תביעת הפרת זכות יוצרים שהוגשה על ידי חברת בי.אין און ליין כנגד שי לב ארי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופטת אסתר שטמר. ביום 18.6.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה שעניינה הפרת זכויות יוצרים באינטרנט בצילומים, התובעת טענה כי תצלומיה הועלו לאתר היכרויות באינטרנט בשם Myclick, שהנתבע הוא בעליו. התובעת טוענת כי הנתבע העלה או איפשר לאחרים להעלות לאתר שלו תמונות ששייכות לה, ללא הרשאתה.
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי התובעת התירה למשתמשים לעשות שימוש בתמונות ובנוסף נפסק כי הנתבעת פעלה לפי נוהל "הודעה והסרה" ועל כן אין לה חבות בנסיבות העניין.
נפסק כי התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת בא כוחו בסכום של 15,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בתובענה:

הגנת זכות יוצרים על תמונות 

צילום הוא "יצירה אומנותית" לפי ההגדרה בסעיף 1 בחוק זכות יוצרים. גם הצילום התיעודי יכול לחסות תחת הגנת זכות יוצרים:
"אמנם, הצלם התיעודי אינו מביים את נושא צילומו, אולם אין בכך כדי לשלול את קיומה של מקוריות ושל יצירתיות בצילום התיעודי. אין להלום צמצום המקוריות למעשה של ביום. המקוריות יכולה להתבטא בהיבטים רבים ושונים כמו בחירת התזמון הנכון; בחירת זווית הצילום והתאורה, המרחק מהנושא, מיקוד התמונה, בחירת הרקע לתמונה וטכניקת הצילום; עיצוב הצילום, משחקי האור והצל, ההדגשים המגוונים ועצם בחירת הנושא וסידורו. בכל צילום העומד בדרישת המקוריות המינימלית קיימת טביעת עינו הייחודית של הצלם…בצילום הפשוט ביותר וחסר היומרה יש יותר מקוריות מאשר ביצירות לקט, אשר זוכות מצידן להגנה" (רע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף בפסקה 11 [פורסם בנבו] (28.8.2012)).
בענייננו נפסק כי בחירת נושא הצילום וזוית הצילום, "תפישת הרגע", משחקי האור והצל ועיבוד התמונה לאחר הצילום ראויים להגנת חוק זכות יוצרים.

הבעלות בזכות היוצרים בתמונות 

נפסק כי התובעת אוחזת בזכויות היוצרים בתמונות.
סעיף 33(1) בחוק זכות יוצרים קובע: "היוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה".
בפסק הדין בעניין ויינברג נאמר כך:
"באופן רגיל, הבעלות הראשונית בזכות היוצרים ביצירה שייכת ליוצר (ראו סעיף 5(1) לחוק וסעיף 33 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: החוק החדש). חריגים לכך הם למשל יצירות שנוצרו תוך כדי עבודה אצל אדם אחר (סעיף 5(ב) לחוק הקודם; סעיף 34 לחוק החדש) או, לפי החוק החדש, יצירות שהן דיוקן או צילום של אירוע פרטי (אשר הבעלות בזכות היוצרים שלהן תהיה למזמין, אלא אם הוסכם אחרת. ראו סעיף 35 לחוק החדש)…".
בענין ויינברג הובהר כי זכות היוצרים בצילום של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין היא של הצלם, וכי הרשאה שנתנו יורשיו של ראש הממשלה המנוח לשימוש בתצלום המסוים לצורך הטבעת מדליה לזכר מר רבין ז"ל – לאו הרשאה היא, שכן לא ניתנה מאת בעל זכות היוצרים.
סעיף 35 (ב) בחוק זכות יוצרים קובע:
"ביצירה שהיא דיוקן או צילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה הוא המזמין, אלא אם כן הוסכם אחרת".
החריג של צלום שמצולם בארוע משפחתי או ארוע פרטי אחר, שבו זכות היוצרים הראשונה היא של המזמין, מלמד כי בנסיבות מיוחדות אלו, הזכות לפרטיות גוברת על זכות היוצרים הראשונית (דברי הסבר לסעיף 35 (ב) להצעת חוק זכות יוצרים, התשס"ה– 2005, ה"ח הממשלה מס' 196 בעמ' 1131).
כאשר אין מדובר בארוע משפחתי או פרטי – חוזר הדיון לפי הכללים שלעיל, והזכות בתמונה היא לצלם שצלם את התמונה – ת"א (מחוזי נצ') 26485-09-11 קייקי כפר בלום ובית הלל ש.מ. נ' צוק מנרה בע"מ פסקה 18 [פורסם בנבו] (30.12.2012)).
בע"א 68/56 הלן רבינוביץ נ' יצחק מירלין, פ"ד יא 1224, 1227 (1957) נדונה הסכמה בע"פ שהסכימה רקדנית בלט עם שני צלמים כי יצלמו אותה, ויפרסמו את התמונות. הצלמים השתמשו בצילום להדפסת כרטיסי ברכה ללא ציון שמה של הרקדנית.
בהסתמך על סעיף 5(1) בחוק זכות יוצרים, 1911 ("החוק הישן") קבע בית המשפט כי הזכות שייכת למזמין. הואיל והרקדנית לא הזמינה את הצילום, ולא נתנה תמורה בעלת ערך בגינו, והיחסים בינה לבין הצלמים "לא היו יחסי לקוח הפונה אל צלם ומשלם לו כסף….אלא, כאמור לעיל, צילומים אלה הוכנו לתועלתם ההדדית של שני הצדדים" – נקבע כי הצלמים הם בעלי זכות היוצרים.
כלומר, במקום שלא היתה הזמנה מראש, זכות היוצרים בצילום היא ליוצר, גם אם המצולם ידע שמצלמים אותו (עניין קייקי כפר בלום בעמ' 8-10). פסק הדין בעניין רבינוביץ מתייחס אמנם לחוק הישן אולם החוק החדש לא שינה פסיקה זו (טוני גרינמן זכויות יוצרים כרך ב 501 (מהדורה שנייה, 2008)).
בענייננו נפסק כי אין מדובר בצילום ארוע פרטי; והצילומים נוצרו ביוזמת הצלמים, ולא לפי הזמנה ועל כן התמונה היא בבעלות הצלם.

זכותו של המצולם בצילום

זכותו של המצולם בצילום דיוקנו שרירה וקיימת במישור משפטי אחר, מישור הגנת הפרטיות. כלומר, שזכות היוצרים מוגבלת מעצם ההגבלות של הגנת הפרטיות. כך, יתכן שלמרות שהצלם אוחז בזכות היוצרים, הוא לא יוכל לפרסם את הצילום אלא בהסכמת המצולם. בית המשפט העליון התיחס לכך בענין ויינברג, בקבעו:
"לעומת היוצר, האדם המצולם בתמונה אינו מקבל, במקרה הרגיל, זכות יוצרים ביצירה. זכותו של המצולם בקשר ליצירה יכולה לבוא לידי ביטוי בהקשרים אחרים – כך, אם היה ביצירה דבר הפוגע בזכותו של המצולם לפרטיות, או להבדיל, בזכותו לפרסום, הזכות לשלוט בשימוש המסחרי הנעשה בשמו, בדמותו או בקולו (ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314 (2004); Melville B. Nimmer and David Nimmer, Nimmer on Copyright §2.08 E (2012) (להלן: Nimmer))…" .(שם, בפסקה 9).

זכות היוצרים של מעביד ביצירת העובד

סעיף 34 בחוק זכות יוצרים קובע: "מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת".
נפסק כי הצלמים הועסקו על ידי התובעת כקבלני משנה, ולא כעובדים שלה.
שלושה צלמים שמספקים שירותי צילום לתובעת הובאו לעדות. הצלמים הצהירו כי התמונות צולמו על ידם; כי שולם להם שכר עבור הצילום; וכי התובעת מחזיקה בהסכם העברת זכויות המקנה לה את זכויות היוצרים בתמונות.
זאת ועוד, התמונות הוצגו באתר הנתבע כשהן נושאות לוגו של התובעת שהוא סימן מסחר רשום. התובעת אוחזת בזכות לשמוש יחודי בסימן, לפי סעיף 46 בפקודת סימני מסחר וכן עומדת לתובעת החזקה שבסעיף 64(1) בחוק זכות יוצרים: "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה…".
ועל כן התובעת אוחזת בזכויות היוצרים בצילומים, בין משום החזקה בדבר הסימן הרשום שלא נסתרה; בין משום הסכמי העברת הזכויות עם הצלמים.

הפרת זכות היוצרים בפרסום פומבי

העמדה לרשות הצבור מוגדרת בסעיף 15 בחוק זכות יוצרים כ"עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם".
נפסק כי השאלה אם פרסום תמונות בדפים החסויים הוא שמוש פרטי, אישי, המותר לכל, בדומה להעמדת תמונות באלבום צילום, והזמנת מוזמנים אישיים לעיין בו – היא שאלה מעורבת של דין ועובדה.
שאלת הדין מתיחסת לאתרי ארוח בכלל, ואם הצבת התמונות בהן עונה על הגדרת העמדת היצירה לרשות הצבור, פעולה שהיא בגדר צבר הזכויות של בעל זכות היוצרים, ואם נעשתה – מהווה הפרה כאמור בסעיף 47 בחוק זכות יוצרים.
שאלת העובדה היא אם בנסיבות התביעה ניתן למשתמשים ולנתבע אישור להוריד את התמונות ולהציבן באתר של הנתבע, באופן שניתן יהיה להזמין אחרים לצפות בהן.
הנתבע הודה שאין מגבלה על כמות החברים שיכולים לצפות בתמונות, גם באותם עמודים חסויים – בתנאי שיאושרו על ידי המשתמש.
המלומד גרינמן סבור כי יש לפרש את המונח "ציבור" לעניין "העמדה לרשות הציבור" על פי המובן שניתן לו במסגרת זכות השידור. לפי פרשנות זו, המדובר בציבור שחורג מהתא המשפחתי הקרוב או מחוג סגור בעל מאפיינים דומים, שאינו נמצא במקום שבו עומדת היצירה לרשותו. אין זה חייב להיות הציבור בכללותו וגם העובדה שהגישה ליצירה התאפשרה למנויים בלבד, או שהיא מחייבת רישום לאתר או לשירות, אינה שוללת קביעה כי העמדת היצירה לרשות אלה שנרשמו לשירות היא העמדה לרשות הציבור (כרך א', בעמ' 313). עם זאת, במקום שהוא מתייחס ישירות לפרסום צלומים משפחתיים באינטרנט סבור המחבר כי יתכן לראות בכך שמוש הוגן באותן יצירות (טוני גריינמן– זכויות יוצרים כרך א', עמ' 443 (אך המחבר מבהיר כי הוא מבסס זאת על קביעת בית משפט אמריקני, שבאותו ענין לא התייחס לשאלת השמוש ההוגן אלא לשאלת תום הלב)).
נפסק כי לכאורה התקימו הן "העתקה" הן "העמדה לרשות הצבור", שתיהן פעולות אסורות לפי הוראות סעיף 47 בחוק זכות יוצרים. אך לענייננו דורש הסעיף התקיימות תנאי חשוב נוסף על מנת שהפעולות תהוונה הפרה של זכות יוצרים, והוא: שלא ניתנה רשותו של בעל זכות היוצרים (דרישה נוספת היא שאין מדובר בפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד' בחוק זכות יוצרים, שהוראותיו אינן חלות בעניננו).
לאור הראיות שהוצגו, נפסק כי סביר יותר לראות את התובעת כמי שנתנה למשתמשים רשות להעתיק את התמונות ולהעמידן לרשות הצבור (ככל שכך עשו), מאשר לראותה כמי שאסרה זאת.

האם התובעת התירה את השמוש שעשו המשתמשים בתמונות

נפסק כי קיים פער בין הצעת התובעת באתר להוריד את התמונות לבין האמור בתקנון; כאשר המשתמש אינו מחוייב לקרא את התקנון כלל; וכאשר קיימת התנגשות בולטת בין הוראות התקנון (איסור העתקה) לבין התמריץ שבעמוד הבית של התובעת (באמצעות לחצן ייעודי לשמירה)– נפסק כי התובעת לא עמדה בחובתה להוכיח אחד מתנאי סעיף 47 בחוק זכויות יוצרים: כי לא התירה את השמושים הנטענים בתמונות. משום כך, אין לראות בהעתקה ובהעמדת התמונות באתר ההכרויות של הנתבע משום הפרת זכות היוצרים של התובעת בתמונות.

אחריות אתר לתוכן המועלה על ידי גולשים

נפסק כי התמונות הועלו על ידי המשתמשים עצמם, ולא על ידי הנתבע.
מאחר והתמונות הועלו על ידי המשתמשים עצמם ולא על ידי הנתבע, אחריותו  של אתר – ככל שהיא קיימת – נובעת מהיותו בעל האתר שבו בוצעו ההפרות.
נפסק כי לא הוכח שום קשר ישיר של בעל האתר להפרות, לא עידוד להפרה, ואף לא כי הרויח מעצם הפרת זכות היוצרים. ועל כן נפסק כי מכל הסיבות הנ"ל אין לייחס לו אחריות ישירה להפרה.
בשלב זה עדיין לא חוקק בישראל חוק מקביל לחוק האמריקני בדבר הפרת זכות יוצרים באינטרנט, והצעת חוק מסחר אלקטרוני, תשס"ח-2008 עדיין לא נתקבלה. משום כך יופעלו גם בפסק דין זה כללי המשפט הפרטי (תא (מרכז) 567-08-09 א.ל.י.ס אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ נ' רוטר.נט בע"מ [פורסם בנבו] (8.8.11)). עם זאת רצוי להבחין בצרכים המיוחדים הנובעים מן הדיון ברשת האינטרנט, ולבחון את ההשלכות המיוחדות עליה (ניבה אלקין – קורן, המתוכים החדשים "בכיכר השוק" הוירטואלית", משפט וממשל ו (תשס"ג) 381, 387 – 402).
חוק זכות יוצרים הכיר בדוקטרינת ההפרה התורמת באופן חלקי במסגרת סעיף 49 בחוק, שקובע:
"המרשה לאחר, למטרת רווח, שימוש במקום בידור ציבורי לשם ביצוע פומבי של יצירה, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן לא ידע ולא היה עליו לדעת שהביצוע מהווה הפרה כאמור…". 
בע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ [פורסם בנבו] (20.6.2011), הכיר בית המשפט העליון בדוקטרינת ההפרה התורמת בזכויות יוצרים, בהתקיים תנאים ספציפיים ובאופן מוגבל למקרים חריגים בלבד (עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין נדחתה בדנ"א 5004/11 בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ נ' האוניברסיטה העברית בירושלים [פורסם בנבו] (11.9.2011)).
3 תנאים מצטברים נדרשים להכרה בהפרה תורמת של זכות יוצרים:
1. התקיימה הפרה ישירה.
2. המפר-התורם ידע על ההפרה הישירה.
"… לא ניתן להסתפק בידיעה קונסטרוקטיבית בלבד, אלא יש לדרוש כי גורם-הביניים ידע בפועל על השימוש המפר שנעשה ביצירה המוגנת……. הטלת אחריות מקום בו מדובר בידיעה-בכוח בלבד, תוביל להטלת אחריות רחבה מדי על גורמי-הביניים, ותפגע שלא לצורך בזכויותיהם לפעול בחופשיות בשוק ולהשתמש ביצירות המצויות במרחב הציבורי…. יחד עם זאת, אין הכרח כי תתקיים ידיעה קונקרטית באשר לכל עותק מפר" (סעיף 25 בפסק הדין).
3. ההפרה התורמת בעלת תרומה משמעותית וניכרת להפרה.
"התרומה לביצוע ההפרה, תבחן אם-כן בהתאם לנסיבות המקרה, ובהתחשב – בין היתר –בפעולותיו של המפר, לרבות פעולות שנקט בכדי לעודד את קיום ההפרה; במידת מעורבותו בשרשרת האירועים שהובילה להפרה; וביכולתו בנסיבות המקרה למנוע באופן אפקטיבי את קיומה של ההפרה תוך נקיטת אמצעים סבירים….אין אפוא דרישה כי פעולתו של גורם-הביניים היוותה תנאי הכרחי לביצוע ההפרה, אלא די בכך שהיה לו חלק אינטגרלי ומשמעותי בשרשרת האירועים שהובילה אליה"  (סעיף 26 בפסק הדין). 
בחינת השאלה אם לנתבע היתה אחריות תורמת להפרה מביאה לתשובה שלילית על פי מבחני פסק דין האוניברסיטה העברית:
התנאי הראשון – כאמור לעיל, לא הוכח כי המשתמשים הפרו את זכות היוצרים של התובעת בתמונות, משום הסכמתה לשמוש שעשו. ראוי להזהיר, אם כי הדבר אינו חל בעניננו, כי ניתן לראות הפרה ישירה גם כאשר המפר הישיר נהנה מהגנה לפי חוק זכות יוצרים, כדוגמת הגנת השמוש ההוגן (האוניברסיטה העברית, פסקה 24).
ניתן היה לעצור את הדיון כאן ולקבוע כי התביעה נגד הנתבע לא הוכחה. ואולם, התובעת טוענת כי היה על הנתבע לנטר את התכנים באתר. לשם כך אבחן את התנאים הבאים.
התנאי השני דורש מודעות בפועל של הנתבע להפרת הזכויות. ניתן להשיג אותה מודעות על ידי הודעה של בעל הזכויות ודרישה כי המפר התורם יסיר את היצירות המפרות.
הנתבע אכן פעל בהתאם לנוהל "הודעה והסרה", והסיר את התמונות מהעמודים הגלויים, סמוך לאחר שהתובעת הודיעה לו על ההפרה. התובעת כמובן אינה יכולה להתריע על הפרות בעמודים המוסתרים מעיניה. בנסיבות אלה, ועל מנת שיוכל הנתבע להתגונן בטענת "הודעה והסרה" טוענת התובעת כי עליו לפעול לניטור התכנים.
הנתבע טוען כי לא חלה עליו חובת ניטור; כי עלות הניטור גבוהה; וכי גם אם יופעל ניטור כזה, חברת הניטור אינה יכולה לקבוע אם הופרו זכויות יוצרים אם לאו (נוכח ההוכחה שהתובעת התירה למשתמשים שונים לעשות שמוש בתמונות, ובהעדר רישום מסודר של בעלי היתר אצל התובעת).
בת"א (מחוזי מרכז) 567-08-09 א.ל.י.ס אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ נ' רוטר. נט בע"מ [פורסם בנבו] (8.8.2011) יישם כב' השופט גרוסקופף את המבחנים שנקבעו בענין האוניברסיטה העברית בקשר לאחריות בעל אתר אינטרנט לקישורים שהוצבו בפורום גולשים, במסגרת האתר. נקבע כי במקרה הרגיל, לשם הוכחת התנאי השני בדבר ידיעת בעל האתר על קישור לאתר מפר, יש להפעיל נוהל התראה והסרה, ולבחון את התנהגות בעל האתר לאחר שניתנה לו התראה על קיום קישור לאתר המפר. מודעות כללית לכך שהגולשים נוהגים להציב קישורים לאתרים מפרים, אינה מקימה אחריות.
בהתאם לנוהל "הודעה והסרה", "מנהלי אתר אינטרנט לא ישאו באחריות לעוולה שבוצעה בפורומים על ידי הגולשים, כאשר ברגע שנעשתה פנייה ישירה אליהם בנוגע לחומר החשוד כמפר זכות כלשהיא, הם הסירו אותו תוך זמן סביר מקבלת ההודעה על כך" (ת"א (שלום ת"א) 64045/04 "על השולחן" מרכז גסטרונומי בע"מ נ' אורט ישראל עמ' 11 [פורסם בנבו] (10.5.2007); ד"ר שרה פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני 622-626 (מהדורה שלישית, 2008)). החוק האמריקני דורש עמידה בתנאים נוספים, והפעלתו אינה פותרת מהתלבטות. עדות לקושי שבבחינת אחריותו של בעל אתר ארוח לתוכן שמתפרסם באותו אתר, ולקושי שבהפעלת נוהל הודעה והסרה שנקבע בחוק האמריקני עולה מסדרת החלטות של בתי המשפט, האחרונה שבהן החלטת בית המשפט המחוזי במחוז הדרומי של ניו יורק, מיום 18.4.2013, Viacom International Inc. v. Youtube Inc. no.7-cv-02103, שנוגעת לאחריות Youtube לתוכן שמעלים משתמשים לאתר (תוכן שמפר את זכויות Viacom בסרטים). בהחלטה האחרונה בינתיים (שהוגש עליה ערעור) נקבע שYoutube אינה חייבת בחיפוש תוכן מפר כאשר לא ניתן להבחין בין התוכן המפר לכזה שאינו מפר את זכות היוצרים של התובעת.
בפסק הדין בת"א (מחוזי מרכז) 10695-09-09 Nav N Go Kft נ' דימיטרי גולצמן [פורסם בנבו] (6.9.2011) (הוגש ערעור – ע"א 7950/11) [פורסם בנבו] סברתי כי ראוי לאמץ את נוהל הודעה והסרה, ולו על מנת להפחית את הנזק שנגרם בגין ההפרה. בעל הזכויות הנפגע אינו יכול לשקוט על השמרים בראותו הפרה, ולתבוע את נזקיו בבית המשפט, מבלי להתריע על כך קודם לכן כלפי מי שהוא טוען נגדו להפרה תורמת.
בנסיבות המקרה, סבר בית המשפט כי אין להטיל על הנתבע חובה לאיתור ההפרות בעמודים החסויים: הטלת חובת חיפוש ההפרות על ידי הנתבע, באמצעות זחל מתאים או בכל אמצעי טכנולוגי אחר, מסיטה את נוהל הודעה והסרה מן הנתיב המקורי שלו: כל כולו של הנוהל מטרתו פתרון מיידי במקרים שבהם בעל האתר אינו יודע על הפרות שמתרחשות באתר. אם יחוייב בעל האתר לחפש את ההפרות, משמעות הדבר שיחוייב לבחון ולדעת, לפחות קונסטרוקטיבית, את דבר ההפרה. זו הכבדה שעלולה ליטול מנוהל הודעה והסרה את התמריץ של בעל האתר לעמוד בו (ראו גם ענין א.ל.י.ס בסעיף 46 בפסק הדין).
השופט גרוסקופף אף הביע דעתו בענין א.ל.י.ס כי הטלת הפיקוח על בעל האתר אינה מוצדקת הן מבחינת היעילות הן מבחינת הצדק החלוקתי. הכלל החלוקתי הראוי הוא שבעלי זכות הקניין הם שישאו בעלויות ההגנה על קניינם מפני מפרים, ולא בעלי האתרים שאינם מפרים בעצמם (סעיפים 49-51 בפסק הדין).
באשר לתנאי השלישי, בענין א.ל.י.ס נקבע כי כשם שעצם בצוע ההפרה במקום שבשליטת הנתבע אינו מביא לייחוס תרומה ממשית ומשמעותית להפרה, כך גם באתרי האינטרנט, העובדה עצמה שבעל האתר שולט באתר שהוצב בו קישור לאתר המפר– אינה מלמדת על תרומה משמעותית להפרה. בעניננו, לא הוכח כי הנתבע פעל באופן אקטיבי לקידום ההפרה. תרומתו לביצוע העבירות מתבטאת בכך שלא מנע את הפרת הזכות ולא פעל באופן אקטיבי לעצור את ההפרה לכאורה שהתרחשה באתר שהוא בעליו (פרשת האוניברסיטה העברית, בפסקה 28). עצם קיומו של אינטרס כלכלי לנתבע באתר אינו ממלא את החסר בתנאי השלישי, של תרומה משמעותית להפרה.
שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?