

חיוב מנהלי א.ג.נ באופן אישי

נפסק כי נתבעים 3,4 - מנהלי חברת א.ג.נ יחויבו באופן אישי בגין התנהלות החברה. נפסק כי בהפרת זכויות יוצרים ניתן לחייב חברה ומנהליה יחדיו, כאשר מוכח, כי המנהלים הורו באופן אישי על ביצוע מעשה העוולה, ויש עילה להטלת אשם אישי עליהם, בנפרד מהחברה (ראה, למשל, בת"א (מחוזי ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, [פורסם בנבו; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661, בעמ' 700-703). בע"א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ARRABON -HK- limited (מיום 2.8.08, פורסם בנבו, להלן: "בתימן"), נדונה שאלה דומה ונפסק מפי כב' השופט פוגלמן כי: "אין מניעה מלהחיל כללים אלה [של אחריות אישית, ד.א.] גם בהתייחס להפרת זכות יוצרים, הדומה במהותה לעוולה נזיקית, ומוגדרת ככזו בסעיף 52 לחוק החדש (השוו: גרינמן, בעמ' 388 – 389; בר"ע (י-ם) 2055/06 ששר נ' וסטי (1992) בע"מ ([פורסם בנבו], 15.5.06); ת.א. (ת"א) 2428/01  KONINKLIJKE HOUSEMANN EN HOTTE NVנ' לי-דן סוכניות בע"מ ([פורסם בנבו], 2.3.06) פסקה 6). לגוף הדברים, עמד בית המשפט בפסק הדין על מעורבותם האישית של המנהלים בביצוע העוולות ועל חוסר תום הלב שדבק בפעולתם (ראו פסקה 20 לפסק הדין). מאלה עולה כי התקיימו בהם היסודות המקימים אחריות אישית, ולא ראינו כי קמה עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט בהיבט זה".

במקרה דנן, הוכח, כי הנתבעים 3,4 ביצעו מעשה עוולה באופן אישי, בכך שהחליטו להמשיך במכירת העותקים המפרים, חרף פניות התובעת ולכן אני סבורה, כי יש לחייבם באופן אישי.

סכום הפיצויים

סעיף 56(א) לחוק מורה, כי אם הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי ביהמ"ש לפסוק בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

סעיף 56(ב) מתווה את השיקולים, שרשאי בית המשפט לשקול בקביעת הפיצויים, ביניהם היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק שנגרם לתובע והרווח שהפיק הנתבע.

בית המשפט פסק כי תום לב, תמימות ואי הפקת רווחים לא היו נחלתם של הנתבעים. עמית העתיק את ציוריו של וכסלר אך הכחיש בפני הנתבעים ובפני ביהמ"ש, כי הכיר את הגדת וכסלר. רק בתצהיר עדותו הראשית הודה עמית לראשונה, כי הגדת וכסלר היתה מונחת בפניו בעת שצייר את ציוריו, אך התמיד בהכחשתו כי העתיק את הציורים וטען כי רק שימשו לו מקור השראה.

הסכום שקיבל עמית עבור הציורים אמנם אינו גבוה, אך חומרת ההפרה והתכחשותו לעובדה שמדובר בהעתקה, מהווים שיקול לחומרה כנגדו.

הנתבעים לא ידעו כי מדובר בציורים שהועתקו על ידי עמית, אך גם לאחר שהודע להם, כי מדובר בהפרת זכויות יוצרים של הצייר וכסלר, התעלמו הנתבעים מדרישתה של התובעת  והתמידו במעשיהם, עד לאחר סיום שמיעת כל העדויות בתביעה. הנתבעים הודיעו, כי בכוונתם להמשיך למכור את מלאי ההגדות שנותר ברשותם ועשו כן עד ליום 8.3.11 - מועד בו הואילו להודיע, כי לא ימשיכו במכירת העותקים המפרים.

בנסיבות אלה, חייב בית המשפט את הנתבעים בתשלום פיצויים כדלקמן: 1. עמית (הנתבע 1) שהעתיק את הציורים והסתיר זאת מידיעת הנתבעים, ישלם לתובעת  פיצויים בסך 100,000 ₪. 2. א.ג.נ (הנתבעת 2-4 ) שהפיקו רווחים ממכירת ההגדות והתמידו בכך גם לאחר פניות התובעת, ישלמו לתובעת פיצויים בסך 70,000 ₪. בקביעת סכומי הפיצויים לקח בית המשפט בחשבון את מצבם הנפשי של המפרים, שפעלו במתכוון כמתואר לעיל, ואת הצורך להרתיע מפרים פוטנציאליים אחרים, כפי שנקבע בפס"ד בתימן.

13 במרץ, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

תביעה שהגישה חברת H.Stern כנגד חברת א.נ.ארניל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 13.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

אחד התכשיטים המצליחים והיותר מוכרים של התובעות הינה טבעת בשם "ג'וליאנה", בה משולבים שלשה אלמנטים. הנתבעים משווקים טבעת שאף היא משלבת את שלושת האלמנטים האמורים, בהבדל קטן.

התובעות טוענות, כי יש בטבעת זו משום העתקה של העיצוב הייחודי של טבעת ג'וליאנה, למעט הבדל זניח – לשיטתן, ועל-כן יש בייצורה ובשיווקה משום הפרה של סימן מסחר רשום, שאף מוכר היטב בישראל; עוולה של גניבת עין; הפרה של זכויות יוצרים; עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעות; דילול וגזל המוניטין של התובעות; והטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

נפסק:

התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס לעילה של הפרת זכות יוצרים.

ניתן צו לפיו על הנתבעים לחדול ולהימנע, בעצמם או באמצעות אחרים, במישרין או בעקיפין, מכל עיסוק מסחרי בטבעת המפרה.

ניתן צו לאיסוף והתכת הטבעות המפרות, וכן השמדת תבניות היציקה והגלופות, וזאת בנוכחות נציגי התובעות, תוך 45 יום ממועד מתן פסק-דין זה.

הנתבעים ישלמו לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪, וכן את הוצאותיהן, אותן יישום הרשם.

בנוסף, כאמור, על התובעות לבחור בין שני סעדים חלופיים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

נקודות מרכזיות:

האם הפרו הנתבעים את סימן או סימני המסחר הרשומים של התובעות?

התובעות טוענות כי הנתבעים מפרים את סימני המסחר שלהן בדמות הכוכב, על-פי הגדרת ההפרה שבסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972: "'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר"

הנתבעים אמנם אינם משתמשים ב"סימן מסחר רשום" של התובעות והשאלה היא האם שימוש במגן דוד הינו, לעניינו, שימוש "בסימן הדומה לו" בידי מי שאינו זכאי לכך. בית המשפט פסק כי התשובה לכך, הינה בשלילה.

המבחנים שהציבה הפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימנים מכונים "המבחן המשולש" – מבחן מצטבר המורכב משלושה מבחנים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין ה"מבחן המשולש" הוצג לראשונה בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק אגודת ישראל בע"מ, פ"ד יט(2) 673, 675 (1966). כן ראו, למשל, רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 453-451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע).

מבחן המראה והצליל

בעניין טעם טבע, בעמ' 451, נקבע כי זהו המבחן המרכזי מבין השלושה, וכי: "אין מדובר בהשוואה מדוקדקת... יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם."

בין הכוכב בעל חמשת הקודקודים לבין הכוכב בעל ששת הקודקודים קיים דמיון מסוים. בעיקר נכונים הדברים כאשר מדובר בהטבעות – קטנטנות – של היטלי הכוכבים.

עם זאת, כאשר מדובר בתכשיטים כגון טבעות, אשר מטבעם הינם קטנים, והפרטים המבחינים בהם הינם זעירים, ואשר בשל מחירם הגבוה ביחס לגודלם הם נבחנים בקפדנות ובדקדקנות על-ידי רוכשיהם הפוטנציאליים – יש לייחס חשיבות רבה גם להבדלים מזעריים בין תכשיט אחד למשנהו, וכך גם להבדל – כבענייננו – במספר הצלעות.

בנוסף, בעניין טעם טבע ציין השופט גרוניס כי המשקל היחסי שיינתן להיבט החזותי לעומת סוגיית הצליל או שמם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, והבחין בין שני סוגי מוצרים: "הסוג האחד הינו מוצרים המונחים דרך כלל על המדף שצרכנים יכולים ליטול אותם באופן חופשי, ואילו הסוג השני הוא מוצרים המצויים מעבר לדלפק אשר על-מנת לקבלם יש צורך להיעזר במוכר. במהלך דו-השיח עם המוכר נדרש הצרכן להגות את סימן המסחר המתייחס למוצר שהוא חפץ בו. הצורך לבטא את סימן המסחר על-פה והסכנה לטעות או לבלבול מגבירים את המשקל שיש ליתן לדמיון בצליל ביחס לסימנים של מוצרים מן הסוג השני. לעומת זאת ביחס לסימנים המתייחסים למוצרים מן הסוג הראשון יש לשים דגש דווקא על הדמיון החזותי, שהרי הצרכן נוטל את המוצרים לאחר שהוא מתבונן בסימנים המופיעים על גבי אריזתם." (ר' שם, בעמ' 452).

בית המשפט פסק כי בענייננו, לאור זאת, יש לשים דגש מיוחד להבדלים בין שמות הסמלים.

מבחן סוג הסחורות

בית המשפט פסק כי אין מחלוקת שסוג הסחורות – תכשיטים – משותף וזהה לשני הצדדים, התובעות והנתבעים. עם זאת, ביחס למבחן סוג הסחורות נקבע כי כאשר מדובר במוצרים אשר עלותם גבוהה, יטו הצרכנים לבצע בדיקה מעמיקה יותר ולהשוות בין המוצרים השונים בשוק בטרם ביצוע העסקה (ר' בעניין טעם טבע, בעמ' 453, מול האות ג', והאזכורים שם).

נפסק כי דברים אלה נכונים לענייננו. צרכנים המתעניינים ברכישת טבעת משובצת יהלומים, בודאי כאלה המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות – המתומחרים כיקרים מאד ביחס לשוק – אינם עושים זאת בחטף.

מבחן חוג הלקוחות

התובעות מיתגו את עצמן במשך שנים ארוכות כפונות לחוג לקוחות מסוים, ובמקומות מסוימים בלבד – בשדה התעופה הלאומי ובמלונות יוקרה; זאת, בשונה מהנתבעים, שפנו תמיד ללקוחות באופן בלתי אמצעי ונגיש, ותימחרו את מוצריהן בהתאם – ברמת מחירים נמוכה משמעותית מתימחור תכשיטי התובעות.

לקוחות המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות יודעים בוודאי כי את תכשיטיהן של התובעות ניתן לרכוש רק בחנויות שבבעלותן, ולכן אין חשש כי לקוח של התובעות הנכנס לחנויות הנתבעים ייטעה לחשוב כי אלה החלו לשווק את תכשיטי התובעות, ובכללן ג'וליאנה.

מבחן יתר נסיבות העניין

נוסף על שני המבחנים הנזכרים לעיל, מבחן זה מאגד את הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא נדונו במבחנים הקודמים. נפסק כי בעניין זה ניתן לציין כי הנתבעים אינם נוקטים בדרכי פירסום ושיווק כגון אלה בהם עושות התובעות שימוש, ולמעט תמונות באתר האינטרנט שלהם, לא הוצגו בפני בית-המשפט צילומים של תכשיטי הנתבעים אשר בגינן עלול לטעות צרכן פוטנציאלי ולהתבלבל בין מוצרי הצדדים.

מבחן "השכל הישר"

הפסיקה הכירה במקרים מסוימים במבחן רביעי – הוא מבחן "השכל הישר" – במסגרתו עשוי בית-המשפט להכיר בהפרה אף במקרים בהם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל, וזאת כאשר המסר הרעיוני העומד בבסיס הסימן המפר דומה מהותית למסר העולה מהסימן של התובע (ראו בעניין טעם טבע, בעמ' 453). ומההן ניתן להכיר בלאו בענייננו: אם ניתן לייחס תכונות קונספטואליות לעבודות האומנות התכשיטנית, הרי שהמסר הרעיוני הנובע משימוש בכוכב, שמן של התובעות, שונה לחלוטין מהמסר הרעיוני הנובע מהשימוש במגן-דוד כסמל לתכשיטים שיוצרו בישראל.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הפרו את סימני המסחר הרשומים של התובעות.

האם הפרו הנתבעים סימן מסחר מוכר היטב של התובעות?

לטענת התובעות, סימן הכוכב (או הכוכבים) זכאי להגנה כסימן מסחר מוכר היטב, בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר: "סימן המוכר היטב בישראל... לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק."

מעבר לקביעה הכוללנית כי "בין השאר" יילקחו בחשבון שני השיקולים המנויים לעיל, החוק הישראלי, כמו גם אמנת פריס והסכם הטריפס – הם מקורות ההגנה על סימן מסחר מוכר היטב – אינם מספקים מענה מדויק לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב ומהם התנאים המגדירים סימן מסחר כמוכר היטב - ת"א (ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פסקה ה' (פורסם בנבו, 25.4.2010) (להלן: "אנג'ל נ' ברמן ".

התובעות הציגו שימוש רב וארוך בסימן הכוכב בתכשיטיהן, כמו גם שימוש בסימן בפירסום ובשיווק של התכשיטים.

עם זאת, במהלך הדיון הציג בא-כוח הנתבעים ראיות לא מעטות לשימוש בסימן הכוכב על-ידי אחרים, הן בעבר – אפילו הרחוק, והן בהווה – בשווקים רבים ושונים בעולם, בעיקר במזרח אירופה, ובפרט בארצות ברית-המועצות לשעבר (ביניהם מפורסמים מאד כגון CHANEL).

בנוסף, טענו הנתבעים, כי השימוש בסימן הכוכב הינו בסיסי מאד בתכשיטנות, והטבעתו הינה אחת מפעולות הצורפות הראשונות שנלמדות בבתי-ספר לצורפות.

על כן נפסק כי התובעות לא הוכיחו ברמה המחויבת בדיני הראיות האזרחיים (51%) כי סימן הכוכב הינו סימן מסחר מוכר היטב שלהן, דווקא.

האם ביצעו הנתבעים עוולה של גניבת עין?

שניים הם היסודות אותם נדרשות התובעות להוכיח בעוולת גניבת העין: המוניטין של התובעות בטבעת ג'וליאנה; והחשש הסביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטבעות של התובעות והנתבעים (ר' ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 942 (2001) (להלן: עניין עיתון משפחה).

מוניטין

באשר ליסוד הראשון – הוכחת המוניטין – נקבע כי על התובעות להראות, בראש ובראשונה, כי הטבעת שלהן הינה בעלת אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף, ושהציבור מקשר אותה עם מקור מסוים – שהינו הן – אפילו אינו מזהה את המקור בשמן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232 (1991) (להלן: עניין פניציה); וכן בעניין עיתון משפחה, בעמ' 942).

התובעים הציגו עדויות במצביעות על הקישור – הנדרש לשם הוכחת מוניטין – בין תיאור הטבעת בעל-פה לבין הטבעת עצמה ואף למקור הטבעת – הוא התובעות.

ואולם, לשם הוכחת המוניטין נידרש להראות כי הציבור הוא שמקשר בין התיאור והמוצר לבין המקור, ועדויות שהציגו התובעים מתארות את הקישור האמור בקרב זבני החנויות שמשווקות חיקויים של אותו המקור – שלהם עניין ואינטרס מיוחד ועודף בהכרת המוצר, כמו גם מקורו, ביחס לכלל הציבור.

החיקויים עצמם – אין בהם משום עוולה של גניבת עין (ר' עניין פניציה, בעמ' 232), אלא יש בהם, בקישור בין תיאור הטבעת לבין התובעות ובכינוי הטבעת בשם התובעות אף בפי החקיינים, משום ראייה לקיומו של מוניטין, שפגיעה בו – בדרך של הטעיית הציבור – היא שמקימה את העוולה.

חשש להטעיה

המבחן הנוהג לבחינת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור במסגרת עוולת גניבת העין זהה למבחן הנוהג בבחינת הדמיון בין סימני מסחר, קרי – "המבחן המשולש", המורכב, כזכור, ממבחני המראה והצליל, מבחני סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ר' עניין עיתון משפחה, בעמ' 949).

למרות הזהות בין המבחנים, עמד בית-המשפט העליון בעבר על ההבדל, לעניין יסוד ההטעיה, בין עוולת גניבת העין לבין הפרת סימן מסחר, ככל שהדבר נוגע לשוני חזותי במכלול מרכיביו של המוצר. השופט א' גרוניס, בעניין טעם טבע, בעמ' 451-450, אף התייחס מפורשות למשמעות אריזת המוצר: "על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם. כלומר, בתביעת הפרה יש ליתן משקל נמוך יותר, או במקרים מסוימים לא ליתן משקל כלל, למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם...".

בית המשפט פסק כי אין במכלול מעשיהם של הנתבעים כדי להביא לחשש סביר שהציבור יטעה לחשוב שטבעת הנתבעים היא מתוצרת התובעות.

התובעים לא הציגו ראיות לכך: - שהנתבעים משתמשים בשם הטבעת או בשמן של התובעות; - שהם משווקים את הטבעת שלהם בקשר כלשהו לטבעת התובעות או לתובעות עצמן; - או שלקוח כלשהו טעה והתבלבל בין התובעות לנתבעים ובין טבעותיהם.

נוסף על כך, התובעות משווקות את תכשיטיהן בחנויות שבבעלותן בלבד. לקוחותיהם, הקיימים והפוטנציאליים, בודאי יודעים זאת, שכן התובעות מיתגו עצמן כיצרני תכשיטי יוקרה מובילים. לפיכך, החשש כי לקוח פוטנציאלי ייכנס לחנות של הנתבעים וייטעה לחשוב שראה שם תכשיט של התובעות – הינו בלתי סביר.

אשר-על-כן, דחה בית המשפט את טענות התובעות אף בדבר גניבת-עין.

חוק זכויות יוצרים ביחס למוצרים שכשירים להירשם כמדגם

טענה מקדמית שהעלו הנתבעים בסיכומיהם (טענה שהינה משפטית גרידא, ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית): לשיטת הנתבעים, בענייננו חל סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, לפיו חוק זה אינו חל לגבי מדגמים הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים והמדגמים, שכן הטבעת הינה פריט אופנתי הראוי להירשם כמדגם – ורישום שכזה לא נעשה על-ידי התובעות.

לתמיכה בטענתם זו, הפנו הנתבעים לפסיקה קודמת [למשל, ת"א (ת"א) 1311/04 אלקריף נ' יומטוביאן יעקב – אופנת טריפ (פורסם בנבו, 19.4.2010); וכן פסיקתי בעניין ת"א (ת"א) גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 16.4.2009)].

סעיף 22(1) קובע בזו הלשון: "חוק זה לא יחול על סימני-אמצאה הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים וסימני-האמצאה, 1907, פרט לסימני-אמצאה שאם, אמנם, ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כמודלים או כדוגמאות המוכפלות על-ידי פרוצס תעשייתי"

על-פי תצהיר עדת התביעה, לפיו ייצור תכשיטי התובעות הינו "ידני ופרטני", הרי שטבעת ג'וליאנה אינה עונה על הסיפא של ההגדרה המחייבת רישום, באשר אינה מהווה דוגמא המוכפלת על-ידי פרוצס תעשייתי.

ודוק: על-פי הגדרת "מדגם" בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (שהחליפה את חוק הפטנטים וסימני האמצאה, 1907) – מדגם, כעקרון, כולל גם עבודת יד: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

נמצא שהמחוקק הישראלי עמד על כך שרק לגבי מדגמים שנוצרו בתהליך תעשייתי, ולא בעבודת-יד, לא יחול חוק זכות יוצרים. בנוסף, עיון בפסיקה, [ר' גם, למשל, ת"א (נצ') 552/90 שדה-שוורץ נ' מאוזנר, פ"מ תשנ"ד(3) 147, 159-154 (1992)[, מלמד כי הקביעות לגבי הצורך ברישום פריטים אופנתיים כמדגמים התייחסו – כולן – לפריטי לבוש בלבד, ר' גם בעמ' 94-92 לספרו של טוני גרינמן זכויות יוצרים (2003)].

הפסיקה נוהגת להחיל את הוראת סעיף 22 לגבי בגדים, וזאת בשל כך שבגד הוא מוצר שימושי, שצורתו מוכתבת בעיקר על-ידי שיקולים פונקציונלים וצורת הגוף.

לא כך הדבר בעניין תכשיטים, ואין דין תכשיטים כדין אופנת לבוש.

למסקנה דומה הגיעה גם השופטת ארבל בהמ' (ת"א) 11001/95 מיכל נגרין עיצובים בע"מ נ' שארם – תכשיטים ישראליים מקוריים בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.1995) (להלן: עניין מיכל נגרין).

זכויות יוצרים בטבעת ג'וליאנה

לשם הגנה על טבעת ג'וליאנה בזכויות יוצרים נדרש ראשית להכיר בה כיצירה מוגנת.

בית-משפט זה הכיר בעבר בתכשיטים כיצירה אומנותית הראויה להגנה, כל עוד מדובר ביצירה מקורית וייחודית (ר' עניין מיכל נגרין, בפסקה 3 להחלטה).

על-פי הפסיקה, מקוריות מורכבת משניים: 1. יצירה עצמית (להבדיל מהעתקה); 2. יצירתיות, או משאב רוחני השקול ליצירתיות. באשר ליצירה העצמית – התובעות הציגו בפני בית-המשפט ראיות, שלא הופרכו, לכך שמדובר בתכשיט פרי עיצובן. באשר לדרישת היצירתיות – כאמור לעיל, בפרק העובדות, טבעת ג'וליאנה מתאפיינת בשלושה אלמנטים, אשר נטען כי שילובם הינו מקורי וייחודי, ולפיכך זכאי להגנה.

לפיכך קבע בית המשפט כי טבעת ג'וליאנה הינה יצירה מקורית הראויה להגנה על זכויות יוצריה, וזאת בשל השילוב הייחודי והמקורי של שלושת האלמנטים.

ודוק: אין בקביעה זו כדי להקנות זכויות יוצרים באלמנט מסוים מבין שלושת האלמנטים, אלא על שילובם של השלושה בטבעת.

הפרת זכויות היוצרים – העתקה

העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני אלה: 1. "גישה" או נגישות של הנתבע ליצירת התובע; 2. דמיון מהותי בין יצירת הנתבע ליצירתו הקודמת של התובע.

כאמור, התובעות הציגו בפני בית-המשפט פרסומים רבים ונפוצים של טבעת ג'וליאנה, בארץ ובעולם, ומשכך אין ספק שלנתבעים הייתה גישה ליצירת התובעות.

שאלה מורכבת יותר היא האם קיים בין טבעות הצדדים דמיון מהותי. דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים כאשר: הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970) (להלן: עניין אלמגור))

בהמשך הדברים בעניין אלמגור קבע השופט י' כהן כי: "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

גישה זו, של בחינת הדמיון המהותי בין היצירות כמכלול – בשונה מהשוואת רכיביהן – היא הגישה שאימץ בית-המשפט העליון כדרך המלך, בעיקר ביצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיביהן עדיפה על-פני פירוקן לרכיבים והשוואתם בנפרד ]ר' ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 590 (2000)[.

בודאי נכונים הדברים כאשר מדובר ביצירה שההגנה על זכויות יוצריה הוקנתה בשל שילוב ייחודי ומקורי של אלמנטים, ולא לאלמנטים עצמם.

כך גם בענייננו – יש לבחון ולהשוות את טבעות הצדדים כמכלול, המאופיין והמיוחד בשילוב שלושת האלמנטים. בית המשפט פסק כי בין הטבעות קיים דמיון מהותי, שכן הנתבעים לא הצליחו להצביע ולו על תכשיט אחד נוסף, שלהם או אחרים, בו משולבים שלושת האלמנטים. אין זה סביר ששילוב האלמנטים רק בטבעת זו הינו פרי של סיבה אחרת חוץ מהעתקת השילוב מטבעת התובעות.

במובן זה, השוני בפרטי רכיב הכוכב, אין בו כדי לערער ולהפחית מהדמיון המהותי בין טבעות הצדדים, ומהמסקנה כי הנתבעים העתיקו את טבעת התובעות.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעות בטבעת ג'וליאנה.

סעד כספי - פיצוי

התובעות ביקשו פיצוי בלא הוכחת נזק בגובה 20,000 ₪, מכוח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים; וכן הוצאת צו למתן חשבונות, המורה לנתבעים להגיש דו"ח מפורט, בתצהיר, שתוכנו מאומת על-ידי רואה-חשבון, ביחס לכמות הטבעות המפרות שנמכרו על-ידי הנתבעים ולכלל התמורה בגין מכירות אלה.

סעדים אלה הינם סעדים חלופיים, ואין האחד יכול לבוא ביחד עם השני, שכן אז יהא זה משום כפל פיצוי לתובעות בגין הפרת זכויות היוצרים שלהן. יפים לכך דברי השופט לנדוי, בפרשת דפוס ניאוגרפיקה [ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 893-892 (1957)]: "שלוש הן התרופות הכספיות אותן יכול בעל זכות-יוצרים לתבוע עקב הפרת זכותו: (א) פיצויים על הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, בהתאם לסעיף 6 של חוק זכות יוצרים, 1911... (ב) מתן חשבונות על-ידי הנתבע, על הריווח שזה הפיק מן ההפרה... (ג) ... ... תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו, ועל-כן אי-אפשר לתבוע יחד את התרופות (א) ו-(ב)... הטעם לדבר הוא, שבתביעה למתן חשבונות יש משום מחילת ההפרה, בעוד שתביעת פיצויים מבוססת על עובדת ההפרה. לשון אחרת, תביעה לתשלום המגיע בהתאם לחשבון אינה תביעת נזיקים, אלא תביעה מעין-חוזית, בה תובע בעל-הזכות מאת המפר מה שהלה גבה עבורו, על יסוד 'עשיית עושר ולא במשפט'."

משלא פירטו התובעות את נזקן בגין ההפרה, נותרו בפניהן שני הסעדים החלופיים האמורים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

משציינו התובעות בסיכומיהן שהן חוזרות על כל הסעדים המבוקשים בפרשת התביעה, נראה שכדי לסיים תובענה ישנה זו, עדיף כיום לבחור בתשלום הפיצוי הסטטוטורי.

בית המשפט פסק כי אם תודענה התובעות כי ברצונן לבחון את סעד השבת הרווחים, יוצא צו למתן חשבונות, תוך 30 יום מיום מתן הודעת התובעות.

10 במרץ, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציורים

הפרת זכויות יוצרים בציורים

תביעה שהגיש מר גול יוסי כנגד מר יואב פור. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט  חגי ברנר. ביום 10.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה לתשלום פיצויים בסך 2,500,000 ₪ שעילתה בהפרה נטענת של זכות יוצרים בשבעה ציורים שצויירו על ידי ארבעה ציירים שונים.

נטען כי הנתבעים הפרו את זכות היוצרים ביצירות בכך שהדפיסו בלא אישור בעלי הזכויות 5,000 עותקים מכל יצירה, ומכרו אותם לצדדים שלישיים. עקב כך נגרם לתובעים נזק כבד מחמת אובדן מכירות של הדפסי היצירות, ירידה בהכנסות השנתיות וכן פגיעה במוניטין.

התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים פיצויים בסך של של 140,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ והוצאות משפט בסך 6,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

בעל דין נדרש בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים חומרית

נדחתה טענת הנתבעים לפיה התובעים צריכים היו לצרף לתביעתם את הציירים עצמם, בהיותם בעלי זכות היוצרים ביצירה. נפסק כי מחומר הראיות עולה כי התובעים רכשו את זכות היוצרים ביצירות מאת הציירים. זכות היוצרים החומרית (המכונה גם זכות יוצרים כלכלית), היא נכס הניתן להעברה, ולכן, משרכשו התובעים מאת הציירים את הזכות האמורה, הם הפכו לבעליה, לכל דבר וענין ועל כן לא היה צורך לצרף את הציירים עצמם כתובעים נוספים.

בעל דין נדרש בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים מוסרית

אילו היה מדובר בהפרת זכות המוסרית (אי מתן קרדיט), מכיוון שזכות מוסרית אינה ניתנת להעברה, ולעולם היא מוקנית ליוצר עצמו (ראה ס' 4(א)(5) לפקודת זכות יוצרים) היה צורך בהוספת הציירים כתובעים.

הפרת זכות יוצרים באמצעות העתקה

הנתבעים לא חלקו על כך שהדפיסו 5,000 עותקים של כל אחת מן היצירות, הגם שטענו כי עשו כן בתום לב.

כידוע, הזכות להעתיק יצירה "היא הזכות הבסיסית ביותר מבין כלל זכויותיו של בעל זכות היוצרים" (ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך א' ע' 236). לנוכח המסקנה לפיה התובעים הם בעלי זכות היוצרים החומרית ביצירות, אין ספק שמעשי הנתבעים מהוים הפרה של זכות היוצרים האמורה, שכן העתקתה, או הדפסתה, או שכפולה של יצירה בכל פורמט שהוא הן פעולות המחייבות הרשאה מאת בעל זכות היוצרים, הרשאה שלא ניתנה במקרה דנן.

הגנת תום הלב

הגנת מפר תמים לפי ס' 8 לחוק זכות יוצרים, 1911, נתונה רק למי שלא ידע ולא היה צריך לדעת כי קיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה המועתקת. לעומת זאת, ההגנה לא תחול כאשר הנתבע רק טעה לגבי זהותו של בעל זכות היוצרים. ראה: ע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט(6), 421 , 430-431 (2005): "כפי שנפסק חל סעיף 8 לחוק זכות יוצרים "רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת - ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד - שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד - שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים".

החוק מתייחס בסלחנות מסוימת כלפי זה שהפר ב'תמימות' זכות יוצרים של אחר. מפר כזה פטור מתשלום פיצויים בגין ההפרה, אם כי ניתן לקבל נגדו צו מניעה. החוק עצמו אינו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'.

נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה' (ט' גרינמן זכויות יוצרים (תשס"ד) 502).

כמו כן ראוי לתת את הדעת על כך 'שתום לב אינו מהווה הגנה כנגד הפרה ראשונית [שהיא ביצוע של פעולה המצויה תחת הפריווילגיה של בעל זכות היוצרים, כגון העתקה או עיבוד של היצירה], אלא (וגם זאת לענין סעד הפיצויים בלבד), כאשר הנתבע לא ידע ולא חייב היה לדעת כלל ועיקר על קיומה של זכות יוצרים לאי-מי ביצירה שלגביה הוא מבצע את הפעולה המפירה. רק לעיתים רחוקות יסבור הנתבע כי ביצירה שבה הוא מטפל אין זכות יוצרים לאדם כלשהו. הסיכון בנדון מוטל אם כן על הנתבע. קושי זה הוא קושי כללי, הקיים גם בשיטות אחרות' (מ' דויטש קניין (תשנ"ז, כרך א') 191.

במקרה דנן, ברור כי הנתבעים ידעו כי היצירות שהדפיסו מוגנות בזכות יוצרים של מאן דהוא, בין שיהיה זה הצייר עצמו ובין שיהיה זה מי שרכש ממנו את הזכויות. אם סברו בטעות כי הזכות נתונה לשחר, או ששחר פועל מטעמו של גול, אין בכך כדי להגן עליהם מפני הפרת זכות היוצרים של התובעים. ודוק: הנתבעים כולם עוסקים בתחום של מסחר בחפצי אמנות, ולכן הם מודעים היטב לנושא של זכות יוצרים, על היבטיו השונים.

מספר הפרות

יש לקבוע תחילה בכמה הפרות מדובר, שהרי הפיצוי הסטטוטורי האמור הינו בגין כל הפרה.

שאלה כזו התעוררה ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' יום טוב, [פורסם בנבו] תק-על 2009(3), 1498 , 1500 (2009), שם היה מדובר בהשמעת שלוש עשרה יצירות מוסיקליות ברצף במהלך ארוע שמחות אחד, ואושרה החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לענין הפיצוי הסטטוטורי מדובר בהפרה אחת בלבד, שכן מדובר במסכת אחת במסגרת ארוע מפר אחד. עוד נקבע כי: "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה... לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי עת נקט במבחן זה."

ראה גם ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2), 254 , 266-267 (1992): "ה"הפרה" אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על ידי הנתבע, ואין זה משנה מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר תובעים בגין הפרתן."

בעניננו נפסק כי, הופרה זכות היוצרים של התובעים בשבע יצירות, כאשר אין חולק כי הודפסו 5,000 עותקים של כל יצירה. ברור גם כי מדובר בשבע הפרות ולא בשבעה אקטים מפירים של זכות אחת בלבד, שכן כל יצירה עומדת בפני עצמה וראויה להגנה, ולא מדובר בארוע מפר אחד.

הכלל הוא: "כל יצירה נפרדת היא נושא לזכות יוצרים נפרדת. על כן, הפרת זכות יוצרים בכל יצירה נפרדת היא הפרה נפרדת לצורך פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק." (ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 780).

פיצוי ללא הוכחת נזק

הנתבעים טוענים כי התובעים לא הוכיחו קיומו של נזק בעין. הלכה למעשה, הדיון בשאלה זו התייתר, לנוכח הודעתם של התובעים בסיכומיהם לפיה הם עותרים בראש ובראשונה לפיצוי הסטטוטורי, ורק באופן חלופי, לפיצוי בגין נזק בעין. ממילא, שעה שהתובעים זכאים לפיצוי סטטוטורי, כפי שנראה להלן, ואף עותרים לקבל פיצוי כזה בתור סעד עיקרי, אין צורך לדון בשאלת הנזק שנגרם לתובעים בעין.

השאלה הבאה היא כיצד יש לחשב את הפיצוי הסטטוטורי לו זכאים התובעים. לענין זה חלה הוראת ס' 3א' לפקודת זכות יוצרים (החוק הישן),  הקובעת כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪.

מדובר בשבע הפרות, שבגין כל אחת מהן זכאים התובעים לפיצוי סטטוטורי. אכן, גם על פי הדין הקודם (שהוא הדין החל בעניננו), לבית המשפט נתון שיקול הדעת שלא לפסוק פיצוי כלשהו גם כאשר עסקינן בפיצוי סטטוטורי (ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2), 254 , 271 (1992)), אלא שמדובר בחריג שבחריגים, שאיננו מתאים לנסיבות שבפנינו.

במקרה דנן, סבור בית המשפט כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על הסכום המכסימלי של 20,000 ₪, גם בשל ריבוי ההפרות והאופן השיטתי והתעשייתי בו בוצעו, וגם לנוכח זהותם של אלה שהפרו את זכות היוצרים של התובעים- מדובר בגורמים המפעילים בית דפוס, העוסקים גם בסחר בחפצי אמנות. מתוקף עיסוקם ונסיונם המקצועי הם מודעים היטב לנושא של זכויות יוצרים, וניתן לצפות מהם כי יקפידו קלה כחמורה בנושא השמירה על זכויות אלה.

סיכומו של דבר, התובעים זכאים לפיצוי סטטוטורי בסך 20,000 ₪ בגין כל אחת משבע ההפרות של זכות היוצרים, ובסך הכל, לסכום כולל של 140,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

הפרת זכות מוסרית

התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית, מן הטעם הפשוט שהזכות המוסרית אינה שלהם אלא של הציירים שציירו את היצירות. בשונה מזכות היוצרים החומרית או הכלכלית, הניתנת להעברה, הרי שהזכות המוסרית היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, והיא נותרת לעולם בחזקתו של היוצר עצמו, אף לאחר שהעביר את זכותו החומרית ביצירה. כך היה הדין על פי ס' 4א' לפקודת זכות יוצרים, וכך הוא הדין גם כיום, לפי ס' 45(ב) לחוק החדש (ראה גם ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 834, 838).

6 בינואר, 2011,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים בצילום

אבי ראובני נ' מפה - מיפוי והוצאה לאור בע"מ

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט צבי זילברטל (תא (י-ם) 3560/09) - 6.1.2011

תחום: פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים בצילום נושאים: מספר הפרות בצילומים שונים, הגנת השימוש ההוגן, שמוש הוגן ביחס לזכות המוסרית, גובה הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

עובדות:

עניינו של פסק דין זה בשתי תובענות שהגישו אבי ראובני ואמיר ריבלין נגד הנתבעת, חברת מפה – מיפוי והוצאה לאור בע"מ, בטענה כי הפרה את זכויות היוצרים שלהם ב 15 צילומים מקוריים שצילמו, שעה שכללה את הצילומים בספר שהוציאה לאור, מבלי לקבל את רשותם של התובעים ומבלי להעניק להם קרדיט ראוי בדרך של ציון שמם בספר כמי שצילמו את אותם צילומים. התובע ראובני העמיד את תביעתו על סכום כולל של 450,000 ש"ח והתובע ריבלין על סכום של 150,000 ש"ח.

התובעים טוענים כי הצגת התצלומים באתר האינטרנט "פליקר" נעשתה במסגרת רישיון הנקרא "Creative Common", הקובע כי ניתן לעשות שימוש בתצלומים בכפוף למילוי שלושה תנאים: מתן קרדיט ליוצרים, שימוש שאינו מסחרי, ואיסור על עשיית יצירה נגזרת מהצילומים. התובעים טוענים כי הנתבעת לא עמדה אף לא באחד משלושת התנאים האמורים.

נפסק:

התביעה מתקבלת. בגין הפרת זכות היוצרים נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של 3,000 ש"ח בגין כל אחת מ-15 ההפרות שבספר (הן עבור הפגיעה בזכות היוצרים והן עבור הפרת הזכות המוסרית), וכן 2,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיו של התובע ראובני בתצלום שפורסם באינטרנט.

לפיכך תשלם הנתבעת לתובע ראובני סכום של 35,000 ש"ח (11 הפרות בספר והפרה בפרסום באינטרנט) ולתובע ראובני סכום של 12,000 ש"ח.
כן נפסק כי הנתבעת תחזיר לתובעים מחצית מסכום האגרה ששילמו ותישא בשכ"ט עו"ד בשתי התובענות בסכום כולל של 9,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות:

מספר ההפרות במסגרת מסכת של הפרות

בפסק דין בעניין אקו"ם נקבע כי השמעה של 13 שירים שונים (של יוצרים שונים) במהלך שמחה משפחתית מהווה הפרה אחת, מאחר והמבחן הקובע הינו סוג הזכות שנפגעה ולא מספר האקטים המפרים. ההחלטה בפרשת אקו"ם התבססה על פסק הדין המנחה שניתן בפרשת שגיא (ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2) 254 (1992)), בו נקבע מבחן סוג הזכות שהופרה (ולא מנספר האקטים המפרים) כמבחן הקובע לעניין מספר ההפרות.

על פי הוראת הדין הישן (סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים), הפיצוי שהוסמך בית המשפט לפסוק "לכל הפרה" היה אמור להיות בשיעור שלא יפחת מ-10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח. בפרשת שגיא היה מדובר בהפרת זכויות יוצרים במחזה, כאשר נטען שכל פעם שהמחזה הועלה על בימת התיאטרון היה בכך משום הפרה המזכה בפיצוי הסטטוטורי. כב' הנשיא שמגר דחה טענה זו ופסק, כי בדרך כלל "יהיה נכון לראות ... בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות ובענייננו זכות יוצרים – כמקימה עילת תביעה אחת בלבד ... " (שם, סעיף 13 לפסק הדין). על כן – "'ההפרה' אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על ידי הנתבע, ואין זה משנה מה מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי 'כל הפרה' יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (שם, סעיף 10 לפסק הדין).

עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270).

בפסיקה מאוחרת יותר, אף היא בקשר עם הוראת סעיף 3א לפקודה, נקבע (מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן) כי העתקת חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה, שפורסמו במהלך 4 שנים, מהווה 11 הפרות שונות, שכן כל חוברת מהווה יצירה המקנה זכות יוצרים עצמאית למחברה (ע"א 3616/92 דקל נ' חשב, פ"ד נא(5) 337 (1997), להלן – "פרשת דקל").

מאידך גיסא, כאשר היה מדובר במודולים שהרכיבו תוכנה פיננסית, מצא בית המשפט שאין הם מהווים יצירה עצמאית נפרדת מהתוכנה עצמה ועל כן העתקת כל אחד מהם אינה בגדר הפרה נפרדת (ע"א 2392/99 אשרז נ' טרנסבטון פ"ד נז(5) 255 (2003)).

כאמור, לרקע ההלכות הנ"ל פסק בית המשפט המחוזי בחיפה בפרשת אקו"ם, לעניין סעיף 3א לפקודה, כי השמעה פומבית של 13 שירים שונים במהלך אירוע אחד של שמחה משפחתית מהווה הפרה אחת של זכויות היוצרים ביצירות המושמעות. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור בפרשה הנ"ל בהזכירו "כי המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה".

נפסק כי, ההחלטה בפרשת אקו"ם ופסקי הדין הנוספים אליהם היפנו בעלי הדין מתייחסים, רובם ככולם, למצב המשפטי שעל-פי הפקודה, שהוראותיה הוחלפו בהוראות החוק החדש משנת 2007.

פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים שניתנו לאחר ההחלטה בפרשת אקו"ם אימצו את ההלכה שנקבעה. כך למשל קבע כב' השופט ע' בנימני בפרשת ברקת התלתן, כי: "ההלכה היא כי המילים 'כל הפרה' בסעיף 3א לפקודה אינן מאפשרות לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד. המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. כאשר מדובר במסכת מעשים שמפרה סוג זכויות אחד, הרי שאין לראות בכל מעשה כהפרה נפרדת העומדת בפני עצמה" (ת"א (מחוזי-ת"א) 2555/04 הפדרציה הישראלית לתקליטים נ' ברקת התלתן, [פורסם בנבו] פיסקה 22 (21.9.09).

בפרשה נוספת (ת"א (מחוזי-ת"א) 2068.07 בילסקי נ' עיריית ראש העין, פיסקה ח' (20.9.10)) קבעה כב' סגנית הנשיאה פלפל, בהסתמך על ההחלטה בפרשת אקו"ם, כי ביצוע של חמש יצירות מוסיקליות המוגנות בזכויות יוצרים במהלך שני קונצרטים נפרדים, מהווה שתי הפרות (בהתאם למספר הקונצרטים) ולא חמש (בהתאם למספר היצירות) לעניין סעיף הפיצוי.

למסקנה דומה הגיע בית משפט השלום בתל-אביב בפרשת שוחט (ת"א (שלום-ת"א) 10560/08 שוחט נ' שמש, 25.5.10) [פורסם בנבו] – באותו עניין נעשה שימוש בעשרה תצלומים שצילם התובע במופע בו נכח, תוך פגיעה בזכות היוצרים שלו. התצלומים המפרים פורסמו ע"י הנתבע באתר אינטרנט בשני מועדים שונים. בית המשפט ראה בכך שתי הפרות בלבד והתייחס לתצלומים כאל סדרה אחת שנוצרה בהזדמנות בודדת. מקרה שלכאורה ממשיך את מגמת הפסיקה הנ"ל נדון בת"א (מחוזי-חי') 454/07 פורת נ' פסגות [פורסם בנבו] (14.11.10). בפרשה זו אמנם נקבע, בהסתמך על ההחלטה בפרשת אקו"ם, כי העתקת 173 מאמרים קצרים שחיברה התובעת אינה אלא הפרה אחת, שכן אין "לספור את מספר ההפרות שאירעו אלא את מספר סוגי הזכויות שנפגעו". אלא שבית המשפט הדגיש שם, כי הערך העיקרי של כל מאמר היה נעוץ בהיותו חלק ממאגר של מידע בנושא בו עסקו המאמרים (דיני עבודה), כך שנראה שבית המשפט התייחס אל המאמרים כאל חלקיה של יצירה אחת ולכן ראה בשרשרת ההפרות מסכת אחת של מעשים.

לעומתם, כב' השופט א' דראל קבע בפרשת גוטמן (ת"א (שלום-י-ם) 18571/08 גוטמן נ' בריזה, [פורסם בנבו] פיסקאות 22-25 (18.11.09)), כי בפרסום מפר של כתבה ובה ארבעה תצלומים יש חמש הפרות שונות של זכויות היוצרים, מאחר ובכל אחת מהתמונות (בנוסף לטקסט) הושקעה השקעה נפרדת ואין לראותן כיצירה אחת. כב' השופט דראל אף איבחן את אותו מקרה מנסיבותיה של פרשת אקו"ם, שכן שם הדגיש בית המשפט המחוזי את העובדה שהנציג מטעם התובעת (אקו"ם) לא הזהיר את הנתבעים לאחר ההפרה הראשונה ובכך איפשר את המשכה.

ראו גם פסקי דין נוספים, שניתנו טרם ההחלטה בפרשת אקו"ם, ובהם נקבע כי הפרה של הזכויות ביצירות שונות, גם אם היא נעשתה במסגרת פרשה אחת, מהווה הפרה עצמאית: ת"א (שלום-י-ם) 15155/06 קופר נ' תבירו, [פורסם בנבו] (6.1.08); ת"א (שלום-ת"א) 69995/04 ערד נ' משכל, [פורסם בנבו] (27.4.08). בדומה לכך, בע"א (חי') 4886/99 אקו"ם נ' מאי, [פורסם בנבו] (4.10.00) ראה בית המשפט המחוזי בחיפה לפצות בגין שתי הפרות כאשר היה מדובר בהשמעת שתי יצירות במסעדה בערב מסוים, ולא התייחס לעניין כאל פרשה אחת המבטאת הפרה אחת (כפי שנעשה בפרשת אקו"ם).

במחלוקת ביחס לפרשנות הראויה של סעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים במצב הדברים הנדון כאן, פסק בית המשפט כי יש לקבל את עמדת התובעים ולקבוע, כי הפרות של אותה זכות יוצרים ביצירות שונות לא תיחשבנה כהפרה אחת (גם אם כל ההפרות נעשו באירוע אחד או בפרסום אחד), אלא כהפרות אחדות שמספרן הוא כמספר היצירות שהזכויות בהן הופרו.

מסקנה זו מתחייבת מהגיון הדברים ומהתכלית ההרתעתית של הסעיף והחוק, שהיא להגן על זכויות היוצרים, לקדם את היצירה המקורית ולצמצם ככל הניתן את כמות ההפרות. כל אחד מהתצלומים הנדונים הוא בחזקת יצירה מקורית ועצמאית, שחיבורה חייב השקעה של זמן, מאמץ, כשרון ומקוריות, ולפיכך יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של הזכויות בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי. יודגש, כי אין מדובר בענייננו (במובחן מחלק מהפרשות שנסקרו לעיל) בסיטואציה עובדתית שתצדיק להתייחס אל התצלומים כאל סדרה אחת ולראות בסדרה, להבדיל ממרכיביה, יצירה אחת. כל תצלום מתאר אובייקט שונה. התצלומים נעשו בהזדמנויות שונות, גם אם חלקם באותו התאריך. העובדה שכולם מתארים אותו האירוע (מסע עלייה לרגל) אינה הופכת אותם ליצירה אחת, בדיוק כשם שסדרת פורטרטים של אותו האובייקט לא תיחשב, במקרה הרגיל, יצירה אחת של יוצר התמונות.

לא יהיה זה נכון לקבוע כי הפרה של זכויות יוצרים ביצירות שונות, היא שוות ערך מבחינת מספר ההפרות להפרת הזכויות ביצירה אחת בלבד. מסקנה מעין זו עלולה כמובן להביא לתוצאות שאינן סבירות, שלפיהן פרסום מפר אחד, בו נעשה שימוש בעשרות או במאות יצירות שזכויות היצרים בהן הופרו, ייחשב כשווה ערך, לעניין כמות ההפרות, לפרסום המפר זכויות ביצירה אחת בלבד. מסקנה מעין זו מעודדת למעשה את ריבוי ההפרות ולפיכך מנוגדת לתכלית הסעיף, שכן היא מתמרצת את המפר – משעה שהפר את הזכויות ביצירה אחת – להפר את הזכויות בעוד ועוד יצירות, כל עוד הדבר נעשה במסגרת אותו פרסום מפר. אמנם, סעיף 56(ב) לחוק קובע כי בית המשפט יתחשב, לעניין הפיצוי הסטטוטורי, בהיקף ההפרה ובחומרתה. אולם כל עוד נקבע כי מדובר בהפרה אחת בלבד, מוגבל בית המשפט בפסיקת הפיצויים על פי סעיף זה לפיצוי בסכום של 100,000 ש"ח, ומכאן נובע כי הפרה של הזכויות ביצירה אחת והפרה של הזכויות ביצירות רבות, כל עוד אלו נעשות באותה מסגרת, עשויות לזכות את התובע בסכום פיצויים של 100,000 ש"ח לכל היותר.

הגנת השימוש ההוגן

על פי פסיקת בתי המשפט, אין לומר כי פרסום מהווה שימוש הוגן שעה שהוא אינו מעניק קרדיט ליוצר ואינו מאזכר כלל את שמו. הלכה היא כי בחינת השימוש ההוגן נעשית בשני שלבים מצטברים: בשלב הראשון, שהוא השלב העיקרי, נבחנת השאלה העקרונית הכללית אם מדובר בשימוש הוגן, ולאחר מכן נבחנת השאלה אם השימוש נעשה לצורך אחת מהמטרות הספציפיות המופיעות בחוק (ע"א 8393/06 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577 (2000), בעמ' 597; רע"א 2687/92 גבע נ' וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251 (1993), בעמ' 270). באשר לשלב הראשון נקבע, כי אין מדובר בשימוש הוגן שעה שלא ניתן בפרסום קרדיט הולם ליוצר.

אמנם, פסקי דין בעבר ניתנו ביחס למונח "טיפול הוגן" שהופיע בסעיף 2(1)(I) לחוק זכות יוצרים, 1911 שקדם לחוק הנוכחי, אולם נוכח העובדה כי מדובר בסעיפים זהים במהותם ודומים בניסוחם, אין כל טעם לסטות מההלכה הברורה שהותוותה. עוד יש לציין בהקשר זה, כי פרסום התמונה נעשה באתר האינטרנט של נתבעת 2 שהינה חברה מסחרית, המשמש אותה לשם הפקת רווחים. עניין זה מחזק אף הוא את המסקנה כי אין מדובר בשימוש הוגן כהגדרתו בחוק.

שמוש הוגן ביחס לזכות המוסרית

מעבר לצורך ניתן להוסיף, כי גם אם היה נקבע כי מדובר בשימוש הוגן, הרי שהנתבעת עדיין היתה חבה בתשלום פיצויים לתובע ראובני בגין הפרת זכותו המוסרית בתמונה, שכן בהתאם להוראת סעיף 18 לחוק זכות יוצרים, הגנת השימוש ההוגן אינה חלה על הפרה של הזכות המוסרית.

גובה הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

נפסק לתובעים פיצויים בגין 16 הפרות של זכות היוצרים (הכלכלית) ו-16 הפרות של הזכות המוסרית.

באשר לסכום הפיצוי, סעיף 56(ב) לחוק זכות יוצרים, מתווה את השיקולים השונים שעל בית המשפט לבחון בבואו לקבוע את השיעור הראוי. במקרה שלפנינו, יש להביא לחובת הנתבעת את היותה הוצאת ספרים שנושא זכויות היוצרים הוא חלק בלתי נפרד מעיסוקה ואינו זר לה, ולפיכך שומה עליה להקפיד הקפדה יתרה על שמירתן (ראו ת"א (ת"א) 69995/04 ערד נ' משכל, [פורסם בנבו] פסקאות 28 ו-46 (2008)), דבר שלא נעשה על ידה במקרה זה, שבו לא פעלה בשקדנות הנדרשת לשם בירור הזכויות בתמונות טרם הוצאת הספר לאור. ביחס לחומרת ההפרה, מדובר בפרסום מספר לא מועט (15) של תמונות ולא בפרסום של תמונה בודדת, כאשר עיקר הפרסום נעשה במסגרת ספר שהוצא למכירה למטרות רווח.

ביחס לתובעים יש לציין כי הם אינם צלמים מקצועיים המתפרנסים ממכירת תמונותיהם, וכי בנסיבות רגילות ואלמלא פרסום הספר הם לא התכוונו ולא היו צפויים להפיק רווח כלשהו מהתמונות שצילמו.

עוד יצויין, כי יש ליתן ביטוי להעלאת סכום הפיצוי הסטטוטורי (ללא הוכחת נזק) (ל 100,000 ₪) לעומת הסכום המירבי שהיה קבוע בפקודה (20,000 ₪), זאת בצד נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון.

נוכח מכלול השיקולים הללו, ובהתחשב בתכליתו של הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק כאמצעי הרתעה מפני הפרות כמו גם כמכשיר לפיצוי הניזוק במקרה הקונקרטי, מצא בית המשפט לנכון לקבוע כי הנתבעת תשלם לתובעים סכום של 3,000 ש"ח בגין כל אחת מ-15 ההפרות שבספר (הן עבור הפגיעה בזכות היוצרים והן עבור הפרת הזכות המוסרית), וכן 2,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיו של התובע ראובני בתצלום שפורסם באינטרנט. לפיכך תשלם הנתבעת לתובע ראובני סכום של 35,000 ש"ח (11 הפרות בספר והפרה בפרסום באינטרנט) ולתובע ראובני סכום של 12,000 ש"ח.

29 בדצמבר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר מיג

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן, נ' הנדל (עא 45/08) – 29.12.2010

תחום: הפרת סימן מסחר וגניבת עין

נושאים: מטרת דיני סימני המסחר, הפרת סימן מסחר רשום, סימן דומה או זהה - מבחן הצליל ומבחן המראה, טובין מאותו הגדר – משפחה מסחרית, מבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק, מבחן יתר הנסיבות, פסיקת פיצויים בגין הפרת סימן המסחר הרשום, גניבת עין, מטרת עוולת גניבת עין, פסיקת פיצויים בגין גניבת עין, מספר הפרות בעוולת גניבת עין

עובדות:

המשיבה (מיג) עוסקת בפרסום והוצאה לאור של עיתונים בשפה הרוסית ועושה שימוש בסימן הכולל: שעון עם מחוגים וספרות שמוסתר קלות מאחורי המילה "מיג".

המערערת (מיגדור) נוסדה כ- 4 שנים לאחר שהמשיבים החלו לעשות שימוש בסימן והיא החלה בהוצאה לאור של עיתונים הנושאים אף הם את השם המסחרי "מיג".

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

בית-המשפט המחוזי (כב' סגנית-הנשיא ד"ר ד' פלפל) קיבל, את התביעה של מיג בקובעו, כי המערערים הפרו סימן מסחר רשום של המשיבים ועוולו בגניבת עין.

בית המשפט המחוזי פסק לזכות מיג פיצוי סטטוטורי (ללא הוכחת נזק) בגין גניבת עין בגובה של 50,000 ש"ח לכל עוולה, ובסך-הכל 300,000 ש"ח.

אשר לפיצויים בגין הפרת סימן מסחר רשום קבע בית-המשפט, כי המשיבים לא הצליחו להוכיח נזק ומשכך נדחתה תביעת הפיצויים מכוח פקודת סימני מסחר.

על כן בחרה המערערת להגיש ערעור והמשיבה בחרה להגיש ערעור שכנגד.

נפסק:

בית המשפט דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד.

ולא נתן צו להוצאות.

נקודות מרכזיות:

מטרת דיני סימני המסחר

מטרתם של דיני רישום סימני המסחר, השימוש בהם והפרתם, הינה להגן על שם מסחרי שהוא קניינו של אדם ועל המוניטין שרכש לו בעשותו שימוש בשמו, כמו גם להגן על אינטרס הציבור במניעת הטעיה עקב שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר.

הפרת סימן מסחר רשום

המבחן שנועד להכריע האם קיים דמיון מטעה בין הסימנים הוא מבחן משולב ומטרתו לבחון האם הצרכן הסביר יוטעה לחשוב כי מקור שני סימני המסחר הינו זהה, לאור הדמיון בין השניים. המבחן המשולש, כולל שלושה רכיבים העומדים זה לצד זה ומשתקללים לבסוף לכלל הכרעה. המבחן נפתח בבחינה ממוקדת של הסימן דהיינו מבחן העין, החזות והפרטים המבחינים ומבחן הצליל; הוא נמשך בבחינת הקונטקסט של הסימן דהיינו מבחן חוג הלקוחות, מבחן סוג הטובין ומבחן צינורות השיווק; ולבסוף מבחן כולל הבוחן את יתר הנסיבות העשויות להשפיע על שאלת ההטעיה (ע"א 411/06 Gateway נ' פסקול טכנולוגיות מתקדמות בע"מ ([פורסם בנבו], 20.6.2007).

סימן דומה או זהה - מבחן הצליל ומבחן המראה

המבחן העיקרי מבין השלושה הוא מבחן המראה והצליל.

ככל שמדובר בסימן הזהה לסימן המסחר הרשום, אין הטוען להפרה נדרש להוכיח כי הסימן המפר גורם להטעיית הציבור באשר למקור הטובין או השירות. כמו-כן, ככל שהייחודיות העובדתית של שם המסחר קטנה יותר, כלומר ככל ששם המסחר דומה לשם השגור בתחום, כך גדל משקל הראיות הנדרשות לשם ביסוס המובחנות לצורך רישומו כסימן מסחר.

אשר למבחן הצליל - במקרה דנן, נפסק כי המערערת עושה שימוש בשם "מיג", הזהה לחלוטין לשם "מיג" בו עושים שימוש המשיבים.

אשר למבחן המראה – נפסק כי ישנו דמיון רב בין שני הסימנים, המתקרב לכדי זהות ומבחינה ויזואלית ישנו דמיון המקשר בין הסימנים על-ידי שימוש בסימן "מיג" על-ידי המערערת בשפה הרוסית בלוגו באותו גודל של אותיות, ובאותה צורה, גוון ופונט הדומים לסימן הרשום של המשיבים והן באלמנט הגרפי המקורי קרי: שעון שמעוצב בצורה דומה מאוד לשעון המופיע לצד הסימן הרשום. דמיון רב זה עלול בהחלט להטעות את הצרכן הסביר, שעלול להתבלבל ולקנות את המוצרים המפרים בסוברו בטעות, כי הוא מקבל מוצרים מקוריים או מוצרים הקשורים למוצרים המקוריים.

טובין מאותו הגדר – משפחה מסחרית

מבחן סוג הטובין: טובין הינם מאותו הגדר כאשר קיים חשש שקונה אשר רואה את סימן המסחר על סחורה של גורם אחר, יטעה לערבב בין הסחורות ולחשוב ששתי הסחורות נובעות מאותו מקור.

בשנים האחרונות, בהתחשב בהתפתחויות שחלו בסחר הבין-לאומי ובפריצתן של חברות מסחריות מתחום מסחרי אחד לאחר, תוקנה הפקודה באופן שבו הורחבה ההגנה לסימני מסחר "מוכרים היטב" גם כאשר הטובין אינם מאותו הגדר. בנסיבות מסוימות אין נפקא מינה אם בעל סימן המסחר מספק טובין, ואילו הגורם האחר, העושה שימוש בסימן המסחר, הינו נותן שירות בקשר לטובין מאותו סוג. השאלה שצריכה להישאל היא אם מצויים אנו באותה 'משפחה מסחרית' שבמסגרתה מתקיים החשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין בעל הסימן הרשום לעושים בו שימוש או על חסות מטעמו של בעל הסימן הרשום. המשפחה המסחרית צריכה להיות מוגדרת ממקרה למקרה, בהתאם למבנה השוק והשחקנים הפועלים בו.  כך למשל, בע"א 9191/03 V & S Vin Spirt Aktiebolag   נ' אבסולוט שוז בע"מ, פ"ד נח(6) 869 (2004) נקבע, כי ייצור וודקה ומכירת נעליים אינם תחומים משיקים או קרובים.

נפסק כי במקרה דנן נופלות פעולות שני הצדדים במסגרת אותו הגדר.

מבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק

הן הלקוחות של המערערים והן הלקוחות של המשיבים כוללים את המגזר הרוסי ומופנים לקהל הרוסי, שכן כאמור העיתון הינו בשפה הרוסית. על כן, הלקוחות הפוטנציאליים של השתיים קשורות לאותו חתך אוכלוסייה ולפיכך גם צינורות השיווק בין המוצרים דומים עד מאוד.

מבחן יתר הנסיבות

נפסק כי במקרה דנן, מבחן יתר הנסיבות כולל בחובו את קודמיו ואף הוא מתקיים בענייננו. מצויים אנו בתחום העלונים והעיתונים המשווקים בשפה הרוסית בלבד. אין כל ספק, כי המספקים טובין אלה פועלים במסגרת אותו הגדר ובאותה "משפחה מסחרית", שבמסגרתה מתקיים החשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין בעל הסימן הרשום לעושים בו שימוש או על חסות מטעמו של בעל הסימן הרשום, כל זאת במיוחד כאשר הן הלקוחות של המערערים והן הלקוחות של המשיבים כוללים את המגזר הרוסי ומופנים לקהל הרוסי.

פסיקת פיצויים בגין הפרת סימן המסחר הרשום

סעיף 59 לפקודת סימני המסחר מאפשר להעניק לנפגע פיצויים, באם יוכיח נזק בעקבות הפרת סימן המסחר.

נפסק כי למרות ההפסדים שהוכחו לעיתון המשיבים ומאחר ולא הוכח קשר סיבתי בין הפסדים אלה לבין הוצאת העיתון על-ידי המערערים, לא הוכיחו המשיבים הוכיחו נזק אמיתי בגין הפרת סימן המסחר. כן הוכח, כי עיתונם של המשיבים ספג הפסדים בשנים בהם כלל לא היה קיים עיתונם של המערערים. יתרה מכך. המשיבים לא הביאו הוכחה לנזק כלשהו שאירע להם כתוצאה מהוצאת העיתון של המערערים. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין ההפסדים של המשיבים לבין הוצאת העיתון של המערערים. משלא הוכיחו המשיבים קיומו של נזק, אין מקום לעשות שימוש בשיטת האומדנא לקביעת נזקים ולפיכך אין מנוס מדחיית טענתם לקבלת פיצויים מכוח הפרת סימן המסחר.

יסודות עוולת גניבת עין

שני יסודות עיקריים לעוולת גניבת עין. ואלו הם:

א. הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו (של התובע). כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.

ב. הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע. המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, זוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין. על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר". (ראו: ע"א 8981/04 אבי מלכה "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ ([פורסם בנבו], 27.9.2006).

מטרת עוולת גניבת עין

עוולת גניבת עין נועדה להגן על המוניטין של מוכר טובין או נותן שירות מפני מצג מטעה כאילו המוצר או השירות של אחר קשורים לבעל המוניטין. ההגנה בעוולה הינה רחבה וחלה לא רק על נסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר. במסגרת עוולת גניבת עין נבחן החשש להטעיה באשר למקור המוצר ואין ההשוואה נעשית בין הסימנים בלבד.

בית המשפט פסק כי קיים ביסוס לטענות המשיבים כלפי המערערים וכי הוכחו יסודות העוולה של גניבת עין.

פסיקת פיצויים בגין גניבת עין

בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת בחוק ובכללן עוולת גניבת עין: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".

העיקרון של פיצוי ללא הוכחת נזק בחוק עוולות מסחריות הינו עונשי-הרתעתי של הפגיעה במוניטין.

שני שיקולים עיקריים עומדים באפשרות קבלת פיצויים ללא הוכחת נזק. ואלו הם: היעדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין והרצון להתריע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים שבית-המשפט ישקול בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים, איננה סגורה. כך למשל נקבע, כי בית-המשפט יתחשב בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר וכדומה (ראו: ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992)).

מספר הפרות בעוולת גניבת עין

המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה. עם זאת, יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות. יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות. כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה.

נפסק כי במקרה שלפנינו, המערערים עשו שימוש בשם "מיג" לעיתונם במשך תקופה קצרה מאוד. עם זאת הוכח, כי הם עשו רבות על-מנת לפרסם את עיתונם על-מנת להחדיר את דבר קיומו לתודעת הציבור ובכך לרכוש מוניטין. נראה, כי תקופה קצרה זו מצדיקה את סכום הפיצויים בסך בגובה של 50,000 ש"ח לכל עוולה ובסך-הכל 300,000 ש"ח כפי שפסק בית-המשפט המחוזי. לפיכך, לא מצא בית המשפט מקום להתערב בגובה הפיצויים שפסק בית-המשפט המחוזי במסגרת סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

1 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתמונה עיתונאית

בית משפט השלום בתל אביב, סגן הנשיאה השופטת שושנה אלמגור (ת"א 44159/08) – 1.9.2010

תחום: תובענה כספית בעילה של הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתצלום.

נושאים: תחולת חוק זכות יוצרים, התשס"ח 2007, זהות מחבר יצירת צילום על פי חוק זכות יוצרים, 1911, דרישת המקוריות בתצלום עיתונאי תיעודי, הזכות המוסרית, טענת תום-הלב, שימוש הוגן והפיצוי.

עובדות:

התובע הינו צלם מקצועי אשר תובע את הפרת זכויות היוצרים שלו וזכויותיו המוסריות בתצלום שהוצג בתערוכה שנערכה על ידי הנתבעת.

נפסק:

התביעה התקבלה:  בית המשפט לא קיבל את עמדת הנתבעת ופסק פיצויים סטטוטוריים בסך של 30,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים במסגרת התערוכה והקטלוג.

בגין הפרת זכותו המוסרית של התובע בתצלום פסק בית המשפט סך 25,000 ₪.

נקודות מרכזיות

תחולת חוק זכות יוצרים, התשס"ח 2007 (להלן: "החוק החדש'')

למרות שהתצלום נוצר בשנת 1977, בית המשפט קבע כי הזכויות בו הופרו לאחר כניסת החוק החדש לתוקפו ולכן יש להחיל עליו את הוראות החוק החדש לעניין ההפרות הנדונות. בסעיף 78(ט) לחוק זכות יוצרים הקובע כי בכל הנוגע לזהות מחבר יצירת צילום שנוצרה לפני יום תחילת החוק החדש ובכל הכרוך באופן תוקפה של זכות היוצרים ביצירה כזאת – יחול בדין הקודם.

זהות מחבר יצירת צילום על פי חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק הישן'')

בשאלת זהות מחבר יצירת תצלום חלה הוראת סעיף 21 לחוק הישן, שלפיו "...האיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה...''. בית המשפט קבע כי זכות היוצרים בתמונה אינה של העיתון בו הועסק התובע כיוון שהתובע נסע למשחק מיוזמתו האישית ולא בשליחות העיתון.

דרישת המקוריות בתצלום עיתונאי תיעודי

בית המשפט קבע כי גם תצלום עיתונאי תיעודי הוא תצלום העונה על דרישת המקוריות, אף-על פי שהצלם אינו מעורב בהכנת הדמות המצולמת לצילום. בקובעו מפנה בית המשפט לע"א (מחוזי ת"א) 3437/06 ויסהוף נ' ויינברג (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו] 2009).

הבחנה בין "תצלום אמנותי" ובין "תצלום בנאלי"

בית המפשט מפנה לספרות ומזכיר כי: "משקיע היוצר מכישרונו ויוצר יצירה מיוחדת, שמקפיאה רגע מסוים. ביצירה זו יכול היוצר להפגין את כישרונו בבחירת נשוא הצילום, זווית הצילום, הצבעים, אור וצל וקליטת העיתוי המושלם להנצחת נשוא הצילום. יצירה זו היא יצירה אמנותית שראויה להגנה, גם אם נשוא הצילום הוא בנאלי כמו, נוף, בעלי חיים או אנשים. הייחוד והמקוריות בבחירת האלמנטים שהוזכרו לעיל, העמדתם בצורה מיוחדת או צירופים מיוחדים הופכת את היצירה לאמנות. גם צילום דוקומנטרי במסגרת חדשות יכול להיות ראוי להגנה אם הוא מקורי, דהיינו ,סקופ'.'' (שרה פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני 743 [מהדורה שלישית, 2008]).

הזכות המוסרית

סעיף 45 לחוק החדש קובע:

"(א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה.

(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר"

סעיף 46 לחוק החדש מגדיר את הזכות כדלהלן:

"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –

(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;

(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."

כמו כן על פי הדין הישן, "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים" (סעיף 4א(1) לפקודת זכות יוצרים).

כמו כן בית משפט מפנה לע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(3) 817, 841 (2000) בה נקבע:

"אדם זכאי ששמו ייקרא על ,ילדי רוחו'. זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה, בהיקף ובמידה המקובלים' הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר. ..."

טענת תום-הלב

סעיף 58 לחוק החדש קובע בזו הלשון:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."

בית המשפט מזכיר כי החוק החדש פוטר מתשלום פיצויים מפר אשר מוכיח שלא ידע ושלא היה עליו לדעת כי על היצירה קיימת זכות יוצרים. וקובע כי נטל הוכחת טענה כזאת מוטל על כתפי המפר. בית המשפט קובע כי עקב נסיונו הרב של האחראי על איתור התצלומים ניתן לומר כי היה עליו לדעת כי התמונה עלולה להיות מוגנת בזכויות יוצרים.

שימוש הוגן

סעיף 19(א) קובע:

"שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.''

בסעיף-קטן (ב) רשימה של שיקולים שיש להביא בחשבון בהחלטה אם השימוש שנעשה ביצירה היה הוגן אם לאו:

(1) מטרת השימוש ואופיו;

(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;

(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;

(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.

ביתץ משפט קובע כי הרשימה אינה ממצה, ובית המשפט רשאי לשקול שיקולים נוספים. המלומד גרינמן כותב:

"... על פי החוק הקודם, בעל רשימת השימושים הסגורה, נבחנו שיקולים אלה במסגרת בחינה דו שלבית של שאלת השימוש ההוגן, שעל פיה נשקלו שני מבחנים: מבחן השימוש, שבא לבדוק אם השימוש הינו מהסוג המותר על פי החוק; ומבחן ההוגנות, כאשר עם הזמן ניתן משקל מועדף למבחן השני. עתה, משנפתחה רשימת השימושים האפשריים, נראה כי – בדומה לבתי המשפט האמריקניים – יש לבחון את השאלה בשלב אחד ורציף, שבא לבחון את הוגנות השימוש, כאשר מטרת השימוש היא אחד השיקולים שיובאו בחשבון במסגרת המבחן הראשון, שעניינו מטרת השימוש ואופיו.'' (גרינמן, עמ' 406–407)

בית המשפט קבע כי יש לעשות מאזן בין האינטרס הלגיטימי של בעל זכות היוצרים לקבל הכרה כיוצר היצירה ותשלום על עמלו לבין האינטרס של ציבור המשתמשים ביצירה.

הפיצוי

בסעיף 56(א) לחוק החדש נקבע:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.''

החוק החדש מותיר לבית המשפט מרווח לפסוק כל סכום עד לסכום המרבי. סעיף 56(ג) מבהיר:

"לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.''

סעיף 56(ב) מפרט:

"בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) היקף ההפרה;

(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;

(3) חומרת ההפרה;

(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;

(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;

(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;

(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;

(8) תום לבו של הנתבע.''

ובע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון ניניו, פ"ד מו(2) 254, 272 (1992), פרשה שנדונה לפי החוק הישן, הנחה בית המשפט העליון:

"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השנייה – הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין. [...] מאידך גיסא, מצדיקה המגמה השנייה להתחשב, לצורך קביעת סכום הפיצוי, במצבו הנפשי של המפר, היינו להחמיר פחות עם מפר תמים ולהחמיר יותר עם מפר במתכוון''

19 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפצת דואר זבל

גיא מור נ' אוניברסיטת תל אביב

בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, השופט רונן אילן (ת"ק 36975-03-10) -  19.8.2010

תחום: דואר זבל והתיקון לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982.

נושאים: פיצויים ללא הוכחת נזק, סעיף 30א (ד) לחוק, הודעת הפרסום הראשונה – הצהרת השימוש בתיבת הדואר האלקטרוני, סעיף 30א (ב) לחוק, הגדרת "דבר פרסומת" בחוק והתיקון מיום 27.5.08, סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982.

עובדות:

הנתבעת הינה מוסד לימוד השולח לתלמידיו בין היתר הודעות על שירותים בתשלום, לתיבת הדואר האלקטרוני שסופקה על ידה. התובע הינו תלמיד אשר ביקש שלא לקבל הודעות מסוג זה.

נפסק:

התביעה התקבלה:  בית המשפט קבע כי  החוק מקנה לתובע זכות להימלך בדעתו ולחזור בו מהסכמתו לקבל דברי פרסומת (סעיף 30א (ד) לחוק) ופסק לטובת התובע 2000 ₪ פיצויים ו300 ₪ הוצאות משפט.

נקודות מרכזיות

התיקון מיום 27.5.08, סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק")

בית המשפט מזכיר כי במסגרת התיקון הוסף לחוק סעיף 30א.

בסעיף זה נאסר שיגורו של "דבר פרסומת", בין היתר באמצעות דואר אלקטרוני, ללא קבלת הסכמה מפורשת מראש ובכתב של הנמען. הפרת הוראה זו עלולה להיחשב הן כעבירה פלילית והן כעוולה אזרחית, בגינה מוסמך בית המשפט אף לחייב המפרסם בפיצוי לדוגמא בסך של עד 1,000 ₪ בגין כל הודעה ובלא צורך בהוכחת נזק.

בית המשפט קובע כי תיקון זה לחוק נועד להתמודדות עם תופעת הפצתם ההמונית של הודעות פרסומת (spam) באמצעות רשתות התקשורת, תופעה שהגיעה כדי מטרד ציבורי. בית המשפט מוסיף ומזכיר כי מידת חשיבותו של התיקון לחוק לשם הגנה על הציבור מאותו מטרד גובר ברורה בעליל וכי מאז התיקון לחוק ניתנו פסקי דין לרוב לחיוב מפרסמים אשר פעלו בניגוד לו.

הגדרת "דבר פרסומת" בחוק

בית המשפט מזכיר כי דבר פרסומת מוגדר בחוק כך: "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת".

סעיף 30א (ב) לחוק

בית המשפט מזכיר כי סעיף זה קובע כי לא ישגר מפרסם דבר פרסומת באמצעות הודעה אלקטרונית "בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען".

הודעת הפרסום הראשונה – הצהרת השימוש בתיבת הדואר האלקטרוני

בית המשפט מזכיר כי מושכלות יסוד של דיני החוזים המה, כי חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים, כאשר אומד דעת זה הינו המטרות, היעדים, האינטרסים והתכניות אשר בקשו הצדדים במשותף להגשים. על אומד הדעת ניתן ללמוד מלשון החוזה ונסיבות כריתתו.

בית המשפט קובע כי הצהרת השימוש כמוה כחוזה אשר נכרת בין התובע לנתבעת, חוזה אשר מסדיר את השימוש במשאבי המחשב אשר הוקצו לתובע על ידי הנתבעת. ככל חוזה איפה, יש לפרש את ההצהרה בהתחקות אחר אומד דעתם של התובע והנתבעת. עוד קובע בית המשפט כי אמנם אין בהצהרה התייחסות מפורשת לביטוי "דבר פרסומת" אך מאידך, יש ויש בה הסכמה לפרסום שמו של הסטודנט ברשימות התפוצה הפומביות של הנתבעת (סעיף 5 בהצהרה). טענת התובע לפיה יועדה תיבת הדואר לשימושיו האישיים של התובע במסגרת לימודיו בלבד, איננה מתיישבת עם ההסכמה הכתובה בהצהרה. מכאן, בית המשפט קובע כי אין לתובע זכות להלין על ההודעה הראשונה שקיבל.

סעיף 30א (ד) לחוק

סעיף 30א (ד) לחוק קובע:

"הסכים הנמען לקבל דברי פרסומת לפי הוראות סעיף קטן (ב) או לא הודיע על סירובו לקבלם לפי הוראות סעיף קטן (ג), רשאי הוא, בכל עת, להודיע למפרסם על סירובו לקבל דברי פרסומת, דרך כלל או מסוג מסוים, ולחזור בו מהסכמתו, ככל שניתנה (בסעיף זה – הודעת סירוב); הודעת הסירוב לא תהיה כרוכה בתשלום, למעט עלות משלוח ההודעה; הודעת הסירוב תינתן בכתב או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, לפי בחירת הנמען"

בית המשפט קובע כי "לשון החוק בעניין זה ברורה, חדה ואיננה משתמעת לשני פנים. הסכמת אדם לקבל דברי דואר איננה מעשה בלתי הפיך ואיננה כובלת אותו בנישואים קתולים. יכול ויכול אדם להסכים ולקבל דברי פרסום ולאחר מכן להימלך בדעתו ולהתחרט. וכשם שיכול כל אדם לחזור בו מהסכמתו, כך גם הסטודנטים הלומדים אצל הנתבעת וכך גם התובע".

בית המשפט מוסיף וקובע כי הוראות התיקון לחוק נראות על פניהם כחלק ממכלול החקיקה המיועדת להגנה על הצרכן ולפיכך הוראות התיקון קוגנטיות, כך שלא ניתן להתנות עליהן כלל.

פיצויים ללא הוכחת נזק

סעיף 30א (י) בחוק, מקנה לבית המשפט סמכות לפסוק בגין הפרת הוראותיו פיצויים שאינם תלויים בנזק, בסכום שלא יעלה על 1,000 ₪, "בשל כל דבר פרסומת שקבל הנמען בניגוד להוראות סעיף זה".

 

16 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בפרסום מאמר באינטרנט

הפרת זכויות יוצרים בפרסום מאמר באינטרנט

תביעה שהוגשה על ידי גל מור כנגד חן אזולאי. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב יפו, בפני השופט דן מור.  ביום 16.8.2010 ניתן פסק הדין בתיק.

בבעלות הנתבע אתר אינטרנט בו פורסם מאמר של התובע (אשר פורסם קודם לכן באתר אחר) ללא קבלת אישורו או הסכמתו של התובע או של בעלי האתר בו פורסם המאמר.

התביעה התקבלה,  נפסק כי התובע הוכיח את זכותו והוכיח כי אכן הייתה הפרה מצד הנתבע, נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 30,000 ₪, הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪, שכ"ט עורך דין בסך של 10,000 ₪ ושכר מומחה.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

פיצוי ללא הוכחת נזק

בית המשפט מזכיר כי בסעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים, תשמ"ח -2007 (להלן: "החוק") מונה המחוקק את השיקולים שעל בית המשפט לשקול בקביעת הפיצוי כאמור – (1) היקף ההפרה, (2) משך זמן ההפרה, (3) חומרת ההפרה, (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט, (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט, (6) מאפייני פעולתו של הנתבע, (7) טיב היחסים שבין התובע והנתבע, (8) תום לבו של הנתבע.

עוד מוסיף בית המשפט כי עליו לשים לנגד עיניו את המגמה העיקרית שבדיני זכויות יוצרים – הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים (ראה ע"א שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 266).

לעניין הזכות המוסרית

בית המשפט מזכיר כי "זכות מוסרית" (סעיף 45 לחוק) היא זכותו של היוצר כי שמו יקרא על יצירתו ושלא יוטל פגם או סילוף ביצירה. בית המשפט קובע כי למרות שנעשה הפרה של הזכות החומרית, לא נעשה הפרה של הזכות המוסרית והתובע לא זכאי לפיצוי בגינה.

16 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בפרסום מאמר באינטרנט

בית משפט השלום בתל אביב יפו, השופט דן מור (ת"א 26386-09-09) –  16.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים.

נושאים: פיצוי ללא הוכחת נזק והזכות המוסרית.

עובדות:

בבעלות הנתבע אתר אינטרנט בו פורסם מאמר של התובע (אשר פורסם קודם לכן באתר אחר) ללא קבלת אישורו או הסכמתו של התובע או של בעלי האתר בו פורסם המאמר.

נפסק:

התביעה התקבלה:  נפסק כי התובע הוכיח את זכותו והוכיח כי אכן הייתה הפרה מצד הנתבע, נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 30,000 ₪, הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪, שכ"ט עורך דין בסך של 10,000 ₪ ושכר מומחה.

נקודות מרכזיות

פיצוי ללא הוכחת נזק

בית המשפט מזכיר כי בסעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים, תשמ"ח -2007 (להלן: "החוק") מונה המחוקק את השיקולים שעל בית המשפט לשקול בקביעת הפיצוי כאמור – (1) היקף ההפרה, (2) משך זמן ההפרה, (3) חומרת ההפרה, (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט, (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט, (6) מאפייני פעולתו של הנתבע, (7) טיב היחסים שבין התובע והנתבע, (8) תום לבו של הנתבע.

עוד מוסיף בית המשפט כי עליו לשים לנגד עיניו את המגמה העיקרית שבדיני זכויות יוצרים – הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים (ראה ע"א שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 266).

לעניין הזכות המוסרית

בית המשפט מזכיר כי "זכות מוסרית" (סעיף 45 לחוק) היא זכותו של היוצר כי שמו יקרא על יצירתו ושלא יוטל פגם או סילוף ביצירה. בית המשפט קובע כי למרות שנעשה הפרה של הזכות החומרית, לא נעשה הפרה של הזכות המוסרית והתובע לא זכאי לפיצוי בגינה.

15 באוגוסט, 2010,

1 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט ד"ר עמירם בנימיני (ת"א 2051-04) - 15.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט.

נושאים: תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים, דרישת המקוריות, הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות, הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע, קביעת מספר ההפרות, לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, פגיעה בזכות המוסרית ופיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין.

עובדות:

התובעת הינה חברה שעיסוקה במתן ייעוץ ותכנון בתחום הנדסת קונסטרוקציות בנין. היא הגישה תביעה נגד הנתבע, שהוא מהנדס בנין, על מנת למנוע ממנו להפר את  זכויותיה בתוכניות הקונסטרוקציה שהכינה עבור חברת אפייאה חב' לבנין והשקעות בע"מ. התובעת טוענת כי הנתבע העתיק את התוכניות שהכינה עבור המזמין והציגן כתוכניות שהוכנו על ידו, לאחר שהתובעת הפסיקה את העבודה בשל סכסוך עם המזמין והנתבע מונה להיות המהנדס שיחליף אותה.

נפסק:

הערעור נדחה:  בית המשפט קבע כי הנתבע העתיק את התוכניות ההנדסיות של התובעת והציגן כשלו. עוד קבע בית המשפט כי הנתבע הפר בצורה בוטה את זכויות היוצרים של התובעת בתוכניות, ופגע ב"זכותה המוסרית" של התובעת לגביהן. בית המשפט קבע כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי כולל בסך 70,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום, הוצאות משפט בסך כולל של 7,000 ₪, וכן את הסכומים ששולמו למומחים מטעם בית המשפט. כמו כן נקבע שישלם הנתבע לתובעת שכר טרחת עורך דין סבך של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות

תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים

בית המשפט מזכיר כי בדין הישן נפסק כי תכניות אדריכליות למבנה יכולות להיות מוגנות או בתור "מעשה אמן אדריכלי" או בתור "יצירה ספרותית".

בענייננו מדובר בתוכניות הנדסיות למבנה, ולא בתוכנית אדריכלית. אך בית המשפט קובע כי גם תוכניות שכאלו, ואפילו תוכניות ייצור, מוגנות בזכות יוצרים. בע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, פסקה 5 (להלן: "עניין Krone"), פסק כב' השופט א' רובינשטיין לפי הדין הקודם (תוך התייחסות גם להצעת החוק החדש), כי שרטוטי ייצור מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אומנותית", בכפוף להוכחת דרישת המקוריות (ראה גם ש. פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני (הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שלישית, 2008, 728, 758-759). מכאן שגם תוכניות הנדסיות להקמת בנין או לשיפוצו מוגנות בזכות יוצרים (כ"יצירה ספרותית" או כ"יצירה אומנותית"), הן לפי הדין הקודם והן לפי הדין החדש.

בית המשפט קובע גם כי נוכח הדרישות המקלות שנקבעו בפסיקה באשר להיותה של יצירה "מקורית", לא יכול להיות ספק בכך שהתכניות נשוא הליך זה מהוות יצירה ראויה להגנה.

דרישת המקוריות

בית המשפט מצטט את השופטת ש' נתניהו בע"א 360/83 סטרוסקי נ' גלידת ויטמן, פ"ד מ(3) 340, פסקה 6 (להלן: "עניין סטרוסקי"): ; "הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת עבור רעיון מופשט אלא עבור ביטויו המוחשי של רעיון. ביטוי זה צריך שיהיה מקורי. אך הפירוש שניתן למושג 'מקורי' הן בפסיקה האנגלית והן בפסיקה האמריקנית איננו המושג המקובל של חדשני, בר-חידוש כלשהו. אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה... המבחן הוא – עצמאות היצירה ולא החידוש שבה, והמקוריות הנדרשת באה על סיפוקה גם בנסיבות בהן מידת המאמץ, הכישרון וההשקעה היצירתית של המחבר מועטה, ובלבד שיש ליצירה אופי שונה מזה של החומרים מהם עוצבה".

עוד מוסיף בית המשפט ומצטט את השופט א' רובינשטיין בעניין Krone: "...רעיון מקורי בעל ביטוי מוחשי, אפילו לא תהא בו התקדמות המצאתית או חדשנות, יהא בחינת יצירה שמוגנת על [ידי] דיני זכויות יוצרים. 'המקוריות היא העיקר, ולא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כשרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים' (ע"א 2790/93 איזנמן נ' קמרון, פ"ד נד (3) 817,829, מפי השופט טירקל). בפסיקה ניכרת התלבטות באשר לאופי המקוריות הנדרש; יש שיסתפקו בהיות היצירה יצירה עצמאית של המחבר ולא דוקא ביטוי של מחשבה מקורית... 'עיקר הכוונה ליצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה; אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי".

בית המשפט מדגיש כי יש שיסתפקו בפחות: "השאלה היא אך זאת האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן מידת המקוריות הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים משתנה אף היא ממקרה למקרה, ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך (ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 759-760)"

לסיכום קובע בית המשפט שעל מנת ליהנות מהגנת זכות יוצרים די בכך שהתובעת תראה כי לא העתיקה את התכניות ממקור כלשהו, וכי יש בהן השקעה מינימלית של זמן ומחשבה.

הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות

בית המשפט קבע כי ככל שהדבר נוגע להעברת זכות היוצרים, לאחר שכבר התגבשה בידי היוצר, אין מחלוקת כי זו דורשת מסמך בכתב, כפי שמורה סעיף 5(2) לחוק זכויות יוצרים הישן. הבחנה זו נשמרה גם בסעיף 37(ג) לחוק החדש (חוק זכות יוצרים, התשס"ח–2007 (להלן:"החוק החדש")), המבחין בין התניה על זכות הבעלות הראשונית ביצירה מוזמנת, שיכולה להיות מפורשת או משתמעת כאמור בסעיף 35(א), לבין "חוזה להעברת זכות יוצרים או להענקת רישיון ייחודי", הטעונים מסמך בכתב (על הבחנה זו בדין הקודם ראה:  ט' גרינמן זכויות יוצרים 256 (2003); ואילו על ההבחנה לפי החוק החדש ראה א' יעקב "בעלות בזכות היוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (בעריכת מ' בירנהק וג' פסח) 304-305 (2009)).

סעיף 5(1) לחוק הישן קובע כי "בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה...". הוראה דומה מופיעה גם בחוק החדש, בסעיף 35(א), המתייחס ל"יצירה מוזמנת". להוראה שבסעיף 5 לחוק הקודם שני חריגים. האחד מתייחס לזכות יוצרים בפיתוח, צילום או תמונה וקובע כי אם הקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו על ידי אדם אחר תמורת דבר ערך – יהא האיש שהזמין את הקלישאה או ההעתקה בעל זכות היוצרים. השני מתייחס למצב בו מחבר היצירה הינו עובד, שאז זכויות היוצרים ביצירה שנעשתה תוך כדי עבודתו שייכות למעביד. בכל יתר המקרים, גם כאשר מדובר ביצירה מוזמנת שניתנה עבורה תמורה, הכלל הינו שבהעדר הסכם הקובע אחרת, זכויות היוצרים הן של המחבר (ראה ט' גרינמן זכויות יוצרים  256 (2003); ש' פרזנטי דיני זכויות יוצרים 907 (2008)).

אמנם, ייתכנו מצבים בהם ניתן יהיה ללמוד מן הנסיבות על הסכם משתמע לפיו הזכויות תהיינה של המזמין, כמו למשל המקרה בו העבודה המוזמנת נעשית עבור עסקו של המזמין ועל חשבונו, וברור כי אין ליוצר שימוש כלשהו ביצירה, זולת השימוש שייעשה בה על ידי המזמין. על בית המשפט להביא בחשבון את המחיר ששולם עבור היצירה, את ההשפעה של העברת הזכות על היוצר, ואת השאלה אם מבחינת היגיון העסקה ייתכן שהיוצר ירצה לשמור בידיו את הבעלות בזכויות (א' יעקב, שם, בעמ' 307-308). עם זאת, הנטל להוכיח נסיבות אלו הוא לעולם על מי שמבקש לסתור את החזקה הקבועה בחוק.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי הוראה נוספת אשר יש בה כדי לחזק גרסת התובעת, הינה זו הקבועה בסעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, המורה כי:

"מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה;".

הואיל ושמה של התובעת מופיע על התכניות שהכינה, קמה החזקה האמורה, וכאמור, הנתבע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לסתור את החזקה הנ"ל

הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע

בית המשפט קובע כי על מנת לבסס טענה בדבר הפרת זכות יוצרים על התובעת להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו. דימיון מסויים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה מכיוון שאין לפנינו "יצירה ספרותית" או "אומנותית" קלאסית, שמידת היצירתיות והמקוריות בה רבה, היה על התובעת להוכיח העתקה נרחבת של התכניות על ידי הנתבע.

קביעת מספר ההפרות

בית המשפט מזכיר כי שאלת משמעותו של הביטוי "כל הפרה" המופיע בסעיף 3א. לפקודה נדונה בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (להלן: "עניין שגיא"), במקרה בו הועלתה הצגה עשרות פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה. כב' הנשיא מ' שמגר קבע כי את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה. דהיינו, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע הפר מספר זכויות יוצרים. עוד נקבע כי המבחן הרלבנטי להפרה הוא מבחן הזכות המופרת, ולא מספרם של האקטים המפרים (שם, בעמ' 267). לפיכך, העלאתה של הצגה מספר רב של פעמים מהווה הפרה אחת בלבד לצורך הסעיף. עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270). הלכה זו אושרה לאחרונה מפי כב' השופט י' דנציגר ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' חדד, [פורסם בנבו] תק-על 2009(3) 1498, פסקאות 3 ו- 9. נפסק כי אין לראות בהשמעת כל יצירה מוסיקלית במהלך אירוע כהפרה נפרדת; "הפרה" לענין זה היא מסכת אירועים שמפרה סוג זכויות אחד, שכן המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול, פ"ד נא(5) 337, (להלן: "עניין דקל")  נדונה שאלת העתקתם של חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה שפורסמו במהלך 4 שנים. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי בשונה מעניין שגיא, שם דובר בהצגה אחת שהועלתה מספר פעמים, בעניין שלפניה מדובר בהעתקה של 11 חוברות שונות, שכל אחת מהן הופצה במספר רב של עותקים. לדבריה, ובהתבסס על ההלכה שנקבעה בעניין שגיא, השאלה הינה:

"האם החוברות של דקל, מהן הועתקו חוברות חשב, שונות זו מזו עד כדי שכל אחת מהן מהווה יצירה המקנה לדקל זכות יוצרים עצמאית והעתקת כל אחת מהן... מהווה הפרה של זכות יוצרים נפרדת..." (שם, בפסקה 11).

נמצא כי כל אחת מן החוברות הצריכה עבודת ליקוט, ניתוח ועיבוד נתונים נפרדת, ולכן יש לראות בכל חוברת יצירה עצמאית (פסקה 14). למסקנה זו הגיעה בית המשפט גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" שכן מצאה כי בכל חוברת יש מידע משמעותי חדש ההופך אותה לבעלת ערך כלכלי נפרד (פסקה 15).

בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 2003(2) 3908, שבה כב' השופטת שטרסברג-כהן ונדרשה לשאלה האם מודולים המרכיבים תוכנה פיננסית מהווים כל אחד יצירה עצמאית, אשר העתקתה מהווה הפרה נפרדת של זכות יוצרים. היא  הבהירה כי השאלה מהי זכות מופרת ומהו אקט מפר הינה בראש ובראשונה קביעה עובדתית שעל הערכאה הדיונית לדון בה. לפיכך, אימצה השופטת את קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה: "מחומר הראיות עולה בבירור כי תת המערכות של התוכנה הפיננסית (המודולים), אין להם קיום עצמאי ולא ניתן לתפעל אותן או להשתמש באיזה מהן ללא תת המערכת של הנהלת החשבונות הבסיסית...". יש לציין כי למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי על אף שלעיתים נמכר רישיון שימוש נפרד לכל אחת מתת המערכות הנ"ל, והן תומחרו כל אחת בנפרד (ראה עניין אשרז, בפסקאות 19-20).

בענייננו, מדובר בתכניות קונסטרוקציה לחיזוק חמש תקרות במבנה קיים אחד. התכניות הוכנו כמקשה אחת, בהתאם להסכם אחד, ולא תומחרו כל אחת בנפרד. העובדה שהמהנדס משרטט כל קומה על גבי דף נפרד, ומגדיר כל דף כזה כ"תכנית", איננה הופכת את חלקי התכנית השונים ליצירות נפרדות ועצמאיות, הזכאיות כל אחת להגנת זכות יוצרים עצמאית. גם אם ניתן היה, מבחינה טכנית, לבצע חיזוק של אחת התקרות בלבד, ברור כי בפועל הדבר איננו מעשי וכי נדרש חיזוקן של כל חמש התקרות במבנה. גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", בית המשפט אינו רואה איזה ערך עצמאי יכול להיות לתוכנית של כל אחת מן הקומות בנפרד. לפיכך, בית המשפט קבע כי התובעת זכאית לפיצוי סטטוטורי בגין הפרה אחת של זכויות היוצרים שלה בתכניות.

לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק

בעניין שגיא התייחס בית המשפט לשאלה האם לצורך קבלת פיצוי סטטוטורי  על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק, ופסק:

"לשם קביעת אותו פיצוי יש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי, ולו מזערי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול דעתו ולבחור בפיצוי המתאים, מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומי הסכומים שבסעיף...יש לפרוס בפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא בפניו, נקודות ייחוס כלשהן אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי" (פסקה 8).

בדומה, קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן בעניין דקל, כי גם כאשר ברור שהתובע לא סבל כלל נזק ממשי והנתבע הרוויח מעט מאד מן ההפרה - יש לפסוק פיצוי סטטוטורי, אם כי, במקרה זה, יטו בתי המשפט לפסוק פיצוי בשיעור המינימלי הקבוע בחוק (פסקה 18).

בהתייחס לשיקולים שינחו את בית המשפט בבואו לפסוק לתובע פיצוי סטטוטורי, נקבע בעניין שגיא כי:

"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השניה – הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים..." (עמ' 271).

עוד נקבע כי בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי ישקול בית המשפט, בין היתר, את עוצמת ההפרה, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר. כאשר ההפרה היתה ממושכת והניבה למפר רווחים למכביר, או כאשר המפר פועל בחוסר תום לב, יטו בתי המשפט לפסוק פיצויים בסכום המירבי (עניין שגיא בעמ' 272; ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים נ' טרנסבטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 03(2) 3908, בפסקה 30; ט' גרינמן זכויות יוצרים 486 (2003)).

פגיעה בזכות המוסרית

הנתבע העתיק את התוכניות של התובעת, תוך שהוא מציב את שמו כמתכנן על גבי תוכניות אלו ומעלים את שמה של התובעת כמתכננת (ראה העמוד הראשון לנספח ד2' לתצהיר אנגל). סעיף 4א.(1) לפקודה קובע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". הפרת זכות זו מהווה פגיעה ב"זכות המוסרית" של המחבר, ועולה כדי עוולה נזיקית המזכה את המחבר בפיצויים "בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון" (ס"ק (3) ו- (5) לסעיף 4א. לפקודה). זכות זו איננה תלויה בהיותו של המחבר הבעלים של זכות יוצרים, וחלה גם לאחר העברת זכות היוצרים לאחר (ס"ק (4)).

פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין

בית המשפט קבע כי משהוכח כי הנתבע עשה שימוש בתכניות התובעת, תוך הפרת זכות היוצרים שלה, ובזכות הפרה זו קיבל את העבודה מן המזמין - התובעת הוכיחה כי הנתבע הוא בגדר "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה", כאמור בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.

בית המשפט מסתייג בקובעו שההלכה היא שהתובע בקניין רוחני צריך לבחור בין סעד ההשבה (המבוסס בדרך כלל על צו למתן חשבונות) לבין פיצוי בגין הנזק שנגרם לו עובר למתן פסק הדין; הוא איננו זכאי לסכום העולה על הגבוה מבין השניים, שכן אחרת יקבל כפל-סעד בגין אותו אינטרס (ראה בת.א. (ת"א) 2960/00 Gianni Versace S.p.a נ' וורסאצ'ה 83 בע"מ, לא פורסם, [פורסם בנבו], 9.8.09, פסקה 27, והאסמכתאות שצוטטו שם). משעתרה התובעת לפיצוי בגין נזקיה, ואף נפסק לה פיצוי בשיעור המירבי האפשרי ללא הוכחת נזק, לצד פיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית - אין היא זכאית לעתור גם להשבת רווחי הנתבע.

18 ביולי, 2010,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בצילום

בית המשפט שלום בירושלים, השופט ארנון דראל (ת"א 1191-09) –  18.7.2010

תחום: זכויות יוצרים בצילום

נושאים: הפרת זכויות יוצרים, הגנות להפרת זכויות יוצרים, סעד

עובדות:

התובע הינו צלם במקצועו, הנתבע לקח צילום שהתובע צילם מאתר אינטרנט מסוים ושילב אותו במאמרו.

נפסק:

התביעה התקבלה:  נפסק כי התובע עמד בנטל והראה כי הוא בעל הזכויות בצילום, וכי אף אחת מההגנות שהנתבע טען להם לא עמדו לו בנסיבות התביעה.

נקודות מרכזיות

לעניין הוכחת זכויות ביצירה (תצלום)

הוראה ספציפית גוברת על הוראה כללית, סעיף 5(1)(א) לחוק זכויות יוצרים, 1911 (החוק הישן) קובע כי לגבי צילום, מי שהזמין את הצילום יהיה בעל הזכויות בו. קיימת הוראה ספציפית סותרת, סעיף 21 לחוק, הקובעת כי בעל ה"הנגטיבה בעת עשייתה" יהיה בעל הזכויות בתצלום.

אך אין תנאי זה מוחלט, יש להביא ראיות על מנת לבסס זכויות בתצלום (וראה ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 354 (1985)).

לעניין ההגנות העומדות לנתבע

לעניין הגנת "שימוש הוגן" [סעיף 2(1)(i) לחוק]

בית המשפט מאזכר את הלכת "זום תקשורת" שבה נקבע כי אי כיבודה של הזכות המוסרית של התובע שולל את היכולת להנות מהגנת השימוש ההוגן.

האם הנתבע הינו "מפר תמים"? [סעיף 8 לחוק]

נפסק כי ההגנה הנ"ל חלה כאשר הנתבע טוען שלא ידע בדבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה, ולא כאשר לא ידע למי שייכת זכות היוצרים ביצירה.

האם ההפרה הינה "מעשה של מה בכך?" [סעיף 4 לפקודת הנזיקין]

נפסק כי הגנה זו תלויה גם באופיו של התובע ונסמכת על כך ש"אדם בר דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך", בית המשפט  קבע כי בענייננו לא כך הדבר שכן התובע הינו "..צלם המשקיע בצילום דיוקנאות לפרנסתו..".

לעניין הסעד

נקבע כי למרות שהתובע לא ציין במפורש את התביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק, "מקום בו תבע התובע בשל הפרת שזכות היוצרים קמים לו הסעדים הנובעים מהפרה זו".

נקבע כי התובע הצליח לבסס את זכותו בצילום והנתבע לא הצליח להראות שההגנות הנ"ל עומדות לו, נפסק פיצוי סטטוטורי (לפי החוק הישן – בגלל עת ההפרה בפועל) של כ-10,000 ₪, פיצוי של כ-2,000 ₪ בגין הפרת הזכות המוסרית וכן שכ"ט עורך דין והוצאות משפט בסך של כ-5,000 ₪.

18 בפברואר, 2010,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בהשמעת יצירות באולם שמחות

בית המשפט השלום בקריית גת, השופטת נחמה נצר (תא (ק"ג) 1132/03) – 18.2.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים בהשמעת יצירות באולם שמחות

נושאים: הפרת זכויות בהרשאה, תועלת פרטית, הפיצוי בגין הפרה

עובדות

תביעה שענינה הפרה נטענת של זכויות יוצרים בנוגע להשמעת מוזיקה באולם אירועים.

נטען הנתבעת ביצעה 10 הפרות, וכי בגין כל אחת מההפרות, זכאית התובעת, לטענתה, לפיצויים סטטוטוריים בשיעור מינמלי שבין 10,000 ₪ ל-20,000 ₪ לכל הפרה. התובעת העמידה תביעתה על סך של 100,000 ₪.

נפסק

התובענה מתקבלת, בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לתובעת פיצויים בסך של 60,000 ₪, הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪, שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.

נקודות מרכזיות

הפרת זכויות בהרשאה

כאמור בסעיף 2(3) לחוק זכויות יוצרים 1911, אדם המרשה לאחר להופיע בחצריו ולבצע בפומבי יצירות מוגנות, מפר אף הוא בעצם ההרשאה, זכויות יוצרים.

החוק יצר אבחנה ברורה בין הרשאה מפורשת לבין הרשאה משתמעת, כאשר ההגנה הפרושה בסעיף 2(3) לחוק חלה אך על הרשאה משתמעת.

ועל כן בעל חצר, או מפעיליו של המקום שהרשה את ההשמעה נחשב אף הוא למפר הזכות, גם אם המדובר בהפרה עקיפה.

השמעת מוסיקה במקומות ציבוריים – דוגמת אולמות אירועים, בתי מלון, מסעדות ו"אירועים ציבוריים" גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ל"תועלתו הפרטית", כך שבעל אולם שמחות המתיר להשמיע יצירות מוגנות בנכס שבבעלותו בלא הסכמת בעלי הזכות, נחשב כמפר הזכות, שכן ההרשאה ניתנה לצורך הפקת רווח לבעל האולם מן האירוע שהתקיים באולם השמחות שלו.

לצורך הטלת אחריות על פי החוק, נדרשת מידה מסויימת של זיקה ואפילו לא הכרחי שתהא זו בעלות שלמה וניתן להסתפק בשליטה יחסית על הנעשה, כמו גם על היכולת להורות על הפסקת השמעת המוסיקה, כתנאי להטלת אחריות אישית בנוגע להפרת זכויות יוצרים. כך שמבחינת האחריות, המבחן הקובע הוא מבחן השליטה. לענין הפרת זכויות יוצרים אין צורך בזיקת בעלות בין המפר לבין המקום בו בוצעה ההפרה, די בכך שיש למפר שליטה על הנעשה במקום, אפילו לא נדרשת שליטה בלעדית.

תועלת פרטית

האם צמחה לנתבעים תועלת פרטית כתוצאה מבעלותם/מהיותם בעלי השליטה באולם?

בתי המשפט הדגישו את העובדה כי המוסיקה הינה מרכיב חיוני, חשוב ובלתי נפרד ובלעדיו אין משמעות לקיום אולם אירועים.

המוסיקה מעצם טיבה היא חלק בלתי נפרד מכל שמחה והגישה היא שהרשאת השמעתה בפומבי באולם השמחות היא אינטרס ישיר של בעל האולם, כיוון שאם לא יתיר השמעתה ספק אם תיערך השמחה באולמו. לבעל האולם השליטה במקום והוא זה שקובע אם יתיר וירשה השמעה בפומבי של מוסיקה או שיאסרה.

פרשנות סבירה ותכליתית של רכיב זה אינה מחייבת ביטוי כספי דווקא ועל כן, לא תעמוד לנתבעים הטענה כי להשמעת היצירות בפומבי לא היתה כל השפעה על הגדלת רווחי הנתבעת.

לנתבעים כבעלי האולם והאחראים לקיומם של אירועים במקום, היה אינטרס לאפשר ביצוען של היצירות בפומבי, כחלק מתנאי קיומו של כל אירוע שנערך במקום. זאת, על מנת שהאירועים יקויימו לשביעות רצון המזמינים ובכך, טמונה הצלחת האולם כעסק כלכלי והצלחתו של הנתבע 2 (המנהל) בביצוע תפקידו על הצד הטוב ביותר.

דרישת "התועלת הפרטית" יכולה להתקיים בין אם תועלת כספית עקיפה, ובין אם תועלת שאינה כספית.

הפיצוי

סעיף 3 לפקודת זכויות יוצרים קובע פיצויים סטטוטוריים בין 10,000 ₪ ל-20,000 ₪ לגבי כל הפרה.

המבחן הקובע לענין סעיף 3א' לפקודת זכויות יוצרים הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה.

כל אימת שמדובר במעשים שהם בגדר מסכת שמפרה סוג זכויות אחד הרי שאין לראות בכל כהפרה נפרדת, העומדת בפני עצמה, שכן המבחן הוא סוג הזכות הנפגעת ולא מספר האקטים המפרים.

בית המשפט פסק כי, דווקא העובדה כי ההפרות לא יחדו עצמם לאירוע אחד אלא, המדובר בתרחיש שחזר על עצמו בשתי הזדמנויות שונות ולא סמוכות זו לזו. בכל אלו יש כדי להצדיק קביעה שאין לראות בהשמעת 10 היצירות משום מסכת אחת, זאת גם אם אין לראות בכל השמעה של יצירה מוגנת ללא היתר, משום הפרה העומדת בפני עצמה.

אשר על כן, פסק בית המשפט (בלא ליתן נימוק לפסיקתו) כי יש כדי להצדיק קביעת פיצוי סטטוטורי בסך של 60,000 ₪.

31 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר "נערת אודם"

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת דניה קרת מאיר (תא (ת"א) 1595-04) – 31.1.2010

תחום: הפרת סימן מסחר

נושאים: הגנה על סימן שבמועד ההפרה טרם נרשם אך הוגש לרישום, גניבת עין, מוניטין, חשש סביר להטעיה, עשיית עושר, פיצוי בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין

עובדות

תובענה לפיצוי של 100,000 ₪, מתן חשבונות וצו מניעה, בעילת הפרת סימן מסחר המבוסס על דמות מאוירת של נערה המכונה "נערת אודם". נטען כי הנתבעים עושים שימוש בלתי מורשה בסימן המסחרי של נערת אודם במוצרי הלבשה ואופנה. זאת כדי ליצור רושם מטעה כי הם קשורים לתובעת או לחנויותיה, תוך פגיעה בזכויותיה הקנייניות של התובעת.

עילות התביעה הנטענות הן גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת, הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימן מסחר, גזל ועשיית עושר ולא במשפט.

נפסק

התביעה מתקבלת בעילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין, העילה בעשיית עושר נדחית. ניתן צו מניעה להפסקת השימוש במוצר המפר. הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך 60,000 ₪.  כמו כן ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

הגנה על סימן שבמועד ההפרה טרם נרשם אך הוגש לרישום

במועד הרלבנטי להפרה טרם נרשם סימן רשום – אך הוגשו בקשות לרישומו. הסימנים קובלו כסימן מסחר רשום במהלך ניהול התובענה.

על כן, על פי סעיף 27 לפקודת סימני המסחר "התאריך שבו הוגשה הבקשה לרישום סימן מסחר יירשם כתאריך רישומו".

לפיכך נפסק, כי ביום הגשת התביעה, יש לראות את הסימן המסחרי גם בהגדרים אלה כסימן שנרשם.

הפרה של סימן המסחר

אין די בכך שקיימים הבדלים  מסוימים בין שני הסימנים כדי להביא למסקנה כי לא קיים דמיון מטעה.

בהקשר זה חשוב להדגיש שתי נקודות:

א. האחת, הבחינה האם קיים דמיון מטעה בין שני סימני המסחר אינה נעשית בהכרח כאשר שני הסימנים מוצבים זה לצד זה. החשש להטעיה, שמפניו מגנים דיני סימני המסחר, כולל גם מצב בו נחשף הצרכן לשני הסימנים בנפרד ובמועדים שונים. על כן, גם אם כאשר מוצבים שני הסימנים זה לצד זה קיימים ביניהם הבדלים לא קטנים, אין בכך כדי לשלול את המסקנה כי קיים דמיון מטעה. זאת, כאשר קיים חשש סביר להטעיה אם ייחשף הצרכן לסימנים בהזדמנויות שונות.

ב. השנייה, עשויים להיות מקרים בהם לא קיים חשש כי הציבור יטעה בין שני סימני המסחר במובן זה שהוא יחשוב כי מדובר באותו סימן מסחר, ועדיין יש לומר כי קיים דמיון מטעה. מצב כזה יתקיים כאשר ביסוד שני הסימנים ניצב "רעיון" זהה, אף אם ייצוגו הגרפי שונה, כך שקיים חשש סביר כי הצרכן יטעה לחשוב שהסימן המפר הוא וריאציה או חידוש של הסימן המוגן.

השאלה מתי קיים דמיון מטעה בשל זהות רעיונית אינה תמיד פשוטה. יש להיזהר שלא להרחיב יתר על המידה את ההגנה הניתנת לסימני מסחר, כך שהיא תתפשט על כל מוטיב או מצג רעיוני בהם נעשה שימוש בגדר סימן המסחר. המבחן הוא האם הדמיון הרעיוני או הקשר האסוציאטיבי מקימים חשש כי הצרכן יסבור שמקורם של שני הסימנים אחד הוא. ההכרעה בשאלה זו צריכה להיעשות תוך הסתייעות, בין היתר, במבחנים המוכרים לנו מן המבחן המשולש, כגון חוג הלקוחות בו מדובר ויתר נסיבות העניין.

בית המשפט פסק כי בנסיבות העניין ההבדלים בין הסימנים הינם פעוטים והם עשויים רק לעורר בקרב הצרכן את הרושם כי מדובר בואריאציה על סימן המסחר הרשום, להבדיל מעיצובו של מוצר שונה לחלוטין.

נפסק כי לאור כל האמור יש לקבוע כי השימוש בדמות על גבי המוצרים המפרים מהווה הפרה של סימן מסחר רשום של התובעת.

גניבת עין

ההלכה הפסוקה קובעת, כי עוולת גניבת עין  מכילה שני יסודות:

א. האחד, כי לתובע יש מוניטין במוצר או בשירות המדובר;

ב. השני, כי קיים חשש סביר להטעיה העלולה להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

בית המשפט פסק כי העוולה של גניבת עין מתקיימת בענייננו.

מוניטין

באשר לאופן הוכחתו של מוניטין נקבע כי אין להגביל מראש את התובע המבקש להוכיח קיומו של מוניטין לסוגים מסויימים של דרכי הוכחה. מרכז הכובד הוא במשקל הראיה ולא בסיווגה. כך לא מן הנמנע, כי סוגם ואופיים של הטובין בהם מדובר יתוו את דרכי ההוכחה של המוניטין לפני בית המשפט, וככל שדרך הוכחה מסוימת תשקף את עמדת ציבור הלקוחות בצורה מהימנה, כך יגדל המשקל שיינתן לאותה דרך הוכחה בנסיבות קונקרטיות מסוימות. יש למשל, מקרים, בהם עשוי להינתן משקל רב לתוצאותיו של סקר שוק או לעדותו של עד בעל היכרות אישית ממושכת עם קהל לקוחות גדול ומגוון של הטובין המסוימים, אשר ביחס אליהם מבקש התובע להוכיח את קיום  המוניטין. במקרים אחרים יכול שיינתן משקל יחסי גבוה לראיות מסוג שונה.

בעניננו נפסק כי לתובעת יש מוניטין וזאת, בין היתר, לנוכח עדותו של מנכ"ל התובעת ממנה עלה כי עצם הגילוי בדבר מכירתם של מוצרים מפרים מקורו בפניות של לקוחות.

חשש סביר להטעיה

לעניין זה יש לבחון האם קיים חשש סביר להטעיה העלול להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

בית המשפט פסק כי בנסיבות שבפניו, בהם הטובין המפרים הם טובין מסוג הטובין אשר נמכרים על ידי התובעת בחנויותיה. יש זהות בין הסימנים. כאשר ערוץ השיווק של טובין התובעת הוא בחנויות וכך גם של המוצרים המפרים. כאשר הנתבעים אינם פועלים לבדל את המוצרים המפרים כך שיהיה ברור כי מדובר במוצרים שאינם מוצרי התובעת. ולאור עדות המנכ"ל כי הגיעו לחנות התובעת לקוחות אשר טענו כי ראו את מוצרי התובעת נמכרים בשווקים ובחנויות בדרום העיר – כל אלוף מלמדים על קיומה של הטעייה באשר למקור המוצר.

עשיית עושר

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 מציב שלושה יסודות להתגבשות עילה על פיו:

א. היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות. במסגרתו נבחנת השאלה, אם הזוכה "קיבל.....נכס, שירות או טובת הנאה אחרת...".

ב. היסוד השני עניינו בשאלה, אם ההתעשרות האמורה "באה" לזוכה מן המזכה. כאן הדרישה היא, כי ההתעשרות של הזוכה תהא "על חשבון" המזכה.

ג. היסוד השלישי מציב את הדרישה כי התעשרות הזוכה על חשבון המזכה תהא "שלא על-פי זכות שבדין".

היסוד הנוסף בעילת עשיית עושר

לניתוח זה מתווספת בחינה של יסוד נוסף ההופך את ההתעשרות להתעשרות שלא כדין. היסוד הנוסף, הופך את התעשרותו של המתחרה לבלתי צודקת, עשוי להיות משני סוגים עיקריים:

א. התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של מתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב,

ב. נסיבות אחרות ההופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.

באשר למהותו של היסוד הנוסף יש דעות שונות (שנקבעו בפסק דין א.ש.י.ר) ובהן:

א. השופט אנגלרד סבר כי היסוד הנוסף הוא זכות סטטוטורית או הלכתית מוכרת ומיוסדת של בעל המוצר שהועתק, ההופכת את מעשה ההעתקה לפעולה אסורה על פי דין מחוץ לדיני עשיית עושר.

ב. השופט חשין הדגיש כי רק יסוד נוסף בעל עצמה רבה, יש בכוחו להוציא את המקרה מההסדר השלילי ולהכניסו לגדר התנהגות שלא על פי זכות שבדין לאור הוראות חוק עשיית עושר.

ג. השופטת שטרסברג-כהן סברה כי היסוד הנוסף מאופיין "בחוסר תום לב, בהתנהגות פסולה הפוגעת בחוש ההגינות והצדק".

ד. הנשיא ברק הגדיר את היסוד הנוסף כ"הפרה של כללי התחרות החלים בין הפועלים בשוק".

ה. השופט אור הצטרף לגישת ברק, אך ציין כי יש לתת משקל לעובדה "אם יכול היה התובע על פי דיני הקניין הרוחני לרשום את זכותו ועל אף זאת לא עשה כן".

ו. השופט זמיר הצטרף לגישת ברק ושטרסברג, אולם הדגיש כי אין הכרח בקיומו של יסוד נוסף וכי במקרים של חומרה מיוחדת, העתקה יכולה להגיע לכדי עשיית עושר ולא במשפט אף לא ביסוד נוסף.

ז. השופט ש.לוין הצטרף לגישת ברק ושטרסברג, אולם ביקש להוסיף סייג על פיו כאשר הסיבה לאי רישום הזכות תלויה בתובע, עליו להבהיר מדוע לא עמד בתנאי החוק.

סיכום: שני תנאים זכו לתמיכת רוב השופטים לבחינת היסוד הנוסף:

א. האחד, לפיו על הרעיון להיות מסויים, ניתן להגדרה, חדשני ויישומי ועליו להיות רעיון שבעליו עשו בו שימוש או שבכוונתם לעשות בו שימוש.

ב. השני, על הזוכה להיות מודע לכך שהוא מעתיק מוצר פרי רעיונו של אחר.

אמות המידה למתן סעד בדיני עשיית עושר

בפס"ד שוהם מנה בית המשפט את אמות המידה למתן סעד בדיני עשיית עושר: בין היתר, נבדק טיבו של המשאב. הם יש בו ערך המצאתי מיוחד. יש לבדוק האם מדובר במשאב בעל קניין רוחני, מוצר מורכב פרי פיתוח של שנים רבות אשר מה שמאפיין אותו הוא חדשנותו, משך ההשקעה הפיתוח והזהות שבהעתקה.

כמו כן, נבדקה פסלות הנטילה: יש לבחון האם המוצר המפר הועתק מהמוצר המקורי, העתקה אשר כונתה "הנדסה חוזרת". עצם תהליך ההנדסה החוזרת איננו מצמיח פסול. אולם, נסיבות מסויימות אשר מצטרפות אליו, כגון רמת השקעות גבוהה בפיתוח התוצר וחומרה רבה בחיקוי, עשויות להשפיע על טיבו של הסעד אשר ניתן מכוח דיני עשיית עושר.

כך, נטילה שיטתית של פרי עמלו של אחר יכולה להוות התנהגות בלתי הגונה המקימה סעד בעשיית עושר.

נקבע כי יש להגן על ממציאים וחוקרים המפתחים מוצרים, גם אם אלה נושאים מאפיינים תעשייתיים ופונקציונליים.

כמו כן, נקבע יש לקחת בחשבון את תום הלב המאפיינת את התנהגות המשיב.

באותו מקרה, נבחנו הסממנים המיוחדים אשר אפיינו את התנהלות המשיבה בהליך ההעתקה - העתקה מדוייקת אינטנסיבית תוך השקעת מאמץ מקצועי על ידי מהנדסים, ולהעתקת הסטנדים של מבלטי המערערת.

נפסק כי יש לבחון את ההשקעה ביחס לעלותו הסופית של המוצר, שאם לא כן תחסם יכולתו של היוצר הקטן לשמור על זכויותיו הקנייניות בהמצאות שהן פרי פיתוחו.

בענייננו נפסק כי לא ניתן במקרה הנוכחי לקבוע כי הוכחו בפניי חד משמעית נסיבות המעידות על התנהגות בלתי הגונה. וגם לא הובאה כל ראייה ממנה עולה כי יש בנערת האודם פיתוח חדשני כלשהו. גם רמת ההשקעה של התובעת בפיתוח המוצר נותרה בלתי ידועה.  על כן לא מתקיים בענייננו היסוד הנוסף, ככל שהוא מתייחס למידת הקושי וההשקעה אשר נדרשו לעניין ההעתקה והחיקוי.

בנסיבות אלה נקבע כי אין לקבל את התביעה בעילה זו של עשיית עושר.

פיצוי בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין

סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות קובע כי בית משפט רשאי לפסוק בגין כל עוולה על פי אותו חוק פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

פקודת סימני מסחר קובעת כי בגין הפרת סימן מסחר יהיה התובע זכאי בין היתר, לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית משפט הדן בדבר מוסמך לתיתו.

הנזקים בגין הפרת סימן מסחר רשום ובגין גניבת עין קשים לכימות. קשה לדעת בוודאות כמה מוצרים מפרים נמכרו ובאיזו תקופה, גם אם יימסר דו"ח על ידי הנתבעת כפי שהיא היתה מוכנה לעשות. קושי זה עולה במקרה הנוכחי גם מהעובדה כי הנתבעת ציינה שייתכן ותתקשה במסירת הדו"ח לאור הזמן שחלף מאז מכירת המוצרים.

נפסק כי יש לפסוק במקרה הנוכחי פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, כפי שביקשה התובעת עוד בכתב התביעה ולא להורות על המשך ניהול ההליכים לשם מתן חשבונות.

אופן קביעת הפיצוי

אין מקום להתחשב בעלות הרכישה, בסך המכירות וברווח שנצבר לעניין קביעת הפיצוי, שכן המדד לקביעת הפיצוי על פי הוראות פקודת סימני מסחר, במקרה הנוכחי בגין גניבת עין, אינו אמור להיות הרווח אשר הפיקו המפרים ממכירת המוצרים המפרים.

הפיצוי אמור להיקבע תוך התחשבות באלמנט ההרתעה אשר יימנע את הפרת הזכויות בעתיד.

הקביעה תעשה תוך כדי הערכה או אומדן של הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לבעלי הזכות שהופרה.

בנסיבות העניין נפסק פיצוי בגובה של 60,000 ₪.

18 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת סוד מסחרי ברשימת לקוחות

בית משפט השלום בראשון לציון , השופט שאול מנהיים (תא (ראשל"צ) 3810-07) – 18.1.10

תחום: גזל סוד מסחרי ברשימת לקוחות

נושאים: רשימת לקוחות כסוד מסחרי, הצורך בהסכם כדי ליצור חובת סודיות, אחריות הנתבעת למעשי העובד, פיצוי לפי חוק עוולות מסחריות, השבה לפי חוק עשיית עושר, פיצוי בגין גרם הפרת חוזה וגזל

עובדות

נטען כי הנתבעת, מתחרה עסקית של התובעת, גזלה את רשימת הלקוחות של התובעת, אשר הינה סוד מסחרי כהגדרתו בחוק עוולות מסחריות. הגזלה בוצעה באמצעות עובד של התובעת, שהועסק גם במקביל על ידי הנתבעת.

נפסק

התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לנתבעת פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין גזילת רשימת לקוחותיה.

בנוסף, הנתבעת תשא בהוצאות המשפט של התובעת וכן תישא בתשלום שכר טרחת עורך דין של התובעת בסך של 12,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

נקודות מרכזיות

רשימת לקוחות כסוד מסחרי

חוק עוולות מסחריות מגדיר סוד מסחרי כדלהלן: "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו". סעיף 6(א) לחוק עוולות מסחריות קובע איסור כללי על גזילת סודות מסחריים.

הפסיקה הכירה בהגנה של דיני סודות המסחר על רשימת לקוחות. כדי שרשימת לקוחות תזכה להגנת דיני סודות המסחר עליה לעמוד בדרישות שונות. כך למשל על הרשימה לכלול מידע בעל מימד סודי. רשימת הלקוחות צריכה לכלול פרטי לקוחות שקשה לאתרם בנקל באמצעים פשוטים וגלויים לעין. באופן עקרוני לא קיימת דרישה לכך כי יושקעו מאמצים ומשאבים כספיים ליצירת הסוד המסחרי כתנאי חיוני להגנתו, אולם העדר השקעה כאמור יכול להצביע על כך כי המידע נגיש ואינו סודי.

רשימת הלקוחות של התובעת כללה מידע בדבר תנאי התקשרות עם לקוחות, מחירי מוצרים ורווחים ולכן אינה רק בגדר רשימה שניתן להרכיב בקלות מתוך מאגרי מידע פומביים ונגישים לכל. התובעת שמרה בסוד על רשימת לקוחותיה ונקטה באמצעים סבירים לשמירת המידע כסוד במאגריה הממוחשבים. התובעת השקיעה מאמצים ומשאבים כספיים לשם יצירת רשימת הלקוחות. בנסיבות אלו עולה כי רשימת לקוחותיה של התובעת לא הסתכמה בשמות הלקוחות וכתובתיהם, שהינו מידע שיתכן וניתן לאיתור בנקל תוך שימוש במאגרי מידע נגישים וגלויים אלא כללה גם מידע שאינו נחלת הכלל ובעל מימד סודי מובהק כגון תנאי התקשרות, מחירים ורווחים מצביעה על כך שרשימת לקוחותיה של התובעת הינה סוד מסחרי.

בנסיבות המתוארות לעיל, הוכח כי רשימת לקוחותיה של התובעת הינה "סוד מסחרי" כהגדרתו בחוק עוולות מסחריות.

כמו כן קבע בית המשפט כי העובד גזל שלא כדין את רשימת הלקוחות של התובעת, והפר בכך את סעיף 6(א) לחוק עוולות מסחריות.

אין צורך בהסכם כדי למנוע מעובדת להפר את חובת הסודיות

הלכה היא כי הגבלת העובד הכוללת איסור שימוש במידע סודי של המעביד לשעבר לצורך תחרות עמו או העברת המידע לצדדים שלישיים, חלה ללא צורך באיסור הסכמי מפורש על תחרות או בסעיף המורה על שמירת סודיות.

הפרת סודיות מהווה הפרת חובות האמון הבסיסיות בכל יחסי עבודה, בין שנכתבו בחוזה עבודה ובין שלא.

אחריות הנתבעת למעשי העובד

סעיף 11 לחוק עוולות מסחריות קובע כי נטילת סוד מסחרי באופן פסול מהווה עוולה בנזיקין ולכן ההוראות הקבועות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] חלות בנדון. כאשר הנטילה מתבצעת על ידי שלוח או עובד יישאו באחריות גם השולח וגם המעביד לפי העניין.

סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] דן בחבותו של מעביד למעשה שעשה עובד שלו, וקובע כי למעביד חבות במידה וידע על מעשי העובד והמעשים נעשו תוך כדי עבודת העובד אצל המעביד.

התובעת הוכיחה שהנתבעת עשתה שימוש ברשימת הלקוחות שנגזלה ממנה, ופנתה ללקוחות התובעת במטרה ליזום עמם התקשרויות עסקיות חדשות ולשווק להם בין היתר מוצרים המתחרים במוצרים המשווקים על ידי התובעת. פנייתו של העובד אל לקוחותיה של התובעת נעשתה מתוקף תפקידו כסמנכ"ל סחר אצל הנתבעת ובמסגרת עבודתו אצלה. יודגש כי השימוש שעשה מר שטרן ברשימת הלקוחות שגזל מאת התובעת, נעשה שלא לטובתו האישית אלא לשם השאת רווחיה של הנתבעת - מעסיקתו החדשה.

בהיעדר הכחשה מצד הנתבעת כי העובד ביקר אצל לקוחות הנתבעת ושכנע אותם להצטרף אל לקוחותיה, הרי שהנתבעת היתה מודעת למעשיו של מר שטרן העולים כדי עוולה לפי חוק עוולות מסחריות ואף קיוותה להפיק, ובפועל גם הפיקה, תועלת ממעשים אלה ולפיכך ניתן לקבוע כי אישרה, או למצער אישררה בדיעבד, את מעשיו אלה.

בנסיבות המתוארות לעיל הנתבעת אחראית לעוולת גזילת סוד מסחרי שביצע העובד מכח סעיף 13(1) ואף מכח סעיף 13(2) לפקודת הנזיקין, המהווים חלופות אשר מכוחן ניתן להכיר בחבותו של מעביד למעשיו של עובדו. נוכח קביעתי לעיל מתייתר הצורך לדון בחבותה של הנתבעת מכח חוק עוולות מסחריות.

פיצוי לפי חוק עוולות מסחריות

סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות מקנה לבית המשפט סמכות לפסוק לתובע הנפגע מביצוע עוולה הקבועה בחוק הנ"ל, פיצוי בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

נפסק כי הנתבעת ניהלה הגנת בדים וגם לאור שיקולי מדיניות לפיהם יש לקבוע לה "מחיר" שיבהיר שכאן נחצו קוים אדומים שאין לחצותם. על כן, יש לפסוק את מלוא הפיצוי הקבוע בס' 13 לחוק עוולות מסחריות, קרי סך של 100,000 ₪.

השבה לפי חוק עשיית עושר

מאחר והתובעת אינה תובעת מאת הנתבעת השבת התעשרותה של הנתבעת שנבעה משיווק מוצריה ללקוחות שגזלה ממנה, ומאחר ושווי ההתעשרות אף לא הוכח בפני בית המשפט, בית המשפט לא נדרש לדון בטענת התובעת הנוגעת לעילת התביעה המבוססת על דיני עשיית עושר ולא במשפט.

פיצוי בגין גרם הפרת חוזה וגזל

זהו גם הדין לעניין טענותיה של התובעת בעניין גרם הפרת חוזה וגזל לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כאמור, התובעת צמצמה את הסעד המבוקש בתביעה לפיצוי הקבוע בס' 13 בחוק עוולות מסחריות בלבד (פסיקת פיצוי כספי ללא הוכחת נזק). סעיף 62 לפקודת הנזיקין שעניינו גרם הפרת חוזה קובע כי הנפגע מעוולת גרם הפרת חוזה לא יוכל להיפרע פיצויים מעוולה זו אלא אם סבל מאותה עוולה נזק ממון. סעיף 76 לפקודת הנזיקין מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויים בגין נזק שנגרם לנפגע מעוולה המנויה בפקודה ובכלל זה מעוולת הגזל, בכפוף לכך שנגרם לנפגע נזק. הואיל ואין בפני בית המשפט תביעה לפיצוי התובעת על נזקי ממון מוכחים שנגרמו לה כתוצאה מביצוע העוולות הנ"ל כלפיה, כפי הנטען, בית המשפט לא נדרש להכריע גם בטענות אלה.

3 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בהשמעת יצירות באולם

הפרת זכויות יוצרים בהשמעת יצירות באולם

בית המשפט המחוזי באר שבע, כב' השופטת  ורדה מרוז (תא (ב"ש) 1080/07) – 3.12.09

תחום: הפרת זכויות יוצרים בהשמעת יצירות באולם

נושא: השמעת יצירות באולם שמחות, זכויות יוצרים במוסיקה, אחריות אולם לביצוע מפר, אחריות אישית של מנהלים, פיצוי בגין הפרה

עובדות

תובענה על הסך של 80,000 ₪ שעניינה הפרת זכויות יוצרים ביחס להשמעת מוסיקה מוקלטת בפומבי, באולם השמחות. אולם השמחות תבע בהודעת צד ג' את התקליטן.

נפסק

התביעה מתקבלת, ניתן צו מניעה קבוע ונפסק כי הנתבעים 1 ו – 3 ישלמו לתובעת, סך של 80,000 ₪. צד ג' ישלם לנתבעות 1 ו – 3 ביחד ולחוד, את הסך של 80,000 ₪.

כן נפסקו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪. צד ג' ישלם לנתבעים 1 ו – 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות

אחריות על מי שהרשה את הביצוע המפר

את זכות הביצוע מפר לא רק המבצע עצמו, אלא גם מי שמרשה את הביצוע – כאמור בסעיף 2(1) לחוק זכויות יוצרים 1911. יתר על כן: סעיף 2(3) לחוק מטיל אחריות גם על כל אדם אשר אמנם אינו מרשה את עצם הביצוע המפר, אך לשם עשיית רווחים מרשה הוא להשתמש בתיאטרון או במקום שעשועים אחר לביצוע פומבי של יצירה מוגנת, אלא אם כן לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שהביצוע יפר זכות יוצרים.

נפסק כי הנתבעת הרשתה לתקליטן להשמיע את המוסיקה ולעניין זה, אין נפקא מינא אם החתימה אותו על כתב התחייבות כזה או אחר – הרי שיש לראותה כמי שנושאת באחריות להפרת זכויות התובעת, בעצם ההרשאה שנתנה להשמעת המוזיקה המפרה בחצריה ובהתקיימם של התנאים הבאים, מכוח סעיף 2(3) לחוק זכויות יוצרים:

(א) הנתבעת  הרשתה לתקליטן לבצע השמעה בפומבי;

(ב) בעת מתן ההרשאה, לא היתה הסכמה מטעמה של התובעת, בעלת הזכויות להשמעת המוזיקה בפומבי;

(ג) לנתבעת קמה תועלת פרטית מעצם מתן ההרשאה, שכן בהעדרה, לא היה מתקיים האירוע;

(ד) לנתבעת היתה ידיעה, או למצער, חשד לקיומה של הפרת זכות יוצרים ולראיה, החתמתו של התקליטן על כתב ההתחייבות.

אחריות אישית של מנהלים להפרה

נפסק כי הנתבע 3 היה זה אשר ניהל בפועל את אולם השמחות, הוא זה אשר קשר הסכם עם בעלי השמחה והוא אף זה אשר ידע, שמתן הרשאה לתקליטן להשמיע מוזיקה, מהווה הפרה של זכויות יוצרים של התובעת. תועלתו הפרטית ברורה ומכאן, שהוא נושא באחריות אישית להפרת זכויותיה של התובעת.

הפיצוי

בית המשפט קיבל את טענת התובעת כי המדובר בארבע ההפרות נפרדות  (הערת BDWO: נימוק כלשהו לקביעה זו הסותרת את הלכת בית המשפט העליון, לפיה: יראו מספר השמעות כמסכת אחת ועל כן כהפרה אחת- לא ניתן).

נפסק כי ההגנה על זכויות קניין בכלל וזכויות יוצרים בפרט אינה קלה לאכיפה. ניתן בנקל להתחמק מיישום החוק ולהתנער מהחובה לשלם תמלוגים ליוצרים, אשר עמלו רבות על יצירותיהם. נקבי כי מחובתו של בית המשפט להשית על המפרים זכויות יוצרים פיצויים, אשר יבטאו את חומרת המעשים וירתיעו מפרים פוטנציאליים מלבצע הפרות בעתיד.

הדברים הינם בבחינת קל וחומר, לנוכח העובדה שחלק מהנתבעים היו מעורבים בהליך קודם ועמדו היטב על מהותן של הזכויות הקנויות בידי התובעת.

בנסיבות אלו, חייב בית המשפט במלוא הפיצוי הסטטוטורי ל 4 הפרות שונות בסף כולל של 80,000 ₪.

30 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימני מסחר באריזה לשוקולד

בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופט אחיקם סטולר (תא (מרכז) 1976-08-07) – 30.11.09

תחום: הפרת סימני מסחר באריזה לשוקולד

נושא:  מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן השכל, סימן מסחר מוכר היטב , סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב, יסודות עוולת גניבת עין , מבחני הוכחת מוניטין, שיקולים לפיצוי מכח חוק עוולות מסחריות

עובדות

תביעה שעילתה הפרת סימן מסחר הרשום על שם התובעת חברת Ferrero S.p.A מאיטליה. בגין הפצה ומכירה של  חיקויים של מוצר פררו-רושה. התביעה הוגשה כנגד חברת נ.א. קסטרו יבוא ויצוא בע"מ וכנגד המכס אשר עיכב את הטובין שיובאו על ידי הנתבעת מסין. התביעה כנגד חברת קסטרו עניינה הפרת סימני מסחר, גניבת עין וכן הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן. לפיצויים בסך של 100,000 ₪.

קסטרו הגישה תביעה שכנגד, נגד חברת פררו והמכס, בגין נזקים שנגרמו לחברת קסטרו בשל העיכוב בשחרורו של המטען. לפיצויים בסך של 273,000 ₪.

נפסק

התביעה של התובעת כנגד הנתבעת 1 מתקבלת. הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 60,000 ₪. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. תביעה התובעת (פררו) כנגד הנתבעת 2 היא המכס –  נדחית. התביעה שכנגד שהגישה קסטרו כנגד פררו והמכס נדחית.

לטובת פררו נפסקו הוצאות ושכ"ט בשיעור של 30,000 ₪ + מע"מ. לטובת המכס נפסקו הוצאות ושכ"ט בשיעור של 15,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

מבחני הפרה של סימני המסחר

על מנת לקבוע האם מתקיימת הפרה של סימן מסחר רשום יש לבחון האם ישנו דמיון מטעה בין סימן המסחר הרשום לבין הסימן שנטען כי הוא מפר. שאלת קיומו של דמיון מטעה מוכרעת על פי מבחן משולש: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

יודגש כי בעת בחינת קיומו של דמיון מטעה אין לפרק את הסימן לגורמיו. יש להשוות את הסימן האחד בשלמותו לסימן האחר בשלמותו, ולבחון האם הדמיון בין שני המכלולים עולה כדי דמיון מטעה.

מבחן המראה והצליל

מבחן המראה והצליל, הוא המבחן המרכזי מבין השלושה. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם, אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו. אין מדובר בהשוואה מדוקדקת של כל הברה בנפרד, שהרי אדם המכיר היטב את שני הסימנים ממילא איננו צפוי להתבלבל ביניהם. תחת זאת יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם. המשקל היחסי אשר יש ליתן להיבט החזותי לעומת סוגיית צלילם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות. מבחן סוג הסחורות איננו מתמצה אך בשאלת הדמיון בין המוצרים, אלא הוא עוסק אף בהשפעת סוג המוצרים הנדונים על מידת הסכנה להטעיה. אף מבחן חוג הלקוחות מורכב משני עניינים משלימים – האחד, אם המוצרים פונים לאותו חוג לקוחות; השני, כיצד משפיעה זהותם של הלקוחות הנוהגים לרכוש את הסחורה על הסיכוי להטעיה. ככל שמדובר בחוג לקוחות מצומצם ומובחן, בעל כושר הבחנה מפותח יותר, כך פוחתת סכנת ההטעיה.

מבחן יתר נסיבות העניין

מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן לוואי המאגד בתוכו את שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא הובאו בחשבון במסגרת המבחנים האחרים.

מבחן השכל

כלי נוסף העשוי לשמש להכרעה בשאלת הדמיון הוא "מבחן השכל", שבבסיסו עומדת העובדה כי לעתים מגלם סימן המסחר מסר רעיוני כלשהו, מעין אומנות קונספטואלית. במצבים כאלה יש להשוות את מידת הדמיון בין הרעיונות המועברים על-ידי שני הסימנים. במקרים שבהם המסר הרעיוני העומד בבסיס סימנו של הנתבע זהה, או דומה מהותית, לזה העולה מסימנו של התובע, עשוי בית-המשפט לראות בכך הפרה אף אם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל.

סימן מסחר מוכר היטב

סעיף 1 לפקודת סימני המסחר מגדיר סימן מסחר מוכר היטב:  כ"סימן המוכר היטב בישראל כסימן שבבעלות אדם שהוא אזרח מדינה חברה, תושב קבוע בה או שיש לו בה מפעל עסקי תעשייתי פעיל, ואפילו הסימן אינו סימן מסחר רשום בישראל או אין משתמשים בו בישראל; לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק";

לאור הצטרפות להסכם TRIPS הפקודה מגינה לא רק על סימן מסחר הרשום על פי הפקודה, אלא גם על "סימן מסחר מוכר היטב" אף אם אינו רשום לפי הפקודה, ומרחיבה את ההגנה על "סימן מסחר מוכר היטב" שנרשם על פי הפקודה אף כלפי טובין שאינם מאותו הגדר.

נפסק כי לתובעת ולמוצריה מוניטין רב לרבות מוצר ROCHER מתוצרתה בישראל. סימני המסחר שנרשמו על ידי התובעת לגבי מוצר זה הינם סימני מסחר רשומים מוכרים היטב, ויש לתת להם הגנה רחבה ביותר בהתאם להוראות פקודת סימני המסחר.

סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב

בית המשפט פסק גם כי החוזי הכללי של כדור ROCHER מתוצרתה הינו סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב של התובעת. כדור השוקולד, בתצורה שהוא עטוף לרבות צבעה, אופי האריזה, המדבקה וצורתה נותנים שיש להכיר בו כסימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב כמשמעות היגד זה בפקודת סימני המסחר.

יסודות עוולת גניבת עין

עוולת גניבת עין, בהתאם לסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט- 1999מכילה שני יסודות: האחד, שלתובע יש מוניטין במוצר או בשירות המדובר; השני, שקיים חשש סביר להטעיה העלולה להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

יסודה של עוולת "גניבת עין" בשמירה על זכותו הקניינית של בעל מוניטין בעסק העלול להיפגע ממצג שווא של הנתבע, להבדיל מתכלית שעניינה בהגנה על הציבור ככזה.

הערך המוגן העומד ביסוד העוולה הוא הגנה על האינטרס הקנייני של העוסק להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים. העוולה של גניבת עין באה אפוא להגן על יצרן, שהמעשים המבוצעים על ידי המעוול עלולים להביא קונה רגיל לטעות ולהניח שהוא קונה טובין של היצרן, שעה שלמעשה הוא קונה טובין של המעוול הנהנה מן ההטעיה. המדובר בראיות אובייקטיביות המעידות על קיום סכנה של הטעיית הציבור. אין חובה להוכיח הטעיה בפועל, ודי בהוכחת סכנה בלבד של הטעיה כזאת.

לצורך עמידה בדרישות ההוכחה כי נתקיימה עוולה יש להראות קיומו של חשש סביר שמעשי הנתבע יגרמו לקונה הרגיל לחשוב בטעות, כי מדובר בטובין או בשירות שמספק התובע בעוד, שלאמיתו של דבר, מדובר באלה של הנתבע.

למושג "חשש סביר" יוחס ממד אובייקטיבי, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעיה, אם כי הוכחת כוונה כזו עשויה להקל את נטל ההוכחה בדבר קיום חשש סביר להטעיה. אין צורך בהוכחת הטעיה בפועל אלא די בהוכחת קיום סכנת הטעיה בלבד.

ההבדלים בישום המבחנים לבחינת הטעיה בין סימן מסחר לגניבת עין

המבחן לבדיקת חשש סביר להטעיה הוא המבחן המשולש, המשמש גם לעניין בדיקת "דמיון מטעה" בסימני מסחר ולעניינים נוספים. עם זאת, קיים הבדל רב חשיבות באופן יישומו של המבחן בשני המקרים. כאשר נבדקת שאלת הפרתו של סימן מסחר, מתמקדת הבחינה בהשוואה בין סימני המסחר לבדם. בעוולה של גניבת עין, לעומת זאת, הבדיקה היא האם מכלול התנהלותו ופועלו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה? בדרך כלל יש בעובדה זו כדי לצמצם את היקף ההגנה הניתנת בגדר עוולת גניבת העין ביחס להגנה הניתנת בגדרם של דיני סימני המסחר או דינים דומים. עם זאת, הקביעה שמושא הבחינה הוא מכלול מצגי הנתבע עשויה במקרים מסוימים להביא להרחבת ההגנה. כך יהיה במקרה בו השוואה בין רכיבי המוצרים או השירותים תלמד על דמיון מסוים בין כל רכיב ורכיב אשר בעומדו בפני עצמו אינו מעורר חשש להטעיה, אולם צירופם של כל הרכיבים יחדיו מצטבר לכדי "מסה קריטית" היוצרת חשש סביר להטעיה.

מבחני הוכחת מוניטין

המושג מוניטין קשה להגדרה מדויקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר.

בפסיקה נמנו מבחני עזר שונים שניתן להסתייע בהם על מנת להוכיח מוניטין, כגון: (א) משך תקופת השימוש בסימן או בשם; (ב) האופי וההיקף של פרסום הסימן או השם והבאתם לידיעת הציבור; (ג) האמצעים שהושקעו ביצירת קשר מודע, אצל קהל הצרכנים, בין שם או סימן זה לבין מוצר מסוים; (ד) האם הציבור ייחס חשיבות לזהות היצרן ולא רק לתכונות ולצורה או למבנה של המוצר; (ה) האם הביקוש למוצר מושפע מהמיומנות ומההגינות של היצרן;

ויודגש, אין להיצמד לנוסחת בירור קשיחה והמבחן צריך להיגזר מנסיבות העניין.

שיקולים לפיצוי מכח חוק עוולות מסחריות

סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות קבע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת באותו חוק בסך של עד 100,000 ₪. כאשר עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים יראו כעוולה אחת.

שני עיקרים עומדים בבסיס הסעיף המאפשר פיצויים ללא הוכחת נזק:

האחד - העדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין, השני – הרצון להרתיע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים אותם צריך לשקול בית המשפט בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים בהתחשב ברציונאליים אלה, איננה סגורה: בין היתר, יתחשב בית המשפט בעוצמת ההפרות, מספרן ומשכן, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר וכדומה

המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה ולכן יש לראות עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים כעוולה אחת.

קביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין גניבת עין, בחוק עוולות מסחריות, יוצרת הינע מסוים גם לבעל סימן רשום, להשתית תביעתו דווקא על העוולה של גניבת עין, במקום על פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], שאינה מקנה פיצוי ללא הוכחת נזק. אין מניעה לתביעה בעוולה של גניבת עין גם כאשר מדובר בסימן רשום. מובן, כי הכדאיות לכך תלויה בנסיבות העניין. התביעה לפי דיני הסימן הרשום היא עוצמתית יותר, שכן זו תביעה בעלת אופי מונופוליסטי, בעוד שהתביעה לפי דיני גניבת עין דורשת הוכחת יסוד של הטעיה אצל לקוחות לגבי מקור הטובין או השירות.

בנסיבות העניין נפסק כי יש לראות במעשה גניבת העין מסכת אחת המקימה עילת תביעה אחת בלבד בקשר לאותה עוולה. המדובר במעשה חד פעמי של ניסיון לייבא מסין מוצרים מפרים. העובדה שלא כל המוצרים נמצאו מפרים היא הנותנת שלא מדובר בהפרה בעוצמה רבה. אין מדובר במעשה שנמשך לאורך זמן ואין המדובר בהיקף משמעותי שכן מדובר בחלק ממשלוח. במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בגדרי סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות, יש בהחלט לשקול את היקף ההפרה.

חוק זכות יוצרים כמקור להיקש לגניבת עין

מקור חקיקתי-נורמטיבי נוסף, שראוי להזקק לו הינו חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים עוסק בקביעת פיצויים בהפרת זכות יוצרים, וממנו ניתן להקיש את הדין בהפרת סימן מסחר, לרבות את השיקולים שרשאי בית המשפט לשקול בבואו לקבוע פיצויים. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע: בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה: (1) היקף ההפרה; (2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; (3) חומרת ההפרה; (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (6) מאפייני פעילותו של הנתבע; (7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; (8) תום לבו של הנתבע.

18 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בכתבה וצילומים

בית המשפט השלום ירושלים, כב' השופט א' דראל (תא (י-ם) 18571/08) – 18.11.09

תחום: זכויות יוצרים בכתבה וצילומים

נושא: הבעלות בזכויות יוצרים, הפרת זכות חומרית, הפרת זכות מוסרית, מספר הפרות, פיצוי סטוטורי

עובדות

התובעת פרסמה באתר Ynet  כתבה במסגרת הכתבה שולבו שמונה תמונות שצולמו על ידי התובעת. לפי הנטען בכתב התביעה העתיקו הנתבעים את הכתבה לאתר אינטרנט פרסומי המתפרסם על ידם, אתר Breeza, מבלי שקיבלו את הסכמת התובעת ומבלי שנתנו לה קרדיט מלא.

נפסק

התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעת בגין חמש הפרות של זכות היוצרים שלה סכום של 50,000 ₪.

ובנוסף שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות

מי הבעלים בכתבה שמתפרסמת באתר האינטרנט YNET?

אף שהכתבה פורסמה באתר האינטרנט YNET יש לראות את התובעת כמחברת היצירה וכבעלים הראשון של זכות היוצרים בה וזאת אלא אם היה נקבע אחרת במערכת היחסים שבינה לבין אתר האינטרנט. משלא פעל הנתבע להבאת ראיה הסותרת חזקה זו – והתומכת בטענתו כי בעל הזכות הוא מפרסם אתר האינטרנט וכי קיימים קשרי עובד מעביד בינו לבין התובעת, הוא אינו יכול להתגונן בטענה כי לתובעת אין זכויות.

מה משמעות הסרת הכתבה המפרה באופן מיידי

הסרת הכתבה באופן מיידי אינה מאיינת את עצם ההפרה. הגנה מכוח כלל של הודעה והסרה יחול רק כאשר נותנת הנתבעת שירותי אינטרנט והעתקה נעשתה על ידי גולשת חיצונית.

בכמה הפרות של זכות היוצרים מדובר

"הפרה", אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על-ידי הנתבע, ואין זה משנה, מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים.

בענייננו מדובר בהעתקה של טקסט שלם של כתבה ובהעתקה של מספר תמונות שכל אחת מהן היא שונה ונפרדת, מתעדת עניין אחר ואיזור אחר והצריכה זמן ומאמץ נפרדים לצילומה.

בית המשפט פסק כי יש לייחס לכתבה ולכל אחת מהתמונות השקעה נפרדת וחשיבות כלכלית נפרדת ואין לראותן כיצירה אחת. עצם העתקן בהינף אחד של "העתק – הדבק" אינו משנה את מהותן הנפרדת של הכתבה ושל כל אחת מהתמונות.

ועל כן, נפסק כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעת חמש פעמים: בהעתקת הכתבה ובהעתקת כל אחת מארבע התמונות שהוכללו בכתבה המועתקת באתר Breeza.

הפיצוי הסטוטורי

בעיניינו חל חוק זכויות יוצרים הישן הקובע פיצוי בין 10,000 ₪ ל 20,000 ₪ בגין כל הפרה.

בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת - פיצויו של בעל הזכות; השנייה ¬הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין.

בעת הערכת הפיצוי הסטטוטורי נקבע בפסק הדין בעניין ניניו כי יש לשקול את 'עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר'. עם זאת, עדיין ככל שלא הוכח נזק יש לפסוק את הפיצוי המינימאלי וזאת בשל שיקולי ההרתעה שהינה תכליתה המרכזית של קביעת הפיצוי הסטטוטורי המינימאלי.

בית המשפט מצא כי יש מקום לפסוק לתובע את הפיצוי הסטטוטורי המינימלי עבור כל אחת מחמש ההפרות וזאת בשל העובדות הבאות:

א.    אף שמדובר בהפרה אחת המתייחסת לכתבה ובארבע הפרות המתייחסות לתמונות ומדובר בחמש הפרות שונות עדיין אין להתעלם מהמכלול שהפרת זכות היוצרים נעשתה בכתבה אחת שפורסמה באתר אחד.

ב.    משך ההפרה לא היה ממושך וזו הופסקה לאחר קבלת מכתב בא כוח התובעת.

ג.    אין מדובר בהפרת זכות היוצרים לצורך מסחרי ישיר אלא בהעתקת כתבה ותמונות אינפורמטיביות על יעד תיירותי.

ד.    הנזק הכלכלי שנגרם לתובעת, אם נגרם, היה מזערי.

ה.    ההפרה נעשתה בתום לב וללא כוונת זדון.

הפרת הזכות המוסרית והפיצוי בגינה

בית המשפט פסק כי בנסיבות אלה לא הופרה הזכות המוסרית של התובעת. הכתבה והתמונות הועתקו באופן מלא וללא כל שינוי תוך שבתחילת הכתבה נזכר שם התובעת וכן מתחת לתמונה הראשונה. אזכור שם התובעת מתחת לתמונה אחת בלבד תוך הציון כי הצילומים  נעשו על ידה, סיפק את התובעת עצמה, בעת שהכתבה פורסמה במקור באתר Ynet. ולכן, מצא בית המשפט כי יש בכך משום מילוי הדרישה ששמה של התובע ייקרא על יצירתה בהיקף ובמידה המקובלים.

13 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בצילום שפורסם ב YNET

בית המשפט השלום תל אביב, כב' השופט חגי ברנר (תא (ת"א) 58032-07) – 13.11.09

תחום: זכויות יוצרים בצילום

נושא: זכויות יוצרים בצילום, הגנת מפר תמים, הגנת טיפול הוגן, הזכות המוסרית, פיצוי בגין הפרת הזכות הכלכלית, פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

עובדות

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 70,000 ₪ בגין הפרת זכות יוצרים בצילום שצילמה התובעת.

הנתבעות פרסמו את הצילום שצילמה התובעת, הן באתר ynet והן בעיתון "ידיעות אחרונות", בלא לקבל את רשותה של התובעת ובלא לציין את שמה.

נפסק

התביעה מתקבלת, הנתבעות הפרו את זכות היוצרים החומרית והמוסרית של התובעת. סך כל הפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים החומרית בשתי הפרות הוא 20,000 ₪.

סך הפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים המוסרית בשתי הפרות הוא 8,000 ₪.

בנוסף תשלמנה הנתבעות לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

נקודות מרכזיות

זכות היוצרים בתמונה

צילום כשלעצמו עשוי להיות מוגן בזכות יוצרים, שכן על פי סעיף 1 לחוק זכויות יוצרים 1911, זכות יוצרים יכול שתהיה: "לגבי יצירות ספרותיות, דרמטיות, מוזיקליות ואומנותיות".

סעיף 35(1) לחוק מגדיר יצירה אומנותית כ"כוללת עבודות ציור, שרטוט, פיסול ומלאכת אומנות ומעשי אמן אדריכליים ופיתוחים וצילומים".

דרישת המקוריות

תנאי להגנה של זכות יוצרים על יצירה הוא שהמדובר ביצירה "מקורית". דרישה זו משמעותה כי היצירה היא פרי עמלו הרוחני של היוצר והיא תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.

יצירת הצילום מעוררת מספר סוגיות מבחינת זכאותה להגנה של זכות יוצרים. בין היתר, יש להבחין בין שני סוגי צילומים:

א.    האחד, "צילום אמנותי", שבו משקיע היוצר מכשרונו ביצירת היצירה, אשר עונה על קריטריון המקוריות;

ב.    השני, "צילום בנאלי" שהוא לא יותר מהעתקה פשוטה של אוביקטים ומסמכים, אשר אינו עונה על קריטריון זה.

בצילום מקפיא היוצר רגע מסוים וכשרונו עשוי לבוא לידי ביטוי בבחירת נשוא הצילום, זווית הצילום, הצבעים, אור וצל, וקליטת העיתוי המושלם להנצחה.

הגנת "מפר תמים"

מאחר והצילום פורסם כשבצידו מופיעים שמה של התובעת והסימן הבינלאומי (c) לא עומדת לנתבעות הגנת סעיף 8 לחוק, שעניינו "מפר תמים".

הגנת המפר התמים חלה רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים.

נטל ההוכחה בטענה זו רובץ על הנתבע.

יצירה הנושאת שם ואת הסימן © יש בה כדי ליצור חזקה שלפיה יש לאדם אחר זכות יוצרים ביצירה ועל כן המפר לא יוכל לטעון לתמימות.

לא די בתום ליבו הסוביקטיבי של המפר, אלא עליו להוכיח שעל פי מבחן אוביקטיבי לא היתה סיבה לחשוד בקיומה של זכות היוצרים.

הגנת "טיפול הוגן"

סעיף 2 לחוק קובע מספר חריגים בהם תוענק הגנה למעשים אשר הזכות היחידה לעשייתם מוקנית לבעל זכות היוצרים. בין השאר הוא מעניק הגנה על: "כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, בקורת, סקירה או תמצית עתונאית".

בכל אחד מהמעשים שלעיל מתבטא ערך בעל אופי ציבורי, חברתי או לימודי הנובע מעיקרון חופש הביטוי. עיקרון זה מתנגש בעיקרון הקנייני המקנה הגנה לקניינו של היוצר. כדי להעניק עדיפות לעיקרון חופש הביטוי, יש לוודא כי המעשה הנגזר מתוכו, נעשה תוך "טיפול הוגן" ביצירה. בכל שימוש אשר לא יימצא "הוגן" נעדיף את העיקרון הקנייני ונקנה ליוצר הגנה מפני הפרת זכויותיו ביצירתו.

בענייננו לא עומדת לנתבעות הגנת הטיפול ההוגן למרות שמדובר ב"תמצית עיתונאית". טעמו של דבר הוא שהגנה כזו מחייבת את אזכור שמו של בעל זכות היוצרים.

הפרת הזכות המוסרית

הזכות המוסרית מעוגנת בסעיף 4 א' לפקודת זכויות יוצרים.

הזכות המוסרית מורכבת משני יסודות:

א.    זכות ההורות, קרי, זכותו של היוצר שהיצירה תיקרא על שמו,

ב.    והזכות לשלמות, קרי, זכותו של היוצר שלא תסולף יצירתו.

הזכות המוסרית ביצירה נשמרת למחבר גם באותם מקרים בהם זכות היוצרים החומרית שייכת לאדם אחר, כגון, במקרה של העברתה או במקרה שבו הזכות החומרית שייכת למעבידו של המחבר משום שהיצירה חוברה בהיותו של המחבר עובד של המעביד.

נפסק כי הנתבעות הפרו את זכותה המוסרית של התובעת ביצירתה, בכך שלא פרסמו את שמה לצד הצילום.

גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות הכלכלית

סעיף 3א' לפקודת זכויות יוצרים קובע כי גם כאשר לא הוכח נזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, לפסוק לכל הפרה פיצויים שבין 10,000 ₪ ועד 20,000 ₪.

בית המשפט העמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על סך של 10,000 ₪, שכן לא היתה לנתבעות כל כוונת זדון ליטול לעצמן את הזכויות ביצירה לשם הפקת רווח כספי, וכי בית המשפט התרשם כי מדובר במחדל שנעשה מתוך רשלנות וקלות דעת.

מספר הפרות

בית המשפט פסק כי במקרה דנן מדובר בשתי הפרות, שכן הצילום פורסם הן באתר ynet והן בעיתון ידיעות אחרונות. מדובר בסוגי מדיה שונים, גם אם שני הפרסומים נעשו באותו היום ממש.

גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

סעיף 4א(5) לפקודת זכויות יוצרים קובע כי תובע, אשר נפגעה זכותו המוסרית, זכאי לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט. פיצויים אלה נפסקים בנוסף לפיצויים בגין הפגיעה בזכות הקניינית, שכן מטרתם לפצות את התובע בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו ובגין הפגיעה בכבודו.

בנסיבות הענין, בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בסך של 4,000 ₪ בגין כל הפרה של זכותה המוסרית.

לפסק הדין המלא.

29 באוקטובר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בשם למלון Jerusalem Colony

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט נֹעם סולברג (תא (י-ם) 909107) – 29.10.09

תחום: הפרת סימן מסחר בשם למלון

נושא: סימני מסחר, סימן גנרי, סימן גיאוגרפי, סימן תיאורי, מבחני הפרה, פיצוי בהעדר נזק

עובדות

התובעת הגישה תביעה בטענה כי הנתבעת מפרה סימני מסחר, מעוולת בגניבת עין, ברשלנות ובהפרת חובות חקוקות, גוזלת מוניטין, עושה עושר ולא במשפט, מתערבת באופן לא הוגן במסחר, ומטעה את ציבור הצרכנים; וביקשה כי יינתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעת, וכן פיצוי כספי.

בכוונת הנתבעת להקים בירושלים מלון בשם 'Jerusalem Colony', והתובעת טוענת כי שם זה מפר את סימן המסחר הרשום על שמה – 'Colony', וכן את סימן המסחר 'אמריקן קולוני' המוכר היטב אף שאינו רשום.

נפסק

התביעה מתקבלת מכוח עילת הפרת סימני מסחר.

ניתן צו מניעה קבוע האוסר על שימוש בסימן.

בהעדר נזק, לא יפסקו פיצויים.

הנתבעת תשא בהוצאותיה של התובעת ושכט עוד ומעמ בסך כולל של 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

סימן גנרי

טענת הנתבעת כי השם 'Colony' 'שם גנרי' הוא ובטעות נרשם נדחתה. 'שם גנרי' הוא הסוג או הזן אליו משתייך הנכס או השירות שבהם מדובר. אין כל ספק כי המילה 'Colony' איננה מציינת את הסוג או את הזן שאליו משתייך בית-המלון,  ולפיכך איננו 'שם גנרי' ביחס לבתי-מלון או מלונאות.

סימן גיאוגרפי או 'תיאורי'

טענת הנתבעת כי השם 'Colony' הוא גיאוגרפי או 'תיאורי', ובטעות נרשם נדחתה.סימן תיאורי או גאוגרפי אינו כשיר לרישום, זולת אם הוא בעל אופי מבחין. השם 'Colony' איננו מתאר או מציין את בית המלון של התובעת. אין הוא מציין או מתאר את סוג הטובין. הוא גם אינו נוגע במישרין למהותו או לאיכותו של בית המלון, כלשון הסיפא של סעיף 11(10) לפקודת סימני מסחר (נוסח חדש), תשלב - 1972.

בשם 'Colony' גם אין לראות משום שם גיאוגרפי.

גם אילו היה הסימן 'Colony' שם מתאר או גיאוגרפי לא היתה נשללת כשירותו לרישום על-ידי התובעת, משום שהוכח האופי המבחין שרכש הסימן. עדי התובעת העידו – עדות שלא נסתרה – כי בית-המלון של התובעת מכונה באופן שגרתי גם 'Colony', על-ידי עיתונאים, ספקים, ולעיתים אף בפירסומיה של התובעת עצמה. גם בעיני הציבור הרלוונטי לעניין השם 'Colony', בתחום המלונאות, נקשר לבית-המלון של התובעת דווקא. די במה שהובא לפניי כדי לקבוע כי השימוש בשם 'Colony' הפך למעשה את הסימן לבעל אופי מבחין בטובין שלגביהם נתבקש הרישום, כלשון סעיף 8(ב) לפקודה, ולפיכך אין לפסול את כשירותו לרישום מכח סעיפים 11(10) או 11(11) לפקודה.

סימן מסחר מוכר היטב

כדי לקבוע האם סימן מסחר הוא סימן המוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק. שני מבחנים – לא בלעדיים – מורה אותנו החוק לבחון. ראשית, מהי מידת ההכרה של הסימן בחוגי הציבור הנוגע לעניין. זהו מבחן אובייקטיבי מובהק, שתכליתו לבחון האם הציבור הרלוונטי לתחום מכיר את הסימן ומקשר אותו לטובין של הטוען לזכות עליו. שנית יש לבחון עד כמה ההכרה הזו באה כתוצאה ממאמצי שיווק. אין די בהכרה בציבור שבאה מאליה, ואין זכייה מן ההפקר. נדרשת השקעת משאבים שיווקיים מטעם הטוען לזכות על הסימן. הבעלות על סימן המסחר כרוכה בהוכחת הפעולות שננקטו מטעם בעל הטובין כדי להשריש את ההכרה בסימן בקרב הציבור הרלוונטי.

הסימן 'אמריקן קולוני' הוא אפוא סימן מוכר היטב אף שאינו רשום, וככזה הוא זוכה להגנת הדין סעיף 46א(א) לפקודה קובע כי סימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן לענין טובין שלגביהם הוא מוכר היטב בישראל או לענין טובין מאותו הגדר.

ההפרה

סימן הכולל בתוכו סימן רשום עשוי בדרך-כלל להוות הפרה, אלא אם השימוש בסימן הרשום טפל למילים אחרות הנלוות אליו. רק תוספת דומיננטית, בעלת משמעות שאינה משנית או שולית לשם הרשום כסימן מסחר, תוספת שיש בה כדי לבטל את הדמיון התודעתי בין הסימן לסימן המסחר הרשום, תוכל לקיים את  ההסדר המוצע

שלושה מבחנים משמשים לבחינת קיומו של חשש הטעיה.

המבחן הראשון והחשוב בין המבחנים הוא מבחן המראה והצליל, ומקובלנו לגביו כי יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם. המבחן השני הוא מבחן סוג הסחורה וסוג הלקוחות. המבחן השלישי הוא מבחן לוואי – יתר נסיבות העניין.

מניתוח המבחנים עולה כי הנתבעת מפרה אפוא את סימניה של התובעת.

שימוש אמת

בהתאם להוראת סעיף 47 לפקודה רישום לפי פקודה זו לא ימנע אדם מהשתמש שימוש אמת בשמו או בשם עסקו או בשמו הגאוגרפי של מקום עסקו, שלו או של קודמיו בעסק, או מהשתמש כהגדר אמיתי של מהותם או איכותם של טובין שלו.

אלא שבהתאם לתכליתה של הפקודה – שמירה על תחרות הוגנת ומניעת הטעיה – ובעקבות הדין והפסיקה האמריקניים והאירופיים, פירשה פסיקת בית המשפט העליון את הסעיף הזה על דרך הצמצום (עניין מועדון מנויי טוטו זהב הנל, עמוד 898). נקבע כי המונח 'אמת' שבסעיף 47 רומז גם לעיקרון ההגינות, קרי, השאיפה כי יתאפשר לכל אדם להגדיר נכונה את הטובין או השירות שהוא מספק, שאיפה שיש לאזנה עם החתירה לכך שיתאפשר לכל צרכן לזהות נכונה את מקור הסחורה או השירות שהוא רוכש (שם). לשם האיזון הזה, אין די בכך שהסימן יתאר באופן אמיתי את הטובין או השירות של בעל העסק. נדרש כי השימוש יהיה שימוש כן, כלומר חיוני לבעל העסק, ולשם כך אומצו שלושה מבחנים האם ניתן לזהות את המוצר או השירות בקלות ללא השימוש בסימן המסחר; האם השימוש בסימן המסחר נעשה במידה שאינה עולה על הנדרש לשם זיהוי המוצר; והאם אין השימוש בסימן המסחר מצביע על חסות שנתן בעל הסימן לבעל העסק המבקש להשתמש בו.

על-פי שלושת המבחנים הללו אין ספק שלא תחול ההגנה הקבועה בסעיף 47 על הנתבעת.

יתר עילות התביעה

אין נזק לתובעת ואין רווח לנתבעת. בהעדר נזק אין עוולה, ואין מקום לדון בעילות הנזיקיות. בהעדר רווח אין התעשרות, ואין מקום לדון בהשבה לפי עילת עשיית עושר.

21 בספטמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בהשמעת מוזיקה באולם

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כב' השופט דר עמירם בנימיני (תא (תא) 255504) - 21.9.09

תחום: הפרת זכויות יוצרים בהשמעת מוזיקה באולם

נושא: אחריות אולם אירועים להפרת זכויות יוצרים ביצירות מוקלטות; אחריות אורגנים בחברה להפרת זכויות יוצרים; פסיקת פיצויים; פסיקת הוצאות.

עובדות

הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בעמ (להלן התובעת) הגישה תביעה בתיק זה נגד אולם אירועים בשם ברקת התלתן בעמ ומנהליו (להלן הנתבעים). בכתב התביעה נטען, כי הנתבעים מתירים השמעה פומבית של מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, ללא קבלת הרשאה מהתובעת, באולם שבשליטתם או בניהולם, באופן המהווה הפרה של זכות היוצרים בהקלטות על פי חוק זכות יוצרים, 1911.

כך גם נטען כי השמעת המוסיקה המוקלטת מסייעת לנתבעים להפיק רווחים, ולכן הם מתעשרים שלא כדין על חשבון התובעת. הסעדים הנתבעים בתביעה הם צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים להשמיע בפומבי מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, וכן תשלום פיצוי סטטוטורי בסך הקבוע בסעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים, 1924, קרי 20,000 ₪ בגין כל הפרה שביצעו הנתבעים.

נפסק

התביעה נגד החברה ומנהלה (הנתבעים 1-2) מתקבלת, והתביעה נגד בעל המניות והעובד (הנתבעים 3-4) נדחית.

ניתן צו מניעה קבוע ונקבע פיצוי בגין ההפרה בסך 40,000 ₪.

הוצאות משפט בסך כולל של 15,000 ₪, ובנוסף שכט עוד בסך 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הפרה בהשמעה פומבית

השמעת מוסיקה בפומבי באולם אירועים נחשבת כהשמעה פומבית, המהווה הפרת זכות יוצרים לפי חוק זכות יוצרים 1911 החל בענייננו.

נפסק כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובעת ביצירות המוקלטות שהושמעו באולם האירועים שבשליטתה בימים נשוא התביעה. מעשיה נחשבים כהפרה הן לפי החוק הקודם והן לפי החוק החדש.

אחריות בעל האולם להפרה

סעיפים 1(2), 2(3) לחוק זכות יוצרים 1911 קובעים כי יחשב גם כהפרה מי שהרשה את מעשה ההפרה והוא חל גם על מי שבבעלותו, בשליטתו או בניהולו אולם ארועים או בית קפה.

ההבחנה בין הסעיפים (1(2) למול 2(3)) מתן הרשאה מפורשת לאחר לעשות פעולה שיש בה משום הפרת זכות יוצרים מהווה הפרה ברורה וישירה לפי סעיף 2(1) לחוק, אשר איננה כפופה לתנאים הקבועים בסעיף 2(3) לחוק (כמו למשל דרישת הידיעה). לעומת זאת, סעיף 2(3) לחוק מתייחס למקרה שבו אדם נותן רשות לאחר לעשות שימוש בחצריו, לצורך ביצוע פומבי של יצירות מוגנות בזכות יוצרים, לשם עשיית רווחים, ובידיעה שהביצוע יפר את זכות היוצרים, אף שהוא איננו מתיר לו במפורש לבצע הפרה של זכות יוצרים.

יסוד התועלת הפרטית שבסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים 1911

מתן רשות להשמעת מוזיקה במקומות בידור - גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו - נחשבת כהרשאה הניתנת לתועלתו הפרטית של בעל העסק. שכן השמעת מוסיקה באולם ארועים היא חלק אינטגראלי מהשכרת האולם; מדובר במתן רשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מן הארוע המתקיים במקום.

טענת העדר ידיעה של בעל האולם באשר להפרה

נפסק כי בעלי אולם ארועים אינם יכולים לנקוט מדיניות של עצימת עיניים והיתממות, ולטעון כי הם אינם יודעים איזה מוסיקה מושמעת באולם על ידי התקליטן או המבצע המובא על ידי בעלי השמחה.

מוטלת על בעלי האולם החובה לוודא שאלו מצויידים ברשיון מטעם התובעת, או גופים כדוגמתה, להשמעת היצירות המוקלטות ולביצוען, ולקבל מהם התחייבות שלא להשמיע יצירות מוקלטות בלא הרשאה. בעלים של אולם אירועים שאיננו נוהג כך, לא יצא ידי חובתו על פי סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, והוא לא ישמע בטענה כי לא ידע, ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד, שמתבצעת באולמו הפרת זכות יוצרים.

אחריותם של הנתבעים 2-4 (בעלי המניות והאורגנים)

ההלכה היא כי היותו של האדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה – אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל.

מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה או ההפרה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (עא 40789 צוק אור בעמ נ' קאר סקיוריטי בעמ, פד מח(5) 661).

אחריות אישית מכוח חוק זכויות יוצרים - דרישת התועלת האישית בבחינת אחריות האורגן

יכולה לקום אחריות אישית גם מכוח חוק זכויות יוצרים אך באשר לדרישת התועלת האישית, נפסק כי דרישת התועלת האישית הקבועה בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים צריכה להתקיים הן באורגן (המנהל) והן בחברה. ונפסק כי בנסיבות בהן בזכויות היוצרים נעשה שימוש בעל אופי מסחרי יש לפרש דרישה זו באופן המרחיב את אחריות השותפים העקיפים להפרה. תועלת איננה רק רווח כספי אלא גם טובת הנאה, ויש לומר כי כאשר חברה מרשה שימוש למטרות רווח ניתן לומר, ככלל, שהתועלת העיסקית... הינה גם התועלת הפרטית של כל אחד מהמנהלים... אין מי שיחלוק כי למנהל בתאגיד אינטרס בהצלחת התאגיד בכלל, ואינטרס אישי ברור להצליח בתפקידו בפרט.

מסקנה זו נכונה שבעתיים לגבי מנהל שהוא גם בעל השליטה בחברה, כדוגמת הנתבע 2, שכן רווחי החברה הולכים לכיסו.

פסיקת פיצוי

התובעת הוכיחה הפרה של זכויות היוצרים שלה ביצירות המוקלטות בשני מועדים שונים. יש לראות באלו שתי הפרות נבדלות של זכות יוצרים.

ההלכה היא כי המילים כל הפרה בסעיף 3א. לפקודה אינן מאפשרות לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד. המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. כאשר מדובר במסכת מעשים שמפרה סוג זכויות אחד, הרי שאין לראות בכל מעשה כהפרה נפרדת העומדת בפני עצמה.

סכום הפיצוי המירבי (לפי החוק הישן) שניתן לפסוק בלא הוכחת נזק בגין כל הפרה הינו בסך 20,000 ₪ (הסכום המינימלי הוא 10,000 ₪).

ועל כן יש לפסוק לתובעת פיצוי כספי מירבי בסך 40,000 ₪ (בגין 2 הפרות).

הוצאות המשפט

כאשר מוכח כי נתבע הפר בצורה בוטה זכות יוצרים של התובע, ובחר לנהל תיק הוכחות בלא שעומדת לזכותו טענת הגנה ממשית כלשהי - יש לפסוק הוצאות משפט בשיעור ההולם את מחירה הריאלי של ההתדיינות, ואולי אף מעבר לכך, בלא כל קשר לסכום הפיצויים שנפסק.

מדיניות זו תשמש כהרתעה מפני הפרת זכות יוצרים מן הסוג שהוכח במקרה זה, שהיא כל כך נפוצה חרף היותה גם עבירה פלילית.

11 במאי, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת רות רונן (תא (ת"א) 1188/08) – 05.11.2009

תחום: הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

נושא: הפרת זכויות יוצרים בתוכנה, פיצוי סטטוטורי, זכויות יוצרים בתוכנת דמו, מספר הפרות

עובדות

התובעת טענה כי על המחשב של הנתבע הותקנו תוכנות שלה. עוד טוענת התובעת כי הנתבע העתיק ומכר תוכנות פרוצות שלה. בעשותו כן ללא רישיון של התובעת, הפר הנתבע את זכויות היוצרים של התובעת. התובעת תבעה פיצוי בסך של 255,000 ₪ וכן צו מניעה קבוע להפסקת ההפרות.

נפסק

התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 150,000 ש"ח.

ניתן צו מניעה כמבוקש בתביעה.

בנוסף יישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עורכי דינה בסכום כולל של 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

בית המשפט קבע כי התובעת הוכיחה כי הנתבע העתיק את התוכנות שלה ללא שניתן לו רישיון לכך ממנה, ולכן הוא הפר את זכויות היוצרים שלה, הן לפי הדין הישן והן לפי החוק החדש. בנוסף, הנתבע הפר את זכויות התובעת גם בכך שמכר את התקליטור עליו היו צרובות תוכנות שלתובעת יש בהן זכות יוצרים.

העתקה של תוכנה היא הפרה של זכות היוצרים לפי הדין הישן, והיא מהווה הפרה גם לפי החוק החדש. לכן, ניתן לקבוע כי הנתבע שהעתיק את התוכנות של התובעת לתקליטור הפר את זכויות היוצרים של התובעת.

עותק התקליטור שהיה בידי הנתבע היה "עותק מפר" – שכן לתובעת היו זכויות יוצרים בתוכנות שהיו צרובות עליו, והעותק לא נעשה ברשותה של התובעת. הנתבע מסר את העותק המפר לחוקרים לצורכי מסחר ומכר להם אותו תמורת תשלום. לכן, יש לקבוע כי פעולתו של הנתבע מהווה הפרה של זכות יוצרים הן לפי הדין הישן והן לפי הוראות החוק החדש.

הטענה באשר להיות התוכנה תוכנת דמו

בית המשפט פסק כי אף לו היה הנתבע מוכיח כי הוא העתיק תוכנות דמו בלבד, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. גם תוכנות דמו הן תוכנות שלתובעת יש זכויות יוצרים בהן. לכן, בלא רישיון מתאים אסור היה לנתבע להעתיק את התוכנה, ואסור היה לו גם להשכיר או למכור אותה. תוכנת הדמו היא תוכנה שנועדה לצרכי שיווק של התובעת, ולא נועדה לכך שמי שאינו בעל רישיון מהתובעת יעשה בה שימוש מסחרי על ידי העתקתה.

הטענה באשר לכך שהתקליטור שנמכר פגום

בית המשפט פסק כי גם אם הנתבע העתיק את תוכנות התובעת על גבי תקליטור פגום, מדובר עדיין בהעתקה המהווה הפרה של זכות היוצרים של התובעת. אם הנתבע מכר לחוקרים דיסק פגום, מדובר עדיין בעסקה של מכירה אסורה של תוכנה שזכות היוצרים בה שייכת לתובעת.

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים

בית המשפט פסק כי התובעת הוכיחה כי נגרם לה נזק בסך 55,752 ₪. והוא שוויין של התוכנות אותן הנתבע העתיק.

ואולם מאחר והתובעת תבעה כתביעה חלופית כאמור פיצוי ללא הוכחת נזק, יכול התובע, אשר הוכיח הפרת זכותו, לבחור תמיד, במקום פיצוי על סמך הראיות שבפני בית המשפט, בפיצוי הסטטוטורי, וזאת ללא קשר לאפשרויות, האובייקטיביות או הסובייקטיביות, להוכיח את הנזק הממשי.

ולכן, סבר בית המשפט כי התובעת זכאית לפיצוי הסטטוטורי, וכי שיעורו ייבחן ללא קשר לנזקים הממשיים שהוכחו על ידיה.

מספר ההפרות

לטענת התובעת, לתקליטור הצרוב הועתקו 15 תוכנות שלה, ולכן יש לפסוק לזכותה פיצוי סטטוטורי נפרד עבור כל תוכנה ותוכנה, שיש לראות בכול אחת מהן יצירה עצמאית בפני עצמה.

בית המשפט פסק כי כל תוכנה מהווה יצירה בפני עצמה. יצירה נפרדת הראויה להגנה היא יצירה שיש לה ערך כלכלי עצמאי, והיא חיה מכוח עצמה. לכן, במקרה של מספר תקליטורים המהווים תוכנה אחת, אין חשיבות למספר התקליטורים.גם במקרה של מודולים המהווים מרכיבים של התוכנה, אין חשיבות למספר המודולים שהועתקו כאשר מדובר בתוכנה אחת. בענייננו, מאחר שהוכח כי התוכנות הן נפרדות, הן מבחינת מספרן הסידורי והם מבחינת תוכנן והפונקציות שלהן, סבר בית המשפט כי יש מקום לקבוע כי העתקה של כל תוכנה מהווה הפרה.

11 במאי, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתקציר לתסריט

בית המשפט השלום בתל-אביב, כב' השופט מיכאל תמיר (תאמ (ת"א) 41030-04) - 5.11.09

תחום: זכויות יוצרים בתקציר לתסריט

נושא: זכויות יוצרים בתקציר לתסריט, בחינת שאלת ההפרה, זכויות יוצרים ביצירה משותפת, פיצוי בגין הפרה, פיצוי בהעדר נזק ממשי

עובדות

תביעה בגין הפרה זכות יוצרים בתסריט, סינופסיס, שכתבו התובעת והנתבעת במשותף. התביעה הוגשה במקור לקבלת סעד כספי בסך של 20,000 ₪ וכן לצו מניעה, אולם בהמשך ובהסכמת הצדדים התקבלה החלטה למחיקת הסעד של צו מניעה מכתב התביעה.

נפסק

התביעה מתקבלת בחלקה, של הנתבעת לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪, כל צד ישא בהוצתאותיו.

נקודות מרכזיות

האם תקציר של תסריט מהווה יצירה שחלים עליה דיני זכויות יוצרים?

יצירה קולנועית הינה בגדר יצירה דרמטית המוגנת בזכויות יוצרים, וזאת מבלי לגרוע מקיומן של זכויות יוצרים עצמאיות בכל אחת מיצירות המשנה שמהן מורכבת היצירה הקולנועית בכללותה.

לגבי תקציר התסריט יש לבחון האם הינו בגדר רעיון גרידא, או שמא מדובר באופן ביטוי הרעיון.

שכן זכות יוצרים אינה חלה על רעיון, אלא על אופן ביטוי הרעיון או על ה"לבוש" שלו. כלל זה וסייג בצדו: צירוף וחיבור רעיונות אחדים בעלילה יכולים להוות יצירה, בתנאי שמצאו ביטוי כל שהוא  בחומר מוחשי.

בית המשפט פסק כי תקציר התסריט מהווה לכל הפחות צירוף של רעיונות בעלילה אשר הובאה לידי ביטוי בכתב, ועל כן מדובר ביצירה המוגנת בדיני זכות יוצרים.

האם התקציר אכן נכתב על-ידי התובעת והנתבעת במשותף?

מאחר ושמה של התובעת הופיע על גבי התקציר חלה בענייננו החזקה כי התובעת הייתה שותפה בכתיבת התקציר, ועל הנתבעת הנטל לסתור חזקה זו.

לנוכח הראיות והעדויות שהובאו בפני בית המשפט, נקבע כי די בכך שהתובעת סייעה בסידור ועריכה של חומרים ורעיונות שהציגה בפניה הנתבעת כדי לקבוע כי היצירה הינה יצירה משותפת המוגנת בזכות יוצרים. הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה על-מנת לסתור החזקה הקבועה בסעיף 9(1) לפקודת זכויות יוצרים, לפיה התקציר הינו יצירה משותפת שלה ושל התובעת, ושתיהן יחד בעלות זכות היוצרים בה.

וזאת למרות שתרומתה של התובעת לכתיבת התקציר הייתה פחותה במידה ניכרת מזו של הנתבעת.

האם הופרה זכות היוצרים של התובעת לרבות זכותה המוסרית?

העתקה מפירה הינה כל העתק, לרבות חיקוי מטעה. כדי לבסס תביעה על פגיעה בזכות יוצרים, על התובע להוכיח שהנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע, כשלעניין זה לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו.

ניתן להסיק, שהנתבע העתיק מיצירות התובע, כאשר לנתבע הייתה אפשרות של גישה ליצירת התובע, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח שדמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה.

נפסק כי לנתבעת היתה גישה לתקציר; העלילה המתוארת בשתי היצירות דומה מאוד; הדמויות המרכזיות, סדר האירועים והרצף העלילתי זהים כאמור בשני התקצירים. ולנוכח הדמיון הרב בין שני התקצירים, אין זה סביר כי התקציר שהוגש לקרן הוכן באופן עצמאי מבלי להסתמך כלל על התקציר המקורי אשר נכתב יחד עם התובעת.

נפסק כי זכות היוצרים של התובעת הופרה בהעתקת היצירה והגשתה לקרן ללא ציון שמה של התובעת.

פיצוי בגין הפרה

בית המשפט פסק כי יש לחייב את התובעת בתשלום הפיצוי המינימאלי שהיה קבוע בחוק זכויות יוצרים (החוק הישן) נכון למועד ההפרה, דהיינו סך של 10,000 ₪.

בקביעת גובה הפיצוי הביא בית המשפט בחשבון מספר שיקולים, שחלקם מעוגנים כיום בסעיף 56 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (החוק החדש). ראשית, על פי הראיות והעדויות שבפני, התקציר שהוגש לקרן נפסל לצורך השקעה עוד בשלבי המיון הראשוניים ובעקבות זאת נגרס, כשמאז לא נעשה בו כל שימוש. לפיכך, נראה שלא צמח לנתבעת כל רווח מהשימוש הלא מורשה ביצירה, והנזק הממשי שנגרם לתובעת, אם בכלל, הינו מועט ביותר. בנוסף לכך, בית המשפט התרשם כי התקצירים אכן מבוססים במידה רבה על פרי עמלה של הנתבעת לאורך שנים רבות, בית המשפט התרשם כי תרומתה של התובעת לכתיבת התקציר הייתה פחותה במידה ניכרת מזו של הנתבעת.

23 בפברואר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

בית המשפט המחוזי בתל אביב, כב' השופטת דרורה פלפל (תא (ת"א) 2469/02) – 8.4.08 (פסק דין בעניין החבות), 23.2.09 (פסק דין בעניין הנזק)

תחום: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

נושא: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח, פיצוי סטטוטורי מכוח מספר דינים, תקנת השוק, גניבת עין

עובדות

תביעה למתן צווי-מניעה, צווי-עשה, מתן חשבונות ופיצויים בסך 100,000 ₪, בגין העתקת משחק לוח בשם "נחש מי".

בין הצדדים התנהל תיק קודם בשל הפרת זכות יוצרים הידוע כת"א  (ת"א) 1384/95, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה, במסגרתו התחייבו הנתבעים להימנע מלייבא ו/או לשווק את המשחקים נשוא התובענה דכאן.

נפסק

התביעה מתקבלת, נפסק כי הנתבעים העתיקו את מוצר התובעים והפרו את הסכם הפשרה. הוצאות ושכ"ט עו"ד 50,000 ₪

לעניין שלב הנזק ומתן חשבונות, בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

נקודות מרכזיות

הפרה של זכות יוצרים

נפסק כי כדי להוכיח שהופרה זכות יוצרים, על-פי חוק זכויות יוצרים - 1911, על התובעים לשכנע את בית המשפט:

(1)    שהמשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים;

(2)    שהתובעים הם בעלי זכויות היוצרים;

(3)    שזכות היוצרים הופרה על-ידי הנתבעים.

האם המשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים? והאם קיימת הפרה של זכויות אלה?

לוח המשחק, הכרטיסים ומסגרות המשחק הינם יצירה אומנותית.

אין הגנה על הרעיון ועל המקוריות של היצירה. ההגנה ניתנת לדרכי הביטוי של היצירה.

משחקי-לוח עשויים אף הם לזכות בהגנת זכות יוצרים, אך היקף ההגנה אינו ברור די צרכו. אין ספק שמרכיביהם השונים של המשחקים עשויים להיות מוגנים בזכויות יוצרים, עד כמה שהם מהווים יצירות מקוריות. הלוח עשוי להיות מוגן, אם כיצירה אומנותית, אם כיצירה ספרותית ואם בשילוב של שתיהן; כלי המשחק עשויים להיות יצירה אומנותית.

אין לשלול שימוש ברעיון תוך יישומו ביצירות עצמאיות גם אם התוצאה הכללית שמתקבלת היא דמיון מהותי, שנובע ממימוש אותו הרעיון לעומת זהות שנובעת מהעתקה בוטה.

בית המשפט פסק כי דרך הבעת הרעיון הועתקה על-ידי הנתבעים בשני המקרים.

הפרה בתרגום של הוראות המשחק

תרגום הוראות משחק מסינית לעברית, הינה פעולה שבניגוד לסעיף 1(2)(א) לחוק זכויות יוצרים, באשר זכות זו מוקנית לבעל זכות היוצרים. תרגום מושווה להעתקה של היצירה המקורית, כך שאפילו נרכשה הזכות "בתום-לב" על רכיביה הסיניים, אזי התרגום לעברית מהווה הפרת זכות היוצרים.

משמעות מדגם שנרשם בחו"ל

חלקי הפלסטיק לא נרשמו כמדגמים בארץ (הגם שנרשמו באנגליה), ומכאן שהגנת מדגם אינה חלה עליהם.

הגנה של תקנת השוק

המטרה הבסיסית של תקנת השוק, היא יצירת ודאות בחיי המסחר. המטרה של חוק זכויות יוצרים היא הגנה על הקנין הרוחני.

כדי ליישם את חוק המכר, יש צורך שיימכר נכס נד. כלומר, על המימכר להיות סוג של נכס ריאלי, חפץ.

במקרה לעיל, לא ניתן לומר שנמכר נכס ריאלי או חפץ מכאן, שלא התמלא התנאי הראשון של סעיף 34 לחוק המכר, המאפשר את החלתו.

עמדתי היא, שתקנת השוק, לפי סעיף 34 לחוק המכר, לא תחול על נכס שמפר זכות יוצרים. בהתנגשות שבין שני חוקים אלה - חוק המכר וחוק זכויות יוצרים - התכלית המועדפת והבלעדית היא לבעל זכות הקנין, למנוע את השימוש או השיווק של המוצר שלו, מכח זכות הבלעדיות המונופוליסטית שמוענקת לו בחוק.

יישום הוראות חוק המכר על-גבי יצירות ומוצרים מוגנים, תאיין את חוק זכויות היוצרים כליל מתוכן ותאפשר מכירה פיראטית מתוחכמת של חומרים מוגנים מכח דין אחר. אשר-על-כן, בית המשפט קבע כי לנתבעים לא קמה כל הגנה לפי חוק המכר.

גניבת עין

לצורך הוכחת גניבת-עין נדרשים שני תנאים מצטברים:

א.    חשש להטעיית הציבור לחשוב, כי הטובין שמציע הנתבע הם הטובין של התובע.

ב.    שיש לטובין של התובע מוניטין.

ג.    לענין הטעיית הציבור –

הטעיית הציבור

התובעים הוכיחו כי עיתון שמפרסם כתבות צרכנות באופן קבוע, טעה לחשוב שהמשחק המפר הראשון הוא גירסה ישראלית של "נחש מי".

בנושא של גניבת-עין, האריזה היא הדבר הראשון שבו נתקלת עינו של הצרכן.

בנוסף, מתקיימים גם כל מרכיבי המבחן המשולש לצורך ההטעיה.

מבחינת המראה והצליל -  כדי להוכיח דמיון אין צורך בזהות מוחלטת. הדמיון נבחן לאור השאלה האם החיקוי עלול להטעות את הצרכן הסביר. אם הרושם הראשון שמתקבל מראיית שני הצרכים יכול להוביל לתוצאה כזו, יש בכך כדי לענות על מבחן זה. השלב הראשון בו נתקל הצרכן במשחק הוא "שלב האריזה".

המשחק "נחש מי" הוא המשחק הוותיק ביותר שנמכר מזה שנים. אדם יכול לזכור את הרעיון המובע מאחוריו, אבל לא את שמו המדויק. יש לציין, שהרוכשים הפוטנציאליים עשויים להיות הורים צעירים או סבים וסבתות, שיסתפקו בכך שקיימים אותם אלמנטים, ולכן עשויים לטעות בזיהוי ובאבחנה, ובכלל במידע שקיימים עוד מוצרים נוספים על המוצר המקורי.

המוניטין

העובדה שבמשך שנים רבות המוצר נמכר בעולם, תפוצתו מורחבת, ובארץ הוא כבר קיים בנוסחו המשוכלל כ- 13 שנה, מעידה על מוניטין. סביר להניח שמוצר שאין לו "שוק" שיווקו יצטמצם וייפסק, ולא יימשך ויתרחב.

נפסק כי קיימת גניבת-עין מצידם של הנתבעים.

האם ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי

בית המשפט פסק כי פיצויים לא משתלמים פעמיים בגין אותו נזק; הקביעה של פיצוי קבוע ומוערך מראש בחוזה או פיצוי הקבוע בדין, נועדה לחסוך התדיינות משפטית לעניין קביעת גובה הנזק, אך לא להעניק שני סעדים מצטברים.

ועל כן לא ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי.

סכום הפיצוי הסטטוטורי

אין מחלוקת כי גישת הפסיקה היא, שכאשר הנתבע מפר זכות יוצרים ביצירה אחת יותר מפעם אחת, הוא יכול לזכות בפיצוי סטטוטורי מוכפל בגין הפרת זכות יוצרים. במקרה הנוכחי, מדובר בשני משחקים, כל אחד משנה אחרת, שכל אחד מהם הופר בתקופה שונה.

מכיוון שעסקינן בשתי הפרות נוספות, נראה לי כי יש מקום להעניק לתובעים את מקסימום הפיצוי הקבוע בחוק, בגין כל אחת ואחת מהפרות אלה.

בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

קביעה זו חוסמת, עפ"י גישת בית המשפט, את הדרך לפיצוי נוסף מכח דין נוסף בגין הפרות אלה.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור