תביעה שהוגשה על ידי אלי גרסטל כנגד חדש בגליל עיתונות ופרסום בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בצפת, בפני השופטת רבקה איזנברג. ביום 5.2.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה כספית בעילה של הפרת זכות יוצרים ביחס לשלוש תמונות שפורסמו בעיתון "צפת מרום" שבבעלות הנתבעת.
לטענת התובע שהינו צלם שעבד בעבר עם הנתבעת, הוא צילם במצלמתו האישית תמונות מאירוע שהתרחש בצפת, כאשר אלמוני ריסס על כלי רכב צלבי קרס. לטענת התובע, התמונות פורסמו בעיתון ללא אישורו, או ידיעתו, והנתבעת אף לא נתנה לו קרדיט ולא ציינה כי המדובר בתמונות שצולמו על ידו. התובע עתר לפיצוי בסכום כולל של 100,000 ₪.
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. בנוסף נפסק כי התובע יישא בהוצאות הנתבעת, לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,500 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

זכות יוצרים ביצירת צילום

הוראת סעיף 4(א)(1)  קובעת, כי זכות יוצרים תהא, בין היתר "ביצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אומנותית…". סעיף 1 לחוק זכות יוצרים מגדיר את הביטוי "יצירה אומנותית" ככולל גם "יצירת צילום".
בית המשפט קבע כי בהתאם לפסיקה ודעת המלומדים, אין חולק עוד שצילום, גם מהסוג דנן, מהווה יצירה אמנותית העונה על דרישת המקוריות: "צילומים שצולמו בידי אדם יקיימו כמעט תמיד את המקוריות המינימאלית הנדרשת על פי דיני זכות יוצרים, וזאת למרות שמדובר בפעולה טכנית שמנציחה דבר מן המציאות…יסוד זה קיים גם בצילומים פחות שאפתניים, כגון צילומים תיעודיים וחדשותיים, ואפילו אלה שצולמו בין רגע. די בכך שהצלם בחר, ולו באופן אימפולסיבי, את זווית הצילום, את רגע הצילום ואת נושאו". (טוני גרינמן, זכויות יוצרים, התשס"ד-2003, עמ' 97, ). וראו דברי כב' השופט א' ריבלין ברע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף [פורסם בנבו] : "בכל צילום העומד בדרישת המקוריות המינימלית קיימת טביעת עינו הייחודית של הצלם" וכי "יותר משיש בו בצילום מן המצולם – יש בו מן המצלם". וכן, ת"א (נצרת) 26485-09-11, קייקי כפר בלום ובית הלל ש.מ ואח' נ' צוק מנרה בע"מ [פורסם בנבו] שם נקבע כי צילום יהווה בדרך כלל מושא ראוי לזכויות יוצרים: "בחירת התזמון הנכון, הקומפוזיציה, בחירת מבע פני המצולמים בעת הצילום (כשהם צוהלים במהלך אקט אקסטרים), בחירת רקע הצילום, מיקוד התמונה, הזווית, בחירת העדשה המתאימה, האור המתאים וכיוצ"ב, כל אלה יסודות מקוריים ויצירתיים פרי הצלם וידו האמונה, וראויים להגנת החוק".

הבעלות בזכות היוצרים בצילום

עפ"י הוראת סעיף 6(א)(3) לחוק הישן (אשר ממשיך לחול בעניין זהות המחבר של יצירת צילום לפי הוראת סעיף 78(ט) לחוק), קיימת חזקה כי במידה ושם היוצר מודפס או מסומן בצורה אחרת על היצירה בדרך הרגילה, חזקה היא שהוא יוצר היצירה, עד שלא הוכח אחרת. במקרה דנן שמו של התובע אינו מופיע על איזה מהתמונות שצורפו לתביעה לפיכך, לא קמה החזקה ועל התובע היה מוטל הנטל להוכיח בראש ובראשונה כי הוא צילם את תמונות התביעה.
עדות התובע כי הוא זה שצילם את תמונות התביעה הינה עדות יחידה של בעל דין לגביה כבר נקבע סעיף 54 לפקודת הראיות כי ביהמ"ש לא יפסוק על פיה, אלא אם יתן טעם וינמק מדוע מצא די בעדות יחידה זו. כבר נקבע כי דרישת ההנמקה במקרה כזה אינה פורמאלית גרידא, אלא מהותית (ראה בספרו של קדמי "על הראיות" מהדורת תש"ע בע"מ 1435). במקרה דנן, לא מצא בית המשפט כל טעם המצדיק להסתמך על עדותו היחידה של התובע, אשר כפי שיפורט, יכול היה להמציא ראיות התומכות בטענתו זו ובחר שלא להביאן.
התובע צירף לכתב התביעה רק את שלוש התמונות וטען כי אלו צולמו על ידו, הא ותו לא. בסעיף 10 לתצהירו טען התובע כי התמונות צולמו על ידו ותשליל התמונות המקוריות נמצא בחזקתו. דא עקא שכבר בראשית חקירתו בבית המשפט נשאל האם צילם את התמונות במצלמה דיגיטלית והשיב בחיוב. למעשה, אישר התובע כי אין המדובר כלל בצילום בפילים עם תשליל. אף כי אין חובה שבדין לצרף את התשליל דווקא, הרי המדובר כאמור בעדות יחידה של בעל דין, ויש בסתירה זו (בין האמור בתצהיר לעדות), כשלעצמה, כדי להטיל ספק במהימנותו של התובע באופן שלא יאפשר הנמקה מדוע יש להסתמך דווקא על עדותו היחידה כאילו הוא צילם את התמונות.
זאת ועוד, התובע יכול היה להגיש ראיות התומכות בגרסתו כי הוא זה שצילם את תמונות התביעה והוא לא עשה כן: התובע טען בחקירתו כי הוריד את התמונות מהמצלמה הדיגיטלית למחשב האישי שלו ושלח אותן בדוא"ל לאתרים חרדיים לשם פרסומם. אלא שגם את העתק הדוא"ל שנשלח לכאורה  לאתרים החרדיים, לא צירף התובע.
עוד עומת התובע עם תעודת הלידה של התמונה, וה"פיקס דטה", כלומר במצלמה ניתן לראות שעת צילום, מספר תמונה, איכות התמונה (כמות הפיקסלים) וכו'. התובע אישר כי את הנתונים הללו ניתן היה לראות במצלמה וכי הם או חלקם, מצויים במחשב שלו. אולם חרף זאת ולמרות יכולתו להציג את אותה תעודת הלידה של התמונה, אשר הייתה תומכת בטענתו כי הוא זה שצילם את התמונות, בחר התובע שלא להציגה.
אם לא די באמור,התובע אישר בחקירתו כי האתרים החרדיים שאליהם העביר את התמונות נוהגים לציין כי המדובר בתמונות שצילם התובע. אלא שגם כאן לא טרח התובע להציג אסמכתא לפיה מי מבין האתרים שאליהם העביר את התמונות, פרסם את התמונות עם קרדיט כלשהו.
אי הצגת ראיות כאמור עומדת כנגד טענת התובע כי הוא זה שצילם את התמונות. החזקה הראייתית בדבר הימנעות צד מהבאת ראיה רלוונטית, קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד.
 עוד תמוה כיצד לא טרח התובע לשתול בתמונות אלה סימן מים, בשעה שאישר כי לרוב כאשר הוא מעוניין בהפצת התמונות עם קרדיט בלבד וללא תמורה הוא נוהג לשתול חותמת מים. תמונות אחרות של התובע שבהן נחזים סימני מים- הוגשו.
משאין חולק כי תמונות רבות מהאירוע פורסמו והופצו באתרים שונים ולאור האמצעים הטכנולוגיים הקיימים כיום, וכשהצילום הינו דיגיטלי, אין די בהצגת תמונות התביעה כדי להוכיח שהתובע הוא שצילם אותן והוא יכול היה להשיג קבצים דיגיטליים של התמונות, גם אם לא הוא צילם אותן במקור בעצמו. משהתובע לא הציג כל ראיה (מיחשובית, או אחרת), כי קובץ המקור הינו קובץ שבוצע במצלמה שלו,לא ניתן להתבסס על עדותו היחידה לצורך קביעת זהות יוצר תמונות התביעה.
על כן נפסק כי דין התביעה להידחות כבר מהטעם שהתובע כלל לא הוכיח שהוא זה שצילם את תמונות התביעה.

אין זהות בין תמונת המקור לתמונה הנטענת כמפרה

בית המשפט הוסיף כי למעלה מן הצורך כי, גם אם היה התובע  מוכיח כי הוא זה שצילם את תמונות התביעה,לא שוכנע בית המשפט שהמדובר באותן תמונות שפורסמו בעיתון.
עיון בשלוש התמונות, תוך השוואתן לאלו שפורסמו בעיתון מעלה כי לגבי השתיים האחרונות זוויות הצילום שונות והמדובר בתמונות שונות.
התובע טען כי כי: "במחשב אפשר להזיז ולעשות בכל זווית אפשר לשחק איתו כמו בפוטושופ" (עמ' 10 שורות 12-10). נפסק כי בית המשפט איננו מומחה לצילום ואין די בעדות התובע כדי לתמוך במסקנה שמדובר באותן תמונות בהן נערכו שינויים, מה עוד שהתובע לא היה החלטי כשנשאל באופן ספציפי האם נעשתה עריכה וכל שהשיב היה שאינו יודע.
משקיים הבדל כה רב בין התמונות, אין די בהשערה שהעלה התובע כדי לקבוע כי מדובר באותן תמונות. אדגיש כי ברי שבחירת רקע הצילום, מיקוד התמונה, הזווית, בחירת העדשה המתאימה, האור המתאים וכדומה, הם יסודות מקוריים ויצירתיים פרי הצלם וידו האמונה לפיכך, די בכך שנתונים אלו שונים בין התמונות,על מנת לשלול הגנת החוק במקרה זה.
בנוסף נפסק כי תמונה 1, אכן נראית זהה בפרסום בעיתון לתמונה 1 שצורפה לתביעה.

שימוש הוגן בזכות יוצרים

למעלה מן הצורך (שכן דין התביעה להידחות), הוסיף בית המשפט כי למרות שלא מצא כי אילו היה התובע מוכיח טענותיו (מה שלא עשה), הייתה עומדת לנתבעת הגנה.
בתמצית ציין בית המשפט כי אילו היה התובע מוכיח טענותיו, הרי בניגוד לטענת הנתבעת בסיכומיה לא הייתה עומדת לנתבעת הגנת סעיף 19(א) לחוק. בהתאם לסעיף 19(א) לחוק, השימוש ביצירה יהא בגדר שימוש הוגן, אם הוא נעשה למטרות כגון לימוד עצמי, מחקר ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, חינוך והבאת מובאות. הפרמטרים לקביעת בחינת הוגנות השימוש ביצירה במקרים אלו הם המנויים בסעיף 19 (ב) לחוק: מטרת השימוש, היקפו, השפעתו על ערכה של היצירה ואופייה של היצירה.
בע"א (ת"א)  3038/02  זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית [פורסם בנבו] כבר נקבע, כי כדי שהמשתמש יוכל לטעון לשימוש הוגן, עליו ליתן קרדיט מתאים לבעל היצירה ולאזכר את שמו כבעל הזכויות ביצירה. כן ראה: ת"א 32932-05-12 רחמני ואח' נ' הטלוויזיה החינוכית הישראלית מדינת ישראל משרד החינוך ואח' [פורסם בנבו]; ת"א (י-ם) 3560/09; 3561/09 אבי ראובני נ' מפה מיפוי והוצאה לאור בע"מ (פורסם בנבו)).
אמנם היו מקרים בהם קבע ביה"מ כי למרות אי מתן הקרדיט לא תישלל הגנת השימוש ההוגן, אולם היה זה במקרים חריגים ולא במקרה של פרסום באמצעי תקשורת רווחי כגון עיתון.(ראה לדוגמא, במקרה שבו הפרת זכות היוצרים נעשתה למטרה חינוכית לימודית (ת"א 8211/09 דן פורגס נ' בית חינוך תיכון גליל מערבי [פורסם בנבו]).כאמור, נקבע כי כאשר עסקינן בחברת תקשורת הפועלת למטרות רווח, או במקרה שהמפר הינו מי שעיסוקו בפרסום ובהוצאה לאור והוא מודע לנושא זה, אין מקום להניח כי פרסומו של הצילום ללא מתן קרדיט לצלם, נעשה בתום לב. ראה : ת"א (מחוזי ירושלים) 45542-12-11 רחמני נ' אלג'זירה אנטרנשיונל לימיטד בע"מ, [פורסם בנבו], ת"א(ת"א)69995/04 ערד נ. משכל הוצאה לאור,ת"א (ת"א) דורפמן נ. ידיעות תקשורת בע"מ, [פורסם בנבו].

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

נפסק כי גם אילו היה מוכח שהתובע צילם את תמונות התביעה, הרי לאור העובדה שהתמונה היחידה שקיימים לגביה סימנים זהים בפרסום, הינה תמונה מס' 1, הרי שבכל מקרה לא היה זכאי התובע לפיצוי הנתבע.
במקרה כזה היה התובע זכאי לפיצוי הן בגין הפרת זכות יוצרים והן בגין הפרת זכותו המוסרית (ראה בעניין סעיף 45 לחוק) וכמפורט לעיל, לא היה מקום לקבוע גם לגבי הפרת הזכות המוסרית שקיימת הגנת תום לב שכן תום לב אינו היתממות ונקבע כאמור, כי כאשר מפר מהסוג דנן נמנע מלברר מי הוא בעל זכויות היוצרים, אין הוא זכאי לחסות תחת כנפי הגנת סעיף 58 לחוק.
יחד עם זאת, גובה הפיצוי נתון לשיקול דעתו של ביה"מ ללא שנקבע רף מינימום כבעבר. בסעיף 56 (א) לחוק נקבע כי ביה"מ רשאי לפסוק בשל כל הפרה סכום שלא יעלה על 100,000 ₪,אך המחוקק לא הגביל בסכום המינימום, כשסעיף 56(ג) מבהיר: "לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת." וסעיף 56(ב) מפרט את הקרטריונים לקביעת סכום הפיצוי:
"בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע."
בית המשפט ציין כי אף שלגבי 2 ההפרות(זכות יוצרים וזכות מוסרית), אין צורך בהוכחת נזק, הרי שזאת בכפוף לכך שלא יקבל הניזוק כפל פיצוי בגין נזק זהה. (ראה ע"א 2790/93 Robert E. Eisenman נ' אלישע קימרון, פ"ד נד(3), 817).
כאמור, סעיף 56 קובע כי בקביעת שיעור הפיצויים רשאי בית המשפט לשקול, בין היתר את היקף ההפרה ומשך הזמן בו בוצעה , את חומרתה, את הנזק הממשי שנגרם לתובע להערכת בית המשפט, את הרווח אשר צמח לנתבע מההפרה להערכת בית המשפט, את מאפייני פעילותו של הנתבע, את טיב היחסים בין הנתבע לתובע ואת תום ליבו של הנתבע.
נפסק כי היקף ההפרה במקרה דנן אינו גדול-פרסום אחד של תמונה אחת בעיתון מקומי (תפוצה יחסית נמוכה המופנית לקהל החרדי). מאפייני ההפרה אינם מצויים ברף הגבוה. אדרבה, לנוכח המפורט לעיל, מאפייני ההפרה מצויים אף ברף הנמוך ובית המשפט לא התרשם כי צמח לנתבעת רווח ממשי מההפרה. בעניין זה ציין בית המשפט כי בהתאם לעדויות הנתבעת שוכנע כי אילו אכן היה מדובר בתמונות התובע, הייתה הנתבעת מציינת זאת כפי שנהגה בעבר עת עבד התובע עימה ואף משלמת לו את התשלום (הזעום) שנהג לקבל בעבר ,עת העביר לה תמונות מטעמו.
על כן נפסק כי אילו היה התובע מוכיח את טענתו כי צילם את תמונות התביעה וכי תמונה 1 שפורסמה בעיתון היא אותה תמונה, היה נפסק לו פיצוי שאינו עולה על 5,000 ₪.
שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?