https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Trade-secret.jpg
https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Trade-secret.jpg

הליך למתן צו מניעה זמני שנדון בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופטת הלית סילש. ביום 15.6.2018 ניתנה ההחלטה בתיק.

הצדדים:

– המבקשות: 1. אלקטרה מוצרי צריכה (1970) בע"מ; 2. אלקטרה מוצרי צריכה  (1951) בע"מ; 3. אלפא טלקום בע"מ; 4. Alpha Telecome Europe Ltd.

– המשיבה: Huawei tech.untvestment co.ltd.

העובדות: בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לעשות כל שימוש במידע המהווה סוד מסחרי של המבקשות ואשר הגיע לרשותה במסגרת יחסי ההפצה ביניהן.

אלפא התקשרה בהסכם שיתוף פעולה והפצה עם וואווי. במסגרת הסכם 2014 הוקנתה לאלפא, בין היתר, זכות להפצה בלעדית של מוצרי וואווי. בהמשך נרכשה אלפא על ידי אלקטרה.

לטענת המבקשות בתקופת ההתקשרות, העבירה אלקטרה לוואווי מידע ונתונים שונים ביחס למוצרים, לרבות אלו המתייחסים לשיווק ולמחיר אשר לטענתה מהווים סוד מסחרי. לטענת המבקשות – ניתן לחלק מידע זה לשש קטגוריות עיקריות: (1) נתונים בדבר היקפי מכירה; (2) נתונים אודות מחירי מכירה ותמחור; (3) סקרי שוק השוואתיים; (4) תמהילי פרסום ושיווק של המוצרים; (5) נתונים לגבי ייבוא ו"גיור" המוצרים; (6) נתוני פריסה של המוצרים.

ביום 17.1.2018 שלחה וואווי לאלפא מכתב שכותרתו "הודעה על אי-עמידה ביעדי הרכישה לשנת 2017", בו נכתב כי אלפא לא עמדה ביעדי הרכישה אשר נקבעו בהסכם 2014 אשר הועמדו על סך של שישים מיליון דולר, החל מדצמבר 2016 ועד לסוף שנת 2017.

לאחר ניסיון מו"מ בין הצדדים שלחה וואווי הודעת אימייל לאלקטרה כי המשך המשא ומתן ביחס לשיתוף פעולה ביניהם בעתיד יתבצע רק על בסיס מערכת יחסית אשר אינה בלעדית.

לטענת המבקשות בהליך זה, התנהלות וואווי ודרישתה לסיום ההתקשרות עמן מהווה התנהלות בחוסר תום לב במשא ומתן ובקיום חוזה, תוך ניסיון לגזול את סודותיה המסחריים של אלקטרה.

לגרסת וואווי, המבקשות לא עמדו בתנאים המנויים בחוק עוולות מסחריות, לצורך קביעה כי פריטי המידע מהווים סודות מסחריים המאפשרים קבלת צו מניעה כמבוקש, וזאת מהטעמים הבאים: – פריטי המידע אינם מוגדרים בדרך המאפשרת זיהויים; – חלקים נרחבים מן המידע הינם פומביים וקיימת אפשרות לקבלתם מצדדים שלישיים; – וואווי עצמה הינה בעלת הזכויות בחלק מהמידע האמור; – לא הוכח כי מדובר במידע שעונה להגדרת "סוד מסחרי" או כי בוצע בו שימוש על-ידה באופן המהווה גזל.

בנוסף טענה וואווי, כי בהסכם 2014 נקבעה הגנה על מידע סודי, וכי מדובר בהגנה תקפה אשר יש לפרש אותה בצמצום ולהחילה רק על מידע הנמצא ב"גרעין הקשה" של תחום הסודיות (אשר איננו כולל את פריטי המידע  אשר הועברו בענייננו), וכן להתקיימות הגנת תקנת הציבור הקבועה בחוק עוולות מסחריות.

תוצאות ההליך: הבקשה לסעד זמני נדחתה בטענה העיקרית כי המבקשות לא הוכיחו ברמת הסתברות גבוהה, כי אכן ייעשה שימוש באותו סוד מסחרי, על מנת שתמצא ההצדקה במתן הצו.

בית המשפט לא מצא לנכון לפסוק את הוצאות הבקשה בשלב זה, אלא כי סוגיית ההוצאות תבוא במניין השיקולים עם סיום ההליך.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

תנית בוררות בחו"ל וסעד זמני

לטענת וואווי אין כל מקום להידרש לבקשה לסעד זמני שעה שלא התקיימה מעולם מערכת הסכמית בינן לבין המבקשות 1-3, ולא קיימת כל יריבות בין הצדדים. בנוסף נטען כי יש הסכם הקובע כי המחלוקות בין הצדדים יתבררו במסגרת בוררות באיטליה, ובהתאם לדין הבריטי.

באשר לסוגיית היריבות- נפסק כי כבר מגוף הבקשה לסעדים זמניים והתשובה לה, עלה כי קיימת מחלוקת עובדתית ומשפטית, היורדת לשורשו של עניין, בשאלת היקף ומהות ההתקשרות בין הצדדים, או מי מהם. המקום והדרך להתמודד עם המחלוקות העובדתיות דנן, אינו במסגרת בקשה מקדמית למתן סעד זמניים.

בית המשפט מזכיר כי במסגרת סעיף 27.1 להסכם  בין הצדדים, נקבע במפורש, כי על אף והגם ההסכמה בדבר תחולתו של הדין הזר וקיום הליך הבוררות באיטליה, שמורה לכל אחד מהצדדים האפשרות לפנות לקבלת סעד זמני לבית המשפט מקום בו מדובר בהגנה על קניין רוחני, לרבות המידע הסודי, כהגדרתו באותו הסכם.

בנוסף, בית המשפט אזכר את פסיקת בית המשפט העליון שמצא שיש להכיר באפשרות מתן צווים זמניים, גם מקום בו נקבע בהסכם בין הצדדים להעביר את הסכסוך לבוררות בחו"ל, וזאת עת נמצא כי לדוגמא, הליך עיקול אינו חלק מהדיון המשפטי לגופו של עניין ומטרתו להקל על הצד שלזכותו ניתן העיקול, לממש את פסק הדין , ככל ויינתן (לעניין זה ראה רע"א 102/88 מעדני אוור הכסף נ' cent or S.A.R.L  פ"ד מב(3) 201, וכן המלומד יואל פרייליך סעדים זמניים ומידיים במשפט העסקי, הוצאת רונן, פרק 12, עמוד 159).

שיקולים במתן סעד זמני

בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, בבואו של בית המשפט לבחון בקשה לסעד זמני, הוא נדרש ליתן דעתו לשלושה יסודות עיקריים: קיומה של עילת תביעה (על בסיס ראיות לכאורה בלבד); מאזן הנוחות, ושיקולי יושר וצדק.

היסודות של מאזן הנוחות וקיומה של עילת תביעה אינם נבחנים בריק, אלא כי מתקיימים ביניהם יחסי גומלין אשר כונו בפסיקה "מקבילית הכוחות", על פיה ככל שהתרשמות בית המשפט הינה כי להליך סיכויי הצלחה גבוהים כן עשויה לפחות חשיבות דרישת מאזן הנוחות, ולהיפך.

לשתי סוגיות אלו מצטרף גם הצורך בבחינת הבקשה כולה ב-"מסננת" של דיני היושר כמו גם מתן הדעת למהות הסעדים אשר התבקשו בכתב התביעה, אל מול אלו המבוקשים במסגרת הבקשה לסעד זמני.

קיומה של עילת תביעה לכאורה

בחינת סיכויי ההליך נעשית באופן לכאורי בלבד, אין בה משום קביעת מסמרות והיא באה לשרת את הבקשה בלבד.  בית המשפט הדגיש כי ההכרעה במחלוקות  לגופן בין הצדדים, תחייב מטבע הדברים, בירור ראייתי נרחב, אשר לא ניתן היה להידרש לו במסגרת הבקשה לסעד זמני.

בית המשפט פסק כי סוגיה זו של סיכויי ההליך נבחנה, תוך מתן הדעת לדיני החוזים, סוגיות הנוגעות לעלוות מסחריות ודיני עשיית עושר.  ביחס לעילה חוזית  נפסק כי גם מקום בו יימצא לאמץ חלק לא מבוטל מטענות המשיבה באשר להיקף ההתקשרות בין הצדדים והגורמים עמם התקשרה, לא יהא בכך לאיין את התביעה בכללותה, אלא לצמצם את היקפה.  בנוסף, בין אם כגרסת המשיבה, הסכם 2014 בלבד, הוא המסדיר את יחסיה עם המבקשת 4, ובין אם, כטענת המבקשות, נכרת בין הצדדים הסכם חדש – הוא הסכם וורשה – לא ניתן להתעלם מההידברות המסחרית (יהיו פרטיה אשר יהיו), במסגרתה הועברו למשיבה פריטי מידע שונים. הידברות זו , כשלעצמה, תחייב בחינה של טענות הצדדים לעניין קיומם של סודות מסחריים, היקפם, דרך גילויים ו הזכאות להגנה ביחס אליהם.

קיומה של עילה לכאורה לגזל סוד מסחרי

בסעיף 6(א) לחוק עוולות מסחריות נקבע כי:- "לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר",

בסעיף 6(ב) לחוק עוולות מסחריות נקבע:"(ב) גזל סוד מסחרי הוא אחד מאלה:(1) נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לעניין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;(2) שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;(3) …….."

"סוד מסחרי" הוגדר בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות כ"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו",

"שימוש" הוגדר בסעיף זה על דרך הריבוי "לרבות על ידי העברה לאחר".

על-מנת ליהנות מההגנה המוענקת למחזיק/בעלים של סוד מסחרי, וזאת בהתאם לחוק עוולות מסחריות, נדרש בעל דין להקדים ולהניח מצע ראייתי מכוחו ניתן יהיה ללמוד כי המידע אשר הועבר על ידו עולה כדי "סוד מסחרי" כהגדרתו בסעיף 5.

עיון בהגדרת המונח "סוד מסחרי" מלמד כי מדובר בהגדרה רחבה, המאפשרת לכלול במסגרתו מידע רב ומגוון, ובפרט  כי אין הוא בגדר מידע פומבי או כזה הניתן לגילוי ללא מאמץ ניכר, כי מוקנה באמצעותו יתרון עסקי וכי ננקטים אמצעים לשמירת סודיותו.

זאת ועוד, הסודיות הנבחנת לשם קביעת קיומו של סוד מסחרי הינה יחסית, ולפיכך, עשויה להשתנות כתלות בנסיבות המקרה. בית המשפט מבהיר כי למעשה מתוך פסיקתו של כב' בית המשפט העליון עולה כי הקביעה על פיה מידע מסוים עולה כדי סוד מסחרי דורשת בדיקה נקודתית, תוך התייחסות פרטנית לטיב המידע הקונקרטי אשר הועבר והימנעות מקביעה גורפת או כוללנית ביחס אליו. (לעניין זה ראה רע"א 6724/09 כלל נ' דיוויד שילד, פס' 5 להחלטתו של השופט גרוניס (פורסם בנבו, 4.1.2010)).

אותו צורך בבחינה פרטנית נעשה הן בהיבט תוכנו/מהותו של המידע, והן תוך מתן הדעת להיקף הסעד המבוקש ביחס לכך.

היקף הסעד הזמני המבוקש

נפסק כי אין להידרש לבקשה אלא עד כמה שזו מתייחסת לפריטי מידע מוגדרים אשר לגביהם נטען כי הם מהווים סודות מסחריים, עד כמה שאלו מאפשרים זיהוי קונקרטי של המידע, ועד כמה שניתן מעשית ליתן סעד זמני בר אכיפה ביחס לאלו.  (לעניין זה ראה לדוגמא רע"א 6724/09 כלל בריאות נ' דויווד שילד (פורסם בנבו – 4.1.2010).

ואולם בית המשפט הדגיש כי אין בהחלטה זו משום מתן היתר למי מהצדדים לפעול בדרך אשר יש בה משום הפרת הוראות הדין. ואולם, מקום בו מדובר בבקשה מקדמית לסעד זמני, וקיימות מחלוקות עובדתיות ומשפטיות, יש להבטיח, עד כמה שניתן, כי הסעד הזמני אשר יינתן, ככל ויינתן, יהא תחום בהיקפו, ואף יהא בר אכיפה (על דרך של זיהוי).

פרטי המידע שהוכרו כסודות מסחריים

מן הכלל אל הפרט, לאחר שבית המשפט בחן את כלל המסמכים, העדויות והנתונים נפסק כי חלק מפרטי המידע, יכול ויוכרו כסוד מסחרי, הגם כי ערכם וחשוב מכך – התקופה בה יהיה להם ערך – אינו נטול סימני שאלה.

מדובר בפרטי מידע אשר לכאורה הועברו מהמבקשות במסגרת ההידברות בין הצדדים, לא היו גלויים לציבור, וביחס לחלקם אינם ניתנים להשגה בנקל. עוד היה בהם, הגם בהיקף שלא הוברר די הצורך, כדי לגלם פוטנציאל עסקי תחרותי למחזיק בהם.

משנמצא כי לא ניתן לשלול את סיכויי המבקשות להוכיח כי מדובר בסודות מסחריים, נפסק כי יש להוסיף ולבחון את שאלת את התקיימותה של דרישת ה"גזל" הקבועה בסעיף 6 לחוק עוולות מסחריות.

שימוש בסודות המסחריים

סעיף 6(ב) לחוק עוולות מסחריות מגדיר עוולת גזל סוד מסחרי כמתרחשת, בין היתר, בפעולה של נטילה בלתי מורשית של הסוד באמצעים פסולים או בשימוש בסוד – לרבות באמצעות העברתו לאחר – על-ידי הנוטל או בניגוד לחיוב. בענייננו, אין כל טענה כי הסודות המסחריים ניטלו מאלקטרה ללא הסכמתה, ואולם יש להוסיף ולבחון האם התקיימה חלופת השימוש בסוד המסחרי.

לטענת וואווי היה על אלקטרה להוכיח שימוש בפריטי המידע באופן המהווה גזל, כאשר הלכה למעשה לא הובאה מטעמה כל ראייה כי מידע זה נגזל או שבוצע בו שימוש פסול אחר על-ידה, כאשר מנגד טוענת אלקטרה כי נערכו פגישות בין וואווי לבין לקוחותיה של אלקטרה וכי קיים חשש ממשי לשימושה של וואווי בסודות המסחריים שהועברו אליה.

בית המשפט פסק כי לעת הזו, לא הונח בפניו מצע ראייתי מספק אשר יש בו כדי ללמד על שימוש בפועל בפרטי המידע אשר נמנו לעיל.

נפסק כי עצם קיומו של חשש לשימוש, אין בו די, שכן זה לכאורה קיים תמיד.

בנוסף נפסק כי על בית המשפט לנסות לאתר את נקודת האיזון בין הצורך בהגנה אפריורית מפני שימוש פסול בסודות מסחריים (דויטש, בעמ' 733, 742), לבין העדרה של הצדקה במתן צווים מקדמיים מבלי שהונחה כל תשתית ראייתית מתאימה. נקודת איזון כזו יכול ותמצא מקום בו הוצגו ראיות/נתונים המלמדים על רמת הסתברות גבוהה, כי אכן ייעשה שימוש באותו סוד מסחרי, על מנת שתמצא ההצדקה במתן הצו.

כך, בהקשר דומה, קבע בית הדין הארצי לעבודה (פרשת פרומר, בעמ' 328-329):

"בבוא בית-הדין להגביל את עיסוקו של עובד, יש ליתן ל"סוד המסחרי" שבידו משקל משמעותי, רק אם קיימת הסתברות סבירה, כי העובד יעשה בו שימוש וכי הדבר יפגע באופן ממשי במעסיקו הקודם………..על-מנת להגביל את עיסוקו של עובד, על המעסיק הקודם להוכיח, כי קיימות ראיות או נסיבות המצביעות על אפשרות סבירה, כי העובד ישתמש ב"סודות המסחריים" שבידו במסגרת עבודתו אצל המעסיק החדש ובכך יפר את חובת הנאמנות."

בספרו של ד"ר א. וינוגרד  צווי מניעה, (מהדורה שנייה), הוצאת הלכות בע"מ עמוד 42:

"המילים quia-timet   פירושן: "הואיל והוא חושש", והן מתייחסות למקרה /שתובע מבקש צו מניעה לפני שהתנבע עשה את המעשה שעלול לפגוע בזכויות התובע…….בית המשפט ייתן צו כזה כשהוא נוכח בקיומה של סבירות העולה כדי וודאות קרובה שהמעשה המפר עומד לקרות, וכי ייגרם בשל כך נזק של ממש".

בית המשפט הדגיש כי הוא נתן דעתו לכלל הראיות הלכאוריות כפי שהוצגו.  וקבע כי לא ניתן לפטור כלאחר יד העדרן של ראיות ישירות לשימוש בפועל באיזה מפרטי המידע.

המבקשות לא הגישו תצהירו של צד שלישי כלשהו, המלמד על שימוש בפועל בפרטי המידע, על הצגת נתונים המבוססים על הנתונים הנקובים באותם פרטי מידע לידי אותם צדדים שלישיים, או על קיומו של משא ומתן המתבסס, ולו חלקית, על פרטי המידע.

עוד נפסק כי בעצם העובדה כי וואווי פנתה למי שהינן משווקות של המבקשות, אין די בנסיבות העניין עת כי מדובר בבקשה לסעד זמני, וודאי שלא נוכח פרק הזמן הארוך יחסית שלחלף.

בנסיבות אלו, ולצורך הצו הזמני, בלבד, נפסק כי המבקשות לא הרימו את הנטל המוטל עליהן מכוח הוראות סעיף 6(א) לחוק עוולות מסחריות.

מאזן הנוחות

בבחינת מאזן הנוחות, נפסק כי יש להידרש לנזק אשר עלול להיגרם למבקשות במידה שלא יינתן צו זמני המונע שימושה של וואווי בפריטי המידע, אל מול הנזק שיגרם לוואווי בעקבות החלטה על מתן הסעד.

לגרסת המבקשות, שימוש בפריטי המידע המהווים סודותיה המסחריים צפוי להסב לה נזקים כבדים ביותר, לרבות לפעילותה, באינטרסים הכלכליים שלה, וכן ביחסיה עם קהל לקוחותיה וספקיה בעוד שמתן הצווים ישמר את המצב הקיים.

מאידך גיסא טענה וואווי, כי המבקשות כשלו בהוכחת הנזקים הנטענים על-ידן שכן לא הוסבר טיבם והיקפם וכי ממילא לא הוכח כי נזקיהן אינם ברי פיצוי כספי.

באשר לנזקים העלולים להיגרם לה טענה וואווי, כי מדובר בנזקים רבים שאינם ניתנים לפיצוי בכסף, ובכללם נזק תדמיתי ופגיעה במוניטין וכן בחופש העיסוק ובאינטרס הציבורי של תחרות חופשית.

מתוך כתבי הטענות, המסמכים שהוגשו לעיוני וסיכומי הצדדים, התרשם בית המשפט כי במתן הצווים מחד כמו גם בדחיית הבקשה מאידך, יכול ויהא כדי אפשרות לפגיעה תדמיתית בכל אחד מהצדדים (בהתאם לרלוונטי).

בית המשפט אף הדגיש כי אינו מתעלם מההלכה על פיה "בגזל של סוד מסחרי יש משום פגיעה רחבה בעסקו של בעל הסוד, אשר לעיתים קרובות קשה לכמת אותה בכסף." (דויטש, בעמ' 501).

עם זאת, לא נחה דעתו של בית המשפט כי במקרה דנן יהא במתן הצווים או דחיית הבקשה לסעד זמני כדי להשליך באופן מהותי על פעילותן של המבקשות או של המשיבה בישראל, ולא מצא בית המשפט כי המבקשות (כמי שעותרות למתן הסעד החריג של צו מניעה), הרימו את הנטל להוכיח, בשלב זה, כי ייגרם להן אותו נזק כלכלי מהותי אשר אינו ניתן לפיצוי כספי או כזה אשר יש בו כדי להטות את הכף, באופן ברור, לכיוונן.

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?