משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: שימוש הוגן

7 במרץ, 2016,

0 תגובות

אחריות צד שלישי להפרה של סימן מסחר – 'דיימלר נ' אגיוד'

אחריות צד שלישי להפרה של סימן מסחר – 'דיימלר נ' אגיוד'
העובדות: דיימלר AG, תאגיד גרמני המייצר כלי רכב, הינו בעליו של סימן המסחר הבינלאומי 'מרצדס בנץ'. חברת 'אגיוד מוסכים' עוסקת במכירת רכבים, חלקי חילוף ובתיקוניהם. בין היתר, 'אגיוד' שיווקה את מוצרי דיימלר והציעה שירותים הקשורים במוצרים אלו על-פי חוזה – אשר פג תוקפו בשנת 2012. תחת חוזה זה, הותר ל'אגיוד' לעשות שימוש בסימן המסחר נשוא המחלוקת בפרסומות. בעת שכוחו של החוזה בין 'אגיוד' לשלוחת 'דיימלר' שבהונגריה היה יפה, הזמינה הראשונה, מספק המציע שירותים של פרסום מקוון – ‘MTT’, פרסומת ובה מתוארת 'אגיוד' כמשווק מורשה של מרצדס בנץ. בתום החוזה, שלחה 'אגיוד' הוראות לאותו ספק שירותי פרסום מקוונים, לרבות הוראות למספר מפעילי אתרים נוספים, אשר קשרו אותה לסימן המסחר הנ"ל ללא הסכמתה, כי עליהם להפסיק לאלתר לפרסם את 'אגיוד' כמשווקת מוצרי מרצדס בנץ ולהסיר פרסומות מסוג זה מאתריהם. חרף צעדים אלו, לא פסקו פרסומים מסוג זה, כאשר בנוסף לכך, בעת חיפוש שם חברת 'אגיוד' במנוע החיפוש של גוגל, היא המשיכה להופיע כמשווק מורשה של מרצדס בנץ. כתוצאה מכך וטרם נקיטת צעדים משפטיים, הכריזה 'אגיוד' על הפרת סימן המסחר 'מרצדס בנץ' ועל הימנעות מכל פרסום נוסף הקושר אותה לסימן המסחר ועל תיקון העוולה בתקשורת האזורית והלאומית.
 
טיעוני הנתבעת:  1. למעט הפרסומת באתר ‘MTT’, שאותה הזמינה 'אגיוד' בעת שהחוזה בינה לבין דיימלר AG היה תקף, הופעתה, תוכנה או הסרתה כל פרסומת אחרת, אשר הופיעה באתרי האינטרנט השונים, אינה בשליטתה. 
 
2. 'אגיוד' נפלה קורבן למנהג מסחרי נפוץ, שבו ספקים של שירותי פרסום אינטרנטיים "אוספים" פרסומות מאתרי פרסום אחרים, ללא ידיעתו או אישורו של המפרסם המקורי, וכל זאת במטרה ליצור בסיס נתונים משלהם. 
 
ביהמ"ש העירוני של בודפשט החליט לעכב הליכים על מנת לענות על השאלה הבאה: מהי מידת אחריותה של 'אגיוד' לאחר מיצוי כל המאמצים להסיר את הפרסומים הנ"ל?
 
החלטת ביהמ"ש: נפסק כי פרשנות הוראות החוק [זכויות המוקנות על ידי סימן מסחר רשום] היא שצד שלישי, אשר מוזכר בפרסומת או במרשתת כמזוהה עם סימן מסחר דומה או זהה לזה של בעל הסימן המסחרי הרשום, אינו עושה שימוש בסימן המסחר כאשר הפרסום אינו פרי עבודתו ואינו פרי עבודתו של שליחיו, וכאשר הוא במפורש דרש ממפעיל האתר להסיר את הפרסומת המפרה את סימן המסחר, או לחלופין, כאשר פעלו צד שלישי או שליחיו לפרסם עצמם בצורה המזהה אותם עם סימן המסחר, אך דרשו במפורש ממפעיל האתר להסיר פרסומות אלו. 
 
 
הסוגיות המרכזיות שנדונו בהליך:
 

מצב של 'זהות כפולה' בסימן מסחר

מצב שבו צד שלישי עושה שימוש בסימן מסחר אשר זהה לסימן המסחר הרשום נשוא השירותים או הטובין. 
 

האם 'אגיוד', לאחר מיצוי כל מאמציה להתנתק משיוכה לסימן המסחר, ולמרות כישלונה לעשות זאת, עדיין בחזקת "עושה שימוש" בסימן המסחר? 

מדינות הונגריה ופולין, וכן נציבות המדינה, ענו על שאלה זו בשלילה. נפסק כי אין חולק שהזמנת הפרסומות בעת שהחוזה בין 'אגיוד' לבין שלוחת 'דיימלר' שבהונגריה היה תקף, הינה על-פי כל דין. באותה עת, לא ניתנה ל'דיימלר הונגריה' הזכות לאסור על 'אגיוד' את השימוש בסימן המסחר. ביהמ"ש קבע, כי עם הוראותיה של 'אגיוד' להפסיק לאלתר כל פרסום שלה, המזוהה עם סימן המסחר נשוא התביעה, אין היא אחראית לאי-ציות, בין אם מכוון ובין אם רשלני, של מפעיל האתר. על-כן, אין פעולה זו יכולה להיחשב כ"שימוש" בסימן המסחר. 
 
באשר לנוהג המסחרי של אתרים נוספים המוזכר מעלה, קבעו השופטים, כי אין 'אגיוד' אחראית לפעולותיהם של מפעילי אתרים אלו, בייחוד כאשר היא אינה באה עימם במגע, במישרין או בעקיפין, וכאשר פעילותם אוטונומית ולא נובעת מהוראותיה. 
 

שימוש הוגן

בית המשפט קבע כי על-פי פרשנות משמעותו של המונח "שימוש", מדובר בפעולה אקטיבית, הנשלטת ישירות או בעקיפין על ידי המשתמש. אולם, לא זה המקרה בסוגיה דנן, שכן המעשה [השימוש בסימן המסחר שלא כדין] בוצע על ידי מפעיל אתר עצמאי וללא הרשות של המפרסם [הנתבעת]. 
 
רשימת השימושים [נטולת הדילול] אותם בעל הסימן המסחרי הרשום רשאי לאסור, כוללת התנהגות אקטיבית על ידי צד שלישי, דוגמת השימוש במסמכי החברה ועליה סימן המסחר, או הצעת המוצרים המזוהים עם סימן המסחר. במקרה דנן, רק בכוחו של אותו צד שלישי [מפעיל האתר המפרסם] לציית ביעילות לאיסור ולהפסיק את השימוש המפר את הסימן המסחרי. עם זאת, לא נשללה מהתובעת האפשרות, בגדר הסבירות, לדרוש פיצויי קיום מהנתבעת על כל רווח אשר יניב פרסום [עתידי] של הנתבעת, שכאמור אינו הופסק למרות דרישתה, ואשר קושר אותה לסימן המסחר. 

 

22 בפברואר, 2016,

0 תגובות

הוכחת הבעלות בצילום

הוכחת הבעלות בצילום
תביעה שהוגשה על ידי אלי גרסטל כנגד חדש בגליל עיתונות ופרסום בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בצפת, בפני השופטת רבקה איזנברג. ביום 5.2.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית בעילה של הפרת זכות יוצרים ביחס לשלוש תמונות שפורסמו בעיתון "צפת מרום" שבבעלות הנתבעת. 
 
לטענת התובע שהינו צלם שעבד בעבר עם הנתבעת, הוא צילם במצלמתו האישית תמונות מאירוע שהתרחש בצפת, כאשר אלמוני ריסס על כלי רכב צלבי קרס. לטענת התובע, התמונות פורסמו בעיתון ללא אישורו, או ידיעתו, והנתבעת אף לא נתנה לו קרדיט ולא ציינה כי המדובר בתמונות שצולמו על ידו. התובע עתר לפיצוי בסכום כולל של 100,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. בנוסף נפסק כי התובע יישא בהוצאות הנתבעת, לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,500 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

זכות יוצרים ביצירת צילום 

הוראת סעיף 4(א)(1)  קובעת, כי זכות יוצרים תהא, בין היתר "ביצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אומנותית...". סעיף 1 לחוק זכות יוצרים מגדיר את הביטוי "יצירה אומנותית" ככולל גם "יצירת צילום". 
 
בית המשפט קבע כי בהתאם לפסיקה ודעת המלומדים, אין חולק עוד שצילום, גם מהסוג דנן, מהווה יצירה אמנותית העונה על דרישת המקוריות: "צילומים שצולמו בידי אדם יקיימו כמעט תמיד את המקוריות המינימאלית הנדרשת על פי דיני זכות יוצרים, וזאת למרות שמדובר בפעולה טכנית שמנציחה דבר מן המציאות...יסוד זה קיים גם בצילומים פחות שאפתניים, כגון צילומים תיעודיים וחדשותיים, ואפילו אלה שצולמו בין רגע. די בכך שהצלם בחר, ולו באופן אימפולסיבי, את זווית הצילום, את רגע הצילום ואת נושאו". (טוני גרינמן, זכויות יוצרים, התשס"ד-2003, עמ' 97, ). וראו דברי כב' השופט א' ריבלין ברע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף [פורסם בנבו] : "בכל צילום העומד בדרישת המקוריות המינימלית קיימת טביעת עינו הייחודית של הצלם" וכי "יותר משיש בו בצילום מן המצולם – יש בו מן המצלם". וכן, ת"א (נצרת) 26485-09-11, קייקי כפר בלום ובית הלל ש.מ ואח' נ' צוק מנרה בע"מ [פורסם בנבו] שם נקבע כי צילום יהווה בדרך כלל מושא ראוי לזכויות יוצרים: "בחירת התזמון הנכון, הקומפוזיציה, בחירת מבע פני המצולמים בעת הצילום (כשהם צוהלים במהלך אקט אקסטרים), בחירת רקע הצילום, מיקוד התמונה, הזווית, בחירת העדשה המתאימה, האור המתאים וכיוצ"ב, כל אלה יסודות מקוריים ויצירתיים פרי הצלם וידו האמונה, וראויים להגנת החוק".
 

הבעלות בזכות היוצרים בצילום

עפ"י הוראת סעיף 6(א)(3) לחוק הישן (אשר ממשיך לחול בעניין זהות המחבר של יצירת צילום לפי הוראת סעיף 78(ט) לחוק), קיימת חזקה כי במידה ושם היוצר מודפס או מסומן בצורה אחרת על היצירה בדרך הרגילה, חזקה היא שהוא יוצר היצירה, עד שלא הוכח אחרת. במקרה דנן שמו של התובע אינו מופיע על איזה מהתמונות שצורפו לתביעה לפיכך, לא קמה החזקה ועל התובע היה מוטל הנטל להוכיח בראש ובראשונה כי הוא צילם את תמונות התביעה.
 
עדות התובע כי הוא זה שצילם את תמונות התביעה הינה עדות יחידה של בעל דין לגביה כבר נקבע סעיף 54 לפקודת הראיות כי ביהמ"ש לא יפסוק על פיה, אלא אם יתן טעם וינמק מדוע מצא די בעדות יחידה זו. כבר נקבע כי דרישת ההנמקה במקרה כזה אינה פורמאלית גרידא, אלא מהותית (ראה בספרו של קדמי "על הראיות" מהדורת תש"ע בע"מ 1435). במקרה דנן, לא מצא בית המשפט כל טעם המצדיק להסתמך על עדותו היחידה של התובע, אשר כפי שיפורט, יכול היה להמציא ראיות התומכות בטענתו זו ובחר שלא להביאן.
 
התובע צירף לכתב התביעה רק את שלוש התמונות וטען כי אלו צולמו על ידו, הא ותו לא. בסעיף 10 לתצהירו טען התובע כי התמונות צולמו על ידו ותשליל התמונות המקוריות נמצא בחזקתו. דא עקא שכבר בראשית חקירתו בבית המשפט נשאל האם צילם את התמונות במצלמה דיגיטלית והשיב בחיוב. למעשה, אישר התובע כי אין המדובר כלל בצילום בפילים עם תשליל. אף כי אין חובה שבדין לצרף את התשליל דווקא, הרי המדובר כאמור בעדות יחידה של בעל דין, ויש בסתירה זו (בין האמור בתצהיר לעדות), כשלעצמה, כדי להטיל ספק במהימנותו של התובע באופן שלא יאפשר הנמקה מדוע יש להסתמך דווקא על עדותו היחידה כאילו הוא צילם את התמונות. 
 
זאת ועוד, התובע יכול היה להגיש ראיות התומכות בגרסתו כי הוא זה שצילם את תמונות התביעה והוא לא עשה כן: התובע טען בחקירתו כי הוריד את התמונות מהמצלמה הדיגיטלית למחשב האישי שלו ושלח אותן בדוא"ל לאתרים חרדיים לשם פרסומם. אלא שגם את העתק הדוא"ל שנשלח לכאורה  לאתרים החרדיים, לא צירף התובע. 
 
עוד עומת התובע עם תעודת הלידה של התמונה, וה"פיקס דטה", כלומר במצלמה ניתן לראות שעת צילום, מספר תמונה, איכות התמונה (כמות הפיקסלים) וכו'. התובע אישר כי את הנתונים הללו ניתן היה לראות במצלמה וכי הם או חלקם, מצויים במחשב שלו. אולם חרף זאת ולמרות יכולתו להציג את אותה תעודת הלידה של התמונה, אשר הייתה תומכת בטענתו כי הוא זה שצילם את התמונות, בחר התובע שלא להציגה. 
 
אם לא די באמור,התובע אישר בחקירתו כי האתרים החרדיים שאליהם העביר את התמונות נוהגים לציין כי המדובר בתמונות שצילם התובע. אלא שגם כאן לא טרח התובע להציג אסמכתא לפיה מי מבין האתרים שאליהם העביר את התמונות, פרסם את התמונות עם קרדיט כלשהו.  
אי הצגת ראיות כאמור עומדת כנגד טענת התובע כי הוא זה שצילם את התמונות. החזקה הראייתית בדבר הימנעות צד מהבאת ראיה רלוונטית, קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד.
 
 עוד תמוה כיצד לא טרח התובע לשתול בתמונות אלה סימן מים, בשעה שאישר כי לרוב כאשר הוא מעוניין בהפצת התמונות עם קרדיט בלבד וללא תמורה הוא נוהג לשתול חותמת מים. תמונות אחרות של התובע שבהן נחזים סימני מים- הוגשו.
 
משאין חולק כי תמונות רבות מהאירוע פורסמו והופצו באתרים שונים ולאור האמצעים הטכנולוגיים הקיימים כיום, וכשהצילום הינו דיגיטלי, אין די בהצגת תמונות התביעה כדי להוכיח שהתובע הוא שצילם אותן והוא יכול היה להשיג קבצים דיגיטליים של התמונות, גם אם לא הוא צילם אותן במקור בעצמו. משהתובע לא הציג כל ראיה (מיחשובית, או אחרת), כי קובץ המקור הינו קובץ שבוצע במצלמה שלו,לא ניתן להתבסס על עדותו היחידה לצורך קביעת זהות יוצר תמונות התביעה. 
 
על כן נפסק כי דין התביעה להידחות כבר מהטעם שהתובע כלל לא הוכיח שהוא זה שצילם את תמונות התביעה.  
 

אין זהות בין תמונת המקור לתמונה הנטענת כמפרה

בית המשפט הוסיף כי למעלה מן הצורך כי, גם אם היה התובע  מוכיח כי הוא זה שצילם את תמונות התביעה,לא שוכנע בית המשפט שהמדובר באותן תמונות שפורסמו בעיתון. 
עיון בשלוש התמונות, תוך השוואתן לאלו שפורסמו בעיתון מעלה כי לגבי השתיים האחרונות זוויות הצילום שונות והמדובר בתמונות שונות. 
 
התובע טען כי כי: "במחשב אפשר להזיז ולעשות בכל זווית אפשר לשחק איתו כמו בפוטושופ" (עמ' 10 שורות 12-10). נפסק כי בית המשפט איננו מומחה לצילום ואין די בעדות התובע כדי לתמוך במסקנה שמדובר באותן תמונות בהן נערכו שינויים, מה עוד שהתובע לא היה החלטי כשנשאל באופן ספציפי האם נעשתה עריכה וכל שהשיב היה שאינו יודע. 
 
משקיים הבדל כה רב בין התמונות, אין די בהשערה שהעלה התובע כדי לקבוע כי מדובר באותן תמונות. אדגיש כי ברי שבחירת רקע הצילום, מיקוד התמונה, הזווית, בחירת העדשה המתאימה, האור המתאים וכדומה, הם יסודות מקוריים ויצירתיים פרי הצלם וידו האמונה לפיכך, די בכך שנתונים אלו שונים בין התמונות,על מנת לשלול הגנת החוק במקרה זה.
בנוסף נפסק כי תמונה 1, אכן נראית זהה בפרסום בעיתון לתמונה 1 שצורפה לתביעה. 
 

שימוש הוגן בזכות יוצרים

למעלה מן הצורך (שכן דין התביעה להידחות), הוסיף בית המשפט כי למרות שלא מצא כי אילו היה התובע מוכיח טענותיו (מה שלא עשה), הייתה עומדת לנתבעת הגנה.
 
בתמצית ציין בית המשפט כי אילו היה התובע מוכיח טענותיו, הרי בניגוד לטענת הנתבעת בסיכומיה לא הייתה עומדת לנתבעת הגנת סעיף 19(א) לחוק. בהתאם לסעיף 19(א) לחוק, השימוש ביצירה יהא בגדר שימוש הוגן, אם הוא נעשה למטרות כגון לימוד עצמי, מחקר ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, חינוך והבאת מובאות. הפרמטרים לקביעת בחינת הוגנות השימוש ביצירה במקרים אלו הם המנויים בסעיף 19 (ב) לחוק: מטרת השימוש, היקפו, השפעתו על ערכה של היצירה ואופייה של היצירה. 
 
בע"א (ת"א)  3038/02  זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית [פורסם בנבו] כבר נקבע, כי כדי שהמשתמש יוכל לטעון לשימוש הוגן, עליו ליתן קרדיט מתאים לבעל היצירה ולאזכר את שמו כבעל הזכויות ביצירה. כן ראה: ת"א 32932-05-12 רחמני ואח' נ' הטלוויזיה החינוכית הישראלית מדינת ישראל משרד החינוך ואח' [פורסם בנבו]; ת"א (י-ם) 3560/09; 3561/09 אבי ראובני נ' מפה מיפוי והוצאה לאור בע"מ (פורסם בנבו)).
 
אמנם היו מקרים בהם קבע ביה"מ כי למרות אי מתן הקרדיט לא תישלל הגנת השימוש ההוגן, אולם היה זה במקרים חריגים ולא במקרה של פרסום באמצעי תקשורת רווחי כגון עיתון.(ראה לדוגמא, במקרה שבו הפרת זכות היוצרים נעשתה למטרה חינוכית לימודית (ת"א 8211/09 דן פורגס נ' בית חינוך תיכון גליל מערבי [פורסם בנבו]).כאמור, נקבע כי כאשר עסקינן בחברת תקשורת הפועלת למטרות רווח, או במקרה שהמפר הינו מי שעיסוקו בפרסום ובהוצאה לאור והוא מודע לנושא זה, אין מקום להניח כי פרסומו של הצילום ללא מתן קרדיט לצלם, נעשה בתום לב. ראה : ת"א (מחוזי ירושלים) 45542-12-11 רחמני נ' אלג'זירה אנטרנשיונל לימיטד בע"מ, [פורסם בנבו], ת"א(ת"א)69995/04 ערד נ. משכל הוצאה לאור,ת"א (ת"א) דורפמן נ. ידיעות תקשורת בע"מ, [פורסם בנבו].  
 

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

נפסק כי גם אילו היה מוכח שהתובע צילם את תמונות התביעה, הרי לאור העובדה שהתמונה היחידה שקיימים לגביה סימנים זהים בפרסום, הינה תמונה מס' 1, הרי שבכל מקרה לא היה זכאי התובע לפיצוי הנתבע. 
במקרה כזה היה התובע זכאי לפיצוי הן בגין הפרת זכות יוצרים והן בגין הפרת זכותו המוסרית (ראה בעניין סעיף 45 לחוק) וכמפורט לעיל, לא היה מקום לקבוע גם לגבי הפרת הזכות המוסרית שקיימת הגנת תום לב שכן תום לב אינו היתממות ונקבע כאמור, כי כאשר מפר מהסוג דנן נמנע מלברר מי הוא בעל זכויות היוצרים, אין הוא זכאי לחסות תחת כנפי הגנת סעיף 58 לחוק. 
 
יחד עם זאת, גובה הפיצוי נתון לשיקול דעתו של ביה"מ ללא שנקבע רף מינימום כבעבר. בסעיף 56 (א) לחוק נקבע כי ביה"מ רשאי לפסוק בשל כל הפרה סכום שלא יעלה על 100,000 ₪,אך המחוקק לא הגביל בסכום המינימום, כשסעיף 56(ג) מבהיר: "לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.'' וסעיף 56(ב) מפרט את הקרטריונים לקביעת סכום הפיצוי:
"בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע.''
 
בית המשפט ציין כי אף שלגבי 2 ההפרות(זכות יוצרים וזכות מוסרית), אין צורך בהוכחת נזק, הרי שזאת בכפוף לכך שלא יקבל הניזוק כפל פיצוי בגין נזק זהה. (ראה ע"א 2790/93 Robert E. Eisenman נ' אלישע קימרון, פ"ד נד(3), 817).
 
כאמור, סעיף 56 קובע כי בקביעת שיעור הפיצויים רשאי בית המשפט לשקול, בין היתר את היקף ההפרה ומשך הזמן בו בוצעה , את חומרתה, את הנזק הממשי שנגרם לתובע להערכת בית המשפט, את הרווח אשר צמח לנתבע מההפרה להערכת בית המשפט, את מאפייני פעילותו של הנתבע, את טיב היחסים בין הנתבע לתובע ואת תום ליבו של הנתבע. 
 
נפסק כי היקף ההפרה במקרה דנן אינו גדול-פרסום אחד של תמונה אחת בעיתון מקומי (תפוצה יחסית נמוכה המופנית לקהל החרדי). מאפייני ההפרה אינם מצויים ברף הגבוה. אדרבה, לנוכח המפורט לעיל, מאפייני ההפרה מצויים אף ברף הנמוך ובית המשפט לא התרשם כי צמח לנתבעת רווח ממשי מההפרה. בעניין זה ציין בית המשפט כי בהתאם לעדויות הנתבעת שוכנע כי אילו אכן היה מדובר בתמונות התובע, הייתה הנתבעת מציינת זאת כפי שנהגה בעבר עת עבד התובע עימה ואף משלמת לו את התשלום (הזעום) שנהג לקבל בעבר ,עת העביר לה תמונות מטעמו. 
על כן נפסק כי אילו היה התובע מוכיח את טענתו כי צילם את תמונות התביעה וכי תמונה 1 שפורסמה בעיתון היא אותה תמונה, היה נפסק לו פיצוי שאינו עולה על 5,000 ₪.
 

24 בינואר, 2016,

0 תגובות

שימוש הוגן בתמונה

שימוש הוגן בתמונה
תביעה שהוגשה על ידי יואל רונן כנגד עמותת "תנו לחיות לחיות". התיק נדון בבית משפט השלום בראשון לציון, בפני השופט ארז יקואל. ביום 5.1.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תמונה שצילם התובע ובה נראה עוף דורס אוחז בטרף, פורסמה באתר הפייסבוק הרשמי של הנתבעת, לצד דיווח שעניינו התעללות בבעלי חיים. בדיווח מתוארת שיטת צילום, בה צלם התמונה קושר יונים חיות לקרקע על מנת שתשמשנה כפיתיון לעופות דורסים ומצלמם בעת אכילתם את הטרף החי.
התובע הגיש תביעה כספית כנגד הנתבעת, בעתירה לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ תוך התמקדות בשתי טענות עיקריות. הראשונה, כי הפרסום מפר את זכויות היוצרים שלו בתמונה, לפי חוק זכות יוצרים התשס"ח - 2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים"). השנייה, כי המלל שפורסם לצד התמונה משליך את המעשים המתוארים עליו כצלם התמונה בהיותו מזוהה עמה ולכן הפרסום עולה כדי לשון הרע, לפי הוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית, נפסק כי השימוש של הנתבעת בתמונה נכנס בגדר הגנת השימוש ההוגן. התובע מחויב לשלם לנתבעת הוצאות מתונות בסכום כולל של 5,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתיק:
 

תנאים להגנת זכויות יוצרים על תמונה

נפסק כי התמונה מוגנת תחת זכויות יוצרים. לא הוצגו ראיות לסתור טענה זו. 
הוראת סעיף 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים מבהירה את גדר היצירה שיש בה זכות יוצרים, כך: "יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי". 
הוראת סעיף 8 (א) לחוק זכות יוצרים קובעת, כי: "זכות יוצרים תהא ביצירה כאמור בסעיף 4(א)(1), בהתקיים אחד מאלה: (1) היצירה פורסמה לראשונה בישראל; (2) בעת יצירתה של היצירה היה יוצרה אזרח ישראלי, או שמקום מגוריו הרגיל היה בישראל, וזאת בין שהיצירה פורסמה ובין שלא פורסמה".
 
התמונה מושא הפרסום, עולה לכדי "יצירה אומנותית" בהתאם להגדרות המנויות בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים, שבכללה מופיעה "יצירת צילום". עיון בתמונה, מעלה כי היא עומדת במבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה על מנת שתוגדר כ"יצירה אומנותית". 
קיימים מספר מבחנים לבחינת מושג ה"אומנותיות" של היצירה: 
 
1. ראשון, הוא מבחן הבחירה, לפיו יבחן האם ליוצר היו מספר אפשרויות לעצב את המוצר הנדרש להגנה; 
 
2. שני, הוא מבחן כוונת היוצר, לפיו נבחן האם היוצר הביא בחשבון גם שיקולים יצירתיים בעריכת המוצר; 
 
3. שלישי, הוא מבחן קבלת הדבר בציבור; 
 
4. רביעי, הוא מבחן נכונות הציבור לשלם כסף עבור המוצר; 
 
5. חמישי, הוא מבחן הרמה האסתטית המינימלית למוצר; 
 
6. שישי, הוא מבחן האמנות לשמה. 
 
נוסף למבחנים אלה נקבע כי יצירה צריכה להיות פרי מאמץ, כישרון והשקעה, או מיומנות של יוצרה המקנים לה אופי שונה ממרכיביה. ככל שהשקיע היוצר ביצירה די מאמץ וכישרון עצמאיים משלו שמקורם בו, תהיה יצירתו ראויה להגנה.
לעניין מקוריות היצירה, נקבע, כי: "אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה." (ר' ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 346 (1985)).
 
