משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: תביעה זכויות יוצרים

8 באוגוסט, 2011,

1 תגובות

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים

תביעה שהוגשה על יד א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ כנגד חברת רוטר .נט בע"מ, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 8.8.2011 ניתן פסק הדין בתביעה. 

במסגרת הפורומים בתשלום שמקיימת רוטר.נט מוצבים באופן תדיר קישורים (Links) לאתרים בהם מצויים עותקים מפרים של יצירות שבבעלות התובעות. קצפן של התובעות יוצא במיוחד נגד שניים מהפורומים בתשלום, בהם מתרכזים לטענתן הקישורים לאתרים מפרים בתחום הסרטים: פורומים המכונים "Downloads" (להלן: "הורדות") ו- "סרטים וטלוויזיה" (להלן: "סרטים").

התביעה נדחתה, נפסק כי התובעים לא הוכיחו כי החריגים (חריג העידוד או חריג ה"פורום הפסול") מתקיימים בנתבעים או באיזה מהפורומים שבאתר רוטר.נט. לפיכך, ובכפוף לכך שהנתבעים יוסיפו לפעול על פי נוהל "הודעה והסרה", כפי שהצהירו שבכוונתם לעשות, יש מקום לדחות את התביעה. בנוסף נפסקו הוצאות משפט לטובת הנתבעים בסך של 50,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הדין: היקף אחריות של בעל אתר לתוכן מפר המועלה על ידי צד שלישי

להבדיל מישראל במדינות רבות הנושא מוסדר באמצעות חקיקה. בארצות הברית נעשה הדבר באמצעות ה- Online Copyright Infringement Liability Limitation Act שחוקק כסעיף 512 ב- Digital Millennium Copyright Act of 1998 (להלן: "DMCA"). באיחוד האירופי ניתנה התייחסות לסוגיה של אחריות גורמי ביניים באינטרנט במסגרת Directive 2000/31/EC of The European Parliament and The Council of 8 June, 2000 (להלן: "הדירקטיבה האירופית").

הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח – 2008, אשר הוגשה מטעם הממשלה, אשר ניסתה להסדיר את נוהל "הודעה והסרה", אושרה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, אולם דין הרציפות לא הוחל עליה, והיא ירדה מהפרק. ועל כן היא אינה יכולה לשמש בסיס להכרעה משפטית בסוגיה.

 "בהיעדר נורמות משפטיות ייחודיות להסדרת האחריות המשפטית לתוכן המופץ  באינטרנט, יחולו כללי המשפט הפרטי" (אלקין-קורן, בע' 402).

אחריות להפרה ישירה על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

הטלת אחריות ישירה להפרת זכות יוצרים על בעל אתר מחייבת קביעה כי באתר בוצעה פעולה המהווה הפרה של זכות יוצרים לפי סעיף 47 לחוק זכות יוצרים. סעיף זה קובע כדלהלן: "העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'".

סעיף 11 לחוק זכות יוצרים מונה שבע פעולות המגדירות מהו "אגד הזכויות" הכלול בזכות היוצרים: העתקה, פרסום, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור, עשיית יצירה נגזרת והשכרה. מבין הפעולות הללו, היחידה שניתן לטעון לגביה שהיא מבוצעת בעצם יצירת קישור לאתר מפר, בדרך שהדבר נעשה בענייננו, היא "העמדה לרשות הציבור". חלופה זו מוגדרת בסעיף 15 לחוק זכות יוצרים, באופן הבא: "העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם".

עיון בהגדרה שמספק המחוקק הישראלי בסעיף 15 לחוק מוביל למסקנה כי עצם יצירת קישור המעביר את הגולש ישירות לאתר המפר אינו מהווה "העמדה לרשות הציבור" וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, עצם יצירת הקישור לאתר המפר, אינו בגדר "עשיית פעולה ביצירה"; שנית, הקישור כשלעצמו אומנם מקל על אנשים מקרב הציבור לאתר את היצירה המפרה, אך אין הוא זה שיוצר את אפשרות הגישה. במילים אחרות, היצירה כבר הועמדה לרשות הציבור בידי האתר המפר, ועל כן הקישור לאותו אתר לבדו אינו יכול להוות "העמדה לרשות הציבור".

 נפסק כי לא ניתן ליחס לנתבעות אחריות ישירה בגין קיומו של קישור לאתר מפר בפורום זה או אחר המתנהל באתר שבבעלותן.

הטלת אחריות בגין הפרה תורמת על בעל אתר בגין קישור לאתר מפר

בפסק דינו החשוב והתקדימי בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן קבע בית המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, הן את תחולתה של דוקטרינת ההפרה התורמת בתחום דיני זכויות היוצרים, והן את התנאים להחלתה.

בהתאם לפסק הדין הפרה תורמת תוכר רק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:

א. קיומה בפועל של הפרה ישירה.

ב. מודעותו של גורם הביניים לביצועה של ההפרה הישירה.

ג. קיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה.

 יישום שלושת התנאים שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן ביחס לאחריותם של בעלי אתרים לקישורים לאתרים מופרים המוצבים על ידי הגולשים באחד הפורומים שמתנהלים באתר מוביל למסקנה הבאה: אחריות בעל אתר להימצאות קישור לאתר מפר יכולה להתקיים בנסיבות מתאימות, אולם, למעט מצבים קיצוניים, היא מותנית בכך שנמסרה לבעל האתר התראה על הימצאות הקישור באתר שבבעלותו, והוא נמנע מלפעול לגביה בהתאם לנוהל של "הודעה והסרה".

 סיכומו של דבר, הכלל הוא שבעל אתר אינו נושא באחריות להפרה תורמת בגין הימצאות קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור, והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו.

 החריגים – מצבים קיצוניים בהם תוטל חבות על בעל אתר

 ואולם יתכנו גם מקרים חריגים, בהם יתקיימו בבעל האתר התנאים שנקבע בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן להטלת אחריות בגין הפרה תורמת. קיימים שני מצבים מרכזיים בהם יתקיים החריג: בעל אתר המעודד הצבת קישורים מפרים (להלן: "חריג העידוד"), ובעל אתר שפורום בו משמש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים (להלן: "חריג הפורום הפסול").

חריג העידוד

בעל אתר המעודד באופן אקטיבי הצבת קישורים לאתרים מפרים באחד או יותר מהפורומים של האתר עלול למצוא עצמו אחראי להפרה תורמת, וזאת מאחר שפעילותו מביאה להתקיימות תנאי המודעות והתרומה המשמעותית שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן. לעניין זה יש לתת את הדעת למכלול הנסיבות, ובכלל זה שם הפורום, דרך שיווקו לציבור, ההנחיות שניתנו לגולשים בתקנון האתר ובמסגרת הפורום, ההודעות שפורסמו מטעם בעל האתר ומפעיל הפורום, הצהרותיו הפומביות של בעל האתר וכיו"ב. אם התמונה המצטיירת ממכלול הנסיבות הללו היא שבעל האתר (או מנהל הפורום מטעמו) משווק את האתר כלוח המשמש להצבת קישורים לאתרים מפרים, כי אז לא יחול לגביו הכלל, והוא עלול להימצא אחראי להפרה תורמת בגין הימצאות קישורים לאתרים מפרים באתר.

בענייננו, ביחס לחריג העידוד, הרי שהתובעות לא הביאו כל ראיות לכך שהנתבעים, או מי מטעמם, מעודד הצבת קישורים לאתרים מפרים באתר בכללותו, או במי מהפורומים שבו.

כל שנטען על ידי התובעות בהקשר זה הוא ששמות הפורומים מדברים בעד עצמם, ומהווים הזמנה להשתמש בו לצורך הצבת קישורים מפרים. קשה לקבל טענה זו. אכן, השמות מצביעים על כך שהפעילות במסגרתם היא בקשר לסרטים או יצירות אחרות המוגנות בדיני זכויות יוצרים, אולם השמות הם כלליים, ויכולים לשמש גם ככותרת למסגרת פעילות חוקית ולגיטימית.

חריג ה"פורום הפסול"

אף בהעדר עידוד אקטיבי של בעל אתר או מנהל פורום, עלול להיווצר מצב בו פורום מסוים הופך להיות מוקדש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים. במצב דברים זה הפורום משמש מעין "מדריך להפרת זכויות יוצרים", וככזה הוא עלול לאבד את זכות הקיום הלגיטימית שלו. כאשר נוצר מצב דברים מסוג זה, ובעל האתר מודע לכך, הרי מחובתו של בעל האתר לסגור את הפורום האמור.

על מנת לקבוע האם פורום מסוים נכנס להגדרת "פורום פסול" יש לבחון בעיקר את היקף הקישורים לאתרים מפרים שנמצאם בפורום, וזאת הן כעניין יחסי לפעילות בפורום (קרי, אחוז הקישורים לאתרים מפרים מכלל ההודעות בפורום), והן כעניין אבסולוטי (קרי, מספר הקישורים לאתרים מפרים הקיימות בפורום).

כן יש מקום לתת את הדעת לשאלה אם מדובר בפורום פתוח או סגור (קרי, פורום שהכניסה אליו מוגבלת, בין אם בתשלום ובין אם בדרך אחרת), וזאת מהטעם שביחס לפורום סגור קשה יותר לבעלי זכויות היוצרים לבצע את משימת הפיקוח.

חריג ה"פורום הפסול": פורום סגור

ככללי אצבע ניתן לקבוע כי פורום סגור, שבו קיימות במועד נתון למעלה מ- 10 קישורים לאתרים מפרים, ואשר הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים מהוות יותר מרבע מהתוכן המהותי של הפורום (קרי, מההודעות שאינן בגדר בקשה לקבלת מידע או תגובה להודעות אחרות), צריך להיחשד כ"פורום פסול".

חריג ה"פורום הפסול": פורום פתוח

לעומת זאת, ביחס לפורום פתוח נראה שראוי לקבוע מבחן מחמיר יותר, עד כדי דרישה שמחצית מהתוכן המהותי של הפורום יהיו הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים.

בענייננו, ביחס לחריג ה"פורום הפסול" הרי שמספר הקישורים לאתרים מפרים עליהם הצביעו התובעות איננו מצדיק את המסקנה כי הוכח שמדובר בפורומים החשודים כפורומים פסולים. ודוק, התובעות הצביעו על כך שבפורומים הללו הוצבו קישורים לאתרים מפרים, אולם הן לא הביאו ראיות לא למספרם האבסולוטי.

20 ביוני, 2011,

0 תגובות

הפרה תורמת בדיני זכויות יוצרים

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן, י' דנציגר (עא 5977/07) – 20.6.2011

תחום: הפרה תורמת בדיני זכויות יוצרים

נושאים: הפרה תורמת, הפרה תורמת: שימוש ביתי - פרטי, אחריותו של משתף ומשדל, התנאים להכרה בהפרה תורמת, הגנת השימוש ההוגן למוסד אקדמי, פיצוי ללא הוכחת נזק

העובדות:

שוקן הוציאה לאור את הספר "יפן המסורתית" מאת בן עמי השילוני. יצירה זו הועתקה בשלמותה, שוכפלה ונמכרה במסגרת "מקראה" המשמשת ללימודי סטודנטים. מכירת המקראה התקיימה באולם 300, בבניין מדעי הרוח בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, על-ידי המשיב 3, מר כהן, אשר שימש באותה התקופה כיושב ראש "תא אופק" של מפלגת העבודה.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא), במסגרתו נקבעה אחריותם של מספר גורמים להפרת זכויות יוצרים. במוקד הדיון ניצבת השאלה אם יש מקום להכיר בדוקטרינת ההפרה התורמת בדיני זכויות יוצרים, ובאילו תנאים יש להחילה. בהמשך לכך, עומדת השאלה אם ראוי במקרה זה להטיל אחריות על המערערת – האוניברסיטה העברית בירושלים – להפרת זכות יוצרים שלא בוצעה על-ידה, אך התקיימה בקמפוס שלה.

נפסק:

הערעור התקבל בחלקו, נקבע כי אין אחריות לאוניברסיטה להפרה, הערעור נדחה ביחס לשיעור הפיצוי. שוקן תשא בהוצאותיה של האוניברסיטה בערעור, וכן בשכר טרחת עורך דינה בשיעור של 10,000 ש"ח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי קיבל, באופן חלקי, את תביעתה של שוקן, תוך שהוא קובע כי מכירת המקראות הפרה את זכות היוצרים שלה בספר, ועל רקע זה נדרש בית המשפט לשאלת אחריותו של כל אחד מהגורמים לביצועה.

באשר לכהן, נקבע כי הוא אחראי באופן ישיר להפרה, וזאת – בין היתר – נוכח הודאתו בביצוע מעשה ההפרה בהליך הפלילי שהתנהל נגדו, ואף בעדותו בבית המשפט המחוזי.

בנוגע לאחריותה של המפלגה, נקבע כי לא הוכח שתא אופק הוא מוסד או אורגן שלה. נוכח זאת, נפסק כי אין למפלגת העבודה אחריות ישירה להפרה. אף באשר לאוניברסיטה, נקבע כי אין מקום לייחס לה אחריות ישירה להפרה.

על רקע קביעות אלה, בחן בית המשפט אם קמה לאוניברסיטה ולמפלגה אחריות תורמת להפרת הזכויות ביצירה. תחילה נקבע, כי אין מקום לייחס לאוניברסיטה אחריות עקיפה להפרה מכוח סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: החוק הקודם). לצד זאת, בחן בית המשפט את האפשרות להטיל אחריות מכוח דוקטרינת ההפרה התורמת. בהתייחסו לדברים שנקבעו בע"א 1636/98 רב בריח בע"מ נ' בית מסחר לאביזרי רכב חבשוש (1987) בע"מ, פ"ד נה(5) 337 (2001) (להלן: פרשת רב בריח), שם הוכרה תחולתה של דוקטרינת ההפרה התורמת בדיני פטנטים, קבע בית המשפט כי ניתן להחיל דוקטרינה זו אף בדיני זכויות יוצרים. את קיומה של ההפרה התורמת ניתן לעגן – כך נקבע – הן "בפני עצמה", הן באמצעות סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). נוכח דברים אלה, קבע בית המשפט כי "יש ליתן הגנה לזכות היוצרים, בקול צלול וברור. קיומה של עוולה זו של הפרה תורמת תהווה, כך יש לקוות, הרתעה הולמת מפני הפרת זכות היוצרים, ובמיוחד בקמפוסים של המוסדות להשכלה גבוהה".

בית המשפט הוסיף ונדרש לתנאים לתחולתה של ההפרה התורמת. הובהר, כי תקום למפר-התורם אחריות להפרה רק מקום בו אכן בוצעה הפרה על-ידי המפר-הראשי. כמו כן נקבע, כי האחריות התורמת מותנית בידיעתו של מי שתרם להפרה על אודות הפעילות המפרה שביצע המפר הראשי.

בית המשפט המשיך ובחן את אפשרויות השליטה והפיקוח של האוניברסיטה על תאי הסטודנטים, ויכולתה למנוע את הפרת זכויות היוצרים. בהקשר זה נקבע, כי האוניברסיטה לא נקטה צעד כלשהו למנוע את מכירתן של המקראות בתחומה, ולא הפעילה פיקוח כלשהו על פעילותם של התאים הסטודנטיאלים בהיבט זה. באשר למפלגה נקבע כי היא "אפשרה הדפסת צילום והפצת עותקים מפרים ותמכה בתא אופק, במטרה לקרב סטודנטים לעמדותיה, מימנה ואיפשרה לצלם עותקים מפרים", ואף נמנעה מלפעול להפסקת ההפרה על אף שהיה בידיה לעשות כן.

על רקע זה, פסק בית המשפט כי התנאים להכרה בהפרה תורמת נתקיימו במקרה שלפנינו, הן בנוגע למפלגה הן באשר לאוניברסיטה, ולאור זאת קבע כי השתיים הפרו את זכות היוצרים של שוקן ביצירה בהפרה תורמת.

לבסוף בחן בית המשפט את שאלת הנזק. נקבע, כי מחיר הספר המקורי הוא 89 ש"ח, וכי עותק מפר נמכר ב-10 ש"ח. אולם, לא הוכח – כך נקבע – מהו מספר העותקים המפרים שנמכרו. על רקע הקושי לכמת את הנזק שנגרם בפועל, פנה בית המשפט לבחינת פיצוי ללא הוכחת נזק. נקבע, כי מדובר בהפרה "בוטה" של זכות היוצרים, ומשכך חויבו האוניברסיטה, מפלגת העבודה וכהן – יחד ולחוד – בתשלום פיצוי סטטוטורי בשיעור של 20,000 ש"ח, הוא הפיצוי המקסימלי האפשרי לפי הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים. האחריות חולקה כך שהאוניברסיטה והמפלגה חויבו כל אחת ב-30% מהנזק, בעוד שכהן חויב ב-40% מהנזק. מכאן הערעור שלפנינו.

נקודות מרכזיות

הפרה תורמת

הפרה תורמת (Contributory Infringement) בזכות יוצרים, מתייחסת – ככלל – למצב בו גם מי שאינו מפר באופן ישיר זכות יוצרים נמצא אחראי לה, וזאת על רקע התנהגותו ומעורבותו בנסיבות המקרה. מדובר לרוב בנסיבות בהן גורם אחד אינו מבצע את ההפרה בעצמו, אך הוא מאפשר ומתיר את פעילותו המפרה של גורם אחר, או אף מסייע ומעודד את אותה הפעילות. הוא משמש מעין "גורם ביניים", בשרשרת ההפרה – בטווח שבין המפר הישיר (מפר "הקַצה"), לבין בעל הזכות.

נפסק כי ההכרה בהפרה תורמת אינה יוצרת קטגוריה חדשה של פגיעה בזכות היוצרים. היא רק מאפשרת להיפרע ממי שנטל חלק בפגיעה.

נמצא כי נכון להכיר בהפרה התורמת כדי לתגמל את היוצר על המאמץ שהשקיע ביצירה; לאפשר הגנה נאותה לזכויות היוצרים בעידן של משתמשים אנונימיים; ולספק את התמריצים הנדרשים להמשך הפקתן של יצירות חדשות. בין אם ב'פורום' באוניברסיטה או ב'פורום' המקוון, אין אפוא מקום ליתן לגורם-הביניים אשר תרם באופן ניכר לפגיעה בזכות היוצרים להתחמק מאחריות. האינטרסים של המשתמשים בהקשר זה, והציבור בכללותו, אינם שוללים את ההכרה בהפרה התורמת. אולם, כפי שיובהר בהמשך, הם מכתיבים את יישומה הזהיר והמצומצם של דוקטרינה זו, רק בהתקיים תנאים ספציפיים ובאופן המוגבל למקרים חריגים בלבד.

הפרה תורמת: שימוש ביתי - פרטי

ניתן להניח, כי ככול שאכן מדובר בשימוש ביתי-פרטי, שאין בו פגיעה ממשית בבעל הזכות, עדיין יישאר שימוש שכזה מחוץ להישג ידם של בעלי הזכויות. בין היתר, עשוי שימוש כזה – בנסיבות המתאימות – לחסות תחת הגנות אחרות הקיימות בדיני זכויות היוצרים, לרבות הגנת השימוש ההוגן (המעוגנת כיום בסעיף 19 לחוק החדש). מכל מקום, הכרה בהפרה תורמת אינה מביאה להטלת אחריות על המפר הישיר, כדוגמת המשתמש הביתי ש"מוריד" יצירה מוגנת למחשב הפרטי שלו, לצרכיו האישיים. אלא, הפרה תורמת משמעותה הכרה דווקא באחריותם של גורמים אחרים "בשרשרת", שאינם משתמשים ביצירה לצרכיהם הפרטיים, ושממילא האינטרס בהגנה עליהם הוא פַחות.

אחריותו של משתף ומשדל

הכרה בקיומה של הפרה תורמת אף עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין, ומתיישבת היטב עם התפיסה העומדת בבסיס הוראה זו. סעיף זה, שעניינו אחריותו של משתף ומשדל, מורה כי "המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם". התפיסה היא, אפוא, שמקום בו פרט משדל אחר לבצע עוולה, תורם לביצועה או מעודד את קיומה – יש להטיל עליו אחריות לנזק שנגרם.

כבר נפסק, כי פקודת הנזיקין חלה אף על עוולות שאינן קבועות בה, כל עוד "החלה של דוקטרינה פלונית מהפקודה מתיישבת עם יסודותיה, עם מהותה, עם בניינה של העוולה שבה מדובר, ועם המסגרת שבה היא נמצאת" (ע"א 804/80Sidaar Tanker Corportation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393, 440 (1985)).

סעיף 12 לפקודת הנזיקין חל, אפוא, גם על עוולות בדיני זכויות יוצרים, וזו המסגרת המתאימה לבחינת קיומה של הפרה תורמת. יצוין, כי הוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין, שעניינה מעוולים במשותף, מתאימה פחות לעיגונה של דוקטרינת ההפרה התורמת. הוראה זו עוסקת במצב בו שני שחקנים פועלים יחד, בין אם במיזם משותף בין אם בנפרד, ומביאים שניהם באופן ישיר לקיומו של נזק.

התנאים להכרה בהפרה תורמת

השאיפה היא להחיל דוקטרינה זו, תוך מיזעור הפגיעה במשתמשים ובמרחב הציבורי במידת האפשר, ומכאן שיש להכיר בהפרה התורמת רק במקרים המצומצמים המתאימים לכך. לצורך כך, יש לבחון את קיומם של שלושה תנאים, אשר רק בהתקיימם במצטבר ניתן להכיר בהפרה תורמת של זכות יוצרים.

א. התנאי האחד הוא קיומה בפועל של הפרה ישירה;

ב. התנאי השני, ידיעתו בפועל של המפר-התורם על ההפרה הישירה שבוצעה; ג. התנאי השלישי, הוא קיומה של תרומה משמעותית, ניכרת וממשית לביצוע ההפרה.

בענייננו נפסק כי באשר ליסוד השני, שעיקרו מודעותו בפועל של גורם-הביניים לקיומה של ההפרה, האוניברסיטה היתה מודעת לנורמה הכללית של הפרת זכויות היוצרים שהתקיימה בקמפוס ואולם קיים ספק באשר למודעותה בפועל של האוניברסיטה להפרת זכויותיה של שוקן בתחומה.

גם לגבי היסוד השלישי, שעניינו תרומה משמעותית לביצוע ההפרה. במקרה שלפנינו, האוניברסיטה לא פעלה באופן אקטיבי להאיץ או לקדם את ההפרה. האוניברסיטה אף לא יצרה באופן פעיל את התשתית לביצוע ההפרה, או את האמצעים לקיומה. ההפרה אמנם התרחשה בשטחה, אך אין הדבר דומה לשטח מסחרי שנועד בהגדרתו למכירה מפרה של יצירות מוגנות, או להפצת אמצעים טכנולוגיים המאפשרים את ההפרה תוך עידוד הצרכנים לעשות בהם שימוש מפר. במילים אחרות, מדובר בתרומה במחדל המתבססת, לכאורה, על יכולתה של האוניברסיטה לשלוט ולפקח על פעילותם של התאים הסטודנטיאלים. אלא שבמקרה שלפנינו אין די בכך כדי לבסס את אחריותה להפרה.

הגנת השימוש ההוגן למוסד אקדמי

ההגנות הרגילות הקיימות למפר הישיר בגדר דיני זכויות יוצרים עשויות לעמוד – במקרים המתאימים לכך – גם למפר-התורם. תכליתן של הגנות אלה לאפשר, בנסיבות מסוימות, את המשך קיומה של פעילות הרצויה מבחינת חברתית, אף שמדובר בפעילות מפרה.

נפסק כי קיימת חשיבות רבה במתן הגנה נאותה למוסדות חינוך, בכדי לאפשר להם למלא את השליחות החשובה המוטלת עליהם בהעשרת הידע הציבורי והפצתו, וחינוך דור היוצרים הבאים. הגנת השימוש ההגון עשויה להתיר, בנסיבות מסוימות, למוסדות חינוך לעשות שימוש מסוים בחלקים מיצירות לצרכי הוראה או מחקר, ובכך לאפשר להם למלא את התפקיד החברתי החשוב המוטל עליהם.

אלא שאין זה המקרה בענייננו. ראשית ועיקר, ספק אם העתקת ספר שלם צריכה לחסות בצל הגנת השימוש ההוגן, וזאת בין אם בהקשר החינוכי בין אם בעניין אחר. שנית, לא השתכנענו כי השימוש נעשה למטרות חינוך או הוראה. הפצת המקראה במקרה זה נעשתה על-ידי תא סטודנטיאלי, בעל אינטרסים ספציפיים, חלקם פוליטיים. אין מדובר במקרה שלפנינו בשימוש בקטע מסוים מתוך יצירה מוגנת לצורך הוראה, במהלך שיעור או למטרת בחינה. מדובר בהעתקת ספר שלם, למטרת קידומו של תא סטודנטים מסוים, ובנסיבות אלה, אין להידרש להגנת השימוש ההוגן.

פיצוי ללא הוכחת נזק

בית המשפט המחוזי נדרש, כאמור, לפיצוי ללא הוכחת נזק נוכח הקושי בכימות שיעור הנזק הקונקרטי בענייננו. מנגנון הפיצוי ללא הוכחת נזק בדיני זכויות יוצרים נועד להתמודד עם קושי שכזה, הקיים באופן טיפוסי בהוכחת הנזק שגרמה הפרת הזכות ביצירה, כמו גם להגביר את ההרתעה מפני הפרות עתידיות.

החוק קובע אפוא מנגנון המאפשר לבעל זכות היוצרים להתגבר על המכשלה הכרוכה בהוכחת הנזק הפרטני, אך מגביל מנגד את סכום הפיצוי האפשרי (בטווח שבין 20,000-10,000 ש"ח לפי פקודת זכות יוצרים; ועד 100,000 ש"ח לפי החוק החדש), כאשר קביעת שיעור הפיצוי בטווח האמור תעשה לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בהקשר שלפנינו יצוין, כי אין מניעה ששיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין קיומה של הפרה תורמת, יבחן לפי אותם שיקולים ועקרונות המנחים ברגיל את בית המשפט בבואו לקבוע פיצוי כאמור בגין הפרה ישירה.

במקרה זה, כזכור, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לפצות את שוקן בשיעור של 20,000 ש"ח. כבר נפסק, כי לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב בקביעת שיעור הפיצוי, ובמקרה שלפנינו, בהתחשב בנזק שנגרם לשוקן ובחומרת ההפרה – לא מצאנו כי קיימת הצדקה להתערב בהכרעה בעניין סך הפיצוי שנקבע.

17 באפריל, 2011,

0 תגובות

זכות יוצרים בלחן

זכות יוצרים בלחן

תביעה שהוגשה על ידי מר עמוס ברזל כנגד משרד החינוך. התביעה הוגשה בבית משפט השלום בירושלים ונדונה בפני השופט ארנון דראל. ביום 17.04.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

התובע יוצר, מלחין, זמר ומפיק ובין היתר כתב את הלחן לשיר 'כל שנה מתחילה'. לפי הנטען בכתב התביעה הוא גילה בשנת 2003 כי באתר 'צפונט' אשר הוקם ביוזמת משרד החינוך מפורסם ומופץ לכל דורש קליפ (פלאש) אשר עושה שימוש בשיר ובמסטר אשר בהוצאתו והפקתו הושקע ממון רב.

התובע טוען כי כל הזכויות בשירים ובעיבודים לרבות זכות היוצרים, זכות השעתוק, הזכות המוסרית ושאר זכויות הקניין הרוחני נתונות לו (למעט הזכויות שהועברו לאקו"ם לפי כתב ההעברה) והוא היחיד שיכול להתיר את השימוש בזכויותיו. התביעה הוגשה בעילות של הפרת זכוית היוצרים של התובע; הפרת זכותו המוסרית; גזל, עשיית עושר ולא במשפט וחוסר תום לב מצד משרד החינוך.

בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי משרד החינוך הפר את זכות היוצרים והזכות המוסרית של המלחין.בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 20,000 ₪ ובנוסף פסק כי הנתבעת תשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪ וכן תשיב לתובע את האגרה ששילם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתה.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכות יוצרים בהקלטה לביצוע השיר - המסטר

נפסק כי העיבוד שנערך לשיר על ידי התובע באמצעות ההקלטה הוא בגדר יצירה הנהנית מהגנה. המדובר בפעולה המצריכה ידע ומיומנות, בחירת מכשיר הקלטה מתאים, בחינת המקום ממנו תבוצע ההקלטה, כיוון עוצמות ואיכויות ושמירת ההקלטה. בכל אלה הושקעה מקוריות ויצירותיות מצד התובע ויש לראות גם בעיבוד המוקלט של השיר כפי שעשה אותו התובע יצירה הראויה להגנה.

"זכות יוצרים קיימת בהקלטות או ברישמות קול, וזאת בנפרד מזכות היוצרים הקיימת ביצירה המבוצעת ברשומה או בהקלטה. חשיבותה של הזכות בעיקר בתעשיית המוסיקה. מכוחה, מצמיחה יצירה מוסיקלית, בדרך כלל, שתי זכויות נפרדות: זכות יוצרים ביצירה עצמה וזכות יוצרים או זכויות יוצרים בכל ביצוע מוקלט שלה. זכויות אלה עשויות להיות בידיים שונות, כאשר המלחין או המו"ל הוא בעל הזכות ביצירה עצמה, ואילו חברת ההקלטות, המפיק או אדם אחר, מחזיקים בזכות על ההקלטה. למעשה, כל הקלטה או רישמה מצמיחה זכות יוצרים נוספת. מכאן שניתן לדבר על מספר זכויות היוצרים כמספר ההקלטות בעוד שביצירה המוסיקלית לעולם תתקיים זכות יוצרים אחת ויחידה." (ט' גרינמן, זכויות יוצרים, 115 (2003))

 

הפרת זכות היוצרים

בית המשפט פסק כי זכות היוצרים של התובע הופרה. משנלקח המסטר שנוצר ושולב בתוך קליפ הרי שאין מדובר עוד בשימוש שנעשה לשמיעת השיר על ידי אחד המורים שרכש את הקלטת או להשמעת השיר לתלמידים של אותה כיתה שהגב' גופר מלמדת אלא בניצול היצירה לצורך הכנת יצירה חדשה ושונה.

הביצוע של השיר הועתק ושולב ללא הסכמת התובע בתוך קליפ שהפך יצירה אחרת. אותו קליפ הופץ לאתרים שונים במסגרת משרד החינוך ובהמשך אף שולב בתוך ברכת שנה טובה שנשלחה. אותם אתרים שבהם נעשה שימוש בביצוע השיר היו אתרים שונים החוסים תחת צלו של משרד החינוך גם אם אינם האתר המרכזי של המשרד ולמצער אתרים המופעלים על ידי עובדי המשרד במסגרת תפקידם.

בית המשפט הבהיר כי השימוש שנעשה אינו העלאה אגבית של הקליפ לרשת אגב שיחה בפורום כזה או אחר אלא העמדתו לשימוש מכלול המבקרים באתרים השונים כאשר העלאה זו נעשית על ידי עובדי משרד החינוך מבלי שיש בקרה מספקת למניעת פגיעה בזכויות יוצרים.

נעשה שימוש על ידי עובדי המשרד בשיר גם לצורך הפצתו במסגרת הקליפ בברכת שנה טובה שנשלחת בתפוצה רחבה.

הגנת שימוש לצרכי הוראה

משרד החינוך טען לקיומן של מספר הגנות ובהן הטענה כי המדובר בשימוש שנעשה בשיר לצרכי לימוד כאמור בסעיף 19 לחוק זכות יוצרים. בית המשפט פסק כי לא הוכח כי נעשה שימוש הוגן לצרכים חינוכיים ביצירה. הקלטת השיר שולבה בתוך קליפ שהכינה אחת המורות. לא הוברר כי השימוש בו היה אך ורק לצרכי לימוד או הוראה ומכל מקום השימוש שנעשה בו לאחר מכן, גם אם לא היה מסחרי, חרג בהרבה משימוש הסביר לצרכי לימוד.

הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

סעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים - 1924, שחל נוכח מועד ההפרה קובע כי: "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח;...". כב' הנשיא שמגר מזכיר בפסק הדין בע"א 592/88 שמשון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו, פ"ד מו (2) 254, 273 (1992) (להלן: "ניניו") את השיקולים שהביאו לקביעת סכום הפיצוי הסטטוטורי ובהם המטרה לפצות את בעל הזכות ומולה הרצון להרתעת מפר או מפרים בפוטנציאליים אחרים. מכאן נקבע שיש לשקול את 'עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר'.

בית המשפט פסק לזכות התובע פיצוי סטטוטורי בסכום של 15,000 ₪, עבור הפרת זכותו במסטר בשל הנימוקים הבאים: א. המדובר בהפרה 'קלה' יחסית שנעשתה במסגרת מצומצמת של ציבור המורים ולא בחשיפה כוללת. ב. המדובר במקרה זה בהפרה אחת, העלאת המסטר השייך לתובע לתוך הקליפ ומכאן הפצת הקליפ או העלאתו לאינטרנט. ג. המדובר היה בשיר 'נשכח' שבעקבות ההפרה ניתנה לו 'עדנה מחודשת'. ד. לא היתה למשרד החינוך או למורים כל כוונה להפיק רווח כלכלי מהשימוש שנעשה. ה. לעומת זאת המדובר במספר הפרות ובאתרים שונים. משך הזמן היה ארוך יחסית והתובע נדרש פעם אחר פעם לפנות כדי שהקליפ יוסר מאתרי המשרד.

הפרת הזכות המוסרית

בית המשפט קיבל את טענת התובע כי הופרה זכותו המוסרית שכן הקליפ שהועלה לא כלל  ייחוס של קרדיט לתובע. נפסק כי הנתבעת הפרה את הזכות המוסרית של התובע בעת שנמנעה מלציין את שמו של התובע כמלחין בהיקף ובמידה המקובלים (ר' סעיף 4א' לפקודה). זכות זו נלווית לזכות היוצרים ובעלת מעמד עצמאי המקנה ליוצר את הזכות לפיצוי מקום בו הופרה (ר' ע"א 2790/93 Eisenman  נ' אלישע קימרון, פ"ד נד (3) 817, 841 (2004)). עם זאת, נוכח הנסיבות, פסק בית המשפט סכום מתון של 5,000 ₪ בגין הפרה זו.

28 במרץ, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציור

הפרת זכויות יוצרים בציור

תביעה שהגישה הגב' מרים שטרנברג־וכסלר כנגד מר מיכאל עמית. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 28.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

התובעת הגישה בקשה לצו מניעה זמני ותביעה כספית, שעניינן הפרת זכויות יוצרים, בציור עשר המכות של הצייר יעקב וכסלר, בהגדה לפסח. על פי הנטען, העתיקו הנתבעים את הציורים ופרסמו אותם לאורך שנים בדפוס ובאינטרנט, כאשר הם גורפים את הרווחים לכיסם, ללא ידיעתם או הסכמתם של הצייר וכסלר המנוח ובני משפחתו. בתביעה מתבקש בית המשפט ליתן צו מניעה קבוע ולחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי כספי בסך 1,800,000 ₪.

התביעה התקבלה. נפסק כי עמית (הנתבע 1) שהעתיק את הציורים והסתיר זאת מידיעת הנתבעים, ישלם לתובעת  פיצויים בסך 100,000 ₪. א.ג.נ (הנתבעת 2-4 ) שהפיקו רווחים ממכירת ההגדות והתמידו בכך גם לאחר פניות התובעת, ישלמו לתובעת פיצויים בסך 70,000 ₪.

בנוסף ניתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים או מי מהם, להפיק להפיץ או למכור, בכל דרך שהיא, בין בדפוס ובין בדרך דיגיטאלית ו/או בכל דרך אחרת, את הציורים המתארים את עשר מכות מצרים, שצוירו ע"י הצייר וכסלר ו/או ציוריו של עמית שהועתקו מציורי וכסלר.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבע 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום של 30,000 ₪. ואת הנתבעים 2-4 בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הבעלות בזכויות היוצרים

נפסק כי אמנם התובע בתביעה על הפרת זכויות יוצרים חייב להוכיח, בין היתר, שהוא הבעלים של זכות ביצירה. אולם, נקודת המוצא בדיון על זכויות יוצרים ביצירה אמנותית היא, כי הזכויות בה שמורות ליוצר. זהו הכלל הקבוע בסעיף 33(1) לחוק, והיה קבוע גם בדין הקודם בסעיף 5(1).

הנתבעים טענו כי הבעלות בזכויות היוצרים עברה ואולם העברת זכויות יוצרים טעונה מסמך בכתב. כך היה על פי הדין בעבר (ס' 5 (2) לחוק זכות יוצרים, 1911) וכך גם היום (סעיף 37(ג) לחוק החדש). הנתבעים "דילגו" על משוכה זו והתעלמו מדרישת הכתב, הגם שמדובר בדרישה מהותית ולא ראייתית בלבד (גרינמן, 547; ראה גם פסק דיני בת"א (מחוזי ת"א) 1551/08 אבירמה גולן נ' דובי גל ואח', מיום 6.10.10, פורסם ב"נבו").

הבעלות בזכות המוסרית

גם אם היתה מתקבלת הטענה, כי זכויות היוצרים הועברו על ידי הצייר וכסלר (והטענה לא התקבלה), גם אז הזכות המוסרית היתה ונותרה בידי התובעת – יורשתו, שכן זכות זו אינה ניתנת להעברה, כאמור בסעיף 45 לחוק. היא שייכת ליוצר בלבד, ויורשיו רשאים להגיש תביעה בין הפרת הזכות לאחר פטירת היוצר (גרינמן, 835).

הלכה היא,  כי "אדם זכאי ששמו ייקרא על "ילדי רוחו". זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר" (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(39 817, 840).

הזכות המוסרית של יוצר שנפטר

הצייר וכסלר נפטר בשנת 1995. קרובי משפחתו יכולים לתבוע בגין הפרת הזכות המוסרית, רק אם ההפרה נעשתה לאחר מותו (ס' 55 לחוק). מאחר שהנתבעים אישרו, כי הגדות עם הציורים המפרים פורסמו משנת 1988 מידי שנה בשנה, נפסק כי כי עומדת לתובעת, כיורשתו היחידה של הצייר וכסלר, זכות תביעה בהתייחס להגדות שהופקו משנת 1995 ואילך.

השראה או העתקה

ההגדה בסגנונו המיוחד של וכסלר מהווה "יצירה אמנותית", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח – 2007: "יצירה אמנותית – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול..." (להלן: "החוק"). זכויות יוצרים היא אגד של זכויות משנה, המנויות בסעיף 11 לחוק וכוללות את זכות ההעתקה, זכות הפרסום ועוד. הזכויות מוענקות לבעל זכות היוצרים באופן בלעדי, ולפיכך מימושן מותר רק על ידיו או בהרשאתו (ט' גרינמן, זכויות יוצרים, מהד' שניה, 227).

הנתבע הכחיש תחילה, כי ראה את הגדת וכסלר וטען, כי צייר את ציוריו בסגנון שנות ה- 50, שהיה מקובל באותה עת גם על הצייר וכסלר וציירים אחרים. לאחר הגשת התביעה הודה לראשונה, כי הגדת וכסלר היתה לנגד עיניו, כאשר צייר את ציוריו, אך טען כי הציור שימש לו השראה ולא מקור להעתקה. במהלך הדיון הוצגו לפני הגדלות של ציורי וכסלר, על גבי לוחות קרטון ענקיים. הנתבע הצביע במהלך הדיון על השינויים והתוספות שערך בהם וטען, כי בכך הפכו ציוריו ממעשה העתקה ליצירה מקורית שלו.

ואולם נפסק כי אין בטענה זו ולא כלום. ציורי עשרת המכות שונים באופיים ובצבעיהם מיתר ציורי ההגדה של הנתבע. מדובר בציורים נאיביים, בצבעי פסטל בהירים. ציורי עשר המכות שונים בעליל, והם מתאפיינים בצבעים כהים ועזים, תוך שימוש מרובה באדום חום ושחור. העמוד הכולל את ציורי עשר המכות בהגדות של עמית כה שונה באופיו ובסגנונו עד כי הוא מהווה נטע זר, שתל או תותב, בהסתכלות  בעיני "המתבונן הסביר".

בית המשפט פסק כי הדמיון בין הציורים כה רב, עד כי לא עלה בידיו לרדת לפשר טענתו של עמית, כי מדובר בהשראה ולא בהעתקה.

בכל הקשור לאופן ההשוואה נקבע בע"א 8393/96 מפעל הפיס ואח' נ'THE ROY EXPORT ESTABLISHMENT CO.  ואח' פ"ד נד(1) 577, 590: "אכן, פירוק סיטואציות מורכבות למרכיביהן היא דרך מועילה - ויש שיאמרו אף מהנה - כדי לבחון סוגיות משפטיות, אך לא בכל מקרה יש יצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיבהן בנפרד, פירוק המסית את המבט - ואת הדעת - מן העיקר. את הדמיון בין היצירה המוגנת לבין היצירה המפרה יש לבחון מתוך הסתכלות רחבה על המכלול, בלי לטשטש את התמונה הכוללת על-ידי ירידה לפרטים, שבמקרים כאלה היא כמדומה, מלאכותית ומאולצת".

ההכרעה בשאלה אם הועתק "חלק ניכר" אינה כמותית אלא איכותית, כפי שנקבע בע"א 15/81 מיכאל גולדנברג ואח' נ' מייקל בנט ואח'  פ"ד לו (2) 813,  818: "לצורך ביסוסה של תביעה בדבר פגיעה בזכות יוצרים על התובע להוכיח, כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו של התובע, ולעניין זה לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו. ההכרעה בשאלה זו נופלת על יסוד התרשמותו של השופט מן היצירות בכללותן, ולעניין זה יש לאבחן בין היתר, בין מקרה בו פעל נתבע תחת השראה מקרית, מדעת או שלא מדעת, לבין מקרה בו הושפע ממנה באופן שמנע ממנו יצירה עצמאית. הבדיקה היא מהותית ולא פורמלית, ולכן יכול ובית המשפט ישתכנע מקיומו של חיקוי גם כאשר הוא מוסווה".

בית המשפט פסק כי אם נבחן את ציוריו של וכסלר ואת ציוריו של עמית במבט כללי, ובהינתן כי הגדת וכסלר היתה מונחת בפני עמית בעת שצייר את ציוריו, הרי בניגוד לטענתו של עמית, לא מדובר בהשראה אלא בהעתקה פשוטה ובוטה.

מספר ההפרות

בית המשפט פסק כי עסקינן ביצירה אחת ולא בעשר יצירות. כאמור בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 267, נקבע, כי ה"הפרה" מוסבת על זכות יוצרים אחת, ואין זה משנה לצורך פסיקת פיצוי סטטוטורי, מהו מספר "האקטים המפרים".

יישום "מבחן הזכות שנפגעה" על עובדות המקרה מוביל את ב"כ הנתבעים למסקנה, כי מדובר בציור אחד, המצדיק פיצוי סטוטורי אחד בלבד. כך גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" של היצירות, אשר לטענת ב"כ הנתבעים מלמד, כי כל אחד ממרכיבי איור עשרת המכות של וכסלר, נעדר קיום עצמאי ואינו עומד בפני עצמו.

בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים, כי מדובר בציור אחד, הבנוי מעשרה מרכיבים או ריבועים, ולא בעשר יצירות נפרדות. אמנם, הוצגו בפני סקיצות שערך וכסלר, בהן התמודד עם כל אחת מעשר המכות בנפרד, אולם בסופו של דבר הן עוצבו כתמונה אחת, הבנויה מעשרה ריבועים או מלבנים, כמתבקש מהעובדה שכל הציורים עוסקים בנושא אחד.

בית המשפט פסק כי וכסלר בנה את הציור כפאזל, המורכב מעשרה חלקים, שכל אחד מהם נעדר משמעות ואין לו קיום או ערך כלכלי משל עצמו. לפיכך, זכאית התובעת לפיצוי סטוטורי בגין הפרת אחת של זכויות היוצרים של הצייר וכסלר בציורים.

בנוסף קבע בית המשפט כי העובדה שמדובר בהפקה חוזרת של אותם ציורים, שהודפסו ללא שינויים על ידי הנתבעים, כאשר לאורך שנים רבות לא היתה כל הסתייגות מצד הצייר וכסלר או התובעת להפצתם, מצדיקה התייחסות למקרה כהפרה אחת  (בשונה מהתייחסות שהיתה בענין דקל, למשל, ע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5) 337. וראה גם, ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נד (5) 255, שם קבע בית המשפט כי מדובר בהפרות נפרדות).

א.ג.נ אינה מפר עקיף הפטור מפיצויים

סעיף 48 לחוק דן בהפרת זכות עקיפה של זכויות יוצרים וקובע כי : "העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר..."

פנייתה הראשונה של התובעת לא.ג.נ. היתה בחודש פברואר 2010 ולמרות פניה זו, וגם לאחר שהומצאו לא.ג.נ מלוא הראיות המלמדות, כי עמית העתיק את ציוריו של הצייר וכסלר, המשיכו א.ג.נ להדפיס ולשווק את ההגדות עם הציורים המפרים. אם לא די בכך, א.ג.נ הודיעו, כי בכוונתם להתמיד במעשיהם, גם לאחר שהתקיים הדיון ראשוני בבקשת התובעת למתן צו מניעה זמני, בפני כב' השופט זפט, וגם לאחר סיום ההוכחות בתביעה. רק לאחר מכן, ביום 8.3.11 מצאו א.ג.נ לנכון להודיע לבית המשפט, כי לא ימשיכו במכירת ההגדות עם הציורים המפרים. ועל כן הם מהווים מפר ישיר ולא עקיף.

חיוב מנהלי א.ג.נ באופן אישי

נפסק כי נתבעים 3,4 - מנהלי חברת א.ג.נ יחויבו באופן אישי בגין התנהלות החברה. נפסק כי בהפרת זכויות יוצרים ניתן לחייב חברה ומנהליה יחדיו, כאשר מוכח, כי המנהלים הורו באופן אישי על ביצוע מעשה העוולה, ויש עילה להטלת אשם אישי עליהם, בנפרד מהחברה (ראה, למשל, בת"א (מחוזי ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, [פורסם בנבו; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661, בעמ' 700-703). בע"א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ARRABON -HK- limited (מיום 2.8.08, פורסם בנבו, להלן: "בתימן"), נדונה שאלה דומה ונפסק מפי כב' השופט פוגלמן כי: "אין מניעה מלהחיל כללים אלה [של אחריות אישית, ד.א.] גם בהתייחס להפרת זכות יוצרים, הדומה במהותה לעוולה נזיקית, ומוגדרת ככזו בסעיף 52 לחוק החדש (השוו: גרינמן, בעמ' 388 – 389; בר"ע (י-ם) 2055/06 ששר נ' וסטי (1992) בע"מ ([פורסם בנבו], 15.5.06); ת.א. (ת"א) 2428/01  KONINKLIJKE HOUSEMANN EN HOTTE NVנ' לי-דן סוכניות בע"מ ([פורסם בנבו], 2.3.06) פסקה 6). לגוף הדברים, עמד בית המשפט בפסק הדין על מעורבותם האישית של המנהלים בביצוע העוולות ועל חוסר תום הלב שדבק בפעולתם (ראו פסקה 20 לפסק הדין). מאלה עולה כי התקיימו בהם היסודות המקימים אחריות אישית, ולא ראינו כי קמה עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט בהיבט זה".

במקרה דנן, הוכח, כי הנתבעים 3,4 ביצעו מעשה עוולה באופן אישי, בכך שהחליטו להמשיך במכירת העותקים המפרים, חרף פניות התובעת ולכן אני סבורה, כי יש לחייבם באופן אישי.

סכום הפיצויים

סעיף 56(א) לחוק מורה, כי אם הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי ביהמ"ש לפסוק בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.

סעיף 56(ב) מתווה את השיקולים, שרשאי בית המשפט לשקול בקביעת הפיצויים, ביניהם היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק שנגרם לתובע והרווח שהפיק הנתבע.

בית המשפט פסק כי תום לב, תמימות ואי הפקת רווחים לא היו נחלתם של הנתבעים. עמית העתיק את ציוריו של וכסלר אך הכחיש בפני הנתבעים ובפני ביהמ"ש, כי הכיר את הגדת וכסלר. רק בתצהיר עדותו הראשית הודה עמית לראשונה, כי הגדת וכסלר היתה מונחת בפניו בעת שצייר את ציוריו, אך התמיד בהכחשתו כי העתיק את הציורים וטען כי רק שימשו לו מקור השראה.

הסכום שקיבל עמית עבור הציורים אמנם אינו גבוה, אך חומרת ההפרה והתכחשותו לעובדה שמדובר בהעתקה, מהווים שיקול לחומרה כנגדו.

הנתבעים לא ידעו כי מדובר בציורים שהועתקו על ידי עמית, אך גם לאחר שהודע להם, כי מדובר בהפרת זכויות יוצרים של הצייר וכסלר, התעלמו הנתבעים מדרישתה של התובעת  והתמידו במעשיהם, עד לאחר סיום שמיעת כל העדויות בתביעה. הנתבעים הודיעו, כי בכוונתם להמשיך למכור את מלאי ההגדות שנותר ברשותם ועשו כן עד ליום 8.3.11 - מועד בו הואילו להודיע, כי לא ימשיכו במכירת העותקים המפרים.

בנסיבות אלה, חייב בית המשפט את הנתבעים בתשלום פיצויים כדלקמן: 1. עמית (הנתבע 1) שהעתיק את הציורים והסתיר זאת מידיעת הנתבעים, ישלם לתובעת  פיצויים בסך 100,000 ₪. 2. א.ג.נ (הנתבעת 2-4 ) שהפיקו רווחים ממכירת ההגדות והתמידו בכך גם לאחר פניות התובעת, ישלמו לתובעת פיצויים בסך 70,000 ₪. בקביעת סכומי הפיצויים לקח בית המשפט בחשבון את מצבם הנפשי של המפרים, שפעלו במתכוון כמתואר לעיל, ואת הצורך להרתיע מפרים פוטנציאליים אחרים, כפי שנקבע בפס"ד בתימן.

13 במרץ, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

תביעה שהגישה חברת H.Stern כנגד חברת א.נ.ארניל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 13.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

אחד התכשיטים המצליחים והיותר מוכרים של התובעות הינה טבעת בשם "ג'וליאנה", בה משולבים שלשה אלמנטים. הנתבעים משווקים טבעת שאף היא משלבת את שלושת האלמנטים האמורים, בהבדל קטן.

התובעות טוענות, כי יש בטבעת זו משום העתקה של העיצוב הייחודי של טבעת ג'וליאנה, למעט הבדל זניח – לשיטתן, ועל-כן יש בייצורה ובשיווקה משום הפרה של סימן מסחר רשום, שאף מוכר היטב בישראל; עוולה של גניבת עין; הפרה של זכויות יוצרים; עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעות; דילול וגזל המוניטין של התובעות; והטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

נפסק:

התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס לעילה של הפרת זכות יוצרים.

ניתן צו לפיו על הנתבעים לחדול ולהימנע, בעצמם או באמצעות אחרים, במישרין או בעקיפין, מכל עיסוק מסחרי בטבעת המפרה.

ניתן צו לאיסוף והתכת הטבעות המפרות, וכן השמדת תבניות היציקה והגלופות, וזאת בנוכחות נציגי התובעות, תוך 45 יום ממועד מתן פסק-דין זה.

הנתבעים ישלמו לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪, וכן את הוצאותיהן, אותן יישום הרשם.

בנוסף, כאמור, על התובעות לבחור בין שני סעדים חלופיים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

נקודות מרכזיות:

האם הפרו הנתבעים את סימן או סימני המסחר הרשומים של התובעות?

התובעות טוענות כי הנתבעים מפרים את סימני המסחר שלהן בדמות הכוכב, על-פי הגדרת ההפרה שבסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972: "'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר"

הנתבעים אמנם אינם משתמשים ב"סימן מסחר רשום" של התובעות והשאלה היא האם שימוש במגן דוד הינו, לעניינו, שימוש "בסימן הדומה לו" בידי מי שאינו זכאי לכך. בית המשפט פסק כי התשובה לכך, הינה בשלילה.

המבחנים שהציבה הפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימנים מכונים "המבחן המשולש" – מבחן מצטבר המורכב משלושה מבחנים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין ה"מבחן המשולש" הוצג לראשונה בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק אגודת ישראל בע"מ, פ"ד יט(2) 673, 675 (1966). כן ראו, למשל, רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 453-451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע).

מבחן המראה והצליל

בעניין טעם טבע, בעמ' 451, נקבע כי זהו המבחן המרכזי מבין השלושה, וכי: "אין מדובר בהשוואה מדוקדקת... יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם."

בין הכוכב בעל חמשת הקודקודים לבין הכוכב בעל ששת הקודקודים קיים דמיון מסוים. בעיקר נכונים הדברים כאשר מדובר בהטבעות – קטנטנות – של היטלי הכוכבים.

עם זאת, כאשר מדובר בתכשיטים כגון טבעות, אשר מטבעם הינם קטנים, והפרטים המבחינים בהם הינם זעירים, ואשר בשל מחירם הגבוה ביחס לגודלם הם נבחנים בקפדנות ובדקדקנות על-ידי רוכשיהם הפוטנציאליים – יש לייחס חשיבות רבה גם להבדלים מזעריים בין תכשיט אחד למשנהו, וכך גם להבדל – כבענייננו – במספר הצלעות.

בנוסף, בעניין טעם טבע ציין השופט גרוניס כי המשקל היחסי שיינתן להיבט החזותי לעומת סוגיית הצליל או שמם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, והבחין בין שני סוגי מוצרים: "הסוג האחד הינו מוצרים המונחים דרך כלל על המדף שצרכנים יכולים ליטול אותם באופן חופשי, ואילו הסוג השני הוא מוצרים המצויים מעבר לדלפק אשר על-מנת לקבלם יש צורך להיעזר במוכר. במהלך דו-השיח עם המוכר נדרש הצרכן להגות את סימן המסחר המתייחס למוצר שהוא חפץ בו. הצורך לבטא את סימן המסחר על-פה והסכנה לטעות או לבלבול מגבירים את המשקל שיש ליתן לדמיון בצליל ביחס לסימנים של מוצרים מן הסוג השני. לעומת זאת ביחס לסימנים המתייחסים למוצרים מן הסוג הראשון יש לשים דגש דווקא על הדמיון החזותי, שהרי הצרכן נוטל את המוצרים לאחר שהוא מתבונן בסימנים המופיעים על גבי אריזתם." (ר' שם, בעמ' 452).

בית המשפט פסק כי בענייננו, לאור זאת, יש לשים דגש מיוחד להבדלים בין שמות הסמלים.

מבחן סוג הסחורות

בית המשפט פסק כי אין מחלוקת שסוג הסחורות – תכשיטים – משותף וזהה לשני הצדדים, התובעות והנתבעים. עם זאת, ביחס למבחן סוג הסחורות נקבע כי כאשר מדובר במוצרים אשר עלותם גבוהה, יטו הצרכנים לבצע בדיקה מעמיקה יותר ולהשוות בין המוצרים השונים בשוק בטרם ביצוע העסקה (ר' בעניין טעם טבע, בעמ' 453, מול האות ג', והאזכורים שם).

נפסק כי דברים אלה נכונים לענייננו. צרכנים המתעניינים ברכישת טבעת משובצת יהלומים, בודאי כאלה המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות – המתומחרים כיקרים מאד ביחס לשוק – אינם עושים זאת בחטף.

מבחן חוג הלקוחות

התובעות מיתגו את עצמן במשך שנים ארוכות כפונות לחוג לקוחות מסוים, ובמקומות מסוימים בלבד – בשדה התעופה הלאומי ובמלונות יוקרה; זאת, בשונה מהנתבעים, שפנו תמיד ללקוחות באופן בלתי אמצעי ונגיש, ותימחרו את מוצריהן בהתאם – ברמת מחירים נמוכה משמעותית מתימחור תכשיטי התובעות.

לקוחות המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות יודעים בוודאי כי את תכשיטיהן של התובעות ניתן לרכוש רק בחנויות שבבעלותן, ולכן אין חשש כי לקוח של התובעות הנכנס לחנויות הנתבעים ייטעה לחשוב כי אלה החלו לשווק את תכשיטי התובעות, ובכללן ג'וליאנה.

מבחן יתר נסיבות העניין

נוסף על שני המבחנים הנזכרים לעיל, מבחן זה מאגד את הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא נדונו במבחנים הקודמים. נפסק כי בעניין זה ניתן לציין כי הנתבעים אינם נוקטים בדרכי פירסום ושיווק כגון אלה בהם עושות התובעות שימוש, ולמעט תמונות באתר האינטרנט שלהם, לא הוצגו בפני בית-המשפט צילומים של תכשיטי הנתבעים אשר בגינן עלול לטעות צרכן פוטנציאלי ולהתבלבל בין מוצרי הצדדים.

מבחן "השכל הישר"

הפסיקה הכירה במקרים מסוימים במבחן רביעי – הוא מבחן "השכל הישר" – במסגרתו עשוי בית-המשפט להכיר בהפרה אף במקרים בהם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל, וזאת כאשר המסר הרעיוני העומד בבסיס הסימן המפר דומה מהותית למסר העולה מהסימן של התובע (ראו בעניין טעם טבע, בעמ' 453). ומההן ניתן להכיר בלאו בענייננו: אם ניתן לייחס תכונות קונספטואליות לעבודות האומנות התכשיטנית, הרי שהמסר הרעיוני הנובע משימוש בכוכב, שמן של התובעות, שונה לחלוטין מהמסר הרעיוני הנובע מהשימוש במגן-דוד כסמל לתכשיטים שיוצרו בישראל.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הפרו את סימני המסחר הרשומים של התובעות.

האם הפרו הנתבעים סימן מסחר מוכר היטב של התובעות?

לטענת התובעות, סימן הכוכב (או הכוכבים) זכאי להגנה כסימן מסחר מוכר היטב, בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר: "סימן המוכר היטב בישראל... לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק."

מעבר לקביעה הכוללנית כי "בין השאר" יילקחו בחשבון שני השיקולים המנויים לעיל, החוק הישראלי, כמו גם אמנת פריס והסכם הטריפס – הם מקורות ההגנה על סימן מסחר מוכר היטב – אינם מספקים מענה מדויק לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב ומהם התנאים המגדירים סימן מסחר כמוכר היטב - ת"א (ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פסקה ה' (פורסם בנבו, 25.4.2010) (להלן: "אנג'ל נ' ברמן ".

התובעות הציגו שימוש רב וארוך בסימן הכוכב בתכשיטיהן, כמו גם שימוש בסימן בפירסום ובשיווק של התכשיטים.

עם זאת, במהלך הדיון הציג בא-כוח הנתבעים ראיות לא מעטות לשימוש בסימן הכוכב על-ידי אחרים, הן בעבר – אפילו הרחוק, והן בהווה – בשווקים רבים ושונים בעולם, בעיקר במזרח אירופה, ובפרט בארצות ברית-המועצות לשעבר (ביניהם מפורסמים מאד כגון CHANEL).

בנוסף, טענו הנתבעים, כי השימוש בסימן הכוכב הינו בסיסי מאד בתכשיטנות, והטבעתו הינה אחת מפעולות הצורפות הראשונות שנלמדות בבתי-ספר לצורפות.

על כן נפסק כי התובעות לא הוכיחו ברמה המחויבת בדיני הראיות האזרחיים (51%) כי סימן הכוכב הינו סימן מסחר מוכר היטב שלהן, דווקא.

האם ביצעו הנתבעים עוולה של גניבת עין?

שניים הם היסודות אותם נדרשות התובעות להוכיח בעוולת גניבת העין: המוניטין של התובעות בטבעת ג'וליאנה; והחשש הסביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטבעות של התובעות והנתבעים (ר' ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 942 (2001) (להלן: עניין עיתון משפחה).

מוניטין

באשר ליסוד הראשון – הוכחת המוניטין – נקבע כי על התובעות להראות, בראש ובראשונה, כי הטבעת שלהן הינה בעלת אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף, ושהציבור מקשר אותה עם מקור מסוים – שהינו הן – אפילו אינו מזהה את המקור בשמן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232 (1991) (להלן: עניין פניציה); וכן בעניין עיתון משפחה, בעמ' 942).

התובעים הציגו עדויות במצביעות על הקישור – הנדרש לשם הוכחת מוניטין – בין תיאור הטבעת בעל-פה לבין הטבעת עצמה ואף למקור הטבעת – הוא התובעות.

ואולם, לשם הוכחת המוניטין נידרש להראות כי הציבור הוא שמקשר בין התיאור והמוצר לבין המקור, ועדויות שהציגו התובעים מתארות את הקישור האמור בקרב זבני החנויות שמשווקות חיקויים של אותו המקור – שלהם עניין ואינטרס מיוחד ועודף בהכרת המוצר, כמו גם מקורו, ביחס לכלל הציבור.

החיקויים עצמם – אין בהם משום עוולה של גניבת עין (ר' עניין פניציה, בעמ' 232), אלא יש בהם, בקישור בין תיאור הטבעת לבין התובעות ובכינוי הטבעת בשם התובעות אף בפי החקיינים, משום ראייה לקיומו של מוניטין, שפגיעה בו – בדרך של הטעיית הציבור – היא שמקימה את העוולה.

חשש להטעיה

המבחן הנוהג לבחינת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור במסגרת עוולת גניבת העין זהה למבחן הנוהג בבחינת הדמיון בין סימני מסחר, קרי – "המבחן המשולש", המורכב, כזכור, ממבחני המראה והצליל, מבחני סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ר' עניין עיתון משפחה, בעמ' 949).

למרות הזהות בין המבחנים, עמד בית-המשפט העליון בעבר על ההבדל, לעניין יסוד ההטעיה, בין עוולת גניבת העין לבין הפרת סימן מסחר, ככל שהדבר נוגע לשוני חזותי במכלול מרכיביו של המוצר. השופט א' גרוניס, בעניין טעם טבע, בעמ' 451-450, אף התייחס מפורשות למשמעות אריזת המוצר: "על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם. כלומר, בתביעת הפרה יש ליתן משקל נמוך יותר, או במקרים מסוימים לא ליתן משקל כלל, למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם...".

בית המשפט פסק כי אין במכלול מעשיהם של הנתבעים כדי להביא לחשש סביר שהציבור יטעה לחשוב שטבעת הנתבעים היא מתוצרת התובעות.

התובעים לא הציגו ראיות לכך: - שהנתבעים משתמשים בשם הטבעת או בשמן של התובעות; - שהם משווקים את הטבעת שלהם בקשר כלשהו לטבעת התובעות או לתובעות עצמן; - או שלקוח כלשהו טעה והתבלבל בין התובעות לנתבעים ובין טבעותיהם.

נוסף על כך, התובעות משווקות את תכשיטיהן בחנויות שבבעלותן בלבד. לקוחותיהם, הקיימים והפוטנציאליים, בודאי יודעים זאת, שכן התובעות מיתגו עצמן כיצרני תכשיטי יוקרה מובילים. לפיכך, החשש כי לקוח פוטנציאלי ייכנס לחנות של הנתבעים וייטעה לחשוב שראה שם תכשיט של התובעות – הינו בלתי סביר.

אשר-על-כן, דחה בית המשפט את טענות התובעות אף בדבר גניבת-עין.

חוק זכויות יוצרים ביחס למוצרים שכשירים להירשם כמדגם

טענה מקדמית שהעלו הנתבעים בסיכומיהם (טענה שהינה משפטית גרידא, ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית): לשיטת הנתבעים, בענייננו חל סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, לפיו חוק זה אינו חל לגבי מדגמים הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים והמדגמים, שכן הטבעת הינה פריט אופנתי הראוי להירשם כמדגם – ורישום שכזה לא נעשה על-ידי התובעות.

לתמיכה בטענתם זו, הפנו הנתבעים לפסיקה קודמת [למשל, ת"א (ת"א) 1311/04 אלקריף נ' יומטוביאן יעקב – אופנת טריפ (פורסם בנבו, 19.4.2010); וכן פסיקתי בעניין ת"א (ת"א) גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 16.4.2009)].

סעיף 22(1) קובע בזו הלשון: "חוק זה לא יחול על סימני-אמצאה הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים וסימני-האמצאה, 1907, פרט לסימני-אמצאה שאם, אמנם, ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כמודלים או כדוגמאות המוכפלות על-ידי פרוצס תעשייתי"

על-פי תצהיר עדת התביעה, לפיו ייצור תכשיטי התובעות הינו "ידני ופרטני", הרי שטבעת ג'וליאנה אינה עונה על הסיפא של ההגדרה המחייבת רישום, באשר אינה מהווה דוגמא המוכפלת על-ידי פרוצס תעשייתי.

ודוק: על-פי הגדרת "מדגם" בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (שהחליפה את חוק הפטנטים וסימני האמצאה, 1907) – מדגם, כעקרון, כולל גם עבודת יד: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

נמצא שהמחוקק הישראלי עמד על כך שרק לגבי מדגמים שנוצרו בתהליך תעשייתי, ולא בעבודת-יד, לא יחול חוק זכות יוצרים. בנוסף, עיון בפסיקה, [ר' גם, למשל, ת"א (נצ') 552/90 שדה-שוורץ נ' מאוזנר, פ"מ תשנ"ד(3) 147, 159-154 (1992)[, מלמד כי הקביעות לגבי הצורך ברישום פריטים אופנתיים כמדגמים התייחסו – כולן – לפריטי לבוש בלבד, ר' גם בעמ' 94-92 לספרו של טוני גרינמן זכויות יוצרים (2003)].

הפסיקה נוהגת להחיל את הוראת סעיף 22 לגבי בגדים, וזאת בשל כך שבגד הוא מוצר שימושי, שצורתו מוכתבת בעיקר על-ידי שיקולים פונקציונלים וצורת הגוף.

לא כך הדבר בעניין תכשיטים, ואין דין תכשיטים כדין אופנת לבוש.

למסקנה דומה הגיעה גם השופטת ארבל בהמ' (ת"א) 11001/95 מיכל נגרין עיצובים בע"מ נ' שארם – תכשיטים ישראליים מקוריים בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.1995) (להלן: עניין מיכל נגרין).

זכויות יוצרים בטבעת ג'וליאנה

לשם הגנה על טבעת ג'וליאנה בזכויות יוצרים נדרש ראשית להכיר בה כיצירה מוגנת.

בית-משפט זה הכיר בעבר בתכשיטים כיצירה אומנותית הראויה להגנה, כל עוד מדובר ביצירה מקורית וייחודית (ר' עניין מיכל נגרין, בפסקה 3 להחלטה).

על-פי הפסיקה, מקוריות מורכבת משניים: 1. יצירה עצמית (להבדיל מהעתקה); 2. יצירתיות, או משאב רוחני השקול ליצירתיות. באשר ליצירה העצמית – התובעות הציגו בפני בית-המשפט ראיות, שלא הופרכו, לכך שמדובר בתכשיט פרי עיצובן. באשר לדרישת היצירתיות – כאמור לעיל, בפרק העובדות, טבעת ג'וליאנה מתאפיינת בשלושה אלמנטים, אשר נטען כי שילובם הינו מקורי וייחודי, ולפיכך זכאי להגנה.

לפיכך קבע בית המשפט כי טבעת ג'וליאנה הינה יצירה מקורית הראויה להגנה על זכויות יוצריה, וזאת בשל השילוב הייחודי והמקורי של שלושת האלמנטים.

ודוק: אין בקביעה זו כדי להקנות זכויות יוצרים באלמנט מסוים מבין שלושת האלמנטים, אלא על שילובם של השלושה בטבעת.

הפרת זכויות היוצרים – העתקה

העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני אלה: 1. "גישה" או נגישות של הנתבע ליצירת התובע; 2. דמיון מהותי בין יצירת הנתבע ליצירתו הקודמת של התובע.

כאמור, התובעות הציגו בפני בית-המשפט פרסומים רבים ונפוצים של טבעת ג'וליאנה, בארץ ובעולם, ומשכך אין ספק שלנתבעים הייתה גישה ליצירת התובעות.

שאלה מורכבת יותר היא האם קיים בין טבעות הצדדים דמיון מהותי. דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים כאשר: הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970) (להלן: עניין אלמגור))

בהמשך הדברים בעניין אלמגור קבע השופט י' כהן כי: "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

גישה זו, של בחינת הדמיון המהותי בין היצירות כמכלול – בשונה מהשוואת רכיביהן – היא הגישה שאימץ בית-המשפט העליון כדרך המלך, בעיקר ביצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיביהן עדיפה על-פני פירוקן לרכיבים והשוואתם בנפרד ]ר' ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 590 (2000)[.

בודאי נכונים הדברים כאשר מדובר ביצירה שההגנה על זכויות יוצריה הוקנתה בשל שילוב ייחודי ומקורי של אלמנטים, ולא לאלמנטים עצמם.

כך גם בענייננו – יש לבחון ולהשוות את טבעות הצדדים כמכלול, המאופיין והמיוחד בשילוב שלושת האלמנטים. בית המשפט פסק כי בין הטבעות קיים דמיון מהותי, שכן הנתבעים לא הצליחו להצביע ולו על תכשיט אחד נוסף, שלהם או אחרים, בו משולבים שלושת האלמנטים. אין זה סביר ששילוב האלמנטים רק בטבעת זו הינו פרי של סיבה אחרת חוץ מהעתקת השילוב מטבעת התובעות.

במובן זה, השוני בפרטי רכיב הכוכב, אין בו כדי לערער ולהפחית מהדמיון המהותי בין טבעות הצדדים, ומהמסקנה כי הנתבעים העתיקו את טבעת התובעות.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעות בטבעת ג'וליאנה.

סעד כספי - פיצוי

התובעות ביקשו פיצוי בלא הוכחת נזק בגובה 20,000 ₪, מכוח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים; וכן הוצאת צו למתן חשבונות, המורה לנתבעים להגיש דו"ח מפורט, בתצהיר, שתוכנו מאומת על-ידי רואה-חשבון, ביחס לכמות הטבעות המפרות שנמכרו על-ידי הנתבעים ולכלל התמורה בגין מכירות אלה.

סעדים אלה הינם סעדים חלופיים, ואין האחד יכול לבוא ביחד עם השני, שכן אז יהא זה משום כפל פיצוי לתובעות בגין הפרת זכויות היוצרים שלהן. יפים לכך דברי השופט לנדוי, בפרשת דפוס ניאוגרפיקה [ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 893-892 (1957)]: "שלוש הן התרופות הכספיות אותן יכול בעל זכות-יוצרים לתבוע עקב הפרת זכותו: (א) פיצויים על הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, בהתאם לסעיף 6 של חוק זכות יוצרים, 1911... (ב) מתן חשבונות על-ידי הנתבע, על הריווח שזה הפיק מן ההפרה... (ג) ... ... תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו, ועל-כן אי-אפשר לתבוע יחד את התרופות (א) ו-(ב)... הטעם לדבר הוא, שבתביעה למתן חשבונות יש משום מחילת ההפרה, בעוד שתביעת פיצויים מבוססת על עובדת ההפרה. לשון אחרת, תביעה לתשלום המגיע בהתאם לחשבון אינה תביעת נזיקים, אלא תביעה מעין-חוזית, בה תובע בעל-הזכות מאת המפר מה שהלה גבה עבורו, על יסוד 'עשיית עושר ולא במשפט'."

משלא פירטו התובעות את נזקן בגין ההפרה, נותרו בפניהן שני הסעדים החלופיים האמורים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

משציינו התובעות בסיכומיהן שהן חוזרות על כל הסעדים המבוקשים בפרשת התביעה, נראה שכדי לסיים תובענה ישנה זו, עדיף כיום לבחור בתשלום הפיצוי הסטטוטורי.

בית המשפט פסק כי אם תודענה התובעות כי ברצונן לבחון את סעד השבת הרווחים, יוצא צו למתן חשבונות, תוך 30 יום מיום מתן הודעת התובעות.

10 במרץ, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציורים

הפרת זכויות יוצרים בציורים

תביעה שהגיש מר גול יוסי כנגד מר יואב פור. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט  חגי ברנר. ביום 10.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה לתשלום פיצויים בסך 2,500,000 ₪ שעילתה בהפרה נטענת של זכות יוצרים בשבעה ציורים שצויירו על ידי ארבעה ציירים שונים.

נטען כי הנתבעים הפרו את זכות היוצרים ביצירות בכך שהדפיסו בלא אישור בעלי הזכויות 5,000 עותקים מכל יצירה, ומכרו אותם לצדדים שלישיים. עקב כך נגרם לתובעים נזק כבד מחמת אובדן מכירות של הדפסי היצירות, ירידה בהכנסות השנתיות וכן פגיעה במוניטין.

התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים פיצויים בסך של של 140,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ והוצאות משפט בסך 6,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

בעל דין נדרש בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים חומרית

נדחתה טענת הנתבעים לפיה התובעים צריכים היו לצרף לתביעתם את הציירים עצמם, בהיותם בעלי זכות היוצרים ביצירה. נפסק כי מחומר הראיות עולה כי התובעים רכשו את זכות היוצרים ביצירות מאת הציירים. זכות היוצרים החומרית (המכונה גם זכות יוצרים כלכלית), היא נכס הניתן להעברה, ולכן, משרכשו התובעים מאת הציירים את הזכות האמורה, הם הפכו לבעליה, לכל דבר וענין ועל כן לא היה צורך לצרף את הציירים עצמם כתובעים נוספים.

בעל דין נדרש בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים מוסרית

אילו היה מדובר בהפרת זכות המוסרית (אי מתן קרדיט), מכיוון שזכות מוסרית אינה ניתנת להעברה, ולעולם היא מוקנית ליוצר עצמו (ראה ס' 4(א)(5) לפקודת זכות יוצרים) היה צורך בהוספת הציירים כתובעים.

הפרת זכות יוצרים באמצעות העתקה

הנתבעים לא חלקו על כך שהדפיסו 5,000 עותקים של כל אחת מן היצירות, הגם שטענו כי עשו כן בתום לב.

כידוע, הזכות להעתיק יצירה "היא הזכות הבסיסית ביותר מבין כלל זכויותיו של בעל זכות היוצרים" (ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך א' ע' 236). לנוכח המסקנה לפיה התובעים הם בעלי זכות היוצרים החומרית ביצירות, אין ספק שמעשי הנתבעים מהוים הפרה של זכות היוצרים האמורה, שכן העתקתה, או הדפסתה, או שכפולה של יצירה בכל פורמט שהוא הן פעולות המחייבות הרשאה מאת בעל זכות היוצרים, הרשאה שלא ניתנה במקרה דנן.

הגנת תום הלב

הגנת מפר תמים לפי ס' 8 לחוק זכות יוצרים, 1911, נתונה רק למי שלא ידע ולא היה צריך לדעת כי קיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה המועתקת. לעומת זאת, ההגנה לא תחול כאשר הנתבע רק טעה לגבי זהותו של בעל זכות היוצרים. ראה: ע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט(6), 421 , 430-431 (2005): "כפי שנפסק חל סעיף 8 לחוק זכות יוצרים "רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת - ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד - שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד - שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים".

החוק מתייחס בסלחנות מסוימת כלפי זה שהפר ב'תמימות' זכות יוצרים של אחר. מפר כזה פטור מתשלום פיצויים בגין ההפרה, אם כי ניתן לקבל נגדו צו מניעה. החוק עצמו אינו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'.

נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה' (ט' גרינמן זכויות יוצרים (תשס"ד) 502).

כמו כן ראוי לתת את הדעת על כך 'שתום לב אינו מהווה הגנה כנגד הפרה ראשונית [שהיא ביצוע של פעולה המצויה תחת הפריווילגיה של בעל זכות היוצרים, כגון העתקה או עיבוד של היצירה], אלא (וגם זאת לענין סעד הפיצויים בלבד), כאשר הנתבע לא ידע ולא חייב היה לדעת כלל ועיקר על קיומה של זכות יוצרים לאי-מי ביצירה שלגביה הוא מבצע את הפעולה המפירה. רק לעיתים רחוקות יסבור הנתבע כי ביצירה שבה הוא מטפל אין זכות יוצרים לאדם כלשהו. הסיכון בנדון מוטל אם כן על הנתבע. קושי זה הוא קושי כללי, הקיים גם בשיטות אחרות' (מ' דויטש קניין (תשנ"ז, כרך א') 191.

במקרה דנן, ברור כי הנתבעים ידעו כי היצירות שהדפיסו מוגנות בזכות יוצרים של מאן דהוא, בין שיהיה זה הצייר עצמו ובין שיהיה זה מי שרכש ממנו את הזכויות. אם סברו בטעות כי הזכות נתונה לשחר, או ששחר פועל מטעמו של גול, אין בכך כדי להגן עליהם מפני הפרת זכות היוצרים של התובעים. ודוק: הנתבעים כולם עוסקים בתחום של מסחר בחפצי אמנות, ולכן הם מודעים היטב לנושא של זכות יוצרים, על היבטיו השונים.

מספר הפרות

יש לקבוע תחילה בכמה הפרות מדובר, שהרי הפיצוי הסטטוטורי האמור הינו בגין כל הפרה.

שאלה כזו התעוררה ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' יום טוב, [פורסם בנבו] תק-על 2009(3), 1498 , 1500 (2009), שם היה מדובר בהשמעת שלוש עשרה יצירות מוסיקליות ברצף במהלך ארוע שמחות אחד, ואושרה החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לענין הפיצוי הסטטוטורי מדובר בהפרה אחת בלבד, שכן מדובר במסכת אחת במסגרת ארוע מפר אחד. עוד נקבע כי: "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה... לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי עת נקט במבחן זה."

ראה גם ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2), 254 , 266-267 (1992): "ה"הפרה" אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על ידי הנתבע, ואין זה משנה מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר תובעים בגין הפרתן."

בעניננו נפסק כי, הופרה זכות היוצרים של התובעים בשבע יצירות, כאשר אין חולק כי הודפסו 5,000 עותקים של כל יצירה. ברור גם כי מדובר בשבע הפרות ולא בשבעה אקטים מפירים של זכות אחת בלבד, שכן כל יצירה עומדת בפני עצמה וראויה להגנה, ולא מדובר בארוע מפר אחד.

הכלל הוא: "כל יצירה נפרדת היא נושא לזכות יוצרים נפרדת. על כן, הפרת זכות יוצרים בכל יצירה נפרדת היא הפרה נפרדת לצורך פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק." (ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 780).

פיצוי ללא הוכחת נזק

הנתבעים טוענים כי התובעים לא הוכיחו קיומו של נזק בעין. הלכה למעשה, הדיון בשאלה זו התייתר, לנוכח הודעתם של התובעים בסיכומיהם לפיה הם עותרים בראש ובראשונה לפיצוי הסטטוטורי, ורק באופן חלופי, לפיצוי בגין נזק בעין. ממילא, שעה שהתובעים זכאים לפיצוי סטטוטורי, כפי שנראה להלן, ואף עותרים לקבל פיצוי כזה בתור סעד עיקרי, אין צורך לדון בשאלת הנזק שנגרם לתובעים בעין.

השאלה הבאה היא כיצד יש לחשב את הפיצוי הסטטוטורי לו זכאים התובעים. לענין זה חלה הוראת ס' 3א' לפקודת זכות יוצרים (החוק הישן),  הקובעת כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪.

מדובר בשבע הפרות, שבגין כל אחת מהן זכאים התובעים לפיצוי סטטוטורי. אכן, גם על פי הדין הקודם (שהוא הדין החל בעניננו), לבית המשפט נתון שיקול הדעת שלא לפסוק פיצוי כלשהו גם כאשר עסקינן בפיצוי סטטוטורי (ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2), 254 , 271 (1992)), אלא שמדובר בחריג שבחריגים, שאיננו מתאים לנסיבות שבפנינו.

במקרה דנן, סבור בית המשפט כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על הסכום המכסימלי של 20,000 ₪, גם בשל ריבוי ההפרות והאופן השיטתי והתעשייתי בו בוצעו, וגם לנוכח זהותם של אלה שהפרו את זכות היוצרים של התובעים- מדובר בגורמים המפעילים בית דפוס, העוסקים גם בסחר בחפצי אמנות. מתוקף עיסוקם ונסיונם המקצועי הם מודעים היטב לנושא של זכויות יוצרים, וניתן לצפות מהם כי יקפידו קלה כחמורה בנושא השמירה על זכויות אלה.

סיכומו של דבר, התובעים זכאים לפיצוי סטטוטורי בסך 20,000 ₪ בגין כל אחת משבע ההפרות של זכות היוצרים, ובסך הכל, לסכום כולל של 140,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

הפרת זכות מוסרית

התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית, מן הטעם הפשוט שהזכות המוסרית אינה שלהם אלא של הציירים שציירו את היצירות. בשונה מזכות היוצרים החומרית או הכלכלית, הניתנת להעברה, הרי שהזכות המוסרית היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, והיא נותרת לעולם בחזקתו של היוצר עצמו, אף לאחר שהעביר את זכותו החומרית ביצירה. כך היה הדין על פי ס' 4א' לפקודת זכות יוצרים, וכך הוא הדין גם כיום, לפי ס' 45(ב) לחוק החדש (ראה גם ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 834, 838).

22 בפברואר, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים בכתבות ודרישת הוכחה לפי הדין הזר

זכויות יוצרים בכתבות ודרישת הוכחה לפי הדין הזר

תביעה שהגישה חברת LLC HOUSE PUBLISHING KOMMERSANT ZAO  כנגד חברת ע.ש.ר.עתונות רוסית בע"מ. התביעה הוגשה בבית המשפט השלום בתל אביב ונדונה בפני השופטת יעל אחימן. ביום  22.2.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה כספית, לפיצוי סטטוטורי בסך של 700,000 ₪, על פי פקודת זכויות יוצרים, הוגשה על ידי התובע, שהינו תאגיד רשום ברוסיה, העוסק בהוצאה לאור של עיתון ומגזינים (להלן: "קומרסנט"). קומרסנט, טען, כי מתוך פרסומיו, הועתקו 70 מאמרים ויצירות עיתונאיות שלא כדין, ופורסמו בעיתון יומי בשפה הרוסית, המתפרסם בארץ, בשם גלובוס (להלן: "גלובוס"). הפרסומים נעשו, תוך ציון המקור, שכלל את שם המחבר ואת העובדה, כי פורסם לראשונה בקומרסנט.

נפסק:

למרות שנדחתה טענת הנתבעים לפיה קיבלו הרשאה לעשות שימוש בכתבות. התביעה נדחית, מאחר והתובעים לא הוכיחו את הדין הזר הקיים ברוסיה והתקף בענייננו. אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות:

טענת ההרשאה

טענת ההגנה המרכזית של הנתבעים היתה בקיומה של הרשאה מצד קומרסנט לפרסום המאמרים. בית המשפט דחה טענה זו. נפסק כי נטל השכנוע בעניין קיומה של הרשאה לפרסום המאמרים, מוטל על הנתבעים. טענה הגנה זו כמוה כטענת "הודאה והדחה".

הצורך בהוכחת הדין הזר בזכות יוצרים

גלובוס טען, כי קומרסנט נכשל בתביעתו, בשל הימנעותו מהוכחת הדין הזר, כאילו היה עובדה. זאת, למרות שהיה עליו לעשות כן, בהתאם לפסיקה שניתנה בארה"ב בעניין ITAR TASS RUSSIAN NEWS AGENCY USA AR v. RUSSIAN KURIER INC. 153 F.3d 82 (2d Cir. 1998), United States Court of Appeals, Second Circuit (August 27, 1998). וכן, בהתאם לפסק דינו של כבוד השופט קינר בת.א 3226/07 KOMMERSANT נ' וסטי, [פורסם בנבו].

קומרסנט, בתגובתו טען, כי בשאלת קיומה של זכות היוצרים, אין צורך בהוכחת הדין הזר, אלא, יש להחיל את הדין הישראלי וזאת מכוח חזקת שוויון הדינים. את חזקת שוויון הדינים, יש להפעיל, לדעתו, מכוח זאת שעקרונות דיני הקניין הרוחני הינם אוניברסאליים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באמנות שרוסיה וישראל חתומות עליהן.

בשאלה זו קיימות גישות שונות. פרופ' לבונטין סבור, כי בשאלות לוקאליות (כגון סטאטוס וקניין), המעוגנות בשיטת משפט מסויימת, על התובע להוכיח את המשפט הזר. בעוד שבתביעות טראזיטוריות (כגון, חוזים וקניין), אין מקום לסטות מדין מקום השיפוט, אלא אם יעלה הצד השני הגנה המבוססת על הדין הזר (ברירת הדין בחוזים עבר לאומיים, כרך שלישי (תשכ"ט) 201, הערה 238).

ד"ר פרזנטי, בספרה על דיני זכויות יוצרים מתייחסת למבחן המוצע על ידי פרופ' לבונטין, ומדגישה, כי המבחן המוצע אינו מבוסס על מיון טכני של המשפט לענפים. המבחן הקובע הוא, אם עסקינן בדין לוקאלי המיוחד למקום השיפוט. דיני הקניין הוזכרו כדוגמא, גרידא, ללוקאליות וזו סבורה, כי דיני זכויות היוצרים בישראל אינם לוקאליים ודומים הם לאלה בעולם הנאור.

פרזנטי מסכמת את הדעות השונות ואומרת, כי לגבי דיני זכויות יוצרים, חזקת שוויון הדינים איננה פיקטיבית. ישראל היא אחת המדינות החתומות על רוב האמנות הבינלאומיות בקשר לדיני הקניין הרוחני, ובהתאם, מותאם הדין המקומי לדרישות האמנות. ולפיכך, להשקפתה, כשמדובר בדיני זכויות יוצרים, מקום בו לא הוכח הדין הזר, יש להחיל את חזקת שיוויון הדינים.

בית המשפט פסק כי אין להחיל את חזקת שוויון הדינים, באופן המתיר התייחסות לשאלת הבעלות על הזכויות, או טיב הזכויות, על פי הדין הישראלי.

הואיל וכך, סבר בית המשפט, כי נכון היה במקרה זה, הנוגע ליחסי העבודה שבין כותבי המאמרים לבין מערכת גלובוס, לדרוש את הוכחתו המטריאלית של הדין הזר - הוא הדין הרוסי. הדיעה ולפיה, יש להחיל את דין המדינה בשאלת טיב הזכות, היא שאלה, שאיננה שנויה כיום במחלוקת, לאור פסק הדין בעניין ITAR TASS ופסק הדין בעניין KOMMERSANT נ' וסטי.

בפסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט קינר, התקיים דיון מעמיק ונרחב בשאלת טיב הזכות, לאור חוזי העבודה, החוק הרוסי, טיב המאמרים וטיב החומר המתפרסם, תוך אבחנה בין יצירות מורכבות או כאלה שפורסמו בעיתונים ובמגאזינים, או פרסומים מסוג אחר. במקרה שלפני, לא הוצגו כלל תרגומי המאמרים, כך שלא ניתן היה לרכוש ידיעה ממשית ביחס לסוג וטיב הפרסום, שאף הוא משפיע על הגדרת הזכות.

ועל כן פסק בית המשפט כי לא יהיה צודק לפטור את קומרסנט מהוכחת הדין הרוסי, לשאלת טיב הזכות לה הינו טוען.

העובדה שקומרסנט נמנע מלהוכיח את הדין הזר, צריכה, לפעול לחובתו בהקשר הקונקרטי שלפני.

6 בפברואר, 2011,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים לפי מתן חשבונות ועוגמת נפש

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט איתן אורנשטיין (תא (ת"א) 1884-06) - 6.2.2011

תחום: פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים לפי מתן חשבונות ועוגמת נפש נושאים: פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים בדרך של אומדנה, פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים לפי מתן חשבונות, פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים בגין עוגמת נפש

עובדות:

פסק דין משלים בשאלת הנזק, בפסק הדין של בית המשפט מיום 31.1.10 נתקבלה התביעה בחלקה ונקבע כי התובעת היא בעלת זכויות בשווה עם הנתבעת בספר "חכמים בדרך". נפסק כי הנתבעת הפרה את זכויות היוצרים של התובעת לרבות הזכויות המוסריות של התובעת. באותו פסק דין נקבע כי התובעת זכאית למחצית מכל הרווחים שהפיקה ו/או תפיק הנתבעת מהספר, לרבות תגמולים מכל גורם שהוא.

פסק הדין זה, עוסק בפיצוי המגיע לתובעת ובהתאם לעקרונות שנקבעו בהחלטה מיום 31.1.10.

נפסק:

התובעת זכאית למחצית מכל תקבול שקיבלה הנתבעת מהפצת הספר המפר.

בנוסף, פסק בית המשפט לתובעת פיצוי בסך של 100,000 ₪ וזאת בגין עוגמת נפש.

בנוסף, נפסק כי הנתבעת תשא בשכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ ובכל הוצאות ההליך, קרי אגרת בית המשפט, שכר המומחית דר' נשר מטעם התובעת, בהוצאת הקלטות ותמלול הפרוטוקול.

נקודות מרכזיות:

פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים בדרך של אומדנה

פסיקת פיצויים נעשית על פי אמות המידה שקבועות בחקיקה הרלוונטית לסוגיה ויישום וההלכות הפסוקות, ובשים לב לראיות שהובאו לפני בית המשפט. רק במקרים חריגים, בהעדר ראיות מספקות, או שהראיות אינן מהימנות, תבחן אפשרות לפסוק פיצויים בדרך האומדנא, AT LARGE . ההלכה האמורה נוהגת גם במקרה של הפרת זכויות יוצרים וכמות שהדבר נקבע בע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבך, [1995] [פורסם בנבו]  : "ואף מקובל עלי שאם אפשר לחשב את הנזק לפי קני מידה ברורים, אין ללכת בדרך האמדן הגלובלי; אך יצויין שלמערערים חלק נכבד בערפול הנתונים שהיו עשויים לסייע לנו לחשב את נזקי המשיב בדרך חשבונית כלשהי, ולו גם בקירוב".

הכלל הוא שיש לחשב את הפיצויים לפי ההפרש שבין ערכה של זכות-היוצרים לפני ההפרה לבין ערכה לאחריה. אבל אין בכלל זה כדי לספק קנה-מידה בכל אותם המקרים הרבים אשר בהם ערכה של זכות-היוצרים אינה ניתנת להערכה, לא לפני ההפרה ולא לאחריה (ע"א 528/73 אטינגר נ' אלמגור, [1975] [פורסם בנבו]).

בענייננו נקבע כי המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים בהם אין לפני בית המשפט כלים מספקים לקבוע את הפיצוי המגיע לתובעת, לפי אמות מידה מקובלות, ואיני נדרש אפוא להעריך את הפיצוי על דרך של אומדנה.

פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים לפי מתן חשבונות

בית המשפט אימץ את הנתונים שהוגשו על ידי חשב מודן באשר לתמלוגים ששולמו לנתבעת, בתיקון אחד ולפיו סכום התגמול מעבר למכירת 5,000 ספרים, מזכה את הנתבעת בתגמול בשיעור המוסכם המוסכם בינה לבין מודן של 24%.

בית המשפט קבע כי התובעת זכאית למחצית מכל תקבול ממועד תשלומו לנתבעת, או מהמועד בו היתה זכאית לקבלו, אם לא שולם, לפי האמור באישור מודן, ובצירוף הפרשי הצמדה מאותו מועד ועד ליום מתן פסק הדין.

לא נפסקו לתובעת נזקים בגין אפשרות של השאת תמלוגים מאפיקים נטענים אחרים, כגון עדכונים בעתיד של המהדורה, שווק בשפות נוספות, שכן לא הובאה כל ראיה לעניין.

פסיקת פיצויים בזכויות יוצרים בגין עוגמת נפש

התובעת טענה כי מעשי הנתבעת גרמו לתובעת לעוגמת נפש רבה, ולפיכך עתרה לחייב את הנתבעת בפיצויים בגין נזק לא ממוני ובהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.

בע"א 4500/90 מאיר הרשקו נ' חיים אורבך, קבע בית המשפט כי אין מניעה לחייב את המפר לשלם לנפגע פיצויים בגין עוגמת נפש, עקב הפרת זכויות היוצרים: "... כפי שכבר הוזכר לעיל, קיימת בארץ בהוראות הדין הרלבנטיות תשתית משפטית לדיני זכות יוצרים לפסיקת נזקים בלתי ממוניים גם בסוגיה שלפנינו, ואיני רואה כל מניעה להשוות גם בענין זה את דיני הנזיקין לדיני החוזים, כפי שהדבר נעשה בסוגיות אחרות".

בית המשפט פסק כי אכן התובעת נפגעה, מעבר לנזקים ממשים, גם מעוצמת ההפרות, ובכלל זה מההכחשה החד משמעית של הנתבעת בדבר ההסכמה שבין השתיים להפיק במשותף את הספר, ההכחשה כי התובעת תרמה לספר, תחושת העלבון שבאה לידי ביטוי, כחוט השני לאורך עדותה הממושכת של התובעת. בית המשפט פסק כי אין לי כל צל של ספק, שההפרות הסבו לתובעת סבל נפשי.

לאחר שמיעת העדויות, בחינת המסמכים השונים, שימת לב להפרה, עוצמתה, הפגיעה בתובעת, למקובל בהלכה בכגון דא, פסק בית המשפט פיצוי לתובעת בגין ראשי הנזק האחרים, בסך של 100,000 ₪, כערכו ליום מתן פסק הדין.

6 בינואר, 2011,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים בצילום

אבי ראובני נ' מפה - מיפוי והוצאה לאור בע"מ

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט צבי זילברטל (תא (י-ם) 3560/09) - 6.1.2011

תחום: פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים בצילום נושאים: מספר הפרות בצילומים שונים, הגנת השימוש ההוגן, שמוש הוגן ביחס לזכות המוסרית, גובה הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

עובדות:

עניינו של פסק דין זה בשתי תובענות שהגישו אבי ראובני ואמיר ריבלין נגד הנתבעת, חברת מפה – מיפוי והוצאה לאור בע"מ, בטענה כי הפרה את זכויות היוצרים שלהם ב 15 צילומים מקוריים שצילמו, שעה שכללה את הצילומים בספר שהוציאה לאור, מבלי לקבל את רשותם של התובעים ומבלי להעניק להם קרדיט ראוי בדרך של ציון שמם בספר כמי שצילמו את אותם צילומים. התובע ראובני העמיד את תביעתו על סכום כולל של 450,000 ש"ח והתובע ריבלין על סכום של 150,000 ש"ח.

התובעים טוענים כי הצגת התצלומים באתר האינטרנט "פליקר" נעשתה במסגרת רישיון הנקרא "Creative Common", הקובע כי ניתן לעשות שימוש בתצלומים בכפוף למילוי שלושה תנאים: מתן קרדיט ליוצרים, שימוש שאינו מסחרי, ואיסור על עשיית יצירה נגזרת מהצילומים. התובעים טוענים כי הנתבעת לא עמדה אף לא באחד משלושת התנאים האמורים.

נפסק:

התביעה מתקבלת. בגין הפרת זכות היוצרים נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של 3,000 ש"ח בגין כל אחת מ-15 ההפרות שבספר (הן עבור הפגיעה בזכות היוצרים והן עבור הפרת הזכות המוסרית), וכן 2,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיו של התובע ראובני בתצלום שפורסם באינטרנט.

לפיכך תשלם הנתבעת לתובע ראובני סכום של 35,000 ש"ח (11 הפרות בספר והפרה בפרסום באינטרנט) ולתובע ראובני סכום של 12,000 ש"ח.
כן נפסק כי הנתבעת תחזיר לתובעים מחצית מסכום האגרה ששילמו ותישא בשכ"ט עו"ד בשתי התובענות בסכום כולל של 9,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות:

מספר ההפרות במסגרת מסכת של הפרות

בפסק דין בעניין אקו"ם נקבע כי השמעה של 13 שירים שונים (של יוצרים שונים) במהלך שמחה משפחתית מהווה הפרה אחת, מאחר והמבחן הקובע הינו סוג הזכות שנפגעה ולא מספר האקטים המפרים. ההחלטה בפרשת אקו"ם התבססה על פסק הדין המנחה שניתן בפרשת שגיא (ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2) 254 (1992)), בו נקבע מבחן סוג הזכות שהופרה (ולא מנספר האקטים המפרים) כמבחן הקובע לעניין מספר ההפרות.

על פי הוראת הדין הישן (סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים), הפיצוי שהוסמך בית המשפט לפסוק "לכל הפרה" היה אמור להיות בשיעור שלא יפחת מ-10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח. בפרשת שגיא היה מדובר בהפרת זכויות יוצרים במחזה, כאשר נטען שכל פעם שהמחזה הועלה על בימת התיאטרון היה בכך משום הפרה המזכה בפיצוי הסטטוטורי. כב' הנשיא שמגר דחה טענה זו ופסק, כי בדרך כלל "יהיה נכון לראות ... בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות ובענייננו זכות יוצרים – כמקימה עילת תביעה אחת בלבד ... " (שם, סעיף 13 לפסק הדין). על כן – "'ההפרה' אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על ידי הנתבע, ואין זה משנה מה מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי 'כל הפרה' יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (שם, סעיף 10 לפסק הדין).

עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270).

בפסיקה מאוחרת יותר, אף היא בקשר עם הוראת סעיף 3א לפקודה, נקבע (מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן) כי העתקת חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה, שפורסמו במהלך 4 שנים, מהווה 11 הפרות שונות, שכן כל חוברת מהווה יצירה המקנה זכות יוצרים עצמאית למחברה (ע"א 3616/92 דקל נ' חשב, פ"ד נא(5) 337 (1997), להלן – "פרשת דקל").

מאידך גיסא, כאשר היה מדובר במודולים שהרכיבו תוכנה פיננסית, מצא בית המשפט שאין הם מהווים יצירה עצמאית נפרדת מהתוכנה עצמה ועל כן העתקת כל אחד מהם אינה בגדר הפרה נפרדת (ע"א 2392/99 אשרז נ' טרנסבטון פ"ד נז(5) 255 (2003)).

כאמור, לרקע ההלכות הנ"ל פסק בית המשפט המחוזי בחיפה בפרשת אקו"ם, לעניין סעיף 3א לפקודה, כי השמעה פומבית של 13 שירים שונים במהלך אירוע אחד של שמחה משפחתית מהווה הפרה אחת של זכויות היוצרים ביצירות המושמעות. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור בפרשה הנ"ל בהזכירו "כי המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה".

נפסק כי, ההחלטה בפרשת אקו"ם ופסקי הדין הנוספים אליהם היפנו בעלי הדין מתייחסים, רובם ככולם, למצב המשפטי שעל-פי הפקודה, שהוראותיה הוחלפו בהוראות החוק החדש משנת 2007.

פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים שניתנו לאחר ההחלטה בפרשת אקו"ם אימצו את ההלכה שנקבעה. כך למשל קבע כב' השופט ע' בנימני בפרשת ברקת התלתן, כי: "ההלכה היא כי המילים 'כל הפרה' בסעיף 3א לפקודה אינן מאפשרות לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד. המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. כאשר מדובר במסכת מעשים שמפרה סוג זכויות אחד, הרי שאין לראות בכל מעשה כהפרה נפרדת העומדת בפני עצמה" (ת"א (מחוזי-ת"א) 2555/04 הפדרציה הישראלית לתקליטים נ' ברקת התלתן, [פורסם בנבו] פיסקה 22 (21.9.09).

בפרשה נוספת (ת"א (מחוזי-ת"א) 2068.07 בילסקי נ' עיריית ראש העין, פיסקה ח' (20.9.10)) קבעה כב' סגנית הנשיאה פלפל, בהסתמך על ההחלטה בפרשת אקו"ם, כי ביצוע של חמש יצירות מוסיקליות המוגנות בזכויות יוצרים במהלך שני קונצרטים נפרדים, מהווה שתי הפרות (בהתאם למספר הקונצרטים) ולא חמש (בהתאם למספר היצירות) לעניין סעיף הפיצוי.

למסקנה דומה הגיע בית משפט השלום בתל-אביב בפרשת שוחט (ת"א (שלום-ת"א) 10560/08 שוחט נ' שמש, 25.5.10) [פורסם בנבו] – באותו עניין נעשה שימוש בעשרה תצלומים שצילם התובע במופע בו נכח, תוך פגיעה בזכות היוצרים שלו. התצלומים המפרים פורסמו ע"י הנתבע באתר אינטרנט בשני מועדים שונים. בית המשפט ראה בכך שתי הפרות בלבד והתייחס לתצלומים כאל סדרה אחת שנוצרה בהזדמנות בודדת. מקרה שלכאורה ממשיך את מגמת הפסיקה הנ"ל נדון בת"א (מחוזי-חי') 454/07 פורת נ' פסגות [פורסם בנבו] (14.11.10). בפרשה זו אמנם נקבע, בהסתמך על ההחלטה בפרשת אקו"ם, כי העתקת 173 מאמרים קצרים שחיברה התובעת אינה אלא הפרה אחת, שכן אין "לספור את מספר ההפרות שאירעו אלא את מספר סוגי הזכויות שנפגעו". אלא שבית המשפט הדגיש שם, כי הערך העיקרי של כל מאמר היה נעוץ בהיותו חלק ממאגר של מידע בנושא בו עסקו המאמרים (דיני עבודה), כך שנראה שבית המשפט התייחס אל המאמרים כאל חלקיה של יצירה אחת ולכן ראה בשרשרת ההפרות מסכת אחת של מעשים.

לעומתם, כב' השופט א' דראל קבע בפרשת גוטמן (ת"א (שלום-י-ם) 18571/08 גוטמן נ' בריזה, [פורסם בנבו] פיסקאות 22-25 (18.11.09)), כי בפרסום מפר של כתבה ובה ארבעה תצלומים יש חמש הפרות שונות של זכויות היוצרים, מאחר ובכל אחת מהתמונות (בנוסף לטקסט) הושקעה השקעה נפרדת ואין לראותן כיצירה אחת. כב' השופט דראל אף איבחן את אותו מקרה מנסיבותיה של פרשת אקו"ם, שכן שם הדגיש בית המשפט המחוזי את העובדה שהנציג מטעם התובעת (אקו"ם) לא הזהיר את הנתבעים לאחר ההפרה הראשונה ובכך איפשר את המשכה.

ראו גם פסקי דין נוספים, שניתנו טרם ההחלטה בפרשת אקו"ם, ובהם נקבע כי הפרה של הזכויות ביצירות שונות, גם אם היא נעשתה במסגרת פרשה אחת, מהווה הפרה עצמאית: ת"א (שלום-י-ם) 15155/06 קופר נ' תבירו, [פורסם בנבו] (6.1.08); ת"א (שלום-ת"א) 69995/04 ערד נ' משכל, [פורסם בנבו] (27.4.08). בדומה לכך, בע"א (חי') 4886/99 אקו"ם נ' מאי, [פורסם בנבו] (4.10.00) ראה בית המשפט המחוזי בחיפה לפצות בגין שתי הפרות כאשר היה מדובר בהשמעת שתי יצירות במסעדה בערב מסוים, ולא התייחס לעניין כאל פרשה אחת המבטאת הפרה אחת (כפי שנעשה בפרשת אקו"ם).

במחלוקת ביחס לפרשנות הראויה של סעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים במצב הדברים הנדון כאן, פסק בית המשפט כי יש לקבל את עמדת התובעים ולקבוע, כי הפרות של אותה זכות יוצרים ביצירות שונות לא תיחשבנה כהפרה אחת (גם אם כל ההפרות נעשו באירוע אחד או בפרסום אחד), אלא כהפרות אחדות שמספרן הוא כמספר היצירות שהזכויות בהן הופרו.

מסקנה זו מתחייבת מהגיון הדברים ומהתכלית ההרתעתית של הסעיף והחוק, שהיא להגן על זכויות היוצרים, לקדם את היצירה המקורית ולצמצם ככל הניתן את כמות ההפרות. כל אחד מהתצלומים הנדונים הוא בחזקת יצירה מקורית ועצמאית, שחיבורה חייב השקעה של זמן, מאמץ, כשרון ומקוריות, ולפיכך יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של הזכויות בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי. יודגש, כי אין מדובר בענייננו (במובחן מחלק מהפרשות שנסקרו לעיל) בסיטואציה עובדתית שתצדיק להתייחס אל התצלומים כאל סדרה אחת ולראות בסדרה, להבדיל ממרכיביה, יצירה אחת. כל תצלום מתאר אובייקט שונה. התצלומים נעשו בהזדמנויות שונות, גם אם חלקם באותו התאריך. העובדה שכולם מתארים אותו האירוע (מסע עלייה לרגל) אינה הופכת אותם ליצירה אחת, בדיוק כשם שסדרת פורטרטים של אותו האובייקט לא תיחשב, במקרה הרגיל, יצירה אחת של יוצר התמונות.

לא יהיה זה נכון לקבוע כי הפרה של זכויות יוצרים ביצירות שונות, היא שוות ערך מבחינת מספר ההפרות להפרת הזכויות ביצירה אחת בלבד. מסקנה מעין זו עלולה כמובן להביא לתוצאות שאינן סבירות, שלפיהן פרסום מפר אחד, בו נעשה שימוש בעשרות או במאות יצירות שזכויות היצרים בהן הופרו, ייחשב כשווה ערך, לעניין כמות ההפרות, לפרסום המפר זכויות ביצירה אחת בלבד. מסקנה מעין זו מעודדת למעשה את ריבוי ההפרות ולפיכך מנוגדת לתכלית הסעיף, שכן היא מתמרצת את המפר – משעה שהפר את הזכויות ביצירה אחת – להפר את הזכויות בעוד ועוד יצירות, כל עוד הדבר נעשה במסגרת אותו פרסום מפר. אמנם, סעיף 56(ב) לחוק קובע כי בית המשפט יתחשב, לעניין הפיצוי הסטטוטורי, בהיקף ההפרה ובחומרתה. אולם כל עוד נקבע כי מדובר בהפרה אחת בלבד, מוגבל בית המשפט בפסיקת הפיצויים על פי סעיף זה לפיצוי בסכום של 100,000 ש"ח, ומכאן נובע כי הפרה של הזכויות ביצירה אחת והפרה של הזכויות ביצירות רבות, כל עוד אלו נעשות באותה מסגרת, עשויות לזכות את התובע בסכום פיצויים של 100,000 ש"ח לכל היותר.

הגנת השימוש ההוגן

על פי פסיקת בתי המשפט, אין לומר כי פרסום מהווה שימוש הוגן שעה שהוא אינו מעניק קרדיט ליוצר ואינו מאזכר כלל את שמו. הלכה היא כי בחינת השימוש ההוגן נעשית בשני שלבים מצטברים: בשלב הראשון, שהוא השלב העיקרי, נבחנת השאלה העקרונית הכללית אם מדובר בשימוש הוגן, ולאחר מכן נבחנת השאלה אם השימוש נעשה לצורך אחת מהמטרות הספציפיות המופיעות בחוק (ע"א 8393/06 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577 (2000), בעמ' 597; רע"א 2687/92 גבע נ' וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251 (1993), בעמ' 270). באשר לשלב הראשון נקבע, כי אין מדובר בשימוש הוגן שעה שלא ניתן בפרסום קרדיט הולם ליוצר.

אמנם, פסקי דין בעבר ניתנו ביחס למונח "טיפול הוגן" שהופיע בסעיף 2(1)(I) לחוק זכות יוצרים, 1911 שקדם לחוק הנוכחי, אולם נוכח העובדה כי מדובר בסעיפים זהים במהותם ודומים בניסוחם, אין כל טעם לסטות מההלכה הברורה שהותוותה. עוד יש לציין בהקשר זה, כי פרסום התמונה נעשה באתר האינטרנט של נתבעת 2 שהינה חברה מסחרית, המשמש אותה לשם הפקת רווחים. עניין זה מחזק אף הוא את המסקנה כי אין מדובר בשימוש הוגן כהגדרתו בחוק.

שמוש הוגן ביחס לזכות המוסרית

מעבר לצורך ניתן להוסיף, כי גם אם היה נקבע כי מדובר בשימוש הוגן, הרי שהנתבעת עדיין היתה חבה בתשלום פיצויים לתובע ראובני בגין הפרת זכותו המוסרית בתמונה, שכן בהתאם להוראת סעיף 18 לחוק זכות יוצרים, הגנת השימוש ההוגן אינה חלה על הפרה של הזכות המוסרית.

גובה הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

נפסק לתובעים פיצויים בגין 16 הפרות של זכות היוצרים (הכלכלית) ו-16 הפרות של הזכות המוסרית.

באשר לסכום הפיצוי, סעיף 56(ב) לחוק זכות יוצרים, מתווה את השיקולים השונים שעל בית המשפט לבחון בבואו לקבוע את השיעור הראוי. במקרה שלפנינו, יש להביא לחובת הנתבעת את היותה הוצאת ספרים שנושא זכויות היוצרים הוא חלק בלתי נפרד מעיסוקה ואינו זר לה, ולפיכך שומה עליה להקפיד הקפדה יתרה על שמירתן (ראו ת"א (ת"א) 69995/04 ערד נ' משכל, [פורסם בנבו] פסקאות 28 ו-46 (2008)), דבר שלא נעשה על ידה במקרה זה, שבו לא פעלה בשקדנות הנדרשת לשם בירור הזכויות בתמונות טרם הוצאת הספר לאור. ביחס לחומרת ההפרה, מדובר בפרסום מספר לא מועט (15) של תמונות ולא בפרסום של תמונה בודדת, כאשר עיקר הפרסום נעשה במסגרת ספר שהוצא למכירה למטרות רווח.

ביחס לתובעים יש לציין כי הם אינם צלמים מקצועיים המתפרנסים ממכירת תמונותיהם, וכי בנסיבות רגילות ואלמלא פרסום הספר הם לא התכוונו ולא היו צפויים להפיק רווח כלשהו מהתמונות שצילמו.

עוד יצויין, כי יש ליתן ביטוי להעלאת סכום הפיצוי הסטטוטורי (ללא הוכחת נזק) (ל 100,000 ₪) לעומת הסכום המירבי שהיה קבוע בפקודה (20,000 ₪), זאת בצד נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון.

נוכח מכלול השיקולים הללו, ובהתחשב בתכליתו של הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק כאמצעי הרתעה מפני הפרות כמו גם כמכשיר לפיצוי הניזוק במקרה הקונקרטי, מצא בית המשפט לנכון לקבוע כי הנתבעת תשלם לתובעים סכום של 3,000 ש"ח בגין כל אחת מ-15 ההפרות שבספר (הן עבור הפגיעה בזכות היוצרים והן עבור הפרת הזכות המוסרית), וכן 2,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיו של התובע ראובני בתצלום שפורסם באינטרנט. לפיכך תשלם הנתבעת לתובע ראובני סכום של 35,000 ש"ח (11 הפרות בספר והפרה בפרסום באינטרנט) ולתובע ראובני סכום של 12,000 ש"ח.

28 בדצמבר, 2010,

0 תגובות

שאיבת נתונים מאתר בניגוד לתקנון האתר – הטעיית הצרכן בפרסום

בית המשפט המחוזי מרכז, השופט אברהם יעקב  (הפ (מרכז) 11359-03-09) – 28.12.2010

תחום: שאיבת נתונים מאתר בניגוד לתקנון האתר – הטעיית הצרכן בפרסום באינטרנט

נושאים: הטעיית הצרכן והוכחת נזק, האם השימוש במונח "כל" מהווה מצג כוזב?, תקנון האתר והאיסור לשאוב נתונים, זכויות יוצרים במאגר נתונים, האם ניתן להגביל בתקנון מה שלא מוגן בחוק זכות יוצרים

עובדות:

התובעת (ג'וב מאסטר) מבקשת מבית המשפט ליתן צו מניעה קבוע שיאסור על המשיבה (אול יו ניד) להציג או לפרסם את השירותים המסופקים על ידה ככאלו המתיימרים לכלול את "כל" הצעות העבודה, המהווים לטענתה הטעייה לפי חוק הגנת הצרכן ותיאור כוזב לפי חוק עוולות מסחריות.

וכן מבקשת התובעת מבית המשפט ליתן צו נוסף שעניינו לאסור על המשיבה להעתיק מידע מכל סוג שהוא מאתר המבקשת וליתן צו הצהרתי לפיו המשיבה הפרה את הסכם תנאי השימוש באתר.

נפסק:

התביעה נדחית. בית המשפט דחה את טענות המבקשות הן לעניין סכנת ההטעיה והן לעניין הפרת ההסכם.

המבקשות תשאנה בהוצאות המבקשת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 100,000 ₪ כל אחת, ובסה"כ – 200,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

הטעיה הצרכן והוכחת נזק

לכאורה, מנוסחו של סעיף 2(א) בחוק הגנת הצרכן, די בכך שפרסום "עלול להטעות צרכן" על מנת להקים עילת תביעה כנגד העוסק המטעה ואין הכרח בקיומה של הטעיה בפועל.

ואולם שילובם של סעיף 2 וסעיף 31(א) בחוק הגנת הצרכן מעורר שאלה בדבר הסתפקות בהטעיה פוטנציאלית בלבד לצורך הענקת סעד של פיצוי.

סעיף 31(א) בחוק הגנת הצרכן קובע כי הטעיית הצרכן היא עוולה נזיקית ומכוחו, לכאורה, מוחלים על הוראת סעיף 2(א) עיקרי היסוד והדוקטרינות שבפקודת הנזיקין, לרבות קיומו של נזק והוכחת קשר סיבתי בין מעשה העוולה לבין אותו נזק. כך שעל מנת לזכות בסעד בשל עוולת ההטעיה על התובע להראות קיומו של נזק.

כך שלפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן האוסר לעשות דבר העלול להטעות את הצרכן, ולכאורה אין דרישה להטעיה בפועל, אולם הסנקציה בגין פעולה כזו יכולה להיות רק במישור המנהלי והעונשי. אם בפועל לא היתה הטעיה ולא נגרם נזק, לא ניתן לקבל פיצויים.

ככל שמבוקש מבית המשפט סעד של ציווי (ולא פיצוי), שעניינו הפסקת הפעילות העלולה להטעות צרכן, כבענייננו, ניתן להסתפק בקיומה של הטעיה פוטנציאלית בלבד ואין צורך בהוכחת הטעיה בפועל.

האם השימוש במונח "כל" מהווה מצג כוזב?

המשיבה מפרסמת עם הסלוגן "כל המשרות בישראל – רק למנויי ALL JOBS!".

בית המשפט פסק כי אתר המשיבה אינו מכיל את כל מודעות הדרושים המפורסמות בישראל. ואולם בית המשפט קבע שהשימוש שעושה המשיבה במונח "כל" בפרסומיה אינו שימוש המהווה מצג כוזב או כזה העלול להטעות צרכן.

במבחני "הצרכן הסביר", ברור כי בשימוש במונח "כל" בהקשרים הללו אין הכוונה למונח כפשוטו, אלא להיותו של אותו מאגר מידע מלא ומקיף, וכך גם בעניינה של המשיבה.

מעצם טיבה, פרסומת אינה מכילה, ואף אינה יכולה להכיל, את מלוא המידע הרלבנטי למוצר. מטרתה של פרסומת, ככלל, הינה לגרום לצרכן הפוטנציאלי להתעניין במוצר המפורסם. כתוצאה מהתעניינות זו יכול הצרכן לאסוף מידע נוסף אודות המוצר, לערוך ברורים לגביו ולגבי תכונותיו. בסיומו של התהליך יחליט האם לרכוש את המוצר אם לאו.

תקנון האתר והאיסור לשאוב נתונים

אין מחלוקת על כך שבכניסה לאתר המבקשת מתבקש הגולש לאשר כי קרא והינו מסכים לתנאי השימוש באתר ופשיטא שגם המשיבה התבקשה לעשות כן.

כותבת המבקשת בתקנון כי המידע המפורסם באתר הינו רכושה הבלעדי והיא בעלת מלוא זכויות הקניין בו. בהמשך, בין יתר התנאים, אוסרת המבקשת לעשות שימוש במידע אותו היא מפרסמת, שאינו שימוש לצרכים אישיים של חיפוש עבודה.

המבקשת טוענת כי בהעתקת מודעות הדרושים מאתר המבקשת לאתר המשיבה, המשיבה מפרה את תנאי השימוש באתר והיא אף מתעשרת שלא כדין על חשבונה.

זכויות יוצרים במאגר נתונים

נפסק כי, גם כאשר עומד מאגר הנתונים במבחן היצירתיות לפי חוק זכות יוצרים, תחול ההגנה על הסיווג, הארגון ואופן ההצגה של המידע, אך לא על המידע עצמו. מחבר של מאגר אחר רשאי להשתמש במידע זה בעצמו.

המסקנה כי המידע הגולמי הכלול במודעות פרסום אינו מוגן מכוח דיני זכויות יוצרים, מתחייבת מהרציונל של דיני הקניין הרוחני בכלל  ודיני זכויות יוצרים בפרט. מודעות הדרושים כוללות פרטים טכניים, ללא מידה כלשהי של יצירתיות. פרטים אלו אינם מצויים כלל תחת הגנת דיני זכויות היוצרים.

בענייננו, נפסק כי המודעות אותן מפרסמת המבקשת כוללות נתונים ועובדות הנמסרים לה מידי המעסיקים לצורך פרסום, פרסום שתמורתו היא מקבלת תשלום. במודעות הללו אין כל מידה של יצירתיות, למצער, לא יצירתיות מצד המבקשת. לאור הוראות חוק זכות יוצרים והפסיקה שלעיל ברור אם כן, כי המידע הכלול במודעות הללו אינו מוגן מכוח דיני זכויות יוצרים, הוא אף מוחרג מהם באופן מפורש.

האם ניתן להגביל בתקנון מה שלא מוגן בחוק זכות יוצרים

קביעה מפורשת כי מידע מסוג מסוים מוחרג מתחולתו של חוק זכות יוצרים, משמעה כי יש להעדיף את אינטרס הציבור לעשות שימוש באותו מידע ללא מגבלה על פני אינטרסים אחרים. הטלת מגבלה על השימוש הלגיטימי במידע השייך לכלל, באמצעות הסכם שהינו למעשה חוזה אחיד, אינה יכולה לעמוד.

13 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בסרטי אנימציה – הגנת תום הלב

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט ד"ר עמירם בנימיני (ת"א 2556/04) - 13.9.2010

תחום: תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים (הפצה) ותביעה שכנגד (לשון הרע).

נושאים: עילות התביעה, זכותה של התובעת בסרטים, אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות, חזקה שהתובעת הינה בעלת זכויות היוצרים, זכות השעתוק, לעניין זכויות ההפצה, הגנת תום הלב, לעניין מבחני תום הלב לצורך הפרת זכויות יוצרים ועוולות נוספות, מתן חשבונות.

עובדות:

התובעת טוענת להפרת זכויות ההפצה של סרטי אנימציה על ידי הנתבעת ומבקשת צו מניעה קבוע ופיצויים.

 

עילות התביעה הנזכרות בכתב התביעה הן: הפרת זכות יוצרים, גזל מוניטין על פי סעיף 52 לפקודת הנזיקין, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, תיאור כוזב שהוא עוולה לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, הפרת חובת זהירות נזיקית ועשיית עושר ולא במשפט. הסעדים המתבקשים הם צו מניעה קבוע נגד הנתבעות, האוסר עליהן לייצר ולהפיץ את הסרטים, הכרזה כי העותקים המפרים של הסרטים שייכים לתובעות, צו למתן חשבונות בדבר הרווחים שהופקו מייצור הסרטים ושיווקם ופיצוי כספי, עם או ללא הוכחת נזק, בסך 300,000 ₪.

נפסק:

התביעה התקבלה: לאור התשתית העובדתית ואי הרמת הנטל לעניין תום הלב על ידי הנתבעות, בית המשפט קבע כי הייתה הפרה וכי התביעה-שכנגד מתקבלת באופן חלקי, מן הטעמים המפורטים לעיל, וסכום הפיצוי המגיע לתובעת-שכנגד הוא 20,000 ₪.  הנתבעות בתביעה העיקרית, שתיהן יחד וכל אחת לחוד, תשלמנה לתובעות הוצאות משפט בגין שלב זה של המשפט בסך כולל של 40,000 ₪, וכן סך של 120,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין שכ"ט עו"ד. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעת-שכנגד תשלם לתובעת-שכנגד הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪,  וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

נקודות מרכזיות

זכותה של התובעת בסרטים

בית המשפט קבע כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בסרטים, כמי שהפיקה אותם. היא רשומה כבעלת זכויות היוצרים בסרטים בספריית הקונגרס בארה"ב, והרישום נעשה על ידי רשם זכויות היוצרים בארה"ב, שם נהוג לרשום את זכויות היוצרים (בניגוד לשאר ארצות העולם שאינן דורשות רישום של זכויות יוצרים).

זכות הבעלות של ברבנק בסרטים זכתה גם להכרה שיפוטית בפסק דין של בית המשפט המחוזי הפדרלי בלוס אנג'לס, בו נקבע כי הזכויות הבלעדיות והמלאות בשלושה עשר סרטים, הכוללים את הסרטים נשוא התביעה, יהיו של ברבנק, ולא של INI.

אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות

בית המשפט מזכיר כי מרגע שזכויות היוצרים של ברבנק הוכרו בארה"ב, שמאז 1989 היא אחת המדינות החברות באמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות - זכויות אלו מוכרות בכל אחת ממדינות האמנה, שגם ישראל חברה בה. בית המשפט גם מזכיר כי סעיף 6 לפקודת זכות יוצרים קובע כי ישראל תעניק הגנה ליצירות המוגנות במדינות החברות באמנה שישראל הצטרפה אליהן, על פי צו שיפורסם ברשומות. צו זכות יוצרים (אמנת ברן), התשי"ג-1953, מעניק הגנה בישראל ליצירות שפורסמו במדינות החברות באמנת ברן וליוצרים שהם אזרחי אותן מדינות.

חזקה שהתובעת הינה בעלת זכויות היוצרים

סעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, 1924 קובע חזקה לפיה אם "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה", בית המשפט קבע כי שמה של התובעת מופיע בסרטים עצמם כבעלת זכות היוצרים בהם וגם על גבי עטיפות התקליטורים, על כן חזקה כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בסרטים.

זכות השעתוק

לבעל זכות היוצרים בסרט זכות בלעדית לשעתק את היצירה באמצעי דיגיטלי (כמו DVD), גם כאשר היצירה הייתה מקובעת מלכתחילה באמצעי מסורתי (למשל קלטת וידיאו); העתקת יצירה יכולה להתבצע גם בשינוי מדיה. מכאן שהפצת קלטות הוידיאו ותקליטורי ה-DVD בידי קלסיקלטת, וייצורם של התקליטורים על ידי סי.די.אי, מהווים הפרה של זכות יוצרים, שכן פעולות אלו נעשו ללא הסכמת בעל הזכויות (התובעת), ותוך פגיעה בזכות ההפצה הבלעדית של בעלת זכויות ההפצה (התובעת 2) בישראל.

לעניין זכויות ההפצה

בית המשפט קבע כי יש לדחות את טענת הנתבעות כי לאסנת יש רק זכות חוזית, ולא קניינית, ולכן היא איננה יכולה להגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים. ההלכה היא שבעל רישיון בלעדי זכאי להגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים, אם בעליה החוקי של זכות היוצרים צורף כצד לתביעתו (ע"א 2173/94 Tele Event Ltd נ' ערוצי זהב ושות', פ"ד נה(5) 529, 558). כך קובע כיום במפורש סעיף 54(א) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.

הגנת תום הלב

סעיף 8 לחוק זכות יוצרים קובע:

"אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות-יוצרים ביצירה, והנתבע טוען שלא ידע מדבר קיומה של זכות-יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו-מניעה או צו-איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות-יוצרים ביצירה".

בית המשפט קבע כי המקרה היחיד בו ניתן פטור מתשלום פיצויים - לא מפני הפרה ומתן צו מניעה - בשל הפרת זכות יוצרים, הוא כאשר הנתבע לא ידע כלל שקיימת זכות יוצרים ביצירה (דבר שהוא בלתי אפשרי כשמדובר בסרט קולנוע או אנימציה). בכל מקרה אחר, אין כל רלבנטיות לתום-לבו של המפר (ראה: א. בלום, זכויות יוצרים (תשט"ז), בעמ' 189). כך נפסק בע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה ואח' נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא' 890, בעמ' 892.

בית המשפט מוסיף ומדגיש כי סעיף 8 חל רק על מי שלא ידע כלל כי קיימת זכות יוצרים ביצירה הנדונה, להבדיל מאדם שלא ידע כי התובע הוא בעל זכות היוצרים. בית המשפט קבע כי הנתבעות ידעו שקיימת זכות יוצרים בסרטים: הם רק לא טרחו לברר מיהו בעל הזכות (במקרה הטוב). על פי הדין (והדבר נכון גם לגבי זכויות קניין רוחני אחרות), אין קיימת הגנה של תום לב כנגד הפרה ישירה של זכות יוצרים, להבדיל מהפרה עקיפה (בת.א. (ת"א) 1476/96 Microsoft Corp. נ' אפלקר, לא פורסם, [פורסם בנבו] פסקאות 43-44 (11.9.05).

לעניין מבחני תום הלב לצורך הפרת זכויות יוצרים

בית המשפט קובע כי באותם מקרים נדירים בהם תתקבל טענת תום הלב בעניין הפרת זכות יוצרים, הרי שהנתבע חייב להוכיח את תום ליבו הן על פי מבחן סובייקטיבי, והן על פי מבחן אובייקטיבי. אמונתו כי הוא איננו מפר זכות יוצרים צריכה להיות מבוססת על עובדות אובייקטיביות (ראה: ש. פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, כרך ג' תש"ס-2000, בעמ' 222). כפי שנאמר בספרו של ט. גרינמן הנ"ל, בעמ' 502:

"החוק עצמו איננו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'. נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה... אף לגבי יצירה שאין עליה שם כלשהו, יש להניח שמישהו חיבר אותה ולאותו מחבר זכות יוצרים בה. על כן נראה, שטענה כזו עשויה להתקבל רק בנסיבות שבהן סביר להניח כי היצירה היא נחלת הכלל".

כך גם פסקה כב' השופטת ד. דורנר, לעניין סעיף 8 לחוק זכויות יוצרים, בת.א. (י-ם) קימרון נ' שנקס ואח', פ"מ תשנ"ג(3) 10, בעמ' 27-28:

"מכאן מתבקש: (1)  הוכחת טענת תום הלב, שהיא טענת הגנה, מוטלת על המפרסם; (2) מצב נפשי סובייקטיבי של תום-לב אינו מספק, אלא על המפרסם להוכיח גם על-פי מבחן אובייקטיבי כי לא ניתן היה 'לחשוד'  בקיומה של זכות יוצרים".

ובעמ' 28 נאמר: "אין צריך לומר, כי אי-מתן דעת אינו מתיישב עם הגנת תום הלב האובייקטיבי...". כך גם נפסק בת.א. (ת"א) 1479/94 פוליגרם ואח' נ' דרורי ואח' (לא פורסם), [פורסם בנבו] לעניין טענת תום הלב כהגנה מפני הפרת זכות יוצרים, כי:

"עצימת עיניים מראיית המציאות הגלויה והעובדות הבולטות על פני השטח – דינה כידיעה והתבוננות במעשה בעיניים פקוחות. המשיב, שעיסוקו בתקליטים ובקלטות, אינו יכול להישמע בטענה שלא נתן דעתו על חזות התקליטורים והסתפק במהימנות שייחס לחברת ubp ולהסכם עם mosicautor, שהיא הציגה בפניו".

באופן דומה נפסק בת.א (נצ') 622/97 EMI RECORD UK נ' סי.די.אי (קומקפט דיסק אינטרנשיונל) בע"מ, לא פורסם, [פורסם בנבו] כב' השופטת ד"ר נ' דנון (21.07.97), בעניינה של הנתבעת 2 (פסקה 14), כי יש לדחות את טענתה כי היא פועלת כבית דפוס, ואין לה כל אחריות להפרת זכות יוצרים. בית המשפט הפנה בהקשר זה להלכה לפיה "די בעצימת עיניים כדי שלא לדעת על ההפרה כדי לקיים את האחריות הנ"ל".

לאור העובדה כי הנתבעות עסקו בתחום בהיקף גדול קבע בית המשפט  כי הנתבעות "עצמו את עיניהן" בכל שלא ביקשו לראות את רשיון השימוש ולכן לא יזכו להגנת תום הלב.

הזכות המוסרית

בית המשפט קבע כי היעדר רישום שמה של התובעת כבעלת זכות היוצרים ביצירה מהווה גם הפרה של זכותה "המוסרית", (סעיף 4א לפקודת זכות יוצרים) גם אם הנתבעות עצמן לא היו אלו שהסירו את שמה של התובעת מהסרטים. פגיעה בזכות זו היא עוולה אזרחית, שהוראות פעולת הנזיקין חלות עליה. זכות זו נתונה ל"מחבר" היצירה, ובמקרה דנא הכוונה לתובעת כמפיקת הסרטים המקוריים. זכות זו עומדת למחבר גם אם העביר את זכות היוצרים לאדם אחר (סעיף 4א.(4) לפקודה). לכן, הנתבעות אינן יכולות לטעון כי לא ידעו מיהו הבעלים של זכות היוצרים בסרטים.

עוולות נוספות

בית המשפט קבע כי רישום שמה של קלסיקלטת כבעלת זכות היוצרים בסרטים ועל גבי עטיפותיהם מהווה עוולה של פרסום "תיאור כוזב" בניגוד לסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (אף שעוולה זו איננה מזכה את התובעות בסעדים של פיצויים בלא הוכחת נזק ומתן חשבונות: סעיף 12 לחוק). מעשה זה אף מהווה הטעיה של הצרכן  לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, העולה כדי עוולה נזיקית שגם העוסק שנפגע ממנה, במהלך עסקו, זכאי לתבוע על פיה (סעיף 31(א1) לחוק). עוד קבע בית המשפט כי לנוכח עילות תביעה אלו שהוכחו, אין צורך לפנות לעילות כלליות כמו עוולת הרשלנות או עשיית עושר ולא במשפט.

 

מתו חשבונות

"לאחר שהתובעות תקבלנה את דו"ח החשבונות של הנתבעות, הן תודענה אם ברצונן לתבוע פיצוי בגין נזקיהן ולהוכיח נזקים אלו, או לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום הקבוע בחוק, או שהן מעונינות לילך בדרך המורכבת יותר ולחייב את הנתבעות לשלם את הרווחים שהפיקו מהפרת הזכויות, בניכוי ההוצאות (התובעות אינן זכאיות לשני הסעדים גם יחד)."

 

 

30 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתמונה – צילום חדש המעתיק תמונה קיימת

בית משפט השלום בחיפה, השופט דניאל פיש (ת"א 6077/08) - 30.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים בתמונה על ידי העתקה.

נושאים: אופי זכות היוצרים, זכויות יוצרים ביצירה, מקוריות היצירה, העתקה והגנת המפר התמים.

עובדות:

התובע צילם תמונה אשר הופיעה בעיתון מעריב ובאתר NRG, הנתבע ביקש לקנות את התמונה אך הדבר לא יצא לפועל, לאחר זמן מה הופיעה תמונה דומה בבטאון הטכניון, מכאן התביעה.

נפסק:

התביעה הקבלה, בית המשפט קבע כי באשר לפיצוי יש לפעול בהתאם לשיקולים המפורטים בסעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007 על אף שההפרה הראשונה חלה בתקופה הקודמת. אשר על כן, פסק כי על הנתבע לשלם לתובע את הסך של 18,000 ₪. לסכום זה יתווסף 3,000 ₪ שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין והוצאות בסכום האגרה ששולמה.

נקודות מרכזיות

לעניין אופי זכות היוצרים

בית המשפט קבע כי הצילום נשא אופי יותר מבויים-אומנותי מאשר אופי חדשותי והעובדה שהופיע בעיתון אינה מעלה את מורידה לעניין זה. בית המשפט קבע כי התובע השקיע מאמץ, זמן ומומחיות בצירוף מרכיבי התמונה על מנת להרכיב את הצילום.

על כן, זכויות היוצרים הפוטנציאליות הן בעלות אופי חזק יותר מאשר צילום חדשותי.

לעניין זכויות יוצרים ביצירה

בית המשפט מזכיר כי אין חוק זכויות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן:"החוק") אינו מקנה הגנה על רעיון גרידא – אפילו הוא חדשני ויוצא דופן, אלא ליצירה שבגדרה מובא הוא לידי ביטוי.

מקוריות היצירה

בית המשפט מזכיר כי נדרשת רמה נמוכה בלבד של יצירתיות ונדרש כי לא תהא העתקה.

לעניין העתקה

בית המשפט קובע כי למרות שהיו הבדלים בין התמונות הייתה כוונה מצד הנתבע לבצע צילום הדומה ככל שניתן לצילומו של התובע.

הגנת המפר התמים

בית המשפט קבע כי הגנה זו לא עומדת לנתבע כיוון שבוצעה העתקה.

25 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת מדגם וזכות יוצרים באריזה

הפרת מדגם וזכות יוצרים באריזה

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט יהודה זפט – סגן הנשיא (ת"א 20300-03-10) - 25.8.2010

תחום: תביעה על הפרת זכויות יוצרים ומדגם.

נושאים: זכות היוצרים באריזה קצפת, מדגם רשום ומוניטין למשווק.

עובדות:

לטענת התובעת, הנתבעת משווקת מוצרים תוך שימוש בשם דומה ואריזה זהה (להלן:"אריזת הקצפת") שזכויות היוצרים בה הם של התובעת. כמו כן טוענת התובעת כי הנתבעת משווקת מוצר נוסף באריזה המפרה מדגם הרשום בבעלות התובעת (להלן:"המדגם"), בכך, לטענת התובעת מעוולות הנתבעות בהפרת זכות יוצרים, הפרת מדגם, גניבת עין וגזל ומתעשרות כלא כדין על חשבונם.

נפסק:

התביעה נדחית: בית המשפט פסק כי התובעות ביחד ולחוד תשלמנה לנתבעת 1 את הוצאות המשפט, ושכר טרחת עו"ד בסך חמשים אלף בצירוף מע"מ כדין, וכסכום הזה לנתבעת 2.

נקודות מרכזיות

לעניין זכות היוצרים באריזה קצפת

לכתב התביעה צירפה התובעת הסכם שנכרת לכאורה בין התובעת ובין צד ב' לפיו עיצב צד ב' את אריזת הקצפת ותמורת תשלום העביר את זכות היוצרים באריזת הקצפת לתובעת. בית המשפט קבע כי סביר להניח שהסכם זה נכרת לצורך ההליך הנ"ל, לאחר שהתובעת כבר עשתה שימוש באריזת הקצפת, בשל שלא נשא תאריך.

עוד מוסיף בית המשפט כי כדי לזכות בהגנת זכות יוצרים דרושה מידה מינימלית של יצירתיות או מקוריות, בית המשפט מפנה לשם כך לע"א 8485/08 The FA Premier League Limited ואח' נ' המועצה להסדר הימורים בספורט (פורסם בנבו).

בית המשפט מדגיש וקובע כי זכות יוצרים מוקנית על פי הוראות סעיפים 33 – 37 (פרק ה) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח , ואין במגעים שהתנהלו בין התובעת לבין נציגי RICH בקשר לשימוש בגרפיקה של אריזת הקצפת ולמשמעות שמייחסת התובעת למגעים אלה, כדי לסייע לבסס זכות יוצרים מקום  שלא התקיימו היסודות הצריכים על פי דין לביסוס הזכות.

לעניין מדגם רשום

בית המשפט מאזכר את ע"א 7125/98 מיפרומאל תעשיות ירושלים נ' קליל תעשיות (פורסם באתר בית המשפט העליון) [פורסם בנבו]: " המדגם נועד להעניק הגנה ליוצר הצורה החדשנית של המוצר. ההגנה נועדה לקדם את אינטרס הפרט, יוצר הצורה, כמו גם את אינטרס הכלל בפיתוח וביצירה של עיצובים אסתטיים חדשים או מקוריים."

בית המשפט קובע כי ברישום מדגם גלומה פגיעה בזכות לחופש העיסוק והקניית מונופול ביחס לצורת המדגם. על כן ובהתחשב באינטרס הציבורי בפיתוח ויצירה של עיצובים אסתטיים חדשים או מקוריים, יש ליתן לאמור בהצהרת החידוש שבתעודת רישום המדגם משקל מכריע בשאלת היקף הגנת המדגם, ובהתאם יש להגביל את ההגנה  לחלק בו מצוי  החידוש, בענייננו "החלק התחתון של הקופסא". בנסיבות אלה, משמעות הצהרת החידוש ברורה והיא  מוגבלת לחלק התחתון בלבד. בית המשפט קובע כי נוכח האמור עד כאן ומשהתובעת עצמה מסכימה שהתחתית הינה רכיב פונקציונאלי, דינו של המדגם להתבטל.

לעניין מוניטין

בית המשפט רואה לנכון להוסיף כי התובעת שיווקה את מוצרי הקצפת כמפיצה של חברה אחרת ועל כן יש לייחס את המוניטין במוצרים האלה לחברה הנ"ל ולא לתובעת.

16 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בפרסום מאמר באינטרנט

בית משפט השלום בתל אביב יפו, השופט דן מור (ת"א 26386-09-09) –  16.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים.

נושאים: פיצוי ללא הוכחת נזק והזכות המוסרית.

עובדות:

בבעלות הנתבע אתר אינטרנט בו פורסם מאמר של התובע (אשר פורסם קודם לכן באתר אחר) ללא קבלת אישורו או הסכמתו של התובע או של בעלי האתר בו פורסם המאמר.

נפסק:

התביעה התקבלה:  נפסק כי התובע הוכיח את זכותו והוכיח כי אכן הייתה הפרה מצד הנתבע, נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 30,000 ₪, הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪, שכ"ט עורך דין בסך של 10,000 ₪ ושכר מומחה.

נקודות מרכזיות

פיצוי ללא הוכחת נזק

בית המשפט מזכיר כי בסעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים, תשמ"ח -2007 (להלן: "החוק") מונה המחוקק את השיקולים שעל בית המשפט לשקול בקביעת הפיצוי כאמור – (1) היקף ההפרה, (2) משך זמן ההפרה, (3) חומרת ההפרה, (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט, (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט, (6) מאפייני פעולתו של הנתבע, (7) טיב היחסים שבין התובע והנתבע, (8) תום לבו של הנתבע.

עוד מוסיף בית המשפט כי עליו לשים לנגד עיניו את המגמה העיקרית שבדיני זכויות יוצרים – הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים (ראה ע"א שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 266).

לעניין הזכות המוסרית

בית המשפט מזכיר כי "זכות מוסרית" (סעיף 45 לחוק) היא זכותו של היוצר כי שמו יקרא על יצירתו ושלא יוטל פגם או סילוף ביצירה. בית המשפט קובע כי למרות שנעשה הפרה של הזכות החומרית, לא נעשה הפרה של הזכות המוסרית והתובע לא זכאי לפיצוי בגינה.

10 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בכתבי טענות

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים, השופטת סגן נשיאה שולמית וסרקרוג (ע"א 40319-02-10 וערעור שכנגד) -  10.8.2010

תחום: זכויות יוצרים בכתבי טענות.

נושאים: הגדרת "יצירה ספרותית" החוסה תחת הגנת זכויות יוצרים, האם עתירה לבג"ץ היא "יצירה ספרותית" מוגנת, עילת התביעה ופיצוי מכוח עשיית עושר ולא במשפט ועניין שיעור הפיצוי.

עובדות:

ערעור וערעור שכנגד על פסק דין שניתן בבית משפט השלום. הנתבע הגיש בג"ץ, ובכתב הטענות השתמש בחלקים נרחבים מכתב טענות שכתב התובע בעבר, ללא רשות או ידיעה של התובע.

נפסק:

הערעור נדחה: בית המשפט חייב את המערער (הנתבע בהליך הקודם) לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בערכאה זו בסכום כולל של 15,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק.

נקודות מרכזיות

הגדרת "יצירה ספרותית" החוסה תחת הגנת זכויות יוצרים

בע"א 8485/08 (The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר הימורים בספורט [פורסם בנבו] (ניתן ב- 14/3/10, להלן: פס"ד הסדר ההימורים)) הבהיר בית המשפט כי כניסתו לתוקף של חוק זכות היוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: החוק החדש) אשר ביטל את החוק הישן - חוק זכות היוצרים, 1911 (להלן: החוק הישן) לא הביא לשינוי הדינים הנוגעים לעניין, והחוק החדש בא לעגן את הפסיקה שניתנה עד לאותו מועד.

באותו פסק דין מזכיר בית המשפט כי לצורך קיומה של זכות מוגנת כזכות יוצרים צריך שיתקיימו שני תנאים הכרחיים מצטברים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה, אולם הזכות לא תהא קיימת ברעיון, בעובדה או בנתון, כשהם בלבדם, אלא בדרך הביטוי שלהם. כלומר,  המאפיין את ההגדרה של זכות יוצרים הוא, דרך הביטוי, יותר מאשר נושאו.

עיקר ההדגשה הוא בהיותו של "הנכס" מאופיין ביצירתיות. כדי לאבחן את יסוד היצירתיות, אין הכרח להתמקד בתוצר המוגמר אלא בתהליך הכנתו, והשאלה היא, מידת היצירתיות של מלקט החומר ביצירה שיצר, בשלבי גיבושה (סע' 33 של פסה"ד).

מרכיב ההשקעה - קל יותר לזהותו. הדרישה היא, כי תהיה השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו, הכוללים: זמן עבודה, כישרון, ידע ועוד (סע' 34 לפסה"ד, המפנה גם לפס"ד אינטרלגו (ע"א 513/89 Interlego A/S  נ' Exin-Line Bros.S.A, פ"ד מח(4) 133, 173 להלן: פס"ד אינטרלגו).

האם עתירה לבג"ץ היא "יצירה ספרותית" מוגנת

בית המשפט קבע כי עתירה לבג"ץ יכול שתושווה ללקט ספרותי. שכן ביצירה מסוג זה המקוריות היא בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים בו, לרבות אופן סידורים ועיצובם (סעיפים 42-41 לפסה"ד הסדר ההימורים). הגנה תינתן כאשר עצם האיסוף מחייב יצירתיות הן בבחירת הנתונים והן באופן סידורים וייצוגם. לכן, כאשר לא נעשה כל סינון של נתונים או כאשר הסידור הרשומי הנעשה, אפשרי רק על פי חלופה אמיתית אחת (כמו למשל הכנת מדריך טלפון), הרי שאין לקט כזה מזכה בהגנת החוק.

בנוגע למבחן ההשקעה בית המשפט מסתמך על קביעתו של בית משפט קמא – בית משפט השלום – כי "אין ספק שבכתיבת העתירה וביצירתה, הושקעו לימוד, יישום הידע המשפטי, מאמץ באיסוף הנתונים הדרושים כדי לתקוף את החלטות שר הפנים והוועדה, עצם כתיבת הטיעונים, התיאור העובדתי וההשלכות הצפויות. כל אלה מצביעים על עבודה ניכרת ורבה, אשר עו"ד סגל "חסך" לעצמו, ובכך למעשה הפר את זכות היוצרים המוגנת של עו"ד גולדהמר ב"יצירה" שהיא העתירה שהוגשה".

בנוגע למרכיב היצירתיות, בית המשפט קובע כי עיון בעתירה כפי שהוגשה, ותוך השוואה ללוחות המשחקים שנבחנו בפס"ד הסדר ההימורים, מוביל לכאורה לתוצאה לפיה בחירת הנתונים, סידורם, עיצובם והסקת המסקנות של אלה ביישומם על העובדות הספציפיות של עתירת גולדהמר, אכן יכולה לחייב מסקנה לפיה בעתירת גולדהמר התקיים מרכיב "היצירתיות".

עילת התביעה ופיצוי מכוח עשיית עושר ולא במשפט

ההנחה העקרונית שהונחה בפס"ד אשיר ואשר עליה חזר בית המשפט בע"א 2287/00 (שוהם מכונות ומבלטים בע"מ נ' שמואל הרר, אלומל בע"מ, משה לוי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 5/12/05 (להלן: פס"ד אלומל) היא, שכאשר נעשה חיקוי או העתקה של מוצר או של יצירה שנוצרו על ידי אחר, והמחקה או המעתיק מפיץ את המוצר ומקבל ממנו טובת הנאה, וכאשר לנפגע אין תביעה בעילה מכוח דיני הקניין הרוחני או דיני הנזיקין, עומדת לנפגע זכות תביעה בעילה  מכוח עשיית עושר ולא במשפט.

ואולם, מזכיר בית המשפט כי כדי שתעמוד לנפגע הזכות לסעד של השבה על בסיס עילה של עשיית עושר ולא במשפט, אין די בחיקוי או העתקה לכשעצמם. בהעדר קניין רוחני במוצר על-פי הדינים הסטטוטוריים, ובלא שהעתקה  תהווה עוולה או פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי, יש צורך שלחיקוי או להעתקה ייווסף יסוד נוסף.

בית המשפט מזכיר כי פס"ד אשיר ניתן בהרכב שבעה שופטים. המחלוקת בין השופטים נגעה לזהותו של היסוד הנוסף (ברק, פס"ד אשיר, שם 449). ואולם, נראה כי "היסוד הנוסף" הדרוש לצורך מימושה של זכות ההשבה יכולה לבוא לידי ביטוי ביסוד פנימי (פס"ד אשיר, שם 449ה).

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי כדי שתקום עילה על בסיס של עשיית עושר ולא במשפט, על פי סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר), יש למלא אחר שלושה תנאים: קיומה של התעשרות, ההתעשרות האמורה באה לזוכה מן המזכה ועל חשבונו, וכי אותה התעשרות של הזוכה על חשבון המזכה היא שלא על פי זכות שבדין, כאשר לתנאי השלישי נוסף בפסיקה, במסגרת פס"ד אשיר, "היסוד הנוסף", כפי שהוזכר לעיל.

על-פי גישתו של הנשיא ברק "היסוד הנוסף" מתקיים –

"אם פעולת החיקוי או ההעתקה - הגם שאינה מהווה "גניבת עין" או פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי - נעשתה תוך הפרת עקרון תום הלב (האובייקטיבי).

דבר זה יקרה, בסוג העניינים שלפנינו, אם החיקוי או ההעתקה נעשו בנסיבות של תחרות לא הוגנת, וזאת גם אם התחרות הבלתי הוגנת טרם הפכה לעוולה בשיטת המשפט הישראלי".

ותוך הפנייה לפסיקתו של הנשיא שמגר, קובע הנשיא ברק, כי היסוד הנוסף יכול להיות משני סוגים עיקריים שהם:

"א) התנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום לב;

ב) נסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת (רע"א 371/89 [ליבוביץ נ' א.אתי.י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309 - ש' ו'] (להלן: פרשת ליבוביץ [1]), בעמ' 330-329)."

(פס"ד אשיר, שם עמ' 450).

בית המשפט קובע כי על אף חילוקי הדעות בפס"ד אשיר, בנוגע למיהותו של היסוד הנוסף, ניתן לקבוע כי מדובר בהתנהלות לא ראויה, שעל אף שלא הגיעה לכדי הפרה של הוראת חוק קיימת, אין זו התנהלות שראוי להשלים עמה, ובחינתה של ההתנהגות תעשה על-פי בחינה של היסוד הנוסף, כיסוד פנימי, על פי מבחן אובייקטיבי של אותה התנהלות.

בית המשפט קובע כי לצורך שימוש באמות מידה נדרשות לקיומו או העדרו של היסוד הנוסף, ניתן לעשות שימוש - על דרך ההשוואה - במבחנים שהובאו בפס"ד הסדר ההימורים.

בפס"ד הנ"ל, לעצם קיומו של "יסוד נוסף" על פי מבחן התחרות הבלתי הוגנת, הגיע בית המשפט העליון למסקנה, כי יסוד זה לא התקיים מאחר שמדובר היה שם במועצה להסדר ההימורים בספורט שהיא למעשה הגוף היחיד הרשאי לארגן ולערוך הימורים על תוצאות של משחקים ותחרויות בספורט בישראל, ולכן לא יכולה להתקיים תחרות בין המערערות שם, שהן מנהלות את הליגות לכדורגל בבריטניה לבין המועצה להסדר ההימורים בספורט, האחראית על הנושא בארץ.

יתר על כן ביהמ"ש הוסיף והבהיר שגם אלמלא הייתה גוף יחיד שאחראי על ההסדר האמור, לא היה נוצר באותו מקרה מצב של תחרות בלתי הוגנת, מאחר שיש לאתר את נקודת האיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים, עידוד היצירה מחד גיסא לבין האינטרס הציבורי שעניינו חופש הביטוי והמידע, מאידך גיסא.

השוואה בין נסיבותיו של התיק דנן לבין פסה"ד הסדר ההימורים, מוביל לדעת בית המשפט לתוצאה לפיה יש לקבל את תביעת עו"ד גולדהמר על בסיס העילה של עשיית עושר ולא במשפט מפני שיש בנסיבות בענייננו משום תחרות בלתי הוגנת ובלתי מוסרית. בית המשפט מוסיף, כי לצורך בחינת מיהותו של היסוד הנוסף, כיסוד פנימי, אין מניעה לעשות שימוש במבחנים שהותוו בפס"ד אלומל. שם נעשתה בחינה של המשאב הנדון, טיב הזיקה הכולל את היוצר, "הזוכה" והציבור כבעל אינטרס, ומהות הפגם שדבק בהתנהגות "הזוכה". בית המשפט קבע כי מרכיבים אלה יכולים לשמש כאמור, גם לצורך קביעת מידת קיומו של היסוד הנוסף.

בהמשך פסק הדין בית המשפט מדגים שימוש במבחנים אלו.

לעניין שיעור הפיצוי

בית המשפט קובע כי באשר לשיעורו של הפיצוי, הרי ראוי כי יהיה בו מסר הרתעתי, אך ייתן גם ביטוי ל"ערך הקנייני" שיש ל"נכס", שהוא כתב בית דין, וכן מניעת מונופול (ראה על דרך ההשוואה סעיף 26 לפס"ד אלומל).

2 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בגופן

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט נעם סולברג (ת"א 16071-06-10) -  2.8.2010

תחום: זכויות יוצרים בגופן

נושאים: צו מניעה זמני בזכויות יוצרים, תנאים מוקדמים ומאזן הנוחות.

עובדות:

בקשה לצו מניעה זמני, אשר יאסור על המשיבה לעשות שימוש בגופן מסויים במסגרת מסע הפרסום שלה, בטענה שהמבקש הוא בעל זכויות היוצרים בגופן זה.

נפסק:

הבקשה לצו מניעה זמני נדחית: בית המשפט קבע כי המקרה לא חמור מספיק ו\או דורש התערבות מיידית בדרך של הליך זמני.

נקודות מרכזיות

לעניין צו מניעה זמני – תנאים מוקדמים

בית המשפט קובע כי תנאי ראשון למתן צו מניעה זמני הוא הרמת הנטל לשכנע בקיומה של עילת התובענה (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בית המשפט קבע כי בכך שהמבקש הוכיח זאת לכאורה, כאשר הראה כי הוא בעל הזכויות בגופן.

לעניין מאזן הנוחות

בית המשפט קובע כי כדי ליתן סעד זמני של צו מניעה יש גם צורך להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש.

תקנה 362(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי "בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו... יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה: (1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני...".

בית המשפט מתייחס גם לסיפא של תקנה 362(ב)(2) הנ"ל, המונה שיקולים נוספים שעל בית המשפט לשקול בבואו ליתן סעד זמני: "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש" וקובע כי "צו מניעה אינו צודק וראוי בנסיבות העניין; הוא לא יגשים את תכליתו להקפיא את המצב הקיים ולמנוע את החמרתו, ועלול להסב למשיבה פגיעה במידה העולה על הנדרש".

 

20 ביולי, 2010,

0 תגובות

גניבת עין והעתקת משחק ילדים

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט רפי כרמל (ת.א. 1126-07-10) –  20.7.2010

תחום: גניבת עין והעתקת משחק ילדים

נושאים: זכויות יוצרים, גניבת העין, מוניטין, הטעיה

עובדות:

המבקשת טוענת כי המשיבה משווקת ומוכרת מוצר (קורקינט) המהווה חיקוי וזיוף של מוצר אשר היא עצמה מוכרת ומשווקת בישראל ובעולם וכי המשיבים מפרים את זכויות המבקשת בפטנט, סימני מסחר וזכויות יוצרים.

נפסק:

התביעה נדחית  נפסק כי המבקשת לא הוכיחה קיום מוניטין או הטעיה לצורך עוולת גניבת העין ולא הצליחה לבסס עילה בזכויות יוצרים, פטנט  או עשיית עושר שלא במשפט.

נקודות מרכזיות

לעניין עוולת גניבת העין

לעניין מוניטין, נפסק כי עצם החיקוי או ההעתק כשלעצמם אינם מהווים תחרות בלתי הוגנת ושעצם ההעתקה אינה מהווה הוכחה לכך שלתובע מוניטין במוצר, מה גם שנדרשות ראיות בנוגע לכמות המוצרים שנמכרו, אופן ומקומות השיווק וצרכן היעד – ראיות אלו לא הובאו.  בפרסומים למכירת המוצר אין משום ראיה מספקת לעניין הוכחת מוניטין. בפסק הדין נזכרת הלכת פיניציה לפיה חיקוי של מוצר ועיצובו אינם מלמדים על ביסוס מוניטין מה גם שיש בחיקוי לגרום לתחרות שהיא בעלת יתרונות לציבור הצרכנים.

לעניין הטעיה, נפסק כי למרות הדמיון הרב בעיצוב ובצבעים ה"חיקוי" נושא שם (סימן מסחר) שונה המופיע באופן ברור וקריא בכמה מקומות. בנוגע לאריזה מפסק כי: צורת האריזה, השם וצבע האריזה שונים ועל כן אין כל חשש להטעייה.

ומכאן שדין העילה הנסמכת על גניבת העין להדחות.

לעניין זכויות יוצרים

אין אינדיקציה כי למבקשת זכויות יוצרים במוצר וכי המוצר הנדון הינו פרי יצירתה.

לעניין החוברת למשתמש, החוברת שהוצגה ע"י המבקשים זהה כמעט לחלוטין לזו שהוצגה ע"י המשיבים אך בעוד שהמשיבים הציגו את החוברת המקורית (בשפה האנגלית) המבקשים לא הציגו את החוברת המקורית ממנה נשאב התרגום.

לעניין האריזה, כנזכר לעיל נקבע כי אין האריזות דומות כלל וכלל.

לעניין עשיית עושר ולא במשפט

עקב כך שהמבקשת לא ביססה את זכותה בהמוצר, אין היא יכולה לקבל סעד שכן סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט – 1979 מבוסס על קבלת נכס הבאים לזוכה מן המזכה שלא ע"פ זכות שבדין וכאמור המבקשת לא הוכיחה את זכותה במוצר.

18 ביולי, 2010,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בצילום

בית המשפט שלום בירושלים, השופט ארנון דראל (ת"א 1191-09) –  18.7.2010

תחום: זכויות יוצרים בצילום

נושאים: הפרת זכויות יוצרים, הגנות להפרת זכויות יוצרים, סעד

עובדות:

התובע הינו צלם במקצועו, הנתבע לקח צילום שהתובע צילם מאתר אינטרנט מסוים ושילב אותו במאמרו.

נפסק:

התביעה התקבלה:  נפסק כי התובע עמד בנטל והראה כי הוא בעל הזכויות בצילום, וכי אף אחת מההגנות שהנתבע טען להם לא עמדו לו בנסיבות התביעה.

נקודות מרכזיות

לעניין הוכחת זכויות ביצירה (תצלום)

הוראה ספציפית גוברת על הוראה כללית, סעיף 5(1)(א) לחוק זכויות יוצרים, 1911 (החוק הישן) קובע כי לגבי צילום, מי שהזמין את הצילום יהיה בעל הזכויות בו. קיימת הוראה ספציפית סותרת, סעיף 21 לחוק, הקובעת כי בעל ה"הנגטיבה בעת עשייתה" יהיה בעל הזכויות בתצלום.

אך אין תנאי זה מוחלט, יש להביא ראיות על מנת לבסס זכויות בתצלום (וראה ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 354 (1985)).

לעניין ההגנות העומדות לנתבע

לעניין הגנת "שימוש הוגן" [סעיף 2(1)(i) לחוק]

בית המשפט מאזכר את הלכת "זום תקשורת" שבה נקבע כי אי כיבודה של הזכות המוסרית של התובע שולל את היכולת להנות מהגנת השימוש ההוגן.

האם הנתבע הינו "מפר תמים"? [סעיף 8 לחוק]

נפסק כי ההגנה הנ"ל חלה כאשר הנתבע טוען שלא ידע בדבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה, ולא כאשר לא ידע למי שייכת זכות היוצרים ביצירה.

האם ההפרה הינה "מעשה של מה בכך?" [סעיף 4 לפקודת הנזיקין]

נפסק כי הגנה זו תלויה גם באופיו של התובע ונסמכת על כך ש"אדם בר דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך", בית המשפט  קבע כי בענייננו לא כך הדבר שכן התובע הינו "..צלם המשקיע בצילום דיוקנאות לפרנסתו..".

לעניין הסעד

נקבע כי למרות שהתובע לא ציין במפורש את התביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק, "מקום בו תבע התובע בשל הפרת שזכות היוצרים קמים לו הסעדים הנובעים מהפרה זו".

נקבע כי התובע הצליח לבסס את זכותו בצילום והנתבע לא הצליח להראות שההגנות הנ"ל עומדות לו, נפסק פיצוי סטטוטורי (לפי החוק הישן – בגלל עת ההפרה בפועל) של כ-10,000 ₪, פיצוי של כ-2,000 ₪ בגין הפרת הזכות המוסרית וכן שכ"ט עורך דין והוצאות משפט בסך של כ-5,000 ₪.

8 במאי, 2010,

0 תגובות

יצירה המעשירה את הציבור? צמצום מוסווה של זכויות היוצרים בישראל

בית המשפט המחוזי בתל אביב התייחס ויישם לראשונה את חוק זכות יוצרים החדש מאז נכנס לתוקף.

בפסק דין ראשון מאז נכנס חוק זכות יוצרים החדש לתוקף (ת.א. 1022/04 The FA Premier Leaguw ltd נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט) חוזר בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ציפורה ברון) ומחזק את התפיסה לפיה על מנת לחסות תחת הגנת מטריית חוק זכות יוצרים אין די בהשקעת מאמץ, זמן או כישרון ביצירת יצירה אלא יש להראות כי ביצירה קיימות מידות של מקוריות ויצירתיות המעשירות את הציבור.

בבסיס המחלוקת עמדו התובעות, בעלות הזכויות בלוחות וטבלאות המשחקים של ליגות הכדורגל בבריטניה שטענו כי הנתבעת, המועצה להסדר ההימורים בספורט, העתיקה את התכנים המופיעים בלוחות אלה תוך הפרת זכויותיהן של התובעות.

בבואו לנתח את המקרה קבע בית המשפט כי למרות שהתובענה הוגשה טרם כניסתו לתוקף של החוק החדש, החוק החדש מדגיש ומבהיר את החוק והתקנות הישנים ולכן ניתח את המקרה גם לאורו של החוק החדש. לדעתנו, ליישום זה של החוק החדש יחדיו עם החוק הישן חשיבות גדולה שכן הוא מהווה מעין "מזיגה" טבעית בין שני עידנים: מן התפיסה הוותיקה והארכאית של החוק הישן אל התפיסה המודרנית של החוק החדש המביאה בחשבון את תהליכי הגלובליזציה והפיכת מידע לזמין בכל מקום ושעה.

בית המשפט ניתח את המקרה לגופו, דחה את התביעה וקבע כי לוחות המשחקים מהווים "לקט" כהגדרת החוק החדש אשר אין ספק כי הושקע זמן ומאמץ בהכנתו. עם זאת הדגיש בית המשפט כי "המקוריות היא העיקר. לא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כישרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים". בית המשפט קבע כי לוחות המשחקים של התובעת חסרים את מידות המקוריות והיצירתיות הנדרשות גם בתהליך יצירת היצירה, מאחר והם סודרו באופן בסיסי, טבעי ולא מקורי כאשר מופיע בו שם קבוצת הבית ושם הקבוצה המתארחת וביניהם מפרידה המילה "נגד". במידע זה, כך נקבע בפסק הדין, אין מקוריות ויצירתיות המעשירות את הציבור ועל כן אין כל אינטרס ציבורי בהגנה עליו.

בית המשפט הוסיף וקבע כי מאחר ומדובר ב"לקט", הגנת זכות יוצרים חלה על הסיווג, הסידור וההצגה של החומר המופיע בלקט, אך לא על החומר עצמו. העובדה כי קבוצה מסוימת תשחק נגד קבוצה אחרת בתאריך ובשעה מסוימים אינה עולה כדי הגדרת "יצירה" בחוק ומשכך אינה ראויה להגנתו.

לדעתנו קיים קושי ביישום פסק הדין שכן דרישת קיום מידות של מקוריות ויצירתיות "המעשירות את הציבור" הינה "דרישת סל" הניתנת לפרשנות רחבה מדי ולמעשה מותירה מספר שאלות פתוחות: מתי יצירה גורמת ל"העשרה" של הציבור ומהם הפרמטרים לבירור עצם קיומה? מיהו אותו הציבור הראוי להעשרה?! שהרי יכול שציבור מסוים יראה ביצירה כמקורית וחדשנית לעומת ציבור אחר שיראה אותה כחסרת כל ערך. לדידנו, ראוי היה כי בית המשפט אשר נקט במינוח זה יגדיר מהם התנאים שבהתקיימותם ניתן להניח קיומו של יסוד "ההעשרה" שביצירה. זאת, על מנת שלא יקרו מצבים בהם יוצרים יפיקו יצירות תוך השקעת מקוריות, יצירתיות ומאמץ, ורק בשל דעתו של ציבור מסוים אשר אינו רואה עצמו כ"מועשר" ממנה, יישללו מהיצירות ההגנות אשר בחוק החדש.

10 באפריל, 2010,

0 תגובות

זכות יוצרים בקונספט לפרסומת

בית משפט המחוזי, השופטת אסתר שטמר (ת"א 385-12-0710) –  10.4.2010

תחום: זכות יוצרים בקונספט לפרסומת

נושאים: הגנה על פרסומת, הגנה על טקסט פרסומי קצר, הגנה ליצירה ולא לרעיון, ההוכחה בדבר העתקת יצירה

עובדות:

תביעה לצו מניעה ולפיצויים בשל הפרת זכות יוצרים בפרסומת שהגה התובע. התובע טוען כי הפרסום שהגה הינו יצירה מקורית, הראוי להגנה, וכי המשיבות עשו שמוש ביצירתו ובצמד המלים שהגה, ושילבו אותן בפרסומת שלהן, ללא הסכמתו. לפיכך טוען התובע לפיצוי לפי חוק זכות יוצרים, ולפי פקודת זכות יוצרים, מכח הפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין, ומכוח חוק עשיית עשר ולא במשפט. התובע עתר לפיצוי מכח החוק וכן עתר לחייב את הנתבעות ליתן חשבונות באשר לסכומים ששולמו בגין פרסום המכונית 6 MAZDA . שווי התביעה הועמד על 4,000,000 ₪.

נפסק:

התביעה נדחית, נפסק כי בהעדר העתקה יש לדחות את התביעה בכל העילות.

נפסק כי ההגנה ניתנת ליצירה, לא לרעיון. על כן, רעיונותיו של התובע בדבר אופן הפרסום, הצבת נייד מול נייח, שתוף הקהל וכו' – כל אלו אין ענינם לכאן. אם בכלל אין הם מלמדים אלא על הכלל המשפטי החשוב, שאין להגן על הרעיון, שאם לא כן תצונן רוח היצירה החבויה ביוצרים אחרים, ותמצא החברה כולה ניזוקה.

הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הגנה על פרסומת

טקסט שבפרסומת יכול להיחשב כיצירה ספרותית, אם הוא יצירה הראויה להגנה, בעוד שהחלק הציורי או הגראפי של אותה פרסומת יכול להיחשב כיצירה אמנותית.

כדי שהיצירה תהיה ראויה להגנה כ"יצירה ספרותית", צריכה היא לתת ביטוי בכתב לרעיון כלשהו, דל ככל שיהיה, וצריכה היא למקוריות ולמידת מה של מאמץ וכישרון.

הגנה על טקסט פרסומי קצר

דברי פרסומת ותעמולה יכולים להוות יצירות ספרותיות ובלבד שלא יהיו בבחינת סיסמאות.

על הביטוי הקצר לשאת עמו מידה מספקת של יצירתיות ומטען, מעבר למידה המינימלית הנדרשת של מקוריות ביצירה.

הגנה ליצירה ולא לרעיון

אין הגנה לרעיון, כי אם לדרך הביטוי שלו על ידי היוצר.

נפסק כי אין הגנת יצירה לפילוסופיית הפרסום והשווק של התובע, אלא אם קבלה ביטוי מוחשי קונקרטי ביצירה מסויימת.

ההוכחה בדבר העתקת יצירה

ההוכחה בדבר העתקת יצירה יכול שתעלה מתוך ראיות נסיבתיות, מבלי שתהיה הוכחה ישירה לכך שפלוני נטל יצירתו של פלמוני והפכה לשלו. ניתן להסיק, שבוצעה העתקה של היצירה המקורית, כאשר לנתבע הייתה גישה ליצירה המקורית, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח, שהוא פרי המקריות או של סיבה דומה, להוציא ההעתקה.

השאלה, אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מן היצירה המוגנת, היא שאלה שבעובדה ושל דרגה, והתשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מיכאנית של מספר מלים או שורות, הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מן היצירות בכללותן.

בית המשפט פסק כי הוא לא מצא במעשי הנתבעים העתקה של היצירה הנטענת.

2 במרץ, 2010,

0 תגובות

הפרת פטנט ילקוט

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת דרורה פלפל (תא (ת"א) 1346-07) – 2.3.2010

תחום: הפרת פטנט לתיק

נושאים: הפרה בתקופה שהפטנט מבוטל בגין אי תשלום אגרה, הפיצוי בגין ההפרה, אומדן, רישיון שימוש רעיוני

עובדות

תובענה לפיצוי בסך של 500,000 ש"ח בגין הפרת הפטנט של התובע בתיק (ילקוטים המאפשרים גם נשיאה על הגב וגם גרירה באמצעות גלגלי עזר וידית נשיאה). בנוסף מתבקש פיצוי בגין הפרת זכויות היוצרים הגלומות בשרטוטים הנלווים לפטנט.

כמו כן ביהמ"ש מתבקש להוציא צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעות להמשיך בכל פעולה שיש בה להפר את הפטנט של התובע.

נפסק

התובענה מתקבלת, סכום הפיצוי בו יחויבו הנתבעות יעמוד על 157,500 ₪, בנוסף הנתבעות ישלמו  לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪ + מע"מ וכן את הוצאות המשפט, אותן יקבע הרשם.

בית המשפט הוציא צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעות להמשיך ולהפר את הפטנט של התובע.

נקודות מרכזיות

הפרה בתקופה שהפטנט מבוטל בגין אי תשלום אגרה

כאמור בסעיף 63 לחוק הפטנטים: אם הפטנט פקע, ובדרך כלל קורה דבר זה בגלל הזנחתו של בעל הפטנט, ובתקופת הביניים עד שהוחזר תקפו של הפטנט החל אדם לנצל את ההמצאה או עשה הכנות ממשיות לניצולה, פעולות אשר יכולות להיות קשורות בהשקעות כספיות ניכרות, הרי אותו אדם יהיה זכאי להוסיף ולנצל את האמצאה לצרכי עסקו.

כוונת המחוקק בסעיף 63, לא באה לתת זכויות יש מאין למי שהשתמש בפטנט בתקופה שבה תוקפו פג, אלא שהכוונה היא להגן על מי שבתום לב השתמש בפטנט לאחר שתוקפו פג, ולצורך שימוש זה השקיע מזמנו ומכספו, השקעה אשר עלולה לרדת לטמיון במידה ולא יקבל את ההגנה הניתנת לו בסעיף 63.

ואולם במקרה דנן, הנתבעות החלו להפר את הפטנט של התובע לפי שפג תוקפו של הפטנט. דבר זה מלמד על חוסר תום ליבן שהחל לפני שפג תוקפו של הפטנט ולכן בית המשפט אינו מקבל את טענותיהן של הנתבעות לעניין זה, וקובעת כי הפטנט הופר בכל התקופה הרלבנטית, לרבות בהפסקות הביניים.

הפיצוי בגין ההפרה

הבסיס לסעד בעבור הפרת פטנט מצוי בסעיף 183(א) לחוק הפטנטים הקובע: "בתביעה על הפרה זכאי התובע לסעד בדרך צו מניעה ולפיצויים".

דיני הפטנטים, כמו דיני זכויות יוצרים, סימני מסחר ומדגמים, הם חלק מדיני הקניין הרוחני. ההגנה על הפטנט היא בעלת אופי קנייני ובתור שכזאת, חוסה תחת כנפיו של סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, הפרה של פטנט דומה לעוולה נזיקית, שתכלית הפיצוי עבורה, כמו תכלית הפיצויים לפי דיני הנזיקין, היא השבת המצב לקדמותו; קרי, העמדת הניזוק במצב בו היה אלמלא ההפרה. לפיכך, בעל הזכויות בפטנט זכאי להיפרע פיצויים עבור הפסדים ממשיים שנגרמו לו ולא עבור הפסדים פוטנציאליים שעלולים היו להיגרם לו; והם מושתתים על הנזקים שנגרמו לו בפועל כתוצאה מהפרת זכויותיו הקנייניות ועל הרווחים הריאלים שהפיק המפר כתוצאה מהפרת זכותו של בעל הפטנט לנצל באופן בלעדי את האמצאה המוגנת.

בכדי לזכות בפיצויים בגין נזקיו הכספיים, על בעל הפטנט להניח בפני ביהמ"ש ראיות שיבססו את הנזקים שנגרמו כתוצאה מההפרה. מאחר ולפעמים קיים קושי ראייתי להוכיח נזקים ממוניים בגין הפרת פטנט, מקובל להעניק פיצוי ללא הוכחת נזק בדומה לזכות הסטטוטורית שבדיני זכויות היוצרים.

הוראת סעיף 183(ב) לחוק הפטנטים מונה שיקולים שעל ביהמ"ש להתחשב בהם בבואו לפסוק את שיעור הפיצוי המגיע לבעל הפטנט:

"(ב) בית המשפט, בבואו לפסוק פיצויים, יתחשב במעשה ההפרה של הנתבע ובמצבו של התובע עקב מעשה זה, והוא רשאי להביא בחשבון, בין היתר –

(1) הנזק הישיר שנגרם לתובע;

(2) היקף ההפרה;

(3) הרווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה;

(4) דמי תמלוגים סבירים שהמפר היה חייב בתשלומם אילו ניתן לו רשיון לנצל את הפטנט בהיקף שבו נעשתה ההפרה".

עם זאת, רשימת השיקולים שמנה המחוקק בסעיף 183(ב) לחוק הפטנטים, אינה בגדר רשימה סגורה, ובית המשפט רשאי להביא בחשבון שיקוליו נתונים נוספים, שאינם באים בגדר החלופות שפורטו בפירוש בסעיף.

אומדנה על דרך רישיון שימוש רעיוני

ערכאת השיפוט איננה חייבת להגיע לאומדן מדויק, ותחושת הצדק הבסיסית לא תקופח אם התמלוגים שיקבעו יסטו במידה מסוימת לכאן או לכאן.

בית המשפט פסק כי במקרה דנן, ישנה דרך אומדנא פשוטה והיא על פי סעיף 183(ד)(4) לחוק הפטנטים – דמי תמלוגים סבירים שהמפר היה חייב בתשלומם אילו ניתן לו רישיון.

בית המשפט פסק כי על הנתבעות לשלם את הסכום שהיו משלמות לתובע אילו היו מקבלות ממנו רישיון לשיווק ומכירה של 3500 תיקים בשנה – קרי 17,500 ₪. סכום זה יש להכפיל  ב- 9 שנות הפרה ולכן סכום הפיצוי יעמוד על 157,500 ₪.

18 בפברואר, 2010,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בהשמעת יצירות באולם שמחות

בית המשפט השלום בקריית גת, השופטת נחמה נצר (תא (ק"ג) 1132/03) – 18.2.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים בהשמעת יצירות באולם שמחות

נושאים: הפרת זכויות בהרשאה, תועלת פרטית, הפיצוי בגין הפרה

עובדות

תביעה שענינה הפרה נטענת של זכויות יוצרים בנוגע להשמעת מוזיקה באולם אירועים.

נטען הנתבעת ביצעה 10 הפרות, וכי בגין כל אחת מההפרות, זכאית התובעת, לטענתה, לפיצויים סטטוטוריים בשיעור מינמלי שבין 10,000 ₪ ל-20,000 ₪ לכל הפרה. התובעת העמידה תביעתה על סך של 100,000 ₪.

נפסק

התובענה מתקבלת, בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לתובעת פיצויים בסך של 60,000 ₪, הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪, שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.

נקודות מרכזיות

הפרת זכויות בהרשאה

כאמור בסעיף 2(3) לחוק זכויות יוצרים 1911, אדם המרשה לאחר להופיע בחצריו ולבצע בפומבי יצירות מוגנות, מפר אף הוא בעצם ההרשאה, זכויות יוצרים.

החוק יצר אבחנה ברורה בין הרשאה מפורשת לבין הרשאה משתמעת, כאשר ההגנה הפרושה בסעיף 2(3) לחוק חלה אך על הרשאה משתמעת.

ועל כן בעל חצר, או מפעיליו של המקום שהרשה את ההשמעה נחשב אף הוא למפר הזכות, גם אם המדובר בהפרה עקיפה.

השמעת מוסיקה במקומות ציבוריים – דוגמת אולמות אירועים, בתי מלון, מסעדות ו"אירועים ציבוריים" גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ל"תועלתו הפרטית", כך שבעל אולם שמחות המתיר להשמיע יצירות מוגנות בנכס שבבעלותו בלא הסכמת בעלי הזכות, נחשב כמפר הזכות, שכן ההרשאה ניתנה לצורך הפקת רווח לבעל האולם מן האירוע שהתקיים באולם השמחות שלו.

לצורך הטלת אחריות על פי החוק, נדרשת מידה מסויימת של זיקה ואפילו לא הכרחי שתהא זו בעלות שלמה וניתן להסתפק בשליטה יחסית על הנעשה, כמו גם על היכולת להורות על הפסקת השמעת המוסיקה, כתנאי להטלת אחריות אישית בנוגע להפרת זכויות יוצרים. כך שמבחינת האחריות, המבחן הקובע הוא מבחן השליטה. לענין הפרת זכויות יוצרים אין צורך בזיקת בעלות בין המפר לבין המקום בו בוצעה ההפרה, די בכך שיש למפר שליטה על הנעשה במקום, אפילו לא נדרשת שליטה בלעדית.

תועלת פרטית

האם צמחה לנתבעים תועלת פרטית כתוצאה מבעלותם/מהיותם בעלי השליטה באולם?

בתי המשפט הדגישו את העובדה כי המוסיקה הינה מרכיב חיוני, חשוב ובלתי נפרד ובלעדיו אין משמעות לקיום אולם אירועים.

המוסיקה מעצם טיבה היא חלק בלתי נפרד מכל שמחה והגישה היא שהרשאת השמעתה בפומבי באולם השמחות היא אינטרס ישיר של בעל האולם, כיוון שאם לא יתיר השמעתה ספק אם תיערך השמחה באולמו. לבעל האולם השליטה במקום והוא זה שקובע אם יתיר וירשה השמעה בפומבי של מוסיקה או שיאסרה.

פרשנות סבירה ותכליתית של רכיב זה אינה מחייבת ביטוי כספי דווקא ועל כן, לא תעמוד לנתבעים הטענה כי להשמעת היצירות בפומבי לא היתה כל השפעה על הגדלת רווחי הנתבעת.

לנתבעים כבעלי האולם והאחראים לקיומם של אירועים במקום, היה אינטרס לאפשר ביצוען של היצירות בפומבי, כחלק מתנאי קיומו של כל אירוע שנערך במקום. זאת, על מנת שהאירועים יקויימו לשביעות רצון המזמינים ובכך, טמונה הצלחת האולם כעסק כלכלי והצלחתו של הנתבע 2 (המנהל) בביצוע תפקידו על הצד הטוב ביותר.

דרישת "התועלת הפרטית" יכולה להתקיים בין אם תועלת כספית עקיפה, ובין אם תועלת שאינה כספית.

הפיצוי

סעיף 3 לפקודת זכויות יוצרים קובע פיצויים סטטוטוריים בין 10,000 ₪ ל-20,000 ₪ לגבי כל הפרה.

המבחן הקובע לענין סעיף 3א' לפקודת זכויות יוצרים הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה.

כל אימת שמדובר במעשים שהם בגדר מסכת שמפרה סוג זכויות אחד הרי שאין לראות בכל כהפרה נפרדת, העומדת בפני עצמה, שכן המבחן הוא סוג הזכות הנפגעת ולא מספר האקטים המפרים.

בית המשפט פסק כי, דווקא העובדה כי ההפרות לא יחדו עצמם לאירוע אחד אלא, המדובר בתרחיש שחזר על עצמו בשתי הזדמנויות שונות ולא סמוכות זו לזו. בכל אלו יש כדי להצדיק קביעה שאין לראות בהשמעת 10 היצירות משום מסכת אחת, זאת גם אם אין לראות בכל השמעה של יצירה מוגנת ללא היתר, משום הפרה העומדת בפני עצמה.

אשר על כן, פסק בית המשפט (בלא ליתן נימוק לפסיקתו) כי יש כדי להצדיק קביעת פיצוי סטטוטורי בסך של 60,000 ₪.

31 בינואר, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים ביצירה משותפת

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט איתן אורנשטיין (תא (ת"א) 1884/06) – 31.1.2010

תחום: זכויות יוצרים בספר לימוד

נושאים: יצירה משותפת - ההסכמה בין הצדדים, גמירות דעת, הסכם בכתב על מפית בית קפה, העדר מחאה, אין הגנה על רעיון, מתי המדובר בהשראה ומתי המדובר בהעתקה?, ויתור משתמע על הזכות המוסרית- אכיפת חוזה בלתי צודקת

עובדות

תובענה למתן סעדים הצהרתיים וכספיים שעיקרם הוא שהתובעת היא בעלת זכות השווה לנתבעת בכל הנוגע לספר לימוד זהירות בדרכים. בתובענה נטען כי התובעת והנתבעת עבדו במשותף להכנת ספר לימוד ולאחר גמר הטיוטה הראשונה, הנתבעת הפרה את ההסכם בין הצדדים והפיצה את הספר המשותף כשלה בלבד.

התביעה מתקבלת, ניתן פסק דין המצהיר כי התובעת היא בעלת זכויות בשווה עם הנתבעת, בספר "חכמים בדרך". עוד נקבע בזאת כי הנתבעת הפרה את ההסכם בינה לבין התובעת לפיו השתיים יפיקו במשותף את הספר.

נקבע בזאת כי התובעת זכאית למחצית מכל הרווחים שקיבלה ו/או תקבל הנתבעת מהספר, לרבות תגמולים מכל גורם שהוא.

ניתן בזאת צו למתן חשבונות המחייב את הנתבעת למסור לתובעת פירוט של כל ומלוא ההכנסות מכל מין וסוג שהוא ששולמו לה.

סכומי הפיצויים בגין ההפרה, יידונו במסגרת פסק הדין שיינתן לאחר גילוי החשבונות ובמסגרתו ייפסקו ההוצאות ושכר הטרחה.

נפסק

יתר עתירות התובעת לרבות הצהרה כי היא מחברת משותפת של הספר וחיוב הנתבעת להוסיף את שמה של התובעת לספר, כמו גם משלוח הודעה בעניין היות התובעת בעלת זכויות בספר, נדחות.

נקודות מרכזיות

יצירה משותפת - ההסכמה בין הצדדים

נפסק כי הצדדים הגיעו להסכמה לפיה ייכתב ויופץ על ידן במשותף ספר הלימוד. הדבר ייעשה בשיתוף פעולה של השתיים, כאשר כל אחת מהן תורמת את הידע, הניסיון והכישורים והיכולת שלה לצורך כך, הקרדיט ביצירה יהיה שייך לשתיהן, וכל אחת מהן תהיה זכאית למחצית ההכנסות והתמלוגים שיתקבלו.

בהפקת יצירה ספרותית על ידי שני יוצרים, מטבע הדברים, לא תמיד ניתן להבחין בתרומה הייחודית של מי מהשתיים בהבניית היצירה, שכן מדובר ב"תרכובת" שבחלקה היא תוצאה של ערבוב בין התחומים השונים.

כך שגם אם כל צד מופקד כעקרון על תחומים נפרדים ממשנהו, אזי מטבע הדברים יש חצייה של האחד לתחום שבאחריות משנהו, והכל בהסכמה וידיעה של הצד השני ויתכן אף כתוצאה מפנייה של הצד השני אל הצד הראשון. לכן, למרות שהייתה חלוקה בין התובעת לבין הנתבעת בתחומים שונים בנוגע ליצירה, אזי ניתן להבחין כי היתה זליגה בין אלה, כאשר התובעת הייתה מעורבת ותרמה גם בתחומים שבאחריות הנתבעת, דבר המתיישב עם האופן בו מעבדים יצירה ספרותית של שני יוצרים.

גמירות דעת

תנאי יסודי ליצירת החוזה הוא גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה המסוים. בתנאי גמירות הדעת באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשר בחוזה.

מבחן גמירות הדעת הוא אפוא מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על-פי אמות מידה חיצוניות. נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע בית-המשפט קיומה או העדרה של גמירת דעת.

הסכם בכתב על מפית בית קפה

הסכם על גבי מפית בית קפה שנערך על ידי הדיוטות, קרי הצדדים עצמם, ואינו מנוסח כ"חוזה" מקובל הערוך על ידי פרקליטים יודעי דין, הוא בעל נפקות יתר, שכן הוא מבטא נכונה את מה שהצדדים התכוונו.

בענייננו נפסק כי "הסכם המפית" מלמד על גמירות הדעת שהיתה לצדדים להתקשר בהסכם מחייב ומה היו ההסכמות. "הסכם המפית", כולל את ליבת התנאים הדרושים להתקשרות שבין הצדדים, ואף תוך ירידה לפרטים כגון מיהות היועץ הלשוני ונושא ההפצה.

נפסק כי עיון ברכיבי "הסכם המפית" מלמד כאמור כי למעשה כל היסודות הדרושים על מנת לראות בו כ"הסכם" שלם, כלולים בו ולמעשה לא קיים חסר, ומכל מקום, חסר אשר נטען על ידי הנתבעת, כדי לאיין את ההכרה בו כחוזה מושלם; לעניין זה כולל "הסכם המפית" הוראות חשובות המהוות את אבני היסוד לצורך עיגון ההסכמה שבין הצדדים למיזם המשותף ובכללן חלוקת התמלוגים אשר תעשה באופן שווה בין הצדדים.

טעם נוסף למשקל הרב שיש ליתן ל"הסכם המפית" הוא כי אין חולק שכריתתו הייתה בשלב מאוחר של ביצוע המיזם.

העדר מחאה

התנהגות הנתבעת אשר נמנעה בכל אופן שהוא, בין במישרין ובין במרומז להביע את הסתייגותה מאי שיתוף הפעולה של התובעת במיזם, עומד בעוכריה.

שעה שהנתבעת טענה כי התובעת לא תרמה דבר ליצירה, מצופה היה שלא תעביר לה באופן עקבי את הפרקים שכתבה בספר, כי לא תשתף אותה ברעיונות, לא תבקש ממנה הערות ורעיונות וכדומה.

לאור טענת הנתבעת כי התובעת לא המציאה את שהתחייבה כלפיה, מצופה היה כי הנתבעת תימחה לפני התובעת על כך. חרף האמור, הנתבעת לא הביעה מחאה על חוסר שיתוף הפעולה של התובעת, על טיב עבודתה של התובעת, העדר תרומה וכדומה. התנהגותה של הנתבעת עומדת כנגדה.

אין הגנה על רעיון

"רעיון" אינו מוגן בזכויות יוצרים להבדיל מיישומו.

אין לקבוע מראש מסמרות, מתי מדובר ברעיון ומתי מדובר ביישומו, אלא הכול תלוי בנסיבות: אותה מערכת עובדות יכולה להיחשב לעניין אחד רעיון ולעניין אחר יישום של רעיון.

מתי המדובר בהשראה ומתי המדובר בהעתקה?

בהיבט רחב אין קיים שום דבר מקורי, אלא כל המצאה או "רעיון" הם פיתוח של המצאה או "רעיון" קודמים; השאלה בכל מקרה היא, אם בפועל הוסיף פלוני משהו מקורי משלו ל"רעיון" או ל"יישום" קודם (ואז עבודתו תהיה מוגנת, אף¬על-פי שאת היסודות לעבודתו המקורית הוא שאב ממקור אחר), או שהוא העתיק בדרך מוסווית מה שעשה אחר, בלי שבפועל הוא יצר משהו מקורי משלו; כשאנו בוחנים יצירה, שלגביה טוענים הפרה של זכות יוצרים, השאלה היא אך זאת, האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן, מידת המקוריות, הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים, משתנה אף היא ממקרה למקרה ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך.

ויתור משתמע על הזכות המוסרית- אכיפת חוזה בלתי צודקת

נפסק כי אין מקום לכוף על הנתבעת את הוספת שמה של התובעת כצד נוסף למחברת הספר - למרות שנפסק כי התובעת היא בעלת זכויות שווה בספר.

אחד הסייגים בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א–1970 הוא "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין" (סעיף 3(4) לחוק).

הכיצד מחד גיסא טוענת התובעת באופן חד משמעי, כי הספר אינו ראוי לשימוש, ומאידך גיסא היא רוצה ששמה יתנוסס כמחברת הספר במשותף עם הנתבעת? בשל כך שהתובעת טענה כי אינה שלמה עם התוצר המוגמר כפי שיצא לאור, וכי היא רואה בו רק "שלד", אשר לדבריה יש להשקיע בו עוד עבודה רבה. היא אינה יכולה לתבוע קרדיט בספר שכן היא מסתייגת ממנו.

טעם נוסף למסקנה זו היא כי האכיפה הינה בלתי צודקת, הוא חלוף הזמן מאז יצא הספר לאור והופץ. הימנעותה של התובעת לבקש צו מניעה זמני עת נודע לה על ההפרה המהווה טעם עצמאי שלא להוסיף את התובעת כמחברת נוספת של הספר כמו גם להודיע על כך לאחרים.

בית המשפט סבר כי מסקנה זו אף תואמת את ההלכה הפסוקה לפיה על בית המשפט לבחון האם האכיפה בלתי צודקת גם בעת ההכרעה ולא רק בעת הכריתה.

1 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים במאגר נתונים

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו, כבוד השופט אבי זמיר (בשא (ת"א) 11667/09) - 13.9.09

בית המשפט העליון, כבוד השופט א' גרוניס (רעא 8304/09) - 1.12.09

תחום: זכויות יוצרים במאגר נתונים בסעד זמני

נושאים: שיקולים להענקת סעד זמני, זכויות יוצרים במאגר נתונים, העתקת נתונים מאתר באמצעות רובוט, מאזן הנוחות, שוק חופשי ותחרות

עובדות

דפי זהב "שאבה" נתוני 144 מן אתר בזק והיא עושה בהם שימוש באתר מתחרה, המופעל על ידה. בזק טוענת כי מדובר בהתנהלות אשר מהווה עבירה לפי חוק המחשבים, תשנ"ה – 1995, הפרה של חוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007, הפרת התחייבות חוזית ועשיית עושר ולא במשפט, כמו גם פגיעה בפרטיותם של המנויים.

לטענתה, המידע "נשאב" בדרך טכנולוגית, באמצעות שליחת מספר עצום של שאילתות סדרתיות ורצופות לאתר של בזק, תוך פריצה של מנגנון הגנה אשר נועד להגביל את מספר השאילתות.

דפי זהב כופרת בטענות אלה. לשיטתה, אין לבזק זכות יוצרים או כל זכות אחרת במידע הגולמי של פרטי המנויים, ופרסומו על ידה אינו מהווה הפרה של הסכם או דין כלשהם ואינו פוגע בפרטיות המנויים.

נפסק

לא הוכחה זכות לכאורה לקבלת הסעד ומאזן הנוחות נוטה לטובת דפי זהב.

הוצאות הבקשה, ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

הבקשה נדחית

בקשת רשות ערעור

גם בקשת רשות הערעור עך החלטה זו נדחתה,  תוך פסיקת הוצאות בסך של 30,000 ש"ח.

נפסק כי אף אם יש הבדלים מסוימים בין המקרה שנדון בעניין רע"א 2516/05 מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ נ' חברת אול יו ניד בע"מ  לבין המקרה דנא, אין בכוחם של הבדלים אלו כדי לשנות מן המסקנה לפיה אין להכריע בשאלות המשפטיות הלא פשוטות המתעוררות בענייננו בגדר בקשה לסעד זמני. באשר לטענות בעניין זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט, הרי קיים דמיון גדול ביניהן לבין אלו שנבחנו בעניין מעריב. ההבדלים עליהם הצביעה המבקשת אינם משמעותיים דיים כדי להצדיק הכרעה בשאלות אלו בשלב הנוכחי. גם באשר ליתר העילות עליהן מסתמכת המבקשת, תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי אין להכריע בהן בגדר בקשה לסעד זמני. מדובר בשאלות מורכבות וקשה להעריך בשלב זה לאן תיטה הכף. במצב דברים זה, על ההכרעה בבקשה לסעד זמני ליפול לפי מאזן הנוחות. מסכים אני עם בית משפט קמא, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה וכי נזקיה של המבקשת יוכלו למצוא מענה הולם בפיצוי כספי.

נקודות מרכזיות

תנאים לקבלת סעד זמני

על בעל דין המבקש לקבל סעד זמני בהליך אזרחי לעמוד בשני תנאים מצטברים:

א. התנאי הראשון הוא קיומה של זכות לכאורה לקבלת הסעד. במילים אחרות, על המבקש להוכיח כי סיכוייו לזכות בהליך העיקרי טובים. הערכת סיכוייה של התביעה במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני היא לכאורית בלבד ותלויה בחומר העומד בפני בית המשפט במועד הדיון. הערכה זו אפשר ותשתנה לאחר שיוצג בפני בית המשפט מלוא חומר הראיות במסגרת ההליך העיקרי.

ב. התנאי השני הוא הוכחה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. במסגרת עריכת מאזן הנוחות, על בית המשפט לבחון את הנזקים שייגרמו לכל אחד מהצדדים כתוצאה מהענקתו או אי-הענקתו של הסעד המבוקש.

בין התנאים מתקיים יחס המוכר כ"מקבילית כוחות" - ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכוייו של מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, יקל עמו בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך. עם זאת, על המבקש לעמוד ברף מינימאלי, בנוגע לכל אחד מן התנאים בנפרד, שאם לא כן, לא יהיה מקום למתן סעד זמני.

שיקול מרכזי נוסף הוא השאלה האם קיימת זהות בין הסעד הזמני המבוקש לבין הסעד הקבוע המבוקש בהליך העיקרי, כך שמתן הסעד הזמני עלול, במידה רבה, לייתר את המשך הדיון בהליך העיקרי. אמנם, בעובדה זו אין כשלעצמה כדי לשלול מתן סעד זמני כשזה נדרש, אך שיקול זה מצטרף לשיקולים נוספים שיילקחו בחשבון במסגרת ההחלטה בבקשה.

תחרות חופשית

בעריכת "מאזן נוחות" יש לקחת בחשבון גם אינטרסים ציבוריים של שוק חופשי ותחרות (הוגנת). בדרך כלל, יטו עקרונות של פלורליזם ושוק חופשי את הכף כנגד הגבלת עיסוקו של "שחקן חדש", אשר מבקש להצטרף למערכה של אספקת שירות מסוים, תוך שמירה כמובן על כללים של תחרות הוגנת.

ראוי לציין כי תחרות חופשית – הנגזרת, בין השאר, מעקרון חופש העיסוק – היא מדיניות ראויה ורצויה, כל עוד אינה פוגעת שלא כדין בערכים מוגנים אחרים: 'קיומה של תחרות חופשית הוא אינטרס ציבורי. שיטתנו החברתית והכלכלית מכירה בערכה של תחרות חופשית... תחרות חופשית עשויה להביא להורדת מחירים, לשיפור איכותו של המוצר ולשיפור השירות אשר ניתן אגב מכירתו. תחרות חופשית עשויה אף לעודד פיתוחו של המשק בדרך של יוזמות לגיטימיות לסוגיהן. הישגים אלו, אשר התחרות החופשית עשויה להשיג, אנו מבקשים לעודד'.

זכויות יוצרים במאגר 144

ספק רב אם לבזק זכות יוצרים במאגר המידע של 144. לפי הוראת סעיף 5 לחוק זכות יוצרים, לא משתרעת הזכות על "עובדה או נתון". דפי זהב עושה שימוש, כך נראה, רק בנתונים הגולמיים, לא ב"פלטפורמה". יתרה מכך, בזק לא הראתה כי במאגר מושקעת יצירתיות; במאמץ אין די, וספק בעיניי אפילו אם ניתן לראות באותן שאלות בודדות המופנות ללקוח בזק שיוצר קשר עם השירות באופן אקראי וקבלת פרטיו העדכניים, משום "מאמץ" כלשהו.

פגיעה בפרטיות

ספק רב גם אם ישנה פגיעה של ממש בפרטיותם של מנויי בזק. כל מנוי, אשר לא מבקש לחסות את פרטיו, לוקח בחשבון כי אלו נגישים לכלל הציבור.

כב' השופט גבריאל בך: "כתובת ומספר הטלפון של אדם נכללים, לשיטתי, בין ענייניו הפרטיים. אך אם הוא מוסר פרטים אלה לחברת הטלפונים לצורכי פירסום, או מסכים הוא בשתיקה לפירסומם בספר הטלפונים, הרי הוא ללא ספק נותן את הסכמתו, לפחות מכללא, לשימוש החופשי בפרטים אלה על-ידי כולי עלמא, ועל-כן אין בשימוש בפרטים אלה ובהפצתם משום פגיעה אסורה בפרטיות. לעומת זאת, אם עומד אדם על החזקת טלפון "במספר חסוי", אזי נשללת הסכמתו להפצת המספר ברבים, ובמקרה כזה פירסום המספר לגורם בלתי מוסמך עלול להוות פגיעה בפרטיות, אם הוא תואם את אחת הקטיגוריות המנויות בסעיף 2 לחוק".

חוק המחשבים ושאיבת נתונים באמצעות רובוט

אכן, הדעת אינה נוחה מהדרך שבה "נשאבו" הנתונים מאתר בזק. השאלה, אם הדבר מהווה הפרה של חוק המחשבים תבחן בתיק העיקרי. על פני הדברים אין לפסול על הסף את טענת ההגנה, שלפיה אם אכן לא מדובר בקניין של בזק, אלא מידע שנגיש לכל הציבור, אזי אין כל פסול בכלי טכני, שנועד אך לחסוך זמן בהעתקת הנתונים.

מאזן הנוחות

בכל הנוגע למאזן הנוחות. האינטרס הציבורי, כאמור לעיל, הוא של פתיחת שוק ועידוד תחרות, בדרך של אי-פגיעה יתר על המידה בחופש עיסוקה של המשיבה. אם יינתן הצו הזמני, לא יתאפשר למשיבה להפעיל על-אתר את האתר ולתת את השירות שאותו היא מבקשת לתת לציבור.

אם לא יינתן הצו הזמני והמבקשת תזכה בתביעה העיקרית, תוכל להיפרע כספית מהמשיבה, ככל שתוכיח נזקים באותה תקופה ביניים של פעילות האתר. אעיר, בהקשר זה, שלא הוצגה בפניי תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענת בזק, כאילו מצויה דפי זהב בקשיים כלכליים כאלה, שימנעו את האפשרות להיפרע ממנה בעתיד.

30 בנובמבר, 2009,

9 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בציור

בית המשפט המחוזי בירושלים, כב' השופט  יוסף שפירא (תא (י-ם) 908007) – 30.11.09 תחום: הפרת זכויות יוצרים בציור נושא: זכויות יוצרים בציור, זכות חומרית, זכות מוסרית, העברת זכות מוסרית לאחר, מספר הפרות

 

עובדות

התובעת טענה כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים שלה בציוריה. הנתבע 1, שמעון סולומון סוויסה, פרסם את יצירותיה תוך שהוא מחליף את חתימתה בחתימתו. והנתבעים 2, 3 פרסמו באתר אינטרנט עותקים מיצירותיה, כאשר הם יודעים כי סוויסה אינו בעל זכויות היוצרים ביצירות.

 

נפסק

התביעה התקבלה. הנתבעות הפרו את הזכות היוצרים החומרית והמוסרית של התובעת. בית המשפט פסק לתובעת פיצויים בסך של 20,000 ₪. וכן הוצאות המשפט ושכר טרחה בסך של 18,000 ₪.

 

לפסק הדין בערעור ראו: מולי (מזל) כהן נ' יאיר מדינה (עא 1007/10)

 

נקודות מרכזיות

ליוצר זכויות יוצרים כלכלית, וזכות מוסרית ביצירתו.

הזכות הכלכלית מגלמת זכות יוצר להנות מפירותיו הכלכליים של יצירתו, סופר ממכירות ספריו, וזמר ממכירות תקליטיו. הזכות מוסרית היא זו, המקפלת בתוכה זכויות הקשורות לזכותו של אומן כי יצירתו תיוחס לו, וכי זו לא תעוות.

העברת זכות מוסרית לאחר

סעיף 45 לחוק זכות יוצרים התשסח – 2007 קובע כי זכות מוסרית, אינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד לאומן אף אם זה מכר את זכויות היוצרים ביצירתו. על כן פסק בית המשפט כי גם אם מכרה התובעת את הזכות הכלכלית ביצירותיה, ודאי שלא מכרה את הזכות המוסרית ביצירותיה.

מספר הפרות

בית המשפט פסק כי יש לראות את פרסום התמונות באתר כהפרה אחת, בעיקר מהסיבה שרשלנותו של הנתבע, התבטאה במחדל עיקרי אחד, ולא בכמה.

13 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בצילום שפורסם ב YNET

בית המשפט השלום תל אביב, כב' השופט חגי ברנר (תא (ת"א) 58032-07) – 13.11.09

תחום: זכויות יוצרים בצילום

נושא: זכויות יוצרים בצילום, הגנת מפר תמים, הגנת טיפול הוגן, הזכות המוסרית, פיצוי בגין הפרת הזכות הכלכלית, פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

עובדות

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 70,000 ₪ בגין הפרת זכות יוצרים בצילום שצילמה התובעת.

הנתבעות פרסמו את הצילום שצילמה התובעת, הן באתר ynet והן בעיתון "ידיעות אחרונות", בלא לקבל את רשותה של התובעת ובלא לציין את שמה.

נפסק

התביעה מתקבלת, הנתבעות הפרו את זכות היוצרים החומרית והמוסרית של התובעת. סך כל הפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים החומרית בשתי הפרות הוא 20,000 ₪.

סך הפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים המוסרית בשתי הפרות הוא 8,000 ₪.

בנוסף תשלמנה הנתבעות לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

נקודות מרכזיות

זכות היוצרים בתמונה

צילום כשלעצמו עשוי להיות מוגן בזכות יוצרים, שכן על פי סעיף 1 לחוק זכויות יוצרים 1911, זכות יוצרים יכול שתהיה: "לגבי יצירות ספרותיות, דרמטיות, מוזיקליות ואומנותיות".

סעיף 35(1) לחוק מגדיר יצירה אומנותית כ"כוללת עבודות ציור, שרטוט, פיסול ומלאכת אומנות ומעשי אמן אדריכליים ופיתוחים וצילומים".

דרישת המקוריות

תנאי להגנה של זכות יוצרים על יצירה הוא שהמדובר ביצירה "מקורית". דרישה זו משמעותה כי היצירה היא פרי עמלו הרוחני של היוצר והיא תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.

יצירת הצילום מעוררת מספר סוגיות מבחינת זכאותה להגנה של זכות יוצרים. בין היתר, יש להבחין בין שני סוגי צילומים:

א.    האחד, "צילום אמנותי", שבו משקיע היוצר מכשרונו ביצירת היצירה, אשר עונה על קריטריון המקוריות;

ב.    השני, "צילום בנאלי" שהוא לא יותר מהעתקה פשוטה של אוביקטים ומסמכים, אשר אינו עונה על קריטריון זה.

בצילום מקפיא היוצר רגע מסוים וכשרונו עשוי לבוא לידי ביטוי בבחירת נשוא הצילום, זווית הצילום, הצבעים, אור וצל, וקליטת העיתוי המושלם להנצחה.

הגנת "מפר תמים"

מאחר והצילום פורסם כשבצידו מופיעים שמה של התובעת והסימן הבינלאומי (c) לא עומדת לנתבעות הגנת סעיף 8 לחוק, שעניינו "מפר תמים".

הגנת המפר התמים חלה רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים.

נטל ההוכחה בטענה זו רובץ על הנתבע.

יצירה הנושאת שם ואת הסימן © יש בה כדי ליצור חזקה שלפיה יש לאדם אחר זכות יוצרים ביצירה ועל כן המפר לא יוכל לטעון לתמימות.

לא די בתום ליבו הסוביקטיבי של המפר, אלא עליו להוכיח שעל פי מבחן אוביקטיבי לא היתה סיבה לחשוד בקיומה של זכות היוצרים.

הגנת "טיפול הוגן"

סעיף 2 לחוק קובע מספר חריגים בהם תוענק הגנה למעשים אשר הזכות היחידה לעשייתם מוקנית לבעל זכות היוצרים. בין השאר הוא מעניק הגנה על: "כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, בקורת, סקירה או תמצית עתונאית".

בכל אחד מהמעשים שלעיל מתבטא ערך בעל אופי ציבורי, חברתי או לימודי הנובע מעיקרון חופש הביטוי. עיקרון זה מתנגש בעיקרון הקנייני המקנה הגנה לקניינו של היוצר. כדי להעניק עדיפות לעיקרון חופש הביטוי, יש לוודא כי המעשה הנגזר מתוכו, נעשה תוך "טיפול הוגן" ביצירה. בכל שימוש אשר לא יימצא "הוגן" נעדיף את העיקרון הקנייני ונקנה ליוצר הגנה מפני הפרת זכויותיו ביצירתו.

בענייננו לא עומדת לנתבעות הגנת הטיפול ההוגן למרות שמדובר ב"תמצית עיתונאית". טעמו של דבר הוא שהגנה כזו מחייבת את אזכור שמו של בעל זכות היוצרים.

הפרת הזכות המוסרית

הזכות המוסרית מעוגנת בסעיף 4 א' לפקודת זכויות יוצרים.

הזכות המוסרית מורכבת משני יסודות:

א.    זכות ההורות, קרי, זכותו של היוצר שהיצירה תיקרא על שמו,

ב.    והזכות לשלמות, קרי, זכותו של היוצר שלא תסולף יצירתו.

הזכות המוסרית ביצירה נשמרת למחבר גם באותם מקרים בהם זכות היוצרים החומרית שייכת לאדם אחר, כגון, במקרה של העברתה או במקרה שבו הזכות החומרית שייכת למעבידו של המחבר משום שהיצירה חוברה בהיותו של המחבר עובד של המעביד.

נפסק כי הנתבעות הפרו את זכותה המוסרית של התובעת ביצירתה, בכך שלא פרסמו את שמה לצד הצילום.

גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות הכלכלית

סעיף 3א' לפקודת זכויות יוצרים קובע כי גם כאשר לא הוכח נזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, לפסוק לכל הפרה פיצויים שבין 10,000 ₪ ועד 20,000 ₪.

בית המשפט העמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על סך של 10,000 ₪, שכן לא היתה לנתבעות כל כוונת זדון ליטול לעצמן את הזכויות ביצירה לשם הפקת רווח כספי, וכי בית המשפט התרשם כי מדובר במחדל שנעשה מתוך רשלנות וקלות דעת.

מספר הפרות

בית המשפט פסק כי במקרה דנן מדובר בשתי הפרות, שכן הצילום פורסם הן באתר ynet והן בעיתון ידיעות אחרונות. מדובר בסוגי מדיה שונים, גם אם שני הפרסומים נעשו באותו היום ממש.

גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

סעיף 4א(5) לפקודת זכויות יוצרים קובע כי תובע, אשר נפגעה זכותו המוסרית, זכאי לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט. פיצויים אלה נפסקים בנוסף לפיצויים בגין הפגיעה בזכות הקניינית, שכן מטרתם לפצות את התובע בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו ובגין הפגיעה בכבודו.

בנסיבות הענין, בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בסך של 4,000 ₪ בגין כל הפרה של זכותה המוסרית.

לפסק הדין המלא.

21 בספטמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בהשמעת מוזיקה באולם

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כב' השופט דר עמירם בנימיני (תא (תא) 255504) - 21.9.09

תחום: הפרת זכויות יוצרים בהשמעת מוזיקה באולם

נושא: אחריות אולם אירועים להפרת זכויות יוצרים ביצירות מוקלטות; אחריות אורגנים בחברה להפרת זכויות יוצרים; פסיקת פיצויים; פסיקת הוצאות.

עובדות

הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בעמ (להלן התובעת) הגישה תביעה בתיק זה נגד אולם אירועים בשם ברקת התלתן בעמ ומנהליו (להלן הנתבעים). בכתב התביעה נטען, כי הנתבעים מתירים השמעה פומבית של מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, ללא קבלת הרשאה מהתובעת, באולם שבשליטתם או בניהולם, באופן המהווה הפרה של זכות היוצרים בהקלטות על פי חוק זכות יוצרים, 1911.

כך גם נטען כי השמעת המוסיקה המוקלטת מסייעת לנתבעים להפיק רווחים, ולכן הם מתעשרים שלא כדין על חשבון התובעת. הסעדים הנתבעים בתביעה הם צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים להשמיע בפומבי מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, וכן תשלום פיצוי סטטוטורי בסך הקבוע בסעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים, 1924, קרי 20,000 ₪ בגין כל הפרה שביצעו הנתבעים.

נפסק

התביעה נגד החברה ומנהלה (הנתבעים 1-2) מתקבלת, והתביעה נגד בעל המניות והעובד (הנתבעים 3-4) נדחית.

ניתן צו מניעה קבוע ונקבע פיצוי בגין ההפרה בסך 40,000 ₪.

הוצאות משפט בסך כולל של 15,000 ₪, ובנוסף שכט עוד בסך 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הפרה בהשמעה פומבית

השמעת מוסיקה בפומבי באולם אירועים נחשבת כהשמעה פומבית, המהווה הפרת זכות יוצרים לפי חוק זכות יוצרים 1911 החל בענייננו.

נפסק כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובעת ביצירות המוקלטות שהושמעו באולם האירועים שבשליטתה בימים נשוא התביעה. מעשיה נחשבים כהפרה הן לפי החוק הקודם והן לפי החוק החדש.

אחריות בעל האולם להפרה

סעיפים 1(2), 2(3) לחוק זכות יוצרים 1911 קובעים כי יחשב גם כהפרה מי שהרשה את מעשה ההפרה והוא חל גם על מי שבבעלותו, בשליטתו או בניהולו אולם ארועים או בית קפה.

ההבחנה בין הסעיפים (1(2) למול 2(3)) מתן הרשאה מפורשת לאחר לעשות פעולה שיש בה משום הפרת זכות יוצרים מהווה הפרה ברורה וישירה לפי סעיף 2(1) לחוק, אשר איננה כפופה לתנאים הקבועים בסעיף 2(3) לחוק (כמו למשל דרישת הידיעה). לעומת זאת, סעיף 2(3) לחוק מתייחס למקרה שבו אדם נותן רשות לאחר לעשות שימוש בחצריו, לצורך ביצוע פומבי של יצירות מוגנות בזכות יוצרים, לשם עשיית רווחים, ובידיעה שהביצוע יפר את זכות היוצרים, אף שהוא איננו מתיר לו במפורש לבצע הפרה של זכות יוצרים.

יסוד התועלת הפרטית שבסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים 1911

מתן רשות להשמעת מוזיקה במקומות בידור - גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו - נחשבת כהרשאה הניתנת לתועלתו הפרטית של בעל העסק. שכן השמעת מוסיקה באולם ארועים היא חלק אינטגראלי מהשכרת האולם; מדובר במתן רשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מן הארוע המתקיים במקום.

טענת העדר ידיעה של בעל האולם באשר להפרה

נפסק כי בעלי אולם ארועים אינם יכולים לנקוט מדיניות של עצימת עיניים והיתממות, ולטעון כי הם אינם יודעים איזה מוסיקה מושמעת באולם על ידי התקליטן או המבצע המובא על ידי בעלי השמחה.

מוטלת על בעלי האולם החובה לוודא שאלו מצויידים ברשיון מטעם התובעת, או גופים כדוגמתה, להשמעת היצירות המוקלטות ולביצוען, ולקבל מהם התחייבות שלא להשמיע יצירות מוקלטות בלא הרשאה. בעלים של אולם אירועים שאיננו נוהג כך, לא יצא ידי חובתו על פי סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, והוא לא ישמע בטענה כי לא ידע, ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד, שמתבצעת באולמו הפרת זכות יוצרים.

אחריותם של הנתבעים 2-4 (בעלי המניות והאורגנים)

ההלכה היא כי היותו של האדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה – אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל.

מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה או ההפרה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (עא 40789 צוק אור בעמ נ' קאר סקיוריטי בעמ, פד מח(5) 661).

אחריות אישית מכוח חוק זכויות יוצרים - דרישת התועלת האישית בבחינת אחריות האורגן

יכולה לקום אחריות אישית גם מכוח חוק זכויות יוצרים אך באשר לדרישת התועלת האישית, נפסק כי דרישת התועלת האישית הקבועה בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים צריכה להתקיים הן באורגן (המנהל) והן בחברה. ונפסק כי בנסיבות בהן בזכויות היוצרים נעשה שימוש בעל אופי מסחרי יש לפרש דרישה זו באופן המרחיב את אחריות השותפים העקיפים להפרה. תועלת איננה רק רווח כספי אלא גם טובת הנאה, ויש לומר כי כאשר חברה מרשה שימוש למטרות רווח ניתן לומר, ככלל, שהתועלת העיסקית... הינה גם התועלת הפרטית של כל אחד מהמנהלים... אין מי שיחלוק כי למנהל בתאגיד אינטרס בהצלחת התאגיד בכלל, ואינטרס אישי ברור להצליח בתפקידו בפרט.

מסקנה זו נכונה שבעתיים לגבי מנהל שהוא גם בעל השליטה בחברה, כדוגמת הנתבע 2, שכן רווחי החברה הולכים לכיסו.

פסיקת פיצוי

התובעת הוכיחה הפרה של זכויות היוצרים שלה ביצירות המוקלטות בשני מועדים שונים. יש לראות באלו שתי הפרות נבדלות של זכות יוצרים.

ההלכה היא כי המילים כל הפרה בסעיף 3א. לפקודה אינן מאפשרות לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד. המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. כאשר מדובר במסכת מעשים שמפרה סוג זכויות אחד, הרי שאין לראות בכל מעשה כהפרה נפרדת העומדת בפני עצמה.

סכום הפיצוי המירבי (לפי החוק הישן) שניתן לפסוק בלא הוכחת נזק בגין כל הפרה הינו בסך 20,000 ₪ (הסכום המינימלי הוא 10,000 ₪).

ועל כן יש לפסוק לתובעת פיצוי כספי מירבי בסך 40,000 ₪ (בגין 2 הפרות).

הוצאות המשפט

כאשר מוכח כי נתבע הפר בצורה בוטה זכות יוצרים של התובע, ובחר לנהל תיק הוכחות בלא שעומדת לזכותו טענת הגנה ממשית כלשהי - יש לפסוק הוצאות משפט בשיעור ההולם את מחירה הריאלי של ההתדיינות, ואולי אף מעבר לכך, בלא כל קשר לסכום הפיצויים שנפסק.

מדיניות זו תשמש כהרתעה מפני הפרת זכות יוצרים מן הסוג שהוכח במקרה זה, שהיא כל כך נפוצה חרף היותה גם עבירה פלילית.

11 במאי, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת רות רונן (תא (ת"א) 1188/08) – 05.11.2009

תחום: הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

נושא: הפרת זכויות יוצרים בתוכנה, פיצוי סטטוטורי, זכויות יוצרים בתוכנת דמו, מספר הפרות

עובדות

התובעת טענה כי על המחשב של הנתבע הותקנו תוכנות שלה. עוד טוענת התובעת כי הנתבע העתיק ומכר תוכנות פרוצות שלה. בעשותו כן ללא רישיון של התובעת, הפר הנתבע את זכויות היוצרים של התובעת. התובעת תבעה פיצוי בסך של 255,000 ₪ וכן צו מניעה קבוע להפסקת ההפרות.

נפסק

התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 150,000 ש"ח.

ניתן צו מניעה כמבוקש בתביעה.

בנוסף יישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עורכי דינה בסכום כולל של 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

בית המשפט קבע כי התובעת הוכיחה כי הנתבע העתיק את התוכנות שלה ללא שניתן לו רישיון לכך ממנה, ולכן הוא הפר את זכויות היוצרים שלה, הן לפי הדין הישן והן לפי החוק החדש. בנוסף, הנתבע הפר את זכויות התובעת גם בכך שמכר את התקליטור עליו היו צרובות תוכנות שלתובעת יש בהן זכות יוצרים.

העתקה של תוכנה היא הפרה של זכות היוצרים לפי הדין הישן, והיא מהווה הפרה גם לפי החוק החדש. לכן, ניתן לקבוע כי הנתבע שהעתיק את התוכנות של התובעת לתקליטור הפר את זכויות היוצרים של התובעת.

עותק התקליטור שהיה בידי הנתבע היה "עותק מפר" – שכן לתובעת היו זכויות יוצרים בתוכנות שהיו צרובות עליו, והעותק לא נעשה ברשותה של התובעת. הנתבע מסר את העותק המפר לחוקרים לצורכי מסחר ומכר להם אותו תמורת תשלום. לכן, יש לקבוע כי פעולתו של הנתבע מהווה הפרה של זכות יוצרים הן לפי הדין הישן והן לפי הוראות החוק החדש.

הטענה באשר להיות התוכנה תוכנת דמו

בית המשפט פסק כי אף לו היה הנתבע מוכיח כי הוא העתיק תוכנות דמו בלבד, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. גם תוכנות דמו הן תוכנות שלתובעת יש זכויות יוצרים בהן. לכן, בלא רישיון מתאים אסור היה לנתבע להעתיק את התוכנה, ואסור היה לו גם להשכיר או למכור אותה. תוכנת הדמו היא תוכנה שנועדה לצרכי שיווק של התובעת, ולא נועדה לכך שמי שאינו בעל רישיון מהתובעת יעשה בה שימוש מסחרי על ידי העתקתה.

הטענה באשר לכך שהתקליטור שנמכר פגום

בית המשפט פסק כי גם אם הנתבע העתיק את תוכנות התובעת על גבי תקליטור פגום, מדובר עדיין בהעתקה המהווה הפרה של זכות היוצרים של התובעת. אם הנתבע מכר לחוקרים דיסק פגום, מדובר עדיין בעסקה של מכירה אסורה של תוכנה שזכות היוצרים בה שייכת לתובעת.

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים

בית המשפט פסק כי התובעת הוכיחה כי נגרם לה נזק בסך 55,752 ₪. והוא שוויין של התוכנות אותן הנתבע העתיק.

ואולם מאחר והתובעת תבעה כתביעה חלופית כאמור פיצוי ללא הוכחת נזק, יכול התובע, אשר הוכיח הפרת זכותו, לבחור תמיד, במקום פיצוי על סמך הראיות שבפני בית המשפט, בפיצוי הסטטוטורי, וזאת ללא קשר לאפשרויות, האובייקטיביות או הסובייקטיביות, להוכיח את הנזק הממשי.

ולכן, סבר בית המשפט כי התובעת זכאית לפיצוי הסטטוטורי, וכי שיעורו ייבחן ללא קשר לנזקים הממשיים שהוכחו על ידיה.

מספר ההפרות

לטענת התובעת, לתקליטור הצרוב הועתקו 15 תוכנות שלה, ולכן יש לפסוק לזכותה פיצוי סטטוטורי נפרד עבור כל תוכנה ותוכנה, שיש לראות בכול אחת מהן יצירה עצמאית בפני עצמה.

בית המשפט פסק כי כל תוכנה מהווה יצירה בפני עצמה. יצירה נפרדת הראויה להגנה היא יצירה שיש לה ערך כלכלי עצמאי, והיא חיה מכוח עצמה. לכן, במקרה של מספר תקליטורים המהווים תוכנה אחת, אין חשיבות למספר התקליטורים.גם במקרה של מודולים המהווים מרכיבים של התוכנה, אין חשיבות למספר המודולים שהועתקו כאשר מדובר בתוכנה אחת. בענייננו, מאחר שהוכח כי התוכנות הן נפרדות, הן מבחינת מספרן הסידורי והם מבחינת תוכנן והפונקציות שלהן, סבר בית המשפט כי יש מקום לקבוע כי העתקה של כל תוכנה מהווה הפרה.

23 בפברואר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

בית המשפט המחוזי בתל אביב, כב' השופטת דרורה פלפל (תא (ת"א) 2469/02) – 8.4.08 (פסק דין בעניין החבות), 23.2.09 (פסק דין בעניין הנזק)

תחום: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

נושא: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח, פיצוי סטטוטורי מכוח מספר דינים, תקנת השוק, גניבת עין

עובדות

תביעה למתן צווי-מניעה, צווי-עשה, מתן חשבונות ופיצויים בסך 100,000 ₪, בגין העתקת משחק לוח בשם "נחש מי".

בין הצדדים התנהל תיק קודם בשל הפרת זכות יוצרים הידוע כת"א  (ת"א) 1384/95, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה, במסגרתו התחייבו הנתבעים להימנע מלייבא ו/או לשווק את המשחקים נשוא התובענה דכאן.

נפסק

התביעה מתקבלת, נפסק כי הנתבעים העתיקו את מוצר התובעים והפרו את הסכם הפשרה. הוצאות ושכ"ט עו"ד 50,000 ₪

לעניין שלב הנזק ומתן חשבונות, בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

נקודות מרכזיות

הפרה של זכות יוצרים

נפסק כי כדי להוכיח שהופרה זכות יוצרים, על-פי חוק זכויות יוצרים - 1911, על התובעים לשכנע את בית המשפט:

(1)    שהמשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים;

(2)    שהתובעים הם בעלי זכויות היוצרים;

(3)    שזכות היוצרים הופרה על-ידי הנתבעים.

האם המשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים? והאם קיימת הפרה של זכויות אלה?

לוח המשחק, הכרטיסים ומסגרות המשחק הינם יצירה אומנותית.

אין הגנה על הרעיון ועל המקוריות של היצירה. ההגנה ניתנת לדרכי הביטוי של היצירה.

משחקי-לוח עשויים אף הם לזכות בהגנת זכות יוצרים, אך היקף ההגנה אינו ברור די צרכו. אין ספק שמרכיביהם השונים של המשחקים עשויים להיות מוגנים בזכויות יוצרים, עד כמה שהם מהווים יצירות מקוריות. הלוח עשוי להיות מוגן, אם כיצירה אומנותית, אם כיצירה ספרותית ואם בשילוב של שתיהן; כלי המשחק עשויים להיות יצירה אומנותית.

אין לשלול שימוש ברעיון תוך יישומו ביצירות עצמאיות גם אם התוצאה הכללית שמתקבלת היא דמיון מהותי, שנובע ממימוש אותו הרעיון לעומת זהות שנובעת מהעתקה בוטה.

בית המשפט פסק כי דרך הבעת הרעיון הועתקה על-ידי הנתבעים בשני המקרים.

הפרה בתרגום של הוראות המשחק

תרגום הוראות משחק מסינית לעברית, הינה פעולה שבניגוד לסעיף 1(2)(א) לחוק זכויות יוצרים, באשר זכות זו מוקנית לבעל זכות היוצרים. תרגום מושווה להעתקה של היצירה המקורית, כך שאפילו נרכשה הזכות "בתום-לב" על רכיביה הסיניים, אזי התרגום לעברית מהווה הפרת זכות היוצרים.

משמעות מדגם שנרשם בחו"ל

חלקי הפלסטיק לא נרשמו כמדגמים בארץ (הגם שנרשמו באנגליה), ומכאן שהגנת מדגם אינה חלה עליהם.

הגנה של תקנת השוק

המטרה הבסיסית של תקנת השוק, היא יצירת ודאות בחיי המסחר. המטרה של חוק זכויות יוצרים היא הגנה על הקנין הרוחני.

כדי ליישם את חוק המכר, יש צורך שיימכר נכס נד. כלומר, על המימכר להיות סוג של נכס ריאלי, חפץ.

במקרה לעיל, לא ניתן לומר שנמכר נכס ריאלי או חפץ מכאן, שלא התמלא התנאי הראשון של סעיף 34 לחוק המכר, המאפשר את החלתו.

עמדתי היא, שתקנת השוק, לפי סעיף 34 לחוק המכר, לא תחול על נכס שמפר זכות יוצרים. בהתנגשות שבין שני חוקים אלה - חוק המכר וחוק זכויות יוצרים - התכלית המועדפת והבלעדית היא לבעל זכות הקנין, למנוע את השימוש או השיווק של המוצר שלו, מכח זכות הבלעדיות המונופוליסטית שמוענקת לו בחוק.

יישום הוראות חוק המכר על-גבי יצירות ומוצרים מוגנים, תאיין את חוק זכויות היוצרים כליל מתוכן ותאפשר מכירה פיראטית מתוחכמת של חומרים מוגנים מכח דין אחר. אשר-על-כן, בית המשפט קבע כי לנתבעים לא קמה כל הגנה לפי חוק המכר.

גניבת עין

לצורך הוכחת גניבת-עין נדרשים שני תנאים מצטברים:

א.    חשש להטעיית הציבור לחשוב, כי הטובין שמציע הנתבע הם הטובין של התובע.

ב.    שיש לטובין של התובע מוניטין.

ג.    לענין הטעיית הציבור –

הטעיית הציבור

התובעים הוכיחו כי עיתון שמפרסם כתבות צרכנות באופן קבוע, טעה לחשוב שהמשחק המפר הראשון הוא גירסה ישראלית של "נחש מי".

בנושא של גניבת-עין, האריזה היא הדבר הראשון שבו נתקלת עינו של הצרכן.

בנוסף, מתקיימים גם כל מרכיבי המבחן המשולש לצורך ההטעיה.

מבחינת המראה והצליל -  כדי להוכיח דמיון אין צורך בזהות מוחלטת. הדמיון נבחן לאור השאלה האם החיקוי עלול להטעות את הצרכן הסביר. אם הרושם הראשון שמתקבל מראיית שני הצרכים יכול להוביל לתוצאה כזו, יש בכך כדי לענות על מבחן זה. השלב הראשון בו נתקל הצרכן במשחק הוא "שלב האריזה".

המשחק "נחש מי" הוא המשחק הוותיק ביותר שנמכר מזה שנים. אדם יכול לזכור את הרעיון המובע מאחוריו, אבל לא את שמו המדויק. יש לציין, שהרוכשים הפוטנציאליים עשויים להיות הורים צעירים או סבים וסבתות, שיסתפקו בכך שקיימים אותם אלמנטים, ולכן עשויים לטעות בזיהוי ובאבחנה, ובכלל במידע שקיימים עוד מוצרים נוספים על המוצר המקורי.

המוניטין

העובדה שבמשך שנים רבות המוצר נמכר בעולם, תפוצתו מורחבת, ובארץ הוא כבר קיים בנוסחו המשוכלל כ- 13 שנה, מעידה על מוניטין. סביר להניח שמוצר שאין לו "שוק" שיווקו יצטמצם וייפסק, ולא יימשך ויתרחב.

נפסק כי קיימת גניבת-עין מצידם של הנתבעים.

האם ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי

בית המשפט פסק כי פיצויים לא משתלמים פעמיים בגין אותו נזק; הקביעה של פיצוי קבוע ומוערך מראש בחוזה או פיצוי הקבוע בדין, נועדה לחסוך התדיינות משפטית לעניין קביעת גובה הנזק, אך לא להעניק שני סעדים מצטברים.

ועל כן לא ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי.

סכום הפיצוי הסטטוטורי

אין מחלוקת כי גישת הפסיקה היא, שכאשר הנתבע מפר זכות יוצרים ביצירה אחת יותר מפעם אחת, הוא יכול לזכות בפיצוי סטטוטורי מוכפל בגין הפרת זכות יוצרים. במקרה הנוכחי, מדובר בשני משחקים, כל אחד משנה אחרת, שכל אחד מהם הופר בתקופה שונה.

מכיוון שעסקינן בשתי הפרות נוספות, נראה לי כי יש מקום להעניק לתובעים את מקסימום הפיצוי הקבוע בחוק, בגין כל אחת ואחת מהפרות אלה.

בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

קביעה זו חוסמת, עפ"י גישת בית המשפט, את הדרך לפיצוי נוסף מכח דין נוסף בגין הפרות אלה.

2 בינואר, 2009,

0 תגובות

עורך דין זכויות יוצרים

DWO הינו מהמובילים בתחום ניהול משפטים בתחום זכויות היוצרים. עורכי הדין במשרד מייצגים הן תובעים והן נתבעים, בתביעות הפרת זכויות יוצרים, בהליכים למתן סעד זמני בגין הפרת זכויות יוצרים, בהליכי ערעור מורכבים בזכויות יוצרים, בהליכי בוררות וגישור בזכויות יוצרים ובהליכים בינלאומיים. לעורכי הדין במשרד יש ניסיון רב בהתמודדות עם המקרים המאתגרים ביותר בתחומי זכויות היוצרים, בדרך כלל במקרים בעלי חשיבות אסטרטגית עצומה ללקוחותינו.

ניסיון עורכי הדין של המשרד בתחום זכויות היוצרים לקח אותנו אל שדות מגוונים ובהם תיקי זכויות יוצרים בהם נטענה טענת הפרה ביחס לתחומים הבאים: קוד מקור, תמונות, יצירות אדריכליות, רישום, ציור, פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפות, תרשימים, יצירות אמנות שימושית, מחזה, יצירות קולנועיות, יצירות דרמטית-מוסיקלית, כתבות, מאמרים, תוכנת מחשב, מאגרי מידע, שירים, ספרי לימוד, שרטוטים טכניים, כתבי בי דין, וחוות דעת מומחה.

התיקים המרכזיים והמורכבים בתחום שטופלו לאחרונה על ידי עורכי הדין של המשרד כוללים:

  • זכויות יוצרים בספרי לימוד: ייצוג מו"ל גדול במסגרת בקשה לצו מניעה זמני ותובענה בעילת הפרה של זכויות יוצרים בספרי לימוד. התיק מתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב.
  • זכויות יוצרים ועיצוב תעשייתי: ייצוג שתי רשתות קמעונאות מהגדולות בישראל העוסקות במוצרי צריכה כנגד חברת SONY העולמית, בסכסוך העוסק במוצרי סוני פלייסטיישן. התיק מתנהל בבית המשפט המחוזי מרכז.
  • זכויות יוצרים בתקנון לאתר: ייצוג עו"ד במסגרת תובענה בעילת הפרה של זכויות יוצרים בתקנון לאתר. התיק התנהל בבית המשפט השלום בתל אביב.
  • זכויות יוצרים בתמונות עיתונות: ייצוג צלם מקצועי במסגרת תובענה בעילת הפרה של זכויות יוצרים בצילומי עיתונות של צלם מקצועי שפורסמו בעיתון בלא מתן קרדיט וללא כל תשלום. התיק מתנהל בבית המשפט השלום ברמלה.
  • זכויות יוצרים בשרטוטים טכניים: ייצוג במסגרת תובענה בעילת הפרה של זכויות יוצרים בשרטוטים טכניים של חלקי כלי רכב. התיק מתנהל בבית המשפט השלום בתל אביב.
  • זכויות יוצרים בתמונות אומנותיות: ייצוג צלמת ויוצרת במסגרת תובענה בעילת הפרה של זכויות יוצרים בצילומי אומנות בהם נעשה שימוש בקמפיין פרסומי גדול בלא מתן קרדיט וללא כל תשלום. התיק מתנהל בבית המשפט השלום בתל אביב.
  • זכויות יוצרים ביצירה אדריכלית: ייצוג אדריכל מפורסם במסגרת תובענה בעילת הפרה של זכויות יוצרים בשרטוטים אדריכליים, תוך עיוות היצירה האדריכלית שנוצרה על ידו. התיק התנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב.
דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור