תביעה שהגישה חברת קארשי אינטרנשיונל בע"מ כנגד מרכז המתנות 2006 בע"מ, עזר דקר, עמי- מוצרי נוי בע"מ, שלומי נחאיסי. תביעה זו עניינה בהפרת זכויותיה הקנייניות של התובעת על ידי הנתבעים, בקשר עם סדרת כיסויי חלה  לשבת שעוצבו על ידי מנהל התובעת בתחילת שנת 2006.

התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני כב' השופט יוסף שפירא. ביום  15.1.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי הנתבעים הפרו את זכויות התובעת במוצריה. נפסק סעד של מתן חשבונות ופיצול סעדים. נקבע כי צו המניעה הזמני שניתן בתיק יהפוך לקבוע.

אשר להוצאות, נפסק כי בשלב זה יישאו הנתבעים 1,2 במחצית אגרת המשפט, וכך אף נתבעים 3,4.  כן  יישאו הנתבעים 1,2 בשכ"ט עו"ד התובעת בסך 20,000 ₪, ואילו נתבעים 3,4, בסכום של 10,000 ₪.

הערעור: על הליך זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר ביטל את פסק דין זה, ראה לעניין זה מאמר שלהלן.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

גניבת עין בכיסוי לחלות

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ "ט– 1999 (להלן: "החוק"), קובע: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר. "

בית המשפט פסק כי יש זהות ממשית בין המוצרים המקוריים לבין המוצרים המפרים, וכי הקטלוגים הרבים שהפיצה התובעת יש בהם להוות מוניטין ולאור עדות מר קארשי, כמפורט בתצהירו והוא שלא נחקר בנושא זה בחקירתו הנגדית בבקשה לסעדים זמניים, ניתן ללמוד אף עתה על מוניטין של התובעת. כך גם מתשובותיהם של הנתבעים בחקירותיהם הנגדיות שהבהירו כי הם עצמם מכירים את התובעת ופעילותה במשך עשרות שנים.

נראה בעיני כי לגבי המוצרים נשוא התובענה המראה הינו דומה עד כדי להטעות, סוג הטובין זהה, חוג הלקוחות זהה, אפיקי השיווק זהים, והתחרות בין מוצרי התובעת לנתבעים התבצעה יום יום, שעה שעה, באותן חנויות עצמן. יש להשוות את שני המוצרים בשלמותם, ולתת משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו (ראו והשוו: ע "א 1123/04 Canali S.P.A  נ 'Canal Jean CO . (אתר נבו , 13.1.2005)).

מוניטין במוצר חדש

הנתבעים נתלו בדרישה להוכחת מוניטין במוצר המסוים הזה, ובטענה כי מוניטין למוצר יכול להתקיים רק לאחר שנים רבות של ייצור ושיווק. טענה זו לא נתקבלה שכן משמעותה שאין הגנה על מוצרים "חדשים". כך גם, אין "תקופת דגירה" למוצר, שניתן לקצוב אותה בזמן, ויש לבדוק נסיבות כל מקרה ומקרה.

מוניטין של יצרן המשפיע על מוניטין של מוצר

נפסק כי יש לדחות טענת הנתבעים כי מוניטין של יצרן אינו רלבנטי כלל אלא רק מוניטין במוצר, וכי מוניטין אצל לקוח משנה, לאו מוניטין הוא. בתוך כך יש לציין כי קארשי הוכיחה גם גידול מרשים ועקבי משנת 2006 ועד לשנת 2008 במכירות הסדרה, דבר המעיד על הביקוש למוצריה ובתוך כך אף על המוניטין של הסדרה עצמה.

מרכז המתנות טענו כי הנחת היסוד במוצרים חסרי ייחוד הינה כי מוצרים אלו נעדרי מוניטין, וכי הצרכן אינו מזהה אותם עם יצרן זה או אחר ומפנים לע"א 3471/98, סאלים סאלם נ' חלבי ענתר, נד(2) 681 (להלן: "פרשת ענתר").

"והנה, מקום שהמדובר אינו אלא במוצרים יומיומיים ונעדרי ייחוד, אך פשוט הוא שהתובע יישא בנטל כבד להוכיח כי רכש באותם מוצרים מוניטין כדי חיובו של הזולת בגניבת עין. אכן הנחת היסוד היא כי במוצרים נעדרי – ייחוד אין הקונה הרגיל מזהה את המוצרים בהם מדובר עם יצרן ספציפי דווקא. יתר על כן להוכחת המוניטין במוצרים נעדרי ייחוד, מטבע הדברים אין די לו לתובע כי יוכיח שימוש ממושך ונרחב בהם; שכן, "השימוש הממושך והנרחב לא הוא החשוב, החשוב הוא אופי השימוש – האם היה זה שימוש כזה שבעקבותיו מזהה הציבור את המוצר עם התובע" (שם, 701).

אלא שהתובעת הוכיחה כי היה לה שימוש נרחב במוצרים הנדונים, שהוא, כאמור הדבר החשוב, כדברי כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין בפרשת ענתר הנ"ל.

התייחס לסוגיה זו כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין בע"א 945/06 ‏ Genreral Mills Inc ‏ נ' משובח תעשיות מזון בע"מ (אתר נבו) (1.10.09), וציין כי הגדרתו המדויקת של המושג מוניטין אינה פשוטה ונדונה באריכות בספרות ובפסיקה , וכך קבע:

"תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו".

  ובהמשך:

"מכל מקום בענייננו מדובר, ככל הנראה, במוניטין מהסוג השני, הקשור למוצר עצמו . לא עלתה על ידי מי מהצדדים הטענה כי המוניטין במוצר נובע מן השם הטוב של המערערת או של "אסם" וכי המוניטין קושר על ידם למוצר עצמו. בנסיבות אלה, אין חשיבות לזיהויו של המוצר עם יצרן ספציפי או עם קבוצת מוצרים ספציפית".

נפסק כי התובעת עונה על המבחנים שנקבעו בפסיקה בסוגיה זו.

דמיון, זהות והטעייה

בת.א. 639/93 המר' 8460/93 עדין קואופרטיב ליצור שוקולד בע"מ נ' שפיר תעשיות מזון (1989) בע"מ , נאמר: "אין הכרח בהיכרות של הצרכן עם שם היצרן או שם המותג של הוופל האהוב עליו, אלא בידיעת הלקוח שבתוך האריזה המסוימת נמצא מוצר ממקור מסוים ואין להטעות לקוח זה ע"י אריזה דומה לרכוש וופל שאיננו מאותו מקור". (שם, 241).

אשר לדמיון של המוצרים נשוא התביעה, כבר נקבע בזמנו שיש להחיל את "המבחן המשולש", שהובע בפסיקה (ראו: ע "א 261/64 פרו-פרו ביסקויט נ' חברת פרומין, פ"ד יח (3) 275), הקובע שלושה פרמטרים לבחינת התקיימותו של "דמיון מטעה": מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

עוד נפנה לאמור בת.א. 2580/06 SAFETY-KLEEN SYSTEMS, INC נ' סייקלין בע"מ , (אתר נבו) (30/11/09 ), שם מציינת כב' השופטת מ' אגמון- גונן, כדלקמן: "המבחנים המתאימים יותר לבדיקת קיומו של חשש להטעיה לגבי המוצר עצמו הינם מבחן סוג הסחורה ומבחן יתר הנסיבות ו'השכל הישר'. שאלת המפתח שיש לברר במסגרת בחינת יתר הנסיבות".

נפסק כי מוצרי הנתבעים והתובעות אינם שונים מבחינת עיצובם, כך שאדם מן הישוב שאינו מומחה, יכול לזהות את ההבדלים ביניהם בנקל. המוצרים הם בעלי קונספט דומה מאוד של בד שקוף בעל מסגרת אטומה ועליו קומפוזיציות פייטים וחרוזים, כפי שקבעתי לעיל.

נפסק כי לאור הזהות בין המוצרים המקוריים לבין המוצרים המפרים, הוכיחה התובעת כי מוצר הנתבעים עשוי להטעות.

התערבות בלתי הוגנת

סעיף 3 לחוק קובע: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן , על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר."

לאורו של סעיף זה, טענה התובעת כי הכנסתם לשוק של מוצרים מועתקים המפרים את זכויותיה, במחירים נמוכים הנסמכים על כך כי לא הושקע ביצירתם ובשיווקם דבר, תוך שימוש לא הוגן בזכויותיה, מכבידה ומונעת לקוחות מלהגיע למוצר המקורי המוצע לציבור על ידי התובעת.

נפסר כי הוראת חוק זו אינה רלוונטית למעשים המתוארים בתובענה, כטענת הנתבעים, כך אף התייחס לכך המחבר מיגל דויטש בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר (הוצאת נבו, 2002), כדלקמן:

"מעשים המונעים או המכבידים באופן בלתי הוגן על הגישה לעסקו, לנכסיו, או לשירות, של עסק אחר… יש להתחרות על לבם של הלקוחות, אך לא על דרכי הגישה שלהם לעסק. על אלו להיוותר חופשיות. העוולה נועדה לטפל במקרים של חסימה פיסית או טכנית, ולא במקרים בהם ההכבדה על הגישה של הלקוחות היא תולדה של צבירת יתרון תחרותי (אף אם הוא בלתי-הוגן)… עוולה זו מטפלת אם-כן ב"תעלות" הקשר עם הלקוח, ולא בתכנים האינפורמטיביים המוזרמים בתעלות אלו. דוגמא לתחולת העוולה יכולה להיות מקרה של "הצפה" של דרכי תקשורת אלקטרוניות של עוסק אחר במסרים סתמיים, על-מנת להכיד על פניות של לקוחות אל אותו עוסק". (שם, 64).

"כאמור לעיל, סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות לא נועד לקבוע איסור כללי מפני תחרות בלתי-הוגנת. שידול לקוחות, אף אם הוא "רוכב" על גבי המוניטין של התובע, עדיין אינו בגדר "חסימה" של הגישה לתובע". (שם, 66).

כן ראו: ת.א. 1948/04 אלה גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (נבו, 16.4.09), אליו מפנים עמי בסיכומיהם. לפיכך, טענה זו נדחית כאמור.

תקנת השוק

עמי נוי טוענת, כי הם רכשו את הדגם שהפרתו מיוחסת להם ממרכז המתנות בתנאי תקנת השוק –  דהיינו בתום לב ובתמורה ממי שעיסוקו במכירת מוצרי יודאיקה. לטענתם, הם רכשו דגם זה לאחר שמרכז המתנות הבהירו להם כי הדגם נקי מזכויות צדדים שלישיים וכי שיווקו מותר. היקף הרכישות של כיסוי החלה אצלם הינו זעום, ומגיע לכדי 1,400 יחידות לערך.

עמי מפנים להוראת החוק בעניין תקנת השוק, דהיינו לסעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, הקובע: "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה הייתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקייה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב".

לפיכך, משאין מחלוקת לגבי רכישת המוצרים וקבלת התמורה, הרי שמתקיים יסוד התמורה. כמו כן המוצרים הינם בגדר "נכס נד" כאמור בסעיף 34 לחוק המכר.

אשר לאלמנט תום הלב טוענים עמי כי לא היה להם יסוד להניח כי ישנה טענה כלשהי לגבי הדגם שרכשו וכי סוג הנכס בו הם עוסקים ומהלך העסקים הרגיל בו נרכש הדגם, בעסקה שגרתית, כאשר הנתבעים 1-2 הציגו את הדגם כדגם שלהם.

מכאן מסקנת עמי כי הם עמדו בכל היסודות הנדרשים בסעיף 34 לחוק המכר על מנת להחיל את תקנת השוק.

בהקשר זה נפסק כי יש סתירה מובהקת בין טיעוני מרכז המתנות לבין עמי לעניין ידיעת עמי על מכתב ההתראה ששלחה התובעת למרכז המתנות, ידיעה אשר שוללת את תנאי תקנת השוק.

אי  רישום מדגם

בית המשפט קבע כי אינו מקבל את טענת הנתבעים כי העובדה שהתובעת לא רשמה מדגם, שומטת את הקרקע מתחת לתביעה (לא תביעת הפרת מדגם). אמנם מוצר לא יקבל הגנה כפולה הן מכוח דיני זכות יוצרים והן מכוח דיני המדגמים, כאשר בהקשר זה קובע סעיף 7 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 כי יצירה הכשרה להגנת מדגם, המיועדת לשכפול תעשייתי, לא תזכה להגנה אשר חוק זכות יוצרים מקנה, אולם תביעתה בגין הפרת זכות יוצרים לא נסמכת על מונופול על-פי דין אלא על הפגיעה בזכותה הקניינית.

אף אם הכיסויים המשווקים על-ידי קארשי משוכפלים באופן תעשייתי, אין בכך כדי לשלול ממנה את זכותה הנ"ל.

יפים לעניין דברי המחבר מיגל דויטש בספרו הנ"ל – עוולות מסחריות, שער שני: האיסור הכללי על תחרות בלתי הוגנת, בציינו:

"קרובים לאמור לעיל הם פני הדברים בכל הנוגע ליחס שבין הזכות למוניטין לבין סימן המסחר הרשום, או המדגם הרשום. הזכויות הרשומות מקנות מונופול. הזכות למוניטין, אף אם היא תיתפס כזכות in rem ממש, אינה מקנה לבעל המוניטין אלא את הזכות לכך שלא יינטל ממנו אותו מוניטין על-ידי עשיית ששימוש בלתי מורשה בו על-ידי אדם אחר. יש צורך להצביע על כך שהתוצר הרוחני של התובע עמד מול עיני הנתבע, כאשר הוא הפיק את הסימן או המדגם שבו מדובר.

הגם שבעל מוניטין שלא דאג לרישום זכותו בנוגע לאותו מוניטין "משלם" אם כן מחיר מסוים בגין הימנעות זו מרישום, בכך שאין הוא נהנה ממונופול, אף אם יראו אותו כבעל זכות in rem, אין לכחד כי מחיר זה אינו כבד והוא נופל באורח מהותי מן המחיר שאותו משלם בעל המוניטין להצביע על כך כי ארע אקט של נטילה. אולם בשונה מן המקרה של הזכות לסודיות מסחרית, אשר לגביה האפשרות לביצוע הנדסה חוזרת היא אפשרות רלוונטית היוצרת הבדל חריף בין ההגנה על הזכות לסודיות מסחרית לבין ההגנה על פטנט, הפער הנותר בין הגנה קניינית על מוניטין, אם יוחלט להקנות הגנה כזו, לבין המונופול המוקנה לבעל סימן או מדגם רשום, יצטמצם רק למומנט המנטאלי, כך שבמקרה הראשון תידרש ידיעה בדבר המוניטין של התובע ובמקרה השני – לא תידרש. אף שלהלכה הבדל זה הוא הבדל מהותי, העשוי לשמור עדיין על פער חשוב בין רמת הגנה קניינית של מוניטין (אם יוחלט להקנותה) לבין רמת ההגנה המונופוליסטית על סימן או מדגם רשום, בפועל אין בנדון פער מהותי דיו, שכן מוניטין הוא מטבעו מפורסם וידוע היטב לכל העוסקים בתחום, אחרת הוא לא היה צומח לכדי מוניטין".

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?