מימין חנות הביטאט בישראל, משמאל חנות הביטאט באנגליה

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 29227-03-16 מיום 13.11.2017 שניתן על ידי כב' השופט מגן אלטוביה. הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני ההרכב: השופט נעם סולברג, השופט ג'ורג' קרא, הביטאטהשופט יוסף אלרון. ביום 17.12.2018 ניתן פסק הדין בתיק.

הצדדים:

– המערערים: 1. הביטאט בע"מ; 2. אברהם מאירוביץ.

– המשיבות: 1. CAFOM; 2. Habitat International S.A; 3. Habitat Design International; 4. כרמל אחזקות (אי.אל) בע"מ.

העובדות: המערערים (הביטאט ישראל) הגישו תביעה לצו מניעה לאסור על המשיבות (Habitat international ), להשתמש בסימן המסחר "הביטאט" או "habitat" בישראל.

המערערים טענו כי המשיבות מפרות את סימני המסחר הרשומים שלהם, סימנים שהמערערים עושים בהם שימוש בישראל מזה כארבעים וארבע שנים משנת 1976 ואילו המשיבות פועלות בחו"ל ולא בישראל.

המשיבות טענו כי הינן חברות עתירות מוניטין העושות שימוש במותג "habitat" ברחבי העולם כבר משנות ה – 60 ובשנת 1976 רשם מאירוביץ' את הסימן הרשום בישראל בחוסר תום לב, בהיותו מודע לסימני המסחר שלהן ומתוך ניסיון לרכב על המוניטין "העצום" ממנו נהנו רשת הביטאט והסימן "הביטאט".

פסק הדין של בית המשפט המחוזי: שתי התביעות נדחו, בכפוף לביטולם ומחיקתם של סימני המסחר נושא המחלוקת (שנפסק כי נרשמו שלא בתום לב).

בנוסף נקבע, כי אם הצדדים לא יגיעו להסכמה בתוך 90 יום באשר לשימוש בסימן "הביטאט" – שני הצדדים יוכלו להשתמש בסימן . נקבע, כי ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה בתוך 90 יום ממועד מתן פסק הדין, "רשאיות הנתבעות (המשיבות) להשתמש בסימן 'הביטאט בינלאומי' או 'Habitat International' בפרסומיהן מבלי שיהיה בכך כדי למנוע מהן את השימוש בסימן 'habitat' על המוצרים אותם הם משווקים. יובהר כי אין באמור כדי למנוע מהתובעים (המערערים) להמשיך ולהשתמש בסימן 'הביטאט'".

לפסק הדין של בית המשפט המחוזי – ראו מאמר זה.

המערערים לא השלימו עם תוצאה זו, ומכאן הערעור.

תוצאות ההליך: הערעור נדחה. בית המשפט החליט שלא לאפשר למי מבעלי הדין את השימוש הבלעדי בסימן "הביטאט".

נפסק כי משהצדדים לא השכילו להגיע להסכמה באשר לאופן בו ניתן יהיה לבדל בין סימניהן, ולשם מניעת הטעיית הציבור, הורה בית המשפט כי המשיבות ישתמשו בסימן "הביטאט בינלאומי" או "Habitat International" בפרסומיהן מבלי שיהיה בכך כדי למנוע מהן את השימוש בסימן "habitat" על המוצרים אותם הם משווקים.

בנוסף נפסק כי המערערים מצדם יוכלו להמשיך ולעשות שימוש בסימן "הביטאט" או habitat"".

בנוסף חויבו המערערים בהוצאות המשיבות בסך 25,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

מחיקת סימן מסחר בשל חוסר תום לב בהליך הרישום

הבסיס הנורמטיבי לענייננו מצוי בסעיף 39 לפקודה, שכותרתו "מחיקת סימן":

"39. (א) בקשה לפי סעיף 38 למחיקת סימן מסחר מהפנקס, לגבי כל הטובין או סוגי הטובין שלגביהם רשום הסימן או חלקם, מחמת שהסימן אינו כשר לרישום לפי סעיפים 7 עד 11 לפקודה, או מחמת שרישום הסימן יוצר התחרות בלתי הוגנת לגבי זכויותיו של המבקש בישראל, תוגש תוך חמש שנים מיום מתן תעודת הרישום לפי סעיף 28.  (א1) על אף האמור בסעיף קטן (א), בקשה למחיקת סימן מסחר בשל כך שהבקשה לרישום הסימן הוגשה שלא בתום לב, יכול שתוגש בכל עת."

נפסק כי עילת חוסר תום הלב, עליה נסב ענייננו, מצויה כאמור בסעיף 39(א1) לפקודה.

בית המשפט מזכיר כי עוד בטרם תיקון הפקודה קבע בית משפט זה כי רישום סימן מסחר מתוך כוונה להנות שלא כדין ממוניטין בינלאומי של מוצר או שירות המשווק מחוץ למדינת ישראל הינו שימוש בלתי הוגן.

בית המשפט מזכיר כי הדין בישראל מעניק הגנה לסימן מסחר שאינו רשום בישראל ובלבד שהינו "מוכר היטב" בישראל.

ואולם בית המשפט מבהיר כי לשון הסעיף אינה דורשת כי הסימן הנדון יהיה "סימן מסחר מוכר היטב" על מנת לקבוע כי עסקינן ברישום "שלא בתום לב". משמעותו של הביטוי "תום הלב" נקבעת אפוא בהתאם לתכלית החקיקה ומטרתה. ובענייננו, נפסק כי בהתאם לתכליותיו של דין סימני מסחר: האחת, הגנה על הצרכן מפני טעות בזיהוי המוצר ורכישת מוצר שונה מכפי שהתכוון, והשנייה, הגנה על המוניטין של היצרן ועל קניינו בסימן המסחר. בתוך כך, אחת ממטרותיו המרכזיות של מבחן תום הלב בהקשרנו היא למנוע ניסיון להשתלט או למנוע שימוש בסימן על ידי בעליו המקורי, במקרה בו בעל הסימן טרם החל לפעול במדינת ישראל.

בית המשפט דחה את טענת המערערים כי אף אם היו מודעים לקיומה של הרשת הבינלאומית, מכיוון שהרשת לא פעלה בישראל, השימוש בשמה לא קידם את עסקיהן, ועל כן אין לקבוע כי פעלו שלא בתום לב.

נפסק כי גישה זו חוטאת לרציונל שעומד בבסיסה של עילת תום הלב. לענין זה בית המשפט מזכיר את דברי המלומד פרידמן בספרו:

"מבחן תום הלב הינו מבחן אובייקטיבי, שתכליתו למנוע ניסיון להשתלט או למנוע שימוש בסימן מסחר על ידי בעליו המקורי, גם אם בעל הסימן טרם החל לפעול בצינורות המסחר במדינת ישראל. הסעיף נועד לקדם את האינטגרציה בין מדינת ישראל לבין האיחוד האירופאי וארגון הסחר העולמי, במטרה להרחיב את גבולות הסחר החופשי של מדינת ישראל." (פרידמן, בעמ' 658).

קבלת טענת המערערים, לפיה נדרש מוניטין בישראל, מקום בו הוכח מוניטין בינלאומי, לשם ביסוסו של רישום שלא בתום לב חוטאת למטרתם של דיני סימני המסחר במניעת הטעייה, ותעודד בעלי עסקים ישראלים לנסות ו"לשאוב" מהמוניטין הבינלאומי של חברות זרות שאינן פועלות בישראל.

נפסק כי "השתלטותו" של המותג הישראלי על סימן המסחר של גורם בעל מוניטין בינלאומי מהווה חסם לכניסתו לשוק של אותו גורם וזאת בניגוד לתכלית העומדת בבסיס התיקון הקוראת לעודד את כניסתם של גורמים בינלאומיים לשוק הישראלי. הקניית זכות למי שהשתמש במוניטין של סימן בעל מוניטין בינלאומי תדיר את רגליו של הגורם הבינלאומי מכניסה לשוק המקומי, ואף תעניק למשתמש המקומי יתרון פסול מול הגורם הבינלאומי, בעת שהאחרון יבקש להיכנס לשוק המקומי.

בית המשפט מזכיר כי בהקשר זה יש לשים דגש על האינטרס הציבורי במניעת הטעייה, שהרי "הטעות והסכנה להטעיה, היא נשמת אפה של הפקודה." (ע"א 10959/05 Tea Board נ' Delta Lingerie S.A.OF Cachan [פורסם בנבו] (7.12.2006)). בעולם הגלובלי בו אנו חיים אין מניעה כי צרכנים ישראליים יחשפו למוצרים של רשת גלובאלית שאינה פועלת בישראל, ויטעו לחשוב כי חנותו של הגורם המקומי המבקש ליהנות מהסימן הבינלאומי נכללת תחת כנפי אותה רשת.

עם זאת, בית המשפט מדגיש כי אין ללמוד מכך כי כל רישום בישראל של סימן בעל מוניטין בינלאומי יהיה "נגוע" בחוסר תום לב. בעניין זה פסק בית המשפט כי מצוי המפתח לבחינת תום הלב ברישום סימן מסחר באמצעות ראיות ועדויות, תוך התחקות אחר המניעים שהביאו לרישומו של סימן המסחר.

בית המשפט מזכיר כי בית המשפט קמא (מחוזי) קבע כי בעת הגשת בקשת הביטול כבר רכשה רשת "הביטאט" העולמית מוניטין בינלאומי, וכי המערער היה מודע למוניטין זה בעת שהגיש את בקשת הביטול בשנת 1976 ובעקבותיה את בקשתו לרישום סימני המסחר שבבעלותו (המכונים סימני המסחר הרשומים). בנוסף, בית המשפט קמא לא האמין לגרסתו ולהסבריו של העד מטעם המערערים ובית המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב בממצאים עובדתיים אלו.

ולכן נפסק כי אין להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא כי המערער פעל שלא בתום לב, ובחר בסימן "הביטאט" עבור עסקו תוך שהוא מודע לפעילותה של הרשת הבינלאומית ולמוניטין הבינלאומי שרכשה וביקש להיבנות ממנו.

טענת התיישנות בהליך למחיקת סימני מסחר

בית המשפט בחן גם את הסוגיה האם יש מקום להענות לטענות המערערים שלא להורות על מחיקת סימני המסחר הרשומים מחמת התיישנות, שיהוי, ויתור או השתק וזאת מאחר וסימני המסחר הרשומים התקבלו לרישום בשנת 1979 והבקשה למחיקתם על ידי המשיבות, אשר נדונה בגדרי הליך זה, הוגשה בשנת 2015, קרי, כ-36 שנה לאחר מכן.

בית המשפט מזכיר כי סעיף 39(א1) לפקודה קובע כי בקשה למחיקת סימן מסחר שנרשם שלא בתום לב "יכול שתוגש בכל עת". המערערים טענו כי לשון הסעיף נועדה לשלול את מגבלת חמש השנים המופיעה בסעיף 39(א) לפקודה, ואינה שוללת את תחולתו של חוק ההתיישנות. לשיטתם, כפי שנקבע בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה [פורסם בנבו] (21.3.2013) (להלן: עניין ארידור), שלילת תחולתו של חוק ההתיישנות חייבת להיעשות במפורש, וההוראה בסעיף 39(א1) אינה מהווה הוראה מפורשת כאמור. על כן לטענתם, מאחר והרשת הבינלאומית נמנעה מלפעול במשך תקופה של למעלה מ-36 שנים בהן הייתה מודעת לפעילות המערערים, יש לדחות את בקשת המחיקה מאחר וחלפה תקופת ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות.

בית המשפט קמא דחה טענה זו, ובית המשפט העליון בחר שלא להתערב במסקנתו זו.

סעיף 27 לחוק ההתיישנות קובע כי "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה". סעיף זה תואם את הדין הכללי לפיו הסדר ספציפי גובר על הסדר כללי, אלא אם ההסדר הספציפי נשלל במפורש.

נפסק כי בסעיף 39(א1) מצוין במפורש כי בקשה למחיקת סימן מסחר "יכול שתוגש בכל עת". משמעותו המקובלת והפשוטה של המונח "בכל עת" מלמדת על האפשרות להגיש בקשה כאמור ללא מגבלת זמן.

טענת שיהוי בהליך למחיקת סימני מסחר

בשונה מדחיית טענת ההתיישנות בית המשפט הסכים לקבל את עמדת המערערים כי סעיף 39(א1) אינו שולל את האפשרות לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי.

בית המשפט הקיש לענייננו מסעיף 27 לחוק ההתיישנות הקובע כי "..אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי", על כן לא סבר בית המשפט כי יש בקביעת המחוקק כי בקשה למחיקת סימן מסחר לא תתיישן כדי לסתום את הגולל על האפשרות להעלות טענת שיהוי.

אולם, הובהר כי דוקטרינת השיהוי במשפט האזרחי מוגבלת למקרים חריגים ונדירים, ומטילה היא נטל כבד על הטוען לה (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445 (2003). זאת, בין היתר, שכן טענת השיהוי "מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק" (עניין תלמוד תורה, בעמ' 445).

בית המשפט מבהיר כי חלוף הזמן הוא אפוא אינו נתון בלעדי וניתן אף לומר כי "אינו נתון בעל חשיבות עצמאית בעת בחינת השיהוי" (ע"א 4352/15 קורן נ' הראל, [פורסם בנבו] בפסקה 2 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל (2.7.2017) (להלן: עניין קורן)). פסיקתו של בית משפט זה קבעה פרמטרים נוספים, מלבד חלוף הזמן, השלובים זה בזה אותם נדרש להוכיח לשם קבלת טענת שיהוי: יצירת מצג בדבר ויתור על זכויות התביעה ושינוי לרעה במצבו של הנתבע עקב השיהוי בהגשת התביעה (עניין תלמוד תורה, בעמ' 446; ע"א 5574/09 קזל נ' קרן קיימת לישראל, [פורסם בנבו] בפסקה 23 (16.11.2011); עניין קורן, בפסקה 50 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז). תנאי נוסף שהוזכר בהקשר זה הוא התנהלות בחוסר תום לב מצד המשתהה בהגשת התביעה (עניין תלמוד תורה, בעמ' 447). מכל מקום, גם כאשר תנאים אלו מתקיימים, עדיין לבית המשפט שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לטענת השיהוי במקרה הספציפי שלפניו (עניין ספריית יפת, בפסקה 13).

בבחינת כלל נסיבות העניין, לא סבר בית המשפט כי המקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים בהם יש לקבל את טענת השיהוי.

נפסק כי לשם קבלת טענת שיהוי, קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד בעל הדין על אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. תנאי זה אינו מתקיים בענייננו. עיון בהחלטת הביטול משנת 1978 מלמדת כי באותה עת הודיעה חברת HDL כי אינה מתכוונת להשיב לבקשה, אך הוסיפה כי אינה מודה באף אחת מעילות ביטול הרישום שנטענו על ידי המערערים שכן החברה "השתמשה בסימניה בארץ בעבר ומתכוונת להמשיך ולעשות זאת בעתיד, ויהא גורלם של הרישומים אשר יהא". אמנם, כפי שקבע בית המשפט קמא, יש טעם לפגם בהתנהלותה של הרשת הבינלאומית באותה העת והלאה, ובמחדלה להעלות טענותיה עד לעת הזאת, ועל כן קבע בית המשפט קמא כי אין לאכוף את זכותה הבלעדית בסימן. עם זאת, נפסק כי באותה עת לא ויתרה הרשת על זכותה אלא אף הודיעה כי בכוונתה להמשיך ולהשתמש בסימן. בנסיבות אלו לא ניתן לומר כי המערערים הסתמכו בתום לב על מצג מטעם חברת HDL.

לכך הוסיף בית המשפט כי אף שהזמן הרב שחלף ממועד רישום סימני המסחר מהווה שיקול רלוונטי, יש לזכור כי הוראת הדין שוללת את התיישנותה של עילת התביעה. הוראתו המפורשת של המחוקק בסעיף 39(א1) לפקודה היא שלא להציב חסם דיוני מהעלות טענה למחיקת סימן מסחר שנרשם שלא בתום לב. טעמים אלו צריכים לעמוד ולזכות למשקל מיוחד גם בעת בחינת טענת השיהוי.

לבסוף הוסף בית המשפט כי כי הדעת מקשה על קבלת טענת שיהוי הנטענת על ידי מי שהוכח כי פעל שלא בתום לב ועשה שימוש במשך שנים ארוכות בסימן מסחר במטרה ליהנות מהמוניטין של אחר.

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?