בהקשר זה, יפים הדברים הבאים: "יסוד המקוריות, משתקף בין השאר בגיבוש תפיסה צילומית ייחודית, בבחירת צבעי הצילום, הצורות והרקע, בתאורה, בזווית הצילום ובבחירת הטכניקה של הצילום. כללו של דבר - הקומפוזיציה של הצילום מקנה לו מעמד של יצירה אמנותית מקורית כמובנו של מושג זה בחוק זכות יוצרים" (ר' ת.א. (י-ם) 2441/89 שוקי קוק נ. פלאביו סיקאלר [פורסם בנבו] (8.8.91)).
 
מן הפרט אל הכלל, נפסק כי לצלם התמונה הייתה האפשרות לעצב את התמונה בזווית הצילום הנכונה כראות עיניו. בית המשפט התרשם כי בין שיקוליו של הצלם הובאו שיקולים יצירתיים וכי צילום התמונה עומד ברמה האסתטית הנדרשת כדי להוות צילום אומנותי ומקצועי, המהווה יצירת אמנות לשמה. לפיכך, נפסק כי התמונה מוגנת תחת זכות יוצרים, כיצירת אומנות, לפי הוראות חוק זכות יוצרים. 
 

הבעלות בתמונה 

התובע צירף לתצהירו העתק פרטים טכניים של התמונה בהקשר לקובץ המקור, אשר לגביהם טענה הנתבעת בסיכומיה כי הם ניתנים לשינוי בנקל, וודאי על ידי מי שמתעסק בצילום דיגיטאלי, כתובע. התובע נשאל לעניין זה בעדותו והשיב, מבלי שנסתר, כי הוא אינו בקיא בעניינים טכניים שכאלו. 
כנגד גרסה זו, על אף העדר ראיות אובייקטיביות לצידה, הנתבעת לא הראתה כי התמונה אינה מצויה בבעלותו של התובע, או שהיא מצויה בבעלותו של אחר. 
נפסק כי התובע הוא בעל זכויות היוצרים בתמונה, נוכח שהוא זה שצילם אותה ופרסם אותה באתרו. 
 

לא הופרה זכות היוצרים בתמונה

בית המשפט  דחה את טענות התובע בדבר הפרת הנתבעת את זכות היוצרים שלו בתמונה וזאת. 
יש לבחון האם הנתבעת העתיקה את התמונה ובכך הפרה את זכות היוצרים שלו, לפי הוראת סעיף 12(1) לחוק זכות יוצרים, הקובעת כי: "העתקה של יצירה היא עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית, לרבות- (1) אחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או באמצעי טכנולוגי אחר". 
 

שימוש הוגן בתמונה

בית המשפט קיבל את גרסת הנתבעת לפיה עשתה שימוש מותר והוגן בתמונה. הוראות סעיפים 18-30 לחוק זכות יוצרים קובעות רשימה של שימושים מותרים, המהווים שימוש הוגן. רלוונטיות לענייננו הוראות סעיפים 18 - 19, בזו הלשון: 
18. "על אף הוראות סעיף 11, עשיית הפעולות המפורטות בסעיפים 19 עד 30 מותרת בתנאים המפורטים באותם סעיפים ולשם השגת המטרות המפורטות בהם, אף בלא קבלת רשות מבעל זכות היוצרים ובלא תשלום תמורה...".
19. "(א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך; (ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין היתר, כל אלה: 
 
(1)מטרת השימוש ואופיו; 
 
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש; 
 
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה; 
 
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה".
 
הוראות חוק זכות יוצרים מאפשרות עשיית שימוש הוגן ביצירה, ככזה שמותר לעשות בה על אף ההגנה עליה, גם ללא הסכמתו של היוצר או בעל הזכות. בעניין האיזון בין זכות היוצרים לזכות המשתמשים ונחלת הכלל נקבע, כי:
"לצורך עידוד היצירה, מאפשרים ליוצר ליהנות, הנאה בלעדית, לתקופה מסוימת מפירות יצירתו. לכאורה, הנאה בלעדית כזו מחייבת איסור על כל שימוש אחר ביצירה. אולם, יד ביד עם דיני זכויות יוצרים, נקבעו זכויות מסוימות למשתמשים, המאפשרות שימוש מסוים ביצירות, גם ללא נטילת רשות מבעלי הזכויות. הצורך באיזון נובע מכך שמתן זכות יוצרים ביצירה, מטיל מגבלות על חופש הביטוי, הזכויות התרבותיות, חופש היצירה וחופש המידע. השימושים המותרים, ובראשם השימוש ההוגן מדגישים את האינטרס הציבורי בשימוש חופשי ביצירות התרבות ובהנגשתם לציבור רחב ככל האפשר" (ר' בש"א (ת"א) 11646/08 The Football Association Premier League Ltd נ' פלוני [פורסם בנבו] (02.09.2009)). 
 
בעניינו, שוכנע בית המשפט כי מדובר בתמונה שפורסמה לשם הבעת ביקורת על שיטה נטענת של צילום התמונה, בסקירת שיטת הצילום הנוהגת בצירוף התמונה לשם המחשה ואף בדיווח הדומה לדיווח עיתונאי, לשם הבאת דבר המעשה הנטען לידיעת הציבור ולמיגור התופעה בהקדם האפשרי ובהיקף נרחב ככל הניתן. 
 
לצורך בחינת הוגנות השימוש ביצירה, התייחס בית המשפט למטרת השימוש ולאופיו, לאופי היצירה, להיקף השימוש ביצירה מבחינה איכותית וכמותית ביחס ליצירה בשלמותה ולהשפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.
 
לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין בהתאם לסעיף 19(ב) לחוק, התרשם בית המשפט כי הנתבעת פעלה בתום לב בעת שפרסמה את התמונה לצד המלל, עומדת לה הגנת השימוש ההוגן והיא לא הייתה חבה בקבלת הרשאה מפורשת של התובע כבעל זכות היוצרים בתמונה עובר לפרסום.
 

שימוש הוגן: מטרת השימוש ביצירה ואופיו

ראשית, אשר למטרת השימוש ביצירה ואופיו. בחן בית המשפט האם השימוש נעשה למטרת רווח אם לאו והתחשב בתרומת השימוש לקידום ערכים אחרים החשובים לחברה (ר' רע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח (1) 251, 266 (1993)). 
 
בית המשפט התרשם כי המטרה העיקרית של פרסום התמונה, הייתה לשם הגנה על בעלי חיים, באמצעות הבאת מעשה ההתעללות המשוער לידיעת הציבור הרחב, מהר ככל הניתן. בזכות צירוף התמונה לפרסום, ניתן למלל נופך מציאותי ורלוונטי, המייעל את החשיפה הציבורית, מסייע בגיוס דעת הציבור, מעלה את מודעותו ועשוי להביא למיגור התופעה באופן מיידי. 
 
לנוכח האמור, דחה בית המשפט את טענת התובע בסיכומיו, לפיה היה על הנתבעת להסתפק בדיווח התלונה למחלקת חקירות שוטרים, מבלי לבצע את הפרסום. נפסק כי הפרסום נועד להביא להפסקה מיידית של התופעה הקשה ממנה חששה הנתבעת, אף שהסתבר שאין ממש בחשש זה בהקשר לתובע. 
בית המשפט התרשם כי יש להתייחס לפרסום כאל פרסום חירום, דחוף וחיוני ולכן, גם אם הסתבר שלא היה בו ממש, היה נכון ורצוי לפרסמו בהעדפת ההגנה על בעלי החיים. 
 
נפסק כי בנסיבות פעילות הנתבעת כמגנה על בעלי חיים, בית המשפט לא ראה לנכון להדגיש נורמה בעבורה לפיה יש להמתין עם פרסומים הקשורים בחשד להתעללות בבעלי חיים. כך, לא ראויה המתנה לשם עריכת בירור מעמיק הקשור בעובדות התלונה ובזכויות משפטיות או לשם השלמת חקירת מחלקת חקירות שוטרים כבעניין שמלפניי, כשאין לכחד כי בזמן ההמתנה ההתעללות הנחשדת בבעלי החיים תימשך. 
 
בהתאם לכך, בית המשפט פסק כי לא ראה את הנתבעת כמי שמנסה "לשפוט אשמים בעין ציבורית" כטענת התובע בסיכומיו. אלא כמי שהציגה את הפרסום בתום לב, תוך שנוסחו נשקל במחשבה זהירה. הנתבעת תיארה את המעשה הנטען שהובא לידיעתה, ללא חשיפת שם ופרטים, פירטה את הפעולות בהן נקטה ואף הציגה לציבור את תגובת החשוד כפי שהציגה פלוני, על מנת לאפשר לקורא הסביר להסיק את מסקנותיו האישיות בנושא. 
הנתבעת עשתה שימוש בתמונה כדי להביא לתוצאה מידית של הפסקת אותה פעולה פוגענית נטענת באמצעות גיוס דעת הציבור. מדובר בדיווח חירום, שיש לפרסמו ללא דיחוי כדי להשיג את מטרתו העיקרית וכל עיכוב בפרסומו, כאמור, עלול לגרום לפגיעה נוספת בבעלי חיים בעקבות העדר מודעות ציבורית מיידית.  
 
אין בנמצא ולו ראשית ראיה, המעידה כי פרסום התמונה נעשה לשם שימוש מסחרי כלשהו, בין במישרין ובין בעקיפין, או שלמצער הניב לנתבעת רווח כספי כלשהו, גם אם עתידי, בדמות תרומות. 
 

שימוש הוגן: אופי היצירה שבה נעשה השימוש

שנית, אשר לאופי היצירה שבה נעשה השימוש בגדר הפרסום. בית המשפט קיבל את הטענה כי לשם ביצוע הצילום, השקיע התובע מאמצים ויצירתיות. המדובר בתמונה שאין מחלוקת כי פורסמה במדיה דיגיטאלית באופן נרחב והייתה יכולה להגיע לכל אדם ולכל בית, לשימוש פרטי. בנסיבות העניין הייחודיות שמלפניי ובהינתן הקביעה אשר למטרת השימוש ואופיו, קבע בית המשפט כי יש להכיר בפרסום כשימוש הוגן שנעשה בתמונה, חרף אופייה היצירתי. 
 

שימוש הוגן: היקף השימוש בתמונה

שלישית, אשר להיקף השימוש בתמונה, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה. הנתבעת מאשרת כי התמונה פורסמה  כפי שהיא, בשלמותה, מבלי שנעשה בה שינוי. הפרסום נעשה באתר של הנתבעת ולא באתרים המופנים לקהל פוטנציאלי הרוכש צילומי עופות דורסים כתחביב או לשימוש אחר. הפרסום נעשה כפרסום בודד ובמסגרת דיווח ספציפי לקהל המבקרים באתר. הפרסום הוסר סופו של יום מהאתר והשימוש שנעשה בתמונה אינו בהיקף רחב. כיום, אף לא ניתן לאתרו במרשתת כלל. לא הוגשו ראיות לעניין איכות הפרסום, אך לנוכח הפלטפורמה בה הוצגה התמונה, שלא נועדה להציג צילומים מקצועיים באיכות גבוהה, לא ניתן להגדיר כך את איכות הפרסום. 
 

שימוש הוגן:  השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

רביעית, אשר להשפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה. לא הוצגו ראיות מהימנות המלמדות כי ערכה של היצירה ירד בהכרח.  השימוש משפיע על ערך היצירה והשוק הפוטנציאלי שלה, כאשר הפרסום מופנה לאותו שוק עמו מתכתבת היצירה המקורית. כאן, הפרסום נעשה בקרב שומרי זכויות בעלי חיים, באתר הרשמי של הנתבעת, שלא כל אדם מתעניין בנעשה בו ולא בקרב חובבי אומנות וצילום בעלי חיים. לפיכך, שוכנע בית המשפט כי הפרסום לא גרע מערכה של היצירה בקרב הקהל אליו פונה התובע. לעניין זה, דחה בית המשפט את טענת התובע ביחס להשפעת השיתופים הרבים שנעשו לפרסום על הוגנות השימוש ביצירתו. בית המשפט אימץ לעניין זה את הדברים כפי שנקבעו בבש"א (ת"א) 11646/08 The Football Association Premier League Ltd נ' פלוני [פורסם בנבו] (02.09.2009)), לאמור:
"אם השימוש הוא שימוש הוגן, אין להטיל סייג נוסף, של השפעה מצטברת. נניח לדוגמא שימוש הנכלל במפורש במסגרת השימושים המותרים – ברור כי שימוש מותר לא יהפוך לאסור בשל כמות המשתמשים. כן הדין לגבי שימוש הוגן". 
 

שימוש אגבי בתמונה

הנתבעת בסיכומיה להוראת סעיף 22 לחוק זכות יוצרים וטוענת כי השימוש בתמונה נעשה כשימוש אגבי. הוראת סעיף 22 לחוק זכות יוצרים קובעת, כי: "שימוש אגבי ביצירה בדרך של הכללתה ביצירת צילום, ביצירה קולנועית או בתקליט, וכן שימוש ביצירה שבה הוכללה היצירה כאמור, מותר; לעניין זה, הכללה במתכוון של יצירה מוסיקלית, לרבות המילים הנלוות אליה, או של תקליט שבו היא טבועה, ביצירה אחרת, לא תיחשב לשימוש אגבי". 
 
לא ניתנה התייחסותו של התובע לטענה זו, אך בית המשפט סבר כי אין היא רלוונטית בנסיבות העניין ודחה את הטענה. השימוש בתמונה לא נעשה באופן אגבי. היא פורסמה כפי שהיא לצד המלל המתאר מעשה מסוים ממקום בו ביקשה הנתבעת להמחישו ולא נכללה כחלק מיצירה אחרת, כבדרך אגב. 
 

לא הופרה הזכות המוסרית של התובע בתמונה

בית המשפט דחה את טענות התובע בדבר הפרת הנתבעת את זכותו המוסרית בתמונה. ההוראות בעניין הזכות המוסרית של בעל יצירה מוגנת, מצויות בסעיפים 45 ו- 46 לחוק זכות יוצרים, לפיהן: 
45. "(א). ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה; (ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר; 
46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר: (1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; (2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
 
הזכות המוסרית זכתה להכרה כזכות יסוד והיא מעוגנת בהוראת סעיף 27(ב) להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם לפיה: "כל אדם זכאי להגנת האינטרסים המוסריים והחומריים הכרוכים בכל יצירה מדעית, ספרותית או אמנותית, פרי רוחו" (ר' רע"א 2687/92 הנ"ל עמ' 251, 266). ההלכה הפסוקה הכירה בביטוי אומנותי כחלק מכבוד האדם וזכותו להגשמה עצמית, הכרה בכבוד היוצר והיצירה (ר' ע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פד"י נ(4) עמ' 136; בג"צ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ואח', פד"י נ(5) עמ' 661; רע"א 6141/02 אקו"ם נ' תחנת השידור גלי צהל, [פורסם בנבו] (3.1.2003)). 
 
אין חולק כי התמונה פורסמה באתר מבלי שניתן לתובע קרדיט כלשהו בגינה. עם זאת, סבר בית המשפט כי בנסיבות העניין הייחודיות של הפרסום כולו, לא ברור מה העניין הממשי של התובע במתן קרדיט על תמונה המציגה עוף דורס האוחז ביונה על הקרקע, כאשר המלל המצורף לה עניינו בהתעללות בבעלי חיים. 
 
גם לנוכח אופיו של קהל הנחשפים לפרסום, התובע לא הוכיח כי אותם פעילים או מתעניינים בדבר זכויות בעלי חיים, הם הקהל אליו הוא מפנה את יצירותיו בבואו להציען לשימוש מסחרי. יתרה מכך, לא הוכח שהתמונה מוצעת או הייתה מוצעת בעבר למכירה או שיש לה ערך שוק כלשהו. 
התובע לא הוכיח כי הנתבעת נוהגת לתת קרדיט לתמונות אותן היא מפרסמת באתר, או כי יש בפרסום יוצא דופן כלשהו. מכל מקום, שוכנע בית המשפט, כטענת הנתבעת, כי כלל לא ידעה שהתמונה שייכת לתובע. 
 

לשון הרע

ארבעה שלבים הותוו בהלכה הפסוקה לשם בחינת מחלוקת שקשורה בהוצאת לשון הרע:
 
1. בשלב הראשון, יש לבחון האם פרסום לשון הרע עלול לפגוע בשמו הטוב של התובע בעיני הבריות, לבזותו ולפגוע בשמו לפי הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע;
 
2. בשלב השני, שאין חולק כי מתקיים בעניין שמלפניי, יש לבחון האם מדובר בביטוי שפורסם, לפי הוראת סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע;
 
3. בשלב השלישי, יש לבחון האם עומדות למפרסם איזו מההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע.
 
4. בשלב הרביעי וככל שנקבעה חבות, יש לבחון את סוגיית הפיצויים (ר' ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558 (2004)). 
 

תוכן הפרסום אינו מהווה לשון הרע כלפי התובע

הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובעות כי לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול:
"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או  ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". 
 
הוראות סעיף זה אינן דורשות גרימת פגיעה בפועל בשמו הטוב של אדם כתוצאה מפרסום. די בכך שפרסום עלול לגרום לפגיעה שכזו, כאשר הבחינה נעשית דרך עיניו של "האדם הסביר" בגדר מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט לבחון מהי המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים מתוך עיון בפרסום עצמו (ר' ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989); א' שנהר דיני לשון הרע  (1997) עמ' 109; עמ' 122-123). לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עמו נותר הקורא. 
 
הפרסום נבחן בכללותו, לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות אותו. כבר נקבע לעניין זה, כי:
"המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו" (ר' ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977)).
 
לגופו של עניין וכידוע, הנפגע על פי הוראות חוק איסור לשון הרע הוא מי שלשון הרע מכוונת נגדו. מעמד הטוען ללשון הרע, יבחן לפי אמת מידה אובייקטיבית, כך שעל הנפגע, התובע, להצביע על כך שדברי העלבון מתייחסים אליו (ר' ספרו הנ"ל של שנהר עמ' 123; ת"א 636/71 שרף נ' שירותי יעוץ כלכלי בע"מ ואח', [פורסם בנבו] פ"מ תשל"ז (ב) 271, 285)). 
 
נפסק כי אין בכוחו של הפרסום כולו להשפיל את התובע עצמו כלשהו בעיני הבריות או לעשותו למטרה לשנאה, לבוז, ללעג, לבזותו, או לפגוע בעסקו או במשלח ידו. 
 
לשון הרע כלפי התובע אף אינה משתמעת מן הפרסום כהוראת סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, הקובעת, כי: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה" (ר' אף ע"א 1104/00 אפל נ' חסון ואח' פ"ד נו(2), 607)). 
 
אין ספק כי במלל מושא הפרסום מתואר מעשה קשה, חמור, מדאיג ומטריד. אין ספק אף כי התמונה המצורפת ממחישה את נסיבות המעשה הנחשד ומחזקת בעיני הקורא הסביר את התופעה הנטענת ואת אמינותה הנחזית. גם התגובות אליהן הפנה התובע הן חמורות, בהתייחסותן לחשוד השוטר. 
 
בית המשפט בחן את נוסח הפרסום, נסיבות פרסומו, מיהות הצדדים והמסר עמו נותר הקורא הסביר של האתר. המלל בו נעשה שימוש אינו מציין את שמו של התובע, אינו מקשר את האמור לתובע בדרך כלשהי ואף מזכיר מעורבות "שוטר", באופן המנתק קשרי התייחסות לתובע. בנוסף, התרשם בית המשפט כי התמונה אינה מזוהה עם התובע ככזה ראה וקדש וכי הקורא הרגיל המבקר באתר, לא יכול לשייך את מעשה ההתעללות הנטען לתובע. 
 
נפסק כי אף אם התובע מוכשר בתחום הצילום, התמונה אינה מאפיינת אותו משמע הייתה כתעודת זהות או טביעת אצבע בלתי מסויגת המשויכת אליו. לא מדובר ביצירה כה מפורסמת שהנה נחלת ידיעת הכלל, שאין צורך בפרסום שם יוצרה, הידוע מאליו. 
לנוכח הבחינה האובייקטיבית הנדרשת ביחס לפרסום המכפיש הנטען, דחה בית המשפט את טענת התובע לפיה היה בפרסום כדי להוות לשון הרע כלפיו. 
 

הגנת "פרסומים מותרים" - הוראת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע 

הנתבעת טוענת כי הפרסום הוא "פרסום מותר" לפי הוראת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, לפיה יש לראותה כמי שפעלה במסגרת: "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". לשיטתה, היא הוסמכה על ידי השר להגנת הסביבה לנקוט בכל אמצעי בהתאם לחוק צער בעלי חיים כנגד מי שפועל בניגוד להוראותיו ומתעלל בבעלי החיים (ר' נספחים א' ו-ב' לתצהיר ארקין). מכוח הסמכה זו בוצע הפרסום, לשם מיגור התופעה בהקדם אפשרי. 
 
הנתבעת לא הפנתה להוראת חוק המחייבת אותה לפרסם דבר על פי דין או על פי הרשאה שניתנה לה על ידי רשות. הוראות חוק צער בעלי חיים מסמיכות את הנתבעת להגיש קובלנות פליליות (ר' סעיף 15 לחוק צער בעלי חיים), או לבקש מתן צו כאשר ישנו: "יסוד סביר להניח כי מתבצעת עבירה לפי חוק זה, או כי עומדת להתבצע עבירה כאמור, בין במעשה ובין במחדל" (ר' סעיף 17א לחוק צער בעלי חיים). קיימת אף הוראה בדבר הסברה לציבור, בסעיף 14(ב) לחוק צער בעלי חיים בעניין הקרן למען בעלי החיים, לפיה: "מטרת הקרן לרכז אמצעים כספיים שישמשו לחינוך, להסברה, להדרכה, לסיוע לארגונים למען בעלי חיים ולקידום מטרותיו של חוק זה". 
 
בהעדר הוראה מפורשת המסמיכה את הנתבעת לפרסם דבר במדיות החברתיות, דחה בית המשפט את טענתה של הנתבעת לתחולת הגנה זו, אף בהעדר התייחסות התובע לנושא. 
 

הגנת "אמת דיברתי" - הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע

הנתבעת טוענת לאמת במלל מושא הפרסום. הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובעת כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
 
יוצא כי הגנת אמת בפרסום דורשת הוכחת שני יסודות מצטברים - שדבר הפרסום היה אמת ושהיה בפרסום עניין ציבורי (ר' שנהר, עמ' 215). האמת בפרסום תבחן לפי מבחן ה"אמת לשעתה", ביחס לתמונה העובדתית שהשתקפה בשעת הפרסום. כך נקבע, כי: "על מנת שיזכה לחסות תחת כנפיה של הגנת האמת, על המפרסם להראות אפוא כי הפרסום היה אמת כפי שהייתה ידועה בעת הפרסום. אין הוא נדרש להציג אמת שמתגלית בדיעבד" (ר' ע"א 751/10 הנ"ל; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843). 
 
לנוכח טבעם של הפרסום וחומרת הדברים הלכאורית, לא יכול להיות חולק של ממש כי עסקינן בעניין ציבורי. עם זאת, הנתבעת לא הוכיחה את חלקה השני והעיקרי של ההגנה לעניין אמת בפרסום. 
 
לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים לעניין ביצוע המעשה מושא הפרסום ובהעדר גרסת פלוני מלפניי, העדפתי את גרסת התובע בהקשר זה, לפיה לא הוכח שבתמונה אכן נראית יונה קשורה בחבל לאדמה. 
על כן בית המשפט דחה את טענת הנתבעת לתחולת הגנת אמת דיברתי לפי הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
 

הגנת "תום הלב" – סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע

הנתבעת טוענת כי עומדת לה הגנת תום הלב, המנויה בהוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הקובעת, כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהה זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו". הוראה זו מתייחסת לשני תנאים מצטברים, כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב וכי מתקיימת אחת מהנסיבות המפורטות בגופו של הסעיף.  
 
בהתייחס לנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, יש לבחון האם מדובר במקרים שבהם קיימים אינטרסים שונים וחשובים התומכים בפרסום, עד כדי השגת האינטרס לשם הטוב. הנסיבות הרלוונטיות לענייננו הן כי הנתבעת לא ידעה ולא הייתה חייבת לדעת על קיום התובע (ר' סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע); יחסים שהטילו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום (ר' סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע) וכאשר הפרסום היה ביקורת על יצירה אמנותית שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי (ר' סעיף 15 (6) לחוק איסור לשון הרע).  
 
ביחס להגנת תום הלב, חלה החזקה המנויה בסעיף 16(א) לחוק, לפיה אם פרסם הנתבע לשון הרע באחת מן הנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק והפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין – פעל הנתבע בתום לב. חזקה זו תחול, כל עוד לא הוכיח התובע היפוכו של דבר, המנוי בסעיף 16(ב) לחוק, הבא לידי ביטוי בזדון בפרסום שנעשה במטרה להזיק ולהשמיץ (ר' ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135 (1969); ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ [פורסם בנבו] (1989)).
 
כדי לבחון האם הנתבע פעל בתום לב, קרי, אם נקט באמצעים סבירים על מנת לבדוק את אמיתות הפרסום ובמידת זהירות בפרסומו, נבחנים מעשיו טרם הפרסום הפוגעני. נבחנת אף הסבירות שבפרסום ומידת אמונתו של הנתבע באמיתותו. 
 
בעניין זה, קיבל בית המשפט את טענת הנתבעת כי הפרסום נעשה בהתאם לחובתה המוסרית לפעול באופן מיידי, על מנת להפסיק התעללות חשודה בבעלי חיים, למנוע פגיעה עתידית בבעלי חיים, לחנך את הציבור בנושא, להעלות את מודעותו ולהזהיר מפני פעולות המנוגדות לחוק. 
נוכח המסקנה בדבר אופיו של הפרסום כפרסום חירום, דחוף וחיוני, גם אם הסתבר כי לא היה בו ממש, הנתבעת נקטה באמצעי זהירים סבירים כדי למנוע פגיעה מעבר לנדרש באמצעות אי פרסום שמו של החשוד. 
 
לפיכך, נפסק כי הפרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות" הנתבעת נתפסת כמי שפעלה בתום הלב לפי הוראת סעיף 15 לחוק ועומדת לה גם חזקת תום הלב שבסעיף 16 (א) לחוק בתנאי שתעמוד בשלב השני - כינון איזו מההגנות הנטענות לפי סעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. 
 

13 בינואר, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים במפה

הפרת זכות יוצרים במפה
תביעה שהוגשה על ידי חברת סופר - מיפוי בע"מ כנגד שירן גבאי. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת רונית פינצ'וק-אלט. ביום 2.12.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית על סך 100,000 ₪ בגין הפרת זכות יוצרים והזכות המוסרית במפה. 
לתובעת, בעלת הזכויות  במפת "ישראל – מפות נחלים", התגלה כי באתר האינטרנט של הקבוצה WWW.PHOTOX.XO.IL הועלה סרטון מצגת שהופיע בעמוד הראשי של האתר, הכולל העתקה של המפה.
השימוש במפה בסרטון נעשה ללא היתר מהתובעת תוך העתקה מהאתר של מט"ח (שם הוא נמצאה באישור).
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת 800 ₪. אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

הבעלות בזכות היוצרים

הנתבע הודה כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים במפה (בניגוד להכחשה הראשונית).
 

