https://pxhere.com/en/photo/774008
https://pxhere.com/en/photo/774008

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 01.01.2017 בת"א 61624-12-13 שניתן על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי. ההליך נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב: השופט ניל הנדל, השופטת דפנה ברק-ארז, השופט ג'ורג' קרא. ביום 11.11.2018 ניתן פסק הדין.

הצדדים:

– המערער והמשיב בערעור שכנגד: רון גואטה

– המשיב 1 והמערער בערעור שכנגד: הלל מיטלפונקט

– המשיב 2 בערעור ובערעור שכנגד: תיאטרון בית ליסין בדיזנגוף

העובדות: מעשה בשני מחזות. המחזה האחד נכתב על ידי המערער (רון גואטה) ואילו המחזה השני נכתב על ידי משיב 1 (הלל מיטלפונקט). המערער סבור כי המחזה שכתב המשיב אינו אלא העתק של מחזהו, שנכתב תוך פגיעה בזכויות היוצרים שלו. המשיב מכחיש את טענות המערער.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי דחה את תובענת המערער. הנימוק העיקרי שניתן לכך הוא כי מעבר לעובדה ששני המחזות נסובים סביב תרמית נדל"ן ושבשניהם קיימת דמות נבל – המחזות שונים מאוד אלה מאלה, נתון המוביל כשלעצמו לדחיית התביעה. התביעה נדחתה גם מטעמים נוספים, כגון מידת נגישותו של המשיב ליצירתו של המערער או השאלה איזה מחזה נכתב קודם, זה של המערער או זה של המשיב.

לצד דחיית תביעת המערער קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה שכנגד, שהוגשה על ידי המשיב בעילה של לשון הרע. נקבע כי שני מכתבים ששלח המערער למנכ"ל והמנהלת האמנותית של התיאטרון שהציג את מחזהו של המשיב, וליושב ראש ההנהלה הציבורית של התיאטרון, כמו גם טענות שבעל פה שהושמעו באזני גורם נוסף מטעם התיאטרון – עולים לכדי לשון הרע. תוכן המכתבים והתלונה היה דומה במהותו – האשמת המשיב בגניבת המחזה שכתב המערער ובהפרת זכויות היוצרים שלו. בנסיבות העניין פסק בית המשפט המחוזי לזכות המשיב סך של 10,000 ש"ח.

תוצאות ההליך: הערעור נדחה בעילה של הפרת זכויות יוצרים, והתקבל ביחס לעילה של לשון הרע.

בית המשפט ביטל את החיובים הכספיים שהוטלו על המערער בבית המשפט המחוזי (הכוללים את דמי הפיצוי ואת שכר הטרחה והוצאות המשפט). הערעור שכנגד נדחה במלואו. לא ניתן צו להוצאות בהליך הנוכחי.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

אין הגנת זכות יוצרים על רעיון

בית המשפט העליון מבהיר שכלל גדול הוא כי רעיונות, כשלעצמם, אינם מוגנים בזכויות יוצרים. ההגנה מוקנית לאופן הביטוי של הרעיון בלבד.

השופט הנדל בשפתו הציורית קובע כי הרעיון כמוהו כאוויר, שאותו רשאים לנשום בחינם כל באי עולם. ההכרה בחופש הרעיונות היא הכרה בחופש הדמיון. חופש זה מנוגד למונח של קניין ושל זכות קניינית, לרבות קניין רוחני. חופש הדמיון והרעיון הופך אותם לחלק מנחלת הכלל, כל הרוצה ליטול יבוא וייטול. מנגד, זכות הקניין מבטאת את הדרת הציבור מהנכס של הפרט.

נפסק כי מכיוון שחופש הרעיונות רצוי הוא, לטובת הציבור כולו, הכלל היסודי הוא שרעיון יפה כשלעצמו אינו מקנה "בעלות" בו: "בהענקת הגנה לביטוי הרעיוני של יוצר ביצירתו יש כדי להקטין את מרחב התמרון של יוצרים עתידיים שנשללת מהם היכולת להשתמש בביטוי של רעיונות מוגנים. הענקת זכויות יוצרים ביד רחבה מדיי מצמצמת את הבסיס ואת היסודות ליצירות עתידיות, ושכרו של מתן הזכות עלול לצאת בהפסדו" (ע"א 2392/99‏ אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נז(5) 255 (2003)).

יכולתו של האדם לגשת אל המציאות ולסדרה לפי רעיונות, מחשבות ודמיון – היא אולי סימן ההיכר הבולט שלו. באופן פרדוקסלי, דווקא מפני שיכולות אלה עומדות בבסיס חירותו של האדם באשר הוא, הן אינן מתאימות בצורתן המובהקת והמופשטת לדיני הבעלות והקניין.

ההבחנה בין רעיון לביטוי

נפסק כי ההבחנה בין רעיון לביטוי אינה הבחנה חדה. רעיון בטהרתו שייך לעולם האידאות האפלטוני, ולא לעולם האדם והמשפט. בעולמנו לבוש כל רעיון, במידה רבה או במידה מועטה, בלבוש יישומי כלשהו. הנשמה והגוף, אם תרצו. לכן, השאלה היא עד כמה הדמיון בין היצירות הוא בגדר רעיון מופשט, ועד כמה כולל הדמיון גם אלמנטים יישומיים של אופן ביטוי הרעיון.

מצבי הביניים יכולים לעורר שאלות קשות, ולהצריך מבחנים שונים על מנת לקבוע אם רעיון הועתק או ביטויו המעשי.

לשם קביעת קו הגבול בין רעיון לביטויו הוצעו בארץ ובעולם כמה מבחני עזר, כגון מבחן רמת המופשטות של הרעיון או מבחן התוספת המקורית.

למרות הקושי, אין מנוס מכך שבית המשפט ינסה בכל זאת לשרטט קו גבול בין רעיון לביטוי ביחס לתיק הקונקרטי. אך למעשה לא בכל תיק קיים צורך כזה. קיימים גם מצבים ברורים, בהם כל המבחנים שהוצעו מובילים לאותה תוצאה. לעיתים הדמיון בין היצירה לבין היצירה המאוחרת הוא ברבדים פרטניים ועמוקים.

במקרים אחרים – ובית המשפט קובע כי כזהו המקרה שלפנינו – אין צורך במבחנים מובהקים כדי להיווכח שלא קיים דמיון מעשי בין שתי יצירות, אלא לכל היותר קיימת ביניהם קרבה רעיונית מסוימת.

השופט הנדל הוסיף כי כמדיניות שיפוטית – ראוי כי בית המשפט לא יהיה מעורב יתר על המידה בדקדוקים מעין אלה שהציג המערער, אלא כאשר העניין בולט ומונח לא רק בנשמת העבודה אלא גם בגוף העבודה. יצירת מחיצה בין המשפט ותחומי היצירה אינה רצויה. ברם, טוב יעשה בית המשפט אם יתרחק מ"שיפוט יתר" בעניין זה, כאילו מדובר בתחומו הטבעי.

בית המשפט העליון קיבל את מסקנת ופסיקת בית המשפט המחוזי. נפסק כי המחזה שכתב המערער אינו סוגר את הפתח בפני יצירות מסוג מחזהו של המשיב, ולא מדובר אפוא בהעתקה המפרה את זכויות יוצרים של המערער.

פרסום לשון הרע במסגרת דיון שיפוטי

אשר לערעור על הקביעה כי המערער פרסם לשון הרע. נפסק כי לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, פרסום שנעשה על ידי בעל דין במסגרת דיון שיפוטי אינו עילה לתביעת לשון הרע.

הפירוש שלו זכה הסעיף בהלכה הפסוקה הוא כי ההגנה מפני תביעה חלה על כל שלביו של ההליך המשפטי, לרבות צעדים שננקטים לקראת הפתיחה בו, כגון מכתבי התראה (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624 (1974); רע"א 43/11 הרם נ' זקס [פורסם בנבו] (28.08.2011)). במקרנו לא דובר אמנם על "מכתבי התראה" פורמליים, אך עיון במכתבים ששלח המערער ובתוכן הדברים שאמר מלמד כי מדובר על צעדים לפני הגשת תובענה משפטית. אכן, כאשר מדובר על מכתבים שנשלחו לפני הליך משפטי, ואינם מכתבי התראה "רשמיים", סיווגם לעניין דיני לשון הרע עשוי להשתנות לפי המקרה והנסיבות. יש חשיבות, בין השאר, לשאלות כמו מספר מכתבים שנשלחו, תוכנם וזהות הנמען.

כאן דובר על שלושה נמנעים בלבד, שלשתם בעלי תפקידים מרכזיים בתיאטרון. תוכן המכתבים ענייני יחסית, ונשטחות בהם טענות עובדתיות – אותן טענות עובדתיות שהועלו מאוחר יותר על כתב התביעה. בנסיבות אלה, ובראי ההליך המשפטי כולו, סבר בית המשפט כי יש לראות במכתבים שכתב ובדברים שאמר המערער חלק מההליך המשפטי במובנו הרחב. אם לא תאמר כן, נמצאת פוגע באפשרות לסיים סכסוכים לפני פנייה לערכאות, מצב שאינו רצוי ואינו עולה בקנה אחד עם המגמה לנסות ולפתור סכסוכים אזרחיים מחוץ לכתלי בית המשפט במידת האפשר. מן הצד השני יש לחדד כי במקרים מעין אלה שלפנינו הבחינה היא פרטנית. אין באמור כדי לתת יד חופשית לפרסומים מבזים או משפילים כל עוד תוגש בהמשך לכך תובענה אזרחית.

על כן נפסק כי יש לדחות את תביעת המשיב בעילה של לשון הרע.

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?