https://pixabay.com/en/camera-photography-digital-lens-991619/
https://pixabay.com/en/camera-photography-digital-lens-991619/

תביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ונדונה בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 9.3.2017 ניתן פסק הדין בתיק.

הצדדים: התובע: עודד נצר נגד הנתבעת: סוקוניק ושות' בע"מ

העובדות: עובד לשעבר בחברה טוען כי החברה עשתה שימוש מסחרי בזכויות היוצרים והקניין שלו, ללא הסכמתו ובניגוד להסכם סודיות וזכויות יוצרים, שנחתם בין הצדדים, באופן המקנה לו זכות לסעדים כנגדה.

התובע טוען כי העביר למחשבו בחברה "תיק עבודות", שכלל עשרות צילומים של דוגמאות ועבודות, אותן הפיק או צילם לפני תחילת עבודתו בחברה וברגע שפוטר היה על החברה להפסיק כל שימוש ביצירות אלו וזאת לטענתו בהתאם ל"כתב התחייבות לשמירת סודיות, זכויות קניין ואי-תחרות" שנחתם בין הצדדים.

לדברי התובע, הנתבעת הפרה את זכותו הקניינית והמוסרית ביצירות והתעשרה על חשבונו. לפיכך עתר התובע לצו מניעה קבוע כנגד הנתבעת, כי תימנע מלעשות שימוש ביצירות בכל דרך; וכן דרש לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 10,000 ₪ בגין הפרת זכויותיו המוסריות; להורות לחברה ליתן חשבונות ופירוט לעניין השימוש ביצירותיו והרווחים שהפיקה מהן; לחייב את הנתבעת בתשלום בסך של 200,000 ₪ בגין פגיעה בזכויותיו הקנייניות ובגין עשיית עושר ולא במשפט.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. בית המשפט לא קיבל את טענת התובע ביחס להסכם הסודיות ואולם קבע כי זכויות היוצרים של התובע הופרו.

נפסק כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפרת זכות היוצרים שלו וזכותו המוסרית אך ורק ביחס לתקופה שתחילתה ביום שליחת מכתב הדרישה להסרת התמונות, ועד ליום הסרתן בפועל וזאת בסך 7,500 ₪.

בנוסף ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעת לעשות שימוש ביצירותיו הקודמות של התובע.

בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

התנאים לקיום זכות יוצרים

סעיף 4 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן: "החוק") קובע את התנאים לקיום זכות יוצרים ביצירה. בין היתר, מציין החוק רשימה סגורה של סוגי יצירות והן "יצירה ספרותית, יצירה אומנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוזיקלית" וקובע כי ההגנה תינתן אך ורק ליצירה מקורית אשר קובעה בצורה מוחשית.

הנתבעת לא חלקה בכתב הגנתה על טענת התובע, לפיה יש לו זכות יוצרים ביצירות בהן עשתה שימוש.

מתן רשות לשימוש בזכויות יוצרים

הנתבעת טענה כי התובע נתן לה את רשותו המפורשת אף לאחר פיטוריו, לעשות שימוש בתמונות ללא הגבלת זמן, והוא זה שהעלה את אותן תמונות לאתר האינטרנט של החברה.

התובע טען כי הנתבעת לא הוכיחה קיומו של הסכם כלשהו בכתב, לעניין זכותה לעשות שימוש בקניינו הרוחני של התובע, ומפנה בעניין זה לסעיף 37(ג) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח- 2007.

בית המשפט העליון פסק לא אחת, כי דרישת הכתב בחוק זכות יוצרים איננה דרישה מהותית אלא דרישה ראייתית (ראו ע"א פרץ הנ"ל; ד"נ 2/84 רוזנברג נ' רובינשטיין, פ"ד ל"ח(3) 689 (1984); ע"א 4600/08 האולפנים המאוחדים בע"מ נ' ברקי פטה המפריס ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (4.4.2012); רעא 8626/13 יוסף טאובר (תבור) נ' ישראל 10 – שידורי הערוץ החדש בע"מ [פורסם בנבו] (5.5.2014)).

אשר על כן, פסק בית המשפט כי השאלה הדרושה להכרעה היא האם הנתבעת עמדה ברף הראייתי הנדרש להוכיח, כי התובע נתן לה את הסכמתו ואת רשותו לעשות שימוש ביצירותיו.

לעניין זה פסק בית המשפט כי התובע נתן את הסכמתו, כי הנתבעת תעשה שימוש ביצירותיו, עם הקמת אתר האינטרנט, וכל עוד עבד בחברה. לאחר שסיים לעבוד בחברה, פנה התובע בדרישה להסיר את יצירותיו, ועל כך לא חלוקים הצדדים. על כן נפסק כי אין יסוד לטענת הנתבעת, כי התובע התיר לה לעשות שימוש ביצירות גם לאחר פיטוריו, אלא דרש את הסרתן מהאתר החדש. מרגע שנשלחה הדרישה להסרת התמונות, הן הוסרו לאחר פרק זמן של כחצי שנה עד שנה, כדברי מר דני סוקוניק.

יצירה שנוצרה בידי עובד

נפסק כי התובע התחמק מלערוך הבחנה בין יצירות אותן יצר קודם לתקופה בה עבד בחברה, לבין אלה שנוצרו במהלך עבודתו שם.

באופן רגיל, הבעלות הראשונית בזכות היוצרים ביצירה שייכת ליוצר, כך מורה סעיף 33 לחוק, הקובע כי: "היוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה".

חריג לכך הוא יצירות שנוצרו תוך כדי עבודה אצל אדם אחר, ובלשון סעיף 34 לחוק: "מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת".

בענייננו, לא "הוסכם אחרת", שכן כאמור, התובע לא הצליח להוכיח, כי הסכם הסודיות שצורף לתביעה (המקנה לו זכות בלעדית ביצירות) הוא ההסכם עליו חתמו הצדדים, ולכן אין לו תוקף מחייב כלפי החברה. משכך, נפסק כי הנתבעת היא בעלת זכויות היוצרים בתמונות שיצר התובע במהלך עבודתו בחברה, כאמור בסעיף 34 לחוק.

על כן נפסק כי כל אחד מן הצדדים נשאר בעל זכויות היוצרים ביצירות, בהתאם לזכויותיו המקוריות. התובע הוא בעל זכות היוצרים באותה תמונה שיצר לפני שהחל לעבוד בחברה, ואילו התובעת היא בעלת זכות היוצרים בכל התמונות שיצר התובע לצורך עבודתו ובמהלכה- כלשון סעיף 34 לחוק.

הזכות המוסרית

הזכות המוסרית המעוגנת בסעיפים 45 ו-46 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, היא זכות אישית, המעניקה תוקף לקשר המיוחד שבין יוצר ליצירתו. הזכויות העיקריות המרכיבות את הזכות המוסרית הן הזכות לייחוס, המבטיחה כי היצירה תיוחס ליוצרה, והזכות לשלמות היצירה, המבטיחה את זכות היוצר להתנגד לסילוף, פגימה, שינוי צורה או פעולה פוגענית ביצירתו אשר יש בה כדי לפגוע בכבודו או בשמו.

סעיף 45(ב) לחוק קובע, כי הזכות המוסרית עומדת בפני עצמה, ואיננה מותנית בבעלות על זכות היוצרים.

הנתבעת אינה חולקת על כך שלתובע זכות מוסרית ביצירות, בין אלה שנוצרו לפני תחילת עבודתו ובין אלה שנוצרו במהלך עבודתו בחברה.

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

סעיף 56(א) לחוק קובע כך: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".

סעיף 56(ב) לחוק קובע, כי בקביעת הפיצויים, רשאי בית המשפט לשקול שיקולים כגון היקף ההפרה; משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; חומרת ההפרה; תום לבו של הנתבע ועוד.

נפסק כי התובע לא מיהר להעמיד את הנתבעת על טעותה ולא דרש באופן מפורש כי לא יעשה שימוש ביצירות לאחר פיטוריו.

על כן נפסק כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפרת זכות היוצרים שלו וזכותו המוסרית אך ורק ביחס לתקופה שתחילתה ביום שליחת מכתב הדרישה להסרת התמונות, ועד ליום הסרתן בפועל.

לאור האופן המעורפל בו הובאה דרישתו של התובע לפיצויים, נפסק כי התובע זכאי לפיצוי גלובלי בסך 7,500 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים שלו ביצירות שנוצרו לפני תחילת עבודתו בחברה ועשיית עושר ולא במשפט, לתקופה שבין חודש יולי 2012, אז דרש להסיר את היצירות, לבין המועד שבו הן הוסרו בפועל- כשנה לאחר מכן.

מתן חשבונות

בית המשפט לא מצא מקום לחייב את הנתבעת במתן חשבונות לתובע, לאור העובדה שהתובע עצמו נמנע מלנקוב במספר היצירות.

 

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?