משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: פיצוי עונשי

9 באוקטובר, 2016,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים באתר אינטרנט

תביעה שהוגשה על ידי הולילנד קוסמטיקס בע"מ ופרמה קוסמטיקס בע"מ כנגד אבנר מסיקה ואסתר מסיקה. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד. התיק נדון בבית משפט השלום בראשון לציון, בפני השופט ארז יקואל. ביום 29.6.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות מייצרות מוצרים בתחום הקוסמטיקה ומשווקות אותם באתר אינטרנט הכולל תמונות וטקסטים. התובעות טוענות כי הנתבעים מכרו את מוצריהן באמצעות אתר אינטרנט אחר, תוך העתקה לא מותרת של תמונות וטקסטים פרי יצירתן וכדי הפרת זכות היוצרים שלהן. בנוסף נטען כי הנתבעים הפרו את המוסכם בין הצדדים, בכך שמכרו את מוצרי התובעות בחו"ל. בכתב התביעה העיקרי עתרו התובעות לפיצוי בסכום של 200,000 ₪. הנתבעים טוענים כי הנתבע שכנגד 3 ביזה אותם כשסירב למכור להם מוצרים וכי התובעות קשרו אתו הסדר כובל. בכתב התביעה שכנגד, עתרו הנתבעים לפיצוי בסכום של 170,000₪  וכן לצו מניעה קבוע שיאסור על התובעות שלא למכור להם ממוצריהן.
 
תוצאות ההליך: נפסק כי התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה והנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעות סכום כולל של 65,000 ₪. התביעה שכנגד - נדחית.
בנוסף נפסק כי הנתבעים ישאו בהוצאות התובעות בסכום כולל של 18,000 ₪. בנוסף, יישאו הנתבעים בהוצאות הנתבע שכנגד 3 בסכום כולל של 6,500 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

זכות היוצרים של התובעות בתמונות ובטקסטים

דרישת המקוריות ביצירה הוכרה כדרישת סף לקיומה של זכות יוצרים באותה יצירה. דרישה זו נבחנת בעיקר על פי מבחני ההשקעה והיצירתיות והיא זכתה לעיגון בהוראת סעיף 4(א) לחוק, הקובעת באילו יצירות עשויה להתגבש זכות יוצרים: 
"4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: (1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי.
 
אשר לתמונות, בסעיף 1 לחוק נקבע כי "יצירה אמנותית" הנה:
" לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית; [...] "יצירת צילום" – לרבות יצירה המופקת בתהליך הדומה לצילום, ולמעט צילום 
שהוא חלק מיצירה קולנועית". 
 
נקבע בהקשר זה, כי: 
"... המקוריות יכולה להתבטא בהיבטים רבים ושונים כמו בחירת התזמון הנכון; בחירת זווית הצילום והתאורה, המרחק מהנושא, מיקוד התמונה, בחירת הרקע לתמונה וטכניקת הצילום; עיצוב הצילום, משחקי האור והצל, ההדגשים המגוונים ועצם בחירת הנושא וסידורו. בכל צילום העומד בדרישות המקוריות המינימלית קיימת טביעת עינו הייחודית של הצלם. "אין צילום – ויהא הפשוט ביותר, אשר אינו מושפע מאישיותו של המצלם". ... גם התמונה הפשוטה ביותר אינה חפה מהשפעתו האישית של היוצר שצילם אותה: ... ואכן, יותר משיש בו בצילום מן המצולם – יש בו מן המצלם – המשקיע, תכופות, בצילום מרוחו, מטעמו ומכישוריו; המשקיע בתצלום את חושיו ואת נקודת המבט הייחודית שלו על המציאות" (ר' רע"א 7774/09 ויינברג נ' ויסהוף [פורסם בנבו] (28.08.2012); בנוסף ר' ת"א (מרכז) 9540-10-10 בי. אין און ליין נ' שי לב ארי [פורסם בנבו] (18.06.2013); ת"א (נצ') 26485-09-11 קייקי כפר בלום ובית הלל ש.מ נ' צוק מנרה בע"מ [פורסם בנבו] (30.12.2012)). 
 
נפסק כי התמונות מהוות יצירה אומנותית, המגבשת זכות יוצרים ליוצריהן. 
 
אשר לטקסטים, בסעיף 1 לחוק נקבע כי "יצירה ספרותית" הנה: 
 "לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב" "תוכנת מחשב" – תוכנת מחשב בכל צורה שבה היא מבוטאת".
 
הנתבעים, כזכור, סבורים כי הטקסטים מהווים תיאור טכני- רגולטורי של המוצרים ואינם מקנים לתובעות הגנת זכויות יוצרים. בית המשפט לא קיבל עמדה זו ופסק כי הטקסטים מהווים יצירה ספרותית. גם אם חלק מהטקסטים נועד לתאר את יעוד המוצרים ואת אופן השימוש בהם, אשר אין בכך לבדו כדי להקנות הגנה של זכות יוצרים, קיבוצן של עובדות מסוימות, אופן הביטוי והבחירה בנתונים עובדתיים ספציפיים, מקנים לתובעות את ההגנה המתבקשת גם ביחס לטקסטים. 
 
נפסק כי אין בטקסטים משום תיאור טכני של המוצרים. 
 
טענת הנתבעים כי תיאור המוצרים מחייב אישור משרד הבריאות, אינה גורעת מזכויות התובעות בטקסטים. 
 

בעלות בזכות היוצרים

בית המשפט פסק כי יש לקבל גם את טענת התובעות לבעלותן בזכות היוצרים שבהם.
 
הנתבעים טוענים כי זכות היוצרים בתמונות שייכת לצלם. בית המשפט לא קיבל טענה זו. נפסק כי אין חולק כי התובעות מייצרות את המוצרים ולא יכול להיות חולק של ממש כי הן אלו שהקימו את אתר התובעות. התברר כי לצורך הקמתו, הזמינו התובעות את שירותיהם של הצלם ושל המעצבת ושיתפו את מחלקת השיווק שלהן. בית המשפט שוכנע כי גם תכני הטקסטים שייכים לתובעות והן אלו שהכתיבו אותם למעצבת. 
  
הוראת סעיף 35(א) לחוק קובעת כי: "ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר במפורש או במשתמע". מכאן וכל עוד לא הוכח אחרת, זכות היוצרים שמורה ליוצר ובענייננו לצלם ולמעצבת, אלא אם הוסכם אחרת במפורש או במשתמע.
 
בית המשפט פסק כי נחה דעתו כי מתקיימת בעניינינו הוראת הסיפא לסעיף 35 לחוק. 
שני היוצרים – הצלם והמעצבת מאשרים בחקירתם כי העבירו את זכות היוצרים לתובעות, אף אם הדבר לא סוכם בכתב. ממועד הקמת אתר התובעות ועד בכלל, לא עלתה מאת הצלם והמעצבת כל טענה בדבר הפרת זכות יוצרים. אין חולק כי התובעות נהגו מנהג בעלים בתמונות ובטקסטים ועשו בהם ובאתר שימוש בלתי מוגבל לחלוטין, שמעולם לא הועלתה לגביו כל טענה.
 

הצורך בהסכם בכתב לצורך העברת זכות יוצרים

נפסק כי אין ממש בטענת הנתבעים לפיה התובעות אינן בעלות זכויות יוצרים בהיעדר חוזה בכתב בינן לבין הצלם והמעצבת, בהתאם להוראת סעיף 37 (ג) לחוק המורה כי: "חוזה להעברת זכות יוצרים... טעון מסמך בכתב".  בית המשפט ציין כי דרישה זו אינה קונסטיטוטיבית אלא ראייתית גרידא (ר' רע"א 8626/13 יוסף טאובר (תבור) נ' ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ [פורסם בנבו] (5.5.14)). הצלם אישר בחקירתו כי ידוע לו שיש צורך בעריכת חוזה לשם העברת זכות היוצרים, אך לא מצא צורך לחתום על חוזה. המעצבת אישרה בחקירתה כי הזכויות: "...נמצאות בתוך החברה".
 

הפרת זכות היוצרים בתמונות ובטקסטים

נפסק כי הנתבעים העתיקו דפים מאתר התובעות לאתר הנתבעים ולמצער בכך הפרו את זכות היוצרים שלהן בתמונות ובטקסטים.
 
הוראת סעיף 11 לחוק קובעת מהי זכות יוצרים ואילו פעולות בלעדיות ביצירה נתונות למחזיק בה:
"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה: (1) העתקה כאמור בסעיף 12 – לגבי כל סוגי היצירות; (2) פרסום – לגבי יצירה שלא פורסמה; (3) ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13 – לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט; (4) שידור כאמור בסעיף 14 – לגבי כל סוגי היצירות; (5) העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15 – לגבי כל סוגי היצירות; (6) עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור – לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית ויצירה מוסיקלית; (7) השכרה כאמור בסעיף 17 – לגבי תקליט, יצירה קולנועית ותוכנת מחשב". 
 
הוראת סעיף 47 לחוק קובעת כי:
"העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'". 
 
ביצוע אחת מן הפעולות המנויות בסעיף 11 לחוק, כגון העתקה, מהווה הפרה של זכות יוצרים המנוגדת לחוק. אין חולק כי התובעות לא הרשו לנתבעים להעתיק דפים מאתר התובעות, או להציגם באתר הנתבעים והנתבעים לא טוענים כי ביקשו את רשותן.
 
לכתב התביעה צורפו חמישה נספחים, הכוללים צילומי דפים מאתר התובעות, המכילים פרסום של המוצרים הן באמצעות תמונת המוצר והן באמצעות טקסט נלווה. בנוסף, צורפו צילומי דפי אתר הנתבעים שהועתקו מאתר התובעות כטענתה. 
 
אומנם, לא בכל המוצרים המוצגים באתר הנתבעים הופיעו תמונות וטקסטים, אולם התמונות שהופיעו זהות לתמונות שבאתר התובעות וכך גם ביחס לטקסטים, כאשר בחלק מהם הוסיפו הנתבעים פסקאות קצרות. בהשוואת התמונות והטקסטים המופיעים בשני האתרים, התרשמתי מזהות מוחלטת, באופן השולל אפשרות לדמיון מקרי ומלמד על העתקה. 
 
כך גם בנוגע לטקסטים, לא הוצגה ראיה מהימנה לפיה הם הועתקו מאתרים אחרים ולא מאתר התובעות. 
 
בנסיבות אלו, שוכנע בית המשפט כי הנתבעים העתיקו את התמונות והטקסטים מאתר התובעות. כהבהרת התובעות בסיכומיהן, שם מרוכזים כל החומרים התומכים בשיווק המוצרים ולא ברור מה להם לנתבעים לחפש את התמונות והטקסטים באתרים אחרים. הנתבעים גם לא טענו למסירת עבודות צילום המוצרים שבאתר הנתבעים לידי צלם.  
 

מפר תמים

בית המשפט דחה טענה נוספת של הנתבעים שעלתה לראשונה בסיכומיהם, לפיה לא ידעו ולא יכולים היו לדעת כי קיימות זכויות יוצרים בתמונות ובטקסטים שבהם השתמשו, זאת בהתאם להוראת סעיף 58 לחוק הקובעת: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה". הנתבעים פרסמו את המוצרים באתר שהקימו באמצעות תמונות וטקסטים שהועתקו, ללא כל הידרשות להשקעה ומקוריות. התובעות הוכיחו כי בכל דף באתר התובעות נרשם בתחתיתו  All Rights Reserved Pharma Cosmetics Ltd, כך שלא נמצא דבר, לבד מהיתממות, בטענת הנתבעים בהקשר זה. נפסק כי דבר לא מנע את הנתבעים מלפעול בדרך מקובלת ולפנות לתובעות לשם בירור וקבלת רשותן טרם העתקת דפים לאתר הנתבעים. 
 

שימוש אגבי

טענה נוספת אותה דחה בית המשפט, שעלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים, הנה כי השימוש שנעשה מטעמם בתמונות ובטקסטים הנו שימוש אגבי, מכוח הוראת סעיף 22 לחוק. 
 
בבחינת הגדרת המונח "שימוש אגבי" כבר נקבע כי: 
"... כאשר המטרה היא להציג את התמונה כמתארת אירוע שהתרחש בעבר, אין בה כדי להוות שימוש אגבי ... אין מדובר בתמונה המופיעה בכתבה באופן חלקי או ששימשה רק לכתבה גרידא, אלא התמונה עמדה במוקד הכתבה והיוותה חלק משמעותי מתוכנה" (ר' ת"א (ביש"א) 4384-12-13 אפרים שריר נ' "טלטל ערוצי תקשוב בע"מ" [פורסם בנבו] (28/09/14)). 
 
התמונות והטקסטים היו העיקר באתר הנתבעים. פרסומם הביא להזמנת המוצרים על ידי לקוחות ולא היה כל דבר אגבי בשימוש בהם. אם תמונות אלו פורסמו באתר הנתבעים בדרך אגבית, לא ברור מה היה השימוש העיקרי שעשו הנתבעים באתרם. 
 

פיצויי בגין הפרת זכות יוצרים

בכתב התביעה, עתרו התובעות לפיצוי על מלוא הנזקים שנגרמו להם בפועל, שהוערכו לצרכי אגרה בסכום של 200,000 ₪. לחילופין, עתרו לפיצוי ללא הוכחת נזק. 
 
הוראת סעיף 56 לחוק מאפשרת לבית המשפט פסיקת פיצויים סטטוטוריים בהתאם לשיקול דעתו וקובעת, כך: 
"(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב)בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
"(1) היקף ההפרה; 
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע.
(ג) לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת".
 
כבר נקבע בהקשר זה, כי:
 
"... המחוקק הכיר בצורך כי פסיקת הפיצוי במקרה של הפרת זכות יוצרים תגלם גם אלמנט הרתעתי, על מנת שלא יקל המפר ראש במעשי ההפרה, ועל מנת שיהיה בפיצוי שייפסק נגדו עקב מעשי הפרה- משום הרתעה מספקת בכדי שמעשים אלו לא יישנו ... עם זאת, ברי שהפיצוי אמור לשקף גם אומדן של הנזק המשוער שנגרם לתובע ... היינו, בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי ישקול בית המשפט, בין היתר, את עוצמת ההפרה, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר. כאשר ההפרה הייתה ממושכת והניבה למפר רווחים למכביר, או כאשר המפר פועל בחוסר תום לב, יטו בית המשפט לפסוק פיצויים בסכום המרבי..." (ר' ת"א (י-ם) 36461-12-11  לעיל)). 
 
לעניין הנזק הממשי שנגרם לתובעות – נפסק כי למעט טענה בדבר נזקים, לא הוכיחו התובעות באלו נזקים מדובר. נטען גם להשקעת מאמצים וכספים ניכרים בהקמת אתר התובעות, ללא תימוכין בראיות. 
 
לעניין היקף הרווח שהפיקו הנתבעים, נפסק כי מי מהצדדים לא הציג ראיה אובייקטיבית בנושא ונותרו תהיות לגבי היקף המכירות החודשי של אתר הנתבעים האם 200 ₪ או מעבר לכך.
 
לעניין משך הזמן, הוכח כי המדובר בהפרה ארוכת טווח. התביעה הוגשה בחודש אפריל 2013 כאשר הנתבעת רכשה לראשונה מוצרים מאת התובעות בחודש ינואר 2013. אף לאחר שדקל שוחח אישית עם הנתבע, לא נרתעו הנתבעים מלהמשיך ולהפעיל את אתרם עד לסוף שנת 2014. רק לאחר הגשת התביעה, סגרו הנתבעים את האתר. 
 
אשר להיקף ההפרה וחומרתה, נפסק כי המדובר בהפרה משמעותית. הוכח כי חלקים מרכזיים וחשובים באתר התובעות הועתקו, במספר לא מבוטל. 
 

מספר ההפרות

השאלה שנותרה, כהוראת סעיף 56 (ג) לחוק, האם יש לראות בהפרה כ-"מסכת אחת של מעשים", או שכל הפרה הנה עצמאית וייחודית. בסיכומיהן, טענו התובעות להעתקת 39 תמונות ו 26 טקסטים, בית המשפט לא ראה לנכון לפסוק לתובעות פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לפירוט זה.
 
כידוע: 
"... נקבע כי ניתן לראות סדרת הפרות כהפרה אחת, או כמספר הפרות נפרדות, לצורך מתן פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בין היתר, יישמה הפסיקה את "מבחן הזכות שנפגעה", "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" ועוד ....." (ר' ע"א 1007/10 כהן נ' מדינה [פורסם בנבו]  (17.2.13)).
 
וכן:
"ה"הפרה", אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על-ידי הנתבע, ואין זה משנה, מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (ר' ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 267 (1992)).
 
בעניין דומה, בו הועתקו שלושה עמודים של אתר אינטרנט השייך לחברה להשכרת רכב,  נקבע כי:
"... שלוש ההעתקות מהוות חלקים מאותה יצירה ופורסמו בבת אחת במקום אחד, אתר הנתבעת. על כן יש לראות בהפרות אלו כהפרה אחת המזכה בפיצוי סטאטוטורי אחד.." (ר' תא (פ"ת) 9864-07-08 דורנט (1991) ישראל בע"מ נ' אמפא קפיטל קאר ליס בע"מ [פורסם בנבו] (26.12.13)).
 
בהערכת זכות התובעות שנפגעה, ביקש בית המשפט להתחשב, מצד אחד, בסוג ההפרה – העתקת הנתבעים את התמונות והטקסטים מאתר התובעות לאתר הנתבעים. לעניין זה, לא ניתן לשלול את בחינת כל ההפרות כמסכת עובדתית אחת, נוכח שהמדובר באתר אחד של הנתבעים המהווה יצירה אחת, בו רוכזו כל ההעתקות ודומה כי אין הבדל ממשי אם נעשו בפעם אחת או במספר פעמים. מצד שני, ביקש בית המשפט להתחשב בהפרדה אפשרית בין היצירות השונות, כך שהעתקתן לא תחשב כהפרה אחת. 
 
בית המשפט פסק כי יפה לעניין זה הפניית התובעות בסיכומיהן, לפיה:
 "... הפרות של אותה זכות יוצרים ביצירות שונות לא תיחשבנה כהפרה אחת (גם אם כל ההפרות נעשו באירוע אחד או בפרסום אחד), אלא כהפרות אחדות שמספרן הוא כמספר היצירות שהזכויות בהן הופרו. מסקנה זו מתחייבת לטעמי מהגיון הדברים ומהתכלית ההרתעתית של הסעיף והחוק, שהיא להגן על זכויות היוצרים, לקדם את היצירה המקורית ולצמצם ככל הניתן את כמות ההפרות. כל אחד מהתצלומים הנדונים הוא בחזקת יצירה מקורית ועצמאית, שחיבורה חייב השקעה של זמן, מאמץ, כשרון ומקוריות, ולפיכך יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של הזכויות בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי" (ר' תא (י-ם) 3560/09 ראובני נ' מפה - מיפוי והוצאה לאור בע"מ [פורסם בנבו] (6.1.11)). 
 
כך גם בת"א (י-ם) 36461-12-11 הנ"ל. שם, נמצא כי המדובר במספר הפרות שונות ובזו הלשון:
"... המבחן השולט לצורך הקביעה האם עסקינן בהפרה אחת או במספר הפרות הינו מבחן הזכות שנפגעה. לפי מבחן זה, יש לראות בהפרה של זכויות יוצרים שונות כהפרות עצמאיות ונפרדות ... במקרה שלפני הוכח, לטעמי, כי מספר ההפרות הינו כמספר התמונות והתכנים. היצירות לא מהוות "מסכת אחת של מעשים", שכן בכל אחת מהתמונות ובכל אחד מהתכנים הושקעה השקעה נפרדת של זמן, מאמץ, כשרון ומקוריות, ולפיכך יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של הזכויות בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי". 
 
בית המשפט לא התרשם כי הוכח שמספר ההפרות אותו יש לייחס לנתבעים הנו כמספר התמונות והטקסטים המופיע בסיכומי התובעות וכדי הצדקה לפסיקת פיצוי נפרד ועצמאי בגין כל יצירה שהועתקה. נפסק כי אכן, הוכח שבכל אחת מהיצירות הושקעו משאבים ומקוריות נפרדים, אך אין בכך די. קיים קושי להחריג את ההפרה הנטענת ביחס לכל יצירה  מהגדרתה כמרכיב בודד במסגרת כוללת של הפרה שבה מספר אירועים מפרים, שאינו  נתפס, כשלעצמו, כהפרה "נבדלת". בית המשפט התרשם כי נכון יהיה להתייחס להתנהלות הנתבעים כאל הפרה עצמאית, מלאה ונפרדת של זכות יוצרים (ר' ע"א 1007/10 הנ"ל).
 
נפסק כי הפניית התובעות בסיכומיהן להעתקת 39 תמונות ו-26 טקסטים, נועדה להמחיש את היקף ההפרה. הגשת עתירה לפסיקת פיצוי סטטוטורי, כמשל נפרד בגין כל הפרה, הייתה מוציאה את התביעה מתחום סמכותו של בית משפט זה. 
 

היבט ההרתעתי בפסיקת פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

בית המשפט ביקש גם להתחשב בהיבט ההרתעתי של פסיקת הפיצויים, על מנת שמעשים דומים לא ישנו. בית המשפט התייחס אף לטיב היחסים שבין הצדדים - ספק ומזמין של המוצרים, להעדר משלוח מכתב התראה לנתבעים וכן למאפייני פעילות הנתבעים, על ציפיית התובעות, שהתבדתה, כי הנתבעת נקשרת איתן לשם רכישת המוצרים ללקוחותיה לנוכח עיסוקה כקוסמטיקאית. 
בית המשפט לא התרשם כי התנהלות הנתבעים כלפי התובעות נגועה בזדון. נפסק כי קיים קושי לייחס משקל ראייתי רב לטענות התובעות כי הוסתרה ממנה פעילות הנתבעים, שעה שהפלטפורמה לאותה פעילות היא רשת האינטרנט.
 
לאור כל אלו, נפסק כי יש לחייב הנתבעים, ביחד ולחוד, בפיצוי התובעות בסכום כולל  של 65,000 ₪.
  

12 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במאמר – פיצוי בגובה עלות הרישיון

הפרת זכויות יוצרים במאמר – פיצוי בגובה עלות הרישיון

תביעה שהוגשה על ידי דוריס לילינג כנגד אפרים מלצר. התביעה נדונה בבית משפט השלום ברמלה, בפני השופט ד"ר עמי קובו. ביום 30.8.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

עובדות: תביעה כספית בסך של 300,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים, הפרת זכויות מוסריות ביצירה, פגיעה במוניטין, הפרת חוזה ואי תשלום שכר עבודה בכל הנוגע לעבודתה של התובעת ככותבת מאמרים לספר "העשור לעיר מודיעין".

לטענת התובעת, עיתונאית וכותבת מאמרים, הנתבע הזמין ממנה מאמרים פרי עטה אשר יאוגדו בספר שיסקור 13 שנים 13 להיווסדה של העיר מודיעין. לטענתה, הנתבע התעלם מזכויות הקניין הרוחני שלה, פרסם 14 את הספר מבלי שרשם את זכויות הקניין הרוחני שלה ולא שילם לה בגין עבודתה. נטען כי הנתבע עשה שימוש במאמרים שכתבה, מבלי ששילם עבורם, וכאשר הקרדיט לו זכתה התובעת היה מינורי בלבד. שמה שורבב בתוך רשימה של שבעה כותבים.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע הפר את ההסכם עם התובעת לפיו התחייב לשלם לה שכר בגין כתיבת המאמרים, הפר את זכות היוצרים שלה וכן הפר הנתבע את זכות המוסרית של התובעת בספר.

בית המשפט פסק כי על הנתבע לפצות את התובעת כדלקמן:

א. בגין הפרת החוזה, הנתבע ישלם לתובעת סך של  30,000 ₪ .

ב. בגין הפרת הזכות המוסרית, הנתבע ישלם לתובעת סך של 15,000 ₪

בנוסף, ישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טרחת ב"כ התובעת בסך של  20% מהסכום האמור – 9,000 ₪.

 

הערת DWO: בית המשפט פסק כפיצוי על הפרת זכות היוצרים את הסכום אותו התחייב הנתבע לשלם  בגין החוזה שהפר. קרי, נוצר מצב לפיו לנתבע יש תמריץ להפר חוזה ולא לשלם לבעל הזכות, שכן התוצאה הגרועה ביותר שאליו יגיע היא פסיקת הסכום שהוא היה חייב לשלם בין כה וכה. 

אנו סבורים כי ככלל פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים רצוי שיגלם בו רכיב עונשי, אחרת יהיה תמריץ למפרים להפר את זכות היוצרים, במקרה הגרוע ביותר הם יהיו צריכים לשלם את עלות הרישיון.

כפי שנקבע בעניין אקו"ם נ' עמותת מכבי אבשלום הנזק בגין ההפרה החד-צדדית של זכויות היוצרים, אינו אמור להלום ולהיות שווה ערך למחיר שבו היה בעל הזכויות מוכן לתת רישיון בזכויות. יש הבדל בין מחיר של עסקה רצונית, לבין נזק של פגיעה חד-צדדית בזכויות. המחיר שפלוני היה דורש בעד סחורתו יכול לתת אינדיקציה למחיר ראוי, במקרה שיש הסכם ורק המחיר חסר ויש להשלימו. ואולם המחיר ההסכמי איננו אינדיקציה למחיר הפגיעה החד-צדדית בזכויות, ללא הסכם. כאן נכנסים שיקולים נוספים – גם שיקולים של פגיעה באוטונומיה ובתחום היחיד ובקניין, וגם שיקולים של הרתעה של מפרים ומעוולים.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

6 בינואר, 2011,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת פטנט למערכת השקייה

בית המשפט העליון, השופטים מ' נאור, ח' מלצר, י' עמית (עא 2634/09) - 6.1.2011

תחום: פיצוי בגין הפרת פטנט נושאים: פיצויים בגין הפרת הפטנט בתקופת ההפרה, מניעת כפל פיצוי – השבה ופיצוי בדיני פטנטים, פגיעה במוניטין, פיצויים עונשיים

עובדות:

במוקד הערעור עומדת המצאתו של המערער, מהנדס השקיה בהכשרתו, עליה נרשם פטנט כדין. ההמצאה מושא הפטנט היא אביזר המכונה "פולסטור", הממיר ספיקה רצופה וקבועה של מים לספיקה גבוהה בפולסים. המשיבה, חברת אלגו השקיה, חתמה עם המערער על הסכם לפיו נמסרו לה זכויות ייצור ושיווק בפטנט.

בחלוף מספר שנים מחתימת ההסכם, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים, והמערערים שלחו למשיבים הודעה על ביטול ההסכם. המשיבים כפרו בהודעת הביטול, המשיכו בהפצה ובשיווק של המוצרים מושא הפטנט ואף העבירו לתובעים תמלוגים מכוח ההסכם.

הצדדים פנו לבוררות ולאחר סיום הליכי הבוררות, המערערים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי לפיצוי בגין הפרת ההסכם ובגין נזקים נמשכים בתקופה שלאחר הגשת התביעה לבורר, היא התביעה מושא הערעור שבפנינו.

תביעת הפיצוי הורכבה מראשי הנזק הבאים: אי פיתוח המוצרים במשך תקופת ההפרה והכנסות אבודות בשנים אלו שנבעו מאי פיתוח המוצרים; פגיעה במוניטין של המערערים; הפצה באזורים שלא נקבעו בחוזה; נזקים שנגרמו למערערים בגין התערבות המשיבים ביחסיהם עם החברות הזרות. כן נתבעו פיצויים עונשיים בהסתמך על החוזה ומכוח סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק הפטנטים). המערערים העמידו את תביעתם על סך 9,650,000 דולר ועתרו במקביל למתן צו חשבונות לפירוט הכנסות המשיבה ממכירת המוצרים מושא הפטנט.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

להלן עיקרי קביעותיו ונימוקיו של השופט ד"ר אחיקם סטולר בפסק דינו: הפרת הפטנט - בית משפט קמא פסק לטובת המערערים פיצוי בסך 200,000 דולר (שתורגמו ל-800,000 ₪) בגין הפרת הפטנט בתקופת ההפרה. זאת, בהתאם להוראות סעיף 183 לחוק הפטנטים הקובע כי בפסיקת הפיצויים בתביעה על הפרת פטנט, רשאי בית המשפט להתחשב, בין היתר, בהיקף ההפרה וברווחים שהפיק המפר. יתר טענות המערער באשר לנזקים ודרישה למתן חשבונות נדחו.

נפסק:

הערעור נדחה והערעור שכנגד מתקבל, כך שיבוטל הפיצוי בסך 30,000 ₪. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ערעור המערערים התמקד בשמונה נקודות עיקריות שהסתעפו לנתיבים שונים: התערבות המשיבים ביחסים העסקיים של המערערים עם חברות זרות; מתן צו לפירוט חשבונות ומינוי חוקר; פיצויים בגין הפרת פטנט; הפרת חובת הפיתוח ומניעת זכויות בפטנט מהמערערים; פגיעה במוניטין; פיצויים עונשיים; תביעה אישית נגד משיב 2; ריבית והוצאות. מרביתן של הטענות נגד קביעות בית משפט קמא עוסקות בממצאי עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. מכל מקום, גם לאחר שבחנו טענות המערערים לגופן, לא ראה בית המשפט העליון להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי.

נקודות מרכזיות

פיצויים בגין הפרת הפטנט בתקופת ההפרה

בית משפט קמא קבע כי לפסק דינו של הבורר בדבר בטלות ההסכם יש ליתן תוקף החל ממועד הודעת הביטול בחודש אפריל 1996. בהתאם לכך, נעתר בית משפט קמא חלקית לתביעה ברכיב זה, הנסב על שיווק מוצרים לאחר ביטול ההסכם, ופסק למערערת פיצוי בגובה רווחי המשיבה בתקופת ההפרה, בסכום של 200,000 דולר. המערערים טענו כי בית משפט קמא טעה בכך שאימץ את חוות דעתו של רואה חשבון זונטג, בעוד שעל פי רו"ח אגם, סמנכ"ל המשיבה, הרווח עמד על 385,000 דולר. בהקשר זה, נטען כי בית משפט קמא התעלם מטענות המערערים כי המשיבה העלימה הכנסות וניפחה עלויות, ופסק בדרך של אומדנא לא מבוססת. נפסק כי, ענייננו בתביעה לרווחים שנוצרו בעקבות הפרת פטנט, והמסגרת הנורמטיבית קבועה בסעיף 183 לחוק הפטנטים הקובע כדלהלן:

"183. סעדים במשפטי הפרה (א) בתביעה על הפרה זכאי התובע לסעד בדרך צו מניעה ולפיצויים. (ב) בית המשפט, בבואו לפסוק פיצויים, יתחשב במעשה ההפרה של הנתבע ובמצבו של התובע עקב מעשה זה, והוא רשאי להביא בחשבון, בין היתר – (1) הנזק הישיר שנגרם לתובע; (2) היקף ההפרה; (3) הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה; (4) דמי תמלוגים סבירים שהמפר היה חייב בתשלומם אילו ניתן לו רשיון לנצל את הפטנט בהיקף שבו נעשתה ההפרה".

בפרשת עין טל (בע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל, פ"ד נ"ט(6) 406, 502 (2005)) - גם שם נדונה תביעה הקשורה לפטנטים בתחום ההשקייה - נאמר כי העקרון שעומד מאחורי פסיקת פיצויים מכוח הסעיף האמור הוא, בדומה לדיני הנזיקין, השבת המצב לקדמותו והעמדת הניזוק במצב בו היה אלמלא ההפרה. וכלשונו של בית המשפט בעניין עין טל: "הכלל היסודי הוא החזרת 'עטרת בעל הפטנט ליושנה' כאילו לא הופרו זכויותיו כלל" (שם, בעמ' 502). אך להבדיל מדיני הנזיקין, רשאי בית המשפט בבואו לפסוק פיצויים בגין הפרת פטנט להתחשב "במעשה ההפרה של הנתבע ובמצבו של התובע עקב מעשה זה" וכן רשאי הוא להתחשב בשיקולים השונים כדלעיל, והרשימה איננה סגורה. על בית המשפט לקבוע את הפיצוי הראוי בהתייחס לכל מקרה לגופו, בבחינת השיקול הראוי אשר ישרת את מטרת הפיצוי ויתחשב ברווחי המפר מחד ובהוצאותיו מאידך.

הפיצוי שנפסק על ידי בית משפט קמא מבוסס על הרווח הריאלי שהפיקה המשיבה בתקופת ההפרה, בהתאם לחוות דעתו של רו"ח זונטג. בית המשפט קבע כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי טיעוני המערערים בעניין זה צריכים היו להיתמך בחוות דעת מומחה מטעמם, כפי שנעשה על ידי המשיבים, ובהיעדר נתונים לסתור, אין לבית המשפט אלא להתייחס לחוות הדעת שהוגשו על ידי המשיבה.

חוות דעתו ששל רו"ח זונטג, אשר אומצה על ידי בית משפט קמא, עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים לגבי "הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה", מה עוד שגם המערער השתית טענתו על כך שהפיצויים המגיעים לו נגזרים מרווחי המשיבה כתוצאה מהפרת הפטנט. אף לא למותר לציין את טענת המשיבה, ודומה כי יש בה ממש, כי אם המערער היה לוקח את המושכות לידיו ומפתח בעצמו את הפטנט לא היה מפיק רווחים מיידיים בתקופת הפרה, נוכח הערכה כי נדרשות שש שנות פיתוח עד להפקת רווחים בפועל מהמוצר.

בנוסף, רשאי היה בית משפט להפחית את סך הפיצויים על פי שיקול דעתו לאור רכיב הסיכון, אם מכוח סמכותו הכללית לאמץ חוות דעת מומחה על כל רכיביה או חלק מרכיביה, ואם מכוח סמכותו לפי סעיף 183(ד) לחוק הפטנטים הקובע כדלהלן: "נתבעו פיצויים, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע במתן דין וחשבון על היקף ההפרה; אולם בבואו לקבוע את שיעורם של הפיצויים, לא יהא בית המשפט כפות בדין וחשבון אלא רשאי לקבוע את שיעורם לפי כל נסיבות המקרה..." (ראו עניין עין טל בעמ' 499).

מניעת כפל פיצוי – השבה ופיצוי בדיני פטנטים

בעניין עין טל נאמר כי בדומה לעוולה נזיקית, תכלית הפיצוי בגין הפרת פטנט היא השבת המצב לקדמותו. לצד תכלית זו ניתן להוסיף גם את התכלית של מניעת התעשרות שלא כדין. בדומה לדיני הנזיקין, גם דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים על חיובים לא רצוניים, אך מטרתם שונה – לא רק השבת המצב לקדמותו, אלא גם שלילה של התעשרות על חשבון הזולת, ובהקשר של הפרת פטנט, מניעת מצב בו ראובן מתעשר על חשבון פרי המצאתו של שמעון. על חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, נאמר כי "שולח הוא פארותיו אל כל פינות המשפט והוא בצופן הגנטי של כל כלל במשפט" (דברי השופט חשין, כתארו אז, בהקשר של ביטוח כפל ברע"א 3948/97 מגדל נ' מנורה, פ"ד נה(3) 769, 814 (2001)). מגוון האפשרויות והסעדים שמעמיד המחוקק לרשות בית המשפט בסעיף 183(ב) לחוק הפטנטים, עולה בקנה אחד הן עם התכלית של השבת המצב לקדמותו והן עם התכלית של מניעת עשיית עושר ולא במשפט. "הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה" - כאמור בסעיף 183(ב)(3) לחוק הפטנטים - מהווים קריטריון להערכת הנזק שנגרם לבעל האמצאה עקב הפרת הפטנט, אך גם מאפשרים לנפגע לקבל את רווחי מפר הפטנט על מנת למנוע התעשרות עקב נטילת רכוש הזולת.

בבוא בית המשפט לתאם בין הסעדים והשיקולים השונים בפסיקת הפיצויים מכוח סעיף 183 לחוק הפטנטים, עליו ליתן את הדעת שאין לפסוק כפל פיצוי. כך יאה וכך נאה בדין האזרחי בכללותו, ובהיקש קרוב לענייננו, נזכיר את ההלכה לפיה ניתן לתבוע סעדים מכוח דיני עשיית עושר לצד סעדים מתחום דיני קניין רוחני (ע"א 5768/94 א.ש.י.ר  נ' פורום אביזרים, פ"ד נב(4) 289 (1998)) אך "מן ההכרח לתאם בין שני הסעדים האלה, פן ייוצר כפל פיצוי" (ע"א 2972/95 וולף נ' דפוס בארי, פ"ד נג(3) 472, 480 (1999)).

ומהתם להכא: התביעה בגין מניעת זכויות המערער בפטנט היא תביעה חלופית לתביעת הפיצויים בגין הרווח שהפיקה המשיבה מכוח סעיף 183(ב)(3) לחוק הפטנטים, אך אינה יכולה להצטבר אליה. בית משפט קמא פסק לזכות המערערים את הרווח הריאלי שהפיקה המשיבה בסך של 200,000 דולר (מעבר לתמלוגים בסכום של למעלה מ–226,000$ ששולמו למערערים בתקופת ההפרה). מתן פיצוי למערער בגין מניעת השימוש בפטנט במצטבר להשבת הרווח הריאלי שהפיקה המשיבה בגין השימוש בפטנט, מהווה למעשה כפל פיצוי וגם מטעם זה יש לדחות את תביעת המערערים.

פגיעה במוניטין

המערער טען כי המשיבים פגעו במוניטין שלו בשני אופנים: בכך שלא ציינו את שמו על גב אריזות המוצרים ששווקו חרף התחייבות המשיבה בהסכם, ועקב השמצות והאשמות שהפיצו אודותיו, לפיהן כביכול הוא מפר פטנטים של אחרים ושלא ניתן לנהל עימו יחסים מסחריים.

נפסק כי, על הטוען לפגיעה במוניטין להוכיח את הפגיעה ואת שיעור הנזק שנגרם לו כתוצאה ממנה. בית משפט קמא דחה את טענת המערערים בקובעו כי לא הרימו את נטל ההוכחה. המערער לא הראה כי המוניטין שלו נפגע ולא הוכיח את הנזק שנגרם לו, והמכתבים שהוחלפו בין הצדדים, גם אם כללו חילופי האשמות, נכתבו על רקע הסכסוך העסקי בין הצדדים וכך יש לראות את הדברים.

פיצויים עונשיים

המערערים טענו כי התקיימו התנאים לפסיקת פיצויים עונשיים, נוכח הפרה שנעשתה בכוונת מכוון, ביודעין ובמצח נחושה על אף הודעת הביטול, תוך שהמשיבים ממשיכים ביודעין לעשות שימוש אסור בפטנט ולמכור את הפולסטורים. עוד נטען כי לאחר ביטול ההסכם מכרה המשיבה לחברת Drip-in זכויות שכבר לא היו שייכות לה, והתערבה ביחסים העסקיים שבין המערערים לחברות זרות. לטענת המערערים, הקביעה של בית משפט קמא לפיה המשיכו הצדדים לנהוג על פי ההסכם חרף הודעת הביטול, אינה עולה בקנה אחד עם שאר הראיות ועם קביעת הבורר שאין לזקוף לחובת המערערים את קבלת התמלוגים לאחר הודעת הביטול.

נפסק כי, סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים קובע כלהלן: "נעשתה הפרה לאחר שבעל הפטנט או בעל הרשיון היחודי הזהיר עליה את המפר, רשאי בית המשפט לחייב את המפר בתשלום פיצויי עונשין, בנוסף לפיצויים שקבע לפי סעיף קטן (ב), ובלבד שלא יעלו על סכום אותם פיצויים".

עניינו של הסעיף בסעד עונשי, שנועד להרתיע מפר מלהמשיך ולהשתמש בפטנט חרף פנייה של בעל הפטנט. סעיף 183(ג) לחוק הפטנטים לא קובע קריטריונים ברורים לפסיקת פיצויים עונשיים במקרה של הפרה. הפיצוי מסור לשיקול דעתו של בית המשפט על רקע מכלול הנסיבות, לרבות התנהגות הצדדים, היקף ההפרה וחומרתה, ותחושת הצדק.

בדין הישראלי נקבע כי פסיקת פיצוי עונשי מכוח סעיף 183(ג) תיעשה במשורה ובזהירות רבה, מקום בו הוכח כי ההפרה נעשתה ביודעין תוך הסבת נזקים נוספים למפר ולאחר שבעל הפטנט הודיע בכתב על מעשה ההפרה ודרש ממנו לחדול ממעשיו (עניין עין טל, בעמ' 511).

[במאמר מוסגר בית המשפט מציין, כי הנושא של פיצוי עונשי מתעורר בהקשרים שונים, כפיצוי שתכליתו לשקף סלידתה של החברה מהמעשה, להעניש את המפר ולהרתיע מפרים פוטנציאליים לבל ישנו מקרים דומים (ראו עניין Roton Barrier v. Stanley Works וכן רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני ([פורסם בנבו], 6.7.2009) פסקה כ"ב לפסק דינו של השופט רובינשטיין והאסמכתאות שם. נציין כי באותו מקרה לא נפסקו פיצויים עונשיים, למרות שהנתבע הורשע בפלילים בעבירות מין חמורות שביצע בתובעת)].

נפסק כי, המערערים לא הביאו ראיה המוכיחה כי התרו במשיבים לחדול ממעשה הפרה, ודי בכך כדי לדחות תביעתם לפיצוי עונשי. עוד נזכיר כי בתקופת ההפרה קיבלו המערערים תמלוגים שוטפים מהמשיבים, וכפי שנקבע על ידי בית משפט קמא "המשיכו למעשה לקיים את ההסכם כשהם ממתינים לפסק הבורר.. ההפרה כפי שבא לידי ביטוי בעניין דכאן היא הפרה מינורית...".

מכל מקום, בית המשפט לא סבר כי ניתן לראות את התנהגות המשיבים כזדונית עקב כך שדחו את הודעת המערערים על ביטול החוזה. המשיבה רשאית הייתה לדחות את הודעת הביטול ולהיאבק על עמדתה בהליך הבוררות, כך שאין מדובר בהפרה בוטה של ההסכם ושל זכות המערערים בפטנט.

בהתחשב בכל אלו, נפסק כי לא זה המקרה המתאים לפסיקת פיצוי עונשי.

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור