משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: רוטר

3 בינואר, 2013,

0 תגובות

על צפייה ישירה באינטרנט ואחריות ספקי שירות להפרת זכויות יוצרים

על צפייה ישירה באינטרנט ואחריות ספקי שירות להפרת זכויות יוצרים
לאחרונה התבקשה ענקית החיפוש Google שלא להציג בתוצאות החיפוש שלה אתרים אשר מאפשרים צפייה ישירה בסרטים ותוכניות טלוויזיה ללא אישור האולפנים ותוך הפרת זכויות יוצרים. הבקשה הגיעה לאחר שGoogle הכריזה כי תכלול בתחתית עמוד חיפוש לתכנים מפרים אזהרה לאי חוקיותו לכאורה של התוכן המוצג במנוע החיפוש.
 
כעת, אולפני הענק של הוליווד דורשים מ- Google, כי לא רק שתכלול אזהרה בעמודים הללו, אלא שתחסום את הגישה לאתרי הזרמת מדיה לחלוטין ולא תציג אותם כלל כתוצאות במנוע החיפוש.
 
על אף שאין זה מפתיע שהאולפנים החלו בנקיטת אמצעים שכאלו, העיתוי של המהלכים הללו, בה בעת שאולפנים רבים כ"כ עוברים ממגננה למתקפה, מתמיהה רבים.
 
אולפני הוליווד הגדולים (Lionsgate, 20th Century Fox, BBC Films, Walt Disney, Summit Entertainment and Sony Pictures) דרשו מ- Google לחסום את אתרי הזרמת המדיה WatchOnlineFreeTV.com, TV-Links.eu ועוד רבים אחרים כדוגמתם.
 
בנוסף להפיכת הפרת זכויות יוצרים לעבירה פלילית, חוק ה- DCMA (חוק פדראלי בארה"ב הנועד להגן על זכויות יוצרים במדיום הדיגיטלי), קובע מנגנונים שונים כדי למנוע הסתתרות של אתרים מאחורי טענה שאינם מעלים את החומרים המפרים בפועל, אלא הם מהווים רק "צינור" של העברת מידע מאדם שהעלה את התוכן לאדם שצורך אותו.
 
המקובל באתרי "צפייה ישירה" אלו הוא שאין הם מעלים בעצמם תוכן מפר, אלא שהם מעלים קישוריות, לינקים, לאתרים אחרים אשר בהם ניתן לצפות בתוכן ללא תשלום, ומוכרים פרסומות כדי לממן עשייה זו. כך, קשה הרבה יותר להגיע לאתרים מן הסוג הזה כיוון שהתכנים הפרים אינם נמצאים פיזית בשרתיהם.
 
מצד שני, ה- DMCA ופסיקות בתי המשפט בארה"ב קובעים, כי אתרים שהינם ספקי שירות אינטרנט גרידא (ISP's), כגון אתרי אחסון קבצים (Hosting) שאליהם משתמשים מעלים קבצים שונים, אך לא ניתן לצפות בקבצים באופן ישיר ללא קבלת קישור ממי שהעלה את הקבצים לשרת, אינם חבים באחריות לתכנים המועלים לשרתים, כל עוד אין להם "ידיעה ספציפית" אודות התכנים הללו.
 
לאחרונה פסק בית המשפט לערעורים (מעגל תשיעי) בארה"ב בעניין Veoh, כי ספק שירות אינטרנט כדוגמת המבקשת, יחוב באחריות, רק אם היה לו ידע ספציפי אודות תוכן מפר על אתר האינטרנט שלו ולמרות שהודיעו לו אודות התוכן, הוא לא הסיר אותו (UMG Recordings, Inc., v. Veoh Networks, Inc., Nos. 09-55902, 09-56777, 10-55732, 2011 U.S. App. WL 6357788, (9th Cir. Dec. 20, 2011)).
 
בעניין Veoh, קבע בית המשפט, כי הראיה החזקה ביותר לידיעה ספציפית של ספק שירות, היא דרישת ההסרה הנשלחת מבעל זכויות היוצרים.
 
מכאן, שניתן אולי להבין את הלחץ של האולפנים הגדולים הנמצאים מבחינתם בין הפטיש לסדן: מצד אחד, אין הם יכולים לשים ידם על האתרים המאפשרים לגולשים להעלות תכנים לשרתים המהווים "שטח אחסון" גרידא ומצד שני, קשה להם לשים ידם על אתרים או פורומים אשר רק מספקים קישורים לאתרים חיצוניים המאפשרים לצפות בסרטים.
 
חוקי זכויות היוצרים בארה"ב שונים במובנים רבים מן החוקים בישראל, ההבדל המשמעותי לעניין זה הוא כי בארה"ב "פשוט" הרבה יותר לשלטונות לרדוף אחרי מפרים שהם משתמשי הקצה, הצופים, בנוסף לספקי השירות.
 
בישראל, לעומת זאת, "קשה יותר" לשלטונות להגיע, מבחינת החוק, למשתמש הקצה והם יכולים בעיקר לנסות ולרדוף את ספקי השירות, זאת בהיעדר פסיקה או חקיקה ספציפית המסירה או מטילה אחריות מעל כתפי ספקי השירות. לכן, בארה"ב קיימים חששות לא רק של מעלי התוכן עצמו אלא אף של המשתמשים.
 
עם זאת, ניתן להקיש מפסק הדין בעניין ת.א. 567-08-09 א.ל.י.ס. בע"מ נ' רוטר.נט בע"מ, כי אין כל היגיון באימוץ כלל שעלול להוביל להטלת אחריות על אינספור צדדים שתפקידם בהפרה הנטענת הוא בסך הכל הקמה והפעלה של מערכת אשר דרושה לעצם קיומה ומהותה של רשת האינטרנט, כדוגמת פורומים או שירות אחסון קבצים.
 
הרדיפה האחרונה בארה"ב באה בעקבות דחייתה של תכנית מיוחדת מאסיבית חדשה של רדיפת מפרי זכויות יוצרים באינטרנט, אשר הוצעה ע"י ארגוני זכויות היוצרים בארה"ב, לינואר 2013 ככל הנראה. תכנית מקיפה זו אמורה לעבוד בשיתוף עם ספקי האינטרנט בארה"ב ע"מ לעקוב אחר משתמשים שונים הנחשדים בהפרות כאלו ואחרות.
 
בערב הגדול של שנה שעברה, ערב משחק הגמר של ליגת הפוטבול בארה"ב, בו אחוזי הצפייה הגדולים ביותר של השנה, סגרו השלטונות 16 אתרי צפייה ישירה, לאחר שטום בריידי, אחד השחקנים החזקים בליגה, הודה כי צפה במשחק בשנה הקודמת באתר צפייה ישירה. יתכן כי הודאה זו הביאה את בעלי זכויות היוצרים, אשר מפגרים אחר השינויים הטכנולוגיים התכופים של הטכנולוגיה, להבין עד כמה בעיה זו נפוצה בקרב ציבור הצופים.
 
בנקודה זו ראוי לציין את פסיקת בית המשפט העליון בישראל בעניין ע"א 9183/09 פרמייר ליג נ' פלוני, שקבע מפורשות ששידורי ספורט זכאים להגנת זכויות יוצרים וכי העברת שידורים אלה ללא רשות באמצעות אתרי צפייה ישירה, מהווה הפרת זכויות יוצרים לכל דבר ועניין.

8 באוגוסט, 2011,

1 תגובות

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

תביעה שהוגשה על יד א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ כנגד חברת רוטר .נט בע"מ, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 8.8.2011 ניתן פסק הדין בתביעה. 

במסגרת הפורומים בתשלום שמקיימת רוטר.נט מוצבים באופן תדיר קישורים (Links) לאתרים בהם מצויים עותקים מפרים של יצירות שבבעלות התובעות. קצפן של התובעות יוצא במיוחד נגד שניים מהפורומים בתשלום, בהם מתרכזים לטענתן הקישורים לאתרים מפרים בתחום הסרטים: פורומים המכונים "Downloads" (להלן: "הורדות") ו- "סרטים וטלוויזיה" (להלן: "סרטים").

התביעה נדחתה, נפסק כי התובעים לא הוכיחו כי החריגים (חריג העידוד או חריג ה"פורום הפסול") מתקיימים בנתבעים או באיזה מהפורומים שבאתר רוטר.נט. לפיכך, ובכפוף לכך שהנתבעים יוסיפו לפעול על פי נוהל "הודעה והסרה", כפי שהצהירו שבכוונתם לעשות, יש מקום לדחות את התביעה. בנוסף נפסקו הוצאות משפט לטובת הנתבעים בסך של 50,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הדין: היקף אחריות של בעל אתר לתוכן מפר המועלה על ידי צד שלישי

להבדיל מישראל במדינות רבות הנושא מוסדר באמצעות חקיקה. בארצות הברית נעשה הדבר באמצעות ה- Online Copyright Infringement Liability Limitation Act שחוקק כסעיף 512 ב- Digital Millennium Copyright Act of 1998 (להלן: "DMCA"). באיחוד האירופי ניתנה התייחסות לסוגיה של אחריות גורמי ביניים באינטרנט במסגרת Directive 2000/31/EC of The European Parliament and The Council of 8 June, 2000 (להלן: "הדירקטיבה האירופית").

הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח – 2008, אשר הוגשה מטעם הממשלה, אשר ניסתה להסדיר את נוהל "הודעה והסרה", אושרה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, אולם דין הרציפות לא הוחל עליה, והיא ירדה מהפרק. ועל כן היא אינה יכולה לשמש בסיס להכרעה משפטית בסוגיה.

 "בהיעדר נורמות משפטיות ייחודיות להסדרת האחריות המשפטית לתוכן המופץ  באינטרנט, יחולו כללי המשפט הפרטי" (אלקין-קורן, בע' 402).

אחריות להפרה ישירה על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

הטלת אחריות ישירה להפרת זכות יוצרים על בעל אתר מחייבת קביעה כי באתר בוצעה פעולה המהווה הפרה של זכות יוצרים לפי סעיף 47 לחוק זכות יוצרים. סעיף זה קובע כדלהלן: "העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'".

סעיף 11 לחוק זכות יוצרים מונה שבע פעולות המגדירות מהו "אגד הזכויות" הכלול בזכות היוצרים: העתקה, פרסום, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור, עשיית יצירה נגזרת והשכרה. מבין הפעולות הללו, היחידה שניתן לטעון לגביה שהיא מבוצעת בעצם יצירת קישור לאתר מפר, בדרך שהדבר נעשה בענייננו, היא "העמדה לרשות הציבור". חלופה זו מוגדרת בסעיף 15 לחוק זכות יוצרים, באופן הבא: "העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם".

עיון בהגדרה שמספק המחוקק הישראלי בסעיף 15 לחוק מוביל למסקנה כי עצם יצירת קישור המעביר את הגולש ישירות לאתר המפר אינו מהווה "העמדה לרשות הציבור" וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, עצם יצירת הקישור לאתר המפר, אינו בגדר "עשיית פעולה ביצירה"; שנית, הקישור כשלעצמו אומנם מקל על אנשים מקרב הציבור לאתר את היצירה המפרה, אך אין הוא זה שיוצר את אפשרות הגישה. במילים אחרות, היצירה כבר הועמדה לרשות הציבור בידי האתר המפר, ועל כן הקישור לאותו אתר לבדו אינו יכול להוות "העמדה לרשות הציבור".

 נפסק כי לא ניתן ליחס לנתבעות אחריות ישירה בגין קיומו של קישור לאתר מפר בפורום זה או אחר המתנהל באתר שבבעלותן.

הטלת אחריות בגין הפרה תורמת על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

בפסק דינו החשוב והתקדימי בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן קבע בית המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, הן את תחולתה של דוקטרינת ההפרה התורמת בתחום דיני זכויות היוצרים, והן את התנאים להחלתה.

בהתאם לפסק הדין הפרה תורמת תוכר רק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:

א. קיומה בפועל של הפרה ישירה.

ב. מודעותו של גורם הביניים לביצועה של ההפרה הישירה.

ג. קיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה.

 יישום שלושת התנאים שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן ביחס לאחריותם של בעלי אתרים לקישורים לאתרים מופרים המוצבים על ידי הגולשים באחד הפורומים שמתנהלים באתר מוביל למסקנה הבאה: אחריות בעל אתר להימצאות קישור לאתר מפר יכולה להתקיים בנסיבות מתאימות, אולם, למעט מצבים קיצוניים, היא מותנית בכך שנמסרה לבעל האתר התראה על הימצאות הקישור באתר שבבעלותו, והוא נמנע מלפעול לגביה בהתאם לנוהל של "הודעה והסרה".

 סיכומו של דבר, הכלל הוא שבעל אתר אינו נושא באחריות להפרה תורמת בגין הימצאות קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור, והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו.

 החריגים – מצבים קיצוניים בהם תוטל חבות על בעל אתר

 ואולם יתכנו גם מקרים חריגים, בהם יתקיימו בבעל האתר התנאים שנקבע בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן להטלת אחריות בגין הפרה תורמת. קיימים שני מצבים מרכזיים בהם יתקיים החריג: בעל אתר המעודד הצבת קישורים מפרים (להלן: "חריג העידוד"), ובעל אתר שפורום בו משמש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים (להלן: "חריג הפורום הפסול").

חריג העידוד

בעל אתר המעודד באופן אקטיבי הצבת קישורים לאתרים מפרים באחד או יותר מהפורומים של האתר עלול למצוא עצמו אחראי להפרה תורמת, וזאת מאחר שפעילותו מביאה להתקיימות תנאי המודעות והתרומה המשמעותית שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן. לעניין זה יש לתת את הדעת למכלול הנסיבות, ובכלל זה שם הפורום, דרך שיווקו לציבור, ההנחיות שניתנו לגולשים בתקנון האתר ובמסגרת הפורום, ההודעות שפורסמו מטעם בעל האתר ומפעיל הפורום, הצהרותיו הפומביות של בעל האתר וכיו"ב. אם התמונה המצטיירת ממכלול הנסיבות הללו היא שבעל האתר (או מנהל הפורום מטעמו) משווק את האתר כלוח המשמש להצבת קישורים לאתרים מפרים, כי אז לא יחול לגביו הכלל, והוא עלול להימצא אחראי להפרה תורמת בגין הימצאות קישורים לאתרים מפרים באתר.

בענייננו, ביחס לחריג העידוד, הרי שהתובעות לא הביאו כל ראיות לכך שהנתבעים, או מי מטעמם, מעודד הצבת קישורים לאתרים מפרים באתר בכללותו, או במי מהפורומים שבו.

כל שנטען על ידי התובעות בהקשר זה הוא ששמות הפורומים מדברים בעד עצמם, ומהווים הזמנה להשתמש בו לצורך הצבת קישורים מפרים. קשה לקבל טענה זו. אכן, השמות מצביעים על כך שהפעילות במסגרתם היא בקשר לסרטים או יצירות אחרות המוגנות בדיני זכויות יוצרים, אולם השמות הם כלליים, ויכולים לשמש גם ככותרת למסגרת פעילות חוקית ולגיטימית.

חריג ה"פורום הפסול"

אף בהעדר עידוד אקטיבי של בעל אתר או מנהל פורום, עלול להיווצר מצב בו פורום מסוים הופך להיות מוקדש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים. במצב דברים זה הפורום משמש מעין "מדריך להפרת זכויות יוצרים", וככזה הוא עלול לאבד את זכות הקיום הלגיטימית שלו. כאשר נוצר מצב דברים מסוג זה, ובעל האתר מודע לכך, הרי מחובתו של בעל האתר לסגור את הפורום האמור.

על מנת לקבוע האם פורום מסוים נכנס להגדרת "פורום פסול" יש לבחון בעיקר את היקף הקישורים לאתרים מפרים שנמצאם בפורום, וזאת הן כעניין יחסי לפעילות בפורום (קרי, אחוז הקישורים לאתרים מפרים מכלל ההודעות בפורום), והן כעניין אבסולוטי (קרי, מספר הקישורים לאתרים מפרים הקיימות בפורום).

כן יש מקום לתת את הדעת לשאלה אם מדובר בפורום פתוח או סגור (קרי, פורום שהכניסה אליו מוגבלת, בין אם בתשלום ובין אם בדרך אחרת), וזאת מהטעם שביחס לפורום סגור קשה יותר לבעלי זכויות היוצרים לבצע את משימת הפיקוח.

חריג ה"פורום הפסול": פורום סגור

ככללי אצבע ניתן לקבוע כי פורום סגור, שבו קיימות במועד נתון למעלה מ- 10 קישורים לאתרים מפרים, ואשר הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים מהוות יותר מרבע מהתוכן המהותי של הפורום (קרי, מההודעות שאינן בגדר בקשה לקבלת מידע או תגובה להודעות אחרות), צריך להיחשד כ"פורום פסול".

חריג ה"פורום הפסול": פורום פתוח

לעומת זאת, ביחס לפורום פתוח נראה שראוי לקבוע מבחן מחמיר יותר, עד כדי דרישה שמחצית מהתוכן המהותי של הפורום יהיו הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים.

בענייננו, ביחס לחריג ה"פורום הפסול" הרי שמספר הקישורים לאתרים מפרים עליהם הצביעו התובעות איננו מצדיק את המסקנה כי הוכח שמדובר בפורומים החשודים כפורומים פסולים. ודוק, התובעות הצביעו על כך שבפורומים הללו הוצבו קישורים לאתרים מפרים, אולם הן לא הביאו ראיות לא למספרם האבסולוטי.

5 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

לשון הרע בהבעת דעה בעיתון

לשון הרע בהבעת דעה בעיתון

בית משפט השלום בתל אביב, השופט חגי ברנר (ת"א 23592-07) – 05.08.2010

תחום: תביעת פיצויים בגין לשון הרע במאמר דעה (תביעת לשון הרע)

נושאים: יסודות המקימים לשון הרע, משמעות  חוסר נזק בעקבות לשון הרע, הגנת תום הלב, חובה מוסרית או חוקית לעשות את הפרסום והגנת אמת בפרסום

עובדות:

הנתבע פרסם טור דעה בעיתון לשכת עורכי הדין בה העביר ביקורת על התנהלותו של התובע בתיק מסויים (בלי לציין את שמו של התובע) - הביקורת התייחסה להיעדר שימוש בתקשורת במהלך הליך משפטי.

נפסק:

התביעה נדחתה:  בשל קיומה של הגנת תום הלב לפי סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע.

נקודות מרכזיות

הגדרת לשון הרע - חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965

על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול, בין השאר, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצידם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו וכן לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".

המבחן לעניין זה הוא מבחן אובייקטיבי, קרי, כיצד מפרש האדם הסביר את הדברים שנאמרו ביחס לנפגע:

"ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים." (ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני , בעמ' 337  (1989)  - פורסם בנבו).

"הגדרת "לשון הרע" הקבועה בחוק הינה הגדרה רחבה, הנבחנת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר ..." (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי , בעמ' 13  - פורסם בנבו).

האם מדובר בפרסום אודות התובע

בית המשפט קבע כי אין כל חשיבות לשאלה האם המפרסם התכוון לנפגע, או האם הנפגע סבור שהפרסום מתייחס אליו, ומה שקובע הוא אך ורק כיצד האדם הסביר מפרש את הפרסום.

לעניין זה מפנה בית המשפט לספרו של המחבר א' שנהר "דיני לשון הרע" (1997):

"המבחן שעל פיו ייקבע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע הוא המבחן האובייקטיבי, ובעניין זה יישם בית-המשפט את הכללים הרגילים בנוגע לפרשנות הפרסום. לעתים "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש וגם אם שמו של אותו אדם מופיע בפרסום בצורה משובשת או חלקית. ... מסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע עולה, כי כאשר שמו של האדם אינו מוזכר מפורשות בפרסום או שהוא אינו מוזכר מפורשות כמי שלשון הרע מתייחסת אליו, התייחסותה של לשון הרע לאדם הטוען שנפגע ממנה יכולה להשתמע מהפרסום, מנסיבות חיצוניות או משילובם של השניים." (ע' 123- 124)

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי לעתים, "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש (ע"פ (ת"א) 2025/92 אבן ואח' נ' רוטר ואח', פ"מ תשנ"ד (1) 309,  311).  ראה גם ת.א. (ת"א) 11455/07 ‏עו"ד עופר נתנאל נ' בוינס משה (2009)- פורסם בנבו.

טיב הטענה בדבר חוסר פגיעה ממשי

הנתבעים טענו להגנתם כי כל העדים שזימן התובע, בלא יוצא מן הכלל, הודו כי תדמיתו של התובע כלל לא נפגעה בעיניהם בעקבות הפרסום, ומכאן שלא הוכח כי הדבר שפורסם היה לשון הרע.

בית המשפט אינו מקבל טענה זו. יפים לעניננו הדברים שנאמרו בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' [פורסם בנבו] תק-על 2008(3), 2030:

"אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע ... לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו ..."

על כן, קבע בית המשפט כי די בכך שהדברים שפורסמו היו עלולים להשפיל את התובע בעיני ציבור רחב יותר.

הגנת תום הלב – סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע

סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי תהא זו הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב במסגרת "הבעת דעה על התנהגות הנפגע- כבעל דין, כבא כוחו של בעל דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5) ..."

תנאי מצטבר ראשון להקמת הגנת תום הלב - הבעת דעה

על מנת לבחון האם הגנה זו טובה, בית המשפט קובע כי ראשית יש לבחון האם ניתן לסווג את הפרסום הפוגע כהבעת דעה ולא כקביעת עובדהץ בית המפשט מפנה בשנית לספרו של א' שנהר:

"פרסום עובדה הוא פרסום האמור לשקף את המציאות האובייקטיבית. פרסום של דעה, לעומת זאת, משקף הליך מחשבתי סובייקטיבי. דעה יכולה להתייחס לעניינים שב"טעם ובריח", אשר אינם יכולים להיות מסווגים כאמת או שקר, כמו דעה על רמתה של מוזיקה, יצירה ספרותית או מדיניות ידועה. עם זאת, הבעת דעה איננה מוגבלת למתן ביטוי ערכי לעניינים מסוימים (כמו טוב, רע, יפה, מכוער וכדו'), והיא יכולה גם לתאר מצב עובדתי אובייקטיבי ובלבד שתנוסח כדעה. ... בית-המשפט יקבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, או במילים אחרות: פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו" (ע' 309- 310)

זאת ועוד, בית המשפט מדגיש כי גם להבעת דעה יש מגבלות מסויימות. אמנם ההגנה אינה מותנית בכך שהתוכן המשמיץ יהיה אמת, אך כאשר הדעה מבוססת על עובדות מסויימות, נדרש שיהיו אלה עובדות אמת:

"הגנות הבעת הדעה אינן מותנות בכך שתוכן הפרסום המשמיץ היה אמת, והן אף אינן מותנות בכך שבפרסום היה "עניין ציבורי". תנאים אלה, המאפיינים את הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק, הומרו בתנאים אחרים. כמעין תחליף לדרישה שהפרסום יהיה אמת קיימת דרישה שהפרסום יובן כדעה גרידא, וכי יסתמך במקרים המתאימים על עובדות אמת;" (א' שנהר, ספרו הנ"ל, בע' 308)

תנאי מצטבר שני להקמת הגנת תום הלב – תום לב מהותי

לענין זה נקבעו בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע שתי חזקות, חיובית ושלילית. ס' 16(א) לחוק קובע כי אם הוכיח הנתבע שהפרסום לפי ס' 15 לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות- חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.  זוהי החזקה החיובית.

מנגד, ס' 16(ב) לחוק קובע חזקה הפוכה של חוסר תום לב, היא החזקה השלילית, אם נתקיים בפרסום אחד מאלה: הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים כדי להיווכח אם אמת הוא אם לאו; המפרסם התכוון לפגוע במידה גדולה מזו הסבירה להגנת הערכים לפי ס' 15 לחוק.

לעניין ההבדל בין סעיף 15  לסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע

חשוב לציין כי תום הלב הנדרש לפי ס' 15 הוא תום לב מהותי שיש להכריע בשאלת קיומו לגופו של ענין, ואילו ס' 16 לחוק קובע אך ורק חזקות ראייתיות. בית המשפט מפנה שוב לדברי המלומד א' שנהר בספרו הנ"ל:

"יש להדגיש, כי תום הלב הנדרש בסעיף 15 הוא תום לב מהותי, וכי הוראות סעיף 16 לחוק אינן מהוות הגדרה או מרכיב של דרישת "תום הלב". החזקות הקבועות בסעיף 16, על כל חשיבותן, קובעות כללים ראייתיים גרידא, ובין אם החזקות מתקיימות ובין אם לאו, בית-המשפט אינו פטור מלהתייחס לשאלה האם "תום הלב" המהותי, הנדרש בסעיף 15, התקיים או לא התקיים בפרסום". (ע' 255).

הגנה לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע - קיומה של חובה מוסרית או חוקית לעשות את הפרסום

בתי המשפט הכירו בקיומה של חובה מוסרית וחברתית לפרסם דברי לשון הרע רק במקרים בהם הדבר היה דרוש לשם מניעת פגיעה בחיי אדם, בריאותו או רכושו. ראה למשל את  ע"א 213/69 חברת החשמל נ' עיתון הארץ פ"ד כג(2) 87, 94, שם נקבע כי עיתון יוכל ליהנות מהגנתו של סעיף 15(2) לחוק רק כאשר קיים צורך "להזהיר את הציבור מפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו".

הגנה לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע - הגנת אמת בפרסום

הדין בהגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק, שמקומה לא יכירנה כאשר מדובר בהבעת דעה ולא בקביעת עובדות. שוב מפנה בית המשפט לדברי המלומד א' שנהר בספרו הנ"ל, לפיהם:

"כאשר הדעה המתפרסמת אינה ניתנת לסיווג כאמת או כשקר, יוכל הפרסום להיות מוגן רק על פי הגנת סעיף 15, שכן הגנת סעיף 14 אינה יכולה לחול על פרסומים כאלה." (ע' 310)

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור