תביעה בעילת הפרת סימן מסחר שהוגשה על ידי חברת PUMA  כנגד חברת סיטי ווש בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת דרורה פלפל. ביום 2-12-2013 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: Puma בעלת סימן מסחר רשום (דמות חתול מקפץ) בסוג 25 הכולל בגדי ספורט והנעלה. חברת סיטי ווש בע"מ, מייבאת פריטי לבוש בהם מוטבע חתול מקפץ בשם TIGRIS. סיטי ווש הגישה בקשה לרישום הסימן המעוצב ואולם הסימן בסופו לא נרשם (לאור התנגדות PUMA).
Puma טוענת כי יש בסימן (הלא רשום) סיטי ווש כדי להפר את סימן המסחר הסחר שלה תוך גניבת עין ביחס לסימנה ועל כן היא הגישה תביעה לקבלת צו מניעה ולפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪ או לפי צו למתן חשבונות.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לעשות שימוש בסימן. ניתן צו להשמדת המוצרים המפרים.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצויים בגין גניבת עין כאמור בסעיף 13 לחוק עוולות מיסחריות בגובה 100,000 ₪.
בנוסף ניתן צו למתן חשבונות לפיו הנתבעת תמסור לתובעת, דו"ח מנומק על-ידי רו"ח ביחס להיקף המכירות של המוצרים המפרים. והתיק נקבע לשלב ביניים, כולל התייצבות באי-כח הצדדים, על-מנת לבדוק ענין דו"ח רוה"ח.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪ פלוס מע"מ.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

מעמד החלטת רשם סימני המסחר

בהתאם לחוק לתיקון פקודות סימני מסחר (מס' 7), התש"ע-2010, החלטת רשם (או פוסק) בקניין רוחני, דינה כדין פסק דין של בית משפט שלום אשר הערעור עליה הוא לבית המשפט המחוזי.
בהתייחסו למעמד הפוסק, קבע השופט דר' עמירם בנימיני [ר' ת.א (ת"א) 2960/00 Gianni Versace S.P.A נגד ורסצ'ה 83 בע"מ ואח', (פורסם בנבו)] כי:
"החלטת הרשם מהווה "מעשה בית-דין" בין הצדדים (השתק פלוגתא), בכל הנוגע לשאלות שנדונו והוכרעו באותה החלטה, והנתבעים מנועים מלהתכחש להכרעה זו (הם גם לא טענו אחרת). 
החלטת הרשם כמוה כפסק דין של בית המשפט השלום, ובקביעותיו הנוגעות ישירות לעניינים השנויים במחלוקת ובממצאיו העובדתיים יש כדי לקבוע השתקי פלוגתא בין הצדדים בהליך האזרחי (ראה: ע"א (ת"א) 1519/07 מוסק נ' גלסקו סמיתקליין (ישראל) בע"מ, [פורסם בנבו] תק-מח 2008(3), 15752, פסקה 8)".
"מעשה בית דין" הוא כלל שנועד לחסום התדיינויות נוספות בין בעלי הדין שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית משפט. תכליתו המרכזית של מעשה בית דין מבוססת על סופיות הדיון. עקרון מעשה בית דין מתבטא בין היתר בהשתק פלוגתא.
נפסק כי הערעור אשר נדחה בהסכמת הצדדים, מעיד על כך שהצדדים מקבלים החלטת הפוסק במלואה, ובכך היא מהווה מעשה בית-דין וגם קביעותיו העובדתיות והמשפטיות שבה.
נפסק כי בנסיבות המקרה דנן, מתקיימים התנאים להשתק פלוגתא: לפיו הסימנים הינם בעלי רכיבים דומים עד זהים. קיים דמיון בסימני המסחר. סימן הנתבעת דומה דמיון רב לסימן המסחר הרשום של התובעת. סימן הנתבעת מדלל את המוניטין של הסימן המסחרי הרשום של התובעת ומעודד תחרות בלתי הוגנת.

הפרת סימן מסחרי ביחס לסימן דומה

סעיף 1 לפקודה מגדיר מהי הפרה של סימן מסחרי:
"הפרה – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר; ".
עיקר חשיבותו של סימן המסחר הוא ביצירת תחרות הוגנת בין הסוחרים, במטרה לשמר את האינטרסים שלהם בשמירת זהותם הייחודית, כאשר סימן מסחר זה מוטבע במוצרם. זה מועיל גם לצרכן משום שכך הוא יכול לחזור ולרכוש מוצר זהה או מוצר אחר של אותה חברה מסחרית ממנה היה מרוצה.
הסוחר מגן על המוניטין שצבר תוך שהוא מקטין את הסבירות שהצרכן יטעה בין מוצריו למוצרי סוחר אחר.
מנגד, לעיתים, מתחרים מנסים להיבנות מסימן מסחר של אחר כדי לקדם את מוצריהם שלהם. ניסיון כזה, למשוך צרכנים תוך כדי ניסיון להטעותם מהווה תחרות בלתי הוגנת.
וכך נקבע בביהמ"ש העליון ב- ע"א 563/11 ADIDAS SALOMON A.G נ' ג'לאל יאסין, [פורסם בנבו] [תק-על 2012(3) 9000 (להלן: "ענין אדידס")], שם פיסקה 8):
"מקום בו מבקש אדם לחקות סימן מסחר שנלווה לו מוניטין בעל ערך כלכלי, במטרה ליהנות ממוניטין זה לשם מכירת מוצריו, כאשר היצרן המקורי השקיע משאבים ומאמץ בפיתוח המוניטין של אותו סימן מסחר ואילו החקיין נהנה מהם מבלי שנאלץ להשקיע מאמץ דומה – המדובר בתחרות בלתי הוגנת ובחוסר תום לב". 
ככל שמדובר בסימן הזהה לסימן המסחר הרשום, הטוען להפרה איננו נדרש להוכיח כי הסימן המפר גורם להטעיית הציבור באשר למקור הטובין או השירות.
בנסיבות של דמיון בסימן המסחר, בית-המשפט נדרש לעמוד על מידת ההפרה והאם יש בה כדי להטעות את ציבור הצרכנים. הבחינה תיעשה ביחס לאנשים בעלי היגיון רגיל, הנוהגים בשקידה סבירה.
המבחן המקובל לבחינת קיומו של דמיון מטעה הינו "המבחן המשולש", הכולל את מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות; ומבחן נסיבות העניין. מבחן המראה- הוא המבחן המרכזי מבין שלושת מבחני המשנה.
בשלב זה של הבחינה יש להשוות את החזות של שני הסימנים, כדי לבדוק את מידת הדמיון ביניהם. הדגש במבחן זה מושם על הרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים, תוך מתן משקל לעובדה שזכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם.
ההשוואה תהיה בין הסימנים בשלמותם ולא בין חלקים ספציפיים מהם.
נפסק כי קביעתו המשפטית של הפוסק כי הסימנים דומים דמיון רב עד כדי זהות בעיני המתבונן
מהווה קביעה גם לענייננו, והשתק פלוגתא.
מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות- עוסק בהשפעת סוג הטובין בו עסקינן על מידת הסיכון בהטעיית הצרכנים, נקבע בעבר כי כאשר מדובר במוצרים שעלותם גבוהה או בשירותים שחשיבותם רבה סביר להניח שהצרכנים יטו לערוך בדיקה מעמיקה יותר לפני ביצוע העסקה ועל כן החשש להטעיה פוחת. בית המשפט התרשם כמו הפוסק שסוג הסחורה: בגדי ספורט, חופף ברובו, ואין זה מסוג הפריטים שאנשים יעשו מחקרי שוק לפני הרכישה, אלא ישמחו אולי לרכוש את הפריט הזול יותר.
מבחן יתר נסיבות העניין- מבחן זה נלווה למבחנים הקודמים ונועד להתחשב בנסיבות הספציפיות של המקרה, ככל שאלה לא נבחנו במסגרת המבחנים הקודמים.
מיישום המבחנים דלעיל, עולה המסקנה כי במוצרי הנתבעת 1 אשר נתפסו בנמל אשדוד, יש חשש להטעיית הציבור, ועל כן הם מפרים הן את סימן המסחר הרשום של התובעת, והן בלתי ראויים לרישום.

גניבת עין

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:
"(א)    לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או  כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
עוולת גניבת עין נועדה להגן על המוניטין של מי שמוכר טובין או נותן שירות מפני מצג מטעה כאילו המוצר או השירות של אחר קשורים לבעל המוניטין.
יסודות העוולה הם שניים, והוכחתם מוטלת על הטוען לביצוע העוולה כלפיו:
א. מוניטין שרכש בנכס או בשירות שהוא מציע;
ב. חשש להטעיית הציבור לחשוב כי הנכס שמציע הנתבע שייך לתובע;
לצורך הוכחת קיום מוניטין, הטוען לו נדרש להוכיח כי בתודעת הציבור השם מתקשר עם עסקו שלו בלבד ולא עם יתר העוסקים בענף.
בחינת ההטעיה בעוולת גניבת העין אשר עוגנה בפסיקה היא שוב המבחן המשולש- מבחן המראה והצליל; סוג הסחורה וחוג הלקוחות; יתר נסיבות העניין.
חרף הדמיון בין המבחנים על פיהם נקבע קיומה של הפרת סימן מסחר ובין המבחנים לעניין עוולת גניבת העין, אין מתחייבת בהם תוצאה זהה בכל המקרים.
נפסק כי אין חולק על המוניטין של התובעת ושל סימני המסחר שלה בתחום הלבוש וההנעלה הספורטיביים בארץ ובעולם. לפיכך, מתקיים בענייננו היסוד הראשון.
לעניין היסוד השני הוא חשש להטעיה. נפסק כי לאור העובדה כי הפוסק הגיע לכלל מסקנה שהמדובר בסימני מסחר דומים מאוד היכולים להעלות כדי הטעיה/חשש להטעיית הציבור, מתקיים היסוד השני לעוולת גניבת העין.
על כן נפסק כי הנתבעת 1 עוולה בגניבת עין כלפי התובעת.

דילול מוניטין

התובעת טוענת לדילול המוניטין שלה ע"י השימוש בדמות החתול המקפץ עם הכיתוב טיגריס. הפוסק קבע כי דולל המוניטין של תובעת, שכן הנתבעת 1 גרמה בעשיה לכך שהסימן המסחרי הרשום שלה יחדל להיות מזוהה חד ערכית עם התובעת, באופן שהופך להיות סימן שאינו ייחודי לה.
דוקטרינת דילול מוניטין קובעת:
 "נעשה שימוש בסימן מסחר חזק בלא רשות בעליו וללא יצירת הטעיה, המביא לשחיקה וטשטוש של התדמית הייחודית והאיכותית שהסימן הצליח להעביר לצרכנים… שחיקה בתדמיתו של סימן מסחר בקרב קהל הצרכנים גורמת אף לגריעה מערכו המסחרי של סימן המסחר, וזאת בעקבות ירידה בכושר (או כח) המכירה הטמון בו" (יעקב וחנה קלדרון חיקויים מסחריים בישראל 189 (1996). לאימוץ הדוקטרינה על פי הגדרה זו ראו ע"א 6181/96 קרדי נ' Bacardi & Company Limited, פ"ד נב(3) 276 (1998))".
דוקטרינת דילול מוניטין אינה דורשת הוכחה של חשש להטעיית הצרכנים. הפוסק קבע שיש דילול מוניטין וקביעה זו משתלבת בקביעת השופטת חיות (ר' ענין אדידס) כי המקרים בהם ראוי לקבוע שהתקיים דילול מוניטין גם אם לא הוכחה הטעיה כלשהי, הם מקרים יוצאי דופן שבהם נבע העדר ההטעיה למשל מכך שהמוצר שייך להגדרה שונה לחלוטין.
על כן נפסק כי הנתבעת 1 גרמה לדילול מוניטין של התובעת.

עשיית עושר ולא במשפט

בענין אדידס דן ביהמ"ש העליון בשאלה–האם כשקיים סימן מסחר רשום יש לעשות שימוש בדוקטרינת עשיית העושר, או שמא היא למעשה דוקטרינה עודפת, שבאה "לעזור" לצד הנפגע שאין לו סימן רשום?
בדעת רוב נפסק (השופט א. ריבלין היה במיעוט), כי מקום שפקודת סימני מסחר נותנת סעד, כי אז הדיון בעשיית עושר מתייתר.
על כן נפסק כי מתייתר הדיון ביחס לעוולה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט ומשכך עילת תביעה זו נדחית.
שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?