הפרת זכות יוצרים

נפסק כי עיון בסרטון מעלה כי מדובר בסרטון של כדקה לערך ומתוכו מופיעה המפה כ- 10 שניות. שניות בודדות נראית המפה כולה ומייד לאחר מכן היא מופיעה באופן חלקי כשיתרתה מכוסה ברכיבים אחרים של הסרטון ושוליה הנראים לעיין מטושטשים. המפה מוצגת בהקשר של מיקום הכנס שבגינו נעשה הסרטון, בדרום הארץ, ללא התייחסות כלשהי לנחלים המופיעים במפה ובלי כל אפשרות לעשות שימוש כלשהו במפה לעניין הנחלים שהם עיקרה ומהותה.
 
ההעתקה של המפה נעשתה "אחת לאחת".
 
לפיכך נפסק כי על הנתבע לפצות את התובעת בגין זכות היוצרים והזכות המוסרית.
 

שימוש הוגן

נפסק כי המטרה שבה נעשה השימוש במפה על ידי הנתבע לא הייתה למטרה אישית או לימודית אלא למטרה מסחרית, הן שלו והן של לקוחותיו, היינו, התובע השתמש במפה על מנת לעשות סרטון שהוזמן ממנו בתמורה. בנסיבות אלה היה על הנתבע לפנות לתובעת בבקשה לעשות שימוש במפה, אך הוא לא עשה כן. גם אילו היה התובע פונה למט"ח הללו היו מפנים אותו אל התובעת, אך הוא לא פנה למט"ח לפני השימוש במפה.
 
הנתבע לא ביצע את ההעתקה בתום לב שכן התעלם מהרישום בדבר זכות היוצרים במפה ואף לא נתן "קרדיט" לבעל הזכות.
 

פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית וזכות היוצרים

התובעת לא הביאה אסמכתא כלשהי לסכומים שבהם היא נוהגת להתיר את השימוש במפה. במסגרת חומר הראיות שהגישה הציגה התובעת פניות מגורמים שונים להשתמש בחומרים שלה לצרכי הוראה, ובכל אותם מקרים תשובתה הייתה שהיא מתירה את השימוש וכל שנדרש היה מתן "קרדיט" לתובעת. 
 
לפיכך לא הובאו ע"י התובעת אסמכתאות על שווי השימוש שניתן להסתייע בו לקביעת הפיצוי. 
 
לצורך קביעת שיעור הפיצוי נפסק כי יש לקחת בחשבון כי המפה הופיעה מספר שניות מועט במסגרת הסרטון; שהמטרה שבהצגת המפה לא הייתה קשורה באופן כלשהו לתוכנה המרכזי של המפה, היינו לנחלים המצוינים בה, אלא בהצבעה כללית לכיוון דרום הארץ – אילת; המפה הופיעה לשניות מעטות ואז הופיעה כשהיא מכוסה חלקית על ידי הכותרות של הסרטון וגם אותו חלק ממנה שנראה לעין היה מטושטש; כי המפה הוסרה באופן מיידי מאתר האינטרנט לאחר דרישה מאת התובעת, וגם קודם לכן הייתה באתר כ- 10 ימים בלבד. 
כן יש לקחת בחשבון כי השימוש שעשה הנתבע במפה לא גרע מערכה או מיכולתה של התובעת להשיא ממנה רווחים, וכן כי הגם שהסרטון הופיע באינטרנט, ככל הנראה מספר הצפיות בו לא היה רב (וגם אלה התרכזו בנתונים אחרים שבסרטון ולא בתוכן המפה), וכן מהעובדה שהנתבע "התעשר" באופן מצומצם ביותר מהסרטון בכלל.
 
לאור האמור לעיל, העמיד בית המשפט את הפיצוי בגין זכות היוצרים והזכות המוסרית גם יחד, על סך של 750 ₪.
לבסוף פסק בית המשפט: "לאור כל האמור לעיל ישלם הנתבע לתובעת 800 ₪".
 

11 בינואר, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילום

הפרת זכות יוצרים בצילום
תביעה שהוגשה על ידי הצלם חיים שוורצנברג כנגד עמותת חננו. התיק נדון בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת איילת הוך-טל. ביום 22.10.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לפיצוי כספי בסך 50,000 ₪ בגין הפרת זכות יוצרים של התובע בצילום שביצע.
 
התובע צלם במקצועו צילם חייל צה"ל פורס ידיו לצדדים אל מול צלם פלסטיני הניצב מולו ואוחז במצלמה. התובע העלה את הצילום לדף הפייסבוק שלו עם כיתוב המסביר כי החייל המופיע בצילום מנסה להראות כי אינו נוקט אלימות כלפי הצלם שלידו. הצילום הועלה כשעליו מוטבע סימן מים עם שם התובע וכן נרשם מתחת לצילום כי כל הזכויות בו שמורות לתובע.
 
לאחר הפרסום של התובע העלתה הנתבעת את הצילום בדף הפייסבוק שלה וגם העלתה את הצילום באתר האינטרנט שלה. הצילום הועלה כאשר עליו מוטבע סימן המים עם שמו של התובע וכן צויינו מעליו פרטי התובע כצלם.
התובע פנה התובע לנתבעת, באמצעות בא כוח, בדרישה להפסיק את השימוש בצילום, להסדיר את הנושא מול התובע, ולפצות את התובע בסך של 30,000 ₪ בגין ההפרה. הנתבעת סרבה לפצותו ובתחילת חודש ספטמבר 2014 עדיין קיים תעוד לקיומו של הצילום באתר האינטרנט של הנתבעת ובחודש פברואר 2015 עדיין נצפה הצילום בדף הפייסבוק של הנתבעת. לא ברור מתי הוסר הצילום מאתרים אלו.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעת הפרה את זכותו המוסרית של התובע בצילום, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי כספי בגין שתי ההפרות דלעיל בסך 10,000 ₪. 
בנוסף, נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאותיו המשפטיות של התובע ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

הפרת זכות יוצרים בצילום 

נפסק כי פעולות הנתבעת נמצאות בגדר רשימת הפעולות האסורות בסעיפים 11-12 לחוק ובהתנהלות זו עברה הנתבעת על הוראות סעיף 47 לחוק והפרה את זכויות היוצרים של התובע.
 
אין חולק כי הנתבעת העתיקה את הצילום ופרסמה אותו באתריה, הגם שאגב פעולות אלה שמרה על כיתוב שמו של התובע כצלם.
 
נפסק כי במסגרת הראיות הוכח כי מר כהן מטעם הנתבעת שוטט ברשת האינטרנט במגמה לאתר תמונה המתאימה לדיווח שביקשה הנתבעת לפרסם באתרה. מר כהן מצא את הצילום של התובע,  שמר את הצילום למחשב האישי שלו ולאחר מכן העתיק את הצילום לאתר הנתבעת.
מר כהן הבהיר כי לא פנה לקבל אישורו של התובע עובר לביצוע הפרסום שכן סבר כי די בציון שמו כדי לענות על דרישת החוק.
 

הפרת הזכות המוסרית 

נפסק כי אמנם, התובעת לא ביצעה כל שינוי בצילום המקורי והעתיקה אותו as is  לאתריה, תוך ציון שמו של התובע כצלם. 
עם זאת, אין חולק כי ההקשר של הצילום בפרסום המקורי שונה בתכלית מההקשר בפרסום אצל הנתבעת.
הצילום הוצג במקור כשהתובע מצרף אליו כיתוב מסביר ולפיו מדובר בצילום שבוצע אגב הפגנה בנבי סאלח כאשר החייל בתמונה מנסה ליצור מצג לפיו אינו מפעיל אלימות כנגד הצלם הפלסטיני, בילאל תמימי, אשר מצלם אותו. זאת למרות שכוחות צה"ל לעיתים קרובות מאיימים ומשתמשים באלימות כנגד עיתונאים המתעדים את אלימות הכוחות. 
באתריה של הנתבעת צורף הצילום לכתבה הנושאת את הכותרת "כבר 12 ימים ארבעה חיילים ותיקים מגדוד לביא של חטיבת כפיר יושבים במעצר". מדובר למעשה בדיווח של הנתבעת, העוסק, בתמצית, בכך שחיילי צה"ל נמצאים במעצר בגין תלונה של אדם ערבי ממזרח ירושלים הטוען כי הותקף והוכה על ידי החיילים בצומת חלחול, זאת על אף שלא היו עדים למקרה והחיילים נעצרו אך ורק על בסיס התלונה הבודדה.
התובע טוען בסעיף 15 לתצהירו כי "בשימוש המפר יש כדי לפגוע בכבודי, בשמי ובמעמדי. לו רק היתה הנתבעת פונה אלי לפני השימוש המפר היה מתברר לה כי לא הייתי מוכן לאפשר לה זאת. בנוסף, באתר הנתבעת ובחשבון הפייסבוק שלה עלול ליצור רושם מוטעה, בין השאר בעיני המפגינים הפלסטינים, כי אני משתף עימה פעולה, והדבר עלול לסכן אותי במידת מה ואף לפגוע באפשרותי לצלם באזורי העימות בשטחים".  במסגרת עדותו הוסיף והדגיש כי אף אילו פנתה הנתבעת אליו בבקשה לרכוש את הצילום או לקבל את אישורו, לא היה מסכים למכור אותו לה. גם בעדותו הבהיר התובע כי ציון שמו כצלם אינו הדבר הכי חשוב ו"הרלוונטיות של התמונה לא פחות חשובה".
 
לתובע עומדת הזכות המוסרית כי יצירתו תופיע במלואה, היינו עם הטקסט שצורף אליה במקור המהווה הסבר לצילום המוצג, מנקודת ראותו של היוצר. הוצאת הצילום מהקונטקסט המקורי והצמדתו לטקסט בעל משמעות רעיונית שונה, שאינה נוגעת לצילום המקורי,  מהווה משום פגיעה בזכות המוסרית של התובע ועשויה ליצור מסר לפיו התובע משתייך לצד מסוים של המפה הפוליטית. 
 
התובע זכאי לכך שיצירתו תוצג אגב ההקשר המקורי בו ערך אותה ופרסם אותה. האופן בו פרסמה הנתבעת את הצילום מהווה סילוף של היצירה כמובנה בסעיף 46 לחוק ואף פגיעה בכבודו ובשמו של התובע כיוצר שכן קיימת פגיעה אפשרית של פרסום מעין זה בעיסוקו של התובע כצלם עצמאי המתעד ארועים בגדה אגב סיכון חיים, טענה שלא נסתרה. 
 

הגנת שימוש הוגן 

על פי לשון סעיף 19 לחוק זכות יוצרים "שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך".
הנתבעת מבקשת לראות בדיווח שפורסם על ידה משום "בקורת, סקירה ודיווח עיתונאי".
 
נפסק כי בנסיבות שהתבררו לא נכנס הדיווח בגדר המובן הנקוב בחוק.
מדובר בעמותה פרטית המגדירה עצמה "ארגון להגנה משפטית לאומית". על פי הנטען בתצהיר, לעמותה זו יש תשתית פוליטית ורעיונית מוצקה.
מהראיות התברר כי הדיווח אליו הוצמד הצילום נוסח על ידי הדוברות של העמותה. לא הוכח כי נערך על ידי עיתונאי. יש לציין כי בדיווח עצמו אין זכר לפרטי הכתב או העורך.
הדיווח מופיע תחת הכותר "חדשות" באתר האינטרנט של העמותה, מדובר בדיווח המביא לידי ביטוי את המצע הרעיוני של העמותה ולכן לא ניתן להתייחס אליו כאל דיווח עיתונאי, שהרי מקור ואופי הפרסום נועד "לשווק" את עמדות העמותה ופעילותה.
יצוין כי הן בס' 24 לע"א (חי') 55947-09-14 הנ"ל והן בת"א (של'-חי') 9916-10-10 זיו נ' בניון (פורסם בנבו, 7.2.12) מכירים באפשרות של שימוש ביצירה למטרות ביקורת על עמדה פוליטית של יוצרה או של הפרסום המקורי. אולם זה לא המקרה שבפנינו. הנתבעת לא ציינה את ההקשר המקורי לצילום ופרסומו ולכן לא תוכל לטעון כי פרסמה את הצילום במטרה לבקר את העמדה המוצגת בהקשר המקורי. 
 
כך, לבעל הזכויות ביצירה קיימת זכות שיצירתו תוצג בהקשרה המקורי. גם גורם אשר רוצה להתעמת עם המשמעויות העולות מאותו הקשר מקורי או לבקר אותן, חייב לדאוג כי היצירה תופיע באופן שאינו מסלף הקשר זה על מנת שדבר הביקורת יהווה שימוש מוגן.
ענייננו אינו מבטא שימוש כזה. מעבר למטרות השימוש אשר צוינו לעיל, הרי שהמבחן העיקרי לבחינת הגינות השימוש מבוסס על התנהגות הנתבעת (ראו ס' 18 לע"א (חי') 55947-09-14 הנ"ל).
 
בענייננו, הנתבעת פרסמה את התמונה לאחר שאיתרה אותה במאגרים אלקטרוניים והוסיפה לצידה מלל מטעם הדוברות שלה, קרי מלל שנועד לקדם את פעילות העמותה. כל זאת נעשה מבלי לבדוק מה המשמעות שהצמיד התובע לצילום ומבלי לקבל את רשותו לאופן הצגה זה.
 
גם לאחר שפנה התובע לנתבעת, לא דאגה האחרונה לבצע פעולות אקטיביות להפסקת השימוש בצילום באתר האינטרנט ובדף הפייסבוק שלה עד לחודש פברואר, קרי כ-6 חודשים לאחר הפניה הראשונה. 
 
לאור האמור, התנהלות הנתבעת אינה עומדת בסטנדרט של הגינות, לא ניתן להתייחס לעמותה זו כאל מפר תמים וזאת לא בעצם השימוש בצילום ולא בהתנהלותה לאחר שקיבלה את דרישת התובע להסירה.
 

פיצוי בגין הפרת זכות מוסרית

נפסק כי לאור המסקנה כי הוכחה הפרת זכותו המוסרית של התובע בצילום, הנתבעת תשלם לתובע פיצוי כספי בגין שתי ההפרות דלעיל בסך 10,000 ₪. 
בפסיקת הפיצוי נתן בית המשפט לאופן השימוש בצילום, להתנהלות הנתבעת, הן בפרסום הצילום והן לאחר קבלת דרישת התובע להסירו, וכן לעובדה שהנתבעת דאגה לציין את זכות התובע בצילום.

26 באוקטובר, 2015,

0 תגובות

פרויקט הסריקה של גוגל מקבל גושפנקא משפטית

פרויקט הסריקה של גוגל מקבל גושפנקא משפטית
עשר שנים לאחר שקבוצה של סופרים וגופי הוצאה לאור שונים תבעו את חברת גוגל על סריקה של מעל 20 מיליון ספרי ספרייה ללא קבלת רשותם של בעלי זכות היוצרים, בית המשפט לערעורים בניו יורק, אישר (בתאריך 16.10.2015) בהחלטה פה אחד של שלושה שופטים, את החלטת בית המשפט הפדראלי המחוזי, אשר פסק כי פרויקט הסריקה של ענקית האינטרנט לא חרג מגדר חריג "השימוש ההוגן" (Fair Use) המצוי בחוק זכויות היוצרים האמריקאי. 
 
חרף העובדה שגוגל סרקה מעל 20 מליון ספרים במלואם והקימה אתר, google books, המאפשר חיפוש דיגיטאלי לכל משתמש, חשיפת המשתמשים לתכנים מתוך הספרים הינה חלקית שכן הם רואים קטעים בלבד, "Snippets", מתוך הספרים. 
 
כב' השופט דני צ'ין (Denny Chin) בבית המשפט הפדראלי פסק בין היתר כי השירות אותו נתנה גוגל הינו בעל חשיבות רבה לציבור שכן הוא מקדם את האמנויות והמדע, תוך שמירה על זכויות הסופר ושאר היוצרים ביצירה, ומבלי לפגוע בהן.   
 
בעוד גוגל שמחה מאד על הפסיקה בבית המשפט הפדראלי שכן טענתה לאורך כל הדרך הייתה שהאתר משמש כעין "כרטסת" בעדין הטכנולוגי למציאת ספרים, קנייתם ו/או השאלתם, גילדת הסופרים ערערה על הפסיקה. לטענתם, בפעולותיה, גוגל יצרה מהדורות דיגיטאליות של יצירות בינלאומיות בעלות ערך רב , אשר הינן עודן מוגנות בזכויות יוצרים אשר חורגות ומנצלות באופן בוטה את חריג "השימוש ההוגן".
 
בית המשפט לערעורים ייחס חשיבות עליונה לשימוש הטרנספורמטיבי שגוגל עשתה בהעתיקה את היצירה והפחית מחשיבותם של שיקולים אחרים בבחינת שימוש הוגן. בין השאר, בית המשפט ביטל את חשיבות השיקול הבוחן את אופי היצירה, כמו גם את העובדה שגוגל היא גוף מסחרי ומצא צידוק להעתקת הספרים במלואם לאור הצורך לחפש בהם ביעילות ובמהירות.
 
בפסיקתו, קבע בית המשפט כי גוגל לא מעמידה את הספרים הסרוקים באופן שמהווה תחליף לרכישת הספר המקורי, אלא מאפשרת למצוא מידע אודות הספר המבוקש באמצעות פונקציות חיפוש וכלי ניתוח מתוחכמים שהיא מעמידה לרשות המשתמשים. שימוש טרנספורמטיבי מסוג זה מקדם את מטרתם של דיני זכויות יוצרים ועל כן חריג השימוש ההוגן חל עליו.
 
פסיקה זו מהווה סימן לבאות לא רק עבור גוגל, אלא גם עבור אוניברסיטאות, ספריות וגופי מחקר אחרים, אשר עשויים לקבל תמריץ מהפסיקה ולהקים מאגרי מידע ופרויקטים קטנים יותר. 
 
יש לציין, כי ככל הנראה, גילדת הסופרים מתכוונת להגיש ערעור גם לבית המשפט העליון האמריקאי. 
 

6 ביולי, 2015,

0 תגובות

העתקת עיצוב גרפי של אתר אינטרנט

העתקת עיצוב גרפי של אתר אינטרנט
תביעה שהוגשה על ידי מיכל רוזן בן יוסף כנגד עידו פז. התביעה נדונה בבית משפט השלום בנתניה, בפני השופטת סמדר קולנדר-אברמוביץ. ביום 31.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: הנתבע בנה בעבור התובעת אתר אינטרנט. כמפורט בכתב התביעה התובעת גילתה לפני מספר חודשים שתכני האתר שלה כולל מאמרים, תמונות ותבניות עיצוב הועתקו ומופיעים באתר של עמותה בשם "מרכז שורשים" מירושלים. מבירור שערכה התובעת עולה שהנתבע הוא שבנה את האתר של מרכז שורשים. 
 
בהתאם לסעיף 4 להסכם שבין הצדדים הנתבע לא רשאי היה למכור, להשכיר או להעתיק את קוד האתר למטרות מסחריות. חודשיים לאחר מכן גילתה התובעת אתר נוסף שנבנה ע"י הנתבע ובו תכנים שהועתקו מאתר האינטרנט שלה. 
משכך הוגשה התביעה בהתאם לסעיף 56 לחוק זכויות יוצרים התשס"ח 2007   לפיצוי על סך  200,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי יש מקום לפצות את התובעת בסך של 10,000 ₪. בנסיבות הענין נפסק כי אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

16 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים והורדת קבצי מוזיקה מאתר YOUTUBE

הפרת זכות יוצרים והורדת קבצי מוזיקה מאתר YOUTUBE
תביעה שהוגשה על ידי אן.אם.סי יונייטד אנטרטיינמנט בע"מ, הד ארצי בע"מ, הליקון בע"מ, לב גרופ מדיה בע"מ והתו השמיני בע"מ כנגד חברת BLOOMBERG Inc. ופרפורי אהרון (שצורף בהמשך כנתבע רגיל). 
בנוסף כנתבעות פורמאליות נתבעו ספקיות האינטרנט בישראל (בזק בינלאומי בע"מ, פרטנר תעשיות תקשורת בע"מ, 013 נטוויז'ן בע"מ, 012 סמייל טלקום בע"מ, הוט נט שירותי אינטרנט בע"מ).
התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 12.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בעילה של הפרת זכויות יוצרים על-ידי מתווכי רשת. עמדת התובעות היא, כי ההפרה מבוצעת באמצעות הפעלה של אתר אינטרנט (www.unidown.co.il) העולה כדי עידוד, שידול או סיוע להפרת זכויות יוצרים. 
 
אתר האינטרנט UNIDOWN מעניק לגולשים את "השירותים" הבאים: (א) רובריקת "האזנה" - האתר מאפשר למשתמשיו לחפש ולהאזין באופן ישיר לתכני מוסיקה מאתר 'יוטיוב' וממנו בלבד; (ב) רובריקת "מידע על הזמר/ת" - האתר מאפשר למשתמשיו לחפש מידע אודות יוצרים מאתר 'ויקיפדיה'; (ג)  רובריקת "הוספה ל-Playlist" - האתר מאפשר יצירת נגן פלייליסט. (ד) רובריקת "הורדה" – נפסק כי האתר מאפשר למשתמשיו "להוריד" למחשבם האישי את תכני המוסיקה מאתר 'יוטיוב' לפורמט mp3.
 
בין יתר הסעדים הרבים שנתבקשו על-ידי התובעות: צו מניעה קבוע נגד הנתבעת 1 המורה לה לסגור את שני האתרים המפרים; להורות לנתבעת 1 לשלם פיצוי בסך 150,000 ₪ (לצורכי אגרה) שיסווג כפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, תוך חיובה של הנתבעת 1 בהוצאות משפט; צו עשה המורה לנתבעות 6-2, ספקיות שירות האינטרנט, לנקוט בכל אמצעי שבידן על מנת לחסום את הגישה מישראל לשמות המתחם ו/או כתובות האתרים המפרים. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה ככל שהיא מתייחסת לאתר האינטרנט UNIDOWN שאינו אלא פלטפורמה מפרה ל"הורדת" יצירות מוגנות במסווה של מנוע חיפוש.
 
בית המשפט חייב את הנתבעים 1 ו-7, הדדית וסולידרית, לסגור את אתר UNIDOWN.  ופסק כי הסעדים הזמניים שניתנו במסגרת ההליך הנוכחי יהפכו לקבועים (לרבות הסעד לחסימת האתר על ידי ספקיות התקשורת).  
 
הנתבעים 1 ו-7   חויבו לשלם לתובעות (ביחד) פיצוי בסך כולל של 100,000 ₪.
 
בנוסף, בית המשפט חייב את הנתבעים 1 ו-7 ביחד ולחוד, לשלם לתובעות (ביחד) את הוצאות המשפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.
את הנתבעת הפורמאליות 2 – ספקית תקשורת (שיוצגה בהליך), חייב בית המשפט לשלם לתובעות (ביחד) שכ"ט עו"ד בסך 34,000 ₪.
ביחס לנתבעות הפורמאליות 6-3 – ספקיות התקשורת (שכלל לא יוצגו בהליך) – נפסק כי אין צו להוצאות.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

29 במרץ, 2015,

0 תגובות

דילמת השימוש ההוגן של יבואן מקביל (דיון נוסף)

דילמת השימוש ההוגן של יבואן מקביל (דיון נוסף)
עתירה לקיים דיון נוסף פסק. העתירה הוגשה על ידי TOMMY HILFIGER LICENSING LLC,  TOMMY HILFIGER U.S.A INC,  TOMMY HILFIGER EUROPE B.V,  סי אנד שלס שיווק כנגד אלעד מנחם סוויסה ומחסן היבואן 42 בע"מ. העתירה נדונה בבית המשפט העליון בפני כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין. ביום 15.2.2015 ניתן ההחלטה בתיק.
 
העובדות: עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 16.11.14 בע"א 8848/12 שניתן על ידי השופטים המשנה לנשיא מ' נאור והשופטים י' דנציגר וד' ברק-ארז. על פסק דין זה הוגשה העתירה לקיום דיון נוסף.
 
לדברי העותרות, יש מקום לדיון נוסף, שכן תוצאת פסק הדין מקנה למוכר סחורה מקורית זכות שימוש בלתי מוגבלת בסימן המסחר כל עוד הוא מציין כי אינו פועל בחסות בעל הסימן, והיא הלכה תקדימית. הלכה זו מעוררת – כך נטען – קושי רב בהיבט סימני המסחר והתחרות הלא הוגנת, וחורגת מן הרציונלים והתכליות של דיני סימני המסחר, במיוחד בהיבט ההגנה על זכויות בעל סימן המסחר לעשות שימוש ייחודי בסימן המסחר כשאינו צמוד למוצר. 
 
תוצאות ההליך: העתירה לדיון נוסף נדחתה. לא ניתן צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

1 בפברואר, 2015,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בסרטון

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בסרטון
תביעה שהוגשה על ידי ישראל פוטרמן כנגד העמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת  מירב קלמפנר נבון. ביום 26.6.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית בסך 70,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים. התובע הוא צלם טלוויזיה, העלה צילום שצילם אל אתר יוטיוב. לטענת התובע, פורסם בידי הנתבעת, באתר של הנתבעת באינטרנט ובחשבונה באתר היוטיוב סרטון באורך של כ 2.5 דקות. הסרטון מורכב מחמישה קטעים, מהם ארבעה לקוחים מארבעה סרטונים אשר צולמו בידי התובע, כל זאת ללא פניה אל התובע וללא קבלת הרשאה ממנו. 
 
תוצאות ההליך: נפסק כי התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת תשלם לתובע בגין הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירותיו סך של 16,000 ₪. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 2000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 3500 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

25 בינואר, 2015,

0 תגובות

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני
תביעה שהוגשה על ידי חברת Fisher Price  וחברת Mattel  כנגד חברת דוורון - יבוא ויצוא בע"מ ומנהליה, אהרון שטיין ודוד בן שושן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופט יוסף בן-חמו. ביום 8.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לייצר, לייבא, להפיץ ולמכור כיסא נדנדה לתינוק, המהווה, על פי הנטען, העתק מדויק של כיסא נדנדה לתינוק מתוצרת התובעות, על כל מרכיביו, לרבות הריפוד המצויר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו, וכן תביעה כספית לאחר מתן חשבונות, שעילתה טענות להפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות העמידו את תביעתן הכספית על סך של 750,000 ₪, מטעמי אגרה.
 
לטענת התובעות, הנתבעים מייצרים, מייבאים ומפיצים כיסא נדנדה לתינוק שהוא העתק מדויק של כיסא הנדנדה מתוצרתן, ומשווקים אותו בישראל בכשני שליש ממחירו של כיסא הנדנדה מתוצרתן, תחת השם "Infanti", תוך הפרה בוטה וגסה של זכויות הקניין הרוחני שלהן.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. בית המשפט לא שוכנע כי הנתבעים הפרו את זכויות הקניין הרוחני של התובעות בכיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו, לרבות זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר רשום ועשיית עושר ולא במשפט. 
בנוסף, חייב בית המשפט את התובעות לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

11 בינואר, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בספר עקידת תמר

תביעה שהוגשה על ידי סודי סינטיה רוזנגרטן ושרה שפירו (תובעת פורמלית) כנגד נעמי רגן וכתר הוצאה לאור בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט עודד שחם. ביום 11.11.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה של התובעת 1 לסעד כספי ולצו מניעה. עילת התביעה היא בעיקרה הפרה של זכויות יוצרים ושל הזכות המוסרית. 
 
בכתב התביעה הוגדרה התובעת 2, הגב' שפירו כתובעת פורמלית. הסעדים בכתב התביעה התבקשו עבור התובעת 1 בלבד.
 
התובעת 1, סינטיה (סודי) רוזנגרטן, חיברה לקט סיפורים ובו סיפור בשם"A Marriage Made in Heaven" ׁ ("שידוך משמיים"). התובעת 2, שרה שפירו, היא העורכת של הלקט. בספר בו כלול הלקט אף נכתב, כי זכויות היוצרים בו שייכות לה. 
הנתבעת 1, נעמי רגן, חיברה את הספר "The Sacrifice of Tamar". הספר תורגם לעברית בשם "עקידת תמר" ויצא לאור בישראל על ידי כתר הוצאה לאור בע"מ. 
התביעה סבה על הטענה כי הגב' רגן העתיקה והשתמשה, ללא רשות, בקטעים מהסיפור "שידוך משמיים", במסגרת פרק 24 של הספר. על פי הטענה, בכך הפרה את זכויות היוצרים בסיפור, ואת הזכות המוסרית שבדיני זכויות יוצרים. 
 
תוצאות ההליך: התביעה מתקבלת בחלקה. נפסק כי הגב' רגן העתיקה חלקים ממשיים ומהותיים מסיפורה של התובעת 1. הצטברות נקודות הדמיון הרבות בין שתי היצירות אינן מאפשרות לקבל כמציאותית את התזה לפיה מדובר בדמיון מקרי.
נפסק כי על הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 60,000 ₪. 
בנוסף נפסק כי אשר להוצאות משפט. בהתחשב בפער המשמעותי בין הסכום שנתבע ובין הסכום שנפסק, למכלול הקביעות שבפסק הדין, ולהיקף העבודה שנדרש בהליך, יישאו הנתבעות בשכר טרחת עורך דין בסך של 9,000 ₪. כמו כן, יישאו הנתבעות בהוצאות התובעת בסך של 1,700 ₪, המבטא את האגרה היחסית הנגזרת מן הסכום שנפסק. עוד יישאו הנתבעות ב – 10% משכר הטרחה ששילמה התובעת בפועל למומחית מטעמה. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

1 בספטמבר, 2014,

1 תגובות

אחריות מעסיק להפרת זכות יוצרים ושימוש הוגן בספרי לימוד

אחריות מעסיק להפרת זכות יוצרים ושימוש הוגן בספרי לימוד
תביעה שהוגשה על ידי נוהא חמאד כנגד מדינת ישראל - משרד החינוך, עירית ירושלים, הישאם עקרמאוי ובסאם אבו ערפה. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט ארנון דראל. ביום 7.8.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת, מחברת ספרי לימוד ומוציאה לאור, כתבה והפיצה ספרים ללימוד השפה העברית המותאמים לילדים אשר שפת אמם ערבית. לפי הנטען בכתב התביעה המתוקן מספר רב של בתי ספר הפועלים במזרח ירושלים עשו שימוש שלא כדין בעותקים מצולמים מספריה של התובעת, שידלו לעשיית שימוש כזה או שלא מנעו שימוש ביצירות מזויפות. 
 
התובעת מבקשת מתן חשבונות ופיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה בשל אותה "תעשיית זיופים" שהתובעת טוענת לה והיא הוגשה כנגד משרד החינוך, שהיא מי שאמונה לפקח על ספרי הלימוד אשר בהם נעשה שימוש בבתי הספר בארץ; כנגד העירייה, שהיא אחראית על בתי הספר שנמצאים בשטח שיפוטה ובבעלותה ואשר נושאת, לפי הנטען, ב"אחריות מיניסטריאלית" על בתי ספר אלו; מר עקרמאווי, שהוא בעליה של חנות אשר הדפיס ומכר יצירות מזויפות של ספרי התובעת ומר אבו ערפה, אשר גם הוא מכר לפי הנטען עותקים לא חוקיים של היצירות.
 
התובעת עותרת למתן צו מניעה קבוע, מתן צו למתן חשבונות, צו המורה על השמדה וכן תשלום פיצוי בגין כל הפרה והפרה על בהתאם לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק זכות יוצרים, ולשם כך היא מבקשת לקבל דו"חות על היקף הספרים שנמכרו וזאת במסגרת תביעתה למתן חשבונות. היא מעריכה את נזקיה לצרכי  אגרה בסכום של 1,000,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2, משרד החינוך ועיריית ירושלים נדחית.
 
התביעה כנגד הנתבע מס' 4 מתקבלת בחלקה ואולם בית המשפט לא חייב את נתבע זה לשאת בכל תשלום נוסף מעבר לסכום ששילם לתובעת בגין ההליך הפלילי. אבו ערפה מאשר כי הורשע בהליך פלילי בגין הפרת זכויות היוצרים של התובעת וכי שילם לתובעת פיצוי כספי בסך 2500 ₪ מכוחו של פסק הדין. 
 
אשר לתביעה כנגד נתבע מס' 3 - מאחר והנתבע מס' 3 לא התגונן, נפסק כי זכאית התובעת, בכפוף לכך שברשותה אישור מסירה כדין, לקבל פסק דין כנגד נתבע זה, בכל הנוגע לתביעתה למתן חשבונות, והיא תגיש פסיקתא מתאימה לחתימה על יסוד העתירה שבכתב התביעה. 
 
בית המשפט חייב את התובעת בתשלום שכר טרחת עורך דין בסכום מתון של 30,000 ₪ (15,000 ₪ לכל אחת מהנתבעות 1 ו- 2).
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

20 ביולי, 2014,

0 תגובות

זכות יוצרים בכתבה מסוג ראיון

זכות יוצרים בכתבה מסוג ראיון
תביעה שהגישה חברת דנון תקשורת תדמיתית בע"מ (המקומון "מודיעין ניוז") כנגד חברת הכנסת שלי רחל יחימוביץ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת רונית פינצ'וק אלט. ביום 3.7.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית על סך 100,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים. התובעת פרסמה במקומון "מודיעין ניוז" כתבתה של הגב' חנה שטרן. התובעת טוענת כי גילתה שהנתבעת העתיקה לאתר האינטרנט שלה (www.shelly.org.il) את הכתבה שפורסמה במקומון התובעת במהדורתו המודפסת והאינטרנטית. 
 
התובעת טוענת כי הנתבעת העתיקה את היצירה המקורית ובכך הפרה את זכויות היוצרים של התובעת בהתאם לאמור בסעיפים 11 ו- 34 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007. כמו כן, טוענת התובעת כי מעשיה של הנתבעת עולים כדי עשיית עושר ולא במשפט לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. לטענת התובעת, אין באפשרותה לכמת את הנזק שנגרם לה בעקבות הפרת זכויות היוצרים הכלכליות והמוסריות שלה והיא עותרת, בהתאם לסעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים, לפסוק לה פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
 
הנתבעת טוענת כי הראיון נשוא התביעה פורסם באתרה, תחת מדור מיוחד בו מופיעות סקירות של ידיעות עיתונאיות הנוגעות לנתבעת, בכללן של אלו, מצויים מאמרים, כתבות, ידיעות וראיונות הלקוחים מכלי תקשורת שונים, להם נגיעה לנתבעת. נטען כי הראיון, הועלה לאתר האינטרנט של הנתבעת על ידי אחד ממתנדבי המטה ללא מעורבותה וידיעתה, כאשר בפרסום ניתן "קרדיט בולט הן לכתבת והן לתובעת עצמה". כמו כן, נטען כי משפנתה התובעת לנתבעת, ועל מנת להימנע מסכסוכים וממחלוקות, הוסר הראיון מן האתר באופן מיידי. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. נפסק כי השימוש בכתבה הוא בגדר סקירה עיתונאית החוסה תחת הגנת שימוש הוגן. לא ניתן צו להוצאות. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

17 ביולי, 2014,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בסרטונים

הפרת זכויות יוצרים בסרטונים
תביעה שהוגשה על ידי ישראל פוטרמן כנגד העמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת מירב קלמפנר נבון. ביום 26.6.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית בגין הפרת זכויות יוצרים. התובע, צלם טלוויזיה, מתעד בקביעות בוידאו נושאים שונים בתחום החדשות. התובע טוען כי הוא נוהג דרך קבע להעלות סרטונים שהוא מצלם לחשבונו באתר היוטיוב ומאפשר לציבור כולו לצפות בהם באופן חופשי. לטענת התובע, פורסם בידי הנתבעת, באתר של הנתבעת באינטרנט ובחשבונה באתר היוטיוב סרטון באורך של כ 2.5 דקות שצולם על ידו ללא כל הרשאה. התובע טוען כי מדובר בשימוש המפר את זכויות היוצרים שלו ואת הזכות המוסרית שלו. משכך, עתר התובע לפיצוי בלא הוכחת נזק על סך של 70,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה חלקית, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע בגין הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירותיו סך של 16,000 ₪.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 2000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 3500 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

15 ביוני, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בתקצירי פסיקה

הפרת זכות יוצרים בתקצירי פסיקה
תביעה שהוגשה על ידי עו"ד שרון רוזנבלט כנגד עו"ד חנא סמעאן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופט יצחק כהן. ביום 25.5.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת הגישה תביעה לפיצוי בסך 250,000 ₪, בגין הפרת זכות יוצרים. בתביעה נטען כי התובעת פרסמה באתר אינטרנט, סקירות תמציתיות של פסקי דין שניתנו על ידי בתי הדין לעבודה, עדכוני חקיקה שונים, ומאמרים בתחום משפט העבודה. התובעת טוענת, כי הנתבע הצטרף לרשימת מקבלי הידיעון, ובשישה מקרים העתיק את הידיעות שנכללו בידיעון, ופרסם אותן בדף ה"פייסבוק" שלו תחת שמו, באופן שנחזה להיות, כאילו הוא עצמו כתב את התוכן המפורסם. 
נטען כי לא זו בלבד שהנתבע העתיק את הפרסומים, ופגע בזכות היוצרים (החומרית) של התובעת, אלא שאף לא טרח לציין את העובדה, כי התוכן נכתב ונערך על ידי התובעת, ובכך פגע הנתבע אף בזכויותיה המוסריות של התובעת באותם פרסומים שהועתקו.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 35,000 ₪ וכן הוצאות משפט, כולל שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 16,600 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

3 באפריל, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונות

תביעה שהוגשה על ידי הצלם שמואל רחמני כנגד הטלוויזיה החינוכית הישראלית. הטלוויזיה החינוכית הישראלית הגישה הודעת צד שלישי כנגד חברת נתיב ונעם תקשורת והפקות טלוויזיה בע"מ. התיק נדון בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופטת נאוה בן אור. ביום 26.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לפי חוק זכות יוצרים, במסגרתה נדרשת הטלוויזיה החינוכית הישראלית לשלם לתובע, צלם עיתונות במקצועו, פיצויים בסכום המרבי הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק הן בשל הפרת זכות היוצרים שיש לו, על פי הנטען, בתמונה שצילם, ואשר פורסמה במסגרת תכנית טלוויזיה, ששודרה על ידי הנתבעת, והן בשל הפרת הזכות המוסרית, ובסך הכל 200,000 ₪. עוד התבקש במסגרת התביעה סעד של צו מניעה קבוע לפיו ייאסר על הנתבעת לעשות בעתיד שימוש כלשהו בצילום נשוא התביעה בכל דרך, אלא אם יינתן לתובע קרדיט נאות על ידי ציון שמו בשקופית על גבי המסך בעת הקרנת הצילומים. 
 
התביעה הוגשה, כאמור, נגד הטלוויזיה החינוכית הישראלית, וזו שלחה הודעת צד ג' למפיקת התכנית, חברת נתיב נועם תקשורת והפקות טלוויזיה.
 
תוצאות ההליך: התביעה תקבלה,  נפסק כי התנהלותה הנתבעת אינה נגועה בחוסר תום לב. על כן, חייב בית המשפט את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 5,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים שלו, וסכום נוסף של 5,000 ₪ בגין הפרת זכותו המוסרית. 
בנוסף נפסק כי הודעת צד ג' מתקבלת, ועל החברה לשפות את הנתבעת בכל סכום שייפסק לטובת התובע.
 
הערת DWO: המדובר בפסק הדין הראשון בישראל אשר פירש את חוק זכויות היוצרים החדש המאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק נפרד בגין הפרת הזכות החומרית ובגין הפרת הזכות המוסרית.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

3 במרץ, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונות
תביעה שהוגשה על ידי הצלם שמואל רחמני כנגד חברת אלג'זירה אנטרנשיונל לימיטד בע"מ וחברת אלג'זירה סאטלייט נטוורק בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט רפאל יעקובי. ביום 19.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובע, צלם מקצועי, צילם שני צילומים באירוע "אוטובוס הדמים". לטענת התובע, הנתבעות עשו שימוש בתמונות אלו ללא אישורו וללא מתן קרדיט. 
 
התובע מבסס תביעתו נגד הנתבעות על פרסום כתבה בערוץ 10 הישראלי, אשר בה הופיעו שני הצילומים שבנדון כשעליהם מוטבע הלוגו של "אלג'זירה". לטענתו הצילומים ששידרו הנתבעות הם העתק של אלה שפורסמו בעיתון "מעריב", תוך ששם ניתן קרדיט מלא לתובע.
 
התובע טוען כי יש לראות בהתנהלות הנתבעות שתי הפרות של זכות היוצרים שלו ושתי הפרות של הזכות המוסרית שלו ובסה"כ ארבע הפרות. בגין אלה הוא עותר לפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום כולל של 80,000 ש"ח (20,000 ש"ח לכל הפרה).
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי יש לחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסכום כולל של 50,000 ש"ח. 
 
בנוסף נקבע כי על הנתבעות לשלם לתובע סך 15,000 ש"ח למועד פסק דין זה עבור שכ"ט עו"ד וסכום נוסף של 1,500 ש"ח למועד פסק דין זה עבור הוצאות המשפט. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

12 בדצמבר, 2013,

0 תגובות

למי הבעלות בתמונה? (ערעור)

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מעין צור), בתיק א' 11 - 05 - 45422, מתאריך 24.5.13. הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופט יצחק כהן. ביום 20.11.2013 ניתן פסק הדין.
 
העובדות: תביעה לפיצויים בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בתמונה, אשר צולמה על ידי אביו המנוח (הצלם אוסקר טאובר ז"ל) של המערער ופורסמה בשתי תוכניות ששידרה המשיבה.
 
במהלך מלחמת ההתשה, צילם המנוח תמונות סטילס של הזמרת יפה ירקוני ז"ל עם חיילי צה"ל בעת סיור שערכה במשלטים בתעלת סואץ ובאיסמעיליה. אחת מתמונות אלה היא התמונה נשוא ערעור זה. 
 
במסגרת תוכנית הבוקר "על הבוקר" ותוכנית "5 עם רפי רשף" ששודרה על ידי המשיבה, שודרה ידיעה אודות יום הולדתה של הזמרת ירקוני. במהלך התוכנית הוצגו מספר תמונות סטילס ברצף, ובהן גם התמונה. כל תמונה הוצגה למשך שניות בודדות. התמונה הוצגה במהלך הראיונות פעמיים: בפעם הראשונה הופיע כיתוב בצידה הימני התחתון של התמונה, שבו נכתב ככל הנראה: "צילום אוסקר טאובר", אשר כוסה ברובו על ידי כתובית מזג האוויר. בפעם השניה הופיע בצידה הימני העליון הכיתוב "צילום אוסקר טאובר".
הכתבות ששודרו בתוכנית הבוקר ובתוכנית הערב פורסמו גם באינטרנט.
 
המערער טוען כי הוא הבעלים של זכות היוצרים בתמונה וכי פרסומה ללא קבלת הסכמתו מהווה הפרת זכות יוצרים והפרת זכותו המוסרית של אביו בתמונה. 
 
פסק הדין של בית המשפט השלום: התביעה נדחתה, משום שבית משפט קמא הגיע למסקנה, שזכות היוצרים בתמונה הועברה על ידי מר טאובר לגב' ירקוני עוד בחייו של מר טאובר. נוכח מסקנה זאת, מצא בית משפט קמא שאין עוד צורך לדון בטענות המשיבה, בנוגע להגנות מפני הפרת זכות היוצרים, הקבועות בחוק זכות יוצרים, תשס"ח - 2007.
 
 
תוצאות ההליך: הערעור נדחה. המערער חוייב לשלם למשיבה הוצאות משפט בערעור בסך 8,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדוו בערעור:

20 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

זכות יוצרים ביצירה פונקציונלית

זכות יוצרים ביצירה פונקציונלית
ערעור שהוגש על ידי חברת סייפקום בע"מ ומנהלה דוד זילברברג כנגד עופר רביב. הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני הרכב השופטים השופט אליקים רובינשטיין, השופט יורם דנציגר והשופט צבי זילברטל. ביום 18.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.08.2011 בת"א 542-04-09 שניתן על ידי השופט ד"ר עדי זרנקין. במסגרתו נדחתה תביעת המערערים כנגד המשיב בגין הפרת זכויות יוצרים בשרטוטים שבבעלותם.
 
סייפקום עוסקת בפיתוח ושיווק של מוצרים בתחום גיבוי חשמלי למערכות שידורי טלוויזיה בכבלים. המשיב שיווק את מוצרי סייפקום בארה"ב ובמסגרת זו אף השתתף בעריכת שרטוטים טכניים של מוצרי סייפקום.  בשנת 2008 התקבלה בקשת פטנט שהגיש המשיב בארה"ב שעניינו הוא מערכת לגיבוי מתח חשמלי עבור מערכות כבלים.  סייפקום טענה כי השרטוטים שבבסיס בקשת הפטנט מפרים את זכויות היוצרים שלה בשרטוטי מוצריה. 
סייפקום טענה כי המשיב העתיק 14 שרטוטים מקוריים שזילברברג הכין כחלק ממצגת עבור מוצרי סייפקום, אשר הועברה למשיב בשנת 2003 כאשר ההסכם עוד היה בתוקף. לטענתה, השרטוטים שהכין זילברברג מוגנים בזכויות יוצרים ונמצאים בבעלותה ואילו שרטוטי המשיב זהים להם באופן מוחלט והועתקו "אחד לאחד" באופן המגבש הפרה של זכות ההעתקה שלה.
 
פסק דינו של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קבע כי שרטוטי סייפקום אכן עולים כדי יצירה מוגנת הן לפי החוק הישן והן לפי החוק החדש. באשר לטענת ההעתקה, קבע בית המשפט המחוזי תחילה כי המשיב אינו בעלים משותף של הזכויות בשרטוטי סייפקום. בית המשפט קיבל את טענת המשיב באשר לשוני בכמות הרכיבים בין שרטוטי סייפקום לשרטוטים שבבקשת הפטנט ולכן נפסק כי לא הוכח דמיון ראייתי. בנוסף נפסק כי בשל הפונקציונאליות הרבה שבשרטוטי סייפקום הרי שמתחייב דמיון כלשהו בין שרטוטים שיבקשו להציג מוצר דומה ולכן לא הועתקו שרטוטי סייפקום או חלק מהותי מהם.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל. נפסק כי רכיבים מסוימים משרטוטי סייפקום עולים כדי יצירה מוגנת, 13 משרטוטי המשיב עולים כדי העתקה מוחלטת או כמעט מוחלטת של שרטוטי סייפקום וכי השימוש שעשה המשיב בשרטוטים לא עולה כדי שימוש מותר. 
בית המשפט העליון החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך הכרעה בעניין הסעדים המתאימים בגין הפרות אלה וחייב את המשיב בהוצאות המערערים בסך 40,000 ש"ח.
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

9 באוקטובר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בקטלוג ריהוט

תביעה שהוגשה על ידי חברת דניאל הררי עיצובים בע"מ כנגד חברת היי סיין - ריהוטים בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בצפת, בפני השופט אורי גולדקורן. ביום 25.8.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה חוזית בגין אי תשלום תמורה מוסכמת עבור עיצוב קטלוג למכירת מוצרי ריהוט אותו הזמינה הנתבעת אצל התובעת, ותביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק עקב שימושים שונים בקטלוג אשר, לטענת התובעת, נעשו על-ידי הנתבעת ללא הסכמתה ותוך הפרת זכות יוצרים.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט הורה על חיוב הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 15,600 ₪; וכן - 25,000 ₪; וכן – שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

19 בנובמבר, 2012,

0 תגובות

זכות יוצרים ביצירה אדריכלית

תביעה שהגיש האדריכל אדיב דאוד כנגד  עמותת "אגודת הגליל למחקר ושירותי בריאות" והאדריכל נזמי שחאדה. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה בפני השופט גדעון גינת. ביום 4.10.2010 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: תביעת אדריכל עקב הרחבת מבנה שתוכנן על ידיו, באמצעות אדריכל אחר, בעילות של הפרת זכות יוצרים, הפרת הסכם וחוסר תום לב במו"מ.

הנתבעת 1 התקשרה עם התובע בהסכם לתכנון מבנה. המבנה, לאחר הקמתו, היה מועמד לפרס אדריכלות בינלאומית בג'נבה וזיכה את התובע בחשיפה ארצית ובינלאומית. מספר שנים לאחר מכן פנתה הנתבע 1 לתובע שוב להרחבת המבנה על דרך הוספת קומה ואולם בסופו של יום התקשרה הנתבעת עם אדריכל אחר, הנתבע 2 על מנת שזה יתכנן את הרחבת המבנה.

טענתו העיקרית של התובע הינה, כי הרחבת המבנה עיוותה את עיצובו המקורי הייחודי, ותוכננה תוך שימוש, שלא כדין, בשרטוטי התכנון המקורי ושל אפשרויות ההרחבה, שהוכנו על ידיו.

 

תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבעת 1 התקבלה בחלקה (בעילה של הפרת חוזה). התביעה כנגד הנתבע 2 נדחתה.

ניתן  צו עשה כנגד הנתבעת 1, המורה לה לתלות שלט בו יצויין כי המבנה המקורי תוכנן על ידי התובע.

בנוסף לכך נפסק כי הנתבעת 1 תשלם לתובע 41,723 ₪ (ביחס לעילה של הפרת החוזה), וכן את הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 26,000  ₪ + מע"מ בגינו, להיום. 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

24 באוקטובר, 2012,

0 תגובות

סיקור עיתונאי והפרת זכויות יוצרים

סיקור עיתונאי והפרת זכויות יוצרים

רקע: הליך שאיחד 7 תביעות נפרדות שהוגשו לבית משפט השלום בתל אביב. כל אחת מהתביעות הוגשה על ידי עיתון מעריב בצוותא עם כתב העיתון שיצר את הכתבות נושא התביעה. בהמשך אוחדו כל התביעות והועברו לבית המשפט המחוזי בתל אביב. עם הקמתו של בית המשפט המחוזי מרכז הועברה התובענה המאוחדת לבית משפט זה ונדונה בפני השופט בנימין ארנון, ביום 17.10.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

התובעת 1, מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, יתר התובעים הם הכתבים ובהם: ליאור ברון, דרור גלוברמן, רונית מורגנשטרן, יעל גרוס, יהודה שרוניוגד וגד פרץ. כתב נוסף, מר שי אליאש, מחק את תביעתו.

הנתבעת 1, ביזנסנט מידע מכוון בע"מ, אשר הפעילה את אתר האינטרנט הכלכלי "דה-מרקר", הנמנה על קבוצת "הארץ". יתר הנתבעים שימשו בתפקידים שונים בדה-מרקר ו/או בקבוצת "הארץ" בתקופה הרלבנטית לתביעה: עמוס שוקן (דירקטור), גיא רולניק (מייסד ועורך ראשי), חיים אינזלברג (דירקטור),  איתן אבריאל (מייסד ועורך), נתן ליפסון (עורך החדשות),  יוני ספיר (מנכ"ל).

 

עובדות: אתר האינטרנט דה-מרקר ביצע לאורך שנים סקירות עיתונים יומיות, ובהן סקר, בין היתר, כתבות שהתפרסמו בעיתון מעריב. במסגרת סקירות אלו, הועתק חלק ניכר מהמלל המקורי של הכתבות ומבלי שניתן קרדיט אישי לכתבים, להבדיל מהקרדיט שאכן ניתן לעיתון עצמו.

מעריב טענה כי המדובר בשימוש המהווה הפרה של זכויות היוצרים החומרית והמוסרית ב 453 כתבות אלה המזכה אותה ואת הכתבים בפיצוי בסך 15,736,666 ₪ (לפי החוק הישן).

 

תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבעים 1, 3 ו- 6 התקבלה. התובענה כנגד הנתבעים 2, 4, 7 ו- 9 – נדחה. נפסק כי הנתבעים 1, 3 ו- 6 ישלמו, ביחד ולחוד פיצויים סטטוטוריים כמפורט להלן:

לשלם לעיתון מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, פיצויים בסך של 2,121,666.5 ₪;

לשלם לכתב ליאור ברון, פיצויים בסך של60,000 ₪;

לשלם לכתב דרור גלוברמן, פיצויים בסך של50,000 ₪;

לשלם לכתבת רונית מורגנשטרן, פיצויים בסך של 101,666.6 ₪;

לשלם לכתבת יעל גרוס, פיצויים בסך של 93,333.3 ₪;

לשלם לכתבת יהודה שרוני, פיצויים בסך של 585,000 ₪;

לשלם לכתב גד פרץ, פיצויים בסך של 318,333.3 ₪.

בנוסף נפסק כי התובעים (מעריב והכתבים) ישלמו לכל אחד מהנתבעים 2, 4, 7 ו- 9 סך של 30,000 ₪ - בגין הוצאות משפטיות.

ובנוסף, נפסק כי הנתבעים 1, 3 ו- 6, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעורים הבאים: סך כולל של 180,000 ₪ישולם ע"י הנתבעים 1, 3 ו- 6 למעריב הוצאת מודיעין בע"מ. בנוסף לכך, ישלמו הנתבעים 1, 3 ו- 6 לכל אחד ואחד מבין ששת הכתבים-התובעים, סך של 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

15 במאי, 2012,

0 תגובות

שידורי ספורט ברשת: שימוש הוגן וחשיפת פרטי גולש

שידורי ספורט ברשת: שימוש הוגן וחשיפת פרטי גולש

ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 2.9.09 בבש"א 11646/08 שניתן על-ידי כבוד השופטת מ' אגמון גונן.

פסק הדין בערעור ניתן ביום 13.5.2012 בבית המשפט העליון, מפי ההרכב המשנה-לנשיא א' ריבלין, השופט ח' מלצר, השופט נ' הנדל.

העובדות נשוא הערעור: פלוני הוא בעל אתר אינטרנט בשם Livefooty, אשר מציע לציבור הגולשים אפשרות לצפות במשחקי כדורגל בשידור חי, בלא תשלום, בטכנולוגיית "Streaming", וזאת בלא שקיים בידו היתר או רישיון להעברת שידורי המשחקים. זהותו של פלוני אינה ידועה לבעלת זכויות היוצרים (זכויות יוצרים באינטרנט).

המערערת היא ליגת הכדורגל האנגלית The Football Association Premier League Ltd. (להלן: הליגה, או המערערת), המארגנת ומקיימת משחקי כדורגל באנגליה. בכל משחק המתנהל בליגה מתקיים תהליך של צילום, עריכה ושידור.

לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בשאלות הנוגעות לענייננו ראה פסק דינה של כבוד השופטת מ' אגמון-גונן.

תוצאות ההליך: בית המשפט העליון קיבל את הערעור בחלקו. נמצא כי  נתקיימה הפרה של זכות היוצרים וכי לא מתקיימת הגנת השימוש ההוגן. הערעור נדחה בכל הנוגע לבקשה לחשיפת פרטיו של פלוני. נקבע כי על המחוקק לדאוג לחקיקה מתאימה בנושא.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

26 במרץ, 2012,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרם במצגת שפורסמה באינטרנט

הפרת זכות יוצרם במצגת שפורסמה באינטרנט

תביעה שהגישו אמיר גבאי וחברת בי פור יועצי פרישה כנגד מדינת ישראל ויורם אזרד.

התביעה נדונה בבית המשפט השלום בירושלים בפני השופט ארנון דראל וביום 18.3.2012 ניתן פסק הדין בתובענה.

כנטען בכתב התביעה קטעים של המצגות המצויות באתר פרישה (אתר התובעים) הועתקו והם מופיעים באתר האינטרנט של הנתבעת 1 (אתר החשב הכללי).  לאחר שנעשתה פנייה אל החשב הכללי התברר כי מקורן של המצגות המועתקות הוא בנתבע 2 אשר עשה שימוש במצגות אלו להעברת הרצאות. בכך טענו התובעים כי הופרה זכות היוצרים שלהם ב- 63 הפרות (כל אחד מעמודי המצגת) ותבעו פיצוי בגובה של 1,000,000 ₪, מאוחר יותר התביעה צומצמה לסך של 400,000 ₪ (בגין תשע הפרות).

בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי הנתבע 2 ישלם פיצוי בסכום של 60,000 ₪ והוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 12,000 ₪.

בנוסף חייב בית המשפט את המדינה לשלם לתובעים סכום של 20,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין ובהוצאות משפט בסכום כולל של 3,500 ₪. 

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

האם מדובר ב'יצירות' המוגנות בזכויות יוצרים

נפסק כי המצגות כוללות עקרונות מנחים, המלצות ומקרים ליישום, ניסוחים מקוריים, דברי פרשנות, כותרות, דוגמאות מפורטות, ראשי פרקים סדורים ועוד. כל אלה נכתבו על ידי התובעים ביצירתיות ובמחשבה. בהסתמך על  ע"א 2790/93  Eisenman   נ' קימרון, פ"ד נד (3) 817, 829-830 (2000), (להלן: "קימרון") נקבע כי מדובר ביצירה מקורית המקיימת את שני המבחנים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה ובוודאי במינימום הנדרש לפי ע"א 513/89 Interlego  נ' Exim Lines Bros. ,  פ"ד מה (4) 133, 170 (1994), (להלן: " אינטרלגו").

די לעיין בצילומי השקפים של המצגות כדי לראות כי אין המדובר בציטוט סעיפי חוק אלא בעריכה מיוחדת ומקצועית, לשיטת העורך, של היבטים ונושאים שונים בתחום העונה על דרישות הפסיקה כמפורט בפסקי הדין בעניין קימרון ואינטרלגו ובשורה של פסקי דין אחרים, שאליהם מפנים התובעים בסיכומיהם,  ביחס להכרה בזכות יוצרים ליצירה.

האם הופרה הזכות המוסרית ביצירות

עיון במצגות של התובעים ובמצגות שערך הנתבע מעלה כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעים ביצירות ואת הזכות המוסרית. השוואת השקפים השונים מעלה כי חלקים שלמים מהמצגות הועתקו מהמצגות שבאתר פרישה למצגת הראשונה ולמצגת השנייה שערך הנתבע. אמנם העיצוב שונה במעט אך התוכן בשקפים רבים הוא זהה ומועתק. העתקת התוכן לוותה בהשמטת הקרדיט ליוצרי היצירה כפי שהופיעו באתר פרישה ובהחלפתם בשמו של הנתבע.  הנתבע למעשה לא נתן הסבר ברור מאיפה הגיעו לידיו המצגות ומה היה תהליך העיבוד של המצגות שהוא עצמו הכין מתוך מה שקיבל ממי שקיבל. מכל מקום, נפסק כי אין המדובר בהפרה זניחה אלא בהפרה שלוותה לא רק בהעמדת המצגת המפרה לציבור הרחב באתר החשכ"ל אלא בביצוע פומבי של תוכן הדברים במסגרת ההרצאה שערך הנתבע פעמיים למאות אנשים.

הגנת רשלנות תורמת

בית המשפט דחה את הטענה לפיה בכך שהתובעים איפשרו את העתקת היצירה ברשת הם ניתן לטעון לרשלנות תורמת.  נפסק כי טענה שכזו – הדומה לתלונתו של מי שנוטל את רכושו של הזולת ומלין על כך בעל הרכוש כי לא העמיד שומר שישמור עליו – היא טענה שלא ניתן לקבלה.

כידוע, קביעת האשם התורם נעשית באופן דו שלבי: בחינת התנהגות הניזוק כאדם סביר ולאחריה, אם נמצא כי לא נהג בסבירות, בדיקת האשמה המוסרית בין הצדדים (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי  פ"ד נח(1), 1 ,עמ' 21-22  (2003); ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד (1) 422 (1990)). במקרה זה העמדת האשם המוסרי של הנתבע בהעתקת היצירה ושל התובעים בהימנעותם, ככל שהייתה, מלמנוע את האפשרויות להעתקה, אינה מאפשרת לקבל את הטענה גם אם ניתן לראות בתובעים כמי שהתרשלו – דבר המוטל בספק. 

מספר ההפרות ושאלת הפיצוי

בית המשפט פסק כי הוא אינו סבור כי נדרשת הכרעה כמותית בשאלת מספר ההפרות לאחר שהחוק תוקן ואינו קובע עוד פיצוי מינימום לכל הפרה. אמנם בסעיף 56 (א') לחוק נקבע כי ניתן לפסוק פיצוי בסכום של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק בגין כל הפרה ואולם אין הכרח במקרה זה בקביעה כמותית של מספר ההפרות אלא יותר בהערכה ערכית של מהותן של ההפרות, החשיפה של המצגות המפרות והיבטים נוספים מבלי לראות בכמות ה'טכנית' של מספר ההפרות כחזות הכל. 

סעיף 56 (ב') לחוק מונה שיקולים שונים שיש בהם להשפיע על פסיקת הפיצוי ובהם היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה, חומרתה, הנזק הממשי להערכת בית המשפט, הרווח שצמח לנתבע, מאפיני פעילותו, טיב היחסים שבין הצדדים ותום הלב של הנתבע.

נפסק כי יש להתחשב בכך שההפרה כללה הצגת המצגת המפרה בשתי הרצאות; העמדתה באתר האינטנט של החשכ"ל ובהצעת השימוש במצגת השניה ובמשלוח שלה לחוקר; השימוש היה שימוש מסחרי למטרת עסקו של הנתבע ותמורת תשלום ועל פני הדברים הצגת המצגת באתר היתה למשך מספר חודשים. מנגד יש לזכור כי ההרצאה נעשתה לקהל סגור יחסית של עובדי מדינה; האתר בו מדובר הוא אתר ממשלתי ואינו אתר מסחרי; לא הוברר מה הייתה מידת החשיפה של המצגת וזו לא כללה בעת שהועלתה לאתר פרטים על הנתבע.

בהתחשב בכל אלה ובהינתן כי מדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק אלא על דרך של אומדן המעמיד בית המשפט את הפיצוי עבור הפרת זכות היוצרים בסכום של 40,000 ₪ ואת הפיצוי עבור הפרת הזכות המוסרית בסכום של 20,000 ₪.

הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית  על ידי החשב הכללי

בית המשפט ערך הבחנה בין שתי ההפרות הנטענות. ביחס להפרה שעניינה העלאת המצגת לאתר החשכ"ל, נפסק כי יש לראותה כהפרת זכות היוצרים והפרת הזכות המוסרית אף אם נעשתה מתוך הנחה כי זכות היוצרים במצגת היא של הנתבע.

שונים פני הדברים בכל הנוגע להצגת המצגות על ידי הנתבע במהלך הרצאתו בפני עובדי המדינה. בפעילות זו של הנתבע לא נטלה המדינה כל חלק ולא ניתן לראותה כמי שהפרה את זכות היוצרים או את הזכות המוסרית. נפסק כי הרחבת הגנת זכות היוצרים באופן שבו תחול גם על הגורם שמארגן את ההרצאה איננה סבירה. 

הגנת מפר תמים

המדינה טענה לכך שככל שהפרה את זכות היוצרים קמה לה עילת ההגנה של מפר תמים שכן פעלה בתום לב ומבלי לדעת כי מדובר במצגת מפרה.

התובעים טוענים כי אין לראות את המדינה כמפר תמים וזאת בשל כך שהמדינה ידעה שקיימת זכות יוצרים אף אם לא ידעה למי היא שייכת. בעניין זה מפנים התובעים לסעיף 58 לחוק ולע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט (6) 421, 430-431 (2005) (להלן: "ברוק"). הם מבקשים לקבוע כי החשב הכללי לא פעל בתום לב  ולא עומדת לו הגנת 'מפר תמים'.  התובעים מצביעים על כך כי החשב הכללי לא ווידא כי תכני ההרצאה והמצגת המפרה שהציג ואשר נטענה לאתר החשב הכללי אינה פוגעת בזכות צדדים שלישיים, לא נדרש מהנתבע אישור בכתב או כתב שיפוי או התחייבות והחשב הכללי לא עמד באמות המידה שהוא עצמו מציב כלפי ספקים חיצוניים וגופים המתקשרים עם משרדי הממשלה בכל הנוגע לבדיקת קיומן של זכויות אחרים. הבדיקה שהייתה צריכה להיערך הייתה, לטענת התובעים, צריכה להיות מקיפה וקפדנית יותר.  התובעים מפנים למה שנקבע בת.א. 21685/07  דטה פקס בע"מ נ' לשכת רואי החשבון (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 2.8.10) (להלן: "דטה פקס").

סעיף 58 לחוק קובע כי: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."

ההגנה הניתנת למפר התמים אינה עומדת לו מקום בו ברור שקיימת זכות יוצרים למצגת והטעות היא באשר לזהותו של בעליה. הבחנה זו בין עצם קיומה של זכות יוצרים לבין הידיעה או הטעות באשר לשאלה למי היא שייכת שוללת את תחולת ההגנה של המפר התמים (ר' דרוק, שם; ע"א 9678/05 חב' בטימו נ' ARABON (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 3.8.2008); ע"א (ת"א) 3130/05  ישעיהו רוטר נ' שלומי בוצ'צ'ו (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 12.12.2007)).

הגנת הודעה והסרה

טענת הגנה נוספת שמעלה המדינה היא כי מייד לאחר שקיבלה את ההודעה הסירה את המצגת מהאתר ולכן יש להפעיל את נוהל הודעה והסרה ולהימנע מפסיקת פיצוי כנגד החשב הכללי.  טענה זו, שלפיה אין על בעל ומפעיל אתר חובה לבצע מראש סינון של תכנים מפרים אלא להסתפק בהסרתם בדיעבד התקבלה לדעת המדינה בפסיקה (ת.א. (ת"א) 1559/05  גלעד נ' נטויזן (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 23.7.09); על השולחן; ת.א. 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ נ' רוטר נט בע"מ (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 8.8.11)) והיא חלה גם על המצגת כאן. המדינה סבורה כי אין חשיבות לשאלה מי לחץ על הכפתור שהביא להכללת המצגת באתר החשכ"ל – המדינה או הנתבע ואף שלא ניתן לראות בכך 'תוכן גולשים מובהק' הרי שהמהות היא אותה מהות – ויש לראות את החשב הכללי כספק האינטרנט.  המדינה למדה על כך גם מבהחלטה שניתנה בת.א. 10695-09-09 Nav N Go Kft  נ' דימטרי גולצמן (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 6.9.11) (להלן: "גולצמן") ששם לא חויב מפעיל אתר על הפרת זכות יוצרים שביצע אחד משותפיו בדרך של העלאת תוכנה מפרה על ידי שותף והסרתה מייד.

נפסק כי טענת ההודעה וההסרה אינה עומדת למדינה – אין להשוות את המדינה למפעיל אתר שגולשים מטעינים לאתר שלו מצגת מבלי שיש לו יכולת לבדוק או לברר אם מדובר במצגת שמפרה זכות יוצרים לבין החשב הכללי, שמתקשר בחוזה עם נותן שירותים, ומעלה בעצמו את המצגת לאתר החשכ"ל מבלי לבצע כל בדיקה ומבלי לשאול שאלות. התנהלות זו של החשב הכללי אינה עולה בקנה אחד עם המצופה והסביר ומשכך נהג הרי שהוא חב כלפי התובעים בגין הפרת זכויותיהם.

הגנת השימוש ההוגן

לחלופין טוענת המדינה לכך שעשתה שימוש הוגן ביצירה לצורך יום עיון לימודי, הרחבת ההשכלה, הידיעה והרמה המקצועית של עובדי מדינה שונים שהם חשבי שכר כדי שיוכלו להעביר את הידע. מטרת ההצבה היא הבאת מובאות, מחקר, סקירה וכן הוראה על ידי מוסד חינוך וכך מבקשת המדינה לראות ביום העיון שמארגן החשב הכללי.  בנוסף נטען לכך שמדובר בשימוש לא מסחרי מובהק.  בא כוח המדינה  סבור כי רשימת השימושים המופיעה בסעיף 19 לחוק אינה רשימה סגורה והוא נסמך על המילה 'כגון' המופיעה שם.

באשר להגנת השימוש ההוגן – הגנה זו נובעת מסעיף 19 לחוק שקובע כי:

(א)        שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.

(ב)        לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:

(1)        מטרת השימוש ואופיו;

(2)        אופי היצירה שבה נעשה השימוש;

(3)        היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;

(4)        השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

נפסק כי קשה לראות כיצד חלה הגנה זו במקרה זה מקום בו מועלית מצגת לאתר אינטרנט כללי שבינו לבין חינוך אין ולא כלום. אין המדובר במוסד חינוך; אין המדובר בהוראה מחקר, לימוד עצמי או כל דבר אחר.  השיקולים שבסעיף 19 (ב') אינם תומכים בהנחה כי מדובר בשימוש הוגן. לפיכך לא סבר בית המשפט כי עומדת למדינה הגנת השימוש ההוגן בכל הנוגע להעלאת המצגת לאתר החשכ"ל.

למסקנה אחרת יש להגיע באשר לשימוש במצגת בהרצאה ככל שניתן היה לראות בכך הפרה של זכות היוצרים של התובעים למרות האמור לעיל שכן  מתן הרצאה קרוב הרבה יותר לאותה פעילות חינוכית שאליה מתייחס סעיף 19 לחוק. באשר לטענה כי בשל הפרת הזכות המוסרית לא עומדת הגנה זו (ר' לעניין זה ע"א (ת"א)  3038/02  זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 29.4.2007); ת.א. (י"ם) 3560/09; 3561/09 אבי ראובני נ' מפה מיפוי והוצאה לאור בע"מ (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 6.1.11)).  עמדת בית המשפט היא כי אין המדובר בקביעה מוחלטת  אלא כי יש לאזן בין אינטרסים שונים ולתת משקל לאי מתן הקרדיט בהתאם לטיבה של הגנת השימוש ההוגן (ר' ת.א. (ירושלים) 8211/09 פורגס נ' בית חינוך תיכון גליל מערבי (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 27.7.11)).  במקרה זה בכל הנוגע לעצם מתן ההרצאה נפסק כי אם היה בית המשפט סבור כי מדובר בהפרה היה מקום להחיל את ההגנה.

9 באוקטובר, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים בצילום עיתונאי

זכויות יוצרים בצילום עיתונאי

תביעה שהוגשה על ידי הצלם שמואל רחמני כנגד חברת החדשות הישראלית בע"מ, התביעה הוגשה בבית המשפט השלום בירושלים ונדונה בפני השופט ארנון דראל. ביום 9.10.2011 ניתן פסק הדין בתובענה.

עניינה של התובענה הוא השימוש שנעשה על ידי הנתבעת בתמונות שונות שצולמו על ידי התובע וזאת במסגרת תוכניתה 'השבוע לפני' ובשתי הזדמנויות נוספות.

התובע, צלם, טוען בכתב התביעה כי הוא הצלם, בעל התשלילים ובעל זכות היוצרים באחד עשר צילומי חדשות המתעדים באופן ייחודי אירועים היסטוריים ומשמעותיים בתולדות המדינה ובהם צילומים המתעדים את פרשת קו 300, פרשת אוטובוס הדמים, פינוי אלון מורה, בריחת אסירים מכלא רמלה; צילומים המתעדים אישים שונים ואירועים אחרים.

התביעה היא לתשלום פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים של התובע בשל 11 הפרות בסכום של 20,000 ₪ לכל צילום. עבור עשר הפרות התביעה היא לפיצוי הסטטוטורי לפי פקודת זכות יוצרים (להלן: "הפקודה") ועבור האחרון לפי סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, התשנ"ח – 2007 (להלן: "החוק" או "החוק החדש").  עוד מבוקש פיצוי בסכום זה עבור הפרת הזכות המוסרית בשל 10 צילומים (לגבי אחד הצילומים ניתן לתובע הקרדיט על צילומו).

התביעה התקבלה, נקבע כי הנתבעת ביצעה 7 הפרות. בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 105,000  ₪ (15,000 ₪ לכל הפרה) - בגין הפרת הזכות החומרית. בנוסף בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 20,000  ₪ בגין הפרת הזכות המוסרית. בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע  שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 25,000  ₪ ואת הוצאות המשפט.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

בעלות בזכות יוצרים בצילומים – נגטיב שאבד

הנתבעת לא חלקה על זכויותיו בכל התמונות למעט תמונה אחת, תמונת מחבלת אוטובוס הדמים, וזאת בטענה שלא הוצג ה'נגטיב' של אותה תמונה. בית המשפט קיבל את עמדת התובע כי התשליל אבד וכי יש לראותו כבעל זכות היוצרים בכל התמונות.

האם התמונות הן 'יצירה' הראויה להגנה

נפסק כי יש לראות בכל אחת מהתמונות יצירה הראויה להגנת זכות יוצרים. המדובר ביצירות שהן פרי עמלו הרוחני של היוצר ותוצר של השקעה מינימאלית של משאב כלשהו.

בחינת הצילומים נשוא התביעה מעלה כי  מדובר בצילומים יחודיים, שמתעדים אירועים היסטוריים שהושקע בצילומם מאמץ רב ונדרשו מחשבה, הכנה ותכנון בצילומם. התובע הצליח להיות נוכח מבחינת המקום והזמן באותם רגעים שאפשרו את הצילום; בחר את דרך הצילום הראויה מבחינתו וצילם את התמונות.

גם צילום עיתונאי דוקומנטארי הוא צילום העונה על דרישת המקוריות על אף שהצלם אינו מעורב בהכנת הדמות והעמדתה לצילום (התובע מפנה לת.א. (ת"א) 24478/87  עוזי קרן נ' יפתח שביט, פ"מ תשנ"א, 139 (1991)).

צילום בנאלי שלא יזכה בהגנה

בעניין ע"א (מר') 3437/06  וייסהוף אליעזר נ' ויינברג אמיר [פורסם בנבו] (להלן: "וייסהוף") דן בית המשפט בצילום אקראי של יצחק רבין במקום ציבורי ונקבע כי 'צילום בנאלי' שהוא לא יותר מהעתקה פשוטה של אובייקטים ומסמכים אינו עונה על הקריטריון של מקוריות ואינו מוגן בזכויות יוצרים.

בית המשפט המחוזי בעניין וייסהוף מציין בפסק הדין את ההבחנה בין שני סוגי צילומים: הצילום האמנותי, שבו משקיע היוצר מכשרונו ביצירת היצירה ואשר עונה על קריטריון המקוריות והצילום הבנאלי שהוא לא יותר מהעתקה פשוטה של אוביקטים ומסמכים ואינו על קריטריון  זה (פסקה 17).

עמדתו של כב' השופט שנלר בעניין וייסהוף באשר למידת ההגנה על זכויותיהם של צלמים דוקומנטריים וצלמי עיתונות פורטה על ידו באופן הבא:

"צלמים דוקומנטרים וצלמי עיתונאות משקיעים, ללא ספק, עבודה ביצירותיהם העשויות לשקף מידה כזו או אחרת של יצרתיות ומקוריות. מידת היצרתיות ומקוריות  תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ועשויה להיות לה השלכה הן על שאלת עצם קיום זכות היוצרים ביצירה והן על שאלת הפרתה. 

כעיקרון, מקובלת עלי, כאמור, הקביעה כי צלמים בז'אנר זה, שאינם מעורבים בהכנת הדמות והעמדתה לצילום, זכאים לזכויות יוצרים ביצירות הצילום. אך, מידת ההגנה והשאלה אם הופרה הזכות תלויות במידת היצירתיות והמקוריות שבא לידי ביטוי ביצירות העומדות לדיון.

החשש הוא כי הגנה רחבה מידי לצלם הלוכד בעדשת מצלמתו דמות ציבורית ידועה בפוזיציה מסויימת, תהיה בעלת השלכה מרחיקת לכת על כל יצירת אומנות עתידית הנבנית ומפותחת מתוך צילום זה ובהסתמך עליו, ותגביל מעבר לנדרש את האפשרות ליצור ולפתח יצירות עם אותה הדמות.

האיזון הראוי לדעתי מחייב הבחנה ברורה בין הגנה לצילום עצמו, ובין הגנה לדמות המצולמת. הצלם אינו בעל הזכויות בפוזיציה בה נלכדה הדמות, בתווי פניה, פרטי הלבוש וביוצא באלה מאפיינים של הדמות שאינם תוצר מקורי ויצירתי שלו, הגם שהם מבטאים מידה כזו או אחרת של השקעתו ומיומנותו בצילום."

לאחר שהוא סוקר את המשפט המשווה מגיע השופט שנלר למסקנה הבאה:

"נראה לי, כי מידת ההגנה שראוי להעניק לצילום או תמונה של דמות מקורית שהיא יצירתו של היוצר, המוגנת היא עצמה בזכויות יוצרים, רחבה ממידת ההגנה שראוי להעניק לצילום דמותו של רבין ז"ל שהיא דמות ציבורית מוכרת וידועה שהייתה נתונה כל העת תחת עדשות המצלמה. הצילום העומד לדיון אינו צילום עיתונאי-דוקומנטרי של רגע יחודי ואין הוא מתעד "סקופ" עיתונאי או מצב נדיר או מיוחד. המשיב הגיע לאירוע כעיתונאי ומוקם יחד עם הצלמים האחרים שצלמו גם הם את רבין ז"ל באותו זמן בפוזיציות כאלה ואחרות.

אכן, אין להמעיט מהשקעתו המקצועית והיצרתית של המשיב, שבחר להגיע אל הטכס מצויד במצלמה מקצועית ובעדשה מיוחדת באורך מוקד של 300 מ"מ ובמפתח צמצם של 2.8 שאפשרו לו לצלם את רבין ז"ל ממרחק רב ובזווית ייחודית.

דא עקא, שכפי שנקבע בפסיקה, מבחן ההשקעה (עבודה) אינו מבחן אקסלוסיבי, ועדיין שאלה היא האם ראוי בנסיבות העניין לפרוס את ההגנה לא רק על הצילום עצמו אלא גם על תוכנו שעיקרו הוא מאיפייני דמותו ולבושו של רבין ז"ל והפוזיציה המיקרית בה נלכדה הדמות בעדשת מצלמתו של המשיב.

בצדק טען המערער כי אין המדובר בענייננו בצילום סטודיו שבו מכין הצלם את הדמות לצילום, מעמיד את הדמות והאלנמטים האחרים בו, קובע את הרקע ואת מידת התאורה, כמו גם מיקום המצלמה וזוויות הצילום. ההבדל בין צילום כזה ומידת ההשקעה ושיקול הדעת האומנותי העצמי של הצלם הכרוכים בו ובין הצילום העומד לדיון, צריך לבוא לידי ביטוי גם במידת ההגנה שראוי להעניק לזה מול האחר.

ההבדל במידת ההגנה משליך גם על המבחן שיש להפעיל לצורך הכרעה בשאלה האם הופרה זכותו של המשיב."

 התוצאה אליה הגיע כב' השופט שנלר הייתה כי התמונות אינן ראויות להגנת זכות יוצרים.

 בענייננו פסק בית המשפט כי הדברים שנכתבו על ידי כב' השופט שנלר אינם מתאימים למקרה הנדון. כאן אין המדובר בשימוש בדמות המצולמת אלא בשימוש מובהק בתמונות עצמן. בנוסף, אף אם מבחן המאמץ אינו המבחן הבלעדי עדיין יש מקום להגן, ככלל, על קניינם הרוחני של הצלמים.

 התמונות נשוא התביעה מקימות גם את המבחן האחר שעלה מפסק הדין בעניין וייסהוף, שכן המדובר בצילומים של רגע יחודי ושל 'סקופ עיתונאי' או מצב נדיר או מיוחד.

שינוי בגודל התמונה

נפסק כי גם במצב בו התמונה שפורסמה בעיתון מעריב קטנה במעט מהתמונה שצורפה לכתב התביעה ולתצהיר אין הדבר הופך את התמונות לאחרות או משנה את אופיין ומכאן שאין בכך כדי לשלול את זכותו של התובע לזכות יוצרים על התמונה המקורית או כפי שפורסמה במעריב, כיצירה נגזרת שהוכנה על בסיס הצילום המקורי שצילם. בין שהמדובר באותה יצירה עצמה ובין שהמדובר ביצירה חדשה שהיא 'ורסיה' של היצירה המקורית – זכות היוצרים בשתיהן היא של התובע.

הגנת השימוש ההוגן

אחד המעשים 'שלא יהא בהם משום הפרת זכות יוצרים' הוא 'כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית'.

בסעיף 19 לחוק החדש נקבע כי:

"(א)        שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.

(ב)        לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:

(1)        מטרת השימוש ואופיו;

(2)        אופי היצירה שבה נעשה השימוש;

(3)        היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;

(4)        השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה".

התובע טען כי בשל כך שלא ניתן קרדיט ליוצר כדי לשלול מהמפר את הגנת השימוש ההוגן.

 בפסק הדין שניתן בע"א (ת"א)  3038/02  זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 29.4.2007) (להלן: "זום") מצא בית המשפט המחוזי בתל אביב כי כדי שכלי התקשורת, באותו מקרה, הטלויזיה החינוכית, יוכל לחסות בצלה של הגנת הטיפול ההוגן עליו 'ליתן אשראי מתאים למערערת, היינו לאזכר את שמה ולציין את העובדה שהיא בעלת הזכויות'. אי מתן הקרדיט לצורך מתן הגנת השימוש ההוגן מצביעה על חוסר תום הלב מצד המפרסם.

עם זאת, בית המשפט פסק כי אין מדובר בכלל מוחלט אלא בכלל יחסי המחייב את האיזון המתבקש בין שני האינטרסים. הדעת נותנת כי באותם מקרים שבהם מרכז הכובד של הפרסום המפר הוא חינוכי – לימודי יהיה מקום למתן משקל נמוך יותר להיבט האחר של אי מתן הקרדיט ליוצר.

בענייננו נפסק כי ספק אם העתקת התמונה ושילובה במהדורות החדשות שערכה הנתבעת היא פעולה שערכה הוא כזה שיש בו כדי להצדיק את הפגיעה בזכות המוסרית ואת אי מתן הקרדיט.

 שימוש אגבי

טענת ההגנה הנוספת שמעלה הנתבעת היא כי המדובר בשימוש אגבי ביצירה שאינו מהווה הפרה וזאת בהתאם לסעיף 22 לחוק.

סעיף 22 לחוק קובע כי:

"שימוש אגבי ביצירה בדרך של הכללתה ביצירת צילום, ביצירה קולנועית או בתקליט, וכן שימוש ביצירה שבה הוכללה היצירה כאמור, מותר; לעניין זה, הכללה במתכוון של יצירה מוסיקלית, לרבות המילים הנלוות אליה, או של תקליט שבו היא טבועה ביצירה אחרת, לא תיחשב לשימוש אגבי."

בית המשפט פסק כי לא ניתן לראות בנטילה מכוונת של תמונות לצורך כתבה שכל מטרתה להציג את התמונות כמתארות אירוע בעבר כ'שימוש אגבי' בתמונות וקבלת עמדתה של הנתבעת עומדת בסתירה לנוסחו של סעיף 22.

 נפסק כי במקרה זה נטלה הנתבעת את התמונות מהעיתון ושילבה אותם במכוון בכתבה כאשר הן אחד מהמוטיבים המרכזיים של כל כתבה ולא מצולמות כבדרך אגב בעת צילום משהו אחר.

הפרת הזכות המוסרית  - טעות בשם הצלם כהגנה

כעולה מהתאור שלעיל הפרה הנתבעת גם את הזכות המוסרית בעת שנמנעה מלציין את שמו של המחבר על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים (ר' סעיף 4א' לפקודה). זכות זו נלווית לזכות היוצרים ובעלת מעמד עצמאי המקנה ליוצר את הזכות לפיצוי מקום בו הופרה (ר' ע"א 2790/93 Eisenman  נ' אלישע קימרון, פ"ד נד (3) 817, 841 (2004)).

 לו הייתה הנתבעת מציינת את שם האחר (כטעות) יתכן והייתה עומדת לה הגנה מפני הטענה להפרה אך מקום בו הנתבעת לא נתנה קרדיט גם לצלם האחר, שזהותו הייתה ידועה, שוב לא עומדת לה הגנה מפני הפגיעה בזכות המוסרית של התובע. לפיכך נמצא כי הנתבעת הפרה את הזכות המוסרית של התובע ביחס לעשר התמונות (למעט תמונת קו 300).

מספר ההפרות

בית המשפט פסק כי אין מדובר במסכת אחת של הפרה. המדובר בתמונות שונות וביצירות שונות שנעשה בהן שימוש בכתבות שונות.

האמור לעיל יפה לתמונות שפורסמו למעט שלוש תמונות מר לוינסון ז"ל ושתי תמונות משפחת ירדן שאותן ניתן לראות (כל קבוצה) כפרסום שהוא מסכת אחת של תמונות והפרה אחת.

בהתחשב בכך שכל קבוצת תמונות פורסמה יחד באותה הכתבה ניתן לראות שני המקבצים כשתי הפרות אף שהמדובר בחמש תמונות (ר' באשר להבחנה זו ת.א. (שלום י"ם) 10322/07 הארגון היציג של המבצעים בישראל נ' אגד אגודה  שיתופית לתחבורה בישראל (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 14.3.2010)

המדובר אפוא בשש הפרות של זכות היוצרים של התובע במסגרת התוכנית 'השבוע לפני' ובהפרה אחת במסגרת מהדורת החדשות.

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים והזכות המוסרית

סעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים - 1924, שחל נוכח מועד ההפרה קובע כי: "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח;..."

כב' הנשיא שמגר מזכיר בפסק הדין בע"א 592/88 שמשון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו, פ"ד מו (2) 254, 273 (1992) את השיקולים שהביאו לקביעת סכום הפיצוי הסטטוטורי ובהם המטרה לפצות את בעל הזכות ומולה הרצון להרתעת מפר או מפרים בפוטנציאליים אחרים. מכאן נקבע שיש לשקול את 'עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר'. עם זאת, עדיין ככל שלא הוכח נזק יש לפסוק את הפיצוי המינימאלי וזאת בשל שיקולי ההרתעה שהינה תכליתה המרכזית של קביעת הפיצוי הסטטוטורי המינימאלי (השווה רע"א 1108/04 קידמה נ' גדי אבקסיס, (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו],  20.12.2004)).

נפסק כי יש להעמיד את הפיצוי בסכום של 105,000  ₪ (15,000 ₪ לכל אחת מההפרות) בכל הנוגע להפרות זכות היוצרים.

ובסכום נוסף של 20,000  ₪ עבור הפרת הזכות המוסרית בכל התמונות.

בקביעת סכום הפיצוי הביא בית המשפט בחשבון את השיקולים הבאים:

  1. המדובר במספר רב של הפרות שנעשו באופן שיטתי ומצטבר על ידי הנתבעת. ההפרות בוצעו על ידי מי שעיסוקו תקשורת וחזקה עליו כי הוא מודע היטב לזכויות אחרים ולחובה להקפיד עליהם ובוודאי על חובתו לתת קרדיט ליוצר היצירה.
  2.  לא ניתן כל הסבר על ידי הנתבעת לכך שלא נבדק מי צלם התמונות ולא נתבקשה הסכמתו לשימוש בהן ולא ניתן לו קרדיט ובמקרה זה המשקל שיש לתת לקושי האפשרי באיתור הצלם אינו רב. על חלק מהתמונות הופיע שמו של התובע ובירור קל יחסית בעיתון מעריב היה מפנה את הנתבעת אל התובע.
  3.  חומרת ההפרות רק מתגברת מקום בו התובע עצמו אינו חולק כי הנתבעת הייתה נהנית מהגנת השימוש ההוגן אם הייתה משדרת את התמונות כאשר ניתן לו קרדיט. מכאן שיש מקום גם לשיקולי הרתעה, העומדים גם הם בבסיס הפיצוי הסטטוטורי לפי הפקודה ומחייבים מתן מסר ברור לנתבעת ולאמצעי תקשורת אלקטרונית וכתובה אחרים לבל יטלו את יצירותיהם של האחרים, גם אם ניתן לעשות בהן שימוש הוגן, ללא הסכמתם וללא הסדרת התשלום עבור זכויותיהם ולמצער ללא מתן הקרדיט המתאים מקום בו חלה ההגנה.
  4. בית המשפט לא שותף לעמדת הנתבעת כי לא נגרם לצלם כל נזק כאשר נוטלים את תמונותיו.  היכולת של צלם להנות מפרי יצירתו מותנה בחשיפתה ובכך שהנחשפים ליצירה מודעים לכך שהוא היוצר. מטעם זה מקום בו היה הפרסום נעשה תוך מתן הקרדיט היו צופי התוכניות השונות נחשפים לשמו של התובע ולכך שהוא הצלם ויתכן שמכאן הייתה צומחת לו טובת הנאה כלשהי, בין בפניית לקוחות אחרים ובין בהכרת פועלו וטיב עבודתו.
  5.  מנגד אף שיתכן והיה מקום לפסוק את הסכום המקסימאלי – מצא בית המשפט להביא בחשבון כי השימוש שנעשה היה למטרת שירות לציבור בפרסום כתבות על אירועים הסטוריים. אין המדובר בשימוש למטרת רווח מיידי אלא במילוי תפקידה של הנתבעת על פי דין.
  6.  מאחר ולא הוכח קיומו של נזק ואין אפשרות לכמת את הנזק בראיות שהובאו נכון  שלא להסתפק ברף התחתון של הפיצוי הסטטוטורי אך לא לפסוק את הרף התחתון. החיל בית המשפט את אותם קריטריונים גם על התמונה שלגביה חל הדין החדש.

10 במאי, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים בגופן

זכויות יוצרים בגופן

תביעה שהגישה חברת מסטרפונט כנגד חב' החדשות הישראלית. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט חגי ברנר.  ביום 10.5.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 1,000,000 ₪ בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בגופנים ("פונטים") מסוג "נרקיס תם" ו"נרקיס חדש".

חברת החדשות שידרה במהלך מהדורת החדשות שלה, מספר כתוביות שיש בהן שילוב של שני סוגי הגופנים, קרי, מילים מסויימות הורכבו מאותיות מסוג "נרקיס תם" בצירוף שש אותיות מסוג "נרקיס חדש" (ג', כ', ך', ס', פ' ו- ף').  בעקבות שידורים אלה, הוגשה התביעה כנגד חברת החדשות וכנגד משרד הפרסום - פרימוס.

פרימוס היתה בעלת רשיון כדין מאת התובעים, לעשות שימוש בגופנים ואין חולק כי חברת החדשות לא רכשה מאת התובעים רשיון לשימוש בגופנים.

התובעים טענו בכתב התביעה כי הנתבעות הפרו את זכות היוצרים שלהם בגופנים, הן הכלכלית והן המוסרית, וכן ביצעו שורה ארוכה של עוולות ובהן רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, גזל וכו'.

נפסק

התביעה מתקבלת באופן חלקי, חברת החדשות תשלם לתובעים פיצוי בסך 70,000 ₪. מתוך סכום זה (ולא במצטבר אליו), פרימוס תשלם לתובעים פיצוי בסך 10,000 ₪ ביחד ולחוד עם חברת החדשות.

כמו כן, חברת החדשות תשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הגנת מדגם שוללת הגנת זכות יוצרים

הנתבעים טענו כי גופנים אמורים להיות מוגנים, אם בכלל, רק במסגרת מדגם רשום ולא במסגרת זכות יוצרים. על כן אם ייקבע כי גופנים ראויים להגנתו של מדגם רשום, אזיי ממילא מתבקשת המסקנה כי אין לתובעים עילה בגין הפרת זכות יוצרים. שכן ס' 22 (1) לחוק זכות יוצרים, 1911, קובע כי החוק לא יחול על "סימני אמצאה" (מדגמים) הראויים להרשם לפי חוק הפטנטים.

קרי, אין הגנה של זכות יוצרים לגבי יצירה הראויה להרשם כמדגם.

האם גופן מוגן במדגם או בזכות יוצרים

נפסק, כי השאלה העקרונית הוכרעה אך לאחרונה בפסק דינו המנחה של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט פרופ' ע' גרוסקופף), בגדרו של ת.א. 5311-04-08 נרקיס נ' מיקרוסופט [פורסם בנבו] (להלן: "ענין נרקיס"). בית המשפט קבע כי דיני המדגמים אינם חלים על גופנים, לא על פי לשונה של פקודת הפטנטים והמדגמים, וגם לא על פי שיקולי מדיניות ראויה. לא על פי לשונה של הפקודה, שכן זו מגדירה מדגם כ"קווי דמות, צורה, דוגמא או קישוט שמייחדים לכל חפץ ...", ואילו סימנים של השפה הכתובה אינם בבחינת "חפץ"; לא על פי שיקולי מדיניות ראויה, שכן לא ראוי לגרוע מן ההגנה הניתנת לטיפוגרפים המעצבים גופנים, בהשוואה ליוצרים פונקציונליים אחרים דוגמת אדריכלים וציירי מפות.

גם משך ההגנה הקצר יחסית על מדגם (15 שנה בלבד), לא מתאים לגופן, שמשך חיי המדף שלו הוא עשרות שנים, ושיווקו אורך זמן רב.

עוד הצביע בית המשפט על כך שההגנה על פי דיני המדגמים היא מיושנת ומסורבלת, כרוכה בעלויות ואינה אפקטיבית.

סיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי "שיקולי מדיניות אינם יכולים להצדיק לתת לפקודת הפטנטים והמדגמים פרשנות רחבה, המביאה לכך שנראה גופן כראוי להירשם כמדגם, ונשלול את האפשרות להגן עליו מכוח דיני זכויות היוצרים. ... שיקולי המדיניות מצדיקים להעניק ליוצר הגופן הגנה מקבילה לזו שמוענקת ליוצרים אחרים ...".

סיכומו של דבר, בהתאם להלכה שנפסקה בענין נרקיס הנ"ל, ההגנה הראויה על גופנים היא במסגרת זכות יוצרים ולא במסגרת רישומו של מדגם.

האם במקרה דנן מדובר ביצירה מקורית

הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי הגופנים אינם ראויים להגנתה של זכות יוצרים, משום שנרקיס הודה כביכול בעת חקירתו, כי האותיות שלו אינן מקוריות, אלא הועתקו מכתבי יד עתיקים.

בית המשפט דחה טענות אלו ופסק כי מתוך הקשר הדברים ניתן להבין כי נרקיס אולי הושפע ממקורות שונים, או קיבל השראה מהם, אך בוודאי שלא ניתן לקבוע כי נרקיס פשוט העתיק את הגופן ממקור מסויים כלשהו, והנתבעות גם לא מצביעות על מקור מסויים כזה.

הכלל הוא שדי במידה מינימלית של השקעה ויצירתיות על מנת שיצירה תזכה להגנה בתור יצירה ספרותית (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון  [פורסם בנבו]).

הדעה הרווחת היא שנדרשת לא רק מקוריות (קרי, שהיוצר הוא אכן המחבר הראשון), אלא גם יצירתיות מסויימת (קרי, שהיצירה תהיה ביטוי של מחשבה מקורית), כדי להצדיק את מתן ההגנה של זכות יוצרים (ראה גם ע"א 513/89-Interlego A/S נ' .Exin - Lines Bros S. A  פ"ד מח(4), 133).

נפסק כי אין ספק שבמקרה דנן עונים הגופנים על הדרישות המינימליות של השקעה ויצירתיות.

הגנה על מוצרים פונקציונאליים בזכויות יוצרים

בית המשפט דחה את טענת הנתבעות לפיה במקרה דנן הגופנים אינם ראויים להגנה משום ש"הצורה מוכתבת על ידי הפונקציה". אכן, כאשר עסקינן באותיות, ישנה הגבלה מסויימת על אופן העיצוב, על מנת שיישמרו מאפייני האותיות וניתן יהיה לזהותן כאותיות בשפה העברית ולקרוא את המילים המורכבות מהן, אך מאידך, קיימות דרכים רבות מספור בהן ניתן לעצב אות מסויימת, תוך שמירת זיהוייה הפונקציונלי כאות המוכרת לכל.

סיכומו של דבר, הגופנים שבמחלוקת עונים על הדרישות המינימליות לשם הגנתה של זכות יוצרים, והם מהווים יצירת אמנות שימושית הראויה להגנה.

האם הופרה זכות היוצרים הכלכלית (החומרית) בגופנים

מקובל להבחין בין שני סוגי זכות יוצרים: הזכות הראשונה היא הזכות הכלכלית (המכונה גם הזכות החומרית). זוהי זכות הניתנת להעברה. הזכות השניה היא הזכות המוסרית. זכות זו נשמרת לעולם ליוצר, גם אם הזכות הכלכלית הועברה לאחר.

נפסק כי פרימוס היתה רשאית להפיק את הטקסטים הקבועים ולמכור אותם לחברת החדשות, וכי חברת החדשות היתה רשאית לשדר את הטקסטים הקבועים במסגרת מהדורות החדשות שלה, בלא צורך ברשיון נוסף מאת התובעים.

ואולם שונים בתכלית הם פני הדברים בכל הנוגע לשימוש שעשתה חברת החדשות בקובץ המחשב true type שהכינו עבורה אנשי פרימוס, לצורך כתיבת הטקסטים המשתנים שיופיעו על המסך בעת השידור, על פי צרכי המהדורה הספציפית. אין חולק כי חברת החדשות לא רכשה את זכות השימוש בגופנים, לצורך כתיבת הטקסטים המשתנים, לא מן התובעים וגם לא מפרימוס (שממילא, לא היתה רשאית למכור להם את זכות השימוש בגופנים, זכות הנתונה לתובעים לבדם).

נפסק כי בענין הטקסטים המשתנים הופרה זכות היוצרים הכלכלית בגופנים, בין אם הובהר לנציגי חברת החדשות כי עליהם לרכוש רשיון שימוש, ובין אם לאו.

הגנת המפר התמים

נפסק כי חברת החדשות הפרה בתחילה בתום לב את זכות היוצרים של התובעים ואולם תום ליבה של חברת החדשות בעת ביצועו של המשדר הראשון איננו שולל את חבותה כלפי התובעים, שכן הגנת מפר תמים לפי ס' 8 לחוק זכות יוצרים, 1911, אינה חלה במקרים כגון זה. הגנת מפר תמים נתונה רק למי שלא ידע ולא היה צריך לדעת כי קיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה המפירה. לעומת זאת, ההגנה לא תחול כאשר הנתבע רק טעה לגבי זהותו של בעל זכות היוצרים. ראה ע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט(6), 421 , 430-431 (2005).

נפסק כי גם פרימוס נהגה בענין זה בתום לב, הגם שבאופן רשלני, משום שלא מתקבל על הדעת כי תבחר להפר במודע את זכות היוצרים של התובעים, שעה שהיא טרחה ורכשה מהם בתמורה מלאה את זכות השימוש בגופנים, כמו גם לנוכח העובדה שהיא לא גבתה תמורה כספית נוספת מחברת החדשות בגין יצירת קובץ המחשב שבאמצעותו הופקו הטקסטים המשתנים. בנסיבות אלה, לא היה לפרימוס כל אינטרס להפר דווקא בענין הטקסטים המשתנים את זכות היוצרים של התובעים.

הגנת השימוש ההוגן

בית המשפט דחה את טענתה של פרימוס לפיה יצירת קובץ המחשב שנמסר לידיה של חברת החדשות, אינה עולה כדי הפרה של זכות היוצרים. גם לא מדובר ב"שימוש הוגן", שכן יצירת אמצעי טכני שמאפשר להפר זכות יוצרים, כפי שהיה במקרה דנן, אינה יכולה להחשב שימוש הוגן. פרימוס מפנה בענין זה להוראות ס' 19 לחוק החדש, המגדירות מהו "שימוש הוגן" ביצירה, אך יצירתו של קובץ המחשב אינה באה בגדרה של אף אחת מבין חלופותיו של ס' 19.

הזכות המוסרית כזכות אישית שאינה ניתנת להעברה

זכות היוצרים המוסרית בגופנים שייכת אך ורק ליוצרם, נרקיס, להבדיל מהתובעים 1 ו- 2, שקיבלו מנרקיס רשיון בלעדי לשיווקם של הגופנים וכן רשות לעבדם למדיה דיגיטלית. בשונה מזכות היוצרים הכלכלית, הניתנת להעברה, הרי שהזכות המוסרית היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, והיא נותרת לעולם בחזקתו של היוצר עצמו, אף לאחר שהעביר את זכותו החומרית ביצירה. כך היה הדין על פי ס' 4א' לפקודת זכות יוצרים, (להלן: "הפקודה") וכך הוא הדין גם כיום, לפי ס' 45(ב) לחוק החדש (ראה גם ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 834, 838).

הפרת הזכות המוסרית בסילוף

התובעים טענו לפגיעה מסוג של סילוף, פגימה והפחתת ערך ביחס ליצירה לפי ס' 4א'(2) לפקודה.

נפסק כי לא נפגעה זכותו המוסרית של נרקיס.

מדובר איפוא ביצירה בעלת אופי פונקציונלי, ובהתאם לכך, מידת ההגנה שהיא זוכה לה מוגבלת לאות הבודדת ולא לצירופים של אותיות. באותיות עצמן לא נעשה כל שינוי או פגימה.

העובדה שנעשה שימוש בשני סוגי גופן במילה אחת, אינה יכולה להחשב סילוף, פגימה או שינוי של היצירה, שכן לענין זה היצירה היא כל אות בפני עצמה.

בוודאי שאין בשימוש כזה כדי לפגוע בכבודו או בשמו של יוצר הגופן.

בית המשפט קיבל את טענתה של פרימוס בסיכומיה, לפיה בהתאם לס' 50(ב) לחוק החדש, ביצוע פעולה סבירה ביצירה, איננו מהווה הפרה של הזכות המוסרית בה, כאשר לענין זה רשאי בית המשפט להתחשב, בין השאר, באופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה.

יתר על כן, במקרה דנן העובדה שנעשה שימוש בשני סוגי גופן נראית לעינם של טיפוגרפים בלבד, דוגמת התובע 2. אדם מן היישוב כלל איננו מסוגל להבחין כי מדובר בגופנים שונים זה מזה. ברי איפוא כי לא ניתן לדבר בנסיבות אלה על פגיעה בשמו של נרקיס או על הפחתת ערכה של היצירה.

בנוסף, הנתבעות הדגימו כיצד השימוש בשני סוגי גופן באותה מילה ממש הוא דבר נפוץ בענף העיצוב הגרפי, ואפילו התובעת 1 משלבת בעצמה בין סוגי גופן שונים בלוגו שלה.

זאת ועוד, מעדותו של נרקיס עולה כי הוא עצמו לא היה מודע לפגיעה כלשהי בכבודו או בשמו הטוב, ולמעשה, דומה שלא הבין על מה המהומה, שכן מבחינתו, התביעה הינה אך ורק בגין שימוש ללא רשות בגופנים.

סיכומו של דבר, יש לדחות את הטענה בדבר הפרת זכותו המוסרית של נרקיס.

מספר ההפרות לחישוב הפיצוי

ברע"א 4148/09 אקו"םנ' יום טוב, (2009) [פורסם בנבו], נפסק כי: "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה ... לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי עת נקט במבחן זה."

שם היה מדובר בהשמעת שלוש עשרה יצירות מוסיקליות מפירות ברצף, במהלך ארוע שמחות אחד, ואושרה החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לענין הפיצוי הסטטוטורי מדובר בהפרה אחת בלבד, שכן מדובר במסכת אחת במסגרת ארוע מפר אחד.

נפסק כי כל משדר חדשות שבוצעו במהלכו הפרות של זכות היוצרים בגופנים, מהווה לענין הפיצוי הסטטוטורי הפרה אחת בלבד. הואיל ועסקינן בארבעה משדרים, שכל אחד מהם נעשה ביום אחר, מדובר בארבע הפרות בלבד.

גובה הפיצוי בגין כל הפרה

ס' 3א' לפקודה קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪.

בית המשפט סבר כי יש לערוך הבחנה בין גובה הפיצוי בגין המשדר הראשון, לבין שלושת המשדרים הבאים.

הסיבה לכך היא שמיד לאחר המשדר הראשון, נדרשה חברת החדשות על ידי פרימוס לחדול מכל שימוש בגופנים כל עוד לא הוסדר השימוש בהם.

מכאן שחברת החדשות ביצעה את שלושת המשדרים הבאים חרף ידיעתה אודות ההפרה של זכות היוצרים בגופנים.

על כן, בעוד שבגין המשדר הראשון ראוי להסתפק בפיצוי סטטוטורי בסך 10,000 ₪, לנוכח תום ליבם של כל המעורבים בהפרה, לא כך הם פני הדברים בכל הנוגע לשלושת המשדרים הבאים. בגין משדרים אלה ראוי להשית על חברת החדשות פיצוי סטטוטורי בסך 20,000 ₪ בגין כל שידור, ואין מקום להשית פיצוי כלשהו על פרימוס לנוכח נסיונה למנוע את המשך ההפרה.

לפיכך נפסק כי, התובעים זכאים לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין המשדר המפר הראשון, ולפיצוי בסך 60,000 ₪ בגין שלושת המשדרים הבאים. חבותה של חברת החדשות היא בגין מלוא הסכום, ואילו חבותה של פרימוס מוגבלת לסך של 10,000 ₪, ביחד ולחוד עם חברת החדשות ולא באופן מצטבר, וזאת בגין המשדר הראשון.

הקשר בין הפיצוי לבין הנזק הממשי שנגרם

טוענות הנתבעות כי יש ליתן משקל לעובדה שנזקם האמיתי של התובעים מסתכם בסכום זעום של כ- 5,700 ₪ בלבד, הוא המחיר שחברת החדשות היתה נדרשת לשלם לו רכשה מהתובעים כדין את זכות השימוש בגופנים.

בית המשפט דחה טענה זו.

פשיטא שרכישת עותק חוקי של יצירה, זולה הרבה יותר מן הפיצוי המושת על המפר בדיעבד, לאחר שהתגלתה דבר ההפרה. יחד עם זאת, משיקולי מדיניות ראויה אין מקום לתחום את הפיצוי לגובה המחיר שניתן היה לשלם לבעל הזכויות מלכתחילה, טרם ההפרה, שאם לא כן, נעודד בכך הפרת זכויות יוצרים, שהרי המפר לא יקח על עצמו כל סיכון: אם ייתפס, ישלם בסופו של דבר סכום דומה לאותו תשלום שיכול היה לשלם מלכתחילה, ומה הועילו איפוא חכמים בתקנתם?

6 בינואר, 2011,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים בצילום

אבי ראובני נ' מפה - מיפוי והוצאה לאור בע"מ

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט צבי זילברטל (תא (י-ם) 3560/09) - 6.1.2011

תחום: פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים בצילום נושאים: מספר הפרות בצילומים שונים, הגנת השימוש ההוגן, שמוש הוגן ביחס לזכות המוסרית, גובה הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

עובדות:

עניינו של פסק דין זה בשתי תובענות שהגישו אבי ראובני ואמיר ריבלין נגד הנתבעת, חברת מפה – מיפוי והוצאה לאור בע"מ, בטענה כי הפרה את זכויות היוצרים שלהם ב 15 צילומים מקוריים שצילמו, שעה שכללה את הצילומים בספר שהוציאה לאור, מבלי לקבל את רשותם של התובעים ומבלי להעניק להם קרדיט ראוי בדרך של ציון שמם בספר כמי שצילמו את אותם צילומים. התובע ראובני העמיד את תביעתו על סכום כולל של 450,000 ש"ח והתובע ריבלין על סכום של 150,000 ש"ח.

התובעים טוענים כי הצגת התצלומים באתר האינטרנט "פליקר" נעשתה במסגרת רישיון הנקרא "Creative Common", הקובע כי ניתן לעשות שימוש בתצלומים בכפוף למילוי שלושה תנאים: מתן קרדיט ליוצרים, שימוש שאינו מסחרי, ואיסור על עשיית יצירה נגזרת מהצילומים. התובעים טוענים כי הנתבעת לא עמדה אף לא באחד משלושת התנאים האמורים.

נפסק:

התביעה מתקבלת. בגין הפרת זכות היוצרים נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של 3,000 ש"ח בגין כל אחת מ-15 ההפרות שבספר (הן עבור הפגיעה בזכות היוצרים והן עבור הפרת הזכות המוסרית), וכן 2,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיו של התובע ראובני בתצלום שפורסם באינטרנט.

לפיכך תשלם הנתבעת לתובע ראובני סכום של 35,000 ש"ח (11 הפרות בספר והפרה בפרסום באינטרנט) ולתובע ראובני סכום של 12,000 ש"ח.
כן נפסק כי הנתבעת תחזיר לתובעים מחצית מסכום האגרה ששילמו ותישא בשכ"ט עו"ד בשתי התובענות בסכום כולל של 9,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות:

מספר ההפרות במסגרת מסכת של הפרות

בפסק דין בעניין אקו"ם נקבע כי השמעה של 13 שירים שונים (של יוצרים שונים) במהלך שמחה משפחתית מהווה הפרה אחת, מאחר והמבחן הקובע הינו סוג הזכות שנפגעה ולא מספר האקטים המפרים. ההחלטה בפרשת אקו"ם התבססה על פסק הדין המנחה שניתן בפרשת שגיא (ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2) 254 (1992)), בו נקבע מבחן סוג הזכות שהופרה (ולא מנספר האקטים המפרים) כמבחן הקובע לעניין מספר ההפרות.

על פי הוראת הדין הישן (סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים), הפיצוי שהוסמך בית המשפט לפסוק "לכל הפרה" היה אמור להיות בשיעור שלא יפחת מ-10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח. בפרשת שגיא היה מדובר בהפרת זכויות יוצרים במחזה, כאשר נטען שכל פעם שהמחזה הועלה על בימת התיאטרון היה בכך משום הפרה המזכה בפיצוי הסטטוטורי. כב' הנשיא שמגר דחה טענה זו ופסק, כי בדרך כלל "יהיה נכון לראות ... בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות ובענייננו זכות יוצרים – כמקימה עילת תביעה אחת בלבד ... " (שם, סעיף 13 לפסק הדין). על כן – "'ההפרה' אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על ידי הנתבע, ואין זה משנה מה מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי 'כל הפרה' יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (שם, סעיף 10 לפסק הדין).

עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270).

בפסיקה מאוחרת יותר, אף היא בקשר עם הוראת סעיף 3א לפקודה, נקבע (מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן) כי העתקת חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה, שפורסמו במהלך 4 שנים, מהווה 11 הפרות שונות, שכן כל חוברת מהווה יצירה המקנה זכות יוצרים עצמאית למחברה (ע"א 3616/92 דקל נ' חשב, פ"ד נא(5) 337 (1997), להלן – "פרשת דקל").

מאידך גיסא, כאשר היה מדובר במודולים שהרכיבו תוכנה פיננסית, מצא בית המשפט שאין הם מהווים יצירה עצמאית נפרדת מהתוכנה עצמה ועל כן העתקת כל אחד מהם אינה בגדר הפרה נפרדת (ע"א 2392/99 אשרז נ' טרנסבטון פ"ד נז(5) 255 (2003)).

כאמור, לרקע ההלכות הנ"ל פסק בית המשפט המחוזי בחיפה בפרשת אקו"ם, לעניין סעיף 3א לפקודה, כי השמעה פומבית של 13 שירים שונים במהלך אירוע אחד של שמחה משפחתית מהווה הפרה אחת של זכויות היוצרים ביצירות המושמעות. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור בפרשה הנ"ל בהזכירו "כי המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה".

נפסק כי, ההחלטה בפרשת אקו"ם ופסקי הדין הנוספים אליהם היפנו בעלי הדין מתייחסים, רובם ככולם, למצב המשפטי שעל-פי הפקודה, שהוראותיה הוחלפו בהוראות החוק החדש משנת 2007.

פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים שניתנו לאחר ההחלטה בפרשת אקו"ם אימצו את ההלכה שנקבעה. כך למשל קבע כב' השופט ע' בנימני בפרשת ברקת התלתן, כי: "ההלכה היא כי המילים 'כל הפרה' בסעיף 3א לפקודה אינן מאפשרות לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד. המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. כאשר מדובר במסכת מעשים שמפרה סוג זכויות אחד, הרי שאין לראות בכל מעשה כהפרה נפרדת העומדת בפני עצמה" (ת"א (מחוזי-ת"א) 2555/04 הפדרציה הישראלית לתקליטים נ' ברקת התלתן, [פורסם בנבו] פיסקה 22 (21.9.09).

בפרשה נוספת (ת"א (מחוזי-ת"א) 2068.07 בילסקי נ' עיריית ראש העין, פיסקה ח' (20.9.10)) קבעה כב' סגנית הנשיאה פלפל, בהסתמך על ההחלטה בפרשת אקו"ם, כי ביצוע של חמש יצירות מוסיקליות המוגנות בזכויות יוצרים במהלך שני קונצרטים נפרדים, מהווה שתי הפרות (בהתאם למספר הקונצרטים) ולא חמש (בהתאם למספר היצירות) לעניין סעיף הפיצוי.

למסקנה דומה הגיע בית משפט השלום בתל-אביב בפרשת שוחט (ת"א (שלום-ת"א) 10560/08 שוחט נ' שמש, 25.5.10) [פורסם בנבו] – באותו עניין נעשה שימוש בעשרה תצלומים שצילם התובע במופע בו נכח, תוך פגיעה בזכות היוצרים שלו. התצלומים המפרים פורסמו ע"י הנתבע באתר אינטרנט בשני מועדים שונים. בית המשפט ראה בכך שתי הפרות בלבד והתייחס לתצלומים כאל סדרה אחת שנוצרה בהזדמנות בודדת. מקרה שלכאורה ממשיך את מגמת הפסיקה הנ"ל נדון בת"א (מחוזי-חי') 454/07 פורת נ' פסגות [פורסם בנבו] (14.11.10). בפרשה זו אמנם נקבע, בהסתמך על ההחלטה בפרשת אקו"ם, כי העתקת 173 מאמרים קצרים שחיברה התובעת אינה אלא הפרה אחת, שכן אין "לספור את מספר ההפרות שאירעו אלא את מספר סוגי הזכויות שנפגעו". אלא שבית המשפט הדגיש שם, כי הערך העיקרי של כל מאמר היה נעוץ בהיותו חלק ממאגר של מידע בנושא בו עסקו המאמרים (דיני עבודה), כך שנראה שבית המשפט התייחס אל המאמרים כאל חלקיה של יצירה אחת ולכן ראה בשרשרת ההפרות מסכת אחת של מעשים.

לעומתם, כב' השופט א' דראל קבע בפרשת גוטמן (ת"א (שלום-י-ם) 18571/08 גוטמן נ' בריזה, [פורסם בנבו] פיסקאות 22-25 (18.11.09)), כי בפרסום מפר של כתבה ובה ארבעה תצלומים יש חמש הפרות שונות של זכויות היוצרים, מאחר ובכל אחת מהתמונות (בנוסף לטקסט) הושקעה השקעה נפרדת ואין לראותן כיצירה אחת. כב' השופט דראל אף איבחן את אותו מקרה מנסיבותיה של פרשת אקו"ם, שכן שם הדגיש בית המשפט המחוזי את העובדה שהנציג מטעם התובעת (אקו"ם) לא הזהיר את הנתבעים לאחר ההפרה הראשונה ובכך איפשר את המשכה.

ראו גם פסקי דין נוספים, שניתנו טרם ההחלטה בפרשת אקו"ם, ובהם נקבע כי הפרה של הזכויות ביצירות שונות, גם אם היא נעשתה במסגרת פרשה אחת, מהווה הפרה עצמאית: ת"א (שלום-י-ם) 15155/06 קופר נ' תבירו, [פורסם בנבו] (6.1.08); ת"א (שלום-ת"א) 69995/04 ערד נ' משכל, [פורסם בנבו] (27.4.08). בדומה לכך, בע"א (חי') 4886/99 אקו"ם נ' מאי, [פורסם בנבו] (4.10.00) ראה בית המשפט המחוזי בחיפה לפצות בגין שתי הפרות כאשר היה מדובר בהשמעת שתי יצירות במסעדה בערב מסוים, ולא התייחס לעניין כאל פרשה אחת המבטאת הפרה אחת (כפי שנעשה בפרשת אקו"ם).

במחלוקת ביחס לפרשנות הראויה של סעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים במצב הדברים הנדון כאן, פסק בית המשפט כי יש לקבל את עמדת התובעים ולקבוע, כי הפרות של אותה זכות יוצרים ביצירות שונות לא תיחשבנה כהפרה אחת (גם אם כל ההפרות נעשו באירוע אחד או בפרסום אחד), אלא כהפרות אחדות שמספרן הוא כמספר היצירות שהזכויות בהן הופרו.

מסקנה זו מתחייבת מהגיון הדברים ומהתכלית ההרתעתית של הסעיף והחוק, שהיא להגן על זכויות היוצרים, לקדם את היצירה המקורית ולצמצם ככל הניתן את כמות ההפרות. כל אחד מהתצלומים הנדונים הוא בחזקת יצירה מקורית ועצמאית, שחיבורה חייב השקעה של זמן, מאמץ, כשרון ומקוריות, ולפיכך יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של הזכויות בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי. יודגש, כי אין מדובר בענייננו (במובחן מחלק מהפרשות שנסקרו לעיל) בסיטואציה עובדתית שתצדיק להתייחס אל התצלומים כאל סדרה אחת ולראות בסדרה, להבדיל ממרכיביה, יצירה אחת. כל תצלום מתאר אובייקט שונה. התצלומים נעשו בהזדמנויות שונות, גם אם חלקם באותו התאריך. העובדה שכולם מתארים אותו האירוע (מסע עלייה לרגל) אינה הופכת אותם ליצירה אחת, בדיוק כשם שסדרת פורטרטים של אותו האובייקט לא תיחשב, במקרה הרגיל, יצירה אחת של יוצר התמונות.

לא יהיה זה נכון לקבוע כי הפרה של זכויות יוצרים ביצירות שונות, היא שוות ערך מבחינת מספר ההפרות להפרת הזכויות ביצירה אחת בלבד. מסקנה מעין זו עלולה כמובן להביא לתוצאות שאינן סבירות, שלפיהן פרסום מפר אחד, בו נעשה שימוש בעשרות או במאות יצירות שזכויות היצרים בהן הופרו, ייחשב כשווה ערך, לעניין כמות ההפרות, לפרסום המפר זכויות ביצירה אחת בלבד. מסקנה מעין זו מעודדת למעשה את ריבוי ההפרות ולפיכך מנוגדת לתכלית הסעיף, שכן היא מתמרצת את המפר – משעה שהפר את הזכויות ביצירה אחת – להפר את הזכויות בעוד ועוד יצירות, כל עוד הדבר נעשה במסגרת אותו פרסום מפר. אמנם, סעיף 56(ב) לחוק קובע כי בית המשפט יתחשב, לעניין הפיצוי הסטטוטורי, בהיקף ההפרה ובחומרתה. אולם כל עוד נקבע כי מדובר בהפרה אחת בלבד, מוגבל בית המשפט בפסיקת הפיצויים על פי סעיף זה לפיצוי בסכום של 100,000 ש"ח, ומכאן נובע כי הפרה של הזכויות ביצירה אחת והפרה של הזכויות ביצירות רבות, כל עוד אלו נעשות באותה מסגרת, עשויות לזכות את התובע בסכום פיצויים של 100,000 ש"ח לכל היותר.

הגנת השימוש ההוגן

על פי פסיקת בתי המשפט, אין לומר כי פרסום מהווה שימוש הוגן שעה שהוא אינו מעניק קרדיט ליוצר ואינו מאזכר כלל את שמו. הלכה היא כי בחינת השימוש ההוגן נעשית בשני שלבים מצטברים: בשלב הראשון, שהוא השלב העיקרי, נבחנת השאלה העקרונית הכללית אם מדובר בשימוש הוגן, ולאחר מכן נבחנת השאלה אם השימוש נעשה לצורך אחת מהמטרות הספציפיות המופיעות בחוק (ע"א 8393/06 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577 (2000), בעמ' 597; רע"א 2687/92 גבע נ' וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251 (1993), בעמ' 270). באשר לשלב הראשון נקבע, כי אין מדובר בשימוש הוגן שעה שלא ניתן בפרסום קרדיט הולם ליוצר.

אמנם, פסקי דין בעבר ניתנו ביחס למונח "טיפול הוגן" שהופיע בסעיף 2(1)(I) לחוק זכות יוצרים, 1911 שקדם לחוק הנוכחי, אולם נוכח העובדה כי מדובר בסעיפים זהים במהותם ודומים בניסוחם, אין כל טעם לסטות מההלכה הברורה שהותוותה. עוד יש לציין בהקשר זה, כי פרסום התמונה נעשה באתר האינטרנט של נתבעת 2 שהינה חברה מסחרית, המשמש אותה לשם הפקת רווחים. עניין זה מחזק אף הוא את המסקנה כי אין מדובר בשימוש הוגן כהגדרתו בחוק.

שמוש הוגן ביחס לזכות המוסרית

מעבר לצורך ניתן להוסיף, כי גם אם היה נקבע כי מדובר בשימוש הוגן, הרי שהנתבעת עדיין היתה חבה בתשלום פיצויים לתובע ראובני בגין הפרת זכותו המוסרית בתמונה, שכן בהתאם להוראת סעיף 18 לחוק זכות יוצרים, הגנת השימוש ההוגן אינה חלה על הפרה של הזכות המוסרית.

גובה הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

נפסק לתובעים פיצויים בגין 16 הפרות של זכות היוצרים (הכלכלית) ו-16 הפרות של הזכות המוסרית.

באשר לסכום הפיצוי, סעיף 56(ב) לחוק זכות יוצרים, מתווה את השיקולים השונים שעל בית המשפט לבחון בבואו לקבוע את השיעור הראוי. במקרה שלפנינו, יש להביא לחובת הנתבעת את היותה הוצאת ספרים שנושא זכויות היוצרים הוא חלק בלתי נפרד מעיסוקה ואינו זר לה, ולפיכך שומה עליה להקפיד הקפדה יתרה על שמירתן (ראו ת"א (ת"א) 69995/04 ערד נ' משכל, [פורסם בנבו] פסקאות 28 ו-46 (2008)), דבר שלא נעשה על ידה במקרה זה, שבו לא פעלה בשקדנות הנדרשת לשם בירור הזכויות בתמונות טרם הוצאת הספר לאור. ביחס לחומרת ההפרה, מדובר בפרסום מספר לא מועט (15) של תמונות ולא בפרסום של תמונה בודדת, כאשר עיקר הפרסום נעשה במסגרת ספר שהוצא למכירה למטרות רווח.

ביחס לתובעים יש לציין כי הם אינם צלמים מקצועיים המתפרנסים ממכירת תמונותיהם, וכי בנסיבות רגילות ואלמלא פרסום הספר הם לא התכוונו ולא היו צפויים להפיק רווח כלשהו מהתמונות שצילמו.

עוד יצויין, כי יש ליתן ביטוי להעלאת סכום הפיצוי הסטטוטורי (ללא הוכחת נזק) (ל 100,000 ₪) לעומת הסכום המירבי שהיה קבוע בפקודה (20,000 ₪), זאת בצד נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון.

נוכח מכלול השיקולים הללו, ובהתחשב בתכליתו של הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק כאמצעי הרתעה מפני הפרות כמו גם כמכשיר לפיצוי הניזוק במקרה הקונקרטי, מצא בית המשפט לנכון לקבוע כי הנתבעת תשלם לתובעים סכום של 3,000 ש"ח בגין כל אחת מ-15 ההפרות שבספר (הן עבור הפגיעה בזכות היוצרים והן עבור הפרת הזכות המוסרית), וכן 2,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיו של התובע ראובני בתצלום שפורסם באינטרנט. לפיכך תשלם הנתבעת לתובע ראובני סכום של 35,000 ש"ח (11 הפרות בספר והפרה בפרסום באינטרנט) ולתובע ראובני סכום של 12,000 ש"ח.

1 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתמונה עיתונאית

בית משפט השלום בתל אביב, סגן הנשיאה השופטת שושנה אלמגור (ת"א 44159/08) – 1.9.2010

תחום: תובענה כספית בעילה של הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתצלום.

נושאים: תחולת חוק זכות יוצרים, התשס"ח 2007, זהות מחבר יצירת צילום על פי חוק זכות יוצרים, 1911, דרישת המקוריות בתצלום עיתונאי תיעודי, הזכות המוסרית, טענת תום-הלב, שימוש הוגן והפיצוי.

עובדות:

התובע הינו צלם מקצועי אשר תובע את הפרת זכויות היוצרים שלו וזכויותיו המוסריות בתצלום שהוצג בתערוכה שנערכה על ידי הנתבעת.

נפסק:

התביעה התקבלה:  בית המשפט לא קיבל את עמדת הנתבעת ופסק פיצויים סטטוטוריים בסך של 30,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים במסגרת התערוכה והקטלוג.

בגין הפרת זכותו המוסרית של התובע בתצלום פסק בית המשפט סך 25,000 ₪.

נקודות מרכזיות

תחולת חוק זכות יוצרים, התשס"ח 2007 (להלן: "החוק החדש'')

למרות שהתצלום נוצר בשנת 1977, בית המשפט קבע כי הזכויות בו הופרו לאחר כניסת החוק החדש לתוקפו ולכן יש להחיל עליו את הוראות החוק החדש לעניין ההפרות הנדונות. בסעיף 78(ט) לחוק זכות יוצרים הקובע כי בכל הנוגע לזהות מחבר יצירת צילום שנוצרה לפני יום תחילת החוק החדש ובכל הכרוך באופן תוקפה של זכות היוצרים ביצירה כזאת – יחול בדין הקודם.

זהות מחבר יצירת צילום על פי חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק הישן'')

בשאלת זהות מחבר יצירת תצלום חלה הוראת סעיף 21 לחוק הישן, שלפיו "...האיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה...''. בית המשפט קבע כי זכות היוצרים בתמונה אינה של העיתון בו הועסק התובע כיוון שהתובע נסע למשחק מיוזמתו האישית ולא בשליחות העיתון.

דרישת המקוריות בתצלום עיתונאי תיעודי

בית המשפט קבע כי גם תצלום עיתונאי תיעודי הוא תצלום העונה על דרישת המקוריות, אף-על פי שהצלם אינו מעורב בהכנת הדמות המצולמת לצילום. בקובעו מפנה בית המשפט לע"א (מחוזי ת"א) 3437/06 ויסהוף נ' ויינברג (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו] 2009).

הבחנה בין "תצלום אמנותי" ובין "תצלום בנאלי"

בית המפשט מפנה לספרות ומזכיר כי: "משקיע היוצר מכישרונו ויוצר יצירה מיוחדת, שמקפיאה רגע מסוים. ביצירה זו יכול היוצר להפגין את כישרונו בבחירת נשוא הצילום, זווית הצילום, הצבעים, אור וצל וקליטת העיתוי המושלם להנצחת נשוא הצילום. יצירה זו היא יצירה אמנותית שראויה להגנה, גם אם נשוא הצילום הוא בנאלי כמו, נוף, בעלי חיים או אנשים. הייחוד והמקוריות בבחירת האלמנטים שהוזכרו לעיל, העמדתם בצורה מיוחדת או צירופים מיוחדים הופכת את היצירה לאמנות. גם צילום דוקומנטרי במסגרת חדשות יכול להיות ראוי להגנה אם הוא מקורי, דהיינו ,סקופ'.'' (שרה פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני 743 [מהדורה שלישית, 2008]).

הזכות המוסרית

סעיף 45 לחוק החדש קובע:

"(א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה.

(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר"

סעיף 46 לחוק החדש מגדיר את הזכות כדלהלן:

"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –

(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;

(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."

כמו כן על פי הדין הישן, "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים" (סעיף 4א(1) לפקודת זכות יוצרים).

כמו כן בית משפט מפנה לע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(3) 817, 841 (2000) בה נקבע:

"אדם זכאי ששמו ייקרא על ,ילדי רוחו'. זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה, בהיקף ובמידה המקובלים' הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר. ..."

טענת תום-הלב

סעיף 58 לחוק החדש קובע בזו הלשון:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."

בית המשפט מזכיר כי החוק החדש פוטר מתשלום פיצויים מפר אשר מוכיח שלא ידע ושלא היה עליו לדעת כי על היצירה קיימת זכות יוצרים. וקובע כי נטל הוכחת טענה כזאת מוטל על כתפי המפר. בית המשפט קובע כי עקב נסיונו הרב של האחראי על איתור התצלומים ניתן לומר כי היה עליו לדעת כי התמונה עלולה להיות מוגנת בזכויות יוצרים.

שימוש הוגן

סעיף 19(א) קובע:

"שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.''

בסעיף-קטן (ב) רשימה של שיקולים שיש להביא בחשבון בהחלטה אם השימוש שנעשה ביצירה היה הוגן אם לאו:

(1) מטרת השימוש ואופיו;

(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;

(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;

(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.

ביתץ משפט קובע כי הרשימה אינה ממצה, ובית המשפט רשאי לשקול שיקולים נוספים. המלומד גרינמן כותב:

"... על פי החוק הקודם, בעל רשימת השימושים הסגורה, נבחנו שיקולים אלה במסגרת בחינה דו שלבית של שאלת השימוש ההוגן, שעל פיה נשקלו שני מבחנים: מבחן השימוש, שבא לבדוק אם השימוש הינו מהסוג המותר על פי החוק; ומבחן ההוגנות, כאשר עם הזמן ניתן משקל מועדף למבחן השני. עתה, משנפתחה רשימת השימושים האפשריים, נראה כי – בדומה לבתי המשפט האמריקניים – יש לבחון את השאלה בשלב אחד ורציף, שבא לבחון את הוגנות השימוש, כאשר מטרת השימוש היא אחד השיקולים שיובאו בחשבון במסגרת המבחן הראשון, שעניינו מטרת השימוש ואופיו.'' (גרינמן, עמ' 406–407)

בית המשפט קבע כי יש לעשות מאזן בין האינטרס הלגיטימי של בעל זכות היוצרים לקבל הכרה כיוצר היצירה ותשלום על עמלו לבין האינטרס של ציבור המשתמשים ביצירה.

הפיצוי

בסעיף 56(א) לחוק החדש נקבע:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.''

החוק החדש מותיר לבית המשפט מרווח לפסוק כל סכום עד לסכום המרבי. סעיף 56(ג) מבהיר:

"לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.''

סעיף 56(ב) מפרט:

"בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) היקף ההפרה;

(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;

(3) חומרת ההפרה;

(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;

(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;

(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;

(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;

(8) תום לבו של הנתבע.''

ובע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון ניניו, פ"ד מו(2) 254, 272 (1992), פרשה שנדונה לפי החוק הישן, הנחה בית המשפט העליון:

"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השנייה – הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין. [...] מאידך גיסא, מצדיקה המגמה השנייה להתחשב, לצורך קביעת סכום הפיצוי, במצבו הנפשי של המפר, היינו להחמיר פחות עם מפר תמים ולהחמיר יותר עם מפר במתכוון''

18 ביולי, 2010,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בצילום

בית המשפט שלום בירושלים, השופט ארנון דראל (ת"א 1191-09) –  18.7.2010

תחום: זכויות יוצרים בצילום

נושאים: הפרת זכויות יוצרים, הגנות להפרת זכויות יוצרים, סעד

עובדות:

התובע הינו צלם במקצועו, הנתבע לקח צילום שהתובע צילם מאתר אינטרנט מסוים ושילב אותו במאמרו.

נפסק:

התביעה התקבלה:  נפסק כי התובע עמד בנטל והראה כי הוא בעל הזכויות בצילום, וכי אף אחת מההגנות שהנתבע טען להם לא עמדו לו בנסיבות התביעה.

נקודות מרכזיות

לעניין הוכחת זכויות ביצירה (תצלום)

הוראה ספציפית גוברת על הוראה כללית, סעיף 5(1)(א) לחוק זכויות יוצרים, 1911 (החוק הישן) קובע כי לגבי צילום, מי שהזמין את הצילום יהיה בעל הזכויות בו. קיימת הוראה ספציפית סותרת, סעיף 21 לחוק, הקובעת כי בעל ה"הנגטיבה בעת עשייתה" יהיה בעל הזכויות בתצלום.

אך אין תנאי זה מוחלט, יש להביא ראיות על מנת לבסס זכויות בתצלום (וראה ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 354 (1985)).

לעניין ההגנות העומדות לנתבע

לעניין הגנת "שימוש הוגן" [סעיף 2(1)(i) לחוק]

בית המשפט מאזכר את הלכת "זום תקשורת" שבה נקבע כי אי כיבודה של הזכות המוסרית של התובע שולל את היכולת להנות מהגנת השימוש ההוגן.

האם הנתבע הינו "מפר תמים"? [סעיף 8 לחוק]

נפסק כי ההגנה הנ"ל חלה כאשר הנתבע טוען שלא ידע בדבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה, ולא כאשר לא ידע למי שייכת זכות היוצרים ביצירה.

האם ההפרה הינה "מעשה של מה בכך?" [סעיף 4 לפקודת הנזיקין]

נפסק כי הגנה זו תלויה גם באופיו של התובע ונסמכת על כך ש"אדם בר דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך", בית המשפט  קבע כי בענייננו לא כך הדבר שכן התובע הינו "..צלם המשקיע בצילום דיוקנאות לפרנסתו..".

לעניין הסעד

נקבע כי למרות שהתובע לא ציין במפורש את התביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק, "מקום בו תבע התובע בשל הפרת שזכות היוצרים קמים לו הסעדים הנובעים מהפרה זו".

נקבע כי התובע הצליח לבסס את זכותו בצילום והנתבע לא הצליח להראות שההגנות הנ"ל עומדות לו, נפסק פיצוי סטטוטורי (לפי החוק הישן – בגלל עת ההפרה בפועל) של כ-10,000 ₪, פיצוי של כ-2,000 ₪ בגין הפרת הזכות המוסרית וכן שכ"ט עורך דין והוצאות משפט בסך של כ-5,000 ₪.

1 במאי, 2010,

0 תגובות

הפרה או השראה? זו השאלה! יישום הלכת מוסינזון על חוק זכות יוצרים החדש

קבלת השראה מיצירה קודמת בזמן אינה בהכרח העתקה. הגבלת יצירת יצירות השואבות את מקור חיותן מיצירות קודמות, תביא לקיפאון יצירתי ותרבותי (זאת בתנאי שאין מדובר בהעתקה אסורה של היצירה - שאז קיים איסור מוחלט).

בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד סגן הנשיא י' זפט) קבע בת.א. 1437/02 מוסינזון נ' האפרתי (להלן: "פרשת מוסינזון") כי על מנת שדמות ביצירה העוסקת בדמויות המבוססות על אותן הדמויות ביצירה קודמת תעלה כדי הפרת זכויות היוצרים ביצירה הקודמת, "עליה (על הדמות ביצירה הראשונה, י.ו.א.) להיות דמות מקורית ומפותחת במידה המאפשרת זיהויה, שאם לא כן הדמות לא יצאה מכלל רעיון, בעוד ההגנה ניתנת אך לביטויו של רעיון, ולא לרעיון גרידא".

כלומר, אם דרך הביטוי לרעיון הבא לידי ביטוי ביצירה הראשונה זהה או מועתקת לדרך הביטוי ביצירה השנייה - כי אז מדובר בהעתקה אסורה שעלולה לעלות כדי הפרת זכיות יוצרים. אך אם דרך הביטוי אינה זהה ומראה צדדים אחרים של הדמויות ושל קווי המתאר העלילתיים, ייתכן שמדובר בשימוש הוגן ומותר ברעיונות.

סימן ההיכר לדמות הראויה להגנת זכויות יוצרים שהוצע בפרשת מוסינזון, היא "האפשרות לצפות את מעשיה ותגובותיה בתחום הרלבנטי ליצירה ולייחס אותה לדמות". כך, אם מאפייני הדמויות ביצירה השניה הנושאות את שמות הדמויות ביצירה הראשונה שונים מהותית מאלה של הדמויות ביצירה הראשונה באופן שאם היו מקבלים שמות אחרים ביצירה השניה אף אדם לא היה יכול לחשוד כי מדובר באותן דמויות, כי אז מדובר בשימוש מותר ולא בהפרה.

באותו אופן גם שימוש במאפיינים של יצירה קודמת שאינה טקסטואלית (כגון ציור, תצלום או פסל), אך נותן אופי חדש לחלוטין ליצירה החדשה, יכול לעלות בקנה אחד עם פסיקה זו ולמעשה להכשיר את היצירה החדשה כיצירה עצמאית אשר אינה מפרה את זכויות יוצר היצירה הקודמת.

סעיף 19 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (החוק החדש) קובע כי למרות שישנם איסורים לשימוש ביצירות מוגנות, בתנאים מסוימים וכאשר מדובר ב"שימוש הוגן" ניתן יהיה לעשות את השימוש. בין השאר החוק קובע כי "לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך" עולים כדי שימוש הוגן. כך, נקבע בפסק הדין בפרשת מוסינזון (שניתן עוד בתקופת תחולתו של חוק זכות יוצרים הישן) כי "התרת העתקת יצירה מוגנת לצורך ביקורת היצירה נועדה לצמצם את פגיעת זכות היוצרים בחופש הביטוי. עניין לנו בערכים ובאינטרסים מתחרים:  מחד עידוד היצירה ופרסומה לתועלת הרבים, ובצידה הכרה מוסרית בזכות היוצר להנות מיצירתו ולהגן עליה מפני פולשים חמדנים, ומנגד הגנה על החופש לבקר את היצירה המוגנת".

אם כן, גם שימוש העושה שימוש בקווי האופי הכלליים של הדמויות ביצירה הראשונה יכול לעלות כדי שימוש מותר ביצירה ולמעשה להכשיר את הדמויות ואת העלילה ביצירה השנייה, זאת אם אותו שימוש עולה כדי הגדרת "שימוש הוגן" או שימוש מותר בחוק.

13 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בצילום שפורסם ב YNET

בית המשפט השלום תל אביב, כב' השופט חגי ברנר (תא (ת"א) 58032-07) – 13.11.09

תחום: זכויות יוצרים בצילום

נושא: זכויות יוצרים בצילום, הגנת מפר תמים, הגנת טיפול הוגן, הזכות המוסרית, פיצוי בגין הפרת הזכות הכלכלית, פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

עובדות

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 70,000 ₪ בגין הפרת זכות יוצרים בצילום שצילמה התובעת.

הנתבעות פרסמו את הצילום שצילמה התובעת, הן באתר ynet והן בעיתון "ידיעות אחרונות", בלא לקבל את רשותה של התובעת ובלא לציין את שמה.

נפסק

התביעה מתקבלת, הנתבעות הפרו את זכות היוצרים החומרית והמוסרית של התובעת. סך כל הפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים החומרית בשתי הפרות הוא 20,000 ₪.

סך הפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים המוסרית בשתי הפרות הוא 8,000 ₪.

בנוסף תשלמנה הנתבעות לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

נקודות מרכזיות

זכות היוצרים בתמונה

צילום כשלעצמו עשוי להיות מוגן בזכות יוצרים, שכן על פי סעיף 1 לחוק זכויות יוצרים 1911, זכות יוצרים יכול שתהיה: "לגבי יצירות ספרותיות, דרמטיות, מוזיקליות ואומנותיות".

סעיף 35(1) לחוק מגדיר יצירה אומנותית כ"כוללת עבודות ציור, שרטוט, פיסול ומלאכת אומנות ומעשי אמן אדריכליים ופיתוחים וצילומים".

דרישת המקוריות

תנאי להגנה של זכות יוצרים על יצירה הוא שהמדובר ביצירה "מקורית". דרישה זו משמעותה כי היצירה היא פרי עמלו הרוחני של היוצר והיא תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.

יצירת הצילום מעוררת מספר סוגיות מבחינת זכאותה להגנה של זכות יוצרים. בין היתר, יש להבחין בין שני סוגי צילומים:

א.    האחד, "צילום אמנותי", שבו משקיע היוצר מכשרונו ביצירת היצירה, אשר עונה על קריטריון המקוריות;

ב.    השני, "צילום בנאלי" שהוא לא יותר מהעתקה פשוטה של אוביקטים ומסמכים, אשר אינו עונה על קריטריון זה.

בצילום מקפיא היוצר רגע מסוים וכשרונו עשוי לבוא לידי ביטוי בבחירת נשוא הצילום, זווית הצילום, הצבעים, אור וצל, וקליטת העיתוי המושלם להנצחה.

הגנת "מפר תמים"

מאחר והצילום פורסם כשבצידו מופיעים שמה של התובעת והסימן הבינלאומי (c) לא עומדת לנתבעות הגנת סעיף 8 לחוק, שעניינו "מפר תמים".

הגנת המפר התמים חלה רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים.

נטל ההוכחה בטענה זו רובץ על הנתבע.

יצירה הנושאת שם ואת הסימן © יש בה כדי ליצור חזקה שלפיה יש לאדם אחר זכות יוצרים ביצירה ועל כן המפר לא יוכל לטעון לתמימות.

לא די בתום ליבו הסוביקטיבי של המפר, אלא עליו להוכיח שעל פי מבחן אוביקטיבי לא היתה סיבה לחשוד בקיומה של זכות היוצרים.

הגנת "טיפול הוגן"

סעיף 2 לחוק קובע מספר חריגים בהם תוענק הגנה למעשים אשר הזכות היחידה לעשייתם מוקנית לבעל זכות היוצרים. בין השאר הוא מעניק הגנה על: "כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, בקורת, סקירה או תמצית עתונאית".

בכל אחד מהמעשים שלעיל מתבטא ערך בעל אופי ציבורי, חברתי או לימודי הנובע מעיקרון חופש הביטוי. עיקרון זה מתנגש בעיקרון הקנייני המקנה הגנה לקניינו של היוצר. כדי להעניק עדיפות לעיקרון חופש הביטוי, יש לוודא כי המעשה הנגזר מתוכו, נעשה תוך "טיפול הוגן" ביצירה. בכל שימוש אשר לא יימצא "הוגן" נעדיף את העיקרון הקנייני ונקנה ליוצר הגנה מפני הפרת זכויותיו ביצירתו.

בענייננו לא עומדת לנתבעות הגנת הטיפול ההוגן למרות שמדובר ב"תמצית עיתונאית". טעמו של דבר הוא שהגנה כזו מחייבת את אזכור שמו של בעל זכות היוצרים.

הפרת הזכות המוסרית

הזכות המוסרית מעוגנת בסעיף 4 א' לפקודת זכויות יוצרים.

הזכות המוסרית מורכבת משני יסודות:

א.    זכות ההורות, קרי, זכותו של היוצר שהיצירה תיקרא על שמו,

ב.    והזכות לשלמות, קרי, זכותו של היוצר שלא תסולף יצירתו.

הזכות המוסרית ביצירה נשמרת למחבר גם באותם מקרים בהם זכות היוצרים החומרית שייכת לאדם אחר, כגון, במקרה של העברתה או במקרה שבו הזכות החומרית שייכת למעבידו של המחבר משום שהיצירה חוברה בהיותו של המחבר עובד של המעביד.

נפסק כי הנתבעות הפרו את זכותה המוסרית של התובעת ביצירתה, בכך שלא פרסמו את שמה לצד הצילום.

גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות הכלכלית

סעיף 3א' לפקודת זכויות יוצרים קובע כי גם כאשר לא הוכח נזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, לפסוק לכל הפרה פיצויים שבין 10,000 ₪ ועד 20,000 ₪.

בית המשפט העמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על סך של 10,000 ₪, שכן לא היתה לנתבעות כל כוונת זדון ליטול לעצמן את הזכויות ביצירה לשם הפקת רווח כספי, וכי בית המשפט התרשם כי מדובר במחדל שנעשה מתוך רשלנות וקלות דעת.

מספר הפרות

בית המשפט פסק כי במקרה דנן מדובר בשתי הפרות, שכן הצילום פורסם הן באתר ynet והן בעיתון ידיעות אחרונות. מדובר בסוגי מדיה שונים, גם אם שני הפרסומים נעשו באותו היום ממש.

גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

סעיף 4א(5) לפקודת זכויות יוצרים קובע כי תובע, אשר נפגעה זכותו המוסרית, זכאי לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט. פיצויים אלה נפסקים בנוסף לפיצויים בגין הפגיעה בזכות הקניינית, שכן מטרתם לפצות את התובע בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו ובגין הפגיעה בכבודו.

בנסיבות הענין, בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בסך של 4,000 ₪ בגין כל הפרה של זכותה המוסרית.

לפסק הדין המלא.

2 בספטמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים באינטרנט - העברת שידור ספורט בטכנולוגיית streaming

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו, כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן (בשא (ת"א) 11646/08) - 2.9.09

תחום: זכויות יוצרים באינטרנט

נושאים: סמכות בינלאומית באינטרנט, זכויות ביצירה שטרם נוצרה, הפרה באמצעות streaming, היקף הגנת שימוש הוגן באינטרנט

העובדות

אתר livefooty, אותו מנהל פלוני (להלן: "המשיב"), מעביר ברשת האינטרנט, באמצעות תוכנה לשיתוף קבצים (בטכנולוגיה הנקראת streaming), אירועי ספורט בשידור חי. המבקשת - הפרמייר ליג פנתה לבית המשפט בבקשה לגלות את זהותו של בעל האתר או מפעיל האתר כדי שתוכל לתבוע ממנו הפסקת העברת המשחקים.

נפסק

הפרמייר ליג, לא הרימה את הנטל הנדרש לחשיפת זהותו של המשיב.

ראשית, ספק אם לבית המשפט סמכות בינלאומית והאם מהווה בית משפט בישראל פורום נאות לעניין זה.

שנית, ספק אם ניתן לבקש צו מניעה להפרת יצירה שטרם נוצרה.

שלישית, המבקשת לא הראתה כי מעשיו של המשיב מהווים הפרה של זכות מזכויותיה ואין המדובר בהעתקה ו/או בהעמדה לרשות הציבור ו/או בשידור – כהגדרתם בחוק זכויות יוצרים.

גם אם נניח כי בכל אלו יהיה מי שיחשוב אחרת, למשיב עומדת זכותו להמשיך ולהעביר את המשחקים באתר כמימוש זכותו לשימוש הוגן.

המדובר בשימוש עם מטרות חברתיות חשובות, הנוגע ליצירה שאינה מצויה בליבת דיני זכויות היוצרים. באיזון בין זכויות המבקשת, שספק אם הופרו, לבין זכויות המשיב הכף נוטה לטובת המשיב כחלק מציבור המשמשים בעידן הדיגיטלי אינטרנטי.

המשיב יישאר באלמוניותו ואם ירצה בכך, ימשיך להגשים את משאלתו להעביר, באותה מתכונת, משחקי ספורט לאוהדים ברחבי העולם חינם.

המבקשת תישא בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

הנקודות המרכזיות

הסמכות ליתן צו לגילוי פרטיו של מפעיל אתר

בקשה לגילוי פרטיו של מפעיל אתר, אינה מוסדרת בחקיקה. על כן הדיון בבקשה יערך ככל בקשה למתן צו הנתון לשיקול דעת בית המשפט, מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט.

זכויות יוצרים ביצירה שטרם נוצרה

הפרה צפויה של יצירה שטרם באה לעולם כמוה כמעט כסתירה פנימית, כיצד יתכנו זכויות יוצרים ביצירה שטרם באה לעולם? עם זאת, כיון שהמשיב הודיע כי בכוונתו להמשיך לשדר, וברור כי בכוונת המבקשת להמשיך ולפעול כליגה לכדורגל, ועל כן ניתן לקבוע כי מדובר ביצירה צפויה ובהפרתה הצפויה של אותה יצירה.

שאלת ההתייצבות האנונימית באמצעות בא כוח

סוגיה זאת אינה מוסדרת בחקיקה, בית המשפט סבור כי יש לאפשר התייצבות כזו, שאחרת, לא ניתן יהיה לבחון את האיזון והשיקולים למתן צו שיחשוף את שמו של מפעיל האתר.

סמכות שיפוט בינלאומית

הרשת נעדרת גבולות. לאור זאת מתעוררות שאלות מורכבות של סמכות בינלאומית, כאשר פעמים רבות כל אחד מהשחקנים ברשת נמצא במקום פיסי אחר, שלעיתים נבחר במטרה שלא להיחשף.

נראה כי על פי המבחנים המקובלים לבית משפט בישראל תהיה סמכות לדון בהפרת זכויות יוצרים ברשת כאשר הפעילות או התכנים מכוונים ומיועדים לישראל (מעבר לאפשרות הצפייה של גולשים מישראל, כמו כל גולש אחר בעולם). בנוסף, יש לשקול אם ישראל הינה הפורום הנאות בהתחשב במקום מושבם של הצדדים והעדים.

במקרה זה מדובר באתר הכתוב באנגלית, ואין בו כל סממן ממנו ניתן ללמוד כי הוא מיועד במיוחד לגולשים מישראל. לא ברור גם היכן מצויים הצדדים, והעדים שיצטרכו להופיע, ועל כן לא ברור אם בית משפט בישראל הוא הפורום הנאות וקיימת גם בעיה הנוגעת לאפשרויות האכיפה. ספק אם יש מקום לקנות סמכות, שבשלב מאוחר יותר לא ניתן יהיה לאוכפה.

בנסיבות אלה קיים ספק באשר לסמכות הבינלאומית ונאותות הפורום.

השיקולים במתן צו לחשיפת בעל האתר או מפעיל האתר

יש לקבוע נטל גבוה על המבקש חשיפת זהות. על מי שטוען להפרת זכות יוצרים לעמוד בשני תנאים:

הראשון, להציג ראיות לכאורה להפרה שיביאו, ברמת הסתברות גבוהה להוכחת ההפרה.

שנית, כי ההפרות הנטענות יהיו הפרות חמורות במיוחד. עוולות המתבצעות בנסיבות חמורות.

ככלל, ניתן יהיה לחשוף רק כשמדובר בעוולות בנסיבות חמורות. בדרך כלל יהיה מדובר בשימוש מסחרי.

אם מי שמבקשים חשיפת זהותו אינו מתייצב (ולו באמצעות בא כוח), והמבקש יעמוד בשני התנאים האמורים, יורה בית המשפט על חשיפת זהות המשיב.

אם, לעומת זאת, המשיב מתייצב, וטוען לזכותו להמשיך להציג באינטרנט את האתר או התוכן שנטען שמהווה עוולה, אז יבחן בית המשפט את הראיות והטענות של המשיב. אם המשיב הציג ראיות וטענות ממשיות, הסותרות את טענות המבקש, או מבססות את זכותו להשאיר את האתר או התוכן ברשת, אז לא יורה בית המשפט על חשיפת זהותו.

האם הופרו: הזכות לשידור ו/או הזכות להעמדה לרשות הציבור

העמדה לרשות הציבור באינטרנט מחייבת כי מי שרוצה לצפות ביצירה יוכל לעשות כן במקום ובזמן שיבחר. בענייננו ניתן לצפות במשחקים רק כאשר הם מועברים בשידור חי, כך, שמימד הזמן אינו מתקיים. על-כן, הזכות להעמדה לרשות הציבור אינה מופרת.

העברת נתונים בטכניקת streaming באמצעות תוכנות לשיתוף קבצים אינו מהווה שידור, ועל כן האתר אינו מפר את זכויות היוצרים של המבקשת.

שימוש הוגן - כללי

זכויות היוצרים נועדו כדי לעודד יצירה לתועלת הציבור. לצורך עידוד היצירה, מאפשרים ליוצר ליהנות, הנאה בלעדית, לתקופה מסוימת מפירות יצירתו. לכאורה, הנאה בלעדית כזו מחייבת איסור על כל שימוש אחר ביצירה. אולם, יד ביד עם דיני זכויות יוצרים, נקבעו זכויות מסוימות למשתמשים, המאפשרות שימוש מסוים ביצירות, גם ללא נטילת רשות מבעלי הזכויות. הצורך באיזון נובע מכך שמתן זכות יוצרים ביצירה, מטיל מגבלות על חופש הביטוי, הזכויות התרבותיות, חופש היצירה וחופש המידע. השימושים המותרים, ובראשם השימוש ההוגן מדגישים את האינטרס הציבורי בשימוש חופשי ביצירות התרבות ובהנגשתם לציבור רחב ככל האפשר.

שימוש ההוגן כזכות

השימוש ההוגן הינו זכות. השימושים המותרים מהווים חלק מזכויות המשתמשים או זכויות הציבור. למרות שחוק זכויות יוצרים, מצמיד את התיבה "זכות" רק לזכויות היוצרים. החוק אינו כולל פרק של זכויות משתמשים, אלא פרק על שימושים מותרים. גם השימוש ההוגן אינו מוגדר כזכות. אף על פי כן, בית המשפט סבור כי מדובר בזכות בעלת חשיבות מכרעת למשטר דמוקרטי. זכות שיש למשתמשים לעשות שימוש ביצירה ללא נטילת רשות.

שימוש הוגן – המחוקק, בתי המשפט והשחקנים ברשת

החוק החדש הרחיב את השימוש ההוגן והשאיר שיקול דעת לבית המשפט לבחון במקרים שיבואו לפניו, האם מדובר בשימוש הוגן. כאשר מפרשים את הסעיף ועורכים את האיזון בין זכויות יוצרים לזכויות משתמשים, יש לקחת בחשבון את העובדה שכמעט כל אחד בחיי היום יום יושפע מאיזון זה, ולדאוג שכל אותם אנשים לא יפגעו מפרשנות צרה מידי של זכויות המשתמשים, ובמרכזן הזכות לשימוש הוגן. יש להזהר לא להפוך אומה שלמה למפרה.

מהו שימוש הוגן

חוק זכות יוצרים החדש חולל שינוי מהותי בסוגית השימושים המותרים. סעיף 19 לחוק שינה את הגדרת השימוש ההוגן מיסודה, ובכך שינה את האיזון, בין הזכויות המוגנות לזכויות הציבור ונחלת הכלל.

שימוש הוגן יש לבחון לאור 4 יסודות:

(1) מטרת השימוש ואופיו

(2) אופי היצירה הנדונה

(3) היקף השימוש מבחינת האיכות והכמות

(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

(1) מטרת השימוש ואופיו

סעיף 19 (ב) (1) קובע את מבחן מטרת השימוש ואופיו כמבחן הראשון לבחינת הוגנות השימוש ביצירה. מטרת השימוש ואופיו כוללים שני גורמים עיקריים. הראשון, אופיו של השימוש מבחינה מסחרית, האם הוא שימוש למטרת רווח או שלא למטרת רווח. והשני, תרומתו של השימוש לקידום ערכים אחרים החשובים לחברה.

אופי השימוש (מסחריות השימוש) - אם השימוש אינו בעל אופי מסחרי ניתן יהיה לטעון ביתר קלות כי מדובר בשימוש הוגן. אולם, גם אם מדובר בשימוש מסחרי, עדיין יכול שימוש להוות שימוש הוגן אם יש לו תועלת חברתית ממשית. המחוקק נמנע במכוון מקביעת המבחן הכלכלי-מסחרי כמבחן העומד בפני עצמו. עם זאת, מקובל לחשוב כי במסגרת מטרת השימוש ואופיו יש לבחון האם השימוש ביצירה מביא לניצולה לתועלתו הכלכלית של המשתמש.

במקרה שלנו האתר אינו מאפשר צפייה בפרסומות ואינו גובה כל תשלום בעבור הכניסה לאתר או הצפייה במשחקי הספורט השונים. כך, שעל פני הדברים אין למפעיל האתר יתרון כלכלי.

מטרת השימוש - המבחן השני לעניין זה הוא מטרת השימוש, האם יש חשיבות חברתית בשימוש שאת התרתו מבקשים.

חשיבות הצפייה באירועי הספורט - לתרבות הספורט תרומה חברתית חשובה, ויש לאפשר לרבים לצפות במשחקי ספורט לאומיים וגלובליים.

הוזלת הצפייה – מטרתו של בעל האתר לאפשר צפייה במשחקי ספורט ללא עלות. השאלה אם שימוש כזה עונה על התנאים של שימוש הוגן. קיים חשש, שהועלה לגבי משחקי המונדיאל, כי החיוב בתשלום בגין צפייה במשדרי הספורט תהפוך את הצפייה במשחקי ספורט, ובעיקר החשובים שבהם, לצפייה לבעלי אמצעים בלבד.

בית המשפט פסק כי המשיב עמד במבחן הראשון לשימוש הוגן – אופי ומטרת השימוש תומכים בכך שמדובר בשימוש הוגן.

(2) אופי היצירה הנדונה

שיקול זה לבחינת הוגנות היצירה נוגע באופייה של היצירה המקורית, עד כמה מדובר ביצירה שהיא בלב ליבם של דיני זכויות יוצרים. במסגרת שיקול זה על בית המשפט להתרשם מאופיה של היצירה. נראה כי ברור כי שיר, ספר, מחזה, סימפוניה, סרט או צילום אמנותי הם בלב דיני זכויות היוצרים, בעוד שצילום אירועי חדשות וספורט, המצויים בשוליים, שכן עיקר העניין של הציבור הוא במידע ולא בזויות הצילום.

בית המשפט פסק כי המשיב השכיל להראות כי גם במבחן אופי היצירה צילום משחק ספורט נמצא בהיקפו של מעגל דיני זכויות יוצרים ולא במרכזו. ביחס ליצירות מסוג זה יש להעניק ביתר קלות את הזכות לשימוש הוגן.

(3) היקף השימוש מבחינת האיכות והכמות

באתר המשיב הועברו משחקי הכדורגל של הפרמייר ליג במלואם. המשיב טען כי המדובר בשידורים המועברים באמצעות תוכנות שיתוף קבצים, אשר איכותן נמוכה בצורה משמעותית מאיכותן של שידורי הטלוויזיה; הצפיה אפשרית מול מסך המחשב ולא מול מסך הטלוויזיה; ניתוקים ובעיות העברה הינן דבר שבשגרה. לאור זאת טוען המשיב כי אין מדובר באותו קהל פוטנציאלי, וכי מרבית הצופים שידם משגת יעדיפו לצפות בנוחות בטלוויזיה. לטענתו, ע"י הגדלת כמות הצופים, תביא לכך שניתן יהיה לגבות יותר עבור פרסומות המשודרות או מוצבות במגרש.

בית המשפט פסק כי כיוון שלא הובאו ראיות אין מקום לקבוע ממצאים לעניין האיכות. עם זאת, בהחלט ניתן לומר כי מי שאין ידו משגת, או אינו מעונין בספורט מספיק בכדי לשלם, ויצפה במשחקים באינטרנט, הוא אינו צופה פוטנציאלי שהיה משלם עבור צפייה בטלוויזיה. ומכל מקום הערך החברתי של הנגשת משחקי הספורט לציבור גובר, מבלי שהוכחה פגיעה משמעותית במבקשת.

על-כן גם מבחן זה מטה את הכף לכיוון השימוש ההוגן.

(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

ככלל ניתן לומר כי השימוש משפיע על ערך היצירה והשוק הפוטנציאלי שלה כאשר השימוש שנעשה ביצירה פונה לאותו שוק אליו פונה היצירה המקורית. עם זאת, שיקול זה יש לפרש בזהירות הראויה. בעל זכות היוצרים לכאורה, זכאי לתת רישיון לכל שימוש שייעשה ביצירתו. על כן פרשנות הקובעת כי כל שימוש מפחית, מבחינה זו, את ערכה של היצירה והשימוש הפוטנציאלי בה, ימנע כליל שימושים הוגנים. על כן יש לפרש מבחן זה בצמצום, ולא להחילו מקום שמתקיימים המבחנים האחרים לשימוש הוגן, אלא אם אותו שימוש פוגע באופן ישיר, מרכזי ומהותי בערך השוק של היצירה.

בחינה של האפקט המצטבר של השימושים ההוגנים פוגעת בזכות המשתמשים לעשות שימוש הוגן ביצירה. אם השימוש הוא שימוש הוגן, אין להטיל סייג נוסף, של השפעה מצטברת.

בית המשפט פסק כי פגיעה כזו לא הוכיחה המבקשת ולו בראשית ראיה וכי המשיב עמד גם במבחן הרביעי של שימוש הוגן.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור