ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו מיום 25.3.2008 בת"א 2062/02 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ע' בנימיני.

העובדות: הערעור הוגש על ידי אולפני הרצליה כנגד ברקי פטה המפריס ישראל ונדון בבית המשפט העליון בפני השופטים: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין, כבוד השופט ס' ג'ובראן, כבוד השופט נ' הנדל. ביום 4.4.2012 ניתן פסק הדין בערעור.

תוצאות ההליך: הערעור התקבל באופן חלקי, במובן זה שהסעד בדבר הזכאות לפיצוי סטטוטורי, מבוטל. יתר הסעדים נותרים בעינם.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

העברת הבעלות בזכות יוצרים ודרישת הכתב

על פי סעיף 5(2) לפקודת זכות יוצרים (בדומה לסעיף 37(ג) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007) לשם העברה של זכות יוצרים יש צורך במסמך בכתב. אכן, הפסיקה קבעה שעל אף לשון הסעיף: "כל העברה או נתינה כאלה לא יהא כחן יפה אלא אם כן נעשו בכתב ונחתמו על ידי בעל הזכות שחלו בה ההעברה או הנתינה או על ידי בא כחו המורשה כהלכה" (אין מדובר בדרישה קונסטיטוטיבית אלא ראייתית גרידא (ע"א 520/80 רוזנברג נ' רובינשטיין, פ"ד לח(1) 85, 98).

ברם, אף דרישה ראייתית דרישה כבדת משקל היא. זאת במיוחד כאשר העברת הזכויות הנטענת היא מכוח הסכם מסוים, שפרשנותו היא העומדת לדיון – יש להראות היכן מצוינת העברת הזכויות במסגרת ההסכם.

בענייננו, עיון בחוזה לאורכו ולרוחבו אינו מגלה כל סימן להעברת בעלות בזכות היוצרים ביומנים.

פיצויי ללא הוכחת נזק

סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים, שכותרתו "פיצויים ללא הוכחת נזק", קבע בעת המדוברת כדלהלן:

"לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-500 שקלים ולא יעלה על 30,000 שקלים; שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בצו לשנות את השיעורים האמורים".

הנשיא מ' שמגר, ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל פ"ד מו(2), 254, קבע קוים מנחים בפרשנותו של הסעיף האמור. לדבריו:

"ההסדר נועד לאפשר לתובע מכוח זכות יוצרים, לאחר שהוכיח כי הוא זכאי לתבוע לפי זכות זו, ולאחר שהוכיח דבר הפרתה של הזכות בידי הנתבע, לתבוע פיצוי בגין ההפרה ללא צורך בהוכחת הנזק הממשי. סעד זה ניתן כאמור בסעיף, לפי בקשת התובע (ובכפוף לשיקול דעת בית המשפט), אשר רשאי לבחור בפיצוי, כאמור, משיקוליו שלו: יכול ותובע יבקש נזקיו הממשיים כפי שהוכחו ויכול ותובע יבקש סעד של הפיצוי הסטטוטורי. אומנם, כפי שנאמר בדברי ההסבר, ההסדר נועד בעיקר למצבים בהם לתובע יש קשיים להוכיח את נזקו הממשי, אולם זהו עניין סובייקטיבי ולטעמי אין הגיון במניעת הפעלתו של הסעיף גם כשהתובע יכול היה לנסות ולהוכיח נזקו אך בוחר להסתפק בפיצוי הסטטוטורי… פרשנות זו תואמת גם עקרונות יסוד בהגנה על זכות היוצרים, המשלבים בין מטרת הפיצוי של התובע, לפי עקרונות נזיקיים, לבין המטרה בדבר הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים… ההיבט ההרתעתי בא לידי ביטוי, למשל, בייחוס חשיבות למצבו הנפשי של המפר בקביעת הפיצויים… ההיבט ההרתעתי עולה גם מקביעת סכום פיצוי מינימלי בסעיף 3א, הוראה אשר בדרך כלל מוכרת רק בתחום המשפט הפלילי".

הפיצוי הסטטוטורי איננו זהה לפיצויים עונשיים. בנושא הפיצויים הסטטוטוריים בגין הפרת זכות יוצרים, שיקול ההרתעה צועד יד ביד עם הכרה בקושי בתיקים מסוימים להוכיח את הפיצוי בדרכים רגילות.

שלילת פיצוי סטטוטורי

הטלת פיצוי סטטוטורי מלא או אף חלקי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. מקיומו של השיקול ההרתעתי נגזר, שככל שההפרה בוטה יותר, כך מוצדק יותר לערוך שימוש בפיצוי הסטטוטורי. בענייננו אין מדובר בהתנהגות בוטה ורומסנית, אלא במחלוקת ארוכת שנים בין שותפים. הצדדים השכילו להציב גבולות למחלוקת שביניהם, ולהסדיר את התנהלותם, ובמצב שכזה אין לראות בשימוש ביומנים משום פגיעה שהרציונאל ההרתעתי תקף לגביה. זאת במיוחד כאשר אף ברקי איננה טוענת שאין ביכולתה להוכיח את נזקיה בדרך הרגילה.

בהקשר זה, ראוי לתת משקל גם להשתהותה של ברקי בהגשת התביעה. הדבר מפחית את מידת הבוטות של ההפרה.

יש להוסיף, כי אף שחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 אינו תקף בהפרות בהם עסקינן, ניתן לשאוב השראה מסוימת מהוראותיו. סעיף 56 לחוק קובע מספר שיקולים שניתן לשקול בקביעת פיצויים ללא הוכחת נזק:

"(א)      הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.

(ב)        בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:

(1)        היקף ההפרה;

(2)        משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;

(3)        חומרת ההפרה;

(4)        הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;

(5)        הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;

(6)        מאפייני פעילותו של הנתבע;

(7)        טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;

(8)        תום לבו של הנתבע ".

בין השיקולים מצויים חומרת ההפרה, טיב היחסים שבין הנתבע לתובע ותום לבו של הנתבע. כמדומה ששיקולים אלה, הגם שהחוק המונה אותם אינו תקף ביחס למקרנו, רלוונטיים המה, ומטים את הכף במקרה דנא לכך שלא יוטל פיצוי סטטוטורי.

מדובר במערכת יחסים ארוכת שנים שכללה מחלוקת באשר להעברתן של הזכויות ביומנים, והמשך השימוש בהם על ידי המערערים הוכר במידה מסוימת במסגרת הסכם הפשרה, כאשר לכך מצטרפת ההשתהות המכוונת במשך שמונה שנים בהגשת התביעה ויכולת להוכיח נזק ממשי במסלול הרגיל.

על כן נפסק כי במקרה הנדון, אין מקום להטלת פיצוי סטטוטורי .

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?